סיפור חיים יפה חביב

‫יפה חביב‬ ‫סיפור חיי‬

‫‪1‬‬

‫‪2‬‬

‫קרדיטים‬

‫תוכן עיניינים‬ ‫הקדמה‬ ‫משפחתה של אמי‬ ‫הורי‬ ‫זכרונות ילדות‬ ‫המעבר לתוניס‬ ‫ילדות בתוניס‬ ‫מנהגי שישי שבת‬ ‫מנהגי חג‬ ‫זכרונות ילדות‬ ‫מחלתו ומותו של אבי‬ ‫החיים לאחר מות אבי‬ ‫לימודי בבית הספר‬ ‫ניסיונות שידוך‬ ‫המצב בתוניס‬ ‫ושוב שידוך‬ ‫לוסיאן‬ ‫כיצד הצליח לוסיאן להתחתן איתי‬ ‫מסיבת החינה‬ ‫מאורעות שבת חתן‬ ‫מסיבת הדג‬ ‫לידת יהודה אלן ליאו‬ ‫העלייה ארצה‬ ‫ארץ ישראל והגעה לדימונה‬ ‫החיים בדימונה‬ ‫הולדת מרטין‬ ‫הולדת מרים‬ ‫יהודה ז"ל‬ ‫אנדרטה לזכר הנ”ד‬ ‫הולדת נדי‬ ‫מות לוסיאן‬ ‫חיי אחרי לוסיאן‬

‫‪4‬‬ ‫‪5‬‬ ‫‪8‬‬ ‫‪9‬‬ ‫‪11‬‬ ‫‪13‬‬ ‫‪16‬‬ ‫‪17‬‬ ‫‪19‬‬ ‫‪22‬‬ ‫‪24‬‬ ‫‪26‬‬ ‫‪27‬‬ ‫‪28‬‬ ‫‪29‬‬ ‫‪32‬‬ ‫‪34‬‬ ‫‪41‬‬ ‫‪43‬‬ ‫‪44‬‬ ‫‪45‬‬ ‫‪48‬‬ ‫‪51‬‬ ‫‪54‬‬ ‫‪58‬‬ ‫‪60‬‬ ‫‪67‬‬ ‫‪69‬‬ ‫‪86‬‬ ‫‪89‬‬ ‫‪95‬‬

‫‪3‬‬

‫הקדמה‬ ‫נולדתי בשנת ‪ 1939‬בעיר גאבס שבתוניסיה‪ ,‬לאבי פרז’י ולאמי פורטונה‪ .‬אני‬ ‫קרויה על שם אימא של אימא שלי – מז’יאנה‪ .‬השם היה יפה בעיניי‪ ,‬אך‬ ‫מאוחר יותר הוחלף ליפה‪ .‬היינו שבע נפשות במשפחה‪ ,‬הוריי‪ ,‬אברהם הבכור‬ ‫(גדול ממני בשלוש שנים)‪ ,‬אני‪ ,‬אמנון (קטן ממני בשלוש שנים)‪ ,‬אחותי‬ ‫נג’מה (קטנה מאמנון בשלוש שנים ונפטרה בגיל שלוש) ונתן שנולד בשבעה‬ ‫של נג’מה (קטן ממני בשבע שנים)‪.‬‬ ‫אבי נפטר כאשר הייתי בת שבע‪ .‬לוסיאן ואני התארסנו בשנת ‪ 1954‬והתחתנו‬ ‫ב‪ 5-‬באוגוסט ‪ 1956‬כאשר הייתי בת שש‪-‬עשרה בלבד‪ .‬הבאנו לעולם את‬ ‫יהודה‪ ,‬שנפל בעת מילוי תפקידו בצבא‪ ,‬מרטין‪ ,‬מרים‪ ,‬יגאל‪ ,‬שרה‪ ,‬אמיתי‬ ‫ונדי‪.‬‬ ‫סיפור חיי מתרחש בחלקו בעיר הבירה תוניס וברובו בארץ ישראל ‪ -‬דימונה‬ ‫וחיפה‪ .‬הוא גם מספר כיצד התנהלו חיי משפחה בעבר‪ :‬הדרך בה נישאו בני‬ ‫זוג‪ ,‬מה היה מעמדה של האישה וכיצד‪ ,‬עם השנים‪ ,‬השתנו פני הדברים‪.‬‬ ‫חוויתי בחיי מחסור גדול‪ ,‬אבל בשתי ידיי הקמתי משפחה לתפארת‪ .‬לוסיאן‬ ‫בעלי‪ ,‬שנפטר בשנת ‪ ,1998‬צעד עמי לאורך כל הדרך‪ ,‬אוהב‪ ,‬חרוץ ונאמן‪.‬‬

‫‪4‬‬

‫משפחתה של אמי‬ ‫מסעוד סרוסי‪ ,‬סבי מצד אמי‪ ,‬היה אדם עשיר מאד‪ ,‬נמוך קומה בעל זקן‬ ‫ארוך ולבן‪ ,‬ומעולם לא עבד‪ .‬מספרים שהיה אדם דתי מאד‪ ,‬רב גדול‪ .‬הוא‬ ‫הגיע מג’רבה‪ ,‬החלק הפחות מפותח של תוניס‪ .‬כבן יחיד נפלה בחלקו ירושה‬ ‫גדולה מאביו ולכן התעשר‪ .‬מחצית מהכפר מנג’ל הייתה שייכת לו‪ .‬סבא‬ ‫מסעוד היה נשוי לסבתא מזי’אנה שהייתה הדודה של אבא שלי (הנישואין‬ ‫בזמנו נערכו בעקבות שידוכים‪ ,‬גם בין בני המשפחה הרחוקה) והם התגוררו‬ ‫יחד בכפר מנג’ל שממוקם בהרים‪ .‬אנו התגוררנו ב’עיר‪-‬הים’‪ ,‬וכשאמי נסעה‬ ‫לבקרם‪ ,‬הצטרפנו אליה‪.‬‬ ‫סבי נותר לבדו לאחר מות סבתי‪ .‬אמי‪ ,‬הבכורה‪ ,‬הייתה צעירה מאד אך‬ ‫טיפלה באחותה הצעירה ממנה זאיה‪ ,‬ובאחיה משה‪ .‬מכיוון שלא היה נהוג‬ ‫שגבר יחיה עם ילדיו לבד‪ ,‬סבי חיפש מישהי לשאת לאישה והתחתן עם מזל‪,‬‬ ‫שהמשיכה לגדל את אמי ואחיה באהבה‪ ,‬והייתה אישה בעלת לב רחב וחם‬ ‫ומאוד אהבה אותנו‪ .‬נהגנו לקרוא לה סבתא‪ .‬סבי ומזל הביאו לעולם בת‬ ‫ושני בנים נוספים‪.‬‬ ‫אחיה של אמי‪ ,‬משה‪ ,‬בלט כבר בגיל צעיר בידיעותיו בתורה‪ ,‬והיה מבלה‬ ‫את זמנו בישיבה‪ ,‬קורא ולומד ללא הפסק‪ .‬כשגדל הוא ניבא את מאורעות‬ ‫מלחמת העולם השנייה‪:‬‬ ‫“הרבה דם יהודי יישפך כמו הים”‪ ,‬אמר למי שהיה מוכן להקשיב בשעה‬ ‫שהביט על הים הגדול‪“ ,‬הרבה אנשים ימותו”‪ ,‬הוסיף‪.‬‬ ‫מי ששמע אותו חשב כי נטרפה עליו דעתו והשתגע‪ .‬הוא היה מקשיב לקולות‬ ‫של התרנגולים הקוראים בקול וטען שהוא מבין את שפתם‪ .‬משה החל‬ ‫ללמוד את תורת הקבלה‪ ,‬וביום בהיר אחד‪ ,‬כשהיה בן עשרים ושבע בלבד‪,‬‬ ‫סיים את התפילה ויצא מבית הכנסת‪ .‬בדרכו לביתו עבר בסמוך אדם ערבי‪,‬‬ ‫‪5‬‬

‫שהחל לשוחח עמו‪ ,‬והוא בחר שלא לענות לו‪.‬‬ ‫“קללת אותי!” החל הערבי להתגרות בו ולא עזב אותו במנוחה‪.‬‬ ‫לבסוף היכה אותו הערבי תחת מותניו בחוזקה‪ .‬משה סבל מחבלה קשה‬ ‫ורופא לא היה בנמצא‪ ,‬והוא נפטר בעקבות אותה חבלה‪ .‬בני‪ ,‬אמיתי משה‪,‬‬ ‫קרוי על שמו‪.‬‬ ‫ביתו של סבא מסעוד היה בית כפרי בעל מדרגות ישנות‪ .‬מספרים שכשאמי‬ ‫ואחותה היו ילדות קטנות הן שיחקו תחת אותן מדרגות ותוך כדי משחק‬ ‫מצאו אגרטל מלא במטבעות זהב‪ .‬כפי הנראה האנשים שהתגוררו בבית‬ ‫לפני סבי הטמינו את האגרטל באדמה באותו המקום‪.‬‬ ‫באזור המדרגות נמצאו חדרי השירותים‪ :‬שני קרשים וחור ביניהם‪ .‬הפסולת‬ ‫הייתה נופלת לבור‪ ,‬וממנה היו מכינים דשן לאדמה‪ .‬אינני זוכרת שהיו מים‬ ‫זורמים במטבח‪ ,‬אך החדרים היו גדולים ומרווחים‪ .‬הם נראו לי כמו מערות‬ ‫בעלות דלתות‪ .‬המזון בושל בחצר על קאנון הגחלים (מעין פרימוס‪ ,‬שכנראה‬ ‫נבנה על ידי סבא מסעוד)‪ .‬בחצר החיצונית היה הטבון‪ ,‬מעין קופסה גדולה‬ ‫עשויה מתכת מוקפת בלבנים מחימר‪ ,‬שבו אפו את הפיתות‪.‬‬ ‫לאחר שסבתי נפטרה כל הציוד לבישול הוצא אל החצר כדי להקל על אמי‬ ‫שמילאה את מקומה‪ ,‬כך שלא תצטרך לקום כל רגע כדי להביא את מה‬ ‫שדרוש להכנת התבשילים‪ .‬היא נהגה להכין לעצמה קערה מלאה במים כדי‬ ‫לשטוף את הירקות‪ ,‬להתיישב על הרצפה ולהכין את האוכל‪ .‬גם קופסת‬ ‫התבלינים הוצאה בשלמותה החוצה אל פינת הבישול‪ .‬הלחם נאפה בדפנות‬ ‫של הטבון‪ :‬אמי הייתה משטחת את הבצק של הלחם ומדביקה אותו לדפנות‬ ‫בעזרת מעט מים‪ .‬הלחם הטעים היה מרוח במעט שמן והוגש יחד עם זיתים‪.‬‬ ‫סבא מסעוד מעולם לא אכל ליד השולחן אלא העדיף לאכול בשכיבה על‬ ‫הרצפה או בישיבה על השטיח‪ .‬על אותו שטיח היה גם כותב‪ ,‬קורא או‬ ‫‪6‬‬

‫משוחח עם בני המשפחה ואנשים שהגיעו לביקור‪.‬‬ ‫סבי נפטר כשהייתי בת שבע‪ .‬אני זוכרת אותו במעורפל‪ .‬תמונה אחת זכורה‬ ‫לי במיוחד‪ ,‬כשהוא עומד ליד אגם קטן‪ .‬בן דודו‪ ,‬שהפך לרב גדול בארץ‬ ‫ישראל מזכיר אותו במראהו‪ .‬מאחר וסבי היה אדם עשיר‪ ,‬בעל רכוש‪ ,‬בתים‬ ‫ובתי כנסת‪ ,‬הוא לא עבד אלא חי ממכירת רכושו‪ ,‬ונהג לומר שביום שהוא‬ ‫יסיים למכור את הדירה האחרונה‪ ,‬הוא ימות ואכן כך זה קרה‪ .‬אמי קיבלה‬ ‫את ההודעה שאביה הלך לעולמו וסיפרה לנו על כך בבכי‪ .‬היינו אז ילדים‬ ‫קטנים‪ .‬לא בכיתי‪.‬‬ ‫לאחר שסבי נפטר עלתה מזל עם בניה ארצה והתגוררה בצפת‪ .‬מיכאל‪,‬‬ ‫הבכור‪ ,‬שגידל ילדים מאד מוצלחים והלך כבר לעולמו‪ ,‬התגורר במושב‬ ‫איתן‪ .‬בנם השני‪ ,‬ישי‪ ,‬התגורר עם אמו גם לאחר נישואיו עד שנפטרה‪ .‬ישי‬ ‫נפטר בשיבה טובה‪ .‬בתם של מזל וסבי מתגוררת בכרמיאל עם בעלה וילדיה‪.‬‬

‫‪7‬‬

‫הוריי‬ ‫אמי לא נשלחה לגן או לבית הספר‪ .‬היא למדה לארוג על גבי הנול הגדול‬ ‫שהיה להוריה ויצרה שטיחים רחבים וארוכים בחוטי צמר‪ .‬זה היה כל‬ ‫עולמה‪ .‬כך היה נהוג בזמנו‪ :‬הילדה אינה יוצאת ללימודים‪ ,‬אביה ובעלה הם‬ ‫אלה שדואגים לפרנסתה ולשלומה‪.‬‬ ‫אמי‪ ,‬אישה נמוכה כאביה‪ ,‬הייתה מאורסת לאבי במשך שבע שנים‪ ,‬ולמרות‬ ‫זאת לא הכירה אותו כלל‪.‬‬ ‫לאבי היו שישה אחים ואחות אחת‪ .‬הספקתי להכיר את שרה אמו‪ .‬סבתא‬ ‫שרה הייתה אישה מאד מבוגרת‪ .‬נהגנו לשחק בעור המדולדל שלה (בזרועה)‬ ‫כשהיינו ילדים קטנים‪ ,‬והיא הייתה מספרת לנו סיפורים‪ .‬כשעברנו להתגורר‬ ‫בתוניס‪ ,‬הלכה סבתא לעולמה‪ .‬למעט אחיו של סבי‪ ,‬ראובן (שבתו מזל הייתה‬ ‫נשואה לסבא שלי מצד אמי)‪ ,‬אינני זוכרת את שאר בני משפחתו של אבי‪.‬‬ ‫ראובן נהג להגיע פעם בשבוע לרגל עסקיו לתוניס ולן בחדר קבוע בבית‬ ‫מלון שם הכירו אותו‪ .‬הוא מאד אהב אותנו ואנו השבנו לו אהבה‪ .‬נהגנו‬ ‫לקרוא לו אבא ראובן‪ .‬ראובן היה גבר גבוה ונאה‪ ,‬והוא התקבל בכל מקום‬ ‫כשייח‪ ,‬היות והגיע ממשפחה עשירה – משפחת בן עטיה‪ .‬הגברים במשפחה‬ ‫עבדו בחנויות גדולות לתמרוקי נשים‪ ,‬בשמים ואיפור‪ .‬בכל הזדמנות שהגיע‬ ‫לתוניס ביקר אותנו ונהג לסעוד אתנו את ארוחת הערב ביום שישי‪ .‬בימי‬ ‫שבת היה הולך עם אחיי אל בית הכנסת‪ .‬כשאבי נפטר ואמי נותרה מחוסרת‬ ‫כל‪ ,‬ראובן נהג להביא לה מתנות‪ ,‬פיצוחים וביצים של חמין‪ .‬הוא נהג להביא‬ ‫לה את הכביסה המלוכלכת שלו כדי שתכבס עבורו ושילם לה תמורת‬ ‫עבודתה‪ .‬כאשר התחתנתי ונולדו ילדיי עדיין נהגתי לשבת על רגליו כשהיה‬ ‫מגיע לביקור‪ .‬אחי הקטן נתן לא זכה להכיר את אבי ולכן חשב שאבא ראובן‬ ‫הוא אביו‪.‬‬

‫‪8‬‬

‫זיכרונות ילדות‬ ‫לפני המעבר אל עיר הבירה‪ ,‬תוניס‬ ‫נהגתי ללכת לבקר את סבא מסעוד יחד עם אמי‪ ,‬מעולם לא לבדי‪ ,‬היות‬ ‫וביתו היה רחוק ממקום מגורינו‪ .‬אחד האירועים שזכורים לי מביתו של‬ ‫סבי התרחש כאשר סבתי החורגת עמדה ללדת את דודתי חיה‪ .‬אמי החליטה‬ ‫לנסוע לבית אביה על מנת לבקר את אמה החורגת לפני הלידה‪ .‬היא בקשה‬ ‫ממני לשמור על אחי הקטן אמנון ועל נג’מה ולהישאר איתם בבית‪ .‬אני‪,‬‬ ‫בהיותי ילדה שובבה‪ ,‬עזבתי את משמרתי והתגנבתי בשקט אל מאחורי‬ ‫העגלה בה נסעה אמי‪ ,‬והזדחלתי תחת הכיסוי שהונח על אחורי העגלה‪.‬‬ ‫העגלה התחילה את דרכה לבית סבי יחד אתי ועם אמי‪ ,‬ואני פחדתי שהעגלון‬ ‫יבחין בי מכיוון שאם היה חושב שמישהו מתחבא מאחור‪ ,‬היה מצליף בשוט‬ ‫שלו כדי לגלות‪ .‬למזלי‪ ,‬הוא לא שם לב לכך‪ ,‬ואמי הופתעה כשגילתה אותי‪:‬‬ ‫“מה את עושה כאן?” שאלה‪.‬‬ ‫אבל אני רציתי להיות עמה למרות שלא רצתה שאצטרף‪ .‬באותה השבת‬ ‫נרדמה נג’מה על רצפת השיש בביתנו‪ .‬היא הייתה אז בת שלוש‪ ,‬חולנית‬ ‫וחלשה‪ ,‬אבל לא קיבלה טיפול רפואי מכיוון שלא היו רופאים במקום‪,‬‬ ‫ולבסוף‪ ,‬מאחר ולא התאוששה עוד ממחלתה‪ ,‬נפטרה‪.‬‬ ‫אמי ילדה את אחי נתן בתקופת השבעה על אחותי‪.‬‬ ‫“תתנחמי”‪ ,‬אמר אבי‪“ ,‬הלכה בת – הגיע בן”‪.‬‬ ‫כך האמינו באותה התקופה‪ .‬את הבנות אפילו לא טרחו אז לרשום בתעודת‬ ‫הזהות של ההורים‪ .‬אני זוכרת את נג’מה במעורפל‪ :‬ילדה מתוקה‪ ,‬ממושמעת‬ ‫ויפה‪ .‬אבי מעולם לא החזיק אותה על ידיו‪ ,‬כי הוא לא אהב בנות‪ .‬אמי‬ ‫סיפרה לי שכאשר היה שב מעבודתו‪ ,‬נג’מה הייתה מגיעה אליו במהירות‪,‬‬ ‫מחזיקה בידיה הקטנות את נעלי הבית שלו ואת הגלימה שנהג ללבוש בבית‪.‬‬ ‫‪9‬‬

‫אני‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬לא אהבתי לעזור בשום דבר‪ .‬לא לנקות‪ ,‬לא לבשל ולא‬ ‫להביא דבר‪ ,‬לאף אחד‪ .‬נג’מה נהגה לשבת בסמוך לאמי ולהתבונן כיצד היא‬ ‫מטגנת את הבצל ומרטיבה את הלחם עם השמן של הבצל‪ ,‬ואמי הייתה‬ ‫נותנת לה לאכול ממנו‪.‬‬ ‫חנויות מכולת רבות היו ברחוב שבו גרנו‪ ,‬והיו גם חנויות של חייטים‪ .‬בתוניס‬ ‫היו חנויות בגדים אך לא בעיר שלנו‪.‬‬ ‫אחי אמנון ואני הלכנו באחד הימים לשחק בסמוך לכנסיה‪ .‬שיחקנו בחול‬ ‫ויצרנו ממנו שולחנות וכל מיני דברים נוספים‪ .‬כומר שראה אותנו משחקים‪,‬‬ ‫התקרב אלינו‪ ,‬ואחי נבהל וברח‪ .‬הכומר בקש ממני לנקות אחרינו‪ ,‬אבל אני‬ ‫כעסתי על כך שאחי ברח ולא עזר לי ולכן אמרתי לו שהכומר מחפש אחריו‬ ‫כי הוא רוצה להרוג אותו‪ .‬שלושה ימים הוא חשש לחייו ולא יצא מהמיטה‬ ‫בגלל מה שסיפרתי לו‪ .‬כשכבר יצא מהמיטה הסתבר כי חלה בצהבת‪.‬‬

‫‪10‬‬

‫המעבר לתוניס‬ ‫אבי לא למד בבית הספר‪ .‬לאחר שחגג את בר המצווה החל לעבוד בחנות‬ ‫שהייתה שייכת לדוד שלנו‪ .‬על אף שלא רכש השכלה היה גאון בתחום‬ ‫החשבון ולכן ניהל את החנות והיה אחראי על הנהלת החשבונות‪ .‬הוא עבד‬ ‫בחנות החל מגיל חמש עשרה‪ ,‬במשך עשרים שנה‪ .‬לאחר שבנו של הדוד‬ ‫התחתן‪ ,‬אמר הדוד לאבי שלא יוכל להעסיק אותו יותר מכיוון שהוא לא‬ ‫יכול לפרנס שלוש משפחות‪ :‬שלו‪ ,‬של אבי ושל בנו‪ ,‬ובאופן טבעי הוא החליט‬ ‫שבנו יעבוד בחנות במקום אבי‪ .‬באותם ימים לא נהוג היה לשלם פיצויי‬ ‫פיטורין ודודי אפילו לא ניסה למצוא לאבי עבודה אחרת‪ .‬וכך‪ ,‬כשהייתי בת‬ ‫שש בערך‪ ,‬משפחתנו נותרה ללא פרנסה‪ ,‬ואמי החלה להכין עוגות ולמכור‬ ‫אותם בשוק למחייתנו‪ .‬במשך שנה התקיימנו מהמעט שהיא הצליחה למכור‬ ‫ומכספי החסכונות שנצברו‪ .‬אבי לא הצליח למצוא עבודה אחרת והמצב‬ ‫הדרדר‪ .‬אפילו את הזהב שהיה ברשותם מכרו הוריי‪ .‬באותם ימים לא היה‬ ‫מקובל שהאישה עובדת והמצב היה בלתי נסבל מבחינתו של אבי שהגיע‬ ‫ממשפחה מאד מכובדת‪ ,‬והוא החליט לנסות את מזלו אצל בן דודו בעיר‬ ‫הבירה תוניס ולהציע שיעזור לו בניהול החשבונות של חנות הבדים שלו‪ .‬בן‬ ‫הדוד הסכים‪ ,‬וביום בהיר אחד‪ ,‬מבחינתי‪ ,‬אבי פשוט נעלם‪ .‬הוא הלך לעבוד‬ ‫בטוניס וחסך כסף‪ ,‬ואמי נשארה אתנו‪ .‬לאחר כשמונה חודשים הוא חזר אל‬ ‫עירנו‪ ,‬גאבס‪ ,‬והודיע לאמי שהגיע הזמן לארוז את כל מטלטלנו ולהגיע אל‬ ‫תוניס עם הילדים‪ .‬אברהם היה אז בן תשע‪ ,‬אני בת שבע‪ ,‬אמנון בן חמש‪,‬‬ ‫ולנתן עדיין לא מלאה שנה‪ .‬יום ולילה עשינו דרכנו אל תוניס הרחוקה‪ ,‬עם‬ ‫המזוודות ומזון שאמי הכינה עבורנו לדרך הארוכה‪ .‬ישנו על גבי מיטות‬ ‫צרות שהיו ברכבת‪ .‬דמיינתי לעצמי בית נעים ויפה‪ .‬חשבתי שכך זה יהיה‬ ‫בתוניס היות היא עיר הבירה‪.‬‬ ‫כשהגענו אל המקום בו היינו אמורים לגור‪ ,‬השכיבו את אחיי ואותי על‬ ‫גבי ספסל עץ ללא מזרון‪ .‬כשהתעוררנו בבוקר לא מצאנו את הורינו‪ ,‬וגילינו‬ ‫‪11‬‬

‫שאנחנו נמצאים בחדר עלוב למראה‪ ,‬צר וארוך‪ .‬הייתה בו כניסה נוספת‬ ‫לפינה שהופרדה בווילון‪ ,‬שכנראה אבי תלה אותו כדי שיהיה לו ולאמי‬ ‫מקום פרטי משלהם‪ .‬בחדר היה שולחן וסביבו ניצבו כמה כסאות‪ .‬אבי יצר‬ ‫פינת מטבח קטנה בה היה ארון לכלים ומקום לבישול על גחלים מכיוון‬ ‫שלא היו לנו פתיליה או פרימוס‪.‬‬ ‫באותו הבוקר אברהם החליט שהוא רוצה לצאת ולחפש את הורי‪ .‬אבי‬ ‫כנראה הלך לעבודה בחנות ולקח את אמי יחד עמו כדי להראות לה את‬ ‫המקום‪ .‬אברהם ביקש ממני להישאר בבית כדי לשמור על אמנון ונתן‪ .‬לא‬ ‫רציתי שהוא ילך ולא רציתי להישאר לבד במקום שאני לא מכירה‪ ,‬אך‬ ‫הוא יצא מהבית ואני לא הרפיתי‪ .‬אחזתי אותו במכנסיו והלכתי יחד עמו‪.‬‬ ‫השלטים ברחובות היו כתובים בצרפתית‪ ,‬ולמזלנו אברהם ידע לקרוא את‬ ‫השפה‪ .‬בסופו של דבר הגענו אל החנות שבה עבד אבי‪ .‬כשראה אותנו נפקחו‬ ‫עיניו לרווחה והוא לא ידע אם לכעוס או לשמוח לקראתנו‪.‬‬ ‫“מה אתם עושים פה?” שאל לבסוף‪.‬‬ ‫הוא כעס על אחי שהחליט ללכת ולחפש אותו במקום זר‪ ,‬אך מצד שני היה‬ ‫גאה בו על שבחר לעשות מעשה אמיץ כזה ושאכן הצליח למצוא אותו‪.‬‬ ‫בעיניו זו הייתה גבורה גדולה מצד ילד כבן תשע שהצליח להיות עצמאי‬ ‫ולהסתדר ביום הראשון שלו בסביבה חדשה (למצוא את החנות רק על סמך‬ ‫הכתובת שהייתה לו)‪ .‬בכל זאת הוא החטיף לו סטירה ואמר לו שאסור לילד‬ ‫ללכת לבד בתוניס כי ערבים מתגוררים בה ומתרחשים בה דברים מסוכנים‬ ‫לילדים ושלא יעז לעשות זאת שוב‪ ,‬אך היה ברור שהוא גאה בו‪.‬‬

‫‪12‬‬

‫ילדות בתוניס‬ ‫תוניס הייתה צרפתית והתגוררו בה נוצרים‪ .‬בשכונה בה התגוררנו לא היו‬ ‫חנויות‪ ,‬אלא רק בית כנסת ובתים אחדים‪ .‬הסתובב שם אדם שהיה משחיז‬ ‫סכיני חיתוך תוך כדי קריאות “סכינים‪ ,‬סכינים”‪ .‬הוא נהג לנסוע בעגלתו‬ ‫ברחוב וכאשר התבקש היה נעצר ומשחיז באבן מיוחדת את הסכין לאחר‬ ‫שהרטיב אותה‪ .‬הסכין הייתה מונחת על גלגל מיוחד שהסתובב וכך הושחזה‪.‬‬ ‫במרחק מהשכונה היו דוכני חנויות בשוק וברז מים שממנו היינו מביאים‬ ‫מים לבית‪ ,‬שכן במטבח שבביתנו לא היה ברז מים באותה עת‪.‬‬ ‫הייתה סמטה שלימה שנקראה ‘שידי בו ח’דיד’ (אדון הברזל)‪ ,‬בה היו דוכנים‬ ‫רבים שהוצבו זה לצד זה לאורכה והיו מלאים בסוגים שונים של עוגות‬ ‫ודברי מתיקה‪ .‬העוגות כולן היו מטוגנות וספוגות בדבש מתוק‪ .‬בימי שישי‬ ‫המקום היה שוקק בגברים שהגיעו כדי לקנות למשפחתם‪.‬‬ ‫עד היום אני מכינה לביבות שמזכירות לי את דוכן הלביבות שהיה ברחוב‪.‬‬ ‫בעל הדוכן היה מכין בצק מקמח ושמרים‪ ,‬וממנו הכין לביבות על פי בקשת‬ ‫הלקוח‪ :‬קטנות‪ ,‬גדולות‪ ,‬עם תוספת כזו או כזו וזורק אותן אל השמן הרותח‪.‬‬ ‫דקה לאחר מכן כבר אפשר היה “ללקק את האצבעות”‪ ,‬שכן היו טעימות‬ ‫מאוד‪.‬‬ ‫אמי קנתה מזון טרי מדי יום ביומו מכיוון שלא היה לנו מקרר‪ .‬נהגנו לאכול‬ ‫קטניות כמו חומוס ופול‪ ,‬ומקרוני‪ .‬לא היה לנו פרימוס או פתיליה‪ ,‬והבישול‬ ‫נעשה על גבי גחלים בתוך כלי חמר בעלי חורים‪ .‬העשירים בעלי הממון‬ ‫יכלו להרשות לעצמם להחזיק בביתם תנור עם דלת‪ ,‬כשלתוך התנור הוכנסו‬ ‫גחלים ועל גבי הגחלים הונחו סירים מלאי תבשילים‪.‬‬ ‫כדי להשיג חלב כל משפחה הייתה שולחת קנקן גדול לקופת החולים של‬ ‫הג’וינט האמריקאי‪ ,‬והקנקן הוחזר מלא בחלב חם שהוכן מאבקת חלב‪ .‬אני‬ ‫‪13‬‬

‫לא אהבתי את החלב הזה‪ ,‬אמי הכינה ממנו קנקן מלא בקפה יותר מאשר‬ ‫בחלב‪ .‬לארוחת הערב היינו טובלים את הלחם היבש באותו המשקה‪.‬‬

‫כשלא היה מה לאכול והייתי שבה הביתה רעבה מבית הספר‪ ,‬היא הייתה‬ ‫לוקחת לחם יבש‪ ,‬מרטיבה אותו במים ומפזרת עליו שמן זית וסוכר‪:‬‬ ‫“קחי‪ ,‬תשתיקי את הקיבה שלך”‪ ,‬הייתה אומרת לי‪.‬‬ ‫אהבתי לאכול את אותו הלחם המתוק‪.‬‬ ‫אמי הייתה מכינה מרק סולת‪ .‬אל הסיר הכניסה שום‪ ,‬כמון‪ ,‬פלפל אדום‬ ‫ומעט רסק עגבניות‪ .‬על גבי כל החומרים הללו הוסיפה מים‪ ,‬סולת ובצל‪.‬‬ ‫בנוסף הכינה ‘פול‪-‬בשרה’ (מרק פול)‪ ,‬כלומר פול ללא קליפה שבושל זמן רב‪.‬‬ ‫רק כאשר הפול היה רך הוסיפה לו שום‪ ,‬כמון וחומרים נוספים כגון מקרוני‬ ‫עם חור באמצע‪ ,‬עדשים וחומוס‪ .‬הפול‪ ,‬העדשים והחומוס בושלו תחילה‬ ‫בנפרד ולאחר מכן עורבבו יחד בתוספת שמן‪ ,‬מים‪ ,‬רסק עגבניות‪ ,‬פלפל‪ ,‬בצל‪,‬‬ ‫סלרי ודלעת‪ .‬התבשיל היה טעים להפליא‪ .‬נהגנו לאכול גם הרבה זיתים‬ ‫בתוספת לחם ותמרים‪.‬‬ ‫באותה תקופה אחי הקטן סבל מבתת תזונה‪ ,‬וכילדה לא הבנתי את חומרת‬ ‫המצב‪ ,‬את הקושי ואת הדלות‪ .‬כל מה שעניין אותי אז היה לצאת ולשחק‬ ‫עם חבריי בחוץ‪.‬‬ ‫בבית המשותף בן תשעת החדרים התגוררו תשע משפחות – לכל משפחה‬ ‫היה חדר‪ .‬בנוסף היה חדר שירותים טורקי שהיה שייך לכולם‪ ,‬שהיו בו‬ ‫שני קרשים שעליהם היה צריך לעמוד‪ ,‬ופעם בחודש או חודשיים הוצאה‬ ‫הפסולת‪ .‬ליד השירותים הייתה באר עם מים מלוחים‪ ,‬שבהם ניקינו את‬ ‫הבית ורחצנו את עצמנו‪ .‬לא היה חשמל בתוך הבית אלא רק ברחוב‪ ,‬ואת‬ ‫הבית נהגנו להאיר במנורת לוקס ועששית נפט שהייתה עשויה מפתילייה‬ ‫‪14‬‬

‫רטובה בנפט שסוגרת עליה זכוכית‪.‬‬ ‫במרחק רב מהשכונה עמד ברז ובו מים זורמים לשתייה‪ ,‬שאליו היינו הולכים‬ ‫עם דליים או כדים מחרס וממלאים אותם במים‪ .‬גברים היו מביאים מי‬ ‫שתיה מהברז המרוחק בכד העשוי מעור של פרה‪ ,‬ומביאים אל הבתים‬ ‫בתמורה לסכום כסף עבור ההובלה‪.‬‬ ‫אמי לקחה אותי להתקלח בחמאם אחת לשבוע‪ ,‬ביום של הנשים‪ ,‬כי לגברים‬ ‫ולנשים היו ימים נפרדים‪ .‬היו שם בריכות גדולות וחמות שמתוכן מילאו‬ ‫דליים במים‪ .‬היינו יושבות על גבי מיטות שנראו כמו משטחים חלקים‬ ‫ומסתבנות‪ ,‬ולאחר הסיבון אמי הייתה שופכת עלי את המים מהדלי‪ .‬מישהי‬ ‫הייתה עוברת ומכה בגב במקל כדי להמריץ את הדם‪ .‬כילדה לא היכו בי אלא‬ ‫רק במבוגרות‪ .‬כשגדלתי כבר קנינו פרימוס שעליו חוממו המים למקלחת‪.‬‬ ‫ביום הכביסה אמי חיממה מים על הגחלים ומאוחר יותר על הפרימוס‬ ‫לפיילה של הכביסה‪ ,‬כשרק את הבגדים הלבנים הרתיחה‪ .‬חתיכת הסבון‬ ‫המלבנית הגדולה הייתה מיועדת לכביסה הרגילה והסבון הכחול היה מיועד‬ ‫לכביסה הלבנה‪ .‬הכביסה הייתה נשטפת במים ונתלית בימי הקיץ בחוץ‪.‬‬ ‫בחורף אמי העמידה קונוס שהיה עשוי עץ דק מעל הגחלים ועליו הניחה את‬ ‫הכביסה לייבוש‪ .‬גם את חיתולי הבד של התינוקות היו שוטפים ומייבשים‬ ‫כך‪ .‬גם אני‪ ,‬עד ללידת ילדתי החמישית‪ ,‬כיבסתי את הכביסה ביד‪.‬‬ ‫כל חיי כילדה זכורים לי לצד אמי‪ .‬נהגתי לישון לידה גם כשאבי היה בחיים‪.‬‬ ‫הבנות והנשים היו אוכלות על הרצפה בתוניס‪ ,‬והגברים והבנים לצד‬ ‫השולחן‪ .‬מעולם לא קיבלנו‪ ,‬אמי ואני‪ ,‬חתיכת בשר‪ .‬אסור היה לנו לבקש‪.‬‬ ‫כך התנהלו הדברים‪ ,‬וכך היה מקובל גם אצל העשירים‪ .‬לאחר שהגברים‬ ‫סיימו‪ ,‬הם התיישבו על הרצפה ואנו התיישבנו לצד השולחן‪.‬‬

‫‪15‬‬

‫מנהגי שישי ושבת‬ ‫בימי שישי הגברים והילדים היו הולכים יחדיו לבית הכנסת‪ ,‬ואמי בישלה‬ ‫את ארוחת הערב המיוחדת‪ :‬קוסקוס וקציצות מבושלות ברוטב‪ .‬היא הייתה‬ ‫מכינה גם שעועית לבנה מבושלת עם בשר לארוחת השבת‪ ,‬כיאה לאנשים‬ ‫עשירים‪.‬‬ ‫בארוחת ערב שבת אצלי בבית מזגתי גם כוס יין נוספת‪ ,‬לאליהו הנביא‬ ‫וכיסיתי אותה בכיסוי בד שרקמתי‪ .‬כאשר אכלנו‪ ,‬הזזתי את הכוס אל המזנון‬ ‫והחזרתי אותה לאחר מכן אל שולחן האוכל‪ ,‬והכוס נותרה על השולחן עד‬ ‫למוצאי שבת‪.‬‬ ‫בימי שבת בבוקר הכינה אמי ביצה עם סוכר‪ ,‬כמו שמקציפים להכנת עוגה‪.‬‬ ‫את הבצק של החלות‪ ,‬הלחם והחמין הייתה מכינה בעצמה‪ ,‬ואנחנו היינו‬ ‫מביאים אותו ביום שישי אל המאפיה כדי לאפות‪ ,‬ובשבת החזרנו את הסיר‬ ‫חזרה‪ .‬לפעמים אמי הכינה את החמין על הגחלים בחצר‪ .‬גחל חם וגדול‬ ‫הונח בתוך בור שנחפר באזור המדורה ועליו הונח הסיר‪ ,‬ושאר האפר החם‬ ‫של גחלי המדורה פוזר סביב הסיר‪ .‬לאחר עשרים וארבע שעות שהיה הסיר‬ ‫בתוך אותו הבור החמין היה מוכן וערב לחיך‪ .‬לקראת הארוחה אמי הייתה‬ ‫מוציאה מהסיר את השומן לצלחת נפרדת‪ ,‬ואותו היא הייתה שופכת על‬ ‫החיטה‪ ,‬הבשר וכל השאר שהיו מופרדים לצלחת שאותה קבלו הגברים –‬ ‫כאות לכבוד‪.‬‬

‫‪16‬‬

‫מנהגי חג‬ ‫בראש השנה הלכה כל המשפחה לבית הכנסת‪ .‬אמי הכינה דלעת מטוגנת‪,‬‬ ‫עלי מנגולד מטוגנים בקמח ובביצה וראש של דג לארוחת החג‪ .‬שבעה ירקות‬ ‫היו נקשרים יחד ומתבשלים עבור הטקס ועל כל ירק נהוג היה לברך בנפרד‪.‬‬ ‫יום כיפור הורגש מדי שנה‪ .‬גם החילונים הקיצוניים ביותר צמו ביום כיפור‪,‬‬ ‫וברגע שילד הגיע לבגרות הוא הצטרף לשורת הצמים ללא שאלה או היסוס‬ ‫כלשהו‪.‬‬ ‫לאחר שהקמתי משפחה משלי נהגתי להכין את עוגת יום הכיפור כפי שנהגה‬ ‫אמי להכין‪ :‬עוגת בולו‪ ,‬שהיא בצק עם כמות גדולה של קליפת תפוז מגוררת‬ ‫ותבלין שומר שמפוזר על גבי הבצק עצמו‪.‬‬ ‫כשהתגוררנו בגאבס הייתה בביתנו מרפסת שעליה נבנתה הסוכה‪ ,‬ובחג‬ ‫הסוכות אמי הייתה ממלאה כוסות בשמן ובמים – כוס לכל אחד מאתנו‪.‬‬ ‫באחת הפעמים נשרפה הסוכה‪ .‬היא כובתה במים רבים ומזלנו שלא‬ ‫התפשטה אל תוך הבית‪ .‬מאותו החג לא ידענו היכן נבנה את הסוכה הבאה‪.‬‬ ‫את חג טו‪-‬בשבט לא נהגנו לחגוג אך היינו מקיימים את ‘סעודת יתרו’‬ ‫שסימלה את ראש החודש לבנים‪ ,‬כלומר היה זה החג של הבנים‪ .‬לעומתו‪,‬‬ ‫חג חנוכה היה החג של הבנות‪ .‬שולחן החג של ‘סעודת יתרו’ היה מלא בכל‬ ‫טוב‪ :‬יונה ועוף ממולאים‪ ,‬פשטידות שונות ולקינוח עוגות דבש‪.‬‬ ‫בחג הפסח הורידה אמי את הכלים המיוחדים עבור החג‪ ,‬שטפה אותם‬ ‫והעמידה אותם עם הפנים כלפי הקיר‪ .‬כך ידענו שהם כבר מוכשרים עבור‬ ‫חג הפסח‪ .‬מזון מיוחד בושל לסדר פסח‪ :‬מעיים של פרה (קישקה) ממולא‪,‬‬ ‫כאשר כל חלקי הבשר נחתכו לחתיכות קטנות ועורבבו יחד עם עלי מנגולד‪,‬‬ ‫שום ובצל קצוץ‪ .‬תבשיל נוסף שזכור לי היה תבשיל ירקות‪ :‬כרוב‪ ,‬עלי‬ ‫מנגולד‪ ,‬בצל‪ ,‬שום‪ ,‬גזר‪ ,‬לפת‪ ,‬קולרבי וחרשף (ארטישוק) חתוכים דק דק‪.‬‬ ‫‪17‬‬

‫נדרש זמן רב כדי לחתוך את כל הירקות‪ .‬הם הוכנסו אל הסיר עם הקישקה‬ ‫הממולא בבשר ובושלו על אש קטנה למשך זמן רב‪ .‬תבשיל זה נקרא ‘מסקי’‪.‬‬ ‫לקראת הארוחה אמי הייתה מוציאה את המצות‪ ,‬שהיו שונות מאלה שישנן‬ ‫בארץ‪ :‬עבות כרוחבה של אצבע‪ ,‬כמו בייגלה‪ .‬הצלחת של הברכות הונחה על‬ ‫השולחן עבור הסדר‪.‬‬ ‫לקראת החג כל הבית היה ממורק ומצוחצח‪ .‬אמי נהגה להחביא חתיכות של‬ ‫לחם עטופות בנייר ואבי היה מחפש אותן‪ .‬לאחר מכן בדקה אם אכן מצא את‬ ‫כולן‪:‬‬ ‫“חיפשת פה וחיפשת שם?” הייתה שואלת אותו‪.‬‬ ‫והוא היה הולך בחושך‪ ,‬מצויד בנר בלבד ומחפש‪ .‬במידה ולא מצא חתיכה‬ ‫שהחביאה‪ ,‬הייתה לוקחת אותה בעצמה מבלי לספר לו שדילג עליה‪ .‬הכוס‬ ‫הגדולה של אליהו הנביא נותרה על השולחן בתום הארוחה‪ .‬אבי ואחי‬ ‫אברהם קראו את ההגדה עד תומה בכל חג‪ .‬הם היו היחידים שהורשו‬ ‫לקרוא ממנה‪.‬‬ ‫כילדים הכנו כלי משחק מחמר שנקנה והוכן על הגחלים‪ ,‬שהיו דומים לכלי‬ ‫המטבח שהיו לאמי‪ ,‬רק קטנים יותר‪ .‬בחג הפסח אהבתי לחקות את הבישול‬ ‫שלה ולבשל כמוה בכלי החמר שלי‪ .‬היה נהוג לתת לילדים לבשל בדיוק כפי‬ ‫שבישלו המבוגרים ואני הכנתי את הארוחה על פי הוראותיה של אמי‪.‬‬ ‫ימי הולדת לא נהגנו לחגוג ‪ ,‬פרט לציון בר המצווה לבנים‪.‬‬

‫‪18‬‬

‫זיכרונות ילדות‬

‫אני בגיל ‪4‬‬

‫כשהייתי קטנה זכור לי מקרה שבו שחקתי בחוץ וחייל עבר ברחוב והביט‬ ‫בי‪ .‬כובעו המשולש משך את תשומת לבי‪ .‬הוא התקרב אלי וירד על ברכיו‬ ‫מולי‪.‬‬ ‫“כמה את יפה”‪ ,‬אמר בצרפתית‪.‬‬ ‫אכן שמי היה מז’יאנה (בל – יפה)‪ .‬הוא שלף מכיסו חמישים פרנק והניח‬ ‫את השטר הירוק בידי‪ .‬אני עדיין זוכרת את מבטו‪ ,‬את עיניו הכחולות ואת‬ ‫מראהו‪ .‬הוא נתן לי גם מסטיקים וסוכריות‪.‬‬ ‫“תדעי”‪ ,‬אמר‪“ ,‬אני כרגע נלחם במלחמה‪ ,‬אבל אם אני אמצא אותך לאחר‬ ‫שהמלחמה תסתיים‪ ,‬אבוא ואחטוף אותך”‪.‬‬ ‫לאחר לכתו חזרתי הביתה‪ .‬שמחה ומאושרת סיפרתי לאבי והראיתי לו את‬ ‫המתנות‪ .‬מבחינתי היה זה חבר חייל שהגיע כדי להציל אותי‪ .‬לא כך הרגיש‬ ‫אבי‪:‬‬ ‫“הוא יכול היה להרוג אותך”‪ ,‬אמר לי‪.‬‬ ‫אבי לא נהג לדבר אתי יותר מדי‪ .‬לא אמר שלום או בוקר טוב‪ .‬הוא העדיף‬

‫‪19‬‬

‫בנים כמו כל אב באותה התקופה‪ ,‬באותה התרבות‪ .‬למרות זאת‪ ,‬היה מכין‬ ‫לי בובות ממתכת‪ .‬הוא היה קונה צמידים‪ ,‬עגילים ותכשיטים נוספים של‬ ‫נשים ומכין לי בובות מקופסאות פח (שמזכירות לי קופסאות שימורים של‬ ‫ימינו)‪ .‬הן דמו לאיש הפח של הקוסם מארץ עוץ‪ .‬הוא הכין לי גם מיטה‪,‬‬ ‫אולי גם ארונית‪ ,‬אינני זוכרת בבירור‪.‬‬ ‫כאשר הייתי ילדה‪ ,‬השוק נחלק לשניים‪ :‬השוק לעשירים והשוק לאנשים‬ ‫הפשוטים יותר‪ .‬כל אחד מהשווקים היה צבעוני ותוסס‪ ,‬ודוכנים של ירקות‬ ‫ופירות המתינו לקונים‪ ,‬כמו החנויות שהיו מלאות בבשר טרי‪.‬‬ ‫כאשר הייתי בת שתיים‪-‬עשרה וחצי מצאה חן בעיני חצאית תחרה (בוליזה)‬ ‫שעמדה למכירה בחלון הראווה של חנות בוטיק אחת‪ .‬הייתי עוברת בסמוך‬ ‫לחנות‪ ,‬מביטה בחצאית ומדמיינת לעצמי כיצד‪ ,‬כמו נסיכה‪ ,‬אני לבושה‬ ‫באותה החצאית ובחולצת תחרה תואמת‪ .‬רציתי מאד לקנות את אותה‬ ‫החצאית‪ .‬יום אחד ראיתי היכן אמי שומרת את הכסף שלה‪ ,‬וכאשר לא‬ ‫ראתה נגשתי ולקחתי מהכסף בדיוק את הסכום שהיה דרוש עבור החצאית‪.‬‬ ‫כשחזרתי מאותה החנות החבאתי את שקית הניילון עם החצאית‪.‬‬ ‫“את יכולה לקונן ולצעוק‪ ,‬את יכולה להרביץ לי או לומר לאחי שירביץ לי‪,‬‬ ‫אבל שתדעי שאני לא מצטערת על מה שעשיתי”‪ ,‬אמרתי לאמי כשנפגשנו‪.‬‬ ‫היא שאלה בחשש מה עשיתי‪ ,‬והייתה בטוחה שמדובר על דברים חמורים‬ ‫הרבה יותר‪ .‬סיפרתי לה שגנבתי לה כסף כדי לקנות את החצאית‪ ,‬ומיד‬ ‫ברחתי ממנה‪ ,‬עד שתירגע‪.‬‬ ‫מאוחר יותר נהגו להביא “בלונים” מלאים בבגדים מיד שנייה אל השוק‬ ‫למכירה‪ .‬יום בהיר אחד יצאתי אל השוק וראיתי את חולצת התחרה שעליה‬ ‫תמיד חלמתי‪ .‬קניתי אותה והגשמתי חלום‪ .‬נשכבתי בשדה פרחים‪ ,‬לבושה‬ ‫באותה חולצה ובאותה החצאית ודמיינתי שאני נסיכה‪ .‬יש לי עדיין את‬ ‫התמונה שאחי אברהם צילם אותי בשדה הפרחים‪.‬‬ ‫‪20‬‬

‫בבית הוריי לא שמענו מוזיקה‪ .‬כאשר גרנו בתוניס זכור לי שהלכתי להופעה‬ ‫של פריד אל אטרש‪ .‬אותו זמר הופיע גם בסרטים‪ .‬אני ועוד שלוש מחברותיי‬ ‫היינו מעריצות שלו וצפינו יחד בסרטים שבהם שיחק‪ .‬חברותיי היו מגיעות‬ ‫אל הבית ואומרות לאמי שהן הולכות לטייל איתי‪ ,‬יחד היינו מגיעות אל‬ ‫בית הקולנוע‪ ,‬קונות כרטיס כניסה ויושבות נרגשות מול המסך‪.‬‬ ‫בתקופת החורף יצאו כל דיירי הבתים‪ ,‬כולל אנחנו‪ ,‬והתיישבו בסמוך‬ ‫לגחלים על גבי מרבד‪ .‬הגחלים היו לוחשות במרכז וכל אחד מהיושבים תרם‬ ‫סכום כסף כדי לקנות תה‪ ,‬סוכר‪ ,‬צנוברים שקדים ותמרים‪ .‬התה המתוק‬ ‫הורתח שלוש פעמים על גבי הגחלים עם אותה תמצית‪ .‬הוא נמזג לכוסות‬ ‫קטנות וחימם את הגוף‪ ,‬והילדים קיבלו את הסיבוב האחרון של ההרתחה‬ ‫מאותה התמצית‪.‬‬

‫‪21‬‬

‫מחלתו ומותו של אבי‬ ‫כשאבי התגורר לבדו כמה חודשים בתוניס (לפני שהגענו)‪ ,‬בטנו הציקה‬ ‫לו‪ .‬אז לא היה ממש ברור אבל כנראה שלקה בסרטן המעי הגס‪ .‬מאוחר‬ ‫יותר‪ ,‬כשכבר התגוררנו יחד בתוניס‪ ,‬אמר לו הרופא שהוא חייב לגשת לבית‬ ‫החולים כדי לטפל בעצמו‪ .‬ידעתי על מחלתו ועל הטפולים שהציעו לו בבית‬ ‫החולים מכיוון שנהגתי ללכת עם אמי לכל מקום שאליו הלכה ולהקשיב‬ ‫לשיחותיה‪ .‬לאבי לא היה כרטיס בבית חולים‪ .‬על מנת להכין כרטיס היו‬ ‫צריכים לצלם אותו‪ ,‬אבל הוא לא הסכים להצטלם ואמר שזאת עבודה זרה‬ ‫(“לא תעשה פסל וכל תמונה”)‪ .‬לבסוף התרצה אך אז היה כבר מאוחר מידי‬ ‫והטיפולים לא עזרו‪ ,‬ואז הוא קיבל טיפול באופן פרטי שעליו שילם כסף‬ ‫רב‪ .‬הציעו לו לבצע טיפולים חשמליים‪ ,‬וחשבו שיתכן ויש לו אולקוס‪ .‬אבי‬ ‫יצא מבית החולים ובאחד הימים הגיע לבקר בביתנו הרופא שערך לו את‬ ‫הבדיקות בבית החולים‪ ,‬ד”ר קורקוס (שנחשב בזמנו רופא גדול בתחומו)‪.‬‬ ‫הידיעה על בואו של אותו דוקטור גדול פשטה ברחבי השכונה‪ .‬באותו היום‪,‬‬ ‫טרם בואו‪ ,‬התכנסו השכנים בביתנו‪ ,‬ניקו ושטפו את הבית ואת מדרגות‬ ‫הכניסה‪ ,‬החליפו מצעים וציפות והכינו עבורו כיבוד‪ .‬אני עדיין זוכרת את‬ ‫אותם סרדינים שהביאו השכנים‪ .‬ביתנו היה בית דל והמחסור בו הורגש‪,‬‬ ‫אך לכבוד הרופא הגדול הושקעו מאמצים רבים‪ .‬ד”ר קורקוס יצא את הבית‬ ‫ושוחח עם השכנה‪:‬‬ ‫“אין מה לעשות‪ ,‬יש לו אולקוס” אמר לה‪.‬‬ ‫בזמנו נחשבה מחלה זו כמחלה קשה מאוד‪ .‬היום ברור לנו כי היה לו סרטן‪.‬‬ ‫ובאמת לא היה יותר מה להוסיף בעניין‪ .‬הרופא חזה לו שנת חיים אחת‪,‬‬ ‫ואבי‪ ,‬למרות הידיעה המרה‪ ,‬המשיך לעבוד קשה כהרגלו‪.‬‬ ‫מרגע שידע על המחלה‪ ,‬שילם עבור ביטוח משפחתי‪:‬‬ ‫‪22‬‬

‫“אין לי ירושה לאישה ולילדים‪ ,‬אבל הקצבה הזו תעזור לה בגידול הילדים‬ ‫עד הגיעם לגיל שמונה עשרה”‪ ,‬אמר‪.‬‬ ‫אבי נפטר בבית החולים לאחר ששהה בו כחודש ימים‪ .‬באותו היום בו נפטר‬ ‫כרכה אמי חבל על צווארה ושרטה את עצמה‪ .‬היא אכן קיבלה את הכסף של‬ ‫הביטוח המשפחתי שהוא עשה עבורנו‪.‬‬ ‫ממש לפני שנפטר אבי חליתי בגזזת‪ .‬נאלצו לקצץ את שערי שהיה קלוע‬ ‫לשתי צמות ארוכות עד לישבן‪ ,‬והגעתי קרחת אל בית הספר‪ .‬בערב בו נודע‬ ‫שנפטר הגיעו אל ביתנו אנשים שהכירו אותו‪ ,‬קוננו‪ ,‬היכו את עצמם ובכו‬ ‫כנהוג‪ .‬אמי ישבה במרכז הקבוצה‪ ,‬כואבת ובוכה‪ .‬גם אותי העמידו במרכז‬ ‫אותו האירוע‪ ,‬והבטתי מסביב‪.‬‬ ‫“אבא שלה הלך לעולמו והשאיר אותה עם קרחת”‪ ,‬אמרו עלי בערבית‪ ,‬ואני‬ ‫שתקתי‪.‬‬ ‫לא בכיתי כשאבי נפטר‪ ,‬בדיוק כפי שלא בכיתי כאשר סבי הלך לעולמו‪ .‬סבי‪,‬‬ ‫אביה של אמי נעצב מאד על שבתו נותרה אלמנה‪ ,‬וכחודש ימים לאחר שאבי‬ ‫הלך לעולמו גם הוא נפטר‪.‬‬

‫‪23‬‬

‫החיים לאחר מות אבי‬ ‫לאחר שאבי נפטר נאלצה אמי לצאת ולעבוד כדי לכלכל את כולנו‪ .‬שנה‬ ‫שלימה לא אכלנו קציצה או כל דבר אחר שעשוי מבשר בבית‪ .‬אברהם‬ ‫היה בן עשר‪ ,‬אני הייתי בת שבע ונתן היה בן שבעה חודשים בלבד‪ .‬אימא‬ ‫הייתה מחוסרת כל‪ .‬היא החלה לעבוד בבית חרושת לייצור קקאו שהיה‬ ‫שייך להורים של קארין אלאל‪ .‬אברהם ואני הלכנו אל בית הספר בבקרים‪.‬‬ ‫אחותה של אמי התגוררה לידנו באותה התקופה‪ ,‬ואמי בקשה ממנה שתשגיח‬ ‫על נתן כשהיא עובדת‪ ,‬אך היא סירבה‪ .‬וכך לאמי לא הייתה ברירה‪ ,‬והיא‬ ‫נאלצה לצאת לעבודה ולהשאיר את נתן לבדו בבית‪ ,‬כששכנה שלנו הייתה‬ ‫עולה אל ביתנו מידי כמה שעות כדי לבדוק מה שלומו‪ .‬הוא נהג לישון על‬ ‫שטיח שהיה מונח על גבי הספסל שלו ומדי פעם היה עושה את צרכיו‪.‬‬ ‫השכנה הייתה מגיעה‪ ,‬מנקה אותו‪ ,‬הופכת את השטיח ומביאה לו קופסת‬ ‫פח מלאה במים‪ ,‬שממנה שתה‪ .‬לאחר שסיים והיא הייתה יוצאת מהבית‪,‬‬ ‫נועלת אחריה את הדלת ומשאירה אותו שוב לבדו‪ .‬אותה שכנה יהודייה‬ ‫שסייעה לאמי מתגוררת כיום בחיפה‪.‬‬ ‫בשלב מסוים החליטה אמי שהיא לא מוכנה להשאיר יותר את נתן לבדו‬ ‫למשך יום שלם אלא למחציתו ולכן החליפה את עבודתה והחלה לעבוד‬ ‫ככובסת‪ .‬היא נהגה לעבור מבית לבית ולכבס על הגג בחדרי הכביסה של‬ ‫המשפחות‪ ,‬ולתלות את הבגדים על מבנה שעמד על כמה רגליים‪ .‬היא מילאה‬ ‫במים מיכל או סיר עגול מפח והעמידה אותו על גבי הפרימוס‪ ,‬והשתמשה‬ ‫בז’אוול (חתיכת הסבון) ובקרש מרובע לקרצוף הבגדים‪ .‬את הארוחה שנתנו‬ ‫לה לאכול היא נהגה להכניס לקופסא‪ ,‬כדי להביא הביתה ולחלק בין כולנו‪.‬‬ ‫כשהייתי חוזרת הביתה מבית הספר לא עניינו אותי הטיפול באחיי או‬ ‫סידור הבית‪ .‬הייתי יורדת מיד אל הרחוב כדי לשחק עם הילדים‪ ,‬ואני‬ ‫הייתי המנהיגה של השכונה‪ .‬כשאמי כעסה עלי בשל כך‪ ,‬נהגה לספר זאת‬ ‫‪24‬‬

‫לאחי אברהם‪ ,‬והוא היה מכה אותי על סירובי לעזור למרות שהיה גדול‬ ‫ממני בשלוש שנים בלבד (הוא כבר היה בן אחת עשרה ואני רק בת שמונה)‪.‬‬ ‫הוא מעולם לא היכה אותי כאשר אבינו היה בחיים אלא רק לאחר שנפטר‪.‬‬ ‫אברהם קיבל על עצמו את האחריות כבן בכור וכגבר למלא את מקום אבינו‪.‬‬ ‫בזמן שאני הייתי בחצר‪ ,‬אמנון היה שב מבית הספר ולוקח את נתן אל בית‬ ‫התמחוי כדי לאכול ארוחת צהרים‪ .‬בדרך לשם נתן היה שר שיר שהמציא‪:‬‬ ‫“אני נתן בן אטיה הולך לבית תמחוי‪ ,‬אוכל מקרונים לא מבושלים ומקלל‬ ‫את האחות (האישה שמבשלת)”‪.‬‬ ‫בערבית המילים מתחרזות‪:‬‬ ‫“אנא נתן בן‪-‬עטיה‪,‬‬ ‫נמשי אל דאר טקיה‪,‬‬ ‫נאקל מקרונה נייה‪.‬‬ ‫ונשב אל פר מלייה‪”.‬‬ ‫כל יום היה שר את השיר כי המקרונים באמת לא היו מבושלים‪.‬‬ ‫כשאבי נפטר המשכתי לישון עם אמי‪ ,‬ואחיי ישנו בחדר אחר‪ .‬אינני זוכרת‬ ‫אם הם ישנו על מזרונים שהונחו על הרצפה או על גבי המרבד‪ .‬בפינת‬ ‫האוכל היה שולחן ומדף‪ ,‬פרימוס ופתיליה‪ ,‬ובקופסה שהייתה נראית כמו‬ ‫כוורת מרובעת נשמרו כל התבלינים‪ .‬הקופסה והירקות הובאו אל אמי והיא‬ ‫ישבה על הרצפה והכינה תבשילים‪ .‬מקובל היה לבשל עם הרבה שמן כדי‬ ‫שלא יצטרכו לזרוק את מה שנותר מהמזון‪ ,‬שכן שמן שימר את המאכלים‬ ‫בתקופה שמקרר לא היה בנמצא‪.‬‬

‫‪25‬‬

‫לימודיי בבית הספר‬ ‫אמי רשמה אותי ללימודים בבית הספר אליאנס‪ .‬ידעתי לדבר בשתי שפות‪,‬‬ ‫ערבית וצרפתית שלמדתי בבית הספר‪ .‬נחשפתי מעט מאד לעברית‪.‬‬ ‫עם תחילת הלימודים‪ ,‬כל תלמיד קיבל מהג’וינט חבילת בגדים‪ :‬שני סינרים‪,‬‬ ‫חלוקי בית‪-‬ספר‪ ,‬שתי חולצות‪ ,‬שני סוודרים לחורף‪ ,‬זוג נעלים וזוג סנדלים‪.‬‬ ‫על גבי צווארון החולצות הוצמד סמל בית הספר‪ .‬אני זוכרת שבתקופת‬ ‫החגים השתוקקתי לשמלה חדשה או חצאית‪ ,‬כשילדים הסתובבו סביבי‬ ‫בבגדים חדשים והייתי שומעת כיצד הם מספרים שאימא שלהם קנתה להם‬ ‫את החולצה‪ ,‬המכנסיים או השמלה‪ .‬לאמי לא היה כסף כדי לקנות לי דבר‪.‬‬ ‫לא למדתי באופן סדיר‪ .‬למעשה כמעט ולא נכנסתי לשיעורים‪ .‬אני חושבת‬ ‫שלמדתי יום אחד בלבד בכל שבוע לימודים‪ .‬כמה ילדים‪ ,‬ואני ביניהם‪ ,‬נהגנו‬ ‫להסתובב ברחובות עד לארוחת הצהרים שהוגשה בבית הספר‪ ,‬ואז היינו‬ ‫מתגנבים לחדר האוכל ואוכלים‪ .‬בסופו של דבר ביליתי שלוש שנים מחיי‬ ‫באותה הכיתה‪ .‬לאחר שאבי נפטר אברהם נהג לעזור לי להכין שיעורי בית‪.‬‬ ‫החוויה הייתה מאד לא נעימה‪ ,‬כי הוא צעק עלי והקשה‪ .‬פחדתי לשבת לידו‬ ‫ולכן התקשיתי ללמוד‪.‬‬ ‫באחת הפעמים שאמי ואני ביקרנו את אבי בבית החולים‪ ,‬הוא השביע‬ ‫את אמי שאברהם ימשיך ללמוד כאשר יגדל (הרי אבי סיים את לימודיו‬ ‫בגיל חמש עשרה ורצה שבנו ילמד ויגדל להיות בעל הכנסה גבוהה‪ ,‬שלא‬ ‫כמוהו)‪ .‬באחד מימי הלימודים ניגש פרופסור אחד לכיתתו של אברהם‪,‬‬ ‫פנה אליו ואמר שמכיוון שמצאו שהוא מאד חכם‪ ,‬הוא עתיד ללמוד בחו”ל‪.‬‬ ‫אמי‪ ,‬כמצוות אבי‪ ,‬לא הוציאה את אברהם מבית הספר בו למד‪ .‬הוא אכן‬ ‫היה גאון ונשלח ללמוד בשוויץ באמצעות מלגה שניתנה ע”י הג’ויינט‪ .‬אמי‬ ‫העדיפה שילמד תורה בצרפת‪ ,‬אבל כאשר שוחחו איתה מנהלי בית הספר‪,‬‬ ‫השתכנעה שהרעיון הוא טוב ושלחה אותו ללמוד בשוויץ ‪.‬‬ ‫‪26‬‬

‫ניסיונות שידוך‬ ‫בתוניס‪ ,‬באותה התקופה‪ ,‬עדיין היה נהוג לבוא בברית הנישואין בין בני‬ ‫המשפחה‪ .‬אמי החליטה שהגיע הזמן שאתחתן‪ .‬הייתי אז בת שתיים עשרה‬ ‫בלבד‪ .‬עוד בטרם נסע אחי אברהם ללמוד בשוויץ‪ ,‬היא שלחה אותי אל‬ ‫דודתי‪ ,‬אחותו של אבי‪ ,‬שהתגוררה בגאבס‪ ,‬שם היה בן דודי‪ ,‬והיא רצתה‬ ‫שהוא יכיר אותי ויסכים להתחתן אתי‪ .‬אף אחד לא ידע מכך אבל אני‬ ‫אהבתי אותו‪ .‬הוא היה בחור יפה ונעים הליכות‪ ,‬אבל הרומן שהתפתח‬ ‫ביננו לא האריך ימים‪ .‬הוא פינק אותי והביא לי מתנות במשך השבועיים‬ ‫שבהם גרתי אצל דודתי‪ ,‬והיא נהגה לומר לו “אל תיתן לה לשבת אתנו‪ ,‬עם‬ ‫הזקנים‪ .‬צא איתה‪ ,‬תבלו”‪ .‬ואכן כך היה‪ .‬הוא אומנם מצא חן בעיניי‪ ,‬אבל‬ ‫הוא אהב מישהי אחרת שהייתה חברה שלו‪ ,‬שלפעמים התלוותה גם היא‬ ‫אלינו כשיצאנו לצפות בסרטים‪ .‬מאוחר יותר הם התחתנו‪.‬‬ ‫לאחר זמן נוצר קשר עם בן דוד נוסף – דידח מרדכי‪ .‬הוא התגורר בקיבוץ‬ ‫בארץ אך מכיוון שלא חש בטוב וחלה‪ ,‬חזר לתוניס על פי בקשת אמו‪.‬‬ ‫לאחר זמן קצר הסתבר שלקה בלוקמיה‪ ,‬אך משפחתו שמרה זאת בסוד‪.‬‬ ‫מרדכי היה יפה תואר‪ ,‬רזה מאד ועשיר‪ .‬כאב לי לראות כיצד הוא סובל בשל‬ ‫מחלתו‪ .‬באחת הפעמים בהן ביקרתי אותו וישבתי בחדרו‪ ,‬הוא החל מנשק‬ ‫אותי‪ .‬עדיין לא ידעתי איך מתנשקים‪ .‬ריחמתי עליו ולמרות שלא אהבתי‬ ‫אותו‪ ,‬שיתפתי פעולה‪ .‬חשבתי שאולי זה יקל עליו מעט‪ .‬כמה עצוב שאמו לא‬ ‫הצליחה להציל את חייו למרות הכסף הרב שהיה לה‪ .‬לאחר כחודשיים הוא‬ ‫נפטר ואני בכיתי כל הלילה‪ .‬לא יכולתי לשאת את המחשבה שהוא קבור‬ ‫באדמה ואני שוכבת על המיטה הרכה‪ ,‬רחוקה ממנו‪ ,‬לכן ישנתי על הרצפה‬ ‫באותו הלילה‪.‬‬

‫‪27‬‬

‫המצב בתוניס‬ ‫החיים זרמו על מי מנוחות באופן יחסי‪ .‬אני חושבת שכילדים לא היינו‬ ‫מודעים לקושי הרב ולדלות שהייתה בבית‪ .‬אמי המשיכה לעבוד ככובסת‬ ‫אצל אנשים שונים והשתדלה כמיטב יכולתה‪ .‬תונסיה הייתה תחת שלטון‬ ‫צרפתי‪ ,‬והשגרה נשברה כאשר התעוררה שאיפתם של הערבים לעצמאות‪.‬‬ ‫פוגרומים וגילויי אנטישמיות החלו להתרחש ברחבי תוניס‪ .‬בית הדירות‬ ‫שבו התגוררנו התרוקן מתושביו היהודיים‪ .‬מי שהיה בעל אזרחות צרפתית‬ ‫היה יכול להגר לצרפת‪ .‬הסוכנות האמריקאית עשתה כל מאמץ כדי להעלות‬ ‫את היהודים מתוניס לישראל‪ ,‬דרך מרסי שבצרפת‪ ,‬בעליה בלתי לגאלית‪.‬‬ ‫העלייה ארצה הותרה רק למי שהיה לו אפוטרופוס שייקח עליו אחריות‬ ‫בארץ ויפרנס אותו ואת משפחתו‪ .‬לנו לא היה דבר מכל אלה‪ .‬אמנון אחי היה‬ ‫צעיר מדי כדי לקבל על עצמו את התפקיד‪ ,‬ואני כילדה‪ ,‬ברור שלא יכולתי‬ ‫לקבל את כולם תחת אחריותי‪ .‬היינו בודדים ותלושים במקום‪ .‬אמי דאגה‪,‬‬ ‫והייתה צריכה לשמור עלינו ועל עצמה‪ .‬המצב כולו היה מדאיג‪ .‬במקום כל‬ ‫שכנה יהודייה שעזבה‪ ,‬הגיעה להתגורר שכנה ערבייה‪ .‬בסופו של דבר נותרנו‬ ‫היהודים היחידים בבניין‪.‬‬

‫‪28‬‬

‫ושוב שידוך‬ ‫“תחתני אותה”‪ ,‬אמרה השכנה לאמי‪“ ,‬החתן ייקח את כולכם לישראל”‪.‬‬ ‫הרעיון מצא חן בעיניה אבל לא בעיניי‪ .‬הייתי יפה ומפותחת מכפי גילי ולכן‬ ‫לא הייתה בעיה כל כך גדולה למצוא חתן שיסכים להתחתן עמי‪ .‬גברים‬ ‫החלו להגיע אל ביתנו‪ .‬אחד מהם נשא חן בעיני אמי אבל אני לא רציתי בו‪.‬‬ ‫לא אהבתי כיצד התבונן בי בעיניו המלוכסנות‪ ,‬אבל לא שאלו אותי אם אני‬ ‫בכלל רוצה להתחתן וגם לא עם מי‪ .‬השכנות עזרו לאימא שלי למצוא לי את‬ ‫החתן המיועד‪.‬‬ ‫“אתו את מתחתנת”‪ ,‬אמרה לי אמי יום אחד‪ ,‬מבלי לשאול את חוות דעתי‪.‬‬ ‫היא והשכנות החליטו כי הוא החתן המתאים‪ .‬לא ידעתי עליו דבר‪ ,‬אפילו‬ ‫לא בן כמה הוא‪ .‬הסתבר שהיה עצמאי‪ ,‬סנדלר בעל דוכן ברחוב‪ .‬השכנות‬ ‫אמרו שהן מכירות אותו ואת משפחתו‪ ,‬שהוא אדם טוב‪.‬‬ ‫“אני רק ילדה‪ ,‬לא אתחתן בכוח”‪ ,‬אמרתי לה‪“ ,‬אני רוצה לצאת לבלות‬ ‫וללכת לסרטים”‪.‬‬ ‫ואכן יצאנו לסרט‪ ,‬אבל אני ברחתי משם וכך הסתיים הסיפור עם המיועד‪.‬‬ ‫אני לא רציתי בכלל להתחתן‪“ ,‬אני אתאבד”‪ ,‬אמרתי לאמי‪ .‬בראשי כבר עלה‬ ‫הרעיון כיצד אעשה זאת‪ .‬ידעתי שראש הגפרור מצופה בחומר רעיל‪ ,‬ושנפט‬ ‫גם הוא חומר שעלול להרוג במידה ושותים ממנו‪ .‬הכנסתי כמות של גפרורים‬ ‫אל תוך כלי שהיה מלא בנפט ווהתכוונתי לשתות‪ .‬למזלי אמי גילתה את‬ ‫מעשיי לפני שהספקתי לבצע את מה שתכננתי‪.‬‬ ‫“מה אכפת לך”‪ ,‬היא ניסתה לשכנע אותי‪“ ,‬תתחתני‪ ,‬נעלה ארצה ואז‬ ‫תתגרשו”‪.‬‬ ‫מכיוון שהכירה אותי ואת חלומותיי ודמיונותיי‪ ,‬היא הוסיפה שהיא מבטיחה‬ ‫‪29‬‬

‫שתקנה לי לחתונה את השמלה היפה ביותר שיש בחנות‪ .‬ואני‪ ,‬ילדה קטנה‪,‬‬ ‫בסך הכול בת שלוש עשרה‪ ,‬הסכמתי‪ .‬החתונה שלי הייתה מבחינתה כרטיס‬ ‫היציאה היחידי שלנו מתוניס‪ ,‬הכלי שבעזרתו נוכל לעלות ארצה‪ .‬בסופו של‬ ‫דבר הבטיחה אותי למישהו שלא הכרתי והחלה להתכונן לטקס האירוסין‪,‬‬ ‫כשבכל התקופה הזאת אחי המשיך ללמוד בשוויץ כמצוות אבי טרם נפטר‪.‬‬

‫‪30‬‬

‫“הסתכל באלבום ותראה איך אמך נראתה כשהייתה צעירה ויפה‬

‫‪31‬‬

‫לוסיאן‬ ‫הכרתי את לוסיאן‪ .‬הוא היה חבר של אחי וביקר בביתנו פעמים רבות‪.‬‬ ‫זכרתי אותו עוד מימי ילדותי‪ .‬הפעם הראשונה שפגשתי בו הייתה כאשר‬ ‫הוא ואחי למדו בבקרים יחד באותה הכיתה בתיכון אורט‪ .‬בערבים הם היו‬ ‫נפגשים יחד עם חברים נוספים בביתנו או יוצאים לבלות יחדיו‪.‬‬ ‫לאמו של לוסיאן קראו מרים שורקי‪ .‬היא הייתה אישה לא פשוטה‪ ,‬גם‬ ‫ביחסיה עם בעלה‪ .‬אביה נפטר בגיל מאה ועשר‪ ,‬ובמקצועו שימש כקברן‪.‬‬ ‫אני הגעתי ממשפחה דתייה מאד אך משפחתו של לוסיאן לא הייתה דתייה‪.‬‬ ‫הם אפילו לא נהגו לחגוג את ליל הסדר‪.‬‬ ‫אביו של לוסיאן‪ ,‬יהודה‪ ,‬היה סנדלר במקצועו‪ .‬הוא תיקן נעלים של‬ ‫אריסטוקרטים ותפר נעלים חדשות‪ .‬חנותו הייתה ממוקמת במקום היוקרתי‬ ‫ביותר בתוניס‪ .‬רק אנשים בעלי ממון רב היו מגיעים אל חנותו‪ .‬היו לו נשים‬ ‫רבות‪ ,‬ולאחר שהיה מסיים לעבוד היה הולך אל אחת מאחיותיו‪ ,‬מתקלח‬ ‫ולובש חליפה מכובדת‪ ,‬יוצא ונפגש כל פעם עם אישה אחרת‪ .‬כשהכרתי‬ ‫אותו הוא כבר ישב על כיסא גלגלים‪ .‬הוא מאד אהב אותי‪ .‬אשתו קנאה בי‬ ‫על כך ונהגה לרכל עליי עם השכנים‪.‬‬ ‫מרים‪ ,‬אמו של לוסיאן‪ ,‬ילדה ששה עשר ילדים‪ .‬עשרה מתוכם מתו כתוצאה‬ ‫מהזנחה‪ ,‬ונותרו רק שישה שגודלו על ידי השכנה‪ .‬לוסיאן היה הקטן‬ ‫ביותר מבין הבנים‪ ,‬והייתה לו אחות צעירה ממנו‪ .‬תוניס הייתה אז מלאה‬ ‫במפיונרים‪ ,‬והוא בילה שעות רבות בבית גדול של סיציליאניים‪ ,‬אנשי‬ ‫המאפייה‪ .‬הם מאד אהבו אותו‪ ,‬ומישהו מהם דאג לקחת אותו תחת חסותו‬ ‫ולהכשיר אותו להיות הנער השליח שלהם‪ .‬הם לימדו אותו “להיות גבר”‬ ‫ולימדו אותו את מלאכת מכונאות הרכב‪ .‬כילד קטן הוא שימש כשליח‬ ‫להעברת כסף וסמים‪ ,‬והוא ידע לשמור סוד ולא שוחח על כך עם אף אחד‪.‬‬ ‫עובדה זאת ידעתי מאוחר יותר מסיפורי אמו ומחבריו‪ .‬אני לא יודעת למה‬ ‫‪32‬‬

‫לוסיאן הסכים לבצע את המשימות הללו‪ .‬החיים כנראה הביאו אותו למצב‬ ‫הזה‪ .‬לוסיאן היה אדם טוב‪ ,‬שומר חוק כל ימי חייו‪.‬‬ ‫בשעות הצהרים למד בבית ספר מקצועי וקיבל תעודת טכנאי מכונות בזכות‬ ‫אותם סיציליאניים‪ .‬בשלב מסוים עבד כמכונאי רכב בשעות הבוקר ובשעות‬ ‫אחה”צ למד גם להכין מזוודות ותיקים‪.‬‬ ‫לוסיאן היה אדם מאד חזק‪ ,‬שרירי ומוצק‪ .‬כל מכה שלו הייתה יכולה להרוג‬ ‫אדם‪ .‬אביו ואחיו התאמנו בתחום האתלטיקה‪ ,‬והם ידעו לבצע תרגילים‬ ‫על הסוס ועל הטבעות‪ .‬הוא לקח חלק פעיל בהנהגת קבוצה של אנשים‬ ‫שסייעו לבנות יהודיות להימלט מתוניס מדי גברים ערבים שנהגו לחטוף‬ ‫נשים יהודיות כדי לשאת אותן לאישה‪ ,‬ולהעלותן לארץ ישראל‪ .‬האנשים‬ ‫היו מבריחים אותן אל אנייה שהפליגה לחיפה‪ ,‬לבושות כערביות‪ ,‬וארגנו‬ ‫עבורן את המסמכים הנדרשים‪ .‬בנות רבות ניצלו מנישואים כפויים בדרך זו‪.‬‬ ‫כאשר התרחשו הפוגרומים בתוניס נפוצה שמועה ששוטר ערבי הרג בחור‬ ‫יהודי‪ .‬לוסיאן תפס יום אחד את אותו השוטר והיכה אותו למוות‪ .‬אף אחד‬ ‫לא ידע שלוסיאן עשה זאת‪ .‬גם סיפורים כגון אלה שמעתי רק מאוחר יותר‪.‬‬ ‫בפעם הראשונה שראיתי אותו‪ ,‬הוא ישן תחת השולחן בביתי‪ .‬התאהבתי‬ ‫בו מיד‪ ,‬כבר אז בגיל שתיים עשרה‪ .‬נהגתי לקרוא הרבה סיפורי רומנים‬ ‫בצרפתית והייתי מושפעת מהם‪ .‬כילדה דמיינתי את עצמי מנהלת רומן כמו‬ ‫בספרים‪ .‬לוסיאן היה גדול ממני בשלוש שנים ויפה בעיניי כמו שחקן קולנוע‪.‬‬ ‫הוא הזכיר לי את השחקן האיטלקי מרסיאנו‪ .‬אני לא יודעת אם התאהב‬ ‫בי מיד כשראה אותי בפעם הראשונה‪ ,‬אבל אני יודעת שברגע ששמע שאני‬ ‫עתידה להתארס‪ ,‬פעל לכך שהאירוסין האלה לא יתקיימו‪.‬‬

‫‪33‬‬

‫כיצד הצליח לוסיאן להתחתן איתי‬ ‫באחד הימים הגיע לוסיאן לבקר בביתנו‪ .‬הוא הסתכל בי ואני לא הבנתי‬ ‫את פשר מבטו‪.‬‬ ‫“אל תתני אותה”‪ ,‬הוא אמר לאמי‪“ ,‬אני מוכן לקחת אותה‪ ,‬אני רוצה בה”‪.‬‬ ‫אבל מבחינתה היה מאוחר מדי‪ .‬מילה הייתה מילה והיא לא יכלה לחזור‬ ‫בה‪ .‬היא הבטיחה אותי למישהו אחר‪ .‬לוסיאן שלח חברים אל ביתנו כדי‬ ‫לשוחח עם אמי ולשכנע אותה לבטל את האירוסין‪ ,‬אבל לא הצליח‪ .‬הוא‬ ‫הוזמן לטקס האירוסין שלי‪ .‬אמי כיבדה כל אחד מהמוזמנים בכוסית ליקר‬ ‫ובמארז עשוי טול עם סוכריות שקדים בתוכם‪ .‬נראה היה כי העניין סגור‬ ‫ואין שום אפשרות שמשהו אחר יקרה‪ ,‬ואני עתידה להתחתן עם אותו אדם‪.‬‬ ‫אמי לא קנתה לי את השמלה שהבטיחה לי אם אתחתן‪ ,‬ובמקומה הביאה‬ ‫לי שמלה מפקידה שעבדה אצלה‪ .‬לוסיאן היה נרגש ועצבני בזמן האירוע‪:‬‬ ‫“אני לא אשתה ולא אוכל”‪ ,‬אמר לאמי‪“ ,‬אעשה הכול כדי להתחתן איתה‪.‬‬ ‫זאת תהיה אשתי!”‪.‬‬ ‫אמי ניסתה להרגיע אותו‪ ,‬אך ללא הועיל‪ .‬אני לא ציפיתי לשום שינוי‪,‬‬ ‫לשום דבר‪ .‬לאישה לא הייתה מילה באותה התקופה ולא הייתה לי ברירה‪.‬‬ ‫החלטתי שאם אני עתידה להתחתן עם מישהו‪ ,‬לפחות אכיר אותו‪ ,‬וכך‬ ‫לאחר האירוסין יצאנו יחד כשלושה חודשים‪.‬‬ ‫באחד הימים שלאחר טקס האירוסין חזר אברהם לביקור מפתיע בתוניס‪.‬‬ ‫כשפגשתי אותו ראיתי שהוא כועס ולא הבנתי מדוע‪ .‬באותם ימי קיץ עבדתי‬ ‫אצל משפחה עשירה שהתגוררה בסמוך לים‪ ,‬שאותה הכירה אמי‪ .‬שמרתי‬ ‫על ילדיהם במשך כל ימות השבוע‪ ,‬ובסופי השבוע חזרתי הביתה‪ .‬כשחזרתי‬ ‫באותו יום חמישי‪ ,‬הוא קיבל את פניי כועס וזועף‪.‬‬ ‫“את מתארסת לאדם אחד וחברה של מישהו אחר?!” דרש לדעת‪.‬‬

‫‪34‬‬

‫“הלוואי והיה לי חבר אחר”‪ ,‬עניתי מיד‪“ ,‬כך לא הייתי צריכה להמשיך‬ ‫לצאת עם אותו אחד שאני לא אוהבת‪ .‬אבל אין לי שום חבר”‪.‬‬ ‫הוא הראה לי מכתב שכבר הספיק לקרוא‪“ :‬את רואה? זה נשלח אליך‪ ,‬כתוב‬ ‫עליו שמך! מי זה האיש הזה?”‪ ,‬שאל‪.‬‬ ‫במכתב האנונימי נכתבו לי דברי אהבה‪“ :‬אני אוהב אותך‪ ,‬אני אחטוף אותך‬ ‫ונוכל להיות יחד‪ .‬אהיה אתך‪ ,‬אני זה שאתחתן אתך‪ .‬אני שר לך‪ ,‬כל יום‪.‬‬ ‫אהרוג את האיש הזה שאת מאורסת לו”‪.‬‬ ‫אמי לא ידעה‪ ,‬אבל אותו אחד נהג לעמוד תחת חלוני ולשיר לי סרנדות‬ ‫איטלקיות מלוות בצלילי גיטרה‪ .‬אני לא יכולתי לצאת החוצה מבלי שמישהו‬ ‫ליווה אותי‪ ,‬ואותו ארוס נהג לקחת אותי אתו לכל מיני מקומות‪ .‬סך הכל‬ ‫נהניתי מזה‪ ,‬ולא היה אכפת לי לצאת מדי פעם‪ .‬כשחזרתי מהבילוי‪ ,‬אותו‬ ‫אחד עדיין המתין לי‪ ,‬תחת חלוני‪.‬‬ ‫“מי זה? אני רוצה לדעת!”‪ ,‬צעק אחי‪.‬‬ ‫“אין לי חבר!”‪ ,‬אמרתי‪ ,‬והוא לא האמין‪.‬‬ ‫אני לא ידעתי מכך‪ ,‬אבל הסתבר שבאותו הערב אחי לא הסתפק בכך והזמין‬ ‫את הארוס שלי אל ביתנו‪.‬‬ ‫“יש לך אויבים?” שאל אותו אחי‪ ,‬מנסה לאתר את אותו מאהב נסתר שאני‬ ‫לא ספרתי עליו‪.‬‬ ‫“לא‪ ,”...‬השיב אותו ארוס ולהפתעתו של אחי הראה לו מכתב שגם הוא‬ ‫קיבל‪ .‬במכתב איים עליו אותו אדם שאם הוא (הארוס) לא יעזוב אותי‪ ,‬הוא‬ ‫יתפוס אותו באיזו סמטה חשוכה ויהרוג אותו‪“ .‬היא שלי!”‪ ,‬כך היה כתוב‬ ‫במכתב‪ ,‬והארוס חשש לחייו‪.‬‬ ‫למחרת‪ ,‬ביום שישי‪ ,‬הגיעו לביתנו חבריו של אחי‪ .‬למראה פניו המודאגים‪,‬‬ ‫‪35‬‬

‫שאלו אותו מה קרה‪ .‬אחי סיפר שהוא מודאג ולא יודע כיצד יוכל לחזור‬ ‫ללמוד בשוויץ‪ .‬הוא הראה להם את המכתב שקיבל כשהיה בשוויץ ושבגללו‬ ‫חזר לתוניס‪ .‬אני לא ידעתי על כך דבר‪ .‬במכתב שנשלח אליו נכתב שכדאי‬ ‫לו לשמור עלי ועל אימא שלנו היות ואותו גבר שהיה מאורס לי מגיע שיכור‬ ‫בכל ערב לביתנו‪ ,‬מכה אותנו ומתנהל בביתנו כרצונו‪“ .‬אני פוחד שאחותי‬ ‫ואמי משקרות ואומרות לי שזה לא נכון‪ ,‬כי הן מפחדות ממנו”‪ ,‬הוסיף‪.‬‬ ‫בעת חתימת חוזה האירוסין נכתב סעיף שבו צוין שאם צד כלשהו יזום את‬ ‫ביטול הנישואים‪ ,‬הוא יאלץ לשלם ‪ 1000‬פרנק כפיצוי לצד השני‪.‬‬ ‫בשלב מסוים פנה אחי אל הארוס ושוחח אתו‪ .‬הארוס חשש לבטל את‬ ‫החתונה אבל אמר שהוא לא רוצה לעלות ארצה‪.‬‬ ‫“אם כך‪ ,‬אמר אחי אנחנו מבטלים ואף אחד לא צריך לשלם”‪.‬‬ ‫אברהם קרע את החוזה והארוס הלך‪ .‬באותו הזמן הייתי עסוקה בשלי‪ .‬לא‬ ‫ידעתי שהחתונה בוטלה‪.‬‬ ‫באותו יום שישי הקשיב לוסיאן לסיפורו של אחי ושאל‪:‬‬ ‫“אחותך כבר לא יוצאת יותר עם הבחור הזה?”‬ ‫כששמע שלא‪ ,‬מיד הוסיף “אני רוצה אותה!”‪.‬‬ ‫לא ידעתי עדיין שלוסיאן ואחי שוחחו ביניהם‪ .‬מאוחר יותר‪ ,‬באותו יום‬ ‫שישי‪ ,‬סיפר לי אחי מה קרה‪.‬‬ ‫“הבחור ההוא הלך”‪ ,‬אמר‪.‬‬ ‫“טוב‪ ,‬שילך”‪ ,‬אמרתי ללא שום התרגשות מיוחדת‪.‬‬ ‫“הוא לא יחזור‪ ,‬ואת חייבת להתחתן עם מישהו אחר ‪ -‬עם לוסיאן”‪.‬‬ ‫‪36‬‬

‫“כן!”‪ ,‬אמרתי מיד‪ ,‬בהחלטיות וללא היסוס‪.‬‬ ‫בשבת הצטרפתי אליו ואל כל החברים של אחי לטיול‪ .‬מעולם לא הצטרפתי‬ ‫לפני כן לבילוי או למפגש עמם‪ .‬לכל אחד הייתה בת זוג ואני הלכתי לצדו‬ ‫של לוסיאן‪ .‬הסתובבנו בגן יפיפה‪ ,‬ירוק ומלא בפרחים‪ .‬כשראה שאף אחד‬ ‫לא מביט‪ ,‬אחז אותי במותניי ונשק לי‪ .‬יום למחרת אחי חזר לשווייץ להמשך‬ ‫לימודיו‪ .‬גם אם חשבנו שהכול יסתדר‪ ,‬העתיד היה קצת שונה‪ .‬הדרך אל‬ ‫החתונה הייתה ארוכה ומורכבת‪.‬‬ ‫יום אחד לוסיאן נעלם‪ .‬כך פתאום‪ .‬ארבעה ימים חפשו אחריו ואני לא‬ ‫הפסקתי לבכות‪ .‬לבסוף התברר כי הוא החליט להתגייס מכיוון שאמו לא‬ ‫רצתה לקבל אותי אל המשפחה‪ .‬היא לא הסכימה עם החלטתו לשאת אותי‬ ‫לאישה‪ .‬הרגשתי שמצד אחד היא גאה בי מאד כיוון שהייתה מציגה אותי‬ ‫בפני כל אדם שפגשה ברחוב‪:‬‬ ‫“תראה איזו כלה יפה יש לי”‪ ,‬הייתה אומרת בחיוך‪.‬‬ ‫אך מצד שני היא קינאה בי מכיוון שאבא שלו מאד אהב אותי‪ .‬לוסיאן כבר‬ ‫לא יכול היה לעמוד מול ההתנהגות שלה והחליט להתגייס כדי להתרחק‬ ‫ממנה‪ .‬הוא רצה להצטרף אל לגיון הזרים שעשה דרכו לווייטנאם‪.‬‬ ‫“חזור הביתה”‪ ,‬אמרו לו המגייסים כאשר ראו אותו‪ ,‬כיוון שנראה שהבינו‬ ‫שהוא כבן שש עשרה‪“ .‬תחזור הביתה אל אימא שלך”‪ ,‬לגלגו עליו‪“ .‬רק אם‬ ‫אימא שלך תחתום על כך שתוכל להתגייס‪ ,‬תוכל להצטרף אל שירותנו”‪.‬‬ ‫כמובן שהוא לא רצה לפנות אל אמו ולכן פנה אל דודתו שהתגוררה בעיר‬ ‫אחרת‪ .‬לאחר כארבעה ימים‪ ,‬כאשר שב אל ביתי‪ ,‬מצא אותי בוכה על מיטתי‪.‬‬ ‫לא ראיתי שנכנס אל החדר אך לפתע הרגשתי שכפות ידיו מחבקות אותי‪.‬‬ ‫כל כך שמחתי לראותו‪ .‬הוא סיפר שהלך להתגייס ולא סיפר על כך אמו‪.‬‬ ‫לוסיאן התחיל להתרחק ממני‪ .‬הוא לא היה אדם שדיבר וסיפר את שעל‬ ‫‪37‬‬

‫ליבו‪ ,‬ונראה היה שהוא מתכוון לברוח שוב‪ ,‬כאילו והוא חושש ממני‪ .‬אמי‬ ‫לא הבינה מדוע הוא מתנהג כך‪ ,‬ולי לא היה ברור מה בדיוק קורה‪ .‬אמי‬ ‫הייתה אובדת עצות‪ .‬השכנה שידעה במה מדובר הציעה שתיקח אותה אל‬ ‫שיח’ שהיה ידוע ביכולות מיוחדות‪ .‬היא אמרה לה שאותו שיח’ יספר לה מה‬ ‫בדיוק קורה‪ :‬למה לוסיאן מתרחק‪ ,‬ולמה קשה לחתן אותי‪.‬‬ ‫חדרו הקטן של השיח’ היה בשוק‪ ,‬והוא נהג לשבת בו על הרצפה ולשוחח עם‬ ‫מי שהגיע לשאול בעצתו‪ .‬אמי הלכה לבדה אל השייח ושאלה אותו אם הוא‬ ‫יודע האם לוסיאן ואני מיועדים זה לזו משמיים‪ .‬הוא ענה לה בביטחון שאני‬ ‫עתידה להתחתן אך ורק אתו‪ .‬כך נגזר משמיים‪ .‬לפגישה השנייה עם השיח’‬ ‫הגעתי גם אני‪ .‬השיח’ טען כי אנו מאוהבים ויתכן כי לוסיאן יתחתן אבל‬ ‫אני לא אתחתן לעולם היות ומישהו ממשפחתי “עשה עליי שחור” – קללה‬ ‫שתגרום לי לא להתחתן‪ .‬הוא טען שהוא יכול להסיר את השחור‪ ,‬וביקש‬ ‫להגיע לביתנו ביום שבת‪ .‬הוא הכין את אמי לכך שהוא מתכנן להגיע ללא‬ ‫ציוד משלו‪ ,‬ועדיין לא הבנו מדוע‪ .‬כאשר הגיע ביקש מאמי אש‪ .‬לא נהגנו‬ ‫להדליק אש בשבת אבל היו לנו גחלים שעדיין להטו מבישול החמין ביום‬ ‫שישי‪ .‬אמי הביאה אותו לאזור הגחלים‪.‬‬ ‫“קח‪ ,‬לך מותר לקחת”‪ ,‬אמרה‪ ,‬והוא לקח גחל גדול ולוהט‪.‬‬ ‫השיח’ ביקש ממנה נפה של קמח‪ ,‬מפית נקייה ושתי ביצים‪ .‬הוא החזיק את‬ ‫הנפה מעל האש והניח את הביצים בתוכה‪ .‬הוא החל להתפלל‪ .‬רועד כולו‬ ‫נכנס לאקסטזה‪ .‬לאחר מכן פנה לאמי והודיע לה שכעת‪ ,‬למשך כשבועיים‬ ‫שלושה‪ ,‬הוא עצמו יהיה חולה‪ .‬הוא הניח את הנפה ושבר את הביצה‬ ‫הראשונה‪ .‬תכולתה הייתה רגילה לחלוטין‪ .‬כאשר שבר את הביצה השנייה‪,‬‬ ‫אמי ואני לא האמנו למראה עינינו‪ .‬הביצה הייתה מלאה בעופרת‪ .‬בתוך‬ ‫העופרת הייתה חתיכה מהשמלה שלי וקצוות משערי‪ .‬הבנו מדוע השיח’ לא‬ ‫הביא עמו דבר‪ .‬קשה היה להאמין למחזה כזה‪ ,‬אך הביצה הייתה מהבית‬ ‫שלנו‪ ,‬הרי הוא לא הביא אותה עמו‪.‬‬ ‫‪38‬‬

‫“השדים הביאו את זה”‪ ,‬אמר לנו השיח’ ולקח מעט כסף‪.‬‬ ‫הוא ביקש מאמי לעשות דבר מה כאשר ישוב לביקור‪ ,‬אינני יודעת בדיוק‬ ‫מה‪.‬‬ ‫לאחר הביקור אצל השייח‪ ,‬כשחזר לוסיאן אלינו‪ .‬אמא אמרה לו ולאמו‬ ‫שהיא רוצה להכין במהירות כתובה וקידושין כנהוג במקום‪ ,‬כלומר לבצע‬ ‫את טקס הנישואין (כתובה וקידושין) אך לא לממש את הנישואים בפועל‪.‬‬ ‫כל אחד יחזור לבית הוריו עד לאחר הכנת הבית ועריכת מסיבת החתונה‪.‬‬ ‫הרב שהוזמן כדי לבצע את טקס הכתובה‪ ,‬ביצע אותו עם מטבע‪ ,‬והטקס‬ ‫נחשב כטקס נישואין לכל דבר למרות שלא הייתה טבעת‪ .‬היה מניין לחתונה‬ ‫שכן עשרה גברים נכחו‪ .‬אמו של לוסיאן חתמה‪ ,‬אביו הוסיף את חתימתו‪,‬‬ ‫אמי הוסיפה את שלה‪.‬‬ ‫“את מקודשת לי”‪ ,‬אמר לוסיאן ובמקום טבעת‪ ,‬היות ולא הייתה‪ ,‬הוא‬ ‫נתן לי מטבע ושבר את הכוס כמצוות ההלכה‪ .‬כעת הייתי נשואה‪ .‬לאחר‬ ‫שהתחתנו מישהי קיבלה את אותה כתובה כדי לשמור עליה‪ .‬כך היה נהוג‪.‬‬ ‫בסיום הטקס פנה הרב אל בעלי ואמר לו‪:‬‬ ‫“זאת אשתך‪ .‬קח אותה לבית מלון היום‪ ,‬כעת מותר לך”‪ ,‬אך אנחנו פנינו‬ ‫איש איש לביתו והמשכנו להיפגש כמו בעבר כזוג מאורס‪.‬‬ ‫מספר חודשים לאחר טקס הכתובה החליטה חמותי להקשות עלינו‪:‬‬ ‫“היא לא בתולה”‪ ,‬אמרה לאמי‪.‬‬ ‫אמי החליטה לקחת אותי לרופא לבדיקה‪ ,‬למרות שאני נפגעתי מכך שלוסיאן‬ ‫לא מאמין לי שלא ידעתי גבר וכבר לא רציתי להתחתן אתו‪ .‬בסופה של‬ ‫הבדיקה הרופא כתב מסמך המעיד על תומתי‪ .‬אמי לא ידעה לקרוא צרפתית‬ ‫ומישהו פירש עבורה את מה שנכתב בו‪ .‬אבל בגלל שאני נפגעתי מאוד מכך‬ ‫‪39‬‬

‫החלטנו ללכת לרבנות על מנת להתגרש‪.‬‬ ‫הרב שעשה את הכתובה והקידושין היה נוכח ברבנות כשפניתי עם אמי‬ ‫לקבל גט‪ .‬הוא הבין שמשהו קורה בין החותנות‪ .‬הוא קרה לאמי ולי לחדר‬ ‫צדדי ואמר‪:‬‬ ‫“עזבי את הילד (לוסיאן)‪ ,‬עזבי את כל הסיפורים האלה‪ .‬אני חושב שאימא‬ ‫של לוסיאן רוצה כסף‪ .‬תמכרי את הזהב ותתני לה כסף”‪ ,‬אמר לאמי‪.‬‬ ‫הרב רצה לעשות שלום בית והצליח‪.‬‬ ‫“אין דבר כזה”‪ ,‬אמרה לי אמי “לא תהיי גרושה‪ ,‬זאת בושה גדולה”‪.‬‬ ‫היא נתנה לאמו של לוסיאן את כל הכסף‪ .‬אמו לקחה ואמרה‪:‬‬ ‫“‪ 35,000‬פרנק אני שמה בצד כדי לשמור לחתונה של הבת שלי”‪.‬‬ ‫הייתי כל כך תמימה‪ ,‬בסך הכול ילדה בת ארבע עשרה‪ .‬לוסיאן רצה לנקום‬ ‫באמו ואמר‪:‬‬ ‫“אימא שלי עדיין לא רוצה שנתחתן‪ ,‬בואי נעשה את זה וכך נקבע עובדה”‪.‬‬ ‫כך עשינו את מה שעשינו‪.‬‬ ‫לאחר שאמי הבינה היא צעקה עליו‪:‬‬ ‫“למה בבית שלי? אתה לא מתבייש!”‪ ,‬והוא השיב לה “זאת אשתי”‪.‬‬ ‫וכך כבר לא היה משנה אם אני בתולה או לא‪ ,‬כבר הייתי אשת איש‪ .‬לאחר‬ ‫החתונה הראשונה‪ ,‬היינו כמו בעל ואישה לכל דבר‪ ,‬אך עדיין לא נכנסתי‬ ‫להריון‪ .‬רק לאחר החתונה השנייה הריתי‪.‬‬

‫‪40‬‬

‫מסיבת החינה‬ ‫המסיבה היחידה שהייתה נהוגה אצלנו היא החינה‪ .‬את החתונה עצמה לא‬ ‫נהוג היה לחגוג‪ .‬החינה בושלה עם מים ותה ולאחר סיום הבישול השאירו‬ ‫את החומר שיתגבש לכמה שעות (נהוג למרוח חינה גם בבר המצווה)‪.‬‬ ‫במסיבת החינה מורחים את החינה על חתן והכלה ולאחר מכן על כל שאר‬ ‫המוזמנים‪ .‬על פי המסורת את החינה הכינה חמותי‪ ,‬ואמי את התבשילים‪.‬‬ ‫החינה מסמלת את המלאך השומר והמגן‪ ,‬ועל כך השמחה הגדולה‪ .‬לעיתים‬ ‫היו מקשטים את הכלה בציורים שונים מחינה על הזרועות‪ .‬לי צבעו רק‬ ‫עיגולים על כפות הידיים‪ .‬אמו של לוסיאן הגיעה אלינו הביתה עם סלסלה‬ ‫מלאה במתנות בשבילי כגון מנורות‪ ,‬בושם‪ ,‬סוכריות עטופות בטול והכסף‬ ‫שהצהירה עליו‪ .‬היא ובני משפחתה הגיעו אל הבית מתופפים בדרבוקות‪,‬‬ ‫שמחים וצוהלים‪ .‬התופר שהגיע מדד את אורכי‪ ,‬את רוחב מותניי ואת‬ ‫רוחב כתפיי עבור הנדוניה שלי‪ ,‬כלומר בגדיי החדשים‪ :‬מעיל‪ ,‬שמלת אירוח‬ ‫מיוחדת‪ ,‬כמה חלוקים מסאטן ופיג’מות‪ .‬הם אכלו‪ ,‬שתו ורקדו לכבודי‪ .‬אביו‬ ‫של לוסיאן שהיה סנדלר במקצועו הביא לי ארבעה זוגות של נעלים‪ .‬באחת‬ ‫הפעמים שפגשתי אותו‪ ,‬הוא בדיוק הכין את אחד הזוגות‪ ,‬ולא ידעתי שהוא‬ ‫מכין אותם עבורי‪ .‬שלושת הזוגות הנוספים היו נעליים אותן תיקן וצבע‬ ‫ולכן כאשר השתפשפו‪ ,‬הצבע החל לרדת מהן‪.‬‬ ‫בתוניס היה נוהג כי האישה רוכשת את הבעל במוהר – דמי קנייה‪ .‬משפחות‬ ‫עשירות היו נותנות לזוג הצעיר את כל מה שהיה צריך‪ :‬בית‪ ,‬כסף‪ ,‬חליפת‬ ‫חתונה‪ ,‬נעלים ועוד‪ .‬לאמי לא היה דבר לתת לבעלי פרט לחסכונות שצברה‪.‬‬ ‫היא הודיעה שתיתן מטבעות זהב‪ ,‬צמידים‪ ,‬שרשרת ומאה וחמישים פרנק‪,‬‬ ‫סכום שנחשב לדי הרבה כסף‪ .‬כל אלה היו אמורים לשרת את קניית הבית‬ ‫שלנו‪ .‬מעבר לכך הביאה סירים‪ ,‬כלי כביסה וחפצים נוספים לבית‪ ,‬כולל‬ ‫חליפת חתונה ללוסיאן‪ ,‬נעלים וגרביים‪ .‬הוריו של לוסיאן לא קיבלו את כל‬ ‫המתנות בברכה והעמידו שהם לא מעוניינים לקבל‪ .‬אמי התעצבנה מאד‪ .‬גם‬ ‫‪41‬‬

‫כך לא היה ברשותה יותר מדי‪.‬‬ ‫“לא רוצים‪ ,‬אז לא צריך”‪ ,‬אמרה אמי ולקחה חזרה את כל מה שהביאה לנו‪.‬‬ ‫שבוע אחר כך התחתנו‪ .‬לבשתי שמלה לבנה ולוסיאן לבש חליפה‪ .‬הרב ברך‬ ‫ולוסיאן שבר את הכוס‪ .‬כנהוג‪ ,‬לא נערכה חגיגה‪ .‬האורחים כובדו בכוס‬ ‫קטנה של ליקר ובסוכריות‪.‬‬

‫‪42‬‬

‫מאורעות שבת חתן‬ ‫לאחר החתונה שכרנו דירה בת שני חדרים לעצמנו בדמי מפתח מכסף שאמי‬ ‫נתנה לנו‪ .‬היא התגוררה אז בבית דירות בו גרו תשעה שכנים נוספים‪ .‬שמונה‬ ‫מהם היו ערבים‪ .‬אחי אמנון כבר יצא לארץ ישראל עם עליית הנוער‪ ,‬ואני‬ ‫רציתי שהיא תבוא לגור אתנו‪ .‬חשבתי שתגור בחדר בו אכלנו ושאנחנו‬ ‫נסתדר מכיוון שלנו היה חדר נוסף בו יכולנו לשון בפרטיות‪.‬‬ ‫אמו של לוסיאן לא התנהגה בנימוס אלי ואל אימא שלי‪ .‬תכננו לעשות‬ ‫‘שבת חתן’ שבוע לאחר החתונה‪ ,‬אבל היא לא הייתה מוכנה לשבת לידי‪.‬‬ ‫היא אמרה שאני מפונקת‪ ,‬שאני לא יודעת לעשות כלום‪ ,‬שהיא רוצה לחנך‬ ‫אותי בידיים שלה‪ .‬חמותי‪ ,‬לאורך כל הדרך התאכזרה אלי‪ .‬היו מקרים בהם‬ ‫רציתי ללכת לטייל עם בנות גילי‪ ,‬להסתובב ולקנות‪ ,‬והיא לא הרשתה לי‪.‬‬ ‫היא רצתה שאצא לקניות רק איתה והכתיבה לי מה לעשות‪ .‬כעסתי עליה‬ ‫לא פעם‪ .‬לבסוף בכל זאת למדתי לכבד אותה‪.‬‬ ‫במקום לחגוג את ה’שבת חתן’ באותו יום שבת‪ ,‬נכנסנו חמי וחמותי אל‬ ‫ביתנו‪.‬‬ ‫“לכי לבית שלך!”‪ ,‬אמר לאמי חמי‪ ,‬וחמותי החלה לזרוק החוצה את החפצים‬ ‫של שלה‪.‬‬ ‫הבן של אחד השכנים‪ ,‬שהיה ערבי מהפת”ח‪ ,‬ראה את המעשה‪ .‬אביו שהיה‬ ‫אחראי על איסוף האשפה ואמו מאד אהבו אותי ואת אמי‪ .‬הוא ניגש אל‬ ‫חמותי ואמר לה להחזיר מיד את כל החפצים אל הבית ולהפסיק את המעשה‬ ‫הזה‪.‬‬ ‫“מי אתה?”‪ ,‬שאלה אותו מופתעת על שהוא מתערב בעניינים לו לא‪.‬‬ ‫“אני מהפת”ח!”‪ ,‬אמר לה‪“ ,‬אני אהרוג אותך‪ .‬את גנבת מהאישה הזו כסף!”‪.‬‬ ‫‪43‬‬

‫חמותי נבהלה ומיד הורתה לבני משפחתה להחזיר את כל החפצים חזרה‬ ‫אל תוך הבית‪ .‬כבר לא רציתי לחגוג את ה’שבת חתן’‪ .‬היה לי טעם רע בפה‬ ‫מכל הסיפור הזה‪ .‬הלכנו לשבת בביתה של אמי ולאחר מכן חזרנו לביתנו‪.‬‬

‫מסיבת הדג‬ ‫כחודש לאחר החתונה ע”פ המנהג הכלה הולכת שוב לטבול במקווה‪ ,‬ולאחר‬ ‫מכן חוגגים את ‘מסיבת הדג’‪ :‬מניחים דג טרי על צלחת כשבפיו מונחת‬ ‫חתיכת עץ‪ .‬החתן והכלה מקבלים לידיהם סכין‪ .‬החתן אמור לחתוך את‬ ‫הראש והכלה את הזנב‪ .‬היא מקבלת סכין חדה והוא סכין קהה‪ .‬כך הכלה‬ ‫מצליחה לחתוך את הזנב והחתן לא מצליח לחתוך את הראש‪ ,‬ואז עורכים‬ ‫את המסיבה לכבוד הצלחתה של האישה‪ .‬מבשלים את הדג ומגישים אותו‬ ‫לשולחן מלא כל טוב‪.‬‬ ‫ישבנו בבית לקראת ‘מסיבת הדג’ ולפתע נכנסו בני משפחת לוסיאן שמחים‬ ‫ומתופפים על דרבוקות וכלי נגינה נוספים כנהוג אצל בני העדה הטוניסאית‪.‬‬ ‫חמי הצהיר שהגיע לחגוג את מסיבת הדג ושהמסיבה על חשבונו כמתנה‬ ‫עבורנו‪ .‬לא יכולתי לומר דבר ולהביע את דעתי‪ ,‬כי היה נהוג שלכלה אסור‬ ‫לומר דבר על הוריי החתן‪ .‬בעלי ניסה להרגיע אותי ואמר שאם הם כבר‬ ‫כאן‪ ,‬אז כדאי לחגוג‪ ,‬והסכמתי‪ ,‬כי הייתי הרבה יותר וותרנית אז באותה‬ ‫התקופה‪ .‬לבסוף ביצענו את הטקס וחגגנו‪ ,‬והמסיבה הייתה מעיין בקשת‬ ‫סליחה‪ .‬בסופו של דבר חמי היה אדם טוב ומאד אהב אותי‪.‬‬ ‫אמי המשיכה לגור אתנו‪ .‬אמו של לוסיאן הייתה באה ויושבת אצלנו כדי‬ ‫לשמוע על מה אנחנו מדברים‪ ,‬מה אנחנו עושים ומה אנחנו אוכלים‪ .‬היא כל‬ ‫הזמן חשבה שמדברים עליה‪.‬‬ ‫‪44‬‬

‫לידת יהודה אלן ליאו‬

‫יהודה עם אחי נתן‬

‫רק נולד‬

‫בשנת ‪ 1957‬ילדתי את בני הבכור יהודה‪ ,‬בלידת מלקחיים לא פשוטה‪ ,‬לאחר‬ ‫הריון קשה‪ .‬לא רציתי להיכנס לבית החולים כי הוא הזכיר לי את מות אבי‪.‬‬ ‫מבחינתי מי שנכנס למקום אינו יוצא חי‪ ,‬ולא רציתי לגשת לשם‪ .‬לכן הביאו‬ ‫מיילדת יהודייה אל ביתי‪ .‬במשך זמן רב היא ניסתה ליילד אותי אך דבר לא‬ ‫הועיל‪ .‬יהודה לא הצליח לצאת החוצה למרות שהראש שלו בצבץ‪ .‬שכבתי‬ ‫מיוסרת מכאבי הצירים משעה שבע בערב עד שלוש לפנות בוקר‪ ,‬ולבסוף‬ ‫אמרה המיילדת שחייבים להביא אותי אל בית החולים או שיגיע רופא אל‬ ‫ביתנו מכיוון שיש צורך לבצע חיתוך והיא אינה מוסמכת לכך‪ .‬אמי פנתה‬ ‫אל חמותי בבקשה שתיתן כסף עבור הרופא‪.‬‬ ‫“זו הבת שלך‪ ,‬תני את הכסף שלך”‪ ,‬ענתה לה‪.‬‬ ‫בעודן רבות מי ישלם עבור הרופא‪ ,‬אני סובלת מצירים כואבים והתינוק‬ ‫בסכנה‪ ,‬הגיע בעלי‪.‬‬ ‫“אני לא רוצה כסף מאף אחת מכן”‪ ,‬אמר כועס ועצבני‪.‬‬ ‫הסתבר כי מהיום הראשון שנכנסתי להריון חסך מכספי עבודתו עבור‬ ‫הברית‪.‬‬ ‫‪45‬‬

‫“כעת ממש לא אכפת לי מהברית‪ ,‬חשוב לי שהיא והילד יישארו בחיים” כך‬ ‫אמר והלך להזעיק רופא‪ ,‬אך לא מצא‪.‬‬ ‫לבסוף הזעיקו אמבולנס‪ .‬כבר לא היה אכפת לי מי יבוא‪ ,‬רק שיבוא‪ .‬הייתי‬ ‫מעולפת ומותשת‪ .‬הובלתי אל בית החולים‪ ,‬שם הרדימו אותי מיד ובלידת‬ ‫מלקחיים נולד בכורי יהודה‪ .‬באחד הימים עברנו‪ ,‬חמותי ואני‪ ,‬בסמוך לבית‬ ‫החולים‪ .‬רופא ערבי רחב וגבוה עבר ברחוב‪.‬‬ ‫“זה הרופא שיילד אותך”‪ ,‬אמרה לי חמותי‪.‬‬ ‫בזמן ששהיתי בבית החולים חמי חלה מאד‪ .‬כנראה היה חולה במחלת‬ ‫הסרטן (בלוקמיה)‪ .‬כשנכנס להתאשפז בבית החולים הגעתי אליו עם יהודה‬ ‫לביקור כדי שיראה את נכדו‪.‬‬ ‫באותו השבוע ירו על הסגן של בורגיבה (נשיא תוניסיה בזמנו)‪ ,‬אך הוא‬ ‫ניצל‪ .‬תוניסיה זכתה בעצמאות‪ ,‬וכל יולדת קיבלה מתנה לכבוד המאורע‪.‬‬ ‫באותו הבוקר התעוררתי וגיליתי חבילה עטופה בנייר חום‪ ,‬ובתוכה היו‬ ‫שתי חליפות תינוק‪ ,‬שני חיתולי בד ובגדים נוספים לתינוק‪ .‬אלה התווספו‬ ‫לבגדים שרכשתי עבור יהודה עוד לפני שנולד‪.‬‬ ‫לאחר שחמי ואני השתחררנו מבית החולים ערכנו את טקס ברית המילה‪.‬‬ ‫באותו יום אמרתי לחמותי שאני רוצה שבני ייקרא על שמו של אבי‪.‬‬ ‫“זה הנכד הראשון שלנו‪ ,‬אני רוצה שייקרא על שם בעלי”‪ ,‬השיבה‪.‬‬ ‫“אבל בעלך חי!” אמרתי בתסכול‪.‬‬ ‫שכנה ששמעה את השיחה התערבה ואמרה שנפסיק מיד את כל הוויכוחים‬ ‫הללו‪ .‬אחותה‪ ,‬כך סיפרה‪ ,‬התווכחה על שם הילד שלה ולבסוף בנה נפטר‪.‬‬ ‫החלטתי להניח לנושא ולוותר‪.‬‬ ‫יהודה נשאר כחודש ימים בבית‪ .‬לאחר חודש ויום נהוג לבצע פדיון בן‪.‬‬ ‫‪46‬‬

‫ארבעה ימים לפני הפדיון נפטר חמי‪ .‬בעלי היה שרוי באבל וישב שבעה על‬ ‫אביו‪ ,‬אך הרב דחק בו ואמר שלא דוחים פדיון בן‪ .‬למרות שהיה מדובר‬ ‫במות חמי ולא באחד מהוריי‪ ,‬הכריחה אותי חמותי ללבוש שחורים‪ .‬לבסוף‬ ‫הפדיון נעשה בזמן‪ ,‬ולא במהרה סלחה לנו חמותי על שביצענו אותו‪ .‬הרי‬ ‫חמותי מצאה את כל הסיבות שבעולם לריב איתי‪ ,‬ואם אפשר לריב גם על‬ ‫זה‪ ,‬אז ברור שהדבר לא יעבור בשתיקה‪.‬‬ ‫בעלי נהג לבקש ממני שאשאיר את יהודה על מיטה של אמו ואלך‪ .‬נהגתי על‬ ‫פי בקשתו‪ ,‬וכשהגיעה העת להניק‪ ,‬הגעתי אליה ולקחתי אותו ממנה להניק‬ ‫בביתי‪ .‬לא רציתי להביא אותו אליה והיא הייתה מתלוננת מדוע השכנים‬ ‫יוצאים לטייל עמו והיא לא זוכה לראותו‪.‬‬

‫‪47‬‬

‫העלייה ארצה‬

‫יהודה ואחי באנייה‬

‫בזמן פדיון הבן הגיע אברהם לביקור משוויץ‪ .‬הפוגרומים הורגשו בתוניס‪.‬‬ ‫התקופה הייתה מסוכנת במיוחד ליהודים‪ .‬שמעתי על הפוגרומים‪ ,‬הרגשתי‬ ‫שיש באוויר מתח‪ ,‬אך לא נפגעתי מכך באופן אישי‪ .‬הרבה אנשים חפים‬ ‫מפשע נהרגו בזמנו‪ ,‬כולל יהודי שהכרנו מהשכונה‪ .‬אברהם אהב את בני‬ ‫יהודה‪ ,‬אותי ואת אמנו‪ ,‬והחליט שהגיע הזמן שנעלה כולנו ארצה‪ .‬לא הייתה‬ ‫לנו אזרחות צרפתית‪ ,‬לכן ברור היה שלא נוכל להגר לצרפת‪ .‬אחי נתן‪ ,‬כבר‬ ‫עלה לארץ בעליית הנוער‪ .‬ישראל הייתה מוכנה לקבל מהגרים יהודיים‪,‬‬ ‫הסוכנות החלה לפעול‪ ,‬והחלה עלייה גדולה לארץ‪.‬‬ ‫שמענו שלא פשוט לעלות ארצה‪ .‬מי שחזר לתוניס סיפר שלא כדאי לעלות‬ ‫לארץ ישראל‪ ,‬שיש שם תימנים ופרסים‪ .‬לא ראיתי אנשים כאלה מימיי‪.‬‬ ‫לא ידעתי מה יש בארץ‪ ,‬פרט לאותם סיפורים ושמועות‪ .‬דמיינתי אנשים‬ ‫עם קרניים‪ .‬מכיוון שאברהם למד בשוויץ על חשבון אליאנס דרך הסוכנות‪,‬‬ ‫הוא התחייב לסיים ללמוד‪ ,‬לעלות ארצה ולהתגייס לצבא לאחר שיקבל את‬ ‫התואר שלו‪.‬‬ ‫‪48‬‬

‫חמותי לא תכננה לעלות לארץ‪ ,‬ולוסיאן לא רצה לעלות בגללה‪ .‬אברהם שמע‬ ‫אותה אומרת שאני מפונקת‪ ,‬ושאחרי שמשפחתי תעלה היא כבר תחנך אותי‬ ‫כמו שהיא רוצה‪ ,‬ואז אמי אמרה לאברהם‪:‬‬ ‫“אני לא עולה לארץ ומשאירה את הבת שלי בידיים של האישה הזאת”‪.‬‬ ‫אברהם הגיע לשוחח עם בעלי על העלייה ארצה‪ .‬הוא היה מאד החלטי‬ ‫ואמר בכעס ללוסיאן ‪”:‬אם כך‪ ,‬אין בעיה‪ .‬תן גט לאחותי‪ .‬אנחנו לא צריכים‬ ‫אותך‪ .‬תוותר על האישה ועל הבן‪ .‬אני אאמץ אותו ואחותי תעלה רווקה‬ ‫ותמצא בעל יותר טוב ממך”‪.‬‬ ‫לוסיאן נבהל והחליט לוותר על הרעיון להישאר בתוניס‪ .‬הוא אירגן את כל‬ ‫המסמכים הנדרשים עבורנו‪.‬‬ ‫לאחר זמן מה התברר לי שהיה עניין נוסף שגרם לאברהם לכעוס על בעלי‪.‬‬ ‫כשאמנון עלה לארץ בעליית הנוער‪ ,‬אמרו אנשי הסוכנות לאמי שהיא יכולה‬ ‫לעלות אתו‪ ,‬אבל בעלי מנע זאת ממנה כי פחד מאמו‪ .‬אברהם כעס על‬ ‫לוסיאן וטען שהוא עשה עוול לאמי על שלא שלח אותה עם אמנון‪ .‬לאחר‬ ‫אותה שיחה בין אברהם לבין בעלי‪ ,‬אמו שלו לוסיאן לא נתנה לו מנוח‪ .‬היא‬ ‫הייתה חייבת לנו כסף והחליטה להחזיק אותנו כאן בתוניס על ידי כך שלא‬ ‫תחזיר לנו אותו‪:‬‬ ‫“אם אתה עולה איתם‪ ,‬אני לא נותנת לך את הכסף”‪ ,‬אמרה לו‪.‬‬ ‫למרות זאת התחלנו בעלייה כחודש לפני חמותי‪ ,‬כשהייתי בת שבע‪-‬עשרה‪,‬‬ ‫ומשפחתי יצאה אחריי‪ .‬חיינו ארבעה חודשים במרסיי‪ ,‬כי רציתי להמתין‬ ‫לאמי כדי שנעלה יחד איתה ונוכל לגור באותה העיר בארץ‪ .‬כל מי שעלה‬ ‫אתנו‪ ,‬המשיך לירושלים‪.‬‬ ‫לוסיאן היה אדם חרוץ ומיד החל לעבוד כדי לספק פרנסה‪ .‬הוא מצא עבודה‬ ‫בסוכנות של מכוניות פג’ו‪ .‬בעל המקום היה מרוצה מחריצותו ומיכולותיו‬ ‫‪49‬‬

‫והציע לו לקבל וויזת עבודה כדי שיישאר‪ ,‬כולל דירה‪ .‬אמרתי לו שאולי‬ ‫כדאי להישאר במרסיי ולהמשיך לעבוד במקום‪ .‬פרנסה הייתה בשפע‪ ,‬ויכולנו‬ ‫להרשות לעצמנו לקנות כל מיני חפצים‪ .‬התגוררנו במרכז מגורים שהזכיר‬ ‫קיבוץ‪ .‬לכל אחד היה חדר משלו‪ .‬את האוכל היינו מביאים מחדר האוכל של‬ ‫המקום‪ .‬אמי ואחיי הגיעו בשלב מסוים ונשארו איתי‪ .‬למרות שברור היה כי‬ ‫לא יחסר לנו דבר אם נישאר‪ ,‬הוא בחר לעלות ארצה‪:‬‬ ‫“אני הגעתי לכאן כדי להמשיך לארץ ישראל‪ ,‬אני אלך להתיישב בנגב”‪ ,‬אמר‬ ‫לבעל המקום‪.‬‬ ‫בתחילת שנת ‪ 1958‬הגיע תורנו לצאת ממרסיי לארץ‪ .‬הייתה זו ההפלגה‬ ‫הראשונה של האנייה ‘תיאודור הרצל’‪ .‬היא הייתה מרשימה ומפוארת‬ ‫בעיניי‪ ,‬ממש כמו בית הבראה ששט על פני המים‪ .‬אניית אהבה‪ .‬במשך‬ ‫ההפלגה נערכו ערבי ריקודים והמסעדות היו פתוחות לקהל באופן חופשי‪.‬‬ ‫כל אחד קיבל מקום לינה ואנו הסתובבנו היכן שמתחשק לנו‪.‬‬ ‫יהודה כבר היה בן תשעה חודשים‪ .‬עדיין לא התאוששתי מן הלידה ולצערי‬ ‫חליתי‪ .‬בשל החום הגבוה הכניסו אותי לחדר בידוד‪ ,‬ואז אמי טיפלה ביהודה‬ ‫הקטן ואחי אברהם ובעלי נהגו להסתובב עמו בעגלתו‪ .‬כשנשאל אברהם מי‬ ‫הילד‪ ,‬אמר שהוא אחיו‪ .‬באותה האנייה הכיר את אשתו לעתיד‪ ,‬יהודייה‬ ‫ממצרים שעלתה לאנייה בנמל באיטליה‪ .‬האנייה הייתה מלאה בעולים‬ ‫מארצות שונות ומעדות שונות‪.‬‬

‫‪50‬‬

‫ארץ ישראל‪ ,‬הגעה לדימונה‬ ‫כשהגענו לנמל חיפה הנפיקו לנו תעודות זהות‪ .‬כשהתבקשה אמי לומר את‬ ‫תאריך הלידה שלה כדי שיוכלו להנפיק לה תעודה‪ ,‬החלה לחשב את שנת‬ ‫הולדתה על פי מות בני משפחתנו‪“ :‬כשאני נולדתי ההוא בדיוק נפטר‪ ,‬וההוא‬ ‫נפטר שבע שנים לפני שזה נולד‪ ”...‬כך איכשהו מצאה את תאריך הלידה‬ ‫המשוער שלה‪.‬‬ ‫לאחר שקיבלתי את תעודת הזהות חיפשתי את אמי ואחיי‪ ,‬ואז הסתבר‬ ‫שחילקו את האנשים לערים לפי האות הראשונה של המשפחה‪ ,‬וכך אמי‬ ‫עלתה למשאית שהובילה אנשים ששמות משפחתם מתחיל באותיות א‪,‬‬ ‫ב – למקום ליד נתניה‪ ,‬ואילו אותי‪ ,‬ששם משפחתי היה חביב‪ ,‬הפנו לדימונה‬ ‫עם האנשים ששמות משפחתם מתחיל האותיות ח‪ ,‬ט‪ .‬אבל אז כבר היה‬ ‫מאוחר מדי לשנות את המציאות‪ .‬הנסיעה מחיפה לדימונה נראתה כנצח‪.‬‬ ‫כשהגענו נתנו לכל משפחה לחם וממרח‪ ,‬וכמה גרושים‪ .‬הכרתי את מי שכבר‬ ‫התיישב לפנינו בדימונה‪ .‬היו אלה השכנים שלנו מתוניס‪ .‬רבים הגיעו יחד‬ ‫עם ההורים שלהם‪.‬‬ ‫לפני שנכנסו אל הבית שקיבלנו‪ ,‬פגשנו מישהי ממשפחתו של בעלי‪ ,‬והיא‬ ‫הזמינה אותנו ללון אצלה‪:‬‬ ‫“תכניסי את הדברים שלך אלינו‪ ,‬תשנו אצלנו”‪ ,‬הציעה לי‪.‬‬ ‫עברנו להתגורר אצלה והיא הכינה לנו תפוחי אדמה בכורכום‪ .‬החתן שלה‬ ‫היה אדם בדרן מטבעו‪.‬‬ ‫“ז’ינט” פנה אלי‪“ ,‬את רואה את החלון הזה? מחר בבוקר כשתקומי‪ ,‬תביטי‬ ‫בו שוב‪ .‬את תראי מזרקות‪ ,‬חנויות וקניונים”‪.‬‬ ‫באותו הלילה חלמתי על כל מה שסיפר לי‪ .‬בבוקר היום שלמחרת התעוררתי‬ ‫וניגשתי להביט החוצה דרך אותו חלון‪.‬‬ ‫‪51‬‬

‫“איפה כל המזרקות והקניונים?”‪ ,‬שאלתי אותו בתמימות ילדותית‪.‬‬ ‫“את לא יודעת לאן הגעת?!‪ ...‬תשתקי”‪ ,‬צחק ואני לא אמרתי מילה‪.‬‬ ‫החום של דימונה היה כבד מאד אפילו בצל‪ .‬הלילות‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬היו קרים‬ ‫כמו בכל מדבר‪ .‬בערב לבשנו סוודר כדי להגן על הגוף מפני הרוחות הקרות‪.‬‬ ‫מעולם לא הוצאתי את ילדיי בערבים ללא סוודר‪.‬‬

‫הדירה שקיבלנו הייתה בתוך מבנה בן קומה אחת‪ ,‬שהיה חלק משורת‬ ‫מבנים‪ ,‬בית ליד בית‪ ,‬כמו רכבת‪ .‬שיטת הבנייה של אותם בתי רכבת נקראה‬ ‫‘קליפורניה’‪ .‬בין כל בית ובית הפרידה גדר‪ .‬סך הכול עשרה בתים‪ ,‬זה בצד‬ ‫זה‪ .‬הקירות היו קירות גבס ועל גבי הגבס נמרח טיט‪ .‬הגג היה גג רעפים‪.‬‬ ‫השירותים נבנו מחוץ לבית‪ .‬בתוך הדירה היו מחיצות מקרטון שהפרידו‬ ‫בין שני החדרים‪ ,‬והיה מטבחון‪ ,‬מטר על מטר‪ ,‬עם כיור ומדף שיש קטן‪ .‬לא‬ ‫היו לנו ארונות ולכן בנינו מדפים‪ .‬קבלנו שולחן מעץ ושלושה שרפרפים‪,‬‬ ‫שאת האחד מהם הפכתי והוא שימש כלול ליהודה‪ .‬קיבלנו גם מיטות ברזל‪,‬‬ ‫שמיכות סקבייס‪ ,‬שני מזרוני קש ואחד שהתאים למיטתו של יהודה‪ ,‬שלוש‬ ‫צלחות‪ ,‬סכום מפח‪ ,‬סיר אחד או שניים ופתיליה‪ .‬רצינו להכין מדורת גחלים‬ ‫אבל לא ידענו היכן קונים גחלים‪ .‬הבאנו אתנו בגדים ואת כל הנדוניה שלנו‬ ‫ארוזה בחבילות‪.‬‬ ‫קיבלתי דירה ליד דירתה של ח’וטה (דג בעברית)‪ .‬אישה שמנה‪ ,‬יפיפייה‪,‬‬ ‫בעלת עיניים כחולות‪ .‬אימא שלה הייתה ממשפחתה של אמי‪ .‬הכרתי אותה‬ ‫היטב‪ .‬היו לה שמונה עשרה ילדים‪ ,‬כולם יפהפיים‪ .‬ח’וטה אהבה אותי כמו‬ ‫בת‪ ,‬ולקחה אותי תחת חסותה‪ .‬היא נהגה לשבת על הרצפה ולבשל‪ .‬כשלא‬ ‫היה לי דבר לאכול‪ ,‬הייתה מביאה לי משלה‪ .‬ביתה היה פתוח לכל‪ .‬כשנולדו‬ ‫ילדינו היינו מניקות האחת את הילדים של השנייה‪ .‬שניים מילדיה נפטרו‪,‬‬ ‫האחד בצבא‪ ,‬במלחמת יום כיפור והשני מדלקת קרום המוח‪.‬‬ ‫‪52‬‬

‫במשך כשלושה חודשים לא ידעתי היכן מתגוררים אמי ואחיי ולא שמעתי‬ ‫מהם דבר‪ .‬באחד הימים גיסי לקח אתנו לביקור בביתו שביפו‪ .‬כאשר שבנו‬ ‫לביתנו מצאתי על הדלת פתק בו כתב לי אברהם בצרפתית שהוא ביקר‬ ‫במקום‪ ,‬וציין את כתובת המגורים שלהם‪ .‬אברהם הצליח לאתר אותנו כי‬ ‫ידע לדבר ולקרוא בעברית‪ ,‬כך הוא שוחח עם אנשי הסוכנות והם מסרו‬ ‫לו את כתובתנו (אני ידעתי לדבר רק בצרפתית ובערבית‪ ,‬כך שוחחתי עם‬ ‫המרוקאים)‪ .‬באותו הרגע לקחתי את יהודה בזרועותיי‪ ,‬לוסיאן הצטרף אלי‬ ‫ונסענו לעין‪-‬שריד‪ ,‬ליד נתניה‪ ,‬אל המקום שאליו נהגו להביא את העולים‪.‬‬ ‫הנסיעה הייתה כה ארוכה עד שחשבנו שנאלץ לישון בלילה בחוץ תחת‬ ‫עץ תפוזים‪ ,‬ונאכל תפוזים כדי שלא נרעב לפני שנמשיך הלאה‪ .‬כשהגענו‬ ‫ויצאתי מהרכב רגליי שקעו בבוץ עד לברכיי‪ .‬כך‪ ,‬כשבזרועותיי יהודה הקטן‪,‬‬ ‫חיפשתי ושאלתי היכן אמי‪ .‬הפגישה לבסוף הייתה מרגשת מאד‪ .‬נשארנו‬ ‫אצלה במשך יומיים ולאחר מכן שבנו לדימונה‪ .‬בסופו של דבר כל אחד‬ ‫מאתנו התגורר במקום אחר במשך ארבעים וחמש שנה בשל אותה חלוקה‬ ‫לשמות עם העלייה ארצה‪ .‬כשאמי התגוררה בקריית ים‪ ,‬כל בני משפחתי‪,‬‬ ‫אחיי וילדיהם היו מגיעים לבקר אותה בחגים‪ ,‬ואני וילדיי התארחנו אצלה‬ ‫בימי החופש הגדול‪ ,‬ונהנינו מהים שנמצא במרחק הליכה מהבית‪ ,‬וכך נחסכו‬ ‫הוצאות בית מלון‪ .‬למרות זאת‪ ,‬הייתה תקופה בחיי בה דאגתי לכלכלת‬ ‫המשפחה שלי ולכלכלת אמי‪.‬‬

‫‪53‬‬

‫החיים בדימונה‬ ‫לאחר שעלינו מתוניס והגיענו לדימונה‪ ,‬מצא לוסיאן עבודה בקרן קיימת‪.‬‬ ‫המשכורות אז היו נמוכות מאוד‪ ,‬ולעומתן‪ ,‬מי שעבד בים המלח קיבל משכורת‬ ‫יפה מאוד‪ .‬לכן ניתנה הזדמנות לתושבי העיר אשר עובדים בעבודות דחק‬ ‫להשתלב מידי פעם על פי הצורך במפעלים בים המלח‪ .‬היו כאלה שעבדו שם‬ ‫הצליחו לחסוך ולקנות בית‪.‬‬ ‫בתחילה התקופה בה עבד לוסיאן בקרן קיימת הוא ירד אחת לשנה למפעלי‬ ‫ים המלח לתקופה של שלושה חודשים‪ .‬לאחר מכן החל לעבוד בטפסנות‬ ‫ב’סולל בונה’‪ .‬המשכורת של לוסיאן הייתה משכורת דחק‪ .‬מאוחר יותר‬ ‫הוא היה אחד ממקימי ‘כיתן’‪ ,‬ואני עדיין שומרת את התעודה שקיבל‬ ‫מהמהנדסים שהגיעו משוויץ כדי לבנות את מכונות האריגה‪ .‬לוסיאן פעל‬ ‫להקמת המכונות על פי מסמכי התוכניות‪ ,‬והפך למומחה‪ .‬שכרו לא היה‬ ‫גבוה במיוחד אבל עם הזמן הוא הרוויח בכבוד‪ ,‬והיה אדם אהוב מאוד‬ ‫במקום עבודתו‪ .‬עם השנים הביאו לכיתן מכונות אוטומטיות וכבר לא היו‬ ‫זקוקים ללוסיאן והוא חשש שלא יהיה לו מספיק כסף כדי לכלכל את‬ ‫כולנו‪ .‬הוא החל לעבוד במסגרייה אך עדיין‪ ,‬כאשר מכונה התקלקלה בכיתן‬ ‫היו קוראים לו לבוא לעזרתם ולעזור להם בתיקונה‪ .‬הוא העדיף לעבוד גם‬ ‫בחגים ולא לקחת ימי חופש מכיוון שחשש שניקלע למחסור כלכלי‪.‬‬ ‫מעט לפני חג פסח לוסיאן קיבל את משכורתו הראשונה בארץ מ’קרן‬ ‫קיימת’‪ .‬הוא ניגש אל הבנק‪ ,‬הוציא את הסכום לקניית מזון לפסח‪ ,‬ונתן לי‬ ‫את ארנקו‪ .‬לקחתי את יהודה עימי ובמקום לקנות אוכל קניתי לו מכנסיים‪,‬‬ ‫חולצה וקסקט‪ .‬בתום הקנייה הזאת איבדתי את הארנק‪ ,‬ופחדתי מאוד‬ ‫מתגובתו‪ .‬בדרכי חזרה פגשתי את אשתו של בן הדוד שלי‪ ,‬שראתה מיד‬ ‫שמשהו קרה‪ .‬סיפרתי לה על כך והיא ניגשה אתי לתחנת המשטרה כדי‬ ‫להצהיר על האבדה ולהגיש תלונה‪ .‬בדרך חזרה מהמשטרה פגשתי את‬ ‫‪54‬‬

‫אחותו‪ .‬היא הבינה את הפחד הגדול שלי ונתנה לי ‪ 5‬לירות כדי שאגור כמה‬ ‫ימים אצל גיסותיי‪ ,‬אחיותיו של לוסיאן‪ ,‬עד יעבור זעם‪ .‬כשהגעתי הביטה בי‬ ‫האחות הגדולה‪ ,‬הרגיעה אותי ואמרה‪:‬‬ ‫“טוב עשית שבאת אלי‪ .‬נתקשר אל לוסיאן לעבודה ונאמר לו שאת כאן‬ ‫ושהכול בסדר”‪.‬‬ ‫לעומתה‪ ,‬שאלה אותי האחות השנייה‪:‬‬ ‫“למה באת לכאן? השארת אותו להתרוצץ ולחפש את הארנק לבד?”‬ ‫“לא באתי אליך‪ ,‬באתי אל אחותך”‪ ,‬עניתי‪ ,‬ומאותו הרגע והלאה לא דיברתי‬ ‫איתה יותר‪.‬‬ ‫עברו כמה ימים‪ ,‬חג פסח הגיע ובעלי הגיע לקריית גת באוטובוס‪ ,‬ואיתו‬ ‫האופנים החדשות שלו‪ ,‬על‪-‬מנת למכור אותם כדי לממן רכישת מצרכים‬ ‫לחג‪ .‬חזרנו הביתה ביום של ערב פסח‪ .‬בערב חג שני‪ ,‬בזמן שעמדתי בתור‬ ‫לקבלת הבשר‪ ,‬הגיע בעלי וביקש שאצטרף אליו‪:‬‬ ‫“מצאו את הארנק בבאר שבע”‪ ,‬אמר‪.‬‬ ‫נסענו לבאר שבע ואכן מצאנו את הארנק‪ .‬לשמחתנו לא הוציאו ממנו אפילו‬ ‫גרוש אחד‪ .‬לא ידענו מי החזיר אותו אבל בכסף שהיה בו קנינו ארון בגדים‬ ‫חדש‪.‬‬ ‫באחד מימי חמישי רציתי לבשל עבור יום שבת עם מעט הגרושים שקיבלנו‪.‬‬ ‫כשהגענו לדימונה הלכתי לקצב‪ .‬בטוניס כשמישהו היה קונה בשר או עוף‬ ‫הוא היה מביא אותו אל הקצב שהיה מנקה אותו‪ ,‬וכל שנותר היה לבשל‬ ‫ולאכול‪ .‬כאן המצב היה שונה‪ .‬הקצב הביט בי ובגרושים שהבאתי לו ונתן‬ ‫לי מנת בשר שהייתה מוכנה כבר למכירה‪ .‬כשהגעתי הביתה העיף בעלי מבט‬ ‫באותה חתיכה קטנה ולא הבין מדוע היה עלי לשלם הרבה כסף עבור כל‬ ‫‪55‬‬

‫כך מעט בשר‪.‬‬ ‫הייתה זו תקופת הצנע בארץ ורק בחגים קיבלנו תלושים לקניית בשר או‬ ‫דג פילה‪ .‬מעבר לכך קיבלנו הקצבה חודשית לקניית קפה‪ ,‬סוכר‪ ,‬קמח‪,‬‬ ‫מרגרינה‪ ,‬אבקת מרק‪ ,‬עוף וביצים‪ .‬שמן ולחם היינו צריכים לקנות בהקפה‬ ‫במכולת‪ .‬מכיוון שחיינו בדלות ולא היה ברשותנו הרבה כסף למדתי לבשל‬ ‫ללא בשר‪ .‬ליהודה הקטן נתתי לשתות חלב נסטלה שהבאתי איתי‪ ,‬ולאחר‬ ‫שנגמר החלב שבקופסא קניתי לו חלב פרה מאחת המכולות שהייתה פתוחה‬ ‫בבקרים‪ .‬הוא היה שותה ארבעה בקבוקים‪ ,‬ולא רצה תה ומים אלא רק‬ ‫חלב‪ .‬הזבן היה לוקח את הפחיות הריקות של החלב מחברותיי או ממני‬ ‫ומחלק לנו חלב טרי בכל בוקר‪ .‬לפעמים כשהיה מגיע תורי – החלב היה‬ ‫נגמר‪.‬‬ ‫בוקר אחד יהודה בכה בקול גדול‪ .‬אמנם הנקתי אותו עד גיל שנתיים‪ ,‬אבל‬ ‫החלב שלי לא הספיק לו‪ ,‬ולא היה חלב נוסף‪ .‬בעלי הגיע ושאל מה קרה‪,‬‬ ‫אמרתי לו שחסר חלב‪ .‬הייתי חסרת אונים‪:‬‬ ‫“לא מעניין אותי כלום‪ .‬מצדי תמכור את הקבר של אבא שלך‪ ,‬רק תביא‬ ‫חלב לילד” אמרתי‪.‬‬ ‫אני לא יודעת מהיכן הוא השיג בסופו של דבר את החלב ליהודה אבל הוא‬ ‫לא שכח לי את המילים האלה במשך כל חיינו המשותפים‪ .‬אין ספק שהוא‬ ‫לא היה פשוט באותה תקופה‪.‬‬ ‫במשך ‪ 20‬השנים הראשונות בארץ לא עבדתי‪ .‬הבאתי ‪ 6‬ילדים לעולם‬ ‫וגידלתי אותם‪ ,‬חשבתי שאלו החיים‪ ,‬שכך צריכות לחיות נשים‪ ,‬לא העליתי‬ ‫בדעתי שיש דרך אחרת לחיות‪.‬‬ ‫כשיהודה היה בן ‪ 9‬חודשים ועדיין ינק ולא קיבלתי את המחזור החודשי שלי‪,‬‬ ‫תיארתי לעצמי שהמחזור מתאחר כי אני עדיין מניקה‪ ,‬אבל מאוחר יותר‬ ‫‪56‬‬

‫הבנתי שאני בהריון‪ .‬באחד הימים בהם אמי הגיעה אלי הגשתי לה קוסקוס‬ ‫עם ירקות וחומוס ומרק עוף ובשר‪ .‬חברה של אמי מדימונה‪ ,‬שהייתה רווקה‬ ‫עיוורת ועבדה למחייתה כזמרת חתונות‪ ,‬הגיעה לבקרה‪ .‬אותה חברה אהבה‬ ‫מאוד את אמי‪ .‬הזמנו אותה לאכול אתנו‪ ,‬והיא אמרה שכבר אכלה בבית‬ ‫דגים מבושלים‪ .‬התרגשתי מאוד מהאפשרות שיש דגים ושאלתי בתמימותי‪:‬‬ ‫“מה‪ ,‬יש דגים בדימונה?”‬ ‫והיא ענתה שדגים יש רק בבאר‪-‬שבע‪ .‬באותו הלילה התעוררתי וקראתי‬ ‫לאמי שתביא לי מטליות ודלי‪ .‬ברגע שהדלי הגיע‪ ,‬הפלתי את העובר‪ .‬אמי‬ ‫הביטה וראתה שזו נקבה כנראה בת חודשים או שלושה‪ .‬היא הניחה את‬ ‫העובר בתוך קופסא וקברה אותה‪ .‬לא ביצעתי גרדה אצל רופא מוסמך‪ ,‬אבל‬ ‫בעלי הביא לי תרופה מאדם בשם קלמו‪ ,‬שעזרה לניקוי הגוף מכל שארית‬ ‫שאולי עדיין נותרה‪ .‬בדימונה לא התגוררו הרבה אנשים – מעט רומנים‪,‬‬ ‫מרוקאים ותוניסאים‪ .‬קלמו‪ ,‬שהיה אחד מהם‪ ,‬עבד בקופת חולים‪ ,‬וכל מי‬ ‫שהיה זקוק לתרופה ולעצה רפואית הלך אליו‪ .‬לאחר ההפלה בעלי פנה אליו‪,‬‬ ‫כי חשש לחיי‪ .‬כמו כל אחד מדימונה גם הוא הכיר את הסיפור על אותה‬ ‫אחת שהפילה את תינוקה בזמן שהאמבולנס שהוביל אותה נתקע בדרך‪,‬‬ ‫ולכן העדיף לפנות אליו‪.‬‬ ‫כאן עלי לציין כי לפי אמונה שהייתה לנו בבית אבא‪ ,‬אם אישה בהריון‬ ‫רוצה לאכול משהו ולא מקבלת אותו – יש סכנה להפלת העובר‪ .‬זו הסיבה‬ ‫שהעובר נפל – רציתי לאכול דג ולא קיבלתי‪.‬‬

‫‪57‬‬

‫הולדת מרטין ‬

‫יהודה ומרטין בדימונה עם הדודים‬

‫ ‬ ‫מרטין נולדה בשנת ‪ .1959‬במשך כל ההיריון המשכתי לקבל מחזור‪ .‬לא היה‬ ‫ברור מדוע‪ .‬גם לידתה של מרטין הייתה קשה וכואבת‪ .‬לבית חולים הגעתי‬ ‫לאחר שירדו לי המים‪.‬‬ ‫בית‪-‬חולים ‘סורוקה’ היה עדיין קטן‪ ,‬והיו בו רק כמה צריפי עץ‪ .‬שכבתי על‬ ‫המיטה והמתנתי‪ .‬לא שיחררו אותי מבית החולים‪ ,‬מכיוון שירדו לי המים‪.‬‬ ‫לפתע הפסיקו כל הכאבים‪ .‬הרגשתי בידי את מרטין מבצבצת‪ .‬קראתי‬ ‫לאחות ושוחחתי עימה בצרפתית‪ .‬היא בדקה‪ ,‬וראיתי כיצד פניה הופכים‬ ‫לבנים כסיד‪ .‬היה ברור לה שיש צורך לבצע ניתוח קיסרי‪.‬‬ ‫למזלי אחד הרופאים היה פנוי‪ .‬הוא הרים אותי ולקח אותי בידו אל חדר‬ ‫הניתוח‪ .‬הוא לא הספיק אפילו להחליף את חולצתו האזרחית בחולצת‬ ‫רופא והחולצה הוכתמה בדם‪ .‬לאחר הניתוח אמר לי שמזלי שהתינוקת שלי‬ ‫הייתה פג אחרת שתינו היינו מחזירות את נשמותינו לבורא‪.‬‬ ‫מרטין הייתה ארוכה ורזה‪ ,‬ושקלה ‪ 2.600‬קילו בלבד‪ .‬לאחר כיומיים חשבתי‬ ‫שאני יכולה לרדת מהמיטה‪ ,‬והסתבר שטעיתי‪ .‬נפלתי על הרצפה‪ ,‬והאחות‬ ‫הגיעה אליי במרוצה וכעסה על שהחלטתי על דעת עצמי לרדת מהמיטה‪.‬‬ ‫‪58‬‬

‫“אל תקומי יותר!” פקדה עליי‪“ ,‬אני אביא לך כל מה שתצטרכי”‪.‬‬ ‫הסתבר כי החולשה שלי נבעה מהעובדה שהיה חסר לי דם‪ .‬הייתי זקוקה‬ ‫לעירוי דם דחוף אך לא היה לנו כסף לכך‪ .‬בעלי החליט לקחת את העניינים‬ ‫לידיים ותרם את כל הדם שהיה דרוש לגופי‪.‬‬ ‫כשגדלה בתי לא שוחחנו עימה על עניינים שבינו לבינה‪ ,‬שהרי מעולם גם‬ ‫אתי לא שוחחו על הנושא‪ .‬כשהייתה בת עשר אברהם ביקש ממני להניח לה‬ ‫– “אל תדברי איתה על כלום”‪ ,‬אמר‪ .‬קנינו לה ספר טוב‪ ,‬שליווה כל ילד וילד‪.‬‬ ‫חיי באותה תקופה לא היו פשוטים‪ .‬לא יצאתי לבלות‪ ,‬לצפות בסרטים‬ ‫ובהצגות‪ .‬רק בעלי הלך לבלות‪ ,‬כי כך היה נהוג‪ .‬נותרתי לבדי עם הילדים‪.‬‬ ‫לעיתים הייתי מבקשת ממנו לצאת והוא היה מסכים ושומר על הילדים‬ ‫במקומי‪ ,‬אבל אירועים כאלה התרחשו לעיתים רחוקות מאוד‪ .‬הוא נהג‬ ‫ללכת עם חבריו הגברים להצגות יומיות בימי שישי‪ .‬הנשים נותרו בבית‬ ‫לבשל‪.‬‬ ‫גם בתום יום העבודה בעלי היה יוצא לפעמים להצגות עם חבריו‪ ,‬וכאשר‬ ‫גדלו הילדים לקח גם אותם אתו‪ .‬בעלי ואני התחלנו לצאת יחד רק כאשר‬ ‫מרטין גדלה‪ .‬הייתה תקופה שהייתי יוצאת יחד עם נשות השכונה ועם‬ ‫הילדים והעגלות לראות סרט‪ .‬בדימונה הציגו סרטים באולם גדול עם‬ ‫ספסלים‪.‬‬

‫‪59‬‬

‫הולדת מרים‬ ‫כאשר מרטין הייתה בת ארבעה חודשים בלבד נכנסתי שוב להריון‪ ,‬הפעם‬ ‫עם מרים‪ .‬לקראת סוף ההריון יצאתי אל אמי לחגוג אצלה את חג הפסח‪.‬‬ ‫היא התגוררה בעין‪-‬שריד שליד תל‪-‬מונד עם אחיי הרווקים‪ ,‬וכל המשפחה‬ ‫הגיעה לשם לחג‪ .‬בישלתי איתה והכנתי את ביתה לכבוד החג‪ .‬לא הבאתי‬ ‫אתי בגדי תינוקות כיוון שלא ידעתי מתי אני אמורה ללדת‪ .‬הזמנים היו‬ ‫שונים‪ ,‬ולא ידענו בדיוק מתי הלידה עתידה להתרחש‪.‬‬ ‫לאחר הסעודה הלכנו לישון ובשעה שתיים בלילה התעוררתי עם כאבי‬ ‫צירים‪ .‬אמי העירה את אחי והוא העיר את בעלי‪ .‬הייתי בצרה – אמבולנס‬ ‫לא יכול היה להגיע אל האזור בו היינו‪ ,‬שהיה אז רק חולות‪ .‬את אותם‬ ‫שניים שלושה קילומטרים עד הכביש לא יכולתי ללכת‪ .‬לא נותרה ברירה‪.‬‬ ‫לפנות בוקר התיישבתי על כיסא ואחי ובעלי סחבו אותי יושבת על הכיסא‬ ‫והתקדמו ברגל עד לאמבולנס שלקח אותי לבית חולים מאיר בכפר‪-‬סבא‪.‬‬ ‫מיד כשהגעתי קיבלתי זריקת זירוז‪ .‬מרים נולדה ללא כל כאבים‪ .‬מיד לאחר‬ ‫אותה לידה אמרתי בחיוך שאם כך יהיה מעתה ואילך‪ ,‬אני מוכנה ללדת עוד‬ ‫עשרה ילדים‪ .‬לוסיאן חזר הביתה‪ ,‬אני הייתי בבית החולים והילדים נשארו‬ ‫בבית אמי‪.‬‬ ‫כעבור יומיים אמי הגיעה לבקר אותי בבית החולים‪ .‬היא הביאה לי חליפת‬ ‫פלנל לתינוקת כדי שאוכל להוציאה מבית החולים‪ ,‬ואמרה שהיא לא תוכל‬ ‫יותר לבוא לבקר כי אחי הקטן חולה ואין מי שישגיח על ילדיי שבביתה‪.‬‬ ‫ביום הרביעי לשהותי בבית חולים הודיעו לי שאני משתחררת הביתה‪ .‬לא‬ ‫היו לי בגדים לתינוקת מלבד החליפה שהביאה אמי‪ .‬האחיות הלבישו אותה‬ ‫רק בחליפה ללא חיתול או בגדים פנימיים‪ .‬למזלי‪ ,‬היה לי צעיף מצמר ואיתו‬ ‫עטפתי את הילדה‪.‬‬ ‫לאחר שיצאתי מבית החולים ישבתי בתחנת אוטובוס על מנת לנסוע לבית‬ ‫‪60‬‬

‫אמי‪ .‬לא ידעתי לקרוא ולכן לא ידעתי איזה אוטובוס עליי לקחת‪ .‬עברה‬ ‫במקום אישה תימניה‪ ,‬ושאלתי אותה איזה אוטובוס עליי לקחת לעין‪-‬שריד‪.‬‬ ‫היא הסתכלה עליי‪ ,‬ראתה את התינוקת שבידי‪ ,‬ושאלה‪:‬‬ ‫“את יצאת מבית החולים?”‬ ‫“כן” עניתי לה‪.‬‬ ‫היא הסתכלה על מרים ושאלה‪:‬‬ ‫“איך לבושה הילדה הזאת? את לבד?”‪,‬‬ ‫היא הזמינה אותי לביתה והוסיפה‪:‬‬ ‫“אני מצטערת‪ ,‬אין לי בגדי תינוק בבית כי מסרתי את הכול אבל אני מוכנה‬ ‫לבדוק אם נשאר משהו‪ .‬גם אוכל אין לי‪ ...‬אך בואי אליי הביתה”‪.‬‬ ‫כשהגענו לביתה היא מצאה בגדי תינוק‪ ,‬הלבישה את מרים מכף רגל ועד‬ ‫ראש‪ ,‬ועטפה אותה בשמיכה כחולה‪ .‬היא הכינה לי סנדוויץ’ עם סחוג מאחד‬ ‫משני הבאגטים שקנתה בדרך‪ ,‬ומילאה לי בקבוק עם תה‪ .‬חתיכת הלחם‬ ‫וכוס התה הזאת היו בשבילי סעודת מלכים‪ .‬היא הובילה אותי לתחנת‬ ‫האוטובוס‪ ,‬נתנה לי חמש לירות ואמרה‪:‬‬ ‫“בכל פעם שתבואי לאזור‪ ,‬תביאי לי את הילדה שאני אראה אותה”‪.‬‬ ‫נסעתי לעין‪-‬שריד לבית אמי‪ .‬מאז לא ראיתי אותה יותר‪ .‬אני לא יודעת למה‬ ‫אבל היו לי ייסורי מצפון‪ ,‬ועד היום לא ידוע לי מה קרה עם האישה הזאת‪.‬‬ ‫מבית אמי חזרתי לדימונה‪ .‬נסעתי באוטובוס עם שלושה ילדים ושני סלים‪:‬‬ ‫ילד אחד מכל צד‪ ,‬התינוקת והסלים על הידיים‪ .‬הייתי צריכה להחליף‬ ‫שלושה אוטובוסים‪ .‬כשהגעתי הביתה לא האמנתי למראה עיני – מצאתי‬ ‫בית מלוכלך‪ .‬ניקיתי‪ ,‬הכנתי אוכל‪ ,‬קילחתי את הילדים‪ ,‬הלבשתי אותם כמו‬ ‫‪61‬‬

‫שצריך – הכול היה מסודר‪ .‬כשבעלי הגיע שאלתי אותו‪:‬‬ ‫“מה קרה לך?”‪,‬‬ ‫“מה את רוצה‪ ,‬שאפסיד את העבודה שלי? את יכולה להישאר אצל אמא‬ ‫שלך כמה ימים‪ ,‬אבל אני לא אפסיד את העבודה שלי”‪ ,‬הוא ענה‪.‬‬ ‫אחר כך מרים הייתה לבבת עיניו‪ .‬הילדים יודעים כמה אבא שלהם אהב‬ ‫אותם‪.‬‬ ‫מרים הייתה תינוקת שמנמונת עד כדי כך שהיו כאלה שחשבו שהיא יותר‬ ‫גדולה ממרטין‪ .‬היא נהגה להכניס את אצבעה לפה ולהירדם על הרצפה‪.‬‬ ‫מרטין‪ ,‬ילדה קטנה שכמותה‪ ,‬לא רצתה את מרים‪ .‬יום אחד ביקשתי ממרטין‬ ‫שתנדנד את מרים‪ ,‬וכשלא שמתי לב היא הניחה את הציפות והשמיכות‬ ‫על הפנים שלה‪ .‬לא היו לנו כריות באותה תקופה‪ .‬נכנסתי לחדר ונבהלתי‬ ‫כשראיתי את המעשה‪.‬‬ ‫“לא עשיתי לה כלום”‪ ,‬אמרה הקטנה‪ ,‬ומיד הוצאתי את מרים החוצה כדי‬ ‫שתשאף אוויר‪.‬‬ ‫באחר הצהריים של יום שישי אחד‪ ,‬לאחר שסיימתי לבשל‪ ,‬הלכתי לקנות‬ ‫לעצמי זוג גרביים חדשים‪ .‬כשחזרתי לא מצאתי את מרים‪ .‬הייתי כבר בהריון‬ ‫מתקדם עם יגאל‪ .‬התחלתי להסתובב בין הבתים ולחפש את בתי הקטנה‪.‬‬ ‫חברתי פגשה בי מסתובבת מודאגת ואמרה‪:‬‬ ‫“חבל שיצאת מהבית‪ ,‬יהודה הלך לסרט עם בעלך‪ ,‬ואני כאן עם שתי הבנות‬ ‫– מרטין ומרים”‪.‬‬ ‫מרים הקטנה הזאת אפילו לא הרגישה במהומה‪ .‬היא הייתה מכניסה את‬ ‫האצבע לפה – ואז לא חשוב מה קורה מסביב‪.‬‬ ‫כשמרים הייתה קטנה היא חלתה בסטרידו והייתה זקוקה למכשיר אדים‪,‬‬ ‫‪62‬‬

‫שכמובן לא היה ברשותנו‪ .‬לוסיאן הניח בחדר סיר מים עם כמה טיפות של‬ ‫שמן אקליפטוס ופתיליה למשך השעות שבהן ישנה‪ ,‬וישב לצידה כל הלילה‪.‬‬ ‫הוא היה כל כך מסור לילדיו‪.‬‬ ‫לאחר שיגאל נולד‪ ,‬היינו כבר משפחה גדולה והיה לנו מרחב מחיה קטן‬ ‫יחסית‪ .‬כשהייתי שוב בהריון החליט לוסיאן לחסוך כסף לברית כי חשב‬ ‫שאלד בן‪ .‬בתחילה הוא היה עצוב על כך שלא נולד לו בן‪ ,‬אבל מהר מאוד‬ ‫שרה וכל שאר הבנות הפכו לאהבות הכי גדולות שלו‪ .‬לאחר שהצטרפה שרה‬ ‫למשפחה השתדלנו לרהט את הבית כמיטב יכולתנו‪ .‬אמי הציעה ללוסיאן‬ ‫לרכוש מכונת כביסה בכסף שחסך‪ ,‬כדי שלא אצטרך לכבס ביד למשפחה‬ ‫בעלת חמישה ילדים‪ .‬זו הייתה עבודה מתישה‪ .‬כך רכשנו את מכונת הכביסה‬ ‫הראשונה שלנו‪.‬‬ ‫אחר כך הייתי בהריון עם אמיתי‪ ,‬וכשנולד הכנסנו את מיטתו לחדר השינה‬ ‫שלנו‪ .‬הצפיפות כבר הייתה נוראית‪ ,‬וביקשתי שיתנו לנו דירה גדולה יותר‪,‬‬ ‫אבל אמרו לנו שזה מה שיש‪ ,‬כך הן הדירות של עמידר‪.‬‬ ‫בוקר אחד‪ ,‬הלך בעלי להתראיין לתוכנית רדיו שעסקה בבקשות ותלונות של‬ ‫הציבור והבטיחה טיפול מהיר‪ .‬בעקבות הפנייה לרדיו הגיעה לביתנו עובדת‬ ‫סוציאלית‪.‬‬ ‫“איך את מכינה קפה בבוקר? הולכת על כל המיטות?” שאלה בתדהמה‪.‬‬ ‫מיד לאחר הביקור קיבלנו דירה מרווחת‪ ,‬בת שלושה חדרים‪ ,‬כאשר היו לי‬ ‫שישה ילדים‪ .‬כעת לכל הילדים היה מקום נוח לשחק ולישון‪.‬‬ ‫במשך עשרים שנה לא עבדתי‪ .‬כל השנים האלה עברו עלי בהריונות‪ ,‬בלידות‬ ‫ובגידול ילדים‪ .‬שנתיים לפני שיהודה התגייס לצבא אמרתי שאני רוצה‬ ‫לעבוד‪ ,‬לשנות את החיים שלי‪ ,‬נמאס לי מהעוני והחוסר‪ .‬לוסיאן לא הסכים‬ ‫לכך בשום אופן‪ .‬למרות זאת הלכתי וחיפשתי עבודה‪ ,‬על אף שלא הייתה לי‬ ‫‪63‬‬

‫הכשרה לשום מקצוע‪ .‬מצאתי עבודה בבית הפועל בהסתדרות‪ .‬ניקיתי את‬ ‫המקום‪ ,‬לקחתי דואר וחילקתי תה וקפה‪ .‬עשיתי זאת במשך שנתיים‪ .‬ואז‬ ‫מישהי חשקה במקום העבודה שלי‪ .‬החבר שלה היה יו”ר ועד הפועל‪ ,‬והוא‬ ‫להתלונן שאני לא מנקה מספיק טוב‪ .‬הבוס‪ ,‬יהודה יפת‪ ,‬אהב אותי‪ .‬הוא‬ ‫קרא לי למשרד שלו ואמר‪:‬‬ ‫“תראי‪ ,‬אני מאד אוהב אותך‪ ,‬אני יודע שכל מה שמפיצים עלייך זה לא‬ ‫נכון‪ ,‬אבל את לא יכולה להתמודד עם האנשים האלה‪ .‬תתפטרי‪ ,‬ואני אדאג‬ ‫לך לכול”‪.‬‬ ‫וכך אחרי שנתיים התפטרתי‪.‬‬ ‫עדיין כסף היה חסר לי‪ ,‬אז ניגשתי ללשכת העבודה‪ ,‬לאחר ששמעתי שפתחו‬ ‫מוסד לאנשים מפגרים בדימונה‪ ,‬שקראו לו ‘טללים’‪ ,‬ומחפשים שם עובדים‪.‬‬ ‫חשבתי שלא אוכל בגילי ללמוד להיות מטפלת‪ ,‬ולכן אבקש לעבוד במטבח‬ ‫או במכבסה‪ ,‬שם אני יכולה להסתדר‪ .‬דיברתי עם המנהל‪ ,‬והתברר שהמנהל‬ ‫הוא המנהל של גיסתי‪ ,‬דליה בר שי‪ ,‬מהמוסד ‘אורים’ שבתל מונד‪ .‬המנהל‬ ‫אמר לי‪:‬‬ ‫“לאח שלך יש מזל‪ ,‬יש לו אישה טובה ואחות טובה‪ .‬אני אעזור לך”‪.‬‬ ‫הוא צירף אותי לעבוד ככוח עזר והעבודה הייתה בסידור המיטות‪ ,‬ובהכנת‬ ‫האוכל בעגלה‪ .‬עבדתי שם במשך ארבעה חודשים וגם שימשתי כממלאת‬ ‫מקום של מטפלת בימים שהיא לא נמצאת‪ .‬אהבו את העבודה שלי עם‬ ‫אנשים אלה‪ ,‬ואני אהבתי אותם וטיפלתי בהם יפה‪ .‬ואז באו ואמרו לי‪:‬‬ ‫“אין עבודה יותר אלא אם תצאי ללמוד”‪.‬‬ ‫אבל אני חשבתי שלא אוכל ללמוד כי אני לא יודעת לכתוב בעברית‪ .‬ואז‬ ‫ניגש אלי הרכז ואמר לי‪:‬‬ ‫‪64‬‬

‫“שמעתי עליך הרבה דברים טובים‪ ,‬ואני לא מוכן לוותר עליך‪ .‬אני מרוקאי‬ ‫ואני יודע צרפתית‪ .‬בואי תכתבי בצרפתית ואם יש מבחנים אני אעבור על‬ ‫המבחנים שלך”‪.‬‬ ‫נרשמתי‪ ,‬עברתי את הוועדה‪ ,‬והתחלתי ללמוד‪ .‬לוסיאן לא רצה שאלמד‪,‬‬ ‫והיה מחביא לי את המחברות והספרים‪ .‬הוא אמר לי‪:‬‬ ‫“תחיי כמו שאנחנו חיים‪ .‬אנחנו לא עשירים ואין לנו כסף‪ ,‬ככה נחייה כל‬ ‫החיים שלנו‪”.‬‬ ‫“לא‪ ,‬אני חייבת לעבוד‪ ,‬אני הולכת ללימודים‪ ,”.‬עניתי לו‪.‬‬ ‫הלכתי ללמוד ביום הראשון‪ ,‬ביום השני‪ ,‬בשלישי – וזה לא זה‪ .‬את הצרפתית‬ ‫שכחתי‪ ,‬עברית לא ידעתי‪ ,‬והרגשתי שאני “מחממת את הכיסא”‪ .‬ניגשתי אל‬ ‫הרכז ואמרתי לו‪:‬‬ ‫“תראה מוריס‪ ,‬אני לא יכולה להמשיך כך‪ ,‬אני יוצאת ומשאירה את הילדים‬ ‫שלי לבד‪ ,‬הולכת ללימודים מהבוקר עד שעה שתיים‪ ,‬ומשתיים מתחילה‬ ‫לעבוד במוסד‪ ,‬וחוזרת הביתה בעשר בלילה‪ .‬אני לא רואה את הילדים ולא‬ ‫את בעלי‪ ,‬זה לא בשבילי‪”.‬‬ ‫“מה את רוצה?” הוא שאל אותי‪.‬‬ ‫“תביא לי מורה לעברית‪ ”.‬עניתי לו‪.‬‬ ‫ואכן מוריס הביא מורה לעברית‪ ,‬וצירף אותי לקבוצה של עוד שלושה אנשים‬ ‫כמוני‪.‬‬ ‫“מה את רוצה ללמוד?”‪ ,‬שאלה המורה‪.‬‬ ‫“אני לא יודעת כלום‪ ,‬תתחילי ב‪-‬אלף‪-‬בית”‪ ,‬עניתי לה‪.‬‬ ‫היא לימדה אותי את כל האלף‪-‬בית ואני למדתי‪ ,‬והתחלתי לכתוב ברמה‬ ‫‪65‬‬

‫שבה אני מדברת‪ .‬אגב – כך זה עד היום‪ .‬אחר כך עברתי את קורס המטפלות‪,‬‬ ‫קיבלתי תעודה‪ ,‬והתחלתי לעבוד כמטפלת מוסמכת בדירוג אחיות‪ ,‬עבודה‬ ‫שנמשכה ‪ 25‬שנה עד שיצאתי לפנסיה מוקדמת‪ .‬הרווחתי כסף אבל לא‬ ‫שמרתי עליו – בזבזתי על ימין ועל שמאל‪.‬‬

‫‪66‬‬

‫יהודה ז”ל‬ ‫אסון הנ”ד‬ ‫אסון הנ”ד ‪ -‬תאונה אווירית בצה”ל בה נהרגו ‪ 54‬חיילי צה”ל‪ 44 :‬לוחמי‬ ‫חטיבת הצנחנים‪ ,‬לוחמי פלוגת מאי ‪ ’76‬בגדוד ‪ 890‬ו‪ 10-‬אנשי צוות אוויר‪,‬‬ ‫ב־‪ 10‬במאי ‪ ,1977‬בהתרסקות מסוק תובלה מסוג “יסעור” בבקעת הירדן‪,‬‬ ‫סמוך ליישוב ייט”ב‪ .‬מסוק השתתף בתרגיל עוצבתי משולב של חטיבת‬ ‫הצנחנים בבקעה‪ .‬דקות ספורות לאחר ההמראה הנמיך המסוק עד שפגע‬ ‫במדרון של גבעה והתרסק‪ .‬כל החיילים נהרגו‏‪ .‬לאחר שנודע למפקד‬ ‫החטיבה‪ ,‬אל”מ עמוס ירון‪ ,‬על האסון שהתרחש החליט ירון כי יש להמשיך‬ ‫את התרגיל‪ ,‬משום שאירועים מסוג זה עלולים להתרחש במלחמה ואינם‬ ‫מהווים סיבה לעצור את מהלכי הכוחות‪.‬‬ ‫ועדת חקירה צבאית בראשותו של אלוף אברהם אורלי מונתה לבחינת‬ ‫האירוע‪ .‬בעקבות המלצתה מינה הצבא את דב לוין כשופט חוקר שיקבע‬ ‫האם יש מקום לפתוח בהליכים פליליים נגד מי מהקשורים בתאונה‪ .‬ועדת‬ ‫החקירה קבעה כי המסוק המריא לאחר רצף של תקלות טכניות‪ ,‬חריגות‬ ‫מפקודות של הצבא ונוהלי חיל האוויר‪ ,‬וכאשר הוא נושא ‪ 54‬נוסעים ואנשי‬ ‫צוות‪ ,‬הרבה מעבר להוראות היצרן‪ ,‬שהגביל את מספר הנוסעים ל‪ 33-‬בלבד‪.‬‬ ‫המסוק אמור היה להמריא כשעליו ‪ 58‬נוסעים‪ ,‬אך הטייס הוריד ‪ 4‬לוחמים‬ ‫ושפך כמות ניכרת של דלק באתר ההמראה‪ ,‬כדי להוריד את המשקל העודף‪.‬‬ ‫החקירה הצביעה על שורה ארוכה של תקלות טכניות שקדמו לטיסה‪.‬‬ ‫ועדת החקירה מצאה שורה ארוכה של כשלים פיקודיים‪ ,‬חריגה מסמכות‬ ‫ומנהלים מפורשים של צה”ל וחיל האוויר‪ ,‬וטעויות בניהול התרגיל‪ .‬למרות‬ ‫זאת קבעה הוועדה‪ ,‬כי האסון נגרם עקב “טעות אנוש” של הטייס‪ .‬הוחלט‬ ‫להעמיד לדין את מפקד הטייסת‪ .‬בית הדין הצבאי הרשיע אותו בעבירות‬ ‫של טיסה אסורה והתרשלות‪ ,‬אך הסתפק בעונש של נזיפה בלבד‪.‬‬ ‫‪67‬‬

‫לזכרם של הנופלים הוקמה אנדרטת הנ”ד בבקעת הירדן‪ .‬האנדרטה הוקמה‬ ‫ביוזמת המשפחות השכולות‪ ,‬ועוצבה בידי הצייר אריה מוסקוביץ‪ .‬בשנים‬ ‫האחרונות שוקם האתר ושופץ בסיוע משרד הביטחון‪ ,‬הקרן הקיימת‬ ‫לישראל והמועצה האזורית בקעת הירדן‪.‬‬

‫‪68‬‬

‫(אנדרטה לזכר הנ”ד‪ ,‬צילם דרור עינב)‬ ‫מתוך‪ :‬ויקיפדיה‬ ‫אסון הנ”ד‪ :‬מדוע הושכחו ‪ 54‬הלוחמים שנהרגו?‬ ‫במאי ‪ ’77‬נמחקה פלוגה ד’ של גדוד ‪ 890‬בהתרסקות מסוק יסעור באימון‬ ‫בבקעה‪ 36 .‬שנים לאחר האסון‪ ,‬עדיין לא ברורות נסיבותיו והמשפחות‬ ‫מממנות את האנדרטה‪ .‬נזכור את כולם?‬ ‫“כל שנה אנו מתייצבים לאזכרה ומדי שנה בד היוטה‪-‬הצלייה‪ ,‬הולך ומתכווץ‪.‬‬ ‫פעם הגיעו מאות‪ ,‬היום נותרו עשרות‪ .‬בני משפחה שכולים הולכים לעולמם‬ ‫בתחושה קשה ‪ -‬שהם סוג ב’‪ ,‬זה מצב בלתי נתפס”‪ ,‬אומר דרור כהן‪ ,‬בוגר‬ ‫פלוגה ד’ מאי ‪ 1976‬של גדוד ‪ 890‬של הצנחנים‪ ,‬תווית טרגית למכירים את‬ ‫“אסון הנ”ד”‪.‬‬ ‫‪69‬‬

‫אלא שעל אף שהוגדרה במשך עשרות שנים כ”תאונה האווירית הקשה‬ ‫ביותר בתולדות צה”ל”‪ ,‬רובכם לא שמעתם עליה‪ ,‬כשככל הנראה היו מי‬ ‫שעשו מאמצים כבירים לצמצם את ההד‪ 36 .‬שנים אחרי האירוע‪ ,‬משפחות‬ ‫ההרוגים עדיין נאבקות על הקמת אנדרטה ראויה ועל מקומם בספרי‬ ‫ההיסטוריה‪.‬‬ ‫העלון הפלוגתי של הפלוגה היה חריג מהעלונים הסטנדרטיים שהוצאו‬ ‫בחטיבת הצנחנים‪ .‬בניגוד לשער המסורתי בצבעי החטיבה ‪ -‬אדום או לבן‪,‬‬ ‫בחרו חיילי הפלוגה בכריכה שחורה המקשה על קריאת הכיתוב‪ .‬המתאמצים‬ ‫יגלו את הכותרת “כך היו חיינו”‪ .‬כותרת לעלון שיצא בתחילת חודש מאי‬ ‫‪ ,1977‬שבוע לפני האסון נמחקה הפלוגה כמעט במלואה‪.‬‬ ‫כזה היה מחזור מאי ‪ ,’76‬מחזור חריג בנוף הכומתות האדומות‪ .‬רבים‬ ‫מהמחזור התגייסו עם תיקים פליליים במשטרה‪ ,‬נפקדּות הייתה עניין‬ ‫שבשגרה אך לוחמים ‪ -‬מהמעלה הראשונה‪“ .‬כדי להבין באלו אנשים מדובר‬ ‫מספיק סיפור אחד”‪ ,‬אומר דורון כוכבי‪ ,‬אחיו של מפקד הפלוגה רב‪-‬סרן דוד‬ ‫כוכבי שנהרג באסון‪ ,‬ומחייך‪“ :‬באחד הימים הפלוגה הייתה צריכה להתייצב‬ ‫בחרמון‪ .‬אחד החיילים מרחובות‪ ,‬גנב אוטובוס אסף את החבר’ה וכולם‬ ‫הגיעו יחד‪ .‬זה היה נראה להם הגיוני כי הוא החזיר אותו בסוף’”‪.‬‬ ‫מאי ‪ .1977‬בתום ‪ 11‬חודשי אימון נערך תרגיל חטיבתי של הצנחנים בבקעת‬ ‫הירדן‪ ,‬בו לקחה חלק גם פלוגת מאי של גדוד ‪ .890‬משם צפויים היו החיילים‬ ‫להמשיך לקורס מ”כים‪ .‬ב‪ 10-‬במאי ‪ ’77‬הגיע התרגיל לשלב הלילי והאחרון‬ ‫שכלל הטסת הלוחמים לנקודה סמוכה למערות קומראן בצפון ים המלח‪.‬‬ ‫בשעה ‪ 20:40‬המריא המסוק האחרון כשעליו ‪ 44‬לוחמים ו‪ 10-‬אנשי צוות‬ ‫אוויר‪ .‬שלוש דקות אחרי ההמראה התנגש מסוק היסעור בגבעה‪ ,‬התפרק‬ ‫ועלה באש‪ ,‬כל החיילים נהרגו במקום‪ .‬עם קבלת המידע על האירוע‪ ,‬שבוע‬ ‫לפני הבחירות המפורסמות ב”מהפך”‪ ,‬הורה שר הביטחון ומועמד לראשות‬ ‫הממשלה דאז‪ ,‬שמעון פרס‪ ,‬על הטלת חיסיון על פרטי חקירת האירוע‪.‬‬ ‫‪70‬‬

‫לאחר האסון מונתה ועדת חקירה צבאית בראשה עמד האלוף אברהם‬ ‫אורלי שרק חלקו הראשון של הדוח שחיברה הגיע לידי המשפחות‪ .‬זמן‬ ‫קצר לאחר מכן מונתה ועדת חקירה נוספת בראשות שופט‪-‬חוקר‪ ,‬אלוף‪-‬‬ ‫משנה (במיל’) דב לוין‪ .‬מסקנות הוועדות העלו כשלים חמורים שכללו‬ ‫תקלות טכניות וליקויים במסוק‪ ,‬עומס משקל‪ ,‬תדריכים והנחיות בעייתיות‬ ‫לטייסי המסוקים בתרגיל ועוד‪ .‬בסופו של עניין‪ ,‬האשמה הוטלה על הטייס‬ ‫שנהרג‪ .‬שרשרת הפיקוד בחיל האוויר יצאה נקייה למעט מפקד הטייסת‪,‬‬ ‫אלוף‪-‬משנה אריה בן ארי‪ ,‬שנשפט במשפט מהיר בדלתיים סגורות‪ ,‬נמצא‬ ‫אשם באישום מינורי‪ ,‬ננזף ועזב את הצבא‪ .‬הבכירים באירוע‪ ,‬בהם מפקד‬ ‫החטיבה עמוס ירון וראש להק מסוקים‪ ,‬נחמיה דגן‪ ,‬נותרו בתפקידם ואף‬ ‫התקדמו בצה”ל לתפקידים בכירים יותר‪ .‬מסקנות הוועדות עוררו זעם‬ ‫בקרב המשפחות השכולות שדרשו לקבל את הדוחות ונדחו‪ .‬רק בשנת ‪,2002‬‬ ‫‪ 25‬שנים אחרי האירוע‪ ,‬קיבלו המשפחות את הדוח‪ ,‬כשחלקו מושחר וככל‬ ‫הנראה חלק חסר‪.‬‬ ‫המהפך בממשלה בשנת ‪ ’77‬טרף את הקלפים‬ ‫מיום האסון חיות המשפחות בתחושה כי נעשה טיוח רב בפרשה‪“ .‬הייתי‬ ‫תלמיד כיתה י’ כשארע האסון ולמחרת בבוקר הגיעו אליי לבית ספר וסיפרו‬ ‫לי שיואב נהרג”‪ ,‬מתאר נאור ירושלמי‪ ,‬אחיו של סמל יואב ירושלמי‪ ,‬ששימש‬ ‫כסמל מחלקה וכחובש הפלוגתי ונהרג באסון‪“ .‬בהתחלה כולם רצו לדעת‬ ‫את כל הפרטים אך התחושה בעקבות הוועדות והמעיין משפט הייתה‬ ‫שהמטרה סומנה עוד באותו לילה ורק ציירו סביבה מעגלים‪ .‬אז גם הפכה‬ ‫לעובדה ‪ -‬האחריות היא על הגורם האנושי‪ ,‬קרי הטייס‪ ,‬וכך נכתב בעיתונים‬ ‫כבר למחרת‪ .‬כל הדברים הנוספים שגילינו אחרי ‪ 25‬שנה סומנו כזניחים או‬ ‫משניים לדבר הזה”‪.‬‬ ‫המשפחות התקשו להתארגן יחדיו ולדרוש תשובות ויחס הולם‪ ,‬בעיקר‬ ‫הודות לאופיין השונה‪“ .‬המשפחות התחלקו לשלוש קבוצות”‪ ,‬מסביר‬ ‫‪71‬‬

‫ירושלמי‪“ ,‬כשהראשונה היא משפחת חיל האוויר‪ ,‬אליטה מחובקת ומטופלת‬ ‫במקצוענות‪ .‬הקבוצה השנייה – הסגל‪ ,‬שילוב של חבר’ה יוצאי פנימייה צבאית‪,‬‬ ‫אנשים בוגרים יותר ממוסדים יותר‪ ,‬הם היו מהצד המוגדר כ’איכותי’ יותר‪.‬‬ ‫וכהורים של סגל להתקרב לחיילים היה מעין טאבו‪ .‬הקבוצה השלישית‬ ‫היא החיילים ‪ -‬מחזור מאי‪ ,‬אנשים שלא בהכרח גמרו תיכון ‪ ,‬רבים מהם‬ ‫משכונות מצוקה של ‘ישראל השניה’‪ .‬המשפחות האלו היו שבורות אבל‬ ‫הרשויות וצה”ל התייחסו אליהן בהתנשאות ובזלזול”‪.‬‬ ‫פילוג זה הוביל לדיכוטומיה גבוהה שהקשתה על יכולת ההתארגנות של‬ ‫המשפחות והיכולת לדרוש משהו בצורה אפקטיבית‪ ,‬בטח באותה תקופה‪.‬‬ ‫“זו הייתה שנת ‪ ,1977‬שבוע לפני בחירות ‘המהפך’‪ ,‬שלאחריו כל אחריות‬ ‫המדינה התאדתה כשלראשי המדינה החדשים היו דברים אחרים להתעסק‬ ‫איתם”‪ ,‬אומר ירושלמי‪“ ,‬אבל מכאן למצב בו דוח ועדת חקירה מצונזר‬ ‫מגיע למשפחות אחרי ‪ 25‬שנה זה מצב בלתי יאומן‪ .‬היום איש לא יעלה על‬ ‫דעתו מצב כזה‪ ,‬היום מגיעים למשפחה‪ ,‬מביעים אמפתיה כי זה מה שצריך‬ ‫לעשות‪ .‬נכון ששום דבר לא יחזיר את הבנים אבל זה המינימום שיכול לשפר‬ ‫או להקל‪ ,‬וגם זה לא נעשה”‪.‬‬ ‫ככל שחלפו השנים הבינו המשפחות כי לא רק שמתייחסים אליהם כאל‬ ‫“סוג ב’”‪ ,‬להגדרתן‪ ,‬אלא כי אסונן נפקד ממורשת צה”ל ונעשים ניסיונות‬ ‫להצניע אותו ואת האירועים סביבו‪ .‬כך טקס הזיכרון השנתי באתר האסון‬ ‫בבקעת הירדן מעולם לא קיבל מעמד של טקס ממלכתי‪ .‬רק בשנת האסון‬ ‫ושנה אחריו התייצבו לטקס שר הביטחון והרמטכ”ל ובמשך ‪ 30‬שנים‬ ‫הדירה רגליה מהאירוע כל הצמרת המדינית והצבאית‪ .‬בשנת ‪ 2005‬פנו נציגי‬ ‫המשפחות לרמטכ”ל דאז‪ ,‬משה (בוגי) יעלון שהיה בימיו האחרונים בתפקיד‬ ‫בבקשה כי יגיע לאזכרה השנתית‪ .‬המשפחות לא נענו‪“ .‬למחרת האירוע הבנו‬ ‫מאמצעי התקשורת כי היה בצניחה אחרונה עם חברים לרגל סיום תפקידו‪.‬‬ ‫הכל עניין של סדר עדיפויות”‪ ,‬אומר ירושלמי‪ .‬לחץ מאסיבי של המשפחות‬ ‫‪72‬‬

‫בשנת ה‪ 30-‬לאסון‪ ,‬הובילה לשינוי המגמה ומשנת ‪ 2007‬נוכחים באזכרה‬ ‫הרמטכ”ל ולעתים שר הביטחון‪ .‬כעבור מספר שנים‪ ,‬ב‪ ,2010-‬יעלון ייצג את‬ ‫הממשלה בטקס כשכיהן כשר לעניינים אסטרטגיים‪.‬‬ ‫עלבון נוסף ספגו המשפחות עת קיבלו לידיהם ברוב הוד והדר‪ ,‬ספרים‬ ‫שונים‪ ,‬בהם של ההוצאה לאור של משרד הביטחון‪ ,‬המציינים אירועים‬ ‫שונים בתולדות המדינה‪ ,‬כשבצורה עקבית אסון הנ”ד אינו מופיע בספרים‪.‬‬ ‫הגדילה לעשות חטיבת הצנחנים כשהפיצה ספר לציון יובל לחטיבה ושלחה‬ ‫אותו למשפחות שגילו כי גם החטיבה שאמורה לשאת על נס את חלליה‬ ‫וזיכרונם – התעלמה מהאירוע‪ .‬במענה לפנייתן‪ ,‬השיב מפקד אוגדה ‪98‬‬ ‫(שמורכבת גם מחטיבת הצנחנים הסדירה) דאז וראש אמ”ן כיום‪ ,‬תת‪-‬אלוף‬ ‫אביב כוכבי‪ ,‬כי מדובר בטיוטה בלבד‪ ,‬שהופצה במספר עותקים מצומצם‬ ‫בכוונה‪ ,‬כדי לקבל הערות תוך ידיעה שייפלו שגיאות ואי דיוקים‪“ .‬לצערי‬ ‫שגיאות כאלה אכן התגלו‪ .‬לצערי הרב הבולטת שבשגיאות היא השמטת‬ ‫זכרונו של אירוע קשה ומשמעותי בתולדות הצנחנים‪ ,‬אסון הנ”ד‪ .‬השמטת‬ ‫הנושא אינה אלא טעות אנוש וצורבת ככל שתהיה אין מאחוריה חלילה יד‬ ‫מכוונת”‪ ,‬ציין כוכבי‪ .‬לבסוף הספר נגנז‪.‬‬ ‫“באופן שיטתי האירוע הזה נשמט‪ ,‬ותמיד זה בטעות‪ .‬כשקורה פעם אחת‬ ‫ בסדר אבל אחרי ארבע‪ ,‬חמש‪ ,‬שש פעמים מבינים שנכון שטעות לעולם‬‫חוזרת אבל משהו כאן לא בסדר‪ .‬רואים ספרים שבשנת ‪ 1977‬נפצעה אישה‬ ‫מאשקלון בפיגוע אבל ‪ 54‬חיילים שנהרגו לא מופיעים בשום מקום”‪ ,‬אומר‬ ‫ירושלמי‪.‬‬ ‫“איך המח”ט לא מגיע אזכרה של המ”פ שלו?”‬ ‫דוד כוכבי התגייס לגדוד ‪ 890‬ב‪ 1967-‬והשתחרר כקצין בשנת ‪ .1971‬הוא פנה‬ ‫ללימודי אווירונאוטיקה בטכניון ובמקביל עשה ימי מילואים רבים כולל‬ ‫במלחמת יום הכיפורים ואחריה‪ .‬ב‪ 1975-‬נשוי עם ילד‪ ,‬החליט כוכבי לחזור‬ ‫‪73‬‬

‫לצבא והחליט לקחת לידיו את חיילי מאי ‪ . ’76‬אחיו‪ ,‬דורון כוכבי מסכים‬ ‫עם ירושלמי וטוען כי עוד בציון יום ה‪ 30-‬לאסון‪ ,‬אז הגיעו רוב המשפחות‬ ‫למקום לראשונה‪ ,‬ניתן היה להבחין בהתייחסות שונה מהמקובל במצבים‬ ‫אלו‪ “ .‬זה היה קשה מאוד‪ .‬סימני ההתרסקות ושובל שהותיר המסוק עדיין‬ ‫נראו היטב בשטח‪ .‬פרסו שם בד יוטה שיצור צל‪ ,‬אבל לא היו כיסאות‬ ‫וישבנו על חלוקי נחל על הגבעה‪ ,‬זה היה מביש”‪ ,‬אומר בראייה לאחור‪“ ,‬היו‬ ‫מאות אנשים ואפילו אני‪ ,‬תימני ממשפחה פשוטה‪ ,‬הייתי המום מהתגובות‬ ‫של האנשים שנשכבו על האבנים‪ ,‬בכו וצעקו‪ .‬מוטה גור ‪,‬שהיה הרמטכ”ל‬ ‫בזמן האסון לא ידע איך לאכול את זה‪ .‬אז לא חשבתי כך אבל כבר אז‬ ‫החלה ההתייחסות התמוהה הזו‪ .‬עמוס ירון‪ ,‬שהיה המח”ט‪ ,‬אפילו לא הגיע‬ ‫לשבעה‪ ,‬מח”ט שלא יגיע לשבעה של המ”פ שלו? זה אומר דרשני‪ .‬בשלב‬ ‫מסוים הגעתי להבנה שאולי בגלל שהם לא נהרגו במהלך הסתערות על‬ ‫הגבעה עם סכין בין השיניים זו ההתייחסות אבל מי יודע‪ .‬כבר אז התחילו‬ ‫כל מיני שמועות‪ ,‬אולי אם הייתי מתעשת מהר יותר הייתי נוסע מיד למקום‬ ‫ההתרסקות כי ברור לנו שמסתירים משהו‪ ,‬לא ברור לנו מה ולמה”‪.‬‬ ‫כיום ניצבת האנדרטה להרוגי האסון באתר ההתרסקות‪ ,‬בסמוך ליישוב ייטב‬ ‫בבקעת הירדן‪ .‬משנות ה‪ ’90-‬עלו יוזמות שונות שקראו למשפחות להעביר‬ ‫את האנדרטה ממקומה הנוכחי למקום נוח יותר‪“ ,‬לתוך ישראל”‪ ,‬או לצמצם‬ ‫את הטקס‪ ,‬אך הם סירבו לשמוע על כך וטוענים כי מדובר בזילות נוספת‬ ‫של האסון‪ .‬ואם לא די בכך‪ ,‬האתר בו ניצבת האנדרטה אינו מוגדר כאתר‬ ‫הנצחה מוכרז‪ ,‬לטענת משרד הביטחון בשל בעיות מקרקעין‪ ,‬ומשכך אינה‬ ‫מתוקצבת‪ .‬לכן‪ ,‬נאלצות המשפחות לדאוג לאחזקתה ובשנים האחרונות מי‬ ‫שמסייע להן ודואג לשלמותה וניקיונה הוא אדם פרטי המתגורר בסמוך‬ ‫לאתר וגם כספים שהוחלט כי יועברו אליו ממשרד הביטחון טרם הועברו‪.‬‬ ‫המשפחות כבר עייפות ממלחמות‪ ,‬ורבים מההורים הלכו לעולמם‪ .‬היום‬ ‫מבקשות המשפחות רק לשמר את ההכרה והזיכרון‪“ .‬כואב לי שאני רואה‬ ‫‪74‬‬

‫חיילים שמגיעים אלינו ביום הזיכרון ולא יודעים על מה מדובר‪ ,‬אבל זה‬ ‫לא מפתיע לאור ההתנהלות לאורך השנים”‪ ,‬אומר כוכבי‪“ ,‬הייתי רוצה שזה‬ ‫לא יישכח‪ .‬שיהיה משהו כמו בשאר יישוב (נקודת ההתרסקות ב”אסון‬ ‫המסוקים” בשנת ‪ ,)1997‬שיהיה אתר מכובד ושיעבירו כסף לאחזקה כי לנו‬ ‫אין גאידמק שידאג לאנדרטה”‪.‬‬ ‫גם ירושלמי רק רוצה משמעות‪“ .‬הדבר החשוב לנו ביותר זה ההכרה”‪ ,‬אומר‬ ‫ירושלמי בסיכום‪“ ,‬לאבא שלי היה קרב ארוך שנים שיום הזיכרון ‘לחללי‬ ‫מלחמות ישראל’ ישונה ל’מערכות ישראל’ והוא הצליח בו‪ .‬אבל אם אתה‬ ‫נוסע פעם אחת בשנה לבקעה‪ ,‬יושב בסופת חול כי זו התקופה‪ ,‬ושומע יזכור‬ ‫ועושה את כל זה לבד או עושה את כל זה עם שר או קצין בכיר זו משמעות‬ ‫שונה”‪.‬‬ ‫תגובות‬ ‫ממשרד הביטחון נמסר‪“ :‬אתר הנ”ד איננו אתר הנצחה מוכרז‪ ,‬כמוגדר בחוק‬ ‫גנים לאומיים ואתרי הנצחה‪ ,‬ולכן אנו מנועים מלסייע באחזקתו‪ ,‬מהתקציב‬ ‫המוגדר למטרה זו בחוק‪ .‬לא ניתן להכריז על האתר כאתר הנצחה מוכרז‪,‬‬ ‫עקב בעיות מקרקעין‪ .‬הנושא נמצא בבדיקה משפטית מול המנהל האזרחי‬ ‫ זאת במגמה למצוא פתרון שיאפשר את ההכרה בו‪ .‬יודגש כי חללי האסון‬‫מונצחים בשני אתרים‪ :‬אתר הצנחנים ואתר חיל האוויר”‪ .‬במשרד דוחים את‬ ‫טענת המשפחות לפיהן האנדרטה איננה מוזכרת בספרים שיצאו בהוצאת‬ ‫מערכת הביטחון ומסרו כי “בניגוד לנטען‪ ,‬אנדרטת הנ”ד מופיעה בספר‬ ‫‘גלעד’ אשר מתעד את כל האנדרטאות בישראל‪ .‬כל האנדרטאות‪ ,‬ובכלל זה‬ ‫אנדרטת הנ”ד מופיעות גם באתר יזכור של משרד הביטחון‪ ,‬בפרק ‘גלעד’”‪.‬‬ ‫מלשכתו של שר הביטחון משה יעלון נמסר‪“ :‬אם השר יעלון‪ ,‬בתפקידו‬ ‫כרמטכ”ל‪ ,‬לא יכול היה להגיע לאזכרה‪ ,‬נבע הדבר ככל הנראה מהתחייבות‬ ‫קודמת שלא יכול היה לבטל והייתה קשורה לסיום כהונתו‪ .‬שר הביטחון‪,‬‬ ‫‪75‬‬

‫שפעל בעבר למנוע את העברתה של האנדרטה לזכר נ”ד הנופלים ממקומה‬ ‫המקורי בעקבות פניות של הורי הנופלים ובני משפחותיהם‪ ,‬שומר לאורך‬ ‫השנים על קשר קרוב עם משפחות שכולות מהאסון‪ ,‬ואף הקפיד ומקפיד‬ ‫להגיע לאזכרות ולאירועים ככל שמותיר לו הזמן”‪.‬‬ ‫מדובר צה”ל נמסר‪ :‬צה”ל משתתף בצערן של המשפחות השכולות ונמצא‬ ‫איתן בקשר במהלך ימות השנה‪ .‬לאורך השנים ליוו נציגי צה”ל את משפחות‬ ‫החללים‪ ,‬לקחו חלק באזכרות השנתיות שנערכו לזכרם‪ ,‬נציגים בכירים‬ ‫פקדו מידי שנה את אנדרטת הנ”ד‪ ,‬ובציון ‪ 30‬שנים ו‪ 35‬שנים לאירוע הגיע‬ ‫הרמטכ”ל‪ .‬בנוגע לעיקרי הדו”ח‪ ,‬אלו הועברו למשפחות בשנת ‪ 1999‬ובשנת‬ ‫‪ .2008‬מפאת משך הזמן הרב שחלף ולאור הזמן הקצר בו נתבקשנו להגיב‬ ‫לא ניתן ללמוד מהנתונים על נסיבות העברת התחקיר באיחור”‪.‬‬ ‫מבית הנשיא לא נמסרה תגובה‪.‬‬ ‫מאת‪ :‬דנה ויילר‪-‬פולק‪ ,‬מערכת וואלה! חדשות‬

‫ ‬ ‫‪76‬‬

‫תמונות מספרות‬ ‫ילדותו של יהודה‬

‫אמא ויהודה‬

‫מפריחים את השממה‬

‫בר מצווה‬

‫‪77‬‬

‫רגע לפני שעולים על המדים‬

‫במהלך השירות הצבאי‬

‫מחזור מאי האבוד‬

‫‪78‬‬

‫יהודה‪ ,‬שנולד בתוניס והיה בן שנה כשהגענו לארץ‪ ,‬החל ללמוד בגן דתי‬ ‫בדימונה‪ ,‬זאת משום שסיפקו שם יותר שעות לימודים וארוחת צהריים‪.‬‬ ‫הוא היה ילד מתוק‪ ,‬מקסים‪ ,‬נוח לגידול ויפהפה‪ .‬אני לא רציתי שימשיך‬ ‫ללמוד בבית ספר דתי‪ ,‬לכן רשמתי אותו לבית ספר רגיל‪.‬‬ ‫כשהגיע לתיכון רצה ללמוד במגמה עיונית אך מנהל ביה”ס לא אפשר לו‬ ‫למרות ציוניו הטובים‪ .‬לתחושתי הדבר נבע מאפליה שכן יהודה לא הגיע‬ ‫ממשפחה אמידה או מהורים מלומדים‪ .‬המנהל הפנה אותו למגמת חשמל‪,‬‬ ‫ויהודה כעס מאוד ולא רצה להמשיך ללמוד בבית ספר הזה‪ .‬בסופו של דבר‪,‬‬ ‫יהודה לא המשיך בלימודי התיכון‪ ,‬אלא נסע ללמוד בבית ספר מקצועי‬ ‫בבאר שבע בקורס חשמלאות‪ ,‬הלוך ושוב בכל יום‪ .‬בסיום הקורס קיבל‬ ‫תעודת חשמלאי‪.‬‬ ‫כשהגיע לגיל שבע עשרה וחצי יהודה התנדב לצנחנים והצבא גייס אותו‬ ‫למרות שעדיין לא הגיע לגיל ‪ .18‬הוא היה בגדוד ‪ 890‬של הצנחנים והיה‬ ‫רס”פ פלוגתי של פלוגה ד‪ .‬כשהיה חוזר מהצבא עם יבלות בכפות רגליו‪,‬‬ ‫אביו‪ ,‬שאהב אותו מאוד ודאג לו‪ ,‬היה ממלא קערה עם מים חמים ויושב‬ ‫לידו בזמן כפות רגליו נחו במים‪ ,‬ולאחר מכן מורח את רגליו במשחה ליבלות‪,‬‬ ‫מכבס ומגהץ את מדיו‪.‬‬ ‫כאשר יהודה שירת בצבא‪ ,‬התחלתי ללמוד עברית‪ .‬באחד הימים שלחתי לו‬ ‫מכתב והוא תיקן לי את שגיאות הכתיב‪ ,‬וכתב‪:‬‬ ‫“אמא‪ ,‬לא מעניין אותי אם תצליחי בקורס או לא‪ ,‬העיקר שלמדת לכתוב‪,‬‬ ‫ולמרות כל שגיאות הכתיב‪ ,‬הבנתי מה שכתבת‪ ,‬רק תיקנתי אותם”‪.‬‬ ‫שמחתי על תשובתו‪.‬‬ ‫יהודה לא הגיע הביתה מהצבא לעיתים קרובות‪ .‬ידענו כי לכל משימה היו‬ ‫בוחרים את הטובים ביותר‪ ,‬והוא היה אחד מהטובים‪ .‬הוא ראה בכל משימה‬ ‫‪79‬‬

‫צ’ופר‪ .‬בינם לבין עצמם‪ ,‬אני יודעת שהחיילים היו נאבקים לקבל יותר‬ ‫משימות‪ .‬כמה ממפקדי הפלוגות רצו שישרת בפלוגה שלהם‪ .‬הוא השתתף‬ ‫במבצע אנטבה‪ ,‬ולא שיתף אותנו בכך‪ .‬ידענו על כך רק אחרי שנהרג כמישהו‬ ‫שהגיע ל’שבעה’ וסיפר לנו זאת‪.‬‬ ‫שבועיים לפני שנפל חלמתי חלום שבו כל השיניים שלי נופלות‪ ,‬ללא כאבים‪.‬‬ ‫מאוחר יותר חלמתי שמטוס התרסק בבסיס האם של יהודה‪ ,‬ליד ירוחם‪,‬‬ ‫וכמה חיילים נפלו‪ .‬בחלום אני צועקת‪“ :‬הבן שלי!” ורצה אחרי האמבולנס‬ ‫הנוסע‪ .‬באותו הרגע התעוררתי‪ .‬שבוע לאחר מכן יהודה יצא לחופשת‬ ‫‘רגילה’‪ .‬זאת הייתה ה’רגילה’ הראשונה שלו‪ .‬הוא חזר הביתה עם חתך ועם‬ ‫סימן כחול באוזנו‪ ,‬וסיפר שזה קרה כאשר צנח עם המצנח‪ ,‬אל תוך הבונקר‪.‬‬ ‫חשבתי על החלומות שלי‪ ,‬וחשבתי לעצמי שמה שקרה לו זה הפירוש של‬ ‫החלום‪ ,‬ובזה זה נגמר‪.‬‬ ‫באחד הימים בזמן ‘הרגילה’ הוא הלך לצפות בסרט בדימונה‪ ,‬כשאנחנו כבר‬ ‫ישנו‪ .‬הוא חזר שמח ומשועשע‪ .‬יום למחרת‪ ,‬סיפר לנו בחיוך גדול על הסרט‪:‬‬ ‫“אני עד עכשיו לא יכול להפסיק לצחוק‪ ,‬רבע עוף של לואי דה פינס‪ ,‬אתם‬ ‫חייבים לראות את הסרט הזה”‪ ,‬אמר לנו‪.‬‬ ‫יש לי תחושה שהוא ידע אז שהוא הולך אל סופו‪.‬‬ ‫כשבוע לפני האסון חניך שלי בעבודה נפטר וכל הצוות הלך להלוויה‪ .‬באותו‬ ‫יום לא הכנתי לו ארוחת צהריים‪ ,‬והלכתי גם אני‪ .‬כשחזרתי‪ ,‬הוא אמר‪:‬‬ ‫“בשביל מה את הולכת להלוויות? אני לא אוהב שאת הולכת להלוויות”‬ ‫הוסיף‪ ,‬ואמר שעזבתי אותו‪ ,‬בלי לדאוג לו לארוחה חמה‪.‬‬ ‫הוא מעולם לא אמר לי דבר כזה‪ .‬מיד הכנתי לו‪.‬‬ ‫ביום אחר הוא יצא למרכז המסחרי‪ ,‬שב ממנו‪ ,‬ואמר דבר אחד‪:‬‬ ‫‪80‬‬

‫“אני חוזר לצבא”‪.‬‬ ‫הוא היה רס”פ‪ ,‬והחניכים שלו יצאו לפעולה‪ .‬הוא היה זה שאימן את כל‬ ‫החניכים כיצד להתארגן נכון‪ ,‬ולעלות למטוס‪.‬‬ ‫“אני לא אתן למישהו אחר לקטוף את הפירות שאני השקעתי כל כך הרבה‬ ‫זמן בגידולם”‪.‬‬ ‫לפני שחזר לצבא נתתי לו סכום כסף כפי שבדרך כלל נתתי‪ ,‬כדי שיהיה לו‬ ‫לדמי כיס‪ .‬הוא לא היה מגולח‪.‬‬ ‫“אני לא נותנת לך נשיקה עד שתוריד את הזקן הזה”‪ ,‬אמרתי לו‪.‬‬ ‫הוא השיב שלאחר התרגיל הוא מתכוון להתגלח‪ .‬עד היום אני חושבת על‬ ‫אותה נשיקה שלא נתתי לו‪.‬‬ ‫ביום רביעי הוא עלה למסוק‪ .‬לפני כן‪ ,‬באותו יום‪ ,‬ירדתי לקניות במרכז‬ ‫של דימונה‪ ,‬הסתכלתי בחלונות הראווה של חנויות הבגדים‪ ,‬ראיתי שמלה‬ ‫שמתאימה לי ומיד קניתי אותה‪ ,‬כי לא כל דבר התאים לי‪ .‬מצאתי עוד כמה‬ ‫שמלות שמצאו חן בעיני וקניתי אותן‪ .‬כשחזרתי הביתה‪ ,‬הראיתי אותם‬ ‫ליהודה והוא אמר‪:‬‬ ‫“אמא‪ ,‬מתי תספיקי ללבוש את כל אלה? כמה את יכולה ללבוש?”‪,‬‬ ‫באותו הערב של האסון הלכנו הביתה‪ ,‬ראינו טלוויזיה והתכוננו לצאת‬ ‫לסרט‪ ,‬אך נרדמנו בסלון‪ .‬לוסיאן על הכורסא ואני על הספה‪ .‬התעוררנו‬ ‫בשמונה וחצי‪( ,‬השעה המשוערת של האסון) ואמרנו‪:‬‬ ‫“אין זמן ללכת לסרט‪ ,‬נלך מחר”‪.‬‬ ‫הלכתי לישון מאד מאוחר‪ .‬באמצע הלילה התעוררתי‪ ,‬בטני כאבה מאד‪ ,‬היה‬ ‫לי קלקול קיבה חמור‪ ,‬ולא הבנתי מדוע‪.‬‬ ‫‪81‬‬

‫יום לפני כן הייתי בעבודה‪ ,‬דיברתי עם חברה שלי על אוכל‪ ,‬והיא אמרה לי‪:‬‬ ‫“אני לא יודעת איך אתם‪ ,‬התוניסאים‪ ,‬עושים קוסקוס עם דגים”‪.‬‬ ‫“את יודעת מה‪ ,‬את עובדת מחר צהרים ואני בוקר‪ ,‬בואי נחליף את המשמרות‬ ‫ תעבדי בוקר ואני צהריים‪ ,‬אני אכין את הקוסקוס ואת תטעמי אותו‪”.‬‬‫עניתי לה‪.‬‬ ‫כשקמתי בבוקר הלכתי למכולת‪ ,‬קניתי דגים‪ ,‬קניתי סולת ואת כל המצרכים‬ ‫שמתי בארגז‪ .‬חזרתי הביתה עם הארגז בידי וראיתי שלושה קצינים‪ ,‬קצינה‬ ‫והרב של דימונה‪ ,‬שאותו אני מכירה שנים‪ .‬הם המתינו ברחבה ליד הבית‪.‬‬ ‫לא הבנתי מדוע הם כאן‪ .‬שכן שהיה בחוץ אמר לי שכנראה חייל נפל‪ ,‬והם‬ ‫מחפשים את ההורים שלו כדי להודיע להם‪ .‬לא הבנתי למה התכוון‪ ,‬חשבתי‬ ‫שנפל‪ ,‬זה נפל וקיבל מכה‪ .‬ניגשתי אליהם והצעתי את עזרתי‪ ,‬חשבתי שאולי‬ ‫אני אכיר את ההורים‪ ,‬ואומר להם היכן הם מתגוררים‪ .‬ניגשתי אליהם‬ ‫ואמרתי להם‪:‬‬ ‫“מה אתם מחפשים‪ ,‬אני יכולה לעזור לכם?”‬ ‫והרב‪ ,‬שהכיר אותי אמר לי‪“ :‬לכי גברת זה לא התחום שלך‪”.‬‬ ‫שאלתי אותו למה‪ ,‬אני מתעקשת שיגידו לי שם המשפחה‪ ,‬ואז צעקתי‪:‬‬ ‫“תגידו לי! הרי גם לי יש בן בצבא!”‬ ‫אז הרב אומר לי‪:‬‬ ‫“אבל היית צריכה לעבוד בוקר‪ ,‬לא צהריים‪”.‬‬ ‫“למה זה מעניין אותך?” שאלתי‪.‬‬ ‫הקצינה אחזה בידי‪ .‬הם הבינו שאני לא הבנתי שהוא נפל‪ ,‬ואמרו שהוא רק‬ ‫פצוע‪ .‬לקחו אותי הביתה‪ ,‬ישבתי המומה‪ ,‬אמרתי‪:‬‬ ‫‪82‬‬

‫“יבוא בעלי‪ ,‬אנחנו נלך לבית חולים‪”.‬‬ ‫פתאום הדלת נפתחה ובעלי לוסיאן נכנס ואמר‪:‬‬ ‫“הלך הילד!”‬ ‫ואז תפסתי לראשונה שהילד באמת נהרג‪ .‬האסון התרחש בעת תרגיל חטיבתי‬ ‫גדול‪ ,‬ויהודה שהיה ברגילה‪ ,‬התבקש ע”י המ”פ לחזור ולקחת חלק בתרגיל‪.‬‬ ‫במסוק היו ‪ 54‬חיילים‪ 44 ,‬צנחנים שסיימו מסלול‪ ,‬ועשרה אנשי צוות‪ .‬כולם‬ ‫נהרגו‪ .‬המטוס נפל בעשירי בחודש מאי ‪ 1977‬בבקעה‪ .‬הוא המריא והתנגש‬ ‫בהר ומיד התרסק‪.‬‬ ‫קיבלתי את הדרגות‪ ,‬הסמלים‪ ,‬והכומתה של יהודה‪.‬‬ ‫ביום ההלוויה‪ ,‬לא נתנו לנו לצאת מהבית‪ .‬חייל עמד ושמר על דלת הדירה‪,‬‬ ‫כדי שלא נצא‪ .‬ראש העיר הגיע‪ ,‬כדי לקחת אותנו ברכבו להלוויה‪ .‬כאשר‬ ‫הגענו‪ ,‬יהודה כבר היה מונח בתוך הבור‪ .‬רציתי להרוג את עצמי באותו‬ ‫הרגע‪ .‬מבחינתי תמו חיי‪ .‬זכורות לי הרבה צעקות ובכי מה’שבעה’‪ ,‬אנשים‬ ‫רבים הגיעו והלכו‪ .‬במשך ה’שבעה’ הרבצתי לעצמי‪ ,‬גופי היה מכוסה חבורות‬ ‫וכתמים כחולים‪ .‬לא ישנתי ימים ולילות‪ .‬לאחר יומיים‪ ,‬בעלי‪ ,‬שעישן באותה‬ ‫עת‪ ,‬הציע לי סיגריה‪:‬‬ ‫“תנסי‪ ,‬זה יעזור לך” אמר לי‪.‬‬ ‫מאז אני מעשנת הרבה‪ ,‬מבוקר עד ערב‪ ,‬ועד היום לא חדלתי‪ .‬בתקופה‬ ‫ההיא לא נכנס לפי מזון‪ ,‬חייתי על קפה וסיגריות‪ ,‬ירדתי במשקל באופן‬ ‫דרסטי – איבדתי שלושים קילו ממשקלי ושקלתי ‪ 50‬קילו בלבד‪ .‬לא יכולתי‬ ‫לאכול אף מאכל שיהודה אהב לאכול‪ .‬גרנו בזמנו בקומה רביעית‪ ,‬וכולם‬ ‫חששו לחיי – אמי‪ ,‬ילדיי‪ ,‬בעלי ואימו‪ ,‬ושמרו עלי שלא אקפוץ מהמרפסת‪.‬‬ ‫לא יכולתי להתקלח‪ ,‬מכיוון שחדרו של יהודה היה סמוך למקלחת‪ .‬בשלב‬ ‫מסוים לוסיאן לקח אותי לחברתי כדי שאוכל להתקלח‪ .‬לא בישלתי‪ ,‬לא‬ ‫‪83‬‬

‫אכלתי‪ ,‬רק שמעתי את הצעדים שלו בחדר המדרגות‪ .‬לוסיאן למד לבשל‪,‬‬ ‫דבר שמעולם לא עשה לפני כן‪ .‬הוא שמר על ניקיון הבית‪ ,‬וכיבס אפילו‬ ‫את הבגדים והמגבות האינטימיות שלי‪ .‬לוסיאן השתנה מהקצה אל הקצה‪.‬‬ ‫הכאב שלו נחרט בלב‪ ,‬אך כלפי חוץ הוא עשה כל מה שדרוש‪ .‬בתוכו הוא‬ ‫היה שבור ומבחוץ אי אפשר היה לראות זאת‪.‬‬ ‫התרחקתי מכל דבר שחי‪ ,‬לא חיבקתי את ילדיי‪ ,‬גם לא את אמיתי שהיה‬ ‫רק בן שבע‪ .‬אמיתי מאד אהב את יהודה‪ ,‬הוא אהב לשחק איתו בכל פעם‬ ‫שהגיע לחופשה קצרה‪ .‬כאשר יהודה היה חוזר לצבא הוא היה נותן לו‬ ‫ממתק קטן‪ .‬בזמן ה’שבעה’ אמיתי ישב תחת השולחן‪ ,‬או יורד למטה לשחק‬ ‫עם ילדי השכונה‪.‬‬ ‫“אח שלך נהרג”‪ ,‬אמרו לו למטה בחצר‪.‬‬ ‫“יהודה נסע לאמריקה”‪ ,‬אמרה לו אחותו‪ ,‬הוא לא הבין‪ ,‬והיה מאד מבולבל‪.‬‬ ‫באותה תקופה‪ ,‬האווירה בבית הייתה מאד קשה‪ .‬לוסיאן לקח אותנו אל‬ ‫שאול הררי‪ ,‬הבן של השכנה חוטה‪ ,‬זו שאהבתי כמו אמא‪ .‬שאול היה אדם‬ ‫יפה תואר‪ ,‬בדרן מטבעו‪ ,‬שלאחרונה נפטר מסרטן‪ .‬הוא עשה הכול כדי‬ ‫להצחיק את הילדים‪ ,‬כדי להקל עליהם מעט‪ ,‬שיוכלו לרגיש קצת יותר בנוח‪.‬‬ ‫החליטו לקחת אותי לפסיכולוג‪ .‬מה שהוא אמר – כל אישה הייתה יכולה‬ ‫לומר לי‪ .‬לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין את הכאב של הורה שבנו נפל‬ ‫בצבא‪.‬‬ ‫בעלי טיפל בנו במסירות‪ .‬מאוחר יותר נודע לי שבמסגרייה שלו היה ארון‬ ‫אחד שבו תלה תמונות של יהודה‪ .‬הוא היה מביט בהן ובוכה‪ .‬לידינו לא היה‬ ‫מניד עפעף‪ ,‬הוא היה חזק בשבילנו‪ .‬אני הייתי מרוכזת בכאב שלי‪ ,‬לא עניינו‬ ‫אותי האחים שלי‪ ,‬אמי‪ ,‬הבית – כלום‪ .‬הייתי יושבת על המדרגות ליד הבית‪,‬‬ ‫שומעת את העקבים של הנעלים הצבאיות‪ ,‬ויוצאת להסתכל‪ .‬לאחר שלושה‬ ‫‪84‬‬

‫חודשים חזרתי לעבודה‪ ,‬אבל לא הצלחתי לתפקד‪ .‬בעלי פנה לפסיכולוג‬ ‫ואמר שהוא פוחד להשאיר אותי לבד‪ ,‬מחשש שהתאבד‪ ,‬שאקפוץ מהקומה‬ ‫הרביעית‪ .‬אמרתי‪ ,‬שאם לא אוכל להתאבד‪ ,‬אהרוג את עצמי בסיגריות‪.‬‬ ‫משרד הביטחון נתן לנו בית בקומה הראשונה‪.‬‬ ‫מסיבת ‘סעודת יתרו’ בט”ו בשבט‪ ,‬ראש חודש בנים‪ ,‬שייכת מבחינתי‬ ‫ליהודה‪ .‬אני עשיתי את הסעודה הזו בשבילו‪ .‬יום אחד‪ ,‬כשהיה בן שלוש‬ ‫ואני הייתי בהריון עם בני השני והתגוררנו במבני הרכבת‪ ,‬בישלתי במטבח‬ ‫הצר וטיגנתי את עוגיות היויו‪ .‬יהודה נתלה על הכיור כי רצה לטעום מן‬ ‫העוגיות‪ ,‬ובטעות פגע בידית הסיר‪ ,‬והסיר נפל‪ .‬כל השמן נשפך על יהודה‪.‬‬ ‫השארתי את אחותו ואת הלכלוך על הרצפה‪ ,‬הנחתי אותו במהירות בעגלה‬ ‫שלה ורצתי לקופת חולים‪ .‬הוא נכווה מהשמן ונשארה לו צלקת‪ .‬כולם ידעו‬ ‫שזו המסיבה שלו‪ .‬לאחר שנהרג הפסקתי לחגוג את ‘סעודת יתרו’‪ .‬בשלב‬ ‫מסוים באו אלי בטענות מדוע הילדים שלי צריכים להיות באבל כל ימי‬ ‫חייהם‪ ,‬ולכן חזרתי לחגוג את ‘סעודת יתרו’ מאותה שנה והלאה‪.‬‬

‫‪85‬‬

‫הולדת נדי‬ ‫באחד הימים‪ ,‬בעלי בא אלי וביקש שאכנס להריון‪:‬‬ ‫“אני רוצה ילד‪ ”,‬אמר‪.‬‬ ‫“בשום פנים ואופן לא‪ ”.‬השבתי‪.‬‬ ‫“לא מעניין אותי‪ ,‬את תהיי המלכה‪ ,‬מה שתרצי‪ ”.‬הוסיף‪.‬‬ ‫באותם ימים התחלתי לחלום חלומות משונים‪ .‬בחלום אחד חלמתי שיהודה‬ ‫נפל עם המצנח שלו לתוך בור מרובע‪ ,‬ללא מדרגות או דלת‪ .‬מישהו הלך‬ ‫לחפש מנוף כדי להוציא אותו‪ .‬בינתיים הסתובבתי במקום ומצאתי דלת‪,‬‬ ‫פתחתי אותה וירדתי אליו במדרגות‪ ,‬ופתחתי לו את המצנח‪ .‬עליתי איתו‬ ‫חזרה במדרגות‪ ,‬הנשמתי אותו והוא חזר לחיים‪.‬‬ ‫“אמא‪ ,‬יש לי משימה יותר חשובה‪ .‬חברים שלי נלחמים‪ ,‬אני צריך לחזור‪,‬‬ ‫אבל שתדעי שאם אני הולך למשימה‪ ,‬אני יכול לחזור רק אליך‪ ,‬ושתדעי לך‬ ‫שרק את יכולה החזיר אותי לחיים‪ ”.‬אמר לי יהודה בחלום‪.‬‬ ‫סיפרתי את החלום לרב‪ ,‬והוא אמר שאכנס להריון‪ ,‬ובאותו החודש נכנסתי‬ ‫להריון עם נדי‪.‬‬ ‫נדי נולד עם מפתח ראש סגור כמעט לגמרי‪ ,‬ללא יכולת ניקוז מים‪ .‬הרופאה‬ ‫ביקשה ממני להגיע פעם בשבוע לטיפת חלב כדי לבדוק את מצבו‪ ,‬ולא‬ ‫לתת לו את הטיפות לחיזוק העצמות‪ ,‬שהיו נותנים אז לתינוקות‪ .‬לא הבנתי‬ ‫מדוע‪ ,‬אבל חשבתי כי יתכן שההוראות לטיפול בתינוקות כנראה השתנו‪.‬‬ ‫בכל זאת עברו כשבע שנים בערך מאז הלידה האחרונה שלי‪ .‬הייתי בת ‪,39‬‬ ‫מבוגרת יחסית‪ ,‬ובגיל הזה הסיכוי ללדת ילד בעל תסמונת דאון היה גדול‪.‬‬ ‫כשנדי היה בן תשעה חודשים הגיעה אלי האחות‪ ,‬שבנה היה חבר של בני‬ ‫אמיתי‪ ,‬ואמרה לי‪:‬‬ ‫‪86‬‬

‫“שבי גברת חביב‪ ,‬אנחנו לא רוצים להוסיף צער נוסף על צערך‪ ,‬אבל הילד‬ ‫נשאר עם מפתח ראש כמעט סגור‪ ,‬וזה אומר שהראש יישאר קטן והמוח לא‬ ‫יוכל לגדול כמו שצריך‪ .‬המוח לא יתפתח כראוי”‪.‬‬ ‫היא חשבה שהוא יהיה מפגר‪ ,‬אבל נדי גדל להיות ילד גדול ובריא‪ ,‬והגולגולת‬ ‫בסופו של דבר התרחבה כמו שצריך‪ .‬היה לי קשה מאד לטפל בנדי‪ .‬הייתי‬ ‫במצב קשה מאד בכל פעם שקילחתי אותו‪ ,‬ורציתי להטביע אותו‪ .‬כנראה‬ ‫שזו הייתה אי שפיות זמנית‪ ,‬או דיכאון לאחר לידה‪ .‬הייתי מדברת אל עצמי‬ ‫וחושבת שהרי הוא הבן שחי‪ ,‬מה קורה לי?! כך הרגשתי גם כשהנקתי אותו‪.‬‬ ‫שיתפתי את בעלי בתחושותיי ומחשבותיי‪ ,‬וחששתי שאם הוא יספר זאת‬ ‫לפסיכולוג‪ ,‬ייקחו אותי או את הילד‪ .‬הוא החליט שהוא שומר עלי ועל נדי‬ ‫מכל משמר‪ .‬מאותו הרגע‪ ,‬כשישנתי במיטה‪ ,‬הוא ישן על הרצפה‪ ,‬ליד הדלת‪,‬‬ ‫היה ערני לכל מעשיי‪ ,‬ולא עזב אותי ואת נדי לבד‪ ,‬אפילו לא לרגע‪ .‬בזמן‬ ‫שיצא – בתי החליפה את מקומו‪ .‬בכל בוקר נדי נלקח למטפלת ואני לעבודה‪,‬‬ ‫בתי הייתה מחזירה אותו הביתה‪ ,‬ובעלי היה שב מהעבודה כדי להיות איתו‪.‬‬ ‫חזרתי בעשר בלילה וראיתי אותו ישן עם נדי בזרועותיו‪.‬‬ ‫“למה אתה לא הולך לישון?” הייתי שואלת אותו‪.‬‬ ‫“אני מחכה לך‪ ”.‬היה עונה באופן קבוע‪.‬‬

‫אני‪ ,‬לוסיאן בעלי‪ ,‬נדי התינוק ואמיתי‬ ‫‪87‬‬

‫נדי היה ילד מאד מפונק‪ .‬אפילו לדבר הוא התחיל בגיל מאוחר‪ .‬עשו עבורו‬ ‫הכול‪ .‬הוא קיבל כל מה שרצה‪ ,‬כל מה שהיה צריך‪ .‬בעלי נתן לו כל שהיה‬ ‫יכול‪ .‬כשגדל אמר לי שלא ידע עד גיל מאד מאוחר שאני אימא שלו‪ .‬ניסיתי‬ ‫להסביר לו מה חוויתי באותה התקופה ומה עבר עלי‪ .‬הוא הקשיב ולבסוף‬ ‫הבין‪ .‬כשהיה קטן נהג לקרוא “אימא” לשרה אחותו‪ .‬למעשה היא גידלה‬ ‫אותו יחד עם בעלי‪ .‬הוא היה ילד בעל לב רגיש‪ .‬כשהיה נכנס הביתה היה‬ ‫נותן נשיקה וכשהיה יוצא היה נותן נשיקה נוספת‪ .‬כשהרגשתי רע מיד היה‬ ‫שואל אם הוא יכול לעזור‪ ,‬אם אני זקוקה למשהו‪ ,‬אם אני רוצה שהוא‬ ‫יבוא איתי‪ .‬בעבר התגורר רחוק ממני והגיע לביקור פעם בחודש‪ .‬כשעברתי‬ ‫להתגורר בבית גדול יותר אמר שכעת הוא לא צריך להגיע אל אחיו ולישון‬ ‫אצלו כדי לבקר אותי‪ ,‬כעת הוא יכול לישון אצלי‪.‬‬ ‫כיום נדי מתגורר בתל‪-‬אביב ומגיע לבקר אותי מדי פעם‪ .‬אנחנו אוהבים‬ ‫לשבת ולשוחח‪.‬‬

‫‪88‬‬

‫מות לוסיאן‬ ‫עם חברים בעבודה‬

‫בשמחות וביום‪-‬יום‬

‫הכורסה של ארצ'י בנקר‬

‫‪89‬‬

‫כאשר לוסיאן החל לחוש בכאבים בבטנו הוא חשב שיש לו בקע‪ .‬הרופאה‬ ‫שטיפלה בו רשמה לו מרשם לתרופות‪ ,‬וביקשה שכשיסיים את מנת הכדורים‬ ‫ייגש לעשות ניתוח בקע‪ .‬הכאבים שלו היו עזים מאד‪ .‬בני האמצעי אמיתי‪,‬‬ ‫החליט שלוסיאן חייב בבדיקה מקיפה יותר‪ ,‬והוא לקח אותו לכירורג מומחה‬ ‫בכרמל‪ ,‬חבר טוב של אביו של אשתו‪ .‬אותו רופא בדק את לוסיאן‪ ,‬וביקש‬ ‫ממנו לצאת מהחדר‪ ,‬כדי שיוכל לשוחח עם בנו בארבע עיניים‪.‬‬ ‫“אביך לא צריך לעבור ניתוח למניעת בקע‪ .‬יש לו סרטן במעי הגס‪ .‬בגיל שלו‬ ‫הבקע יוצא רק אם משהו דוחף‪ ,‬וזה המעי‪ .‬לוסיאן סרב לשמוע‪:‬‬ ‫“אני רוצה לעשות ניתוח בקע‪ ,‬גם אם אין לי בקע” אמר בעקשנות‪.‬‬ ‫לוסיאן קיבל תרופות כדי להרגיע את המחלה ואת הכאב‪ .‬לאחר בדיקות‬ ‫נוספות הסכימה גם הרופאה עם דעתו של אותו רופא מומחה וסירבה לבצע‬ ‫את הניתוח‪ .‬לדעתה זה היה מסוכן עבורו‪.‬‬ ‫“תעשי לו את הניתוח בכל זאת‪ ,‬אי אפשר לשכנע אותו לעשות משהו אחר‪”.‬‬ ‫אמר אמיתי‪.‬‬ ‫קבעו לו תור לניתוח‪ .‬ממש לפני הניתוח ראיתי אותו מתפתל בחוסר מנוחה‪.‬‬ ‫“מה קרה?” שאלתי‪.‬‬ ‫“אני מוכן לקפוץ עכשיו מהחלון מרוב כאבים‪ ”.‬השיב לי‪.‬‬ ‫לראות אותו כך‪ ,‬אדם שמעולם לא היה חולה ושמעולם לא התלונן על שום‬ ‫כאב‪ ,‬היה בלתי נסבל‪ .‬הלכתי לאחות‪ ,‬ושאלתי מדוע לא נותנים לו חומר‬ ‫להרגעה‪:‬‬ ‫“איך אפשר להכניס אדם לניתוח בלי להרגיע אותו לפני כן? איך הגוף שלו‬ ‫יוכל לעמוד בניתוח‪ ,‬אם כל כך כואב לו עכשיו?” שאלתי‪.‬‬ ‫‪90‬‬

‫באותו הרגע הגיע הרופא שהיה אמור לנתח אותו‪ .‬הוא הביט בלוסיאן‪ ,‬בדק‬ ‫אותו‪ ,‬ואמר לו בנחרצות שילך להתלבש‪.‬‬ ‫“לך הביתה‪ ,‬תחזור לכאן לבדיקות נוספות‪ ,‬ותעבור ניתוח בבטן אם תרצה‬ ‫ואם לא תרצה‪ ”.‬אמר‪.‬‬ ‫הבדיקות היו מסובכות וקשות‪ .‬אחריהן הוא עבר ניתוח שארך כשבע שעות‪.‬‬ ‫בתום הניתוח‪ ,‬כאשר היה בחדר ההתאוששות‪ ,‬קרא לנו הרופא לשיחה‪.‬‬ ‫“אין מה להציל‪ ,‬הוא חולה בסרטן כבר ‪ 15‬שנה לפחות‪ .‬לדעתי נותרה לו‬ ‫חצי שנה לחיות‪ ”,‬אמר לנו‪“ ,‬אילו זה היה אבא שלי לא הייתי לוקח אותו‬ ‫לטיפולים‪ .‬זה עינוי בשבילו‪ ,‬וחבל על הכסף‪ .‬עדיף שיעשה בזמן שנותר לו את‬ ‫מה שהוא אוהב לעשות‪ ,‬מאשר לסבול את הכאב של הטיפולים‪”.‬‬ ‫ואכן כך היה‪ .‬אבל זה לא היה פשוט‪ ,‬כי לוסיאן היה אדם חזק כמו שור‬ ‫ואכל הכול‪ ,‬וכעת אפילו ביצה אחת לארוחת הבוקר לא היה יכול לאכול‪.‬‬ ‫הכנתי לו מאכלים שאהב‪ ,‬כמו סטייקים ודגים מטוגנים‪.‬‬ ‫“יש לי חול בפה”‪ ,‬הוא היה אומר‪.‬‬ ‫הוא לא יכול היה להכניס דבר לפיו‪ .‬הכנתי לו קומפוט פירות שאהב‪.‬‬ ‫“לא טעים לי”‪ ,‬היה אומר‪ ,‬ולא נוגע בצלחת‪.‬‬ ‫נעלם לו התיאבון‪ .‬מצבו התדרדר אבל הוא סירב להתאשפז בבית חולים‪.‬‬ ‫אבל אנחנו התעקשנו‪ ,‬והעברנו אותו לתל השומר‪ ,‬שם לא עזבתי אותו לרגע‪.‬‬ ‫כל הלילה ישבתי לידו‪ ,‬וכשהיה ער אירחתי לו חברה‪.‬‬ ‫בלילה שהוא נפטר אני הייתי שם‪ .‬לפני כן הרופא הוציא לו את הזונדה‪ ,‬אמר‬ ‫שיהיה בסדר ואני ישנתי קצת‪ .‬ואז שמעתי אותו צועק‪:‬‬ ‫“אני עומד למות ואת יושבת”!‬ ‫‪91‬‬

‫קראתי מהר לאחות‪ .‬היא באה‪ ,‬עשו לו אק”ג ושיקוף ריאות‪ .‬ואז האחות‬ ‫שאלה‪:‬‬ ‫“לוסיאן‪ ,‬תגיד‪ ,‬אתה סובל מהלב?”‬ ‫והוא ענה‪:‬‬ ‫“הלב שלי כמו אבן‪ ,‬אף פעם לא הרגשתי מה זה לב‪”.‬‬ ‫הכנסנו אותו למיטה ונתנו לו כדור שינה‪ .‬היו לו חרחורים בגרון והוא נרדם‪.‬‬ ‫ואז האחות אמרה לי‪:‬‬ ‫“תקראי לכולם‪”.‬‬ ‫ואני עדיין לא עיכלתי‪ ,‬ושאלתי אותה‪:‬‬ ‫“לקרוא רק לילדים שלי‪ ,‬או גם לאחים ואחיות שלו?”‬ ‫והיא ענתה‪“ :‬כן‪ ,‬לכולם!!”‬ ‫ואז נדלקה לי הנורה האדומה‪ .‬יצאתי מהר‪ ,‬התקשרתי לבת הגדולה ואמרתי‬ ‫לה‪:‬‬ ‫“מרטין‪ ,‬תתקשרי לכל האחים והאחיות ותבואו מהר‪.‬‬ ‫ולגיסי אמרתי‪:‬‬ ‫“תתקשר לאחים שלך‪”.‬‬ ‫מרטין אמרה ללוסיאן‪:‬‬ ‫“תחכה שיבואו כולם‪ ”.‬אבל הוא לא הרגיש כי הוא היה מחוסר הכרה‪.‬‬ ‫לוסיאן השאיר פתק שבו ביקש להיקבר בדימונה ליד הבן שלו‪ ,‬ושבני יטפל‬ ‫בכל ענייני הכספים שנותרו‪ .‬הוא הוסיף וכתב שאהב את הילדים כולם‪ ,‬גם‬ ‫‪92‬‬

‫את הבנות‪ ,‬ואת נכדיו אהב אהבה עזה‪ ,‬וביקש שישמרו עלי – “אני אוהב‬ ‫אותה‪ ”.‬כתב‪ .‬את הפתק שהיה כתוב בצרפתית מצאתי בכיס מעילו שאותו‬ ‫לבש כשהלך לבית החולים‪.‬‬ ‫אני זוכרת כשהיה רואה את ילדיו היה שוכח ממחלתו אהבתו לילדיו הייתה‬ ‫אהבה ללא סוף הוא תיאר אותה במכתבו כאהבה מיוחדת אכן כך היה‬ ‫לוסיאן‪ ,‬ידע מתי ללטף ומתי להעניש‪ .‬הילדים כמעט ואינם זוכרים אותו‬ ‫מכה‪“ .‬אני יודע איך המכה שלי תהיה עבור הילד”‪ ,‬היה אומר‪ .‬הוא לא רצה‬ ‫להכות כי היה מאד חזק‪.‬‬ ‫אהבתי אותו בכל ליבי למרות שבחיים המשותפים לא תמיד הכול זרם על‬ ‫מי מנוחות‪ .‬אינני יודעת מדוע הוא התאהב בי ובחר בי‪ .‬אולי הייתי יפה?‬ ‫אולי מפותחת? מה שבטוח הוא שהייתי ביישנית‪ .‬אף פעם לא אמרתי לו‬ ‫שאני אוהבת אותו‪ .‬גדלתי במקום בו לא מדברים על רגשות ואהבה‪ .‬לפני‬ ‫שנפטר אמר לי בעלי‪:‬‬ ‫“אני יודע שאהבת אותי‪”.‬‬ ‫הוא היה האיש שלי שלמרות הכול תמיד אהבתי אותו‪ .‬במשך השנים למדו‬ ‫הילדים לפנות אלי כשהיו זקוקים לכסף או לבגדים‪ .‬כשהם ביקשו ממנו‪,‬‬ ‫הוא היה אומר להם לגשת אל החנות ולומר שהוא שלח אותם‪ ,‬ולקחת כל‬ ‫מה שהם רוצים‪.‬‬ ‫הוא היה כמו אמא עבורם‪ :‬כשהיו מתעוררים בלילה כי חשו ברע‪ ,‬היו‬ ‫קוראים לו‪ .‬הוא היה מכין להם תה עם דבש ולימון והיה יושב לידם‪ .‬הם‬ ‫מאד אהבו אותו שכן הוא היה אדם טוב ולרוב היה שומר את כעסו בפנים‪.‬‬ ‫בשלב מסוים היה מתפרץ ולאחר מכן – כאילו כלום – היה נרגע‪ .‬הוא ידע‬ ‫מתי לכעוס ולצעוק ומתי ללטף להרגיע ולצחוק‪.‬‬ ‫לוסיאן היה אדם נקי ומסודר‪ ,‬ולבוש יפה‪ .‬בלוריתו הייתה נופלת על פניו‪.‬‬ ‫‪93‬‬

‫הוא היה איש עבודה חרוץ‪ ,‬אדם מקסים‪ .‬אנשים אהבו להיות בקרבתו‬ ‫ולשוחח איתו‪ .‬גם כאשר עבר טיפולים אונקולוגיים בבית חולים‪.‬‬

‫‪94‬‬

‫חיי אחרי לוסיאן‬ ‫לאחר שנפטר לוסיאן‪ ,‬הילדים ביקשו שאמשיך בחיי‪ ,‬שאפגוש אנשים‬ ‫אחרים‪ ,‬ואולי גם אכיר בן זוג חדש‪ .‬גם אחי ניסה להכיר לי מישהו‪ ,‬אבל‬ ‫אני לא רציתי באף גבר נוסף‪ .‬לאחר מות לוסיאן התגוררתי ב’נשר’‪ ,‬שם לא‬ ‫עבדתי‪ ,‬אחרי שעברתי וועדה רפואית שקבעה לי ‪ 50%‬נכות‪ ,‬וקיבלתי פנסיה‬ ‫מהעבודה שממנה אני חיה עד היום‪ .‬התגוררתי גם בכמה קיבוצים‪ ,‬ואחר כך‬ ‫עברתי להתגורר בקרית מוצקין למשך כשנתיים‪.‬‬ ‫הילדים היו מגיעים לאכול אצלי פעם בשבוע‪ .‬באחד הימים כשהכנתי‬ ‫להם ארוחת צהרים‪ ,‬כשגרתי בשדה נחום‪ ,‬חשתי סחרחורת נוראית‪ ,‬נפלתי‬ ‫והתעלפתי‪ .‬כשהתעוררתי הסתבר ששכבתי כשעתיים תמימות מחוסרת‬ ‫הכרה‪ .‬הלכתי בכוחות עצמי אל השכנה‪ ,‬נעזרת בכל מה שיש בדרכי – שולחן‪,‬‬ ‫מכונת כביסה‪ .‬לא הספקתי לדפוק על דלתה של השכנה ונפלתי ליד דלת‬ ‫ביתה‪ .‬בעלה הרים אותי מהרצפה וצלצל לאמבולנס‪ .‬לחץ הדם שלי היה מאד‬ ‫נמוך‪ .‬נלקחתי לבית חולים‪ ,‬והסתבר שיש לי משהו בבטן‪ .‬הגיע אלי הרופא‬ ‫ואמר שאני זקוקה בדחיפות לניתוח‪ .‬הוא שוחח עם ילדיי והם הסכימו‬ ‫להליך‪ .‬הוא היה החלטי ורציני‪ ,‬ואמר‪:‬‬ ‫“במידה ואת לא מוכנה לעבור את הניתוח אני מבקש שתחתמי שאת עלולה‬ ‫למות בעוד כעשרים דקות‪”.‬‬ ‫כמובן שחתמתי‪.‬‬ ‫אחרי הניתוח הייתי מונשמת כחמישה ימים‪ .‬סיוט “שלא מהעולם הזה”‪.‬‬ ‫כשהתעוררתי הגיעה פסיכולוגית לשוחח איתי וכולם רצו להיות לידי‪.‬‬ ‫התבקשתי לעשות תרגילים כדי לבדוק אותי‪ .‬הסתבר שכשנפלתי לא הגיע‬ ‫חמצן למוח והיה לי אירוע מוחי‪ .‬כשהגיע רופא לבקר אותי‪ ,‬סיפר לנו‬ ‫שהניתוח נדרש כדי לנקז חצי ליטר דם קרוש שהיה בבטן וסתם את מעבר‬ ‫‪95‬‬

‫הדם למוח‪ .‬זה היה שטף דם פנימי בבטן והדם נקרש‪.‬‬ ‫לאחר כחודש שבו הייתי בבית חולים יצאתי לבית הבראה‪ .‬ברור שכעת כבר‬ ‫לא יכולתי לגור לבד ויגאל הציע שאעבור להתגורר אצלו‪ .‬הוא ארגן חדר‬ ‫נעים עם טלוויזיה ומחשב‪:‬‬ ‫“ביום תוכלי ללכת למועדון‪ ,‬לישון צהרים‪ ,‬ובערב תחזרי אלינו”‪ ,‬הציע‪.‬‬ ‫לא אהבתי את המועדון שראיתי ולכן הצעתי הצעה אחרת – שמישהי תגיע‬ ‫אלי בשעה ארבע אחר הצהרים ותישן אצלי עד הבוקר תמורת תשלום‪ .‬יגאל‬ ‫ענה‪:‬‬ ‫“כמו שאני מכיר אותך‪ ,‬האישה שתגיע אליך לא תעשה דבר כי לא תתני לה‪.‬‬ ‫את תעשי את כל מה שצריך והיא תקבל ממך משכורת‪ .‬לכך אני לא מוכן”‪.‬‬ ‫בסופו של דבר הוחלט כי ‘בית אילדן’ – דיור מוגן מכובד‪ ,‬הוא המקום‬ ‫המתאים לי ביותר‪.‬‬ ‫כשהגעתי לבקר במקום‪ ,‬כל מה שראיתי היה רק הזקנים שמתגוררים בו‪.‬‬ ‫הרעיון לא מצא חן בעיני‪ .‬אותה אחת שניסתה למכור לי את החבילה של‬ ‫הדיור המוגן הסבירה שלא מרבים לשבת בחדר‪ .‬יש פעילות לכל אחד וחיי‬ ‫חברה שוקקים‪ .‬החלטתי לנסות ולגור במקום במשך כשלושה חודשים‪.‬‬ ‫הכרתי חברים חדשים‪ .‬בערב שבת עשו שם רק קידוש בתוספת לחמנייה‬ ‫בצד וללא ארוחת ערב חגיגית‪ .‬החדר היה קטן מידי‪ .‬אי אפשר היה לארח‬ ‫בנוחות את הילדים והתגעגעתי אליהם‪ .‬הראש שלי היה מלא במחשבות‬ ‫בעיקר על הילדים ועל הנכדים‪ .‬רציתי להיות קרובה לנכדים‪ .‬רציתי שיבואו‬ ‫לבקר לפחות פעם אחת בשבוע‪ .‬לעיתים הייתי נכנסת אל החדר שלי‪,‬‬ ‫מתיישבת ובוהה‪ .‬לא היה לי מה לעשות שם למרות שבמקום היו פעילויות‬ ‫רבות‪ .‬השתתפתי בשיעורים‪ ,‬בחדר הכושר ובפעילות בבריכה‪ .‬יצאתי לטיול‬ ‫של אלף וחמש מאות מטר בפארק‪ ,‬ישבתי בין אנשים‪ ,‬שתיתי קפה בצהרים‪,‬‬ ‫‪96‬‬

‫הלכתי לנוח‪ ,‬ולאחר מכן בהיתי בטלוויזיה‪ .‬בסופו של דבר התרופה הטובה‬ ‫ביותר בשבילי הם הילדים‪ .‬הם שוחחו איתי על כך ואמרו שבכל סוף שבוע‬ ‫יגיע מישהו לקחת אותי לביקור – בכל פעם מישהו אחר לפי התור‪.‬‬ ‫בסופו של דבר עברתי להתגורר בכפר עבודה בפוריה‪ .‬אמיתי גר במרחק של‬ ‫חמש דקות נסיעה ממני‪ .‬בדירה שלי יש סלון וחדר שינה‪ .‬יש לי טלוויזיה‬ ‫גדולה‪ ,‬מזנון וכוננית‪ .‬הייתי רוצה שיתקינו לי מטבח‪ ,‬ומאחור הייתי רוצה‬ ‫חדר נוסף בו אוכל להניח את כל הציורים שאני מציירת‪ ,‬ולהמשיך לצייר‪.‬‬ ‫בעבר נהגתי ללכת למועדון שבו ציירתי‪ ,‬ושהיו בו גם חוגים נוספים‪.‬‬ ‫למרות שאני גרה לבדי‪ ,‬המקרר שלי מלא כאילו שיש לי עשר פיות להאכיל‪.‬‬ ‫אני חייבת לציין כי עדיין יש לי כוח לבשל ולאפות‪ .‬אני מוכנה להחמיץ‬ ‫שיעור כושר או שחייה בבריכה‪ ,‬כדי לבשל ולאפות‪ .‬אני זוכרת שבערבי‬ ‫השבת שהתקיימו אצלי בבית היו טקסים מאד חגיגיים‪ .‬בשולחן הערוך היו‬ ‫מאכלים מכל טוב הארץ‪ .‬כל סוגי הבשר ומגוון סלטים‪.‬‬ ‫אני זוכרת שבתוניס אמרו ש”אישה רזה לא תתחתן”‪ .‬כדי לבדוק האם היא‬ ‫מלאה כמו שצריך היו מכניסים לה חישוק שחור ליד‪ .‬אם הוא היה נופל‬ ‫מהיד – לא היו מתחתנים איתה‪ .‬אם הצמיד היה גבוה מידי – זה היה סימן‬ ‫לא טוב‪ .‬זה העיד על כך שהיא רזה מידי‪...‬‬ ‫נהוג היה לומר שבעלים שנשותיהם רזות מידי‪ ,‬הולכים ברחוב ומקוננים על‬ ‫כך‪ .‬לכן‪ ,‬לקראת החתונה מאכילים את הכלות כפי שצריך כדי שיהיו מלאות‬ ‫לקראת החתונה‪ .‬אני מבשלת כמו אמא שלי‪ ,‬אולי אפילו יותר טעים‪ ...‬אני‬ ‫מרבה לתבל ומוסיפה יותר בשר לתבשילים‪ .‬אמי הייתה מכינה קציצות‬ ‫קוסקוס‪ ,‬ושעועית לבנה עם קציצות‪ .‬בחמין שלי אני אוהבת לשרוף סוכר‬ ‫או לטגן אותו עם בצל ורסק עגבניות‪ ,‬פלפל אדום וחיטה‪ .‬אני מטגנת את כל‬ ‫החומרים ביחד ומוסיפה את הבשר לשמן הטיגון‪ .‬לאחר מכן אני מוסיפה‬ ‫מים‪ ,‬כמה תפוחי אדמה ואת הביצים‪ .‬ריח ניחוח מעולה עולה מהחמין‪ .‬בזמן‬ ‫‪97‬‬

‫הבישול אני מכינה גם קציצות מסולת ושומן‪ ,‬הקציצה שנקראת קוקלה‪,‬‬ ‫המורכבת משומן‪ ,‬ביצה‪ ,‬מרק עוף‪ ,‬שום וסולת‪ .‬חשוב שהשמן ייספג בתוך‬ ‫הקציצה‪ ,‬ושהסולת תישאר מסביב‪ .‬זה ממש מעדן מלאכים‪.‬‬ ‫כשכלתי הייתה בהריון החלטתי לשלוח לה כמה קציצות בדואר‪ .‬הם הגיעו‪,‬‬ ‫אך היו מקולקלות‪ ...‬אני אוהבת להכין דג חריימה ברוטב‪ ,‬שלדעתי טעמו‬ ‫מצוין‪ .‬אני מכינה אסידה עם דג דניס או בורי‪ .‬גם כשהייתי קטנה נהגנו‬ ‫לאכול אוכל מטוגן‪ :‬על גבי צלחת תוניסאית היו מניחים פלפל חריף ומתוק‪,‬‬ ‫צ’יפס ופלפלים אדומים מטוגנים‪ ,‬דג עם בצל ושום‪ ,‬ועליהם ביצים‪ .‬תענוג‬ ‫אמיתי! אני אוהבת להכין בצק של קמח וסולת‪ .‬אני מחממת שמן ומוסיפה‬ ‫מיץ תפוזים‪ .‬את הבצק אני פותחת וממלאה בתמרים ואגוזים‪ ,‬מגלגלת‬ ‫לרולדה‪ ,‬חותכת ומטגנת בשמן‪ .‬זה נקרא ‘מקרוט’‪ .‬בנוסף לכך אני מכינה‬ ‫בצק דק מאד‪ ,‬בעזרת מכשיר שמיועד להכנת ספגטי ביתי‪ .‬מהבצק אני‬ ‫יוצרת צורה של שושנה‪ ,‬ומטגנת‪ .‬לעוגיה זו קוראים דבלה‪.‬‬ ‫אני מכינה סירופ דבש‪ ,‬ושופכת על העוגות‪ .‬טעם גן עדן! אני מכינה גם‬ ‫סיגרים מעלי פסטל דקים ממולאים בשקדים‪ .‬בחג פורים‪ ,‬חנוכה וט”ו‬ ‫בשבט‪ ,‬אני מכינה סיגרים ממולאים בבשר או בתפוחי אדמה‪ .‬אני מכינה‬ ‫עוגת סולת כמו שמכינים בארצות ערב‪ ,‬עם קמח סולת ואניס‪ .‬אריסה של‬ ‫שקדים – כך קוראים לעוגה‪ .‬האניס נטחן יחד עם קליפת תפוז מעורבב עם‬ ‫הבצק‪ .‬לאחר שהעוגה יוצאת מהתנור ריחה נפלא‪ .‬בעודה חמה אני חורצת‬ ‫בה סימני משולשים‪ ,‬חותכת אותה ושופכת עליה סירופ סוכר מתוק מעורבב‬ ‫בהרבה שקדים‪.‬‬ ‫אני אוהבת להכין ממולאים מכמה סוגים‪ .‬בתערובת יש בשר טחון‪ ,‬ביצים‪,‬‬ ‫פרורי לחם‪ ,‬פלפל שחור‪ ,‬כוסברה‪ ,‬פטרוזיליה והרבה בצל חי‪ .‬אפשר למלא‬ ‫תפוחי אדמה‪ ,‬קישואים וחציל בלאדי בתערובת‪ .‬את הממולאים טובלים‬ ‫בביצה ומטגנים בשמן לא עמוק‪ ,‬ואני מכינה אותם ברוטב‪.‬‬ ‫‪98‬‬

‫אם אני רוצה להכין ממולאים מכרוב‪ ,‬אני מבשלת אותו במעט מים כדי‬ ‫שאפשר יהיה לקפל אותו‪ .‬חוץ מהממולאים אני מכינה מוסקה מחצילים‪.‬‬ ‫אני גרה בפוריה ליד הכינרת ואני מאושרת‪ ,‬יש לי ‪ 6‬ילדים ו‪ 15 -‬נכדים‪2 ,‬‬ ‫כלות ו‪ 2 -‬חתנים‪ .‬אני אוהבת את כולם וכולם אוהבים אותי‪ .‬אני מקווה‬ ‫שזה ימשיך כך‪ .‬די לי במה שקרה לי בחיים‪ .‬שני אסונות זה בהחלט מספיק‪.‬‬ ‫אני חושבת שמה שאני משיגה היום הוא דבר טוב‪ ,‬שכל אמא הייתה רוצה‪.‬‬ ‫אולי לא הייתי צריכה להתחתן בגיל כל כך צעיר‪ ,‬ואז אולי הייתי אחרת‬ ‫היום‪ .‬אבל עם כל מה שהיה לי‪ ,‬וסבלתי ועברתי‪ ,‬אני לא מחליפה את החיים‬ ‫עם שום אישה אחרת‪ ,‬או אמא אחרת‪ .‬לו יכולתי הייתי מבקשת רק דבר אחד‬ ‫– שיהודה יישאר בחיים‪ .‬כשאני מסתכלת מסביבי ואני רואה את הילדים‬ ‫שלי‪ ,‬את הנכדים שלי‪ ,‬החתנים והכלות‪ ,‬בערב חג או בערב שבת כשהם‬ ‫באים אלי – זה הבונוס‪ .‬אני אומרת שזו אימפריה‪ ,‬ומתפללת שאלוהים‬ ‫ישאיר אותם בחיים‪ .‬אני מאחלת להם חיים‪ ,‬פרנסה ובריאות‪.‬‬

‫‪99‬‬

100