Hebrew - 1st Maccabees

‫פרק‪1‬‬ ‫‪1‬ויהי לאחר שאלכסנדר בן פיליפוס המקדוני שיצא מארץ חתיים הכה את דריוש מלך הפרסים והמדים ומלך במקומו הראשון על‬ ‫יוון‪.‬‬ ‫‪2‬ועשה מלחמות רבות ‪,‬וזכה בחזקה רבים ‪,‬והרג את מלכי הארץ‪.‬‬ ‫‪3‬ויעבור עד קצה הארץ ולקח שלל גוים רבים ‪,‬עד ששקטה הארץ לפניו ;ַעל כבך הוא ברמב א וּ לְ ָו נְ גּ ָב ה‪.‬‬ ‫‪4‬ויקבץ צבא חזק וימלט בארצות ובגוים ובמלכים אשר הפכו לו לפלחים‪.‬‬ ‫‪5‬ואחרי הדברים הללו חלה וראה כי ימות‪.‬‬ ‫‪6‬על כן קרא לעבדיו הנכבדים וגדלו עמו מנעוריו וחילק ביניהם את ממלכתו בעודו בחיים‪.‬‬ ‫‪7‬אז אלכסנדר מלך שתים עשרה שנה ‪,‬ואחר כך מת‪.‬‬ ‫‪8‬ועבדיו שלטו איש במקומו‪.‬‬ ‫ט ואחרי מותו כולם שמו כתרים על עצמם ;כן עשו בניהם אחריהם שנים רבות ורבו רעות בארץ‪.‬‬ ‫‪10‬ויצא מהם שורש מרושע אנטיוכוס בשם אפיפנס בן אנטיוכוס המלך אשר היה בן ערובה ברומא ומלך במאה שלושים ושבעה שנה‬ ‫למלכות היוונים‪.‬‬ ‫‪11‬באותם ימים יצאו מישראל רשעים אשר שכנעו רבים לאמר נלך ונכרתה ברית עם הגויים אשר סביבנו כי מאז הסתלכנו מהם‬ ‫צער רב היה לנו‪.‬‬ ‫‪12‬אז המכשיר הזה שימח אותם היטב‪.‬‬ ‫‪13‬ועיְ הּ יו ְמכבל‪-‬הב ַבם כבל‪-‬כבאן ‪ ,‬עויבבא או אְ ל‪-‬הע מְ לְך ‪,‬ונתן להם רשיון לעשות לפי פקודת הגויים‪.‬‬ ‫‪14‬על כן בנו מקום התעמלות בירושלים כמנהגי הגויים‪.‬‬ ‫‪15‬וערלו את עצמם ועזבו את ברית הקודש והתחברו לגויים ונמכרו לעשות רעות‪.‬‬ ‫‪16‬כעת ‪,‬כאשר הוקמה הממלכה לפני אנטיוכוס ‪,‬הוא חשב למלוך על מצרים כדי שתהיה לו שליטה על שתי ממלכות‪.‬‬ ‫‪17‬על כן הוא נכנס למצרים עם המון רב במרכבות ובפילים ובפרשים ובצי גדול‪.‬‬ ‫‪ 18‬עו עיְֶַׂ ה ְמלּ חב מב ה אְ ת‪ַ-‬ע לּ ְמי מְ לְך ְמצּ עריְ ם ועיְ פּ ברא ְממְ ּו ‪,‬ועיְ ָב רח ‪.‬ורבים נפצעו למוות‪.‬‬ ‫‪19‬כך קיבלו את הערים החזקות בארץ מצרים והוא לקח את שלל‪.‬‬ ‫‪20‬ואחרי היכה אנטיוכוס את מצרים ‪,‬חזר במאה ארבעים ושלושה השנה ‪,‬ועלה על ישראל וירושלים עם המון רב‪.‬‬ ‫‪21‬ויבאו בגאווה אל הקדש ויקח את מזבח הזהב ואת פמוט האור ואת כל כליו‪.‬‬ ‫‪22‬ושולחן לחם‪-‬ההצגה וכלי המזיגה והצפפות ‪.‬ומחתות הזהב והפרוכת והכתר וקישוטי הזהב אשר לפני ההיכל ‪,‬כל אשר הוציא‪.‬‬ ‫‪23‬הוא לקח גם את הכסף ואת הזהב ואת הכלים היקרים וגם את האוצרות הנסתרים לקח‪.‬‬ ‫‪24‬וכאשר לקח הכל ‪,‬הלך לארצו ‪,‬לאחר שעשה טבח גדול ‪,‬וידבר בגאווה רבה‪.‬‬ ‫‪25‬על כן היה אבל גדול בישראל בכל מקום אשר היו;‬ ‫‪26‬אז התאבלו הנסיכים והזקנים ‪,‬הבתולות והנערים נחלשו ‪,‬ויופיין של נשים נשתנה‪.‬‬ ‫‪27‬כל חתן לקח קינה ‪,‬והיושבת בחדר הנישואין הייתה כבדה‪.‬‬ ‫‪28‬גם הארץ זזה ליושביה וכל בית יעקב התכסה מבוכה‪.‬‬ ‫‪29‬ואחרי שתים שנים שלם שלח המלך את ראש גבאי המס שלו אל ערי יהודה אשר באו לירושלים עם המון רב‪.‬‬ ‫‪ 30‬עוי אאמְ ר אא ְֶה ְִבּ ארי שב לום וּ הע כא ל הב יבה מע ּרמב ה כְ י נבתע ן לו אְ ת‪-‬הב ְַ יר אְ ת‪ּ ְִ-‬תאא ם וּ הְ כבה ָב ה ּמאא ד וּ הע ח ְׂריד ַעם‪-‬יְ ֶּ בראא ל ערְָ ים‪.‬‬ ‫‪31‬וכאשר לקח את שלל העיר ‪,‬הצית אותה והוריד את הבתים ואת חומותיה מכל עבר‪.‬‬ ‫‪32‬והנשים והילדים לקחו בשבי ורכשו את הבקר‪.‬‬ ‫‪33‬אז בנו את עיר דוד בחומה גדולה וחזקה ובמגדלים חזקים ועשו לה חזקה‪.‬‬ ‫‪34‬ושמו בו גוי חוטא רשעים ויתבצרו בו‪.‬‬ ‫‪35‬גם הם אחסנו אותו בשריון ובמזון ‪,‬וכאשר אספו את שלל ירושלים ‪,‬הניחו אותו שם ‪,‬והפכו למלכודת קשה‪.‬‬ ‫‪36‬כְ י‪-‬מב קום לּ הע ּרכאב אְ ת‪-‬הע קא דְ ש וּ הב יבה מב קום ערע לּ יְ ֶּ בראא ל‪.‬‬ ‫‪37‬כך שפכו דם תמים בכל צד של הקדש וטמאו אותו‪.‬‬ ‫‪38‬עד אשר ברחו יושבי ירושלים מפניהם ‪:‬ועל כן נעשתה העיר למגורי זרים ותהיה זרה ליולדים בה ;והילדים שלה עזבו אותה‪.‬‬ ‫‪39‬קדשה חרב כמדבר ‪,‬חגיה הפכו לאבל ‪,‬שבתותיה לחרדה כבודה לבוז‪.‬‬ ‫‪40‬כּ הְ ֶבה כּ בודב ה ‪,‬כבך הְ ּתָע ּרַב ה ‪,‬וּ הְ ּתִעכּ ַב ה מע לּ כותב ה לּ אא בְ ל‪.‬‬ ‫‪41‬ועוד כתב המלך אנטיוכוס לכל ממלכתו כי כולם יהיו עם אחד‪.‬‬ ‫‪42‬ויעזוב איש את חוקיו ‪,‬כך הסכימו כל הגויים לפי ציווי המלך‪.‬‬ ‫‪43‬כן ‪,‬גם רבים מבני ישראל הסכימו לדתו ‪,‬והקריבו זבחים לאלילים וחיללו את השבת‪.‬‬ ‫‪44‬כי המלך שלח מכתבים בשליחים לירושלים ולערי יהודה לקיים את חוקי הארץ המוזרים‪.‬‬ ‫‪45‬ואסרו עולות וזבחים ומשקה במקדש ;וכי יחללו את השבתות ואת ימי המועד‪:‬‬ ‫‪46‬ויטמא את המקדש ואת העם הקדוש‪.‬‬ ‫‪47‬הקימו מזבחות ומטעים וקפלות אלילים והקריבו בשר חזירים ובהמות טמאות‪.‬‬ ‫‪48‬למען ישאירו גם את‪-‬בניהם ערלים ‪,‬ויעשו את נפשם תועבה בכל טומאה וחול‪.‬‬ ‫‪49‬עד הסוף אולי ישכחו את החוק וישנו את כל התקנות‪.‬‬ ‫‪50‬וכל אשר לא יעשה כמצוות המלך אמר ימות‪.‬‬

‫‪51‬באותו אופן כתב לכל ממלכתו ומינה משגיחים על כל העם ‪,‬ציווה על ערי יהודה להקריב ‪,‬עיר אחר עיר‪.‬‬ ‫‪52‬ונאסף אליהם רבים מן העם ‪,‬למען כל העזוב את התורה ;וכך עשו רעות בארץ;‬ ‫‪53‬וגירש את בני ישראל למקומות סתר ‪,‬גם בכל אשר יכלו לברוח לעזרה‪.‬‬ ‫‪54‬וחמישה עשר יום לחודש קסליו ‪,‬במאה ארבעים וחמש שנה ‪,‬הקימו את תועבת השממה על המזבח ‪,‬ובנו מזבחי אלילים בערי‬ ‫יהודה מכל עבר;‬ ‫‪55‬והקטירו קטורת בדלתות בתיהם וברחובות‪.‬‬ ‫‪56‬וכאשר קרעו את ספרי התורה אשר מצאו ‪,‬שרפו אותם באש‪.‬‬ ‫‪57‬וכל אשר נמצא עם ספר‪-‬הצוואה ‪,‬או אם היה מחוייב בתורה ‪,‬ציווי המלך היה להמיתו‪.‬‬ ‫‪58‬כך עשו בסמכותם לבני ישראל בכל חודש ‪,‬לכל אשר נמצאו בערים‪.‬‬ ‫‪59‬בחמשה ועשרים היום לחודש הקריבו על מזבח האלילים אשר על מזבח האלוהים‪.‬‬ ‫‪60‬באותו זמן ‪,‬לפי המצוות ‪,‬הרגו נשים מסוימות ‪,‬אשר גרמו לבניהן ברית מילה‪.‬‬ ‫‪61‬ויתלו את התינוקות על צווארם ‪,‬וישברו את בתיהם ‪,‬והרגו את הנימול אותם‪.‬‬ ‫‪62‬אבל רבים מישראל קבעו לגמרי ואישרו בעצמם שלא לאכול שום דבר טמא‪.‬‬ ‫‪63‬על כן ימותו למען לא יטמאו בבשר ולא יחללו את ברית הקודש ‪,‬אז מתו‪.‬‬ ‫‪64‬ויהי כעס גדול מאוד על ישראל‪.‬‬ ‫פרק‪2‬‬ ‫‪1‬באותם ימים קם מתתיהו בן יוחנן בן שמעון כהן בני יואריב מירושלים וישב במודיען‪.‬‬ ‫‪2‬והיו לו חמישה בנים ‪,‬ג'ואנאן ‪,‬הנקראים קאדיס‪:‬‬ ‫‪3‬שמעון ;קרא תאסי‪:‬‬ ‫‪4‬יהודה ‪,‬שנקרא המכבי‪:‬‬ ‫‪5‬אלעזר הנקרא אברן ויונתן אשר שם משפחתו אפפוס‪.‬‬ ‫‪6‬וכאשר ראה את חילול הקודש אשר נעשו ביהודה וירושלים‪.‬‬ ‫‪7‬אמר ‪,‬אוי לי !מדוע נולדתי לראות את האומללות הזאת של עמי ושל עיר הקודש ולשבת בה ‪,‬כשהיא נמסרה ביד האויב ‪,‬והמקדש‬ ‫ביד זרים?‬ ‫‪8‬ביתה הפך לאדם ללא תפארת‪.‬‬ ‫‪9‬כלי תפארתה נישאים בשבי ‪,‬תינוקותיה נהרגים ברחובות ‪,‬בחוריה בחרב האויב‪.‬‬ ‫‪10‬איזה גוי לא היה לו חלק בממלכתה ויצא משלל?‬ ‫‪11‬כל קישוטיה נלקחו ;של אישה חופשית היא הפכה לשפחה‪.‬‬ ‫‪12‬והנה קדשנו יופינו ותפארתנו חרב וחוללו הגויים‪.‬‬ ‫‪13‬לשם מה נחיה עוד?‬ ‫‪14‬ויקרעו מתתיהו ובניו את בגדיהם וילבשו שק ויאבלו מאוד‪.‬‬ ‫‪15‬בינתיים נכנסו קציני המלך ‪,‬כגון שהכריחו את העם למרוד ‪,‬לעיר מודיען ‪,‬להקריב אותם‪.‬‬ ‫‪16‬וכאשר באו אליהם רבים מישראל התקבצו גם מתתיהו ובניו‪.‬‬ ‫‪17‬ויענו שוטרי המלך ויאמרו אל מתתיהו בחכמתו אתה מושל ואיש נכבד וגדול בעיר הזאת ומתחזק בבנים ובאחים‪.‬‬ ‫‪18‬ועתה תחילה תבוא ותמלא את מצוות המלך כמו שעשו כל הגויים וכן אנשי יהודה והנשארים בירושלים כך תהיה אתה וביתך‬ ‫במספר המלך ‪.‬חברים ‪,‬ואתה ובניך תתכבד בכסף ובזהב ובגמולים רבים‪.‬‬ ‫‪19‬ויען מתתיהו וידבר בקול רם אף‪-‬על‪-‬פי שנשמעו לו כל הגויים אשר בשלטון המלך ‪,‬ויפלו איש מדת אבותיהם ויתנו את הסכמתו‬ ‫למצוותיו‪.‬‬ ‫‪20‬ואולם אני ובני ואחי נלך בברית אבותינו‪.‬‬ ‫‪21‬חלילה שנוותר על התורה והמשפטים‪.‬‬ ‫‪22‬לא נשמע לדברי המלך ללכת מדתנו לא מימין ולא משמאל‪.‬‬ ‫‪23‬ועזב את הדברים האלה ‪,‬בא אחד מהיהודים לעיני כולם להקריב על המזבח אשר במודיען ‪,‬על פי ציווי המלך‪.‬‬ ‫‪24‬אשר כאשר ראה מתתיהו ‪,‬הוא נלהב בקנאות ‪,‬ורסן שלו רעדה ‪,‬ולא יכול היה להמנע מלהשמיע כעסו לפי הדין ‪,‬על כן רץ והרג‬ ‫אותו על המזבח‪.‬‬ ‫‪25‬גם נציב המלך ‪,‬אשר הכריח אנשים להקריב ‪,‬הרג באותה שעה ‪,‬ואת המזבח הוריד‪.‬‬ ‫‪26‬כך נהג בקנאות לתורה של אלוהים כמו שעשה פיניוס לזמברי בן‪-‬שלום‪.‬‬ ‫‪27‬ויצעק מתתיהו בכל העיר בקול גדול לאמר כל הקנאי בתורה ושומר הברית יבוא אחריי‪.‬‬ ‫‪28‬ברחו הוא ובניו אל ההרים ועזבו את כל אשר להם בעיר‪.‬‬ ‫‪29‬וירדו רבים מבקשי צדק ומשפט אל המדבר לשבת שם‪.‬‬ ‫‪30‬גם הם וגם בניהם וגם נשיהם ;והבקר שלהם ;כי ייסורים גברו עליהם‪.‬‬ ‫‪31‬ויאמר לעבדי המלך ולצבא אשר בירושלים בעיר דוד כי אנשים אשר הפרו את מצוות המלך ירדו אל המקומות הסודיים במדבר‪.‬‬ ‫‪32‬הם רדפו אחריהם מספר רב ‪,‬והשיגו אותם ‪,‬חנו עליהם ועשו עליהם מלחמה ביום השבת‪.‬‬ ‫אאמרו ׂאלאיהְ ם סב קְ י אְ ת אׂשְ ר ַ ְבֶיתְ ם ַעד ַעד ;צאו ועשו כמצוות המלך ותחיו‪.‬‬ ‫‪ 33‬עוי ּ‬

‫אאמרו ל אא נאצא א וּ ל אא ענְֶַׂ ה ְמצּ ועת הע מְ לְך לּ חע ֶאל אְ ת יום הע שע ָב ת‪.‬‬ ‫‪ 34‬עוי ּ‬ ‫‪35‬אז הם נתנו להם את הקרב בכל המהירות‪.‬‬ ‫‪36‬אך לא ענו להם ‪,‬ולא זרקו עליהם אבן ‪,‬ולא עצרו את המקומות שבהם היו מסתתרים;‬ ‫‪37‬אבל אמר ‪,‬הבה נמות כולנו בתמימותנו ‪,‬יעידו עלינו שמים וארץ ‪,‬כי הרגתם אותנו בעוולה‪.‬‬ ‫‪38‬ויקמו עליהם במלחמה בשבת והרגו אותם עם נשותיהם וילדיהם ובקרם למספר אלף איש‪.‬‬ ‫‪39‬כעת ‪,‬כאשר הבינו זאת מתתיהו וחבריו ‪,‬הם התאבלו עליהם בכאב‪.‬‬ ‫‪ 40‬עוי אאמְ ר אְ חב ד אְ ל‪-‬אְ חב ד ְ‪,‬אם ַבֶב ה ְכֶבנו עכאׂשְ ר ַבֶב ה אׂחא ינו ‪,‬וּ ל אא נְ לּ חב ם ַעל חא ינאינו וּ חְקּ נאינו בע ֹויְ ם ‪ַ,‬עַב ה יְ ֶּ ארשו לבנו מע הא ר מא הב אב ְרץ‪.‬‬ ‫‪41‬בשעה ההיא גזרו לאמר כל אשר יבוא להלחם עמנו ביום השבת נלחם בו ;וּ ל אא נְ מב ת ְכֶבנו כּ ְאחא ינו שְ ְּ ּרצּ חו ָע סב תור‪.‬‬ ‫‪42‬אז הגיעה אליו חבורה של אסידים ‪,‬גיבורי ישראל ‪,‬כל אלה שהתמסרו מרצון לתורה‪.‬‬ ‫‪43‬גם כל הנמלטים לרדיפה התחברו אליהם והיו להם למעון‪.‬‬ ‫‪44‬ועיְ ּתחע ָּ רו אְ ת‪-‬חׂלותב ם עויעכו חׂטב ְאים ָּ עכַׂמב ם ּורשב ְַ ים ָּ חב מב ם ‪,‬וּ הע שב ְרים ָב ּרחו אְ ל‪-‬הע ֹויְ ם ל ְעמזּעות‪.‬‬ ‫‪45‬אז הסתובבו מתתיהו וחבריו והפילו את המזבחות‪.‬‬ ‫‪46‬וכל‪-‬אשר מצאו את‪-‬הילדים בגבול ישראל ערלים‪--‬אתם מילו בגבורה‪.‬‬ ‫‪47‬גם הם רדפו אחרי הגאים ‪,‬והמלאכה הצליחה בידם‪.‬‬ ‫‪48‬אז הם החזירו את החוק מיד הגויים ומיד המלכים ‪,‬ולא נתנו לחוטא לנצח‪.‬‬ ‫‪49‬עת התקרבה העת ימות מתתיהו ‪,‬אמר אל בניו ‪,‬עתה זכתה הגאווה והתוכחה ‪,‬ועת החורבן ‪,‬וחמת זעם‪.‬‬ ‫ַורה ‪,‬ו ְעַ​ַא ן אְ ת נעפּ שא יּ כְם ָּ ַעל ָּ ְרית אׂבותא יכְם‪.‬‬ ‫‪ַ50‬עַב ה ַעַב ה ‪ ָּ,‬נְ י ‪,‬קּ נבאו אְ ת הע ב‬ ‫‪51‬קרא לזכור את המעשים שעשו אבותינו בזמנם ;כך תקבלו כבוד גדול ושם עולם‪.‬‬ ‫‪52‬האם לא נמצא אברהם נאמן בפיתוי ‪,‬וזה נזקף לו בצדק?‬ ‫‪53‬יוסף בשעת מצוקתו קיים את המצוות ונעשה אדון מצרים‪.‬‬ ‫‪54‬פיננס אבינו בהיותו קנאי ונלהב השיג את ברית כהונה נצחית‪.‬‬ ‫‪55‬ישוע על הגשמת המילה הפך לשופט בישראל‪.‬‬ ‫‪56‬כלב על עדות לפני שהקהילה קיבלה את מורשת הארץ‪.‬‬ ‫‪57‬דוד על היותו רחמן היה בעל כס מלכות נצח‪.‬‬ ‫‪58‬אליאס על היותו קנאי ונלהב לחוק נלקח לגן עדן‪.‬‬ ‫‪59‬חנניה ‪,‬עזריה ומיזאל ‪,‬באמונה ‪,‬ניצלו מהלהבה‪.‬‬ ‫‪60‬דניאל על חפותו ניצל מפי אריות‪.‬‬ ‫‪61‬ובכך קחו בחשבון אתכם בכל הדורות ‪,‬שאף אחד ששם בו מבטחו לא יתגבר‪.‬‬ ‫‪62‬אל תירא אפוא מדברי איש חוטא כי כבודו יהיה גללים ותולעים‪.‬‬ ‫‪63‬היום יורם ומחר לא יימצא כי הוא חזר אל עפרו ומחשבתו עלתה בתוהו‪.‬‬ ‫‪64‬לפיכך ‪,‬בני ‪,‬היו גבורים והראו לעצמכם אנשים למען החוק ;כי על ידו תשיג תהילה‪.‬‬ ‫‪65‬והנה אני יודע כי שמעון אחיך הוא איש עצה ‪,‬האזן לו תמיד ‪:‬הוא יהיה לך לאב‪.‬‬ ‫‪66‬באשר יהודה המכבי הוא היה גבור וחזק מנעוריו ‪:‬ההוא יהיה לך לשר ולמלחמה בעם‪.‬‬ ‫‪67‬קח אליך גם את כל השומרים על החוק ‪,‬ונקמת את עוולת עמך‪.‬‬ ‫‪68‬גמול במלואו את הגויים ‪,‬והישמר למצוות החוק‪.‬‬ ‫‪69‬ויברך אותם ונאסף אל אבותיו‪.‬‬ ‫‪70‬וימות במאה ארבעים ושש השנה ויקברוהו בניו בקברי אבותיו במודיען ויקינו עליו כל ישראל‪.‬‬ ‫פרק‪3‬‬ ‫‪1‬אז קם בנו יהודה ‪,‬הנקרא מכבי ‪,‬במקומו‪.‬‬ ‫‪2‬ועזרו לו כל אחיו וכן כל המחזיקים עם אביו וילחמו בשמחה את מלחמת ישראל‪.‬‬ ‫‪3‬וזכה בכבוד גדול לעמו ‪,‬ולבש חושן כענק ‪,‬וחגר עליו את רתמתו המלחמתית ‪,‬ועשה מלחמות ‪,‬הגן על הצבא בחרבו‪.‬‬ ‫‪4‬במעשיו היה כאריה וכגור אריה שואג על טרפו‪.‬‬ ‫ת‪-‬רשב ְַ ים ובְ קא ש אותב ם ועיְ ֶּ ארף אְ ת‪-‬הע מע ּרְֹ ְידים אְ ת‪ַ-‬עמו‪.‬‬ ‫‪5‬כְ י ברדע ף אְ ּ‬ ‫‪6‬על כן התכווץ הרשע מפחדו וכל פועלי עוון נלחצו כי הישועה צלחה בידו‪.‬‬ ‫‪7‬הוא צער מלכים רבים ושמח את יעקב במעשיו וזכרתו לברכה לעד‪.‬‬ ‫‪8‬ועוד עבר בערי יהודה והשמיד רשעים מתוכם והסיט את הכעס מישראל‪.‬‬ ‫‪9‬כך הוא נודע עד קצה הארץ ‪,‬והוא קיבל אליו את המוכנים לאבדון‪.‬‬ ‫‪10‬אז קיבץ אפולוניוס את הגויים ואת צבא גדול משומרון להילחם בישראל‪.‬‬ ‫‪11‬אשר כאשר הבחין יהודה ‪,‬יצא לקראתו ‪,‬והיכה אותו והרגהו ‪:‬גם רבים נפלו הרוגים ‪,‬והשאר ברחו‪.‬‬ ‫‪12‬על כן לקח יהודה את שללם ואת חרב אפולוניוס ועמה נלחם כל ימיו‪.‬‬ ‫יג עתה כאשר שמע סרון ‪,‬נסיך צבא ארם ‪,‬לומר כי אסף אליו יהודה המון וחבורת מאמינים לצאת עמו למלחמה;‬ ‫‪14‬אמר ‪,‬אשיג לי שם וכבוד במלכות ;כי אלך להלחם ביהודה ובאלה אשר עמו ‪,‬אשר בזים למצוות המלך‪.‬‬ ‫‪15‬והכין אותו לעלות וילך עמו צבא גבור של רשעים לעזרתו ולנקום בבני ישראל‪.‬‬

‫‪16‬וכאשר קרב אל עליית בית‪-‬חורון ‪,‬יצא יהודה לקראתו עם קהל קטן‪.‬‬ ‫‪17‬מי ‪,‬בראותם את הצבא בא לקראתם ‪,‬אמר ליהודה ‪,‬איך נוכל ‪,‬בהיותנו מעטים כל כך ‪,‬להילחם בהמון כה גדול וכל כך חזק ‪,‬כיון‬ ‫שאנו מוכנים להתעלף בצום כל היום הזה?‬ ‫יח ‪ ,‬עוי אאמְ ר יּ הודב ה ‪,‬ל אא קב שְ ה לּ ערְָ ים ‪,‬לְ ּסתא ר ָּ יעד ּמ עַט ;וְַ ם אֹלהא י הע שב מע יְ ם הע כא ל אְ חב ד ‪,‬להציל בהמון רב או בחבורה קטנה‪.‬‬ ‫‪19‬כי נצחון המלחמה לא עומד ברבות צבאות ;אבל הכוח בא משמים‪.‬‬ ‫‪20‬הם באים עלינו בגאווה רבה ועוון להרוס אותנו ואת נשותינו וילדינו ולקלל אותנו‪.‬‬ ‫‪21‬אבל אנחנו נלחמים על חיינו ועל חוקינו‪.‬‬ ‫‪22‬על כן יפיל אותם ה 'בפנינו ובאשר אתם אל תירא מהם‪.‬‬ ‫‪23‬כעת ‪,‬ברגע שהפסיק לדבר ‪,‬זינק עליהם פתאום ‪,‬וסרון וצבאו הופלו לפניו‪.‬‬ ‫‪24‬וירדפו אחריהם מירדת בית‪-‬חורון עד המישרה אשר נהרגו מהם כשמונה מאות איש ; עויבבב רו הע שב ְריר אְ ל‪-‬אְ ְרץ ִּ לְ ּש ְַים‪.‬‬ ‫‪25‬אז התחילה פחד יהודה ואחיו ופחד גדול מאוד ליפול על הגויים סביבם‪.‬‬ ‫‪26‬באשר תהילתו הגיעה אל המלך וכל העמים דיברו על מלחמות יהודה‪.‬‬ ‫‪27‬ועיְ ּשמע ע הע מְ לְך אְ ּתטוכוס אְ ת‪-‬הע ִב בב ְרים הב אא ְֶה ‪,‬וּ הב יבה ּמרא ַאם ַעל‪-‬כאן ‪,‬שב לעח וּ הְ קּ ָא ץ אְ ת‪-‬כבל‪-‬הע כְ ּות שְ ל מע לּ כותו ‪,‬צּ בב א חב זבק ּמאא ד‪.‬‬ ‫‪28‬הוא פתח גם את אוצרו ונתן לחייליו שכר לשנה ‪,‬וציווה עליהם להיות מוכנים בכל עת שיזדקק להם‪.‬‬ ‫‪29‬אף על פי כן ‪,‬כאשר ראה שכספי אוצרותיו נכשלו ושהמסילות בארץ קטנות ‪,‬מחמת המחלוקת והמגפה ‪,‬אשר הביא על הארץ‬ ‫בלקיחת החוקים שהיו מימי קדם;‬ ‫‪30‬הוא חשש שמא לא יוכל עוד לשאת את החיובים ‪,‬ולא לקבל מתנות כאלה לתת בנדיבות כמו קודם ‪:‬כי היה רב מן המלכים אשר‬ ‫לפניו‪.‬‬ ‫‪31‬לפיכך ‪,‬בהיותו מבולבל מאוד בדעתו ‪,‬קבע ללכת לפרס ‪,‬שם לקחת את מס המדינות ולאסוף כסף רב‪.‬‬ ‫‪32‬ועזב את ליסיאס אציל ואחד מבני המלוכה לפקח על ענייני המלך מנהר הפרת עד גבול מצרים‪.‬‬ ‫‪33‬ולהעלות את בנו אנטיוכוס עד שישוב‪.‬‬ ‫‪34‬ועוד מסר לו את מחצית כוחותיו ואת הפילים ‪,‬ונתן לו פיקוח על כל אשר היה עושה ‪,‬גם על יושבי יהודה וירושלים‪.‬‬ ‫‪35‬למען ישלח עליהם צבא להשמיד ולהשרש את עוז ישראל ואת שארית ירושלים ולהוציא את זכרם מהמקום ההוא‪.‬‬ ‫‪36‬וכי ישים זרים בכל מגוריהם ויחלק את אדמתם בגורל‪.‬‬ ‫‪37‬ולקח המלך את מחצית הכוחות הנשארים ויצא מאנטיוכיה עיר מלכותו במאה הארבעים ושבעה שנה ;ועבר את נהר הפרת ‪,‬עבר‬ ‫בארצות הגבוהות‪.‬‬ ‫‪38‬אז בחר ליסיאס את תלמי בן דורימנס ‪,‬את ניקנור ואת גורגיאס ‪,‬גבורים מחברי המלך‪.‬‬ ‫‪39‬ושלח עמהם ארבעים אלף רגלים ושבעת אלפים פרשים ללכת אל ארץ יהודה ולהשמיד אותה כפי שציווה המלך‪.‬‬ ‫‪40‬אז הם יצאו בכל כוחם ‪,‬ובאו וחנו ליד אמאוס בארץ הפשוטה‪.‬‬ ‫‪41‬וסוחרי הארץ ‪,‬בשמעו את תהילתם ‪,‬לקחו כסף וזהב מאוד ‪,‬עם עבדים ‪,‬ויבואו אל המחנה לקנות את בני ישראל לעבדים ‪:‬מעצמה‬ ‫גם של ארם ושל ארץ פלשתים ‪.‬הצטרפו אליהם‪.‬‬ ‫‪42‬וכאשר ראו יהודה ואחיו כי ירבו הצרות וכי החיל חנו בגבולם כי ידעו כיצד ציווה המלך להשמיד את העם ולבטלם כליל‪.‬‬ ‫‪43‬אמרו איש אל רעהו הבה נשיב את הון עמנו הנרקב ונלחם למען עמנו ולמען המקדש‪.‬‬ ‫‪44‬אז נאספה העדה כדי שיהיו מוכנים למלחמה ולמען יתפללו ויבקשו רחמים וחמלה‪.‬‬ ‫‪45‬עתה ירושלים בטלה כמדבר ‪,‬אין מבניה יוצאים ויוצאים ;לגויים ישבו במקום ההוא ;ונלקחה שמחה מיעקב ‪,‬ופסק המקטרת עם‬ ‫הנבל‪.‬‬ ‫‪46‬על כן התאספו בני ישראל ובאו אל מספא מול ירושלים ;כי במספה היה המקום שבו התפללו לפני כן בישראל‪.‬‬ ‫‪47‬ויצמו ביום ההוא ולבשו שק והשליכו אפר על ראשיהם וקרעו את בגדיהם‪.‬‬ ‫‪48‬ופתחו את ספר התורה אשר ביקשו הגויים לצייר את דמותם‪.‬‬ ‫‪49‬הם הביאו גם את בגדי הכהנים ואת הביכורים ואת המעשרות ואת הנצרים התעוררו אשר השלימו ימיהם‪.‬‬ ‫‪50‬אז קראו בקול רם אל השמים לאמר מה נעשה עם אלה ולאן נשאו אותם?‬ ‫‪51‬כי קדשך דרוך ומחולל ‪,‬וכהניך בכבדות והשפלו‪.‬‬ ‫‪52‬והנה נאספו נגדנו הגויים להשמידנו מה הם חושבים עלינו אתה יודע‪.‬‬ ‫‪53‬כיצד נוכל לעמוד מולם ‪,‬אלא שאתה ‪,‬הו אלוהים ‪,‬תהיה לעזרתנו?‬ ‫‪54‬אז תקעו בחצוצרות וזעקו בקול גדול‪.‬‬ ‫‪55‬ואחרי זה הסמיך יהודה שרי על העם ‪,‬שרי אלפים ומאות ‪,‬ומעל חמישים ועל עשרות‪.‬‬ ‫‪56‬אך אשר בונים בתים או היו מאורסים או נוטעים כרמים או חוששים ‪,‬אשר ציווה לשוב איש לביתו על פי התורה‪.‬‬ ‫‪57‬ועיְ סב ר הע מע ׂחנְה עו עיחׂנו אְ ל‪-‬הע חׂדב ְשי אְ ת‪ִ-‬ב רום שְ ל אְ מוס‪.‬‬ ‫‪58‬ויאמר יהודה התחמשו ויהיו גברים גבורים וראו כי אתם מוכנים לקראת הבוקר ‪,‬למען תלחמו עם הגויים הללו הנאספים בנו‬ ‫להשמידנו ואת קדשנו‪.‬‬ ‫‪59‬כי טוב לנו למות במלחמה מאשר לראות את פורענות עמנו ומקדשנו‪.‬‬ ‫‪60‬אף על פי כן ‪,‬כפי שרצונו של אלוהים בשמים ‪,‬כך תן לו לעשות‪.‬‬

‫פרק‪4‬‬ ‫‪1‬אז לקח את גורגיאס חמשת אלפים רגלים ואלף ממיטב הפרשים ‪,‬ויצא מן המחנה בלילה;‬ ‫‪2‬עד הסוף עלול להסתער על מחנה היהודים ולהכות אותם בפתאומיות ‪.‬ואנשי המבצר היו מדריכיו‪.‬‬ ‫‪3‬ועיְ ּשמע ע יּ הודב ה אְ ת‪-‬הוא בַלביו וּ הע חׂבב ְרים ְַ מו לּ הע כות אְ ת‪-‬צּ בב א הע מְ לְך אׂשְ ר ָּ ְַ מוס‪.‬‬ ‫‪4‬בזמן שעדיין פוזרו הכוחות מהמחנה‪.‬‬ ‫‪5‬בעונה הממוצעת בא גורגיאס בלילה אל מחנה יהודה ‪,‬ולא מצא שם איש ‪,‬חיפש אותם בהרים ‪,‬כי אמר ‪:‬הבחורים האלה בורחים‬ ‫מאיתנו‪.‬‬ ‫‪6‬אך ברגע שהיה יום ‪,‬הראה יהודה את עצמו במישור עם שלושת אלפים איש ‪,‬אשר בכל זאת לא היו בדעתם לא שריון ולא חרבות‪.‬‬ ‫‪ 7‬עוי ּעראו אְ ת‪-‬מְ חְ נְת הע ֹויְ ם כְ י‪-‬חב זבק וּ רותא ם ‪,‬וּ סובא ב אְ ת‪ּ ִ-‬ער ְשים ;ואלה היו מומחים למלחמה‪.‬‬ ‫אא‪-‬ת ּראו ְמִּ נאיהְ ם‪.‬‬ ‫ל‪ ַ-‬ביראו אְ ת‪-‬הב בודב ם וּ ל ְ‬ ‫‪ 8‬עוי אאמְ ר יּ הודב ה אְ ל‪-‬הב ׂאנ ְבשים אׂשְ ר ְַ מו ‪,‬אע ְ‬ ‫‪9‬זכרו כיצד ניצלו אבותינו בים סוף כאשר פרעה רדף אחריהם בצבא‪.‬‬ ‫‪10‬ועתה הבה נצעק אל השמים אם אולי ירחם ה 'עלינו וזכור את ברית אבותינו והשמד את הצבא הזה לפנינו היום‪.‬‬ ‫‪11‬למען ידעו כל הגויים כי יש מי שמציל ומציל את ישראל‪.‬‬ ‫‪12‬אז נשאו הזרים את עיניהם וראו אותם מתקרבים אליהם‪.‬‬ ‫יג על כן יצאו מן המחנה למלחמה ; ׂאבב ל אׂשְ ר הב יו ְַ ם יּ הודב ה ְַקּ עו ָּ חופּ רותב ם‪.‬‬ ‫‪14‬אז הצטרפו לקרב ‪,‬והגויים המבולבלים נמלטו למישור‪.‬‬ ‫‪15‬אבל כל האחוריים מהם נהרגו בחרב כי רדפו אותם עד עזרה ואל ערבות אדומיאה ואזוטוס וג'מניה ויהרגו מהם על שלושת‬ ‫אלפים איש‪.‬‬ ‫‪16‬בכך חזר יהודה עם צבאו מלרדוף אחריהם‪.‬‬ ‫ל‪ַ-‬הּ יְה אְ ת‪-‬הע שב ל ‪,‬כְ י‪-‬יאש לְ פּ נאינו ְמלּ חב מב ה‪.‬‬ ‫יז עוי אאמְ ר אְ ל‪-‬הב ַבם ‪,‬אע ְ‬ ‫‪18‬וגורגיאס וצבאו נמצאים כאן לידנו בהר ‪,‬אך עמדו עתה מול אויבינו והתגברו עליהם ‪,‬ואחרי זה תוכלו לקחת באומץ את השלל‪.‬‬ ‫‪19‬בעוד יהודה דיבר את הדברים האלה ‪,‬הופיע חלק מהם מביט מההר‪.‬‬ ‫‪20‬מי כאשר הבחינו כי היהודים העלו את צבאם לברוח ושורפים את האוהלים ;כי העשן שנראה הכריז מה נעשה‪:‬‬ ‫‪21‬כאשר הבחינו בדברים האלה ‪,‬פחדו מאוד ‪,‬וראו גם את צבא יהודה במישור מוכן למלחמה‪.‬‬ ‫‪22‬הם ברחו כל אחד לארץ הזרים‪.‬‬ ‫‪23‬אז חזר יהודה לקלקל את האוהלים ‪,‬שם קיבלו הרבה זהב וכסף ומשי כחול וסגול ים ועושר רב‪.‬‬ ‫‪24‬אחר כך הלכו הביתה ושרו שיר הודיה והללו את ה 'בשמים כי טוב כי לעולם חסדו‪.‬‬ ‫‪25‬כך הייתה לישראל ישועה גדולה ביום ההוא‪.‬‬ ‫יסיס אְ ת‪-‬אׂשְ ר הב יבה‪.‬‬ ‫‪ 26‬עויבבא או כבל הע ְּ כּ ְרים אׂשְ ר נְ ּמלו ועיְ ּסִּ רו לּ לְ ְ‬ ‫‪27‬אשר בשמעו נבהל וייאש כי לא עשו לישראל כרצונו ודברים אשר ציווה אותו המלך‪.‬‬ ‫‪28‬בשנה שלאחר מכן אסף ליסיאס ששים אלף איש ברגל וחמשת אלפים פרשים כדי להכניע אותם‪.‬‬ ‫סורה ‪,‬ועיְ פּ ֹעד אותב ם יּ הודב ה ְַ ם ֶַׂב ברה אְ לְף אב דב ם‪.‬‬ ‫ל‪-‬אידומְ ה עו עיחׂנו אא הב לְיהב ָּ בְ ּת ב‬ ‫‪ 29‬עויבבא או אְ ְ‬ ‫‪30‬וכאשר ראה את הצבא האדיר ההוא ‪,‬התפלל ויאמר ברוך אתה גואל ישראל אשר הדכד את אלימות הגבר ביד עבדך דוד ונתת את‬ ‫צבא הזרים בידיהם ‪.‬יהונתן בן שאול ‪,‬ונושא כליו;‬ ‫‪31‬סגר את הצבא הזה ביד עמך ישראל ‪,‬ויבוהו בכוחם ובפרשיהם‪.‬‬ ‫‪32‬אל תעוז להם ‪,‬ותשמט את עוז כוחם ‪,‬וירעידו בחורבן‪.‬‬ ‫‪33‬הפיל אותם בחרב אוהביך ויהללך בהודיה כל היודעים את שמך‪.‬‬ ‫‪34‬אז הצטרפו למלחמה ;ויהרגו מצבא ליסיאס כחמשת אלפים איש ‪,‬ולפניהם נהרגו‪.‬‬ ‫‪35‬עת ראה ליסיאס את צבאו נמלט ואת גבריותם של חיילי יהודה וכיצד הם מוכנים לחיות או למות בגבורה ‪,‬הלך לאנטיוכיה ‪,‬ואסף‬ ‫פלוגת זרים ‪,‬ולאחר שהגדיל את צבאו ‪.‬ממה שהיה ‪,‬הוא התכוון לשוב ליהודה‪.‬‬ ‫‪ 36‬עוי אאמְ ר יּ הודב ה וּ אְ חב יו הְ ּאה אויּ בא ינו ּמ ְבכבלְ ים ‪ ,‬ענ ַׂלְה לּ טע הא ר ולּ הע קּ ִא ש אְ ת הע קא דְ ש‪.‬‬ ‫‪37‬על כך התאספו כל הצבא ‪,‬ועלו להר ציון‪.‬‬ ‫‪38‬ועיְ ּראו אְ ת הע ְמקּ ִב ש ּמשְ מב ם וּ אְ ת הע ְמזָּא חע ּמחע ֶאל וּ אְ ת הע שע ַ ְׂרים נְ ֶּ ברפְ ים וּ אְ ת הע שב ח ְׂרים הע ֹא ּדחְ ים ָע חׂצב רות עכ עיַער או ָּ אְ חב ד הע הב ְרים וּ הע כא הׂנְ ים‬ ‫נְ פּ ּרצו‪.‬‬ ‫‪39‬הם קרעו את בגדיהם ויקנו קינה גדולה והשליכו אפר על ראשיהם‪.‬‬ ‫‪40‬ויפלו ארצה על פניהם ותקעו בשופרות וזעקו אל השמים‪.‬‬ ‫‪41‬אז מינה יהודה אנשים אחדים להילחם באלה שהיו במבצר עד שטהר את המקדש‪.‬‬ ‫‪42‬ובחר בכוהני שיח ללא תמים ‪,‬אשר נהנו מהתורה‪.‬‬ ‫‪43‬אשר טהר את‪-‬המקדש וגילף את האבנים הטמאות למקום טמא‪.‬‬ ‫‪44‬וכאשר התייעצו מה לעשות במזבח העולה אשר חולל;‬ ‫‪45‬חשבו שמוטב למשוך אותו לבל יהא להם חרפה כי הטמאו אותו הגויים על כן הורידו אותו‪.‬‬ ‫‪46‬וישים את האבנים בהר המקדש במקום נוח עד שיבוא נביא להראות מה לעשות בהן‪.‬‬ ‫‪47‬ולקחו אבנים שלמות על פי התורה ובנו מזבח חדש כקודם‪.‬‬ ‫‪ 48‬עויעְֹ יד אְ ת הע ְמקּ ִב ש וּ אְ ת הע ִּבב ְרים אׂשְ ר ָּ תוך הע ְמקּ ִב ש ועיְ קּ ִע ש אְ ת הע חׂצב רות‪.‬‬

‫‪49‬עשו גם כלי קודש חדשים ‪,‬והביאו אל ההיכל את המנורה ואת מזבח העולה והקטורת ואת השולחן‪.‬‬ ‫‪50‬ועל המזבח הקטירו את הקטורת ואת המנורות אשר על המנורה הדליקו כדי להאיר בבית המקדש‪.‬‬ ‫‪51‬ועוד הניחו את הלחמים על השולחן ‪,‬פרשו את הרעלות וסיימו את כל העבודות שהחלו לעשות‪.‬‬ ‫‪52‬ועתה ביום החמישה ועשרים לחודש התשיעי ‪,‬הנקרא חודש קאסליו ‪,‬במאה הארבעים ושמונה השנה ‪,‬קמו בשעת בוקר‪.‬‬ ‫‪53‬והקריבו זבחים על פי התורה על מזבח העולה החדש אשר העלו‪.‬‬ ‫‪54‬תראה באיזה שעה ובאיזה יום חיללו אותו הגויים ‪,‬אפילו בזה הוקדש בשירים ובצודים ובנבלים ומצלתיים‪.‬‬ ‫‪55‬אז נפלו כל העם על פניהם ‪,‬משתחוים ומשבחים את אלוהי השמים ‪,‬אשר הצליח להם‪.‬‬ ‫‪56‬וכך שמרו את חנוכת המזבח שמונה ימים והקריבו עולות בשמחה והקריבו את זבח הגאולה וההלל‪.‬‬ ‫‪57‬גם הם עיטרו את קדמת ההיכל בכתרי זהב ובמגנים ;ואת השערים והחדרים חידשו ‪,‬ותלו עליהם דלתות‪.‬‬ ‫‪58‬כך הייתה שמחה גדולה מאוד בקרב העם ‪,‬על כך שהוסרה חרפת הגויים‪.‬‬ ‫‪59‬ועוד יהודה ואחיו עם כל עדת ישראל ‪,‬קבעו את ימי חנוכת המזבח בעונתם משנה לשנה בחלוף שמונה ימים ‪,‬מיום חמשה ועשרים‬ ‫לחודש קאסלאו ‪. ,‬בשמחה ובשמחה‪.‬‬ ‫‪60‬גם באותה שעה בנו את הר ציון בחומות גבוהות ומגדלים חזקים מסביב ‪,‬פן יבואו הגויים וידרסו אותו כפי שעשו קודם‪.‬‬ ‫‪61‬וישימו שם חיל לשמר אותו ‪,‬ויבצרו את ביתסורא לשמרה ;שתהיה לעם הגנה מפני אידומיאה‪.‬‬ ‫פרק‪5‬‬ ‫‪1‬עתה שמעו הגויים מסביב כי נבנה המזבח והתחדש המקדש כמקודם ‪,‬מצא חן בעיניהם מאוד‪.‬‬ ‫‪2‬על כן חשבו להשמיד את דור יעקב אשר בתוכם ‪,‬ועל כן החלו להרוג ולהשמיד את העם‪.‬‬ ‫‪3‬וילחם יהודה בבני עשיו באידומיאה בערבאטין כי צררו על על‪-‬והפיל אותם גדול ‪,‬וישכך עוזם ולקח את שללם‪.‬‬ ‫‪4‬וכן זכר את פציעתם של בני בין אשר היו מלכודת ועבירה לעם בהיותם מחכים להם בדרכים‪.‬‬ ‫‪5‬סגר אותם במגדלים ויחנה עליהם והשמידם כליל ושרף את מגדלי המקום ההוא באש ואת כל אשר בהם‪.‬‬ ‫‪6‬אחר כך עבר אל בני עמון ושם מצא כוח עצום ועם רב עם טימותאוס שריהם‪.‬‬ ‫‪7‬ולחם עמם מלחמות רבות עד אשר נבלו לפניו ‪.‬והוא היכה אותם‪.‬‬ ‫‪8‬ועיְ כבבא ד אְ ת‪ -‬ביזבר וּ אְ ת‪-‬הע ַׂיברות אׂשְ ר לבה עו ביב אא אְ ת‪-‬יּ הודב ה‪.‬‬ ‫‪9‬ויאספו הגויים אשר בגלעד על בני ישראל אשר במגוריהם להשמידם ;אבל הם ברחו למצודת דאתמא‪.‬‬ ‫‪10‬ושלח מכתבים ליהודה ולאחיו אספו עלינו הגויים אשר מסביבנו להשמידנו‪.‬‬ ‫‪11‬והם מתכוננים לבוא ולקחת את המבצר שאליו נמלטנו ‪,‬טימותאוס שר צבאם‪.‬‬ ‫‪12‬בוא ועתה והצילנו מידם כי רבים מאיתנו הרגו‪.‬‬ ‫יג כן ‪,‬כל אחינו אשר במקומות טובי מומתים ‪:‬נשותיהם וילדיהם נשאו שבויים ונשאו את רכושם ;והשמידו שם כאלף איש‪.‬‬ ‫‪14‬בעוד המכתבים האלה קראו ‪,‬הנה באו שלוחים אחרים מהגליל עם קרעי בגדיהם ‪,‬אשר דיווחו על כך‪.‬‬ ‫ומ ְטירוס וצְ ידון וּ כבל‪-‬גּ לְ יל הע ֹויְ ם ‪,‬נבסוף בַלאינו ‪,‬לּ עכֶאנו‪.‬‬ ‫‪ 15‬עוי אאמְ ר ‪,‬אׂשְ ר ְמ ּתלעמא י ְ‬ ‫‪16‬עכשיו כששמעו יהודה והעם את הדברים האלה ‪,‬אספה עדה גדולה להתייעץ מה עליהם לעשות לאחיהם ‪,‬שהיו בצרה ‪,‬ותקפו‬ ‫אותם‪.‬‬ ‫‪17‬ויאמר יהודה אל שמעון אחיו בחר לך אנשים ולך והציל את אחיך אשר בגליל כי אני ויהונתן אחי נלך אל ארץ גלעד‪.‬‬ ‫‪18‬והשאיר את יוסף בן זכריה ואת עזריה שרי העם ואת שארית הצבא ביהודה לשמור אותו‪.‬‬ ‫‪19‬אשר ציווה לאמר קחו את מטלת העם הזה וראו כי לא תלחמו בגוים עד עת שבאנו‪.‬‬ ‫‪20‬ועתה ניתנו לשמעון שלושת אלפים איש ללכת לגליל ואל יהודה שמונה אלפים איש לארץ גלעד‪.‬‬ ‫‪21‬אז הלך שמעון לגליל ‪,‬ושם נלחם בקרבות רבים עם הגויים ‪,‬כך שהגויים נבלו ממנו‪.‬‬ ‫‪22‬וירדף אותם עד‪-‬שער תלמי ;ויהרגו מן הגויים כשלושת אלפים איש אשר לקח את שלליהם‪.‬‬ ‫‪23‬ואת אשר בגליל ובארבאטיס עם נשיהם וילדיהם וכל אשר להם לקח עמו והביאם ליהודה בשמחה רבה‪.‬‬ ‫‪24‬גם יהודה המכבי ואחיו יהונתן עברו את הירדן ‪,‬ונסעו שלושה ימים במדבר‪.‬‬ ‫‪25‬שם נפגשו עם הנבטים אשר באו אליהם בשלום וסיפרו להם כל אשר קרה לאחיהם בארץ גלעד‪.‬‬ ‫‪26‬וכיצד היו סגורים רבים מהם בבוסורה ובבוסור ובעלמה ‪,‬כספור ‪,‬מעד וקרנים ;כל הערים האלה חזקות וגדולות‪:‬‬ ‫‪27‬וכי היו סגורים בשאר ערי ארץ גלעד וכי למחר קבעו להביא את צבאם אל המבצרים ולכבושם ולהשמיד את כולם ביום אחד‪.‬‬ ‫‪28‬והנה יהודה וצבאו פנו לפתע בדרך המדבר אל בוסורה ;וכאשר זכה בעיר ‪,‬הרג את כל הזכרים בקצה החרב ‪,‬ולקח את כל‬ ‫שלליהם ‪,‬ושרף את העיר באש‪.‬‬ ‫‪29‬משם הסתלק בלילה והלך עד‪-‬בואו אל המבצר‪.‬‬ ‫‪30‬ומעתים בבוקר הרימו את מבטם והנה עם אין ספור נושא סולמות וכלי מלחמה אחרים לקחת את המבצר כי תקפו אותם‪.‬‬ ‫‪31‬כאשר ראה יהודה כי החלה המלחמה וזעקת העיר עלתה לשמים בשופרות ובקול גדול‪.‬‬ ‫‪32‬אמר אל צבאו נלחמו היום למען אחיכם‪.‬‬ ‫ת‪-‬שלשב ה חׂבא רות ‪,‬אׂשְ ר ְַקּ עו ָּ חופּ רותב ם ועיְ קּ עו ְָ ּתפְ ֶבה‪.‬‬ ‫‪ 33‬עויאצא א אע ח אׂריהְ ם אְ ּ‬ ‫‪34‬ויברחו ממנו צבא טימותיוס ‪,‬אשר ידע כי המכבי הוא ‪,‬ועל כן היכה אותם בטבח גדול ;ועיְ הּ ּרגו מא הְ ם ָע יום הע הוא כּ ְש ּמנבה אְ לְף אב דב ם‪.‬‬ ‫‪35‬זה עשה ‪,‬יהודה פנה אל מספה ;ואחרי שתקף אותו לקח והרג את כל הזכרים בו ‪,‬וקבל את שלל ושרף אותו באש‪.‬‬ ‫‪36‬משם הלך ולקח את כספון ‪,‬את מגד ‪,‬את בשור ואת שאר ערי ארץ גלעד‪.‬‬

‫‪37‬אחר הדברים האלה אסף את טימותאוס צבא נוסף וחנה על רפון מעבר לנחל‪.‬‬ ‫‪38‬ושלח יהודה אנשים לחקור את הצבא והביאו לו דבר לאמר כל הגויים אשר סביבנו נאספו אליהם צבא גדול מאוד‪.‬‬ ‫‪39‬הוא גם שכר את הערבים לעזור להם והם חנו את אוהליהם מעבר לנחל ‪,‬מוכנים לבוא ולהילחם בך ‪.‬על כך הלך יהודה לקראתם‪.‬‬ ‫‪40‬ויאמר טימותאוס אל שרי צבאו כאשר יקרב יהודה וצבאו אל הנחל אם יעבור אלינו ראשון ‪,‬לא נוכל לעמוד בפניו ‪.‬כי הוא יגבר‬ ‫עלינו מאוד‪:‬‬ ‫‪41‬אבל אם ירא ויחנה מעבר לנהר ‪,‬נעבור אליו ונגבר עליו‪.‬‬ ‫‪42‬וכאשר קרב יהודה אל הנחל הניח את סופרי העם ליד הנחל אשר צוה להם לאמר אל תשאיר איש במחנה כי יבואו כולם למלחמה‪.‬‬ ‫‪43‬וניגש אליהם תחילה וכל העם אחריו ‪,‬ואחרי כל הגוים ‪,‬נבוכים לפניו ‪,‬השליכו את נשקם ונמלטו אל ההיכל אשר בכרנים‪.‬‬ ‫‪44‬אבל הם לקחו את העיר ושרפו את בית המקדש עם כל אשר בו ‪.‬כך נכנעו כרנים ‪,‬ולא יכלו לעמוד עוד לפני יהודה‪.‬‬ ‫‪45‬ויקבץ יהודה את כל בני ישראל אשר בארץ גלעד מקטן ועד גדול נשותיהם וילדיהם ורכושם צבא גדול מאוד עד שיבואו אל ארץ‬ ‫ישראל ‪.‬יהודה‪.‬‬ ‫‪46‬עתה בבואם אל עפרון( זו הייתה עיר גדולה בדרך שהם צריכים ללכת ‪,‬מבוצרת היטב )לא יכלו לשוב ממנה ‪,‬לא מימין ולא‬ ‫משמאל ‪,‬אלא חייבים לעבור בתוכו ‪.‬זה‪.‬‬ ‫‪47‬אז סגרו אותם בני העיר ועצרו את השערים באבנים‪.‬‬ ‫‪48‬ושלח אליהם יהודה בשלום לאמר הבה נעבור בארצכם ללכת לארצנו ולא יפגע בכם ‪.‬רק ברגל נעבור ‪:‬אך לא פתחו אליו‪.‬‬ ‫‪49‬על כן ציווה יהודה להכריז בכל הצבא ‪,‬כי איש יחנה את אוהלו במקום בו הוא‪.‬‬ ‫‪ 50‬עו עיחׂנו הע חע יְ לְ ים ועיְ ּתקע ִאף אְ ת הב ְַ יר כבל הע יום הע הוא וּ כבל הע ֶעיּ לבה הע הוא ַעד אׂשְ ר נְ ּתנבה הב ְַ יר ָּ יבדו‪.‬‬ ‫‪51‬אשר הרג את כל‪-‬הזכרים בפפי‪-‬חרב ‪,‬והרס את העיר ‪,‬ולקח את שללה ‪,‬ויעבור בעיר על ההרוגים‪.‬‬ ‫‪52‬אחר כך עברו את הירדן אל המישור הגדול לפני בית‪-‬סן‪.‬‬ ‫‪53‬ויאסף יהודה את הבאים מאחור ויצר את העם כל הדרך עד בואו אל ארץ יהודה‪.‬‬ ‫‪54‬עלו להר ציון בשמחה ובשמחה שם העלו עולות כי לא נהרג איש מהם עד שישובו בשלום‪.‬‬ ‫‪55‬עתה היו יהודה ויהונתן בארץ גלעד ושמעון אחיו בגליל לפני תלמי‪.‬‬ ‫‪56‬יוסף בן זכריה ועזריה שרי חיל המצב שמעו על מעשי החיל ומעשי המלחמה אשר עשו‪.‬‬ ‫‪57‬על כן אמרו הבה נתנו לנו שם ונלך להילחם בגויים אשר סביבנו‪.‬‬ ‫‪58‬כאשר נתנו פקודה על חיל המצב אשר איתם ‪,‬הם הלכו אל ג'מניה‪.‬‬ ‫‪59‬ואז יצאו גורגיאס ואנשיו מהעיר כדי להילחם נגדם‪.‬‬ ‫‪60‬ועיּ הְ י יוסא ף וּ ְַז בּרס נְ ּרדו אְ ת ֹּ בול יּ הודב ה וּ הב ּרגו ָע יום הע הוא מא ַעם יְ ֶּ בראא ל כּ אלפיים איש‪.‬‬ ‫‪61‬כך הייתה מפלה גדולה בקרב בני ישראל ‪,‬כי לא צייתו ליהודה ולאחיו ‪,‬אלא חשבו לעשות מעשה גבורה כלשהו‪.‬‬ ‫‪62‬ועוד האנשים האלה לא באו מזרע אלה שבידם ניתנה הגאולה לישראל‪.‬‬ ‫‪63‬ואולם ‪,‬האיש יהודה ואחיו היו ידועים מאוד בעיני כל ישראל ומכל הגויים ‪,‬בכל אשר נשמע שמם;‬ ‫‪64‬באשר העם התאסף אליהם בתשואות שמחה‪.‬‬ ‫‪65‬אחר כך יצא יהודה עם אחיו ולחם בבני עשו בארץ לדרום ושם היכה את חברון ואת ערייה והפיל את מבצרה ושרף את מגדליה‬ ‫מסביב‪.‬‬ ‫‪66‬משם הלך ללכת אל ארץ פלשתים ועבר בשומרון‪.‬‬ ‫‪67‬באותו זמן כוהנים מסוימים ‪,‬שרצו להפגין את גבורתם ‪,‬נהרגו בקרב ‪,‬על כך הם יצאו להילחם בלי דעת‪.‬‬ ‫‪68‬אז פנה יהודה אל אזוטוס בארץ פלשתים ‪,‬וכאשר הפיל את מזבחותיהם ושרף את צלמיהם המגולפים באש ‪,‬וישלל את עריהם ‪,‬‬ ‫חזר לארץ יהודה‪.‬‬ ‫פרק‪6‬‬ ‫‪1‬בערך באותו זמן שמע המלך אנטיוכוס ‪,‬הנוסע בארצות הגבוהות ‪,‬אומר ‪,‬כי אלימאיס במדינת פרס היא עיר ידועה מאוד בעושר ‪,‬‬ ‫בכסף וזהב;‬ ‫‪2‬וכי היה בו מקדש עשיר מאוד אשר בו כיסויי זהב וחושן ומגנים אשר השאיר שם אלכסנדר בן פיליפוס מלך מקדוניה אשר מלך‬ ‫ראשון בין היוונים‪.‬‬ ‫‪3‬על כן בא וביקש לכבוש את העיר ולחסל אותה ;אבל הוא לא היה מסוגל ‪,‬כי בני העיר ‪,‬לאחר שהזהירו על כך‪.‬‬ ‫‪4‬קם עליו במלחמה ויברח ויצא משם בכבדות רבה ושב לבבל‪.‬‬ ‫‪5‬ועוד בא אחד שהביא לו בשורה לפרס ‪,‬שהצבאות אשר יצאו נגד ארץ יהודה ‪,‬בורחים‪.‬‬ ‫‪6‬וכי ליסיאס ‪,‬שיצא ראשון בכוח גדול ‪,‬נדחף מהיהודים ;וּ כְ י נְ ּתחע זּקו ָּ ְש ּריונות וּ הע כא חע ובּ מע חּ סע ר הע שב ל ‪,‬אׂשְ ר שב בּ לו ְמן הע ֹּ בב אות אׂשְ ר‬ ‫הא חְ ידו‪.‬‬ ‫‪7‬וכן שהפילו את התועבה אשר הקים על המזבח בירושלים וכי הקיפו את המקדש בחומות גבוהות כבעבר ואת עירו ביתסורא‪.‬‬ ‫על‪-‬מטב תו ‪,‬וּ חב לבה ְמ ּת עַֹבל ‪,‬כְ י ל אא‪-‬הב יבה לו עכאׂשְ ר‪-‬חב פעק‪.‬‬ ‫‪8‬ועיְ ּשמע ע הע מְ לְך אְ ת‪-‬הע ִּבב ְרים הב אא ְֶה ‪,‬ועיְ ּתנעהא ם וּ הְ ּת עִֶאל אְ ת‪-‬הע מְ לְך ‪,‬וּ הְ ּשכְ יב אותו ַ ְ‬ ‫‪9‬ושם המשיך ימים רבים כי צערו הלך וגדל ‪,‬ועשה חשבון כי ימות‪.‬‬ ‫‪10‬על כן קרא לכל חבריו ואמר להם נעלמה השינה מעיני ולבי נכשל מרוב דאגה‪.‬‬ ‫‪11‬וחשבתי עם עצמי ‪,‬לאיזו צרה אני בא ‪,‬ומה גדול המבול של אומללות ‪,‬שבו אני נמצא עכשיו !כי הייתי שופע ואהוב בכוחי‪.‬‬

‫‪12‬אך עתה זכרתי את הרעות אשר עשיתי בירושלים וכי לקחתי את כל כלי הזהב והכסף אשר בה ושלחתי להשמיד את יושבי יהודה‬ ‫ללא סיבה‪.‬‬ ‫‪13‬אני מבין כי בגלל זה באות עלי הצרות הללו והנה אני אובד ביגון גדול בארץ זרה‪.‬‬ ‫‪14‬ואז קרא לפיליפ ‪,‬אחד מחבריו ‪,‬שאותו קבע לשליט על כל ממלכתו‪.‬‬ ‫‪15‬ונתן לו את הכתר ואת גלימתו ואת חותמו עד הסוף יעלה את בנו אנטיוכוס ויזינו אותו למלכות‪.‬‬ ‫‪16‬אז מת שם המלך אנטיוכוס במאה הארבעים ותשע השנה‪.‬‬ ‫‪17‬עת ידע לישיאס כי המלך מת ‪,‬הוא הקים את אנטיוכוס בנו ‪,‬אשר גידל בהיותו צעיר ‪,‬למלוך במקומו ‪,‬ואת שמו קרא אופטור‪.‬‬ ‫‪18‬בשעה זו סגרו היו אשר במגדל את בני ישראל מסביב למקדש ובקשו תמיד את פגיעתם ואת חיזוק הגויים‪.‬‬ ‫‪19‬על כן יהודה ‪,‬בכוונתו להשמידם ‪,‬קרא את כל העם למצור עליהם‪.‬‬ ‫ומנוְַ ים אׂחא ְרים‪.‬‬ ‫‪20‬ועיְ ּתחע ָּ רו ועיְ צּ רו אותב ם ָּ מא אב ה עוח ְׂמ ְשים הע שב נבה עו עיְֶַׂ ה ַׂלאיהְ ם מע ֶַׂא ה יּ ְריות ּ‬ ‫‪21‬אך יצאו אחדים מהנצורים אשר התחברו אליהם רשעים מישראל‪.‬‬ ‫‪22‬וילכו אל המלך ויאמרו עד מתי תעשה משפט ונקמת את אחינו‪.‬‬ ‫‪23‬היינו נכונים לעבוד את אביך ולעשות כרצונו ולקיים את מצוותיו;‬ ‫‪24‬על כן צוררים בני עמינו על המגדל ומתנכרים אלינו ‪:‬ועוד רבים מאתנו הרגו ושכלו את נחלתנו‪.‬‬ ‫‪25‬ולא הושיטו ידם רק עלינו ‪,‬כי אם גם נגד גבולם‪.‬‬ ‫‪26‬והנה היום צוררים על המגדל בירושלים לכבשו גם את המקדש ואת בית‪-‬שורא יבצרו‪.‬‬ ‫‪27‬לפיכך אם לא תמנע אותם מהר ‪,‬הם יעשו את הדברים הגדולים מאלה ‪,‬ולא תוכל לשלוט בהם‪.‬‬ ‫‪28‬ועיְ ּשמע ע הע מְ לְך כבך וּ בכ עַס ועיְ קּ ָא ץ אְ ת כבל חׂבא רו וּ אְ ת ֶב ארי צב בב או וּ אְ ת אׂשְ ר הב סוס‪.‬‬ ‫‪29‬גם באו אליו ממלכות אחרות ומאיי ים חבורות חיילים שכירים‪.‬‬ ‫‪30‬ומספר צבאו היה מאה אלף רגלים ועשרים אלף פרשים ושניים ושלושים פילים התעמלו בקרב‪.‬‬ ‫סורא ‪,‬ועיְ ֶּ ּרפו אותב ם‬ ‫‪31‬עברו אלה דרך אדומיאה ועמדו על בית‪-‬סורא אשר תקפו ימים רבים ‪,‬עשו מנועי מלחמה ; ׂאבב ל יבצּ או ּמבע ּת ב‬ ‫ָּ אא ש ‪,‬וּ נְ לּ חׂמו בּ חב ז‪.‬‬ ‫‪32‬על כך יצא יהודה מן המגדל ויחן בבת‪-‬זכריה מול מחנה המלך‪.‬‬ ‫‪33‬אז צעד המלך מוקדם מאוד ‪,‬עם צבאו ‪,‬לעבר בת‪-‬זכריה ‪,‬שם הכינו אותם צבאותיו לקרב ‪,‬ותקעו בשופרות‪.‬‬ ‫‪34‬ועד הסוף הם עלולים לעורר את הפילים להילחם ‪,‬הם הראו להם את דם הענבים והתותים‪.‬‬ ‫‪35‬ועוד חילקו את הבהמות בין הצבאות ‪,‬ולכל פיל מינו אלף איש ‪,‬חמושים במעילים ובקסדות נחושת על ראשיהם ;ולצד זה ‪,‬על כל‬ ‫בהמה ‪,‬נסמכו חמש מאות פרשים מהטובים ביותר‪.‬‬ ‫‪36‬אלה היו מוכנים בכל הזדמנות ‪:‬כל אשר הייתה הבהמה ‪,‬וכל אשר הולכת הבהמה ‪,‬גם הם הלכו ולא הסתירו ממנו‪.‬‬ ‫‪37‬ועל הבהמות היו מגדלי עץ חזקים אשר כיסו כל אחד מהם וחגורים אליהם בחשכים ;גם על כל אחד היו שניים ושלושים איש‬ ‫חזקים אשר נלחמו בהם ‪,‬מלבד ההודי השולט ‪.‬אותו‪.‬‬ ‫‪38‬באשר לשארית הפרשים ‪,‬הם הציבו אותם בצד זה ובצד זה בשני חלקי הצבא ‪,‬נותנים להם סימנים מה לעשות ‪,‬ורתומים לכל עבר‬ ‫בין השורות‪.‬‬ ‫‪39‬עתה כאשר זרחה השמש על מגני הזהב והנחושת ‪,‬נצצו בהם ההרים וזרחו כמנורות אש‪.‬‬ ‫‪40‬אז חלק מצבא המלך היה פרוש על ההרים הגבוהים וחלקו בעמקים למטה ‪,‬הם צעדו בשלום ובסדר‪.‬‬ ‫‪41‬על כן התרגשו כל השומעים את רעש המוןם ואת צעדת הפלוגה ואת רעש הרתמה כי הצבא היה גדול ועצום מאוד‪.‬‬ ‫‪42‬ויקרב יהודה וצבאו ויכנסו למלחמה ויהרגו מצבא המלך שש מאות איש‪.‬‬ ‫‪43‬גם אלעזר ‪,‬ששמו סבארן ‪,‬ראה שאחת החיות ‪,‬חמושה ברתמת מלכות ‪,‬גבוהה מכל השאר ‪,‬ובהנחה שהמלך עליו‪.‬‬ ‫‪44‬העמיד את עצמו בסכנה ‪,‬עד הסוף יוכל להושיע את עמו ולהוציא לו שם תמידי‪.‬‬ ‫‪45‬על כן רץ עליו באומץ באמצע המלחמה ‪,‬הורג על ימין ועל שמאל ‪,‬ונפרדו ממנו משני הצדדים‪.‬‬ ‫‪46‬אשר עשה ‪,‬הוא התגנב מתחת לפיל ‪,‬ודחף אותו ‪,‬והרג אותו;‬ ‫‪47‬אך שאר היהודים ‪,‬בראותם את כוחו של המלך ואת אלימות כוחותיו ‪,‬פנו מהם‪.‬‬ ‫‪48‬ויעלה צבא המלך לירושלים לקראתם ‪,‬והמלך יחם את אוהליו על יהודה ועל הר ציון‪.‬‬ ‫‪49‬ועם אשר בבית‪-‬סורא עשה שלום כי יצאו מן העיר כי לא היה להם שם ממון לעמוד במצור שנת מנוחה היא לארץ‪.‬‬ ‫‪50‬ולקח המלך את ביתסורא וקבע שם חיל מצב לשמור אותה‪.‬‬ ‫‪51‬אשר על המקדש ‪,‬הוא מצור עליו ימים רבים ‪,‬והעמיד שם ארטילריה עם מנועים וכלים להטיל אש ואבנים ‪,‬וכלים להטיל חצים‬ ‫וקלעים‪.‬‬ ‫‪52‬ואז הם גם עשו מנועים נגד המנועים שלהם ‪,‬והחזיקו אותם קרב עונה ארוכה‪.‬‬ ‫‪53‬אך לבסוף ‪,‬כליהם ללא מזון( ‪,‬על כך הייתה זו השנה השביעית ‪,‬והם ביהודה שניצלו מן הגויים ‪,‬אכלו את שארית המאגר);‬ ‫‪54‬לא נותרו אלא מעטים בקודש ‪,‬כי כך גבר עליהם הרעב ‪,‬עד אשר התפזרו ‪,‬איש אל מקומו‪.‬‬ ‫‪55‬באותה שעה שמע ליסיאס אומר ‪,‬כי פיליפוס ‪,‬אשר אנטיוכוס המלך ‪,‬עוד בחייו ‪,‬מינה להעלות את בנו אנטיוכוס למען יהיה מלך‪.‬‬ ‫‪56‬הושב מפרס ומדי ‪,‬וגם צבא המלך ההולך עמו ‪,‬ואשר ביקש לקחת לו את פסיקת העניינים‪.‬‬ ‫‪57‬על כן הלך בכל חיפזון ויאמר אל המלך ושרי הצבא והחברה אנו מתכלים יום יום ומזנבנו אינו אלא ‪,‬וחזק המקום שאנו צוררים‬ ‫עליו וענייני המלכות ‪.‬שכב עלינו‪:‬‬ ‫‪58‬לכן ‪,‬הבה נתיידד עם האנשים האלה ונעשה שלום איתם ועם כל עמם;‬ ‫‪59‬וברית עמם שיחיו אחר חוקים כקודם כי כועסו ועשו את כל הדברים האלה כי ביטלנו את חוקים‪.‬‬

‫‪60‬והסתפקו המלך והנסיכים על כן שלח אליהם לעשות שלום ;והם קיבלו את זה‪.‬‬ ‫‪61‬וכן נשבעו להם המלך והנסיכים ויצאו מהמעוז‪.‬‬ ‫‪62‬ויכנס המלך אל הר ציון ; ׂאבב ל עכאׂשְ ר בראב ה אְ ת ַעצּ מו שְ ל הע מב קום ‪,‬הוא ְשָא ר אְ ת ּשבוַבתו אׂשְ ר נבתע ת ‪,‬ועיְ צּ ובה לּ הְ ּתרא ץ אְ ת הע חומה‬ ‫מסביב‪.‬‬ ‫‪63‬אחר כך הלך הוא בחיפזון ‪,‬וחזר לאנטיוכיה ‪,‬שם מצא את פיליפוס כבעל העיר ‪:‬אז הוא נלחם בו וכבש את העיר בכוח‪.‬‬ ‫פרק‪7‬‬ ‫‪1‬במאה ואחת וחמישים השנה יצא דמטריוס בן סלאוקוס מרומא ‪,‬ועלה עם כמה אנשים אל עיר חוף הים ומלך שם‪.‬‬ ‫‪2‬וכאשר נכנס אל ארמון אבותיו ‪,‬כן לקח כוחותיו את אנטיוכוס ואת ליסיאס להביאם אליו‪.‬‬ ‫‪ַ3‬על כאן יבדע ע עוי אאמְ ר ל אא אְ ּראְ ה בִנבם‪.‬‬ ‫‪4‬אז הרג אותם צבאו ‪.‬עכשיו כשדמטריוס הוצב על כס מלכותו‪,‬‬ ‫‪5‬באו אליו כל הרשעים והרשעים של ישראל ‪,‬עם אלקימוס ‪,‬אשר חפץ להיות כהן גדול ‪,‬לראשם‪.‬‬ ‫‪6‬והאשימו את העם בפני המלך לאמר יהודה ואחיו הרגו את כל חבריך וגירשו אותנו מארצנו‪.‬‬ ‫‪7‬ועתה שלח איש אשר אתה בוטח בו ‪,‬וילך ויראה מה הרע עשה בקרבנו ובארץ המלך ויענש אותם בכל המסייעים להם‪.‬‬ ‫‪8‬אז בחר המלך בבקידס ‪,‬ידיד המלך ‪,‬אשר שלט מעבר למבול ‪,‬והיה איש גדול בממלכה ‪,‬ונאמן למלך‪.‬‬ ‫‪9‬ושלח אותו עם אלקימוס הרשע ההוא אשר עשה כהן גדול ויצוה לנקום בבני ישראל‪.‬‬ ‫‪10‬אז הלכו ובאו בכוח גדול לארץ יהודה ושם שלחו שלוחים ליהודה ואחיו בדברי שלום במרמה‪.‬‬ ‫‪11‬אך לא שמו לב לדבריהם ;כי הם ראו כי באו בכוח גדול‪.‬‬ ‫‪12‬אז אספה אל אלקימוס ובקכידס פלוגת סופרים לדרוש צדק‪.‬‬ ‫‪13‬והאסתים היו הראשונים מבני ישראל המבקשים שלום עליהם‪.‬‬ ‫‪14‬כי אמרו כהן מזרע אהרן בא עם הצבא הזה ולא יעשה לנו רע‪.‬‬ ‫‪ 15‬עוי אאמְ ר ׂאלאיהְ ם ָּ שב לום ‪,‬וּ נְ ּשָע ע לבהְ ם לאאמא ר ‪,‬ל אא נְ גּ ְרי עַ אְ ת‪-‬אְ ת‪ -‬בלכְם וּ עלחׂבא ְריך‪.‬‬ ‫‪16‬על כן האמינו לו אבל לקח מהם ששים איש והרג אותם ביום אחד כדברים אשר כתב‪.‬‬ ‫‪17‬בשר קדושיך הוציאו ודמם שפכו מסביב לירושלים ולא היה מי לקבור אותם‪.‬‬ ‫‪18‬על כן נפלה פחדם ואימתם על כל העם אשר אמרו אין בהם אמת וצדקה ‪.‬כי הם הפרו את הברית ואת השבועה אשר כרתו‪.‬‬ ‫‪19‬אחר כך הוציא את בקידס מירושלים ויחן את אוהלו בבז'ט שם שלח ולקח הרבה מהאנשים שעזבו אותו וגם אחדים מהעם ‪,‬‬ ‫וכשהרג אותם והשליך אותם לגדולים ‪ָ.‬ור‪.‬‬ ‫‪20‬אז העביר את הארץ לאלקימוס והשאיר עמו כוח לעזור לו ‪:‬אז הלך בקידס אל המלך‪.‬‬ ‫‪21‬אבל אלקימוס התמודד על הכהונה הגדולה‪.‬‬ ‫‪22‬ועיְ פּ נו אא לביו כבל‪-‬הע מע כּ ְר ְידים אְ ת‪-‬הב ַבם ‪,‬אׂשְ ר‪-‬לאאמא ר אְ ת‪-‬אְ ְרץ‪-‬יּ הודב ה ‪,‬אְ ת‪-‬הב אב ְרץ אְ ת‪-‬הב אב ְרץ אְ ת‪-‬יְ ֶּ בראא ל‪.‬‬ ‫‪23‬וכאשר ראה יהודה את כל העוונות אשר עשו אלקימוס וחבורתו בבני ישראל מעל הגויים‪.‬‬ ‫‪24‬הוא יצא לכל חופי יהודה מסביב ונקם את המרדים בו ולא יעזו עוד לצאת אל הארץ‪.‬‬ ‫‪25‬מנגד ‪,‬כאשר ראה אלקימוס שיהודה וחבורתו עלו על העליונה ‪,‬וידעו כי אינו יכול לעמוד בכוחם ‪,‬חזר אל המלך ואמר את כל הרע‬ ‫שבהם‪.‬‬ ‫‪26‬וישלח המלך את ניקנור ‪,‬אחד מנסיכיו הנכבדים ‪,‬איש שנאת‪-‬מוות לישראל ‪,‬בציווי להשמיד את העם‪.‬‬ ‫‪27‬אז בא ניקנור לירושלים בחיל גדול ;ושלח אל יהודה ואחיו במרמה בדברי ידידות לאמר‪:‬‬ ‫‪28‬לא יהיה קרב ביני וביניכם ;אני אבוא עם כמה אנשים ‪,‬כדי שאראה אותך בשלום‪.‬‬ ‫‪29‬הוא בא ליהודה והצדיעו זה לזה בשלום ‪.‬עם זאת ‪,‬האויבים היו מוכנים לקחת את יהודה באלימות‪.‬‬ ‫‪30‬אשר לאחר שנודע ליהודה כי בא אליו במרמה ‪,‬פחד ממנו מאוד ולא יראה פניו עוד‪.‬‬ ‫‪31‬גם ניקנור ‪,‬כשראה שנתגלתה עצתו ‪,‬יצא להילחם ביהודה לצד קפרסלאמה‪:‬‬ ‫‪32‬היכן שנהרגו מצידו של ניקנור כחמשת אלפים איש ‪,‬והשאר ברחו לעיר דוד‪.‬‬ ‫‪33‬אחר כך עלה ניקנור להר ציון ‪,‬ויצאו מן המקדש כמה מהכוהנים ומי מזקני העם להצדיע לו בשלום ולהראות לו את זבח העולה‬ ‫אשר מוקרב למלך‪.‬‬ ‫‪34‬אבל הוא לעג להם וצחק עליהם והתעלל בהם בבושת פנים ודיבר בגאווה‪.‬‬ ‫‪35‬וישבע בחמתו לאמר אם לא ימסרו עתה יהודה וצבאו בידי ‪,‬אם אשוב אי פעם בבטחה ‪,‬אשרוף את הבית הזה ‪,‬ועם זה יצא בזעם‬ ‫גדול‪.‬‬ ‫‪36‬ויכנסו הכוהנים ועמדו לפני המזבח והמקדש בוכים ואמרו‪.‬‬ ‫‪37‬אתה ‪,‬ה ‪',‬בחרת בבית הזה להיקרא בשמך ולהיות בית תפילה ותחינה לעמך‪.‬‬ ‫‪38‬נקמו באדם הזה ובצבאו ויפלו בחרב זכרו את חילול הקודש ואל תמשיכו עוד‪.‬‬ ‫‪39‬ויצא ניקנור מירושלים ויחן את אוהליו בבית‪-‬חורון ‪,‬שם פגשו צבא מסוריה‪.‬‬ ‫‪40‬אבל יהודה חנה בעדסה עם שלושת אלפים איש ‪,‬ושם התפלל לאמר‪:‬‬ ‫‪41‬ה 'כאשר חיללו הנשלחים ממלך אשור יצא מלאךך ויכה מאה וחמשה ושבעים אלף מהם‪.‬‬ ‫‪42‬כן השמדת את הצבא הזה לפנינו היום למען ידעו השאר כי דיבר חילול השם על קדשך ושפטת אותו לפי רשעתו‪.‬‬ ‫‪43‬והיום השלושה עשר לחודש אדר הצטרפו הצבאות לקרב ‪,‬אך צבאו של ניקנור התבלבל ‪,‬והוא עצמו נהרג לראשונה במלחמה‪.‬‬

‫‪44‬כעת ‪,‬כאשר ראה צבאו של ניקנור שהוא נהרג ‪,‬הם השליכו את נשקם ונמלטו‪.‬‬ ‫‪45‬ואז הם רדפו אחריהם מסע של יום ‪,‬מאדסה עד עזרה ‪,‬והשמיעו אחריהם אזעקה בשופרותיהם‪.‬‬ ‫רודפאי אותב ם ‪ְ ,‬כֶבם הב ּרגו ָּ חְ ְרב ‪,‬וּ ל אא נְ ּשאב ר אְ חב ד מא הְ ם‪.‬‬ ‫‪46‬על כן יצאו מכל ערי יהודה מסביב ויסגרו אותם ;וּ כאן שְ ְּ פּ נו אְ ל הב ּ‬ ‫‪47‬אחר כך לקחו את השלל ואת הטרף ‪,‬והכו את ראשו של ניקנור ואת ידו הימנית ‪,‬אשר פשט בגאווה כה רבה ‪,‬והוציאם ותלו אותם‬ ‫אל ירושלים‪.‬‬ ‫‪48‬בגלל זה שמחו העם מאוד ושמרו את היום ההוא יום שמחה גדולה‪.‬‬ ‫‪49‬ועוד קבעו לקיים את היום הזה מדי שנה ‪,‬י"ג באדר‪.‬‬ ‫‪50‬כך עמדה ארץ יהודה במנוחה מעט‪.‬‬ ‫פרק‪8‬‬ ‫בורים וּ גבבְ ים אׂשְ ר הב יו ּמקע ָּ לְ ים ָע חׂבא בב ה אְ ת כבל הע חׂבא רות אא לְיהב ‪,‬וּ כברו בּ ְרית אודב ה ְַ ם כבל‬ ‫‪1‬ועיְ ּשמע ע יּ הודב ה ַעל הב רומב ְאים ‪,‬שְ הא ם ְאיש ֹּ ְ‬ ‫הע ָב ְאים ׂאלאיהְ ם;‬ ‫‪2‬וכי הם היו אנשי חיל גדול ‪.‬נאמר לו גם על מלחמותיהם ומעשיהם האצילים אשר עשו בקרב הגלטים ‪,‬וכיצד כבשו אותם ‪,‬והביאו‬ ‫אותם במס;‬ ‫‪3‬ומה עשו בארץ ספרד למען זכיית מכרות הכסף והזהב אשר שם;‬ ‫‪4‬וכי במדיניותם ובסבלנותם כבשו את כל המקום ‪,‬אף שהיה רחוק מהם מאוד ;וּ געם הע מע לּ כְ ים הע ָב ְאים ַׂלאיהְ ם ְמקּ צע ת הב אב ְרץ ַעד שְ הְ ּתִעֶּ לו‬ ‫אותב ם וּ הְ ּת ענחׂנו לבהְ ם ּמפְ ילבה ֹבדול וּ הע שב ְרים יְ ּתנו לבהְ ם ְמסב ה ָּ כבל שב נבה‪.‬‬ ‫‪5‬חוץ מזה ‪,‬איך הפריעו במלחמה פיליפוס ופרסאוס מלך העיר עם אחרים שהתרוממו עליהם והתגברו עליהם‪.‬‬ ‫‪6‬איך גם אנטיוכוס מלך אסיה הגדול ‪,‬אשר בא עליהם במלחמה ‪,‬בעל מאה ועשרים פילים ‪,‬עם פרשים ומרכבות ‪,‬וחיל גדול מאוד ‪,‬‬ ‫היה מבולבל מהם;‬ ‫‪7‬ואיך לקחו אותו בחיים וכרתו ברית שהוא ומי שמלכים אחריו ישלמו מס גדול ויתנו בני ערובה ואת המוסכם‪.‬‬ ‫‪8‬ואת ארץ הודו ואת מדי ולידיה ואת הארצות הטובות אשר לקחו ממנו ‪,‬ונתנו למלך אומנס‪.‬‬ ‫‪9‬ועוד איך קבעו היוונים לבוא ולהשמידם;‬ ‫‪10‬ויידעו את זה שלחו עליהם שר פלוני וילחמו איתם הרגו רבים מהם וישאו בשבי את נשותיהם ואת ילדיהם ‪,‬וישקלו אותם ‪,‬וישלטו‬ ‫את אדמותיהם ‪,‬והפילו את כוחותיהם ‪.‬מחזיק ‪,‬והביא אותם להיות להם עבדים עד היום הזה‪.‬‬ ‫יא חוץ מזה נאמר לו איך השמידו והביאו לשלטונם את כל הממלכות והאיים האחרים שהתנגדו להם בכל עת;‬ ‫‪12‬אך עם חבריהם ואשר סמכו עליהם הם שמרו על אחווה וכי כבשו ממלכות מרחוק וקרוב ‪,‬עד אשר כל השומעים את שמם פחדו‬ ‫מהם‪.‬‬ ‫יג וכן כי ‪,‬אשר יעזרו למלכות ‪,‬אלה מלכים ;ואת מי שוב יעקרו ‪,‬הם עקרו ‪:‬לבסוף ‪,‬שהם היו מרוממים מאוד‪:‬‬ ‫‪14‬אך על כל זה איש מהם לא חבש כתר ולא היה לבוש בסגול ‪,‬כדי להתגדל בזה‪.‬‬ ‫‪15‬ועוד איך עשו לעצמם בית סנאט ‪,‬אשר בו ישבו שלוש מאות ועשרים איש במועצה מדי יום ‪,‬מתייעצים תמיד עם העם ‪,‬עד שיבואו‬ ‫לסדרם היטב‪.‬‬ ‫‪16‬וכי הם הפקידו את ממשלתם לאיש אחד בכל שנה ‪,‬אשר שלט על כל ארצם ‪,‬וכי כולם היו צייתנים לאותו אחד ‪,‬ושאין בהם לא‬ ‫קנאה ולא חיקוי‪.‬‬ ‫‪17‬בבחינת הדברים האלה בחר יהודה באפולמוס בן יוחנן בן עכו וביסון בן אלעזר ‪,‬ושלח אותם לרומא לעשות עמם ברית אחווה‬ ‫ואיחוד‪.‬‬ ‫‪18‬ולהפציר בהם שייקחו מהם העול ;כי ראו כי ממלכת היוונים עושקת את ישראל בשעבוד‪.‬‬ ‫‪19‬הם הלכו לרומא ‪,‬שהיתה מסע גדול מאוד ‪,‬ובאו אל הסנאט ‪,‬ושם דיברו ואמרו‪.‬‬ ‫‪20‬יהודה המכבי עם אחיו ועם היהודים שלחו אותנו אליכם ‪,‬לעשות עמכם ברית ושלום ‪,‬ולמען נרשם לחברותיכם וידידיכם‪.‬‬ ‫‪21‬אז העניין הזה מצא חן בעיני הרומאים‪.‬‬ ‫‪22‬וזהו העותק של האיגרת אשר כתב הסנאט שוב בטבלאות נחושת ‪,‬ושלח לירושלים ‪,‬כדי שיהיו להם שם זכר לשלום‬ ‫ולקונפדרציה‪.‬‬ ‫‪23‬הצלחה טובה לרומאים ולעם היהודים בים וביבשה לעד ‪:‬גם החרב והאויב רחוקים מהם‪.‬‬ ‫‪24‬אם תבוא קודם כל מלחמה על הרומאים או כל אחד מחבריהם בכל שליטתם‪,‬‬ ‫‪25‬אנשי היהודים יעזרו להם ‪,‬ככל שיקבע ‪,‬בכל לבבם‪.‬‬ ‫‪26‬ולא יתנו דבר למלחמים בהם ‪,‬ולא יעזרו להם במזון ‪,‬בנשק ‪,‬בכסף ובספינות ‪,‬כפי שנראה טוב לרומאים ;אך ישמרו את בריתם‬ ‫מבלי לקחת דבר‪.‬‬ ‫‪27‬באותו אופן גם אם תבוא מלחמה על עם היהודים ‪,‬יעזרו להם הרומאים בכל לבם ‪,‬לפי הזמן שיקבע להם‪.‬‬ ‫‪28‬גם למשתתפים נגדם לא ינתן מזונות או כלי נשק או כסף או ספינות כפי שנראה טוב לרומאים ;אְ ֶבא יְ ּש ּמרו אְ ת ָּ ְריתב ם וּ אְ ת זְה‬ ‫ָּ לְ י מע ּרמב ה‪.‬‬ ‫‪29‬לפי מאמרים אלו כרתו הרומאים ברית עם בני היהודים‪.‬‬ ‫‪30‬עם זאת ‪,‬אם לאחר מכן הצד האחד או השני יחשוב להיפגש כדי להוסיף או להפחית דבר כלשהו ‪,‬הם רשאים לעשות זאת לפי‬ ‫רצונם ‪,‬וכל מה שיוסיפו או ייקחו יאושר‪.‬‬ ‫‪31‬ולגבי הרעות שעושה דמטריוס ליהודים כתבנו לו לאמר מדוע הכבדת עולך על ידידינו וחברינו עם היהודים?‬

‫‪32‬אם עוד יתלוננו עליך ‪,‬נעשה עמם צדק ונלחם איתך בים וביבשה‪.‬‬ ‫פרק‪9‬‬ ‫‪1‬יתר על כן ‪,‬כאשר שמע דמטריוס את ניקנור וצבאו נהרגו בקרב ‪,‬הוא שלח את בקידס ואת אלקימוס לארץ יהודה בפעם השנייה ‪,‬‬ ‫ועמם את עיקר צבאו‪:‬‬ ‫‪2‬אשר יצאו בדרך המובילה אל גלגלה ‪,‬ויחנו אוהליהם לפני מסלות אשר בארבלה ולאחר שזכו בה ‪,‬הרגו אנשים רבים‪.‬‬ ‫‪3‬וכן החודש הראשון למאה חמישים ושתים שנה חנו לפני ירושלים‪.‬‬ ‫‪4‬משם נסעו וילכו לברעא ‪,‬עשרים אלף רגלים ושני אלפים פרשים‪.‬‬ ‫‪ 5‬עו עיַען יּ הודב ה אא הב לו ָּ אְ לּ ַבאב ה ‪,‬ו ‪-3000‬איש נבחרים עמו‪.‬‬ ‫‪6‬אשר ראה את המוני הצבא האחר לו כל כך גדול פחדו מאוד ;ואז רבים הוציאו את עצמם מהמארח ‪,‬עד שלא התגוררו בהם אלא‬ ‫שמונה מאות איש‪.‬‬ ‫‪7‬כאשר ראה יהודה כי צבאו חומק ושהמלחמה נלחצת עליו ‪,‬הוא היה מוטרד בנפשו ומצוקה רבה ‪,‬כי לא היה לו זמן לאסוף אותם‪.‬‬ ‫‪8‬אף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן אל הנותרים אמר הבה נקום ונעלה על אויבינו ‪,‬אם אולי נוכל להילחם עמם‪.‬‬ ‫‪9‬אך הם התייאשו אותו לאמר לעולם לא נוכל ‪,‬הבה נציל את נפשנו ומעתה נשוב עם אחינו ונלחם בהם כי מעטים אנו‪.‬‬ ‫‪ 10‬עוי אאמְ ר יּ הודב ה חלילה אׂשְ ר ַבֶב ה אְ ת‪-‬הע ִב בב ר הע זְה ובב ערח מא הְ ם;‬ ‫‪11‬עם זה יצא צבא בקידס מאוהליהם ועמד מולם ‪,‬פרשיהם מחולקים לשני כוחות ‪,‬וקלעיהם וקשתיהם הולכים לפני הצבא והצעדים‬ ‫מלפנים היו כולם גבורים‪.‬‬ ‫‪12‬אשר בקידס ‪,‬הוא היה בכנף הימנית ‪,‬וקרב הצבא על שני החלקים ותקעו בשופרותיהם‪.‬‬ ‫‪13‬גם הם מצד יהודה ‪,‬אף הם תקעו בשופרותיהם ‪,‬ורעדה הארץ מרעש הצבאות ‪,‬והמלחמה נמשכה מבוקר עד לילה‪.‬‬ ‫‪14‬כאשר הבחין יהודה כי בקידס וכוח צבאו בצד ימין ‪,‬לקח עמו את כל האנשים הקשים‪.‬‬ ‫‪15‬אשר הרגיז את הכנף הימני ורדף אותם עד הר אזוטוס‪.‬‬ ‫‪16‬אך כאשר ראו אנשי האגף השמאלי כי הם מבני הימין נבוכים ‪,‬הם הלכו אחרי יהודה ואלה שהיו עמו חזק בעקבים מאחור‪.‬‬ ‫‪17‬ואז היה קרב קשה ‪,‬עד שרבים נהרגו בשני החלקים‪.‬‬ ‫‪18‬גם יהודה נהרג ‪,‬והשאריות ברחו‪.‬‬ ‫‪19‬ויקחו יונתן ושמעון את יהודה אחיהם וקברו אותו בקבר אבותיו במודיען‪.‬‬ ‫‪20‬ועיְ קּ נו בַלביו וּ כבל‪-‬יְ ֶּ בראא ל קְ ינו בַלביו ֹבדול ועיְ בּ כּ לו י ְבמים ערְָ ים לאאמא ר‪.‬‬ ‫‪21‬איך נפל איש‪-‬החיל אשר הציל את ישראל!‬ ‫‪22‬באשר לשאר הדברים ליהודה ומלחמותיו ולמעשי האצילים אשר עשה וגדולתו לא כתובים כי הם היו רבים מאוד‪.‬‬ ‫‪23‬ועכשיו אחרי מות יהודה התחילו הרשעים להרים את ראשיהם בכל חופי ישראל וקמו כל עושי עוון‪.‬‬ ‫‪24‬גם באותם ימים היה רעב גדול מאוד ‪,‬אשר על כן התקוממה הארץ והלכה עמם‪.‬‬ ‫‪25‬אז בחר בקידס את הרשעים ועשה אותם לשרי הארץ‪.‬‬ ‫‪26‬ויחקרו וחיפשו את חבריו של יהודה ‪,‬והביאו אותם אל בקידס ‪,‬אשר נקם בהם ‪,‬ופגע בהם‪.‬‬ ‫‪27‬אז היה צרה גדולה בישראל ‪,‬שלא היה כמותו מאז שלא נראה נביא בקרבם‪.‬‬ ‫‪28‬על כן התקבצו כל חברי יהודה ואמרו ליונתן‪.‬‬ ‫‪29‬כיון שמת אחיך יהודה ‪,‬אין לנו איש כמותו לצאת נגד אויבינו והבכידס ונגד אומתנו אויבינו‪.‬‬ ‫‪30‬עתה בחרנו בך היום להיות לנו לנסיך ולשרין במקומו למען תלחם את מלחמותינו‪.‬‬ ‫‪31‬על כך לקח יהונתן עליו את השלטון באותה שעה וקם במקום אחיו יהודה‪.‬‬ ‫‪32‬אך כאשר ידע בכידיס ‪,‬הוא ביקש להרוג אותו‬ ‫‪33‬ויהונתן ושמעון אחיו וכל אשר אתו ‪,‬הבחינו בכך ‪,‬ברחו אל מדבר תקו ‪,‬ויחנו את אוהליהם במי בריכת אספר‪.‬‬ ‫‪34‬אשר כאשר הבין בקידס ‪,‬הוא התקרב לירדן עם כל צבאו ביום השבת‪.‬‬ ‫ת‪-‬רכְבְ ת שְ הב יבה ערָב ה‪.‬‬ ‫ת‪-‬איחו יוחב נבן ‪,‬ר אאש הב ַבם ‪,‬לּ הְ ּת עִֶאל אְ ת‪-‬יּ ְדידב יו הע ּבבב ְתים ‪,‬שְ יאשו ְַ מב ם אְ ְ‬ ‫‪35‬ועיְ ּשלעח יּ הונבתב ן אְ ְ‬ ‫‪ 36‬עויאצּ או ָּ נאי ג ּעמבּ ְרי ְמִע ָב ה ועיְ קּ חו אְ ת יוחב ן וּ אְ ת כבל אׂשְ ר לו עויאלּ כו ְַ מו‪.‬‬ ‫‪37‬אחר כך נודע ליונתן ולשמעון אחיו ‪,‬כי בני ג'מברי נישואים גדולים ‪,‬והם מביאים את הכלה מנאדבתא ברכבת גדולה ‪,‬כבת אחד‬ ‫מגדולי הנסיכים של חנאן‪.‬‬ ‫‪38‬על כן זכרו את יוחנן אחיהם ועלו והתחבאו מתחת למסווה ההר‪.‬‬ ‫‪39‬היכן שנשאו עיניהם והביטו והנה רעש רב ועגלה גדולה ויצא החתן וחבריו ואחיו לפגוש אותם בתופים ובכלי נגינה ובכלי נשק‬ ‫רבים‪.‬‬ ‫‪40‬ויקמו יהונתן והאנשים אשר עמו עליהם ממקום שרובו במארב ‪,‬וטבחו בהם בסוג זה ‪,‬כאשר נפלו רבים מתים ‪,‬והשארים ברחו אל‬ ‫ההר ‪,‬ויקחו את הכל ‪.‬השלל שלהם‪.‬‬ ‫‪41‬כך הפכו הנישואים לאבל ‪,‬ורעש ניגונם לקינה‪.‬‬ ‫‪42‬אז כאשר נקמו במלואו את דם אחיהם ‪,‬פנו שוב אל ביצת הירדן‪.‬‬ ‫‪43‬עתה ‪,‬כאשר שמע בקדידס זאת ‪,‬הוא בא ביום השבת אל גדות הירדן בעוצמה רבה‪.‬‬ ‫‪ 44‬עוי אאמְ ר יּ הונבתב ן אְ ל‪-‬חׂבא רו ‪ ,‬ענ ַׂלְה ַעַב ה וּ נְ לּ חע ם ַעל‪ -‬ענ ׂחנאנו כְ י ל אא י ְבמיד ְַ מב נו הע יום כבעבר‪.‬‬ ‫‪45‬כי הנה המלחמה לפנינו ומאחורינו ‪,‬ומי הירדן מזה ומצד זה ‪,‬הביצה וכן העצים ‪,‬ואין לנו מקום לשוב‪.‬‬

‫‪46‬על כן תצעקו עתה אל השמים למען תנצלו מיד אויביכם‪.‬‬ ‫‪47‬עם זה הצטרפו למלחמה ויהונתן הושיט את ידו להכות את בקידס ‪,‬אבל הוא חזר ממנו‪.‬‬ ‫‪48‬ועיְ קּ ִּ צו יּ הונבתב ן וּ הב אׂשְ ר ְַ מו אְ ת הע י ּערִא ן ועיְ ּשחו אְ ל‪-‬הע ֹבדב ה הע שב נבה וּ ל אא ַבבע ר הע זְה אְ ת‪-‬הע י ּערִא ן אא לְיהב ‪.‬‬ ‫‪49‬אז היו ההרוגים מהצד של בקידס באותו יום כאלף איש‪.‬‬ ‫‪50‬אחר כך החזיר בקידס לירושלים ותיקן את הערים החזקות ביהודה ;את המבצר ביריחו ‪,‬ואת אמאוס ‪,‬ואת בית‪-‬חורון ‪,‬ובית‪-‬אל ‪,‬‬ ‫ואת‪-‬תמנה ‪,‬פרתוני ‪,‬וטפון ‪,‬אלה חיזק בחומות גבוהות ‪,‬בשערים ובסורגים‪.‬‬ ‫‪ 51‬עויבקְ ם ָב הְ ם מב קום לּ הע ֶַׂות ברַבה ַעל‪-‬יְ ֶּ בראא ל‪.‬‬ ‫‪52‬גם הוא ביצר את העיר ביתסורא ואת גזרה ואת המגדל והכניס בהם כוחות ומזון‪.‬‬ ‫‪53‬חוץ מזה ‪,‬הוא לקח את בני‪-‬הראשים בארץ לבני ערובה ‪,‬והכניס אותם למגדל בירושלים כדי לשמור אותם‪.‬‬ ‫‪54‬ועוד במאה החמישים ושלישים השנה ‪,‬בחודש השני ‪,‬ציווה אלקימוס להפיל את חומת החצר הפנימית של הקדש ;הוא הוריד גם‬ ‫את מעשי הנביאים‬ ‫‪55‬וכשהתחיל לרדת ‪,‬אפילו באותה שעה נפגע אלקימוס ‪,‬ועסקיו הפריעו ‪:‬כי פיו נעצר ‪,‬והוא נלקח שיתוק ‪,‬כדי שלא יוכל עוד לדבר‬ ‫דבר ‪,‬ולא לתת פקודה בעניין ‪.‬הבית שלו‪.‬‬ ‫‪56‬אז אלקימוס מת באותה תקופה בייסורים גדולים‪.‬‬ ‫‪57‬וכאשר ראה בכידס כי אלקימוס מת ‪,‬הוא חזר אל המלך;‬ ‫‪58‬וערכו כל הרשעים מועצת לאמר הנה יהונתן וחבורתו רגועים ושוכנים בלא אכפתיות ועתה נביא לכאן את בקידס אשר יקח את‬ ‫כולם בלילה אחד‪.‬‬ ‫‪59‬אז הלכו והתייעצו איתו‪.‬‬ ‫‪60‬ואז הרחיק ‪,‬ובא עם צבא גדול ‪,‬ושלח מכתבים ביחידות לחסידיו ביהודה ‪,‬לקחת את יהונתן ואת אשר אתו ‪,‬אך לא יכלו ‪,‬כי עצתם‬ ‫ידועה להם‪.‬‬ ‫‪61‬לפיכך לקחו מאנשי הארץ ‪,‬אשר היו מחברי העוולה ההיא ‪,‬כחמישים איש ‪,‬והרגו אותם‪.‬‬ ‫‪62‬אחר כך הוציאו אותם יהונתן ושמעון והאשר עמו אל בית‪-‬בסי אשר במדבר ‪,‬ותקנו את הרקבותיה ויחזקו אותה‪.‬‬ ‫‪63‬מה כאשר ידע בקידס ‪,‬הוא אסף את כל צבאו ושלח הודעה לבני יהודה‪.‬‬ ‫‪ 64‬עו אילְך וּ הְ כבר אְ ת‪ָ-‬ע ּתָב ְסי ;והם נלחמו בו עונה ארוכה ועשו מנועי מלחמה‪.‬‬ ‫‪65‬ויונתן השאיר את שמעון אחיו בעיר ויצא אל הארץ ועם מספר מסוים יצא‪.‬‬ ‫‪66‬ויכה את אודונרקס ואת אחיו ואת בני פסירון באוהלם‪.‬‬ ‫‪67‬וכשהתחיל להכות אותם ‪,‬ועלה עם כוחותיו ‪,‬יצאו שמעון וחבורתו מהעיר ‪,‬ושרפו את מנועי המלחמה‪.‬‬ ‫ומצְ ידב יו הב יו לבבוא‪.‬‬ ‫‪68‬ועיְ לּ חב ם ָּ בע קּ ְִיס ‪,‬אׂשְ ר הְ ּת עִֶאל ְמִּ נאיהְ ם ‪ ,‬עו עיַׂנו אותו ‪:‬כְ י ַבצב תב יו ּ‬ ‫‪69‬על כן הוא כעס מאוד על הרשעים שנתנו לו עצה לבוא לארץ ‪,‬כי הוא הרג רבים מהם ‪,‬והתכוון לחזור לארצו‪.‬‬ ‫‪70‬כאשר ידע יהונתן ‪,‬הוא שלח אליו שגרירים ‪,‬עד שיגמר עמו שלום וימסור להם את השבויים‪.‬‬ ‫‪71‬אשר קיבל עליו ‪,‬ועשה לפי דרישותיו ‪,‬ונשבע לו שלעולם לא יעשה לו רע כל ימי חייו‪.‬‬ ‫‪72‬כאשר החזיר לו את השבויים שלקח קודם לכן מארץ יהודה ‪,‬חזר והלך לארצו ‪,‬ולא בא עוד בגבולם‪.‬‬ ‫‪73‬כך פסקה החרב מישראל ויהונתן ישב במחמס ויחל לשלוט בעם ‪ .‬עוי ּעשלְ ית אְ ת‪-‬הע מע ַ ְֶׂים ְמיְ ֶּ בראא ל‪.‬‬ ‫פרק‪10‬‬ ‫‪1‬במאה ושישים השנה עלה אלכסנדר ‪,‬בן אנטיוכוס בשם אפיפנס ‪,‬ולקח את תלמייס כי העם קיבל אותו ‪,‬ובאמצעותו מלך שם‪.‬‬ ‫‪2‬כאשר שמע המלך דמטריוס ‪,‬הוא אסף צבא גדול מאוד ויצא אליו להילחם‪.‬‬ ‫‪3‬ועוד דמטריוס שלח מכתבים ליונתן במילים אוהבות ‪,‬כדי שהגדיל אותו‪.‬‬ ‫‪4‬כְ י אב מע ר ‪ ,‬ענְֶַׂ ה ְַ מו ַּחְ ֶבה שְ יְ ּתחע ָא ר ְַ מב נו אְ ת‪-‬אלכסנדר‪.‬‬ ‫‪5‬אחרת יזכור את כל הרעות אשר עשינו נגדו ונגד אחיו ועם עמו‪.‬‬ ‫‪6‬על כן נתן לו סמכות לאסוף צבא ולספק כלי נשק לעזרתו במלחמה ‪,‬וכן ציווה למסור לו את בני הערובה אשר במגדל‪.‬‬ ‫‪7‬אז בא יהונתן לירושלים וקרא את המכתבים בקהל כל העם ואל אשר במגדל‪.‬‬ ‫‪8‬אשר פחדו מאוד בשמעו כי נתן לו המלך סמכות לאסוף צבא‪.‬‬ ‫‪9‬ומסרו בני‪-‬המגדל את ערובה ליונתן והוא מסר אותם להוריהם‪.‬‬ ‫‪10‬כך התיישב יהונתן בירושלים והחל לבנות ולתקן את העיר‪.‬‬ ‫‪11‬ויצוה על הפועלים לבנות את החומות ואת הר ציון ומסביב באבנים מרובעות לביצור ;והם עשו זאת‪.‬‬ ‫‪12‬אז נמלטו הזרים אשר במבצרים אשר בנה בכידיס;‬ ‫‪13‬כי איש עזב את מקומו וילך לארצו‪.‬‬ ‫‪14‬רק בבית‪-‬סורא נשארו דוממים אחדים מאלה שעזבו את התורה והמצוות כי זה היה מקום מקלטם‪.‬‬ ‫‪15‬עתה ‪,‬כאשר שמע המלך אלכסנדר ‪,‬אילו הבטחות שלח דמטריוס ליונתן ‪,‬כאשר נאמר לו גם על המלחמות והמעשים הנכבדים‬ ‫אשר עשו הוא ואחיו ‪,‬ועל הכאבים אשר סבלו‪.‬‬ ‫‪16‬אמר ‪,‬האם נמצא אדם אחר כזה ?עכשיו לכן נהפוך אותו לידידינו ולחברנו‪.‬‬ ‫‪17‬על זה כתב מכתב ושלח אליו כדברים האלה לאמר‪:‬‬ ‫‪18‬המלך אלכסנדר ליונתן אחיו שולח ברכה‪:‬‬

‫‪19‬שמענו עליך ‪,‬כי אתה איש כח גדול ‪,‬ונודע להיות ידידנו‪.‬‬ ‫‪20‬על כן עתה היום אנו מצווים אותך להיות הכהן הגדול של עמך ‪,‬ולהיקרא ידיד המלך( ;ועם זה שלח לו חלוק סגול וכתר זהב )‪:‬‬ ‫וידרוש ממך לקחת חלקנו ‪,‬ולשמור עמנו ידידות‪.‬‬ ‫‪21‬ובחודש השביעי למאה ושישים שנה בחג האוהל ‪,‬לבש יהונתן את חלוק הקודש ‪,‬ויקבץ כוחות וסיפק שריון רב‪.‬‬ ‫‪22‬על כך כששמע דמטריוס ‪,‬הצטער מאוד ואמר‪:‬‬ ‫‪23‬מה עשינו ‪,‬שאלכסנדר מנע מאיתנו לעשות אחווה עם היהודים כדי לחזק את עצמו?‬ ‫‪24‬גם אני אכתוב להם דברי עידוד ‪,‬ואבטיח להם כבוד ומתנות ‪,‬למען עזרתם‪.‬‬ ‫‪25‬הוא שלח אליהם לפיכך ‪:‬המלך דמטריוס לעם היהודים שולח דרישת שלום‪.‬‬ ‫‪26‬הואיל ושמרתם איתנו בריתות והמשכתם בידידותנו ‪,‬לא הצטרפתם לאויבינו ‪,‬שמענו זאת ושמחנו‪.‬‬ ‫‪27‬על כן עתה המשיכו להיות נאמנים לנו ‪,‬ואנו נגמול לכם היטב על הדברים שאתם עושים למעננו‪.‬‬ ‫‪28‬ויעניק לך חסינות רבות ויתן לך פרס‪.‬‬ ‫‪29‬ועתה אני משחרר אתכם ולמענכם משחרר את כל היהודים ממס וממנהי מלח וממיסי כתר‪.‬‬ ‫‪30‬ומזה שייך לי לקבל לחלק השלישי או את הזרע ואת חצי פרי העצים ‪,‬אני משחרר אותו מהיום והלאה ‪,‬כדי שלא יילקחו מארץ‬ ‫יהודה ‪,‬ולא ‪.‬משלושת הממשלות שנוספו לו מארץ שומרון וגליל מהיום ועד עולם‪.‬‬ ‫‪31‬תהי גם ירושלים קדושה וחופשית ‪,‬עם גבוליה ‪,‬הן מעשרונות והן ממס‪.‬‬ ‫‪32‬ולגבי המגדל אשר בירושלים ‪,‬אני נותן עליו את הסמכות ‪,‬ונותן לכהן הגדול ‪,‬למען ישים בו אנשים אשר יבחר לשמור אותו‪.‬‬ ‫‪33‬ועוד הוצאתי לחופשי כל אחד מהיהודים ‪,‬אשר נשבו בשבי מארץ יהודה לכל חלק ממלכתי ‪,‬וארצה שכל השוטרים שלי יחזירו את‬ ‫המס גם על בהמתם‪.‬‬ ‫‪34‬יתר על כן ‪,‬אבקש שכל החגים והשבתות והירח החדשים והימים חגיגיים ושלושת הימים שלפני החג ושלושת הימים שאחרי החג‬ ‫יהיו כולם חסינות וחירות לכל היהודים בממלכתי‪.‬‬ ‫‪35‬גם לא תהיה לאדם סמכות להתערב או להטריד איש מהם בכל דבר‪.‬‬ ‫‪36‬עוד אוסיף ויהיו רשומים בקרב חיל המלך כשלושים אלף איש מהיהודים אשר יינתן להם שכר ככל חיל המלך‪.‬‬ ‫‪37‬ויהיו מהם חלקם במעוזי המלך ‪,‬אשר גם חלקם יופקדו על ענייני המלכות הנאמנים ‪:‬וארצה כי משגיחים ומושליהם יהיו מעצמם‬ ‫ויחיו לאחר מכן ‪.‬חוקים משלהם ‪,‬כמו שציווה המלך בארץ יהודה‪.‬‬ ‫‪38‬ולגבי שלוש הממשלות המתווספות ליהודה מארץ שומרון ‪,‬יחברו אותן עם יהודה ‪,‬כדי שיחשבו תחת אחת ‪,‬ולא יחויבו לציית‬ ‫לסמכות אחרת מזו של הכהן הגדול‪.‬‬ ‫‪39‬אשר לתלמאיס והארץ אשר בה ‪,‬אני נותן אותה במתנה למקדש בירושלים להוצאות ההכרחיות של המקדש‪.‬‬ ‫‪40‬ועוד אני נותן בכל שנה חמשה עשר אלף שקל כסף מחשבונות המלך מהמקומות הנלווים‪.‬‬ ‫‪41‬וכל היתר ‪,‬אשר לא שילמו השוטרים כבעבר ‪,‬ינתן מעתה ואילך לעבודות המקדש‪.‬‬ ‫‪42‬ומלבד זה חמשת אלפים שקל כסף אשר נטלו משימושי בית המקדש מהחשבונות שנה אחר שנה ‪,‬והדברים הללו ישוחררו כי הם‬ ‫לכהנים המכהנים‪.‬‬ ‫‪43‬וכל מי שהם בורחים אל בית המקדש בירושלים ‪,‬או יהיו בתוך חירויותיה ‪,‬חייבים למלך ‪,‬או לכל דבר אחר ‪,‬שיהיו בחופש וכל‬ ‫אשר יש להם בממלכתי‪.‬‬ ‫‪44‬גם על הבנין ותיקון מלאכות הקדש יבואו על חשבון המלך‪.‬‬ ‫‪45‬כן ‪,‬ולבנין חומות ירושלים וביצורה מסביב ‪,‬יתנו הוצאות מחשבונות המלך ‪,‬וכן על בניין החומות ביהודה‪.‬‬ ‫‪46‬וכאשר שמעו יונתן והעם את הדברים האלה ‪,‬לא נתנו להם כבוד ולא קיבלו אותם ‪,‬כי זכרו את הרעה הגדולה אשר עשה בישראל ;‬ ‫כי הוא פגע בהם מאוד‪.‬‬ ‫‪47‬אבל מאלכסנדר הם היו מרוצים מאוד ‪,‬כי הוא היה הראשון שהפציר איתם לשלום אמיתי ‪,‬והם היו קשורים איתו תמיד‪.‬‬ ‫‪48‬אז אסף המלך אלכסנדר כוחות גדולים וחנה מול דמטריוס‪.‬‬ ‫‪49‬ואחרי ששני המלכים הצטרפו למלחמה ‪,‬ברח צבאו של דמטריוס ‪,‬ואלכסנדר הלך אחריו וגבר עליהם‪.‬‬ ‫‪50‬והוא המשיך את המלחמה בכאב עד מאוד עד שקיעת השמש והיום ההוא נהרג דמטריוס‪.‬‬ ‫‪51‬לאחר מכן שלח אלכסנדר שגרירים לתלמי מלך מצרים עם הודעה על כך‪:‬‬ ‫‪52‬כי חזרתי למלכותי ‪,‬ושבתי בכס אבותי ‪,‬והשגתי את השלטון ‪,‬והפלתי את דמטריוס ‪,‬והשבתי את ארצנו;‬ ‫‪53‬כי לאחר שהצטרפתי עמו למלחמה ‪,‬הוא וגם צבאו התבלבלו מאתנו ‪,‬ואנחנו יושבים על כסא מלכותו‪.‬‬ ‫‪54‬ועתה הבה נעשה ברית אמון יחד ונתן לי עתה את בתך לאישה ואהיה לך לחתן ‪,‬ואתן לך וגם לה ככבודך‪.‬‬ ‫‪55‬וענה תלמי המלך לאמר שמח היום אשר שבו אל ארץ אבותיך וישבת על כסא מלכותם‪.‬‬ ‫‪56‬ועתה אעשה לך כפי שכתבת ‪:‬אפוא פגוש אותי בתלמי למען נראה איש את רעהו ;כְ י אְ ָב א אא לְיך אְ ת ָע ְַי עכ ׂח עפקּ ך‪.‬‬ ‫‪57‬ויצא תלמי ממצרים עם בתו קליאופטרה ויבואו אל תלמי במאה ושבעים ושניים שנה‪.‬‬ ‫‪58‬היכן שהמלך אלכסנדר פגש אותו ‪,‬הוא נתן לו את בתו קליאופטרה ‪,‬וחגג את נישואיה בתלמי בפאר רב ‪,‬כדרך המלכים‪.‬‬ ‫‪59‬וכתב המלך אלכסנדר ליונתן שיבוא לקראתו‪.‬‬ ‫‪60‬אשר הלך לאחר מכן בכבוד אל תלמי ‪,‬שם פגש את שני המלכים ‪,‬ונתן להם ולחבריהם כסף וזהב ומתנות רבות ‪,‬ומצא חן בעיניהם‪.‬‬ ‫‪61‬בעת ההיא התאספו בו איש מרע מישראל ‪,‬אנשי נפש רשעים ‪,‬להאשימו ‪,‬אך המלך לא שמע אותם‪.‬‬ ‫‪62‬כן יותר מזה ציווה המלך לפשוט את בגדיו ולהלבישו ארגמן ועשו כן‪.‬‬ ‫‪63‬וישב אותו לבדו ויאמר אל נסיכיו לכו עמו בתוך העיר והכריזו שלא יתלונן עליו איש בשום דבר ‪,‬ואל יטרידו אותו משום דבר‪. .‬‬ ‫‪64‬עתה ‪,‬כאשר ראו מאשמיו כי הוא זוכה לכבוד על פי ההכרזה ‪,‬ולבוש סגול ‪,‬הם ברחו כולם‪.‬‬

‫‪65‬אז כיבד אותו המלך ‪,‬וכתב אותו בין חבריו הראשיים ‪,‬ועשה אותו לדוכס ושותף בשלטונו‪.‬‬ ‫‪66‬אחר כך חזר יונתן לירושלים בשלום ובשמחה‪.‬‬ ‫‪67‬יתר על כן ב ;מאה שנה וחמישית ושבעים בא דמטריוס בן דמטריוס מכרתים אל ארץ אבותיו‪.‬‬ ‫‪68‬על כך כשהמלך אלכסנדר שמע לספר ‪,‬הוא הצטער נכון וחזר לאנטיוכיה‪.‬‬ ‫‪69‬אז עשה דמטריוס את אפולוניוס מושל סלוסוריה למפקדו ‪,‬אשר אסף צבא גדול ‪,‬וחנה בג'מניה ‪,‬ושלח אל יונתן הכהן הגדול לאמר‪.‬‬ ‫‪70‬אתה לבדך קם עלינו ‪,‬ואני צוחק לבוז למענך וחרפה ‪:‬ומדוע אתה מתהדר בכוחך עלינו בהרים?‬ ‫‪71‬ועתה אם תבטח בעצמך ירד אלינו אל השדה ושם ננסה את הדבר יחדיו כי איתי כוח הערים‪.‬‬ ‫‪72‬שאל ולמד מי אני ‪,‬והשאר שלוקחים את חלקנו ‪,‬והם יגידו לך שכף רגלך אינה מסוגלת לברוח בארצם‪.‬‬ ‫‪73‬לפיכך ‪,‬כעת לא תוכל לקיים את הפרשים וכוח כה גדול במישור ‪,‬היכן שאין אבן או צור ‪,‬ואין מקום לברוח אליו‪.‬‬ ‫‪74‬אז כששמע יונתן את דבריו של אפולוניוס ‪,‬הוא התרגש במוחו ‪,‬ובחר עשרת אלפים איש יצא מירושלים ‪,‬שם פגש אותו שמעון‬ ‫אחיו כדי לעזור לו‪.‬‬ ‫‪75‬ויחן את אוהלו נגד יופה ‪.‬הם מיופה סגרו אותו מחוץ לעיר ‪,‬כי לאפולוניוס היה שם חיל מצב‪.‬‬ ‫‪76‬ויצר עליה יהונתן ‪,‬ועל‪-‬כך הניחוהו בני‪-‬העיר מפחד ‪,‬וזכה יהונתן ביופה‪.‬‬ ‫‪77‬על כך כאשר שמע אפולוניוס ‪,‬הוא לקח שלושת אלפים פרשים ‪,‬עם צבא גדול של רגלים ‪,‬והלך לאזוטוס כמי שנסע ‪,‬ומשך אותו‬ ‫החוצה אל המישור ‪.‬כי היה לו מספר רב של פרשים ‪,‬אשר נתן בהם מבטחו‪.‬‬ ‫‪78‬ואז יונתן הלך אחריו לאזוטוס ‪,‬שם הצטרפו הצבאות לקרב‪.‬‬ ‫‪79‬כעת השאיר אפולוניוס אלף פרשים במארב‪.‬‬ ‫‪,‬מָא קְ ר ַעד‪-‬ערב‪.‬‬ ‫‪80‬ויידע יהונתן כי יש מארב מאחוריו ;כְ י הְ קּ ָּ פו ָּ צְ ָו ‪,‬וּ הְ ּטלְ יכו חְ ְֹ ים ַעל‪-‬הב ַבם ְ‬ ‫‪81‬אבל העם עמד במקום כפי שציווה אותם יהונתן ‪,‬ויעיפו סוסי האויבים‪.‬‬ ‫‪82‬ואז הוציא את שמעון את צבאו והעמידם על הרגלים( ‪,‬כי הפרשים אבד )שהיו נבוכים ממנו ‪,‬וברחו‪.‬‬ ‫‪83‬גם הפרשים ‪,‬בהיותם מפוזרים בשדה ‪,‬ברחו לאזוטוס ‪,‬ונכנסו לבתדגון ‪,‬מקדש האליל שלהם ‪,‬ליתר ביטחון‪.‬‬ ‫‪84‬ויהונתן הצית את אזוטוס ואת הערים מסביב ולקח את שלליהם ;והיכל דגון ‪,‬עם הנמלטים לתוכו ‪,‬שרף באש‪.‬‬ ‫‪85‬כך נשרפו ונהרגו בחרב קרוב לשמונה אלף איש‪.‬‬ ‫‪86‬ומשם הסיר יונתן את צבאו ויחנה על אסקלון אשר יצאו אנשי העיר שם ופגשו אותו בפאר רב‪.‬‬ ‫‪87‬אחר כך חזר יהונתן וצבאו לירושלים ‪,‬בשלל‪.‬‬ ‫‪88‬כאשר שמע המלך אלכסנדר את הדברים הללו ‪,‬הוא כיבד את יונתן עוד יותר‪.‬‬ ‫‪89‬ושלח לו אבזם של זהב ‪,‬כי יש ליתן את הדם של המלך ‪,‬נתן לו גם את אכרון ואת גבוליו ברשותו‪.‬‬ ‫פרק‪11‬‬ ‫‪1‬ויקבץ מלך מצרים צבא גדול כמו החול השוכן על חוף הים וספינות רבות ‪,‬והסתובב במרמה להשיג את ממלכת אלכסנדר ולחברה‬ ‫לשלו‪.‬‬ ‫‪ 2‬עו ביב אא אְ ת‪-‬הע מְ לְך אְ ת‪-‬סע ִאד ָּ שא לום ‪ ,‬עכאׂשְ ר ִ ּבתחו אא לביו ְמן‪-‬הע ערים ‪,‬ועיְ פּ ֹּ דו ‪:‬כְ י צְ ובה לבהְ ם הע מְ לְך אְ ְלכְדְ ר עלֶַׂות כבך כְ י הוא גבסו‪.‬‬ ‫‪3‬עתה כשבא תלמי אל הערים ‪,‬קבע בכל אחת חיל מצב של חיילים לשמור אותו‪.‬‬ ‫‪4‬וכאשר קרב אל אזוטוס ‪,‬הראו לו את מקדש דגון הנשרף ואת אזוטוס ואת מגרשותיו ההרוסים ואת הגופות אשר נזרקו החוצה ואת‬ ‫אשר שרף במלחמה ;כי עשו מהם ערימות בדרך שבה יעבור‪.‬‬ ‫‪5‬וכן אמרו למלך את אשר עשה יהונתן כדי להאשים אותו והמלך שתק‪.‬‬ ‫‪6‬ופגש יונתן את המלך בפאר רב ביופה ושם הצדיעו זה לזה וישנו‪.‬‬ ‫‪7‬אחר כך חזר יהונתן ‪,‬כשהלך עם המלך אל הנהר הקרוי אלאותרוס ‪,‬לירושלים‪.‬‬ ‫‪8‬תלמי המלך ‪,‬לאחר שהשיג את שלטון הערים דרך הים עד סלוקיה על חוף הים ‪,‬דמיין עצות רשעות נגד אלכסנדר‪.‬‬ ‫‪9‬על זה שלח שגרירים אל המלך דמטריוס לאמר בוא נכרת בינינו ברית ונתתי לך את בתי אשר לאלכסנדר ותמלוך בממלכת אביך‪.‬‬ ‫‪10‬כי אני מתחרט על שנתתי לו את בתי כי ביקש להרוג אותי‪.‬‬ ‫‪11‬כך השמיץ אותו כי חפץ במלכותו‪.‬‬ ‫‪12‬על כן לקח ממנו את בתו ונתנה לדמטריוס ועזב את אלכסנדר ‪,‬ונודע שנאתם בגלוי‪.‬‬ ‫‪13‬אז נכנס תלמי לאנטיוכיה ושם הניח שני כתרים על ראשו ‪,‬עטרת אסיה ומצרים‪.‬‬ ‫‪14‬בעונה הממוצעת היה המלך אלכסנדר בקיליקיה ‪,‬כי מרדו בו היושבים באזורים ההם‪.‬‬ ‫‪15‬אך כאשר שמע אלכסנדר את זה ‪,‬בא למלחמה נגדו ‪,‬אז הוציא המלך תלמי את צבאו ‪,‬ופגש אותו בכוח עז והרחיקו‪.‬‬ ‫‪16‬אז אלכסנדר ברח לערב שם כדי להגן עליו ;אבל תלמי המלך התעלה‪:‬‬ ‫‪17‬כי זבדיאל הערבי הסיר את ראשו של אלכסנדר ושלח אותו אל תלמי‪.‬‬ ‫‪18‬גם תלמי המלך מת ביום השלישי למחרת ‪,‬ואלה שהיו במעוזים נהרגו זה מזה‪.‬‬ ‫‪19‬לפי זה מלך דמטריוס במאה השבעים ושבעים‪.‬‬ ‫‪20‬באותה שעה אסף יהונתן את אשר ביהודה לקחת את המגדל אשר בירושלים ועשה בו מנועים רבים‪.‬‬ ‫‪21‬ויבואו רשעים אשר שונאים את עמם ‪,‬הלכו אל המלך ויאמרו לו כי יונתן מצור על המגדל‪.‬‬ ‫‪22‬על אשר שמע ‪,‬כעס ‪,‬ומיד התרחק ‪,‬בא אל תלמי ‪,‬וכתב ליונתן ‪,‬כי לא יצור מצור על המגדל ‪,‬אלא יבוא וידבר עמו בתלמי בחיפזון‪.‬‬ ‫‪23‬אף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן יהונתן ‪,‬בשמע זאת ‪,‬ציווה למצור עליה ‪,‬ובחר מזקני ישראל ומהכהנים ‪,‬ויעמיד עצמו בסכנה;‬

‫‪24‬ויקח כסף וזהב ובגדים ומתנות צוללים חוץ מזה וילך אל תלמי אל המלך שם מצא חן בעיניו‪.‬‬ ‫‪25‬ואף על פי שרשעים אחדים מהעם התלוננו עליו‪.‬‬ ‫‪26‬ואולם המלך הפציר בו כפי שעשו קודמיו קודם לכן ‪,‬וקידם אותו לעיני כל חבריו‪.‬‬ ‫‪27‬ויאשר אותו בכהונה הגדולה ובכל הכבוד אשר היה לו קודם ‪,‬ונתן לו כבוד בין ראשי חבריו‪.‬‬ ‫‪28‬ויחל יהונתן למלך שישחרר את יהודה ממס וכן שלושת הממשלות עם ארץ שומרון ;והבטיח לו שלוש מאות כשרונות‪.‬‬ ‫‪29‬והסכים המלך וכתב מכתבים ליונתן מכל הדברים האלה כדרך זו‪.‬‬ ‫‪30‬המלך דמטריוס ליונתן אחיו ולעם היהודים שולח שלום‪.‬‬ ‫‪31‬אנו שולחים לך כאן עותק של המכתב שכתבנו אל בן דודנו לאסטנס לגביך ‪,‬כדי שתראה אותו‪.‬‬ ‫‪32‬המלך דמטריוס לאביו לסתנס שולח דרישת שלום‪:‬‬ ‫‪33‬אנו נחושים להיטיב עם היהודים שהם חברינו ולקיים בריתות עמנו בגלל רצונם הטוב כלפינו‪.‬‬ ‫‪34‬על כן אישרנו להם את גבולות יהודה עם שלושת ממשלות אפרה ולוד ורמתם המתווספות ליהודה מארץ שומרון וכל מה שנוגע‬ ‫להם לכל המקריבים קורבנות בירושלים ‪.‬במקום התשלומים שקיבל מהם המלך מדי שנה קודם לכן מפירות האדמה והעצים‪.‬‬ ‫‪35‬ובאשר לדברים אחרים השייכים לנו ‪,‬של המעשרות והמנהגים הנוגעים אלינו ‪,‬כמו גם בורות המלח ומסי הכתר ‪,‬המגיעים לנו ‪,‬אנו‬ ‫שוללים אותם מכולם למען הקלה‪.‬‬ ‫‪36‬ודבר מזה לא יבוטל מעתה ואילך לעולמים‪.‬‬ ‫‪37‬וראה עתה כי תעשה העתק מהדברים האלה ומסרו ליונתן ותניח על הר הקודש במקום בולט‪.‬‬ ‫‪38‬לאחר מכן ‪,‬כאשר ראה המלך דמטריוס כי הארץ שקטה לפניו וכי אין התנגדות נגדו ‪,‬שלח את כל כוחותיו ‪,‬איש אל מקומו ‪,‬חוץ‬ ‫מלהקות זרים אשר אסף מהם ‪.‬איי הגויים ‪:‬לפיכך שנאוהו כל כוחות אבותיו‪.‬‬ ‫‪39‬ועוד היה טריפון אחד ‪,‬שהיה מחלקו של אלכסנדר לפני כן ‪,‬אשר ראה כי כל הצבא ממלמל על דמטריוס ‪,‬הלך אל סימלקואה‬ ‫הערבי אשר העלה את אנטיוכוס בנו הצעיר של אלכסנדר‪.‬‬ ‫‪40‬והשכיב עליו להצילו את אנטיוכוס הצעיר הזה למלוך במקום אביו ‪:‬על כן סיפר לו את כל אשר עשה דמטריוס ‪,‬וכיצד אנשי‬ ‫המלחמה שלו עוינים עמו ‪,‬ושם הוא נשאר זמן רב ‪.‬עונה‪.‬‬ ‫‪41‬בינתים שלח יהונתן אל המלך דמטריוס ויגרש את המגדל מירושלים ואת אלו שבמבצרים כי נלחמו בישראל‪.‬‬ ‫‪42‬ושלח דמטריוס אל יהונתן לאמר לא רק לך ולעמך אעשה זאת ‪,‬אלא אכבד אותך מאוד ואת עמך אם תהיה הזדמנות‪.‬‬ ‫‪43‬ועתה תעשה טוב אם תשלח לי אנשים לעזור לי ;כי כל כוחותי נעלמו ממני‪.‬‬ ‫‪44‬על זה שלח אותו יונתן שלושת אלפים איש חיל אל אנטיוכיה ובבואם אל המלך שמח המלך מאוד על בואם‪.‬‬ ‫‪45‬ואולם אנשי העיר התאספו בתוך העיר למספר מאה ועשרים אלף איש והיו הורג את המלך‪.‬‬ ‫‪46‬לפיכך ברח המלך אל החצר ‪,‬אך בני העיר שמרו על מעברי העיר והתחילו להילחם‪.‬‬ ‫‪47‬ויקרא המלך לעזרה ליהודים ‪,‬אשר באו אליו בבת אחת ‪,‬והתפזרו בעיר ההרוגים ההוא בעיר למאה אלף‪.‬‬ ‫‪48‬וכן הבעירו את העיר ‪,‬ושלל רב ‪,‬ביום ההוא ‪,‬והצילו את המלך‪.‬‬ ‫‪49‬וראו בני העיר כי היהודים תפסו את העיר כרצונם ‪,‬נפג עוזם ‪,‬על כן התפללו אל המלך וזעקו לאמר‪.‬‬ ‫‪50‬תן לנו שלום ‪,‬ויפסיקו היהודים מלתקוף אותנו ואת העיר‪.‬‬ ‫הודים ָּ ַאינאי הע מְ לְך ‪,‬ובּ ַאינאי כבל אׂשְ ר ָּ מע לּ כותו ;ועיְ ּשבו אְ ל‪-‬יּ רושב לעיְ ם ‪,‬שב לאל ֹבדול‪.‬‬ ‫‪51‬בזה השליכו את נשקם ועשו שלום ;ועיְ כבבּ דו הע יּ ְ‬ ‫‪52‬אז ישב המלך דמטריוס על כסא מלכותו והארץ שקטה לפניו‪.‬‬ ‫‪53‬אף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן התפלץ בכל אשר דברו ‪,‬והתנכר מיהונתן ‪,‬ולא שכר לו לפי התועלת אשר קיבל ממנו ‪,‬אלא הטריד אותו מאוד‪.‬‬ ‫‪54‬לאחר מכן חזר טריפון ‪,‬ועמו הילד הצעיר אנטיוכוס ‪,‬אשר מלך והוכתר‪.‬‬ ‫‪55‬אז נאספו אליו כל אנשי המלחמה אשר הרחיק דמטריוס וילחמו בדמטריוס אשר הפנה עורף וברח‪.‬‬ ‫‪56‬יתר על כן טריפון לקח את הפילים וזכה באנטיוכיה‪.‬‬ ‫‪57‬באותה שעה כתב אנטיוכוס הצעיר ליונתן לאמר אני מאשר אותך בכהונה הגדולה וממנה אותך לשליט על ארבע הממשלות‬ ‫ולהיות אחד מחבריו של המלך‪.‬‬ ‫‪58‬על כך שלח לו כלי זהב לשרת בהם ‪,‬ונתן לו לשתות בזהב ולהלביש בסגול וללבוש אבזם זהב‪.‬‬ ‫‪59‬גם את שמעון אחיו העמיד לשרן מהמקום הנקרא סולם טירוס עד גבול מצרים‪.‬‬ ‫‪60‬ויצא יהונתן ויעבור בערים מעבר למים ויאספו אליו כל כוחות ארם לעזרתו ובבואו לאסקלון פגשו אותו בני העיר בכבוד‪.‬‬ ‫‪61‬מנין הוא הלך לעזה ‪,‬אבל הם מרצועת עזה סגרו אותו בחוץ ;לפיכך הטיל עליה מצור ‪,‬ושרף את מגרותיה באש ‪,‬וישלל אותם‪.‬‬ ‫‪62‬אחר כך ‪,‬כאשר התפללו בני עזה ליונתן ‪,‬עשה עמם שלום ולקח את בני ראשיהם לבני ערובה ‪,‬ושלח אותם לירושלים ‪,‬ויעבור‬ ‫בארץ עד דמשק‪.‬‬ ‫‪63‬עתה ‪,‬כאשר שמע יונתן כי נסיכיו של דמטריוס באו לקאדס אשר בגליל ‪,‬בכוח רב ‪,‬בכוונתם להוציאו מן הארץ‪.‬‬ ‫‪64‬הלך לקראתם והשאיר את שמעון אחיו בארץ‪.‬‬ ‫‪65‬אז חנה שמעון על בית‪-‬סורא ולחם בה תקופה ארוכה וסגר אותה‪.‬‬ ‫‪66‬אך הם רצו לקיים עמו שלום ‪,‬מה שהוא העניק להם ‪,‬ואחר כך הוציא אותם משם ‪,‬ולקח את העיר ‪,‬והציב בה חיל מצב‪.‬‬ ‫‪67‬באשר ליונתן וצבאו ‪,‬הם חנו במי גנסר ‪,‬ומשם ‪,‬בשעת בוקר ‪,‬עלו אותם אל מישור נצור‪.‬‬ ‫‪68‬והנה צבא הזרים פגש אותם במישור ‪,‬אשר הארבו לו אנשים בהרים ‪,‬ניגשו אליו‪.‬‬ ‫‪69‬וכאשר קמו ממקומותיהם המארב והצטרפו למלחמה ‪,‬ברחו כל אשר מצד יהונתן;‬ ‫‪70‬כי לא נשאר אחד מהם חוץ מתתיהו בן אבשלום ויהודה בן כלפי שרי הצבא‪.‬‬ ‫‪71‬ויקרע יונתן את בגדיו וישליך אדמה על ראשו והתפלל‪.‬‬

‫‪72‬לאחר מכן פנה שוב לקרב ‪,‬הוציא אותם לברוח ‪,‬וכך הם ברחו‪.‬‬ ‫‪73‬וכאשר ראו זאת אנשיו הנמלטים ‪,‬וחזרו אליו ‪,‬ועמו רדפו אותם עד קאדס ‪,‬עד אוהליהם ‪,‬ושם חנו‪.‬‬ ‫‪74‬ויהרגו מן הגויים ביום ההוא כשלושת אלפים איש ויונתן שב לירושלים‪.‬‬ ‫פרק‪12‬‬ ‫‪1‬עת ראה יונתן כי הזמן משרת אותו ‪,‬הוא בחר אנשים אחדים ושלח אותם לרומא כדי לאשר ולחדש את הידידות אשר הייתה להם‬ ‫עמם‪.‬‬ ‫‪2‬הוא שלח מכתבים גם ללקדמונים ולמקומות אחרים לאותה מטרה‪.‬‬ ‫‪3‬הלכו אל רומא ונכנסו לסנאט ויאמרו יהונתן הכהן הגדול ועם היהודים שלחו אותנו אליכם ‪,‬עד תום תחדשו את הידידות אשר‬ ‫הייתה לכם עמם ‪,‬והחברה ‪. ,‬כמו בעבר‪.‬‬ ‫‪4‬על כך נתנו להם הרומאים מכתבים למושלי כל מקום שיביאו אותם לארץ יהודה בשלום‪.‬‬ ‫‪5‬וזהו העתק המכתבים אשר כתב יונתן אל הלקדים‪:‬‬ ‫‪6‬יהונתן הכהן הגדול וזקני העם והכוהנים ושאר היהודים אל הלקדמונים שולחים אחיהם ברכה‪.‬‬ ‫‪7‬היו מכתבים שנשלחו בעבר אל אוניאס הכהן הגדול מדריוש ‪,‬אשר מלך אז בקרבכם ‪,‬כדי לציין כי אתם אחינו ‪,‬כפי שהעותק הכתוב‬ ‫כאן מציין‪.‬‬ ‫‪8‬באותו זמן התחנן אוניאס בשגריר שנשלח בכבוד ‪,‬וקיבל את המכתבים ‪,‬שבהם הוכרזה על הליגה ועל הידידות‪.‬‬ ‫‪9‬על כן גם אנו ‪,‬אף כי איננו זקוקים לאף אחד מאלה ‪,‬כי יש בידינו ספרי הכתובים הקדושים לנחם אותנו‪.‬‬ ‫‪10‬בכל זאת ניסית לשלוח אליכם לחידוש האחווה והידידות ‪,‬פן נהיה זרים לכם לגמרי ‪:‬כי עבר זמן רב מאז ששלחתם אלינו‪.‬‬ ‫‪11‬לפיכך אנו בכל עת בלי הפסקה ‪,‬הן בחגים שלנו והן בשאר הימים הנוחים ‪,‬זוכרים אתכם בקורבנות אשר אנו מקריבים‬ ‫ובתפילותינו כהגיון ‪,‬וכמו שראוי לנו לחשוב על אחינו‪.‬‬ ‫‪12‬ואנחנו צודקים שמחים על כבודך‪.‬‬ ‫‪13‬ולעצמנו היו לנו צרות ומלחמות גדולות מכל עבר ‪,‬כי המלכים אשר סביבנו נלחמו עלינו‪.‬‬ ‫‪14‬עם זאת ‪,‬לא היינו מטרידים לך ‪,‬ולא לאחרים מחברינו וידידינו ‪,‬במלחמות אלו‪:‬‬ ‫‪15‬כי יש לנו עזרה מן השמים העוזרת אותנו ‪,‬כמו שניצלנו מאויבינו ‪,‬ואויבינו יורדים ברגל‪.‬‬ ‫‪16‬בשל כך בחרנו את נומניוס בן אנטיוכוס ואת אנטיפטרוס בן יאסון ‪,‬ושלחנו אותם אל הרומאים לחדש את האחווה אשר הייתה לנו‬ ‫עמם ואת הליגה הקודמת‪.‬‬ ‫‪17‬ציוונו גם אותם ללכת אליך ולהצדיע ולמסור לך את מכתבינו על חידוש אחוותינו‪.‬‬ ‫‪18‬על כן עתה תעשה טוב אם תענה לנו עליה‪.‬‬ ‫‪19‬וזהו העתק המכתבים אשר שלח אוניארס‪.‬‬ ‫‪20‬אראוס מלך הלקדמונים לאוניאס הכהן הגדול בברכה‪:‬‬ ‫‪21‬נמצא בכתב ‪,‬כי הלקדמונים והיהודים הם אחים ‪,‬וכי הם מבני אברהם‪.‬‬ ‫‪22‬ועתה ‪,‬כיון שהדבר הגיע לידיעתנו ‪,‬טוב תעשו אם תכתבו לנו את שגשוגם‪.‬‬ ‫‪23‬אנו כותבים לך שוב ‪,‬כי הבקר והרכוש שלך הם שלנו ‪,‬ושלנו הם שלך‪.‬‬ ‫‪24‬ועיְ ּשמע ע יּ הונבתב ן שְ הְ ָב או נבֶב יביו שְ ל ּד ּמבְ יוס לּ הְ ֶבחא ם בַלביו ָּ צב בב א ֹבדול מא עולבם‪.‬‬ ‫‪25‬הוא הסתלק מירושלים ופגש אותם בארץ אמתי כי לא נתן להם הפוגה להיכנס לארצו‪.‬‬ ‫‪26‬גם שלח מרגלים אל אוהליהם אשר חזרו ואמרו לו כי הם נתנו לבוא עליהם בלילה‪.‬‬ ‫‪27‬על כן ‪,‬כששקעה השמש ‪,‬ציווה יהונתן לאנשיו לשמור ולהיות בנשק ‪,‬למען יתכוננו כל הלילה למלחמה;‬ ‫‪28‬אך כששמעו המתנגדים כי יהונתן ואנשיו מוכנים למלחמה ‪,‬פחדו ורעדו בלבם והציתו אש במחנהם‪.‬‬ ‫‪29‬אך יונתן וחבורתו לא ידעו זאת עד הבוקר כי ראו את האורות דולקים‪.‬‬ ‫‪30‬ויהונתן רדף אחריהם ולא השיג אותם כי הלכו על נהר אלתורוס‪.‬‬ ‫‪31‬על כן פנה יהונתן אל הערבים אשר נקראו זבדים והיכה אותם ולקח את שללם‪.‬‬ ‫‪32‬ויצא משם ובא לדמשק ועבר בכל הארץ‪.‬‬ ‫‪33‬גם שמעון יצא ‪,‬ועבר בארץ עד אסקלון ‪,‬והמעצורים שם הסמוכים ‪,‬ומשם פנה ליופה וזכה בה‪.‬‬ ‫‪34‬כי הוא שמע כי ימסרו את האחיזה ללוקחים חלקו של דמטריוס ;לפיכך העמיד שם חיל מצב לשמור אותו‪.‬‬ ‫‪35‬לאחר מכן חזר יהונתן הביתה ‪,‬וקראה את זקני העם והתייעץ עמם על בניית מעוזים ביהודה‪.‬‬ ‫‪36‬והגביה את חומות ירושלים והרים הר גדול בין המגדל ובין העיר להפרידה מהעיר למען תהיה לבדה ‪,‬למען לא ימכרו ולא יקנו בה‬ ‫אנשים‪.‬‬ ‫‪37‬על כך התכנסו לבנות את העיר ‪,‬כי נפל חלק מהחומה אל הנחל ממזרח ‪,‬ותיקנו את אשר נקרא קפנתה‪.‬‬ ‫‪38‬גם שמעון הקים את אדידה בספלה וחיזק אותה בשערים ובסורגים‪.‬‬ ‫‪39‬עתה ניגש טריפון להשיג את ממלכת אסיה ולהרוג את אנטיוכוס המלך ‪,‬למען ישים את הכתר על ראשו‪.‬‬ ‫‪40‬אך פחד כי יהונתן לא יסבול אותו ויילחם בו ;לפיכך חיפש דרך איך לקחת את יהונתן למען יהרוג אותו ‪.‬ועיְ סב ארק עו ביב אא אְ ת‪ָ-‬ע ת‪-‬צב ן‪.‬‬ ‫‪41‬ויצא יונתן לקראתו עם ארבעים אלף איש שנבחרו למלחמה ‪,‬ובא לבית‪-‬סן‪.‬‬ ‫‪42‬עת ראה טריפון את יונתן בא בכוח כה גדול ‪,‬הוא לא העז למתוח את ידו אליו;‬ ‫‪43‬אבל קיבל אותו בכבוד ‪,‬ושיבח אותו לכל חבריו ‪,‬ונתן לו מתנות ‪,‬וציווה על אנשי המלחמה שלו להיות צייתנים לו כמו לו‪.‬‬

‫‪44‬גם ליונתן אמר למה הבאת את כל העם הזה לצרה גדולה כל כך כי אין מלחמה בינינו?‬ ‫‪45‬על כן שלח אותם עתה שוב הביתה ובחר בכמה אנשים להמתין לך ובא אתה אתי אל תלמי כי אני אתן לך ‪,‬ואת שאר המעוזים‬ ‫והכוחות וכל אשר יש להם ‪.‬אשר לי ‪,‬אשוב ואסתלק ‪:‬כי זו הסיבה לבואי‪.‬‬ ‫‪ 46‬עו עי ׂא ְמינבה ָו יּ הונבתב ן ‪ ,‬עכאׂשְ ר צְ ובה לו ‪,‬ועיְ ּשלעח אְ ת צּ בא או אׂשְ ר הב לעך אְ ל‪-‬אְ ְרץ יּ הודב ה‪.‬‬ ‫‪47‬ועם עצמו הוא החזיק רק שלושת אלפים איש ‪,‬מהם שלח אלפיים לגליל ‪,‬ואלף הלכו עמו‪.‬‬ ‫‪48‬וכאשר נכנס יהונתן לתלמאי ‪,‬סגרו תלמי את השערים ולקחו אותו ואת כל הבאים אתו הרגו בחרב‪.‬‬ ‫‪49‬אז שלח את טריפון צבא רגל ופרשים אל הגליל ואל המישור הגדול ‪,‬להשמיד את כל חבריו של יונתן‪.‬‬ ‫‪50‬אך כאשר ידעו כי יהונתן והאשר עמו נלקחו ונהרגו ‪,‬עודדו איש את רעהו ;והלכו קרוב זה לזה ‪,‬התכוננו להילחם‪.‬‬ ‫‪51‬לפיכך ‪,‬הבאים אחריהם ‪,‬שהבחינו שהם מוכנים להילחם על חייהם ‪,‬חזרו שוב‪.‬‬ ‫‪ 52‬עויבבא או ְכֶבם אְ ל‪-‬אְ ְרץ‪-‬יּ הודב ה ָּ שב לום ‪,‬ועיְ בּ נו שב ם אְ ת‪-‬יּ הונבתב ן וּ אְ ת‪-‬אׂשְ ר‪ ְַ-‬מו ‪,‬ועיְ פּ ערדו ּמאא ד ;וּ ַעל כבל יְ ֶּ בראא ל קְ ינבה ֹבדול‪.‬‬ ‫‪53‬אז ביקשו כל‪-‬הגוים אשר מסביב להשמידם כי אמרו אין להם שר ואין להם עזר להם ‪:‬עתה על כן הבה נלחם עליהם ונסיר את‬ ‫זכרם מקרב האנשים‪.‬‬ ‫פרק‪13‬‬ ‫‪1‬עתה כאשר שמע שמעון כי טריפון אסף צבא גדול לפלוש לארץ יהודה ולהשמיד אותה‪.‬‬ ‫‪2‬וראה כי העם רעד ופחד גדול ‪,‬עלה לירושלים ‪,‬ויקבץ את העם‪.‬‬ ‫‪3‬וקרא להם לאמר אתם בעצמכם יודעים מה גדולות אני ואחי ובית אבי עשיתי למען החוקים והקדשים ‪,‬גם המלחמות והצרות אשר‬ ‫ראינו‪.‬‬ ‫‪4‬בגלל זה נהרגו כל אחי למען ישראל ונשארתי לבד‪.‬‬ ‫‪5‬ועתה הרחק ממני לחסוך על חיי בכל עת צרה כי איני טוב מאחי‪.‬‬ ‫‪6‬ללא ספק אנקום את נקמת גוי ואת המקדש ואת נשותינו ובנינו כי נאספו כל הגויים להשמידנו בזדון מאוד‪.‬‬ ‫‪7‬עתה ברגע ששמע העם את הדברים האלה ‪,‬התחדשה רוחם‪.‬‬ ‫‪8‬ויענו בקול גדול לאמר אתה תהיה לנו למנהיג במקום יהודה ויהונתן אחיך‪.‬‬ ‫‪9‬תלחם את מלחמותינו ‪,‬וכל אשר אתה מצווה עלינו ‪,‬זה נעשה‪.‬‬ ‫‪10‬אז אסף את כל אנשי המלחמה וימהר לסיים את חומות ירושלים ויבצר אותה מסביב‪.‬‬ ‫‪11‬וכן שלח את יהונתן בן אבשלום ועמו כח גדול אל יופה אשר גירש את אשר בה נשאר בה‪.‬‬ ‫‪34‬כי הוא שמע כי ימסרו את האחיזה ללוקחים חלקו של דמטריוס ;לפיכך העמיד שם חיל מצב לשמור אותו‪.‬‬ ‫‪35‬לאחר מכן חזר יהונתן הביתה ‪,‬וקראה את זקני העם והתייעץ עמם על בניית מעוזים ביהודה‪.‬‬ ‫‪36‬והגביה את חומות ירושלים והרים הר גדול בין המגדל ובין העיר להפרידה מהעיר למען תהיה לבדה ‪,‬למען לא ימכרו ולא יקנו בה‬ ‫אנשים‪.‬‬ ‫‪37‬על כך התכנסו לבנות את העיר ‪,‬כי נפל חלק מהחומה אל הנחל ממזרח ‪,‬ותיקנו את אשר נקרא קפנתה‪.‬‬ ‫‪38‬גם שמעון הקים את אדידה בספלה וחיזק אותה בשערים ובסורגים‪.‬‬ ‫‪39‬עתה ניגש טריפון להשיג את ממלכת אסיה ולהרוג את אנטיוכוס המלך ‪,‬למען ישים את הכתר על ראשו‪.‬‬ ‫‪40‬אך פחד כי יהונתן לא יסבול אותו ויילחם בו ;לפיכך חיפש דרך איך לקחת את יהונתן למען יהרוג אותו ‪.‬ועיְ סב ארק עו ביב אא אְ ת‪ָ-‬ע ת‪-‬צב ן‪.‬‬ ‫‪41‬ויצא יונתן לקראתו עם ארבעים אלף איש שנבחרו למלחמה ‪,‬ובא לבית‪-‬סן‪.‬‬ ‫‪42‬עת ראה טריפון את יונתן בא בכוח כה גדול ‪,‬הוא לא העז למתוח את ידו אליו;‬ ‫‪43‬אבל קיבל אותו בכבוד ‪,‬ושיבח אותו לכל חבריו ‪,‬ונתן לו מתנות ‪,‬וציווה על אנשי המלחמה שלו להיות צייתנים לו כמו לו‪.‬‬ ‫‪44‬גם ליונתן אמר למה הבאת את כל העם הזה לצרה גדולה כל כך כי אין מלחמה בינינו?‬ ‫‪45‬על כן שלח אותם עתה שוב הביתה ובחר בכמה אנשים להמתין לך ובא אתה אתי אל תלמי כי אני אתן לך ‪,‬ואת שאר המעוזים‬ ‫והכוחות וכל אשר יש להם ‪.‬אשר לי ‪,‬אשוב ואסתלק ‪:‬כי תמצא לבואי‪.‬‬ ‫‪ 46‬עו עי ׂא ְמינבה ָו יּ הונבתב ן ‪ ,‬עכאׂשְ ר צְ ובה לו ‪,‬ועיְ ּשלעח אְ ת צּ בא או אׂשְ ר הב לעך אְ ל‪-‬אְ ְרץ יּ הודב ה‪.‬‬ ‫‪47‬ועם עצמו הוא החזיק רק שלושת אלפים איש ‪,‬מהם שלח אלפיים לגליל ‪,‬ואלף הלכו עמו‪.‬‬ ‫‪48‬וכאשר נכנס יהונתן לתלמאי ‪,‬סגרו תלמי את השערים ולקחו אותו ואת כל הבאים אתו הרגו בחרב‪.‬‬ ‫‪49‬אז שלח את טריפון צבא רגל ופרשים אל הגליל ואל המישור הגדול ‪,‬להשמיד את כל חבריו של יונתן‪.‬‬ ‫‪50‬אך כאשר ידע כי יהונתן והאשר עמו נלקחו ונהרגו ‪,‬עודדו איש את רעהו ;והלך קרוב לזה לזה ‪,‬התכוננו להילחם‪.‬‬ ‫‪51‬לפיכך ‪,‬הבאים אחריהם ‪,‬שהבחינו שהם מוכנים להילחם על חייהם ‪,‬חזרו שוב‪.‬‬ ‫‪ 52‬עויבבא או ְכֶבם אְ ל‪-‬אְ ְרץ‪-‬יּ הודב ה ָּ שב לום ‪,‬ועיְ בּ נו שב ם אְ ת‪-‬יּ הונבתב ן וּ אְ ת‪-‬אׂשְ ר‪ ְַ-‬מו ‪,‬ועיְ פּ ערדו ּמאא ד ;וּ ַעל כבל יְ ֶּ בראא ל קְ ינבה ֹבדול‪.‬‬ ‫‪53‬אז ביקשו כל‪-‬הגוים אשר מסביב להשמידם כי אמרו אין להם שר ואין להם עזר להם ‪:‬עתה על כן הבה נלחם עליהם ונסיר את‬ ‫זכרם מקרב האנשים‪.‬‬ ‫פרק‪13‬‬ ‫‪1‬עתה כאשר שמע שמעון כי טריפון אסף צבא גדול לפלוש לארץ יהודה ולהשמיד‪.‬‬ ‫‪2‬וראה כי העם רעד ופחד גדול ‪,‬עלה לירושלים ‪,‬ויקבץ את העם‪.‬‬

‫‪3‬וקרא להם לאמר אתם בעצמכם יודעים מה גדולות אני ואחי ובית אבי עשיתי למען החוקים והקדשים ‪,‬גם המלחמות והצרות אשר‬ ‫ראינו‪.‬‬ ‫‪4‬בגלל זה נהרגו כל אחי למען ישראל ונשארתי לבד‪.‬‬ ‫‪5‬ועתה הרחק ממני לחסוך על חיי בכל עת צרה כי איני טוב מאחי‪.‬‬ ‫‪6‬ללא ספק אנקום את נקמת גוי ואת המקדש ואת נשותינו ובנינו כי נאספו כל הגויים להשמידנו בזדון מאוד‪.‬‬ ‫‪7‬עתה שמע את הדברים האלה ‪,‬התחדשה רוחם‪.‬‬ ‫‪8‬ויענו בקול גדול לאמר אתה תהיה לנו למנהיג במקום יהודה ויהונתן אחיך‪.‬‬ ‫‪9‬תלחם את מלחמותינו ‪,‬וכל אשר אתה מצווה עלינו ‪,‬זה נעשה‪.‬‬ ‫‪10‬אז אסף את כל אנשי המלחמה וימר לסיים את חומות ירושלים ויבצר אותה מסביב‪.‬‬ ‫‪11‬וכן שלח את יהונתן בן אבשלום ועמו כח גדול אל יופה אשר גירש את אשר בה נשאר בה‪.‬‬ ‫‪49‬גם הם מהמגדל שבירושלים היו מצומצמים עד שלא יכלו לצאת ולא להיכנס לארץ ולא לקנות ולא למכור ‪,‬ולכן היו במצוקה‬ ‫גדולה מחוסר מזונות ומספר רב מהם נספו ‪.‬דרך רעב‪.‬‬ ‫‪50‬ואז קראו לשמעון ‪,‬והתחננו לו להיות אחד איתם ‪:‬מה הוא העניק להם ;וכאשר הוציא אותם משם ‪,‬טהר את המגדל מזיהומים‪.‬‬ ‫‪51‬ויכנס לתוכו שלשת ועשרים היום לחודש השני במאה השבעים ואחת השנה בהודיה ובענפי דקלים ובנבלים ומצלתיים ובכינורות‬ ‫וזמירות ושירים כי שם ‪.‬הושמד אויב גדול מישראל‪.‬‬ ‫‪52‬הוא גם קבע שהיום הזה יישמר בכל שנה בשמחה ‪.‬ועוד את גבעת המקדש אשר ליד המגדל התחזק ממנה ‪,‬ושם ישב עם חבריו‪.‬‬ ‫‪53‬וכאשר ראה שמעון כי יוחנן בנו איש חיל ‪,‬העמיד אותו לראש כל הצבאות ;והוא ישב בעזה‪.‬‬ ‫פרק‪14‬‬ ‫‪1‬במאה ושבעים ושתיים עשרה השנה אסף המלך דמטריוס את כוחותיו וילך אל מדי כדי לעזור לו להילחם נגד טריפון‪.‬‬ ‫‪2‬אך כאשר שמע ארסס מלך פרס ומדי כי דמטריוס נכנס בתוך גבולותיו ‪,‬שלח אחד מנסיכיו לקחתו בחיים‪.‬‬ ‫‪3‬אשר הלך ויכה את צבא דמטריוס ולקח אותו והביא אותו אל ארסאס ‪,‬אשר על ידו הוכנס‪.‬‬ ‫‪4‬אשר ארץ יהודה הייתה שקטה כל ימי שמעון ;כי הוא חיפש את טובת אומתו בחכמה ‪,‬עד שסמכותו וכבודו מצאו חן בעיניהם‪.‬‬ ‫‪5‬וכאשר היה מכובד בכל מעשיו ‪,‬כך בזה ‪,‬כי לקח את יופה לגן עדן ‪,‬ופתח באיי הים‪.‬‬ ‫‪6‬והרחיב את גבולות אומתו והשיב את הארץ‬ ‫‪7‬ויאסף מספר רב של שבויים ‪,‬וישלטו על עזרע ובתשורא ועל המגדל אשר לקח ממנו את כל הטומאה ‪,‬ולא היה מי שהתנגד לו‪.‬‬ ‫‪8‬אז עבדו את אדמתם בשלום ‪,‬והארץ נתנה גידולה ועצי השדה פרים‪.‬‬ ‫‪9‬האנשים הקדמונים ישבו כולם ברחובות ‪,‬שיחקו יחד בדברים טובים ‪,‬והצעירים לבשו לבוש מפואר ומלחמתי‪.‬‬ ‫‪10‬הוא סיפק מזון לערים ‪,‬והניח בהן כל מיני תחמושת ‪,‬כדי ששמו המכובד נודע עד סוף העולם‪.‬‬ ‫‪11‬עשה שלום בארץ וישראל שמחו בשמחה גדולה‪.‬‬ ‫‪12‬כי איש ישב תחת גפנו ותאנה שלו ‪,‬ואין מי שילחמם אותם‪.‬‬ ‫‪13‬ולא נותר בארץ להלחם בהם ‪,‬וכן ‪,‬המלכים עצמם נפלטו בימים ההם‪.‬‬ ‫ַורה וּ ברשב ע לבקע ח‪.‬‬ ‫‪14‬ועוד חיזק את כל‪-‬עמו המושפלים את התורה חקר ;וּ כבל מוזאר ב‬ ‫‪15‬הוא מייפה את המקדש ומרבה כלי בית המקדש‪.‬‬ ‫‪16‬כאשר נשמע ברומא ‪,‬ועד ספרטה ‪,‬כי יהונתן מת ‪,‬הם הצטערו מאוד‪.‬‬ ‫‪17‬אך כששמעו כי שמעון אחיו נעשה כהן גדול במקומו וישלט בארץ ובערים שבה‪.‬‬ ‫‪18‬כתבו לו בלוחות נחושת לחדש את הידידות והברית אשר כרתו עם יהודה ויהונתן אחיו‪.‬‬ ‫יט אילו כתבים נקראו לפני הקהילה בירושלים‪.‬‬ ‫‪20‬וזהו העתק המכתבים אשר שלחו הלקדמונים ;שליטי הלקדמונים ‪,‬עם העיר ‪,‬אל שמעון הכהן הגדול ‪,‬והזקנים והכוהנים ‪,‬ושארית‬ ‫אנשי היהודים ‪,‬אחינו ‪,‬שולחים ברכה‪:‬‬ ‫‪21‬השגרירים אשר נשלחו אל עמנו הודיעו לנו על כבודך וכבודך ‪,‬על כן שמחנו לבואם‪.‬‬ ‫‪22‬ורשמו את הדברים אשר דברו במועצת העם כך ;נומניוס בן אנטיוכוס ואנטיפטרוס בן יאסון ‪,‬שגרירי היהודים ‪,‬באו אלינו לחדש‬ ‫את הידידות שהייתה להם איתנו‪.‬‬ ‫‪23‬ומצא חן בעיני העם לארח את האנשים בכבוד ולהכניס את עותק השגריר שלהם ברשומות פומביות ‪,‬כדי שבסופו של דבר יהיה‬ ‫לאנשי הלקדמון זיכרון שלו ‪:‬ועוד כתבנו עותק ממנו לשמעון הכהן הגדול‪. .‬‬ ‫‪24‬לאחר מכן שלח שמעון את נומניוס לרומא עם מגן זהב גדול במשקל אלף לירות כדי לאשר את האיחוד איתם‪.‬‬ ‫‪25‬על מה כששמעו העם אמרו מה נודה לשמעון ולבניו?‬ ‫‪26‬כי הוא ואחיו ובית אביו הקימו את ישראל וגירשו במלחמה את אויביהם מהם ואשרו את חירותם‪.‬‬ ‫‪27‬וכתבו אותו בלוחות נחושת אשר הניחו על עמודים בהר ציון וזהו העתק הכתובה ;שמונה עשר לחודש אלול במאה ושבעים‬ ‫ושבעים שנה ‪,‬שנה שלישית לשמעון הכהן הגדול‪.‬‬ ‫‪28‬בשארמל בקהלת הכוהנים והעם ושרי העם וזקני הארץ ‪,‬הודיעו לנו הדברים האלה‪.‬‬ ‫‪29‬היות שפעמים רבות היו מלחמות בארץ ‪,‬שבהן למען שמירה על קדשם והחוק ‪,‬שמעון בן מתתיהו ‪,‬ממוצא יריב ‪,‬יחד עם אחיו ‪,‬‬ ‫מסכנים את עצמם ומתנגדים לאויבים ‪.‬מעם עשה כבוד גדול לאומה‪:‬‬ ‫( ‪30‬כי אחר כך יהונתן ‪,‬אשר כינס את אומתו והיה להם כהן גדול ‪,‬צורף לעמו‪.‬‬

‫‪31‬אויביהם התכוננו לפלוש לארצם למען ישמידו אותה וישימו ידיים על המקדש‪.‬‬ ‫‪32‬באותו זמן קם שמעון ולחם למען עמו ‪,‬והוציא הרבה מרכושו ‪,‬וחמוש את אנשי אומתו האמיצים ונתן להם שכר‪.‬‬ ‫‪33‬ויבצרו את ערי יהודה יחד עם ביתסורא השוכנת על גבול יהודה אשר שריון האויבים היה לפנים ;אבל הוא הציב שם חיל מצב של‬ ‫יהודים‪:‬‬ ‫‪34‬ועוד ביצר את יופה השוכנת על הים ואת עזרה הגובלת באזוטוס ‪,‬שם ישבו האויבים קודם לכן ‪,‬אבל הוא הציב שם יהודים וסיפק‬ ‫להם כל מה שנוח לתיקון‪.‬‬ ‫‪35‬העם שרו אפוא את מעשיו של שמעון ‪,‬ולאיזו תהילה חשב להביא את עמו ‪,‬עשו אותו למושל ולכוהן ראשם ‪,‬כי עשה את כל‬ ‫הדברים האלה ‪,‬ולמען הצדק והאמונה ששמר לאומו ‪.‬ועל כך ביקש בכל האמצעים לרומם את עמו‪.‬‬ ‫‪36‬כי בתקופתו התפתחו הדברים בידיו ‪,‬והוציאו הגויים מארצם ‪,‬וגם אשר בעיר דוד בירושלים אשר עשו לעצמם מגדל אשר יצאו‬ ‫ממנו וזיהמו ‪.‬כבל הע קא דְ ש ו בפגעע ערב ָע קא דְ ש‪:‬‬ ‫‪37‬אבל הוא הניח בה יהודים ‪.‬ויבצרו למען בטחון הארץ והעיר ‪,‬והרים חומות ירושלים‪.‬‬ ‫‪38‬גם המלך דמטריוס אישר אותו בכהונה הגדולה לפי הדברים האלה‪.‬‬ ‫‪39‬ועשה אותו לאחד מחבריו ‪,‬וכיבד אותו בכבוד רב‪.‬‬ ‫‪40‬כי הוא שמע לומר ‪,‬כי הרומאים קראו ליהודים את ידידיהם ואת חבריהם ואת אחיהם ;וכי הם אירחו את שגרירי שמעון בכבוד;‬ ‫‪41‬גם שהיהודים והכוהנים היו מרוצה מכך ששמעון יהיה למושל ולכוהן גדול שלהם לעולם עד שיקום נביא נאמן;‬ ‫‪42‬ועוד שהוא יהיה לרב שלהם וישלוט על המקדש להעמידם על מעשיהם ועל הארץ ועל השריון ועל המבצרים ‪,‬למען ישלוט ‪,‬אני‬ ‫‪-.‬מקּ לבט;‬ ‫אומר ‪,‬על ה ְ‬ ‫‪43‬חוץ מזה שישמעו לו מכל אדם ‪,‬וכל הכתבים בארץ ייעשו בשמו ‪,‬וילבש ארגמן וילבש זהב‪.‬‬ ‫‪44‬גם שלא יהיה מותר לאיש מהעם או מהכהנים לשבור את כל הדברים האלה או להפר את דבריו ‪,‬או לאסוף אספה בארץ בלעדיו ‪,‬‬ ‫או להתלבש בסגול ‪,‬או ללבוש אבזם ‪.‬זהב;‬ ‫‪45‬וכל מי שיעשה אחרת ‪,‬או יפר כל אחד מהדברים האלה ‪,‬צריך להיענש‪.‬‬ ‫‪46‬לפיכך מצא חן בעיני כל האנשים להתמודד עם שמעון ולעשות כפי שנאמר‪.‬‬ ‫‪47‬אז קיבל שמעון את זה ‪,‬והיה מרוצה להיות כהן גדול ‪,‬ומפקד ומושל של היהודים והכוהנים ‪,‬ולהגן על כולם‪.‬‬ ‫‪48‬וצוו להכניס את הכתב הזה ללוחות נחושת ולהעמידם בתוך מרחב הקדש במקום בולט;‬ ‫‪49‬כמו כן יש להניח את העותקים שלו באוצר ‪,‬כדי שיהיו לשמעון ולבניו אותם‪.‬‬ ‫פרק‪15‬‬ ‫‪1‬ועוד שלח אנטיוכוס בן דמטריוס המלך מכתבים מאיי הים אל שמעון הכהן ונסיך היהודים ואל כל העם;‬ ‫‪2‬תוכנם היה אלה ‪:‬המלך אנטיוכוס לשמעון הכהן הגדול ונסיך אומתו ולאנשי היהודים בברכה‪:‬‬ ‫‪3‬כיון שאנשי מגונה כבשו את ממלכת אבותינו ‪,‬ומטרתי היא לערער עליה שוב ‪,‬כדי להשיבה לאחוזה הישנה ‪,‬ולשם כך אספתי המון‬ ‫חיילים זרים והכינו ספינות של ְמלחב מב ה;‬ ‫‪4‬גם כוונתי לעבור את הארץ למען נקום באלה שהחרידו אותה והשממה ערים רבות בממלכה‪.‬‬ ‫‪5‬ועתה אני מאשר לך את כל התרומות אשר העניקו לך המלכים שלפני ‪,‬וכל המתנות מלבדן‪.‬‬ ‫‪6‬אני נותן לך גם רשות להטביע כסף עבור ארצך בחותמתך‪.‬‬ ‫‪7‬ולגבי ירושלים והקדש ‪,‬יהיו בני חורין ;וכל‪-‬השריון אשר עשית ‪,‬והמבצרים אשר בנית ושמרת בידך ‪,‬ישארו לך‪.‬‬ ‫‪8‬ואם יהיה או יהיה דבר למלך ‪,‬יסלח לך מעתה ועד עולם‪.‬‬ ‫‪9‬יתר על כן ‪,‬כאשר נשיג את מלכותנו ‪,‬נכבד אותך ואת עמך ואת ביתך בכבוד רב ‪,‬למען יוודע כבודך בכל העולם‪.‬‬ ‫‪10‬במאה השבעים וארבע עשרה השנה הלך אנטיוכוס אל ארץ אבותיו ובזמן הזה התקבצו אליו כל הכוחות ונותרו מעטים עם‬ ‫טריפון‪.‬‬ ‫‪11‬לפיכך נרדף על ידי המלך אנטיוכוס ‪,‬וברח אל דורה השוכנת על שפת הים‪.‬‬ ‫‪12‬כי ראה כי צרות באות עליו בבת אחת וכי כוחותיו עזבו אותו‪.‬‬ ‫‪13‬וחנה אנטיוכוס על דורה ‪,‬עמו מאה ועשרים אלף איש מלחמה ושמונה אלף פרשים‪.‬‬ ‫‪14‬וכאשר הקיף את העיר מסביב והתחבר לאניות הקרובות לעיר על שפת הים ‪,‬הרגיז את העיר ביבשה ובים ‪,‬ולא נתן לו לצאת או‬ ‫להיכנס‪.‬‬ ‫‪15‬בעונה הממוצעת באו נומניוס וחבורתו מרומא ‪,‬עם מכתבים למלכים ולמדינות ;שבו נכתבו הדברים האלה‪:‬‬ ‫‪16‬לוציוס ‪,‬קונסול הרומאים למלך תלמי ‪,‬מברך‪:‬‬ ‫‪17‬שגרירי היהודים ‪,‬ידידינו וחברינו ‪,‬באו אלינו לחדש את הידידות והליגה הישנה ‪,‬שנשלחו משמעון הכהן הגדול ומאנשי היהודים‪.‬‬ ‫‪18‬והביאו מגן זהב אלף לירות‪.‬‬ ‫‪19‬חשבנו כי טוב לכתוב למלכים ולמדינות שלא יעשו להם רע ולא ילחמו בהם ‪,‬בעריהם או בארצותיהם ‪,‬ולא יעזרו לאויביהם נגדם‪.‬‬ ‫‪20‬טוב היה לנו גם לקבל את המגן מהם‪.‬‬ ‫‪21‬אם כן יהיו בעלי מגונה אשר ברחו מארצם אליכם ‪,‬מסרו אותם אל שמעון הכהן הגדול ‪,‬למען יעניש אותם על פי תורתם‪.‬‬ ‫‪22‬את אותם הדברים כתב גם לדמטריוס המלך ואל אטאלוס לאריאראתס ולארסאס‪.‬‬ ‫‪23‬ולכל המדינות ואל סמפסמס והלקדמונים ואל דלוס ומינדוס וסיציון וקריה וסאמוס ופמפיליה וליקיה והליקרנסוס ורודוס וארדוס‬ ‫וקוס וסיד ‪. ,‬וארדוס ‪,‬וגורטינה ‪,‬וקנידוס ‪,‬וקפריסין ‪,‬וקירנה‪.‬‬

‫‪24‬ואת העותק הזה כתבו לשמעון הכהן הגדול‪.‬‬ ‫‪25‬אז חנה אנטיוכוס המלך על דורה ביום השני ‪,‬תקף אותה ללא הרף ועשה מנועים ‪,‬ובכך סגר את טריפון ‪,‬שלא יוכל לצאת ולא‬ ‫להיכנס‪.‬‬ ‫‪26‬באותה שעה שלח אליו שמעון אלפיים איש נבחרים לעזור לו ;גם כסף וזהב והרבה שריון‪.‬‬ ‫‪27‬אף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן לא יקבלו אותם ‪,‬אלא שבר את כל‪-‬הבריתות אשר כרת עמו מקודם ‪,‬והפך לו זר‪.‬‬ ‫‪28‬ועיְ ּשלעח אא לביו אְ ת‪-‬אְ ּתנובְ יס ‪,‬אְ חב ד ְמחׂבא בריו ‪,‬לְ ּדָא ר ְַ מו ‪ ,‬עוי אאמְ ר אְ ת‪-‬יופבה וּ אְ ת‪ -‬עַז בּרה ‪.‬עם המגדל אשר בירושלים ‪,‬שהם ערי מלכותי‪.‬‬ ‫‪29‬את גבוליו בזבזתם ופגעתם בארץ פגעתם ושלטתם במקומות רבים בתוך מלכותי‪.‬‬ ‫‪30‬ועתה הציל את הערים אשר כבשתם ואת מס המקומות אשר רכשתם בהם חוץ מגבול יהודה‪.‬‬ ‫‪31‬או תן לי עבורם חמש מאות ככר כסף ;ועל הנזק אשר עשיתם ועל מס הערים חמש מאות כשרונות אחרים ‪:‬אם לאו ‪,‬נבוא ונלחם‬ ‫בכם‪.‬‬ ‫‪32‬ויבא אתנוביוס ידיד המלך לירושלים ‪,‬וכאשר ראה את כבודו של שמעון ואת ארון צלחת הזהב והכסף ואת נוכחותו הגדולה ‪,‬נדהם‬ ‫וסיפר לו את דבר המלך‪.‬‬ ‫‪33‬וענה שמעון ואמר לו ‪:‬לא לקחנו את אדמת הזולת ולא תפסנו את אשר לאחרים ‪,‬כי אם את נחלת אבותינו ‪,‬אשר החזיקו אויבינו‬ ‫שלא כדין זמן מסוים‪.‬‬ ‫‪34‬על כן ‪,‬בהזדמנות ‪,‬מחזיקים בנחלת אבותינו‪.‬‬ ‫‪35‬והרי אתה דורש את יופה ואת עזרה ‪,‬אף על פי שהם עשו רע מאוד לעם בארצנו ‪,‬ובכל זאת ניתן לך מאה כשרונות עבורם ‪.‬על כך‬ ‫אתנוביוס לא ענה לו אף מילה;‬ ‫‪36‬אך חזרו בזעם אל המלך ודיווחו לו על הנאומים הללו ועל כבודו של שמעון ועל כל אשר ראה ועל כך התרעם המלך‪.‬‬ ‫‪37‬בינתיים ברח טריפון בספינה אל אורתוזיאס‪.‬‬ ‫‪38‬וימנה המלך את קנדביוס לשולט על חוף הים ויתן לו צבא רגל ופרשים‪.‬‬ ‫‪39‬ויצוהו להרחיק את צבאו ליהודה ;וכן ציווה אותו לבנות את צדרון ולבצר את השערים ולמלחמה בעם ;אך באשר למלך עצמו ‪,‬‬ ‫הוא רדף אחרי טריפון‪.‬‬ ‫‪40‬אז בא קנדביוס לג'מניה והתחיל להתגרות בעם ולפלוש ליהודה ‪,‬לקחת את העם בשבי ולהרוג אותם‪.‬‬ ‫‪41‬וכאשר בנה את צ'דרו ‪,‬העמיד שם פרשים וצבא רגלים ‪,‬עד אשר יוציאו הם יפרושו בדרכי יהודה ‪,‬כפי שציווה אותו המלך‪.‬‬ ‫פרק‪16‬‬ ‫‪1‬אז עלה יוחנן מעזרה וסיפר לשמעון אביו מה עשה קנדביוס‪.‬‬ ‫‪2‬על כן קרא שמעון לשני בניו הגדולים ‪,‬יהודה ויוחנן ‪,‬ואמר אליהם ‪:‬אני ואחי ובית אבי נלחמנו מאז נעורי ועד היום הזה באויבי‬ ‫ישראל ;והדברים שגשגו כל כך טוב בידינו ‪,‬עד שהצלנו את ישראל פעמים רבות‪.‬‬ ‫‪3‬אבל עכשיו אני זקן ‪,‬ואתם ‪,‬בחסדי ה ‪',‬בגיל מספיק ‪:‬תהיו במקומי ואחי ‪,‬ולכו ונלחמו למען עמינו ‪,‬והעזרה מן השמים תהיה עמכם‪.‬‬ ‫‪4‬ובחר מהארץ עשרים אלף איש מלחמה עם פרשים ‪,‬שיצאו נגד קנדביוס ‪,‬וישנו בלילה ההוא במודיען‪.‬‬ ‫‪5‬וכאשר קמו בבקר וילכו במישור ‪,‬הנה צבא אדיר גדול של רגלים ופרשים בא עליהם ‪,‬אבל נחל מים היה ביניהם‪.‬‬ ‫‪ 6‬עו עיחׂנו בַלְם הוא וּ ַעמו ‪ ,‬עוי ּערא אְ ת‪-‬הב ַבם נְ פּ ארד עלַׂבא ר אְ ת‪-‬נעפּ ל‪-‬הע מע יְ ם ‪ ,‬עו אילְך תחילה על עצמו ‪,‬ואחר‪-‬כך עברו אחריו האנשים הרואים אותו‪.‬‬ ‫‪7‬אשר עשה ‪,‬חילק את אנשיו והעמיד את הפרשים בתוך הרגלים ‪:‬כי פרשי האויבים רבים מאוד‪.‬‬ ‫‪8‬ותקעו בשופרות הקדושים ‪,‬ועל זה נברח קנדביוס וצבאו ‪,‬והרבה מהם נהרגו ‪,‬והשארים הלכו למעצר‪.‬‬ ‫‪9‬באותה עת נפצע אחיו של יהודה יוחנן ;אבל יוחנן עדיין הלך אחריהם ‪,‬עד שהגיע לקדרון ‪,‬אותו בנה קנדביוס‪.‬‬ ‫‪10‬ויברחו עד המגדלים בשדות אזוטוס ;ַעל כאן ֶב ארף אותו אא ש ‪:‬וּ הב לו מא הְ ם עכ ׂאלבפְ ים ׂאנ ְבשים ‪.‬לאחר מכן חזר לארץ יהודה בשלום‪.‬‬ ‫‪11‬ועוד במישור יריחו היה תלמיוס בן אבובוס לשליט ‪,‬והיה לו שפע של כסף וזהב‪.‬‬ ‫‪12‬כי הוא היה חתן הכהן הגדול‪.‬‬ ‫‪13‬לפיכך התרומם לבו ‪,‬חשב להביא את הארץ לעצמו ‪,‬ולאחר מכן התייעץ במרמה עם שמעון ובניו כדי להשמידם‪.‬‬ ‫‪14‬שמעון ביקר בערים אשר בארץ ודאג לסדרן הטוב ;ובאותה עת ירד בעצמו ליריחו עם בניו ‪,‬מתתיהו ויהודה ‪,‬במאה השבעים‬ ‫ושבע עשרה השנה ‪,‬בחודש האחד עשר ‪,‬הנקרא שבת‪.‬‬ ‫‪15‬היכן שבן אבובוס קיבל אותם במרמה למעצר קטן ‪,‬הנקרא דוקוס ‪,‬אשר בנה ‪,‬עשה להם משתה גדול ‪,‬אבל הוא החביא שם אנשים‪.‬‬ ‫‪16‬כאשר שתו שמעון ובניו הרבה ‪,‬קמו תלמי ואנשיו ‪,‬ולקחו את נשקם ‪,‬ויבואו על שמעון אל מקום המשתה ‪,‬והרגו אותו ואת שני‬ ‫בניו ואת אחדים מעבדיו‪.‬‬ ‫יז ָע ֶַׂב ה ַבֶב ה בב גבדב ה גּ דולבה וּ הְ ְֹ יל ברַבה ַעל‪-‬טוב‪.‬‬ ‫‪18‬וכתב תלמי את הדברים האלה ושלח אל המלך שישלח לו צבא לעזרתו ויגאל לו את הארץ והערים‪.‬‬ ‫‪19‬הוא שלח גם אחרים אל עזרה להרוג את יוחנן ואל הטריבונים שלח מכתבים לבוא אליו ליתן להם כסף וזהב ושכר‪.‬‬ ‫‪20‬ואחרים שלח לקחת את ירושלים ואת הר המקדש‪.‬‬ ‫‪21‬עכשיו רץ אחד אל עזרה וסיפר ליוחנן כי אביו ואחיו נהרגו ‪,‬ותלמי שלח להרוג גם אותך‪.‬‬ ‫‪22‬מזה בשמעו ‪,‬נדהם מאוד ‪,‬ושם ידיים על הבאים להשמידו והרג אותם ;כי ידע כי ביקשו להרחיקו‪.‬‬ ‫‪23‬לשאר מעשי יוחנן ומלחמותיו ומעשיו הראויים אשר עשה ובניין החומות אשר עשה ומעשיו‪.‬‬ ‫‪24‬הנה אלה כתובים בדברי הימים של כהונתו מעת שנעשה כהן גדול אחרי אביו‪.‬‬