דרך המילים ה

‫דֶּ‪ֶç‬רְך הַ‪é‬מִּ‪ñ‬לִּ‪ï‬ים‬ ‫סֵ‪ò‬פֶ‪ö‬ר ה'‬ ‫מהדורה מחודשת‬ ‫עלײַפי תכנית הלימודים‬ ‫חינוך לשוני‪:‬‬ ‫עברית – שפה‪ ,‬ספרות ותרבות תשס"ג‬

‫חנה שליטא‬ ‫בינה גלרײַטליתמן‬ ‫ייעוץ מדעי‪ :‬ד"ר יפה בנימיני‬ ‫באישור משרד החינוך‬

‫תוכן‬ ‫ביחד ולחוד ‪8 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מישהו‪ /‬סוזן פוליס שוץ ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫ידענו שהוא צודק‪ /‬משה בן שאול ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫כל המלבין‪ /...‬על פי התלמוד הבבלי ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫צָ‪'õ‬רנוּש‪ /‬דורית אורגד ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫שני הידידים והדב‪ /‬אפרים סידון ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מכתב אהבה‪ /‬יורם טהרלב ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫אומץ‪ /‬דפנה דהײַהרטוך ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הנסיכה המכוערת‪ /‬שלומית כהןײַאסיף ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫בכייה לדורות‪ /‬ע' הלל ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מראבו‪ /‬פנחס זמיר‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מזבוב עד פיל‪ /‬ע' הלל ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫משל על הצפרדע ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫אני רוצה שיהיו לי אלף מרכבות‪ /‬נורית זרחי ‪. . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫חסידות מספרות‪ /‬לאה גולדברג ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הרדיפה אחר מותגים‪ /‬שולה פרידור ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫לכל ילד יש זכות‪ /‬צפרירה שחם ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪10‬‬ ‫‪11‬‬ ‫‪14‬‬ ‫‪15‬‬ ‫‪17‬‬ ‫‪18‬‬ ‫‪18‬‬ ‫‪20‬‬ ‫‪23‬‬ ‫‪23‬‬ ‫‪24‬‬ ‫‪27‬‬ ‫‪28‬‬ ‫‪29‬‬ ‫‪30‬‬ ‫‪32‬‬

‫יחד בבית הספר ‪34 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫אל הדרך‪ /‬שמרית אור ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מורהײַזלדה‪ /‬עמוס עוז ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מעשה נדיב‪ /‬אדמונדו דה אמיציס ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫פילוסופית‪ /‬תימורה צור ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫דוד המלך‪ /‬יוסי מרגלית ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫ומה אתנו‪ ,‬הבנות‪ /‬רימונה דיײַנור ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הספר והמדף‪ /‬דורית ריינס ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הכול התחיל בקריאת ספרים‪ /‬בנימין טנא ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫*‪ /‬פרץ בנאי ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫אליעזר בן הורקנוס לומד תורה‪ /‬אריה קרן ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫כיצד ארגנו את לימוד התורה בימים קדומים?‪ /‬מן המקורות ‪. . . . .‬‬ ‫מתוך הכרזת זכויות האדם של האו"ם ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מתוך חוק חינוך חובה ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪35‬‬ ‫‪36‬‬ ‫‪38‬‬ ‫‪40‬‬ ‫‪43‬‬ ‫‪46‬‬ ‫‪48‬‬ ‫‪50‬‬ ‫‪51‬‬ ‫‪52‬‬ ‫‪55‬‬ ‫‪56‬‬ ‫‪56‬‬

‫יחד במשפחה ‪58 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫כל אחד והמשפחה שלו‪ /‬רות זכאי ‪59 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫זמר לבני‪ /‬נתן יונתן ‪60 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪3‬‬

‫מוקדש לאחי גדליה יעקב וזאב גלר‬ ‫ז"ל אשר דרך חייהם והשקפת עולמם‬ ‫היוו מסד איתן לדרכי החינוכית‪.‬‬ ‫בינה גלרײַטליתמן‬ ‫עריכה ועיבוד דידקטי‪:‬‬ ‫ייעוץ מדעי‪:‬‬ ‫ייעוץ מגדרי‪:‬‬ ‫ייעוץ אומנותי‪:‬‬ ‫עריכת לשון‪:‬‬ ‫עיצוב‪:‬‬ ‫הפקה‪:‬‬ ‫עימוד וגרפיקה‪:‬‬

‫מוקדש לישראל ולחיה שליטא ז"ל‬ ‫אשר אהבתם הגדולה לספרות‬ ‫והשקפת עולמם החינוכית היו לי‬ ‫למקור השראה‪.‬‬ ‫חנה שליטא‬

‫בינה גלרײַטליתמן‪ ,‬חנה שליטא‬ ‫ד"ר יפה בנימיני‬ ‫ד"ר צפרירה שחם‬ ‫רחל שליטא‬ ‫יהודית נווה‬ ‫נעמה נחושתאי‬ ‫תמי פרמונט‬ ‫לילי פרזי‬

‫איורים‪:‬‬ ‫אורית ברגמן ‪ .84‬איילת שליטיןײַאופירם ‪ .265 ,155 ,151 ,107 ,85 ,83 ,81 ,74‬אינה זולוטרסקי ‪.88‬‬ ‫גאולה דוברשטיין ‪ .165 ,93‬הילית שפר ‪ .51 ,16 ,13‬ורד אלפרט ‪ .120 ,117‬ורדית דפני ‪ .230 ,157 ,97 ,38‬יובל‬ ‫רוביצ'ק ‪ .68‬יוסי אבולעפיה ‪ .113 ,17‬יפעת גולדמן ‪ .37‬יפעת נחשון ‪ .28 ,20‬ישי שליטין ‪ .111‬לוסי אלקיויטי‬ ‫‪ .26–24‬לילך ליברייך בןײַיעקב ‪ .82‬לריסה הלר ‪ .104‬נעמה נחושתאי‪ .297 ,281 ,125 ,121 ,60 ,29 ,‬נעמה אורבך‬ ‫‪ .148‬שי צ'רקה ‪ .194–5‬שמעון שניידר ‪ .101‬שרה בת אור ‪ .99‬נמרוד לוין ‪.224‬‬ ‫תצלומים‪:‬‬ ‫איילת שליטין אופירם ‪ .127 ,127 ,19‬דנצ'ו ארנון ‪ .285 ,176‬הילית שפר ‪ .234‬השרות הבולאי ‪ .139‬זמיר שליטא‬ ‫‪ .219 ,189 ,169‬לשכת העיתונות הממשלתית ‪ .266 ,245 , 234 ,199 ,187 ,182 ,181‬מרים פריאור על תצלומו של‬ ‫רודי ויסנשטין מתוך הספר "צלמניה" בהוצאת דניאלה די נור עם עובד ‪.124‬‬ ‫תיאטרון הילדים והנוער ע"ש אורנה פורת ‪ .90‬תמי פרמונט ‪ .223 ,222‬בית חינוך לעיוורים ‪ .75‬נעמה נחושתאי‬ ‫‪ .122 ,86‬תצלום מתוך אתר האינטרנט של המשרד לאיכות הסביבה ‪ .138 www.sviva.gov.il‬רון אגרט‬ ‫‪ ,www.birdingafrica‬עמוד ‪© 2001/2/3 Ron Eggert ,23‬‬ ‫תודה‬ ‫אורי רייזמן‪ ,‬גלריית ההדפס בקיבוץ כברי ‪ .200‬דוד טרטקובר ‪ .254 ,227‬יוסי שטרן ‪ .57‬המשכן לאמנות‬ ‫בעין חרוד וזָ‪ê‬לי רוט על ציורו של ליאו רוט ‪ .67‬נחום גוטמן ‪ .203‬גלריה גורדון‪ ,‬על ציורו של זריצקי ‪.277‬‬ ‫מוזיאון ינקו דוד ולדדי ינקו בית קפה מרסל ינקו‪ ,144 ,‬קינה ‪ .236‬מוזיאון ישראל‪ ,‬מרק שגל‪ ,‬בלה ואידה בחלון ‪,63‬‬ ‫מגילה ‪ .49‬אוסף משפחת גרוס‪ ,‬תל אביב על ציורו של יאן ראוכוורגר ‪ .71‬מוזיאון תל אביב על ציורו של‬ ‫מאוריציו גוטליב‪ ,‬תפילת יום כיפורים ‪ .158‬נחום גלבוע ‪ .251 ,147‬בית ראובן‪ ,‬על ציורו של ראובן רובין —‬ ‫תל אביב ‪ .128–9 ,1912‬מנשה קדישמן ‪ .201‬המוזיאון לאמנות בפילדלפיה על ציורו של מרק שאגאל –‬ ‫משלוח מנות ‪ .207‬משפחת חרובי על ציורו של שמואל חרובי ‪ .52‬שמוליק כץ — הכותל ‪ .269‬מוזיאון יד ושם ‪.224‬‬ ‫עיתון עיניים ותמיר ראונר ‪ .82‬קומונה ג‪ ,‬דימונה ‪ .8‬השרות הבולאי ‪ .139‬בית ספר רבין באשדוד בתצלום העטיפה‪.‬‬ ‫רפאל אבקסיס ומרכז ההסברה ‪.242‬‬ ‫המקראה היא מהדורה מחודשת של דרך המילים ה' שיצאה לאור בייעוצה המדעי של ד"ר יהושבע בנטוב‪.‬‬ ‫הספר ערוך בהתאם למטרות תכנית הלימודים החדשה של משרד החינוך והתרבות‪" ,‬חינוך לשוני‪ :‬עברית – שפה‪,‬‬ ‫ספרות ותרבות תשס"ג"‪.‬‬ ‫המקראה מאושרת ע"י הוועדה לאישור ספרי לימוד‪ ,‬אישור מס' ‪ 2209‬מיום ‪ .27.3.2005‬למקראה נלווה מדריך למורה‪.‬‬ ‫הוצאת כנרת מודה לכל הארגונים והאנשים אשר נתנו אישורם להדפסת התמונות והיצירות בספר‪ .‬אנו מתנצלים‬ ‫בפני כל גורם שנעשה שימוש ביצירתו ושאינו מוזכר בספר‪ .‬נשמח לשמוע מכל אחד אשר זכותו לא הוכרה כאן‪.‬‬

‫אין לשכפל‪ ,‬להעתיק‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט‪ ,‬לתרגם‪ ,‬לאחסן במאגר מידע‪ ,‬לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי‬ ‫אלקטרוני‪ ,‬אופטי או מכני או אחר — כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה‪ .‬שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר‬ ‫הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו"ל‪.‬‬ ‫© כל הזכויות שמורות להוצאת כנרת‪ ,‬רח' התעשייה ‪ ,10‬אור יהודה ‪60212‬‬ ‫נדפס בישראל‪2006 ,‬‬

‫שחפים‪ /‬פנחס זמיר ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫עין גדי‪ /‬איתן פרץ ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הכול זהב‪ /‬חיים חפר ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הרפת הראשונה בדגניה‪ /‬מרים ברץ ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫ציד זאבים‪ /‬יהואש ביבר ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫ביות בעלי חיים‪ /‬גיא דור ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫האחרון שנותר במי הנחל‪ /‬נילי חוּר ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫בעלי חיים שנכחדו בישראל בגלל פעולות האדם‪ /‬פנחס זמיר‪. . . . .‬‬ ‫באו ימים אחרים‪ /‬יוסי מרגלית ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫אגדת הירדן‪ /‬דבורה עומר ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪126‬‬ ‫‪127‬‬ ‫‪128‬‬ ‫‪130‬‬ ‫‪131‬‬ ‫‪136‬‬ ‫‪138‬‬ ‫‪141‬‬ ‫‪143‬‬ ‫‪145‬‬

‫שבת שלום ‪148 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫שבת המלכה‪ /‬חיים נחמן ביאליק ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מתוך הפיוט לכה דודי ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫קבלת שבת‪ /‬אליעזר כהן ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫שומר שבת‪ /‬חיים הזז ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫למה צחק הצדיק‪ /‬מרטין בובר ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫אגדה‪ /‬לאה גולדברג ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪149‬‬ ‫‪150‬‬ ‫‪151‬‬ ‫‪152‬‬ ‫‪153‬‬ ‫‪157‬‬

‫ימים נוראים ‪158 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫לראש השנה‪ /‬שמואל בס ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מתוך תפילת ראש השנה‪ /‬מן המקורות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫נוח לרצות וקשה לכעוס‪ /‬מן המקורות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫איחרתי לבקש סליחה‪ /‬רעיה בלטמן ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מתוך מכונת הקלייה‪ ,‬השופר והכותל‪ /‬משה בן שאול ‪. . . . . . . . . . .‬‬ ‫המאבק על זכות היהודים להתפלל בכותל‪ /‬חנה ברנר ‪. . . . . . . . . . .‬‬ ‫תפילה‪ /‬בצלאל אלוני ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מעשה בחייט‪ /‬מן המקורות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪159‬‬ ‫‪160‬‬ ‫‪160‬‬ ‫‪161‬‬ ‫‪163‬‬ ‫‪166‬‬ ‫‪167‬‬ ‫‪168‬‬

‫חג סוכות – זמן שמחתנו ‪169 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫החבר של סבא‪ /‬יפה בנימיני ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫האתרוג היחיד‪ /‬משה פראגר ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫אין אדיר כאֹדני‪ /‬מן המקורות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫שמחת תורה‪ /‬רבקה לוי ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪170‬‬ ‫‪177‬‬ ‫‪180‬‬ ‫‪181‬‬

‫יום הזיכרון ליצחק רבין ‪182 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫ראש הממשלה נרצח ‪183 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫יצחק רבין‪ /‬חנה בר ‪184 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫חנוכה ‪188 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫תפילת "על הניסים"‪ /‬מן המקורות ‪190 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫גזרות הדת של אנטיוכוס‪ /‬ספר המקבים פרק א ‪191 . . . . . . . . . 64–41‬‬

‫תוכן‬

‫‪5‬‬

‫הנער היתום ואמו‪ /‬מעשייה חסידית ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫אני רוצה קצת פרטיות‪ /‬נגה מרון ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫עשה במו ידיך‪ /‬יובל רוביצ'ק ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫דורי לא סיפרה‪ /‬נורית זרחי ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫אילן אילן במה אברכך‪ /‬מן המקורות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫זו כבר לא אגדה‪ /‬גאולה אלמוג ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫בבית חינוך עיוורים בירושלים‪ /‬ארז ביטון ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מתוך ברית דמים‪ /‬גלילה רוןײַפדר ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫אמא של אסף כותבת מכתב‪ /‬נירה הראל ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מתוך חוק צער בעלי חיים ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מעשה בכלב סירקא‪ /‬שלום עליכם ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫חיות המחמד של עפרי‪ /‬תמיר ראונר ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הכלב והשׁח ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הו כמה שרציתי כלב‪ /‬יהונתן גפן ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫סתם בצחוק‪ /‬איילת שליטיןײַאופירם ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪61‬‬ ‫‪64‬‬ ‫‪68‬‬ ‫‪69‬‬ ‫‪72‬‬ ‫‪73‬‬ ‫‪75‬‬ ‫‪76‬‬ ‫‪79‬‬ ‫‪80‬‬ ‫‪81‬‬ ‫‪82‬‬ ‫‪83‬‬ ‫‪84‬‬ ‫‪85‬‬

‫קולות אנוש חמים ‪86 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫אם ארפא לבב‪ /‬אמילי דיקינסון ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫כיסא גלגלים‪ /‬שלומית כהןײַאסיף ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫כנגד כל הסיכויים– סיפורה של הלן קלר‪ /‬רחל כץ ‪. . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫עץ הדגים‪ /‬דוד בן קיקי ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הדינר הגזול‪ /‬יהודה בורלא ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מתן בסתר‪ /‬אברהם שטאל ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫נולד לחופש‪ /‬תלמה אליגוןײַרוז ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫ארגון "יוניצף"‪ /‬שולה פרידור ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫זכויות הילד‪ /‬הצהרת האו"ם ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הטוחן הזקן‪ /‬אלפונס דודה ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הדרקון הלא נכון‪ /‬יהונתן גפן ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫לשמור חיי אדם‪ /‬עדויות של לוחמים ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הזאב והעז‪ /‬אפרים סידון ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫השפן החכם‪ /‬עמוס דביר ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫"חמור לקחתי‪ ,‬אבן טובה לא לקחתי"‪ /‬מן המקורות ‪. . . . . . . . . . . .‬‬ ‫שיירה במדבר‪ /‬מחמוד תימור ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הנער דוד וכדי הדבש‪ /‬ח"נ ביאליק ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫העורב והזמיר‪ /‬יהודה שטיינברג ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪87‬‬ ‫‪88‬‬ ‫‪89‬‬ ‫‪91‬‬ ‫‪96‬‬ ‫‪100‬‬ ‫‪102‬‬ ‫‪106‬‬ ‫‪107‬‬ ‫‪108‬‬ ‫‪110‬‬ ‫‪112‬‬ ‫‪113‬‬ ‫‪114‬‬ ‫‪115‬‬ ‫‪116‬‬ ‫‪118‬‬ ‫‪121‬‬

‫שלום לך ארץ נהדרת ‪122 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫שלום לך ארץ נהדרת‪ /‬אילן גולדהירש ‪123 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מגדל השעון‪ /‬נורית זרחי ‪124 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫שחפים‪ /‬לאה גולדברג ‪125 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪4‬‬

‫תוכן‬

‫מתוך מגילת העצמאות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫סבתא אסתרקה מדליקה משואה‪ /‬אלה דורײַאון ‪. . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הלפיד היתום‪ /‬דן בניהײַסרי ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הרצל‪ /‬אוריאל אופק ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫והמנורה שהיתה‪ /‬שלום כתב ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫התקווה‪ /‬נפתלי הרץ אימבר ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מתוך חוק השבות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫ילדים עולים מספרים ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫כיכר השמחה וכיכר העצב‪ /‬נורית זרחי ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מתוך שבועת ה"אַ‪ָä‬דָרה"‪ /‬דורית אורגד ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫המסע לארץ ישראל‪ /‬חיים אידיסיס ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫ביתא ישראל‪ :‬עדה אבודה שנמצאה‪ /‬מיכל בן עמי ‪. . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫ונתתי שלום בארץ‪ /‬ר' נחמן מברסלב ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪243‬‬ ‫‪245‬‬ ‫‪246‬‬ ‫‪247‬‬ ‫‪252‬‬ ‫‪252‬‬ ‫‪253‬‬ ‫‪255‬‬ ‫‪256‬‬ ‫‪260‬‬ ‫‪263‬‬ ‫‪264‬‬ ‫‪265‬‬

‫ירושלים ‪266 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫זאת ירושלים‪ /‬איתן פרץ ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫ירושלים יסוד העולם‪ /‬מן המקורות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫עשרה חלקים‪ /‬מן המקורות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫בית המקדש הראשון והשני‪ /‬חנה ברנר ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫תפילה שדודה‪ /‬יוסף אריכא ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫זעקתו של צנחן‪ /‬אלי לנדאו ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הצנחנים בוכים‪ /‬חיים חפר‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מתוך חוק ירושלים ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫ירושלים‪ /‬רחל פרחי ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הסיכוי‪/‬אהרון בכר ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪267‬‬ ‫‪268‬‬ ‫‪270‬‬ ‫‪271‬‬ ‫‪274‬‬ ‫‪278‬‬ ‫‪278‬‬ ‫‪279‬‬ ‫‪280‬‬ ‫‪280‬‬

‫ל"ג בעומר ‪281 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫ל"ג בעומר — זכר לניסיונם של היהודים לזכות בעצמאות‪ /‬תמר דהן ‪282‬‬ ‫רבי שמעון בר יוחאי במערה‪ /‬על פי המקורות ‪284 . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫שבועות ‪286 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫"כי לקח טוב נתתי לכם"‪ /‬מן המקורות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫גרים וגיור‪ /‬חנה זמיר ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הילדה עם הגרבים החומים‪ /‬תלמה אליגוןײַרוז ‪. . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫בורקיטס לשבועות‪ /‬נֹגה מרון ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫קציר‪ /‬זרובבל גלעד‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪288‬‬ ‫‪289‬‬ ‫‪290‬‬ ‫‪294‬‬ ‫‪297‬‬

‫תוכן‬

‫‪7‬‬

‫המורדים מוצאים מסתור במדבר‪ /‬ספר המקבים פרק ב ‪. . . .41–28‬‬ ‫טיהור המקדש וחנוכתו‪ /‬מתוך ספר המקבים פרק ד ‪. . . . . . . 59–36‬‬ ‫ספרי המקבים‪ /‬רבקה לוי ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫עלילון לחנוכה‪ /‬שי צ'רקה ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫נר חמישי‪ /‬אפרים סידון ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪191‬‬ ‫‪192‬‬ ‫‪193‬‬ ‫‪194‬‬ ‫‪196‬‬

‫ט"ו בשבט ‪199 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫חג האילנות‪ /‬נתן אלתרמן ‪200 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫איך זה להיות עץ‪ /‬דתיה בן דור ‪201 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫ט"ו בשבט – גלגולו של חג‪ /‬רבקה לוי ‪202 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫פורים ‪203 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫שיכור כלוט‪ /‬חגית בנזימן ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫"פורים שפיל"‪ :‬מגילת אסתר‪ /‬נתן אלתרמן ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫תפילת "על הניסים"‪ /‬מן המקורות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫משלוח מנות‪ /‬מתוך מגילת אסתר ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫לשמח לב‪ /‬מן המקורות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫נורית נקמה בפורים‪ /‬יפרח חביב ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪204‬‬ ‫‪205‬‬ ‫‪208‬‬ ‫‪209‬‬ ‫‪209‬‬ ‫‪210‬‬

‫חג הפסח – זמן חרותנו ‪213 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מתוך ההגדה‪ /‬מן המקורות ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מקלותינו בידינו ומצות על שכמנו‪ /‬אשר בן שלמה ‪. . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫אורח בליל הסדר‪ /‬נֹגה מרון ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫שיר האביב‪ /‬מתתיהו שלם ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫כי הנה הסתיו עבר‪ /‬שיר השירים ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪214‬‬ ‫‪217‬‬ ‫‪220‬‬ ‫‪222‬‬ ‫‪223‬‬

‫חוק סימון יהודים ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מתוך יומנו של יצחק רודאשבסקי ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫על הטלאי הצהוב‪ /‬עדויות ילדים ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מתוך הבובה שרינה‪ /‬אנדה עמיר ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫אולי גם בשבילך כוכב‪ ,‬אדוני?‪ /‬אידה ווס ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫שיר הפרטיזנים‪ /‬הירש גליק ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫חי"ל‪ :‬החטיבה היהודית הלוחמת – הבריגדה היהודית‪ /‬י' אוסמן ‪. .‬‬ ‫מכתב לאחותי‪ /‬זאב גלר ‪. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪225‬‬ ‫‪226‬‬ ‫‪226‬‬ ‫‪228‬‬ ‫‪229‬‬ ‫‪231‬‬ ‫‪232‬‬ ‫‪233‬‬

‫יום הזיכרון לשואה ולגבורה ‪224 . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫יום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל ‪234 . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫אחי הצעיר יהודה‪ /‬אהוד מנור ‪235 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫יזכור ‪236 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מתוך אחי אחי‪ /‬רעיה הרניק ‪237 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫יום העצמאות ‪242 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪6‬‬

‫תוכן‬

‫‪11‬‬

‫‪12‬‬

‫יומן כיתה‬

‫ידענו שהוא צודק ‪/‬‬

‫משה בן שאול‬

‫יהונתן שיריזלי — מי לא הִ‪é‬כּיר אותו? כל בית הספר וכל הכיתות‪ ,‬כל‬ ‫ה"שכוּנוֹת" ואפילו כל ה"כּנוּפיוֹת" בירושלים‪.‬‬ ‫הַ‪é‬קטנים מאוד רעדו מפניו‪ ,‬אבל בְּ‪ã‬סֵ‪ò‬תר לִ‪ï‬בּם אמרו‪' :‬כשנהיה גדולים — נהיה‬ ‫חזקים כמו שיריזלי‪ '.‬הבֵּ‪ã‬ינוניים התייחסו אליו בְ‪ã‬בוז‪ ,‬אך בהָ‪é‬ניחם ראשיהם על‬ ‫הכּר בלילה אמרו לעצמם‪' :‬אנחנו עוד נִ‪ó‬תנַ‪ó‬קם בו‪ '.‬והגדולים? — הם הֵ‪é‬נידו‬ ‫ראש‪ ,‬ושתקו‪ .‬הם לא אהבו אותו‪ .‬אמרו שהוא "גאון" יותר מדיי ושהרוֹגַ‪å‬טָקה‬ ‫שלו יותר מדיי מוכנה לפעוּלה‪.‬‬ ‫אמת‪.‬‬ ‫הוא היה מְ‪ñ‬חולל נִ‪ó‬סים בָּ‪ã‬רוֹגַ‪å‬טקה שלו‪ .‬מעיף ציפורים מכל הִקנים ולפעמים‬ ‫אף מְ‪ñ‬ייַ‪ֶì‬דה אבנים קטנות בילדי השכונה‪ .‬הוא היה מסלק גושי קרח מהעֲ‪ô‬גלה‬ ‫של גֵ‪å‬רשון "הַקרחון" וּמְ‪ñ‬טילָ‪ï‬ם בצַ‪õ‬ווְ‪è‬ארוֹנֵ‪ó‬י הילדים‪ ,‬הוא היה משליך את‬ ‫הילדים מ"הקומה הראשונה" של עץ הבַּ‪ã‬לוּט‪ ,‬במגרש של האדון וַ‪è‬לֵ‪ï‬ירוֹ‪ ,‬עומד‬ ‫שם למעלה וצוחק כמו שׂוּלטָ‪í‬ן‪.‬‬ ‫כזה היה שיריזלי‪ .‬מה לעשות?‬ ‫הוא לא היה אף באחת מה"כּנוּפיוֹת"‪ .‬אפילו כשֶ‪û‬התארגנו כולם ללכת ולרדת‬ ‫בעזרת חבלים לַ‪ï‬מְ‪ñ‬ערה העַ‪ô‬רבית‪ ,‬שהייתה פעם בשכונת אַ‪ä‬בּוּ–אַ‪ä‬ל–בַּ‪ã‬סל‪ ,‬אמרו‬ ‫לו בלשון חֲ‪ë‬ברית‪:‬‬ ‫"תְ‪ü‬פַ‪ö‬אַדל‪ ,‬תרד אִ‪ä‬תנו!"‬ ‫אמר‪" :‬אני? לא בא בחשבון‪ .‬אתם לא בשבילי‪ ,‬אני לא בשבילכם‪ .‬אתם‬ ‫ע–ש–י–ר–י–ם‪ .‬מהַ‪é‬שכוּנוֹת הטובות‪ ,‬אבל אני? מה האבא שלי? שום דבר!‬ ‫מוכר שׂקיקיות בשביל פִ‪ö‬יסטוּקים‪ .‬זהו‪ .‬אנחנו לא מאותו המין‪ ,‬מבינים?!"‬ ‫הִ‪é‬כּרנו את אביו של יהונתן‪ .‬אכן‪ ,‬לא מן העשירים היה‪ .‬מכנסיו מְ‪ñ‬טוּלאים‪,‬‬ ‫כובעו שמוּט וּמרוּפט והוא מטוּפל במשפחה של שתים עשרה נפשות‪ .‬אבל‬ ‫גם אנחנו לא היינו עשירים ולכן לא הֲ‪é‬בינוֹנוּ אותו‪ ,‬את שיריזלי‪ ,‬ואת פֵּ‪ö‬שֶ‪û‬ר‬ ‫התרחקותו מאִ‪ä‬תנו‪ .‬גרנו בסביבת מחנה שְׁ‪û‬נֶ‪ó‬לֶ‪ï‬ר ולאורכו של רחוב רש"י‬ ‫והרחובות הקטנים המְ‪ñ‬גיחים ממנו יָ‪ì‬מינה ושׂמאלה — הַרמְ‪ñ‬בַּ‪"ã‬ם וּפְ‪ö‬קיעין‪,‬‬ ‫הטוּרים ויוסף בן מַ‪ñ‬תתיהו‪ .‬הָ‪ַ"é‬ראס" שלנו היה אֶ‪ä‬די ואף הוא בכלל לא היה‬ ‫עשיר‪ .‬אמנם אביו עבד בחֶ‪ë‬ברת החשמל ודודתו הייתה רופאת העיניים "הכי‬ ‫מפחידה שבעולם" — אבל מי אמר שהאנשים העובדים בחברת החשמל‬ ‫עשירים הם? וּמִ‪ñ‬לבד זאת‪ ,‬גם על אבא של אדי היה לפרנס נפשות רבות‪ :‬את‬ ‫עצמו ואת אשתו ואת ציפורה‪ ,‬האחות של אדי‪ ,‬ואת הדודה ואת יצחק'לה‪,‬‬ ‫ואדי עצמו ונוסף לכך את גבּי — זה האח הקטן שכולם כולם אהבו אותו‪,‬‬ ‫שהיה "הכי מצחיק" בכל השכונה והיו לו עיניים כחולות כמו המים בּבֵּרכה‬ ‫היפה ביותר שבעולם‪ .‬כולם אהבו את גבי הקטן — והוא אהב את כולם‪ .‬היום‬ ‫ביחד ולחוד‬

‫‪11‬‬

‫מִ‪ñ‬ישֶׁ‪û‬הוּ ‪/‬‬

‫סוּזָ‪ê‬ן פּוֹלִ‪ï‬יס שׁוּץ‬

‫מִ‪ñ‬ישֶׁ‪û‬הוּ —‬ ‫לְ‪ï‬שׂוֹחֵ‪ë‬חַ‪ ë‬עִ‪ô‬מָּ‪ñ‬דוֹ‬ ‫לִ‪ְï‬רֹקד עִ‪ô‬מָּ‪ñ‬דוֹ‬ ‫לָ‪ï‬שִׁ‪û‬יר עִ‪ô‬מָּ‪ñ‬דוֹ‬ ‫לִ‪ï‬סְ‪ò‬עֹד אִ‪ä‬תּוֹ‬ ‫לִ‪ï‬צְ‪õ‬חֹק אִ‪ä‬תּוֹ‬ ‫לִ‪ï‬בְ‪ã‬כּוֹת אִ‪ä‬תּוֹ‬ ‫לַ‪ï‬חְ‪ë‬שֹׁב עִ‪ô‬מָּ‪ñ‬דוֹ‬ ‫לַ‪ï‬הֲ‪é‬בִ‪ã‬ינוֹ‬ ‫מִ‪ñ‬ישֶׁ‪û‬הוּ —‬ ‫שֶׁ‪û‬יִּ‪ì‬הְ‪é‬יֶ‪ì‬ה יְ‪ִì‬דיִדי‬ ‫)תרגם‪ :‬אוריאל אופק(‬

‫‪10‬‬

‫ביחד ולחוד‬

‫עוד שנייה — והיה נישׂא על ידי מוטות היָ‪ì‬צוּל‪ .‬עוד שנייה והיה מתעופף‬ ‫משם‪ ...‬ושוב לא היינו רואים אותו לעולם‪.‬‬ ‫אבל שיריזלי היה שיריזלי‪ .‬הוא לא נִ‪ó‬רתע משום דבר‪ .‬הסוסים עצרו‬ ‫בפִ‪ö‬תאום‪ .‬גבי הקטן והטיפשון רץ משם בּבֶ‪ã‬הלה‪ .‬גרשון ה"ַקרחון" ירד‬ ‫מעגלתו וטָ‪í‬פח לו‪ ,‬לשיריזלי‪ ,‬על שִ‪û‬כמו — וחיוכו הִ‪é‬רעיד את פניו‪.‬‬ ‫מסביבם עמדו חברי ה"כנופיה"‪ .‬אדי שלנו מָ‪ñ‬חה טיפות זיעה שנִ‪ó‬יגרו ממצחו‪.‬‬ ‫כן‪ ,‬כולנו עמדנו מסביב‪ ,‬מביטים בשיריזלי בהַ‪é‬ערצה‪ ,‬אך מפחדים להגיד‬ ‫מילה‪ .‬הוא שלח אלינו מבּט בּוּז‪ ,‬מבּט של "גאון"‪ ,‬מלמעלה למטה‪ .‬עד ש‪...‬‬ ‫עד שניגש אליו אדי ואמר בַּ‪ã‬חֲ‪ë‬צי קול‪:‬‬ ‫"רוצה להיות משלנו?"‬ ‫"כן‪ ,‬רוצה להיות משלנו?" שאל אפרים‪.‬‬ ‫"תְ‪ü‬פַ‪ö‬אַדל‪ ,‬אם אתה מסכים‪ "...‬הוסיף הבן דוד של אדי‪.‬‬ ‫"תוכל לבוא לַ‪ï‬מְ‪ñ‬ערה העַ‪ô‬רבית‪ ",‬גמגמתי אני‪.‬‬ ‫אך שיריזלי המשיך למדוד אותנו שעה ארוכה בֹלא להוציא הגה‪ .‬אחַ‪ë‬ר‪ ,‬כמו‬ ‫בהִ‪é‬סתערות של חיילים‪ ,‬פרץ מפּיו שֶ‪û‬טף של מילים‪ ,‬שנִ‪ó‬בלע בזרם דמעות‬ ‫גדולות וחמות‪:‬‬ ‫"מה אתם חושבים לכם? רק כשֶ‪û‬אני עושה טובה בשבילכם אתם מוכנים‬ ‫לקבל אותי ל'כנופיה'? מה אתה חושב‬ ‫לך‪ ,‬אדי? מֶ‪ñ‬ה עשית אתה בשביל‬ ‫להיות 'ַראס' כזה‪ ,‬אה? וּכשֶ‪û‬נסעתם‬ ‫לתַ‪ü‬לפּיוֹת‪ ,‬ביקשתם אותי ללכת?‬ ‫וכשאספתם כסף בשביל ה'הֲ‪é‬גַ‪å‬נָ‪ó‬ה'‬ ‫במגרש של וַ‪è‬לֵ‪ï‬ירוֹ‪ ,‬ביקשתם ממני?‪...‬‬ ‫אני מצפצף על אבי–אבי–אבי הסבא‬ ‫שלכם‪ .‬תדעו לכם‪ .‬למה שאני עני‬ ‫ואתם עשירים‪ ,‬זהו! בשביל זה אתם‬ ‫גַ‪å‬אַ‪ä‬וותנים כאלה‪ "...‬אחר כך ניטשטשו‬ ‫עיניו מן הדמעות‪ .‬הֵ‪é‬סב פניו‪ ,‬נָ‪ó‬טל‪,‬‬ ‫כְּ‪î‬מִ‪ñ‬בְּ‪ã‬לי מֵ‪ñ‬שׂים‪ ,‬את הרוֹגטקה מכיסו‪,‬‬ ‫הרים אותה וניפּץ את הפנס הראשון‬ ‫שבפינה‪.‬‬ ‫פסע לאט לאט במעלֵ‪ï‬ה הרחוב‪...‬‬ ‫לא אמרנו דבר‪ .‬לא הֵ‪é‬סבנו ָראשינו‬ ‫אחריו‪ .‬לא קראנו לו‪.‬‬ ‫ידענו שהוא צודק‪.‬‬

‫ביחד ולחוד‬

‫‪13‬‬

‫אני חושב‪ ,‬שאפילו שיריזלי הנורא‪ ,‬זה שקראו לו "השֵׁ‪û‬ד עם הרוֹגַ‪å‬טקה"‪ ,‬היה‬ ‫אוהב את גבי הקטן‪.‬‬ ‫שאִ‪ä‬ם לא כן‪ ,‬איך תסבירו אותו מקרה שקרה ברחוב יוסף בן מתתיהו?! — מה‬ ‫קרה באותו יום? שואלים אתם‪.‬‬ ‫ובכן‪ ...‬דבר יוצא מגֶ‪å‬דר הרגיל‪ .‬אך‪ ,‬תחילה‪ ,‬אקדים ואגיד דבר על הרחוב‪,‬‬ ‫שהרי הוא שגרם לכל זה‪.‬‬ ‫נקוּדת מוצאו הגבוהה — ברחוב סוֹאן‪ ,‬החוֹצה את השוּק ומוביל את‬ ‫האוטובוסים מן השפֵ‪ö‬לה אל התחנה המרכזית‪ .‬אחר כך יורד הוא ומשתפּל‪,‬‬ ‫מתעקם עֲ‪ô‬קימה‪ ,‬כמו שאומרים הירושלמים‪ ,‬בסמוּך לִ‪ï‬ישיבת "שׂפת אמת"‪,‬‬ ‫מקום מְ‪ñ‬אוּכלס אַ‪ä‬בְ‪ֵã‬רכים עֲ‪ô‬נוּגים‪ ,‬עֲ‪ô‬טוּיֵ‪ì‬י ַקפּוֹטוֹת וּפאות מסתלסלות‪ .‬אחר כך‬ ‫חוֹצה אותו רחוב יֶ‪ì‬לין‪ ,‬שבָּ‪ã‬תיו דהויים — ועוד הוא יורד במהירות‪ ,‬כאילו גלש‬ ‫אל תהום‪ ,‬עד שנֶ‪ó‬עצר‪ ,‬פתאום‪.‬‬ ‫כן‪ .‬שם בסיבוב‪ ,‬עמדה ה"כנוּפיה"‪.‬‬ ‫עניין כלשהו לעשוֹתוֹ לא היה לנו‪ .‬בעצם‪ ,‬צחקנו לבּנות‪ .‬תמיד צחקנו להן‪.‬‬ ‫"הנה‪ ,‬למשל‪ ,‬גַ‪å‬בריאלה‪ ",‬סיפר אדי‪" ,‬אתם זוכרים איך באה מִ‪ñ‬למעלה עם‬ ‫האופניים הצהובים שלה ופתאום‪ ...‬טְ‪ַí‬ראח‪ ,‬התהפכה בסיבוב‪ .‬ברור‪ ,‬עם‬ ‫'שְׁ‪û‬ווּנְ‪ó‬ג' כזה אפשר לשבור את העֲ‪ô‬צמות‪".‬‬ ‫"אדי‪ ,‬אתה‪ ,‬טוב שתשמור על האח הקטן שלך‪ ,‬שלא יסתובב פֹּה‪ ",‬אמר‬ ‫אפרים‪" ,‬אתמול כמעט שֶ‪û‬עלה עליו האוטובוס‪".‬‬ ‫כך עמדנו ושׂוחחנו בְּ‪ã‬מורדוֹ של רחוב יוסף בן מתתיהו‪ .‬גם שיריזלי עמד שם‪,‬‬ ‫במרחק של עשרים מטרים מאִ‪ä‬תנו‪ ,‬עם הרוֹגטקה בידוֹ‪ ,‬והוא קולע בדיוק אל‬ ‫העמוד האדום‪ ,‬בפינת אַ‪ä‬לפַ‪ö‬נְ‪ְó‬דרי‪ .‬זאת אומרת רחוב אלפנדרי‪.‬‬ ‫פתאום היה גרשון ועגלת הקרח שלו בראשו של הרחוב וסוסיו דוהרים‬ ‫במהירות עצוּמה‪.‬‬ ‫"הוֹיְ‪ì‬ס‪ ,‬הוֹיְ‪ì‬סָ‪ò‬ה!" צעק גרשון לסוסיו ומָ‪ñ‬שך במוֹשכות‪ .‬אך הם לא עצרו‪.‬‬ ‫וגבי הקטן‪ ,‬כמו להכעיס‪ ,‬עמד באמצע הרחוב בדיוק‪ ,‬מגלגל לעצמו חישוּק‬ ‫של חבית‪.‬‬ ‫"הויס‪ ,‬הויס!" צעק גרשון צְ‪õ‬עקה גדולה וכבר נִ‪ó‬זדקף על מוֹשבוֹ‪ ,‬אך הסוסים‬ ‫קדימה‪ ,‬קדימה‪...‬‬ ‫אדי סובב ראשו‪ .‬הוא ראה את אָ‪ä‬חיו הקטן כמעט נדרס תחת פַּ‪ö‬רסות סוסיו‬ ‫של גרשון‪ .‬פָּ‪ö‬לט צְ‪õ‬עקה — ניסה למָ‪ñ‬שכוֹ אך נמלט בּבֶ‪ã‬הלה‪.‬‬ ‫גם שיריזלי סובב ראשו‪ .‬המַ‪ñ‬ראֶ‪ä‬ה היה איוֹם‪ ,‬מִ‪ñ‬פִּ‪ö‬יות הסוסים ניתז קצף — עוד‬ ‫רגע‪ ...‬עוד רגע‪ ...‬אין זמן‪' — ...‬אין זמן‪ ',‬אמר בלִ‪ï‬בּו שיריזלי "הַרע"‪ .‬הוא זינק‬ ‫במהירות אל הרחוב‪ ,‬עמד במרחק פסיעה אחת או שתיים מן הסוסים‪ ,‬כּיווֵ‪è‬ן את‬ ‫הרוֹגטקה ו‪...‬אחחת–ת–ת‪ ...‬האבן עפה אל אמצע המֵ‪ñ‬צח של אחד מהם‪ .‬אחַ‪ë‬ר‬ ‫הרים את ידו והִ‪é‬כּה בחָ‪ë‬זקה על לִ‪ï‬סתו של השני ותפס את הְרתָ‪ü‬מות המִ‪ñ‬שתלשלות‪.‬‬

‫‪12‬‬

‫ביחד ולחוד‬

‫צָ‪'õ‬רנוּש ‪/‬‬

‫דורית אורגד‬

‫הרוח שרקה בין הקרוואנים של חצרות בְּ‪ã‬אֵ‪ִä‬רי‪ ,‬והגשם הלם בחלונות והכה על‬ ‫הגגות‪.‬‬ ‫היה קר‪ .‬ואליושה‪ ,‬שלא הלך לבית הספר בגלל חופשת החנוכה‪ ,‬הרגיש‬ ‫שאצבעותיו קפואות‪ .‬הוא הניח מידיו את הכינור‪ ,‬אסף אליו את צ'רנוש‪,‬‬ ‫והרהר בדברים שאמרה גברת שגיא‪ ,‬המעבידה של אמו‪:‬‬ ‫"איך ייתכן שקר לכם בישראל? אתם הרי רגילים‪".‬‬ ‫מה היא מבינה? חשב אליושה‪ .‬אילו היתה מבקרת אצלנו‪ ,‬היתה יודעת‪ .‬זֵ‪ê‬כֶ‪î‬ר‬ ‫הבית המוסק‪ ,‬המשקיף לגן‪ ,‬מילא את לבו בגעגועים‪.‬‬ ‫שיירת משאיות פנתה מן הכביש ונסעה בדרך העפר לחצרות בארי‪ .‬עוד‬ ‫מעט תגיע לשכונת הקרוואנים ותפרוק את המטען החי — תריסר משפחות‬ ‫מאתיופיה‪" .‬בֵּ‪ã‬יתָ‪ü‬א ישראל" הם קוראים לעצמם‪ .‬כאן‪ ,‬בשכונה החדשה‪,‬‬ ‫ייתוֹספו להם שמות‪ .‬לא שמות מחמיאים‪.‬‬ ‫פרוותו הרכה של צ'רנוּשׁ חיממה את ידיו של אֶ‪ä‬ליוֹשָׁ‪û‬ה‪ ,‬והגרגור הפַּ‪ö‬ייסני‬ ‫שהשמיע גור החתולים הפיג את המרירות שבחזהו‪ .‬לא הכול רע כאן‪ ,‬אמר‬ ‫הנער בלבו‪ ,‬ואימץ אליו באהבה את גור החתולים שמצא לפני שבוע בקצה‬ ‫השכונה‪.‬‬ ‫מחלונות הקרוואנים הציצו ראשים‪ ,‬מי בסקרנות ומי בתרעומת‪ .‬בשום‬ ‫מקום לא נראו פנים מחייכים‪.‬‬ ‫אליושה העלה את החתול לחלון והם הסתכלו החוצה‪" .‬אצלנו לא היו‬ ‫כאלה‪ ",‬אמר למראה הבאים‪" ,‬ועוד אומרים שהם יהודים‪ ".‬וכמו להכעיס‪,‬‬ ‫הדהדו באוזניו דבריה של המורה סיגלית‪" :‬אנחנו אחים‪".‬‬ ‫סבא של תַ‪ü‬מְ‪ñ‬נָ‪ó‬ה ירד מן המשאית‪ ,‬מעד והחליק לבוץ‪ .‬מיד אצו אליו לעזור לו‬ ‫לקום‪ ,‬הצטופפו מסביבו והשתדלו למענו‪ ,‬ונדמה היה שעוד מעט יפרסו‬ ‫לרגליו שטיח אדום‪ .‬זקוף קומה צעד סבא ירמיה לקרוואן שהועידו‬ ‫למשפחתו‪ ,‬והתיישב על הכיסא שהציע לו בנו‪" .‬אשֵרי איש ששב אחרי‬ ‫נדודים לביתו‪ ",‬מלמלו שפתי הישיש‪" ,‬ומאושרת משפחתו‪".‬‬ ‫תמנה הידקה את שפתיה שלא לבכות‪ .‬היא הרהרה באמהּ ובשני אחיה‬ ‫שמתו בדרך‪ ,‬ושאלה בלבה‪" :‬איך נוכל להיות מאושרים?"‬ ‫הגשם נחלש במשך היום‪ ,‬ולקראת הערב חדלה הרוח והאוויר נעשה צלול‪.‬‬ ‫אליושה נמשך לצאת החוצה‪ .‬כל היום היה סגור בקרוואן המחניק‪.‬‬ ‫הוא הביט בשעון‪ .‬ההורים אמורים לשוב בכל רגע‪ .‬מוטב שיחכה להם‪ ,‬אמר‬ ‫לעצמו‪ ,‬וליטף את צ'רנוש שלו‪.‬‬ ‫אמו של אליושה חזרה הביתה עייפה‪" :‬הערב יש אצל גברת שגיא נשף‪",‬‬ ‫אמרה‪" ,‬עבדתי קשה‪".‬‬ ‫ביחד ולחוד‬

‫‪15‬‬

‫אָ‪ä‬מְ‪ñ‬רוּ לוֹ לְ‪ַï‬רב נַ‪ó‬חְ‪ë‬מָ‪ñ‬ן בַּ‪ã‬ר יִ‪ì‬צְ‪õ‬חָ‪ë‬ק‪ :‬כָּ‪î‬ל הַ‪é‬מַּ‪ñ‬לְ‪ï‬בִּ‪ã‬ין פְּ‪ö‬נֵ‪ó‬י חֲ‪ë‬בֵ‪ã‬רוֹ בָּ‪ַã‬רבִּ‪ã‬ים כְּ‪î‬אִ‪ä‬לּוּ‬ ‫שׁוֹפֵ‪ְö‬ך דָּ‪ç‬מִ‪ñ‬ים‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם‪ :‬יָ‪ì‬פֶ‪ö‬ה דְּ‪ַç‬רשְׁ‪û‬תֶּ‪ü‬ם‪ ,‬שֶׁ‪û‬הֲ‪ֵé‬רי אָ‪ä‬נוּ רוֹאִ‪ä‬ים אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬מְּ‪ñ‬בֻ‪ã‬יָּ‪ì‬שׁ שֶׁ‪û‬לְּ‪ï‬אַ‪ä‬חַ‪ë‬ר‬ ‫שֶׁ‪û‬הוּא מַ‪ñ‬אְ‪ä‬דִּ‪ç‬ים מִ‪ñ‬בּוּשָׁ‪û‬ה הוֹלֵ‪ְï‬ך הָ‪é‬אֶֹדם מִ‪ñ‬פָּ‪ö‬נָ‪ó‬יו וְ‪è‬הוּא נַ‪ó‬עֲ‪ô‬שֶׂ‪û‬ה חִ‪ë‬וֵּ‪è‬ר‪.‬‬ ‫)עַ‪ô‬ל פִּ‪ö‬י הַ‪é‬תַּ‪ü‬לְ‪ï‬מוּד הַ‪é‬בַּ‪ã‬בְ‪ã‬לִ‪ï‬י‪ ,‬מַ‪ñ‬סֶּ‪ò‬כֶ‪î‬ת בָּ‪ã‬בָ‪ã‬א מְ‪ñ‬צִ‪õ‬יעָ‪ô‬א דַּ‪ç‬ף נ"ח(‬

‫התלמוד הבבלי הוא‬ ‫סדרת ספרים שבתוכם‬ ‫נאספו אגדות והלכות‬ ‫שהתחברו במשך‬ ‫שבעה דורות‪.‬‬ ‫כשאומרים תלמוד‬ ‫בבלי‪ ,‬מתכוונים לומר‬ ‫שהוא התחבר על ידי‬ ‫חכמים שחיו בבבל‪.‬‬ ‫גם בארץ ישראל‬ ‫התחבר תלמוד הנקרא‬ ‫תלמוד ירושלמי‪.‬‬ ‫כינוי נוסף לתלמוד‬ ‫הוא גמרא‪.‬‬

‫‪14‬‬

‫ְ‪è‬הדֹּב ‪/‬‬ ‫שְׁ‪û‬נֵ‪ó‬י הַ‪é‬יְּ‪ִì‬דיִדים ו ַ‪é‬‬

‫אֶ‪ä‬פְ‪ַö‬ריִ‪ì‬ם סִ‪ò‬ידוֹן‪ .‬עַ‪ô‬ל פִּ‪ö‬י ְקִרילוֹב‬

‫שְׁ‪û‬נֵ‪ó‬י יְ‪ִì‬דיִדים טִ‪í‬יְּ‪ì‬לוּ לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם בַּ‪ã‬יַּ‪ì‬עַ‪ô‬ר‬ ‫וְ‪è‬שׂוֹחֲ‪ë‬חוּ עַ‪ô‬ל חֲ‪ë‬בֵ‪ã‬רוּת וְ‪è‬עַ‪ô‬ל ֵרעוּת‪,‬‬ ‫כְּ‪î‬שֶׁ‪û‬לְּ‪ï‬פֶ‪ö‬תַ‪ü‬ע דֹּב גָּ‪å‬דוֹל הֵ‪é‬גִ‪å‬יחַ‪— ë‬‬ ‫וְ‪è‬הִ‪é‬תְ‪ü‬נַ‪ó‬פֵּ‪ö‬ל אָ‪ä‬ז עַ‪ô‬ל הַ‪é‬שְּׁ‪û‬נַ‪ó‬יִ‪ì‬ם בִּ‪ã‬פְ‪ָö‬ראוּת‪.‬‬

‫"מִ‪ñ‬שְׁ‪û‬פָּ‪ö‬ט חָ‪ë‬כָ‪î‬ם הַ‪é‬דֹּב הַ‪é‬זֶּ‪ê‬ה אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לִ‪ï‬י‪,‬‬ ‫עָ‪ô‬לָ‪ï‬יו אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י חוֹתֵ‪ü‬ם בְּ‪ã‬כָ‪î‬ל הַ‪é‬לֵּ‪ï‬ב‪.‬‬ ‫אַ‪ä‬ל תִּ‪ü‬תְ‪ü‬חַ‪ë‬בֵּ‪ã‬ר‪ ,‬אַ‪ä‬ל תִּ‪ü‬תְ‪ü‬יַ‪ì‬דֵּ‪ç‬ד אַ‪ä‬ף פַּ‪ö‬עַ‪ô‬ם‪,‬‬ ‫עִ‪ô‬ם מִ‪ñ‬י שֶׁ‪û‬בְּ‪ã‬צָ‪ָõ‬רה אוֹתְ‪ָü‬ך עוֹזֵ‪ê‬ב!"‬

‫אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד מִ‪ñ‬יָּ‪ì‬ד בָּ‪ַã‬רח‪ ,‬הֵ‪ִé‬רים ַרגְ‪å‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם‪,‬‬ ‫וּבִ‪ã‬זְ‪ִê‬ריזוּת עַ‪ô‬ל עֵ‪ô‬ץ נִ‪ó‬שָּׂ‪û‬א טִ‪í‬פֵּ‪ö‬ס‪.‬‬ ‫וְ‪è‬הַ‪é‬שֵּׁ‪û‬נִ‪ó‬י נִ‪ó‬שְׁ‪û‬כַּ‪î‬ב‪ ,‬עָ‪ô‬צַ‪õ‬ם עֵ‪ô‬ינַ‪ó‬יִ‪ì‬ם‪,‬‬ ‫וְ‪ֹè‬לא נָ‪ó‬שַׁ‪û‬ם‪ ,‬כְּ‪î‬לוֹמַ‪ñ‬ר לְ‪ï‬מֵ‪ñ‬ת הוּא הִ‪é‬תְ‪ü‬חַ‪ë‬פֵּ‪ö‬שׂ‪.‬‬ ‫)כִּ‪î‬י הַ‪é‬דֻּ‪ç‬בִּ‪ã‬ים‪ ,‬כָּ‪ְî‬ך לְ‪ï‬פָ‪ö‬חוֹת כֻּ‪î‬לָּ‪ï‬ם אוֹמְ‪ִñ‬רים‪,‬‬ ‫אֵ‪ä‬ינָ‪ó‬ם פּוֹגְ‪å‬עִ‪ô‬ים‪ ,‬וְ‪ֹè‬לא נוֹגְ‪å‬עִ‪ô‬ים כְּ‪î‬לָ‪ï‬ל‪ ,‬בִּ‪ã‬פְ‪ö‬גָ‪ִå‬רים‪(.‬‬

‫בָּ‪ã‬רוּר לִ‪ï‬י‪ ,‬מִ‪ñ‬י שֶׁ‪û‬שְּׂ‪û‬עָ‪ô‬רוֹ‬ ‫אוֹ מְ‪ñ‬תֻ‪ü‬לְ‪ï‬תָּ‪ü‬ל הוּא‪...‬‬ ‫אוֹ שֶׁ‪ֹּû‬לא‪,‬‬ ‫ַרק הוּא יֵ‪ַì‬דע — וּבְ‪ã‬נָ‪ֵó‬קל‪,‬‬ ‫מַ‪ñ‬הוּ הַ‪é‬מּוּסַ‪ò‬ר הַ‪é‬שְׂ‪û‬כֵּ‪î‬ל‪.‬‬

‫נִ‪ó‬גַּ‪å‬שׁ הַ‪é‬דֹּב אֶ‪ä‬ל הַ‪"é‬גְּ‪å‬וִ‪è‬יָּ‪ì‬ה" כְּ‪î‬אִ‪ä‬לּוּ‪,‬‬ ‫תָּ‪ַü‬קע אַ‪ä‬פּוֹ וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת אָ‪ä‬זְ‪ê‬נָ‪ó‬הּ לִ‪ï‬קֵּ‪ú‬ק‪,‬‬ ‫ְקצָ‪õ‬ת הִ‪é‬סְ‪ò‬תּוֹבֵ‪ã‬ב וּפֹה וְ‪è‬שָׁ‪û‬ם ִרחְ‪ֵë‬רחַ‪— ë‬‬ ‫וְ‪è‬אַ‪ä‬חֲ‪ֵë‬רי כַּ‪î‬מָּ‪ñ‬ה דַּ‪ç‬קּוֹת הוּא הִ‪é‬סְ‪ò‬תַּ‪ü‬לֵּ‪ï‬ק‪.‬‬

‫הַ‪é‬חֲ‪ë‬בֵ‪ã‬רוּת הָ‪é‬אֲ‪ä‬מִ‪ñ‬תִּ‪ü‬ית‪,‬‬ ‫הַ‪é‬חֲ‪ë‬בֵ‪ã‬רוּת הַ‪é‬טְּ‪í‬הוָֹרה‪,‬‬ ‫נִ‪ó‬בְ‪ã‬חֶ‪ë‬נֶ‪ó‬ת בְּ‪ã‬שָׁ‪û‬עוֹת ָקשׁוֹת —‬ ‫בְּ‪ã‬סַ‪ò‬כָּ‪î‬נָ‪ó‬ה אוֹ בְּ‪ã‬צָ‪ָõ‬רה‪.‬‬

‫וּכְ‪î‬שֶׁ‪û‬חָ‪ë‬לְ‪ï‬פָ‪ö‬ה הַ‪é‬סַּ‪ò‬כָּ‪î‬נָ‪ó‬ה‪ ,‬הַ‪é‬דֹּב הָ‪é‬לַ‪ְï‬ך לוֹ‪,‬‬ ‫"הַ‪é‬מֵּ‪ñ‬ת" ָקם מִ‪ñ‬מְּ‪ñ‬קוֹמוֹ‪ ,‬נִ‪ó‬קָּ‪ú‬ה בִּ‪ã‬גְ‪å‬דּוֹ‪.‬‬ ‫ָקפַ‪ö‬ץ מֵ‪ñ‬עַ‪ô‬ל הָ‪é‬עֵ‪ô‬ץ אָ‪ä‬ז הֶ‪é‬חָ‪ë‬בֵ‪ã‬ר אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר בָּ‪ַã‬רח לוֹ –‬ ‫וְ‪ָè‬רץ לִ‪ï‬בְ‪ã‬דֹּק אִ‪ä‬ם ֹלא פָּ‪ö‬גְ‪å‬עוּ בִּ‪ã‬יִדידוֹ‪.‬‬ ‫"אֵ‪ä‬יזֶ‪ê‬ה מַ‪ñ‬זָּ‪ê‬ל"‪ָ ,‬קָרא אָ‪ä‬ז הַ‪é‬בּוֵֹרחַ‪,ë‬‬ ‫"אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י שָׂ‪û‬מֵ‪ñ‬חַ‪ ë‬שֶׁ‪û‬נִּ‪ó‬צַּ‪õ‬לְ‪ï‬תָּ‪ — ü‬וְ‪è‬נִ‪ְó‬רגָּ‪å‬שׁ‪.‬‬ ‫אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל בְּ‪ã‬בַ‪ã‬קָּ‪ú‬שָׁ‪û‬ה‪ ,‬חָ‪ë‬בֵ‪ã‬ר יָ‪ָì‬קר‪ ,‬אֱ‪ä‬מֹר לִ‪ï‬י‪,‬‬ ‫כְּ‪î‬שֶׁ‪û‬הַ‪é‬דֹּב ָקַרב אֵ‪ä‬לֶ‪ï‬יָך וְ‪è‬נִ‪ó‬גַּ‪å‬שׁ‪,‬‬ ‫אָ‪ä‬ז מָ‪ñ‬ה בְּ‪ã‬אָ‪ä‬זְ‪ê‬נְ‪ָó‬ך הַ‪é‬דֹּב לָ‪ï‬חַ‪ë‬שׁ?"‬

‫ביחד ולחוד‬

‫‪17‬‬

‫אחר כך בא אביו ופניו נפולים‪ .‬הוא הושיט לאשתו את מכתב הפיטורין‬ ‫שקיבל מבעל המפעל‪ ,‬והתהלך בקרוואן אנה ואנה‪.‬‬ ‫צ'רנוש עקר את עצמו מזרועותיו של אליושה‪ ,‬רץ אחרי אביו והסתבך בין‬ ‫רגליו‪ ,‬עד שנבעט הצידה‪.‬‬ ‫"אבא!" זעק אליושה למראה הגור הפצוע שיילל מכאב‪.‬‬ ‫"אין לנו כסף להאכיל חתולים‪ ",‬קרא אביו בחמת זעם‪ .‬הוא תפס בגור‬ ‫המיילל‪ ,‬והשליכו מבעד לחלון‪.‬‬ ‫תמנה שמעה את היללות ויצאה החוצה‪ .‬היא אספה את הגור מן האדמה‬ ‫והביאה אותו לסבא שלה‪.‬‬ ‫"אני מרפא אנשים‪ ",‬אמר סבא ירמיה‪.‬‬ ‫"בבקשה‪ ",‬הפצירה בו תמנה‪" ,‬הוא כל כך קטן ומסכן‪".‬‬ ‫סבא נעתר להפצרותיה‪ .‬הוא מרח משחה על פצעיו של הגור וחבש אותם‬ ‫ברצועות בד לבן‪.‬‬ ‫למחרת זרחה השמש‪ ,‬ולולא הבוץ היה אפשר לחשוב שהגיע האביב‪.‬‬ ‫תמנה ישבה על ארגז‪ ,‬ליד הקרוואן שלה‪ ,‬ובחיקה הגור השחור‪ .‬אליושה ראה‬ ‫אותה ונעצר מולה‪.‬‬ ‫עיניים גדולות בצבע‬ ‫השמים נפגשו בעיניים‬ ‫יוקדות שחורות כפחם‪.‬‬ ‫אליושה הביט‬ ‫בתחבושות העוטפות‬ ‫את הפרווה השחורה‪,‬‬ ‫וחשב‪ :‬היא הצילה את‬ ‫צ'רנוש שלי‪.‬‬ ‫תמנה הביטה בפנים‬ ‫הנוגים של אליושה‬ ‫והושיטה לו את הגור‪.‬‬ ‫ידיו נגעו בידיה ואליושה‬ ‫הרגיש כמה הן רכות‬ ‫וחמות‪ .‬הוא החזיק בגור‬ ‫זמן מה‪ ,‬החזיר אותו‬ ‫לתמנה וידו הוסיפה‬ ‫ללטף‪.‬‬

‫‪16‬‬

‫ביחד ולחוד‬

‫ביחד ולחוד‬

‫‪19‬‬

‫מִ‪ñ‬כְ‪î‬תַּ‪ü‬ב אַ‪ä‬הֲ‪é‬בָ‪ã‬ה ‪/‬‬

‫יוָֹרם טַ‪í‬הַ‪ְé‬רלֵ‪ï‬ב‬

‫הָ‪é‬יִ‪ì‬יתִ‪ü‬י כּוֹתֵ‪ü‬ב לָ‪ï‬הּ מִ‪ñ‬כְ‪î‬תַּ‪ü‬ב אַ‪ä‬הֲ‪é‬בָ‪ã‬ה‪,‬‬ ‫לוּ הָ‪é‬יִ‪ì‬יתִ‪ü‬י בָּ‪ã‬טוּחַ‪ ë‬שֶׁ‪û‬הִ‪é‬יא ֹלא תִּ‪ü‬צְ‪õ‬חַ‪ë‬ק מִ‪ñ‬מֶּ‪ñ‬נִּ‪ó‬י‪,‬‬ ‫לוּ הָ‪é‬יִ‪ì‬יתִ‪ü‬י בָּ‪ã‬טוּחַ‪ ë‬שֶׁ‪ֹּû‬לא תַּ‪ְü‬ראֶ‪ä‬ה אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬מִּ‪ñ‬כְ‪î‬תָּ‪ü‬ב לְ‪ï‬אַ‪ä‬ף אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד אַ‪ä‬חֵ‪ë‬ר‪,‬‬ ‫לוּ הָ‪é‬יִ‪ì‬יתִ‪ü‬י בָּ‪ã‬טוּחַ‪ ë‬שֶׁ‪û‬אֵ‪ä‬ין לָ‪ï‬הּ כָּ‪ֶî‬רגַ‪å‬ע חָ‪ë‬בֵ‪ã‬ר‪,‬‬ ‫לוּ הָ‪é‬יִ‪ì‬יתִ‪ü‬י בָּ‪ã‬טוּחַ‪ ë‬שֶׁ‪ֹּû‬לא יַ‪ì‬כִּ‪î‬ירוּ אֶ‪ä‬ת כְּ‪î‬תַ‪ü‬ב יָ‪ִì‬די עַ‪ô‬ל הַ‪é‬מַּ‪ñ‬עֲ‪ô‬טָ‪í‬פָ‪ö‬ה‪,‬‬ ‫לוּ הָ‪é‬יִ‪ì‬יתִ‪ü‬י בָּ‪ã‬טוּחַ‪ ë‬שֶׁ‪û‬הִ‪é‬יא תַּ‪ü‬סְ‪ò‬כִּ‪î‬ים‪,‬‬ ‫לוּ הָ‪é‬יִ‪ì‬יתִ‪ü‬י יוֵֹדעַ‪ ô‬מָ‪ñ‬ה לִ‪ï‬כְ‪î‬תֹּב בִּ‪ã‬פְ‪ö‬נִ‪ó‬ים‪.‬‬

‫אֹמֶ‪ñ‬ץ ‪/‬‬

‫דַּ‪ç‬פְ‪ö‬נָ‪ó‬ה ֶדהײַהַ‪ְé‬רטוְּך‬

‫אוּלַ‪ï‬י גַּ‪å‬ם הוּא עַ‪ô‬כְ‪î‬שָׁ‪û‬ו‪ ,‬בַּ‪ã‬מַּ‪ñ‬חְ‪ë‬בֶּ‪ֶã‬רת‪,‬‬ ‫יוֹשֵׁ‪û‬ב וּפוֹתֵ‪ü‬ר תַּ‪ְü‬רגִּ‪å‬יל?‬ ‫אִ‪ä‬מָּ‪ñ‬א שֶׁ‪û‬לִּ‪ï‬י תָּ‪ü‬מִ‪ñ‬יד אוֹמֶ‪ֶñ‬רת‪:‬‬ ‫"לְ‪ï‬בָ‪ã‬נוֹת אָ‪ä‬סוּר לְ‪ï‬הַ‪é‬תְ‪ü‬חִ‪ë‬יל!"‬ ‫אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל גַּ‪å‬ם בָּ‪ã‬נִ‪ó‬ים מַ‪ְñ‬רגִּ‪å‬ישִׁ‪û‬ים‪,‬‬ ‫הוּא רוֹצֶ‪õ‬ה בְּ‪ִã‬דיּוּק כָּ‪î‬מוֹנִ‪ó‬י‪.‬‬ ‫ָראִ‪ä‬יתִ‪ü‬י מַ‪ñ‬בָּ‪ã‬ט בְּ‪ã‬עֵ‪ô‬ינָ‪ó‬יו‪.‬‬ ‫בֵּ‪ã‬ן וּבַ‪ã‬ת‪ ,‬מָ‪ñ‬ה כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר הַ‪é‬שֹּׁנִ‪ó‬י?‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י‬ ‫מְ‪ñ‬טַ‪í‬לְ‪ï‬פֶּ‪ö‬נֶ‪ó‬ת‬ ‫עַ‪ô‬כְ‪î‬שָׁ‪û‬ו!‬

‫‪18‬‬

‫ביחד ולחוד‬

‫האֵ‪ä‬ם המלכה באה מֵדי פעם לחדרהּ של הנסיכה ודיבּרה על לִ‪ï‬בּה‪:‬‬ ‫"בִּ‪ã‬תי‪ ",‬אמרה לה‪" ,‬אַ‪ä‬ת יפה כמו פרח‪ .‬מיום ליום יפה יותר‪".‬‬ ‫לדבֶריה של המלכה ונשארה עצובה‪ .‬אחר כך‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫אבל הנסיכה לא הֶ‪é‬אמינה‬ ‫הייתה רצה בּבֶ‪ã‬הלה לראי‪ ,‬מסתכלת בדמוּתהּ‪ ,‬מסתכלת ובוכה‪.‬‬ ‫גם האוֹמֶ‪ñ‬נת הייתה שומעת את בִּ‪ã‬כייהּ ומדבּרת אליה הַ‪é‬שכֵּ‪î‬ם והַ‪é‬עֲ‪ô‬רב‪:‬‬ ‫"אַ‪ä‬ת יפה מיַרנדה‪ ,‬אַ‪ä‬ת באמת יפה‪ ",‬אמרה‪" ,‬אַ‪ä‬ת הנסיכה היפה ביותר‬ ‫שראיתי מעוֹדי‪".‬‬ ‫אך מיַרנדה לא האמינה לה‪" .‬אינך אומרת לי את האמת‪ .‬פָּ‪ö‬נַ‪ó‬יי — פְּ‪ö‬נֵ‪ó‬י‬ ‫מכשֵ‪û‬פה!" אמרה הנסיכה לאוֹמֶ‪ñ‬נת והובילה אותה אל הראי‪.‬‬ ‫"הנה‪ ,‬תסתכלי! האף שלי ארוֹך ועקוֹם‪ .‬עיִ‪ì‬ן אחת גדולה והשנייה קטנה‬ ‫ממנה‪ .‬והפּה שלי‪ "...‬והיא פרצה בִּ‪ã‬בכי‪.‬‬ ‫"חִ‪ë‬דלי להתבּוֹנן בראי‪ ",‬אמרה האוֹמנת‪" ,‬הראי משַ‪û‬קר לך‪ ,‬מיַרנדה‪".‬‬ ‫"לא! ראי איננו יכול לשַ‪û‬קר‪ ",‬השיבה הנסיכה‪" ,‬רק אנשים משַ‪û‬קרים‪".‬‬ ‫ב‪.‬‬ ‫לילה אחד נֶ‪ó‬עֱ‪ô‬רך בארמון נשף גדול‪ְ .‬קרוּאים רבּים נָ‪ó‬הֲ‪é‬רוּ מקרוֹב ומרחוֹק‪.‬‬ ‫לפני הנשף בא המלך לחַ‪ë‬דרהּ של הנסיכה ואמר לה‪:‬‬ ‫"בִּ‪ã‬תי‪ ,‬אוֹרחים רבים יגיעו הלילה‪ .‬אני רוצֶ‪õ‬ה שתוֹפיעי בִּ‪ã‬מלוֹא יוֹפיֵ‪ì‬יך‪ ,‬ואל‬ ‫תהיי עצובה‪ .‬אם לא תחַ‪ë‬ייכי‪ ,‬בסוף תשכחי איך מחַ‪ë‬ייכים‪".‬‬ ‫אביה ואמרה‪" :‬אבא‪ ,‬כרצוֹנך אעשׂה!‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫הנסיכה לא הִ‪é‬מְרתה מעולם את פּי‬ ‫אלבש את היפָ‪ö‬ה בשֹמלוֹתַ‪ü‬יי ואבוא לנשף‪".‬‬ ‫לבשה מיַרנדה את שׂמלת הנשף‪ .‬אך כאשר התבּוננה בראי נדהמה‪:‬‬ ‫'שׂמלתי כֹּה יפה אך פּנַ‪ó‬יי — אבוֹי לי! מיום ליום אני מכוערת יותר‪ .‬לא! אינני‬ ‫יכולה ללכת לנשף הזה וגם לא לנְ‪ó‬שָ‪û‬פים אחרים‪'.‬‬ ‫דרך הפֶּ‪ö‬תח האחוֹרי חָ‪ë‬מקה בַּ‪ã‬חֲ‪ë‬שַ‪û‬אי אותו לילה ונִ‪ó‬מלטה מן הארמון‪.‬‬ ‫ֶ‪ó‬יה את קולות החֲ‪ë‬צוֹצרות ואת ַרעם‬ ‫מיַרנדה רצה בחוֹשך‪ .‬בתחילה ָקלטו אוזנ ָ‪é‬‬ ‫התוּפּים המְ‪ñ‬בַ‪ã‬שׂרים את פתיחת הנשף‪ .‬אך כּכל שהִ‪é‬תרחֲ‪ë‬קה גָ‪å‬ווְ‪è‬עוּ הצְ‪õ‬לילים‪.‬‬ ‫בעַ‪ô‬צמהּ לא ידעה לאן נוֹשאוֹת אותה הרגליים‪ .‬היא רצה בכל כוֹחוֹתֶ‪ü‬יהָ‪ ,é‬עד כי‬ ‫נִ‪ó‬דמֶ‪ñ‬ה היה לה כאילו מישהו רודף להַ‪é‬שׂיגהּ ומאַ‪ä‬יים להַ‪é‬חזירה לארמון‪.‬‬ ‫ירח לא האיר אותו לילה‪ .‬רק כּוֹכב אחד שלח לה מעט אור‪ .‬עִ‪ô‬תים נֶ‪ó‬עלם‬ ‫מעיניה הכּוֹכב כָּ‪î‬ליל‪ .‬אך מֵדי פעם חזר ויצא מתוך הענן וחִ‪ë‬ייך אליה את‬ ‫חיוּכוֹ הטוב‪.‬‬ ‫"אברח אל האור הזה‪ ",‬אמרה הנסיכה והמשיכה במְ‪ñ‬רוּצתהּ‪ .‬וּככל שָקרבה‬ ‫מיַרנדה אל האור‪ ,‬התרחק הוא ממנה יותר ויותר‪ .‬אחרי ריצה ממוּשכת‬ ‫מָ‪ñ‬עֲ‪ô‬דה מרוֹב עיֵ‪ì‬יפוּת ונפלה‪.‬‬ ‫ביחד ולחוד‬

‫‪21‬‬

‫הנְ‪ó‬סיכה המכוֹערת ‪/‬‬

‫שלומית כהןײַאסיף‬

‫א‪.‬‬ ‫מִ‪ñ‬יַרנְ‪ָó‬דה‪ ,‬כך קראו לַ‪ï‬נְ‪ó‬סיכה העצוּבה‪.‬‬ ‫יום יום עמדה מול דמוּתהּ שבָּ‪ְã‬ראי וחשבה‪' :‬אם הנערה הנִ‪ó‬שקפת אלַ‪ï‬יי מן‬ ‫הראי זו אני — אז אני באמת מכוֹערת!'‬ ‫"אני מכוערת‪ ",‬בכתה מיַרנדה‪" ,‬איך יכולה להיות נסיכה מכוערת? והֵרי‬ ‫בעולם וּבְ‪ã‬כל האגדוֹת והסיפורים הנסיכות יפות הן‪ ,‬ורק אני‪ ...‬למה דווקא‬ ‫אני?!"‬ ‫ישבה הנסיכה בחַ‪ë‬דרהּ ולא רצתה לפגוש אנשים‪' .‬אנשים שבאים לארמון‬ ‫רוצים לראות נסיכה יפֵ‪ö‬הפִ‪ö‬ייה ולא מכוערת כמוני!'‬

‫‪20‬‬

‫ביחד ולחוד‬

‫בְּ‪ã‬כִ‪î‬יָּ‪ì‬ה לְ‪ï‬דוֹרוֹת ‪/‬‬

‫ע' הִ‪é‬לֵּ‪ï‬ל‬

‫מָ‪ñ‬ה נִ‪ó‬פְ‪ö‬לָ‪ï‬אִ‪ä‬ים‬ ‫מַ‪ñ‬עֲ‪ô‬שֶׂ‪û‬יָך אֱ‪ֹä‬להִ‪é‬ים‬ ‫וּמָ‪ñ‬ה ַרבּוּ!‬ ‫בָּ‪ָã‬ראתָ‪ ü‬הָ‪ִé‬רים‪ ,‬יְ‪ì‬עָ‪ô‬רוֹת וּמִ‪ñ‬ישׁוִֹרים‬ ‫יַ‪ì‬מִּ‪ñ‬ים וְ‪è‬אִ‪ä‬יִּ‪ì‬ים‬ ‫אִ‪ä‬כְ‪î‬לַ‪ï‬סְ‪ò‬תָּ‪;ü‬‬ ‫חַ‪ë‬יּוֹת וְ‪è‬חַ‪ְë‬רגּוֹלִ‪ï‬ים‪ ,‬צַ‪õ‬בִּ‪ã‬ים וְ‪è‬צִ‪õ‬פֳּ‪ִö‬רים‬ ‫וּפִ‪ö‬ילִ‪ï‬ים גְּ‪å‬דוֹלִ‪ï‬ים‪ ,‬וַ‪è‬אֲ‪ָä‬ריוֹת וּנְ‪ó‬שָׁ‪ִû‬רים‬ ‫אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל אוֹתִ‪ü‬י‪ ,‬אֱ‪ֹä‬להִ‪é‬ים‪ ,‬פִ‪ö‬סְ‪ò‬פַ‪ö‬סְ‪ò‬תָּ‪!ü‬‬ ‫סְ‪'ò‬תַ‪ü‬כֵּ‪î‬ל עָ‪ô‬לַ‪ï‬י‪:‬‬ ‫— אֵ‪ä‬יְך נִ‪ְó‬ראֶ‪ä‬ה מָ‪ַñ‬ראבּוּ!‬ ‫אַ‪ä‬לְ‪ï‬לַ‪ï‬י‪ ,‬אַ‪ä‬לְ‪ï‬לַ‪ï‬י‪,‬‬ ‫כָּ‪î‬ל כָּ‪ְî‬ך מְ‪ñ‬כֹעָ‪ô‬ר‪ ,‬בּוּשָׁ‪û‬ה לְ‪ï‬הַ‪é‬בִּ‪ã‬יט בִּ‪ã‬י‪,‬‬ ‫ָקַרחַ‪ë‬ת כָּ‪î‬זֹאת‪,‬‬ ‫חֹטֶ‪í‬ם כָּ‪î‬זֶ‪ê‬ה‪,‬‬ ‫תּוֶֹדה שֶׁ‪û‬נִּ‪ó‬כְ‪î‬שַׁ‪û‬לְ‪ï‬תָּ‪ ,ü‬חַ‪ë‬בִּ‪ã‬יבִּ‪ã‬י!‬

‫מראבו ‪/‬‬

‫ציפור המראבו‬

‫פנחס זמיר‬

‫המראבו העוף הגדול ביותר במשפחת החסידות‪ .‬הוא בעל מקור גדול‪,‬‬ ‫צוואר קרח מנוצות ובגרונו כיס אדום הבולט לעין‪ .‬תעופתו אצילית‪ .‬הוא חי‬ ‫בלהקות קטנות‪ .‬הוא בונה את קנו על צמרות העצים‪ .‬בדומה לחסידה‬ ‫הלבנה שאנו מכירים‪ ,‬גם המראבו מתקרבים למגורי אדם‪ .‬גם הם "מברכים"‬ ‫אחד את חברו בנקישות מקור ליד הקן‪ ,‬ומשמיעים קולות הדומים לנחירה‪.‬‬ ‫המראבו שומרים על סביבה נקיה‪ .‬הם ניזונים מבשר נבלות‪ ,‬ושיירים שונים‪.‬‬ ‫התנהגות זו מועילה לסביבה בה הם חיים‪ .‬הם מסלקים את שיירי הנבלות‬ ‫הנרקבות‪ ,‬וכך הלהקה מונעת התפשטות גורמי מחלות‪.‬‬ ‫המראבו מזדמן לארצנו לעתים נדירות בזמן נדידת הציפורים‪.‬‬ ‫על פי אתר "מטמון" באינטרנט‬

‫ביחד ולחוד‬

‫‪23‬‬

‫"מה אַ‪ä‬ת עושׂה פֹּה‪ ,‬בשעה זו‪ ,‬כאשר כולם ישֵ‪û‬נים וחוֹלמים חלומות?" פּנה‬ ‫אליה לפתע הכּוכב‪.‬‬ ‫"לא כולם ישֵ‪û‬נים‪ ",‬השיבה הנסיכה‪" .‬בארמון‪ ,‬למשל‪ ,‬נֶ‪ó‬ערך עכשיו נשף גדול‪.‬‬ ‫כולם שׂמֵ‪ñ‬חים ושרים‪ .‬נסיכים יפים מַ‪ñ‬רקידים נסיכות יפות‪".‬‬ ‫"גם אַ‪ä‬ת יפה‪ ",‬אמר לה הכוכב הזוֹהֵ‪é‬ר‪" ,‬יש לך פנים של נסיכה‪ .‬ומדוע אינך‬ ‫בנֶ‪ó‬שף?"‬ ‫"מה זה‪ ,‬גם אתה צוחק לי? הרי מכוערת אני‪ ,‬לכן ברחתי מן הארמון‬ ‫כשהנשף התחיל‪".‬‬ ‫"מי אמר לך שאַ‪ä‬ת מכוערת? בעינַ‪ó‬יי את היפה מכל הנסיכות שראיתי‪ ",‬אמר‬ ‫לה הכוכב‪.‬‬ ‫"הראי שלי מסַ‪ò‬פּר לי שאני מכוערת‪ ",‬אמרה מיַרנדה חֶ‪ë‬רש לכוכב ולא יכלה‬ ‫להמשיך‪ ,‬כי דמעות חנקוּ את גְ‪å‬רוֹנהּ‪.‬‬ ‫"הראי משַ‪û‬קר לך‪ .‬יד מְ‪ñ‬כַ‪î‬שֵ‪û‬פה רעה וקנָ‪ó‬אית הייתה בראי שלך‪ .‬תמיד כשמַ‪ñ‬בּיטה‬ ‫אַ‪ä‬ת בָּ‪ã‬ראי המכשפה מַ‪ñ‬גדילה את אפֵּ‪ö‬ך ומַ‪ñ‬קטינה את עינייך היפות‪ .‬שובי‬ ‫לארמון‪ ,‬נסיכה יפה‪ ,‬התבונני בִּ‪ã‬ראי אחר‪ ,‬שבחדר אחר‪ ,‬אוֹ אָ‪ä‬ז תראי כמה‬ ‫יפה אַ‪ä‬ת‪ .‬בואי אָ‪ä‬איר לך את הדרך לארמון‪".‬‬ ‫בדרך אמר לה הכוכב‪" :‬המכשפה המכוערת לא תוֹסיף לַקנא בך ולא תוֹסיף‬ ‫להִ‪é‬תנַ‪ó‬כּל לך ולפנַ‪ó‬ייך‪ .‬עוד הלילה אֲ‪ä‬סַ‪ò‬נווֵ‪è‬ר אותה‪ ",‬דיבּר הכוכב אל מיַרנדה‪,‬‬ ‫וכשהִ‪é‬גיעו לפֶּ‪ö‬תח האחוֹרי של הארמון נעלם מעיניה‪.‬‬ ‫השגיח בִּ‪ã‬בריחָ‪ë‬תהּ וגם לא‬ ‫ַ‪ë‬‬ ‫חֶ‪ë‬רש חֶ‪ë‬רש באה הנסיכה לארמון‪ .‬אף אחד לא‬ ‫בשוּבהּ‪ .‬היא חָ‪ë‬מקה לאחד החֲ‪ë‬דרים ועמדה מול ראי אחר‪ .‬ומה ראתה שם‪,‬‬ ‫בָּ‪ְã‬ראי האחר‪ ...‬היא לא האמינה למראֵ‪ä‬ה עיניה‪.‬‬ ‫'הזֹאת אני?' השתוממה מיַרנדה‪' ,‬האומנם כל כך יפה אני?' שעה ארוכה‬ ‫ֲ‪é‬‬ ‫התבּוֹננה בדמוּתהּ וחייְ‪ì‬כה‪ .‬אחר כך באה לחדרהּ‪ ,‬והתבּוֹננה בראי שלה‪ .‬אך‬ ‫ביֶדיה — נִ‪ó‬סדק‪ ,‬נפל ארצה והתנפּץ לְרסיסים‪ .‬היא התבּוֹננה‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫החזיקה אותו‬ ‫בָּ‪ã‬רסיסים המְ‪ַñ‬רצדים על הרצפה ונעלָ‪ï‬מים‪.‬‬ ‫וכשנָ‪ó‬שׂאה מיַרנדה את ֹראשה ראתה מִ‪ñ‬בַּ‪ã‬עַ‪ô‬ד לַ‪ï‬חלון את הכוכב הטוב מְ‪ַñ‬רחף‬ ‫בשמיִ‪ì‬ם ומְ‪ñ‬חַ‪ë‬ייך אליה‪ .‬היא חייְ‪ì‬כה אליו‪ ,‬בידיה נוֹפפה לו נשיקוֹת‪ ,‬עד שענן‬ ‫הסתיר אותו מעיניה הרטוּבּוֹת‪.‬‬ ‫הפעם היו עיניה היפות של מיַרנדה רטוּבּוֹת מדמָ‪ñ‬עות של שׂמחה‪.‬‬

‫‪22‬‬

‫ביחד ולחוד‬

‫מִ‪ñ‬בְּ‪ã‬כִ‪î‬י הָ‪é‬עַ‪ô‬כְ‪î‬בָּ‪ã‬ר‪.‬‬ ‫תָּ‪ü‬מִ‪ñ‬יד מֵ‪ñ‬חֲ‪ë‬תוּלִ‪ï‬ים לִ‪ï‬בְ‪ֹã‬רחַ‪ ,ë‬לְ‪ï‬הַ‪é‬פְ‪ö‬חִ‪ë‬יד נָ‪ó‬שִׁ‪û‬ים‪.‬‬ ‫חַ‪ë‬יִּ‪ì‬ים ָקשִׁ‪û‬ים!‬ ‫חַ‪ë‬יִּ‪ì‬ים מְ‪ֻñ‬קלָּ‪ï‬לִ‪ï‬ים!‬ ‫עוֹלָ‪ï‬ם ָרשָׁ‪û‬ע שֶׁ‪û‬ל חֲ‪ë‬תוּלִ‪ï‬ים!‬ ‫אִ‪ä‬ם כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר‬ ‫אָ‪ä‬ז כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר‪:‬‬ ‫כֶּ‪î‬לֶ‪ï‬ב אָ‪ä‬ז! —‬ ‫— הַ‪é‬ב הַ‪é‬ב!‬ ‫חָ‪ë‬לִ‪ï‬ילָ‪ï‬ה‪ ,‬הַ‪é‬ב‪ ,‬וָ‪è‬חַ‪ë‬ס!‬ ‫טִ‪í‬פֵּ‪ö‬שׁ!‬ ‫אֵ‪ä‬יפֹה ָראִ‪ä‬יתָ‪ ü‬עוֹד שֶׁ‪û‬יֵּ‪ì‬שׁ‬ ‫כָּ‪î‬אֵ‪ä‬לֶּ‪ï‬ה עֲ‪ô‬לוּבִ‪ã‬ים‬ ‫כְּ‪î‬מוֹ חַ‪ë‬יֵּ‪ì‬י כְּ‪î‬לָ‪ï‬בִ‪ã‬ים?! —‬ ‫הִ‪é‬בְ‪ã‬הֵ‪é‬ב הַ‪é‬כֶּ‪î‬לֶ‪ï‬ב הִ‪é‬בְ‪ã‬הוּבִ‪ã‬ים‪.‬‬ ‫תִּ‪ü‬שְׁ‪û‬מַ‪ñ‬ע‪:‬‬ ‫כֶּ‪î‬לֶ‪ï‬ב מִ‪ñ‬י שֶׁ‪û‬רוֹצֶ‪õ‬ה לִ‪ï‬הְ‪é‬יוֹת‬ ‫כֶּ‪î‬לֶ‪ï‬ב!‬ ‫הֲ‪ֵé‬רי אִ‪ä‬ם לִ‪ï‬הְ‪é‬יוֹת‪,‬‬ ‫אָ‪ä‬ז סוּס לְ‪ï‬פָ‪ö‬חוֹת! —‬ ‫סִ‪ò‬כֵּ‪î‬ם הַ‪é‬כֶּ‪î‬לֶ‪ï‬ב בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬תֵּ‪ü‬י נְ‪ó‬בִ‪ã‬יחוֹת‪.‬‬

‫שְׁ‪û‬טֻ‪í‬יּוֹת!‬ ‫צָ‪õ‬נַ‪ó‬ף בְּ‪ã‬קוֹל בּוֹכִ‪î‬ים הַ‪é‬סּוּס‪.‬‬ ‫כַּ‪î‬נִּ‪ְó‬ראֶ‪ä‬ה שֶׁ‪û‬עָ‪ô‬לֶ‪ï‬יָך אַ‪ä‬ף פַּ‪ö‬עַ‪ô‬ם ֹלא כָּ‪î‬עֲ‪ô‬סוּ!‬ ‫וְ‪è‬כַ‪î‬נִּ‪ְó‬ראֶ‪ä‬ה שֶׁ‪û‬גַּ‪å‬ם ֹלא ָרתְ‪ü‬מוּ לַ‪ï‬עֲ‪ô‬גָ‪å‬לוֹת‬ ‫וְ‪è‬כַ‪î‬נִּ‪ְó‬ראֶ‪ä‬ה שֶׁ‪ֹּû‬לא עִ‪ô‬צְ‪õ‬בְּ‪ã‬נוּ בִּ‪ְã‬קלָ‪ï‬לוֹת‬ ‫וְ‪è‬כַ‪î‬נִּ‪ְó‬ראֶ‪ä‬ה שֶׁ‪û‬גַּ‪å‬ם ֹלא הִ‪é‬כּוּ בְּ‪ã‬שׁוֹט‪,‬‬ ‫וְ‪è‬כַ‪î‬יּוֹצֵ‪õ‬א בָּ‪ã‬אֵ‪ä‬לֶּ‪ï‬ה כָּ‪î‬ל מִ‪ñ‬ינֵ‪ó‬י בּוּשׁוֹת‪,‬‬ ‫שֶׁ‪û‬נִּ‪ó‬שְׁ‪û‬אַ‪ְä‬רתָּ‪ ü‬טִ‪í‬פֵּ‪ö‬שׁ כָּ‪î‬ל כָּ‪ְî‬ך מְ‪ñ‬אוֹד!‬ ‫כִּ‪î‬י סוּס לִ‪ï‬הְ‪é‬יוֹת‬ ‫זֶ‪ê‬ה נוָֹרא מַ‪ñ‬שְׁ‪û‬פִּ‪ö‬יל!‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י‪,‬‬ ‫לוּ יָ‪ì‬כֹלְ‪ï‬תִּ‪ü‬י‪,‬‬ ‫כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר הָ‪é‬יִ‪ì‬יתִ‪ü‬י פִּ‪ö‬יל!‬ ‫כֻּ‪î‬לָּ‪ï‬ם מְ‪ñ‬טֻ‪í‬מְ‪ñ‬טָ‪í‬מִ‪ñ‬ים שָׁ‪û‬וֶ‪è‬ה!‬ ‫חוֹשְׁ‪û‬בִ‪ã‬ים‬ ‫שֶׁ‪û‬אִ‪ä‬ם‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י כָּ‪î‬זֶ‪ê‬ה עָ‪ô‬בֶ‪ã‬ה‬ ‫וְ‪è‬גָ‪å‬דוֹל‪,‬‬ ‫אָ‪ä‬ז הַ‪é‬כֹּל יָ‪ì‬כוֹל!‬ ‫הִ‪é‬נֵּ‪ó‬ה‪ ,‬לְ‪ï‬מָ‪ñ‬שָׁ‪û‬ל‪ ,‬תַּ‪ü‬בִּ‪ã‬יטוּ עַ‪ô‬כְ‪î‬שָׁ‪û‬ו‪,‬‬ ‫אֵ‪ä‬יְך הַ‪é‬מָּ‪ñ‬הַ‪ָé‬רגָ‪'å‬ה הֶ‪é‬עָ‪ô‬גֹל‪,‬‬ ‫עַ‪ô‬ל שֵׁ‪û‬שׁ נָ‪ó‬שָׁ‪û‬יו‪,‬‬

‫ביחד ולחוד‬

‫‪25‬‬

‫מִ‪ñ‬זְּ‪ê‬בוּב עַ‪ô‬ד פִּ‪ö‬יל ‪/‬‬ ‫— הוֹי‬ ‫מָ‪ñ‬ה ָקשֶׁ‪û‬ה‪ ,‬מֶ‪ñ‬ה עָ‪ô‬לוּב‬ ‫לִ‪ï‬הְ‪é‬יוֹת זְ‪ê‬בוּב! —‬ ‫זִ‪ê‬בְ‪ã‬זֵ‪ê‬ב הַ‪é‬זְּ‪ê‬בוּב‬ ‫בְּ‪ã‬קוֹל עָ‪ô‬צוּב‪.‬‬ ‫כֻּ‪î‬לָּ‪ï‬ם‪,‬‬ ‫כָּ‪î‬ל הָ‪é‬עוֹלָ‪ï‬ם רוְֹדפִ‪ö‬ים אוֹתִ‪ü‬י‪.‬‬ ‫פוּי‪ ,‬זֶ‪ê‬ה חַ‪ë‬יִּ‪ì‬ים? זֶ‪ê‬ה דִּ‪ç‬יִדיטִ‪í‬י!‬ ‫הָ‪é‬הּ‪ ,‬לוּ הָ‪é‬יִ‪ì‬יתִ‪ü‬י לְ‪ï‬מָ‪ñ‬שָׁ‪û‬ל‬ ‫צְ‪ָõ‬רצַ‪õ‬ר! —‬ ‫הַ‪é‬זְּ‪ê‬בוּב אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר‪.‬‬ ‫— לַ‪ï‬עֲ‪ô‬זָ‪ê‬אזֵ‪ê‬ל אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה עִ‪ô‬ם הַ‪é‬מָּ‪ñ‬שָׁ‪û‬ל‪,‬‬ ‫ַרק בִּ‪ã‬גְ‪å‬לָ‪ï‬לוֹ אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י כָּ‪î‬ל כָּ‪ְî‬ך אֻ‪ä‬מְ‪ñ‬לָ‪ï‬ל! —‬ ‫מָ‪ñ‬שָׁ‪û‬ל!‬ ‫ַרק זֶ‪ê‬ה חָ‪ë‬סֵ‪ò‬ר!‬ ‫אַ‪ä‬י‪ ,‬מַ‪ְñ‬רגִּ‪å‬יזִ‪ê‬ים אוֹתִ‪ü‬י כֻּ‪î‬לָּ‪ï‬ם‪,‬‬ ‫קוְֹראִ‪ä‬ים לִ‪ï‬י בְּ‪ã‬שֵׁ‪û‬מוֹת‪:‬‬ ‫"עַ‪ô‬צְ‪õ‬לָ‪ï‬ן‪ ,‬עַ‪ô‬צְ‪õ‬לָ‪ï‬ן!‬ ‫כְּ‪î‬לוּם ֹלא עוֹשֶׂ‪û‬ה‪ַ ,‬רק מְ‪ñ‬נַ‪ó‬גֵּ‪å‬ן!"‬ ‫שְׁ‪ָû‬קִרים!‬ ‫דִּ‪ç‬בּוֹת!‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י מִ‪ñ‬סְ‪ò‬כֵּ‪î‬ן‪ ,‬מִ‪ñ‬סְ‪ò‬כֵּ‪î‬ן!‬ ‫וַ‪è‬י וַ‪è‬י לִ‪ï‬י‪ ,‬מַ‪ñ‬ר!‬ ‫הַ‪é‬לְ‪ï‬וַ‪è‬אי וְ‪è‬יָ‪ì‬כֹלְ‪ï‬תִּ‪ü‬י‬ ‫לִ‪ï‬הְ‪é‬יוֹת עַ‪ô‬כְ‪î‬בָּ‪ã‬ר!‬ ‫— עַ‪ô‬כְ‪î‬בָּ‪ã‬ר!‬ ‫אוֹיָ‪ì‬ה‪ ,‬אוֹיָ‪ì‬ה‪ ,‬גּוָֹרל אַ‪ä‬כְ‪î‬זָ‪ê‬ר! —‬ ‫צִ‪õ‬יֵּ‪ì‬ץ בְּ‪ã‬לֵ‪ï‬ב נִ‪ó‬שְׁ‪û‬בָּ‪ã‬ר‬

‫‪24‬‬

‫ביחד ולחוד‬

‫ע' הִ‪é‬לֵּ‪ï‬ל‬

‫משל על הצפרדע‬ ‫היה היה פעם מֵ‪ñ‬רוץ של צפרדעים‪...‬‬ ‫המטרה היתה להגיע לקצה העליון של מגדל גבוה‪.‬‬ ‫הרבה אנשים התכנסו כדי לראות אותן ולתמוך בהן‪.‬‬ ‫המרוץ התחיל‪.‬‬ ‫למעשה‪ ,‬האנשים לא האמינו שהצפרדעים מסוגלות להגיע עד למעלה‪.‬‬ ‫כל המשפטים שנשמעו היו מהסוג‪" :‬אין טעם! הן לא יצליחו אף פעם!"‬ ‫הצפרדעים התחילו לאט לאט להתייאש‪ ,‬חוץ מאחת שהמשיכה לטפס‪.‬‬ ‫האנשים המשיכו‪..." :‬באמת חבל על הזמן! הן לא יצליחו לעולם!‪"...‬‬ ‫הצפרדעים הרימו ידיים‪ ,‬חוץ מאחת שהמשיכה למרות הכול‪...‬‬ ‫לבסוף‪ ,‬כולן נטשו את המרוץ חוץ מאותה הצפרדע שהגיעה למעלה במאמץ‬ ‫עצום‪ .‬האחרות‪ ,‬נדהמות‪ ,‬רצו לדעת איך היא עשתה זאת‪.‬‬ ‫אחת מהן נתקרבה כדי לשאול אותה‪ ,‬מה היא עשתה כדי לסיים את המרוץ‪.‬‬ ‫וגילתה שהצפרדע היתה‪...‬‬ ‫חירשת!‬

‫ביחד ולחוד‬

‫‪27‬‬

‫עַ‪ô‬ל תְּ‪ֵü‬ריסַ‪ò‬ר בָּ‪ã‬נָ‪ó‬יו‪,‬‬ ‫עַ‪ô‬ל עֶ‪ô‬שְׂ‪ִû‬רים וְ‪è‬אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד מְ‪ñ‬שָׁ‪ְû‬רתָ‪ü‬יו‬ ‫וַ‪è‬עֲ‪ô‬בָ‪ָã‬דיו‪,‬‬ ‫עַ‪ô‬ל הַ‪é‬טֻּ‪ְí‬רבָּ‪ã‬ן בְּ‪ֹã‬ראשׁוֹ וְ‪è‬עָ‪ô‬לָ‪ï‬יו‬ ‫הַ‪é‬לּוּלָ‪ï‬ב —‬ ‫כֻּ‪î‬לָּ‪ï‬ם בְּ‪ã‬יַ‪ì‬חַ‪ë‬ד אֶ‪ä‬צְ‪õ‬לִ‪ï‬י‬ ‫עַ‪ô‬ל הַ‪é‬גַּ‪å‬ב!‬ ‫וַ‪è‬אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י מִ‪ñ‬תַּ‪ü‬חְ‪ë‬תָּ‪ü‬יו‬ ‫צָ‪ִõ‬ריְך לִ‪ï‬סְ‪ò‬בֹּל!‬ ‫אָ‪ä‬ז תַּ‪ü‬גִּ‪å‬ידוּ — אֵ‪ä‬יְך אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י יָ‪ì‬כוֹל‬ ‫לְ‪ï‬נֹכַ‪î‬ח הַ‪é‬מַּ‪ñ‬צָּ‪õ‬ב‬ ‫ֹלא לִ‪ï‬הְ‪é‬יוֹת כֻּ‪î‬לִּ‪ï‬י מְ‪ñ‬אֻ‪ä‬כְ‪î‬זָ‪ê‬ב?‬ ‫וְ‪è‬אֵ‪ä‬יְך אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י יָ‪ì‬כוֹל‬ ‫ֹלא לָ‪ï‬צֵ‪õ‬את מִ‪ñ‬כֵּ‪î‬לַ‪ï‬י‪,‬‬ ‫כְּ‪î‬שֶׁ‪û‬נּוֹסָ‪ò‬ף לַ‪ï‬כֹּל‪,‬‬ ‫מַ‪ñ‬מָּ‪ñ‬שׁ נֶ‪ó‬גֶ‪å‬ד עֵ‪ô‬ינַ‪ó‬י‬ ‫בִּ‪ְã‬קצֵ‪õ‬ה הַ‪é‬שֶּׁ‪û‬נְ‪ó‬הָ‪é‬ב‬ ‫נָ‪ó‬ח לוֹ זְ‪ê‬בוּב‬ ‫חָ‪ë‬צוּף‪,‬‬ ‫שׁוֹבָ‪ã‬ב!‬ ‫בְּ‪ã‬לִ‪ï‬י בְּ‪ã‬עָ‪ô‬יוֹת‪ ,‬בְּ‪ã‬לִ‪ï‬י דְּ‪ç‬אָ‪ä‬גוֹת וּבְ‪ã‬לִ‪ï‬י כָּ‪î‬ל‬ ‫הֹדּוּ עַ‪ô‬ל הַ‪é‬גַּ‪å‬ב!‬ ‫אַ‪ä‬י אִ‪ä‬מָּ‪ñ‬א!‬ ‫כְּ‪î‬שֵׁ‪û‬ם שֶׁ‪û‬אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י פִּ‪ö‬יל‪ ,‬בְּ‪ã‬חַ‪ë‬יַּ‪ì‬י מוּטָ‪í‬ב‬ ‫לוּ זְ‪ê‬בוּב הָ‪é‬יִ‪ì‬יתִ‪ü‬י אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י תַּ‪ü‬חְ‪ë‬תָּ‪ü‬יו! —‬ ‫נִ‪ó‬גֵּ‪å‬ב הַ‪é‬פִּ‪ö‬יל דִּ‪ç‬מְ‪ñ‬עוֹת עֵ‪ô‬ינָ‪ó‬יו‪.‬‬ ‫— מָ‪ñ‬ה ָקשֶׁ‪û‬ה‪,‬‬ ‫מֶ‪ñ‬ה עָ‪ô‬צוּב‬ ‫לִ‪ï‬הְ‪é‬יוֹת זְ‪ê‬בוּב! —‬ ‫זִ‪ê‬בְ‪ã‬זֵ‪ê‬ב הַ‪é‬זְּ‪ê‬בוּב בְּ‪ã‬קוֹל עָ‪ô‬צוּב‪.‬‬

‫‪26‬‬

‫ביחד ולחוד‬

‫חֲ‪ë‬סִ‪ò‬ידוֹת מְ‪ñ‬סַ‪ò‬פְּ‪ö‬רוֹת ‪/‬‬ ‫הָ‪é‬אֲ‪ä‬גַ‪å‬ם שָׁ‪ֵû‬קט כְּ‪î‬שֶֹׁקת‪,‬‬ ‫עַ‪ô‬ל חוֹפוֹ בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬תֵּ‪ü‬י שׁוּרוֹת‬ ‫חֲ‪ë‬סִ‪ò‬ידוֹת עוֹשׂוֹת תִּ‪ü‬סְ‪ֹò‬רֶקת‬ ‫מִ‪ñ‬תְ‪ַü‬קשְּׁ‪û‬טוֹת וּמִ‪ñ‬תְ‪ü‬גַּ‪å‬נְ‪ó‬דְּ‪ç‬רוֹת‬ ‫כִּ‪î‬גְ‪å‬בָ‪ã‬רוֹת מְ‪ñ‬פֹאָ‪ä‬רוֹת‪,‬‬ ‫מִ‪ñ‬תְ‪ü‬הַ‪é‬דְּ‪ç‬רוֹת וּמִ‪ñ‬תְ‪ַü‬קשְּׁ‪û‬טוֹת‪,‬‬ ‫וּמוּבָ‪ã‬ן — מְ‪ñ‬פַ‪ö‬טְ‪í‬פְּ‪ö‬טוֹת‪.‬‬ ‫הָ‪é‬אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת מֵ‪ñ‬הֶ‪é‬ן אוֹמֶ‪ֶñ‬רת‪,‬‬ ‫כִּ‪î‬י שָׁ‪û‬מְ‪ñ‬עָ‪ô‬ה מִ‪ñ‬פִּ‪ö‬י אַ‪ä‬חֶ‪ֶë‬רת‬ ‫שֶׁ‪û‬בָּ‪ã‬עֶ‪ֶô‬רב בָּ‪ã‬אֲ‪ä‬גַ‪å‬ם‬ ‫הִ‪é‬תְ‪ַü‬רחֵ‪ë‬ץ מִ‪ñ‬ין בֶּ‪ã‬ןײַאָ‪ָä‬דם‪.‬‬ ‫בֶּ‪ã‬ןײַאָ‪ָä‬דם — ְראוּ זֶ‪ê‬ה פֶּ‪ö‬לֶ‪ï‬א!‬ ‫אֵ‪ä‬ין לוֹ שׁוּם דְּ‪ç‬בָ‪ִã‬רים כָּ‪î‬אֵ‪ä‬לֶּ‪ï‬ה‪.‬‬ ‫ֹלא כָּ‪î‬נָ‪ó‬ף וְ‪ֹè‬לא נוֹצָ‪õ‬ה —‬ ‫סְ‪ò‬תָ‪ü‬ם ֵקֵרחַ‪ ë‬כְּ‪î‬בֵ‪ã‬יצָ‪õ‬ה!‬

‫לֵ‪ï‬אָ‪ä‬ה גּוֹלְ‪ְï‬דבֶּ‪ְã‬רג‬ ‫"הֲ‪é‬בָ‪ã‬לִ‪ï‬ים! מָ‪ñ‬ה אַ‪ä‬תְּ‪ ü‬אוֹמֶ‪ֶñ‬רת!"‬ ‫מִ‪ñ‬תְ‪ü‬עָ‪ֶô‬רבֶ‪ã‬ת הָ‪é‬אַ‪ä‬חֶ‪ֶë‬רת‪.‬‬ ‫"אֵ‪ä‬י ֹראשֵׁ‪ְû‬ך? מַ‪ñ‬מָּ‪ñ‬שׁ חֶ‪ְë‬רפָּ‪ö‬ה!‬ ‫אֵ‪ä‬ין שׁוּם פֶּ‪ö‬לֶ‪ï‬א‪ַ ,‬רק אִ‪ä‬וֶּ‪è‬לֶ‪ï‬ת‪.‬‬ ‫הָ‪é‬אָ‪ָä‬דם — וַ‪è‬דַּ‪ç‬אי הוּא יֶ‪ì‬לֶ‪ï‬ד —‬ ‫וַ‪è‬עֲ‪ַô‬דיִ‪ì‬ן בַּ‪ã‬קְּ‪ú‬לִ‪ï‬פָּ‪ö‬ה‪.‬‬ ‫שֶׁ‪û‬הֲ‪ֵé‬רי בָּ‪ã‬רוּר מְ‪ñ‬אוֹד‪:‬‬ ‫אֵ‪ä‬יְך יוּכַ‪î‬ל יְ‪ì‬צוּר לִ‪ï‬חְ‪ë‬יוֹת‬ ‫בְּ‪ã‬לִ‪ï‬י כְּ‪î‬נָ‪ó‬פַ‪ö‬יִ‪ì‬ם וְ‪è‬נוֹצוֹת?"‬

‫ביחד ולחוד‬

‫‪29‬‬

‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י רוֹצָ‪õ‬ה שֶׁ‪û‬יִּ‪ì‬הְ‪é‬יוּ לִ‪ï‬י אֶ‪ä‬לֶ‪ï‬ף מֶ‪ְñ‬רכָּ‪î‬בוֹת ‪/‬‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י רוֹצָ‪õ‬ה שֶׁ‪û‬יִּ‪ì‬הְ‪é‬יוּ לִ‪ï‬י אֶ‪ä‬לֶ‪ï‬ף מֶ‪ְñ‬רכָּ‪î‬בוֹת‬ ‫וּבְ‪ã‬כָ‪î‬ל אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת כָּ‪ִî‬רית ְקטִ‪í‬יפָ‪ö‬ה‬ ‫אֶ‪ä‬לֶ‪ï‬ף מֶ‪ְñ‬רכָּ‪î‬בוֹת ְקחוּ אוֹתִ‪ü‬י הַ‪é‬בַּ‪ã‬יְ‪ì‬תָ‪ü‬ה‬ ‫מִ‪ñ‬דֶּ‪ֶç‬רְך ְרחוָֹקה כְּ‪î‬שֶׁ‪û‬אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י עֲ‪ô‬יֵ‪ì‬פָ‪ö‬ה‬ ‫אֶ‪ä‬לֶ‪ï‬ף מֶ‪ְñ‬רכָּ‪î‬בוֹת בְּ‪ã‬סוֹף הַ‪é‬לַּ‪ï‬יְ‪ì‬לָ‪ï‬ה‬ ‫ְקחוּ אוֹתִ‪ü‬י הַ‪é‬חוּצָ‪õ‬ה בַּ‪ã‬בְּ‪ָã‬קִרים‬ ‫מִ‪ñ‬תַּ‪ü‬חַ‪ë‬ת לַ‪ï‬חַ‪ë‬לּוֹן‬ ‫אֶ‪ä‬לֶ‪ï‬ף מֶ‪ְñ‬רכָּ‪î‬בוֹת חַ‪ë‬כּוּ לִ‪ï‬י‬ ‫עַ‪ô‬ד שֶׁ‪û‬אֶ‪ä‬גְ‪å‬מֹר אֶ‪ä‬ת כָּ‪î‬ל הַ‪é‬דִּ‪ç‬בּוִּרים‪.‬‬ ‫אֶ‪ä‬לֶ‪ï‬ף מֶ‪ְñ‬רכָּ‪î‬בוֹת כְּ‪î‬שֶׁ‪û‬אֶ‪ä‬תְ‪ü‬גַּ‪å‬עְ‪ô‬גֵּ‪å‬עַ‪ô‬‬ ‫יָ‪ì‬בִ‪ã‬יאוּ אֵ‪ä‬לַ‪ï‬י הַ‪é‬בַּ‪ã‬יְ‪ì‬תָ‪ü‬ה חֲ‪ë‬בֵ‪ִã‬רים‬ ‫שֶׁ‪û‬אַ‪ä‬ף פַּ‪ö‬עַ‪ô‬ם ֹלא יָ‪ì‬כְ‪î‬לוּ לָ‪ï‬בוֹא‪ ,‬כִּ‪î‬י גָּ‪å‬רוּ‬ ‫מֵ‪ñ‬עֵ‪ô‬בֶ‪ã‬ר לַ‪ï‬יַּ‪ì‬מִּ‪ñ‬ים מֵ‪ñ‬עֵ‪ô‬בֶ‪ã‬ר לֶ‪ï‬הָ‪ִé‬רים‬ ‫וְ‪è‬הַ‪é‬כַּ‪î‬ד שֶׁ‪û‬נִּ‪ó‬שְׁ‪û‬בַּ‪ã‬ר לִ‪ï‬י‬ ‫לְ‪ï‬אֶ‪ä‬לֶ‪ï‬ף שַׁ‪û‬בְ‪ִã‬ריִרים‬ ‫בְּ‪ã‬אֶ‪ä‬לֶ‪ï‬ף מֶ‪ְñ‬רכָּ‪î‬בוֹת יִ‪ì‬סַּ‪ò‬ע‬ ‫עַ‪ô‬ל אֶ‪ä‬לֶ‪ï‬ף כָּ‪ִî‬רים‬ ‫בַּ‪ã‬שֶּׁ‪û‬מֶ‪ñ‬שׁ הָ‪ְé‬רסִ‪ò‬יסִ‪ò‬ים יַ‪ì‬בְ‪ִã‬ריקוּ‬ ‫כַּ‪î‬אֲ‪ä‬בָ‪ã‬נִ‪ó‬ים טוֹבוֹת‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י רוֹצָ‪õ‬ה שֶׁ‪û‬יִּ‪ì‬הְ‪é‬יוּ לִ‪ï‬י אֶ‪ä‬לֶ‪ï‬ף מֶ‪ְñ‬רכָּ‪î‬בוֹת‪.‬‬

‫‪28‬‬

‫ביחד ולחוד‬

‫נוִּרית זַ‪ְê‬רחִ‪ë‬י‬

‫ידי פנייה אל הרגש‪ ,‬ולא אל התבונה‪ .‬שהרי מי לא ירצה להיות מקובל‬ ‫בחברה ונערץ? מי לא ירצה להיות מצליחן? כזה ששייך לקבוצה מיוחסת‬ ‫שרק היא יכולה לאפשר לעצמה לרכוש את המוצר?‬ ‫החברות מבטיחות לנו הבטחות שווא בדברי חנופה‪ ,‬ומנצלות את החולשות‬ ‫האנושיות שלנו‪.‬‬ ‫הדעה הרווחת היא שקל להשפיע על בני הנוער‪ ,‬ואולי זו ההזדמנות להוכיח‬ ‫שאין זה כך ושהנוער חשוב לו להיות קודם כל צרכן נבון הרבה יותר מאשר‬ ‫להיות "קוּל"‪.‬‬

‫ביחד ולחוד‬

‫‪31‬‬

‫הרדיפה אחר מותגים ‪/‬‬

‫שולה פרידור‬

‫להיות "קוּל!"‪ ,‬להיות "מקובל"‪ ,‬זה חלומם של הרבה מבני הנוער כיום‪.‬‬ ‫לדעתם‪ ,‬אחת הדרכים להיהפך לכאלה היא לקנות את המותגים האופנתיים‬ ‫ביותר‪ .‬המותג הוא סמל שכל חברה מסחרית עיצבה לעצמה‪ ,‬והוא מזהה‬ ‫אותה‪ .‬לפעמים זה בגד‪ ,‬לפעמים בושם‪ ,‬מכונית או תיק לבית הספר‪.‬‬ ‫המשותף לכל אלה שהם כולם מוצרי צריכה שבני אדם בעולם כולו קונים‬ ‫אותם‪.‬‬ ‫לכל חברה יש מותג‪ ,‬אלא שישנם מותגים שהפכו למותגי יוקרה‪ .‬כלומר‪ ,‬מי‬ ‫שרוכש אותם מזוהה מיד עם קבוצת ה"מקובלים" בחברה‪ .‬המפרסמים‬ ‫הבינו שאפשר להרוויח מכך הרבה מאוד כסף ‪.‬‬ ‫אתם שואלים איך זה קורה? ובכן הפרסומת היא האחראית לחלק גדול‬ ‫מהיוקרה המיוחסת למותגים‪ .‬בשיטות שונות הפועלות על הלא–מודע שלנו‬ ‫המפרסמים מפתים אותנו לרכוש נעל ספורט מסוימת ולא אחרת‪ ,‬את‬ ‫הג'ינס הזה ולא אחר! איך הם עושים זאת? הם קושרים נעל ספורט‬ ‫מסוימת עם כדורגלן נערץ מסוים שהוא מודל לחיקוי לצעירים‪ ,‬שאף מקבל‬ ‫על כך כסף רב‪ .‬רבים רוצים להשתייך ל"מועדון" של נועלי הנעליים‬ ‫"הקסומות"‪ ,‬כאילו בזכותן זכה הכדורגלן בתהילתו‪ ,‬וממהרים לקנות את‬ ‫הנעליים האלה‪ .‬שחקנית או זמרת משתמשת בבושם מסוים‪ ,‬מיד הבושם‬ ‫הזה מקבל שם יוקרתי‪ ,‬ונערות רבות מוכנות לרכוש אותו בכסף רב העולה‬ ‫על השווי האמיתי שלו‪.‬‬ ‫קנייה של מותג כרוכה בהוצאה כספית גדולה‪ ,‬וברור שבדרך כלל ההורים הם‬ ‫שמשלמים עליה‪ .‬זאת ועוד‪ ,‬מותג יוקרה לא הופך את המוצר לטוב יותר או‬ ‫לראוי וחזק יותר‪ .‬הקונה משלם כסף רב משום שהוא רוצה להכריז כי ברשותו‬ ‫פריט זה או אחר שרק לקבוצה "נבחרת" יש‪ .‬כך נדמה לו שמעמדו החברתי‬ ‫יתחזק‪ .‬אבל ברור ששום מותג יוקרה לא יהפוך אותנו לבני אדם טובים יותר‬ ‫או חכמים יותר‪ .‬לכל היותר הוא יכול לעשות אותנו לעניים יותר‪ ...‬חשוב‬ ‫שנזכור‪ ,‬הבגדים וכל שאר פריטי האופנה הם רק העטיפה החיצונית‪.‬‬ ‫מה אפשר לעשות כדי לא להתפתות? בראש ובראשונה עלינו ללמוד להיות‬ ‫ביקורתיים כלפי הפרסומות הזורמות אלינו מכל אמצעי התקשורת‬ ‫ושוטפות את מוחנו‪ .‬עלינו לדעת שהמניע של המפרסמים הוא כסף בלבד‪,‬‬ ‫ושמטרתם היא לעורר אותנו לצרוך כמה שיותר‪ ,‬ובמקרים רבים ללא צורך‪.‬‬ ‫חשוב שנדע שמפתים אותנו מבלי שנרגיש באמצעים מתוחכמים מאוד על‬

‫‪30‬‬

‫ביחד ולחוד‬

‫מקיפה את כל הילדים‪ .‬וארוכה הדרך לאותם ילדים הישנים ברחובות‪ ,‬רעבים‬ ‫ללחם ומנוצלים לרעה‪ .‬ואולי‪ ,‬הילדים שזכו לחינוך ולחיים טובים ובריאים‪,‬‬ ‫כשיתבגרו — ילחמו למען זכויותיהם של אותם ילדים‪ ,‬שעדיין לא זכו לכך‪.‬‬ ‫הכותבת היא ד"ר צפרירה שחם‪ ,‬מרצה ומטפלת בילדים ובנוער‪.‬‬

‫משחקי ילדים‪ ,‬פיטר ברויגל‪ ,‬צייר פלמי )‪(1569–1525‬‬ ‫ביחד ולחוד‬

‫‪33‬‬

‫לכל ילד יש זכות ‪/‬‬

‫צפרירה שחם‬

‫לכל ילד זכות טבעית לחיים‪ ,‬לאושר‪ ,‬לבית ולמשפחה אוהבת‪ .‬אך לא תמיד זה היה‬ ‫כך ולא לכל הילדים‪ .‬עד לפני כשלוש מאות שנים‪ ,‬התייחסו אל הילד כאל "מבוגר‬ ‫מצומצם"‪ ,‬כלומר — איש קטן‪ .‬ולכן‪ ,‬לא היו בגדים מיוחדים לילדים כמו שיש היום‪,‬‬ ‫או מאכלים מיוחדים‪ ,‬ספרי ילדים או צעצועים‪ .‬הילדים לבשו בגדים כמו של‬ ‫גדולים‪ ,‬רק במידות קטנות ואכלו מה שהמבוגרים אכלו‪ .‬ספרים לילדים לא היו‪ ,‬כי‬ ‫רוב האנשים בעולם לא ידעו קרוא וכתוב ובוודאי לא הילדים‪ .‬המבוגרים לא‬ ‫חשבו שלילדים יש צורך בסיפורים מיוחדים‪ ,‬בחינוך או בטיפול שונה מזה שלהם‪.‬‬ ‫הרבה מחלות ומגפות קשות היו בעולם‪ ,‬והרפואה לא היתה מפותחת עדיין‪.‬‬ ‫כמחצית מהילדים מתו בשנים הראשונות לחייהם‪ ,‬ואלו שנותרו בחיים עזרו‬ ‫למשפחה בעבודה‪ ,‬כדי להביא פרנסה‪ .‬ילדים עבדו בניקוי ארובות‪ ,‬במכרות פחם‬ ‫בעומק האדמה‪ ,‬בבתיײַחרושת‪ ,‬ושילמו על כך בבריאות ולעיתים אף בחייהם‪.‬‬ ‫לכולם היה ברור‪ ,‬שילדים הולכים לעבוד מרגע שהם מסוגלים לכך‪ .‬אף אחד לא‬ ‫חשב שהם צריכים זמן למשחקים או ללימוד‪ .‬הם עבדו בעבודות קשות ביותר‪,‬‬ ‫מאור ראשון ועד חשכה‪ ,‬וזכו לא פעם ליחס אכזרי של מכות וקללות‪ ,‬מצד‬ ‫המבוגרים‪ .‬מצב זה נמשך מאות בשנים‪ .‬רק במאה העשרים החלו להבין שלילדים‬ ‫יש צרכים מיוחדים‪ ,‬והיחס אליהם שונה מקצה לקצה‪ .‬הרבה ילדים זוכים ללמוד‪,‬‬ ‫לקבל מזון ראוי וטיפול רפואי‪ .‬אך ישנם עוד כײַ‪ 250‬מיליון ילדים בכל מדינות‬ ‫העולם‪ ,‬שמנוצלים בעבודה קשה שעות רבות בכל יום‪ ,‬שאינם זוכים לאוכל טוב‪,‬‬ ‫לטיפול רפואי או לבגד חם‪ .‬הם מייצרים בעבודתם מוצרים יפים‪ ,‬שאנשים קונים‬ ‫ונהנים מהם‪ ,‬מבלי לדעת מי עשה אותם ובאיזה סבל‪ .‬יש הרואים גם בהעסקת‬ ‫ילדים בפרסומות‪ ,‬בדוגמנות ובהופעות — פגיעה בילדות שלהם‪.‬‬ ‫הילדים הם הקבוצה החלשה ביותר בחברה‪ ,‬והם זקוקים לעזרת המבוגרים על‬ ‫מנת להשיג לעצמם זכויות‪ .‬רק לפני חמשײַעשרה שנה‪ ,‬נקבע עלײַידי העצרת‬ ‫הכללית של האומות המאוחדות "יום הילד הבינלאומי"‪ ,‬והוא מצוין כל שנה‬ ‫בײַ‪ 20‬בנובמבר‪ .‬היה צורך לכתוב אמנה )הסכם( לזכויות הילדים‪ ,‬היות ובמשך‬ ‫מאות שנים הם לא נחשבו לשווי ערך או שווי זכויות למבוגרים‪ .‬מדינות רבות‬ ‫חתמו על האמנה )ביניהם גם ישראל‪ ,‬בײַ‪ ,(1991‬אך למרות זאת עדיין ניתן‬ ‫לראות ילדים העובדים בשוק בסחיבת ארגזים כבדים‪ ,‬או מוכרים סחורה‬ ‫בצמתי הדרכים‪.‬‬ ‫האמנה שנכתבה‪ ,‬מטרתה להגן על כל הילדים מפני התעללות וניצול‪ ,‬מתוך‬ ‫שוויון מלא ללא הפליה של גזע‪ ,‬מין‪ ,‬דת‪ ,‬שפה‪ ,‬צבע עור‪ ,‬נכות או מוצא לאומי‪.‬‬ ‫האמנה מקיפה את כל תחומי החיים ופתוחה לשינויים ותוספות‪ ,‬אך עדיין אינה‬

‫‪32‬‬

‫ביחד ולחוד‬

‫אֶ‪ä‬ל הַ‪é‬דֶּ‪ֶç‬רְך ‪/‬‬

‫שִׁ‪û‬מְ‪ִñ‬רית אוֹר‬

‫וְ‪è‬שׁוּב נֵ‪ó‬צֵ‪õ‬אָ‪ä‬ה אֶ‪ä‬ל הַ‪é‬דֶּ‪ֶç‬רְך‬ ‫יָ‪ì‬ד בְּ‪ã‬יָ‪ì‬ד לַ‪ï‬דֶּ‪ֶç‬רְך‬ ‫בְּ‪ã‬שַׁ‪ְû‬רשֶׁ‪ֶû‬רת זָ‪ê‬הָ‪é‬ב‪.‬‬ ‫וְ‪è‬שׁוּב נֵ‪ó‬צֵ‪õ‬אָ‪ä‬ה אֶ‪ä‬ל הַ‪é‬דֶּ‪ֶç‬רְך‬ ‫עַ‪ô‬ם אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד לַ‪ï‬דֶּ‪ֶç‬רְך‬ ‫וְ‪è‬שִׁ‪û‬יֵרנוּ עַ‪ô‬ל גַּ‪å‬ב‪.‬‬ ‫וְ‪è‬עַ‪ô‬ד לְ‪ï‬שַׁ‪û‬עֲ‪ֵô‬רי ָרִקיעַ‪ô‬‬ ‫בְּ‪ã‬וַ‪è‬דַּ‪ç‬אי נַ‪ó‬גִּ‪å‬יעַ‪ô‬‬ ‫עוֹד מְ‪ñ‬עַ‪ô‬ט‬ ‫אִ‪ä‬ם ֹלא עַ‪ô‬כְ‪î‬שָׁ‪û‬ו‪.‬‬ ‫וְ‪è‬עַ‪ô‬ד לְ‪ï‬שַׁ‪û‬עֲ‪ֵô‬רי ָרִקיעַ‪ô‬‬ ‫בְּ‪ã‬וַ‪è‬דַּ‪ç‬אי נַ‪ó‬גִּ‪å‬יעַ‪ô‬‬ ‫כִּ‪î‬י דַּ‪ְç‬רכֵּ‪î‬נוּ ֹלא לַ‪ï‬שָּׁ‪û‬וְ‪è‬א‪.‬‬ ‫וְ‪è‬גַ‪å‬ם אִ‪ä‬ם אֲ‪ֻä‬רכָּ‪î‬ה הַ‪é‬דֶּ‪ֶç‬רְך‬ ‫וְ‪ַè‬רבָּ‪ã‬ה הַ‪é‬דֶּ‪ֶç‬רְך‬ ‫הֵ‪é‬ן כֹּחֵ‪ë‬נוּ עוֹד ַרב‪.‬‬ ‫וְ‪è‬גַ‪å‬ם אִ‪ä‬ם אֲ‪ֻä‬רכָּ‪î‬ה הַ‪é‬דֶּ‪ֶç‬רְך‬ ‫וְ‪ַè‬רבָּ‪ã‬ה הַ‪é‬דֶּ‪ֶç‬רְך‬ ‫נַ‪ó‬עֲ‪ô‬בֹר בָּ‪ã‬הּ יַ‪ì‬חְ‪ë‬דָּ‪ç‬ו‪.‬‬ ‫וְ‪è‬עַ‪ô‬ד לְ‪ï‬שַׁ‪û‬עֲ‪ֵô‬רי ָרִקיעַ‪...ô‬‬

‫וְ‪è‬תֵ‪ü‬ן בְּ‪ã‬לִ‪ï‬בֵּ‪ã‬נוּ בִּ‪ã‬ינָ‪ó‬ה לְ‪ï‬הָ‪é‬בִ‪ã‬ין וּלְ‪ï‬הַ‪é‬שְׂ‪û‬כִּ‪î‬יל‬

‫מתוך תפילת שחרית‬

‫יחד בבית הספר‬

‫>‪<None‬‬

‫לפעמים היתה מפסיקה את השיעור‪ ,‬שולחת את כולנו לשחק בחצר אך‬ ‫משאירה עמה בכיתה שניים נבחרים שנמצאו ראויים להמשיך‪ .‬הגולים‬ ‫שבחצר לא התענגו על השיעור החופשי אלא דווקא קינאו בנבחרים‪...‬‬ ‫)מתוך "סיפור על אהבה וחושך"(‬

‫יחד בבית הספר‬

‫‪37‬‬

‫מורהײַזלדה ‪/‬‬

‫עמוס עוז‬

‫מורהײַזלדה דיברה כה בשקט‪ ,‬עד שאם רצינו לשמוע לא היה די שנשתתק‬ ‫אלא היה הכרח לרכון לפנים על שולחנותינו‪ .‬היינו יושבים אפוא רכונים‬ ‫לפנים בלי הרף‪ ,‬מן הבוקר עד הצהריים‪ ,‬כי חששנו לאבד כל מילה‪ :‬כל מה‬ ‫שדיברה מורהײַזלדה היה מושך לב וקצת לא צפוי‪ .‬כאילו למדנו אצלה שפה‬ ‫חדשה‪ ,‬לא רחוקה מאוד מן העברית ואףײַעלײַפיײַכן שונה וצובטת לב‪ :‬להרים‬ ‫היא קראה לפעמים הררים‪ .‬לכוכבים — כוכבי שמים‪ .‬התהום היתה תהום‬ ‫רבה והעצים נקראו אילנות‪ ,‬אף כי לרוב היו נקראים אצלה כל אחד ואחד‬ ‫בשמו‪ .‬אם ביטאת בכיתה רעיון שמצא חן בעיניה‪ ,‬היתה מורהײַזלדה‬ ‫מצביעה עליך ואומרת חרש‪ :‬תסתכלו נא כולכם‪ ,‬הנה יש כאן ילד‬ ‫שטוףײַאור‪ .‬אם שקעה אחת הבנות בחלום בהקיץ‪ ,‬היתה מורהײַזלדה מבארת‬ ‫לנו כי ממש כשם שאיש אינו אשם בנדודי השינה שלו‪ ,‬כך אסור להאשים‬ ‫את נועה בנדודי העֵ‪ô‬רוּת הפוקדים אותה לפעמים‪.‬‬ ‫ללעג‪ ,‬לכל לעג שהוא‪ ,‬קראה מורהײַזלדה בשם רעל‪ .‬לשקר קראה נפילה או‬ ‫שבירה‪ .‬לעצלות קראה בשם עופרת‪ ,‬לרכילות — עיני הבשר‪ .‬הגאווה נקראה‬ ‫אצלה חורכתײַכנפיים והוויתור‪ ,‬גם ויתור קטנטן‪ ,‬ואפילו ויתור על מחק או‬ ‫על תורך לחלק את דפי הציור‪ ,‬כל ויתור נקרא בפיה ניצוץ‪ .‬שבועייםײַשלושה‬ ‫לפני חג הפורים‪ ,‬שהיה בעינינו היקר בחגים‪ ,‬אמרה פתאום בכיתה‪ :‬ואולי‬ ‫השנה בכלל לא יהיה פורים‪ .‬אולי יכבו אותו בדרך‪.‬‬ ‫יכבו? את החג? אבל איך זה? בהלה גדולה נפלה עלינו‪ :‬לא רק חרדת‬ ‫החמצת פורים אלא אימה חשכה מפני אותם כוחות עצומים ונעלמים‪,‬‬ ‫כוחות שעל דבר קיומם לא סיפרו לנו עד היום‪ ,‬כאלה שיש בכוחם‪ ,‬אם רק‬ ‫יעלה הרצון מלפניהם‪ ,‬להדליק ולכבות חגים כאילו היו החגים לא יותר‬ ‫מאשר גפרורים‪.‬‬ ‫מורהײַזלדה מצִ‪õ‬דה‪ ,‬לא טרחה להיכנס לפרטים ורק רמזה לנו שכּבּוּי אוֹ‬ ‫אִ‪ä‬יײַכיבוי החג תלויים בעיקר בה‪ :‬היא עצמה מחוברת איײַכך אל הכוחות‬ ‫הסמויים המבדילים בין חג ללאײַחג ובין קודש לחול‪ .‬ובכן מוטב לנו אפוא‪,‬‬ ‫כך אמרנו זה לזה‪ ,‬אם רק איננו רוצים שחג פורים יכבה לנו‪ ,‬מוטב שאנחנו‪,‬‬ ‫מצִ‪õ‬דנו‪ ,‬נתאמץ קצת יותר לעשות את המעט שיש בכוחותינו לעשות כדי‬ ‫שרוּחָ‪ë‬הּ של מורהײַזלדה תהיה טובה עלינו‪ .‬הלוא שום מעט‪ ,‬אמרה‬ ‫מורהײַזלדה‪ ,‬שום מעט אינו מעט בעיני מי שאין לו מאום‪.‬‬ ‫אני זוכר את עיניה‪ :‬עירניות וחמות‪ ,‬שומרות סוד‪ ,‬אך לא שמחות‪ .‬עיניים‬ ‫יהודיות שהיה להן חיתוך קצת טַ‪í‬טַ‪í‬רי‪.‬‬

‫‪36‬‬

‫יחד בבית הספר‬

‫הכול ברחו למקומותיהם ונֶ‪ó‬אֶ‪ä‬למוּ דום מפּחד‪ .‬חיוור עלה המורה לדוּכָ‪î‬נוֹ‪,‬‬ ‫ובקול מוזר שאל‪:‬‬ ‫"מי זה היה?" איש לא ענה‪.‬‬ ‫המורה חזר וצעק‪ ,‬מֵ‪ñ‬רים עוד יותר את קולו‪" :‬מי זה?"‬ ‫אז קם גָ‪å‬ארוֹנֶ‪ó‬ה בְּ‪ã‬אחת‪ַ ,‬רחֲ‪ë‬מיו נִ‪ó‬כמָ‪ñ‬רים על ְקרוֹסִ‪ò‬י המסכן‪ ,‬ואמר בְּ‪ã‬הֶ‪é‬חלֵ‪ï‬טיוּת‪:‬‬ ‫"אני!"‬ ‫המורה התבונן בו‪ ,‬התבונן בתלמידים הַ‪é‬מִ‪ñ‬שְׁ‪û‬תָ‪ü‬אִ‪ä‬ים‪ ,‬ואז אמר בקול שָׁ‪û‬לֵ‪ï‬ו‪" :‬זה‬ ‫לא אתה‪ ".‬וכעבור רגע קל אמר‪" :‬האשם לא יֵ‪ì‬יענש‪ .‬יקום!"‬ ‫ְקרוֹסִ‪ò‬י קם על רגליו‪ ,‬ובקול בּוֹכים אמר‪" :‬הם הִ‪é‬כּוּ אותי והעליבו אותי;‬ ‫איבדתי את הַ‪é‬שליטה על עצמי‪ ,‬וזרקתי‪"...‬‬ ‫"שב‪ ",‬אמר המורה‪" .‬יקומו אלה שהִ‪é‬תגָ‪å‬רוּ בו‪".‬‬ ‫ארבעה התרוממו בראש מוּרכּן‪.‬‬ ‫"אתם‪ ",‬אמר המורה‪" ,‬אתם העלבתם חבר שלא הִ‪é‬תגרה בכם‪ ,‬לְ‪ï‬עַ‪ô‬גתם לאוּמלל;‬ ‫הִ‪é‬כּיתם חלש שאינו מסוגל להתגונן‪ .‬בּיצַ‪õ‬עתם את אַ‪ä‬חד המעשים המַ‪ñ‬חפּירים‬ ‫ביותר היכולים להַ‪é‬כְ‪î‬תים יְ‪ì‬צוּר אֱ‪ä‬נוֹשׁ‪".‬‬ ‫מִ‪ñ‬שֶׂ‪û‬סיים את דבריו ירד אל בין הספסלים‪ ,‬הניח ידו מתחת לסנטֵ‪í‬רו של גָ‪å‬ארוֹנֶ‪ó‬ה‪,‬‬ ‫שישב בראש מוּשפּל‪ ,‬אִ‪ä‬ילְ‪ï‬צוֹ להרים אליו את פניו‪ ,‬תלה בו את עיניו ואמר‪:‬‬ ‫"וּלְ‪ָï‬ך יש נְ‪ó‬שמה אֲ‪ä‬צילה‪".‬‬ ‫גָ‪å‬ארוֹנֶ‪ó‬ה ניצֵ‪õ‬ל את שעת הכּוֹשֶ‪û‬ר ולחש כמה מילים באוזני המורה; המורה נִ‪ó‬פנָ‪ó‬ה‬ ‫לעֵ‪ô‬בר ארבעת האשֵ‪û‬מים ואמר פתאום‪" :‬אני סולח לכם‪".‬‬ ‫)מתוך "הלב"‪ ,‬תרגמה‪ :‬מרים שוסטרמן פדובאני(‬

‫זכותי שלא יכאיבו לי‪ ,‬שלא יעליבו אותי‬ ‫ושלא ישפילו אותי‪.‬‬ ‫אחריותי לא לפגוע באחרים גם באופן מילולי‬ ‫או באופן פיסי‪.‬‬ ‫מתוך הזכויות שלי ושלכם‪/‬האחריות שלי ושלכם‪ ,‬משרד החינוך‬

‫יחד בבית הספר‬

‫‪39‬‬

‫מעשה נדיב ‪/‬‬

‫אדמונדו דה אמיציס‬

‫וְ‪è‬אמנם הבוקר הוכיח גָ‪å‬ארוֹנֶ‪ó‬ה את עצמו‪ .‬כשנכנסתי לבית הספר — באיחוּר‬ ‫קל‪ ,‬כי המוָרה מהכיתה העליונה עצרה אותי ושָׁ‪û‬אלה באיזו שעה תוּכל לבוא‬ ‫לביקור בְּ‪ã‬ביתנו — וּבכן‪ ,‬כשנכנסתי לכיתה המוֶרה עוד לא היה‪ ,‬ושלושה או‬ ‫ארבעה ילדים עִ‪ô‬ינוּ את ְקרוֹסִ‪ò‬י המסכן‪ ,‬בעל השֵׂ‪û‬ער האדום‪ ,‬שזְ‪ê‬רועו האחת‬ ‫משוּתקת ואִ‪ä‬מו מוכרת ירקות‪ .‬הם דקרו אותו ברגליים‪ ,‬זרקו בפניו קליפות‬ ‫עַ‪ְô‬רמוֹנים‪ ,‬וְ‪è‬כינוּהוּ בַּ‪ã‬עלײַמוּם וּמפלצת‪ ,‬מְ‪ñ‬חַ‪ë‬קים אותו ואת זרועו התלוּיה‬ ‫לצַ‪õ‬ווָ‪è‬ארו‪ .‬והוא — לבדו לגמרי בקצה הספסל‪ ,‬חיוור כמת — ישב והקשיב‪,‬‬ ‫מתבונן פעם בזה ופעם באַ‪ä‬חֵ‪ë‬ר‪ ,‬ועיניו מִ‪ñ‬תחננות שיַ‪ì‬ניחוּ לו לנפשו‪ .‬אבל אלה‬ ‫רק הִ‪é‬רבּוּ את לַ‪ï‬עְ‪ô‬גָ‪å‬ם‪ ,‬והוא התחיל לרעוד וּלְ‪ï‬הַ‪é‬אְ‪ä‬דים מכַּ‪î‬עס‪ .‬פתאום קם‬ ‫פְ‪ַö‬ראנְ‪ó‬טִ‪í‬י‪ ,‬הפרצוף המגעיל הזה‪ ,‬נעמד על ספסל ושָׂ‪û‬ם עצמו כנושׂא שני סלים‬ ‫בזרועותיו‪ ,‬מְ‪ñ‬חַ‪ֶë‬קה את אמו של ְקרוֹסִ‪ò‬י כשהייתה באה להמתין לִ‪ï‬בנהּ בשער —‬ ‫מפני שכָּ‪î‬עת היא חולה‪ .‬רבים פרצו בצחוק רם‪ .‬אז איבד ְקרוֹסִ‪ò‬י את‬ ‫עֶ‪ô‬שְ‪û‬תוֹנוֹתיו‪ ,‬תפס ֶקסֶ‪ò‬ת והִ‪é‬שליכהּ בכוח רב בראשו של פְ‪ַö‬ראנְ‪ó‬טִ‪í‬י‪ .‬אלא שהנער‬ ‫הפרוע התכופף מִ‪ñ‬בְּ‪ã‬עוֹד מוֹעֵ‪ô‬ד‪ ,‬והֶקסת הִ‪é‬כּתה בַּ‪ã‬חֲ‪ë‬זֵ‪ê‬ה המוֶֹרה‪ ,‬שנכנס ממש‬ ‫באותו רגע לכיתה‪.‬‬

‫‪38‬‬

‫יחד בבית הספר‬

‫יהודה רבינוביץ ואילנה בּוּרק‪,‬‬ ‫שתֵ‪ü‬דעו לכם‪ ,‬שאתם פוגעים באחדוּת הכיתה‪ .‬החֶ‪ë‬ברה שלכם היא רק של‬ ‫הילדים השְ‪û‬וויצֶ‪õ‬רים‪ ,‬שחושבים את עצמם‪ .‬אתם חושבים שכולם יבואו‬ ‫להִ‪é‬תחנן שתקבלו אותם לחֶ‪ë‬ברה‪ .‬אבל זו טעות גדולה מצִ‪õ‬דכם‪ .‬אף אחד בכלל‬ ‫לא צריך את החברה שלכם‪ .‬אנחנו עכשיו מקימים חברה משֶ‪û‬לנו‪ .‬יהיו לנו‬ ‫מסיבּות עם דברים טובים וטיולים‪ .‬אנחנו נחליט מי הילדים שיִ‪ì‬היו אצלנו‬ ‫ונקרא לקבוצה שלנו בשֵ‪û‬ם סודי שלא ְנ‪ó‬גַ‪å‬לה לכם‪ .‬מי שיְ‪ì‬גלה את השם הסודי‬ ‫אלֵ‪ï‬יכם רוב‬ ‫ֵי‪ì‬צא מן הקבוצה‪ .‬ושתֵ‪ü‬דעו שאף אחד לא צריך אתכם‪ ,‬ושהִ‪é‬צטרפו ֲ‪ä‬‬ ‫הילדים החלשים שהם ‪ְê‬ז ָנ‪ó‬בוֹת‪.‬‬ ‫המכתב לא היה חתוּם‪ ,‬אבל הם הכּירו את כתבײַידי‪ ,‬והם ידעו שרק אני‬ ‫מסוגלת לכתוב מכתב כזה‪ .‬ניצה הייתה מְ‪ñ‬לֵ‪ï‬את הִ‪é‬תפַּ‪ö‬עֲ‪ô‬לוּת‪.‬‬ ‫"דליה‪ ,‬אז באמת נָ‪ó‬קים חֶ‪ë‬ברה?" שאלה‪.‬‬ ‫"בטח!" אמרתי‪.‬‬ ‫להודות על האמת‪ ,‬לא הייתי בטוחה שנָ‪ó‬קים חברה‪ .‬ובאמת‪ ,‬לא הקמנו שום‬ ‫חברה משלנו‪ .‬אבל היה לי חשוב להִ‪é‬תנקם בילדים מהחברה של יהודה‬ ‫רבינוביץ ואילנה‪ ,‬ולהראות להם שהם לא צודקים‪.‬‬ ‫כל העניין התחיל מזֶ‪ê‬ה שיום אחד סיפרו לי שיֵ‪ì‬ש בכיתה חֶ‪ë‬ברה‪ ,‬והמַ‪ñ‬נהיגים‬ ‫שלהם הם אילנה‪ ,‬יהודה ועָ‪ô‬דה‪ ,‬המלכה של הכיתה‪ .‬האחרים היו מִ‪ñ‬יָרה'לֶ‪ï‬ה‪,‬‬ ‫השִׁ‪û‬פְ‪ö‬חָ‪ë‬ה של עדה‪ ,‬עַ‪ô‬מיקם השמן ומיכאל הטיפש‪ ,‬שתמיד מרביץ כשאינו יודע‬ ‫להָ‪é‬שיב על הַ‪ְé‬קנָ‪ó‬טָ‪í‬ה‪ ,‬ועוד ילדים אחדים‪ .‬הם מתאספים כל יום שישי ועושים‬ ‫מסיבות‪ ,‬ואותי הם לא הזמינו‪ .‬זה הרגיז אותי מאוד‪ .‬איך זה‪ ,‬אותי‪,‬‬ ‫התלמידה הכי טובה בכיתה‪ ,‬ראש ועדתײַהתַ‪ü‬רבּוּת‪ ,‬חֲ‪ë‬בֵ‪ã‬רת ועדײַכיתה‪,‬‬ ‫משתתפת בכל ההצגות‪ ,‬כותבת את הפִ‪ö‬ילִ‪ï‬יטוֹנִ‪ó‬ים בְּ‪ã‬בַ‪ã‬רײַמִ‪ñ‬צווֹת‪ ,‬אותי לא‬ ‫מזמינים? כעסתי‪ ,‬אבל לא היה לכבוֹדי לבקש להתקבל‪ .‬אז החלטתי להילחם‬ ‫בהם‪ .‬אני אַ‪ä‬ראה להם שלא צריכים אותם‪ .‬אני אֲ‪ä‬פָ‪ö‬רק להם את החֶ‪ë‬ברה‪.‬‬ ‫ניסיתי לארגן את כל הילדים שנשארו בחוץ‪ .‬אלה היו כל התלמידים‬ ‫הבינוניים ואורי‪ ,‬שפשוט הֶ‪é‬עְ‪ô‬דיף לקרוא ספרים‪ .‬הכרזתי מלחמה על הילדים‬ ‫מהחֶ‪ë‬ברה‪ .‬המכתב והסְ‪ò‬טירה היו השִׂ‪û‬יא באותה מלחמה‪.‬‬ ‫הלכתי הביתה וחשבתי איך לתכנן את המַ‪ñ‬הֲ‪é‬לכים הבאים‪ .‬הֶ‪é‬חלטתי שאֶ‪ä‬עֱ‪ô‬שׂה‬ ‫אצלי בבית מסיבּה ביום שישי ואזמין את כל הכיתה‪ ,‬וגם את אלה שבחֶ‪ë‬ברה‪,‬‬ ‫חוץ מיהודה ואילנה ועָ‪ô‬דה‪ .‬כדי שהילדים יברחו מהַ‪é‬חֶ‪ë‬ברה שלהם ויבואו‬ ‫למסיבה שלי‪ .‬בבוקר הֶ‪é‬חלטתי שזה רעיון לא טוב‪.‬‬ ‫כשבאתי באותו יום לכיתה אף אחד לא קרא לי דליה‪.‬‬ ‫"כתבת אולי עוד מכתב?"‬ ‫ְ‪ü‬‬ ‫"שלום פִ‪ö‬ילוֹסוֹפִ‪ö‬ית‪ ",‬אמרה עדה‪,‬‬ ‫לא עניתי‪ .‬אני לא חייבת לענות כשקוראים לי פילוסופית‪ .‬יש לי שֵׁ‪û‬ם‪ .‬גם‬ ‫יחד בבית הספר‬

‫‪41‬‬

‫פִ‪ö‬ילוֹסוֹפִ‪ö‬ית ‪/‬‬

‫תימוֹרה צוּר‬

‫אף אחד לא היה בכיתה חוץ ממני‪ .‬זה היה הזמן להניח את המכתב על‬ ‫שולחנו של יהודה ַרבּינוֹביץ‪ .‬שַׂ‪û‬מתי את המכתב בתָ‪ü‬א שבשולחן ויצאתי‬ ‫במהירות מהכיתה‪ .‬לא סיפרתי על המכתב הזה אפילו לניצה‪ ,‬חברתי הטובה‪.‬‬ ‫יצאתי לחצר‪ .‬לא היה לי חֵ‪ë‬שק לדבּר‪ ,‬וגם פחדתי שאפלוט מפי משהו בלי‬ ‫כּווָ‪è‬נה ואקלקל הכול‪ .‬הייתה שעת ההפסקה הגדולה‪ ,‬וחצַ‪õ‬ר ביתײַהספר הייתה‬ ‫מלֵ‪ï‬אה ילדים‪ .‬החֶ‪ë‬בֶר'ה שלנו‪ ,‬מכיתה ז' שנייה‪ ,‬הִ‪é‬תרכּזו במגרש הספורט‬ ‫ושיחקו במחניים‪ .‬בכַ‪î‬וונה נשארתי למעלה‪ ,‬ליד בִּ‪ã‬רזֵ‪ê‬י המים‪ .‬היה קיץ וילד‬ ‫אחד הִ‪é‬תיז עליי מאקדח מים — ילד מכיתה ג' או ד'‪ .‬עשיתי לו "נוּײַנוּײַנוּ" ביד‪,‬‬ ‫אבל לא יותר‪ .‬התחלתי לרדת למטה‪ ,‬לעֵ‪ô‬בר שֵׂדרת עצי הברוש‪ ,‬כשפתאום‬ ‫ראיתי את יהודה רבינוביץ מתקרב אליי בטיסה‪ .‬הוא נתן לי סטירת לחי‬ ‫מצלצלת ואמר‪" :‬טוב לָ‪ְï‬ך‪ ,‬עכשיו תדעי! פִ‪ö‬ילוֹסוֹפִ‪ö‬ית‪".‬‬ ‫יהודה המשיך בטיסה במוַרד השביל ואני הנחתי ידי על מְ‪ñ‬קום הסְ‪ò‬טירה‪ .‬פניי‬ ‫לָ‪ï‬הֲ‪é‬טוּ‪' .‬יופי‪ ',‬חשבתי‪' ,‬הִ‪é‬צלחתי להרגיז אותו‪ .‬הוא מחוּמם!' שמחתי מאוד‪.‬‬ ‫זאת אולי הפעם הראשונה בחיי ששׂמחתי על שמישהו "הִ‪é‬פליק" לי סטירה‪.‬‬ ‫הסטירה הזאת הֵ‪é‬עידה שאני ניצחתי בסיבוּב הזה‪.‬‬ ‫צִ‪õ‬לצול לתחילת השיעור‪ .‬מיהרתי לכיתה‪ .‬ליד הפתח עמדו יהודה רבּינוביץ‪,‬‬ ‫אילנה בּוְּרק בתײַדודתו‪ ,‬ועוד שניים מהחֶ‪ë‬בָרה שלהם‪ .‬אילנה בּוְּרק אמרה‪:‬‬ ‫"פילוסופית"‪ ...‬בקול אַ‪ä‬רסי מאוד‪ .‬יהודה התבייש להסתכל לי בעיניים‪ .‬אני‬ ‫בטוחה שהִ‪é‬תחרט על הסטירה ש"הִ‪é‬פליק" לי מִ‪ñ‬קוֶֹדם‪ .‬בדרך כלל היה ילד‬ ‫נחמד שלא הִ‪é‬רביץ‪ ,‬ובטח לא לְ‪ï‬בָ‪ã‬נוֹת‪ .‬ראיתי את זְ‪ê‬אֵ‪ä‬בִ‪ã‬יק קורא את המכתב שלי‬ ‫והבנתי שהמכתב עבר מִ‪ñ‬יָ‪ì‬ד לְ‪ï‬יָ‪ì‬ד‪ .‬התיישבתי במקומי‪ ,‬ליד ניצה‪ .‬ניצה שאלה‪:‬‬ ‫"דליה‪ ,‬מה קרה? למה הם קוראים לך 'פילוסופית'?"‬ ‫"אֲ‪ä‬ספּר לך אחרי השיעור‪ ",‬אמרתי‪ .‬לֶ‪ï‬חְ‪ë‬יִ‪ì‬י עוֹד לָ‪ï‬הֲ‪é‬טה מֵ‪ñ‬הַ‪é‬סְ‪ò‬טירה‪ .‬גם יורם‬ ‫ווֹלְ‪ï‬שְׁ‪û‬טֵ‪í‬ין הסתכל עליי בשאֵ‪ä‬לה‪ .‬כל אלה שלא השתייכו לחֶ‪ë‬ברה היו סקרנים‬ ‫מאוד‪ .‬היה ידוע בכיתה שיֵ‪ì‬ש מאֲ‪ä‬בק ביני ובין המנהיגים של החֶ‪ë‬ברה‪ ,‬אבל הֲ‪ֵé‬רי‬ ‫לא שיתפתי שום ילד בתָ‪ü‬כניותיי‪ ,‬לכן הם לא ידעו מה הולך‪.‬‬ ‫השיעור עבר לאט‪ .‬ראיתי שמעבירים פתקים‪ ,‬וִ‪è‬יהודית וְ‪è‬עָ‪ָô‬דה דיבּרו בִּ‪ã‬שׂפת‬ ‫האצבעות‪ .‬לא הבנתי את השפה הזאת‪ .‬ידעתי שהן מדבּרות עליי‪ ,‬אבל לא‬ ‫היה לי אכפת‪ .‬נִ‪ó‬דמֶ‪ñ‬ה לי שזה היה שיעור גֵ‪å‬אוגרפיה‪ .‬לא הִ‪é‬צבּעתי בשיעור‬ ‫אפילו פעם אחת‪ ,‬וּבְ‪ã‬סוף השיעור ראיתי שהמורה אַ‪ä‬יילה מסתכלת בי במבט‬ ‫בוחן‪ .‬היא לא הייתה רגילה שאינני משתתפת‪.‬‬ ‫בהפסקה סיפרתי לניצה מה היה כתוב במכתב‪:‬‬

‫‪40‬‬

‫יחד בבית הספר‬

‫דוִ‪è‬ד המלך ‪/‬‬

‫יוסי מרגלית‬

‫כשהִ‪é‬ציע לי דוִ‪è‬ד‪ ,‬שהוא יהיה דוד המלך ואני אהיה עבד שלו‪ ,‬שָׂ‪û‬מַ‪ñ‬חתי ַדווקא‪.‬‬ ‫דוד חזק מכל ילדי הכיתה‪ ,‬וטוב להיות עבד של החזק — אם אי אפשר להיות‬ ‫חזק‪ .‬לפעמים יש ילדים בכיתה‪ ,‬הרוצים לתת מכות לחלשים — סתם מכות‪,‬‬ ‫בלי שום סיבה; ולפעמים רוצים הילדים הגדולים להַ‪é‬ראות גְ‪å‬בורה‪ ,‬והם‬ ‫שמחים כאשר ילד קטן מסכן הולך מהם בוכה‪ .‬אם אני עבד של ילד חזק‪,‬‬ ‫הוא לא יִ‪ì‬יתן שיַ‪ì‬כּוּ אותי‪ .‬לכן שמחתי להיות עבד של דוִ‪è‬ד‪.‬‬ ‫בדרך כלל לא נורא כל כך להיות עבד‪ .‬יֶ‪ì‬תר הילדים אפילו אינם מחוּיבים‬ ‫לדעת על זה‪ ,‬בהתחלה‪ .‬העבד משתדל לעזור לַ‪ï‬אדוֹנָ‪ó‬יו בכל דבר‪ ,‬והוא שותף‬ ‫אִ‪ä‬תו במשחקים וּמשתדל שהניצחון יהיה על צִ‪õ‬דו‪ .‬למשל‪ ,‬כשמשַׂ‪û‬חקים‬ ‫במחנַ‪ó‬יִ‪ì‬ים‪ ,‬עובר העבד תֵ‪ü‬כף לַ‪ï‬הגנה‪ ,‬וכל פעם שבא לידו הכדור — הוא מוסר‬ ‫אותו לאדוֹנָ‪ó‬יו; ואם האדון והעבד כבר שבוּיים‪ ,‬ברור שהאדון — הוא המוסר‬ ‫מסירות והמשתדל "להוריד"‪ ,‬והעבד — הוא שָרץ ומביא את הכדור כל פעם‬ ‫שהכדור מתגלגל רחוק‪ .‬וככה בכל דבר ודבר‪ .‬לי לא היה אִ‪ä‬כפת כלל לעזור‬ ‫לדוִ‪è‬ד ולשרת אותו במחנַ‪ó‬יִ‪ì‬ים‪ :‬בין כך ובין כך כמעט שאינני מצליח "להוריד"‪,‬‬ ‫וּבמסירוֹת מהירות אני מאבד כדורים‪ .‬מה שאמת — זה אמת‪ .‬העיקר‬ ‫שידעתי‪ ,‬כי בכל פעם שיעשו לי רעה‪ ,‬יבוא דוִ‪è‬ד המלך ויעשה צדק‪.‬‬ ‫כשלא היה מה לעשות במגרש המשחקים‪ ,‬היה דוד המלך בא לחצר שלנו‪,‬‬ ‫והיינו משַׂ‪û‬חקים ממש כמלך ועבד; הוא הוציא פקודה‪ ,‬ואני רצתי מהר‬ ‫והבאתי לבֵ‪ã‬נים שנשארו מהבניין ובניתי לו ארמון‪ .‬הארמון לא מצא חן‬ ‫בעיניו‪ ,‬ואז הרסתי אותו ובניתי חדש‪ .‬הוא נתן לי עצות )כי מלך צריך להיות‬ ‫חכם( וגם עזר לי קצת לִ‪ï‬בנות — אף כי לא נאֶ‪ä‬ה למלך לִ‪ï‬בנות בעצמו‪.‬‬ ‫כשהארמון היה גמור‪ ,‬היה מוּטל עליי לכַ‪î‬לכֵּ‪î‬ל את המלך‪ .‬הלכנו לגינה‪ ,‬עקרנו‬ ‫גְ‪å‬זָ‪ê‬רים אחדים וּשטַ‪í‬פתִ‪ü‬ים במים‪ ,‬והמלך אכל וגם אני אכלתי על שולחן המלך‪.‬‬ ‫ככה הייתי עבד של דוד ימים אחדים‪ ,‬ואולי הייתי מסכים להיות עבד שלו‬ ‫עוד הרבה זמן; אבל פתאום הוא נעשה מלך רע‪ ,‬ואף אחד אינו רוצה להיות‬ ‫עבד של מלך רע‪.‬‬ ‫דווקא בגוּלוֹת הוא לא הצליח‪ ,‬המלך הזה‪ .‬לעִ‪ô‬תים רחוקות מאוד היה מצליח‬ ‫לפגוע‪ ,‬וכמעט תמיד היו מרוויחים ממנו את כל הגולות שלו‪ .‬אולי בגלל זה‬ ‫הוא רצה שאהיה העבד שלו‪ :‬אני הִ‪é‬רווחתי כמעט תמיד‪ ,‬ואת הגוּלוֹת‬ ‫שהרווחתי נתתי לו‪ .‬הוא היה מפסיד אחתײַשתיים‪ ,‬ואינני יודע מאיִ‪ì‬ן היו לו‬ ‫עוד גוּלוֹת להפסיד‪ .‬יכול להיות שהוא קנה בכספו — וזו בושה גדולה לילד‬ ‫לקנות גוּלוֹת‪ .‬לי קנו פעם אחת חמש גוּלוֹת‪ ,‬ויותר לא קנו לי אף פעם‪ ,‬וגם‬ ‫את החמש ההן איבדתי‪.‬‬ ‫והנה יום אחד‪ ,‬בהפסקה הגדולה‪ ,‬בא אלי דוִ‪è‬ד המלך וציווה להַ‪é‬חֲ‪ë‬רים בשבילו‬ ‫יחד בבית הספר‬

‫‪43‬‬

‫כשמירי‪ ,‬שתמיד הייתה חֲ‪ë‬בֵ‪ã‬רה שלי‪ ,‬קראה לי "פילוסופית"‪ ,‬הִ‪é‬רגשתי שצריך‬ ‫לעשות משהו‪ ,‬אבל לא ידעתי מה‪ .‬זאת לא הייתה ְקללה‪ ,‬אבל השם הרגיז‬ ‫אותי מאוד‪ .‬בהפסקה של תֵ‪ü‬שע ראיתי את עדה ויהודה ומירה'לה מִ‪ñ‬סתוְֹדדים‪.‬‬ ‫היה ברור שהם מתכננים משהו‪ .‬בהפסקה הגדולה יצאתי מהכיתה יחד עם‬ ‫זאֵ‪ä‬ביק‪ .‬שאלתי אותו אם הביא היום את האופניים החדשים שלו‪ .‬הוא לא‬ ‫השיב‪" .‬זאביק‪ ,‬שמעת את השאֵ‪ä‬לה שלי?" שאלתי‪ .‬זאביק הִ‪é‬תחַ‪ë‬מק‪ .‬קראתי‬ ‫ליורם שיְ‪ì‬חכּה לי‪ ,‬אבל הוא לא שׂם לב‪ .‬אחרי שפּניתי לילד השלישי הבנתי‪:‬‬ ‫הם הכריזו עליי חֵ‪ֶë‬רם! אף אחד לא מדבּר אִ‪ä‬תי‪ .‬אפילו ניצה התחמקה ממני‪.‬‬ ‫הסתובבתי כל ההפסקה לבדי והיו לי דמעות בעיניים‪ .‬בקושי התאפּקתי לא‬ ‫לבכות‪ .‬מנוּוָ‪è‬לִ‪ï‬ים! לא מספיק שאִ‪ä‬רגנו בכיתה חֶ‪ë‬ברה‪ ,‬הם עוד מְ‪ñ‬עִ‪ô‬זים לעשות‬ ‫עליי חֵ‪ֶë‬רם‪ .‬אף פעם לא חשבתי שזה יִ‪ì‬קרה לי‪ .‬אני לא מלשינה ולא מרביצה‬ ‫ולא שוויצֶ‪õ‬רית ולא מִ‪ñ‬תחנֶ‪ó‬פת לַ‪ï‬מורים‪ .‬ובכלל זה לא הגיע לי‪ .‬ניצה עדיין‬ ‫התחמקה מפניי‪ .‬אבל בסוף יום הלימודים‪ ,‬בדרך הביתה‪ ,‬הִ‪é‬שׂיגה אותי וחזרנו‬ ‫ביחד כרגיל‪ .‬היא התנצלה‪ .‬היא פחדה שאם תְ‪ü‬דבּר אִ‪ä‬תי לפני כולם‪ ,‬יעשו‬ ‫חֵ‪ë‬רם גם עליה‪ .‬באמצע הדרך הצטרף אלינו יורם‪ .‬גם הוא לא רצה בעֶ‪ô‬צם‬ ‫לעשות עליי חרם‪ ,‬והתבייש שלא ענה לי בהפסקה‪ ,‬כשפניתי אליו‪ .‬לפחות‬ ‫יש לי עם מי לדבּר‪ .‬באותו יום הכנתי שיעורים יחד עם ניצה‪ .‬לַ‪ï‬מָ‪ñ‬חֳ‪ë‬רת‪,‬‬ ‫כשבאתי לבית הספר‪ ,‬בכלל לא פניתי לאף אחד חוץ מלניצה וליורם‪ .‬עשיתי‬ ‫את עצמי שלא אכפת לי‪ .‬זאֵ‪ä‬ביק דיבר אליי ראשון‪:‬‬ ‫"אני יכול לתת לך סיבוּב על האופניים שלי‪ ",‬אמר‪ ,‬כאילו הוא עונֶ‪ó‬ה על‬ ‫השאלה שלי מאתמול‪ .‬לא ידעתי מה לעשות‪ .‬היו לו אופניים נהדרים‪ ,‬ומאוד‬ ‫רציתי סיבוּב‪ .‬לרגע הִ‪é‬תכּוונתי לשתוק ולא לענות לו‪ ,‬בגלל העֶ‪ô‬לבּוֹן שהֶ‪é‬עֱ‪ô‬ליב‬ ‫אותי ביום הקודם‪ .‬אבל אחר כך אמרתי‪" :‬טוב‪ ,‬מתַ‪ü‬י?"‬ ‫"היום אחרי הלימודים‪ ",‬השיב זאֵ‪ä‬ביק‪" ,‬אם אַ‪ä‬ת רוצה‪".‬‬ ‫רציתי‪.‬‬ ‫אף אחד לא זכר את החֵ‪ë‬רם למחרת כשבאתי לכיתה‪ ,‬אבל השם "פילוסופית"‬ ‫נשאר‪ .‬כששָ‪û‬אֲ‪ä‬לוּ פעם את אוּרי למה קוראים לי "פילוסופית"‪ ,‬אמר‪" :‬תמיד‬ ‫היא מוכרחה לנצח בוויכּוּחים‪ ".‬אבל אני זכרתי את המכתב ואת הסְ‪ò‬טירה‪,‬‬ ‫ואף על פי ששנאתי מאוד את השם ואף פעם לא השבתי כשקראו לי‬ ‫"פילוסופית"‪ ,‬לא התחרטתי מעולם לא על המכתב ולא על הסטירה‪.‬‬

‫‪42‬‬

‫יחד בבית הספר‬

‫היד רעדה‪ ,‬וכבר התגלגלו גוּלוֹת אחדות על פני כל הכיתה‪ .‬העמדתי את‬ ‫הקופסה על השולחן‪ ,‬התחלתי לרדוף אחרי הגוּלוֹת המתגלגלות וקיללתי את‬ ‫דוד ואת כל המְ‪ñ‬לָ‪ï‬כים‪ ,‬המְ‪ñ‬ציקים לָ‪ï‬עֲ‪ô‬בדים המסכנים; ופתאום‪...‬‬ ‫פתאום פָּ‪ö‬רץ לכיתה עֶ‪ô‬זרא‪ .‬דווקא עזרא‪ ,‬שיושב עם חֶ‪ë‬זי ליד שולחן אחד‬ ‫והוא חבר טוב שלו‪ .‬לוּלֵ‪ï‬א נבהלתי כל כך‪ ,‬אולי הייתי מספר לעזרא איזו‬ ‫מעשייה; אבל הוא ראה שנבהלתי וראה את הגוּלוֹת המפוזרות ואת הקופסה‬ ‫העומדת על השולחן‪ ,‬ותֵ‪ü‬כף רץ החוּצה‪.‬‬ ‫עכשיו ידעתי בדיוק מה יהיה‪ .‬ואכן‪ ,‬כל הילדים פרצו פנימה "מְ‪ñ‬חוּממים"‪,‬‬ ‫ותֵ‪ü‬כף התחלתי לקבל מכות‪ .‬אפילו לא ניסיתי להחזיר‪ :‬מה אני נגד כל‬ ‫הכיתה? אבל התחלתי לצעוק "דוִ‪è‬ד‪ ,‬דוד!"‪ .‬הייתי בטוח שהוא יבוא להפריד‬ ‫וּלהגן עליי‪ :‬הלוא אני עבד שלו‪ ,‬ותמיד הוא צריך לשמור עליי‪ ,‬בייחוּד כשאני‬ ‫ממלא את פקודתו! ודוד באמת בא‪ .‬כל הילדים הִ‪é‬בּיטו עליו קצת לראות מה‬ ‫יעשה‪ ,‬אבל הוא לא עשה כלום‪ .‬כשהם ראו כי אין סכנה‪ ,‬התחילו להכות‬ ‫אותי שוב‪.‬‬ ‫"דוִ‪è‬ד‪ ,‬אני לא מסכים!" צעקתי‪" ,‬אני עבד שלך‪ ,‬ואתה צריך לשמור עליי!"‬ ‫"אתה גנב ולא יותר!" ענה דוד‪ .‬כל הילדים אמרו אחריו "גנב‪ ,‬גנב‪ ",‬וכל אחד‬ ‫השתדל להראות שהוא שונא גנבים‪.‬‬ ‫ואז לא יכולתי להתאפּק עוד וצעקתי בקול רם‪ ,‬שכּל הילדים ישמעו‪:‬‬ ‫"תֵ‪ü‬דעו לכם שהוא שלח אותי‪ .‬הוא! הוא מפסיד תמיד את כל הגוּלוֹת‪ ,‬והוא‬ ‫ציווה שאֶ‪ä‬סחב בשבילו!"‬ ‫"טיפש!" צחק דוד‪" ,‬אני רק עשיתי צחוק‪ ,‬ואתה הולך וגונב!"‬ ‫ומי יודע מה היה הסוף‪ ,‬לוּלֵ‪ï‬א צלצל הפעמון וההפסקה נגמרה‪ .‬לפני שנכנסה‬ ‫המורה כבר היינו בִּ‪ã‬מקוֹמוֹתֵ‪ü‬ינוּ‪ ,‬כאילו לא קרה כלום‪ .‬אחרי השיעור כבר לא‬ ‫הִ‪é‬תעסקו אִ‪ä‬תי הילדים‪ .‬החזרתי לחֶ‪ë‬זי את כל הגוּלוֹת שלו ונשבעתי‪ ,‬שלא‬ ‫אקח אצלו עוד אף גוּלה‪ ,‬לעולם‪.‬‬ ‫כמובן‪ ,‬מאז לא היה עוד דוד מלך שלי‪ .‬בכלל לא הסכמתי עוד להיות עבד‬ ‫למישהו‪ .‬כשאחד נעשה מלך‪ ,‬או אפילו סתם אדון‪ ,‬הוא חושב שהוא יוכל‬ ‫לעשות בך מה שהוא רוצה; ואחר כך‪ ,‬אם הוא מכניס אותך בְּ‪ã‬צרה‪ ,‬הוא צוחק‬ ‫לך ולא אכפת לו‪ .‬וּכשאני חושב על מה שקרה עם דוד ועם הגוּלוֹת של חֶ‪ë‬זי‪,‬‬ ‫אני עוד שמח שכּל העניין נגמר רק במקום‪ .‬מה היה‪ ,‬אילוּ נוַדע הדבר‬ ‫למורים‪ ,‬והמוָרה שלנו הייתה כותבת מכתב לאבא ואמא?‬

‫יחד בבית הספר‬

‫‪45‬‬

‫את הגוּלוֹת של חֶ‪ë‬זִ‪ê‬י‪ .‬חֶ‪ë‬זִ‪ê‬י הוא המצליח בגוּלוֹת יותר מכל הילדים‪ .‬הוא בא‬ ‫תמיד לבית הספר עם שתי קופסאות — אחת מלֵ‪ï‬אה גוּלוֹת ואחת ריקה‪ .‬הוא‬ ‫אומר‪ ,‬שהקופסה המלאה עושה לו מזלות‪ ,‬ובגללה הוא מרוויח וממלא גם‬ ‫את הקופסה השנייה‪ .‬כמה גוּלוֹת יש לו בבית — אף אחד אינו יודע‪ .‬המוָרה‬ ‫כבר לקחה אצלו ארבע פעמים קופסה מלאה גוּלוֹת‪ ,‬כי שמעה את הרעש‬ ‫שלהן בשיעור‪ ,‬אבל חֶ‪ë‬זִ‪ê‬י רק חִ‪ë‬ייך קצת ואמר שחֲ‪ë‬בל על הקופסה‪.‬‬ ‫"איך זה‪ ,‬לְ‪ï‬הַ‪é‬חֲ‪ë‬רים גוּלוֹת אצל חֶ‪ë‬זִ‪ê‬י?!" אמרתי לדוד‪" ,‬אסור!"‬ ‫"לחֶ‪ë‬זִ‪ê‬י לא חשוב; יש לו יותר מדיי‪ .‬ואני המלך שלך‪ ,‬ואתה צריך לשמוע‬ ‫לפקודתי!" דוִ‪è‬ד אמר לי שזה יהיה פשוט לגמרי‪ :‬בהפסקה הגדולה כל הילדים‬ ‫בחוץ‪ ,‬והקופסה המלאה של חֶ‪ë‬זִ‪ê‬י נמצאת בילקוט שלו‪ .‬אני פשוט צריך לפתוח‬ ‫את הקופסה‪ ,‬להָ‪é‬ריק גוּלוֹת רבות כּכל האפשר לתוך הכיסים ולהסתלק תֵ‪ü‬כף‬ ‫החוצה‪ ,‬אליו‪.‬‬ ‫לא רציתי את הצרה הזאת‪ .‬למה לי גוּלוֹת של חֶ‪ë‬זי? האם בגלל זה שדוִ‪è‬ד מלך‬ ‫שלי אני צריך כבר לסחוב בשבילו מאחרים? ואולי‪ ...‬אם לחֶ‪ë‬זִ‪ê‬י לא אכפת כמה‬ ‫גוּלוֹת יש לו‪ ,‬אפשר לבקש ממנו‪ ...‬אך איך אפשר לבקש נְ‪ó‬דבה בשביל מלך?‬ ‫דוד לא נתן לי לחשוב הרבה‪ .‬הוא אמר שאני מוכרח להביא לו תֵ‪ü‬כף וּמיד‪ ,‬כי‬ ‫ההפסקה הגדולה תיגמר‪ ,‬והוא לא יספיק לשחק אף משחק אחד‪ .‬אם לא‬ ‫אֲ‪ä‬מלא את פקודתו — אהיה עבד מוֵֹרד‪ ,‬והוא יעשה בי שְ‪û‬פָ‪ö‬טים‪.‬‬ ‫באמת לא רציתי לסחוב גוּלוֹת בשבילו‪ .‬גם למלך צריך להיות שכל‪ ,‬והוא לא‬ ‫צריך לגרום צרות לעבד שלו‪ .‬אבל בכל זאת הוא נתן פקודה‪ ,‬ואני לא רציתי‬ ‫להיות עבד מוֵֹרד‪ .‬חשבתי‪ :‬אלך לכיתה ואראה‪ .‬אם יש שָ‪û‬ם ילדים — אני יכול‬ ‫לחזור תֵ‪ü‬כף ולהגיד שאי אפשר להַ‪é‬חרים בשבילו גוּלוֹת; ואם אין אף ילד‪ ...‬אז‬ ‫נראה‪.‬‬ ‫באתי לכיתה‪ ,‬וכמובן ישבה שם נוֹעָ‪ô‬ה‪ .‬נוֹעָ‪ô‬ה מביאה כל יום לבית הספר שני‬ ‫קילו אוכל ותמיד היא נשארת אחרונה‪ .‬לפעמים אינה מספיקה לגמור עד‬ ‫סוף ההפסקה‪ ,‬אז היא אוכלת בהפסקה הבאה או אפילו בשיעור‪ .‬ראיתי את‬ ‫נועה ושמחתי‪ :‬עכשיו אני יכול להגיד לדוד שיֵ‪ì‬ש ילדים בכיתה; אבל בדיוק‬ ‫באותו רגע קמה נועה ופנתה ללכת‪ .‬מזל כזה היה לי‪ ,‬שדווקא באותו יום‬ ‫היה לה פחות אוכל‪.‬‬ ‫ואם כבר נשארתי לבדי בכיתה‪ ,‬למה לא אבדוק ואראה אם באמת יש לחֶ‪ë‬זי‬ ‫קופסה מלאה גוּלוֹת? ואם באמת יש לו‪ ,‬ואם באמת לא אכפת לו אם חסֵ‪ò‬רות‬ ‫לו קצת — מדוע לא אקח ואביא למלך שלי‪ ,‬וכבר אהיה עבד נאמן בהחלט?‬ ‫אני רק חשבתי מחשבות‪ ,‬אבל בינתיים הִ‪é‬תהלכו הרגליים שלי‪ ,‬וכבר עמדתי‬ ‫ליד הילקוט של חֶ‪ë‬זי‪ .‬סתם ככה לקחתי את הילקוט ופתחתי אותו‪ ,‬ותֵ‪ü‬כף‬ ‫ראיתי קופסה אחת מלאה גוּלוֹת לגמרי ועוד קופסה עם גוּלוֹת אחדות‪.‬‬ ‫לקחתי את הקופסה המלאה והתחלתי להָ‪é‬ריק ממנה לַ‪ï‬יָ‪ì‬ד ומן היד לַ‪ï‬כּיס‪ .‬אבל‬

‫‪44‬‬

‫יחד בבית הספר‬

‫ההוראות של גילי המורה‪ .‬לאורן החדשה היה רעיון אחר‪:‬‬ ‫"המורה‪ ...‬גילי‪ "...‬היא אמרה‪" ,‬הלוא אפשר לכתוב השלימוּ‪ִ ,‬רשמוּ‪ִ ,‬קראוּ‪,‬‬ ‫בִּ‪ã‬דקוּ‪ ,‬לכולם! גם בנים וגם בנות‪".‬‬ ‫"צודקת!" גילי נשמעה כבר כמו פזמון חוזר‪ ,‬ולאורן ואורן היה ברור שגילי‪,‬‬ ‫באופן טבעי‪ ,‬עומדת לצד הבנות‪" .‬את דפי העבודה הבאים כבר אַ‪ä‬פנה‬ ‫לכולם‪ ",‬היא אמרה‪" .‬בלשון רבים‪ .‬ובזה אנחנו מסיימים את המלחמה‬ ‫הזאת‪".‬‬ ‫"חכו‪ ,‬חכו‪ ",‬לחש אורן שחר לכמה בנים סביבו‪" .‬עם האורן הזאת‪ ,‬המלחמה‬ ‫רק מתחילה‪".‬‬ ‫*‬ ‫אורן שחר לא טעה‪ .‬אורן הקטנה והנחבאת אל הכלים‪ ,‬שאת קולהּ בקושי‬ ‫שמעו בימים הראשונים‪ ,‬תפסה ביטחון ונהייתה לפה‪ ,‬כמו שאותו אורן‬ ‫אמר‪ ,‬לא רק לעצמהּ אלא לבנות כולן‪.‬‬ ‫כל מה שקשור לענייני בניםײַבנות מיד הקפיץ אותה‪ .‬שוויון ואי שוויון‪,‬‬ ‫זכויות‪ ,‬חובות‪ ,‬מה מגיע ולמי – בכול התערבה‪ ,‬הכול היא ידעה‪ ,‬ואם לא‬ ‫ידעה – תבעה מיד לדעת‪.‬‬ ‫כשעמדו לקיים בבית הספר מסיבת כיתה או יום הורים‪ ,‬והמורה גילי קבעה‪,‬‬ ‫כמו תמיד‪ ,‬שהבנות עורכות את השולחנות ומקשטות את הכיתה –‬ ‫"למה הבנות?" התפרצה אורן‪" .‬למה רק הבנות עורכות ומקשטות ומנקות?"‬ ‫"יש כאן כמה בנים‪ ",‬הצטרפה אליה מיכל‪" ,‬שעושים את העבודה הזאת לא‬ ‫פחות טוב‪"...‬‬ ‫בהפסקות‪ ,‬בשיעורי התעמלות‪ ,‬במקום לעמוד מן הצד ולצפות בבנים‬ ‫הרודפים אחר הכדור או קולעים לסל – ארגנה אורן נבחרת בנות‪ ,‬ששיחקה‬ ‫נגד הבנים‪ ,‬ולאחר זמן התחרתה אִ‪ä‬תם נגד כיתות אחרות‪.‬‬ ‫"נלחֶ‪ë‬מֶ‪ñ‬ת כמו בן‪ ",‬אמר עליה אורן שחר בתום המחצית של אחד המשחקים‬ ‫האלה‪.‬‬ ‫"למה כמו בן?" שאל אורן גבע‪" .‬היא נלחמת כמו שהיא‪ ,‬כמו אורן‪".‬‬ ‫"תגיד‪ ,‬נדבקת ממנה או מה?" ענה אורן שחר‪ .‬וריח של מריבה חדשה עמד‬ ‫באוויר‪.‬‬

‫יחד בבית הספר‬

‫‪47‬‬

‫ומה אתנו‪ ,‬הבנות? ‪/‬‬

‫רימונה דיײַנור‬

‫רק טבעי היה שבכל השיחות והוויכוחים שהיו בכיתה‪ ,‬הבנים התקבצו אט‬ ‫אט סביב אוֶרן ואוֶרן‪ ,‬והבנות התלכדו סביב אוֶרן הבת‪.‬‬ ‫בהתחלה‪ ,‬כמו כל תלמיד חדש‪ ,‬היא הייתה ביישנית ושתקנית‪ ,‬ואולי גם היא‬ ‫הופתעה‪ ,‬או התאכזבה‪ ,‬למצוא עוד שני אוֶֹרנים בכיתה‪.‬‬ ‫"הם אורן בן או אורן בת?" היא שאלה כששמעה לראשונה את שמותיהם‪.‬‬ ‫"בנים‪ ,‬בנים‪ ",‬אמרו לה הבנות‪.‬‬ ‫האם יהפכו להיות אורן ואורן ואורן – שלישיַ‪ì‬ית חברים שאין להפריד‬ ‫ביניהם? עוד מוקדם לדעת‪ .‬בינתיים שולחים אליה אורן ואורן מבטים לא‬ ‫חברותיים במיוחד משני קצות הכיתה‪ .‬ואורן‪ ,‬שעדיין לא למדה לזהות מיהו‬ ‫אורן שחר ומי אורן גבע – מחזירה רק חיוך‪ ,‬ושותקת‪ .‬אך לא להרבה זמן‪.‬‬ ‫זה התחיל בשיעור לשון‪ .‬גילי חילקה דפים לעבודה בכיתה‪ ,‬הורתה להוציא‬ ‫קלמרים ועפרונות‪ ,‬ולפני שזימרה כדרכה‪" :‬יש שאלות?" – קמה אורן‬ ‫הקטנה )גם כשעמדה בקושי ראו אותה(‪ ,‬ובקול די תקיף ומפתיע שאלה‪:‬‬ ‫"למי הדפים‪ ,‬המורה‪ ,‬רק לבנים?"‬ ‫כּוּלם השתתקו‪ ,‬ורק קולה של אורן נשמע‪:‬‬ ‫"כתוב כאן‪ :‬ענה על השאלות‪ ,‬השלם את המשפטים‪ ,‬מְ‪ñ‬תַ‪ü‬ח קו‪ ,‬כתוב‪ ,‬צבע‪"...‬‬ ‫כל העיניים הופנו אל אורן העומדת ומדברת‪.‬‬ ‫"ומה אִ‪ä‬תָּ‪ü‬נוּ? הבנות?" היא המשיכה‪" .‬אנחנו לא חייבות לענות‪ ,‬להשלים‪,‬‬ ‫לכתוב‪ ,‬למתוֹח קווים?"‬ ‫שקט מוחלט שרר בכיתה‪ ,‬גילי לא ענתה‪ ,‬אף אחד לא הגיב‪ ,‬עד שאורן אחד‬ ‫אמר‪:‬‬ ‫"מה זה משנה‪ ,‬בנים‪ ,‬בנות – הלוא יודעים שהכוונה לכולם‪".‬‬ ‫אורן הפנתה אליו את הרעמה המתולתלת שלה ואת המבט החדש החצוף‬ ‫שבעיניה‪ ,‬ואמרה‪" :‬ואתה‪ ,‬תהיה מוכן לקבל דף עבודה עם הוראות‪ :‬השלימי‬ ‫את המשפטים‪ ,‬צבעי את המילים‪ ,‬כתבי‪ ,‬הדגישי?"‬ ‫"טוב‪ ",‬אמר אותו אורן בגִ‪å‬חוך‪" ,‬אני בן‪"...‬‬ ‫מלמול של מחאה נשמע מצד כמה בנות‪ ,‬ואליו הצטרף קולהּ של גילי‪ ,‬וגם‬ ‫לחש עמום מצד בן אחד או שניים‪.‬‬ ‫קולה החד של גילי גבר‪" .‬אורן צודקת!" היא כמעט צעקה‪ ,‬חובטת בידהּ על‬ ‫השולחן‪" .‬בנות‪ ,‬ורק בנות‪ ,‬מתקנות עכשיו את דפי העבודה ורושמות‪ :‬עני‪,‬‬ ‫השלימי‪ ,‬מִ‪ñ‬תחי קו‪ ,‬כִּ‪î‬תבי‪ ,‬צִ‪õ‬בעי וכו'‪".‬‬ ‫"מה‪ ",‬קפץ בן אחד‪" .‬יהיו כאן דפים של בנים ודפים של בנות‪ ,‬בכל שיעור?"‬ ‫הבנות עסקו בדבקות בתיקון דפי העבודה‪ ,‬מחקו וכתבו מחדש על פי‬

‫‪46‬‬

‫יחד בבית הספר‬

‫מגילה העשויה קלף‬ ‫מימי בר כוכבא‪.‬‬ ‫כתובה בכתב עברי עתיק‪.‬‬

‫אבל גם בארצות האחרות היה צריך לכתוב על משהו‪ ,‬לא? באסיה הקטנה‬ ‫)תורכיה של היום( המציאו חומר כתיבה מעור של חיות‪ .‬לחומר הזה‬ ‫קוראים קלף‪ .‬עד היום אנו כותבים את ספרי התורה שלנו על קלף‪.‬‬ ‫בכל זאת‪ ,‬קלף ופפירוס הם חומרים יקרים‪ ,‬שדי קשה לכתוב עליהם‪.‬‬ ‫השינוי האמיתי התחולל לאחר המצאת הנייר בסין‪ .‬סוחרים ערביים שהגיעו‬ ‫עד סין הביאו לאירופה ולאזור שלנו את הנייר‪ .‬זה קרה לפני בערך ‪1,300‬‬ ‫שנים‪ .‬את הנייר עשו מתָּ‪ü‬אִ‪ä‬ית‪ ,‬חומר שנמצא בצמחים‪ .‬נייר הוא חומר נפלא‬ ‫לכתיבה‪ .‬הוא זול והוא דק‪ ,‬ונוח מאוד לכתוב עליו‪.‬‬ ‫הספרים בכל זאת היו יקרים‪ ,‬כי כתבו אותם ביד‪ .‬רק אנשים עשירים מאוד‪ ,‬או‬ ‫מוסדות בעלי ממון‪ ,‬כמו מנזרים וכנסיות‪ ,‬יכלו להרשות לעצמם להחזיק אצלם‬ ‫ספרים‪ .‬את הספרים היקרים שמרו בארונות בעלי דלתות כבֵ‪ã‬דות וחזקות ונעלו‬ ‫אותם במפתח‪ ,‬כדי ששום אדם לא יוּכל לגנוב אותם‪ .‬כך נראו אז ספריות‪.‬‬ ‫בעלי הספרים נהגו להשכיב את הספרים על מדפים‪ ,‬זה על גבי זה‪ ,‬כדי‬ ‫לחסוך מקום בארון‪ .‬מאוחר יותר החלו להעמיד את הספרים זה לצד זה‪,‬‬ ‫כשגב הספר פונה החוצה‪ ,‬כמו שאנו מניחים ספרים כיום‪ .‬על גב הספר ָרשמו‬ ‫את שם הסופר ואת שם הספר כדי שאפשר יהיה למצוא כל ספר בקלות‪.‬‬ ‫המצאת הדפוס‪ ,‬לפני בערך ‪ 500‬שנה‪ ,‬שינתה את כל התמונה‪ .‬אפשר היה‬ ‫להדפיס במהירות ספרים רבים‪ .‬היום כל אחד יכול לקנות לעצמו ספרים‬ ‫ולכל אחד יש בבית מדפים‪ ,‬עליהם מניחים את הספרים למשמרת‪.‬‬ ‫אבל בכך לא תמו השינויים בספרייה‪ .‬המצאת המחשב הביאה לשינוי גדול‬ ‫עוד יותר‪ .‬המחשב‪ ,‬בין שאר הדברים שהוא עושה‪ ,‬הוא גם "ספרייה" שבה‬ ‫אפשר לשמור המון ספרים‪ ,‬מבלי שזה תופס כמעט מקום‪.‬‬ ‫אבל בכל זאת‪ ,‬המחשב לא יכול להחליף לגמרי את הספר המודפס‪ .‬מה יותר‬ ‫כיף מאשר לגשת למדף שבחדר ולשלוף ממנו את הספר שאנחנו הכי‬ ‫אוהבים?‬ ‫)מתוך עיתון "פשוש"(‬ ‫יחד בבית הספר‬

‫‪49‬‬

‫הספר והמדף ‪/‬‬

‫דורית ריינס‬

‫ירקות שמים במזָ‪ê‬ווה‪ .‬גבינה — במקרר‪ .‬איפה שמים‬ ‫ספרים? בסִ‪ò‬פרייה‪ .‬בַּ‪ã‬בַּ‪ã‬יִ‪ì‬ת של כל אחד מאִ‪ä‬תנו יש‬ ‫מדפים‪ ,‬שעליהם מניחים את הספרים‪ .‬זה נוח‬ ‫ואפשר למצוא כל ספר בקלוּת‪ .‬אבל לא תמיד זה‬ ‫היה כך‪ .‬הסִ‪ò‬פריות קיבלו צורה ושינו צורה‪ ,‬בהתאם‬ ‫להתפתחות חומרי הכתיבה בעולם הקדום‪.‬‬ ‫לפני שהמציאו את הנייר‪ ,‬חרטו סימנים על לוחות‬ ‫חוֹמֶ‪ñ‬ר )ולא חֵ‪ë‬מָ‪ñ‬ר‪ ,‬כמו שזה נקרא בטעות בימינו(‪.‬‬ ‫הספרים היו בעצם חתיכות של חֲ‪ָë‬רסים‪ .‬מובן שאז‬ ‫לא היו מדפים‪ .‬את ה"ספרים" הניחו זה על גבי זה‬ ‫ושמרו בחדר מיוחד‪ .‬לכל "ספר" נתנו מִ‪ñ‬ספר סידוּרי‬ ‫כדי שאפשר יהיה למצוא אותו‪ .‬הבעיה הייתה‬ ‫שקשה לסֵדר את החרסים ולשלוף אותם החוצה‪.‬‬ ‫לוח חומר מארם נהריים‪.‬‬ ‫מזל שלא הרבה אנשים ידעו לקרוא‪ ,‬כך שלא היה‬ ‫חרותים עליו חוקים‪ .‬גודלו‬ ‫ביקוש רב ל"ספרים"‪.‬‬ ‫כגודל כף יד‪.‬‬ ‫המצִרים הקדמונים המציאו את הפַּ‪ö‬פִּ‪ö‬ירוּס‪ .‬הם לקחו‬ ‫צמחי גוֹמֶ‪ñ‬א‪ ,‬שגדלו בנילוּס‪ ,‬הנהר הגדול של מצרים‪ .‬מהגומא הם הֵ‪é‬פיקו‬ ‫סיבים שטוחים וחיברו אותם לגִ‪å‬ליונות שטוּחים‪ .‬היתרון של הפפירוס היה‬ ‫שאפשר לכתוב עליו בדיו ובצבע‪ ,‬וזה היה הרבה יותר נוח מלחרוט על חרס‪.‬‬ ‫מגילות תופסות מקום רב‪ .‬אף אחד לא יכול היה להחזיק מגילות רבות בביתו‪.‬‬ ‫כדי לאחסן מגילות בנו בתים גדולים‪ ,‬שהיו בעצם ספריות‪ .‬בספריות שמרו‬ ‫אנשי העולם העתיק את כל הידע שלהם ברפואה‪ ,‬בהנדסה‪ ,‬בספרות‪ .‬המצרים‬ ‫הקדמונים לא רצו שֶ‪û‬עמים אחרים יֵ‪ì‬דעו את סודותיהם וחכמתם‪ .‬לפיכך‪ ,‬הם‬ ‫לא הרשו לייצא את הפפירוס לארצות אחרות‪ ,‬שם לא גדל הצמח פפירוס‪.‬‬

‫צמח הגומא‪.‬‬ ‫מצמח זה ייצרו‬ ‫במצרים את‬ ‫הפפירוס‪.‬‬

‫‪48‬‬

‫יחד בבית הספר‬

‫*‪/‬‬

‫פֶּ‪ֶö‬רץ בַּ‪ã‬נַּ‪ó‬אי‬

‫כָּ‪î‬ל הַ‪é‬כָּ‪î‬בוֹד לְ‪ï‬אַ‪ä‬בָּ‪ã‬א‬ ‫שֶׁ‪ֹּû‬לא חָ‪ë‬סַ‪ְò‬ך סֵ‪ò‬פֶ‪ö‬ר‬ ‫בְּ‪ã‬מַ‪ñ‬חְ‪ë‬סוֹר וְ‪ָè‬רעָ‪ô‬ב‬ ‫לְ‪ï‬בוּשׁ בְּ‪ã‬לוֹאִ‪ä‬ים בְּ‪ã‬יַ‪ì‬לְ‪ï‬דּוּתִ‪ü‬י‬ ‫יָ‪ì‬שַׁ‪û‬בְ‪ã‬תִּ‪ü‬י בִּ‪ã‬שְׂ‪û‬פַ‪ö‬ת הַ‪é‬שּׁוּרוֹת‬ ‫וְ‪è‬כָ‪î‬ל הַ‪é‬שְּׁ‪û‬אָ‪ä‬ר ֹלא חָ‪ë‬שׁוּב‪.‬‬ ‫כְּ‪î‬מוֹ אַ‪ä‬בָּ‪ã‬א אָ‪ä‬ז וְ‪è‬סֵ‪ò‬פֶ‪ö‬ר בֵּ‪ã‬ין אֶ‪ä‬צְ‪õ‬בְּ‪ã‬עוֹתָ‪ü‬יו‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר‪:‬‬ ‫פֹּה טָ‪í‬מוּן כָּ‪î‬ל הַ‪é‬סֻּ‪ò‬כָּ‪î‬ר שֶׁ‪û‬בָּ‪ã‬עוֹלָ‪ï‬ם‬

‫יחד בבית הספר‬

‫‪51‬‬

‫הכול התחיל בקריאת ספרים ‪/‬‬

‫בנימין טנא‬

‫הכול התחיל בקריאת ספרים‪.‬‬ ‫החצר שלנו היתה קודרת‪ ,‬חסומה מכל עבריה בבתים אפורים‪ ,‬דהויים‪ .‬חיינו‬ ‫בה מסוגרים כבתוך קונכייה‪ .‬באו הספרים ופתחו לפנינו אשנב אל העולם‬ ‫הגדול‪ .‬הם שקראו דרור לדמיוננו‪ .‬הם שאיפשרו לנו להפליג למסעות‬ ‫רחוקים‪ ,‬לחצות מדבריות‪ ,‬לדהור בערבות‪ ,‬להשתתף בעלילות גבורה‪ .‬לא‬ ‫ייפלא שהקריאה היתה חביבה עלינו‪.‬‬ ‫לכל אחד מן החבורה היו ספרים אחדים‪ ,‬שעברו מיד ליד עד שהכרנו את‬ ‫כולם‪ .‬סֶ‪ò‬בֵ‪ã‬ק היה הראשון שנרשם לספרייה ואחריו שימֶ‪ñ‬ק‪ ,‬קוּבָּ‪ã‬ה ואֶ‪ֶä‬דק‪.‬‬ ‫תמורת ‪ 50‬פרוטות לחודש רשאים היו להחליף ספר מדי יום ביומו‪.‬‬ ‫התקנאתי בהם‪ .‬באחד הימים אמרתי לאבא‪:‬‬ ‫"דרושות לי ‪ 50‬פרוטות‪".‬‬ ‫"לשם מה?"‬ ‫"אני רוצה להירשם לספרייה‪ .‬אני רוצה לקרוא‪ ",‬עניתי‪.‬‬ ‫"כלום חסרים שלטים ברחוב‪ ,‬מעל לחנויות?" שאל אבא‪" ,‬לך ותקרא אותם!‬ ‫לשם כך אינך צריך לבזבז ‪ 50‬פרוטות‪".‬‬ ‫תשובתו לא הניחה את דעתי‪ .‬הפצרתי בו ולבסוף הצלחתי לשכנעו‪ .‬קיבלתי‬ ‫‪ 50‬פרוטות ונרשמתי לספרייה‪ .‬ומאז הייתי רץ יוםײַיום לדירת המרתף אשר‬ ‫ברחוב הסמוך‪ ,‬ושם היה הספרן‪ ,‬בחור מגובן וממושקף‪ ,‬מגיש לי את‬ ‫מבוקשי — ספריהם של ז'וּל ורן וקרל מאי‪.‬‬ ‫בערבים הייתי שוקע בקריאה‪ .‬לא יכולתי להינתק מן הספר‪ .‬אמר אבא‪:‬‬ ‫"חבל על הנפט‪ ",‬וכיבה את המנורה‪ .‬אך אני חיכיתי עד שנרדמו הורי‬ ‫וחזרתי והעליתי את האור ולא פעם נרדמתי כשפני כבושות בספר והמנורה‬ ‫דולקת — ולמחרת בבוקר ספגתי מנה מידי אבי‪.‬‬ ‫"דיבוק נכנס בך!" היה אבא מוכיחני על פני‪" ,‬אדרבה‪ ,‬ספר לי‪ :‬מה מוצא הנך‬ ‫בספרים אלה? הרי הם דברי הבל ושטויות!"‬ ‫אך תוכחתו של אבא לא ציננה את התלהבותי‪ .‬ככל שהוספתי לקרוא‪ ,‬כן‬ ‫נמשכתי יותר לספרים‪ .‬אכן‪ ,‬דיבוק נכנס בי‪.‬‬ ‫לא הסתפקנו בקריאה‪ .‬הדמויות של הספרים קסמו לנו‪ .‬רצינו לחקותן‬ ‫ולהידמות להן‪ .‬האומנם רק האינדיאנים של קרל מאי יודעים לירות בקשת‬ ‫ולהשליך פלצור‪ ,‬והגששים — גיבוריו של קוּפֶ‪ö‬ר — לגלות עקבות? לא היה ספק‬ ‫בלבנו‪ ,‬שאם נתאמן‪ ,‬נפליא לעשות כמוהם‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬שעות רבות הקדשנו לאימונים‪.‬‬

‫)מתוך‪" :‬אל האי השומם"(‬

‫‪50‬‬

‫יחד בבית הספר‬

‫בבוקר המחרת השכים אליעזר קום וחרש את כל השדה הגדול‪ .‬בסיימו‪ ,‬לא‬ ‫פנה הביתה לאכול‪ ,‬אלא צעד ברגל לירושלים‪.‬‬ ‫ארוכה היתה הדרך והרעב הציק לאליעזר‪ .‬כה רעב היה‪ ,‬עד אשר לעס בפיו‬ ‫גושי אדמה לבל יחוש ברעב‪.‬‬ ‫והנה נראו לפניו בתיה של ירושלים‪ .‬החיש את צעדיו אל בית מדרשו של‬ ‫רבן יוחנן בן זכאי‪ ,‬ונכנס‪ .‬בבית המדרש ישבו רבן יוחנן ותלמידיו‪ .‬התיישב‬ ‫אליעזר בצד והטה אוזן‪ ,‬אך הכול היה זר לאוזניו — מאומה לא למד עד כה‪.‬‬ ‫מלאו עיניו של הבחור דמעות‪ ,‬על שאין הוא מבין מאומה‪ .‬לפתע ראה רבן‬ ‫יוחנן את הצעיר היושב מן הצד ובוכה‪ ,‬קרא לו ושאלו‪" :‬מדוע בוכה אתה‪,‬‬ ‫בני?"‬ ‫סיפר אליעזר‪" :‬משום שמבקש אני ללמוד תורה כיתר התלמידים‪".‬‬ ‫"האם לא למדת מאומה עד עתה?" שאל רבן יוחנן‪ ,‬בהביטו אל הבחור‬ ‫המגודל הניצב לפניו‪.‬‬ ‫"מאומה‪ ",‬הודה אליעזר בן הורקנוס בלשון רפה‪.‬‬ ‫"אלמד אותך אפוא קריאת שמע‪ ,‬ברכת המזון ותפילה‪ ",‬אמר רבן יוחנן בן‬ ‫זכאי‪ ,‬והחל מלמדו‪ .‬הבחור גילה חריצות מופלאה‪ ,‬וחזר על כל שלמד עד‬ ‫שידע זאת היטב‪.‬‬ ‫משידע את הברכות והתפילות — לִ‪ï‬מדו רבן יוחנן דברי תורה‪ ,‬וגם אותם למד‬ ‫הצעיר בחשק רב ובהתמדה גדולה‪.‬‬ ‫והנה חש רבן יוחנן בריח רע של אדמה לעוסה העולה מפיו של תלמידו‪.‬‬ ‫הבין — כי לא בא אוכל לפיו זה זמן רב‪ .‬קרא לו ושאלו‪" :‬אליעזר‪ ,‬האכלת‬ ‫כבר היום?"‬ ‫בוש רבי אליעזר לספר כי לא אכל מאומה — ושתק‪.‬‬ ‫שלח אפוא רבן יוחנן תלמידים אל מקום אכסנייתו של רבי אליעזר‪ ,‬וביקשם‬ ‫לברר אם קיבל היום דבר מאכל‪ .‬ואז נודע כי זה שמונה ימים לא טעם כלום‪.‬‬

‫‪53‬‬

‫אליעזר בן הורקנוס לומד תורה ‪/‬‬

‫אריה קרן‬

‫מעשה שהיה — כשהיה רבי אליעזר בן הורקנוס צעיר לימים — לא למד תורה‪.‬‬ ‫אפילו תפילות וברכות לא ידע‪ .‬מדי יום יצא עם אחיו לחרוש את שדות‬ ‫אביהם‪ ,‬ואל בית המדרש לא פנה‪.‬‬ ‫חרשו אחיו את האדמה הטובה אשר במישור‪ ,‬ואילו אליעזר חרש על ההר‬ ‫התלול‪ ,‬שאדמתו קשה וסלעיו מרובים‪.‬‬ ‫והנה הבחין אביו‪ ,‬כי בנו יושב ובוכה‪ .‬ניגש אליו ושאלו‪" :‬מדוע תבכה? האם‬ ‫משום שאחיך חורשים אדמה נוחה וטובה‪ ,‬ואתה חורש על סלעים? אל‬ ‫תבכה‪ ,‬בני‪ ,‬עכשיו תחרוש אתה במישור‪".‬‬ ‫פנה אליעזר לחרוש במישור‪ ,‬ושוב הבחין אביו כי הוא בוכה‪ .‬קרב אליו‬ ‫ושאלו בפליאה‪:‬‬ ‫"מדוע תבכה עכשיו? שמא מצטער אתה על שבמישור הנך חורש?"‬ ‫"לא"‪ ,‬השיב‪.‬‬ ‫"אם כך‪ ,‬מדוע תבכה?"‬ ‫השיב הבן‪" :‬משום שרצוני ללמוד תורה‪ .‬אם הצלחתי לחרוש את אדמת ההר‬ ‫הסלעית ודאי יש בכוחי ללמוד תורה!"‬ ‫צחק האב‪" :‬בתורה אתה חפץ? בחור גדול כמוך יתחיל עתה ללמוד תורה?‬ ‫בעוד שנים אחדות ילמדו בניך תורה!"‬ ‫אך אליעזר לא אמר נואש‪" .‬רצוני לעלות לירושלים וללמוד שם תורה אצל‬ ‫רבן יוחנן בן זכאי!" ביקש‪.‬‬ ‫התכעס האב‪" :‬את כל השדה שלפניך — עליך לחרוש וכל עוד לא תסיים —‬ ‫לא תקבל דבר מאכל!" ובלבו חשב‪" :‬העבודה הקשה תשכיח מראשו את‬ ‫רצונו ללמוד תורה!"‬ ‫בירושלים‪ ,‬שמואל חרובי‪ ,‬צייר ישראלי‪1965–1897 ,‬‬

‫‪52‬‬

‫כֵּ‪î‬יצַ‪õ‬ד אִ‪ְä‬רגְּ‪å‬נוּ אֶ‪ä‬ת לִ‪ï‬מּוּד הַ‪é‬תּוָֹרה בְּ‪ã‬יָ‪ì‬מִ‪ñ‬ים ְקדוּמִ‪ñ‬ים?‬

‫זָ‪ê‬כוּר אוֹתוֹ הָ‪é‬אִ‪ä‬ישׁ לְ‪ï‬טוֹב‪ ,‬וִ‪è‬יהוֹשֻׁ‪û‬עַ‪ ô‬בֶּ‪ã‬ן גַּ‪å‬מְ‪ñ‬לָ‪ï‬א שְׁ‪û‬מוֹ‪ .‬שֶׁ‪û‬אִ‪ä‬לְ‪ï‬מָ‪ñ‬לֵ‪ï‬א הוּא‬ ‫נִ‪ó‬שְׁ‪û‬תַּ‪ü‬כְּ‪î‬חָ‪ë‬ה תּוָֹרה מִ‪ñ‬יִּ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל‪.‬‬ ‫בַּ‪ã‬תְּ‪ü‬חִ‪ë‬לָּ‪ï‬ה מִ‪ñ‬י שֶׁ‪û‬יֵּ‪ì‬שׁ לוֹ אָ‪ä‬ב — מְ‪ñ‬לַ‪ï‬מְּ‪ñ‬דוֹ תּוָֹרה‪ ,‬שֶׁ‪û‬נֶּ‪ó‬אֱ‪ä‬מַ‪ñ‬ר‪" :‬וְ‪è‬לִ‪ï‬מַּ‪ְñ‬דתֶּ‪ü‬ם אֹתָ‪ü‬ם‬ ‫אֶ‪ä‬ת בְּ‪ã‬נֵ‪ó‬יכֶ‪î‬ם" )דְּ‪ç‬בָ‪ִã‬רים יא‪ ,‬יט(‪ .‬וּמִ‪ñ‬י שֶׁ‪û‬אֵ‪ä‬ין לוֹ אָ‪ä‬ב ֹלא הָ‪é‬יָ‪ì‬ה לוֹמֵ‪ñ‬ד תּוָֹרה‪.‬‬ ‫מָ‪ñ‬ה עָ‪ô‬שׂוּ?‬ ‫הוֹשִׁ‪û‬יבוּ מְ‪ñ‬לַ‪ï‬מְּ‪ֵñ‬די תִּ‪ü‬ינוֹקוֹת בִּ‪ã‬ירוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם‪ ,‬לְ‪ַï‬קיֵּ‪ì‬ם מָ‪ñ‬ה שֶׁ‪û‬נֶּ‪ó‬אֱ‪ä‬מַ‪ñ‬ר‪" :‬כִּ‪î‬י מִ‪ñ‬צִּ‪õ‬יּוֹן‬ ‫תֵּ‪ü‬צֵ‪õ‬א תּוָֹרה וְּדבַ‪ã‬ר ה' מִ‪ñ‬ירוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם" )יְ‪ì‬שַׁ‪û‬עְ‪ô‬יָ‪ì‬ה ב‪ ,‬ג(‪.‬‬ ‫אַ‪ä‬חֲ‪ֵë‬רי כֵ‪î‬ן הוֹשִׁ‪û‬יבוּ מְ‪ñ‬לַ‪ï‬מְּ‪ִñ‬דים בְּ‪ã‬כָ‪î‬ל מָ‪ñ‬קוֹם וּמָ‪ñ‬קוֹם‪ ,‬וְ‪è‬הָ‪é‬יוּ מַ‪ñ‬כְ‪î‬נִ‪ó‬יסִ‪ò‬ים‬ ‫לְ‪ï‬בָ‪ã‬תֵּ‪ü‬יײַהַ‪é‬סֵּ‪ò‬פֶ‪ö‬ר תַּ‪ü‬לְ‪ï‬מִ‪ñ‬יִדים בְּ‪ã‬נֵ‪ó‬י שֵׁ‪û‬שׁ עֶ‪ô‬שְׂ‪ֵû‬רה וּשְׁ‪û‬בַ‪ã‬ע עֶ‪ô‬שְׂ‪ֵû‬רה‪ .‬עַ‪ô‬ד שֶׁ‪û‬בָּ‪ã‬א‬ ‫יְ‪ì‬הוֹשֻׁ‪û‬עַ‪ ô‬בֶּ‪ã‬ן גַּ‪å‬מְ‪ñ‬לָ‪ï‬א‪ ,‬זָ‪ê‬כוּר לְ‪ï‬טוֹב‪ ,‬וְ‪è‬תִ‪ü‬קֵּ‪ú‬ן שֶׁ‪û‬יִּ‪ì‬הְ‪é‬יוּ מוֹשִׁ‪û‬יבִ‪ã‬ים מְ‪ñ‬לַ‪ï‬מְּ‪ֵñ‬די תִּ‪ü‬ינוֹקוֹת‬ ‫בְּ‪ã‬כָ‪î‬ל מְ‪ִñ‬דינָ‪ó‬ה וּמְ‪ִñ‬דינָ‪ó‬ה וּבְ‪ã‬כָ‪î‬ל עִ‪ô‬יר וָ‪è‬עִ‪ô‬יר‪ ,‬וּמַ‪ñ‬כְ‪î‬נִ‪ó‬יסִ‪ò‬ים לְ‪ï‬בָ‪ã‬תֵּ‪ü‬יײַהַ‪é‬סֵּ‪ò‬פֶ‪ö‬ר‬ ‫תַּ‪ü‬לְ‪ï‬מִ‪ñ‬יִדים בְּ‪ã‬נֵ‪ó‬י שֵׁ‪û‬שׁ וּבְ‪ã‬נֵ‪ó‬י שֶׁ‪û‬בַ‪ã‬ע‪ .‬אִ‪ä‬לְ‪ï‬מָ‪ñ‬לֵ‪ï‬א הוּא נִ‪ó‬שְׁ‪û‬תַּ‪ü‬כְּ‪î‬חָ‪ë‬ה תּוָֹרה מִ‪ñ‬יִּ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל‪.‬‬ ‫)עַ‪ô‬ל פִּ‪ö‬י הַ‪é‬תַּ‪ü‬לְ‪ï‬מוּד הַ‪é‬בַּ‪ã‬בְ‪ã‬לִ‪ï‬י מַ‪ñ‬סֶּ‪ò‬כֶ‪î‬ת בָּ‪ã‬בָ‪ã‬א בַּ‪ã‬תְ‪ָü‬רא כ"א א'(‬

‫תַּ‪ü‬לְ‪ï‬מִ‪ñ‬יד חָ‪ë‬כָ‪î‬ם‬

‫תַּ‪ü‬לְ‪ï‬מִ‪ñ‬יד חָ‪ë‬כָ‪î‬ם ֹלא יְ‪ì‬הֵ‪é‬א צוֹעֵ‪ô‬ק וְ‪è‬צֹוֵ‪è‬חַ‪ ë‬בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬עַ‪ô‬ת דִּ‪ç‬בּוּרוֹ כִּ‪î‬בְ‪ã‬הֵ‪é‬מוֹת וְ‪è‬חַ‪ë‬יּוֹת‪ ,‬וְ‪ֹè‬לא‬ ‫יַ‪ì‬גְ‪å‬בִּ‪ã‬יהַּ‪ é‬קוֹלוֹ בְּ‪ã‬יוֹתֵ‪ü‬ר‪ ,‬אֶ‪ä‬לָּ‪ï‬א דִּ‪ç‬בּוּרוֹ בְּ‪ã‬נַ‪ó‬חַ‪ë‬ת עִ‪ô‬ם כָּ‪î‬ל הַ‪é‬בְּ‪ִã‬ריּוֹת‪.‬‬ ‫—––‬ ‫וּמַ‪ְñ‬קדִּ‪ç‬ים שָׁ‪û‬לוֹם לְ‪ï‬כָ‪î‬ל הָ‪é‬אָ‪ָä‬דם‪ ,‬כְּ‪ֵî‬די שֶׁ‪û‬רוּחָ‪ë‬ם תְּ‪ü‬הֵ‪é‬א נוֹחָ‪ë‬ה הֵ‪é‬ימֵ‪ñ‬נוּ‪.‬‬ ‫–––‬ ‫מְ‪ñ‬סַ‪ò‬פֵּ‪ö‬ר בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬בַ‪ã‬ח חֲ‪ë‬בֵ‪ã‬רוֹ וְ‪ֹè‬לא בִּ‪ã‬גְ‪å‬נוּתוֹ כְּ‪î‬לָ‪ï‬ל‪.‬‬ ‫––– אִ‪ä‬ם רוֹאֶ‪ä‬ה שֶׁ‪ְû‬דּבָ‪ָã‬ריו מוֹעִ‪ô‬ילִ‪ï‬ים וְ‪è‬נִ‪ó‬שְׁ‪û‬מָ‪ñ‬עִ‪ô‬ים — אוֹמֵ‪ñ‬ר‪ ,‬וְ‪è‬אִ‪ä‬ם לָ‪ï‬או‬ ‫שׁוֹתֵ‪ü‬ק‪.‬‬ ‫)הרמב"ם‪ ,‬מתוך הלכות דעות א' ז'(‬

‫‪55‬‬ ‫‪57‬‬

‫שוב קרא רבן יוחנן לרבי אליעזר‪ ,‬וכך אמר לו‪" :‬אליעזר בני! כשם שיצא‬ ‫מפיך ריח רע‪ ,‬על שלא אכלת שמונה ימים — כן תזכה ויצא לך שם טוב מפי‬ ‫כל הבריות‪ ,‬על שתהיה תלמיד חכם מפורסם! ומהיום והלאה‪ ,‬מוזמן אתה‬ ‫לסעוד על שולחני‪".‬‬ ‫נשאר רבי אליעזר שנים רבות בבית מדרשו של רבן יוחנן ולמד תורה יומם‬ ‫ולילה‪ ,‬עד שנעשה חכם גדול ומפורסם‪.‬‬ ‫*‬ ‫באחד הימים ערך רבן יוחנן סעודה גדולה‪ ,‬אליה היו מוזמנים גדולי תורה‬ ‫ואנשים נכבדים וחשובים‪ .‬כשהסבו הכול אל השולחן‪ ,‬ורבן יוחנן אמר דברי‬ ‫תורה‪ ,‬נכנס לפתע אורח בלתי קרוא‪ :‬הורקנוס‪ .‬אביו של רבי אליעזר‪.‬‬ ‫ומדוע בא? להתאונן על בנו אליעזר‪ ,‬שעזב אותו וברח לו לירושלים‪.‬‬ ‫כשראה רבן יוחנן את אביו של רבי אליעזר אמר לתלמידיו‪" :‬פנו לו מקום‬ ‫בין האנשים הנכבדים היושבים כאן‪".‬‬ ‫והנה רמז רבן יוחנן לאחד התלמידים לקום ולשאת דרשה בפני הקהל‪ .‬קם‬ ‫התלמיד ממקומו‪ ,‬ואת מי רואות עיני הורקנוס? את אליעזר בנו!‬ ‫דברים יפים ומשמחים את האוזן‪ ,‬כמו דברי התורה ששמעו בני ישראל‬ ‫במעמד הר סיני‪ ,‬יצאו מפיו של רבי אליעזר‪ .‬ובסיימו‪ ,‬קם רבן יוחנן והטביע‬ ‫נשיקה בראשו‪.‬‬ ‫ראה זאת הורקנוס — ופחד ורחב לבבו‪ :‬הזהו בנו?? הוא קם ממקומו וסיפר‪:‬‬ ‫"באתי לירושלים במטרה להתאונן על אליעזר בני ולהעניש אותו‪ .‬ביקשתי‬ ‫להדיח אותו מכל אוצרותי‪ .‬אך כעת‪ ,‬כשראיתי כי תלמיד חכם מופלג הוא‪,‬‬ ‫הריני אומר‪ :‬את כל אוצרותי אתן לו‪ ,‬ואחיו לא יקבלו מאומה!"‬ ‫השיב רבי אליעזר‪" :‬אבי‪ ,‬אילו חפצתי בכסף ובזהב — יכולתי לבקשו ישירות‬ ‫מאת ה'‪ ,‬אשר לו הכסף ולו הזהב‪ .‬לא למען כסף וזהב באתי הלום‪ ,‬אלא‬ ‫משום שאוהב אני את התורה ובה חשקתי‪ .‬ואת כל האוצרות — תן לאחי‪,‬‬ ‫שכן אינני זכאי ליותר מהם‪ .‬דע לך‪ ,‬אבא‪ ,‬כי אינני מבקש מאומה מהקב"ה‪,‬‬ ‫לבד משאוכל לשבת וללמוד תורה!"‬ ‫ואמנם‪ ,‬נשאר רבי אליעזר בירושלים והוסיף ללמוד תורה עד שנעשה רבם‬ ‫של כל ישראל‪.‬‬

‫‪54‬‬

‫יחד בבית הספר‬

‫אב ובן‪ ,‬יוסי שטרן‪ ,‬צייר ישראלי‪1922–1923 ,‬‬

‫יחד בבית הספר‬

‫‪57‬‬

‫סמל ארגון האומות המאוחדות )האו"ם(‬

‫מתוך הַ‪é‬כְ‪ָî‬רזַ‪ê‬ת זְ‪ê‬כוּיוֹת האדם של האוּ"ם‬ ‫– כל אדם זַ‪ê‬כַּ‪î‬אי לחינוך‪ .‬החינוך יִ‪ì‬ינָ‪ó‬תֵ‪ü‬ן חינם‪ ,‬לפחות בַּ‪ã‬שְ‪û‬לַ‪ï‬בּים‬ ‫הראשונים והיְ‪ì‬סודיים‪.‬‬ ‫– כל אדם זכּאי לחֵ‪ë‬ירוּת הֵדעה והבּיטוּי‪ ...‬לבקש ידיעות וֵדעות‬ ‫לַקבְּ‪ã‬לן‪...‬‬

‫הכרזת זכוּיוֹת האדם‬

‫פּוְּרסמה על ידי ארגון‬ ‫האומות המאוחדות‪.‬‬ ‫במְ‪ñ‬גילה זו הִ‪é‬בִּ‪ã‬יעוּ חברי‬ ‫האו"ם ֵדעות על כך‬ ‫שבני אדם נולדו‬ ‫שָ‪û‬ווים‪ ,‬ויש להם זכות‬ ‫לכבוד‪ ,‬לחיים‬ ‫חופשיים ולחינוך‪.‬‬ ‫האו"ם הקים את‬ ‫ארגון אוּנֶ‪ó‬סְ‪ò‬קוֹ‪ ,‬לַ‪ï‬הֲ‪é‬פצת‬ ‫חינוך‪ ,‬מדע ותרבות‪.‬‬

‫מתוך חוק חינוך חובה‬ ‫"חינוך חובה" פירושו — לימוד המְ‪ñ‬יוֹעָ‪ô‬ד לילדים ולנערים וְ‪è‬הניתָ‪ü‬ן ִב‪ּã‬שְׁ‪û‬לוש‬ ‫עשרה שנות לימוד‪ ,‬מהן שלוש שנים בגן ילדים מגיל ‪ 3‬עד ‪ 5‬וְ‪è‬עַ‪ô‬ד בִּ‪ã‬כְ‪î‬לָ‪ï‬ל ועשר‬ ‫שנות לימוד‪ ,‬בכיתות א' עד י' לילדים ולנערים מגיל ‪ 6‬עד ‪ 15‬ועד בכלל –––‬ ‫הורים של ילד בגיל לימוד חובה‪ ,‬או של נער בגיל לימוד חובה‪ ,‬חַ‪ë‬ייבים‪ ,‬כל‬ ‫אחד מהם‪ ,‬לדאוג לכך שהילד או הנער ילמד באופן סדיר במוסד חינוך מוּכָּ‪î‬ר‬ ‫–––‬ ‫נער בגיל ‪ 16‬או ‪ 17‬שאינו לומד במוסד חינוך‪ ,‬חייבים הוא והוריו להודיע על‬ ‫כך בכתב לָרשוּת החינוך המקומית שבִּ‪ã‬תְ‪ü‬חום שיפּוּטָ‪í‬הּ הוא גר –––‬ ‫חוק זה נחקק בײַ‪ 1949‬והיה אחד החוקים הראשונים של הכנסת‪ .‬מקובל היה‬ ‫באותה עת לדבר בלשון זכר במקרה של דיבור ברבים‪ ,‬או בדיבור בהכללה‪.‬‬ ‫לכן‪ ,‬מובן כי כל האמור בקטע זה לגבי ילד או נער‪ ,‬מתייחס גם לילדה‬ ‫ולנערה‪.‬‬

‫‪56‬‬

‫יחד בבית הספר‬

‫כל אחד והמשפחה שלו ‪/‬‬

‫רות זכאי‬

‫בתרבויות השונות קיימים סוגים שונים של משפחות‪.‬‬ ‫ביערות הגשם שבאפריקה ובדרום אמריקה‪ ,‬וגם באיי האוקיינוס השקט‪,‬‬ ‫חיים כמה שבטים של עובדי אדמה וציידים שהיו מבודדים שנים רבות ולא‬ ‫באו במגע עם תרבויות אחרות‪ .‬מבנה המשפחה שלהם אינו דומה לזה של‬ ‫המשפחות שאנחנו מכירים‪ .‬הם אינם עורכים טקס חתונה‪ .‬אביהם של‬ ‫הילדים חי בכפר של אמם עד ליום לידתם‪.‬‬ ‫אחרי לידתם הוא חוזר לכפרו ולפעמים הם לא מתראים עוד‪ .‬הדוד‪ ,‬האח‬ ‫של האם‪ ,‬הוא העוזר לאם לפרנס את הילדים ולגדלם‪ .‬הילדים מכנים אותו‬ ‫"אבא"‪ .‬בכפרים אלה חיים תחת קורת גג אחת האם‪ ,‬ילדיה‪ ,‬אחיותיה ואחֵ‪ë‬יה‬ ‫שאחד מהם נקרא אבא‪ ,‬בשעה שילדיו שלו חיים בכפר אחר‪.‬‬ ‫במשפחות רבות בהרי ההימליה יש אֵ‪ä‬ם אחת וכמה אבות‪ .‬הקור השורר‬ ‫באזור אינו מאפשר לעבוד שמונה חודשים בשנה‪ .‬בקיץ הקצר העבודה‬ ‫בשדה ובמרעה רבה ביותר‪ ,‬ולכן כל משפחה נזקקת ליותר מגבר אחד‪.‬‬ ‫הילדים במשפחה כזאת יודעים בדרך כלל מי אביהם‪ ,‬אולם הם נוהגים‬ ‫לקרוא לכל הגברים במשפחה אבא‪ .‬למבנה משפחה שבה יש יותר מגבר‬ ‫אחד קוראים משפחה פּוֹלִ‪ï‬יאַ‪ä‬נְ‪ְó‬דִרית )פולי– הרבה‪ ,‬אנדריה – גברים(‪.‬‬ ‫במשפחה הפוליגמית )פּוֹלִ‪ï‬י– הרבה‪ ,‬גָ‪å‬מְ‪ñ‬יָ‪ì‬ה– נישואים(‪ ,‬יש אב אחד וכמה‬ ‫אמהות‪.‬‬ ‫ככל שהגבר עשיר יותר‪ ,‬הוא יוכל לשאת נשים רבות יותר‪ .‬במשפחה‬ ‫הפוליגמית יש הרבה ילדים‪ .‬בכמה מארצות ערב רווחת הפוליגמיה‪ .‬היא‬ ‫מותרת על פי האיסלאם‪ .‬דת האיסאלם מתירה לגבר לשאת ארבע נשים‪ .‬גם‬ ‫בקרב היהודים היה נהוג בעבר הרחוק לשאת יותר מאישה אחת‪ .‬אבל‬ ‫בעקבות "חֵ‪ֶë‬רם ְדַרבֵּ‪ã‬נוּ גֵ‪ְå‬רשׁוֹם"‪ ,‬שחי בסוף המאה העשירית‪ ,‬נאסר ריבוי‬ ‫הנשים והעונש על מפר התקנה היה חרם ונידוי מהקהילה היהודית‪.‬‬ ‫במדינת ישראל יש חוק האוסר לשאת יותר מאישה אחת‪ .‬בכל זאת יש‬ ‫מקרים מעטים של פוליגמיה ביישובים הערביים‪.‬‬ ‫נוסף על המשפחה המוכרת של אב אם וילדים ישנם בחברות המודרניות‬ ‫גם סוגים חדשים של משפחות‪ :‬המשפחה החדײַהורית שבה רק האם או‬ ‫האב מגדלים את ילדם או את ילדיהם‪ ,‬המשפחה החדײַמינית שבה יש שתי‬ ‫אמהות או שני אבות‪.‬‬ ‫)על פי "משפחה שכזאת"‪ ,‬עיניים‪ ,‬חוברת במשפחה(‬

‫הנער היתום ואמו ‪/‬‬

‫מעשייה חסידית‬

‫פעם אחת‪ ,‬הרבי מפשיסחא ותלמידיו היו שקועים בלימוד תורה‪ ,‬והנה הגיע‬ ‫עניין קשה מאוד‪.‬‬ ‫התעמק הצדיק בלימודו‪ ,‬וכלל לא חש בנעשה סביבו‪ .‬כל אותה עת ישבו‬ ‫סביבו התלמידים והמתינו עד אשר ימשיך רבם בשיעורו‪ .‬ואולם עיונו של‬ ‫הצדיק באותה סוגיה חמורה ארך זמן רב‪.‬‬ ‫לפתע חש אחד התלמידים הממתינים ברעב‪ .‬אמר אפוא לנפשו‪' :‬בוודאי‬ ‫יוסיף הרבי להגות בסוגיה עוד זמן רב‪ .‬בינתיים יכול אני למהר לבית אמי‬ ‫ולטעום דבר מה על מנת להשקיט את רעבוני‪ .‬עתה‪ ,‬מציק לי הרעב ומונע‬ ‫ממני להתעמק בלימוד‪ .‬ואם לא אוֹכל כעת כיצד אצליח להתרכז בלימוד‬ ‫מאוחר יותר?'‬ ‫ובמחשבה זו מיהר אל ביתו‪ ,‬אכל דבר מה ופנה לשוב אל בית המדרש‪ .‬עודנו‬ ‫על סף הבית‪ ,‬וקולה של אמו השיגו‪" :‬אנא‪ ,‬בני‪ ,‬התוכל לעלות אל עליית הגג‬ ‫ולהוריד חבילת שַׁ‪û‬חַ‪ë‬ת? הן יודע אתה‪ ,‬בני‪ ,‬שאינני מסוגלת לטפס עד לגג‪ ,‬וכה‬ ‫זקוקה אני עתה לשחת!"‬ ‫"אבל‪ ,‬אמא‪ ",‬השיב הבן‪" ,‬עלי לחזור מיד אל בית המדרש‪ .‬הן הרבי יסיים עד‬ ‫מהרה את עיונו בסוגיה ויתחיל להסביר את הדברים באוזני התלמידים!"‬ ‫"מוטב‪ ,‬בני‪ ",‬הבינה האם והפטירה אנחה‪" ,‬שתשוב ללימודיך‪ .‬סלח לי על‬ ‫שביקשתיך לטפס אל עליית הגג‪ .‬אך מה לעשות‪ ,‬ואני זקוקה לעתים קרובות‬ ‫לעזרתך‪ .‬כן‪ ".‬דמעה נגרה מעיניה‪" ,‬לא קל להיות אישה אלמנה‪".‬‬ ‫כשהמילים של אמו מלוות אותו יצא הבן מהבית ופסע לעבר בית המדרש‪.‬‬ ‫תחילה צעד במהירות‪ ,‬חושש היה שמא יפסיד שמץ מדברי רבו‪ .‬אך הנה‬ ‫נעשו צעדיו מתונים קמעה‪ ,‬ולפתע עצר על מקומו בבהלה‪" .‬לשם מה אני‬ ‫לומד?" שאל את עצמו שאלה נוקבת‪" .‬לאיזו מטרה אני כה ממהר אל בית‬ ‫המדרש? האם כדי ללמוד ולדעת עוד ועוד? וכי מה אשיג אם אוסיף לעצמי‬ ‫ידיעות והרי כל מטרתו של הלימוד היא על מנת לקיים את הדברים!‬ ‫"והנה‪ ,‬עתה‪ ",‬הִ‪é‬כָּ‪î‬הוּ לבו‪" ,‬לא מילאתי את בקשתה של אמי‪ .‬אמנם למדתי‬ ‫הִ‪é‬לְ‪ï‬כוֹת כיבוד הורים‪ ,‬וְ‪è‬הַ‪é‬הֲ‪é‬לָ‪ï‬כוֹת שגורות על פי‪ .‬אך כאשר הגיע הרגע לקיימן‬ ‫מה עשיתי? עזבתי את אמי ולא מילאתי את משאלתה‪ .‬האם לשם כך‬ ‫למדתי את ההלכות?‬ ‫יחד במשפחה‬

‫‪61‬‬

‫זֶ‪ê‬מֶ‪ñ‬ר לִ‪ï‬בְ‪ã‬נִ‪ó‬י ‪/‬‬

‫נָ‪ó‬תָ‪ü‬ן יוֹנָ‪ó‬תָ‪ü‬ן‬

‫לִ‪ï‬כְ‪î‬שֶׁ‪û‬תִּ‪ü‬גְ‪å‬דַּ‪ç‬ל‪ ,‬לִ‪ï‬יאוֹר שֶׁ‪û‬לִּ‪ï‬י‪ ,‬יַ‪ì‬לְ‪ï‬דִּ‪ç‬י‪.‬‬ ‫תֹּאחַ‪ë‬ז בִּ‪ã‬י‪ ,‬אַ‪ä‬בָּ‪ã‬אײַפֶּ‪ö‬תִ‪ü‬י‪ ,‬בְּ‪ã‬יָ‪ִì‬די‪.‬‬ ‫בִּ‪ã‬צְ‪õ‬עָ‪ִô‬דים כְּ‪î‬בֵ‪ִã‬דים וְ‪è‬רוֹעֲ‪ִô‬דים‬ ‫אֵ‪ä‬לֵ‪ְï‬ך אִ‪ä‬תְּ‪ָü‬ך אֶ‪ä‬ל עֵ‪ô‬בֶ‪ã‬רײַהַ‪é‬בָּ‪ã‬תִּ‪ü‬ים‪.‬‬

‫וְ‪è‬עֵ‪ô‬ת עִ‪ô‬ם יַ‪ì‬לְ‪ï‬דָּ‪ç‬תְ‪ָü‬ך תִּ‪ü‬פְ‪ö‬סַ‪ò‬ע‪ ,‬יַ‪ì‬לְ‪ï‬דִּ‪ç‬י‪.‬‬ ‫אֶ‪ä‬שְׁ‪û‬לַ‪ï‬ח אֶ‪ä‬ת זֶ‪ê‬ה הַ‪é‬זֶּ‪ê‬מֶ‪ñ‬ר יְ‪ì‬חִ‪ë‬יִדי‬ ‫בְּ‪ã‬כָ‪î‬ל אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר תֵּ‪ü‬לֵ‪ְï‬ך‪ .‬בִּ‪ְã‬דמִ‪ñ‬יײַבֵּ‪ã‬יתִ‪ü‬י‬ ‫אִ‪ä‬תְּ‪ָü‬ך אֶ‪ä‬הְ‪é‬יֶ‪ì‬ה‪ ,‬יַ‪ì‬לְ‪ï‬דִּ‪ç‬י‪ ,‬עֲ‪ֵô‬די כְּ‪î‬לוֹתִ‪ü‬י‪.‬‬

‫תִּ‪ü‬קַּ‪ú‬ח‪ ,‬לִ‪ï‬יאוֹר‪ ,‬שְׁ‪û‬תֵּ‪ü‬י זְ‪ê‬רוֹעוֹתַ‪ü‬י תִּ‪ü‬קַּ‪ú‬ח‪.‬‬ ‫חִ‪ë‬בְּ‪ã‬קוָּך כְּ‪î‬שֶׁ‪û‬הָ‪é‬יִ‪ì‬יתָ‪ ü‬יֶ‪ì‬לֶ‪ï‬ד ַרְך‪.‬‬ ‫וְ‪è‬אִ‪ä‬ם לָ‪ï‬או מְ‪ñ‬עַ‪ô‬ט הֵ‪é‬ן ֹלא תִ‪ü‬שְׁ‪û‬כַּ‪î‬ח‪:‬‬ ‫אֵ‪ä‬ין עוֹד יָ‪ַì‬דיִ‪ì‬ם אוֹהֲ‪é‬בוֹת כָּ‪î‬לײַכָּ‪ְî‬ך!‬

‫לִ‪ï‬כְ‪î‬שֶׁ‪û‬תִּ‪ü‬גְ‪å‬דַּ‪ç‬ל‪ ,‬לִ‪ï‬יאוֹר שֶׁ‪û‬לִּ‪ï‬י‪ ,‬אֶ‪ä‬ל גִּ‪å‬יל וָ‪è‬אוֹר‪,‬‬ ‫אֶ‪ä‬ת אַ‪ä‬בָּ‪ã‬א וְ‪è‬שִׁ‪û‬ירוֹ זָ‪ê‬כוֹר תִּ‪ü‬זְ‪ê‬כֹּר —‬ ‫אָ‪ä‬כֵ‪î‬ן‪ ,‬תְּ‪ü‬מִ‪ñ‬ימִ‪ñ‬ים הָ‪é‬יוּ בָּ‪ã‬תָּ‪ü‬יו שֶׁ‪û‬ל הַ‪é‬מִּ‪ñ‬זְ‪ê‬מוֹר‪,‬‬ ‫אַ‪ְä‬ך אֲ‪ä‬הֵ‪é‬בוָּך כִּ‪î‬לְ‪ï‬בָ‪ã‬בָ‪ã‬ם‪ ,‬יַ‪ì‬לְ‪ï‬דִּ‪ç‬י לִ‪ï‬יאוֹר‪.‬‬

‫אִ‪ä‬ם לְ‪ï‬בַ‪ã‬דְּ‪ָç‬ך תֵּ‪ü‬לֵ‪ְï‬ך בְּ‪ã‬עֶ‪ֶô‬רבײַסְ‪ò‬תָ‪ü‬ו —‬ ‫עִ‪ô‬מְּ‪ָñ‬ך יֵ‪ì‬צֵ‪õ‬א שִׁ‪û‬יִרי הַ‪é‬מְּ‪ñ‬אֹהָ‪é‬ב‪,‬‬ ‫כְּ‪î‬רוּחַ‪ ,ë‬שְׂ‪û‬עָ‪ְô‬רָך הַ‪é‬זְּ‪ê‬הַ‪é‬בְ‪ã‬הַ‪é‬ב‪.‬‬ ‫הוּא יְ‪ì‬לַ‪ï‬טֵּ‪í‬ף בְּ‪ã‬אַ‪ä‬הֲ‪é‬בָ‪ã‬ה שֶׁ‪û‬ל אָ‪ä‬ב‪.‬‬

‫‪60‬‬

‫יחד במשפחה‬

‫בלה ואידה בחלון‪ ,‬מרק שַׁ‪û‬גָ‪å‬ל‪ ,‬צייר צרפתי‪1985–1887 ,‬‬

‫יחד במשפחה‬

‫‪63‬‬

‫"לא! כל מטרת הלימוד היתה על מנת לקיים את הדברים‪ .‬ולכן‪ ,‬עלי למהר‬ ‫הביתה ולעשות את שביקשה אמי!"‬ ‫וחיש סב הנער על עקבותיו ושב לבית אִ‪ä‬מו‪ .‬הוא טיפס אל עליית הגג‪ ,‬חיטט‬ ‫בין החפצים עד אשר מצא את חבילת השחת המבוקשת‪.‬‬ ‫"הנה‪ ,‬אמא‪ ,‬השחת שביקשת‪ ",‬הגיש את החבילה לאמו בעיניים מושפלות‬ ‫מבושה‪" .‬אנא‪ ,‬מחלי לי על שלא מילאתי את בקשתך מיד‪".‬‬ ‫על פניה של האם הסתמן חיוך של קורת רוח‪" .‬רוב תודות‪ ,‬בני‪ .‬ועתה‪ ,‬רוץ‬ ‫ללימודיך‪ ,‬מקווה אני שלא הפסדת ולו גם מעט מדברי רבך!"‬ ‫כשלבו קל עליו מיהר הנער אל בית המדרש‪" .‬אנא ה'‪ ",‬רחשו שפתיו‪" ,‬אינני‬ ‫רוצה להפסיד את דברי הרבי‪ ,‬עשה שלא אאחר!"‬ ‫בידיים רוטטות פתח את דלתו של בית המדרש‪ .‬בחלל החדר עמדה דומייה‪.‬‬ ‫ה"יהודי הקדוש" שקוע היה עדיין בעיונו‪ .‬והנה‪ ,‬אך נפתחה הדלת‪ ,‬הרים‬ ‫הצדיק ראשו מן הספר וחיוך האיר את פניו הקדושים‪ .‬הוא קם ממקומו‬ ‫ופנה אל התלמיד הניצב על הסף‪" .‬האם ידוע לך מי מלווה אותך כעת?"‬ ‫הנער היתום השפיל פניו במבוכה‪ .‬חבריו התבוננו חליפות ברבם ובחברם‬ ‫אך זולת הנער שבפתח לא ראו מאומה‪.‬‬ ‫ְ‪ñ‬ת זה‬ ‫"אמור נא‪ ",‬שב ה"יהודי הקדוש" לשאול‪" ,‬איזו מצווה חשובה ִקיַ‪ì‬ימ ָ‪ü‬‬ ‫עתה‪ ,‬שבזכותה בא עמך מלווה כה נכבד?"‬ ‫והנער עדיין שותק במבוכה‪.‬‬ ‫"כשנכנסת הנה‪ ",‬המשיך ה"יהודי הקדוש"‪" ,‬ראיתי כי האמורא אַ‪ä‬בַּ‪ã‬יֵ‪ì‬י מלווה‬ ‫אותך‪ .‬ובהיכנסו‪ ,‬האיר את עיני ויישב את הקושיה החמורה שהתלבטתי בה‬ ‫שעה ארוכה‪ .‬אמור לי אפוא‪ ,‬על מה ולמה זכית למלווה גדול שכזה?"‬ ‫או אז פצה הנער את פיו ובקול לחש סח את אשר עבר עליו בשעה‬ ‫האחרונה‪" .‬הבנתי שטעיתי‪ ",‬סיים‪" ,‬ולכן שבתי הביתה ומילאתי את רצון‬ ‫אמי‪".‬‬

‫‪62‬‬

‫יחד במשפחה‬

‫המסך‪ .‬הוא לחץ על כמה ְקלידים‪ ,‬המחשב השמיע ציוּצים וצִ‪õ‬רצוּרים‪ ,‬ולא‬ ‫הֶ‪é‬עֱ‪ô‬לה דבר‪ .‬במקום התמונה הופיעו שורות של אותיות באנגלית לא מובנת‪.‬‬ ‫עומר ידע שאפשר לפנות לעזרה אל נעמה השולטת במחשב‪ ,‬אבל דלת‬ ‫חדרם המשותף הייתה נעולה‪ .‬הוא ניסה להיזכר בהוראות‪ ,‬כיבה והדליק‪ ,‬עד‬ ‫שהִ‪é‬תייאש ופנה אל הטלוויזיה‪.‬‬ ‫לאחר ארוחת הערב ניגשה נעמה אל המחשב‪" .‬מה קורה פֹּה?" מִ‪ñ‬למלה‬ ‫בדאגה‪" .‬אתמול שמרתי בזיכרון של המחשב כל מה שכָּ‪î‬תבתי‪ ,‬ועכשיו אני‬ ‫לא מצליחה להַ‪é‬עֲ‪ô‬לותו על המסך‪ ".‬היא המשיכה להקיש ולפתע פרצה בזְ‪ê‬עקה‪:‬‬ ‫"אתה שיחקת במחשב שלי‪ ,‬עומר!"‬ ‫"לא‪ ,‬מה פתאום?" היתַ‪ü‬מם ולִ‪ï‬בּוֹ הֶ‪é‬חסיר פעימה‪ .‬המילה "שלי" הרגיזה אותו‬ ‫במיוחד‪.‬‬ ‫"וזה לא רק המחשב שלָ‪ï‬ך! מותר לי לשחק בו‪".‬‬ ‫"אהה!" תפסה בו בכוח‪" ,‬אז כן שיחקת‪ ,‬שקרן!" והתנפלה עליו במכות‪.‬‬ ‫מחקת לי את הקוֹבֶ‪ã‬ץ‪ .‬הרסת לי את כל העבודה שעשיתי שבוע שלם!"‬ ‫ָ‪ü‬‬ ‫"אתה‬ ‫"לא הרסתי לך שום דבר!" בָּ‪ã‬עט בַקרסוּלָ‪ï‬הּ‪" .‬הבאתי דיסקט מיוּבל‪"...‬‬ ‫"עִ‪ô‬זבי את הילד!" קרא אבא‪ ,‬והפריד בין הנִ‪ó‬יצִ‪õ‬ים‪.‬‬ ‫"למה רק עליי צועקים? למה אתם לא מענישים את הילד? הוא הכניס לי‬ ‫וִ‪è‬ירוּס למחשב‪ ",‬צעקה נעמה ותפסה בצווארו של עומר‪" .‬והוא עוד בועט בי!‬ ‫יכולת לקרוא לי?!"‬ ‫ָ‪ü‬‬ ‫לא‬ ‫ִ‪é‬סתגרת עם החברות שלָ‪ï‬ך!" בכה עומר‪" .‬רק רציתי לראות אֶ‪ä‬ת התָ‪ü‬כנָ‪ó‬ה‬ ‫ְ‪ü‬‬ ‫"את ה‬ ‫של יוּבל‪ ,‬לא היה שם שום וירוּס!"‬ ‫"לא היה? אז למה זה לא עובד?" צעקה נעמה ויָ‪ì‬רקה על אחיהָ‪.é‬‬ ‫"סליחה‪ ,‬אצלנו לא יורקים!" תפס בה אבא והרחיק אותה מאחיהָ‪" .é‬אם אינך‬ ‫יודעת להתנהג כאדם תרבותי‪ ,‬אני אוסר עלייך לגעת במחשב חודש ימים‪,‬‬ ‫זה ברור? עֲ‪ô‬ני לי‪ ,‬נעמה‪ ,‬זה ברור? ואתה‪ ,‬לֵ‪ï‬ך למקלחת!" ציווה על עומר‪" .‬אני‬ ‫לא רוצה לראות את שניכם יחד פֹּה!"‬ ‫'העונש שקיבלה היה מוגזם‪ ',‬חשב עומר‪' .‬למה דווקא הפעם הוא היה צריך‬ ‫להתערב? חודש ימים לא לגשת למחשב‪ ,‬ואבא לא יוותר לה אף על יום‬ ‫אחד‪ '.‬לִ‪ï‬בּוֹ הִ‪é‬כּה אותו כשראה את כִּ‪î‬תפֵ‪ö‬י אחותו רועדות מבכי עצוּר‪ .‬אפילו‬ ‫לא חשב שיוכל לשחק במחשב באֵ‪ä‬ין מפריע במשך חודש ימים‪ .‬שעה ארוכה‬ ‫הִ‪é‬סתבּן ושטף את עצמו‪ ,‬וכאשר התנגב‪ ,‬גָ‪å‬מלה בלִ‪ï‬בּו ההחלטה לגשת אל‬ ‫נעמה ולהתנצל‪ .‬עדיין לא הכול אבוד‪ .‬אחיו של יוּבל הוא מוּמחה למחשבים‪,‬‬ ‫והוא יתקן מה שהתקלקל‪ .‬אך עוד בטֶ‪í‬רם פתח את פיו‪ ,‬התנפלה עליו שוב‬ ‫בִּ‪ã‬צְ‪õ‬עקה‪" :‬הכול בגללך! למה היית צריך ללחוץ על קלידים שאתה לא מבין‬ ‫בזה שום דבר?!" ואז הֶ‪é‬חליק ארצה‪ ,‬נאחז בִּ‪ְã‬קצה השולחן שהתהפּך‪ ,‬והמחשב‬ ‫שעליו נפל בקול חֲ‪ë‬בָ‪ã‬טה עזה‪.‬‬ ‫יחד במשפחה‬

‫‪65‬‬

‫אני רוצה קצת פרטיות ‪/‬‬

‫נֹגה מרון‬

‫עוֹמֶ‪ñ‬ר חזר מבית הספר ומצא בחדר את נַ‪ó‬עֲ‪ô‬מה עם שתי חברות‪ ,‬מנגנות‬ ‫באוֹרגן ושָׁ‪û‬רות אל תוך הרשַ‪û‬מקוֹל‪.‬‬ ‫"מה אתן עושות?" נכנס והתיישב על מיטתו‪ .‬נעמה לחצה על המֶ‪ñ‬תג וענתה‬ ‫בקוצֶ‪õ‬ר רוח‪:‬‬ ‫"מַ‪ñ‬עַ‪ô‬רכוֹן למסיבּת כיתה‪ .‬ועכשיו עוּף מפֹּה! בחייָך‪ ,‬תן לי קצת פְּ‪ָö‬רטִ‪í‬יוּת‪ ,‬טוב?"‬ ‫עוֹמר המשיך לשבת‪.‬‬ ‫"אמרתי לָך להסתלק מהחדר!" אמרה‪ ,‬והפעם גם ניסתה לגרוֹר אותו בכוֹחַ‪.ë‬‬ ‫"לא רוצֶ‪õ‬ה!" ענה בתוֶקף‪" .‬זה החדר שלי בדיוק כמו שלָ‪ï‬ך!" הוא ידע שאחותו‬ ‫נוהגת בגַ‪å‬סוּת רק כדי להַ‪é‬פגין את שליטתהּ בו‪ .‬לכן הִ‪é‬שׂתרע על המיטה‪,‬‬ ‫להַ‪é‬בהיר שאֵ‪ä‬ינו מתכוון לזוז משם‪.‬‬ ‫"אמא‪ ,‬תגידי לעומר!" צעקה נעמה בקול‪" .‬הוא מפריע לנו בשיעורים!"‬ ‫'היא יכולה לצעוק עד מחר‪ ',‬חשב עומר‪' .‬אמא תמיד אומרת לנו לפתור את‬ ‫העניינים בעצמֵ‪ñ‬נו ומסרבת להִ‪é‬תערב‪ '.‬אבל להפתעתו האֵ‪ä‬ם הופיעה בפֶּ‪ö‬תח‪.‬‬ ‫"צא‪ ,‬עומר!" ציוותה בתוקף‪ .‬אך הוא סֵ‪ò‬ירב להיכּנע‪.‬‬ ‫"לא הפרעתי כלל‪ .‬רק רציתי לשמוע! וזה בכלל לא שיעורים!"‬ ‫"צא‪ ,‬אמרתי!" חזרה אמא‪ ,‬ומשכה אותו מעל המיטה החוּצה‪' .‬רק כדי‬ ‫להַ‪é‬רשים את האורחות‪ ',‬הִ‪é‬רהר במְ‪ñ‬רירוּת‪ ,‬ויצא משם ברגליים כּוֹשלוֹת‪.‬‬ ‫עומר ידע שאצל יוּבל המצב גרוע יותר‪" .‬אח זו צָ‪õ‬רה צְ‪õ‬רוּרה‪ ",‬הסביר לו פעם‬ ‫יובל לאחר שהיה עֵ‪ô‬ד לְקטטה בביתו‪.‬‬ ‫"צריך לדעת להסתדר‪ ",‬התפאר אז עומר‪.‬‬ ‫"לך יש מזל‪ .‬אחות זה יותר טוב מאח‪ ",‬אמר יובל בעצב‪" .‬הלוואי ולי הייתה‬ ‫אחות כמו נעמה‪".‬‬ ‫'זה נכון‪ ',‬חשב עומר‪ ,‬ונזכר שבעצם כל המריבות נעלמות כשמגיע הערב‪.‬‬ ‫לאחר המקלחת קוראים מעט במיטות‪ ,‬ואחר כך מכבים את האור‪ .‬ואז‪ ,‬הוא‬ ‫יודע‪ ,‬מִ‪ñ‬תרחשת ביניהם הִקרבה האמיתית‪ .‬לפעמים מדבּרים על הסיבה‬ ‫שגרמה למריבה‪ ,‬ולפעמים פשוט מִ‪ñ‬תעלמים ממנה‪ .‬נעמה‪ ,‬הגדולה מעומר‬ ‫בשנתיים‪ ,‬הִ‪é‬כּירה את רוב המורים על ַקפּדנותם וחוּלשותיהם‪ .‬ידעה ממה‬ ‫צריך לחשוש‪ ,‬את מי חייבים לַ‪ï‬עֲ‪ô‬קוף‪ ,‬עם מי מוּתר להִ‪é‬תחכּם‪ ,‬ועל מי אפשר‬ ‫ללחוץ בתרגילי דמעות‪ .‬והעיקר — בזכוּתהּ למד מה עושים כדי להיות מקוּבּל‬ ‫בחֶ‪ë‬ברה‪ .‬הוא היה גאה על שגם נעמה נתנה בו אֵ‪ä‬מוּן‪ ,‬ולפעמים אף גילתה לו‬ ‫דברים שאפילו לַ‪ï‬הורים היה אסור לספֵּ‪ö‬ר עליהם‪.‬‬ ‫ואז נזכר שהביא את דיסֶקט המִ‪ñ‬שׂחקים שנתן לו יובל באותו בוקר‪ .‬הוא‬ ‫הִ‪é‬דליק את המחשב והכניס אותו לַ‪ï‬כּוֹנָ‪ó‬ן‪ ,‬אך תמונת הפּתיחה לא הופיעה על‬

‫‪64‬‬

‫יחד במשפחה‬

‫"נעמה!" קראה אמא וקלטה אותה אל תוך זרועותיהָ‪" .é‬ברוּך השֵ‪û‬ם שהחזיר‬ ‫לי אותך בריאה ושלֵ‪ï‬מה!" היא מיששה את בִּ‪ã‬תהּ ונשקה לה בהתרגשות‪ ,‬בוכה‬ ‫וצוחקת חֲ‪ë‬ליפוֹת‪.‬‬ ‫"אמא שלך כמעט קיבלה הֶ‪é‬תקף לב בגללך!" אמר אבא‪" .‬איפה היית?"‬ ‫"אני מצטערת‪ .‬רציתי ללכת לישון אצל מיכל‪ "...‬מלמלה נעמה‪" .‬אני נשבעת‬ ‫לכם שיותר זה לא יִ‪ì‬קרה‪"...‬‬ ‫"גם אני מצטער‪ ",‬אמר עומר והִ‪é‬שפיל את עיניו‪" .‬הכול התחיל בגללי‪ ...‬אבל‬ ‫באמת לא בכַ‪î‬וונה‪".‬‬ ‫"יש לנו באמת על מה לדבּר‪ ,‬אך כל זה נשאיר לבוקר‪ ",‬אמר אבא‪" .‬ועכשיו —‬ ‫למיטות! בעוד שעתיים יתחיל יום חדש!"‬

‫אם ובנה‪ ,‬ליאו רוט‪,‬‬ ‫צייר ישראלי‪2002–1914 ,‬‬

‫יחד במשפחה‬

‫‪67‬‬

‫שברת את המחשב!" זָ‪ê‬עקה נעמה‪ .‬אך כאשר ראתה את הדם‬ ‫ָ‪ü‬‬ ‫"יופי! עכשיו‬ ‫השתתקה בבֶ‪ã‬הלה‪ .‬שני ההורים פרצו אל החדר לחבוש את עומר הֶ‪é‬הָ‪é‬מוּם‪.‬‬ ‫לאט לאט שָ‪û‬ככה המהוּמה‪ .‬אבא נשׂא את עומר למיטה ונשק לו‪" ,‬ועכשיו לך‬ ‫לישון! עד הבוקר הכול יעבור‪ ,‬חמודי‪ .‬ואתה תעשה רושם כַּ‪î‬בּיר בכיתה עם‬ ‫התחבושת הזאת‪".‬‬ ‫ואל נעמה פנה בקול קשה‪" :‬סַ‪ò‬דרי את המהפכה שגרמתְ‪ ,ü‬ואת החשבון אִ‪ä‬תך‬ ‫עוד נעשה‪ ,‬אל תדאגי!"‬ ‫עומר שכב ולא יכול להירדם‪' :‬מי בעצם שבר את המחשב‪ ,‬היא — או אני? זו‬ ‫לא הייתה אשמָ‪ñ‬תי‪ ,‬אני התכּוונתי לבקש סליחה‪ ,‬אבל היא לא נתנה לי‬ ‫הזדמנות‪'.‬‬ ‫ריבוע האור שבָּ‪ã‬קע מן הדלת היה כבר אָ‪ä‬פֵ‪ö‬ל‪ ,‬ועומר חיכה שאחותו תיכּנס‪,‬‬ ‫ויָ‪ì‬דע כי יוכלו להיות שוב חברים‪ ,‬לאחר שיִ‪ì‬תנצל ויסביר ויבטיח‪.‬‬ ‫נעמה לא הייתה עדיין במיטתה‪ .‬כאשר חָ‪ë‬ש יוֹבֶ‪ã‬ש בפיו‪ ,‬קם לקחת לו כוס‬ ‫מים‪ .‬בחדר האמבטיה היה חושך‪ .‬היכן נעמה? לאן יכלה ללכת באמצע‬ ‫הלילה‪ ,‬רק כדי להעניש אותנו? אצל נעמה קשה לדעת‪ .‬יש לה רעיונות‬ ‫מפתיעים לפעמים‪ .‬ומה אם חטפו אותה? ומחר יהיה השֵ‪û‬ם שלה כתוב בתוך‬ ‫מסגרת שחורה בעיתון‪:‬‬ ‫"בצער רב אנו מודיעים כי ילדתֵ‪ü‬נו האהובה נעמה נִ‪ó‬רצחה בִּ‪ְã‬דמִ‪ñ‬י יָ‪ì‬מֶ‪ñ‬יהָ‪"...é‬‬ ‫לפתע בִּ‪ã‬יְקעה את הְדממה שבחוץ צְ‪õ‬פירה מַ‪ñ‬חרישת אוזניים‪ .‬אַ‪ä‬מבּוּלַ‪ï‬נס! ומה‬ ‫אם מצאו אותה מתחת לגלגלי מכונית? הרי אף אחד אפילו לא יֵ‪ì‬דע איפה‬ ‫גרה הילדה שנדרסה סתם ככה באמצע הרחוב‪...‬‬ ‫"אמא! אבא!" פרץ אל חדר השינה של הוריו‪" ,‬נעמה נעלמה!"‬ ‫"מה? מה קרה?" האור נדלק והֵ‪é‬ציף את החדר בבַ‪ã‬תײַאחת‪.‬‬ ‫"היא לא יכלה להתרחק הרבֵּ‪ã‬ה‪ .‬רוץ לרחוב!" פָּ‪ö‬קדה אמא על אבא‪ ,‬שהֵ‪é‬חל‬ ‫להתלבש במהירות‪" .‬תחפֵּ‪ö‬שׂ במִ‪ñ‬קלט‪ .‬היא כבר עשתה לנו פעם תַ‪ü‬עֲ‪ô‬לוּל כזה‪.‬‬ ‫ואחר כך תיסע לאורך הרחובות‪ .‬אולי תיגש גם אל קרן ואולי לאֶ‪ä‬פרת‪ .‬ואני‬ ‫בינתיים אצלצל למשטרה!" וכבר הייתה על יד הטלפון‪ ,‬מחייגת בידיים‬ ‫רועדות‪.‬‬ ‫בעינֵ‪ó‬י רוחו ראה עומר את אחותו מְ‪ñ‬פרפּרת וּמכוּסה בדם‪ .‬השתוקק לֶ‪ï‬אֱ‪ä‬חוז‬ ‫בידהּ ולוֹמר לה שהוא יִ‪ì‬יתן את כל דמֵ‪ñ‬י הכיס שלו בשביל לקנות מחשב חדש‬ ‫שיהיה רק שלה‪ ,‬והוא לא ייגע בו‪ .‬את האופניים החדשים ימכור למענהּ‪.‬‬ ‫'אלוהים‪ ,‬בבקשה‪ ,‬תעשה שיצליחו להציל אותה!' התפלל ללא קול‪' .‬על הכול‬ ‫אֲ‪ä‬וותר לה‪ ,‬תמיד! רק שיַ‪ì‬צילו אותה! ולעולם‪ ,‬ולעולם לא אתן עוד לשום‬ ‫מריבה להפריד בינינו!'‬ ‫צלצול בפעמון הדלת הֶ‪é‬חריד לפתע את הדממה‪ .‬נעמה עמדה בַּ‪ã‬פֶּ‪ö‬תח‪ ,‬רועדת‬ ‫מִ‪ñ‬קוֹר ומבּוּשה‪.‬‬

‫‪66‬‬

‫יחד במשפחה‬

‫דורי לא סיפרה ‪/‬‬

‫נורית זרחי‬

‫דורי לא סיפרה בבית הספר‪ ,‬שאבא ואמא שלה נפרדו‪ .‬ובאמת‪ ,‬היא חושבת‬ ‫לעצמה‪ ,‬מה היתה צריכה לעשות? אולי לעלות על כיסא ולהודיע לכולם‬ ‫ברמקול? היא פוחדת‪ ,‬שאם הם יֵ‪ì‬דעו את זה יְ‪ַì‬רכְ‪î‬לוּ עליה מאחורי גבהּ‪ .‬בזמן‬ ‫ההפסקה הגדולה יצאוּ כל הילדים לחצר‪ .‬דורי עומדת עם הבנות על יד הגדר‬ ‫ומביטה החוצה‪ .‬אוטו קטן עבר בכביש‪ ,‬אוטו בצבע אדום‪ ,‬ומתוך חלונו של‬ ‫האוֹטוֹ הנוסע מנפנפת לה יד לשלום‪ ,‬ומן החלון השני עוד יד‪ ,‬ואמא קוראת‪:‬‬ ‫"דורי!" דורי אינה משיבה‪ ,‬כדי שלא ישמעו‪ ,‬שהיא אומרת רק אמא ולא‬ ‫אבא‪ ,‬אבל גם היא מנפנפת בידה לשלום‪ ,‬עד שהאוטו נעלם בין שאר‬ ‫המכוניות הנוסעות בכביש‪ ,‬ולא רואים אותו יותר‪.‬‬ ‫"זאת הייתה אמא שלך?" שואלת אחת הילדות‪" .‬כן"‪ ,‬אומרת דורי‪" ,‬מה‬ ‫חשבת?"‬ ‫"חשבתי שהאוטו שלכם כחול"‪" .‬לא ראית שהוא אדום?" עונה דורי‪.‬‬ ‫בינתיים נוספו עוד ילדים והם מאזינים לשיחה‪" .‬החלפתם מכונית?" שואל‬ ‫אחד הילדים‪" .‬נדמה לי שהייתה לכם פיאט כחולה‪ .‬גם לנו יש פיאט‪ .‬אנחנו‬ ‫לא חושבים בכלל להחליף אותה‪ ,‬היא מצוינת‪ .‬למה החלפתם?" "לא‬ ‫החלפנו"‪ ,‬משיבה דורי‪ .‬היא מרגישה‪ ,‬שהיא לא יכולה להסביר להם‪,‬‬ ‫שהאוטוֹ האדום של אמא ושל האיש החדש‪ .‬הרי הם לא יודעים בכלל‪,‬‬ ‫שאבא ואמא שלה נפרדו‪" .‬והנה גם הכחולה"‪ ,‬היא אומרת נדהמת‪ .‬מפני‬ ‫שממש מול עיניה נוסעת מכונית הפיאט הכחולה‪ ,‬הישנה של אבא‪ ,‬מאיטה‬ ‫ליד חצר בית הספר‪ ,‬ויד מוצאת מן החלון ומנופפת לה לשלום‪" .‬אבא!"‬ ‫צועקת דורי ומנופפת חזרה‪ .‬אבא מֵ‪ñ‬אֵ‪ä‬ט לאט לאט את האוטו‪ .‬הוא עוצר‬ ‫באין עצירה‪ ,‬נותן לה לרגע נשיקה וחוזר לנסוע לעיני הילדים‪ ,‬העוקבים‬ ‫אחריה בעניין‪.‬‬ ‫"אז כמה מכוניות יש לכם‪ ,‬תחליטי?" שואל אותה שוב הילד‪" .‬יש לנו כמה‬ ‫שיש לנו"‪ ,‬עונה דורי בגאווה וחוזרת לכיתה ולא מדברת יותר עם אף אחד‪,‬‬ ‫עד שהולכים הביתה‪.‬‬ ‫בצהריים יושבים ארבעתם ליד השולחן‪ .‬השולחן ערוך לפניהם‪ ,‬ואמא‬ ‫מגישה את האוכל‪ .‬פעם היו אוכלים בנפרד‪ ,‬כל אחד כשהיה לו זמן‪ .‬דורי‬ ‫חושבת‪ ,‬שזה דווקא נחמד שאוכלים יחד‪ ,‬וכל אחד מספר מה שקרה לו‬ ‫במשך היום‪ .‬גם נני מצטרפת אליהם‪ ,‬באה ומתחככת בין הרגליים שמתחת‬ ‫לשולחן‪ .‬תמיד היא אוהבת להיות במקום שכולם נמצאים‪ .‬דורי מוציאה‬ ‫עצם מן הצלחת כדי לתת לה‪ ,‬ונני מניחה את שתי רגליה על השולחן‬ ‫וחוטפת לה מן היד‪" .‬דורי‪ ,‬תפסיקי!" אומרת אמא‪" ,‬אני לא רוצה לראות‪,‬‬ ‫שהכלבה אוכלת מן הצלחת שלך‪".‬‬ ‫יחד במשפחה‬

‫‪69‬‬

‫דורי קמה והולכת לחדרה‪.‬‬ ‫אמא והאיש החדש יושבים ליד השולחן העמוס כלי אוכל ושרידי ארוחת‬ ‫הצהריים‪.‬‬ ‫"אני חושבת‪ ",‬אומרת אמא‪" ,‬שכדאי שלא נעבור ליד בית הספר באוטו‪ ,‬אם‬ ‫זה כל כך חשוב לילדה‪".‬‬ ‫"אבל מצד שני‪ — ",‬אומר האיש החדש — "לא צריך להסתיר דבר כזה‪ ,‬תארי‬ ‫לעצמך‪ ,‬שהילדה תצטרך להעמיד פנים שלא קרה כלום ולשמור כל הזמן‬ ‫בבית הספר לא להגיד אף מילה‪".‬‬ ‫דורי יושבת בחדרה ושומעת הכול והיא צועקת משם "תפסיקו לקרוא לי‬ ‫'ילדה'‪ ,‬קוראים לי דורי‪ ".‬אמא והאיש החדש ניגשים לחדר שלה‪ .‬האיש‬ ‫החדש מרים אותה על הידיים ואומר‪" :‬אל תתעצבי דוריקה‪ ",‬ומנסה לנחם‬ ‫אותה‪ .‬אבל דורי כבר ילדה גדולה ומזמן כבר לא מרימים אותה על הידיים‪,‬‬ ‫מאז היתה לאחות בכירה‪ ,‬ולכן היא מנסה לרדת בתנועות חדות‪ .‬נני חושבת‬ ‫שהולכים להתקיף את דורי‪ ,‬ולכן היא מתנפלת על האיש החדש בכל הכוח‬ ‫ומושכת לו במכנסיים‪" .‬תפסיקי"‪ ,‬צועקת לה דורי‪" ,‬תפסיקי נני‪".‬‬

‫במשפחה‪ ,‬יאן ראוכוורגר‪ ,‬צייר ישראלי‬

‫יחד במשפחה‬

‫‪71‬‬

‫"נני" — גוער האיש בכלבה‪ .‬הילדות מביטות זו בזו‪ .‬הן לא רגילות‪ ,‬שקול של‬ ‫גבר יגער בהן‪.‬‬ ‫אבא שלהן האמיתי היה תמיד עסוק מאוד‪ ,‬ובכלל לא היה לו זמן להשגיח‬ ‫על נימוסי האכילה של נני‪ .‬ואחר כך‪ ,‬כשרק בא האיש החדש לגור איתן‪ ,‬גם‬ ‫הוא לא צעק כל כך‪ ,‬מפני שהיה חדש‪ .‬הכלבה נבהלה וקפצה מן השולחן‪.‬‬ ‫"טובה‪ ,‬טובה" — מלטפת אותה דורי מתחת לשולחן‪.‬‬ ‫"מה קרה היום לדורי?" שאל האיש החדש את אמא‪.‬‬ ‫"לי?" חושבת דורי‪" .‬למה הוא לא שואל אותי? הוא שואל את אמא‪ ,‬כאילו‬ ‫היא יודעת כל מה שבאמת קורה לי‪".‬‬ ‫"לא קרה לה שום דבר‪ ",‬אומרת האחות הקטנה‪" ,‬פשוט נני רעבה‪ ,‬והיא‬ ‫נותנת לה לאכול‪ ".‬דורי יודעת‪ ,‬שאחותה אומרת את זה מפני שהיא לא‬ ‫רוצה שיכעסו עליה‪ ,‬אבל דווקא זה מכעיס מאוד את דורי‪ .‬ולכן היא אומרת‪:‬‬ ‫"את לא יודעת‪ ,‬אז מה את מתערבת‪ ",‬ופניה מתַקשות כמו אגוז‪.‬‬ ‫האחות הקטנה משתתקת‪ .‬שקט שורר על יד השולחן‪ .‬שומעים רק את‬ ‫שקשוק הכפות בצלחות‪.‬‬ ‫"אמא‪ ",‬פותחת דורי‪" ,‬אני רוצה לבקש אותך משהו‪" ".‬מה?" אומרת אמא‪.‬‬ ‫והאיש החדש מרים פניו מן הצלחת‪" .‬שלא תעברו עם האוטו ליד בית‬ ‫הספר‪ ".‬דורי לא רוצה להגיד מדוע‪ .‬היא לא רוצה להודות‪ ,‬שכל כך אכפת לה‬ ‫שהילדים יראו את זה‪ ,‬ויבינו מה קרה‪ .‬נדמה לדורי שפניו של האיש החדש‬ ‫מלבינות קצת‪ .‬אמא בוחשת את המרק בכלי ואומרת‪" :‬נדבר על זה אחר‬ ‫כך‪" ".‬לא‪ ",‬אומרת דורי‪" ,‬עכשיו‪".‬‬ ‫האיש החדש מבין‪ ,‬כנראה‪ ,‬מדוע בכל זאת היא אינה רוצה שיעברו על יד‬ ‫בית הספר‪ .‬ולכן הוא אומר‪" :‬אם לא תעשי מזה עניין גם הילדים לא יעשו‬ ‫מזה עניין‪".‬‬ ‫"אתה לא יודע בכלל איך זה ילדים" — אומרת האחות הקטנה בנועם — "כי‬ ‫אין לך‪".‬‬ ‫פתאום רעש נורא‪" .‬מה זה‪ ,‬מה קרה?" הם קופצים מן הכיסאות בבהלה‪.‬‬ ‫דורי שׂמְ‪ñ‬חה‪ .‬נני החכמה יודעת מתי להפסיק כל שיחה‪ .‬צלחת נופלת ועוד‬ ‫צלחת‪ .‬בזמן שלא שמו לב‪ ,‬עלתה נני על השולחן ומשכה את כל הצלחות‬ ‫יחד עם האוכל‪ .‬האיש החדש ניגש ומאיים על נני‪" .‬רעה! רעה!" הוא גוער‬ ‫בה‪ .‬נני מתקמרת כמו תולעת אדמה‪" .‬דורי‪ ,‬קחי את הכלבה שלך ולכי אִ‪ä‬תה‬ ‫מיד לחדר‪ ",‬צועקת אמא‪.‬‬ ‫"מה דורי אשמה?" שואלת האחות הקטנה‪" ,‬בזה שנני עלתה על השולחן?"‬ ‫דורי מביטה בעקשנות קדימה ושותקת‪ .‬על הקיר למעלה שְׂ‪û‬מָ‪ñ‬מית קטנה‬ ‫שקופה‪ .‬האיש החדש לא כועס‪ .‬הוא מנסה להסביר לה‪ ,‬שזה לא נורא‪ .‬היא‬ ‫לא אשמה‪ .‬אבל היא לא צריכה להיות כל כך עקשנית‪.‬‬

‫‪70‬‬

‫יחד במשפחה‬

‫זוֹ כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר ֹלא אַ‪ä‬גָּ‪ָå‬דה ‪/‬‬

‫גְּ‪å‬אוּלָ‪ï‬ה אַ‪ä‬לְ‪ï‬מוֹג‬

‫בְּ‪ã‬אֶ‪ֶä‬רץ אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת בִּ‪ְã‬קצֵ‪õ‬ה הָ‪é‬עוֹלָ‪ï‬ם‪ / ,‬מֵ‪ñ‬עֵ‪ô‬בֶ‪ã‬ר לָ‪ï‬הָ‪é‬ר וּמֵ‪ñ‬עֵ‪ô‬בֶ‪ã‬ר לַ‪ï‬יָּ‪ì‬ם‪ / ,‬נוֹלַ‪ï‬ד נָ‪ó‬סִ‪ò‬יְך בְּ‪ã‬אַ‪ְä‬רמוֹן‬ ‫הַ‪é‬מַּ‪ñ‬לְ‪ï‬כוּת ‪ /‬לַ‪ï‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך שׁוֹבִ‪ã‬ינוֹ וְ‪è‬לַ‪ï‬מַּ‪ñ‬לְ‪ï‬כָּ‪î‬ה רוּת‪ / .‬הַ‪é‬נָּ‪ó‬סִ‪ò‬יְך הַ‪é‬קָּ‪ú‬טָ‪í‬ן‪ ,‬כְּ‪î‬מוֹ בָּ‪ã‬אַ‪ä‬גָּ‪å‬דוֹת‪ / ,‬הָ‪é‬יָ‪ì‬ה‬ ‫יָ‪ì‬פֶ‪ö‬ה‪ ,‬חָ‪ë‬כָ‪î‬ם וְ‪è‬אָ‪ä‬הוּב עַ‪ô‬ד מְ‪ñ‬אוֹד‪ / .‬הַ‪é‬טַּ‪í‬בָּ‪ã‬חִ‪ë‬ית‪ ,‬לְ‪ֻï‬דגְ‪å‬מָ‪ñ‬ה‪ ,‬בְּ‪ã‬כָ‪î‬ל הִ‪é‬זְ‪ê‬דַּ‪ç‬מְּ‪ñ‬נוּת‪ / ,‬אָ‪ä‬פְ‪ö‬תָ‪ü‬ה לוֹ‬ ‫ַ‪ï‬עזֹר בְּ‪ã‬עִ‪ְô‬רבּוּל‬ ‫עוּגוֹת עִ‪ô‬ם ַקצֶּ‪õ‬פֶ‪ö‬ת וְ‪è‬תוּת‪ / ,‬וּלְ‪ï‬אוֹת אַ‪ä‬הֲ‪é‬בָ‪ã‬ה הִ‪é‬יא הִ‪ְé‬רשְׁ‪û‬תָ‪ü‬ה לַ‪ï‬פָּ‪ö‬עוֹט ‪ /‬ל ֲ‪ô‬‬ ‫ָ‪ֵ'ü‬ריח ‪ /‬וְ‪è‬לִ‪ְï‬ראוֹת אֵ‪ä‬יְך בָּ‪ã‬צֵ‪õ‬ק גָּ‪ֵå‬דל‬ ‫ָ‪ִé‬ריח תּ ַ‪ë‬‬ ‫ִ‪ï‬טעֹם מֵ‪ñ‬הַ‪é‬טַּ‪í‬עַ‪ô‬ם‪ ,‬לְ‪ï‬ה ַ‪ë‬‬ ‫וּלְ‪ï‬לַ‪ï‬קֵּ‪ú‬ק אֶ‪ä‬צְ‪õ‬בָּ‪ã‬עוֹת‪ / ,‬ל ְ‪í‬‬ ‫וְ‪è‬תוֹפֵ‪ö‬חַ‪ / .ë‬הַ‪é‬תּוֹפֶ‪ֶö‬רת תָּ‪ü‬פְ‪ָö‬רה לוֹ בִּ‪ã‬גְ‪ֵå‬די מַ‪ñ‬חֲ‪ë‬לָ‪ï‬צוֹת‪ / ,‬וּכְ‪î‬שֶׁ‪û‬אִ‪ä‬ישׁ ֹלא ָראָ‪ä‬ה‪ ,‬בְּ‪ã‬סוֹדוֹת‬ ‫ֶ‪ï‬אחֹז בְּ‪ã‬מַ‪ñ‬חַ‪ë‬ט‪ / ,‬לְ‪ï‬הַ‪é‬שְׁ‪û‬חִ‪ë‬יל אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬חוּט וְ‪è‬לִ‪ְï‬רֹקם‬ ‫וְּקִריצוֹת‪ / ,‬הִ‪é‬יא לִ‪ï‬מְּ‪ָñ‬דה תַּ‪'ü‬נָּ‪ó‬סִ‪ò‬יְך ל ֱ‪ä‬‬ ‫אִ‪ä‬תָּ‪ü‬הּ יַ‪ì‬חַ‪ë‬ד‪ / .‬הַ‪é‬חַ‪ְë‬דָרנִ‪ó‬ית עָ‪ô‬זְ‪ָê‬רה לוֹ לְ‪ï‬סַ‪ò‬דֵּ‪ç‬ר אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬חֶ‪ֶë‬דר ‪ /‬וּמִ‪ñ‬לְּ‪ï‬אָ‪ä‬ה אֶ‪ä‬ת חַ‪ְë‬דרוֹ בִּ‪ã‬פְ‪ָö‬רחִ‪ë‬ים‬ ‫וּבְ‪ã‬זֶ‪ê‬מֶ‪ñ‬ר‪.‬‬ ‫וְ‪è‬עִ‪ô‬ם לֵ‪ï‬ב שֶׁ‪û‬ל זָ‪ê‬הָ‪é‬ב‪ ,‬כְּ‪î‬מוֹ בְּ‪ã‬לִ‪ï‬י לָ‪ï‬שִׂ‪û‬ים לֵ‪ï‬ב‪ / ,‬הִ‪é‬יא הִ‪ְé‬רשְׁ‪û‬תָ‪ü‬ה לוֹ גַּ‪å‬ם אָ‪ä‬בָ‪ã‬ק לְ‪ï‬נַ‪ó‬גֵּ‪å‬ב‪/ .‬‬ ‫כָּ‪ְî‬ך עָ‪ô‬בְ‪ã‬רוּ הַ‪é‬יָּ‪ì‬מִ‪ñ‬ים‪ ,‬עַ‪ô‬ד שֶׁ‪û‬מִּ‪ñ‬סְ‪ò‬פַּ‪ö‬ר נְ‪ó‬עָ‪ִô‬רים‪ / ,‬דֵּ‪ç‬י שַׁ‪û‬חְ‪ë‬צָ‪õ‬נִ‪ó‬ים וְ‪ֹè‬לא זְ‪ê‬הִ‪é‬יִרים‪ / ,‬הֶ‪é‬עֱ‪ô‬בִ‪ã‬ירוּ בְּ‪ã‬לַ‪ï‬חַ‪ë‬שׁ‬ ‫בְּ‪ã‬כָ‪î‬ל הָ‪é‬אַ‪ְä‬רמוֹן ‪ /‬שְׁ‪û‬מוּעָ‪ô‬ה מְ‪ֻñ‬רשַּׁ‪û‬עַ‪ô‬ת בְּ‪ã‬זוֹ הַ‪é‬לָּ‪ï‬שׁוֹן‪ / :‬הַ‪é‬נָּ‪ó‬סִ‪ò‬יְך אֵ‪ä‬ינֶ‪ó‬נּוּ כְּ‪î‬מוֹ כָּ‪î‬ל הַ‪é‬בָּ‪ã‬נִ‪ó‬ים‪/ ,‬‬ ‫הוּא מִ‪ñ‬סְ‪ò‬תּוֹבֵ‪ã‬ב בַּ‪ã‬מִּ‪ñ‬טְ‪í‬בָּ‪ã‬ח‪ ,‬מִ‪ñ‬תְ‪ü‬עַ‪ô‬נְ‪ó‬יֵ‪ì‬ן בִּ‪ã‬בְ‪ã‬גָ‪ִå‬דים‪ / ,‬בּוֵֹדק אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לַ‪ï‬ח בְּ‪ã‬סִ‪ò‬יר הַ‪é‬מָּ‪ָñ‬רק ‪/‬‬ ‫מכֹּל — מְ‪ñ‬נַ‪ó‬גֵּ‪å‬ב תָּ‪'ü‬אָ‪ä‬בָ‪ã‬ק‪ / .‬הֵ‪é‬ם אָ‪ä‬מְ‪ñ‬רוּ גַּ‪å‬ם דְּ‪ç‬בָ‪ִã‬רים‪ ,‬בְּ‪ã‬סוֵֹדי סוֹדוֹת‪,‬‬ ‫ָ‪å‬רוּע ִ‪ñ‬‬ ‫וְ‪è‬ג ַ‪ô‬‬ ‫עַ‪ô‬ל הַ‪é‬הֶ‪é‬בְ‪ã‬דֵּ‪ç‬ל בֵּ‪ã‬ין הַ‪é‬בָּ‪ã‬נִ‪ó‬ים לְ‪ï‬בֵ‪ã‬ין הַ‪é‬בָּ‪ã‬נוֹת‪ / .‬וְ‪è‬יָ‪ì‬שְׁ‪û‬בוּ חֲ‪ë‬כָ‪î‬מִ‪ñ‬ים לֵ‪ï‬ילוֹת וְ‪è‬יָ‪ì‬מִ‪ñ‬ים ‪ /‬וּפָ‪ö‬סְ‪ò‬קוּ‪:‬‬ ‫ֵ‪ü‬ח שְׁ‪ִû‬ריִרים‪ / ,‬כְּ‪î‬מוֹ כָּ‪î‬ל הַ‪é‬גְּ‪å‬בָ‪ִã‬רים‪ / ".‬אַ‪ְä‬ך הַ‪é‬נָּ‪ó‬סִ‪ò‬יְך ַרק שָׁ‪û‬לַ‪ï‬ח מַ‪ñ‬בָּ‪ã‬ט ‪/‬‬ ‫"הַ‪é‬נָּ‪ó‬סִ‪ò‬יְך צָ‪ִõ‬ריְך לְ‪ï‬פַ‪ö‬תּ ַ‪ë‬‬ ‫וְ‪è‬אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר‪" :‬מָ‪ñ‬ה אִ‪ä‬כְ‪î‬פַּ‪ö‬ת? ‪ /‬אָ‪ä‬ז יֹאמְ‪ñ‬רוּ שֶׁ‪û‬אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י בַּ‪ã‬ת!" ‪ /‬הַ‪é‬מַּ‪ñ‬לְ‪ï‬כָּ‪î‬ה רוּת‪ / ,‬שֶׁ‪û‬הָ‪é‬יְ‪ì‬תָ‪ü‬ה אִ‪ä‬מָּ‪ñ‬א עִ‪ô‬ם‬ ‫אַ‪ä‬חֲ‪ָë‬ריוּת‪ָ / ,‬קְראָ‪ä‬ה לַ‪ï‬נָּ‪ó‬סִ‪ò‬יְך‪" :‬הֵ‪é‬יָדד!" ‪ /‬אַ‪ְä‬ך הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך הָ‪é‬יָ‪ì‬ה ְקצָ‪õ‬ת מֻ‪ְñ‬דאָ‪ä‬ג‪ / .‬וְ‪è‬הוּא הֶ‪é‬חְ‪ë‬לִ‪ï‬יט‬ ‫ַ‪ï‬חתֹּר בְּ‪ã‬סִ‪ò‬יָרה‪ / ,‬לְ‪ï‬אַ‪ä‬מֵּ‪ñ‬ן אוֹתוֹ בַּ‪ã‬הֲ‪é‬לִ‪ï‬יכָ‪î‬ה מְ‪ñ‬הִ‪é‬יָרה‪ / ,‬לָ‪ï‬תֵ‪ü‬ת לוֹ‬ ‫מִ‪ñ‬יָּ‪ì‬ד‪ / :‬לְ‪ï‬לַ‪ï‬מֵּ‪ñ‬ד תַּ‪'ü‬נָּ‪ó‬סִ‪ò‬יְך ל ְ‪ë‬‬ ‫שִׁ‪û‬עוִּרים בִּ‪ã‬סְ‪ִò‬קי מַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם‪ / ,‬בְּ‪ã‬טֶ‪í‬נִ‪ó‬יס‪ ,‬בְּ‪ã‬פִּ‪ö‬ינְ‪ó‬ג פּוֹנְ‪ó‬ג וּבְ‪ã‬הוָֹרַדת יָ‪ַì‬דיִ‪ì‬ם ‪ /‬אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל הַ‪é‬נָּ‪ó‬סִ‪ò‬יְך כָּ‪î‬ל עֶ‪ֶô‬רב‬ ‫ִ‪ï‬טעֹם אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬טַּ‪í‬עַ‪ô‬ם הַ‪é‬בִּ‪ã‬לְ‪ï‬תִּ‪ü‬י נִ‪ó‬שְׁ‪û‬כָּ‪î‬ח‪ / ,‬לְ‪ï‬הַ‪é‬חֲ‪ë‬לִ‪ï‬יק עִ‪ô‬ם מַ‪ñ‬גֵּ‪å‬ב ‪ /‬וְ‪è‬גַ‪å‬ם‬ ‫נִ‪ó‬כְ‪î‬נַ‪ó‬ס לַ‪ï‬מִּ‪ñ‬טְ‪í‬בָּ‪ã‬ח‪ / ,‬ל ְ‪í‬‬ ‫ִ‪ï‬בדֹּק בְּ‪ã‬נַ‪ó‬חַ‪ë‬ת ‪ /‬אִ‪ä‬ם הוּא זוֹכֵ‪î‬ר לְ‪ï‬הַ‪é‬שְׁ‪û‬חִ‪ë‬יל חוּט בְּ‪ã‬מַ‪ñ‬חַ‪ë‬ט‪ / .‬לְ‪ï‬אַ‪ä‬ט‬ ‫אָ‪ä‬בָ‪ã‬ק לְ‪ï‬נַ‪ó‬גֵּ‪å‬ב ‪ /‬וּלְ‪ï‬בַ‪ã‬סּוֹף ל ְ‪ã‬‬ ‫הוּא עִ‪ô‬נְ‪ó‬יֵ‪ì‬ן גַּ‪å‬ם כַּ‪î‬מָּ‪ñ‬ה חֲ‪ë‬בֵ‪ִã‬רים‪ / ,‬לְ‪ï‬גַ‪å‬לּוֹת יַ‪ְì‬דעָ‪ô‬נוּת בְּ‪ã‬סוּג הַ‪é‬תַּ‪ü‬בְ‪ã‬לִ‪ï‬ין‪ / ,‬וּלְ‪ï‬הָ‪é‬בִ‪ã‬ין מַ‪ñ‬הוּ סוֹד‬ ‫ִ‪ú‬נּוּח הַ‪é‬מֻּ‪ñ‬גָּ‪å‬שׁ בַּ‪ã‬צַּ‪õ‬לַּ‪ï‬חַ‪ë‬ת‪ / .‬תְּ‪ü‬חִ‪ë‬לָּ‪ï‬ה הֵ‪é‬ם נִ‪ó‬סּוּ בַּ‪ã‬חֲ‪ë‬שָׁ‪û‬שׁ וּבִ‪ְã‬דחִ‪ë‬ילוּ ‪/‬‬ ‫הַ‪é‬מִּ‪ְñ‬רַקחַ‪ë‬ת‪ / ,‬שֶׁ‪û‬ל הַ‪é‬קּ ַ‪ë‬‬ ‫וּבְ‪ֶã‬דֶרְך אַ‪ä‬גַּ‪å‬ב‪ ,‬וּכְ‪î‬אִ‪ä‬לּוּ‪ / ,‬אַ‪ְä‬ך כְּ‪î‬שֶׁ‪û‬הַ‪é‬גִּ‪å‬בּוֹר מִ‪ñ‬כָּ‪î‬ל הַ‪é‬יְּ‪ì‬לָ‪ִï‬דים ‪ /‬גִּ‪å‬לָּ‪ï‬ה בַּ‪ã‬מָּ‪ָñ‬רק אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬תַּ‪ü‬בְ‪ã‬לִ‪ï‬ין‬ ‫רוֹזְ‪ê‬מָ‪ִñ‬רין‪ / ,‬וּבִ‪ã‬קֵּ‪ú‬שׁ לְ‪ï‬הוֹסִ‪ò‬יף לָ‪ï‬אִ‪ä‬טְ‪ִí‬ריּוֹת ‪ /‬גַּ‪å‬ם פִּ‪ö‬טְ‪ִí‬ריּוֹת מִ‪ñ‬סּוּג אָ‪ְä‬רנִ‪ó‬יּוֹת‪ / ,‬נִ‪ó‬פְ‪ö‬תְּ‪ü‬חָ‪ë‬ה‬ ‫תַּ‪ü‬חֲ‪ë‬רוּת עַ‪ô‬ל "שְׁ‪û‬לשָׁ‪û‬ה מַ‪ñ‬זְ‪ê‬לְ‪ï‬גוֹת" ‪) /‬זֶ‪ê‬ה הַ‪é‬צִּ‪õ‬יּוּן הֲ‪é‬כִ‪î‬י גָ‪å‬בוֹהַּ‪ ,é‬עַ‪ô‬ל בִּ‪ã‬שּׁוּל מְ‪ñ‬שֻׁ‪û‬בָּ‪ã‬ח‪ / ,‬לַ‪ï‬יַּ‪ְì‬דעָ‪ô‬ן‬ ‫הַ‪é‬דָּ‪ç‬גוּל בְּ‪ã‬סוֹדוֹת הַ‪é‬מִּ‪ñ‬טְ‪í‬בָּ‪ã‬ח(‪.‬‬ ‫שָׁ‪û‬מְ‪ñ‬עוּ זֹאת הַ‪é‬חֲ‪ë‬כָ‪î‬מִ‪ñ‬ים בָּ‪ã‬אַ‪ְä‬רמוֹן ‪ /‬וְ‪è‬אָ‪ä‬מְ‪ñ‬רוּ לַ‪ï‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך‪" :‬פֹּה יִ‪ì‬הְ‪é‬יֶ‪ì‬ה עוֹד אָ‪ä‬סוֹן! ‪ /‬אִ‪ä‬ם כָּ‪î‬כָ‪î‬ה‬ ‫יִ‪ì‬הְ‪é‬יוּ פְּ‪ö‬נֵ‪ó‬י הַ‪é‬דְּ‪ç‬בָ‪ִã‬רים ‪ /‬וּגְ‪å‬בָ‪ִã‬רים יִ‪ְì‬רצוּ לִ‪ï‬בְ‪ã‬חשׁ בַּ‪ã‬סִּ‪ò‬יִרים‪ / ,‬הַ‪é‬נָּ‪ó‬שִׁ‪û‬ים עוֹד תִּ‪ְü‬רצֶ‪õ‬ינָ‪ó‬ה‪ ,‬חָ‪ë‬לִ‪ï‬ילָ‪ï‬ה‪,‬‬ ‫לִ‪ï‬שְׁ‪ֹû‬לט‪ / ".‬שָׁ‪û‬אַ‪ä‬ל הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך שׁוֹבִ‪ã‬ינוֹ‪" :‬אָ‪ä‬ז מָ‪ñ‬ה לַ‪ï‬עֲ‪ô‬שׂוֹת?" ‪ /‬וְ‪è‬הֻ‪é‬חְ‪ë‬לַ‪ï‬ט )ֹלא לִ‪ï‬פְ‪ö‬נֵ‪ó‬י שָׁ‪û‬לשׁ‬ ‫ספֹר הִ‪é‬תְ‪ü‬יַ‪ì‬עֲ‪ô‬צֻ‪õ‬יּוֹת( ‪ /‬שֶׁ‪û‬עִ‪ô‬ם הַ‪é‬חֲ‪ë‬תֻ‪ü‬נָּ‪ó‬ה יִ‪ì‬פָּ‪ö‬סְ‪ò‬קוּ הַ‪é‬שְּׁ‪û‬טֻ‪í‬יּוֹת‪ / .‬הֵ‪é‬ם אָ‪ְä‬רזוּ‬ ‫וְ‪è‬עִ‪ô‬ידוֹת ‪ /‬וְ‪è‬אֵ‪ä‬ין ְ‪ò‬‬ ‫לַ‪ï‬נָּ‪ó‬סִ‪ò‬יְך גְּ‪å‬בִ‪ã‬ינָ‪ó‬ה וְ‪è‬חַ‪ë‬לָּ‪ï‬ה ‪ /‬וְ‪è‬שָׁ‪û‬לְ‪ï‬חוּ אוֹתוֹ לְ‪ï‬חַ‪ë‬פֵּ‪ö‬שׂ כַּ‪î‬לָּ‪ï‬ה‪.‬‬ ‫ָ‪ï‬נוּח בְּ‪ã‬צַ‪õ‬ד הַ‪é‬דֶּ‪ֶç‬רְך‪ / ,‬פִּ‪ö‬תְ‪ü‬אוֹם הוּא שָׁ‪û‬מַ‪ñ‬ע‬ ‫הָ‪é‬לַ‪ְï‬ך הַ‪é‬נָּ‪ó‬סִ‪ò‬יְך שְׁ‪û‬עָ‪ô‬תַ‪ü‬יִ‪ì‬ם‪ ,‬בְּ‪ã‬עֵ‪ֶô‬רְך‪ / ,‬וּכְ‪î‬שֶׁ‪û‬יָּ‪ì‬שַׁ‪û‬ב ל ַ‪ë‬‬ ‫יחד במשפחה‬

‫‪73‬‬

‫"אִ‪ä‬ילָ‪ï‬ן אִ‪ä‬ילָ‪ï‬ן בַּ‪ã‬מֶּ‪ñ‬ה אֲ‪ä‬בָ‪ֶã‬רכְ‪ָî‬ך"‬ ‫כְּ‪î‬שֶׁ‪û‬נִּ‪ó‬פְ‪ö‬טַ‪í‬ר ַרב נַ‪ó‬חְ‪ë‬מָ‪ñ‬ן מֵ‪ַñ‬רב יִ‪ì‬צְ‪õ‬חָ‪ë‬ק‪ ,‬אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ‪ :‬יְ‪ì‬בָ‪ְã‬רכֵ‪î‬נִ‪ó‬י מַ‪ñ‬ר‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ‪ :‬אֶ‪ä‬מְ‪ñ‬שֹׁל לְ‪ָï‬ך מָ‪ñ‬שָׁ‪û‬ל‪ ,‬לְ‪ï‬מָ‪ñ‬ה הַ‪é‬דָּ‪ç‬בָ‪ã‬ר דּוֹמֶ‪ñ‬ה? — לְ‪ï‬אָ‪ָä‬דם שֶׁ‪û‬הָ‪é‬יָ‪ì‬ה‬ ‫מְ‪ñ‬הַ‪é‬לֵּ‪ְï‬ך בַּ‪ã‬מִּ‪ְñ‬דבָּ‪ã‬ר וְ‪è‬הָ‪é‬יָ‪ì‬ה ָרעֵ‪ô‬ב וְ‪è‬עָ‪ô‬יֵ‪ì‬ף וְ‪è‬צָ‪õ‬מֵ‪ñ‬א‪ ,‬וּמָ‪ñ‬צָ‪õ‬א אִ‪ä‬ילָ‪ï‬ן שֶׁ‪û‬פֵּ‪ö‬רוֹתָ‪ü‬יו‬ ‫מְ‪ñ‬תוִּקים וְ‪è‬צִ‪õ‬לּוֹ נָ‪ó‬אֶ‪ä‬ה וַ‪è‬אֲ‪ä‬מַ‪ñ‬ת הַ‪é‬מַּ‪ñ‬יִ‪ì‬ם עוֹבֶ‪ֶã‬רת תַּ‪ü‬חְ‪ë‬תָּ‪ü‬יו‪ .‬אָ‪ä‬כַ‪î‬ל מִ‪ñ‬פֵּ‪ö‬רוֹתָ‪ü‬יו‬ ‫וְ‪è‬שָׁ‪û‬תָ‪ü‬ה מִ‪ñ‬מֵּ‪ñ‬ימָ‪ñ‬יו וְ‪è‬יָ‪ì‬שַׁ‪û‬ב בְּ‪ã‬צִ‪õ‬לּוֹ‪.‬‬ ‫וּכְ‪î‬שֶׁ‪û‬בִּ‪ã‬קֵּ‪ú‬שׁ לֵ‪ï‬ילֵ‪ְï‬ך‪ ,‬אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר‪ :‬אִ‪ä‬ילָ‪ï‬ן‪ ,‬אִ‪ä‬ילָ‪ï‬ן! בַּ‪ã‬מֶּ‪ñ‬ה אֲ‪ä‬בָ‪ֶã‬רכְ‪ָî‬ך?‬ ‫אִ‪ä‬ם אוֹמַ‪ñ‬ר לְ‪ָï‬ך שֶׁ‪û‬יִּ‪ì‬הְ‪é‬יוּ פֵּ‪ö‬רוֹתֶ‪ü‬יָך מְ‪ñ‬תוִּקים — הֲ‪ֵé‬רי פֵּ‪ö‬רוֹתֶ‪ü‬יָך מְ‪ñ‬תוִּקים‪,‬‬ ‫שֶׁ‪û‬יְּ‪ì‬הֵ‪é‬א צִ‪õ‬לְּ‪ָï‬ך נָ‪ó‬אֶ‪ä‬ה — הֲ‪ֵé‬רי צִ‪õ‬לְּ‪ָï‬ך נָ‪ó‬אֶ‪ä‬ה‪,‬‬ ‫שֶׁ‪û‬תְּ‪ü‬הֵ‪é‬א אֲ‪ä‬מַ‪ñ‬ת הַ‪é‬מַּ‪ñ‬יִ‪ì‬ם עוֹבֶ‪ֶã‬רת תַּ‪ü‬חְ‪ë‬תֶּ‪ü‬יָך — הֲ‪ֵé‬רי אֲ‪ä‬מַ‪ñ‬ת הַ‪é‬מַּ‪ñ‬יִ‪ì‬ם עוֹבֶ‪ֶã‬רת‬ ‫תַּ‪ü‬חְ‪ë‬תֶּ‪ü‬יָך‪,‬‬ ‫אֶ‪ä‬לָּ‪ï‬א יְ‪ì‬הִ‪é‬י ָרצוֹן‪ ,‬שֶׁ‪û‬כָּ‪î‬ל נְ‪ó‬טִ‪í‬יעוֹת שֶׁ‪û‬נּוֹטְ‪í‬עִ‪ô‬ים מִ‪ñ‬מְּ‪ָñ‬ך יִ‪ì‬הְ‪é‬יוּ כְּ‪î‬מוֹתְ‪ָü‬ך‪.‬‬

‫רבי יצחק הגיע לבבל‬ ‫מארץ ישראל ומצא‬ ‫ברבי נחמן חבר‬ ‫ותלמיד‪ .‬כאשר ברך‬ ‫ר' יצחק את רבי נחמן‬ ‫ובניו הִ‪é‬משיל משל זה‪.‬‬

‫אַ‪ä‬ף אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה בַּ‪ã‬מֶּ‪ñ‬ה אֲ‪ä‬בָ‪ֶã‬רכְ‪ָî‬ך? אִ‪ä‬ם בְּ‪ã‬תוָֹרה — הֲ‪ֵé‬רי יֵ‪ì‬שׁ לְ‪ָï‬ך תּוָֹרה‪,‬‬ ‫אִ‪ä‬ם בִּ‪ã‬גְ‪ֻå‬דלָּ‪ï‬ה — הֲ‪ֵé‬רי יֵ‪ì‬שׁ לְ‪ָï‬ך גְּ‪ֻå‬דלָּ‪ï‬ה‪,‬‬ ‫אִ‪ä‬ם בְּ‪ã‬כָ‪î‬בוֹד — הֲ‪ֵé‬רי יֵ‪ì‬שׁ לְ‪ָï‬ך כָּ‪î‬בוֹד‪,‬‬ ‫אִ‪ä‬ם בְּ‪ã‬עשֶׁ‪û‬ר — הֲ‪ֵé‬רי יֵ‪ì‬שׁ לְ‪ָï‬ך עשֶׁ‪û‬ר‪,‬‬ ‫וְ‪è‬אִ‪ä‬ם בְּ‪ã‬בָ‪ã‬נִ‪ó‬ים — הֲ‪ֵé‬רי יֵ‪ì‬שׁ לְ‪ָï‬ך בָּ‪ã‬נִ‪ó‬ים‪,‬‬ ‫אֶ‪ä‬לָּ‪ï‬א יְ‪ì‬הִ‪é‬י ָרצוֹן‪ ,‬שֶׁ‪û‬יִּ‪ì‬הְ‪é‬יוּ צֶ‪õ‬אֱ‪ä‬צָ‪õ‬אֵ‪ä‬י מֵ‪ñ‬עֶ‪ô‬יָך כְּ‪î‬מוֹתְ‪ָü‬ך‪.‬‬ ‫)מסכת תענית ה'‪ ,‬ו'(‬

‫‪72‬‬

‫בְּ‪ã‬בֵ‪ã‬ית חִ‪ë‬נּוְּך עִ‪ô‬וְּ‪ִè‬רים בִּ‪ã‬ירוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם ‪/‬‬

‫אֶ‪ֶä‬רז בִּ‪ã‬יטוֹן‬

‫וַ‪è‬אֲ‪ä‬נַ‪ó‬חְ‪ë‬נוּ יְ‪ì‬לָ‪ִï‬דים בְּ‪ã‬בֵ‪ã‬ית חִ‪ë‬נּוְּך עִ‪ô‬וְּ‪ִè‬רים‬ ‫בִּ‪ã‬ירוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם‬ ‫מְ‪ñ‬חַ‪ë‬פְּ‪ö‬שִׂ‪û‬ים חֹם‪,‬‬ ‫הוֹלְ‪ï‬כִ‪î‬ים בַּ‪ã‬מִּ‪ñ‬סְ‪ò‬דְּ‪ç‬רוֹנוֹת הָ‪é‬לוְֹך וָ‪è‬שׁוֹב‬ ‫נִ‪ó‬תְ‪ָü‬קלִ‪ï‬ים זֶ‪ê‬ה בָּ‪ã‬זֶ‪ê‬ה לִ‪ï‬מְ‪ñ‬צֹא ְקצַ‪õ‬ת חֹם‬ ‫בְּ‪ã‬אָ‪ä‬לִ‪ï‬יבִּ‪ã‬י‬ ‫שֶׁ‪û‬ל הִ‪é‬תָּ‪ְü‬קלוּת‬ ‫מִ‪ְñ‬קִרית‬ ‫וְ‪è‬תוֹפְ‪ö‬סִ‪ò‬ים שִׁ‪û‬בְ‪ã‬עָ‪ô‬ה יְ‪ì‬לָ‪ִï‬דים‬ ‫בְּ‪ã‬יֶ‪ì‬לֶ‪ï‬ד אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד‬ ‫וְ‪è‬אוֹמְ‪ִñ‬רים לוֹ‪:‬‬ ‫תִּ‪ü‬הְ‪é‬יֶ‪ì‬ה אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה‬ ‫אָ‪ä‬בִ‪ã‬ינוּ‪,‬‬ ‫וְ‪è‬תוֹפְ‪ö‬סִ‪ò‬ים שִׁ‪û‬בְ‪ã‬עָ‪ô‬ה יְ‪ì‬לָ‪ִï‬דים‬ ‫בְּ‪ã‬יַ‪ì‬לְ‪ָï‬דּה אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת‬ ‫וְ‪è‬אוֹמְ‪ִñ‬רים לָ‪ï‬הּ‪:‬‬ ‫תִּ‪ü‬הְ‪é‬יִ‪ì‬י אַ‪ä‬תְּ‪ü‬‬ ‫אִ‪ä‬מֵּ‪ñ‬נוּ‪.‬‬ ‫וְ‪è‬כָ‪ְî‬ך‪,‬‬ ‫עוֹשִׂ‪û‬ים מִ‪ñ‬שְׁ‪û‬פָּ‪ö‬חוֹת לְ‪ï‬עַ‪ô‬צְ‪õ‬מֵ‪ñ‬נוּ‬ ‫וְ‪è‬נוֹתְ‪ü‬נִ‪ó‬ים לָ‪ï‬הֶ‪é‬ן שֵׁ‪û‬מוֹת‪:‬‬ ‫מִ‪ñ‬שְׁ‪û‬פַּ‪ö‬חַ‪ë‬ת יוֹסִ‪ò‬י‬ ‫וּמִ‪ñ‬שְׁ‪û‬פַּ‪ö‬חַ‪ë‬ת יוֹסֵ‪ò‬פָ‪ö‬ה‪.‬‬

‫יחד במשפחה‬

‫‪75‬‬

‫ֲ‪ֶë‬ריה קוֵֹראת‬ ‫דֶּ‪ç‬לֶ‪ï‬ת נִ‪ó‬פְ‪ö‬תַּ‪ü‬חַ‪ë‬ת‪ / ,‬וּבְ‪ã‬פֶ‪ö‬תַ‪ü‬ח הַ‪é‬בַּ‪ã‬יִ‪ì‬ת עָ‪ô‬מְ‪ñ‬דוּ נַ‪ó‬עֲ‪ָô‬רה צוַֹרחַ‪ë‬ת‪ / ,‬וְ‪è‬הָ‪é‬אֵ‪ä‬ם אַ‪ä‬ח ָ‪é‬‬ ‫ַ‪ä‬תּ צוַֹרחַ‪ë‬ת הֵ‪é‬יָדד! ‪/‬‬ ‫בְּ‪ã‬קוֹל‪" / :‬פָּ‪ö‬מִ‪ñ‬ינָ‪ó‬ה‪ ,‬פָּ‪ö‬מִ‪ñ‬ינָ‪ó‬ה‪ ,‬נִ‪ó‬מְ‪ñ‬אַ‪ä‬ס לִ‪ï‬י ַ‪é‬הכֹּל! ‪ /‬בְּ‪ã‬מִ‪ñ‬גְ‪ַå‬רשׁ כַּ‪î‬דּוְּרסַ‪ò‬ל א ְ‪ü‬‬ ‫הוֹלֶ‪ï‬כֶ‪î‬ת עִ‪ô‬ם חֲ‪ë‬בֵ‪ִã‬רים בִּ‪ã‬לְ‪ï‬הוִֹריד תַּ‪'ü‬יָּ‪ì‬ד‪ / ,‬אוֹהֶ‪é‬בֶ‪ã‬ת לְ‪ï‬הִ‪é‬שְׁ‪û‬תּוֹלֵ‪ï‬ל לְ‪ֹï‬לא הִ‪é‬סּוּס‪/ ,‬‬ ‫ַ‪ï‬חפֹּר‪/ ,‬‬ ‫ַ‪ä‬תּ אוֹהֶ‪é‬בֶ‪ã‬ת ל ְ‪ë‬‬ ‫ִ‪ï‬תפֹּר א ְ‪ü‬‬ ‫וּלְ‪ï‬הִ‪é‬תְ‪ü‬חָ‪ë‬רוֹת עִ‪ô‬ם בַּ‪ã‬חוִּרים בִּ‪ְã‬רכִ‪î‬יבָ‪ã‬ה עַ‪ô‬ל סוּס‪ / .‬בִּ‪ã‬מְ‪ñ‬קוֹם ל ְ‪ü‬‬ ‫ַ‪ä‬תּ עוֹד שָׁ‪ָû‬רה‪ ,‬גַּ‪å‬ם כֵּ‪î‬ן‪ / ,‬אַ‪ä‬לְ‪ï‬לַ‪ï‬י‪ ,‬אַ‪ä‬לְ‪ï‬לַ‪ï‬י‪ ,‬מִ‪ñ‬י אִ‪ä‬תָּ‪ְü‬ך יִ‪ì‬תְ‪ü‬חַ‪ë‬תֵּ‪ü‬ן?" ‪ָ /‬ראָ‪ä‬ה‬ ‫וְ‪è‬אַ‪ä‬חֲ‪ֵë‬רי כָּ‪î‬ל זֶ‪ê‬ה א ְ‪ü‬‬ ‫הַ‪é‬נָּ‪ó‬סִ‪ò‬יְך אֶ‪ä‬ת פָּ‪ö‬מִ‪ñ‬ינָ‪ó‬ה הַ‪é‬צּוַֹרחַ‪ë‬ת‪ / ,‬לְ‪ï‬בוּשָׁ‪û‬ה בְּ‪ã‬לוֹיִ‪ì‬ים וְ‪è‬כֻ‪î‬לָּ‪ï‬הּ מֻ‪ñ‬זְ‪ê‬נַ‪ó‬חַ‪ë‬ת‪ / ,‬מָ‪ñ‬לְ‪ï‬אוּ עֵ‪ô‬ינָ‪ó‬יו‬ ‫דְּ‪ç‬מָ‪ñ‬עוֹת ‪ /‬וְ‪è‬כִ‪î‬מְ‪ñ‬עַ‪ô‬ט ָרצָ‪õ‬ה לִ‪ï‬בְ‪ã‬כּוֹת‪ / .‬וְ‪è‬אָ‪ä‬ז גַּ‪å‬ל שֶׁ‪û‬ל חֹם בּוֹ עָ‪ô‬בַ‪ã‬ר‪ / ,‬וּלְ‪ï‬פָּ‪ö‬מִ‪ñ‬ינָ‪ó‬ה הוּא אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר‪/ :‬‬ ‫ִ‪ï‬טבֹּל יָ‪ì‬ד בַּ‪ã‬מַּ‪ñ‬יִ‪ì‬ם‪ / ,‬אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י‬ ‫"נִ‪ְó‬דמֶ‪ñ‬ה לִ‪ï‬י שֶׁ‪û‬אֲ‪ä‬נַ‪ó‬חְ‪ë‬נוּ זוּג מִ‪ñ‬שָּׁ‪û‬מַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם‪ / ,‬אֶ‪ä‬צְ‪õ‬לִ‪ï‬י ֹלא תִּ‪ü‬צְ‪õ‬טָ‪ְí‬רכִ‪î‬י ל ְ‪í‬‬ ‫ֶ‪ä‬תפֹּר‪ ,‬אֲ‪ä‬נַ‪ó‬קֶּ‪ú‬ה וְ‪è‬אָ‪ä‬כִ‪î‬ין לָ‪ְï‬ך מַ‪ñ‬אֲ‪ä‬פֶ‪ö‬ה‪ / ,‬שֶׁ‪û‬יִּ‪ì‬הְ‪é‬יֶ‪ì‬ה גַּ‪å‬ם טָ‪í‬עִ‪ô‬ים וְ‪è‬גַ‪å‬ם יָ‪ì‬פֶ‪ö‬ה‪ / .‬וּכְ‪î‬שֶׁ‪û‬יִּ‪ì‬הְ‪é‬יֶ‪ì‬ה לָ‪ï‬נוּ בֵּ‪ã‬ן‪,‬‬ ‫א ְ‪ü‬‬ ‫בְּ‪ã‬מַ‪ñ‬זָּ‪ê‬ל וְ‪è‬שִׂ‪û‬מְ‪ñ‬חָ‪ë‬ה‪ / ,‬אֲ‪ä‬בַ‪ã‬שֵּׁ‪û‬ל לוֹ דַּ‪ç‬יְ‪ì‬סָ‪ò‬ה‪ ,‬אֶ‪ְä‬רֹקם לוֹ שְׂ‪û‬מִ‪ñ‬יכָ‪î‬ה‪ / ,‬וַ‪è‬אֲ‪ä‬נַ‪ְó‬דנֵ‪ó‬ד גַּ‪å‬ם אֶ‪ä‬ת‬ ‫הָ‪é‬עֲ‪ִô‬ריסָ‪ò‬ה‪ / ".‬שָׁ‪û‬מְ‪ñ‬עָ‪ô‬ה זֹאת פָּ‪ö‬מִ‪ñ‬ינָ‪ó‬ה וּמְ‪ñ‬אוֹד כָּ‪î‬עֲ‪ô‬סָ‪ò‬ה‪" / :‬אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה תְּ‪ü‬בַ‪ã‬שֵּׁ‪û‬ל לַ‪ï‬תִּ‪ü‬ינוֹק דַּ‪ç‬יְ‪ì‬סָ‪ò‬ה? ‪/‬‬ ‫אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה תְּ‪ü‬נַ‪ְó‬דנֵ‪ó‬ד אֶ‪ä‬ת הָ‪é‬עֲ‪ִô‬ריסָ‪ò‬ה? ‪ /‬וּמָ‪ñ‬ה אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י אֶ‪ä‬עֱ‪ô‬שֶׂ‪û‬ה? ‪ /‬אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י ֹלא אוֹהֶ‪é‬בֶ‪ã‬ת אֶ‪ä‬ת סִ‪ò‬פּוּר‬ ‫יוֵֹדע לְ‪ï‬בַ‪ã‬שֵּׁ‪û‬ל וּלְ‪ï‬נַ‪ó‬קּוֹת! ‪/‬‬ ‫הַ‪é‬מַּ‪ñ‬עֲ‪ô‬שֶׂ‪û‬ה‪ / .‬אֵ‪ä‬יזֶ‪ê‬ה בָּ‪ã‬חוּר! נְ‪ó‬סִ‪ò‬יְך חֲ‪ë‬לוֹמוֹת! ‪ /‬גַּ‪å‬ם נָ‪ó‬סִ‪ò‬יְך וְ‪è‬גַ‪å‬ם ַ‪ô‬‬ ‫וַ‪è‬אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י מָ‪ñ‬ה? נַ‪ó‬צְ‪õ‬לָ‪ï‬נִ‪ó‬ית? מַ‪ñ‬זְ‪ê‬נִ‪ó‬יחָ‪ë‬ה תִּ‪ü‬ינוֹקוֹת? ‪ֹ /‬לא תּוָֹדה! אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י ֹלא מִ‪ñ‬שְׁ‪û‬תַּ‪ü‬תֶּ‪ü‬פֶ‪ö‬ת בְּ‪ã‬אַ‪ä‬גָּ‪ָå‬דה‬ ‫ֶ‪û‬כּזֹאת‪ / ".‬הִ‪é‬בִּ‪ã‬יט בָּ‪ã‬הּ הַ‪é‬נָּ‪ó‬סִ‪ò‬יְך וְ‪è‬הִ‪é‬תְ‪ü‬חַ‪ë‬נֵּ‪ó‬ן‪" / :‬אִ‪ä‬י אֶ‪ä‬פְ‪ö‬שָׁ‪û‬ר לְ‪ï‬סַ‪ò‬יֵּ‪ì‬ם אַ‪ä‬גָּ‪ָå‬דה בְּ‪ã‬לִ‪ï‬י לְ‪ï‬הִ‪é‬תְ‪ü‬חַ‪ë‬תֵּ‪ü‬ן‪/ ,‬‬ ‫שׁ ָ‪î‬‬ ‫ַ‪ä‬תּ‬ ‫אָ‪ä‬ז אִ‪ä‬ם תִּ‪ְü‬רצִ‪õ‬י לְ‪ï‬חַ‪ë‬תֵּ‪ü‬ל‪ / ,‬אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י אֲ‪ä‬בַ‪ã‬שֵּׁ‪û‬ל‪ ,‬אִ‪ä‬ם תָּ‪ü‬כִ‪î‬ינִ‪ó‬י דַּ‪ç‬יְ‪ì‬סָ‪ò‬ה‪ / ,‬אֶ‪ä‬תְ‪ü‬לֶ‪ï‬ה כְּ‪î‬בִ‪ã‬יסָ‪ò‬ה‪ / .‬וּכְ‪î‬שֶׁ‪û‬א ְ‪ü‬‬ ‫תֵּ‪ü‬לְ‪ï‬כִ‪î‬י לִ‪ְï‬קנִ‪ó‬יּוֹת‪ / ,‬הַ‪é‬סִּ‪ò‬יִרים בַּ‪ã‬תַּ‪ü‬נּוּר יַ‪ì‬דִּ‪ç‬יפוּ ֵריחוֹת ‪ /‬וּשְׁ‪û‬נֵ‪ó‬ינוּ יַ‪ì‬חַ‪ë‬ד נִ‪ְó‬רֹקד וְ‪è‬גַ‪å‬ם נֵ‪ó‬צֵ‪õ‬א‬ ‫ַ‪ä‬תּ יְ‪ì‬כוֹלָ‪ï‬ה לְ‪ï‬שַׁ‪û‬נּוֹת‪ / ,‬כִּ‪î‬י בָּ‪ã‬אַ‪ä‬גָּ‪ָå‬דה ַ‪é‬הזֹּאת‪/ ,‬‬ ‫לְ‪ï‬בַ‪ã‬לּוֹת ‪ /‬וְ‪ֶè‬דֶרְך אַ‪ä‬גַּ‪å‬ב‪ ,‬אֵ‪ä‬לֶּ‪ï‬ה ַרק הַ‪é‬צָּ‪õ‬עוֹת‪ / ,‬א ְ‪ü‬‬ ‫יִ‪ì‬הְ‪é‬יוּ לִ‪ï‬שְׁ‪û‬נֵ‪ó‬ינוּ חוֹבוֹת וּזְ‪ê‬כֻ‪î‬יּוֹת שָׁ‪û‬ווֹת‪ / ".‬מָ‪ñ‬ה אָ‪ä‬מְ‪ָñ‬רה עַ‪ô‬ל כָּ‪ְî‬ך הַ‪é‬נַּ‪ó‬עֲ‪ָô‬רה? ‪ /‬מָ‪ñ‬ה אָ‪ä‬מְ‪ñ‬רוּ עַ‪ô‬ל‬ ‫ָ‪ì‬דוּע אִ‪ä‬מָּ‪ñ‬א עִ‪ô‬ם‬ ‫כָּ‪ְî‬ך בְּ‪ã‬אַ‪ְä‬רמוֹן הַ‪é‬מַּ‪ñ‬לְ‪ï‬כוּת? ‪ /‬וְ‪è‬כֵ‪î‬יצַ‪õ‬ד הֵ‪é‬גִ‪å‬יבָ‪ã‬ה הַ‪é‬מַּ‪ñ‬לְ‪ï‬כָּ‪î‬ה רוּת ‪) /‬שֶׁ‪û‬הָ‪é‬יְ‪ì‬תָ‪ü‬ה כַּ‪î‬יּ ַ‪ô‬‬ ‫אַ‪ä‬חֲ‪ָë‬ריוּת(‪éַ / ...‬הכֹּל יְ‪ì‬סֻ‪ò‬פַּ‪ö‬ר בְּ‪ã‬אַ‪ä‬גָּ‪ָå‬דה חֲ‪ָë‬דשָׁ‪û‬ה ‪ /‬עַ‪ô‬ל הַ‪é‬נָּ‪ó‬סִ‪ò‬יך וּפָּ‪ö‬מִ‪ñ‬ינָ‪ó‬ה — אִ‪ä‬ישׁ וְ‪è‬אִ‪ä‬שָּׁ‪û‬ה‪.‬‬

‫‪74‬‬

‫יחד במשפחה‬

‫"תראה‪ ",‬סיכמה אופירה‪" ,‬אחרי שתִ‪ü‬תרגל‪ ,‬יהיה לך טוב מאוד שם‪ .‬תהיה‬ ‫התלמיד המצטיין ביותר‪ .‬אתה עוד תראה!"‬ ‫לפני שהספקתי לספֵּ‪ö‬ר להּ‪ ,‬שבעצם לסבתא יש הרבה יותר כוח מִ‪ñ‬מה שהיא‬ ‫בכלל מתארת לעצמה‪ ,‬ואיך שהיא אפילו תָ‪ü‬קעה לנו גוֹל — פָּ‪ö‬רחה לה אופירה‪.‬‬ ‫בידיה של רחל השאירה פתק קטן‪ ,‬ובו כתוּב באיזה יום ובאיזו שעה תבוא‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫לכאן גברת שרוני לקחת אותי‪ .‬כעבור יומיים הלכנו רחל ואני וטִ‪í‬לפַּ‪ö‬נו אל‬ ‫אופירה מהטלפון של המרכז הְקהילתי‪.‬‬ ‫אופירה שאלה‪" :‬נו‪ ,‬צִ‪õ‬יוֹן‪ ,‬מה הֶ‪é‬חלטת?"‬ ‫"הֶ‪é‬חלטתי שבסדר‪ ",‬אמרתי‪ .‬בלב חזרתי על המילים שאמר מַ‪ñ‬רקו‪" :‬אם יהיה‬ ‫לך רע שם‪ ,‬תברח‪ ,‬וזהו! תכתוב מכתב למושיקו‪ .‬אנחנו כבר נסדר לך איזה‬ ‫טנדר או משהו‪".‬‬ ‫לַ‪ï‬מחרת בבוקר‪ ,‬שעה לפני שגברת שָ‪û‬רוֹני צריכה הייתה לבוא לקחת אותי‪,‬‬ ‫יצאתי אל מגרש הכדורגל‪ ,‬להיפּרד מן החברים‪ .‬בבית היו כבר כל הבגדים‬ ‫שלי אֲ‪ä‬רוּזים‪ ,‬וסבתא לבשה בגדי שבת וישבה על המדרגות לחכות‪ .‬כולם‬ ‫הִ‪é‬קיפו אותי במעגל והביטו‪ .‬מוטי הקטן התחיל לבכות‪.‬‬ ‫"רק שלא תיתן להם לסדר אותך!" הִ‪é‬דריך אותי מרקו‪" ,‬אף פעם אל תיתן‬ ‫להם לסדר אותך!"‬ ‫"לא!" הִ‪é‬בטחתי ואמרתי לעצמי‪ ,‬שאני אברח משם כבר ביום הראשון‪ ,‬זאת‬ ‫אומרת מחר‪ ,‬אני לא אתן להם לסדר אותי‪.‬‬ ‫"ואם יכריחו אותך לא להתלכלך‪ ,‬אז תִ‪ü‬תלכלך להם דווקא!" אמר מאיר‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬אני אתלכלך להם דווקא‪".‬‬ ‫"ואם הילד המפוּנק שלהם יגיד מילים שאתה לא מבין‪ ",‬הוסיף איציק‪" ,‬אז‬ ‫תקלל אותו בערבית‪".‬‬ ‫"וגם תַ‪ü‬ראה לו שאתה חזק!"‬ ‫"ותנצח את כולם!"‬ ‫"ואל תיתן למוָרה לפַ‪ö‬קד עליך!"‬ ‫"ואל תיתן להם להשכיב אותך לישון בצהריים!"‬ ‫לבסוף ניגש אליי מרקו והושיט לי חבילה גדולה‪ ,‬עטופה בעיתונים ישנים‪.‬‬ ‫"זה מהחבֶר'ה‪ ,‬זו מתנה‪ ,‬שלא תשכח אותנו‪ ,‬וש‪ ...‬ש‪ ...‬אם תלמד שם ותהיה‬ ‫פעם חשוב‪ ,‬אז גם אז לא תשכח אותנו‪"...‬‬ ‫ברגע ההוא פרצתי בבכי‪ .‬אני‪ ,‬צִ‪õ‬יוֹן כהן‪ ,‬שלא בכיתי כאשר אבא ואמא שלי‬ ‫הִ‪é‬תגרשו‪ .‬שלא בכיתי כאשר נודע לי שאָ‪ä‬סרו את אבא‪ .‬שלא בכיתי‬ ‫כשהרביצו לי מכות הכי נוראות‪ ,‬אני פרצתי בבכי כאשר ראיתי את הכדורגל‬ ‫החדש‪ ,‬שהחברים קנו לי כמתנת פֵרדה‪ .‬מנַ‪ó‬ין לקחו את הכסף? אינני יודע‪.‬‬ ‫אולי מוֹשיקוֹ מהְקיוֹסק הִ‪é‬לווה להם‪ ,‬אולי עבדו באיזשהו מקום‪ .‬אבל הם‬ ‫הלכו וקנו לי כדורגל חדש‪ .‬יקר‪ ,‬מבריק‪ ,‬חדש‪.‬‬ ‫יחד במשפחה‬

‫‪77‬‬

‫מתוך בְּ‪ã‬רית ָדמים ‪/‬‬

‫גלילה רוןײַפדר‬

‫רחל גמרה להלביש אותי באמבטיה‪ ,‬ואני הבנתי שסוֹף סוֹף מצאו משפחה‬ ‫אחת מכובדת מאוד שיש לה וִ‪è‬ילָ‪ï‬ה‪.‬‬ ‫"עכשיו תתנהג יפה ותהיה מנומס‪ ",‬הדריכה אותי רחל‪" ,‬אחרת לא ירצו‬ ‫אותך שם‪ ,‬וחַ‪ë‬לַ‪ï‬אס‪ .‬ישר לקיבוץ או למוסד!"‬ ‫רציתי להסביר לה שבכלל אינני רוצה לנסוע לשום מקום‪ ,‬לשום משפחה‪,‬‬ ‫אפילו שיש להם וילה‪ .‬אבל רחל כבר דחפה אותי אל החדר‪ ,‬שבּו ישבה‬ ‫אופירה‪ ,‬ולא הספקתי להגיד מילה‪.‬‬ ‫אחרי כן הִ‪é‬ציגו אותי בפני אופירה‪ .‬אופירה ליטפה את ראשי ואמרה שאני‬ ‫ילד נחמד מאוד‪ .‬היא שאלה אותי כל מיני שאלות על בית ספר‪ ,‬אבל אני לא‬ ‫ידעתי לענות אף על אחת מהן‪ ,‬מפני ששׂנאתי את המוָרה של בית הספר‪,‬‬ ‫ובכל בוקר ברחתי לשדות ביַ‪ì‬חד עם מַ‪ñ‬רקוֹ‪.‬‬ ‫אופירה הסבירה לי מהי משפחה אומנת‪ .‬זו משפחה שמטפלת בילדים‪ ,‬שיש‬ ‫להם איזושהי בעיה‪ .‬למשל אני‪ .‬אני בהחלט ילד טוב ונחמד‪ ,‬אבל לסבתא‬ ‫קשה להחזיק אותי אצלה‪ ,‬מפני שאני קצת פראי‪ .‬לעוּמת זאת‪ ,‬למשפחת‬ ‫שָׁ‪û‬רוֹני‪ ,‬יש לה בית גדול מאוד בחיפה‪ ,‬ויש להם רק ילד אחד בשם נִ‪ó‬יר‪ .‬ניר הוא‬ ‫ממש בן גילי‪ ,‬ואמא שלו רוצה מאוד שיהיה לו חבר‪ .‬אני אעבור לגור אצל‬ ‫משפחת שרוני‪ .‬כל חודש‪ ,‬חודשיים‪ ,‬איך שיִ‪ì‬תחשק לי‪ ,‬אבוא לביקור בּבֵ‪ã‬ית‬ ‫שְ‪û‬אָ‪ä‬ן‪ ,‬ואפגוש שוב את כל החֶ‪ë‬בר'ה שלי‪ .‬שם‪ ,‬בחיפה‪ ,‬גם אלך לבית ספר‪ ,‬אותו‬ ‫בית ספר שנִ‪ó‬יר לומד בו‪ .‬שנֵ‪ó‬ינו יחד‪ ,‬צֶ‪õ‬מד חֶ‪ë‬מד‪ ,‬ממש באותה כיתה‪.‬‬ ‫"לא מבין כלום‪ ",‬אמרתי‪.‬‬ ‫רחל יָ‪ì‬רתה לעברי מבט מאַ‪ä‬יים‪ .‬סבתא ישבה בצד ולעסה מסטיק‪ .‬אופירה‬ ‫חייכה במבוּכה‪" .‬מה אתה לא מבין?" שאלה‪.‬‬ ‫"כלום‪ .‬למשל‪ ,‬אִ‪ä‬ם ההיא‪ ,‬הגברת ההיא‪ ,‬איך קוראים לה‪ ,‬לא חשוב‪ ,‬רוצה‬ ‫שיהיה לבֵּ‪ã‬ן שלה חבר‪ ,‬אז למה היא לא יוֹלדת לו אח‪ ,‬או משהו כזה?"‬ ‫אופירה פָּ‪ö‬רצה בצחוק‪" .‬אם גברת שָׁ‪û‬רוֹנִ‪ó‬י תלד עכשיו אח לניר‪ ,‬הוא יהיה‬ ‫תינוק‪"...‬‬ ‫צחקתי‪ .‬הִ‪é‬סכּמתי מפּני שבאמת אני יודע שאי אפשר ללדת ילד בן עשר‪.‬‬ ‫"טוב‪ ,‬אבל מה אני אשם‪ ,‬שהיא לא חשבה על זה לפני תשע או עשר שנים?"‬ ‫רחל הרימה את ידהּ‪ ,‬כדי להכות אותי‪ .‬היא אמרה לאופירה‪ ,‬שאני שואל‬ ‫שאלות טיפשיות כדי לעצבֵּ‪ã‬ן‪ .‬אולם אופירה לא התעצבנה‪ .‬בשקט גמור היא‬ ‫הסבירה לי‪ ,‬שאני עובר לחיפה‪ ,‬מפני ששָ‪û‬ם יהיה לי טוב יותר‪ .‬כאן אני לומד‪,‬‬ ‫ושם אלמד‪ .‬כאן לא דואגים לי מספיק‪ ,‬סבתא כבר די זקנה ואין לה כוח‪,‬‬ ‫ושם ידאגו לי ויטפלו בי‪ :‬אקום בזמן‪ ,‬אלבש בגדים נקיים‪ ,‬ולא יהיה לי שום‬ ‫תירוּץ לאחֵ‪ë‬ר לבית הספר‪.‬‬

‫‪76‬‬

‫יחד במשפחה‬

‫אמא של אסף כותבת מכתב ‪/‬‬

‫נירה הראל‬

‫שלום בובי‪,‬‬ ‫אני יודעת שאת המכתב הזה לא תקרא לעולם‪ ,‬מפני שאתה כלב‪ .‬אבל זו‬ ‫אינה סיבה שלא לכתוב לך על מה שמציק לי‪ ,‬כי העניין קשור בך‪ .‬זה בנוגע‬ ‫למבט העצוב שנעצת בי אתמול‪ ,‬כשאמרתי לך שנמאסת עליי לגמרי ואני‬ ‫לא יכולה לסבול אותך עוד‪ .‬כי באמת יש גבול — אתה לא חושב?‬ ‫מי מוציא אותך החוצה השכּם בבוקר? אני‪.‬‬ ‫מי קונה ומכין ומגיש לך אוכל? אני‪.‬‬ ‫מי רוחץ ומאבֵּ‪ã‬ק ומקרצף אותך? אני‪.‬‬ ‫מי הבעלים שלך? לא אני‪ .‬אתה הכלב של אסף ולא שלי‪.‬‬ ‫אולי שכחת‪ ,‬אבל הכול התחיל כשאסף נשבע שיטפל בך וידאג לך‪ ,‬אם רק‬ ‫ארשה לו להכניס אותך הביתה ללילה אחד‪ .‬ואני הסכמתי‪ .‬לניסיון‪ ,‬אמרתי‪,‬‬ ‫ונראה איך זה יהיה‪.‬‬ ‫מעולם לא גילית לי איזה רושם השארתי עליך אז‪ ,‬כשראית אותי בפעם‬ ‫הראשונה‪ .‬אבל אני לא הסתרתי את הרושם שאתה הִ‪é‬שארת עלי‪ .‬פשוט לא‬ ‫מצאת חן בעיני‪.‬‬ ‫אני רציתי כלב לבן — ואתה שחור;‬ ‫אני רציתי כלב קטן — ואתה גדול;‬ ‫אני רציתי כלב יפה — ואתה‪ ,‬טוב‪ ,‬לא חשוב‪...‬‬ ‫ההתחלה הייתה דווקא מוצלחת‪ .‬אסף כלײַכך השתדל! הוא האכיל והִ‪é‬שקה‪,‬‬ ‫הִ‪é‬בריש ורחץ אותך ויצא אתך לטיול שלוש פעמים ביום‪.‬‬ ‫ילד מסכן! חשבתי בלבי‪ ,‬כל היום הוא מטפל בכלב הזה )כלומר בך(; אני‬ ‫מוכרחה לעזור לו קצת‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬אני מודה שרציתי לעזור‪ .‬לי לא היה כלב‬ ‫מעודי‪ .‬הורי לא הסכימו אף לניסיון אחד קטן‪ .‬אמרו "לא" והתכוונו ל"לא"‪.‬‬ ‫אבל אני הסכמתי לנסות ואטײַאט‪ ,‬בלי שהרגשתי איך קרה הדבר‪ ,‬עבר‬ ‫הטיפול בך מאסף אליי‪.‬‬ ‫פעם כי היה לו מבחן‪ ,‬פעם כי היו לו שיעורים‪ ,‬פעם כי היו לו חברים‪ ,‬פעם‬ ‫כי לא היה לו כוח‪ ,‬פעם כי‪...‬‬ ‫ויום אחד גיליתי שמכל הטיפולים בך לא נשאר לאסף אפילו אחד‪ .‬ואז‬ ‫התרגזתי ואמרתי שנמאסת עליי לגמרי‪ ,‬ואתה הסתכלת בי במבט עצוב כזה‪,‬‬ ‫כאילו חשבת שאם זה כך‪ ,‬ודאי אגרש אותך מהבית ותשוב להיות כלב רחוב‪,‬‬ ‫כמו שהיית לפני שבאת אלינו‪.‬‬ ‫אז תדע לך בובי שאתה מגזים‪.‬‬ ‫נכון שלפעמים אני מתעצבנת עליך‪ ,‬אבל אתה הכלב שלנו‪ .‬מה אתה חושב‪,‬‬ ‫אנחנו‪ ,‬במשפחה‪ ,‬לא מעצבנים זה את זה? אז מה? שמעת פעם שמגרשים‬ ‫יחד במשפחה‬

‫‪79‬‬

‫ואז פרץ גם מרקו בבכי‪ ,‬והצטרפו אליו אחרי כן מאיר ואיציק ושלמה‪ .‬איש‬ ‫אחד שחָ‪ë‬לף על פנֵ‪ó‬ינו אמר‪" :‬שוב הילדים מרביצים זה לזה‪ ,‬ואחרי כן בוכים‪"...‬‬ ‫אמרתי להם‪ ,‬לחברים שלי‪:‬‬ ‫"אני נשבע בספר התורה‪ ,‬שלעולם לעולם‪ ,‬לָ‪ï‬נֶ‪ó‬צַ‪õ‬ח לא אשכח אֶ‪ä‬תכם‪ .‬אני‬ ‫נשבע בחיֵ‪ì‬י אמא שלי ואבא שלי‪ ,‬אַ‪ä‬לבֶּ‪ã‬רט הבעל של אמא שלי‪ ,‬סבתא שלי‪,‬‬ ‫הדודה רחל‪ ,‬בשם כל האחים האמיתיים שלי והאחים החציײַחצי שלי‪ .‬אני‬ ‫תמיד אזכור אֶ‪ä‬תכם‪ .‬כשאוּכל אתקשר בטלפון עם מושיקו‪ ,‬ואתם תבואו‬ ‫אליו לדבּר אִ‪ä‬תי!"‬ ‫אחרי שגמרתי לדבּר את הדברים האלה‪ ,‬צָ‪õ‬עד מרקו צַ‪õ‬עד אחד לפָ‪ö‬נים‪ ,‬ואמר‪:‬‬ ‫"בְּ‪ã‬רית אמיתית כּוֹרתים עם ָדם!"‬ ‫מוטי הקטן הֶ‪é‬חוויר ונזכר פתאום שבעֶ‪ô‬צם הבטיח לאמא שלו לחכות לה‬ ‫בבית‪ .‬מאיר‪ ,‬שמִ‪ñ‬תעלף כל פעם שהוא רואה חתול מת‪ ,‬המציא איזה תירוּץ‬ ‫והסתלק לו‪ .‬אבל כל היֶ‪ì‬תר נשארו לעמוד בגאווה‪ .‬אז הוציא מרקו את האולר‬ ‫החָ‪ë‬לוּד מכיסו‪ ,‬ואמר שכולנו ביחד נלך אל הקיוסק של מושיקו‪ ,‬כדי לנקות‬ ‫את האולר באש‪.‬‬ ‫בקיוסק של מושיקו רחץ מרקו את האולר במים וסבון‪ .‬אחרי כן הדליק‬ ‫גפרור כדי לשׂרוף את כל החיידקים שאינם מפחדים ממים וסבון‪ .‬מושיקו‬ ‫הוציא גיליון נייר‪ ,‬כזה שבּוֹ הוא עוטף לחמניות עם נקניק‪ ,‬ועל הגיליון רשם‬ ‫את שמותינו בזה אחר זה‪ .‬ברגע שבּוֹ הושטנו כולנו את זְ‪ê‬רועותינו להֵ‪é‬יחתך‪,‬‬ ‫נראתה פתאום סבתא שלי בשמלת השבת שלה‪ ,‬מתרוצצת על המגרש‬ ‫העזוּב וצועקת‪:‬‬ ‫"ציון! ציון! אולי מישהו ראה כאן את ציון?"‬ ‫"זו סבתא שלך!" אמר מרקו והחזיר את ידו האוחזת באולר‪.‬‬ ‫"אני רואֶ‪ä‬ה!" אמרתי בשקט‪ ,‬מפני שברגע זה לא היה אִ‪ä‬כפּת לי שום דבר חוץ‬ ‫מהָדם שעליי למרוח על הגיליון ליד השם שלי‪.‬‬ ‫"אולי תלך?" שאל מרקו‪ ,‬מגמגם משהו‪.‬‬ ‫"עזוב אותה! תחתוך! הדם הזה יותר חשוב!"‬ ‫מרקו חתך תשעה חֲ‪ë‬תכים‪ ,‬ואחד חתך מושיקו‪ .‬מרקו פחד לחתוך את עצמו‪.‬‬ ‫אחרי כן הִ‪é‬כתמנו את הנייר בדמֵ‪ñ‬נו‪ ,‬כל אחד ליד שמו‪ ,‬ושֹלמה ביקש אֶ‪ä‬גֶ‪å‬ד‪,‬‬ ‫מפני שהחֲ‪ë‬תך שלו היה עמוק במיוחד‪ .‬כאשר נסתיים הטֶ‪ֶí‬קס כולו‪ ,‬אמר‬ ‫מושיקו שעלֵ‪ï‬ינו לקבור את המִ‪ñ‬סמך באדמה‪ ,‬כדי שאיש לא יוכל עוד לבטל‬ ‫אותו‪ .‬ברגע זה ממש הִ‪é‬בחינה בי סבתא ורצה ישר לעֶ‪ô‬ברי‪ ,‬מנופפת זרועות‬ ‫וצועקת‪:‬‬ ‫פושע אחד!"‬ ‫ַ‪ô‬‬ ‫"פושע אחד!‬ ‫ַ‪ô‬‬ ‫"הוא לא פושע!" הֵ‪é‬גן עליי מושיקו‪" ,‬הם פשוט‪ ,‬אַ‪ä‬ת מבינה‪ ,‬הם פשוט כָּ‪î‬רתו‬ ‫פֹּה ברית‪".‬‬

‫‪78‬‬

‫יחד במשפחה‬

‫מעשה בכלב סִ‪ò‬יְרָקא ‪/‬‬

‫שלום עליכם‬

‫והיה גם מעשה בכלב‪ ,‬סירקא‪ ,‬ששָ‪û‬פכו עליו מים רותחים‪ .‬הכלב הִ‪é‬תפתל‬ ‫בייסוּרים נוראים‪ ,‬בכה ויִ‪ì‬ילֵ‪ï‬ל בקול זווָ‪è‬עות‪ .‬כל כלבי השכונה עָ‪ô‬נו אחריו‪ ,‬כל‬ ‫אחד מחצֵ‪õ‬רו‪ ,‬כל אחד הִ‪é‬בּיע דעתו על פי דרכו על מעשֵׂ‪û‬ה נְ‪ó‬בָ‪ã‬לה זה — כאילו‬ ‫שאלו אותם‪ ...‬ילדים זרים באו בריצה לראות מה קורה‪ ,‬ראו כלב מתפתל‬ ‫בייסוּריו ובוכה אך היו כאלה שצחקו‪...‬‬ ‫בסוף חָ‪ë‬דל סירקא מזַ‪ê‬עֲ‪ô‬קותיו ועבר לִ‪ï‬ילָ‪ï‬לָ‪ï‬ה שקטה‪ .‬מין בכי חֲ‪ë‬רישי‪ ,‬כשהוא‬ ‫מלקק את פצעיו‪ .‬הבכי הזה נגע כל כך ללִ‪ï‬בּי‪ ,‬שלא יכולתי להתאפּק; קרבתי‬ ‫אליו ללַ‪ï‬טפו‪.‬‬ ‫"אל תבכה‪ ,‬סירקא‪".‬‬ ‫ראה סירקא יד אדם מוֶּרמת‪ ,‬זינק מִ‪ñ‬מקומו‪ ,‬כי חשב ששוב עומדים לשפוך‬ ‫עליו מים רותחים ונִ‪ó‬מלט כשזנבו בין רגליו‪.‬‬ ‫"סירקא! עמוד‪ ,‬לא אעשה לך דבר רע‪ ,‬סירקײַקא! אל תברח!"‬ ‫אך כלב נשאר רק כלב‪ .‬אינו מבין שׂפת אֱ‪ä‬נוֹש‪ .‬אינו מבין כי יש בלִ‪ï‬בּי צער‬ ‫בעלי חיים‪ .‬ראה אבא מרחוק כי אני מתעסק עם הכלב וצעק‪" :‬לֵ‪ï‬ך להכין‬ ‫שיעורים‪ ,‬הורג כלבים שכמוָך!"‬ ‫פתאום נעשיתי הורג כלבים‪ .‬אני — הורג כלבים! הורג כלבים! צחוק ממש‪.‬‬

‫יחד במשפחה‬

‫‪81‬‬

‫מישהו מהמשפחה מפני שהשׂערות שלו נושרות? או מפני שהוא צריך‬ ‫לעשות פיפי השכּם בבוקר? או מפני שהוא רוצה לטייל בחוץ דווקא מאוחר‬ ‫בערב? אני חושבת שאם אסף אינו מטפל בך כמו שהבטיח לי‪ ,‬זו לא הבעיה‬ ‫שלך‪ ,‬אלא שלי ואם ארצה מאוד‪ ,‬אמצא דרך לפתור אותה‪ .‬ואתה‪ ,‬שלא‬ ‫תדאג‪ ,‬למרות שאמרתי שנמאסת עליי וגם אם אגיד את זה שוב‪.‬‬ ‫בנאמנות‬ ‫אמא של אסף‬

‫אֵ‪ä‬ין אָ‪ָä‬דם ַרשַּׁ‪û‬אי לִ‪ï‬קַּ‪ú‬ח בְּ‪ã‬הֵ‪é‬מָ‪ñ‬ה חַ‪ë‬יָּ‪ì‬ה וָ‪è‬עוֹף‪,‬‬ ‫אֶ‪ä‬לָּ‪ï‬א אִ‪ä‬ם הִ‪é‬תְ‪ִü‬קין לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם מְ‪ñ‬זוֹנוֹת‪.‬‬ ‫)תלמוד ירושלמי מסכת יבמות(‬

‫מתוך חוק צער בעלי חיים‬ ‫‪ £‬לא יענה אדם בעלײַחיים‪ ,‬לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי‪.‬‬ ‫‪ £‬לא ישסה אדם בעלײַחיים אחד בבעלײַחיים אחר‪.‬‬ ‫‪ £‬לא יארגן אדם תחרות קרבות בין בעליײַחיים‪.‬‬ ‫‪ £‬לא יעביד אדם בעלײַחיים שאינו מסוגל לעבוד עקב מצבו הגופני‪.‬‬ ‫‪ £‬לא יעביד אדם בעלײַחיים עד כדי אפיסת כוחות‪.‬‬ ‫‪ £‬לא יומת בעלײַחיים‪ ,‬אלא אם כן נתן הַ‪é‬מִ‪ñ‬נְ‪ó‬הַ‪é‬ל הווטרינרי היתר לכך‪.‬‬ ‫)נחקק ע"י כנסת ישראל(‬

‫‪80‬‬

‫יחד במשפחה‬

‫הכלב והשַׁ‪û‬ח‬ ‫אדם אחד שׂיחק עם כּלבּוֹ‪ .‬הִ‪é‬תפַּ‪ö‬לאוּ אנשים ואמרו‪:‬‬ ‫"כלב משַׂ‪û‬חק שַׁ‪û‬ח‪ ,‬זה נפלא‪ .‬תַ‪ü‬ציג אותו בִקרקס‪ ,‬תַ‪ü‬ראה לעולם‪".‬‬ ‫השיב בעל הכלב‪:‬‬ ‫"אל תִ‪ü‬תַרגשוּ ואל תַ‪ü‬גזימוּ‪ ,‬הוא כבר הפסיד אצלי פעמיים‪".‬‬

‫יחד במשפחה‬

‫‪83‬‬

‫חיות המחמד של עפרי ‪/‬‬

‫תמיר ראונר‪ ,‬איורים‪ :‬לילך ליבריך‬

‫סתם בִּ‪ã‬צחוק‪/ ...‬‬

‫א‪äֶַì‬יּלֶ‪ï‬ת שַׁ‪û‬לִּ‪ï‬יטִ‪í‬יןײַאוֹפִ‪ö‬יָרם‬

‫יחד במשפחה‬

‫‪85‬‬

‫הוֹ כַּ‪î‬מָּ‪ñ‬ה שֶׁ‪ָû‬רצִ‪õ‬יתִ‪ü‬י כֶּ‪î‬לֶ‪ï‬ב! ‪/‬‬ ‫הוֹ כַּ‪î‬מָּ‪ñ‬ה שֶׁ‪ָû‬רצִ‪õ‬יתִ‪ü‬י כֶּ‪î‬לֶ‪ï‬ב!‬ ‫)אֲ‪ä‬פִ‪ö‬לּוּ כֶּ‪î‬לֶ‪ï‬ב מִ‪ñ‬סְ‪ò‬כֵּ‪î‬ן וְ‪ָè‬קטָ‪í‬ן(‬ ‫אֲ‪ä‬פִ‪ö‬לּוּ כָּ‪î‬זֶ‪ê‬ה שֶׁ‪û‬אוֹכֵ‪î‬ל ַרק עֵ‪ô‬שֶׂ‪û‬ב‪,‬‬ ‫הָ‪é‬עִ‪ô‬קָּ‪ú‬ר שֶׁ‪û‬יִ‪ì‬נְ‪ó‬בַּ‪ã‬ח וְ‪è‬שֶׁ‪û‬יִּ‪ì‬הְ‪é‬יֶ‪ì‬ה נֶ‪ó‬אֱ‪ä‬מָ‪ñ‬ן‪.‬‬ ‫הוֹ כַּ‪î‬מָּ‪ñ‬ה שֶׁ‪ָû‬רצִ‪õ‬יתִ‪ü‬י כֶּ‪î‬לֶ‪ï‬ב!‬ ‫)אֲ‪ä‬פִ‪ö‬לּוּ טִ‪í‬פֵּ‪ö‬שׁ וְ‪è‬שָׂ‪û‬עִ‪ô‬יר וְ‪è‬נָ‪ó‬מוְּך(‬ ‫וְ‪è‬תָ‪ü‬מִ‪ñ‬יד כְּ‪î‬שֶׁ‪û‬בִּ‪ã‬קַּ‪ú‬שְׁ‪û‬תִּ‪ü‬י אִ‪ä‬מָּ‪ñ‬א אָ‪ä‬מְ‪ָñ‬רה לִ‪ï‬י‪:‬‬ ‫"כֶּ‪î‬לֶ‪ï‬ב ַרק עוֹשֶׂ‪û‬ה לִ‪ï‬כְ‪î‬לוְּך‪".‬‬ ‫הוֹ כַּ‪î‬מָּ‪ñ‬ה שֶׁ‪ָû‬רצִ‪õ‬יתִ‪ü‬י כֶּ‪î‬לֶ‪ï‬ב!‬ ‫)כַּ‪î‬מּוּבָ‪ã‬ן שֶׁ‪û‬הֲ‪é‬כִ‪î‬י — דּוֹבֶּ‪ְã‬רמַ‪ñ‬ן אוֹ זְ‪ê‬אֵ‪ä‬ב(‬ ‫לוֵֹקח תֵּ‪ü‬כֶ‪î‬ף‪,‬‬ ‫ַ‪ë‬‬ ‫גַּ‪å‬ם בּוּלְ‪ï‬דוֹג הָ‪é‬יִ‪ì‬יתִ‪ü‬י‬ ‫אֲ‪ä‬פִ‪ö‬לּוּ מִ‪ñ‬פּוֶּדל הָ‪é‬יִ‪ì‬יתִ‪ü‬י מִ‪ñ‬תְ‪ü‬לַ‪ï‬הֵ‪é‬ב‪.‬‬ ‫הוֹ כַּ‪î‬מָּ‪ñ‬ה שֶׁ‪ָû‬רצִ‪õ‬יתִ‪ü‬י כֶּ‪î‬לֶ‪ï‬ב!‬ ‫)ַרק כֶּ‪î‬לֶ‪ï‬ב בִּ‪ã‬קַּ‪ú‬שְׁ‪û‬תִּ‪ü‬י כָּ‪î‬ל הַ‪é‬זְּ‪ê‬מַ‪ñ‬ן(‬ ‫בְּ‪ã‬כָ‪î‬ל עֶ‪ֶô‬רב הִ‪é‬תְ‪ü‬פַּ‪ö‬לַּ‪ï‬לְ‪ï‬תִ‪ü‬י לְ‪ï‬כֶ‪î‬לֶ‪ï‬ב‪,‬‬ ‫וְ‪è‬אַ‪ä‬בָּ‪ã‬א הֵ‪é‬בִ‪ã‬יא לִ‪ï‬י חָ‪ë‬תוּל ָקטָ‪í‬ן‪.‬‬

‫‪84‬‬

‫יחד במשפחה‬

‫יְ‪ì‬הוֹנָ‪ó‬תָ‪ü‬ן גֶּ‪å‬פֶ‪ö‬ן‬

‫אִ‪ä‬ם אֲ‪ַä‬רפֵּ‪ö‬א לֵ‪ï‬בָ‪ã‬ב ‪/‬‬ ‫אִ‪ä‬ם אֲ‪ַä‬רפֵּ‪ö‬א לֵ‪ï‬בָ‪ã‬ב נִ‪ó‬שְׁ‪û‬בָּ‪ã‬ר אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד —‬ ‫אָ‪ä‬ז ֹלא אֶ‪ä‬חְ‪ë‬יֶ‪ì‬ה לַ‪ï‬שָּׁ‪û‬וְ‪è‬א‪.‬‬ ‫אִ‪ä‬ם אוּכַ‪î‬ל לִ‪ï‬מְ‪ñ‬חוֹת כְּ‪î‬אֵ‪ä‬ב אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד‪,‬‬ ‫אוֹ לְ‪ï‬נַ‪ó‬חֵ‪ë‬ם יָ‪ִì‬דיד נִ‪ó‬כְ‪î‬זָ‪ê‬ב‪,‬‬ ‫אוֹ לְ‪ï‬הַ‪é‬חֲ‪ë‬זִ‪ê‬יר גּוֹזָ‪ê‬ל אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד‬ ‫לַ‪ï‬קֵּ‪ú‬ן הַ‪é‬נֶּ‪ó‬עֱ‪ô‬זָ‪ê‬ב —‬ ‫אָ‪ä‬ז ֹלא אֶ‪ä‬חְ‪ë‬יֶ‪ì‬ה לַ‪ï‬שָּׁ‪û‬וְ‪è‬א‪.‬‬ ‫)תרגום‪ :‬בינה ואוריאל אופק(‬

‫אֶ‪ä‬מִ‪ñ‬ילִ‪ï‬י ִדיִקינְ‪ó‬סוֹן‬

‫כנגד כל הסיכויים‬

‫סיפורה של הלן קלר ‪ /‬רחל כץ‬

‫הלן קלר היא סמל‪ ,‬דוגמה ומופת עבור אנשים רבים‪ .‬למרות שהיתה גם‬ ‫עיוורת וגם חירשת — הצליחה לסיים לימודים באוניברסיטה‪ ,‬לחבר ספרים‪,‬‬ ‫להרצות בכל רחבי העולם ולפעול רבות למען אנשים עיוורים וחירשים‪.‬‬ ‫בתקופתה‪ ,‬סוף המאה הײַ‪ ,19‬רוב העיוורים והחירשים היו מחוסרי השכלה‪,‬‬ ‫לא השתלבו במקומות עבודה‪ ,‬ורבים מהם היו מאושפזים בבגרותם‬ ‫במוסדות סגורים‪.‬‬ ‫הלן קלר נולדה כילדה בריאה לחלוטין בעיר קטנה בארצות הברית בשנת‬ ‫‪ ,1880‬אולם בגיל ‪ 19‬חודשים חלתה במחלת חום קשה שהרופאים לא‬ ‫הצליחו לאבחן‪ .‬לאחר כמה ימים קשים חלף החום אולם אמהּ של הלן‬ ‫הקטנה הבחינה שאינה מגיבה לצלצול הפעמון הקורא לארוחת הערב‪ ,‬ואינה‬ ‫מעפעפת כאשר מעבירים יד קרוב לעיניה‪ .‬היא הבינה שהמחלה הותירה את‬ ‫בִּ‪ã‬תהּ חירשת‪ ,‬עיוורת ואילמת‪.‬‬ ‫השנים הבאות היו קשות גם לילדה וגם למשפחה‪ .‬היא השתוללה מזעם‪,‬‬ ‫שברה כלים וחפצים‪ ,‬לקחה בידיים אוכל מצלחות של אחרים‪ ,‬צרחה עד כדי‬ ‫כך שקרובי המשפחה שראו בה מפלצת קטנה ובלתי ניתנת לשליטה חשבו‬ ‫שלא תהיה ברירה אלא להכניס אותה למוסד סגור‪.‬‬ ‫כאשר הגיעה לגיל שש פנתה אמה לרופא מומחה לבעיות ראייה והוא‬ ‫המליץ על מורה מיוחדת עבור הילדה‪.‬‬ ‫מורה צעירה זו‪ ,‬אן סאליבן שמה‪ ,‬סָ‪ò‬בלה בעצמה מבעיות ראייה אולם יכולה‬ ‫היתה לקרוא אותיות מודפסות‪ .‬לאחר שצפתה בהתנהגותה הפראית של‬ ‫הילדה‪ ,‬ביקשה מבני המשפחה שיבודדו את שתיהן בבית נפרד‪ ,‬עד שתַ‪ü‬קנה‬ ‫לה הרגלי אכילה‪ ,‬תלַ‪ï‬מד אותה ללבוש בגדים בעצמה‪ ,‬לכפתר כפתורים‪,‬‬ ‫להסתרק‪ ,‬לשרוך שרוכים ולהתנהג בחברת בני אדם‪.‬‬ ‫אן התחילה לאיית מילים בתוך כף ידה של הלן‪ ,‬אולם הלן לא הצליחה‬ ‫לקשר את הסימנים האלה עם משמעות המילים‪.‬‬ ‫פריצת הדרך היתה יום אחד‪ ,‬כאשר עמדו שתיהן ליד הבאר‪ ,‬אן סאליבן‬ ‫לקחה את ידה של הלן קלר‪ ,‬הכניסה אותה לתוך זרם המים‪ ,‬וביד השנייה‬ ‫אייתה במגע את המילה "מים‪ ",‬תחילה לאט ואחר כך במהירות‪.‬‬ ‫"כאשר זרם המים נזל על ידי‪ ",‬סיפרה הלן קלר מאוחר יותר בספרהּ‪,‬‬ ‫"עמדתי בשקט‪ ,‬כל תשומת לבי היתה נתונה לאצבעות של מורתי שאייתו‬ ‫את המילה מים על ידי השנייה‪ ,‬ופתאום הציפה אותי הבנה מעורפלת כמו‬ ‫רטט של מחשבה חוזרת ובאיזה שהוא אופן המסתוריות של השפה נגלתה‬ ‫בפני‪".‬‬ ‫מיד לאחר זאת ביקשה הלן מאן שתאיית עבורה עוד מילים — משאבה‪,‬‬ ‫קולות אנוש חמים‬

‫‪89‬‬

‫כִּ‪î‬סֵּ‪ò‬א גַּ‪å‬לְ‪ï‬גַּ‪å‬לִּ‪ï‬ים ‪/‬‬

‫יֶ‪ì‬לֶ‪ï‬ד בְּ‪ã‬כִ‪î‬סֵּ‪ò‬א גַּ‪å‬לְ‪ï‬גַּ‪å‬לִּ‪ï‬ים‬ ‫ֹראשׁוֹ מָ‪ñ‬לֵ‪ï‬א תַּ‪ü‬לְ‪ï‬תַּ‪ü‬לִּ‪ï‬ים‬ ‫יָ‪ì‬פוֹת עֵ‪ô‬ינָ‪ó‬יו‪ ,‬מַ‪ñ‬בָּ‪ã‬טוֹ חָ‪ë‬כָ‪î‬ם‬ ‫שְׂ‪û‬פָ‪ö‬תָ‪ü‬יו בְּ‪ã‬חִ‪ë‬יּוּכָ‪î‬ן‪.‬‬ ‫מְ‪ñ‬חַ‪ë‬בֵּ‪ã‬ק כַּ‪î‬דּוּר בְּ‪ã‬יָ‪ָì‬דיו‬ ‫אֵ‪ä‬ינוֹ בּוֹעֵ‪ô‬ט בְּ‪ַã‬רגְ‪å‬לָ‪ï‬יו‪.‬‬ ‫יֶ‪ì‬לֶ‪ï‬ד בְּ‪ã‬כִ‪î‬סֵּ‪ò‬א גַּ‪å‬לְ‪ï‬גַּ‪å‬לִּ‪ï‬ים‬ ‫בַּ‪ã‬מִּ‪ְñ‬דָרכָ‪î‬ה נוֹסֵ‪ò‬עַ‪ô‬‬ ‫לָ‪ï‬מָּ‪ñ‬ה הַ‪é‬יֶּ‪ì‬לֶ‪ï‬ד אֵ‪ä‬ינוֹ פּוֹסֵ‪ò‬עַ‪?ô‬‬ ‫אִ‪ä‬ם פַּ‪ö‬עַ‪ô‬ם אֶ‪ְä‬ראֶ‪ä‬ה‬ ‫אֵ‪ä‬יְך נוֹפֵ‪ö‬ל כּוֹכָ‪î‬ב‬ ‫אֶ‪ä‬תְ‪ü‬פַּ‪ö‬לֵּ‪ï‬ל עָ‪ô‬לָ‪ï‬יו‬ ‫וְ‪è‬עַ‪ô‬ל ַרגְ‪å‬לָ‪ï‬יו‪.‬‬

‫‪88‬‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫שְׁ‪û‬לוֹמִ‪ñ‬ית כֹּהֵ‪é‬ןײַאָ‪ä‬סִ‪ò‬יף‬

‫עץ הדגים ‪/‬‬

‫דוד בן קיקי‬

‫מי מכם ראה פעם עץ המצמיח דגים?‬ ‫אני ראיתי עץ כזה‪.‬‬ ‫הדבר קרה כשהייתי ילד‪ ,‬וזה היה לפני שנים רבות‪ .‬מדינת ישראל טרם קמה‪.‬‬ ‫בארץײַישראל שלטו אז האנגלים‪ ,‬וטבריה‪ ,‬העיר שבה נולדתי וגרתי‪ ,‬הייתה‬ ‫עיר יפה ומקסימה על חוף הכִּ‪î‬נֶ‪ֶó‬רת‪ ,‬וחיו בה יהודים וערבים‪.‬‬ ‫רוב הערבים וחלק גדול מיהודי העיר חיו בעיר העתיקה‪ ,‬ממש על החוף‪ .‬אך‬ ‫כמה משפחות יהודיות גרו במעלה ההר בשכונה חדשה שנקראה קרית‬ ‫שמואל‪ .‬בשכונה זו נולדתי וגדלתי‪ .‬הייתה זו שכונה יפה‪ ,‬בנויה בתים‬ ‫בודדים‪ ,‬לכל בית צמודה חצר ובה גן פורח‪ .‬כזה היה גם ביתנו‪ .‬בגן הבית היו‬ ‫עצי לימון ותפוז‪ ,‬שסק וזית‪ ,‬ואף דקל יפהפה‪ ,‬שלצערנו לא נתן פרי‪.‬‬ ‫עיקר בילויינו כילדים היו משחקי מלחמה עם ילדי הרועים והערבים‪ ,‬שרעו‬ ‫את עדריהם על ההר לידנו‪ ,‬מלחמות שהיו מסתיימות במחוות של ידידות‪.‬‬ ‫הם היו מכבדים אותנו בפיתות דקיקות שנאפו על מחבת הפוכה שהונחה‬ ‫על גחלים לוחשות וטעמן‪ ,‬ששמץ עשן היה בו‪ ,‬נעם לנו מכל לחם אחר‪.‬‬ ‫ואילו אנו היינו מכבדים אותם בפרוסת חלה מתוקה‪ ,‬שטעמה להם כעוגה‪.‬‬ ‫מדי פעם היה אבי לוקח אותי ואת אחיי ואחיותיי לעיר העתיקה‪ .‬הייתה זו‬ ‫חוויה גדולה‪ .‬במרחק חמש דקות נסיעה בלבד מביתנו היינו עוברים ממש‬ ‫לעולם אחר‪ ,‬עולם של אגדות‪ .‬עולם שכאילו יצא מסיפורי אלף לילה ולילה‪.‬‬ ‫כבר בכניסה לעיר העתיקה היינו רואים עשרות ערבים לבושים בגדים‬ ‫ססגוניים‪ ,‬יושבים במעגל סביב סַ‪ò‬חַ‪ë‬אר )קוסם(‪ ,‬שהיה מחזיק בידו בקבוק‬ ‫מוזהב‪ ,‬ולפי בקשת הקהל היה מזרים מאותו בקבוק מים בצבעים שונים‪:‬‬ ‫מים אדומים ומים לבנים מן הים הלבן )כך נקרא הים התיכון בפי הערבים(‪,‬‬ ‫ועוד ועוד‪ .‬כל זרימת מים צבעונית הייתה מעלה קריאת התפעלות‬ ‫מפיותיהם של הצופים התמימים‪ ,‬והקוף של הסחאר‪ ,‬לבוש בבגדי ילדים‬ ‫מצועצעים‪ ,‬היה סובב בין הצופים לאסוף את תרומותיהם‪ .‬לשיא‬ ‫ההתלהבות היו מגיעים הצופים כאשר היה הסחאר טובל מטפחת משי‬ ‫באלכוהול‪ ,‬מצית אותה ומנפנף בה במהירות‪ .‬אדי האלכוהול היו עולים באש‬ ‫ומתנדפים‪ ,‬אך המטפחת הייתה נשארת שלמה‪ ,‬ומִ‪ֶñ‬קרב הצופים היו נשמעות‬ ‫קריאות‪" :‬אללה אַ‪ä‬כְּ‪î‬בָּ‪ã‬ר! אללה אכבר!" — והקוף היה ממשיך לגבות את‬ ‫התרומות ביתר מרץ‪ ,‬כאילו הבין את התלהבות הצופים למראה הקסם‬ ‫האדיר‪...‬‬ ‫יום אחד טבע עבד אלײַסלאם בכנרת‪ .‬כְ‪î‬שֶ‪û‬מָ‪ñ‬שוּ אותו מן המים נדמה היה‬ ‫כמת‪ ,‬אך רופא צבאי אנגלי שדג שם להנאתו הצליח להציל את חייו‪ ,‬אך לא‬ ‫את נפשו‪ .‬מיום שטבע‪ ,‬היה עבד אלײַסלאם מכריז על עצמו שיודע הוא את‬ ‫קולות אנוש חמים‬

‫‪91‬‬

‫סורג‪ ,‬ובדרך הביתה הלן למדה את השמות של כל דבר שבו נגעה ושאלה‬ ‫את שמה של המורה‪ .‬אן אייתה לה את המילה "מורה" בכף ידה‪ .‬במשך כמה‬ ‫שעות למדה הלן כשלושים מילים‪ .‬השיטה שבעזרתה לימדה אן את הלן‬ ‫לחשוב ולתקשר היתה מיוחדת במינה — הלן נגעה ביד אחת בשפתיהם של‬ ‫אחרים בזמן שדיברו‪ ,‬ובאותו הזמן אייתה אן לתוך כף ידה השנייה את‬ ‫המילים‪ .‬באופן כזה יכולה היתה הלן לקשר בין התנודות שהרגישה לבין‬ ‫המילים המאויתות‪ .‬אחר כך כבר זיהתה את המילה המאויתת ויכלה להבין‬ ‫גם מבלי לגעת בשפתי הדוברים‪.‬‬ ‫ההתקדמות המהירה שלה הביאה אותה מאוחר יותר לקריאה של כתב‬ ‫ברייל‪ ,‬שזהו כתב בולט מורכב מנקודות‪ ,‬שנועד עבור עיוורים‪ .‬אן סאליבן‬ ‫ליוותה אותה לאורך כל הדרך‪ ,‬עד האוניברסיטה‪ .‬הלן קלר תיעדה את קורות‬ ‫חייה והם הונצחו גם בתיאטרון ובקולנוע‪ .‬היא נפטרה בגיל ‪ִ .88‬קברהּ‪ ,‬סמוך‬ ‫לקברהּ של מורתה‪ ,‬הפך למקום לעלייה לרגל של אנשים רבים מכל העולם‪.‬‬ ‫חלומה להיות מסוגלת לדבר מעולם לא התגשם‪ .‬ייתכן שהדבר היה אפשרי‬ ‫לוּ חיתה היום‪ ,‬בעזרת שיטות חדישות יותר ועזרים טכנולוגיים‪.‬‬ ‫בהרצאותיה‪ ,‬ספריה ופעילויותיה הרבות היא הוכיחה לעולם ולאנשים‬ ‫המוגבלים החיים בתוכו שניתן לנצח את המוגבלות‪ ,‬וכפי שאמרה‪:‬‬ ‫"הציבור הרחב חייב‬ ‫להבין שהעיוור הוא לא‬ ‫גאון‪ ,‬או חולה רוח או‬ ‫אידיוט‪ .‬יש לו מוח שיכול‬ ‫לרכוש השכלה‪ ,‬יש לו יד‬ ‫שאפשר לאַ‪ä‬מֵ‪ñ‬ן‪ ,‬יש לו‬ ‫שאיפות להגשים את‬ ‫עצמו‪ ,‬וחובת הציבור היא‬ ‫לעזור לו לעשות את‬ ‫המיטב כך שיוכל למצוא‬ ‫את האור דרך העבודה‪".‬‬

‫הלן קלר ומורתה‪ ,‬אן סאליבן‬ ‫)תמונה מתוך ההצגה "עושה‬ ‫הנפלאות"‪ ,‬תיאטרון אורנה‬ ‫פורת לילדים ולנוער(‬

‫‪90‬‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫‪93‬‬

‫שפת הדגים שלמד כאשר שהה בחברתם מתחת למים‪ .‬מֵדי פעם היה הולך‬ ‫לדייגים ומציע להם לקחת אותו איתם לדוג‪ .‬אוײַאז לא יצטרכו עוד לעמול‬ ‫בהטלת רשתות וחכות‪ :‬הוא פשוט ידבר אל הדגים ויזמינם לעלות לסירות‪.‬‬ ‫לדייגים‪ ,‬אנשים קשֵ‪û‬יײַיום‪ ,‬לא הייתה סבלנות לשיגעונותיו של עבד‬ ‫אלײַסלאם‪ ,‬הם היו מגדפים אותו ומטילים בו דגים בְּ‪ã‬אוּשִ‪û‬ים‪.‬‬ ‫את עבד אלײַסאלם פגשתי לראשונה במעגן הדייגים‪ ,‬ובפעם השנייה בגן‬ ‫ביתי‪.‬‬ ‫*‬ ‫יום אחד‪ ,‬זה היה בחופש הגדול‪ ,‬ביקשה ממני אמי לצאת לגן הבית ולקטוף‬ ‫כמה לימונים‪ .‬כשנכנסתי לגן‪ ,‬ראיתי את עבד אלײַסלאם כשהוא חופר בגן‬ ‫בור‪ ,‬ליד עץ הלימון‪ .‬רצתי מבוהל לקרוא לאמי‪ .‬כשאמי ראתה אותו‪ ,‬הרגיעה‬ ‫אותי באמרה‪" ,‬זה עבד אלײַסאלם‪ ,‬הוא איש שקט ומעולם לא הזיק לאיש‪".‬‬ ‫אחריײַכן פנתה אמי אל עבד אלײַסלאם ושאלה אותו למעשיו‪ .‬עבד‬ ‫אלײַסלאם הביט בה בהשתוממות ואמר‪" :‬וכי אינך רואה? אני שותל לכם‬ ‫בגנכם עץ דגים‪ .‬כשהוא יצמח ויפרח‪ ,‬הוא יניב לכם את מיטב דגי הכנרת —‬ ‫אמנונים‪ ,‬סרדינים‪ ,‬שפמנונים‪ ,‬דגי גִּ‪å‬ינִ‪ó‬ית ועוד ועוד‪ ".‬אמי חייכה ואילו הוא‬ ‫המשיך בעבודת השתילה‪.‬‬ ‫כשגמר לנטוע את עץ הדגים‪ ,‬ביקש ממני להשקות את השתיל ששתל‪.‬‬ ‫הסתכלתי באמי‪ ,‬והיא בחיוכה הטוב כאילו אמרה לי‪" :‬עשה כדבריו‪".‬‬ ‫השקיתי את הגומה‪ ,‬ששום שתיל לא היה בתוכה‪ ,‬וזכיתי לדברי תודה מעבד‬ ‫אלײַסלאם‪ .‬אחרי כן ניגש אל אמי ובקול עדין‪ ,‬כמעט כקול נערה‪ ,‬ביקש‬ ‫ממנה לשלם לו על חשבון הדגים שנקטוף מן העץ כשהוא יתחיל להניב‪.‬‬ ‫לתדהמתי‪ ,‬במקום לגרש אותו‪ ,‬נכנסה אמי הביתה‪ ,‬וחזרה כשבידה סל נצרים‬ ‫ובו דברי מאכל וכמה בגדים ישנים‪ .‬היא נתנה לו את הסל וצירפה גם כמה‬ ‫מטבעות כסף‪ .‬עבד אלײַסלאם הודה לה‪ ,‬אך הוסיף שמגיע לו יותר‪ .‬אמי‬ ‫חייכה שוב את חיוכה המקסים ואמרה לו שכאשר יניב העץ דגים היא‬ ‫תוסיף לו על שכרו ביד רחבה‪.‬‬ ‫בבית שאלתי את אמי למעשֶׂ‪û‬יהָ‪ ,é‬והיא השיבה שאמנם הוא לא שתל עץ‪ ,‬ואנו‬ ‫לא נקטוף דגים בגננו‪ ,‬אך האיש חולה נפש‪ ,‬כך אמרה‪ ,‬לא משוגע‪ ,‬ומצווה‬ ‫לעזור לו‪.‬‬ ‫*‬ ‫השנים חלפו‪ .‬הייתי כבר נער כשיום אחד נעצר ליד ביתנו חמור‪ ,‬ועליו רוכב‬ ‫ערבי זקן‪ .‬הערבי דפק על דלת הבית ואמי פתחה לו‪ .‬בלי אומר ודברים הגיש‬ ‫הזקן לאמי צרור דגים כה טריים‪ ,‬שלרגע נדמה היה שהם עדיין מפרכסים‪.‬‬ ‫כששאלה אותו אמי כמה כסף הוא מבקש תמורתם‪ ,‬השיב הזקן‪" :‬זה מתנה‬ ‫בשבילך‪ ".‬כאשר שאלה אותו אמי ממי המתנה‪ ,‬השיב הזקן‪" :‬הַ‪ַé‬דא מִ‪ñ‬ן אַ‪ä‬לְ‪ï‬לָ‪ï‬ה"‪.‬‬

‫‪92‬‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫אקח ממך ולוּ סרדין קטן אחד‪ ,‬עד שתספר במה זכינו שאתה מעלה על‬ ‫שולחננו מדי שבוע את מיטב דגי הכנרת‪".‬‬ ‫הצעיר התלבט דקה או שתיים‪ ,‬ואז אמר‪" :‬אספר לך את סיפורי‪ ,‬וכשתיווכח‬ ‫שאין בכוונתי לשחד אותך‪ ,‬הבטח לי שתרשה לי להמשיך לתת לך דגים‪".‬‬ ‫אבי הרהר רגע והשיב‪" :‬אם כוונתך טובה‪ ,‬אשמח לקבל את דגיך‪".‬‬ ‫הדייג חייך בשמחה וסיפר את סיפורו‪.‬‬ ‫"אתם זוכרים ודאי את עבד אלײַסלאם‪ ,‬חולהײַהרוח המסכן‪ ,‬אללה יְ‪ַì‬רחֲ‪ë‬מוֹ‪.‬‬ ‫עבד אלײַסלאם היה אבי‪ .‬כילד‪ ,‬מאוד התביישתי בו וסבלתי רבות מן‬ ‫הילדים‪ ,‬ואף מן המבוגרים‪ ,‬שהיו מתעמרים בו ובי‪ .‬כשבגרתי והייתי לנער‬ ‫חסון‪ ,‬הייתי מלווה את אבי מרחוק‪ .‬אם היו ילדים או נערים מתעמרים בו‪,‬‬ ‫הייתי מתכתש עמם ומבריחם ממנו; אם היו אלה מבוגרים‪ ,‬הייתי עומד‬ ‫מבויש בצד‪ ,‬כשדמעות חונקות את גרוני‪ ,‬ומתבייש באוזלת ידי‪.‬‬ ‫"יום אחד‪ ,‬כשליוויתי כדרכי את אבי‪ ,‬ראיתי אותו נכנס לחצר בית של‬ ‫יהודים בקרית שמואל‪ .‬רצתי לעברו כי חששתי שהיהודים יחשבו שהוא בא‬ ‫לגנוב מהם — ואז לתדהמתי ראיתי אישה וילד קטן עוזרים לאבי‪ :‬מגישים לו‬ ‫מים וסל נצרים‪ ,‬ובו מזון ואף בגדים‪ .‬אך זה לא היה הכול‪ :‬אבי בשיגעונו עוד‬ ‫ביקש מהם כסף תמורת הדגים שעץ זה יניב‪ .‬לתדהמתי‪ ,‬לא רק שאותה‬ ‫אישה לא לעגה לו ולא גירשה אותו — היא אף נתנה לו כמה מטבעות כסף‪.‬‬ ‫אישה זו הייתה אשתך‪ ",‬הוא אמר לאבי ופנה אליי ואמר‪" :‬אישה זו הייתה‬ ‫אמך‪ ,‬ואתה ודאי זוכר את אותו היום ואת אותו המקרה‪".‬‬ ‫הנעתי בראשי והשבתי שאכן הייתי עֵ‪ô‬ד לשתילת עץ הדגים בחצר ביתנו‪.‬‬ ‫אוײַאז נטל הדייג את צרור הדגים‪ ,‬הושיט לי אותם ואמר‪" :‬דגים אלה שאני‬ ‫נותן לכם‪ ,‬הִ‪é‬נם הפֵּ‪ö‬רות של אותו עץ הדגים‪ ,‬שאבי שתל בגן ביתכם‪".‬‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫‪95‬‬

‫)זה מאלוהים(‪ .‬ובטרם הִ‪é‬ספיקה אמי לומר לו מילה נוספת‪ ,‬עלה הזקן הערבי‬ ‫על חמורו והסתלק‪ .‬אמי הסתכלה בדגים ואמרה‪" :‬זה בטח אחד ממעשי‬ ‫הקונדס של אביך‪ ,‬שרצה להפתיע אותנו בצרור דגים משובחים‪".‬‬ ‫כעבור שבוע בא שוב אותו זקן ובידו צרור דגים‪ ,‬ושוב אמר‪" :‬הדא מן‬ ‫אללה‪".‬‬ ‫בשבוע השלישי המתין אבי לאותו זקן‪ .‬אבי היה בעל משרה ציבורית‬ ‫מכובדת בעיר‪ ,‬וחשש שמישהו מנסה אולי לשחד אותו בעקיפין‪ .‬עתה היה‬ ‫ממתין לאותו זקן כדי לפתור את התעלומה‪ .‬הזקן אכן הגיע עם הדגים‪ ,‬אך‬ ‫בשום פנים ואופן לא היה מוכן לומר מי שלח אותו‪ .‬הוא אמר לאבי שהוא‬ ‫נשבע בקוראן שלעולם לא יגלה את שם השולח‪.‬‬ ‫"אם כך‪ ,‬לא אקח את הדגים ממך‪ ",‬אמר אבי‪.‬‬ ‫"חבל‪ ",‬אמר הזקן בעצב‪" ,‬אתה מקפח את פרנסתי‪".‬‬ ‫אבי לא ידע את נפשו‪ .‬כשהערבי הזקן עזב את ביתנו‪ ,‬פנה אליי ואמר‪" :‬יש‬ ‫לי רעיון‪ .‬הערבי הזקן מביא לנו את הדגים בכל יום שישי בבוקר‪ ,‬כדי שיהיו‬ ‫לנו דגים לסעודת ליל השבת‪ .‬אני מציע שביום שישי הבא אתה ואני נשכים‬ ‫קום בטרם תזרח השמש‪ ,‬ניגש למעגן הדייגים ונראה מי מן הדייגים נותן‬ ‫לאותו זקן את צרור הדגים‪".‬‬ ‫*‬ ‫כעבור שבוע‪ ,‬ביום שישי בבוקר‪ ,‬בטרם הנצה החמה‪ ,‬כבר היינו אבי ואני‬ ‫מסתתרים מאחורי ערמת ארגזי דגים במעגן הדייגים‪ .‬ואכן‪ ,‬עם אור ראשון‬ ‫של בוקר ראינו את סירות הדייגים עמוסות שלל חותרות אל הרציף‪ .‬מעל‬ ‫גבעה רמה ראינו רוכב וחמורו יורדים לעבר המעגן‪ .‬כשהתקרב‪ ,‬זיהינו מיד‬ ‫את הזקן שהיה מביא לנו את הדגים‪ .‬אני‪ ,‬קריאת התפעלות כמעט חמקה‬ ‫מגרוני‪ ,‬אך אבי השתיקני ולחש לי להתאזר בסבלנות‪ .‬ואכן‪ ,‬הסבלנות‬ ‫השתלמה‪ .‬רק עגנו הסירות‪ ,‬וכבר נשמעה הקריאה מאחת הסירות‪" :‬חָ‪ë‬אמֶ‪ñ‬ד‪,‬‬ ‫יָ‪ì‬א חָ‪ë‬אמֶ‪ñ‬ד!"‬ ‫לשמע הקריאה ירד הזקן מעל חמורו כשהוא צועק‪" :‬אָ‪ä‬נָ‪ó‬א הוֹן‪ ,‬יָ‪ì‬א סוּבְּ‪ã‬חִ‪ë‬י‬ ‫)אני כאן‪ ,‬סובחי(‪ ,‬אנא הוֹן‪ ".‬אבי ואני הרמנו את ראשינו מעל הסלע‪ ,‬ואז‬ ‫ראינו צעיר גברתן כבן עשרים בורר מתוך בטן הסירה את מיטב הדגים‪,‬‬ ‫קושר אותם לצרור ומושיט אותם לזקן‪ .‬אוײַאז אמר לי אבי‪" :‬עכשיו הזמן‪".‬‬ ‫התרוממנו ורצנו לעבר הסירה‪.‬‬ ‫למראנו‪ ,‬נבהל הזקן כלײַכך‪ ,‬עד כי צרור הדגים נשמט מידו לבטן הסירה‪,‬‬ ‫והוא החל להישבע במוחמד ובקוראן שהוא לא הסגיר את הסוד‪ .‬אבי הרגיע‬ ‫אותו וסיפר לדייג הצעיר על המארב שהצבנו להם‪ .‬הצעיר‪ ,‬שהיה מתוח‬ ‫בתחילה‪ ,‬חייך לפתע ואמר שהוא מאמין לנו‪ .‬הוא התכופף לבטן הסירה‪,‬‬ ‫הרים את צרור הדגים והושיט אותו לאבי‪ .‬אבי הביט בצעיר ואמר‪" :‬לא‬

‫‪94‬‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫אחרים ואבד‪ ,‬מָ‪ñ‬כרוּ העַ‪ְô‬רכָּ‪î‬אוֹת את ביתו ומְ‪ַñ‬קרְקעָ‪ô‬יו ויצא לגור הוא ובני ביתו‬ ‫בְּ‪ã‬בַ‪ã‬ית קטוֹן אָ‪ä‬פל וצר‪.‬‬ ‫משראה עצמו בדרגה תחתונה ולא ראה שום פֶּ‪ö‬תח תִ‪ü‬קווה לפניו אלא שיֵ‪ì‬לך‬ ‫ויַ‪ì‬חזוֹר אל הפְּ‪ö‬תָ‪ü‬חים‪ ,‬הבין שכּל הרעה שבאה עליו בשֶ‪û‬ל אותו דינר גזוּל באה‬ ‫ֵ‪ñ‬הּ ומשתוֹמם על סוד דרכֵ‪î‬י ה'‪ :‬למה אותו דינר גזוּל הביא‬ ‫עליו‪ ,‬אלא שהיה תָ‪ü‬מ ַ‪é‬‬ ‫לו בתחילה ברכה גדולה?‬

‫על כל פנים גמר בַדעתו‪ ,‬שיעזוב ביתו‪ ,‬אשתו ובניו וילך מעיר לעיר ויחזוֹר‬ ‫על פּתָ‪ü‬חים עד שיגיע לקוּשטא ויחזיר את הדינר לִ‪ï‬בְ‪ã‬עליו‪.‬‬ ‫והֵ‪é‬יאַ‪ä‬ך ישיב הדינר ובידו אין אף פרוטה? נתנה לו אשתו טבּעת קידוּשין‬ ‫שלה‪ ,‬שיִ‪ì‬מכְּ‪ֶî‬רנה ויחזיר הגזֵ‪ê‬לה לבעָ‪ô‬לֶ‪ï‬יה‪.‬‬ ‫כימֵ‪ñ‬י שנה היה נודד מעיר לעיר וילקוט עניים על שִ‪û‬כמו‪ ,‬עד שהגיע לקוּשטא‪.‬‬ ‫חקר ודרש ונודע לו‪ ,‬שאותו שוּלחני עלה לפני כמה שנים לארץ הקדושה‪.‬‬ ‫נִ‪ó‬צטער הגבירײַהעני ִדיַדן צער גדול‪ ,‬אבל לא נִ‪ó‬תייאש‪ .‬אָ‪ä‬זַ‪ê‬ר חֵ‪ë‬ילָ‪ï‬יו ויצא לדרך‬ ‫לארץ ישראל‪.‬‬ ‫קולות אנוש חמים‬

‫‪97‬‬

‫הִדינָ‪ó‬ר הגָ‪å‬זוּל ‪/‬‬

‫יהודה בורלא‬

‫מעשה בבָ‪ã‬חוּר בן עניים מהעיר אִ‪ä‬זְ‪ê‬מִ‪ñ‬יר‪ ,‬ראוּבן אֶ‪ä‬לְ‪ï‬נְ‪ַó‬קוֶ‪è‬ה שמו‪ ,‬שהיה משַ‪û‬מש‬ ‫כשוּלְ‪ï‬יָ‪ì‬ה אצל שוּלחָ‪ë‬ני ידוע בעיר‪ ,‬ר' אברהם מטוֹלֶ‪ï‬דוֹ‪ ,‬והיה עובד את אֲ‪ä‬דוֹנָ‪ó‬יו‬ ‫תָ‪ִü‬דיר ביוֹשֶ‪û‬ר ובאֱ‪ä‬מוּנה‪ .‬יום אחד ראה הבחור הַ‪é‬לָ‪ï‬ז‪ ,‬שהשוּלחָ‪ë‬ני שקע‬ ‫בחשבונות שעות רבות והיה מוֹנֶ‪ó‬ה ועוֹרך ציבּוֵּרי כסף וזהב לרוב‪ .‬משגָ‪å‬מר את‬ ‫ֵ‪é‬ניח כל המָ‪ñ‬מוֹן בארגז הברזל‪ ,‬נְ‪ó‬עָ‪ô‬לוֹ במפתח ויצא לענייָ‪ì‬ניו‪.‬‬ ‫מלאכתו ה ַ‪ë‬‬ ‫כשבא השוּליה לכבֵּ‪ã‬ד ולסדר את המקום מצא דינָ‪ó‬ר‪ ,‬שהיה חבוּי בתוך סדק‬ ‫מוֹשַ‪û‬ב אדוֹנָ‪ó‬יו‪ .‬הִ‪é‬שִׁ‪û‬יאוֹ יִ‪ì‬צרוֹ שיִ‪ì‬יקח לו זה הדינר‪ .‬דינר אחד‪ .‬הרי לשולחני‬ ‫הרבה אלָ‪ï‬פים בארגז‪ .‬לקחוֹ אבל שוב היה מהסס‪ ,‬שיחזירוֹ או שיְ‪ì‬ניחוֹ אצלו‪.‬‬ ‫שבוע ימים החזיק אצלו‪ ,‬אבל לא פְּ‪ָö‬רטוֹ‪ ,‬אלא החבּיאוֹ אצלו בִּ‪ã‬מְ‪ñ‬קוֹם סתר‪.‬‬ ‫ובימים ההם אֵ‪ä‬ירע‪ ,‬שהשולחני היה אנוּס פתאום לעקור ביתו מאִ‪ä‬יזמיר‬ ‫ולהשתקע בקוּשטָ‪í‬א הבירה‪ .‬במהֵ‪é‬רה אסף כל אשר לו וַ‪è‬יֵ‪ì‬צֵ‪õ‬א לדרכו‪.‬‬ ‫ַ‪ô‬‬ ‫מֵ‪ñ‬חֲ‪ë‬מַ‪ñ‬ת שהייתה מהוּמה רבה באותה עֲ‪ô‬קירת פֶּ‪ö‬תע‪ ,‬נִ‪ó‬שמט עניין הדינר מַדעתו‬ ‫של השוּליה‪ .‬לאחר ימים גמר בדעתו שיקנה מעט סחורה‪ ,‬כגון כלֵ‪ï‬י סִ‪ְò‬דקית‪,‬‬ ‫באותו דינר וִ‪è‬ינַ‪ó‬סה מזלו‪ .‬קנה ויצא לשוּק והיה הולך ומוכר בקלוּת‪ .‬עד הערב‬ ‫מכר הסחורה כּוּלה‪ .‬חזר וקנה כפליים‪ .‬יצא ומְ‪ñ‬כָ‪î‬רהּ בֶרווח טוב‪ .‬וכך ביום‬ ‫השלישי והרביעי — קנה ומכר‪ ,‬מכר וקנה‪ .‬וכל יום הַ‪é‬צלחתו גדולה מקוֹדמוֹ‪.‬‬ ‫ובהּ בשנה כבר פתח חנות גדולה וגדוּשה בסחורה ונשׂא לו אישה והקים בית‪.‬‬ ‫'אם כך‪ ',‬אמר הבחור בינו לבין עצמו‪' ,‬אין עַ‪ô‬ין רוֹאה‪ .‬לֵ‪ï‬ית דין וְ‪è‬לֵ‪ï‬ית ַדייָ‪ì‬ן‪ .‬דינר‬ ‫הגָ‪å‬זוּל — כדינר הָקנוּי‪ .‬זה עושה ֶרווח וזה עושה ֶרווח‪ .‬מקרה אחד לכול‪ .‬אַ‪ä‬שֵרי‬ ‫האיש אשר לו דינר‪'.‬‬ ‫עברו שנים וכבר הגיע לגיל שלושים‪ ,‬ויצא לו שֵ‪û‬ם עשיר גדול‪ .‬בְּ‪ַã‬רם‪ ,‬גם שֵ‪û‬ם‬ ‫כִּ‪î‬ילַ‪ï‬יי גדול יצא לו‪ ,‬שלא היה נותן למעשׂי צְ‪õ‬דקה וָ‪è‬חֶ‪ë‬סֶ‪ò‬ד אלא טיפּין טיפּין‪.‬‬ ‫שנה רודפת שנה‪ ,‬והעשיר מצליח ועולה במרומֵ‪ñ‬י ההצלחה‪ .‬ויהי כבד מאוד‬ ‫בכסף ובזהב‪ ,‬בִּ‪ã‬נְ‪ó‬כָ‪î‬סים ובעֲ‪ô‬סקים‪.‬‬ ‫ובעוֹדוֹ טובל בשֶ‪û‬פע עוֹשרוֹ — ירדה עליו שוֹאָ‪ä‬ה גדולה‪ :‬דלֵ‪ï‬קה נפלה בלילה‬ ‫בבית הסחורות הגדול שלו וַ‪è‬יִ‪ì‬היֶ‪ì‬ה לעִ‪ô‬יֵ‪ì‬י אֵ‪ä‬פֶ‪ö‬ר‪ .‬הִ‪é‬תנחם הַ‪é‬גְ‪å‬ביר ואמר‪ :‬מקרה פֶּ‪ö‬גַ‪å‬ע‬ ‫הוא‪ .‬לא תקום פעמיים צרה‪ .‬אבל הצרות קמו פְּ‪ö‬עמים הרבה וגם באו‬ ‫תכוּפוֹת כמו בשׂוֹרוֹת אִ‪ä‬יוֹב‪ .‬רוֹב מָ‪ñ‬מוֹנוֹ‪ ,‬שהיה מוּפקד בבֵ‪ã‬ית הממוֹן הגדול‬ ‫שבעיר‪ ,‬נִ‪ó‬תעַ‪ô‬רער‪ ,‬שבְּ‪ã‬עָ‪ô‬ליו פָּ‪ö‬שט את הרגל ואבד כל ממוֹנוֹ‪ .‬כינס הגְ‪å‬ביר‬ ‫שאֵ‪ä‬רית פּיזוֵּרי כספו וקנה סחורה — ירד שַׁ‪û‬עֲ‪ָô‬רהּ והפסיד הרבה‪ .‬שלח ידו‬ ‫במסחר מַ‪ñ‬רכּוֹלֶ‪ï‬ת והביא מחוץ לארץ כמות גדולה — נמצא כולה נִ‪ó‬פסָ‪ò‬דה‬ ‫בתוֹלעים ובעיפּוּש‪ .‬חזר והזמין מחוץ לארץ עצים וברזל — קמה סערה בים‬ ‫וטָ‪í‬בעו אֳ‪ä‬ניוֹתיו‪.‬‬ ‫וטֶ‪í‬רם תחלוף שנה יצא נקי לגמרי מנְ‪ó‬כסיו‪ ,‬ומאחר שהָ‪é‬יה בידו גם ממוֹנם של‬

‫‪96‬‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫שמחו הרבנים למעשה נאה זה‪ ,‬כי מעצמו עשה מה שעשה ונפרדו ממנו‬ ‫בשמחה ובשלום‪.‬‬ ‫וזִ‪ê‬קנֵ‪ó‬י ירושלים היו מְ‪ñ‬ספרים פִּ‪ö‬לאוֹת חַ‪ë‬סֵדי ה' כי עָ‪ô‬מְ‪ñ‬קוּ מאוד‪ .‬שכּן לא עברה‬ ‫שנה אחת‪ ,‬עד כי חזר האיש לעֲ‪ô‬שירוּתוֹ ועלה על ֵראשיתו והיה מטוּפּל‬ ‫בעושר ובכבוד‪ ,‬בבנים ובבני בנים‪ ,‬והיה ביתו פתוח לעניים וידו שלוּחה לכל‬ ‫דורש‪ ,‬והגיע לשׂיבה טובה‪ ,‬ונפטר בשֵ‪û‬ם טוב מן העולם‪.‬‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫‪99‬‬

‫הגיע לירושלים בערב ראש השנה והלך לבית התַ‪ü‬מְ‪ñ‬חוּי‪ .‬הִ‪é‬קצוּ לו שָ‪û‬ם מיטה‬ ‫בין העניים ונתנו לו מלבוש נקי‪.‬‬ ‫ביום ראש השנה נִ‪ó‬קלע לבית הכנסת "אִ‪ä‬סטַ‪í‬מְ‪ñ‬בּוּליס" שבתוֹך החומות‪ .‬היה‬ ‫החַ‪ë‬זָ‪ê‬ן איש קדוש ובָ‪ã‬קי בתורת ח"ן והיה מתפלל בדבֵ‪ã‬קות ובדמעות‪ ,‬ועִ‪ô‬ם זה‪,‬‬ ‫היה קולו נעים ורך להפליא‪ .‬בין שַ‪û‬חֲ‪ë‬רית למוּסף ָדרש הַ‪é‬חַ‪ë‬זָ‪ê‬ן ְדרשה‪ ,‬דברי מוּסר‬ ‫ותוֹכחה ובִ‪ã‬פָרט הֶ‪é‬אריך בעֲ‪ô‬ווֹן גֶ‪å‬זֶ‪ê‬ל ואמר בגנוּתוֹ שהוא כָרָקב בעַ‪ô‬צמות הגזלן‬ ‫וכסַ‪ò‬פַּ‪ö‬חַ‪ë‬ת בּבשׂרוֹ ואין לו תָקנה לגזלן עד שיחזיר הגזֵ‪ê‬לה לבעָ‪ô‬ליו‪.‬‬ ‫נתרעש העניײַעשיר מדברי הרב שהיו כמכוּונים אליו ושָׁ‪û‬חָ‪ë‬ה לעפר נפשו‪.‬‬ ‫לאחר ראש השנה שאל לבית הרב ובא לפניו‪ .‬ישב על הארץ לרגלי הרב‬ ‫וסיפר לו כל הקוֹרוֹת אותו מִ‪ñ‬תחילה ועד סוף‪ ,‬ואת תְ‪ü‬מיהָ‪é‬תו על הַ‪é‬צלחתו‬ ‫בתחילה סָ‪ò‬ח לו‪ .‬נשתקע הרב במחשבות ואחַ‪ë‬ר אמר לו‪" :‬לך עתה לשלום‪,‬‬ ‫היום אבדוק ואבחַ‪ë‬ן בעניינָך ומחר בבוקר תבוא ואשר ישׂים ה' בלִ‪ï‬בּי אַ‪ä‬גיֶדנוּ‬ ‫לך‪".‬‬ ‫כשבא למָ‪ñ‬חֳ‪ָë‬רתוֹ ישבו שני חכמים על יד הרב‪ ,‬שהיה אַ‪ä‬ב בֵּ‪ã‬ית ִדין‪ ,‬והשניים‬ ‫חבריו‪ ,‬ואיש שלישי ישב מהצד‪ .‬פתח אַ‪ä‬ב בית דין ושאֵ‪ä‬לוֹ לעני‪:‬‬ ‫"שֶ‪û‬מא זוכר אתה בן כמה היית כשגָ‪å‬זלת אותו דינר?"‬ ‫אמר לו‪" :‬הֵ‪é‬ן זוכר אני‪ .‬בן י"ח הייתי‪".‬‬ ‫אמר לו הרב‪" :‬ובכֵ‪î‬ן‪ ,‬מסתבּר‪ ,‬שנֶ‪ó‬הפך עליך הגלגל כשהיית בן ל"ו שנים‪ .‬האין‬ ‫זאת?" חישב העני בינו לבין עצמו חשבון השנים ואמר משתוֹמם‪" :‬אמת‬ ‫נכון הדבר‪ ,‬בן ל"ו הייתי‪".‬‬ ‫אמר לו הרב‪" :‬עכשיו ברור כל עניינך‪ :‬בתחילה עזרו לך מן השמִ‪ñ‬ים שתהיה‬ ‫עשיר‪ ,‬וִ‪è‬יהֵ‪é‬א קל לך להחזיר הדינר‪ .‬דינר אחד‪ ,‬ואתה לא הֶ‪é‬חזרתוֹ‪ .‬עשׂוּ עִ‪ô‬מך‬ ‫לִ‪ï‬פְ‪ö‬נים משוּרת הדין והִ‪é‬מתינו לך י"ח שנים — כשנוֹת חייָך הראשונות — ולא‬ ‫החזרתוֹ‪ .‬אז גָ‪å‬זרו עליך כל אותן הרעות‪ .‬מכיווָ‪è‬ן שחזרת בתשובה שלֵ‪ï‬מה‬ ‫וגָ‪å‬זרת על עצמך גלוּת ודלוּת וּבִ‪ã‬יזיוֹן‪ ,‬כבר לקחת כפליים בכל חַ‪ë‬טֹאתֶ‪ü‬יָך‪.‬‬ ‫ועכשיו לא נשאר לך אלא להחזיר הדינר לבְ‪ã‬עָ‪ô‬ליו‪ .‬חקרנו ודרשנו בין כל‬ ‫משפחות טוֹלֶ‪ï‬דוֹ שבירושלים והנה זה מצאנו‪ :‬האיש היושב לפניך‪ ,‬ר' שְ‪û‬מַ‪ñ‬עְ‪ô‬יָ‪ì‬ה‬ ‫טוֹלֶ‪ï‬דוֹ‪ ,‬הוא בנו יורשו של ר' אברהם טוֹלֶ‪ï‬דוֹ‪ .‬שְ‪û‬אל ממנו מְ‪ñ‬חילה והַ‪é‬חזר לו‬ ‫הדינר‪".‬‬ ‫מיד קם העני בחִ‪ë‬יל ובְרעדה והשיב לו הדינר‪.‬‬ ‫ור' שמעיה אמר לאוזני הרבָּ‪ã‬נים‪:‬‬ ‫"הרי קיבלתי את שלי ואין לי לא טענה ולא טִ‪í‬ינה על האיש הזה‪".‬‬ ‫ואחַ‪ë‬ר הוסיף ואמר לעני‪:‬‬ ‫"עכשיו קח ממני את הדינר בתוֹרת מתנה מלב ומנֶ‪ó‬פש‪ ,‬וִ‪è‬יהי רצוֹן‪ ,‬שיְ‪ì‬הא‬ ‫כוחו כּכוח אותו דינר ראשון‪".‬‬

‫‪98‬‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫"אל תֹאמר עוד‪ ,‬כי אליהו הנביא נִ‪ó‬גלה אליך וכי שלח לך את היהלום‪ ,‬אלא‬ ‫כך וכך העניין‪ :‬העשיר שקנה את היהלום הוא שעזר לך‪ .‬ועכשיו אני‬ ‫מַ‪ñ‬שׁבּיעָך‪ ,‬כי לא תדבּר עם העשיר הזה מאוּמה‪ .‬הוא ייפָּ‪ö‬גע ואין זה יפה‪".‬‬ ‫הבטיח הסוחר לרב‪ ,‬כי לא ידבּר עם העשיר בנידוֹן זה‪.‬‬ ‫אחרי החג התעסק הסוחר במסחר ומִ‪ñ‬סחרו פָּ‪ö‬רץ‪ .‬בא בדברים עם העשיר‬ ‫והתייַ‪ì‬עץ אִ‪ä‬תו בכל אשר עשׂה‪ ,‬אך לא הזכיר לו אף פעם את עניין היהלוֹם‪.‬‬ ‫גם הוא הלך בדרכו של העשיר‪ ,‬הִ‪é‬גיש מכּספּוֹ לכל פּוֹנה‪ ,‬וביתו היה פתוח‬ ‫לִ‪ï‬רווָ‪è‬חה לכּוֹל‪ .‬בִּ‪ã‬רכּת ה' הייתה בכל אשר לו ומאז לא ראה עוד ימים רעים‪.‬‬ ‫הוֹדה הסוחר לה' על כל אשר פעל למעֲ‪ô‬נו‪.‬‬ ‫יְ‪ì‬זַ‪ê‬כֵּ‪î‬נוּ ה' תמיד להיות בין הנוֹתנים מַ‪ñ‬תן בסתר‪ ,‬כי זוהי הצָדקה הרצוּיה‪.‬‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫‪101‬‬

‫מַ‪ñ‬תָ‪ü‬ן בסֵ‪ò‬תר ‪/‬‬

‫עיבּד‪ :‬אברהם שטאל‬

‫באַ‪ä‬לג'יר היה עשיר גדול‪ ,‬יהודי יְ‪ֵì‬רא שמיִ‪ì‬ם‪ ,‬מקיים מִ‪ñ‬צווֹת‪ ,‬מפזר כספו לעניים‬ ‫וּלכל נִ‪ó‬צָרך‪ ,‬שתמיד שמע בקול ַרב העיר וכל אשר ביקש ממנו מילֵ‪ï‬א‪ .‬כשפָּ‪ö‬נה‬ ‫אליו וביקש ממנו לתמוֹך במי שהוא ולתת להַ‪é‬כנסת כלה או להַ‪é‬לבשת יתוֹמים‬ ‫ואלמנות‪ ,‬עשׂה זאת ברצון ובשׂמחה‪.‬‬ ‫לְ‪ַï‬רב העיר היה קרוב אחד שעָ‪ô‬סק במסחר‪ ,‬אך מצבו הכלכלי הוּרע מיום ליום‪.‬‬ ‫מכר כל אשר לו בבית‪ ,‬ולא סיפר לאיש על מצבו הגרוע‪ .‬חג הפסח התקרב‬ ‫ובבֵ‪ã‬יתו אין מאוּמה‪ .‬התבייש האיש לבקש עֶ‪ô‬זרת אחרים‪ .‬רק הרב ידע מצָ‪õ‬בו‪.‬‬ ‫הרב פנה לעשיר וביקש את עזרתו למַ‪ñ‬ען קרוֹבוֹ הסוחר‪ ,‬והעָ‪ô‬שיר הבטיח לרב‬ ‫שהעניין יסוּדר‪ .‬ציווָ‪è‬ה העשיר על משָ‪û‬רתו לקנות לו דג גדול‪ .‬המשרת הביא את‬ ‫הדג אל העשיר‪ .‬מה עשה העשיר? לקח יַ‪ì‬הלוֹם יקר והכניסוֹ לתוך נְ‪ó‬חיֵרי הדג‪.‬‬ ‫עברה שעה קלה והנה הסוחר עובר ליד בית מסחרו של העשיר‪ְ .‬קָראוֹ העשיר‬ ‫ושאֵ‪ä‬לו לשלוֹמוֹ‪ ,‬שׂוחח אִ‪ä‬תו בענייני מסחר והסוחר דיבר על כל העניינים ולא‬ ‫גילה לעשיר את מצבו השָ‪û‬פָ‪ö‬ל‪ .‬קם הסוחר ללכת לדרכו והנה נִ‪ó‬תקלו עיניו בדג‬ ‫הגדול שהיה על השולחן‪ .‬שאל את העשיר‪" :‬מה עושה כאן הדג?"‬ ‫אמר העשיר‪" :‬שלחתי את הדג לאשתי הביתה‪ ,‬אך היא סירבה לקבלו‬ ‫בטענה‪ ,‬שהיא קנתה ַדי והוֹתֵ‪ü‬ר וביקשה שאֶ‪ä‬מְ‪ñ‬כְּ‪ֶî‬רנוּ או אֶ‪ä‬תְ‪ü‬נֶ‪ó‬נוּ לעניים‪ .‬ואני‬ ‫מחכה להזדמנות‪ ".‬אמר הסוחר אל העשיר‪" :‬אם אתה מסכים למָ‪ñ‬כרוֹ אני‬ ‫מוכן לקנוֹתוֹ‪ ,‬כי טֶ‪í‬רם קניתי צוֹרכֵ‪î‬י החג‪ .‬בבקשה‪ ,‬אמור נא לי מה מחירו?"‬ ‫אמר העשיר‪" :‬רק שתי לירות‪".‬‬ ‫שילם הסוחר שתי לירות לעשיר‪ ,‬לקח את הדג והוליכוֹ לביתו‪ .‬לקחה האישה‬ ‫את הדג‪ ,‬ניקתה ורחצה אותו ופתחה אותו והנה ראתה יהלוֹם בתוכו‪ .‬אמרה‬ ‫לבעלה‪ְ" :‬ראה מה מצאתי בתוך הדג! אֱ‪ä‬לוֹקים ראה בעוֹניֵ‪ì‬ינו ובא לעֶ‪ô‬זרתֵ‪ü‬נו‪ .‬כעת‬ ‫נוכל לָ‪ï‬חוֹג את החג כראוי‪ .‬לֵ‪ï‬ך מיד ומכוֹר את היַ‪ì‬הלום וְקנה כל צורכי החג‪".‬‬ ‫הלך הסוחר עם היהלום‪ ,‬הסתובב מסוֹחר לסוֹחר וכל אחד הִ‪é‬ציע לו מחיר‬ ‫אחר‪ .‬לבסוף ניגש אל העָ‪ô‬שיר והֶ‪é‬ראה לו את היהלוֹם‪ .‬נטל העָ‪ô‬שיר את היהלום‬ ‫בידו ואמר לסוחר‪" :‬שְ‪û‬מע נא‪ ,‬ידידי‪ ,‬היהלוֹם הזה עולה ‪ 3,000‬לירות‪ .‬אם‬ ‫תרצה‪ ,‬הרי לך מחירוֹ‪ .‬אף לא פרוטה אחת יותר אתן לך בעבוּרוֹ‪".‬‬ ‫שָ‪û‬קל הסוחר בדעתו ולבסוף הסכים לקבל את היַ‪ì‬הלום‪ ,‬טָ‪í‬בִ‪ã‬ין וּתְ‪ִü‬קילִ‪ï‬ין ‪ .‬הלך‬ ‫וקנה צורכי החג‪ ,‬והשמחה גָ‪å‬דלה בבֵ‪ã‬יתו‪ .‬בימֵ‪ñ‬י הפסח ביקרוּהוּ רבים מִ‪ñ‬יִדיָדיו‬ ‫וֵרעָ‪ô‬יו והוא סיפר להם‪ ,‬כי אליהו הנביא שלח לו את בִּ‪ã‬רכתוֹ‪.‬‬ ‫בחוֹל המוֹעד ערך מסיבה גדולה‪ ,‬הזמין אורחים‪ ,‬מכָּ‪î‬רים וקרובי משפחה‪ ,‬וכֵ‪î‬ן‬ ‫את הַרב‪ .‬סיפר להם את כל אשר ָקָרהו וכי אליהו הנביא זימן לו את היַ‪ì‬הלום‪.‬‬ ‫אחרי הסעודה נכנס הרב עם הסוחר אל אחד החדרים ואמר לו‪:‬‬

‫‪100‬‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫"רק אומר לאמא שאני הולך‪ ",‬אמר אקבל‪.‬‬ ‫"לא‪ ,‬אין זמן‪ ",‬ענה אמין הקוסם‪.‬‬ ‫ואקבל הלך אחריו‪ ,‬כמובן‪ .‬למצוא את ציפור הזהב‪.‬‬ ‫אמו של אקבל חיפשה אותו בכל מקום‪ .‬בכפר‪ ,‬במפעל הלבנים‪ ,‬היא הגיעה‬ ‫עד הנהר‪ ,‬אף אחד לא ראה‪ ,‬לא זכר‪ .‬הילד שלהּ הקטן‪ ,‬האהוב‪ ,‬נעלם ואיננו‪.‬‬ ‫אקבל והקוסם המשיכו ללכת‪ .‬ביום השלישי הם כבר היו רחוקים מאוד‪,‬‬ ‫ואקבל היה על סף דמעות‪ .‬לאט לאט הוא התחיל לחשוד‪ ,‬שמשהו לא בסדר‬ ‫עם אמין זה‪ .‬והנה הם הגיעו לבקתת טיט‪ ,‬בודדה ונידחת‪.‬‬ ‫"זהו‪ ,‬ילד‪ ,‬הטיול שלנו נגמר! תיכנס‪ ",‬הוא אמר‪.‬‬ ‫"אני לא רוצה לחפש את הציפור‪ ,‬תחזיר אותי הביתה‪ ",‬אמר אקבל‪.‬‬ ‫אבל היה מאוחר מדיי‪ ,‬הקוסם‪ ,‬שבכלל לא היה קוסם‪ ,‬כבר נעל אותו בתוך‬ ‫הבקתה‪.‬‬ ‫בתוך הבקתה עמד נוּל‪ ,‬וליד הנול ישבו שני ילדים עצובים‪ ,‬קושרים חוטי‬ ‫צמר‪ ,‬קשר לקשר‪.‬‬ ‫"תכירו‪ ,‬ילדים‪ ,‬זהו אקבל‪ ,‬הבאתי בשבילכם עוד זוג ידיים קטנות וזריזות‪,‬‬ ‫ככה אולי נספיק לגמור את השטיח בזמן‪".‬‬ ‫ולאקבל אמר‪" :‬זה מאליק‪ ,‬וזאת רזיה‪ ,‬ועכשיו לעבוד‪".‬‬ ‫אקבל נדהם‪ .‬הוא קרא בכעס‪" ,‬אדוני‪ ,‬שיקרת לי‪ ,‬הבאת אותי לעבוד‪ ,‬ואמא‬ ‫שלי לא יודעת איפה אני‪ ".‬הוא ניסה לברוח‪ ,‬אבל אמין הפיל אותו לארץ‬ ‫בכוח‪.‬‬ ‫באותו לילה לא קיבל אקבל אוכל‪ ,‬כעונש‪ .‬מהר מאוד למד לציית‪ ,‬ולעבוד‪,‬‬ ‫ואפילו האמין לדברי אמין‪ ,‬שהוא ילמד מקצוע טוב‪ ,‬ושגם ירוויח כסף‪.‬‬ ‫אבל הימים עברו‪ ,‬ושום דבר לא השתנה‪ .‬הם עבדו מהבוקר עד השקיעה‪,‬‬ ‫משכו וקשרו ואחר כך חתכו‪ ,‬ומי שעבד לאט‪ ,‬אכל מעט‪ ,‬ומי שעשה טעות‪,‬‬ ‫לא אכל בכלל‪.‬‬ ‫וכך הם יצרו‪ ,‬פיסה של שמים‪ ,‬פרחים‪ ,‬ציפורים בצהוב ובחום‪.‬‬ ‫אמין זירז אותם‪ .‬הוא הבטיח לסוחר מאנגליה‪ ,‬שהשטיח יהיה מוכן אחרי‬ ‫המוֹנְ‪ó‬סוּן‪ ,‬מישהו כבר הזמין אותו שם‪ .‬אבל למרות שעבדו מהר‪ ,‬אמין עוד‬ ‫היה גוער בהם‪ .‬אקבל הבין שהם חייבים לברוח‪.‬‬ ‫אבל מאליק ורזיה פחדו‪ .‬אקבל ניסה לשכנע אותם‪.‬‬ ‫"אתם רוצים להישאר ככה כל החיים‪ .‬בחוץ יש שמים‪ ,‬ציפורים‪ ,‬הורים‪,‬‬ ‫בחוץ אפשר ללמוד‪ ,‬לרכוב על אופניים‪ ,‬לשחות בנהר‪ ,‬ומה כאן? בן אדם‬ ‫הוא כמו ציפור‪ .‬מותר לו לעוף‪".‬‬ ‫קולות אנוש חמים‬

‫‪103‬‬

‫נולד לחופש ‪/‬‬

‫תלמה אליגוןײַרוז‬

‫סיפור חייו של ילד פקיסטני קטן‬ ‫בכפר קטן בפקיסטן‪ ,‬בבקתה שקירותיה עשויים מטיט‪ ,‬גר עם כל משפחתו‬ ‫ילד בשם אִ‪ְä‬קבַּ‪ã‬ל‪ .‬המשפחה הייתה ענייה‪ ,‬ועבדה מהשחר ועד השקיעה‬ ‫במפעל ללבֵ‪ã‬נים‪ .‬היו חופרים באדמה חימר‪ ,‬מוסיפים מים ולשים — כמו בצק‬ ‫לעוגה‪ .‬האוויר מלא אבק וקשה לנשום‪ .‬אלף לבֵ‪ã‬נים ביום למשפחה‪ ,‬זאת‬ ‫המִ‪ñ‬כסָ‪ò‬ה‪ ,‬ורק אז מקבלים שכר‪ .‬אקבל היה הבן הקטן במשפחה‪ ,‬אמו לא‬ ‫הרשתה לו לבוא למפעל‪" .‬כשיהיה לנו כסף‪ ,‬תלך לבית הספר‪ ",‬אמרה תמיד‪.‬‬ ‫בערב‪ ,‬אחרי שאכלו ארוחה דלה‪ ,‬היו פורשׂים מזרנים ומתכוננים לשינה‪ .‬אז‬ ‫הייתה אמא מספרת בקולה היפה‪" :‬לסבתא שלכם הייתה סיכה יפהפייה‪,‬‬ ‫וצורתה ציפור זהב‪ .‬פעם‪ ,‬כשירדה אל הנהר להביא מים‪ ,‬היא מעדה ונפלה‪.‬‬ ‫כמעט וטבעה‪ .‬ולפתע קרה נס‪ ,‬הציפור שבסיכה פרשה כנפיים‪ ,‬תפסה אותה‬ ‫במקורה‪ ,‬ונשאה אותה אל החוף‪ .‬ומאז ציפור הזהב הזאת שומרת עלינו‪".‬‬ ‫כך הייתה אמא שרה כל ערב‪ ,‬ולמרות שנשארנו קצת רעבים‪ ,‬נרדמנו עם‬ ‫חיוך על הפנים‪.‬‬ ‫יום אחד אבא השתעל כל כך‪ ,‬עד שנפל והתמוטט‪ .‬אמא לקחה אותו לבית‬ ‫החולים‪ ,‬וחזרה עצובה ושבורה‪ .‬מאין תיקח כל כך הרבה כסף לבית החולים?‬ ‫היא קראה למלווה בריבית‪.‬‬ ‫"אתה חייב לעזור לי‪ ,‬אדוני‪ ,‬אני צריכה כסף לבית החולים‪ ",‬התחננה‪.‬‬ ‫"תני לי את הילד‪ ,‬אקבל‪ ,‬תקבלי בשבילו הרבה כסף‪ ",‬ענה לה‪.‬‬ ‫אקבל שמע הכול‪ ,‬הוא רצה לעזור‪ .‬ללכת לעבוד‪.‬‬ ‫"תמשיך לישון‪ ,‬זה לא עניינך‪ ",‬גערה בו האם‪.‬‬ ‫אקבל התחזה ליָ‪ì‬שֵׁ‪û‬ן‪ ,‬ואז ראה איך אמו מוציאה את ציפור הזהב ממחבואה‪,‬‬ ‫ומוסרת אותה למלווה בריבית‪.‬‬ ‫"אמא‪ ,‬אמא‪ ,‬לא!!!" הוא צעק‪" ,‬רק לא את הציפור‪ ,‬היא הקמע שלנו‪ ,‬ככה‬ ‫תמיד אמרת‪ ",‬קרא אקבל‪ ,‬וברח מהבית בבכי‪.‬‬ ‫כך הוא רץ עד שהגיע לשוק שבכיכר‪ .‬ובשוק קוסם‪.‬‬ ‫"אני אמין הקוסם‪ ,‬הגדול שבקוסמים‪ .‬אַ‪ä‬בְּ‪ָã‬רהַקַדבְּ‪ָã‬רה‪ ,‬כדור אש‪ ,‬שלוש פעמים‬ ‫ותקבלו כל מה שאתם חולמים!"‬ ‫"ציפור מזהב‪ ,‬תמצא לי אותה‪ ,‬אמא מכרה‪ ,‬אני חייב למצוא אותה!"‬ ‫והאיש עצם את עיניו‪" ,‬את הציפור שלך לקח איש אכזר‪ ,‬הוא מחביא אותה‬ ‫בקופסה נעולה‪ ,‬ואת המפתח שם בנעליו‪ .‬אם נצא עכשיו‪ ,‬אולי נתפוס את‬ ‫ציפור הזהב‪".‬‬

‫‪102‬‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫הסיפורים היפים שאמא הייתה מספרת לו‪ .‬בבוקר רזיה הייתה קצת פחות‬ ‫חולה‪ ,‬ומאליק ואקבל נשמו בהקלה‪.‬‬ ‫אז החליטו שלושתם לברוח‪.‬‬ ‫"אבל איך נברח? אקבל‪ ,‬הכול נעול!" אמר מאליק‪.‬‬ ‫אקבל הסביר את תוכניתו‪ :‬הם יחפרו מנהרה באדמה‪ ,‬ממש מתחת לנול‪ ,‬וכך‬ ‫יברחו אל הנהר‪.‬‬ ‫וכך היה‪ .‬בימים ארגו‪ ,‬ובלילות חפרו‪ .‬יום הבריחה תוכנן ליום שבו באה‬ ‫הסוחרת לקחת את השטיח‪ ,‬כי אז אמין עסוק באירוח‪ ,‬ישמח בכסף‪ ,‬ואולי‬ ‫יהיה פחות ערני‪.‬‬ ‫כשגילה אמין שהם ברחו‪ ,‬פרץ בצרחות גדולות‪" .‬מנוולים קטנים‪ ,‬אני עוד‬ ‫אתפוס אתכם‪ ,‬אתם תצטערו שנולדתם בכלל‪ .‬אגיד במשטרה שאתם‬ ‫גנבים!"‬ ‫אבל עד שגילה הם היו כבר מעבר לנהר‪ .‬בעזרת אנשים טובים‪ ,‬שנלחמים‬ ‫למען הילדים האלה‪ ,‬הם הגיעו להרים‪ ,‬למחנה של ילדים משוחררים‪ ,‬שם‬ ‫לימדו אותם לקרוא ולכתוב‪ ,‬שם יכלו לשיר ולרקוד‪ .‬ואקבל יצא לשחרר‬ ‫מהבקתות עוד ילדים כמוהו‪ .‬הוא אף נודע בעולם כולו‪ ,‬כשנשלח להופיע‬ ‫מעל בימת האומות המאוחדות ולספר על מצוקת הילדים‪.‬‬ ‫וכך אמר‪" :‬אני אקבל‪ ,‬בן שתים עשרה‪ ,‬הייתי אורג שטיחים‪ ,‬עבדתי ארבע‬ ‫עשרה שעות ביום‪ .‬מנת מרק אחת חמה‪ ,‬ואפילו ללא מזרן‪ ,‬משעה שש‬ ‫בבוקר ועד השקיעה‪ ,‬בלי הפסקה‪ ,‬בלי לראות את השמים‪ .‬אני אקבל‪ ,‬בן‬ ‫שתים עשרה‪ ,‬בשם כל חצי מיליון הילדים שעובדים כך מכריז בזאת‪ ,‬שאין‬ ‫לאף אדם בעולם זכות לקחת את החֵ‪ë‬רות של ילד‪ ,‬ולהכריח אותו לעבוד‬ ‫ימים ולילות‪ .‬וקורא בזאת לכם‪ ,‬ילדי כל העולם‪ ,‬כשאתם רואים שטיחים‬ ‫יפים‪ ,‬בִּ‪ã‬דקו מי ארג אותם‪ ,‬בדקו שלא ניצלו ילדים כמונו‪ .‬אל תקנו שטיחים‬ ‫שנעשו על ידי עבדים!‬ ‫כי כל ילד לחופש נולד‪".‬‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫‪105‬‬

‫המונסון הגיע‪ ,‬הכול היה רטוב‪ ,‬ורזיה התחילה להשתעל‪" .‬חייבים להביא לה‬ ‫רופא‪ ",‬אמר מאליק‪.‬‬ ‫"אני מכיר את השיעול הזה‪ ",‬אמר אקבל בפחד‪ ,‬הוא זכר את השיעול של‬ ‫אבא‪ .‬אבל אמין רק הכין לה תֵּ‪ü‬ה‪ ,‬ואמר לה שלא תתפנק‪.‬‬ ‫בלילה רזיה קדחה מחום‪ .‬אקבל ומאליק הרטיבו לה את המצח במטליות‪,‬‬ ‫כמו שאמא של אקבל טיפלה באביו‪ ,‬והוא אפילו שר לה וסיפר לה את כל‬

‫‪104‬‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫זְ‪ê‬כוּיוֹת היֶ‪ì‬לד‬ ‫כפי שנקבּעו בהַ‪é‬צהָ‪é‬רת האוּ"ם בשנת ‪1959‬‬ ‫הזְ‪ê‬כוּת לֵ‪ï‬יהָ‪é‬נוֹת מֵ‪ñ‬חיבּה‪ ,‬אהבה וַ‪è‬הֲ‪é‬בנה‪.‬‬ ‫הזְ‪ê‬כוּת לַ‪ï‬הֲ‪é‬זָ‪ê‬נָ‪ó‬ה נְ‪ó‬אוֹתָ‪ü‬ה‪ ,‬לִדיוּר נָ‪ó‬אוֹת ולטיפול רפואִ‪ä‬י נאוֹת‪.‬‬ ‫הזְ‪ê‬כוּת ללמוד חינם ולֵ‪ï‬יהָ‪é‬נות ממשׂחק ומבּילוּי‪.‬‬ ‫הזכות לקבל שֵ‪û‬ם ולהשתייך לעַ‪ô‬ם‪.‬‬ ‫הזכות לטיפול מיוחד לילדים מוּגבָּ‪ã‬לים‪.‬‬ ‫הזכות להיות בין הראשונים לקבלת עזרה בעֵ‪ô‬ת אסוֹן‪.‬‬ ‫ֵ‪ü‬ח את הכִּ‪î‬ישרונות האישיים‪.‬‬ ‫הזכות להיות חבר פָּ‪ö‬עיל בחֶ‪ë‬ברה ולפת ַ‪ë‬‬ ‫הזכות לגדוֹל בעולם של שלום ואַ‪ä‬חווָ‪è‬ה בין העמים‪.‬‬ ‫הזכות להיות מוּגָ‪å‬ן מפני כל צורה של הַ‪é‬זנחה‪ ,‬אכזריות וניצוּל‪.‬‬ ‫הזכות לֵ‪ï‬יהָ‪é‬נות מהזכויות האלה ללא הבדל גֶ‪å‬זַ‪ê‬ע‪ ,‬צֶ‪õ‬בע‪ ,‬מין‪ָ ,‬דת ומוֹצָ‪õ‬א לאוּמי‬ ‫או חברתי‪.‬‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫‪107‬‬

‫ארגון "יוּנִ‪ó‬יצֶ‪õ‬ף" ‪/‬‬

‫שולה פרידור‬

‫בשנת ‪ 1946‬נוסד ארגון "יוניצף" על ידי ארגון האומות המאוחדות )או"ם(‪.‬‬ ‫הארגון פועל למען ילדי העולם בשני תחומים עיקריים‪ :‬בריאות וחינוך‪.‬‬ ‫בנושא הבריאות מטרת "יוניצף" למנוע את התפשטותן של מחלות ומגפות‬ ‫בארצות עניות על ידי מתן חיסונים לילדים‪.‬‬ ‫בנוסף מקבלים הוריהם הדרכה לטיפול טוב יותר בילדיהם בתנאי העוני‬ ‫שבהם הם חיים‪.‬‬ ‫הארגון פועל להספקת מים טהורים במקומות שבהם עדיין אין מים זורמים‬ ‫המגיעים אל הברזים בבית‪.‬‬ ‫הארגון פועל בתחום החינוך כדי לחסל את תופעת האנלפבתיות בקרב ילדי‬ ‫העולם‪ .‬הארגון מקים בתי ספר ליד מקומות עבודה המעסיקים ילדים‪.‬‬ ‫כמו כן מקים "יוניצף" מועדוני נוער‪.‬‬ ‫יוניצף מגיש עזרה מיידית לילדים באזורים נפגעי רעש אדמה‪ ,‬הצפות‬ ‫גשמים‪ ,‬סופות ואסונות טבע אחרים‪.‬‬ ‫אנשיו טסים לאזורי אסון ומביאים אִ‪ä‬תם צוותים רפואיים‪ ,‬תרופות‪ ,‬מים‪,‬‬ ‫מזון וביגוד‪.‬‬ ‫)על פי אתר יוניצף באינטרנט(‬

‫סמל יוניצף‬

‫‪106‬‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫הטוב של חיטה שחוּקה‪ ,‬המְ‪ñ‬בַ‪ã‬סֶ‪ò‬מת את אֲ‪ä‬וויר הטְ‪í‬חנוֹת‪ ,‬סַ‪ò‬ד הריחַ‪ë‬יים היה‬ ‫מכוּסה באבק‪ ,‬ועליו נרדם החתול הצנוּם הגדול‪.‬‬ ‫בחדר התַ‪ü‬חתון שָׂ‪ְû‬ררה עֲ‪ô‬נִ‪ó‬יוּת וַ‪è‬עֲ‪ô‬זוּבה בכל פּינוֹתיו‪ :‬מיטה ְרעוּעה‪ ,‬סְ‪ò‬חָ‪ë‬בות‬ ‫מִ‪ñ‬ספּר‪ ,‬פּרוסות לחם על אחת המדרגות; בֶקרן זָ‪ê‬ווית — שלושה או ארבעה‬ ‫שׂקים נְ‪ó‬קוּבים שנִ‪ó‬שפּכוּ מהם פּירוֵרי גֶ‪å‬בס ועָ‪ô‬פר לבן‪.‬‬ ‫הנער ָרעַ‪ô‬ד למראֵ‪ä‬ה השימָ‪ñ‬מוֹן בטחנה‪ ,‬וַ‪è‬יְ‪ì‬מַ‪ñ‬הֵ‪é‬ר וַ‪è‬יֵ‪ֶì‬רד וַ‪è‬יָ‪ָì‬רץ אל בית אֲ‪ä‬בוֹתיו וַ‪è‬יְ‪ì‬סַ‪ò‬פֵּ‪ö‬ר‬ ‫להם את אשר ראה‪.‬‬ ‫הדבר נוֹדע חִ‪ë‬יש לכל יוֹשבֵ‪ã‬י הכפר‪:‬‬ ‫הזקן קוֹרניל היה מוֹביל עַ‪ô‬פרוּרית עִ‪ô‬ם עֶ‪ô‬רב בדרכים שונים‪ ,‬למַ‪ñ‬ען הַ‪é‬ציל את‬ ‫כּבוֹדוֹ וּכבוֹד הטחנה מִ‪ñ‬לַ‪ï‬עג הבְּ‪ִã‬ריוֹת‪.‬‬ ‫אנשי הכפר השתוֹמְ‪ñ‬מוּ לָ‪ï‬אהבה הַ‪é‬כַּ‪î‬בּירה אשר ָרחש לב קוֹרניל לטחנתוֹ וַ‪è‬יִ‪ì‬טחן‬ ‫זה ימים ושנים עָ‪ô‬פָ‪ö‬ר במקום קמח‪ .‬וַ‪è‬יִ‪ì‬יכָּ‪î‬מְ‪ñ‬רוּ ַרחמֵ‪ñ‬יהם על הזקן האוּמלל ויָ‪ì‬בוֹאוּ‬ ‫ליֵדי הַ‪é‬סכּמה שצריכים תֵ‪ü‬כף וּמיד לשׂאת לטחנתו של קורניל את כל החיטה‬ ‫הנמצאת בּבָ‪ã‬תֵ‪ü‬יהם‪.‬‬ ‫נֶ‪ó‬אֱ‪ä‬מַ‪ñ‬ר ונַ‪ó‬עֲ‪ô‬שָׂ‪û‬ה! כל יושבֵ‪ã‬י הכפר שׁמוּ לדרך פַּ‪ö‬עֲ‪ô‬מֵ‪ñ‬יהֶ‪é‬ם‪ ,‬והם עולים למעלה אל‬ ‫הטחנה בתהלוּכה של חמוֹרים עמוסים דגן‪.‬‬ ‫הטחנה הייתה פתוחה לרווָ‪è‬חה‪ ...‬לפני הפּתח‪ ,‬על שׂק גבס‪ ,‬ישב קוֹרניל‬ ‫ובכה‪ ...‬זה עתה‪ ,‬בַּ‪ã‬חֲ‪ë‬זיָרתו‪ ,‬הרגיש כי חָ‪ë‬דרוּ פנימה‪ ,‬וסודו העלוּב נִ‪ó‬תגלה‪.‬‬ ‫"אבדתי‪ ,‬אבדתי!" אמר‪ַ" ,‬רב לי‪ ,‬אמוּתה הפּעם‪ ",‬וַ‪è‬יִ‪ì‬תיַ‪ì‬פַּ‪ö‬ח מַ‪ñ‬ר‪.‬‬ ‫*‬ ‫באותה שעה — והנה החמוֹרים באים‪ .‬האיכרים התחילו קוראים בקול רם‪,‬‬ ‫כמוֹ באותם הימים הטובים‪:‬‬ ‫"בעל הבית!‪ ...‬מי כאן האדון קורניל?"‬ ‫והנה השׂקים נִ‪ó‬צבָּ‪ã‬רים לפני הפּתח‪ ,‬והַ‪é‬גרגירים הצהוּבּים והיפים נשפּכים על‬ ‫הארץ לכל עֵ‪ô‬בר‪.‬‬ ‫פָּ‪ö‬קח קורניל עיניים גדולות‪ .‬קם ולקח מן הדגן בכף ידוֹ הזֵקנה‪ ,‬ואמר מתוך‬ ‫צחוק וּבכי בּבת אחת‪:‬‬ ‫"הרי זו חיטה!‪ ...‬ריבּוֹנו של עולם‪ ...‬חיטה טובה!‪ ...‬הניחו לי ואבּיט בה!"‬ ‫אחרי כן‪ ,‬בִּ‪ã‬פנותו אל שכֵ‪î‬ניו‪ ,‬הוסיף‪:‬‬ ‫"הו‪ ,‬ידעתי היטב‪ ,‬כי שוב תשובו אליי‪ ...‬ידעתי‪"...‬‬ ‫ועינֵ‪ó‬י כולם מָ‪ñ‬לאוּ ֶדמע‪ ,‬בראוֹתם זקן עלוב זה עושׂה על ימין ועל שׂמאל‪,‬‬ ‫משגיח על הֵריחיים בעֵ‪ô‬ת שהגרגירים נִ‪ó‬שחָ‪ë‬קים‪ ,‬ואַ‪ä‬בקת‬ ‫ַ‪ë‬‬ ‫פותח את השׂקים‪,‬‬ ‫החִ‪ë‬יטים הדקה מתנַ‪ó‬שׂאת לתקרה‪.‬‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫‪109‬‬

‫הטוֹחן הזֵקן ‪/‬‬

‫אלפונס דודה‬

‫א‪.‬‬ ‫קוֹרניל היה טוֹחן זֵקן‪ ,‬אשר ידע שישים שנה את מלֶ‪ï‬אכת הטְ‪í‬חינה בֵריחַ‪ë‬יִ‪ì‬ם‬ ‫של רוּח‪ .‬והנה יָ‪ì‬סְ‪ò‬דוּ בנֵ‪ó‬י עירוֹ טַ‪í‬חֲ‪ë‬נת ִקיטוֹר‪ .‬הכּול יפה‪ ,‬הכּול חדש! לאט לאט‬ ‫עברה טְ‪í‬חינת הָדגָ‪å‬ן אל טחנת הקיטוֹר‪ ,‬וטחנת הרוּח של קוֹרניל נשארה‬ ‫כמעט בלי עבודה‪.‬‬ ‫אז פָּ‪ַö‬רשׁ לו הזֵקן שְׂ‪û‬בַ‪ã‬ע רוֹגֶ‪å‬ז לטחנָ‪ó‬תוֹ וַ‪è‬יִ‪ì‬תְ‪ü‬בּוֵֹדד בה‪ .‬גם את נֶ‪ó‬כדתוֹ היחידה‪,‬‬ ‫וִ‪è‬יוִ‪è‬יטָ‪í‬ה‪ ,‬שילח מֵ‪ñ‬עַ‪ô‬ל פניו‪.‬‬ ‫ַ‪é‬רוויח את לַ‪ï‬חמהּ באֲ‪ä‬חוּזוֹת הקרוֹבוֹת‪ .‬לא‬ ‫ַ‪ë‬‬ ‫ויויטה הקטנה והעלוּבה אוּלצה לה‬ ‫אחת ושתיים עבר הזֵקן בֶּרגל ארבּע פַּ‪ְö‬רסָ‪ò‬אוֹת‪ ,‬כּחוֹם היום‪ ,‬בלֶ‪ï‬כתו לבַ‪ã‬קר את‬ ‫נכדתוֹ באֲ‪ä‬חוּזה שעבדה שם; וכשהָ‪é‬יה בִקרבתה‪ ,‬עברו עליו שעות שלֵ‪ï‬מות‬ ‫והוא מסתכּל בה ובוכה‪...‬‬ ‫זה עִ‪ô‬יָדן ועִ‪ô‬יָדנים לא הביא איש מן הכפר לקוֹרניל חִ‪ë‬יטִ‪í‬ים‪ ,‬ובכל זאת היו כַּ‪î‬נפֵ‪ö‬י‬ ‫טחנתוֹ חוזרות ומסתובבות תמיד‪ ,‬כדרכּן בימים שעָ‪ô‬ברוּ‪ .‬בערב היו פוגשים‬ ‫בדרכים את הטוחן הזקן‪ ,‬כשהוא מְ‪ñ‬חַ‪ë‬מֵ‪ñ‬ר אחרי חמוֹרוֹ הטָ‪í‬עוּן שֵׂקי ֶקמח‬ ‫גדולים‪.‬‬ ‫"ערב טוב‪ ,‬מר קוֹרניל‪ ",‬בֵּ‪ã‬ירכוּהוּ האיכּרים‪" ,‬היא טוֹחנת אֵ‪ä‬פוא תמיד‪,‬‬ ‫הטַ‪í‬חנה?"‬ ‫"תמיד בּנַ‪ó‬יי!" ענה הזקן בקול שׂמח‪" ,‬תודה לאֵ‪ä‬ל‪ ,‬אין המלאכה חסֵ‪ò‬רה אצלנו‪".‬‬ ‫"מאַ‪ä‬יִ‪ì‬ן הקמח?"‬ ‫"מחוּץ לארץ‪ "...‬הֵ‪é‬שיב הזקן ונֶ‪ó‬חפַּ‪ö‬ז לדרכו‪.‬‬ ‫הטחנה הייתה סגורה ונעוּלה לפני כּול‪ .‬אפילו ויויטה הקטנה‪ ,‬אשר באה בכל‬ ‫שבּת ושבּת לבקר את סבא‪ ,‬לא נכנסה פנימה‪...‬‬ ‫העוברים שָ‪û‬ם היו רואים את הדלת סגורה מעל מַ‪ñ‬סגֵ‪å‬ר תמיד‪ ,‬את הכנפיים‬ ‫הארוּכּוֹת‪ ,‬שאֵ‪ä‬ינן פּוסקות מתנוּעתן‪ ,‬את החמור הזקן‪ ,‬המְ‪ñ‬לַ‪ï‬חֵ‪ë‬ך עשׂב באֲ‪ä‬פָ‪ö‬ר‪,‬‬ ‫ואת החתול הגדול‪ַ ,‬דל הבשׂר‪ ,‬הרוֹבץ בחַ‪ë‬מה על אדן החלון ומביט בעיניים‬ ‫זוֹעפוֹת‪ְ .‬דבר סֵ‪ò‬תר היה יָ‪ì‬צוּק בטחנה‪ .‬וַ‪è‬יְ‪ì‬הי בְּ‪ã‬פי הקהל עִ‪ô‬ניין ַרב לַ‪ï‬עֲ‪ô‬נוֹת בו‪.‬‬ ‫ב‪.‬‬ ‫פעם אחת‪ ,‬בבוקר השכּם‪ ,‬יצא קוֹרניל מפֶּ‪ö‬תח טַ‪í‬חֲ‪ë‬נתוֹ‪ ,‬וַ‪è‬יַ‪ì‬שְ‪û‬אֵ‪ä‬ר אחריו את‬ ‫הדלת פתוחה; והנה נער אחד‪ ,‬אשר אָ‪ַä‬רב לַ‪ï‬זקן זהײַכַּ‪î‬מָ‪ñ‬ה‪ ,‬התגנב וַ‪è‬יַ‪ì‬עַ‪ô‬ל בסוּלם‬ ‫אל ֹראש הטחנה‪.‬‬ ‫הנער הִ‪é‬שתוֹמם למראֵ‪ä‬ה עיניו‪:‬‬ ‫חֲ‪ë‬דר הֵריחַ‪ë‬יים היה ריק‪ ...‬אין כל שׂק‪ ,‬אין אף גרגיר אחד של ָדגָ‪å‬ן; אין כל סימן‬ ‫של קמח על התִ‪ü‬קרוֹת ועל קוֵּרי העכּביש‪ ...‬לא היה אפילו אותו הֵריח הֶ‪é‬חָ‪ë‬מים‬

‫‪108‬‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫והוּא מִ‪ñ‬צְ‪õ‬טַ‪í‬עֵ‪ô‬ר שֶׁ‪û‬אֵ‪ä‬שׁ הוּא נוֹחֵ‪ë‬ר‪.‬‬ ‫וְ‪è‬גוּפוֹ נְ‪ó‬חָ‪ë‬שִׁ‪û‬י וּפָ‪ö‬נָ‪ó‬יו מְ‪ñ‬אוּסוֹת‪.‬‬ ‫הוּא הָ‪é‬יָ‪ì‬ה רוֹצֶ‪õ‬ה לִ‪ï‬הְ‪é‬יוֹת מַ‪ñ‬שֶּׁ‪û‬הוּ אַ‪ä‬חֵ‪ë‬ר‪,‬‬ ‫אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל כָּ‪î‬כָ‪î‬ה הוּא‪ ,‬וְ‪è‬אֵ‪ä‬ין מָ‪ñ‬ה לַ‪ï‬עֲ‪ô‬שׂוֹת‪.‬‬

‫וְ‪è‬אִ‪ä‬ישׁ שָׁ‪û‬ם ֹלא הָ‪é‬יָ‪ì‬ה עָ‪ô‬צוּב‬ ‫כְּ‪î‬שֶׁ‪û‬הוּא הִ‪é‬תְ‪ü‬מוֹטֵ‪í‬ט וְ‪è‬נָ‪ó‬פַ‪ö‬ל עַ‪ô‬ל גָּ‪å‬חוֹן‬ ‫וְ‪è‬כָ‪î‬כָ‪î‬ה הֵ‪é‬ם הָ‪ְé‬רגוּ שָׁ‪û‬ם שׁוּב‬ ‫אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬דְּ‪ָç‬רקוֹן הַ‪ֹּé‬לא נָ‪ó‬כוֹן‪.‬‬

‫דְּ‪ָç‬רקוֹן מְ‪ñ‬חַ‪ë‬פֵּ‪ö‬שׂ אַ‪ä‬הֲ‪é‬בָ‪ã‬ה וְ‪è‬חוֹלֵ‪ï‬ם‪,‬‬ ‫הַ‪é‬דְּ‪ָç‬רקוֹנִ‪ó‬ים הָ‪ָé‬רעִ‪ô‬ים הִ‪é‬תְ‪ü‬חִ‪ë‬ילוּ מִ‪ñ‬מֶּ‪ñ‬נּוּ לִ‪ï‬בְ‪ֹã‬רחַ‪,ë‬‬ ‫הוּא הוֹצִ‪õ‬יא שֵׁ‪û‬ם טוֹב לָ‪ï‬עָ‪ô‬ם הָ‪ָé‬רשָׁ‪û‬ע שֶׁ‪û‬לָּ‪ï‬הֶ‪é‬ם‪,‬‬ ‫וְ‪è‬עַ‪ô‬ל זֹאת הֵ‪é‬ם ֹלא יָ‪ì‬כְ‪î‬לוּ בְּ‪ã‬שׁוּם אֹפֶ‪ö‬ן לִ‪ï‬סְ‪ֹò‬לחַ‪.ë‬‬ ‫אִ‪ä‬לּוּ יָ‪ַì‬דע לְ‪ַï‬דבֵּ‪ã‬ר לְ‪ï‬פָ‪ö‬חוֹת‪,‬‬ ‫לְ‪ï‬הַ‪é‬סְ‪ò‬בִּ‪ã‬יר שֶׁ‪û‬הוּא ַרק מְ‪ñ‬חַ‪ë‬פֵּ‪ö‬שׂ יְ‪ִì‬דיִדים‪,‬‬ ‫וְ‪è‬אֵ‪ä‬ין לוֹ עִ‪ô‬נְ‪ó‬יָ‪ì‬ן לֶ‪ï‬אֱ‪ä‬כֹל נְ‪ó‬סִ‪ò‬יכוֹת‪,‬‬ ‫וְ‪è‬הוּא מַ‪ñ‬עְ‪ô‬דִּ‪ç‬יף ְקצָ‪õ‬ת גְּ‪å‬בִ‪ã‬ינָ‪ó‬ה וְ‪è‬זֵ‪ê‬יתִ‪ü‬ים‪.‬‬ ‫דְּ‪ָç‬רקוֹן חָ‪ë‬בִ‪ã‬יב‪ָ ,‬רגִ‪å‬ישׁ וּבוֵֹדד‪,‬‬ ‫שֶׁ‪û‬חִ‪ë‬פֵּ‪ö‬שׂ חֲ‪ë‬בֵ‪ִã‬רים לְ‪ï‬הוֹשִׁ‪û‬יט לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם כַּ‪î‬ף‪,‬‬ ‫אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל ָקשֶׁ‪û‬ה מְ‪ñ‬אוֹד לְ‪ï‬הִ‪é‬תְ‪ü‬יַ‪ì‬דֵּ‪ç‬ד‬ ‫עִ‪ô‬ם אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד שֶׁ‪û‬נּוֹשֵׁ‪û‬ם עָ‪ô‬לֶ‪ï‬יָך אֵ‪ä‬שׁ מֵ‪ñ‬הָ‪é‬אַ‪ä‬ף‪.‬‬ ‫בֶֹּקר אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד הֵ‪é‬ם הִ‪é‬גִּ‪å‬יעוּ אֵ‪ä‬לָ‪ï‬יו‪,‬‬ ‫בָּ‪ã‬א אַ‪ä‬בִּ‪ã‬יר וְ‪è‬תָ‪ַü‬קע בּוֹ חֶ‪ֶë‬רב מִ‪ñ‬קָּ‪ú‬רוֹב‪,‬‬ ‫וְ‪è‬כֻ‪î‬לָּ‪ï‬ם חָ‪ë‬גְ‪å‬גוּ כְּ‪î‬שֶׁ‪û‬הוּא מֵ‪ñ‬ת מִ‪ñ‬פְּ‪ö‬צָ‪õ‬עָ‪ô‬יו‪,‬‬ ‫וְ‪è‬אִ‪ä‬ישׁ ֹלא חָ‪ë‬שַׁ‪û‬ב שֶׁ‪û‬אוּלַ‪ï‬י הוּא טוֹב‪.‬‬ ‫עֶ‪ô‬שְׂ‪ִû‬רים נְ‪ó‬סִ‪ò‬יכוֹת מָ‪ñ‬חֲ‪ë‬אוּ כַּ‪î‬פַּ‪ö‬יִ‪ì‬ם‪,‬‬ ‫שֶׁ‪û‬מֶ‪ñ‬שׁ אָ‪ä‬בִ‪ã‬יב בַּ‪ã‬שָּׁ‪û‬מַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם זָ‪ְê‬רחָ‪ë‬ה‪,‬‬ ‫וּשְׁ‪û‬לשָׁ‪û‬ה ָראשִׁ‪û‬ים עֲ‪ô‬צוּמֵ‪ñ‬י עֵ‪ô‬ינַ‪ó‬יִ‪ì‬ם‬ ‫שָׁ‪û‬כְ‪î‬בוּ בְּ‪ã‬שׁוָּרה עַ‪ô‬ל הַ‪é‬סֶּ‪ò‬לַ‪ï‬ע הַ‪é‬חַ‪ë‬ם‪.‬‬ ‫הַ‪é‬שּׁוְֹדִדים‪ ,‬שֶׁ‪û‬הִ‪é‬גִּ‪å‬יעוּ מַ‪ñ‬הֵ‪é‬ר לַ‪ï‬מָּ‪ñ‬קוֹם‬ ‫שָׁ‪û‬לְ‪ï‬חוּ יָ‪ì‬ד אֶ‪ä‬ל הָ‪é‬עַ‪ô‬יִ‪ì‬ן שֶׁ‪û‬לּוֹ הַ‪é‬סְּ‪ò‬גֻ‪å‬לָּ‪ï‬ה‪,‬‬ ‫אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל מָ‪ñ‬ה שֶׁ‪û‬נָּ‪ó‬צַ‪õ‬ץ בְּ‪ã‬תוֹכָ‪î‬הּ ֹלא הָ‪é‬יָ‪ì‬ה יַ‪ì‬הֲ‪é‬לוֹם‬ ‫אֶ‪ä‬לָּ‪ï‬א דִּ‪ç‬מְ‪ñ‬עָ‪ô‬ה גְּ‪å‬דוֹלָ‪ï‬ה‪.‬‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫‪111‬‬

‫הַ‪é‬דְּ‪ָç‬רקוֹן הַ‪ֹּé‬לא נָ‪ó‬כוֹן ‪/‬‬

‫‪110‬‬

‫יְ‪ì‬הוֹנָ‪ó‬תָ‪ü‬ן גֶּ‪å‬פֶ‪ö‬ן‬

‫הָ‪é‬יֹה הָ‪é‬יָ‪ì‬ה פַּ‪ö‬עַ‪ô‬ם דְּ‪ָç‬רקוֹן‪,‬‬ ‫בְּ‪ã‬אֶ‪ֶä‬רץ אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת שֶׁ‪û‬ל אַ‪ä‬גָּ‪å‬דוֹת‪.‬‬ ‫דְּ‪ָç‬רקוֹן עֲ‪ô‬נָ‪ó‬ק וִ‪è‬יֹרק שִׁ‪ְû‬ריוֹן‬ ‫מְ‪ñ‬חַ‪ë‬יֵּ‪ְì‬ך וְ‪è‬חוֹשֵׂ‪û‬ף זֵ‪ê‬ר שִׁ‪û‬נַּ‪ó‬יִ‪ì‬ם חַ‪ë‬דּוֹת‪.‬‬

‫כֻּ‪î‬לָּ‪ï‬ם ַרק נֶ‪ó‬גְ‪å‬דּוֹ‪ ,‬זֹאת יָ‪ַì‬דע הַ‪é‬דְּ‪ָç‬רקוֹן‪,‬‬ ‫וְ‪è‬לָ‪ï‬כֵ‪î‬ן הִ‪ְé‬קפִּ‪ö‬יד לְ‪ï‬הִ‪é‬זָּ‪ê‬הֵ‪é‬ר —‬ ‫כְּ‪î‬שֶׁ‪û‬שְּׁ‪û‬נֵ‪ó‬י ָראשִׁ‪û‬ים הָ‪é‬לְ‪ï‬כוּ לִ‪ï‬ישֹׁן‪.‬‬ ‫ֹראשׁ אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד תָּ‪ü‬מִ‪ñ‬יד נִ‪ó‬שְׁ‪û‬אַ‪ä‬ר עֵ‪ô‬ר‪.‬‬

‫הָ‪é‬יוּ לוֹ ַרגְ‪å‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם שֶׁ‪û‬ל אַ‪ְä‬ריֵ‪ì‬ה וְ‪è‬עוֹר‬ ‫חָ‪ë‬לָ‪ï‬ק וּמַ‪ñ‬בְ‪ִã‬ריק‪ ,‬כְּ‪î‬מוֹ לִ‪ï‬נְ‪ó‬חָ‪ë‬שִׁ‪û‬ים‪,‬‬ ‫וְ‪è‬גַ‪å‬ם כְּ‪î‬נָ‪ó‬פַ‪ö‬יִ‪ì‬ם שֶׁ‪û‬ל צִ‪õ‬פּוֹר‪,‬‬ ‫וְ‪è‬אִ‪ä‬ם זֶ‪ê‬ה ֹלא מַ‪ñ‬סְ‪ò‬פִּ‪ö‬יק — גַּ‪å‬ם שְׁ‪û‬לשָׁ‪û‬ה ָראשִׁ‪û‬ים‪.‬‬

‫שָׂ‪û‬נְ‪ó‬אוּ אוֹתוֹ מִ‪ñ‬גָּ‪å‬דוֹל עַ‪ô‬ד ָקטָ‪í‬ן‪,‬‬ ‫בִּ‪ã‬גְ‪å‬לָ‪ï‬לוֹ בַּ‪ã‬לֵּ‪ï‬ילוֹת ֹלא חָ‪ë‬צוּ אֶ‪ä‬ת הָ‪ְé‬רחוֹב‪.‬‬ ‫וְ‪è‬אִ‪ä‬ישׁ ֹלא חָ‪ë‬שַׁ‪û‬ב שֶׁ‪û‬הוּא ֹלא מְ‪ñ‬סֻ‪ò‬כָּ‪î‬ן‬ ‫וְ‪è‬אוּלַ‪ï‬י הוּא בְּ‪ã‬עֶ‪ô‬צֶ‪õ‬ם דְּ‪ָç‬רקוֹן טוֹב‪.‬‬

‫יוֹשֵׁ‪û‬ב לְ‪ï‬בַ‪ã‬דּוֹ עַ‪ô‬ל סֶ‪ò‬לַ‪ï‬ע רוֹתֵ‪ü‬חַ‪,ë‬‬ ‫מֵ‪ñ‬אַ‪ä‬פּוֹ יוֵֹרק אֵ‪ä‬שׁ וָ‪è‬זֶ‪ê‬פֶ‪ö‬ת‪,‬‬ ‫וּבְ‪ã‬כָ‪î‬ל פַּ‪ö‬עַ‪ô‬ם כְּ‪î‬שֶׁ‪û‬הוּא מְ‪ñ‬נַ‪ó‬סֶּ‪ò‬ה לְ‪ַï‬קנֵּ‪ó‬חַ‪— ë‬‬ ‫עוֹד מִ‪ñ‬טְ‪í‬פַּ‪ö‬חַ‪ë‬ת נִ‪ó‬שְׂ‪ֶû‬רפֶ‪ö‬ת‪.‬‬

‫זֹאת ֹלא אַ‪ä‬שְׁ‪û‬מָ‪ñ‬תוֹ שֶׁ‪û‬הוּא מְ‪ñ‬צֻ‪õ‬יָּ‪ì‬ד‬ ‫בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬לשָׁ‪û‬ה ָראשִׁ‪û‬ים‪ .‬וְ‪ַè‬רק אֱ‪ֹä‬להִ‪é‬ים יוֵֹדעַ‪ô‬‬ ‫שֶׁ‪û‬הוּא הָ‪é‬יָ‪ì‬ה מִ‪ñ‬סְ‪ò‬תַּ‪ü‬פֵּ‪ö‬ק בְּ‪ֹã‬ראשׁ ָקטָ‪í‬ן אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד‬ ‫וּבְ‪ã‬כָ‪î‬תֵ‪ü‬ף אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת ַרכָּ‪î‬ה לְ‪ï‬הַ‪é‬נִּ‪ó‬יחַ‪ ë‬אוֹתוֹ עָ‪ô‬לֶ‪ï‬יהָ‪.é‬‬

‫דְּ‪ָç‬רקוֹן שֶׁ‪û‬מַּ‪ְñ‬קפִּ‪ö‬יא אוֹתְ‪ָü‬ך בְּ‪ã‬מַ‪ñ‬בָּ‪ã‬ט‬ ‫שֶׁ‪û‬ל שְׁ‪û‬לשָׁ‪û‬ה ָראשִׁ‪û‬ים‪ ,‬שֵׁ‪û‬שׁ עֵ‪ô‬ינַ‪ó‬יִ‪ì‬ם סְ‪ò‬גֻ‪å‬לּוֹת‪.‬‬ ‫אִ‪ä‬ם יִ‪ְì‬ראֶ‪ä‬ה אוֹתוֹ יֶ‪ì‬לֶ‪ï‬ד ַרק פַּ‪ö‬עַ‪ô‬ם אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת‬ ‫ֹלא יִ‪ì‬ישַׁ‪û‬ן חֲ‪ë‬מִ‪ñ‬שִּׁ‪û‬ים לֵ‪ï‬ילוֹת‪.‬‬

‫וְ‪è‬הוּא מִ‪ñ‬צְ‪õ‬טַ‪í‬עֵ‪ô‬ר שֶׁ‪û‬אֵ‪ä‬שׁ הוּא נוֹחֵ‪ë‬ר‬ ‫וְ‪è‬גוּפוֹ נְ‪ó‬חָ‪ë‬שִׁ‪û‬י וּפָ‪ö‬נָ‪ó‬יו מְ‪ñ‬אוּסוֹת‪.‬‬ ‫הוּא הָ‪é‬יָ‪ì‬ה רוֹצֶ‪õ‬ה לִ‪ï‬הְ‪é‬יוֹת מַ‪ñ‬שֶּׁ‪û‬הוּ אַ‪ä‬חֵ‪ë‬ר‬ ‫אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל כָּ‪î‬כָ‪î‬ה הוּא‪ ,‬וְ‪è‬אֵ‪ä‬ין מָ‪ñ‬ה לַ‪ï‬עֲ‪ô‬שׂוֹת‪.‬‬

‫וְ‪è‬אֵ‪ä‬ין בַּ‪ã‬יִ‪ì‬ת בּוֹ אֵ‪ä‬ין שִׂ‪û‬יחָ‪ë‬ה‬ ‫עַ‪ô‬ל דְּ‪ָç‬רקוֹן אַ‪ä‬כְ‪î‬זָ‪ִê‬רי שֶׁ‪û‬אוֹכֵ‪î‬ל נְ‪ó‬סִ‪ò‬יכוֹת‪.‬‬ ‫וַ‪è‬אֲ‪ä‬רוּחָ‪ë‬ה בְּ‪ã‬לִ‪ï‬י נְ‪ó‬סִ‪ò‬יכָ‪î‬ה‬ ‫הִ‪é‬יא ֹלא אֲ‪ä‬רוּחָ‪ë‬ה לְ‪ï‬רוּחוֹ‪.‬‬

‫דְּ‪ָç‬רקוֹן מְ‪ñ‬חַ‪ë‬פֵּ‪ö‬שׂ אַ‪ä‬הֲ‪é‬בָ‪ã‬ה וְ‪è‬חוֹלֵ‪ï‬ם‪,‬‬ ‫הַ‪é‬דְּ‪ָç‬רקוֹנִ‪ó‬ים הָ‪ָé‬רעִ‪ô‬ים הִ‪é‬תְ‪ü‬חִ‪ë‬ילוּ מִ‪ñ‬מֶּ‪ñ‬נּוּ לִ‪ï‬בְ‪ֹã‬רחַ‪,ë‬‬ ‫הוּא הוֹצִ‪õ‬יא שֵׁ‪û‬ם טוֹב לָ‪ï‬עָ‪ô‬ם הָ‪ָé‬רשָׁ‪û‬ע שֶׁ‪û‬לָּ‪ï‬הֶ‪é‬ם‪,‬‬ ‫וְ‪è‬עַ‪ô‬ל זֹאת הֵ‪é‬ם ֹלא יָ‪ì‬כְ‪î‬לוּ בְּ‪ã‬שׁוּם אֹפֶ‪ö‬ן לִ‪ï‬סְ‪ֹò‬לחַ‪.ë‬‬

‫צַ‪õ‬יָּ‪ִì‬דים נֶ‪ó‬חְ‪ë‬מָ‪ִñ‬דים ָרְדפוּ אַ‪ä‬חֲ‪ָë‬ריו‬ ‫מַ‪ñ‬לְ‪ï‬כּוֹדוֹת חִ‪ë‬כּוּ לוֹ בְּ‪ã‬כָ‪î‬ל הַ‪é‬פִּ‪ö‬נּוֹת‪.‬‬ ‫אַ‪ä‬בִּ‪ã‬יִרים גִּ‪å‬בּוִֹרים יָ‪ì‬צְ‪õ‬אוּ אֶ‪ä‬ל הַ‪é‬קְּ‪ָú‬רב‬ ‫כְּ‪ֵî‬די לְ‪ï‬הַ‪ְé‬רשִׁ‪û‬ים נְ‪ó‬עָ‪ô‬רוֹת עֲ‪ִô‬דינוֹת‪.‬‬

‫אִ‪ä‬לּוּ יָ‪ַì‬דע לְ‪ַï‬דבֵּ‪ã‬ר לְ‪ï‬פָ‪ö‬חוֹת‪,‬‬ ‫לְ‪ï‬הַ‪é‬סְ‪ò‬בִּ‪ã‬יר שֶׁ‪û‬הוּא ַרק מְ‪ñ‬חַ‪ë‬פֵּ‪ö‬שׂ יְ‪ִì‬דיִדים‪.‬‬ ‫וְ‪è‬אֵ‪ä‬ין לוֹ עִ‪ô‬נְ‪ó‬יָ‪ì‬ן לֶ‪ï‬אֱ‪ä‬כֹל נְ‪ó‬סִ‪ò‬יכוֹת‪,‬‬ ‫וְ‪è‬הוּא מַ‪ñ‬עְ‪ô‬דִּ‪ç‬יף ְקצָ‪õ‬ת גְּ‪å‬בִ‪ã‬ינָ‪ó‬ה וְ‪è‬זֵ‪ê‬יתִ‪ü‬ים‪.‬‬

‫אָ‪ä‬מְ‪ñ‬רוּ שֶׁ‪û‬בָּ‪ã‬עַ‪ô‬יִ‪ì‬ן שֶׁ‪û‬לּוֹ יַ‪ì‬הֲ‪é‬לוֹם‪,‬‬ ‫וּמִ‪ñ‬י שֶׁ‪û‬מּוֹצֵ‪õ‬א אוֹתוֹ — עָ‪ô‬שִׁ‪û‬יר‪.‬‬ ‫שׁוְֹדִדים חִ‪ë‬פְּ‪ö‬שׂוּ אוֹתוֹ לַ‪ï‬יְ‪ì‬לָ‪ï‬ה וָ‪è‬יוֹם‬ ‫לִ‪ï‬גְ‪å‬נֹב לוֹ אוֹצָ‪õ‬ר מֵ‪ñ‬אַ‪ä‬חַ‪ë‬ד הָ‪ָé‬ראשִׁ‪û‬ים‪.‬‬

‫דְּ‪ָç‬רקוֹן חָ‪ë‬בִ‪ã‬יב‪ָ ,‬רגִ‪å‬ישׁ וּבוֵֹדד‪,‬‬ ‫שֶׁ‪û‬חִ‪ë‬פֵּ‪ö‬שׂ חֲ‪ë‬בֵ‪ִã‬רים לְ‪ï‬הוֹשִׁ‪û‬יט לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם כַּ‪î‬ף‪,‬‬ ‫אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל ָקשֶׁ‪û‬ה מְ‪ñ‬אוֹד לְ‪ï‬הִ‪é‬תְ‪ü‬יַ‪ì‬דֵּ‪ç‬ד‬ ‫עִ‪ô‬ם אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד שֶׁ‪û‬נּוֹשֵׁ‪û‬ם עָ‪ô‬לֶ‪ï‬יָך אֵ‪ä‬שׁ מֵ‪ñ‬הָ‪é‬אַ‪ä‬ף‪.‬‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫הַ‪é‬זְּ‪ê‬אֵ‪ä‬ב וְ‪è‬הָ‪é‬עֵ‪ô‬ז ‪/‬‬

‫אֶ‪ä‬פְ‪ַö‬ריִ‪ì‬ם סִ‪ò‬ידוֹן‬

‫עֵ‪ô‬ז לְ‪ï‬בָ‪ã‬נָ‪ó‬ה עָ‪ô‬מְ‪ָñ‬דה שְׁ‪û‬לֵ‪ï‬וָ‪è‬ה‬ ‫עַ‪ô‬ל צוּק ָרם וְ‪è‬גָ‪å‬בוֹהַּ‪.é‬‬ ‫וְ‪è‬הַ‪é‬זְּ‪ê‬אֵ‪ä‬ב כָּ‪î‬ל כָּ‪ְî‬ך ָרצָ‪õ‬ה‬ ‫אֶ‪ä‬ת זוֹ הָ‪é‬עֵ‪ô‬ז לִ‪ï‬בְ‪ֹã‬לעַ‪.ô‬‬

‫כֵּ‪î‬ן‪ ,‬הַ‪é‬זְּ‪ê‬אֵ‪ä‬ב אֶ‪ä‬ת זוֹ הָ‪é‬עֵ‪ô‬ז‪,‬‬ ‫לַ‪ï‬מְ‪ñ‬רוֹת שֶׁ‪û‬כָּ‪î‬ל כָּ‪ְî‬ך הִ‪é‬שְׁ‪û‬תַּ‪ü‬דֵּ‪ç‬ל —‬ ‫הוּא ֹלא הִ‪é‬צְ‪õ‬לִ‪ï‬יחַ‪ ë‬לֶ‪ï‬אֱ‪ä‬כֹל‪.‬‬ ‫וּמַ‪ñ‬הוּ הַ‪é‬מּוּסַ‪ò‬ר הַ‪é‬שְׂ‪û‬כֵּ‪î‬ל?‬

‫אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל נִ‪ó‬שָּׂ‪û‬א וְ‪ָè‬רם הַ‪é‬צּוּק‬ ‫וְ‪è‬הַ‪é‬זְּ‪ê‬אֵ‪ä‬ב מַ‪ñ‬זִּ‪ê‬יעַ‪,ô‬‬ ‫וְ‪è‬גַ‪å‬ם אִ‪ä‬ם יִ‪ì‬תְ‪ü‬אַ‪ä‬מֵּ‪ñ‬ץ מְ‪ñ‬אוֹד —‬ ‫ֶ‪ï‬יה ֹלא יַ‪ì‬גִּ‪å‬יעַ‪.ô‬‬ ‫אֵ‪ä‬ל ָ‪é‬‬

‫דְּ‪ç‬אָ‪ä‬גָ‪å‬ה מְ‪ñ‬אוֹד מֻ‪ñ‬פְ‪ֶö‬רזֶ‪ê‬ת‬ ‫שֶׁ‪û‬ל מִ‪ñ‬ישֶׁ‪û‬הוּ‪ ,‬וְ‪ֹè‬לא יָ‪ִì‬דיד‪,‬‬ ‫צְ‪ִõ‬ריכָ‪î‬ה אֶ‪ä‬ת "הַ‪é‬דּוֹאֵ‪ä‬ג" שֶׁ‪û‬לָּ‪ï‬נוּ‪,‬‬ ‫בְּ‪ã‬לִ‪ï‬י סָ‪ò‬פֵ‪ö‬ק‪ְ ,‬קצָ‪õ‬ת לְ‪ï‬הַ‪é‬חְ‪ë‬שִׁ‪û‬יד‪.‬‬ ‫ִ‪ï‬בדֹּק אִ‪ä‬ם "הַ‪é‬דּוֹאֵ‪ä‬ג"‪,‬‬ ‫וְ‪è‬יֵ‪ì‬שׁ ל ְ‪ã‬‬ ‫וְ‪ֹè‬לא חָ‪ë‬שׁוּב מָ‪ñ‬ה טַ‪í‬עֲ‪ô‬מוֹ —‬ ‫דּוֹאֵ‪ä‬ג הוּא לָ‪ï‬נוּ בֶּ‪ã‬אֱ‪ä‬מֶ‪ñ‬ת‬ ‫אוֹ שֶׁ‪û‬דּוֹאֵ‪ä‬ג הוּא לְ‪ï‬עַ‪ô‬צְ‪õ‬מוֹ‪.‬‬

‫"גְּ‪å‬בִ‪ְã‬רתִּ‪ü‬י הָ‪é‬עֵ‪ô‬ז‪ ,‬אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י מֵ‪ñ‬עֵ‪ô‬ז‬ ‫לִ‪ï‬פְ‪ö‬נוֹת בְּ‪ã‬קוֹל אֵ‪ä‬לַ‪ï‬יִ‪ְì‬ך"‪,‬‬ ‫ֶ‪ï‬יה הַ‪é‬זְּ‪ê‬אֵ‪ä‬ב‪,‬‬ ‫ָקָרא אֵ‪ä‬ל ָ‪é‬‬ ‫"אַ‪ä‬ל תְּ‪ü‬סַ‪ò‬כְּ‪î‬נִ‪ó‬י חַ‪ë‬יַּ‪ì‬יִ‪ְì‬ך!‬ ‫ָ‪å‬בוֹהּ וְ‪è‬עַ‪ô‬ל כֵּ‪î‬ן‬ ‫הַ‪é‬צּוּק גּ ַ‪é‬‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י אֵ‪ä‬לַ‪ï‬יִ‪ְì‬ך מִ‪ñ‬תְ‪ü‬חַ‪ë‬נֵּ‪ó‬ן‪,‬‬ ‫לִ‪ï‬פְ‪ö‬נֵ‪ó‬י שֶׁ‪û‬יִּ‪ì‬גָּ‪å‬מֵ‪ñ‬ר בְּ‪ַã‬רע‪,‬‬ ‫ְרִדי מִ‪ñ‬מֶּ‪ñ‬נּוּ‪ ,‬יַ‪ì‬קִּ‪ú‬יָרה‪.‬‬ ‫לְ‪ï‬מַ‪ñ‬טָּ‪í‬ה פֹּה הָ‪é‬עֵ‪ô‬שֶׂ‪û‬ב ַרְך‪,‬‬ ‫מָ‪ñ‬תוֹק וַ‪è‬עֲ‪ô‬סִ‪ò‬יסִ‪ò‬י כָּ‪î‬ל כָּ‪ְî‬ך‪,‬‬ ‫וְ‪è‬כָ‪ְî‬ך תִּ‪ü‬הְ‪é‬יִ‪ì‬י כָּ‪î‬אן בְּ‪ã‬טוּחָ‪ë‬ה —‬ ‫וְ‪è‬גַ‪å‬ם צְ‪õ‬פוּיָ‪ì‬ה לָ‪ְï‬ך אֲ‪ä‬רוּחָ‪ë‬ה"‪.‬‬ ‫"תּוָֹדה ַרבָּ‪ã‬ה"‪ ,‬עָ‪ô‬נְ‪ó‬תָ‪ü‬ה הָ‪é‬עֵ‪ô‬ז‪,‬‬ ‫"כֻּ‪î‬לִּ‪ï‬י הַ‪é‬עֲ‪ָô‬רכָ‪î‬ה‪.‬‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י מוָֹדה לְ‪ָï‬ך מְ‪ñ‬אוֹד‬ ‫עַ‪ô‬ל כָּ‪î‬ל דַּ‪ç‬אֲ‪ä‬גָ‪å‬תְ‪ָü‬ך‪.‬‬ ‫אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל תַּ‪ְü‬רשֶׁ‪û‬ה לִ‪ï‬י לְ‪ï‬נַ‪ó‬חֵ‪ë‬שׁ‬ ‫שֶׁ‪û‬בְּ‪ã‬עִ‪ô‬נְ‪ó‬יַ‪ì‬ן הָ‪é‬אֲ‪ä‬רוּחָ‪ë‬ה‬ ‫אֵ‪ä‬ינְ‪ָó‬ך דּוֹאֵ‪ä‬ג לְ‪ï‬זוֹ שֶׁ‪û‬לִּ‪ï‬י‪,‬‬ ‫אֶ‪ä‬לָּ‪ï‬א לְ‪ï‬זוֹ שֶׁ‪û‬לְּ‪ָï‬ך"‪.‬‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫‪113‬‬

‫לשמור חיי אדם‬ ‫עדויות של לוחמים‬ ‫במלחמת יום הכיפורים הייתי ברמת הגולן בכוח טנקים שלא יכול היה‬ ‫לקחת שבויים‪.‬‬ ‫לא אמרו לנו להרוג שבויים‪ ,‬אבל אמרו לא לקחת שבויים‪.‬‬ ‫אני הִ‪é‬געתי ראשון לאיזו חפירה‪ ,‬ופתאום חמישה חבר'ה סורים מרימים‬ ‫ידיים‪ .‬כל הצוות בכה לי‪ :‬תן לעלות עליהם! לא ידעתי מה לעשות‪ .‬אסור היה‬ ‫לי לקחת אותם‪ ,‬ולא רציתי להרוג אותם‪ ,‬כי הם נכנעו‪ .‬היתה לי הוראה‬ ‫מפורשת — לא לקחת אותם‪ ,‬ומשתמע מזה — להרוג אותם‪ .‬ירדתי למטה‪,‬‬ ‫סיכנתי את עצמי‪ ,‬לקחתי מהם את הנשק‪ ,‬את כל הציוד‪ ,‬ואמרתי להם‬ ‫לברוח אל הכפר הסמוך‪.‬‬ ‫)מתוך שדמות‪ ,‬חוברת ע"ד(‬

‫המצרים ירו אש מדויקת לעברנו‪ .‬החול שלידנו קיפץ מפגיעות הכדורים‪.‬‬ ‫נשרטנו מהִריקוּשֶׁ‪û‬טִ‪í‬ים‪ ,‬נצמדנו לחול בתקווה שלא יגלו אותנו‪ .‬כשהגיעו‬ ‫לטווח של מטרים ספורים מאִ‪ä‬תנו‪ ,‬קפץ קצין מצרי‪ ,‬פארוק שמו‪ ,‬סודאני‬ ‫שחום עור‪ ,‬גבוה ומתולתל‪ ,‬הניף ידיו לצדדים והתייצב בינינו לבין המקלעים‬ ‫היורים‪ .‬בנס לא נפגע‪ .‬לקצין מצרי זה אנחנו חייבים את חיינו‪ .‬בעיני‬ ‫החיילים המצריים היתה תאוות נקם ורצח‪ ,‬אך פקודת מפקדם והתנהגותו‬ ‫הדהימה אותם‪ .‬הצורה שבה התייצב בינינו לבין אש חייליו גרמה להם‬ ‫לחדול מן היֶ‪ì‬רי‪ .‬הם רצו לחסל אותנו כאן‪ ,‬במקום‪ ,‬מיד‪ ,‬אך הוא היה נחוש‬ ‫בהחלטתו‪.‬‬ ‫)מתוך‪" :‬לחיות אתם"‪ ,‬אסף יגורי(‬

‫‪112‬‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫מִ‪ñ‬ן הַ‪é‬מְּ‪ñ‬קוֹרוֹת‪:‬‬

‫דברים רבה‬

‫"חֲ‪ë‬מוֹר לָ‪ַï‬קחְ‪ë‬תִּ‪ü‬י‪ ,‬אֶ‪ä‬בֶ‪ã‬ן טוֹבָ‪ã‬ה ֹלא לָ‪ַï‬קחְ‪ë‬תִּ‪ü‬י"‬ ‫מַ‪ñ‬עֲ‪ô‬שֶׂ‪û‬ה בְּ‪ã‬ר' שִׁ‪û‬מְ‪ñ‬עוֹן בֶּ‪ã‬ןײַשָׁ‪û‬טָ‪í‬ח‪ ,‬שֶׁ‪û‬לָּ‪ַï‬קח )קנה( חֲ‪ë‬מוֹר אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד‬ ‫מִ‪ñ‬יִּ‪ì‬שְׁ‪û‬מְ‪ñ‬עֵ‪ô‬אלִ‪ï‬י‪.‬‬ ‫הָ‪é‬לְ‪ï‬כוּ תַ‪ü‬לְ‪ï‬מִ‪ñ‬יָדיו וּמָ‪ñ‬צְ‪õ‬אוּ אֶ‪ä‬בֶ‪ã‬ן טוֹבָ‪ã‬ה תְ‪ü‬לוּיָ‪ì‬ה לוֹ בְּ‪ã‬צַ‪õ‬וָּ‪è‬ארוֹ‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬מְ‪ñ‬רוּ לוֹ‪ַ" :‬רבִּ‪ã‬י‪ ,‬בִּ‪ְã‬רכַּ‪î‬ת ה' הִ‪é‬יא תַ‪ü‬עֲ‪ô‬שִׁ‪û‬יר"‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם שִׁ‪û‬מְ‪ñ‬עוֹן בֶּ‪ã‬ןײַשָׁ‪û‬טָ‪í‬ח‪" :‬חֲ‪ë‬מוֹר לָ‪ַï‬קחְ‪ë‬תִּ‪ü‬י — אֶ‪ä‬בֶ‪ã‬ן טוֹבָ‪ã‬ה ֹלא‬ ‫לָ‪ַï‬קחְ‪ë‬תִּ‪ü‬י"‪.‬‬ ‫וְ‪ָè‬קָרא עָ‪ô‬לָ‪ï‬יו אוֹתוֹ יִ‪ì‬שְׁ‪û‬מְ‪ñ‬עֵ‪ô‬אלִ‪ï‬י‪" :‬בָּ‪ã‬רוְּך ה' אֱ‪ֹä‬להֵ‪é‬י שִׁ‪û‬מְ‪ñ‬עוֹן‬ ‫בֶּ‪ã‬ןײַשָׁ‪û‬טָ‪í‬ח!"‬

‫דברים רבה הוא ספר‬ ‫מתוך סדרה לחמישה‬ ‫חומשי תורה‪ .‬בספרים‬ ‫אלו נכתבו אגדות‬ ‫ודיונים בין חכמים‬ ‫הבאים לפרש את דברי‬ ‫התורה‪.‬‬

‫)דברים רבא ג'(‬

‫‪115‬‬

‫השפן החכם ‪/‬‬

‫עמוס דביר‬

‫האריה‪ ,‬מלך החיות‪ ,‬מינה את הדוב‪ ,‬את הקוף ואת השפן לשרים בממשלתו‪.‬‬ ‫הם טיילו יחדיו ארוכות ביער‪ .‬לאחר זמן מאס האריה בחברתם של‬ ‫השלושה‪ .‬הוא חיפש אמתלה חוקית לפטר אותם‪ .‬קרא האריה לשלושתם‬ ‫ואמר‪" :‬ברצוני לברר‪ ,‬אם לא השחית אתכם התפקיד רם המעלה‪ .‬איזה ריח‬ ‫נודף מפי המלכותי?" שאל האריה את הדוב ופער את פיו לרווחה‪ .‬הדוב‪,‬‬ ‫שהיה דובר אמת‪ ,‬הצהיר מיד‪" :‬הוד מלכותך‪ ,‬ריח רע נודף ממך‪ ,‬שכן אתה‬ ‫אוכל בשר בלבד"‪" .‬זוהי בגידה במלכות!" קרא האריה בכעס‪" ,‬אתה העלבת‬ ‫את המלך בפניו‪ .‬דינך מוות!" הוא זינק על הדוב והרג אותו‪.‬‬ ‫"איזה ריח נודף מפי המלכותי?" פנה האריה ושאל את הקוף‪ .‬הקוף‪ ,‬שראה‬ ‫מה עלה בגורלו של הדוב המסכן‪ ,‬אמר‪" :‬הוד מלכותך‪ ,‬מפיך נודף ריח נפלא!‬ ‫מעודי לא הריחותי כמוהו קודם לכן!" "אתה שקרן וחנפן"‪ ,‬שאג האריה‬ ‫בכעס‪" .‬הכול יודעים שבהיותי אוכל בשר בלבד‪ ,‬נודף מפי ריח רע! יועצים‬ ‫שקרנים וחנפנים הם אסון למלך ולמלכות כאחד!" הוא זינק על הקוף והמית‬ ‫גם אותו‪.‬‬ ‫כעת פנה אל השפן‪" :‬שפן חכם‪ ,‬איזה ריח נודף ממני?" "אני מצטער‪ ,‬הוד‬ ‫מלכותך‪ ",‬ענה השפן הנפחד‪" ,‬אני מצונן מאוד‪ ,‬ואפי סתום‪ .‬המותר לי לשוב‬ ‫אל ביתי עד שאחלים מן הנזלת? רק לאחר מכן אוכל להשיב על שאלתך‬ ‫הנכבדה"‪ .‬בלית בררה הסכים האריה לכך‪ .‬והשפן‪ ,‬כמובן‪ ,‬לא שב לראותו‬ ‫עוד‪.‬‬ ‫מאז ועד ימינו אלה‪ ,‬כאשר אדם בבורמה חושש לגלות את דעתו‪ ,‬אומרים‬ ‫עליו הבורמזים‪" :‬הוא מצונן!"‬ ‫)אגדה בורמזית(‬

‫‪114‬‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫ידו‪ .‬וַ‪è‬יִ‪ì‬יגַ‪å‬ש השיח' אל האיש אשר נכנס אל האוהל ראשון וַ‪è‬יָ‪ì‬שֶׂ‪û‬ם את פניו‬ ‫בתוך כף היד הפּשוּטה וַ‪è‬יָ‪ַì‬רח‪ ,‬וַ‪è‬יַ‪ì‬עַ‪ô‬שׂ כן עם כל אחד ואחד עד שהגיע לשנים‬ ‫ֵ‪é‬ריח את כפו ומיד נִ‪ó‬רתע אחוֹרה‪ .‬וַ‪è‬יִ‪ì‬שלוֹף את חרבּוֹ וַ‪è‬יִ‪ì‬צעק‪" :‬אוי‬ ‫עשׂר‪ .‬הוא ה ַ‪ë‬‬ ‫גנב‪ ,‬כלב מלוכלך! תן את הזהב מיד‪ ,‬לבל אֶ‪ä‬הֶ‪ְé‬רגֶ‪ָå‬ך!" וַ‪è‬ייפּוֹל האיש אל רגלי‬ ‫השיח' וַ‪è‬יְ‪ì‬בַ‪ã‬קש רחמים‪ .‬ומיד קם‪ ,‬התרחק קצת‪ ,‬ניגש לאבן אחת שטוחה‪,‬‬ ‫הרימהּ‪ ,‬חפר והוציא את השׂקית וחזר‪.‬‬ ‫"תן את השׂקית לאורח‪ ",‬פָּ‪ö‬קד השיח'‪.‬‬ ‫נטלתי את השׂקית וּבַדקתיהָ‪ .é‬זְ‪ê‬הבי כולו בשלֵ‪ï‬מוּתוֹ‪ .‬לא חסר כלום‪ .‬וַ‪è‬יִ‪ì‬פקוֹד‬ ‫השיח' על שניים מאנשיו להַ‪é‬לקוֹת את הגנב‪ ,‬וַ‪è‬יַ‪ì‬חֲ‪ë‬זוֹר בשקט אל אוהלו‪.‬‬ ‫שמחתי מאוד בִּ‪ã‬מְ‪ñ‬ציאת זְ‪ê‬הָ‪é‬בי‪ ,‬אולם רציתי לדעת כיצד הִ‪é‬כּיר השיח' את הגנב‪,‬‬ ‫כי לא הבנתי מה קרה‪ .‬למחרת‪ ,‬כאשר נסענו‪ ,‬ביקשתי מהשיח' להסביר לי‬ ‫איך קרה הדבר‪ .‬השיח' הביט אלַ‪ï‬יי בחיוך ואמר‪" :‬אֲ‪ä‬גלה לך את הסוד‪ ,‬אך אל‬ ‫תספּר על כך לאנשַ‪û‬יי‪ .‬טָ‪í‬בלתי את זְ‪ê‬נב החמור במֵ‪ñ‬י נַ‪ó‬עְ‪ô‬נָ‪ó‬ע ויִ‪ì‬יבַּ‪ã‬שתיו‪ .‬כל אחד‬ ‫ריח‬ ‫תפס את זנב החמור‪ ,‬פְּ‪ö‬רט לגנב‪ .‬לכן ידו הייתה היחידה שלא נָ‪ó‬דף ממנה ַ‪ë‬‬ ‫נַ‪ó‬עְ‪ô‬נָ‪ó‬ע‪".‬‬

‫‪117‬‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫‪117‬‬

‫שייָ‪ì‬רה במִ‪ñ‬דבּר ‪/‬‬

‫מחמוד תימור‬

‫יצאה שייָ‪ì‬רה מַדמֶ‪ñ‬שֶׂ‪û‬ק לבַּ‪ã‬גַדד‪ .‬השיירה הייתה מוּרכּבת מתשעים גמלים‪,‬‬ ‫בהַ‪é‬נהָ‪é‬גת מִ‪ñ‬ספּר בֶּ‪ã‬דווים ובֹראשם שֵ‪û‬יח' בֶּ‪ã‬דווי ידוע‪ ,‬בעל זָקן לבן‪ ,‬רוכב על‬ ‫חמור לבן‪ ,‬אשר השיח' אהֵ‪é‬בוֹ מאוד והיה מטפּל בו יפה‪ .‬שניהם היו לָ‪ï‬נים‬ ‫באוהל אחד‪.‬‬ ‫ֶ‪û‬יה את‬ ‫פּקוּדוֹת השיח' היו החוֹק היחיד בשיירה‪ ,‬וממנו בלבד קיבלו אנש ָ‪é‬‬ ‫שׂכָ‪î‬רם ואת עוֹנשם‪.‬‬ ‫הייתי ביניהם האמריקני היחיד‪ .‬בִּ‪ã‬רשוּתי היו שמוֹנים לירות זהב בתוך שׂקית‬ ‫ָ‪û‬אתיה על גופי יומם ולילה‪ ,‬עד שיום אחד התעוררתי‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫עוֹר קטנה‪ ,‬אשר נְ‪ó‬שׂ‬ ‫מהשינה ומצאתי שהשׂקית איננה‪ .‬ניגשתי מיד אל השיח' והודעתי לו על‬ ‫האבֵ‪ã‬דה‪ .‬הוא שאל אותי כמה שאלות‪ ,‬הִ‪é‬שתתק רגע קט‪ ,‬ליטף את זָקנו‬ ‫ואמר‪" :‬לפני שקיעת השמש יהיה זְ‪ê‬הָ‪é‬בְ‪ָã‬ך ביָ‪ì‬דָך‪ ,‬אם ירצה ה'‪ .‬לֵ‪ï‬ך לשלום‪".‬‬ ‫לאחר ארוחת הערב לבש השיח' את מֵ‪ñ‬יטב בגדיו‪ ,‬קרא את כל אנשי השיירה‬ ‫אל עֵרמת המִ‪ñ‬טעָ‪ô‬נים במרכז המקום שבּוֹ חָ‪ë‬נתה השיירה‪ .‬עלה ועמד על עֵרמת‬ ‫המִ‪ñ‬טענים כעל פִּ‪ö‬סגת הר‪ ,‬והֵ‪é‬חל להתבונן בכל אחד ואחד מאנשיו בסבלנות‬ ‫רבה ובשקט גמור‪ .‬כולם נשׂאו את עיניהם אליו‪ .‬ובְדממה המוּחלטת חָ‪ë‬ש כל‬ ‫אחד‪ ,‬כי השיח' עומד להודיע על משהו בלתי רגיל‪ .‬מצב זה נמשך קרוב‬ ‫לחמש דקות‪ .‬אחרי כן אמר השיח' בקול שקט‪" :‬היום הוּשַׂ‪û‬מתי לחֶ‪ְë‬רפָּ‪ö‬ה בפני‬ ‫ה' ובפני התייר הזה‪ .‬היום נגנב כספו של אורח זה אשר סָ‪ò‬מך עלינו כאחד‬ ‫מאִ‪ä‬תנו‪ ,‬ומשום שלא היה אִ‪ä‬תנו זָ‪ê‬ר‪ ,‬הגנב הוא כאן‪ ,‬לפנַ‪ó‬יי‪".‬‬ ‫הוא שתק רגע והמשיך בקולו השקט‪" :‬באוהלי עכשיו חמורי הלבן‪ .‬הוא אינו‬ ‫יכול לדבּר‪ ,‬כי אלוהים ברא אותו חמוֹר‪ ,‬אך בנפשו יש חוּש המְ‪ñ‬אַ‪ä‬פשר לו‬ ‫להצביע בדרכו שלו על הגנב‪ ,‬לכן אני פוקד עליהם להיכנס לאוהלי‪ ,‬אחד‬ ‫ַ‪ô‬‬ ‫אחד‪ ,‬באופן שלא יהיה עם החמור אלא אדם אחד בלבד‪ .‬על כל אחד למשוך‬ ‫בִּ‪ã‬זְ‪ê‬נב החמור‪ .‬על נגיעת יד נִקייה וטהוֹרה לא יָ‪ì‬גיב החמור‪ ,‬אך כשתיגַ‪å‬ע בזנבו‬ ‫יד הגנב‪ ,‬הוא מיד יִ‪ì‬נעַ‪ô‬ר‪ .‬וכך נדע מי הוא הגנב ונַ‪ó‬עֲ‪ô‬נישֵ‪û‬הו ללא ַרחֵ‪ë‬ם‪".‬‬ ‫וכך‪ ,‬לפי פקודת השיח' החלו הבּדווים להיכנס לאוהל אחד אחד‪ ,‬ואני יושב‪,‬‬ ‫מקשיב ומחכה לנְ‪ó‬עירת החמור‪ .‬שנים עשׂר איש כבר נכנסו ויצאו ולא‬ ‫שמעתי כל נְ‪ó‬עירה‪ .‬וַ‪è‬יִ‪ì‬יכּנסו השלושה עשׂר והארבעה עשׂר‪ ,‬החמישה עשׂר‪,‬‬ ‫השישה עשׂר‪ ,‬השבעה עשׂר; כולם יצאו‪ ,‬והחמור לא נָ‪ó‬ער‪ .‬לבסוף נכנס‬ ‫האחרון ויצא‪ ,‬ולא נשמע קול‪ .‬אמרתי לנפשי‪' :‬אוֹי ואֲ‪ä‬בוֹי! סָ‪ò‬מכנו על החמור‬ ‫והפסדנו את הכול!' אולם השיח' ניגש אלַ‪ï‬יי ואמר בשקט‪" :‬היָרגע‪ ,‬ידידי‪,‬‬ ‫הכול בסדר‪".‬‬ ‫כל האנשים היו כבר יושבים‪ ,‬כל אחד במקומו‪ ,‬וַ‪è‬יִ‪ì‬פקוֹד השיח' עליהם‪:‬‬ ‫"קומו!" וכאשר עמדו כולם‪ ,‬פָּ‪ö‬קד‪" :‬פִּ‪ö‬שטוּ את יֵדיכם!" וַ‪è‬יִ‪ì‬פשוט כל אחד את‬

‫‪116‬‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫וַ‪è‬תֵּ‪ü‬לֵ‪ְï‬ך וַ‪è‬תָּ‪ü‬בוֹא לִ‪ï‬פְ‪ö‬נֵ‪ó‬י שָׁ‪û‬אוּל‪ ,‬וַ‪è‬יִּ‪ì‬שְׁ‪û‬מַ‪ñ‬ע גַּ‪å‬ם הוּא אֶ‪ä‬ת דְּ‪ç‬בָ‪ֶã‬ריהָ‪ ,é‬וַ‪è‬יִּ‪ì‬שְׁ‪û‬לָ‪ï‬חֶ‪ë‬נָּ‪ó‬ה אֶ‪ä‬ל הַ‪é‬זְּ‪ֵê‬קנִ‪ó‬ים‬ ‫אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר בְּ‪ã‬בֵ‪ã‬יתײַאֵ‪ä‬ל‪ .‬וַ‪è‬תְּ‪ü‬סַ‪ò‬פֵּ‪ö‬ר בְּ‪ã‬אָ‪ä‬זְ‪ê‬נֵ‪ó‬יהֶ‪é‬ם אֶ‪ä‬תײַכָּ‪î‬לײַדְּ‪ç‬בַ‪ã‬ר הַ‪é‬מַּ‪ñ‬עַ‪ô‬ל אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר מָ‪ñ‬עַ‪ô‬ל שְׁ‪û‬כֵ‪î‬נָ‪ó‬הּ בַּ‪ã‬פִּ‪ö‬קָּ‪ú‬דוֹן‬ ‫וַ‪è‬יַּ‪ì‬צִּ‪õ‬יגֶ‪å‬נָּ‪ó‬ה יוֹם אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד ֵריָקה מִ‪ñ‬כָּ‪î‬ל ְרכוּשָׁ‪û‬הּ‪ .‬וַ‪è‬יִּ‪ì‬שְׁ‪û‬אָ‪ä‬לֶ‪ï‬נָּ‪ó‬ה גַ‪å‬ם נְ‪ó‬שִׂ‪û‬יא הַ‪é‬זְּ‪ֵê‬קנִ‪ó‬ים כִּ‪î‬שְׁ‪û‬אֵ‪ä‬לַ‪ï‬ת‬ ‫ְ‪ñ‬תּ כַּ‪î‬סְ‪ò‬פֵּ‪ְö‬ך‬ ‫הַ‪é‬שּׁוֹפֵ‪ö‬ט לֵ‪ï‬אמֹר‪" :‬בִּ‪ã‬תִּ‪ü‬י‪ ,‬הֲ‪é‬יֶ‪ì‬שׁײַלָ‪ְï‬ך עֵ‪ִô‬דים כִּ‪î‬י אָ‪ä‬מְ‪ñ‬נָ‪ó‬ם כֵּ‪î‬ן הוּא כִּ‪ְî‬דבָ‪ַã‬ריִ‪ְì‬ך‪ ,‬כִּ‪î‬י שַׂ‪û‬מ ְ‪ü‬‬ ‫וּזְ‪ê‬הָ‪é‬בֵ‪ְã‬ך מִ‪ñ‬תַּ‪ü‬חַ‪ë‬ת לַ‪ï‬דְּ‪ç‬בָ‪ã‬שׁ?"‬ ‫וַ‪è‬תֹּאמֶ‪ñ‬ר הָ‪é‬אִ‪ä‬שָּׁ‪û‬ה‪" :‬אֲ‪ä‬הָ‪é‬הּ‪ ,‬אֲ‪ä‬דוֹנִ‪ó‬י‪ ,‬עֵ‪ִô‬דים אֵ‪ä‬ין לִ‪ï‬י‪ ,‬כִּ‪î‬י עָ‪ô‬שִׂ‪û‬יתִ‪ü‬י בְּ‪ã‬עָ‪ְô‬רמָ‪ñ‬ה וּבְ‪ã‬חִ‪ë‬פָּ‪ö‬זוֹן מִ‪ñ‬פַּ‪ö‬חַ‪ë‬ד‬ ‫נְ‪ó‬צִ‪õ‬יב פְּ‪ö‬לִ‪ï‬שְׁ‪û‬תִּ‪ü‬ים עָ‪ô‬לַ‪ï‬י‪".‬‬ ‫"אִ‪ä‬ם עֵ‪ִô‬דים אֵ‪ä‬ין לָ‪ְï‬ך‪ָ ,‬קצְ‪ָõ‬רה גַ‪å‬ם יַ‪ì‬ד הַ‪é‬שּׁוֹפְ‪ö‬טִ‪í‬ים מֵ‪ñ‬הוֹשִׁ‪û‬יעֵ‪ְô‬ך‪ ,‬יוֹשִׁ‪û‬יעֵ‪ְô‬ך אֱ‪ֹä‬להִ‪é‬ים‪".‬‬ ‫ג‪.‬‬ ‫וַ‪è‬תֵּ‪ü‬צֵ‪õ‬א הָ‪é‬אַ‪ä‬לְ‪ï‬מָ‪ñ‬נָ‪ó‬ה מֵ‪ñ‬אֵ‪ä‬ת פְּ‪ö‬נֵ‪ó‬י הַ‪é‬זְּ‪ֵê‬קנִ‪ó‬ים בְּ‪ã‬פָ‪ö‬חֵ‪ë‬יײַנֶ‪ó‬פֶ‪ö‬שׁ‪ ,‬וַ‪è‬תֵּ‪ü‬לֶ‪ְï‬ך בַּ‪ã‬דֶּ‪ֶç‬רְך לָ‪ï‬שׁוּב אֶ‪ä‬ל בֵּ‪ã‬יתָ‪ü‬הּ הָ‪ֹé‬לְך‬ ‫וּבכֹה‪ ,‬כִּ‪î‬י ָראֲ‪ä‬תָ‪ü‬ה אֶ‪ä‬ת נַ‪ó‬פְ‪ö‬שָׁ‪û‬הּ עֲ‪ô‬זוּבָ‪ã‬ה אֵ‪ä‬ין יֶ‪ì‬שַׁ‪û‬ע וְ‪è‬אֵ‪ä‬ין תִּ‪ְü‬קוָ‪è‬ה‪ .‬הִ‪é‬יא יָ‪ì‬צְ‪õ‬אָ‪ä‬ה אֶ‪ä‬ת הָ‪é‬עִ‪ô‬יר‬ ‫ָ‪ã‬‬ ‫וְ‪è‬הִ‪é‬נֵּ‪ó‬ה חֶ‪ë‬בֶ‪ã‬ר נְ‪ó‬עָ‪ִô‬רים ְקטַ‪í‬נִּ‪ó‬ים לְ‪ï‬פָ‪ö‬נֶ‪ó‬יהָ‪ ,é‬מְ‪ñ‬שַׂ‪û‬חֲ‪ִë‬קים יַ‪ì‬חַ‪ë‬ד עַ‪ô‬ל יַ‪ì‬ד הַ‪é‬דֶּ‪ֶç‬רְך‪ .‬וַ‪è‬יֵּ‪ì‬צֵ‪õ‬א הָ‪é‬אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד‪ ,‬וְ‪è‬הוּא‬ ‫ֶ‪ï‬ה בְּ‪ַã‬רחֲ‪ë‬מִ‪ñ‬ים‪:‬‬ ‫ֶ‪ï‬יה וַ‪è‬יִּ‪ì‬שְׁ‪û‬אָ‪ä‬ל ָ‪é‬‬ ‫נַ‪ó‬עַ‪ô‬ר אַ‪ְä‬דמוֹנִ‪ó‬י עִ‪ô‬ם יְ‪ì‬פֵ‪ö‬ה עֵ‪ô‬ינַ‪ó‬יִ‪ì‬ם‪ ,‬וַ‪è‬יִּ‪ì‬גַּ‪å‬שׁ אֵ‪ä‬ל ָ‪é‬‬ ‫"מַ‪ñ‬הײַלָּ‪ְï‬ך‪ ,‬אִ‪ä‬שָּׁ‪û‬ה‪ ,‬כִּ‪î‬י תִּ‪ü‬בְ‪ã‬כִּ‪î‬י‪ ,‬וְ‪è‬יַ‪ì‬ד מִ‪ñ‬י הָ‪é‬יְ‪ì‬תָ‪ü‬ה בָּ‪ְã‬ך? הֲ‪é‬יַ‪ì‬ד אֱ‪ֹä‬להִ‪é‬ים אִ‪ä‬ם יַ‪ì‬ד אָ‪ָä‬דם?"‬ ‫וַ‪è‬תְּ‪ü‬סַ‪ò‬פֶּ‪ö‬רײַלוֹ הָ‪é‬אִ‪ä‬שָּׁ‪û‬ה אֶ‪ä‬ת כָּ‪î‬ל הָ‪ָé‬רעָ‪ô‬ה אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר עָ‪ô‬שָׂ‪û‬ה לָ‪ï‬הּ שְׁ‪û‬כֵ‪î‬נָ‪ó‬הּ הָ‪é‬עִ‪ô‬בְ‪ִã‬רי וְ‪è‬אֵ‪ä‬ת אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר הֵ‪é‬שִׁ‪û‬יבוּ‬ ‫מאֹד וַ‪è‬תֹּאמַ‪ñ‬ר‪:‬‬ ‫ֵ‪ü‬ב ְךּ ְ‪ñ‬‬ ‫הַ‪é‬שּׁוֹפְ‪ö‬טִ‪í‬ים אֶ‪ä‬ת צַ‪õ‬עֲ‪ָô‬קתָ‪ü‬הּ ֵריָקם‪ ,‬מֵ‪ñ‬אֵ‪ä‬ין עֵ‪ִô‬דים לָ‪ï‬הּ‪ ,‬וַ‪è‬תּ ְ‪ã‬‬ ‫"אֲ‪ä‬הָ‪é‬הּ‪ ,‬בְּ‪ã‬נִ‪ó‬י! אֵ‪ä‬יכָ‪î‬כָ‪î‬ה אָ‪ä‬שׁוּב עַ‪ô‬תָּ‪ü‬ה אֶ‪ä‬ל בֵּ‪ã‬יתִ‪ü‬י וְ‪è‬לִ‪ï‬י אֵ‪ä‬ין מִ‪ñ‬שְׁ‪û‬עָ‪ô‬ן וּמַ‪ñ‬שְׁ‪û‬עֵ‪ô‬נָ‪ó‬ה‪ ,‬כִּ‪î‬י אִ‪ä‬שָּׁ‪û‬ה‬ ‫אַ‪ä‬לְ‪ï‬מָ‪ñ‬נָ‪ó‬ה אָ‪ä‬נֹכִ‪î‬י‪ ,‬וּבְ‪ã‬יָ‪ִì‬די אֵ‪ä‬ין עַ‪ô‬תָּ‪ü‬ה כֹּל‪".‬‬ ‫ֶ‪ñ‬ה וַ‪è‬יֹּאמַ‪ñ‬ר‪:‬‬ ‫ֶ‪ï‬יה וַ‪è‬יְ‪ì‬נַ‪ó‬חֲ‪ë‬מ ָ‪é‬‬ ‫וַ‪è‬יֵּ‪ì‬צֵ‪õ‬א לְ‪ï‬בַ‪ã‬ב הַ‪é‬נַּ‪ó‬עַ‪ô‬ר לִ‪ְï‬דבָ‪ֶã‬ריהָ‪ ,é‬כִּ‪î‬י נִ‪ó‬כְ‪î‬מְ‪ñ‬רוּ ַרחֲ‪ë‬מָ‪ñ‬יו עָ‪ô‬ל ָ‪é‬‬ ‫"אַ‪ä‬לײַנָ‪ó‬א תִּ‪ü‬בְ‪ã‬כִּ‪î‬י‪ ,‬אִ‪ä‬שָּׁ‪û‬ה‪ ,‬עוֹד ֹלא פַּ‪ö‬סָּ‪ò‬ה כָּ‪î‬ל תִּ‪ְü‬קוָ‪è‬ה‪ ,‬שׁוּבִ‪ã‬י לְ‪ï‬כִ‪î‬י אֶ‪ä‬ל הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך שָׁ‪û‬אוּל וּבַ‪ã‬קְּ‪ú‬שִׁ‪û‬י‬ ‫מֵ‪ñ‬עִ‪ô‬מּוֹ כִּ‪î‬י יִ‪ì‬תֵּ‪ü‬ן אֶ‪ä‬ת מִ‪ñ‬שְׁ‪û‬פָּ‪ö‬טֵ‪ְí‬ך בְּ‪ã‬יָ‪ִì‬די וַ‪è‬אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י אוֹצִ‪õ‬יאֶ‪ä‬נּוּ לָ‪ï‬אוֹר‪ .‬מַ‪ñ‬הֲ‪ִé‬רי לְ‪ï‬כִ‪î‬י‪ ,‬וַ‪è‬אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י אֲ‪ä‬חַ‪ë‬כֶּ‪î‬ה לָ‪ְï‬ך‬ ‫פֹּה עַ‪ô‬ד שׁוּבֵ‪ְã‬ך‪".‬‬ ‫וַ‪è‬תַּ‪ü‬עַ‪ô‬שׂ הָ‪é‬אִ‪ä‬שָּׁ‪û‬ה כִּ‪ְî‬דבָ‪ָã‬ריו וַ‪è‬תָּ‪ü‬שָׁ‪û‬ב אֶ‪ä‬ל הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך וַ‪è‬תַּ‪ü‬גֶּ‪å‬דײַלוֹ אֶ‪ä‬ת דִּ‪ç‬בְ‪ֵã‬רי הַ‪é‬נַּ‪ó‬עַ‪ô‬ר‪ .‬וַ‪è‬יֹּאמֶ‪ñ‬ר הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך‪:‬‬ ‫"הֲ‪é‬בִ‪ã‬יאִ‪ä‬יהוּ אֵ‪ä‬לַ‪ï‬י‪".‬‬ ‫וַ‪è‬תִּ‪ְü‬קָרא הָ‪é‬אִ‪ä‬שָּׁ‪û‬ה לַ‪ï‬נַּ‪ó‬עַ‪ô‬ר‪ ,‬וַ‪è‬יָּ‪ì‬בוֹא וַ‪è‬יִּ‪ì‬שְׁ‪û‬תַּ‪ü‬חוּ לִ‪ï‬פְ‪ö‬נֵ‪ó‬י הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך אַ‪ä‬פַּ‪ö‬יִ‪ì‬ם אָ‪ְä‬רצָ‪õ‬ה‪ .‬וְ‪è‬הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך ָראָ‪ä‬ה‬ ‫אֶ‪ä‬תײַֹרְך שְׁ‪û‬נוֹתָ‪ü‬יו וַ‪è‬יִּ‪ì‬לְ‪ï‬עַ‪ô‬ג לוֹ בְּ‪ã‬לִ‪ï‬בּוֹ וַ‪è‬יֹּאמֶ‪ñ‬ר לוֹ‪:‬‬ ‫"הַ‪é‬אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה הוּא זֶ‪ê‬ה הַ‪é‬נַּ‪ó‬עַ‪ô‬ר אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר הִ‪é‬תְ‪ü‬פָּ‪ö‬אֵ‪ä‬ר בְּ‪ã‬אָ‪ä‬זְ‪ê‬נֵ‪ó‬י הָ‪é‬אִ‪ä‬שָּׁ‪û‬ה לֵ‪ï‬אמֹר‪ :‬אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י אוֹצִ‪õ‬יא אֶ‪ä‬ת‬ ‫מִ‪ñ‬שְׁ‪û‬פָּ‪ö‬טֵ‪ְí‬ך לָ‪ï‬אוֹר?" וַ‪è‬יַּ‪ì‬עַ‪ô‬ן הַ‪é‬נַּ‪ó‬עַ‪ô‬ר‪:‬‬ ‫"הַ‪é‬מִּ‪ñ‬שְׁ‪û‬פָּ‪ö‬ט לֵ‪ï‬אֹלהִ‪é‬ים וּבְ‪ã‬חַ‪ë‬סְ‪ò‬דּוֹ אֶ‪ä‬בְ‪ã‬טַ‪í‬ח‪ .‬יְ‪ì‬צַ‪õ‬וֶּ‪è‬ה הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך אֶ‪ä‬ת עַ‪ô‬בְ‪ã‬דּוֹ‪ ,‬וַ‪è‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר יוֵֹרנִ‪ó‬י אֱ‪ֹä‬להִ‪é‬ים‬ ‫ֶ‪ä‬שׁמֹר לַ‪ï‬עֲ‪ô‬שׂוֹת‪".‬‬ ‫אוֹתוֹ א ְ‪û‬‬ ‫וַ‪è‬יַּ‪ì‬סֵ‪ò‬ב הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך פָּ‪ö‬נָ‪ó‬יו מֵ‪ñ‬עִ‪ô‬מּוֹ אֶ‪ä‬ל הָ‪é‬אִ‪ä‬שָּׁ‪û‬ה וַ‪è‬יֹּאמַ‪ñ‬ר‪:‬‬ ‫"לְ‪ï‬כִ‪î‬י עִ‪ô‬מּוֹ וְ‪è‬יוֹשִׁ‪û‬יעֵ‪ְô‬ך אִ‪ä‬ם יוּכַ‪î‬ל‪".‬‬ ‫וַ‪è‬יֵּ‪ì‬לֶ‪ְï‬ך הַ‪é‬נַּ‪ó‬עַ‪ô‬ר עִ‪ô‬ם הָ‪é‬אִ‪ä‬שָּׁ‪û‬ה וַ‪è‬יְּ‪ì‬צַ‪õ‬וֶּ‪è‬נָּ‪ó‬ה לְ‪ï‬הוֹצִ‪õ‬יא אֵ‪ä‬לָ‪ï‬יו אֶ‪ä‬תײַהַ‪é‬כַּ‪î‬דִּ‪ç‬ים וַ‪è‬תּוֹצִ‪õ‬יאֵ‪ä‬ן‪ ,‬וַ‪è‬יַּ‪ְì‬ראֵ‪ä‬ן אֶ‪ä‬ת‬ ‫הָ‪é‬אִ‪ä‬ישׁ אֶ‪ä‬ת הָ‪é‬פְ‪ְö‬קדוּ בְּ‪ã‬יָ‪ì‬דוֹ‪ ,‬וַ‪è‬יִּ‪ì‬שָׁ‪û‬אָ‪ä‬לֵ‪ï‬הוּ‪" :‬הַ‪é‬כֶּ‪î‬רײַנָ‪ó‬א‪ ,‬הַ‪é‬אֵ‪ä‬לֶּ‪ï‬ה הֵ‪é‬ן הַ‪é‬כַּ‪î‬דִּ‪ç‬ים אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר הָ‪é‬יוּ‬ ‫מֻ‪ñ‬פְ‪ָö‬קדוֹת בְּ‪ã‬יָ‪ֶì‬דיָך?" וַ‪è‬יֹּאמֶ‪ñ‬ר הָ‪é‬אִ‪ä‬ישׁ‪" :‬אֵ‪ä‬לֶּ‪ï‬ה!"‬ ‫קולות אנוש חמים‬

‫‪119‬‬

‫הַ‪é‬נַּ‪ó‬עַ‪ô‬ר דָּ‪ç‬וִ‪è‬ד וְ‪è‬כַ‪î‬דֵּ‪ç‬י הַ‪é‬דְּ‪ç‬בַ‪ã‬שׁ ‪/‬‬

‫חַ‪ë‬יִּ‪ì‬ים נַ‪ó‬חְ‪ë‬מָ‪ñ‬ן בְּ‪ã‬יַ‪ì‬אלִ‪ï‬יק‬

‫א‪.‬‬ ‫בִּ‪ã‬ימֵ‪ñ‬י שָׁ‪û‬אוּל הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך יָ‪ì‬שְׁ‪û‬בָ‪ã‬ה בְּ‪ã‬אַ‪ä‬שְׁ‪ְû‬קלוֹן בְּ‪ֶã‬קֶרב הַ‪é‬פְּ‪ö‬לִ‪ï‬שְׁ‪û‬תִּ‪ü‬ים אִ‪ä‬שָּׁ‪û‬ה אַ‪ä‬לְ‪ï‬מָ‪ñ‬נָ‪ó‬ה מִ‪ñ‬ן‬ ‫מאֹד וְ‪è‬כֶ‪î‬סֶ‪ò‬ף ַרב לָ‪ï‬הּ‪ ,‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר‬ ‫הָ‪é‬עִ‪ô‬בְ‪ִã‬ריּוֹת‪ .‬וְ‪è‬הָ‪é‬אִ‪ä‬שָּׁ‪û‬ה יְ‪ì‬פַ‪ö‬תײַתֹּאַ‪ä‬ר וְ‪è‬טוֹבַ‪ã‬תײַמַ‪ְñ‬ראֶ‪ä‬ה עַ‪ô‬ד ְ‪ñ‬‬ ‫הִ‪é‬נְ‪ó‬חִ‪ë‬ילָ‪ï‬הּ בַּ‪ã‬עְ‪ô‬לָ‪ï‬הּ הֶ‪é‬עָ‪ô‬שִׁ‪û‬יר בְּ‪ã‬מוֹתוֹ‪ .‬וַ‪è‬יִּ‪ְì‬ראֶ‪ä‬נָּ‪ó‬ה נְ‪ó‬צִ‪õ‬יב פְּ‪ö‬לִ‪ï‬שְׁ‪û‬תִּ‪ü‬ים וַ‪è‬יִּ‪ì‬שָּׂ‪û‬א עֵ‪ô‬ינָ‪ó‬יו אֵ‪ä‬לֶ‪ï‬יהָ‪ ,é‬וַ‪è‬יַּ‪ì‬חֲ‪ë‬רשׁ‬ ‫מְ‪ñ‬זִ‪ê‬מּוֹת‪ ,‬כִּ‪î‬י בַּ‪ã‬יָּ‪ì‬מִ‪ñ‬ים הָ‪é‬הֵ‪é‬ם ֹלא נוְֹדעָ‪ô‬ה עוֹד יַ‪ì‬ד שָׁ‪û‬אוּל בַּ‪ã‬פְּ‪ö‬לִ‪ï‬שְׁ‪û‬תִּ‪ü‬ים‪ ,‬וַ‪è‬תָּ‪ָü‬רם יָ‪ָì‬דם עַ‪ô‬ל‬ ‫ֶ‪ü‬אגֹר אֶ‪ä‬ת כָּ‪î‬ל‬ ‫מאֹד לְ‪ï‬נַ‪ó‬פְ‪ö‬שָׁ‪û‬הּ‪ ,‬וַ‪è‬תָּ‪ָü‬קם וַ‪è‬תּ ֱ‪ä‬‬ ‫יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל וַ‪è‬יַּ‪ì‬עֲ‪ô‬שׂוּ בָּ‪ã‬הֶ‪é‬ם כִּ‪ְî‬רצוֹנָ‪ó‬ם‪ .‬וַ‪è‬תִּ‪ü‬יָרא הָ‪é‬אִ‪ä‬שָּׁ‪û‬ה ְ‪ñ‬‬ ‫שִׁ‪ְû‬קלֵ‪ï‬י זְ‪ê‬הָ‪é‬בָ‪ã‬הּ וְ‪è‬כַ‪î‬סְ‪ò‬פָּ‪ö‬הּ וַ‪è‬תִּ‪ü‬טְ‪í‬מְ‪ñ‬נֵ‪ó‬ם יָ‪ì‬דוֹת יָ‪ì‬דוֹת בְּ‪ã‬כַ‪î‬דֵּ‪ç‬י חֶ‪ֶë‬רשׂ‪ ,‬וּבְ‪ã‬פִ‪ö‬י הַ‪é‬כַּ‪î‬דִּ‪ç‬ים שָׂ‪û‬מָ‪ñ‬ה דְּ‪ç‬בַ‪ã‬שׁ‪,‬‬ ‫וַ‪è‬תִּ‪ü‬שָּׂ‪û‬אֵ‪ä‬ן בַּ‪ã‬סֵּ‪ò‬תֶ‪ü‬ר לִ‪ï‬שְׁ‪û‬כֵ‪î‬נָ‪ó‬הּ הָ‪é‬עִ‪ô‬בְ‪ִã‬רי‪ ,‬הוּא מוַֹדע בַּ‪ã‬עְ‪ô‬לָ‪ï‬הּ מֵ‪ñ‬אָ‪ä‬ז‪ .‬וַ‪è‬תַּ‪ü‬פְ‪ִö‬קיֵדן בְּ‪ã‬יָ‪ì‬דוֹ בִּ‪ã‬פְ‪ö‬נֵ‪ó‬י‬ ‫עֵ‪ִô‬דים‪ ,‬וְּדבַ‪ã‬ר הַ‪é‬כֶּ‪î‬סֶ‪ò‬ף וְ‪è‬הַ‪é‬זָּ‪ê‬הָ‪é‬ב הַ‪é‬טְּ‪í‬מוּנִ‪ó‬ים שָׁ‪û‬ם ֹלא הִ‪é‬גִּ‪å‬יָדה לוֹ‪ .‬וּבַ‪ã‬לַּ‪ï‬יְ‪ì‬לָ‪ï‬ה הַ‪é‬הוּא בָּ‪ְã‬רחָ‪ë‬ה‬ ‫הָ‪é‬אִ‪ä‬שָּׁ‪û‬ה מִ‪ñ‬ן הָ‪é‬עִ‪ô‬יר‪ ,‬וּמוַֹדע הָ‪é‬אַ‪ä‬לְ‪ï‬מָ‪ñ‬נָ‪ó‬ה טָ‪í‬מַ‪ñ‬ן אֶ‪ä‬ת כַּ‪î‬דֵּ‪ç‬י הַ‪é‬דְּ‪ç‬בַ‪ã‬שׁ בְּ‪ã‬אוֹצָ‪õ‬רוֹ בְּ‪ã‬אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת הַ‪é‬פִּ‪ö‬נּוֹת‬ ‫וַ‪è‬יִּ‪ì‬שְׁ‪û‬כָּ‪î‬חֵ‪ë‬ן‪.‬‬ ‫וַ‪è‬יְ‪ì‬הִ‪é‬י הַ‪é‬יּוֹם וַ‪è‬יַּ‪ì‬עַ‪ô‬שׂ הָ‪é‬אִ‪ä‬ישׁ מִ‪ñ‬שְׁ‪û‬תֶּ‪ü‬ה בְּ‪ã‬בֵ‪ã‬יתוֹ‪ ,‬כִּ‪î‬י הֵ‪é‬בִ‪ã‬יא אִ‪ä‬שָּׁ‪û‬ה לִ‪ï‬בְ‪ã‬נוֹ‪ .‬וַ‪è‬יָּ‪ì‬שֶׂ‪û‬ם דְּ‪ç‬בַ‪ã‬שׁ לִ‪ï‬פְ‪ö‬נֵ‪ó‬י‬ ‫הַ‪é‬קְּ‪ú‬רוּאִ‪ä‬ים‪ ,‬וְ‪ֹè‬לא מָ‪ñ‬צָ‪õ‬א לְ‪ï‬כֻ‪î‬לָּ‪ï‬ם‪ ,‬וַ‪è‬יּ ְ‪ìִê‬זכֹּר אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬פִּ‪ö‬קָּ‪ú‬דוֹן‪ ,‬וַ‪è‬יָּ‪ì‬בוֹא לְ‪ï‬אוֹצָ‪õ‬רוֹ לִ‪ï‬שְׁ‪û‬אָ‪ä‬לײַלוֹ מְ‪ñ‬עַ‪ô‬ט‬ ‫דְּ‪ç‬בַ‪ã‬שׁ מֵ‪ñ‬אֵ‪ä‬ת הַ‪é‬כַּ‪î‬דִּ‪ç‬ים‪ ,‬וַ‪è‬יְ‪ì‬הִ‪é‬י בַּ‪ã‬הֲ‪ִé‬ריקוֹ אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬כַּ‪î‬ד הָ‪é‬אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת — וְ‪è‬הִ‪é‬נֵּ‪ó‬ה זָ‪ê‬הָ‪é‬ב וָ‪è‬כֶ‪î‬סֶ‪ò‬ף מִ‪ñ‬תַּ‪ü‬חַ‪ë‬ת‬ ‫לְ‪ï‬מִ‪ñ‬כְ‪î‬סֵ‪ò‬ה הַ‪é‬דְּ‪ç‬בַ‪ã‬שׁ‪ .‬וַ‪è‬יְ‪ì‬סִ‪ò‬יתֵ‪ü‬הוּ בְּ‪ַã‬רק הַ‪é‬זָּ‪ê‬הָ‪é‬ב‪ ,‬וַ‪è‬יִּ‪ì‬מְ‪ñ‬עַ‪ô‬ל מַ‪ñ‬עַ‪ô‬ל‪ ,‬וַ‪è‬יִּ‪ì‬שְׁ‪û‬לַ‪ï‬ח יָ‪ì‬ד בְּ‪ã‬פִ‪ְö‬קדוֹן שְׁ‪û‬כֶ‪î‬נְ‪ó‬תּוֹ‬ ‫הָ‪é‬אַ‪ä‬לְ‪ï‬מָ‪ñ‬נָ‪ó‬ה‪ ,‬וַ‪è‬יִּ‪ì‬קַּ‪ú‬ח בַּ‪ã‬סֵּ‪ò‬תֶ‪ü‬ר אֶ‪ä‬ת כָּ‪î‬ל הַ‪é‬כֶּ‪î‬סֶ‪ò‬ף וְ‪è‬הַ‪é‬זָּ‪ê‬הָ‪é‬ב וַ‪è‬יַּ‪ì‬שֶׂ‪û‬ם בְּ‪ã‬כֵ‪î‬לָ‪ï‬יו וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬כַּ‪î‬דִּ‪ç‬ים מִ‪ñ‬לֵּ‪ï‬א‬ ‫אַ‪ä‬חֲ‪ֵë‬רי כֵ‪î‬ן דְּ‪ç‬בַ‪ã‬שׁ עַ‪ô‬ד שְׂ‪û‬פָ‪ö‬תָ‪ü‬ן כְּ‪î‬בָ‪ִã‬ראשׁוֹנָ‪ó‬ה‪ ,‬וּכְ‪î‬כַ‪î‬לּוֹתוֹ לַ‪ï‬עֲ‪ô‬שׂוֹת אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬תּוֹעֵ‪ô‬בָ‪ã‬ה וַ‪è‬יִּ‪ì‬מַ‪ñ‬ח יָ‪ָì‬דיו‬ ‫ְ‪û‬תּ וְ‪è‬אִ‪ä‬ישׁ ֹלא יָ‪ַì‬דע אֶ‪ä‬ת גְּ‪å‬נֵ‪ó‬בָ‪ã‬תוֹ‪.‬‬ ‫וַ‪è‬יֵּ‪ì‬צֵ‪õ‬א וַ‪è‬יֹּאכַ‪î‬ל וַ‪è‬יֵּ‪ì‬שׁ ְ‪ü‬‬ ‫ב‪.‬‬ ‫וַ‪è‬יְ‪ì‬הִ‪é‬י מִ‪ñ‬יָּ‪ì‬מִ‪ñ‬ים וַ‪è‬יֵּ‪ì‬צֵ‪õ‬א שָׁ‪û‬אוּל לְ‪ַï‬קצּוֹת בַּ‪ã‬פְּ‪ö‬לִ‪ï‬שְׁ‪û‬תִּ‪ü‬ים‪ ,‬וַ‪è‬יַּ‪ְì‬ך בָּ‪ã‬הֶ‪é‬ם מַ‪ñ‬כָּ‪î‬ה גְ‪å‬דוֹלָ‪ï‬ה וַ‪è‬יַּ‪ì‬פֵּ‪ö‬ל מֵ‪ñ‬הֶ‪é‬ם ָרב‪,‬‬ ‫וְ‪è‬גַ‪å‬ם נְ‪ó‬צִ‪õ‬יב אַ‪ä‬שְׁ‪ְû‬קלוֹן בַּ‪ã‬נּוֹפְ‪ö‬לִ‪ï‬ים‪ .‬וַ‪è‬תִּ‪ü‬שְׁ‪û‬מַ‪ñ‬ע הָ‪é‬אַ‪ä‬שְׁ‪ְû‬קלוֹנִ‪ó‬ית כִּ‪î‬י מֵ‪ñ‬ת הָ‪é‬אִ‪ä‬ישׁ הַ‪é‬צּוֶֹדה לָ‪ï‬הּ‪,‬‬ ‫וַ‪è‬תְּ‪ü‬בָ‪ֵã‬רְך אֶ‪ä‬תײַאֱ‪ֹä‬להִ‪é‬ים‪ ,‬וַ‪è‬תְּ‪ü‬מַ‪ñ‬הֵ‪é‬ר וַ‪è‬תָּ‪ü‬שָׁ‪û‬ב אֶ‪ä‬ל עִ‪ô‬יָרהּ וְ‪è‬אֶ‪ä‬ל בֵּ‪ã‬יתָ‪ü‬הּ‪ .‬וַ‪è‬תָּ‪ü‬בוֹא אֶ‪ä‬ל שְׁ‪û‬כֵ‪î‬נָ‪ó‬הּ‬ ‫לָ‪ַï‬קחַ‪ë‬ת פִּ‪ְö‬קדוֹנָ‪ó‬הּ‪ ,‬וַ‪è‬יּוֹצֵ‪õ‬א לָ‪ï‬הּ אֶ‪ä‬תײַכָּ‪î‬לײַהַ‪é‬כַּ‪î‬דִּ‪ç‬ים עַ‪ô‬ד אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת וַ‪è‬יְ‪ì‬שִׁ‪û‬יבֵ‪ã‬ן לְ‪ï‬יָ‪ָì‬דהּ בִּ‪ã‬פְ‪ö‬נֵ‪ó‬י הָ‪é‬עֵ‪ִô‬דים‬ ‫הָ‪ִé‬ראשׁוֹנִ‪ó‬ים‪ ,‬כֻּ‪î‬לָּ‪ï‬ן כְּ‪î‬מִ‪ñ‬סְ‪ò‬פָּ‪ָö‬רן וּכְ‪î‬מַ‪ְñ‬ראֵ‪ä‬יהֶ‪é‬ן מְ‪ñ‬לֵ‪ï‬אוֹת דְּ‪ç‬בַ‪ã‬שׁ עַ‪ô‬ד שְׂ‪û‬פָ‪ö‬תָ‪ü‬ן‪ ,‬כַּ‪î‬יּוֹם אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר הָ‪é‬פְ‪ְö‬קדוּ‬ ‫בְּ‪ã‬יָ‪ì‬דוֹ‪ ,‬אֵ‪ä‬ין נִ‪ó‬גְ‪ָå‬רע מְ‪ñ‬אוּמָ‪ñ‬ה‪ .‬וְ‪è‬הָ‪é‬אִ‪ä‬שָּׁ‪û‬ה לָ‪ְï‬קחָ‪ë‬ה אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬כַּ‪î‬דִּ‪ç‬ים וַ‪è‬תִּ‪ü‬שָּׂ‪û‬אֵ‪ä‬ן אֶ‪ä‬ל בֵּ‪ã‬יתָ‪ü‬הּ‪ .‬וַ‪è‬יְ‪ì‬הִ‪é‬י‬ ‫בְּ‪ã‬עָ‪ô‬רוֹתָ‪ü‬הּ אוֹתָ‪ü‬ן וְ‪è‬הִ‪é‬נֵּ‪ó‬ה ֹלא מָ‪ñ‬צְ‪õ‬אָ‪ä‬ה בְּ‪ã‬תוֹכָ‪î‬ן אֶ‪ä‬ת כַּ‪î‬סְ‪ò‬פָּ‪ö‬הּ וּזְ‪ê‬הָ‪é‬בָ‪ã‬הּ וַ‪è‬תִּ‪ü‬שָּׂ‪û‬א אֶ‪ä‬ת קוֹלָ‪ï‬הּ וַ‪è‬תֵּ‪ü‬בְ‪ã‬ךְּ‬ ‫ַ‪ã‬אבֹד לָ‪ï‬הּ כָּ‪î‬ל ְרכוּשָׁ‪û‬הּ יוֹם אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד‪ ,‬וְ‪è‬הִ‪é‬יא אִ‪ä‬שָּׁ‪û‬ה אַ‪ä‬לְ‪ï‬מָ‪ñ‬נָ‪ó‬ה‬ ‫מאֹד כִּ‪î‬י מָ‪ñ‬ה תַּ‪ü‬עֲ‪ô‬שֶׂ‪û‬ה עַ‪ô‬תָּ‪ü‬ה בּ ֲ‪ä‬‬ ‫ְ‪ñ‬‬ ‫ַ‪û‬תײַרוּח וּשְׂ‪û‬בֵ‪ã‬עַ‪ô‬ת עָ‪ô‬מָ‪ñ‬ל וּנְ‪ó‬דוִּדים‪ .‬וַ‪è‬תָּ‪ָü‬רץ וַ‪è‬תִּ‪ü‬צְ‪õ‬עַ‪ô‬ק אֶ‪ä‬ל שׁוֹפֵ‪ö‬ט הָ‪é‬עִ‪ô‬יר וַ‪è‬תְּ‪ü‬סַ‪ò‬פֶּ‪ö‬רײַלוֹ‬ ‫ַ‪ë‬‬ ‫וְּקשׁ‬ ‫אֶ‪ä‬תײַכָּ‪î‬לײַהַ‪é‬דָּ‪ç‬בָ‪ã‬ר וַ‪è‬יִּ‪ì‬שְׁ‪û‬מַ‪ñ‬ע הַ‪é‬שּׁוֹפֵ‪ö‬ט אֶ‪ä‬ת צַ‪õ‬עֲ‪ָô‬קתָ‪ü‬הּ‪ ,‬וַ‪è‬יֵּ‪ì‬ט אֹזֶ‪ê‬ן לְ‪ï‬כָ‪î‬ל דְּ‪ç‬בָ‪ֶã‬ריהָ‪ ,é‬וַ‪è‬יֹּאמַ‪ñ‬ר‪:‬‬ ‫ְ‪ñ‬תּ כַּ‪î‬סְ‪ò‬פֵּ‪ְö‬ך וּזְ‪ê‬הָ‪é‬בֵ‪ְã‬ך בַּ‪ã‬כַּ‪î‬דִּ‪ç‬ים?"‬ ‫"בִּ‪ã‬תִּ‪ü‬י‪ ,‬הֲ‪é‬יֵ‪ì‬שׁ לָ‪ְï‬ך עֵ‪ִô‬דים כִּ‪î‬י שַׂ‪û‬מ ְ‪ü‬‬ ‫וַ‪è‬תֹּאמֶ‪ñ‬ר הָ‪é‬אִ‪ä‬שָּׁ‪û‬ה‪" :‬אָ‪ä‬יִ‪ì‬ן‪ ".‬וַ‪è‬יֹּאמֶ‪ñ‬ר הַ‪é‬שּׁוֹפֵ‪ö‬ט‪" :‬אִ‪ä‬ם כֵּ‪î‬ן מָ‪ñ‬ה אֶ‪ä‬עֱ‪ô‬שֶׂ‪û‬ה לָ‪ְï‬ך‪ ,‬בִּ‪ã‬תִּ‪ü‬י? לְ‪ï‬כִ‪î‬י אֶ‪ä‬ל‬ ‫הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך שָׁ‪û‬אוּל‪ ,‬אוּלַ‪ï‬י יוֹשִׁ‪û‬יעֵ‪ְô‬ך הוּא‪".‬‬

‫‪118‬‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫הָ‪é‬עוֵֹרב וְ‪è‬הַ‪é‬זָּ‪ê‬מִ‪ñ‬יר ‪/‬‬

‫יְ‪ì‬הוָּדה שְׁ‪û‬טֵ‪í‬יְ‪ì‬נְ‪ó‬בֶּ‪ְã‬רג‬

‫הָ‪é‬עוֵֹרב וְ‪è‬הַ‪é‬זָּ‪ê‬מִ‪ñ‬יר ָרבוּ‪ ,‬זֶ‪ê‬ה אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר‪" :‬קוֹלִ‪ï‬י עָ‪ֵô‬רב מִ‪ñ‬קּוֹלְ‪ָï‬ך‪",‬‬ ‫וְ‪è‬זֶ‪ê‬ה אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר‪" :‬קוֹלִ‪ï‬י עָ‪ֵô‬רב מִ‪ñ‬קּוֹלְ‪ָï‬ך‪".‬‬ ‫ִ‪ì‬שׁפֹּט‪ ,‬וּמִ‪ñ‬י שֶׁ‪û‬קּוֹלוֹ‬ ‫הִ‪é‬תְ‪ü‬עָ‪ְô‬רבוּ וְ‪è‬אָ‪ä‬מְ‪ñ‬רוּ‪" :‬נִ‪ó‬שְׁ‪û‬אַ‪ä‬ל אֶ‪ä‬ת זֶ‪ê‬ה שֶׁ‪û‬יָּ‪ì‬בוֹא לִ‪ְï‬קָראתֵ‪ü‬נוּ תְּ‪ü‬חִ‪ë‬לָּ‪ï‬ה —וְ‪è‬י ְ‪û‬‬ ‫עָ‪ֵô‬רב יוֹתֵ‪ü‬ר יְ‪ì‬נַ‪ó‬קֵּ‪ú‬ר אֶ‪ä‬ת עֵ‪ô‬ין חֲ‪ë‬בֵ‪ã‬רוֹ‪".‬‬ ‫בָּ‪ã‬א לִ‪ְï‬קָראתָ‪ü‬ם חֲ‪ë‬זִ‪ê‬יר‪ .‬עָ‪ô‬מְ‪ñ‬דוּ וְ‪è‬שָׁ‪û‬רוּ שְׁ‪û‬נֵ‪ó‬יהֶ‪é‬ם לְ‪ï‬פָ‪ö‬נָ‪ó‬יו וְ‪è‬שָׁ‪û‬אֲ‪ä‬לוּ לְ‪ï‬מִ‪ñ‬שְׁ‪û‬פָּ‪ö‬טוֹ‪.‬‬ ‫עָ‪ô‬נָ‪ó‬ה הַ‪é‬חֲ‪ë‬זִ‪ê‬יר‪" :‬קוֹל הָ‪é‬עוֵֹרב עָ‪ֵô‬רב יוֹתֵ‪ü‬ר‪ ,‬שֶׁ‪û‬הוּא חָ‪ë‬זָ‪ê‬ק מִ‪ñ‬קּוֹל הַ‪é‬זָּ‪ê‬מִ‪ñ‬יר‪".‬‬ ‫הָ‪é‬עוֵֹרב נִ‪ó‬קֵּ‪ú‬ר אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת מֵ‪ñ‬עֵ‪ô‬ינֵ‪ó‬י הַ‪é‬זָּ‪ê‬מִ‪ñ‬יר‪.‬‬ ‫יָ‪ì‬שַׁ‪û‬ב לוֹ הַ‪é‬זָּ‪ê‬מִ‪ñ‬יר עַ‪ô‬ל אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד מֵ‪ñ‬עַ‪ô‬נְ‪ó‬פֵ‪ö‬י הָ‪é‬עֵ‪ô‬ץ וּבָ‪ã‬כָ‪î‬ה‪ .‬אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ הָ‪é‬עוֵֹרב‪" :‬לָ‪ï‬מָּ‪ñ‬ה אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה בּוֹכֶ‪î‬ה‪,‬‬ ‫זָ‪ê‬מִ‪ñ‬יר‪ ,‬עַ‪ô‬ל עֵ‪ô‬ינְ‪ָó‬ך שֶׁ‪û‬נִּ‪ó‬קַּ‪ְú‬רתִּ‪ü‬י? הֲ‪ֹé‬לא כָּ‪ְî‬ך הִ‪é‬תְ‪ü‬נֵ‪ó‬ינוּ מֵ‪ֹñ‬ראשׁ‪ ".‬עָ‪ô‬נָ‪ó‬ה הַ‪é‬זָּ‪ê‬מִ‪ñ‬יר‪ֹ" :‬לא עַ‪ô‬ל עֵ‪ô‬ינִ‪ó‬י‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י בּוֹכֶ‪î‬ה‪ ,‬עוֵֹרב‪ ,‬אֶ‪ä‬לָּ‪ï‬א עַ‪ô‬ל מָ‪ñ‬ה אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י בּוֹכֶ‪î‬ה? עַ‪ô‬ל שֶׁ‪û‬הַ‪é‬חֲ‪ë‬זִ‪ê‬יר הָ‪é‬יָ‪ì‬ה לִ‪ï‬י לְ‪ï‬שׁוֹפֵ‪ö‬ט‪".‬‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫‪121‬‬

‫וַ‪è‬יְ‪ì‬צַ‪õ‬ו הַ‪é‬נַּ‪ó‬עַ‪ô‬ר עוֹד וַ‪è‬יָּ‪ִì‬ריקוּ אֶ‪ä‬ת כָּ‪î‬ל הַ‪é‬דְּ‪ç‬בַ‪ã‬שׁ אֶ‪ä‬ל כֵּ‪î‬לִ‪ï‬ים אֲ‪ä‬חֵ‪ִë‬רים‪ ,‬אַ‪ä‬חֲ‪ֵë‬ריײַכֵ‪î‬ן הֵ‪ִé‬רים אֶ‪ä‬ת‬ ‫הַ‪é‬כַּ‪î‬דִּ‪ç‬ים אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת וַ‪è‬יְ‪ì‬נַ‪ó‬פְּ‪ö‬צֵ‪õ‬ן לְ‪ï‬עֵ‪ô‬ינֵ‪ó‬י כָּ‪î‬ל הַ‪é‬נִּ‪ó‬צָּ‪õ‬בִ‪ã‬ים שָׁ‪û‬ם‪ ,‬וַ‪è‬יְ‪ì‬הִ‪é‬י בְּ‪ã‬נַ‪ó‬פְּ‪ö‬צוֹ וַ‪è‬יִּ‪ì‬מָּ‪ñ‬צְ‪õ‬אוּ פִּ‪ö‬תְ‪ü‬אֹם‬ ‫שְׁ‪û‬נֵ‪ó‬י שִׁ‪ְû‬קלֵ‪ï‬י זָ‪ê‬הָ‪é‬ב נוֹצְ‪õ‬צִ‪õ‬ים מִ‪ñ‬תּוְֹך הַ‪é‬שְּׁ‪û‬בָ‪ִã‬רים‪ ,‬כִּ‪î‬י ָדבְ‪ã‬קוּ אֶ‪ä‬ל צַ‪õ‬לְ‪ï‬עוֹת הַ‪é‬כַּ‪î‬דִּ‪ç‬ים‪ ,‬וְ‪ֹè‬לא‬ ‫הִ‪é‬שִּׂ‪û‬יגָ‪å‬תַ‪ü‬ם יַ‪ì‬ד הַ‪é‬גַּ‪å‬נָּ‪ó‬ב‪ ,‬וַ‪è‬יִּ‪ì‬שָּׁ‪û‬אֲ‪ä‬רוּ שָׁ‪û‬ם‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬ז יָ‪ִì‬רים הַ‪é‬נַּ‪ó‬עַ‪ô‬ר אֶ‪ä‬ת שְׁ‪û‬נֵ‪ó‬י הַ‪é‬שְּׁ‪ָû‬קלִ‪ï‬ים לְ‪ï‬עֵ‪ô‬ינֵ‪ó‬י כָּ‪î‬ל הַ‪é‬קָּ‪ú‬הָ‪é‬ל וַ‪è‬יֹּאמֶ‪ñ‬ר‪" :‬הִ‪é‬נֵּ‪ó‬ה שְׁ‪û‬נֵ‪ó‬י הָ‪é‬עֵ‪ִô‬דים‪.‬‬ ‫הָ‪é‬אִ‪ä‬ישׁ עָ‪ô‬שָׂ‪û‬ה אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬תּוֹעֵ‪ô‬בָ‪ã‬ה בַּ‪ã‬סֵּ‪ò‬תֶ‪ü‬ר וּשְׁ‪û‬נֵ‪ó‬י הַ‪é‬שְּׁ‪ָû‬קלִ‪ï‬ים הָ‪é‬אִ‪ä‬לְּ‪ï‬מִ‪ñ‬ים גִּ‪å‬לּוּ עֲ‪ô‬ווֹנוֹ בַּ‪ã‬קָּ‪ú‬הָ‪é‬ל‪".‬‬ ‫וַ‪è‬יַּ‪ְì‬רא הַ‪é‬גַּ‪å‬נָּ‪ó‬ב כִּ‪î‬י נִ‪ó‬גְ‪å‬לָ‪ï‬ה עֲ‪ô‬ווֹנוֹ‪ ,‬וַ‪è‬יִּ‪ì‬תֵּ‪ü‬ן תּוָֹדה‪ ,‬וַ‪è‬יָּ‪ì‬שֶׁ‪û‬ב אֶ‪ä‬ת כָּ‪î‬ל הַ‪é‬פִּ‪ö‬קָּ‪ú‬דוֹן לָ‪ï‬אִ‪ä‬שָּׁ‪û‬ה‪ֹ ,‬לא הֶ‪é‬חְ‪ë‬סִ‪ò‬יר‬ ‫מְ‪ñ‬אוּמָ‪ñ‬ה‪ .‬וַ‪è‬יּוֹשַׁ‪û‬ע הַ‪é‬נַּ‪ó‬עַ‪ô‬ר בַּ‪ã‬יּוֹם הַ‪é‬הוּא בְּ‪ã‬חָ‪ë‬כְ‪î‬מָ‪ñ‬תוֹ אֶ‪ä‬ת הָ‪é‬אַ‪ä‬לְ‪ï‬מָ‪ñ‬נָ‪ó‬ה מִ‪ñ‬יַּ‪ì‬ד עוֹשְׁ‪ָû‬קהּ‪.‬‬ ‫וְ‪è‬שָׁ‪û‬אוּל וְ‪è‬כָ‪î‬ל יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל שָׁ‪û‬מְ‪ñ‬עוּ אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬מִּ‪ñ‬שְׁ‪û‬פָּ‪ö‬ט אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר עָ‪ô‬שָׂ‪û‬ה הַ‪é‬נַּ‪ó‬עַ‪ô‬ר וַ‪è‬יִּ‪ì‬שְׁ‪û‬תָּ‪ü‬אוּ‪ ,‬וַ‪è‬יֵּ‪ְì‬דעוּ כֻּ‪î‬לָּ‪ï‬ם‬ ‫רוּח אֱ‪ֹä‬להִ‪é‬ים בּוֹ‪ .‬וְ‪è‬שֵׁ‪û‬ם הַ‪é‬נַּ‪ó‬עַ‪ô‬ר דָּ‪ç‬וִ‪è‬ד‪ ,‬הוּא דָּ‪ç‬וִ‪è‬ד בֶּ‪ã‬ן יִ‪ì‬שַׁ‪û‬י בֵּ‪ã‬ית הַ‪é‬לַּ‪ï‬חְ‪ë‬מִ‪ñ‬י‪ ,‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר הָ‪é‬יָ‪ì‬ה‬ ‫כִּ‪î‬י ַ‪ë‬‬ ‫אַ‪ä‬חֲ‪ֵë‬ריײַכֵ‪î‬ן לְ‪ï‬מֶ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך עַ‪ô‬ל יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל‪.‬‬

‫‪120‬‬

‫קולות אנוש חמים‬

‫שָׁ‪û‬לוֹם לָ‪ְï‬ך אֶ‪ֶä‬רץ נֶ‪ó‬הְ‪é‬דֶּ‪ֶç‬רת ‪/‬‬

‫אִ‪ä‬ילָ‪ï‬ן גּוֹלְ‪ְï‬דהִ‪é‬יְרשׁ‬

‫הָ‪é‬יִ‪ì‬יתִ‪ü‬י בְּ‪ã‬פָּ‪ִö‬ריס וְ‪è‬גַ‪å‬ם בְּ‪ã‬רוֹמָ‪ñ‬א‪,‬‬ ‫ָראִ‪ä‬יתִ‪ü‬י אֶ‪ä‬ת שִׁ‪û‬בְ‪ã‬עַ‪ô‬ת פִּ‪ö‬לְ‪ï‬אֵ‪ä‬י תֵּ‪ü‬בֵ‪ã‬ל‪,‬‬ ‫בַּ‪ã‬קֹּטֶ‪í‬ב הַ‪é‬צְּ‪õ‬פוֹנִ‪ó‬י וְ‪è‬גַ‪å‬ם דָּ‪ç‬רוֹמָ‪ñ‬ה‬ ‫אַ‪ְä‬ך אֵ‪ä‬ין מָ‪ñ‬קוֹם כְּ‪î‬מוֹ אֶ‪ֶä‬רץ יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל‪.‬‬ ‫וּכְ‪î‬מוֹ גְּ‪å‬לוּיוֹת שֶׁ‪û‬ל נוֹף יָ‪ì‬פוֹת‬ ‫תְּ‪ü‬מוּנוֹת בְּ‪ã‬זִ‪ê‬כְ‪î‬רוֹנִ‪ó‬י עָ‪ô‬פוֹת‬ ‫כְּ‪î‬מוֹ בְּ‪ã‬עַ‪ô‬ד עֲ‪ָô‬דשָׁ‪û‬ה שֶׁ‪û‬ל מַ‪ñ‬צְ‪õ‬לֵ‪ï‬מָ‪ñ‬ה‪.‬‬ ‫בְּ‪ã‬תַ‪ְü‬רמִ‪ñ‬ילִ‪ï‬י אוֹתָ‪ü‬ן אֶ‪ä‬שָּׂ‪û‬א‬ ‫בְּ‪ã‬כָ‪î‬ל מָ‪ñ‬קוֹם‪ ,‬בְּ‪ã‬כָ‪î‬ל מַ‪ñ‬סָּ‪ò‬ע‪,‬‬ ‫ִקטְ‪í‬עֵ‪ô‬י פְּ‪ö‬סֵ‪ò‬יפָ‪ö‬ס מִ‪ñ‬תּוְֹך תְּ‪ü‬מוּנָ‪ó‬ה שְׁ‪û‬לֵ‪ï‬מָ‪ñ‬ה‪.‬‬ ‫פזמון‪ :‬שָׁ‪û‬לוֹם לָ‪ְï‬ך אֶ‪ֶä‬רץ נֶ‪ó‬הְ‪é‬דֶּ‪ֶç‬רת‪,‬‬ ‫עַ‪ô‬בְ‪ã‬דֵּ‪ְç‬ך הַ‪é‬דַּ‪ç‬ל נוֹשֵׂ‪û‬א לָ‪ְï‬ך שִׁ‪û‬יר מִ‪ñ‬זְ‪ê‬מוֹר‬ ‫גַּ‪å‬ם אִ‪ä‬ם לְ‪ï‬עִ‪ô‬תִּ‪ü‬ים נוֵֹדד אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י עַ‪ô‬ל דֶּ‪ֶç‬רְך —‬ ‫מָ‪ñ‬ה טוֹב ל ְ‪ïִó‬נדֹּד אַ‪ְä‬ך טוֹב יוֹתֵ‪ü‬ר לַ‪ï‬חֲ‪ë‬זֹר‪.‬‬ ‫צְ‪ִõ‬ריחֵ‪ë‬י הַ‪é‬מִּ‪ñ‬גְ‪å‬דָּ‪ç‬לִ‪ï‬ים בִּ‪ã‬ירוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם‬ ‫וְ‪è‬סִ‪ò‬מְ‪ñ‬טְ‪í‬אוֹת הַ‪é‬שּׁוּק הַ‪é‬צִּ‪õ‬בְ‪ã‬עוֹנִ‪ó‬י;‬ ‫גַּ‪å‬גּוֹת הָ‪ְé‬רעָ‪ô‬פִ‪ö‬ים שֶׁ‪û‬ל גִּ‪å‬בְ‪ã‬עָ‪ô‬תַ‪ü‬יִ‪ì‬ם‬ ‫הַ‪é‬נִּ‪ó‬בָּ‪ã‬טִ‪í‬ים מִ‪ñ‬בַּ‪ã‬עַ‪ô‬ד לְ‪ï‬חַ‪ë‬לּוֹנִ‪ó‬י‪,‬‬ ‫אֶ‪ä‬ת הָ‪é‬אָ‪ä‬בִ‪ã‬יב בְּ‪ã‬תֵ‪ü‬ל אָ‪ä‬בִ‪ã‬יב‪,‬‬ ‫אֶ‪ä‬ת סָ‪ò‬בָ‪ã‬תִ‪ü‬י וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת סָ‪ò‬בִ‪ã‬י‪,‬‬ ‫אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬חַ‪ë‬לָּ‪ï‬ה וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת נֵ‪ó‬רוֹת שַׁ‪û‬בָּ‪ã‬ת‪.‬‬ ‫אֶ‪ä‬ת יַ‪ì‬ם הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לַ‪ï‬ח מוּל אֱ‪ä‬דוֹם‬ ‫וְ‪è‬אֵ‪ä‬שֶׁ‪û‬ת לוֹט צוֹפָ‪ö‬ה לִ‪ï‬סְ‪ò‬דוֹם‬ ‫וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬קַּ‪ú‬יִ‪ì‬ץ בּוֹאֲ‪ä‬כָ‪î‬ה אֵ‪ä‬ילַ‪ï‬ת‪.‬‬

‫ֶ‪ñ‬יה הַ‪é‬כְּ‪î‬חֻ‪ë‬לִּ‪ï‬ים שֶׁ‪û‬ל הַ‪é‬כִּ‪î‬נֶּ‪ֶó‬רת‬ ‫מֵ‪ñ‬ימ ָ‪é‬‬ ‫ָ‪ָé‬רִקיע הַ‪é‬תּוֹאֵ‪ä‬ם מֵ‪ñ‬עָ‪ô‬ל‪.‬‬ ‫וְ‪è‬ה ַ‪ô‬‬ ‫וְ‪è‬הַ‪ְé‬רגָּ‪å‬שַׁ‪û‬ת הַ‪é‬בַּ‪ã‬יִ‪ì‬ת הַ‪é‬מֻּ‪ñ‬כֶּ‪ֶî‬רת‬ ‫בְּ‪ã‬תוְֹך עוְֹרַקי זוֶֹרמֶ‪ñ‬ת כְּ‪î‬מוֹ חַ‪ë‬שְׁ‪û‬מַ‪ñ‬ל‪.‬‬ ‫הָ‪ֵé‬רי הַ‪é‬גָּ‪å‬לִ‪ï‬יל וְ‪è‬הַ‪é‬שּׁוֹמְ‪ñ‬רוֹן‪,‬‬ ‫הַ‪é‬פַּ‪ְö‬רדֵּ‪ç‬סִ‪ò‬ים שֶׁ‪û‬בַּ‪ã‬שָּׁ‪û‬רוֹן‪,‬‬ ‫וִ‪è‬ילָ‪ִï‬דים בְּ‪ã‬גַ‪å‬ן הַ‪é‬מּוֹשָׁ‪û‬בָ‪ã‬ה;‬ ‫אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬כַּ‪ְî‬רמֶ‪ñ‬ל וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬יָּ‪ì‬ם‬ ‫אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת כֻּ‪î‬לָּ‪ï‬ם‬ ‫תָּ‪ü‬מִ‪ñ‬יד קוְֹרצִ‪õ‬ים‪ ,‬אוֹמְ‪ִñ‬רים בָּ‪ã‬רוְּך הַ‪é‬בָּ‪ã‬א‪.‬‬

‫פזמון‪ :‬שָׁ‪û‬לוֹם לָ‪ְï‬ך אֶ‪ֶä‬רץ נֶ‪ó‬הְ‪é‬דֶּ‪ֶç‬רת‪...‬‬

‫פזמון‪ :‬שָׁ‪û‬לוֹם לָ‪ְï‬ך אֶ‪ֶä‬רץ נֶ‪ó‬הְ‪é‬דֶּ‪ֶç‬רת‪...‬‬

‫שְׁ‪û‬חָ‪ë‬פִ‪ö‬ים ‪/‬‬

‫לֵ‪ï‬אָ‪ä‬ה גּוֹלְ‪ְï‬דבֶּ‪ְã‬רג‬

‫ָ‪ï‬נוּח‬ ‫סְ‪ò‬לָ‪ï‬עִ‪ô‬ים וָ‪è‬יָ‪ì‬ם‪ ,‬שְׁ‪û‬חָ‪ë‬פִ‪ö‬ים יָ‪ì‬שְׁ‪û‬בוּ ל ַ‪ë‬‬ ‫ְ‪î‬כּחֹם הַ‪é‬יּוֹם‪.‬‬ ‫הַ‪é‬יָּ‪ì‬ם ָ‪î‬כּחֹל‪ ,‬לְ‪ï‬אַ‪ä‬ט ִ‪ì‬ישֹּׁב הָ‪é‬רוּחַ‪,ë‬‬ ‫מֶ‪ְñ‬רחָ‪ë‬ב וָ‪è‬רוֹם‪.‬‬ ‫שַׁ‪û‬לְ‪ï‬וָ‪è‬ה ָ‪î‬כּזֹאת עַ‪ô‬ל סֶ‪ò‬לַ‪ï‬ע וְ‪è‬עַ‪ô‬ל מַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם‪,‬‬ ‫ְ‪ã‬בּחֶֹדשׁ אָ‪ä‬ב!‬ ‫הִ‪é‬נֵּ‪ó‬ה אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד הִ‪é‬מְ‪ִñ‬ריא‪ ,‬פָּ‪ַö‬רשׂ כְּ‪î‬נָ‪ó‬פַ‪ö‬יִ‪ì‬ם‪,‬‬ ‫וְ‪è‬עָ‪ô‬ף‪.‬‬

‫שלום לך ארץ נהדרת‬

‫‪125‬‬

‫מִ‪ñ‬גְ‪å‬דַּ‪ç‬לײַהַ‪é‬שָּׁ‪û‬עוֹן ‪/‬‬ ‫בְּ‪ã‬מִ‪ñ‬גְ‪å‬דַּ‪ç‬לײַהַ‪é‬שָּׁ‪û‬עוֹן‬ ‫כָּ‪î‬ל חַ‪ë‬לּוֹן‬ ‫הוּא בְּ‪ã‬צֶ‪õ‬בַ‪ã‬ע אַ‪ä‬חֵ‪ë‬ר‪,‬‬ ‫בְּ‪ã‬מִ‪ñ‬גְ‪å‬דַּ‪ç‬לײַהַ‪é‬שָּׁ‪û‬עוֹן‬ ‫הַ‪é‬שָּׁ‪û‬עוֹת מְ‪ñ‬בַ‪ã‬לּוֹת אֶ‪ä‬ת זְ‪ê‬מַ‪ñ‬נָּ‪ó‬ן‪.‬‬ ‫הֵ‪é‬ן יוֹשְׁ‪û‬בוֹת‬ ‫עֲ‪ô‬טוּפוֹת בִּ‪ã‬שְׂ‪û‬מִ‪ñ‬יכָ‪î‬ה‬ ‫וּבִ‪ã‬צְ‪õ‬רוֹר צְ‪õ‬עִ‪ô‬יפִ‪ö‬ים‬ ‫וְ‪è‬רוֹאוֹת‪ ,‬אֵ‪ä‬יְך מִ‪ñ‬בַּ‪ã‬עַ‪ô‬ד לַ‪ï‬זְּ‪ê‬גוּגִ‪å‬ית‬ ‫הַ‪é‬דְּ‪ç‬בָ‪ִã‬רים מִ‪ñ‬שְׁ‪û‬תַּ‪ü‬קְּ‪ú‬פִ‪ö‬ים‬ ‫בְּ‪ã‬שֶׁ‪û‬בַ‪ã‬ע — הָ‪é‬עִ‪ô‬יר כְּ‪î‬חַ‪ë‬לְ‪ï‬חַ‪ë‬לִּ‪ï‬ית‪,‬‬ ‫בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬מוֹנֶ‪ó‬ה — כְּ‪î‬תֻ‪ü‬מָּ‪ñ‬ה;‬ ‫בְּ‪ã‬תֵ‪ü‬שַׁ‪û‬ע — סְ‪ò‬גֻ‪å‬לָּ‪ï‬ה הַ‪é‬שְּׁ‪û‬לוּלִ‪ï‬ית‬ ‫וּשְׂ‪û‬פָ‪ö‬תָ‪ü‬הּײַאֲ‪ֻä‬דמָּ‪ñ‬ה;‬ ‫תְּ‪ü‬כֻ‪î‬לִּ‪ï‬ים כּוֹכְ‪î‬בֵ‪ã‬י הַ‪é‬בֶֹּקר‬ ‫וְ‪è‬כוֹכְ‪î‬בֵ‪ã‬י הָ‪é‬עֶ‪ֶô‬רב — אוֶֹקר‪.‬‬

‫כיכר השעון יפו ‪,1966‬‬ ‫צילום‪ :‬רודי ויסנשטין‬

‫‪124‬‬

‫שלום לך ארץ נהדרת‬

‫נוִּרית זַ‪ְê‬רחִ‪ë‬י‬ ‫בְּ‪ã‬מִ‪ñ‬גְ‪å‬דַּ‪ç‬לײַהַ‪é‬שָּׁ‪û‬עוֹן‬ ‫בְּ‪ֹã‬ראשׁוֹ‪ ,‬צֹהַ‪é‬ר יֵ‪ì‬שׁ‪,‬‬ ‫שָׁ‪û‬ם יוֹשֶׁ‪û‬בֶ‪ã‬ת חָ‪ë‬מֵ‪ñ‬שׁ‬ ‫וְ‪è‬תָ‪ü‬מִ‪ñ‬יד מְ‪ñ‬צִ‪õ‬יצָ‪õ‬ה בָּ‪ã‬אֶ‪ä‬שְׁ‪û‬נָ‪ó‬ב —‬ ‫פַּ‪ö‬עֲ‪ô‬מַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם בַּ‪ã‬יּוֹם‬ ‫הִ‪é‬יא רוֹאָ‪ä‬ה אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬כֹּל‬ ‫זָ‪ê‬הָ‪é‬ב‪.‬‬

‫עֵ‪ô‬ין גֶּ‪ִå‬די ‪/‬‬

‫אֵ‪ä‬יתָ‪ü‬ן פֶּ‪ֶö‬רץ‬

‫יַ‪ì‬ם הַ‪é‬מָּ‪ñ‬וֶ‪è‬ת הַ‪é‬כָּ‪î‬חֹל בַּ‪ã‬לָּ‪ï‬אט יָ‪ì‬נוּעַ‪ô‬‬ ‫וּמִ‪ñ‬מַּ‪ñ‬עַ‪ô‬ל עֲ‪ô‬נָ‪ó‬נָ‪ó‬ה ְקטַ‪í‬נָּ‪ó‬ה תָּ‪ü‬שׁוּט‪,‬‬ ‫עֵ‪ô‬ץ הָ‪é‬אֵ‪ä‬שֶׁ‪û‬ל בִּ‪ְã‬דמָ‪ñ‬מָ‪ñ‬ה יָ‪ì‬זוּעַ‪ô‬‬ ‫וְ‪è‬כָ‪î‬ל ַקו כָּ‪î‬חֹל יָ‪ì‬פֶ‪ö‬ה חָ‪ë‬רוּט‪.‬‬ ‫הָ‪é‬אֲ‪ָä‬דמָ‪ñ‬ה תַּ‪ü‬צְ‪õ‬הִ‪é‬יב בְּ‪ã‬לַ‪ï‬הַ‪é‬ט שֶׁ‪û‬מֶ‪ñ‬שׁ‬ ‫וְ‪è‬אָ‪ä‬בָ‪ã‬ק מַ‪ñ‬חֲ‪ë‬נִ‪ó‬יק יָ‪ì‬עוּף בָּ‪ã‬רוּם‪,‬‬ ‫אַ‪ְä‬ך עֵ‪ô‬ין גֶּ‪ִå‬די ֹלא תִּ‪ü‬סְ‪ò‬בֹּל בַּ‪ã‬כֶּ‪î‬מֶ‪ñ‬שׁ‪,‬‬ ‫בָּ‪ã‬הּ יִ‪ì‬שְׁ‪ֹû‬לט גָּ‪å‬וֶ‪è‬ן יָ‪ֹì‬רק וָ‪è‬חוּם‪.‬‬ ‫פזמון‪ :‬עֵ‪ô‬ין גֶּ‪ִå‬די‪ ,‬עֵ‪ô‬ין גֶּ‪ִå‬די —‬ ‫מֶ‪ñ‬ה הָ‪é‬יָ‪ì‬ה כִּ‪î‬י צָ‪õ‬מַ‪ñ‬חְ‪ë‬תְּ‪ ü‬בַּ‪ã‬חַ‪ë‬מָּ‪ñ‬ה?‬ ‫עֵ‪ô‬ין גֶּ‪ִå‬די‪ ,‬עֵ‪ô‬ין גֶּ‪ִå‬די —‬ ‫אֵ‪ä‬יְך פְּ‪ö‬לָ‪ï‬גִ‪å‬ים בָּ‪ְã‬ך חוֹתְ‪ִü‬רים בַּ‪ã‬שְּׁ‪û‬מָ‪ñ‬מָ‪ñ‬ה‪.‬‬ ‫עֵ‪ô‬ין גֶּ‪ִå‬די‪ ,‬עֵ‪ô‬ין גֶּ‪ִå‬די —‬ ‫בָּ‪ã‬הּ הַ‪é‬יֹּפִ‪ö‬י יוֹפַ‪ö‬ע בְּ‪ã‬כָ‪î‬ל הוֹד‬ ‫וְ‪è‬הַ‪é‬לֵּ‪ï‬ב יְ‪ì‬הַ‪ְé‬רהֵ‪é‬ר וְ‪è‬יַ‪ì‬חֲ‪ë‬מֹד‪.‬‬ ‫יַ‪ì‬ם הַ‪é‬מָּ‪ñ‬וֶ‪è‬ת הַ‪é‬כָּ‪î‬חֹל בַּ‪ã‬לָּ‪ï‬אט יָ‪ì‬נוּעַ‪ô‬‬ ‫וְ‪è‬כָ‪î‬ל הַ‪é‬ר פֹּה יִ‪ì‬תְ‪ü‬נַ‪ó‬שֵּׂ‪û‬א גֵּ‪å‬אֶ‪ä‬ה וָ‪ָè‬רם‬ ‫וְ‪è‬נַ‪ó‬חַ‪ë‬ל עֲ‪ô‬רוּגוֹת‪ ,‬זֶ‪ê‬ה הַ‪é‬יָּ‪ì‬דוּעַ‪ô‬‬ ‫מַ‪ñ‬הֲ‪é‬לָ‪ï‬כוֹ יֵ‪ì‬ישִׁ‪û‬יר אֶ‪ä‬ל תּוְֹך הַ‪é‬יָּ‪ì‬ם‪.‬‬ ‫הָ‪é‬אֲ‪ָä‬דמָ‪ñ‬ה תַּ‪ü‬צְ‪õ‬הִ‪é‬יב בְּ‪ã‬לַ‪ï‬הַ‪é‬ט שֶׁ‪û‬מֶ‪ñ‬שׁ‪,‬‬ ‫אַ‪ְä‬ך עֵ‪ô‬ין גֶּ‪ִå‬די הִ‪é‬יא נְ‪ó‬וֵ‪è‬ה מִ‪ְñ‬דבָּ‪ã‬ר;‬ ‫יוֹם חָ‪ָë‬דשׁ אֵ‪ä‬ינוֹ דּוֹמֶ‪ñ‬ה לְ‪ï‬אֶ‪ä‬מֶ‪ñ‬שׁ‬ ‫וְ‪è‬עָ‪ô‬תִ‪ü‬יד מַ‪ñ‬זְ‪ê‬הִ‪é‬יר צוֹפֵ‪ö‬ן לָ‪ï‬הּ הַ‪é‬מָּ‪ñ‬חָ‪ë‬ר‪.‬‬ ‫פזמון‪...‬‬

‫שחפים ‪/‬‬

‫פנחס זמיר‬

‫השחפים הם עופות ים‪ ,‬בהם מינים גדולים ובינוניים‪ .‬יש להם צוואר ארוך‪,‬‬ ‫וכנפיים ארוכות ומחודדות‪ ,‬המתאימות לדאייה ממושכת בגובה נמוך‬ ‫בעזרת רוחות הים‪ .‬גופם מוצק‪ ,‬הרגליים קצרות ובעלות קרום שחייה בין‬ ‫האצבעות‪ ,‬והמקור גדול ומותאם לתפיסת דגים‪ .‬השחפים אינם שחיינים‬ ‫מהירים‪ ,‬יש להם יכולת טובה לעוף‪ ,‬הם גולשים על המים או דואים‬ ‫מעליהם‪ .‬הם צפים על המים בעזרת האוויר הכלוא בין נוצותיהם‪ .‬השחפים‬ ‫ניזונים מדגים ומצדפות‪ .‬הם נוהגים להיצמד למסלולי אוניות ולאכול את‬ ‫שיירי המזון שזורקים מהאוניות אל הים‪.‬‬ ‫חלקם של השחפים הסתגל גם הם לחפש מזון על היבשה‪ ,‬הם נוברים‬ ‫בהמוניהם במזבלות ישראל או טורפים גוזָ‪ê‬לים או ביצים בקני עופות‬ ‫אחרים‪ ,‬ואפילו תופסים חרקים לעת מצוא‪ .‬השחפים שותים בעת הצורך מי‬ ‫ים‪ ,‬ופולטים את עודף המלח דרך נחיריהם‪ .‬בדרך כלל הם שוהים על‬ ‫החופים ואינם מתרחקים למרחק גדול מהיבשה‪.‬‬ ‫לארץ מגיעים‪ ,‬מאירופה הקרה‪ ,‬כחמישה עשר מינים של שחפים‪,‬‬ ‫המשתייכים לשני סוגים‪ ,‬כדי לחרוף בה את חודשי החורף‪ .‬הסוג היחיד‬ ‫המקנן בארץ הוא השחף הכספי‪ .‬הוא חי בלהקות ענקיות המונות לפעמים‬ ‫אלפי שחפים‪ .‬להקות אלו‪ ,‬שחלקן מחפש מזון באתר הזבל בחיריה‪ ,‬מקננות‬ ‫במושבות גדולות‪ ,‬בנות אלפי זוגות‪ ,‬וכל זוג שומר על תחום הקן שלו‪.‬‬ ‫להקות השחפים ממריאות ועפות במסלולי הגישה של‬ ‫מטוסי הנוסעים הנוחתים בנמל התעופה בן גוריון‪,‬‬ ‫והממריאים ממנו‪ ,‬ובכך הן מסכנות את‬ ‫המטוסים‪ ,‬וחיי הנוסעים‪.‬‬ ‫)על פי לקסיקון ציפורים בישראל(‬

‫‪126‬‬

‫שלום לך ארץ נהדרת‬

‫כֵּ‪î‬ן‪ ,‬הַ‪é‬כֹּל זָ‪ê‬הָ‪é‬ב‬ ‫פִּ‪ö‬תְ‪ü‬חוּ נָ‪ó‬א אֶ‪ä‬ת שַׁ‪û‬עֲ‪ֵô‬רי הַ‪é‬זָּ‪ê‬הָ‪é‬ב‬ ‫הַ‪é‬צַּ‪õ‬דִּ‪ç‬יִקים בּוֹ יָ‪ì‬בוֹאוּ עַ‪ô‬כְ‪î‬שָׁ‪û‬ו‬ ‫הִ‪é‬נֵּ‪ó‬ה הִ‪é‬גִּ‪å‬יעַ‪ ô‬כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר תּוֹר הַ‪é‬זָּ‪ê‬הָ‪é‬ב‬ ‫הִ‪é‬נֵּ‪ó‬ה פּוֹסְ‪ò‬עִ‪ô‬ים הֵ‪é‬ם בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬בִ‪ã‬יל הַ‪é‬זָּ‪ê‬הָ‪é‬ב‬ ‫וּמְ‪ñ‬חַ‪ë‬יְּ‪ì‬כִ‪î‬ים בְּ‪ã‬שִׁ‪û‬נֵּ‪ó‬י הַ‪é‬זָּ‪ê‬הָ‪é‬ב‬ ‫כֵּ‪î‬ן‪ ,‬הַ‪é‬כֹּל זָ‪ê‬הָ‪é‬ב‬ ‫ֹלא כָּ‪î‬ל אָ‪ָä‬דם אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר יוֹצֵ‪õ‬א לָ‪ְï‬רחוֹב‬ ‫רוֹאֶ‪ä‬ה אֶ‪ä‬ת מָ‪ñ‬ה שֶׁ‪û‬לְּ‪ï‬פָ‪ö‬נָ‪ó‬יו‪,‬‬ ‫עַ‪ô‬ל פִּ‪ö‬י הָ‪ֹé‬רב אָ‪ָä‬דם יוֹצֵ‪õ‬א לָ‪ְï‬רחוֹב‬ ‫וְ‪è‬הוּא טָ‪í‬רוּד בְּ‪ã‬עִ‪ô‬נְ‪ó‬יָ‪ì‬נָ‪ó‬יו‪,‬‬ ‫מִ‪ñ‬תְ‪ü‬חַ‪ë‬שֵּׁ‪û‬ק לָ‪ï‬גֶ‪å‬שֶׁ‪û‬ת אֵ‪ä‬לָ‪ï‬יו ָקרוֹב‬ ‫וְ‪è‬לוֹמַ‪ñ‬ר לוֹ בִּ‪ã‬צְ‪õ‬חוֹק ָרחָ‪ë‬ב‪:‬‬ ‫אֵ‪ä‬יזֶ‪ê‬ה לֵ‪ï‬יל‬ ‫אֵ‪ä‬יזֶ‪ê‬ה יָ‪ì‬ם‬ ‫אֵ‪ä‬יזֶ‪ê‬ה צֵ‪õ‬ל‬ ‫כַּ‪î‬מָּ‪ñ‬ה חַ‪ë‬ם‬ ‫תִּ‪ü‬שְׁ‪û‬תּוֹלֵ‪ï‬ל‬ ‫מְ‪ñ‬טֻ‪í‬מְ‪ñ‬טָ‪í‬ם‬ ‫תִּ‪ü‬תְ‪ü‬בַּ‪ã‬טֵּ‪í‬ל‬ ‫עִ‪ô‬ם כֻּ‪î‬לָּ‪ï‬ם‬ ‫תְּ‪ü‬צַ‪õ‬לְ‪ï‬צֵ‪õ‬ל‬ ‫כָּ‪î‬כָ‪î‬ה סְ‪ò‬תָ‪ü‬ם‬ ‫תִּ‪ü‬סְ‪ò‬תַּ‪ü‬כֵּ‪î‬ן‬ ‫בֶּ‪ã‬ן אָ‪ָä‬דם‬ ‫כֵּ‪î‬ן‪ ,‬הַ‪é‬כֹּל זָ‪ê‬הָ‪é‬ב‬ ‫הַ‪é‬כֹּל זָ‪ê‬הָ‪é‬ב!‬ ‫תל אביב ‪ ,1912‬ראובן רובין‪,‬‬ ‫צייר ישראלי‪1974–1893 ,‬‬

‫שלום לך ארץ נהדרת‬

‫‪129‬‬

‫ַ‪é‬הכֹּל זָ‪ê‬הָ‪é‬ב ‪/‬‬

‫חַ‪ë‬יִּ‪ì‬ים חֶ‪ë‬פֶ‪ö‬ר‬

‫אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה יוֹצֵ‪õ‬א לָ‪ï‬עוֹלָ‪ï‬ם הָ‪ָé‬רחָ‪ë‬ב‬ ‫אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה מַ‪ñ‬בִּ‪ã‬יט וְ‪è‬הַ‪é‬כֹּל פֹּה זָ‪ê‬הָ‪é‬ב‬ ‫אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה יוֹשֵׁ‪û‬ב מוּל הַ‪é‬יָּ‪ì‬ם וְ‪è‬נִ‪ó‬שְׁ‪û‬זָ‪ê‬ף‬ ‫וּמְ‪ñ‬לַ‪ï‬טֵּ‪í‬ף תַּ‪ü‬לְ‪ï‬תַּ‪ü‬לִּ‪ï‬ים שֶׁ‪û‬ל זָ‪ê‬הָ‪é‬ב‬ ‫כֵּ‪î‬ן‪ ,‬הַ‪é‬כֹּל זָ‪ê‬הָ‪é‬ב‬ ‫אֶ‪ä‬ל הַ‪é‬פַּ‪ְö‬רדֵּ‪ç‬ס אֶ‪ä‬סְ‪ò‬תַּ‪ü‬נֵּ‪ó‬ן כְּ‪î‬גַ‪å‬נָּ‪ó‬ב‬ ‫וְ‪è‬אֶ‪ä‬תְ‪ü‬נַ‪ó‬פֵּ‪ö‬ל עַ‪ô‬ל תַּ‪ü‬פּוּחַ‪ ë‬זָ‪ê‬הָ‪é‬ב‬ ‫וְ‪è‬אִ‪ä‬ם אֶ‪ְä‬רצֶ‪õ‬ה בְּ‪ã‬יוֹם חֹם וְ‪è‬שָׁ‪ָû‬רב‬ ‫אֶ‪ä‬שְׁ‪û‬כַּ‪î‬ב לִ‪ï‬י בֵּ‪ã‬ין שִׁ‪û‬בּוֹלֵ‪ï‬י הַ‪é‬זָּ‪ê‬הָ‪é‬ב‬ ‫וְ‪è‬זֶ‪ê‬ה שָׁ‪û‬וֶ‪è‬ה "מַ‪ְñ‬רגָּ‪ִå‬רינָ‪ó‬ה חָ‪ë‬לָ‪ï‬ב"‬ ‫כֵּ‪î‬ן‪ ,‬הַ‪é‬כֹּל זָ‪ê‬הָ‪é‬ב‬ ‫ֹלא כָּ‪î‬ל אָ‪ָä‬דם אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר יוֹצֵ‪õ‬א לָ‪ְï‬רחוֹב‬ ‫רוֹאֶ‪ä‬ה אֶ‪ä‬ת מָ‪ñ‬ה שֶׁ‪û‬לְּ‪ï‬פָ‪ö‬נָ‪ó‬יו‪,‬‬ ‫עַ‪ô‬ל פִּ‪ö‬י הָ‪ֹé‬רב אָ‪ָä‬דם יוֹצֵ‪õ‬א לָ‪ְï‬רחוֹב‬ ‫וְ‪è‬הוּא טָ‪í‬רוּד בְּ‪ã‬עִ‪ô‬נְ‪ó‬יָ‪ì‬נָ‪ó‬יו‪,‬‬ ‫מִ‪ñ‬תְ‪ü‬חַ‪ë‬שֵּׁ‪û‬ק לָ‪ï‬גֶ‪å‬שֶׁ‪û‬ת אֵ‪ä‬לָ‪ï‬יו ָקרוֹב‬ ‫וְ‪è‬לוֹמַ‪ñ‬ר לוֹ בִּ‪ã‬צְ‪õ‬חוֹק ָרחָ‪ë‬ב‪:‬‬ ‫אֵ‪ä‬יזֶ‪ê‬ה לֵ‪ï‬יל‬ ‫אֵ‪ä‬יזֶ‪ê‬ה יָ‪ì‬ם‬ ‫אֵ‪ä‬יזֶ‪ê‬ה צֵ‪õ‬ל‬ ‫כַּ‪î‬מָּ‪ñ‬ה חַ‪ë‬ם‬ ‫הִ‪é‬סְ‪ò‬תַּ‪ü‬כֵּ‪î‬ל‬ ‫בֶּ‪ã‬ן אָ‪ָä‬דם‬ ‫כֵּ‪î‬ן‪ ,‬הַ‪é‬כֹּל זָ‪ê‬הָ‪é‬ב‬ ‫הַ‪é‬כֹּל זָ‪ê‬הָ‪é‬ב‪.‬‬ ‫מִ‪ñ‬חוּץ לָ‪ï‬עִ‪ô‬יר מְ‪ִñ‬ריחִ‪ë‬ים אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬סְּ‪ò‬תָ‪ü‬ו‬ ‫וּמְ‪ñ‬חַ‪ë‬כִּ‪î‬ים לְ‪ï‬גִ‪å‬שְׁ‪û‬מֵ‪ñ‬י הַ‪é‬זָּ‪ê‬הָ‪é‬ב‬ ‫וּכְ‪î‬בָ‪ã‬ר הַ‪é‬יָּ‪ì‬ם מִ‪ñ‬תְ‪ü‬רוֹמֵ‪ñ‬ם בְּ‪ã‬גַ‪å‬לָּ‪ï‬יו‬ ‫וּמִ‪ñ‬סְ‪ò‬תַּ‪ü‬עֵ‪ô‬ר עַ‪ô‬ל חוֹלוֹת הַ‪é‬זָּ‪ê‬הָ‪é‬ב‬ ‫אֶ‪ä‬פְ‪ö‬שָׁ‪û‬ר לַ‪ï‬חְ‪ë‬טֹף ֶרבְ‪ã‬מָ‪ñ‬טִ‪í‬יזְ‪ê‬ם עַ‪ô‬כְ‪î‬שָׁ‪û‬ו‪.‬‬

‫‪128‬‬

‫שלום לך ארץ נהדרת‬

‫צֵ‪õ‬יד זאבים ‪/‬‬

‫יהואש ביבר‬

‫בשָ‪û‬נה ההיא‪ ,‬הִ‪é‬תרבּוּ מְ‪ñ‬זֵ‪ê‬י רעב בסביבָ‪ã‬תנוּ‪ .‬הם נְדדוּ ובאו מעֶ‪ô‬ברוֹ המזרחי של‬ ‫היַ‪ì‬רדן‪ ,‬מֵ‪ñ‬חֲ‪ë‬מַ‪ñ‬ת בּצוֶֹרת גדולה שבאה שם‪ .‬הרועים הבֶּ‪ã‬דווִ‪è‬ים נדדוּ עם עֶ‪ô‬דֵריהם‬ ‫למקומות מרוחקים‪ ,‬חיות הבּר הִ‪é‬תמעֲ‪ô‬טוּ‪ ,‬ועַ‪ô‬ם הזאבים נותר בלי טֶ‪í‬רף‪ .‬הֵ‪é‬ם‬ ‫הֵ‪é‬עֵ‪ô‬זוּ‪ ,‬פּרצוּ לַ‪ï‬דירים‪ ,‬כמעט לילה לילה הִ‪é‬תנפּלוּ על העֲ‪ָô‬דרים‪ ,‬הרגו כבשׂים‬ ‫וטָ‪í‬רפו באכזריוּת‪ .‬לִ‪ï‬בּם של הרועים ָדאב בראוֹתם את מִ‪ñ‬בחר העֵ‪ô‬דר נִ‪ó‬טרף‪.‬‬ ‫נשאר רק אֶ‪ä‬מצָ‪õ‬עי אחרון — צַ‪õ‬יִ‪ì‬ד המוני והַ‪é‬שמָ‪ñ‬דה גמורה של הזאבים‪ .‬בעניין‬ ‫כזה אין רחמים‪ ,‬או הם או העדר‪ .‬מוּמחים בהִ‪é‬לכוֹת ציִ‪ì‬ד לא היו בקיבוץ‪ .‬כולם‬ ‫אנשי עָ‪ô‬מָ‪ñ‬ל ולא אנשי ציִ‪ì‬ד‪ .‬הוחלט לקבּל עֵ‪ô‬צה מֵ‪ñ‬אבּוּײַחַ‪ë‬סן הצייָ‪ì‬ד העַ‪ô‬רבי‪ .‬דמות‬ ‫מופלאה היה אבּוּײַחַ‪ë‬סן‪ .‬חיי דרוֹר חי לו באוֹהל בֶּ‪ã‬דווִ‪è‬ים‪ ,‬רחוק מבּנֵ‪ó‬י שִ‪û‬בטוֹ‪.‬‬ ‫עיקר פרנָ‪ó‬סתו — הציִ‪ì‬ד‪ ,‬וּמִ‪ñ‬עוּטהּ — שמירה בִּ‪ã‬שׂדוֹת בַּ‪ã‬ר‪ .‬איש ישר היה ונאמן‪.‬‬ ‫רזה ושחוֹם משֶ‪û‬מש‪ ,‬צְ‪õ‬רוּב רוחות‪ ,‬זְ‪ê‬קנקן שחור עוֹטֵ‪í‬ר את סנטֵ‪í‬רו‪ .‬לבוּשוֹ עַ‪ô‬בַּ‪ã‬יָ‪ì‬ה‬ ‫מְ‪ñ‬טוּלֵ‪ï‬את‪ .‬כָּ‪î‬פִ‪ö‬ייָ‪ì‬ה כְּ‪î‬רוּכה לראשו‪ ,‬וסנדלים עבֵ‪ã‬י סוּליוֹת גזוּרוֹת מצְ‪õ‬מיג — לרגליו‪.‬‬ ‫סוסה אצילה הייתה לו‪ ,‬פְּ‪ö‬אֵ‪ä‬ר סוסות הָ‪ְé‬רכיבה בגָ‪å‬ליל‪ .‬אפילו פֶּ‪ö‬טר‪ ,‬סוס‬ ‫הְרכיבה של הקיבוץ‪ ,‬נפל ממנהּ במהירותו‪ .‬מְ‪ñ‬הירה וּזְ‪ê‬ריזה‪ ,‬פיקחית‪ ,‬סְ‪ò‬בילה‬ ‫ובעיקר צייְ‪ì‬תָ‪ü‬נית ושומעת בקול אדוֹנהּ‪ .‬כלב מופלא היה לו לאבּוּײַחַ‪ë‬סן‪ ,‬ארוך‪,‬‬ ‫הריח שלו‬ ‫ַ‪ë‬‬ ‫שְ‪û‬רירי‪ ,‬רזֶ‪ê‬ה‪ ,‬גמיש‪ ,‬רגליו דקוֹת וקלילוֹת ואוזניו ַקשובות‪ ,‬חוּש‬ ‫מפוּתח‪ .‬בקיצור‪ ,‬כְּ‪î‬ליל המַ‪ñ‬עֲ‪ô‬לוֹת הַ‪é‬כַּ‪î‬לבּיוֹת הְדרוּשוֹת לציִ‪ì‬ד‪.‬‬ ‫אמנם‪ ,‬סופו של אבּוּײַחַ‪ë‬סן אינו שייך לסיפוֵרנו זה‪ ,‬אבל רוצה אני לסַ‪ò‬פּרו לכם‪.‬‬ ‫בימֵ‪ñ‬י מלחמת השִ‪û‬חרוּר נֶ‪ó‬עלם אוֹהלוֹ של הצייָ‪ì‬ד‪ ,‬על בנֵ‪ó‬י משפחתו‪ ,‬סוסתוֹ‬ ‫וכלבּוֹ‪ .‬אולי נָ‪ó‬דד אל הֵרי הגִ‪å‬לעָ‪ô‬ד וחי לו שָ‪û‬ם בין אנשים חופשיים אשר אָ‪ä‬הב?‬ ‫את גורלוֹ לא ידע איש‪.‬‬ ‫לאחַ‪ë‬ר התייעצוּת בקיבוץ‪ ,‬הוחלט לשלוח את ַקרוּזוֹ‪ ,‬שומר השׂדוֹת‪ ,‬להתייעץ‬ ‫עם אבּוּײַחַ‪ë‬סן כיצד להילָ‪ï‬חם בַּ‪ã‬זְ‪ê‬אבים‪ַ .‬קרוּזוֹ היה בָּ‪ã‬קיא בשׂפתם ובמִ‪ñ‬נהגֵ‪å‬יהֶ‪é‬ם‬ ‫של אחֵ‪ë‬ינו בנֵ‪ó‬י יִ‪ì‬שְׁ‪û‬מָ‪ñ‬עֵ‪ô‬אל‪ ,‬ולא נמצא טוב ממנו לַ‪ï‬שליחוּת‪ .‬איכֵּ‪î‬ף קרוּזוֹ את‬ ‫פֶּ‪ö‬טר‪ ,‬חיזק את החֲ‪ë‬בָ‪ã‬ק של האוּכּף‪ ,‬הֶ‪é‬עמיד שׂק ירקות טריים — דוֹרוֹן לצייָ‪ì‬ד —‬ ‫ועלה על האוּכּף‪ .‬הצטרף אליו גם שַׁ‪û‬י‪ .‬היָ‪ì‬מים ימֵ‪ñ‬י החופש הגדול‪ .‬לאוזניו של‬ ‫הנַ‪ó‬ער גוּנַ‪ó‬ב ְדבר התָ‪ü‬כנית‪ ,‬והוא הִ‪é‬פציר בקרוּזוֹ לְ‪ַï‬קחתוֹ עִ‪ô‬מוֹ‪ .‬קרוּזוֹ הסכים‪ ,‬שַׁ‪û‬י‬ ‫איכֵּ‪î‬ף אֶ‪ä‬ת אַ‪ä‬בּיר‪ ,‬עלה עליו וָרכב בְּ‪ã‬עִ‪ô‬קבות פֶּ‪ö‬טר‪.‬‬ ‫ָרכבו שניהם במשעוֹל הדרומי אל אוהלוֹ של הצייָ‪ì‬ד הבֶּ‪ã‬דווִ‪è‬י‪ .‬שלא כִּ‪î‬בְ‪ã‬מַ‪ñ‬אַ‪ä‬הלֵ‪ï‬י‬ ‫בֶּ‪ã‬דווים‪ ,‬לא קיבלה את פניהם עֲ‪ַô‬דת כלבים קוֹלנית‪ .‬אבּוּײַחַ‪ë‬סן בּיכֵּ‪î‬ר כלב יחיד‬

‫שלום לך ארץ נהדרת‬

‫‪131‬‬

‫הרפת הראשונה בדגניה ‪/‬‬

‫מרים ברץ‬

‫‪1948‬‬ ‫הייתי בטוחה‪ ,‬שכאן באום ג'וני אהיה חקלאית ממש‪ .‬הבעתי את רצוני‬ ‫לחלוֹב את הפרה‪ .‬אולם חבַרי סירבו בחששם שהפרה הערבית הפרועה‬ ‫שהיתה לנו תהרוג את הבחורה שתנסה לנגוע בהּ‪ .‬עד כמה שאני זוכרת‬ ‫לא התווכחתי הרבה‪ ,‬חשבתי על כל מיני תחבולות כדי לבצע את משׂאַ‪ä‬ת‬ ‫נפשי‪ .‬בו בערב עשיתי הכרה עם אשת השֵׁ‪û‬יך של הכפר‪ ,‬זקיה קראו לה‪:‬‬ ‫אישה יפה וטובת לב הייתה‪ ,‬לה גיליתי את רצוני‪ ,‬והיא‪ ,‬הערבייה‪ ,‬הבינה‬ ‫אותי ולימדה אותי לחלוב‪ .‬נדברתי אתה שבשלוש בלילה אדפוק בקיר‬ ‫שחצה בינינו ובית השיך‪ ,‬והיא תבוא ללמדני לחלוב‪.‬‬ ‫–––בבוקר השכם כשתנחום בא לחלוב את "ראשונה"‪ ,‬היה כבר החלב‬ ‫על הכיריים‪ ,‬כך כבשתי את החליבה מידי הגברים‪.‬‬ ‫בינתיים‪ ,‬רכשנו לנו פרה שנייה‪ .‬קנינו אותה מהשיך עצמו‪ .‬קראנו לה‬ ‫בשמו‪" :‬שיך רחים"‪ .‬כעבור זמן מה רכשנו פרה שלישית‪ ,‬פרה גדולה‬ ‫רחבה‪ ,‬קראנו לה "פרחה" שלוש פרות סיפקו לנו חלב בשפע‪–––.‬‬ ‫‪1912‬‬ ‫רכשנו עוד שתי פרות‪ .‬קראנו להן על שם האיכר שמכר לנו אותן —‬ ‫"ברזינסקי"‪.‬‬ ‫וכך היה לנו עדר שלם — שחִ‪ë‬יֵ‪ì‬יב רפת בנויה‪ .‬ואמנם הקימונו סככה ורווח לנו‬ ‫העובדות ברפת‪.‬‬ ‫‪1948‬‬ ‫נזכרת אני באירוע אחד‪ ,‬היה זה בײַ‪ 1912‬כאשר עברנו לבתים החדשים‬ ‫מאום ג'וני‪ ,‬באו אלינו אנשי מדע בלוויית המומחה מר וולקני‪ .‬כפי הנראה‬ ‫חקרו את תנאי הארץ‪ .‬היה זה בחודש תמוז – חום‪ ,‬יובש‪ ,‬יתושי קדחת‪,‬‬ ‫והסביבה זרועה ביצות‪ .‬האנשים הביטו בנו ופנו בשאלה‪ :‬רוצות אתן לגדל‬ ‫פרות טובות המניבות הרבה חלב? גזעים טובים של עופות‪ ,‬בחום ובקדחת‬ ‫הזאת? לא! פה תתקיים רק הפרה הערבית‪...‬‬ ‫‪1950‬‬ ‫מה בעצם רצינו ומה דרשנו? לא רצינו להיות רק נשים‪ ,‬רק אמהות‪ ,‬רצינו‬ ‫להיות שותפות בכול‪ :‬בחיים החברתיים‪ ,‬בחיי הציבור ובעיקר בעבודה‪ .‬כל‬ ‫יום עבודה היה לנו לחוויה גדולה‪ .‬כל הדברים האלו לא ניתנו לנו בנקל‪ .‬היה‬ ‫צריך להילחם כדי להשיגם‪ ––– .‬הייתי אחת הלוחמות‪ ,‬וזכורני שהחברים‬ ‫הטובים שלנו התביישו לבטא בקול את התנגדותם לעבודתנו‪ .‬הם גמגמו‬ ‫כאשר נגעו בנושא זה‪ .‬אנחנו לא נרתענו‪ ,‬כי חדורות הכרה היינו שחייבות‬ ‫אנו לעבוד ולהנות מהעבודה כמו חברינו הגברים‪.‬‬

‫‪130‬‬

‫שלום לך ארץ נהדרת‬

‫בשנת ‪ 1910‬הקימו‬ ‫חלוצים‪ ,‬אנשי העלייה‬ ‫השניה‪ ,‬את קבוצת‬ ‫דגניה על אדמות‬ ‫אוםײַג'וני בקצה‬ ‫הדרומי של הכינרת‪.‬‬ ‫החלוצים עסקו שם‬ ‫בחקלאות ובנו רפת‪.‬‬ ‫מרים ברץ הייתה אחת‬ ‫החברות בקבוצת‬ ‫"דגניה"‪.‬‬

‫שבַּ‪ã‬חֶ‪ë‬לקה‪ ,‬הֵ‪é‬גיחה זְ‪ê‬אֵ‪ä‬בה והפסיקה את דרכו של הכלב‪ .‬בִּ‪ã‬גלל תנוּפת הָ‪é‬ריצה לא‬ ‫עצר הכלב ופָ‪ö‬גע בזאֵ‪ä‬בה‪ .‬זו נָ‪ó‬עֲ‪ô‬צה בו את ציפּוֹרנֶ‪ó‬יהָ‪ ,é‬ולוּלֵ‪ï‬א חָ‪ë‬ש אבּוּײַחַ‪ë‬סן ויָ‪ì‬רה בו‬ ‫ברוֹבֵ‪ã‬הו‪ ,‬היו השניים מְ‪ַñ‬רטשים את הכלב‪ .‬זוג בנֵ‪ó‬י השַ‪û‬חַ‪ë‬ץ ברחו אל תוך סְ‪ò‬בך‬ ‫הקוצים‪ ,‬ואבּוּײַחַ‪ë‬סן נָ‪ó‬טל את הכלב הפצוע‪ ,‬שָׂ‪û‬מוֹ על האוּכּף ומיהר אל אוֹהלוֹ‪.‬‬ ‫עתה מְ‪ñ‬נסה בנוֹ לרפּא את הכלב‪ .‬שַ‪û‬י ָקרב והִ‪é‬בִּ‪ã‬יט בכלב‪ .‬זה שכב בשקט ונשׂא‬ ‫את כאֵ‪ä‬ביו באומץ‪ ,‬כַּ‪î‬יָ‪ì‬אֶ‪ä‬ה לכלב משוּבּח‪ .‬קול גִ‪å‬רגוּר חֲ‪ë‬רישי עלה מבִּ‪ã‬טנוֹ‪ .‬את‬ ‫חוֹטמוֹ הלַ‪ï‬ח הניח על רגליו הקדמיות‪ .‬ומֵדי פעם היה נוֹעֵ‪ô‬ץ בַּ‪ã‬אדוֹנָ‪ó‬יו עיניים‬ ‫אוהבות‪.‬‬ ‫הצייָ‪ì‬ד גמר את סיפורו ושתק בעַ‪ô‬צבוּת‪ .‬אז פתח ַקרוּזוֹ את פיו וסיפּר על‬ ‫מטרת הביקור‪ .‬השומר גם הוא כבר חשב איך להשמיד את הזאבים ולנקוֹם‬ ‫את נִ‪ó‬קמת כלבוֹ‪ .‬עתה שׂמח לעֶ‪ô‬זרה של חברי הקיבוץ‪ .‬לדעתו של אבּוּײַחַ‪ë‬סן‪,‬‬ ‫הִ‪é‬שתכּנה בשׂדה הבּוּר משפחה אחת או יותר של זאבים‪ .‬מִ‪ñ‬ספּרם בין חמישה‬ ‫לַ‪ï‬עֲ‪ô‬שׂרה‪ .‬חיוֹת אלה זהירוֹת ביותר‪ ,‬ואי אפשר לִ‪ï‬קרוֹב אל השׂדה בלי שיָ‪ì‬חוּשוּ‬ ‫בכך ויברחו‪ .‬השיטה הטובה‪ ,‬לַדעת הצייָ‪ì‬ד‪ ,‬היא שיטת המַ‪ñ‬אֲ‪ä‬רב‪ .‬איך? חֵ‪ë‬לק מן‬ ‫המשתתפים בציִ‪ì‬ד ישׂימו מַ‪ñ‬אֲ‪ä‬רב בצִ‪õ‬דו הצפוני של השׂדה‪ .‬רוכבֵ‪ã‬י סוסים יִ‪ì‬קרבו‬ ‫אל השׂדה מדרום‪ ,‬יִ‪ì‬פרצו לתוכו‪ ,‬יקימו רעש ואם יהיה צורך — יַ‪ì‬ציתוּ את‬ ‫החֶ‪ë‬לקה‪ .‬הזאֵ‪ä‬בים הרדוּפים יברחו בכיווּן צפון וִ‪è‬יהַ‪é‬ווּ מטָ‪í‬רה נוחה לַ‪ï‬יוֹרים‬ ‫השוֹכבים בַּ‪ã‬מַ‪ñ‬אֲ‪ä‬רב‪.‬‬ ‫בוקר ֵקיצי אחד יצאו המשתתפים בציִ‪ì‬ד אל השׂדוֹת‪ .‬ה"פוְֹרד" הוביל את‬ ‫האוֹרבים‪ ,‬חמוּשים ברוֹבים‪ ,‬אל השׂדה‪ .‬הם ָקרבו חֶ‪ë‬רש חֶ‪ë‬רש ושכבוּ בקצֵ‪õ‬הוּ‬ ‫הצפוניײַמזרחי של השׂדה‪ ,‬כנֶ‪ó‬גד כיווּנהּ של הרוח‪ .‬טָ‪í‬עֲ‪ô‬נוּ את הרובים‪ ,‬ושכבו‬ ‫בשוּרה ארוכה המאַ‪ä‬פשרת מַ‪ñ‬טַ‪í‬ח יריות יָ‪ì‬עיל וַקטלָ‪ï‬ני‪.‬‬ ‫בחצר כבר הִ‪é‬סתדרו רוכבי הסוסים‪ ,‬הפְּ‪ָö‬רדות וכל בהֵ‪é‬מה אחרת הראוּיה‬ ‫לִ‪ï‬רכיבה‪ ,‬וגם צִ‪'õ‬יבִּ‪ã‬י הבּוּלדוֹג כַּ‪î‬בּיר המַ‪ñ‬לתָ‪ü‬עוֹת‪ .‬עד מהֵ‪é‬רה הגיע אבּוּײַחַ‪ë‬סן רוכב‬ ‫על סוסתוֹ‪ ,‬בליווּי כלבו‪ .‬על אף פצעיו‪ ,‬סֵ‪ò‬יֵרב הכלב להישאר באוהל ורץ אחרי‬ ‫אדונו‪ ,‬כשגבּוֹ עוֶֹדנוּ חבוּש בְּ‪ã‬בד לבן‪.‬‬ ‫"סַ‪ò‬בַּ‪ã‬אח אַ‪ä‬לײַחֵ‪ë‬יר! )בוקר טוב!(‬ ‫"סַ‪ò‬בַּ‪ã‬אח אַ‪ä‬לײַנוּר!" )בוקר אור!(‬ ‫אבּוּײַחַ‪ë‬סן תפס מקומו בְּ‪ã‬שוַּרת הרוֹכבים בּראֹשהּ ליד פֶּ‪ö‬טר של ַקרוּזוֹ‪ .‬שניהם‬ ‫הובילו על גבֵּ‪ã‬י סוסיהם המשוּבּחים‪ ,‬אחריהם רכבו שַ‪û‬י וכל היֶ‪ì‬תר‪ .‬וכִ‪î‬מאַ‪ä‬סף‬ ‫יוֹסֶ‪'ò‬לֶ‪ï‬ה על "שֵׁ‪û‬ד"‪ ,‬החמור הַקפריסָ‪ò‬אי‪ .‬למרבֵּ‪ã‬ה הפּליאה הצליח לשמור על‬ ‫מהירוּת מתאימה ולא נֶ‪ó‬חשל‪ .‬מאחוריו רץ צ'יבּי‪ ,‬ראשו בצֵ‪õ‬ל החמור‪ ,‬וריר‬ ‫נוטֵ‪í‬ף מפּיו‪ .‬כך רכבו יחדיו‪ ,‬מַ‪ñ‬עֲ‪ô‬לים ענן של אבק‪ .‬החלו לפסוע לאִ‪ä‬טם‪,‬‬ ‫שלום לך ארץ נהדרת‬

‫‪133‬‬

‫משוּבּח על פני עֵ‪ô‬דה רועשת של כלבים שְׁ‪û‬פָ‪ö‬לים‪ .‬תמיד היה הכלב יוצא מן‬ ‫האוהל ומקבּל פני אורחים בַּ‪ã‬עמידה גֵ‪å‬אָ‪ä‬ה‪ .‬הפעם לא נראָ‪ä‬ה כלב הציִ‪ì‬ד‪ .‬הסוסה‬ ‫בשיניה שַ‪û‬חַ‪ë‬ת ַרעֲ‪ô‬ננה‪ ,‬וטָ‪í‬רדה בזנבהּ עֵ‪ô‬דה עוֹקצנית ורוֹחֶ‪ë‬שת‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫עמדה בצד‪ ,‬כִּ‪î‬רסְ‪ò‬מה‬ ‫של בַּ‪ְã‬רחש וזבובֵ‪ã‬י סוס‪ָ .‬קרבו השניים אל האוהל‪ .‬נערה בֶּ‪ã‬דווית ראתה אותם‪,‬‬ ‫פניה במִ‪ñ‬טפחתהּ‪ ,‬מֵ‪ñ‬חֲ‪ë‬שַׁ‪û‬שׁ עֵ‪ô‬ין זָ‪ê‬רים‪ ,‬ורצה אל האוהל‪ .‬משָ‪û‬ם‬ ‫עטפה היטב את ָ‪é‬‬ ‫הגיע קול לְ‪ï‬חישה‪ .‬אבּוּײַחַ‪ë‬סן גָּ‪å‬חן ויָ‪ì‬צא בכבודו ובעַ‪ô‬צמוֹ לקבּל את האורחים‪:‬‬ ‫"מַ‪ְñ‬רחַ‪ë‬בָּ‪ã‬ה‪) ".‬בּרוּכים תהיוּ(‬ ‫"מַ‪ְñ‬רחבְּ‪ã‬תֶ‪ü‬ן‪) ".‬בּרוּך תהיה גם אתה(‬ ‫"תְ‪ü‬פַ‪ö‬אְדלוּ‪) ".‬בּבקשה‪ ,‬היכּנסו אל האוהל(‬ ‫ְ‪ñ‬אֵרח תפס בִרסנֵ‪ó‬י הסוסים‪ ,‬חיכּה עד שיָ‪ì‬רדו השניים‪ ,‬וָקשר את המוֹשכוֹת‬ ‫המ ַ‪ë‬‬ ‫ְ‪ê‬רוֹע שחת טרייה‪.‬‬ ‫אל יָ‪ì‬תֵ‪ü‬ד תקוּעה בַּ‪ã‬קרקע‪ .‬אחַ‪ë‬ר שׂם לִ‪ï‬פנֵ‪ó‬י הבהֵ‪é‬מות מְ‪ñ‬לוֹא הז ַ‪ô‬‬ ‫השניים חָ‪ë‬לְ‪ï‬צוּ נעליהם‪ ,‬עלו ויָ‪ì‬שבו על מַ‪ñ‬חצֶ‪õ‬לת ָקנים‪ .‬המְ‪ñ‬ארח סידר מאחוֵרי‬ ‫גבּם כָּ‪ֵî‬רי הֲ‪é‬סִ‪ò‬יבָּ‪ã‬ה רכּים והתיישב למוּלם‪ ,‬ליד מדורה קטנה‪ ,‬שבָּ‪ã‬ערה באמצע‬ ‫האוהל על גבֵּ‪ã‬י מכסה פח של חבית‪.‬‬ ‫משנֵ‪ó‬י צִ‪ֵõ‬די המדורה היו תקועות יְ‪ì‬תֵ‪ü‬דוֹת מְ‪ñ‬פוּשׂקוֹת‪ ,‬עליהן מונח שַׁ‪û‬פּוּד בַּ‪ã‬רזל‬ ‫תקוּע בנִ‪ó‬תחֵ‪ë‬י בְּ‪ã‬שׂר ציִ‪ì‬ד‪ ,‬ארנֶ‪ó‬בת מִ‪ñ‬ן הסְ‪ò‬תָ‪ü‬ם‪ .‬אבּוּײַחַ‪ë‬סן המשיך מלַ‪ï‬אכתו וסוֹבב‬ ‫ַ‪ô‬‬ ‫את השַׁ‪û‬פּוּד‪ ,‬כדי לִ‪ï‬צלוֹת את הבשׂר היטב‪.‬‬ ‫בצִ‪õ‬דו הדרומי של האוהל נִ‪ó‬תגלה בנו הבכור של הצייָ‪ì‬ד — חַ‪ë‬סן‪ .‬זה גָ‪å‬חן לפני‬ ‫ֵ‪é‬ניח על גבּוֹ ְרטִ‪í‬יוֹת לַ‪ï‬חוֹת‪.‬‬ ‫הכלב וה ַ‪ë‬‬ ‫ֹלא מִ‪ñ‬יָ‪ì‬ד נִ‪ó‬שאל אבּוּײַחַ‪ë‬סן לפִ‪ö‬שרוֹ של דבר‪ .‬לא נאה ולא מן הנימוּס לִ‪ï‬פנות‬ ‫בשאֵ‪ä‬לה ישירה‪ .‬תחילה ישבו האורחים ושׂוחחוּ על ָדא ועל הָ‪é‬א‪ ,‬על חיות הבַּ‪ã‬ר‬ ‫ומִ‪ñ‬נהגֵ‪å‬יהן‪ ,‬על כלבֵ‪ã‬י ציִ‪ì‬ד‪ ,‬על רובים משוּבּחים וכוּלֵ‪ï‬י‪ .‬אחַ‪ë‬ר כּוּבּדוּ בסִ‪ò‬פלוֹנֵ‪ó‬י קפה‬ ‫ריחָ‪ë‬ני וחריף‪ ,‬ואכלו מן הבשׂר הצלוּי‪ .‬רק אז פתח אבּוּײַחַ‪ë‬סן וסיפר מה אֵ‪ä‬יַרע‬ ‫לכלב‪ .‬בּבוֹקרוֹ של יום יצא הצייָ‪ì‬ד לצוּד ציִ‪ì‬ד בשָׂ‪û‬דוֹת כְּ‪î‬מִ‪ñ‬נהָ‪é‬גו יום יום והִ‪é‬נה פגש‬ ‫בִּ‪ã‬זְ‪ê‬אב מגוּדל‪ ,‬דבר שאיננוּ מִ‪ñ‬תְ‪ü‬אָ‪ֵä‬רעַ‪ ô‬כל יום‪ .‬הזאב החל לברוח והכלב רדף‬ ‫אחריו‪ .‬אבּוּײַחַ‪ë‬סן רדף אחרי שניהם על סוּסתוֹ‪.‬‬ ‫"יודעים אתם את שֵׂדה הבּוּר ליד הגֶ‪å‬שר?" של אבּוּײַחַ‪ë‬סן‪.‬‬ ‫"יודעים גם יודעים‪ ",‬השיב ַקרוּזוֹ‪ .‬הייתה זו חֶ‪ë‬לקת אדמה טְ‪í‬רוּשָׁ‪û‬ה עם גבָ‪ã‬עות‬ ‫ותִ‪ü‬לים גְ‪å‬דוּשה מאוּרוֹת‪ ,‬מְ‪ñ‬עָ‪ô‬רוֹת וּנְ‪ִó‬קיֵקי סֶ‪ò‬לע‪ ,‬רחוקה מִ‪ñ‬מקוֹם יישוּב ומוּקפת‬ ‫שׂדות פַ‪ö‬לחה‪ ,‬שוֶֹרצת תמיד חיוֹת בּר למינֵ‪ó‬יהן ונְ‪ó‬חשים‪ .‬אותו זְ‪ê‬אֵ‪ä‬ב בֶּ‪ã‬ןײַבְּ‪ã‬לִ‪ï‬יַ‪ì‬עַ‪ô‬ל רץ‬ ‫אל החֶ‪ë‬לקה‪ ,‬והכלב בעִ‪ô‬קבותיו‪ .‬הוא הגיע אל ְקצה חֶ‪ë‬לקת הבּוּר‪ ,‬ולפֶ‪ö‬תע‪ ,‬מִ‪ñ‬מאוּרה‬

‫‪132‬‬

‫שלום לך ארץ נהדרת‬

‫אבּוּײַחַ‪ë‬סן הִ‪é‬תנחם שחַ‪ë‬יוֹת הבּר ימצאו להן מְ‪ñ‬קום מקלט אחר‪ .‬אמרו ועשׂוּ‪.‬‬ ‫הִ‪é‬קיפו את השׂדה והִ‪é‬ציתו בו אש‪ .‬רוח מערבית נשבה ודחפה את הלֶ‪ï‬הבוֹת‬ ‫לכיווּן מזרח‪ .‬אמת‪ ,‬טוב עשׂוּ‪ .‬תחילה חלפו במרוּצה ארנבות‪ ,‬ונחשים‬ ‫שחורים זחלו במהירוּת‪ .‬אחַ‪ë‬ר‪ ,‬כשָקרבוּ הלֶ‪ï‬הבוֹת אל אמצעיתו של השׂדה‪,‬‬ ‫פָּ‪ö‬רץ ורץ‪ ,‬רדוּף וחנוּק מהֶ‪é‬עשן‪ ,‬זאֵ‪ä‬ב מגוּדל‪ ,‬אפור‪ .‬כדוֵּרי האורבים שׂמוּ ֵקץ‬ ‫לחייו‪.‬‬ ‫אינני יכול לסיים את סיפורי זה מבּלי לספּר לכם בקיצור על גור הזאבים‪ .‬שַ‪û‬י‬ ‫לא אָ‪ä‬בה להיפּרד ממנו‪ .‬הוא חיבּב חיוֹת והחליט לגַ‪å‬דל אותו בפינת החַ‪ë‬י‪.‬‬ ‫"אם נְ‪ó‬אַ‪ä‬לף אותו‪ ",‬אמר‪" ,‬לא יהיה פִּ‪ö‬ראי כּאחרים‪ ".‬ואם שי מחליט משהו‬ ‫ומתעקש‪ ,‬הֵרי אין עֵ‪ô‬צה ואין תרופה‪ .‬כך נשאר הזאב בפינת החי‪ ,‬גָ‪å‬דל‬ ‫והִ‪é‬תפתח עד שהגיע לגוֹדלוֹ של עֵ‪ô‬גֶ‪å‬ל‪ .‬כּלוּבוֹ היה מגוּדר כַּ‪î‬הֲ‪é‬לכה‪ .‬בכל זאת קפץ‬ ‫לילה אחד קפיצה כַּ‪î‬בּירה וברח מתָ‪ü‬אוֹ‪ .‬אין זאת כי חיֵ‪ì‬י הְדרוֹר קראו לו לחזור‬ ‫אֲ‪ä‬ליהם‪ .‬מי יודע לאן נעלם?! אולי חזר אל ההָ‪é‬רים בעֵ‪ô‬בר הירדן‪ ,‬שם חי לו‬ ‫חופשי‪ .‬שי הצטער עליו צַ‪õ‬ער רב‪ .‬ימים שלֵ‪ï‬מים סִ‪ò‬ייֵ‪ì‬ר בשׂדות על אבּיר‪ ,‬ולא‬ ‫מצא אותו‪ .‬עם בריחתוֹ נעלם שָׂ‪û‬ריד אחרון לזאבים בסביבָ‪ã‬תנו‪ ,‬ומאז לא‬ ‫נראה בן עַ‪ô‬ם הזאבים בַּ‪ã‬מקום‪.‬‬

‫שלום לך ארץ נהדרת‬

‫‪135‬‬

‫מושכים והולכים בנָ‪ó‬תיב הגרוּע‪ .‬הם התקרבו אל שׂדה הבּוּר מכּיווּן‬ ‫ְדרוםײַמערב‪ ,‬רוּבּם הסתדרו בדרוֹמוֹ של השׂדה‪ ,‬שניים שמרו ממַ‪ñ‬ערב לְ‪ï‬בַ‪ã‬ל‬ ‫יברחו הזאֵ‪ä‬בים ֶדרך כאן‪.‬‬ ‫לפֶ‪ö‬תע הֵ‪é‬חלו עִ‪ô‬רבּוּביה נוראה‪ַ ,‬רעש וַ‪è‬הֲ‪é‬מוּלה‪ ,‬צְ‪õ‬עקות ושָ‪û‬אוֹן עד אין שיעור‪ .‬כולם‬ ‫הִ‪é‬דהירו את הבּהֵ‪é‬מוֹת‪ ,‬קרוּזוֹ ואבּוּײַחַ‪ë‬סן ירוּ בִּ‪ã‬פָראוּת אל חֲ‪ë‬לל האוויר‪ ,‬האחרים‬ ‫יִ‪ì‬יללוּ בקול‪ ,‬צעקו וצרחו‪ .‬פַּ‪ö‬רסות הסוסים הרימו אבק צוֵֹרב והִ‪é‬תיזוּ צרוֹרוֹת עפר‬ ‫ואבנים‪ .‬הכְּ‪î‬לבים נבחו מבוֹהלים‪ ,‬בקיצור — בּוָּקה וּמְ‪ñ‬בוָּקה וּמְ‪ñ‬בוּלָ‪ָï‬קה‪ ,‬רעש‬ ‫וּמהוּמה‪ .‬הזאבים שמעו את היריוֹת ועד מהרה נראָ‪ä‬ה אחד מהם יוצא ממאוּרה‪,‬‬ ‫מביט במִ‪ñ‬תקרבים‪ ,‬אחַ‪ë‬ר נושׂא רגליים ובורח בכיווּן צפון‪ .‬אחרים הצטרפו אליו‪.‬‬ ‫הֵ‪é‬ם רצו במהירוּת‪ ,‬רק אחוֵֹריהם האפורים נראו‪ .‬הרוכבים הגבּירו את מְ‪ñ‬רוּצתם‬ ‫בעקבות הבורחים‪ .‬שׁיכְ‪î‬רוֹן הַ‪é‬ציִ‪ì‬ד ָדבק בכולם‪ .‬בְּ‪ã‬ראש טסה הסוסה מהירת‬ ‫אחריה פֶּ‪ö‬טר‪ .‬מאחוריהם‪ ,‬במרחק ניכר‪ ,‬הפְּ‪ָö‬רדוֹת והסוסות וכִ‪î‬מְ‪ñ‬אסף‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫הרגליים‪,‬‬ ‫נותר יוֹסֶ‪'ò‬לֶ‪ï‬ה‪ ,‬שֶ‪û‬חיפָּ‪ö‬ה על נֶ‪ó‬חשָ‪û‬לוּתוֹ בּגוֶֹדשׁ צְ‪õ‬עקות מסַ‪ò‬מרות שֵׂ‪û‬ער‪.‬‬ ‫שַ‪û‬י ָרכב על אבּיר הנישׂא כסוּפה‪ .‬גם הוא צעק כשיכּוֹר ויִ‪ì‬ילל בקול‪ .‬לפתע כָּ‪î‬של‬ ‫אבּיר בּמַ‪ñ‬הֲ‪é‬מוָֹרה ונפל‪ .‬למרבּה המזל לא נשברו רגליו והוא קם במהירות‪,‬‬ ‫אוּכּפוֹ מוּפשל על צווארוֹ‪ ,‬וכל גופו רוֹטֵ‪í‬ט ומכוּסה זיעה לבנה‪ .‬שַ‪û‬י קפץ מן‬ ‫האוּכּף בעוד מוֹעד‪ ,‬נֶ‪ó‬חבּט קצת והיה מעוּפָּ‪ö‬ר וּמזוֹהם‪ ,‬אך דבר לא אֵ‪ä‬ירע לו‪.‬‬ ‫הפָּרדות הִ‪é‬שׂיגו אותו וחלפו על פניו‪ .‬אפילו "שֵ‪û‬ד" חלף בִדשדוּש פְּ‪ָö‬רסוֹת‪,‬‬ ‫ויוסֶ‪'ò‬לֶ‪ï‬ה נָ‪ó‬חר קריאת בּוּז לַ‪"ï‬בּטלן" שמָ‪ñ‬צא לו זמן "מתאים" ליפּוֹל מעל האוּכּף‪.‬‬ ‫הִ‪é‬תנעֵ‪ô‬ר שי והביט סביבוֹ‪ .‬להַ‪é‬פתעתוֹ ראה גוּר קטן מתרוֹצץ בין הקוצים‪ .‬גוֹדלוֹ‬ ‫היה כגוּר כלבים קטן‪ .‬שי ָקַרב אל הגוּר וּנטָ‪í‬לוֹ ביָ‪ì‬דיו‪ .‬היה זה גוּר זאבים פעוּט‪,‬‬ ‫שיִ‪ì‬ילֵ‪ï‬ל בפחד‪ ,‬נשך בפראוּת וסָ‪ò‬רט בציפּוֹרניו‪ .‬אמוֹ הזאֵ‪ä‬בה ברחה והשאירה‬ ‫אותו לבדוֹ‪ .‬לקח שי את הגור‪ ,‬הכניסוֹ לשׂק‪ָ ,‬קשר את פי השׂק והניחו על‬ ‫האוּכּף‪ .‬שׂם רגלו בַּ‪ã‬מִ‪ñ‬שווֶ‪è‬רת ועָ‪ô‬לה על האוּכּף‪.‬‬ ‫הרוכבים כבר הִ‪é‬רחיקו‪ .‬הם רדפו את הזאבים ואֵ‪ä‬לה רצו לפניהם בחבוּרה‪.‬‬ ‫לאחר דרך קצרה הגיעו אל האוֹרבים‪ .‬נשמע מַ‪ñ‬טח יריוֹת ואחריו עוד מַ‪ñ‬טחים‪,‬‬ ‫ומחבוּרת הזאבים נותרו רק פּגרים שוֹתְ‪ü‬תֵ‪ü‬י דם‪.‬‬ ‫הכול הִ‪é‬תגודדוּ סביב הציִ‪ì‬ד‪ .‬על הארץ היו מוּטלים שלושה זְ‪ê‬אֵ‪ä‬בים מְ‪ñ‬גוּדלים‬ ‫וארבעה צעירים‪ ,‬אבל עדיין לא הגיעה שעת מנוּחה‪ .‬הוחלט לְ‪ï‬הקיף את‬ ‫השׂדה מִ‪ñ‬מַ‪ñ‬ערב‪ ,‬להַ‪é‬צית אש בקוצים‪ ,‬והאוֹרבים ישכבו ממִ‪ñ‬זרח‪ .‬אם נותרו‬ ‫זאבים‪ ,‬ירוצו ישר אל האורבים‪ ,‬והאחרים ישמרו מִ‪ñ‬שלוֹשת הצדדים לְ‪ï‬בל‬ ‫יברח אף אחד מבנֵ‪ó‬י השַ‪û‬חַ‪ë‬ץ‪ .‬לא הייתה בֵרירה‪ ,‬הֶ‪é‬כרח להשמיד את הזאבים‪.‬‬ ‫האדם משמיד את החיה במלחמתו להַ‪é‬דבּיר שְׁ‪û‬מָ‪ñ‬מוֹת — זהו חוק הטֶ‪í‬בע‪.‬‬

‫‪134‬‬

‫שלום לך ארץ נהדרת‬

‫צמר‪ ,‬עורות ועוד‬ ‫האדם בִּ‪ã‬יֵ‪ì‬ית את הסוס‬ ‫ששימשו לו ליצירת‬ ‫לרכיבה ולנשיאת משאות‬ ‫אריגים וחפצים שונים‪.‬‬ ‫אבל בני האדם בייתו גם‬ ‫בעלי חיים כדי שימלאו‬ ‫מטלות שונות כגון נשיאת‬ ‫משאות כבדים‪ ,‬ביצוע‬ ‫עבודות מפרכות כמו חרישת‬ ‫השדה על ידי השור והחמור‪,‬‬ ‫ושימוש בהם לצורך תחבורה‪.‬‬ ‫הגמל‪ ,‬למשל‪ ,‬נבחר להיות "ספינת‬ ‫המדבר" בשל עמידותו בתנאי המדבר הקשים‪.‬‬ ‫החיה המבויתת הקרובה ביותר לאדם היא הכלב‪ ,‬המלווה אותנו זה אלפי‬ ‫שנים‪ .‬הודות לחושי השמיעה והריח המפותחים ונאמנותו הרבה הוא יכול‬ ‫לשמש כשומר‪ ,‬לגלות סמים וחומרי נפץ‪ ,‬להנחות עיוורים ומוגבלים‪ ,‬ואפשר‬ ‫גם לאלפו לשמש מציל המאתר אנשים לכודים‪.‬‬ ‫ישנן כמה תכונות המאפיינות את החיות המבויתות‪ .‬רוב בעלי החיים‬ ‫שבויתו קטנים מזנים מקבילים להם בטבע‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬האדם פיתח זנים‬ ‫של בעלי חיים שיתאימו לתפקידם‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬הוא עשה הבחנה בין סוסי‬ ‫מרוץ שצריכים להצטיין בקלילות לבין סוסי עבודה שהם כבדים יותר‬ ‫וחזקים‪ .‬רבות מהחיות לא שמרו על התכונה המאפיינת את חיות הבר‪:‬‬ ‫לברוח כשסכנה מתקרבת‪ .‬הם התרגלו לכך שהאדם מגן עליהם‪ ,‬ועקב כך‬ ‫יצר ההגנה העצמית נחלש אצלם‪.‬‬ ‫)על פי המאמר "מחיות בר אל חיות בית"‪,‬‬ ‫מאת מיכל פורת ומיכל ברושי‪" ,‬טבע וארץ"(‬

‫האדם‪ ,‬אוהב החיות‪ ,‬ביית "חיות מחמד"‬

‫שלום לך ארץ נהדרת‬

‫‪137‬‬

‫ביות בעלי חיים ‪/‬‬

‫גיא דור‬

‫התרגלנו לראות את הכלבים והחתולים החיים בסביבתנו‪ .‬אנחנו מקבלים‬ ‫כמובן מאליו את חלב הפרה הנמצא במקרר‪ ,‬את עזרתו של החמור כבהמת‬ ‫משא ואת סוס המרוצים‪ .‬החיות הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי היום יום של‬ ‫האדם‪.‬‬ ‫כיצד ומתי ביית האדם את בעלי החיים? לפני אלפי שנים היו כל בעלי‬ ‫החיים חיות בר‪ .‬באותה תקופה רחוקה האדם לא חי ביישובי קבע‪ ,‬אלא נדד‬ ‫ממקום למקום ואכל צמחים ובעלי חיים שצד במהלך נדודיו‪ .‬במשך הזמן‬ ‫התחיל האדם להתיישב במגורי קבע‪ ,‬ואז גם התחיל לעסוק בחקלאות ולגדל‬ ‫בעלי חיים‪ .‬יש האומרים שבהתחלה לקח אליו האדם את הגורים של בעלי‬ ‫החיים והם נדדו איתו ואכלו את שאריות מזונו‪ ,‬וכך הוא למד להכיר את‬ ‫בעלי החיים ואת התועלת שהוא יכול להפיק מהם‪.‬‬ ‫יש האומרים שהביות של בעלי החיים התחיל כאשר אזורים שהיה בהם‬ ‫שפע של מזון ומים התחילו להתייבש והורגש בהם מחסור במזון‪ .‬בעלי‬ ‫החיים למדו לאכול את שאריות המזון של בני האדם וכך שרדו ונשארו‬ ‫לחיות בקרבתם‪ .‬כך או כך‪ ,‬תהליך הביות נמשך זמן רב‪ ,‬ולמעשה הוא נמשך‬ ‫עד היום וימשך גם בעתיד‪.‬‬ ‫קל יותר לביית בעלי חיים שהם חברותיים מטבעם וחיים בלהקות ובעדרים‬ ‫שבראשם עומד מנהיג‪ ,‬כמו הכבשים והעיזים‪ .‬ונראה שהם הראשונים שבויתו‪.‬‬ ‫בעלי החיים שהאדם גידל וטיפח נעשו במשך השנים שונים מחיות הבר‪.‬‬ ‫האדם לימד את בעלי החיים לציית לו‪ .‬הוא רתם אותם לצרכיו‪ .‬הוא הִ‪é‬רבה‬ ‫אותם ואף פיתח זנים חדשים שלא נמצאו בטבע‪ .‬חלק מהחיות המבויתות‬ ‫סיפקו לאדם מזון כגון חלב‪ ,‬בשר‪ ,‬ביצים ודבש‪ ,‬וחלק סיפקו לו חומרים כגון‬

‫האדם בִּ‪ã‬יֵ‪ì‬ית צֹאן‬ ‫ובקר לצרכיו‬

‫‪136‬‬

‫שלום לך ארץ נהדרת‬

‫שאמרתי‪ :‬אני צב נחלים ובאמת קשה לי ו‪ ...‬אלא שנילי המשיכה ואמרה‪:‬‬ ‫"ְראי כמה יפה כאן‪ְ ,‬קנֵ‪ó‬י סוּף‪ ,‬סְ‪ò‬בך של פֶּ‪ö‬טל וחוּרשת האֵ‪ָä‬קלִ‪ï‬יפְּ‪ö‬טוּסִ‪ò‬ים העתיקים‬ ‫ממוּל כל כך סבוּכה וירוקה‪" ".‬ראי את האֲ‪ä‬גַ‪å‬מִ‪ñ‬יוֹת‪ ",‬צָ‪õ‬ווחה דלית שמחה‪,‬‬ ‫"תראי איך הן מכּוֹת בכַ‪î‬נפיהן בכבֵ‪ã‬דוּת על פני המים‪ .‬הנה כָּ‪î‬חָ‪ë‬ל! וזאת סוּפִ‪ö‬ית‪,‬‬ ‫אני חושבת‪".‬‬ ‫ישבו להן נילי ודלית על שׂפת הנחל‪ ,‬הקשיבו למקהלת הציפורים‪ ,‬לשַ‪û‬פּירית‬ ‫אדומת בטן שריחֲ‪ë‬פה על פני המים‪ ,‬ונאנחו בעוֹנֶ‪ó‬ג‪" .‬כמה יפה כאן‪ ",‬אמרו‪.‬‬ ‫ואני כל כך שמחתי‪ .‬במשך שנים‪ ,‬בכל פעם שעוברים כאן בני אדם אני‬ ‫שומע‪" :‬אוּף מסריחַ‪ ,ë‬בואו נלך מכאן‪ ".‬אף אחד אינו אוהב שיאמרו דברים‬ ‫כאלה על ביתו‪ ,‬גם אם הדברים נכונים ועל אחת כמה וכמה כשאֵ‪ä‬ין הוא‬ ‫אָ‪ä‬שֵ‪û‬ם בכך‪ .‬לכן כל כך שמחתי‪ ,‬עד שפָּ‪ö‬ניתי אֲ‪ä‬ליהן ואמרתי‪" :‬שלום‪ ,‬אני צב‬ ‫הנחלים‪ ".‬נילי ודלית ישבו פּעוּרוֹת פה‪ ,‬שכמעט ופרצתי בצחוק‪ ,‬אלא שאני‬ ‫צב מנוּמס ועל כן חזרתי ואמרתי‪" :‬כן‪ ,‬זה אני מדבּר אֲ‪ä‬ליכן‪ ,‬צב נחלים זֵקן‪,‬‬ ‫שמעתי את שׂיחתכן ואני רוצה לספּר לכן את סיפורי‪ ,‬רוצות לשמוע?"‬ ‫"או‪ ,‬כן כן‪ ,‬ספּר!" אמרו‪ .‬ישבו שתיהן על שפת הנחל ואני‪ ,‬כשֹראשי מֵ‪ñ‬ציץ מן‬ ‫המים‪ ,‬פתחתי וסיפרתי‪:‬‬ ‫"סָ‪ò‬בי נולד בירושלים‪" ".‬ירושלים?" גִ‪å‬יחֲ‪ë‬כה דלית‪" ,‬אם כך איך הִ‪é‬געת לכאן?‬ ‫בַּרכּבת?" "הקשיבי בסבלנות‪ ",‬גערתי בה‪" .‬ובכן‪ ,‬לא בדיוק בירושלים‪ ,‬אך לא‬ ‫רחוק משם‪ ,‬בהֵרי יהוּדה‪ .‬שָ‪û‬ם מְ‪ñ‬קום מוֹצָ‪õ‬א הנחל‪ ,‬סיפר לי סבי‪ ,‬משם הוא‬

‫שלום לך ארץ נהדרת‬

‫‪139‬‬

‫האחרון שנוֹתר במֵ‪ñ‬י הנחל ‪/‬‬

‫נילי חוּר‬

‫שלום! אני צַ‪õ‬ב נחָ‪ë‬לים זֵקן‪ .‬כן‪ ,‬זקן מפני שאני עדיין זוכר את הימים שבהם‬ ‫זָ‪ê‬רם הנחל בזֶ‪ê‬רם עַ‪ô‬ז של מים זַ‪ê‬כּים ומינֵ‪ó‬י דגים ועופות מים שָ‪û‬כנו בו‪ .‬או‪ ,‬כן‪,‬‬ ‫אני רואה איך אתם מְ‪ñ‬עַ‪ô‬קמים את האף וחושבים‪ :‬הזֵקנים האלה תמיד‬ ‫חושבים שפּעַ‪ô‬ם‪ ,‬כשהם היו צעירים‪ ,‬היה טוב יותר‪ .‬אולי באמת הִ‪é‬נָך פוגש‬ ‫לפעמים זקנים המַ‪ñ‬רבּים להתלונן‪ ,‬אבל אני אינני מן הפּטפּטָ‪í‬נים‪ ,‬ובשָ‪û‬נים‬ ‫האחרונות אין גם בפנֵ‪ó‬י מי להתלונן‪ ,‬ואולי לא הייתם שומעים את סיפורי‬ ‫אִ‪ä‬למָ‪ñ‬לֵ‪ï‬א פגשתי את נילי ודלית‪ .‬וכך היה‪ :‬בוקר אחד‪ ,‬באֶ‪ä‬חד מימֵ‪ñ‬י הקיץ‬ ‫האחרונים‪ ,‬התעוררתי וצַ‪õ‬פתי על פני המים כדי לראות מהו מזג האוויר‪ .‬פעם‬ ‫יכולתי לראות אם זורחת השמש‪ ,‬ואפילו את העננים בשמיִ‪ì‬ם‪ ,‬מבַּ‪ã‬עד למים‪,‬‬ ‫למתוח את צווָ‪è‬ארי‬ ‫ַ‪ë‬‬ ‫מבלי לצאת מתוך גל חלוֵּקי הנחל‪ ,‬שבּוֹ אני גר‪ַ .‬די היה לי‬ ‫יָ‪ì‬מינה ושׂמאלה ומיד יכולתי לדעת אם היום יפה לטיול או אם יום סגרירי‬ ‫הוא וכדאי להִ‪é‬סתגר בשִ‪û‬ריון ולהמשיך לישון‪ .‬אלא שבשָ‪û‬נים האחרונות‬ ‫הִ‪é‬זדהמוּ המים כל כך והֶ‪é‬עלוּ יְ‪ì‬רוֶֹקת‪ ,‬עד שהשֶ‪û‬מש אינה חודרת דרכּם‪ ,‬והכול‬ ‫בפנים אפֵ‪ö‬ל וסָ‪ò‬מיך‪ .‬ובכן‪ ,‬כפי שאמרתי‪ ,‬עליתי אל פני המים‪ ,‬לאט לאט גם‬ ‫שִׁ‪û‬ריוֹנִ‪ó‬י התכּסה בירוֶֹקת והוא כבד יותר‪ ,‬ואולי גם מפּנֵ‪ó‬י הזִ‪ê‬קנה‪ ,‬ופתאום‬ ‫שמעתי קולות בני אדם‪.‬‬ ‫אינני מחבּב ביותר בני אדם‪ ,‬אני בעצם כועס עליהם מאוד‪ ,‬וכבר עמדתי‬ ‫לִ‪ï‬צלוֹל ולשוב אל תַ‪ü‬חתית הנחל‪ ,‬אך גָ‪å‬ברה עליי הסקרנוּת ועמדתי להקשיב‪:‬‬ ‫"הביטי‪ ,‬דלית‪ ",‬אמרה נילי‪" ,‬הנה צַ‪õ‬ב יָ‪ì‬ם‪' ".‬צב ים'? חשבתי‪' ,‬איך התגלגל‬ ‫לכאן צב ים?' כמעט שכחתי לספּר לכם שאני גר בנחל שׂוֵֹרק‪ .‬הִ‪é‬בּטתי‬ ‫בזהירות יָ‪ì‬מינה ושׂמאלה ולא ראיתי דבר‪ְ" .‬ראי איך הוא מכוּסה ירוֶֹקת‪ ,‬איך‬ ‫הוא מצליח לחיות במים האלה?" ואז הבנתי‪ ,‬כי הן מתכּוונות אלַ‪ï‬יי‪ ,‬וכמעט‬

‫‪138‬‬

‫שלום לך ארץ נהדרת‬

‫בעלי חיים שנכחדו בישראל בגלל‬ ‫פעולות האדם ‪ /‬פנחס זמיר‬ ‫בתקופת התנ"ך‪ ,‬ארץ ישראל נתברכה בבעלי חיים רבים‬ ‫ומגוונים‪ ,‬ובהם אריות‪ ,‬נמרים‪ ,‬ברדלסים‪ ,‬דובים‪ ,‬זאבים‪,‬‬ ‫שועלים‪ ,‬תנים‪ ,‬צבי‪ ,‬שפן הסלע‪ ,‬נשר‪ ,‬עוזניה‪ ,‬עיט‬ ‫ופרס‪ .‬במהלך השנים‪ ,‬רובם של מינים‬ ‫אלה ואף מינים רבים אחרים‪,‬‬ ‫נכחדו בארצנו ובסביבתה‬ ‫בעיקר עקב פעולות‬ ‫האדם‪.‬‬ ‫בימי משול הרומאים בארץ‪ ,‬לפני כאלפיים‬ ‫שנים‪ ,‬נכחד האריה וכמעט נכחדו הנמר‬ ‫והדוב‪ .‬חיות אלו ניצודו כדי לשעשע‬ ‫את הקהל הרומאי שנהג להתבדר‬ ‫ממלחמות אכזריות שנערכו‬ ‫באמפיתיאטרון בין חיית טרף‬ ‫לשבוי או לעבד‪.‬‬ ‫בהמשך נעלמו מארץ ישראל גם‬ ‫חיות רבות אחרות‪ .‬לדוגמה‪:‬‬ ‫בײַ‪ 400‬שנות שלטון התורכים בארץ )מהמאה‬ ‫הײַ‪ 16‬עד תחילת המאה העשרים( ניצודו חיות בר‪ ,‬כולל עופות למיניהם‪,‬‬ ‫ללא כל הגבלה‪ .‬ובסוף המאה הײַ‪ 19‬ותחילת המאה העשרים הושמדו‬ ‫היערות בארץ‪ ,‬ועציהם שימשו להסקת קטרי הרכבות‪ .‬כך מצאו עצמם‬ ‫טורפים כגון זאבים‪ ,‬שועלים ונמרים חסרי טרף וללא מסתור‪ .‬הם נאלצו‬ ‫לטרוף כבשים ותרנגולות שגידל האדם כדי להתקיים‪ ,‬ובני האדם ארבו להם‬ ‫והשמידום‪.‬‬ ‫גידול האוכלוסייה בארץ ישראל במאה העשרים‪ ,‬ייבוש הביצות על ידי‬ ‫החלוצים לפני קום המדינה וייבוש אגם החולה עם קום המדינה‪ ,‬דחקו את‬ ‫חיות הבר מאזורים שבהם חיו ומצאו מזון ומחסה להם ולצאצאיהם‪.‬‬ ‫בשטחים פתוחים הם נחשפו לציד‪.‬‬ ‫התעשייה‪ ,‬כלי הרכב המזהמים את האוויר והמים )נחלים‪ ,‬נהרות והים(‬ ‫והשימוש בחומרי הדברה גרמו לכך שמיני דגים רבים‪ ,‬עופות טרף‪ ,‬עופות‬

‫שלום לך ארץ נהדרת‬

‫‪141‬‬

‫זורם לו במִ‪ñ‬דרונות ההרים אל השפֵ‪ö‬לה וסביבוֹ חוּרשוֹת עצי אַ‪ä‬לוֹן‪ְ ,‬קטָ‪í‬לָ‪ï‬בִ‪ã‬ים‬ ‫ואפילו עצי אַ‪ä‬גָ‪å‬ס‪.‬‬ ‫"סבי נהג לטייל במוֹרד הנחל במקום שָ‪û‬ם אפשר לראות בסתיו את‬ ‫החֶ‪ë‬למוֹניוֹת פורחות בפריחה צהוּבּה זוהרת וזהו אולי המקום היחיד בארץ‬ ‫שבּוֹ אפשר לראות אותן‪ .‬בדרכּוֹ למטה‪ ,‬אל השפֵ‪ö‬לה‪ ,‬חָ‪ë‬צב הנחל כֹּה עמוק בין‬ ‫ההרים‪ ,‬עד כי מתַ‪ü‬חתיו נראים הצוּקים כנוֹגעים בשמיִ‪ì‬ם‪ .‬כך ממשיך וזורם‬ ‫הוא בדרכו למטה‪ ,‬מעוּטר מינֵ‪ó‬י שׂיחים ופרחים וקולות ציפורים עליזות‬ ‫ובעלי חיים אחרים הבאים לשתות מים‪ .‬והנה יום אחד טייל סבי והגיע אל‬ ‫תַ‪ü‬חתית הנחל ומצא שם בני אדם עוסקים בהֲ‪é‬נָ‪ó‬חת צינור גדול‪ .‬כשסִ‪ò‬ייְ‪ì‬מוּ‪,‬‬ ‫פָּ‪ö‬רצו מתוך הצינור מים כּהים ומַ‪ñ‬צחינים‪ ,‬אשר השחירו את מי הנחל‬ ‫והשאירו על פני המים מין ֶקצף לבן שכּיסה את פני השמש‪ .‬לקח סבי את‬ ‫בני משפחתו ואמר‪' :‬נברח למקום שבּוֹ אין צינורות הפּוֹלטים מים מַ‪ñ‬צחינים‪'.‬‬ ‫"וכך נדדו סבי ובני משפחתו מַ‪ñ‬טה מַ‪ñ‬טה‪ ,‬עם מוַרד הנחל‪ ,‬אל הים‪ ,‬ובכל‬ ‫מקום שאליו באו מצאו צינורות הפולטים מֵ‪ñ‬י בִּ‪ã‬יוּב )כך‪ ,‬למדנו‪ ,‬נקראים‬ ‫המים המַ‪ñ‬צחינים(‪ ,‬ומֵ‪ñ‬י הנחל הוֹריקוּ והצמחייה נִ‪ó‬רקבה ושוב לא באו עופות‬ ‫לַקנֵ‪ó‬ן‪.‬‬ ‫"כשהגעתי לכאן הייתי עדיין צב קטן‪ ",‬הוסיף צב הנחלים לספּר‪" ,‬ואז עדיין‬ ‫היו המים צלוּלים וזרימָ‪ñ‬תם אֵ‪ä‬יתָ‪ü‬נה‪ ,‬אלא שגם לכאן הגיע צינור מֵ‪ñ‬י הבּיוּב ולי‬ ‫אין לאן ללכת‪ ,‬מפני שהדרך היחידה הפתוחה לפניי היא אל הים‪ ,‬ואני צב‬ ‫נחלים ואינני יכול לחיות בים‪ .‬וכך אני חי לי לבדי‪ .‬רוב הצַ‪õ‬בּים נעלמו וגם‬ ‫הציפורים כבר כמעט שאינן באות לכאן‪ ,‬ובני אדם העוברים כאן סותמים‬ ‫את אפּם ואומרים‪' :‬אוּף‪ ,‬מסריח!' ולי אין אפילו בפני מי להתלוֹנן‪ ",‬סיים‬ ‫הצב‪.‬‬ ‫"זה סיפור עצוב‪ ",‬אמרה נילי‪" ,‬איך אפשר לעזור לך?"‬ ‫"אינני יודע‪ ",‬אמר הצב באֲ‪ä‬נחה‪.‬‬ ‫"אני יודעת‪ ",‬אמרה דלית‪" ,‬עוד היום אכתוב מכתב לָרשׁוּת שמוּרוֹת הטֶ‪í‬בע‬ ‫ואספּר להם הכול‪".‬‬ ‫"מה זה רשוּת שמוּרוֹת הטבע?" שאלו נילי והצב‪" .‬ובכן‪ ,‬רשוּת שמוּרוֹת‬ ‫הטבע מורכּבת מאנשים שאכפת להם שבֵּ‪ã‬יתו של צב הנחלים ישוב להיות‬ ‫נקי‪ ,‬שחשוב להם לשמור על מקומות יפים‪ ,‬שאֲ‪ä‬ליהם יוכלו לשוב הציפורים‪.‬‬ ‫אולי הם יוכלו לעשות משהו‪".‬‬ ‫"אולי‪ ",‬נאנח הצב‪ ,‬ושָ‪û‬ב לצלול אל תחתית הנחל‪.‬‬

‫‪140‬‬

‫שלום לך ארץ נהדרת‬

‫באו ימים אחֵ‪ë‬רים ‪/‬‬

‫יוסי מרגלית ‪ /‬סיפרה חנה ברנר‬

‫הוַריי עלו לארץ מפּוֹלין‪ .‬ירושלים מצאה חן בעיניהם והם שׂכרוּ דירה בשכוּנה‬ ‫היהודית "מָ‪ñ‬קוֹר בָּ‪ã‬רוְּך"‪ .‬שָ‪û‬ם אני נולדתי‪ .‬הבניין שבּוֹ גרנו היה שייך למוּחַ‪ë‬מַ‪ñ‬ד‬ ‫מהכּפר ליפתָ‪ü‬א שמִ‪ñ‬מַ‪ñ‬עֲ‪ô‬רב לירושלים‪ .‬מֵדי חודש בחוֹדשוֹ היה מוּחמד מגיע‬ ‫לביתֵ‪ü‬נו כדי לקבּל את שׂכר הדירה‪ .‬אבי היה מזמין אותו לשֶ‪û‬בת במִ‪ñ‬רפּסת ואִ‪ä‬מי‬ ‫נהגה לכבּד אותו בכוס תה ובפרוּסה של עוּגת צימוּקים‪ ,‬מעשׂה ידיהָ‪ .é‬בין לְ‪ï‬גימה‬ ‫ללְ‪ï‬גימה היה מוּחמד שואל את אבי על חַ‪ë‬ייו בפּוֹלין‪ ,‬ואבי היה מתעניין אצל‬ ‫מוּחמד על מַ‪ñ‬עֲ‪ô‬שׂיו בכפר ועל בני משפחתו הקרובים והרחוקים‪ .‬אחר כך היו‬ ‫מדבּרים על החדשות‪ .‬אז הִ‪é‬תחוֹללה מלחמה איומה ונוראה באירופה — מלחמת‬ ‫העולם השנייה‪ .‬ובֵ‪ã‬ין היֶ‪ì‬תר שָׂ‪û‬ח אבי למוּחמד על דאגתו לקרוֹביו שנוֹתרו בפּוֹלין‪,‬‬ ‫שכּן היו ידיעות שהגרמנים הנַ‪ó‬אצים‪ ,‬שכּבשו את פולין‪ ,‬מִ‪ñ‬תנַ‪ó‬כּלים ליהודים שם‪.‬‬ ‫הבּיע את תִ‪ü‬קוותוֹ שהקרובים יִ‪ì‬ינָ‪ó‬צלוּ‪ .‬בתוֹם השׂיחה היה מוחמד יוצא‬ ‫ַ‪ô‬‬ ‫מוחמד‬ ‫אל הדירה הסמוּכה‪ ,‬לקבּל את שׂכר הדירה גם מהמשפחה ששָׂ‪û‬כרה אותה‪.‬‬ ‫הִ‪é‬תַקשרה ידידוּת בין משפחתֵ‪ü‬נו למשפחתו של מוחמד‪ .‬הוא שלח את בנותיו‬ ‫רבקה וג'מִ‪ñ‬ילָ‪ï‬ה ללמוֹד תפירה וִרקמה אצל אִ‪ä‬מי‪ ,‬ואילו אני ביקרתי עם הוריי‬ ‫אצל מוחמד ומשפחתו‪ .‬לפעמים‪ ,‬בשבת בבוקר‪ ,‬היינו הולכים ברגל לכפר‪.‬‬ ‫הייתי יושבת בצֵ‪õ‬ל סוּכּת הגפָ‪ö‬נים‪ ,‬או רוֶדפת אחרי תרנגולות חוּמוֹת אַ‪ä‬דמוֹניוֹת‬ ‫שניקרוּ עשׂבים בחצר‪ ,‬או משׂחקת ב"חמש אבנים" עם בִּ‪ã‬תוֹ הקטנה של מוחמד‪.‬‬ ‫הייתי חולפת בריצה על פני מוחמד המעַ‪ô‬שן נַ‪ó‬רגִ‪å‬ילָ‪ï‬ה ומקשיב לדברים שאומר לו‬ ‫אבי‪ ,‬ומִ‪ñ‬צטרפת לנָ‪ó‬שים היושבות במטבח ולוגמת עִ‪ô‬מן מים צוֹננים מכּד החֶ‪ë‬רס‪.‬‬ ‫בְּ‪ã‬מוֹצָ‪õ‬אֵ‪ä‬י אחרון של פסח‪ ,‬כאשר היו מופיעים הכוכבים הראשונים בשמיִ‪ì‬ם‪,‬‬ ‫היה מוחמד שולח אל ביתֵ‪ü‬נו טַ‪í‬ס גדול עטוף במפית בד לבנה ועליו פיתות‬ ‫חמות‪ ,‬שזה עַ‪ô‬תה נֶ‪ó‬אֱ‪ä‬פוּ בתנור שבחצֵ‪õ‬ר ביֵדי פַ‪ö‬טִ‪í‬ימָ‪ñ‬ה אשתו‪ ,‬ביצים קשות‬ ‫ִ‪ã‬שבוּע הפסח לא בא לחם‬ ‫ַ‪ô‬‬ ‫שצִ‪õ‬בען חוּם‪ ,‬צנוֹניוֹת ובָ‪ã‬צל ירוק — מִ‪ñ‬תנוּבת גינתוֹ‪ .‬בּ‬ ‫אל פינו‪ ,‬וכולנו — הוריי‪ ,‬ידידים ואף אני — להוּטים היינו לאכול מן הפיתות‪.‬‬ ‫ידיה של גַ‪'å‬מילה נִ‪ó‬טבּלוּ בחִ‪ë‬ינָ‪ó‬ה‪,‬‬ ‫אני זוכרת כמה חיכיתי לַ‪ï‬חתוּנתהּ של גַ‪'å‬מילה‪éָ .‬‬ ‫בחצַ‪õ‬ר הבית ניגנו הנגָ‪å‬נים בחליל‪ ,‬בכינור ובתוף‪ ,‬וזמָ‪ñ‬ר צעיר סִ‪ò‬לסל בגרוֹנוֹ‬ ‫חרוּזֵ‪ê‬י שיר מיוחדים המשַ‪û‬בּחים את הכַּ‪î‬לה ואת החָ‪ë‬תן‪ .‬הגברים רקדו‪ ,‬והנשים‬ ‫והטַ‪í‬ף ישבו והתבוננו בהם‪ .‬הגישוּ שם מגָ‪å‬שים עמוּסים אורז עם פּתיתֵ‪ü‬י בְּ‪ã‬שׂר‬ ‫כֶּ‪î‬בשׂ וּצְ‪õ‬נוֹבָ‪ã‬רים‪ ,‬שֵקדים מצוּפּים בסוכר‪ ,‬עוגיות נוֹטפות דבש ומֵ‪ñ‬י וְ‪ָè‬רדים‪ .‬כך‬ ‫הִ‪é‬תנהל הַ‪é‬ווַ‪è‬יי המשפחות עד שמָ‪ñ‬לאו לי שמונה‪ ,‬סָ‪ò‬מוּך לכ"ט בנוֹבֶ‪ã‬מְ‪ñ‬בֶּ‪ã‬ר ‪,1947‬‬ ‫היום שבּוֹ הוחלט בעֲ‪ô‬צֶ‪ֶõ‬רת האוּמוֹת המאוּחדוֹת על חֲ‪ë‬לוּקת ארץ ישראל לשתי‬ ‫מדינות‪ :‬מדינה יהודית ומדינה עַ‪ô‬רבית‪.‬‬ ‫גל מעשֵׂ‪û‬י אֵ‪ä‬יבה שָׁ‪û‬טף את הָ‪é‬ארץ ומוחמד חדל לבוא אל ביתֵ‪ü‬נו‪ .‬אף אנו נִ‪ó‬מנַ‪ó‬ענוּ‬ ‫מלָ‪ï‬לכת לְ‪ï‬ליפתָ‪ü‬א‪ ,‬פֶּ‪ö‬ן יפגעו בנו בדרך‪.‬‬ ‫שלום לך ארץ נהדרת‬

‫‪143‬‬

‫מים ויונקים במים ובסביבתם נעלמו‪.‬‬ ‫במדינת ישראל קיימות היום שמורות חיײַבר‪ .‬מטרת השמורות לאפשר למיני‬ ‫חיות בר שחיו בעבר בארץ ישראל חיים מוגנים שיאפשרו להם להתרבות‪.‬‬ ‫בשמורה מסגלים אותם בהדרגה לחיים חופשיים בטבע ומשחררים אותם‬ ‫כאשר הם מוכנים לכך‪.‬‬ ‫בדרום הארץ‪ ,‬קיימת שמורת חיײַבר ליד קיבוץ יוטבתה‪ .‬בצפון הארץ קיימת‬ ‫שמורת הכרמל‪.‬‬ ‫ד"ר פנחס זמיר הוא ביולוג‪.‬‬

‫‪142‬‬

‫שלום לך ארץ נהדרת‬

‫אגדת היַ‪ì‬רדן ‪/‬‬

‫עיבּדה‪ :‬דבורה עומר‬

‫פעם‪ ,‬כך מספּרת לנו אגדה נושנה‪ ,‬לא היה נְ‪ó‬הר היַ‪ì‬רדן בארץ‪ .‬שלושה נחלים‬ ‫זרמו להם בִּ‪ã‬מרוֹמֵ‪ñ‬י הגָ‪å‬ליל‪ :‬שֵׁ‪û‬ם הנהר האחד חַ‪ë‬צְ‪õ‬בַּ‪ã‬נִ‪ó‬י‪ ,‬שֵׁ‪û‬ם השני בַּ‪ã‬נְ‪ó‬יאס ושם‬ ‫השלישי — ָדן‪ .‬זרמו הנהרות זה בצַ‪õ‬ד זה ומעולם לא נפגשו‪ ,‬כי תמיד ָרבו‬ ‫והתווַ‪è‬כּחו‪ .‬הבַּ‪ã‬נְ‪ó‬יַ‪ì‬אס היה אומר‪" :‬אני הגדול מכולם‪ ".‬טען לעוּמתוֹ הדן‪" :‬אך‬ ‫מֵ‪ñ‬ימַ‪ñ‬יי ְקרירים וּמַ‪ñ‬רווִ‪è‬ים יותר‪ ".‬הוסיף החַ‪ë‬צבַּ‪ã‬נִ‪ó‬י‪" :‬האם ְראיתם נהר שבחוֹרף‬ ‫יכפּיל את כמוּת מֵ‪ñ‬ימָ‪ñ‬יו? אני הוא!" "לי אין צורך בכך‪ ",‬לִ‪ï‬גלג הבּניאס‪" ,‬שֶ‪û‬פע‬ ‫מים לי תמיד‪" ".‬אַ‪ä‬תה סתם ַרבְרבן!" קרא לעוּמתוֹ החַ‪ë‬צבַּ‪ã‬ני‪" .‬ואתה מקנא!"‬ ‫ענה לו הבַּ‪ã‬ניאס‪" .‬לשניכם גם יַ‪ì‬חד אין שֵ‪û‬ם יפה‪ ,‬קצר ומצלצל כמו זה שלי!"‬ ‫אמר דן‪ ,‬שהָ‪é‬יה גאה מאוד בשמו‪.‬‬ ‫וכך היו שלושת הנהרות ָרבים ביניהם‪ ,‬מתווכּחים וגוֹעשים‪ .‬ומִ‪ñ‬מילים היו‬ ‫עוברים למעשׂים‪ :‬מַ‪ñ‬תיזים מים זה על זה‪ ,‬זורקים אבנים זה אל אֲ‪ä‬פיקוֹ של זה‪,‬‬ ‫כדי לעכּב זרימתוֹ‪ .‬ויש אומרים כי השֵׂרפה הגדולה‪ ,‬שפָּ‪ö‬רצה בַּ‪ã‬סְ‪ò‬בך המוֹריק‬ ‫שלְ‪ï‬יַ‪ì‬ד הבַּ‪ã‬ניאס‪ ,‬נגרמה על ידי אחד הנהרות‪ .‬היו המריבות רבּות וקשות‪,‬‬ ‫והמהוּמה גדולה‪ .‬ואז‪ ,‬כאשר נמשכו המריבות בלי שיוכלוּ להחליט מי ביניהם‬ ‫הטוב והיפה ביותר‪ ,‬החליטו הנהרות להביא את ְדבָ‪ָã‬רם לפני השופט‪ .‬ובגליל‬ ‫ישב אז ָקאִדי )שופט( בָּ‪ã‬א בּיָ‪ì‬מים‪ ,‬נכבּד וחכם‪ .‬פנו אליו הנהרות והוא נַ‪ó‬עֲ‪ô‬נה‬ ‫לבקשתם; בא וישב על תֵ‪ü‬ל שניצב בין השלושה‪ .‬זרמו הנהרות מסָ‪ò‬ביב לתל‬ ‫וגעשו‪ :‬נהר נהר — וטענתוֹ‪ ,‬נהר נהר — וַ‪è‬עֲ‪ô‬צוּמתוֹ‪.‬‬ ‫"בקשה מִ‪ñ‬כּם‪ַ ,‬דבּרוּ אחד אחד ואשמע את דבריכם‪ ",‬הִ‪é‬שתיק השופט את‬ ‫הנהרות המתווַ‪è‬כּחים‪.‬‬ ‫"לי יש שפע מים‪ ,‬ועצים נותני פרי שותים את מימַ‪ñ‬יי‪ ",‬אמר הבּניאס‪" ,‬האין‬ ‫דבר זה עושה אותי לטוב שבין כולם?"‬ ‫"ואני מכפיל את כמות מימיי בעת החורף!" אמר החצבּני‪" ,‬האין זה דבר‬ ‫ראוי לציוּן?"‬ ‫"מי שיֵ‪ì‬ש לו מים רבים כל השנה אינו זקוּק לכך‪ ",‬שִׁ‪û‬יסְ‪ò‬עוֹ הבּניאס‪.‬‬ ‫"שקט!" היסָ‪ò‬ה אותם השופט‪" ,‬ומה בפיָך‪ ,‬דן?" פנה אל השלישי‪.‬‬ ‫"נהרות יפים — ושֵ‪û‬מות כְּ‪î‬עוּרים כאלה?" אמר הדן‪" ,‬מה זה חצבּני? מה זה‬ ‫בּניאס? דן הוא שֵׁ‪û‬ם נָ‪ó‬אה‪ ,‬קצר וקולֵ‪ï‬עַ‪ ,ô‬נהר ללא שֵׁ‪û‬ם נאה הוא כמו אדם ללא‬ ‫בגד‪".‬‬ ‫"מה חשוּב השם?" רגשו החצבּני והבּניאס‪.‬‬ ‫"חשוּב עד מאוד!" פָּ‪ö‬סק הדן‪.‬‬ ‫ושוב החלו מתווכּחים ורבים‪ .‬מֵ‪ñ‬ימיהם געשו וניתזוּ לכל עֵ‪ô‬בר בלַ‪ï‬הט הוויכּוּחַ‪,ë‬‬ ‫אבנים הושלכו מַקרקעית הנהרות והבריחו את הציפורים שבַּ‪ã‬סְ‪ò‬בך הירוק‪.‬‬ ‫המים הקרירים התחממוּ ונִ‪ó‬תעַ‪ô‬כְּ‪î‬רוּ בִרגשת הוויכּוּחַ‪ ë‬שאין לו סוף‪.‬‬ ‫שלום לך ארץ נהדרת‬

‫‪145‬‬

‫חָ‪ë‬לפו כמה חודשים‪ .‬באחד הימים חזר אבי הביתה עצוב ונִ‪ó‬סער‪" :‬ראיתי ליד‬ ‫שכוּנת 'מאה שערים' שַ‪û‬יירה של עגָ‪å‬לות רתוּמוֹת לסוסים‪ ",‬סיפר אבי‪" ,‬ועליהן‬ ‫ָרהיטים‪ ,‬כָּ‪î‬רים‪ ,‬מזרוֹנים‪ ,‬צרוֹרוֹת בגדים וּכלֵ‪ï‬י בית‪ .‬על אחת העגלות ישב‬ ‫מוחמד‪' .‬לאן?' שאלתי אותו‪' .‬ליַ‪ì‬רֵדן‪ ',‬ענה‪' .‬למה?' — 'מפַ‪ö‬חדים ממַ‪ñ‬ה שיַ‪ì‬עשׂוּ‬ ‫לנו היהודים‪' '.‬והמשפחה היכן?' 'פַ‪ö‬טִ‪í‬ימה אשתי והילדים עזבו לפני חודש‪'.‬‬ ‫'חזור הבית‪ ,‬מוחמד‪ ',‬אמרתי לו‪' ,‬הרי אתה ומשפחתָך לא תפגעו ביהודים‪,‬‬ ‫ולכן גם לא יפגעו בכם‪' '.‬אני מפחד‪ ',‬השיב מוחמד‪ ,‬והאיץ בסוסו לצאת‬ ‫לדרך‪".‬‬ ‫הַ‪é‬רגָ‪å‬שתֵ‪ü‬נו הייתה קשה‪" .‬אשמור לך את הדירה‪ ",‬אמר אבא‪" .‬הארץ תִ‪ü‬שקוֹט"‪...‬‬ ‫עבר זמן‪ ,‬ובמַ‪ñ‬הֲ‪é‬לכו אָ‪ä‬בדה תִ‪ü‬קוותם של הוריי‪ ,‬כי הקרובים בפּוֹלין ניצלוּ ויַ‪ì‬גיעו‬ ‫לארץ‪ .‬גם את מוחמד‪ ,‬בעל ביתֵ‪ü‬נו‪ ,‬ומשפחתוֹ‪ ,‬לא ראינו עוד‪.‬‬

‫בית קפה ערבי במג'דל‪,‬‬ ‫מרסל ינקו‪ ,‬צייר ישראלי‪,‬‬ ‫‪1984–1895‬‬

‫‪144‬‬

‫שלום לך ארץ נהדרת‬

‫חוצבים במחצבה‪ ,‬נחום גלבוע‬

‫שלום לך ארץ נהדרת‬

‫‪147‬‬

‫התבונן השופט בשלושת הנהרות שלַרגלֵ‪ï‬י התֵ‪ü‬ל ואחַ‪ë‬ר שקע בהרהורים‬ ‫עמוקים‪ .‬לבסוף פתח ואמר‪" :‬אכן‪ ,‬צודקים אתם‪ .‬לכל אחד מכם מעֲ‪ô‬לות‬ ‫טובות וּמשוּבּחוֹת‪".‬‬ ‫"אך מי הטוב מכולנו?" ָרגש החצבּני‪.‬‬ ‫"מובן שאני!" קבע הבּניאס‪.‬‬ ‫"לא ולא!" ָרגז הדן‪.‬‬ ‫ושוב הִ‪é‬תלהט הוויכּוּחַ‪ ,ë‬ופָ‪ö‬רצה מריבה‪ ,‬אשר סָ‪ò‬תמה את אֲ‪ä‬פיֵקי הנהרות‪ .‬לוהט‬ ‫כל כך היה הוויכוח‪ ,‬עד כי פרצה אש בין השׂיחים‪.‬‬ ‫"חִ‪ë‬דלו מיד!" ציווה השופט‪" ,‬אם כך תמשיכו — חושש אני שלא זמן רב עוד‬ ‫יהיו מים בחצבּני‪ ,‬יֶ‪ì‬רק לחופי הבּניאס ומים קרים בדן‪".‬‬ ‫"מדוע ולמה אתה אומר כך?" נֶ‪ó‬עצבו הנהרות לשֵ‪û‬מע הדברים הללוּ‪.‬‬ ‫"ְראוּ מה רבים המים אשר נשפכו מתוך החצבּני‪ .‬והַ‪é‬ביטו מה קרה לשׂיחים‬ ‫ולעצים היפים שלִ‪ï‬גדוֹת הבּניאס‪ .‬ומֵ‪ñ‬י הדן הקרירים היו למים רותחים בלַ‪ï‬הט‬ ‫הוויכּוח! עליכם לשׂים קץ למריבות אם רוצים אתם להתקיים‪".‬‬ ‫"אמוֹר לנו אתה מי הטוב בינינו — ושוב לא נריב!" ביקשו הנהרות מן‬ ‫השופט‪.‬‬ ‫"כל אחד מכּם יש לו מעֲ‪ô‬לות משֶ‪û‬לו‪ ",‬אמר השופט‪" ,‬ועל כן — אם תִ‪ü‬תחַ‪ë‬בְּ‪ã‬רוּ‬ ‫ותהיו לנהר אחד — יהיה הוא לטוב ביותר‪ .‬מֵ‪ñ‬ימיו יהיו קרירים ומַ‪ñ‬רווִ‪è‬ים‪ ,‬זִ‪ê‬רמוֹ‬ ‫שוטף‪ ,‬מימיו מרוּבּים בחורף‪ ,‬אֲ‪ä‬פיקוֹ מוֹריק; ושֵ‪û‬ם נאה נקרא לו‪".‬‬ ‫שקעו שלושת הנהרות במחשבות עמוקות‪ ,‬וכל אחד הִ‪é‬רהר לעצמו‪' :‬אכן‬ ‫דברי חָ‪ë‬כמה וטַ‪í‬עם אמר השופט הזקן‪ .‬כל אחד מאִ‪ä‬תנו יש בו דברים טובים‬ ‫ויפים‪ ,‬ואם נהיה לנהר אחד — יהיה הנהר החדש טוב ויפה פי שלושה‪ :‬אֲ‪ä‬פיקוֹ‬ ‫יהיה נאה ומוֹריק כאֲ‪ä‬פיק הבּניאס; מֵ‪ñ‬ימיו יִ‪ְì‬רבּוּ בחורף כחצבּני‪ ,‬ובִ‪ã‬שמוֹ יצלצל‬ ‫שמו הנאה של הדן‪ .‬יהיו בנהר החדש מעֲ‪ô‬לותֵ‪ü‬יהם של כל השלושה יחד‪.‬‬ ‫זרמו כל הנהרות‪ ,‬ירדו למקום אחד והיו לנהר חדש — נהר ְרחב ידיים‪,‬‬ ‫שאפיקוֹ נאה ומוֹריק‪ ,‬מימיו קרירים וזִ‪ê‬רמו עַ‪ô‬ז‪ .‬ושֵ‪û‬ם ניתן לו — יַ‪ְì‬רֵדן‪ .‬והמקום‬ ‫אשר עליו ישב השופט החכם למִ‪ñ‬שפַּ‪ö‬ט הנהרות נקרא מאז בעַ‪ô‬רבית תֵ‪ü‬ל אֶ‪ä‬ל‬ ‫ָקאִדי‪ ,‬לֵ‪ï‬אמוֹר — תל השופט‪ .‬הנה כך — מספּרים ערביֵ‪ì‬י הגליל — נוֹצר נהר‬ ‫הירדן‪.‬‬

‫‪146‬‬

‫שלום לך ארץ נהדרת‬

‫שַׁ‪û‬בָּ‪ã‬ת הַ‪é‬מַּ‪ñ‬לְ‪ï‬כָּ‪î‬ה ‪/‬‬

‫חַ‪ë‬יִּ‪ì‬ים נַ‪ó‬חְ‪ë‬מָ‪ñ‬ן בְּ‪ã‬יָ‪ì‬אלִ‪ï‬יק‬

‫הַ‪é‬חַ‪ë‬מָּ‪ñ‬ה מֵ‪ֹñ‬ראשׁ הָ‪é‬אִ‪ä‬ילָ‪ï‬נוֹת נִ‪ó‬סְ‪ò‬תַּ‪ü‬לְּ‪ָï‬קה‪,‬‬ ‫בֹּאוֹ וְ‪è‬נֵ‪ó‬צֵ‪õ‬א לִ‪ְï‬קַראת שַׁ‪û‬בָּ‪ã‬ת הַ‪é‬מַּ‪ñ‬לְ‪ï‬כָּ‪î‬ה‪.‬‬ ‫הִ‪é‬נֵּ‪ó‬ה הִ‪é‬יא יוֶֹרֶדת‪ ,‬הַ‪é‬קְּ‪ú‬דוֹשָׁ‪û‬ה‪ ,‬הַ‪é‬בְּ‪ã‬רוּכָ‪î‬ה‪,‬‬ ‫וְ‪è‬עִ‪ô‬מָּ‪ñ‬הּ‪ ,‬מַ‪ñ‬לְ‪ï‬אָ‪ä‬כִ‪î‬ים‪ ,‬צְ‪õ‬בָ‪ã‬א שָׁ‪û‬לוֹם וּמְ‪ñ‬נוּחָ‪ë‬ה‪.‬‬ ‫בּוֹאִ‪ä‬י‪ ,‬בּוֹאִ‪ä‬י‪ ,‬הַ‪é‬מַּ‪ñ‬לְ‪ï‬כָּ‪î‬ה!‬ ‫בּוֹאִ‪ä‬י‪ ,‬בּוֹאִ‪ä‬י‪ ,‬הַ‪é‬מַּ‪ñ‬לְ‪ï‬כָּ‪î‬ה!‬ ‫שָׁ‪û‬לוֹם עֲ‪ô‬לֵ‪ï‬יכֶ‪î‬ם‪ ,‬מַ‪ñ‬לְ‪ï‬אֲ‪ä‬כֵ‪î‬י הַ‪é‬שָּׁ‪û‬לוֹם!‬ ‫ִקבַּ‪ã‬לְ‪ï‬נוּ פְּ‪ö‬נֵ‪ó‬י שַׁ‪û‬בָּ‪ã‬ת בִּ‪ְã‬רנָ‪ó‬נָ‪ó‬ה וּתְ‪ü‬פִ‪ö‬לָּ‪ï‬ה‪,‬‬ ‫הַ‪é‬בַּ‪ã‬יְ‪ì‬תָ‪ü‬ה נָ‪ó‬שׁוּבָ‪ã‬ה‪ ,‬בְּ‪ã‬לֵ‪ï‬ב מָ‪ñ‬לֵ‪ï‬א גִּ‪å‬ילָ‪ï‬ה‪.‬‬ ‫שָׁ‪û‬ם עָ‪ô‬רוְּך הַ‪é‬שֻּׁ‪û‬לְ‪ï‬חָ‪ë‬ן‪ ,‬הַ‪é‬נֵּ‪ó‬רוֹת יָ‪ì‬אִ‪ä‬ירוּ‪,‬‬ ‫כָּ‪î‬לײַפִּ‪ö‬נּוֹת הַ‪é‬בַּ‪ã‬יִ‪ì‬ת יִ‪ì‬זְ‪ָê‬רחוּ‪ ,‬יַ‪ì‬זְ‪ê‬הִ‪é‬ירוּ‪.‬‬ ‫שַׁ‪û‬בַּ‪ã‬ת שָׁ‪û‬לוֹם וּמְ‪ñ‬בָֹרְך!‬ ‫שַׁ‪û‬בַּ‪ã‬ת שָׁ‪û‬לוֹם וּמְ‪ñ‬בָֹרְך!‬ ‫בּוֹאֲ‪ä‬כֶ‪î‬ם לְ‪ï‬שָׁ‪û‬לוֹם‪ ,‬מַ‪ñ‬לְ‪ï‬אֲ‪ä‬כֵ‪î‬י הַ‪é‬שָּׁ‪û‬לוֹם!‬ ‫שְׁ‪û‬בִ‪ã‬י‪ ,‬זַ‪ê‬כָּ‪î‬ה‪ ,‬עִ‪ô‬מָּ‪ñ‬נוּ‪ ,‬וּבְ‪ã‬זִ‪ê‬יוֵ‪ְè‬ך נָ‪ó‬א אוִֹרי‬ ‫לַ‪ï‬יְ‪ì‬לָ‪ï‬ה וְ‪è‬יוֹם‪ ,‬אַ‪ä‬חַ‪ë‬ר תַּ‪ü‬עֲ‪ô‬בִֹרי‪.‬‬ ‫וַ‪è‬אֲ‪ä‬נַ‪ó‬חְ‪ë‬נוּ נְ‪ó‬כַ‪î‬בְּ‪ֵã‬דְך בְּ‪ã‬בִ‪ã‬גְ‪ֵå‬די חֲ‪ë‬מוּדוֹת‪,‬‬ ‫בִּ‪ã‬זְ‪ê‬מִ‪ñ‬ירוֹת וּתְ‪ü‬פִ‪ö‬לּוֹת וּבְ‪ã‬שָׁ‪û‬לשׁ סְ‪ò‬עֻ‪ô‬דּוֹת‪,‬‬ ‫וּבִ‪ã‬מְ‪ñ‬נוּחָ‪ë‬ה שְׁ‪û‬לֵ‪ï‬מָ‪ñ‬ה‪,‬‬ ‫וּבִ‪ã‬מְ‪ñ‬נוּחָ‪ë‬ה נָ‪ó‬עֵ‪ô‬מָ‪ñ‬ה‪.‬‬ ‫בָּ‪ְã‬רכוּנוּ לְ‪ï‬שָׁ‪û‬לוֹם‪ ,‬מַ‪ñ‬לְ‪ï‬אֲ‪ä‬כֵ‪î‬י הַ‪é‬שָּׁ‪û‬לוֹם!‬ ‫הַ‪é‬חַ‪ë‬מָּ‪ñ‬ה מֵ‪ֹñ‬ראשׁ הָ‪é‬אִ‪ä‬ילָ‪ï‬נוֹת נִ‪ó‬סְ‪ò‬תַּ‪ü‬לְּ‪ָï‬קה‪,‬‬ ‫בּוֹאוּ וּנְ‪ó‬לַ‪ï‬וֶּ‪è‬ה אֶ‪ä‬תײַשַׁ‪û‬בָּ‪ã‬תײַהַ‪é‬מַּ‪ñ‬לְ‪ï‬כָּ‪î‬ה‪.‬‬ ‫צֵ‪õ‬אתֵ‪ְü‬ך לְ‪ï‬שָׁ‪û‬לוֹם‪ ,‬הַ‪é‬קְּ‪ú‬דוֹשָׁ‪û‬ה‪ ,‬הַ‪é‬זַּ‪ê‬כָּ‪î‬ה‪.‬‬ ‫דְּ‪ç‬עִ‪ô‬י‪ ,‬שֵׁ‪û‬שֶׁ‪û‬ת יָ‪ì‬מִ‪ñ‬ים אֶ‪ä‬ל שׁוּבֵ‪ְã‬ך נְ‪ó‬חַ‪ë‬כֶּ‪î‬ה‪...‬‬ ‫כֵּ‪î‬ן לַ‪ï‬שַּׁ‪û‬בָּ‪ã‬ת הַ‪é‬בָּ‪ã‬אָ‪ä‬ה!‬ ‫כֵּ‪î‬ן לַ‪ï‬שַּׁ‪û‬בָּ‪ã‬ת הַ‪é‬בָּ‪ã‬אָ‪ä‬ה!‬ ‫צֵ‪õ‬אתְ‪ü‬כֶ‪î‬ם לְ‪ï‬שָׁ‪û‬לוֹם‪ ,‬מַ‪ñ‬לְ‪ï‬אֲ‪ä‬כֵ‪î‬י הַ‪é‬שָּׁ‪û‬לוֹם!‬

‫ַקבָּ‪ã‬לַ‪ï‬ת שַׁ‪û‬בָּ‪ã‬ת ‪/‬‬

‫אֱ‪ä‬לִ‪ï‬יעֶ‪ô‬זֶ‪ê‬ר כֹּהֵ‪é‬ן‬

‫בַּ‪ã‬אֲ‪ä‬פִ‪ö‬יק הַ‪é‬נַּ‪ó‬חַ‪ë‬ל‬ ‫הָ‪é‬יוּ צְ‪õ‬פַ‪ְö‬רדְּ‪ç‬עִ‪ô‬ים מְ‪ñ‬כִ‪î‬ינִ‪ó‬ים אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬שַּׁ‪û‬בָּ‪ã‬ת‪.‬‬ ‫מִ‪ñ‬תְ‪ַü‬קלְּ‪ï‬חִ‪ë‬ים‬ ‫קוֹטְ‪í‬פִ‪ö‬ים פִּ‪ְö‬רחֵ‪ë‬י שׁוּמָ‪ñ‬ר‬ ‫מְ‪ñ‬תַ‪ü‬בְּ‪ã‬לִ‪ï‬ים אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬סָּ‪ò‬לָ‪ï‬ט‪.‬‬ ‫מִ‪ñ‬ן הַ‪é‬קָּ‪ú‬נִ‪ó‬ים הַ‪é‬מִּ‪ñ‬תְ‪ü‬גַּ‪å‬מְּ‪ñ‬שִׁ‪û‬ים‬ ‫ָ‪é‬רוּח הַ‪é‬גְּ‪å‬דוֹלָ‪ï‬ה‬ ‫ַ‪ã‬עבֹר ה ַ‪ë‬‬ ‫בּ ֲ‪ô‬‬ ‫הָ‪é‬יוּ מְ‪ַñ‬קְרְקִרים‬ ‫בּוֹאִ‪ä‬י כַּ‪î‬לָּ‪ï‬ה בּוֹאִ‪ä‬י כַּ‪î‬לָּ‪ï‬ה‪.‬‬

‫שבת שלום‬

‫‪151‬‬

‫מִ‪ñ‬תּוְֹך הַ‪é‬פִּ‪ö‬יוּט לְ‪ï‬כָ‪î‬ה דוִֹדי‬ ‫לְ‪ï‬כָ‪î‬ה דּוִֹדי לִ‪ְï‬קַראת כַּ‪î‬לָּ‪ï‬ה‪,‬‬ ‫פְּ‪ö‬נֵ‪ó‬י שַׁ‪û‬בָּ‪ã‬ת נְ‪ַó‬קבְּ‪ã‬לָ‪ï‬ה‬ ‫———‬ ‫לִ‪ְï‬קַראת שַׁ‪û‬בָּ‪ã‬ת לְ‪ï‬כוּ וְ‪è‬נֵ‪ó‬לְ‪ï‬כָ‪î‬ה‬ ‫כִּ‪î‬י הִ‪é‬יא מְ‪ñ‬קוֹר הַ‪é‬בְּ‪ָã‬רכָ‪î‬ה‬ ‫מֵ‪ֹñ‬ראשׁ מִּ‪ֶּñ‬קֶדם נְ‪ó‬סוּכָ‪î‬ה‬ ‫סוֹף מַ‪ñ‬עֲ‪ô‬שֶׂ‪û‬ה בַּ‪ã‬מַ‪ñ‬חֲ‪ë‬שָׁ‪û‬בָ‪ã‬ה תְּ‪ü‬חִ‪ë‬לָּ‪ï‬ה‬ ‫לְ‪ï‬כָ‪î‬ה דּוִֹדי לִ‪ְï‬קַראת כַּ‪î‬לָּ‪ï‬ה‪,‬‬ ‫פְּ‪ö‬נֵ‪ó‬י שַׁ‪û‬בָּ‪ã‬ת נְ‪ַó‬קבְּ‪ã‬לָ‪ï‬ה‬ ‫———‬ ‫בּוֹאִ‪ä‬י בְּ‪ã‬שָׁ‪û‬לוֹם עֲ‪ô‬טֶ‪ֶí‬רת בַּ‪ã‬עֲ‪ô‬לָ‪ï‬הּ‬ ‫גַּ‪å‬ם בְּ‪ִã‬רנָּ‪ó‬ה‪ ,‬בְּ‪ã‬שִׂ‪û‬מְ‪ñ‬חָ‪ë‬ה וּבְ‪ã‬צָ‪õ‬הֳ‪é‬לָ‪ï‬ה‬ ‫תוְֹך אֱ‪ä‬מוּנֵ‪ó‬י עַ‪ô‬ם סְ‪ò‬גֻ‪å‬לָּ‪ï‬ה‬ ‫בּוֹאִ‪ä‬י כַּ‪î‬לָּ‪ï‬ה‪ ,‬בּוֹאִ‪ä‬י כַּ‪î‬לָּ‪ï‬ה‬ ‫בּוֹאִ‪ä‬י כַּ‪î‬לָּ‪ï‬ה שַׁ‪û‬בָּ‪ã‬ת מַ‪ñ‬לְ‪ï‬כַּ‪î‬תָּ‪ü‬א‪.‬‬

‫תיבת בשמים להבדלה‪ ,‬המאה הײַ‪18‬‬

‫‪150‬‬

‫שבת שלום‬

‫למה צחק הצַ‪õ‬דיק? ‪/‬‬

‫מרטין בּוּבּר‬

‫א‪.‬‬ ‫פעם אחת‪ ,‬ביום שישי בערב‪ ,‬ישב רבי ישׂראל בַּ‪ã‬עַ‪ô‬ל שֵׁ‪û‬ם טוֹב עם תלמידיו אֶ‪ä‬ל‬ ‫השולחן‪ .‬בִּ‪ã‬שעַ‪ô‬ת הסְ‪ò‬עוּדה אוֹרוּ פתאום פניו העֲ‪ô‬צוּבים של הצַ‪õ‬דיק והתחיל‬ ‫צוחק בקול גדול‪ .‬תלמידיו הִ‪é‬שתוֹמְ‪ñ‬מוּ על הדבר וַ‪è‬יַ‪ì‬בִּ‪ã‬יטוּ אִ‪ä‬יש אל רעֵ‪ô‬הו‪,‬‬ ‫מַ‪ñ‬חֲ‪ë‬רישים לדעת טַ‪í‬עם הצחוק הזה‪ .‬בעוד רגָ‪å‬עים שָ‪û‬ב וצחק הצדיק בַּ‪ã‬שְ‪û‬נייה‪.‬‬ ‫עברה שעה קלה והצדיק צחק בשְ‪û‬לישית‪ ,‬והצחוק היה עליז כִּ‪î‬צחוק ילד‬ ‫תָ‪ü‬מים‪.‬‬ ‫התלמידים ישבו אל השולחן‪ ,‬מבְּ‪ã‬לי להוֹציא הֶ‪é‬גֶ‪å‬ה מפּיהֶ‪é‬ם‪ .‬הם ידעו‪ ,‬כי אם‬ ‫איש כַּרבָּ‪ã‬ם יִ‪ì‬צחַ‪ë‬ק‪ ,‬בוודאי יש לדבר טעם חשוב מאוד‪ .‬אך איש מהם לא הֵ‪é‬עֵ‪ô‬ז‬ ‫לשאול את פּיו לפֵ‪ö‬שֶ‪û‬ר הצחוק‪ .‬וַ‪è‬יִ‪ì‬שׂאוּ עיניהם אל הזֵקן שבחֲ‪ë‬בוּרה‪ ,‬אל ַרבִּ‪ã‬י‬ ‫זְ‪ê‬אֵ‪ä‬ב‪ ,‬כי הוא ישאל את הרב‪ ,‬מה ראה על כָּ‪î‬כה הפעם לתת בִּ‪ã‬צחוק קולו‪.‬‬ ‫וכך היה המִ‪ñ‬נהג‪ :‬בכל לֵ‪ï‬יל מוֹצָ‪õ‬אֵ‪ä‬י שבת‪ ,‬אחַ‪ë‬ר ההַ‪é‬בָדלָ‪ï‬ה‪ ,‬היה רבי זאב הזקן‬ ‫ניגָ‪å‬ש אל הצַ‪õ‬דיק ושואל מפּיו פֵּ‪ö‬שר כל דבר לא מובן בַּ‪ã‬הֲ‪é‬ליכוֹתיו במשך יום‬ ‫השבת‪ .‬ככה היה גם הפּעם‪ .‬הזקן ניגש אל הרב וַ‪è‬יִ‪ì‬שאָ‪ä‬לֵ‪ï‬הוּ‪:‬‬ ‫צחקת אתמול בערב‪".‬‬ ‫ָ‪ü‬‬ ‫"לַ‪ï‬מֵדני נא‪ ,‬מוֹרי ורבּי‪ ,‬מה פֵּ‪ö‬שר הצחוק אשר‬ ‫על זה עָ‪ô‬נָ‪ó‬הוּ הרב‪:‬‬ ‫"טוב אֵ‪ä‬פוא‪ ,‬הנְ‪ó‬ני להוֹדיעֲ‪ô‬כם את טַ‪í‬עַ‪ô‬ם הצחוק‪ .‬היכּוֹנוּ ללכת אחַריי אל‬ ‫המקום אשר אלך אלָ‪ï‬יו‪ .‬ואז תשמעו ותדעו את אשר אתם רוצים לדעת‪".‬‬ ‫וַ‪è‬יִ‪ì‬קָרא הצַ‪õ‬דיק לִ‪ï‬משָ‪û‬רתוֹ וַ‪è‬יְ‪ì‬צַ‪õ‬ווֵ‪è‬הוּ לרתוֹם את העֲ‪ô‬גלה‪ ,‬כי כך היה מנהגוֹ של‬ ‫הצַ‪õ‬דיק תמיד‪ :‬בכל מוֹצאֵ‪ä‬י שבת היה עוזב לשעה קלה את העיר ויוצא לטייל‬ ‫בשׂדה‪ .‬הוא עלה עם תלמידיו על העֲ‪ô‬גלה‪ ,‬ולא שבוּ אל ביתם כּפַ‪ö‬עם בּפַ‪ö‬עם‬ ‫אחרי עֲ‪ô‬בוֹר שָ‪û‬עוֹת אחדות‪ ,‬כי אם נסעו בלי אוֹמֶ‪ñ‬ר אל עיירה קטנה אחת‪,‬‬ ‫והצַ‪õ‬דיק ציווה את מְ‪ñ‬שָ‪û‬רתוֹ להִ‪é‬תייצב לפני בּית הגַ‪å‬בַּ‪ã‬אי‪ .‬לא עברו רגעים מעטים‬ ‫וַ‪è‬יֵ‪ì‬דעוּ כל היהודים תוֹשָׁ‪û‬בי העיירה כי הצדיק בא‪ ,‬ויתקבצו כולם כאיש אחד‪,‬‬ ‫כזֵקן כנַ‪ó‬עַ‪ô‬ר‪ ,‬לראות את פני בַּ‪ã‬על המוֹפֵ‪ö‬ת הגדול ולַ‪ï‬חֲ‪ë‬לוֹק לו כבוד‪ .‬אבל הצדיק‬ ‫לא שׂם לִ‪ï‬בּו אל איש מהם‪ ,‬כי אם ציווה את הגַ‪å‬בַּ‪ã‬אי‪ ,‬כי ישלח לקרוא אליו את‬ ‫שַׁ‪û‬בְּ‪ã‬תַ‪ü‬י כּוֵֹרך הסְ‪ò‬פרים‪ .‬שמע הגַ‪å‬בַּ‪ã‬אי את דברי הַרבּי וַ‪è‬יִ‪ì‬תפַּ‪ö‬לֵ‪ï‬א מאוד ואמר‪:‬‬ ‫"צדיק וקדוש‪ ,‬מה ראית‪ ,‬כי תקרא את האיש הזה? אָ‪ä‬מנם יודעים הכול אצלנו‬ ‫כי הוא אדם ישר‪ ,‬אבל במה זָ‪ê‬כָ‪î‬ה‪ ,‬שיִ‪ì‬היה לאיש אלוהים כמוָך ָדבָ‪ã‬ר אֵ‪ä‬ליו?"‬ ‫"רוצה אני‪ ,‬שתקרא אותו לבוא אֵ‪ä‬לַ‪ï‬יי תֵ‪ü‬כף ומיד‪ ",‬ענה הצדיק בִּ‪ְã‬קצרה‪.‬‬ ‫שלחו וַ‪è‬יַ‪ì‬בהילו את כּוֹרך הספרים‪ ,‬איש בָּ‪ã‬א בַּ‪ã‬שָ‪û‬נים‪ ,‬והוא לא אִ‪ä‬יחר לבוא‪.‬‬ ‫הצדיק נשׂא אליו את עיניו ויֹאמר‪:‬‬ ‫"ִקראו לי גם לאֵ‪ä‬שת האיש‪ ,‬וְ‪è‬תבוא‪".‬‬ ‫האישה באה‪ ,‬ועל פי מִ‪ñ‬צוות הצַ‪õ‬דיק הִ‪é‬תייצבה לִ‪ï‬ימִ‪ñ‬ין בעלהּ‪.‬‬ ‫שבת שלום‬

‫‪153‬‬

‫שומר שבת ‪/‬‬

‫חיים הזז‬

‫עֲ‪ô‬זַ‪ְê‬ריָ‪ì‬ה אַ‪ä‬לְ‪ַï‬קטִ‪í‬יעִ‪ô‬י היה מַ‪ñ‬חליף כְּ‪î‬ספים בתֵ‪ü‬ימן‪ .‬פּוֵֹרט לזה ִריאַ‪ä‬ל בְּ‪ã‬עַ‪ַô‬דִרי )מטבּעות‬ ‫קטנים( או מחליף לזה עַ‪ַô‬דרי בִּריאַ‪ä‬ל ונוֹטל לעצמו בִּ‪ã‬שׂכָ‪î‬רוֹ חמישה עַ‪ַô‬דרי‪ .‬וזה‬ ‫ַ‪ì‬רוויח בחַ‪ë‬לפָ‪ö‬נוּת? אבל זו פרנָ‪ó‬סתו‪.‬‬ ‫ַ‪ë‬‬ ‫הכּוֹל‪ .‬מה הוא י‬ ‫והנה יום אחד באו אצלו הטבָּ‪ã‬חים העַ‪ô‬רבִ‪ã‬יים מבּית המִ‪ñ‬טבָּ‪ã‬חַ‪ë‬יים‪ ,‬הביאו לו כּיס‬ ‫מלא מאתיים ִריאַ‪ä‬ל על מְ‪ñ‬נָ‪ó‬ת שיחליף להם בעַ‪ַô‬דרי‪ .‬הדבר היה בערב שבת‪.‬‬ ‫אחר הצהריים שְ‪û‬תיים ושלוש שעוֹת סגר החנוּת וירד לשוּק‪ .‬נָ‪ó‬טל לכבוד היום‬ ‫מה שנָ‪ó‬טל והלך לבֵ‪ã‬יתו‪ ,‬ולא הגיע לביתו אֶ‪ä‬לא בשעה הסמוּכה לקבלת שבת‪.‬‬ ‫עִ‪ô‬ם שנכנס ופָ‪ö‬רק מַ‪ñ‬שָׂ‪û‬אוֹ‪ ,‬נִ‪ó‬תחלחֵ‪ë‬ל‪' :‬איפה מאתיים הִריאַ‪ä‬ל? שכח אותם‪,‬‬ ‫לחפשׂ אחַ‪ë‬ר הכּיס‪ .‬אבל נִ‪ó‬מלך‬ ‫ַ‪û‬‬ ‫שכח‪ '...‬מיד ביקש לרוץ לצַ‪õ‬נְ‪ó‬עָ‪ô‬א )שֵ‪û‬ם העיר(‬ ‫בַדעתו ואמר‪' :‬אם אני שכחתי הכּיס על יד הדלת בחוץ‪ ,‬כבר בווַ‪è‬דאי מְ‪ñ‬צָ‪õ‬אוּהוּ‬ ‫העוֹברים והַ‪é‬שָׁ‪û‬בים ונטלו אותו ואיננו‪ ,‬וּבכֵ‪î‬ן‪ ,‬השֵ‪û‬ם לקח‪ ,‬ואם אני שכחתי‬ ‫אותו בִּ‪ã‬פנים — כבר הוא בפנים‪ .‬עכשיו שבת‪ .‬עֵ‪ô‬ת ללכת לבית הכנסת‪'.‬‬ ‫הלך לבית הכנסת וקיבל את השבת‪ ,‬וחזר לביתו וקיֵדש על היַ‪ì‬ין וישב מתוך‬ ‫המַ‪ñ‬אֲ‪ä‬כל והמִ‪ñ‬שתֶ‪ü‬ה ומִ‪ñ‬תוֹך הזְ‪ê‬מירות‪ .‬וכן גם למחר‪ ,‬אכל ושתה ושָׂ‪û‬מח הוא ובנֵ‪ó‬י‬ ‫בֵ‪ã‬יתו עִ‪ô‬מו‪ .‬במוֹצָ‪õ‬אֵ‪ä‬י שבת‪ ,‬לאחר ה"הַ‪é‬בָדלה"‪ ,‬ביקש לעלוֹת לצַ‪õ‬נעָ‪ô‬א‪ .‬בֵּ‪ã‬ינֵ‪ó‬י וּבֵ‪ã‬ינֵ‪ó‬י הִ‪é‬רהֵ‪é‬ר‬ ‫בּלִ‪ï‬בּו ואמר‪' :‬אם שכחתי הכּיס על יד הדלת בחוץ‪ ,‬כבר בוודאי מְ‪ñ‬צאוּהוּ העוברים‬ ‫והשָ‪û‬בים ונָ‪ó‬טלו אותו ואיננו; ואם הוא בִּ‪ã‬פנים — כבר הוא בִּ‪ã‬פנים‪ ,‬ולמה‪ ,‬אם כן‪,‬‬ ‫אֲ‪ä‬סַ‪ò‬כֵּ‪î‬ן נפשי ואֵ‪ä‬לֵ‪ï‬ך לבין הגוֹיים באִ‪ä‬ישוֹן לילה ואפֵ‪ö‬לה? מחר אַ‪ä‬שכּים בבוקר וארוץ‪'.‬‬ ‫למָ‪ñ‬חר‪ ,‬אחַ‪ë‬ר תפילה של שַ‪û‬חֲ‪ë‬רית‪ ,‬ביקש לֵ‪ï‬ילֵ‪ï‬ך‪ ,‬הִ‪é‬רהר בלִ‪ï‬בו ואמר‪" :‬בין כך ובין‬ ‫כך‪ ,‬אם נשאר הכיס על יד הדלת בחוץ‪ ,‬כבר נְ‪ó‬טָ‪í‬לוּהוּ העוברים והשָ‪û‬בים ואֵ‪ä‬ינו‪,‬‬ ‫ואם הוא בפנים — כבר הוא בפנים‪ ,‬עכשיו אשוב ואקרא בָּ‪ã‬רמבַּ‪"ã‬ם‪ ".‬ישב וקרא‪.‬‬ ‫כֵּ‪î‬יוון שכּילָ‪ï‬ה לקרוא את הַרמבַּ‪"ã‬ם עמד ורץ בחיפָּ‪ö‬זון לצַ‪õ‬נעָ‪ô‬א‪ .‬עוד לא הגיע‬ ‫לחֲ‪ë‬נוּתוֹ‪ ,‬נָ‪ó‬טל עיניו וראה ְדבר מה מוּטל על יד הדלת‪ ,‬כמין פַּקעת‪ .‬מיד הִ‪é‬כּה‬ ‫לִ‪ï‬בּו לידו מרוב השׂמחה‪ ,‬ונִ‪ó‬פחד‪ .‬נָ‪ó‬חָ‪ë‬ש גדול היה כָּ‪î‬רוּך שָ‪û‬ם על ההוּא הכּיס עם‬ ‫מאתיים הִריאַ‪ä‬ל‪ ,‬נחש גדול‪ ,‬שלא יָ‪ì‬עז אף אחד לגֶ‪å‬שת אֵ‪ä‬ליו‪ ,‬ומי שיָ‪ì‬עֵ‪ô‬ז‬ ‫להתקרב מעט הוא פותח עליו עַ‪ô‬ין גדולה שֶ‪û‬ל גָ‪å‬מל ושולח לשוֹנוֹ ונוֹשֵ‪û‬ף‪.‬‬ ‫עַ‪ô‬ם ַרב עמד מנֶ‪ó‬גד והביט‪ .‬כולם הצטערוּ על אַ‪ä‬לַקטִ‪í‬יעִ‪ô‬י‪ ,‬שלא יוּכל להיכנס‬ ‫לתוך חנוּתוֹ‪ .‬השיב להם אַ‪ä‬לַקטיעי ואמר‪" :‬ז–––ה דב–––ר גדול ועוֹד זאת‬ ‫חידה‪ .‬השֵ‪û‬ם שומר ישראל!" אמרו לו‪" :‬מִ‪ñ‬סכן‪ ,‬מה תעשה? איך תוכל לגֶ‪å‬שת?"‬ ‫נטל בידו המפתחוֹת מעל כתֵ‪ü‬פו‪ ,‬טִ‪í‬לטֵ‪í‬ל אותם מרחוק לנגד עינֵ‪ó‬י הנחש ואמר‪:‬‬ ‫"תָ‪ü‬זוּז מעט‪ ,‬תזוּז מעט לפתוח את החנות‪".‬‬ ‫אז זז הנחש קצת‪ .‬אמר לו‪" :‬תָ‪ü‬זוּז עוד‪ ,‬יַ‪ì‬א חַ‪ë‬בּיבּי‪ ,‬תן לבַ‪ã‬על החנות להיכָּ‪î‬נס‬ ‫לחנוּתוֹ‪ ".‬הֵ‪é‬זיז הנחש עצמו לצד‪ .‬משך אַ‪ä‬לַקטיעי הכיס ופתח החנות בזריזוּת‬ ‫ונכנס‪ .‬מיד זחל הנחש וירד למטה ולא נראָ‪ä‬ה עוד‪.‬‬

‫‪152‬‬

‫שבת שלום‬

‫ישן‪ ,‬אשר אבד לנו לפני שנים רבות‪ ,‬אבל במעיל הזה היו כפתורים אחדים‬ ‫עשֹוּיים חוּטֵ‪í‬י זהב וכסף‪ .‬כֶרגע גזרה האישה את הכפתורים מעל המעיל וַ‪è‬תֵ‪ü‬לֶ‪ï‬ך‬ ‫וַ‪è‬תִ‪ü‬ישָׂ‪û‬א אותם אל צוֹרף הזהב‪ ,‬והוא נתן לה בִּ‪ã‬מחיָרם מטבּעות כסף אחדים‪,‬‬ ‫אשר הספיקו לצורכי יום השבת‪ ,‬וגם שני נרות גדולים קנתה ועוד נשארו לה‬ ‫פרוטות אֲ‪ä‬חדוֹת לשבוע הבא‪.‬‬ ‫בערב שב כל העם מבית הכנסת ואני הלכתי לאט בדרך לביתי‪ ,‬ועוד מרחוק‬ ‫ראיתי‪ ,‬כי נר דולק בו‪ ,‬והאור — אור של שבת‪ .‬אבל אני לא הייתה לי שום‬ ‫קוַֹרת רוח ממַ‪ñ‬ראֵ‪ä‬ה עיניי וחשבתי‪' :‬בוודאי קיבלה אשתי את אשר נתנו לה‬ ‫אנשים טובים‪'.‬‬ ‫נכנסתי אל הבית והנה השולחן ערוּך ועליו חלות של שבת ודגים‪ ,‬וגם יין‬ ‫לקידוּש מצאתי מוּכן וּמזוּמן‪ .‬אולם עצרתי ברוחי מֵ‪ñ‬הִ‪é‬תַקצף‪ ,‬מפני שלא‬ ‫ַ‪é‬פריע את מנוּחת יום השבת‪ .‬ככה התאפקתי וָ‪è‬אֲ‪ַä‬קֵדש על היין‬ ‫חָ‪ë‬פצתי לה ַ‪ô‬‬

‫שבת שלום‬

‫‪155‬‬

‫עשׂית בליל‬ ‫ָ‪ü‬‬ ‫"עתה‪ ",‬פנה הצדיק אל כּוֹרך הספרים‪" ,‬סַ‪ò‬פְּ‪ָö‬רה נא לי את אשר‬ ‫השבת שעָ‪ô‬בר‪ .‬אבל הַ‪é‬גידה לי את האמת הטְ‪í‬הוֹרה‪ .‬אַ‪ä‬ל תֵ‪ü‬בוֹש ואל תְ‪ü‬כַ‪î‬חד ממני‬ ‫דבר‪".‬‬ ‫"רבּי וקדוֹשי‪ ",‬ענה האיש‪" ,‬איני רוצה להַ‪é‬עלים ממך דבר‪ ,‬ואם חָ‪ë‬טָ‪í‬אתי‪ ,‬נכון‬ ‫אני לקבל ממך תשובה‪".‬‬ ‫ב‪.‬‬ ‫התחיל כּורך הספרים מְ‪ñ‬ספּר‪:‬‬ ‫"בעל מלאכה אני וחי על יְ‪ì‬גיע כַּ‪î‬פַּ‪ö‬יי‪ .‬לְ‪ï‬פנים היה מִ‪ñ‬נהגי שבּכל יום החמישי‬ ‫לשבוע בצהריים הייתה אשתי הולכת אל השוּק לקנות את צורכי השבת‪:‬‬ ‫קמח‪ ,‬בשׂר‪ ,‬דגים ונרות‪ .‬וביום השישי‪ ,‬כשהִ‪é‬שמיע השעון את השעה‬ ‫העשׂירית בבוקר‪ ,‬עזבתי את מלַ‪ï‬אכתי והתחלתי מכין עצמי ליום השבת‪:‬‬ ‫התַרחַ‪ë‬צתי והֶ‪é‬חלַ‪ï‬פתי שׂמלוֹתַ‪ü‬יי והלכתי אל בית הכנסת‪ ,‬ונשארתי שָ‪û‬ם עד‬ ‫כְּ‪î‬לוֹת הערב‪ .‬ככה הייתי נוהג מימֵ‪ñ‬י נעוַּריי; אבל עתה זָ‪ַê‬קנתי‪ ,‬כּוֹח יַדיי אין‬ ‫אִ‪ä‬תי‪ ,‬ואני מוצא את פרנסתי בדוֹחַ‪ë‬ק גדול מאוד‪ ,‬ויש שאין ידי מַ‪ñ‬שֶׂ‪û‬גת להכין‬ ‫לי את צורכי השבת ביום החמישי‪ ,‬כמו שהייתי נוהג בימים הטובים‪ .‬אך‬ ‫אינני מְ‪ñ‬שַ‪û‬נה ממִ‪ñ‬נהגי הישן‪ :‬בשעה העשׂירית אני עוזב את מלַ‪ï‬אכתי והולך אל‬ ‫בית הכנסת וּמְ‪ñ‬אַ‪ä‬חֵ‪ë‬ר שם עד כְּ‪î‬לוֹת תפילת המַ‪ñ‬עריב‪.‬‬ ‫עתה הַ‪é‬קשיבה‪ ,‬צדיקי וקדושי! היֹה הייתה השעה העשׂירית ביום שישי‪ ,‬ערב‬ ‫השבת שעברה‪ ,‬ובכיסי אין אף פְּ‪ö‬רוטה לקנות את צָרכיי ליום השבת‪ .‬מימַ‪ñ‬יי‬ ‫לא נִ‪ó‬צטָ‪í‬רכתי לַ‪ï‬בְּ‪ã‬ריוֹת וככה חָ‪ë‬פצתי להתקיים גם ביום זה‪ .‬החלטתי‪ ,‬כי טוב לי‬ ‫לְ‪ï‬עַ‪ô‬נות בצוֹם את נפשי ביום השבת מהִ‪é‬צטָ‪í‬רך ליֵדי מַ‪ñ‬תנת בשׂר וָדם‪ ,‬אבל‬ ‫יָ‪ֵì‬ראתי‪ ,‬פּן יכאב לב אשתי אם לא תראה אף נר אחד דולק על שולחנה‬ ‫לכבוד יום השבת ולקחה מיֵדי איזו שכֵ‪î‬נה חַ‪ë‬לת לחם אחת או דגים‪ .‬על כן‬ ‫דיברתי על לִ‪ï‬בּהּ‪ ,‬כי תבטיח אותי לבלי ַקחַ‪ë‬ת עֶ‪ô‬זרה מכל איש‪ ,‬ואפילו אם‬ ‫יִ‪ì‬פצַ‪õ‬ר בה מאוד; כי היהודים‪ ,‬שבתוֹכם אנו יושבים‪ַ ,‬רחֲ‪ë‬מיהם גדולים הם‪,‬‬ ‫וקשה יהיה להם הדבר לראות אותנו יושבים ביום השבת לפני שולחן ריק‪.‬‬ ‫ואשתי הבטיחה לעשות כן‪ .‬לפני לֶ‪ï‬כתי אל בית הכנסת אמרתי אליה‪' :‬היום‬ ‫אֲ‪ä‬אַ‪ä‬חֵ‪ë‬ר לשוּב הביתה‪ ,‬כי אם אעזוב את בית הכנסת עם יֶ‪ì‬תר המתפללים ולא‬ ‫יראו בבֵ‪ã‬יתי כל אור‪ ,‬אז ישאלו אותי לסיבת הדבר‪ ,‬ואני לא אדע מה להשיב‬ ‫להם‪'.‬‬ ‫כַּ‪î‬דברים האלה דיברתי לאשתי והיא הִ‪é‬בטיחַ‪ë‬תני למלא אחריהם‪.‬‬ ‫אך יצאתי מן הבית והיא נותרה לבדה‪ ,‬התחילה מְ‪ñ‬טַ‪í‬אַ‪ä‬טְ‪í‬אה את רצפת הבית‪,‬‬ ‫מטַ‪í‬הֶ‪é‬רת ומנַ‪ó‬קה בכל פינה‪ .‬ומפני שלא נמצאו אִ‪ä‬תהּ עצים להַ‪é‬סָ‪ò‬קה ולא היה לה‬ ‫לבשל דבר‪ ,‬נשארה יושבת פּנוּיה מבלי עבודה; וכדי שלא תֶ‪ü‬אֱ‪ä‬רך לה העֵ‪ô‬ת‪,‬‬ ‫פתחה תֵ‪ü‬יבה ישָ‪û‬נה וַ‪è‬יְ‪ì‬הי בְּ‪ã‬חַ‪ë‬פּשָׂ‪û‬הּ כֹּה ָ‪è‬וכֹה וַ‪è‬תִ‪ü‬מְ‪ñ‬צָ‪õ‬א בין החֲ‪ë‬פָ‪ö‬צים הבָּ‪ã‬לים מעיל‬

‫‪154‬‬

‫שבת שלום‬

‫אַ‪ä‬גָּ‪ָå‬דה ‪/‬‬

‫לֵ‪ï‬אָ‪ä‬ה גּוֹלְ‪ְï‬דבֶּ‪ְã‬רג‬

‫בְּ‪ã‬עֵ‪ô‬מֶ‪ñ‬ק יָ‪ֹì‬רק סַ‪ò‬בְ‪ã‬תָּ‪ü‬א טוֹבָ‪ã‬ה‬ ‫יוֹשֶׁ‪û‬בֶ‪ã‬ת יוֹמָ‪ñ‬ם וָ‪è‬לֵ‪ï‬יל וְ‪è‬טוֹוָ‪è‬ה‪,‬‬ ‫טוֹוָ‪è‬ה וְ‪è‬אוֶֹרגֶ‪å‬ת‪ ,‬בַּ‪ã‬דִּ‪ç‬ים מְ‪ַñ‬קפֶּ‪ö‬לֶ‪ï‬ת‬ ‫לִ‪ï‬תְ‪ü‬פֹּר לַ‪ï‬שָּׁ‪û‬מַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם שִׂ‪û‬מְ‪ñ‬לָ‪ï‬ה שֶׁ‪û‬ל תְּ‪ü‬כֵ‪î‬לֶ‪ï‬ת‪.‬‬ ‫בְּ‪ã‬יָ‪ì‬ד מְ‪ñ‬צֻ‪õ‬מֶּ‪ֶñ‬קת רוֹעֵ‪ô‬ד הַ‪é‬מָּ‪ñ‬נוֹר‪.‬‬ ‫שְׁ‪û‬תִ‪ü‬י וָ‪è‬עֵ‪ֶô‬רב — תְּ‪ü‬כֵ‪î‬לֶ‪ï‬ת וָ‪è‬אוֹר‪.‬‬ ‫סוֹבֵ‪ã‬ב הַ‪é‬גַּ‪å‬לְ‪ï‬גַּ‪å‬ל וְ‪è‬גָ‪ֵå‬דל הַ‪é‬בַּ‪ã‬ד‪.‬‬ ‫לוֹבְ‪ã‬שִׁ‪û‬ים הַ‪é‬שָּׁ‪û‬מַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם שִׂ‪û‬מְ‪ñ‬לַ‪ï‬תײַשַׁ‪û‬בָּ‪ã‬ת‪.‬‬ ‫צוֹחֶ‪ֶë‬קת הַ‪é‬סַּ‪ò‬בְ‪ã‬תָּ‪ü‬א שׁוֹלֶ‪ï‬בֶ‪ã‬ת יָ‪ַì‬דיִ‪ì‬ם‪,‬‬ ‫עֵ‪ô‬מֶ‪ñ‬ק יָ‪ֹì‬רק תַּ‪ü‬חַ‪ë‬ת תְּ‪ü‬כֵ‪î‬לֶ‪ï‬ת שָׁ‪û‬מַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם‪,‬‬ ‫עַ‪ô‬ל ֹראשׁ הַ‪é‬גִּ‪å‬בְ‪ã‬עָ‪ô‬ה צַ‪õ‬מָּ‪ñ‬רוֹת רוֹעֲ‪ô‬דוֹת‪,‬‬ ‫מֵ‪ñ‬אֶ‪ֶä‬רץ אַ‪ä‬חֶ‪ֶë‬רת בָּ‪ã‬אוֹת חֲ‪ë‬סִ‪ò‬ידוֹת‪.‬‬

‫ֶקַרע עַ‪ô‬ל ֶקַרע וּטְ‪í‬לַ‪ï‬אי עַ‪ô‬ל גַּ‪å‬ב טְ‪í‬לַ‪ï‬אי‪:‬‬ ‫אָ‪ä‬פֹר הָ‪é‬רוֹם וְ‪ֵè‬קֵרחַ‪ ë‬הַ‪é‬גַּ‪å‬יְ‪ì‬א"‪.‬‬ ‫סַ‪ò‬בְ‪ã‬תָּ‪ü‬א אֶ‪ä‬ת כָּ‪î‬ל הַ‪é‬חוּטִ‪í‬ים מְ‪ַñ‬קפֶּ‪ö‬לֶ‪ï‬ת‪,‬‬ ‫סַ‪ò‬בְ‪ã‬תָּ‪ü‬א אוֹסֶ‪ò‬פֶ‪ö‬ת אֶ‪ä‬ת בַּ‪ã‬ד הַ‪é‬תְּ‪ü‬כֵ‪î‬לֶ‪ï‬ת‪,‬‬ ‫סַ‪ò‬בְ‪ã‬תָּ‪ü‬א הוֹלֶ‪ï‬כֶ‪î‬ת לְ‪ï‬אֶ‪ֶä‬רץ אַ‪ä‬חֶ‪ֶë‬רת‬ ‫לִ‪ï‬תְ‪ü‬פֹּר לַ‪ï‬שָּׁ‪û‬מַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם שִׂ‪û‬מְ‪ñ‬לָ‪ï‬ה מְ‪ñ‬פֹאֶ‪ֶä‬רת‪.‬‬ ‫תּוֹפֶ‪ֶö‬רת בַּ‪ã‬לַּ‪ï‬יְ‪ì‬לָ‪ï‬ה‪ ,‬תּוֹפֶ‪ֶö‬רת בַּ‪ã‬יּוֹם‪,‬‬ ‫וְ‪è‬יָ‪ֹì‬רק הָ‪é‬עֵ‪ô‬מֶ‪ñ‬ק וּבָ‪ã‬הִ‪é‬יר הָ‪é‬רוֹם‪,‬‬ ‫לָ‪ï‬בְ‪ã‬שׁוּ הַ‪é‬שָּׁ‪û‬מַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם שִׂ‪û‬מְ‪ñ‬לָ‪ï‬ה כְּ‪î‬חֻ‪ë‬לָּ‪ï‬ה‪,‬‬ ‫בְּ‪ã‬כָ‪î‬ל הָ‪é‬עוֹלָ‪ï‬ם שַׁ‪û‬בָּ‪ã‬ת גְּ‪å‬דוֹלָ‪ï‬ה‪.‬‬

‫בָּ‪ã‬אוֹת חֲ‪ë‬סִ‪ò‬ידוֹת וְ‪è‬חוֹזְ‪ê‬רוֹת בִּ‪ã‬מְ‪ñ‬עוּף‪:‬‬ ‫"סַ‪ò‬בְ‪ã‬תָּ‪ü‬א‪ ,‬בָּ‪ã‬אָ‪ֶä‬רץ שֶׁ‪û‬לָּ‪ï‬נוּ עָ‪ô‬צוּב‪,‬‬ ‫סַ‪ò‬בְ‪ã‬תָּ‪ü‬א בָּ‪ã‬אָ‪ֶä‬רץ שֶׁ‪û‬לָּ‪ï‬נוּ אֵ‪ä‬ין כְּ‪î‬חוֹל‪,‬‬ ‫לוֹבְ‪ã‬שִׁ‪û‬ים הַ‪é‬שָּׁ‪û‬מַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם שִׂ‪û‬מְ‪ñ‬לָ‪ï‬ה שֶׁ‪û‬ל חוֹל‪.‬‬

‫שבת שלום‬

‫‪157‬‬

‫וָ‪è‬אוֹכַ‪î‬ל מן הדגים‪ .‬אחר כך אמרתי אל אשתי‪:‬‬ ‫'רואה אני‪ ,‬כי אין לִ‪ï‬בֵּ‪ã‬ך חזק כל כך כדי לקבל את הרע מאת האלוהים‪ '...‬אבל‬ ‫היא לא נתנה אותי לכַ‪î‬לות את דבריי‪èַ ,‬ותֹאמר בקול עליז‪:‬‬ ‫'זוכר אתה עדיין‪ ,‬אישי‪ ,‬את המעיל הישן עם כפתורי הזהב אשר אבד לנו זה‬ ‫כַּ‪î‬מָ‪ñ‬ה? כאשר פתחתי היום את התיבה הגדולה‪ ,‬שַ‪û‬בתי וּמְ‪ñ‬צָ‪õ‬אתיו‪ .‬את‬ ‫הכפתורים מכרתי לצוֹרף הזהב‪ ,‬ובִ‪ã‬מחירם הֲ‪é‬כינוֹתי את צורכי השבת‪'.‬‬ ‫כאשר שמעתי את הדברים האלה הורידו עיניי דמעות מגִ‪å‬יל‪ .‬נפשי מָ‪ñ‬לאה‬ ‫ַרחֲ‪ë‬שֵ‪û‬י תודה לָ‪ï‬אֵ‪ä‬ל‪ ,‬אשר לא הִ‪é‬שבּית שַ‪û‬בַּ‪ã‬תִ‪ü‬י‪ .‬נשׂאתי עיניי אל אשתי‪ ,‬וָ‪è‬אֵ‪ֶä‬רא את‬ ‫פניה הטובים נוֹצצים משׂמחה‪ ,‬וַ‪è‬יֵ‪ì‬חַ‪ë‬ם לִ‪ï‬בּי בְּ‪ִã‬קרבִּ‪ã‬י וָ‪è‬אֶ‪ä‬שכּח את ימי הדאגה‬ ‫המרוּבּים‪ .‬וָ‪è‬אוֹחַ‪ë‬ז בידי אשתי וַ‪è‬אֵ‪ä‬צא אִ‪ä‬תהּ במחוֹל‪ .‬אחר כך אכלתי את המרק‬ ‫של שבת ואז יצאתי עוד פעם במחול מטוּב לב‪ ,‬וכאשר כּיליתי לאכול את‬ ‫הלֶ‪ï‬פת‪ ,‬רקדתי ריקוד של שׂמחה‪ ,‬הבא מתוֹך תודה לאֵ‪ä‬ל בשְ‪û‬לישית‪.‬‬ ‫ְראה נא‪ ,‬צדיק! כמה גדול אוֹשרי‪ ,‬שבִּ‪ã‬רכּת שבת זו ניתנה לי מיֵדי שמיִ‪ì‬ם ולא‬ ‫מיֵדי אדם‪ .‬ואם חטאתי אולי לפני אֵ‪ä‬ל עליון בצֵ‪õ‬אתי במחוֹלוֹת עם אשתי —‬ ‫הוֵֹרני נא בטוּבָך דרך תשוּבה‪ ,‬ואלך בה‪".‬‬ ‫שַׁ‪û‬בְּ‪ã‬תַ‪ü‬י כּוֹרך הספרים כּילה לדבּר‪ ,‬והצדיק קרא לתלמידיו‪:‬‬ ‫"שִ‪û‬מעו נא ודעו לכם! גם מלאכי השמיִ‪ì‬ם שָׂ‪û‬שׂוּ ועָ‪ô‬לזו למַ‪ñ‬ראֶ‪ä‬ה‪ ,‬ואנוֹכי‪ ,‬אשר‬ ‫חָ‪ë‬זוּ עינַ‪ó‬יי בכל אלה‪ ,‬צחקתי אִ‪ä‬תם יחד אחת‪ ,‬שתיים ושלוש כנגד שלושת‬ ‫הריקודים של שַ‪û‬בְּ‪ã‬תַ‪ü‬י כּוֹרך הספָ‪ö‬רים עם אשתו‪".‬‬

‫‪156‬‬

‫שבת שלום‬

‫לְ‪ֹï‬ראשׁ הַ‪é‬שָּׁ‪û‬נָ‪ó‬ה ‪/‬‬

‫שְׁ‪û‬מוּאֵ‪ä‬ל בַּ‪ã‬ס‬

‫בִּ‪ã‬פְ‪ֹö‬רס חַ‪ë‬גֵּ‪å‬נוּ‬ ‫עֵ‪ô‬ת הַ‪é‬שָּׁ‪û‬נָ‪ó‬ה תָּ‪ü‬חֵ‪ë‬ל‬ ‫בָּ‪ֵã‬רְך שְׁ‪û‬נָ‪ó‬תֵ‪ü‬נוּ‬ ‫שָׁ‪û‬נָ‪ó‬ה טוֹבָ‪ã‬ה‪ ,‬הָ‪é‬אֵ‪ä‬ל!‬ ‫חַ‪ë‬זֵּ‪ê‬ק יָ‪ֵì‬דנוּ‬ ‫יָ‪ì‬ד כָּ‪î‬ל בּוֹנֶ‪ó‬ה עָ‪ô‬מֵ‪ñ‬ל‬ ‫כַּ‪î‬נֵּ‪ó‬ס פְּ‪ö‬זוֵּרינוּ‬ ‫לְ‪ï‬אֶ‪ֶä‬רץ יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל!‬ ‫תֵּ‪ü‬ן‬ ‫חֶ‪ë‬סֶ‪ò‬ד אוֹר‬ ‫גִּ‪å‬יל וְּדרוֹר‬ ‫בִּ‪ְã‬רכַּ‪î‬ת–דּוֹר‪.‬‬ ‫תֵּ‪ü‬ן‬ ‫אשֶׁ‪û‬ר תֹּם‬ ‫לֵ‪ï‬יל וָ‪è‬יוֹם‪.‬‬ ‫אַ‪ְä‬ך לְ‪ï‬טוֹב פֹּה נִ‪ó‬פָּ‪ֵö‬קָדה‬ ‫נִ‪ó‬פָּ‪ֵö‬קָדה נִ‪ó‬כָּ‪î‬תֵ‪ü‬בָ‪ã‬ה‬ ‫נִ‪ó‬כָּ‪î‬תֵ‪ü‬בָ‪ã‬ה נָ‪ó‬א‬ ‫בְּ‪ֹã‬ראשׁ הַ‪é‬שָּׁ‪û‬נָ‪ó‬ה!‬

‫אֶ‪ä‬ת שְׂ‪û‬דוֹתֵ‪ü‬ינוּ‬ ‫בָּ‪ֵã‬רְך בְּ‪ã‬שֶׁ‪û‬פַ‪ö‬ע בָּ‪ã‬ר‬ ‫וַ‪è‬עֲ‪ָô‬דֵרינוּ‬ ‫יִ‪ְì‬רבּוּ בַּ‪ã‬גַּ‪å‬יְ‪ì‬א‪ ,‬בָּ‪ã‬הָ‪é‬ר‬ ‫יִ‪ì‬מְ‪ñ‬תַּ‪ü‬ק פִּ‪ְö‬ריֵ‪ì‬נוּ‬ ‫יִ‪ì‬נְ‪ó‬עַ‪ô‬ם זֶ‪ê‬ה פְּ‪ִö‬רי–הָ‪ָé‬דר‬ ‫חַ‪ë‬דֵּ‪ç‬שׁ יָ‪ì‬מֵ‪ñ‬ינוּ‬ ‫כְּ‪î‬בִ‪ã‬ימֵ‪ñ‬י עָ‪ô‬בָ‪ã‬ר‪.‬‬ ‫תֵּ‪ü‬ן‬ ‫חֶ‪ë‬סֶ‪ò‬ד–אוֹר‬ ‫גִּ‪å‬יל וְּדרוֹר‪...‬‬

‫תפילת יום הכיפורים בבית הכנסת‪ ,‬מאוריציו גוטליב‪1879–1856 ,‬‬

‫אִ‪ä‬יחרתי לבקש סליחה ‪/‬‬

‫רעיה בלטמן‬

‫בערב יום הכיפּוּרים‪ ,‬אחרי הסעוּדה המַ‪ñ‬פסֶ‪ò‬קת‪ ,‬כשהתכּוֹננה אמא לרדת אל‬ ‫השכֵ‪î‬נים‪ ,‬כמִ‪ñ‬נהגהּ מדי שנה בשנה‪ ,‬שאלה דורית‪" :‬מדוע אַ‪ä‬ת נוהגת‪ ,‬אמא‪,‬‬ ‫בערב יום הכיפורים‪ ,‬לבקש את סליחתם של השכנים ושל המכָּ‪î‬רים שלנו?"‬ ‫הושיבה אמא את דורית ליָ‪ì‬דה וסיפּרה‪:‬‬ ‫היה זה בשִ‪û‬להֵ‪é‬י מלחמת העולם השנייה‪ .‬הייתי אז ילדה כמוך‪ ,‬דורית‪ .‬באותם‬ ‫הימים הֵ‪é‬חֵ‪ë‬לוּ להגיע אַ‪ä‬רצה ניצוֹלֵ‪ï‬י השוֹאָ‪ä‬ה‪ .‬גם לִ‪ï‬ילִ‪ï‬י הייתה בין הבָּ‪ã‬אים‪ .‬לילי‬ ‫הוריה מצאו את‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫הגיעה לכיתתֵ‪ü‬נו יפה‪ ,‬תְ‪ü‬מירה‪ ,‬וּפְ‪ö‬זיזה כּכַ‪î‬ספּית‪ .‬סיפרו‪ ,‬כי‬ ‫מוֹתם במַ‪ñ‬חנוֹת ההַ‪é‬שמדה‪ ,‬וכי היא ניצלה בנֵ‪ó‬ס מאותו גוֹרל‪ .‬ועוד סיפרו‪ ,‬כי‬ ‫לילי הגיעה ארצה עם סבתא זקנה‪" .‬היכן אַ‪ä‬ת גרה לילי?" שאלו אותה הבנות‪.‬‬ ‫לילי ענתה כמִ‪ñ‬תלוֹצצת‪ ,‬בפִ‪ö‬זמון שהיה שגוּר בּפי כל באותם ימים‪:‬‬ ‫"אי שָ‪û‬ם מעֵ‪ô‬בר לֶקשת בענן!"‬ ‫"לא רואים עליה שהיא באה ממַ‪ñ‬חנוֹת ההַ‪é‬שמדה‪ ",‬אמרה רותי‪" ,‬תמיד שרה‪,‬‬ ‫תמיד רוקדת‪ ,‬תמיד מתלוצצת‪" ".‬ואולי‪ ...‬ואולי היא נסיכה מתחפּשׂת?"‬ ‫לדבריה של חנה‪ ,‬אבל‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫שאלה חנה‪ ,‬שהִ‪é‬רבּתה לקרוא סיפורי אגדות‪ .‬צחקנו‬ ‫בסֵ‪ò‬תר לבֵּ‪ã‬נו חשבנו‪ ,‬כי לילי שונה מאִ‪ä‬תנו‪ .‬שונה ומַ‪ñ‬קסימה‪ .‬ואפילו שמהּ שונֶ‪ó‬ה‬ ‫ומקסים — לִ‪ï‬ילִ‪ï‬י!‬ ‫שנת הלימודים ָקרבה לִקצהּ‪ .‬התכּוֹנַ‪ó‬נו ביַ‪ì‬חד עם מוֵרנו חיים‪ ,‬להכין הצגה‬ ‫לחגיגת הסיוּם‪ .‬הִ‪é‬תברר שֶ‪û‬לילי מחוֹנֶ‪ó‬נֶ‪ó‬ת בכִ‪î‬שרון ְדָרמָ‪ñ‬תִ‪ü‬י‪" .‬ממש שׂחקנית‪",‬‬ ‫הִ‪é‬תמוֹגֵ‪å‬ג המורה חיים‪ ,‬וחִ‪ë‬ייך לעֵ‪ô‬בר לילי‪" ,‬אני בטוח שלילי תהיה שׂחקנית‬ ‫מפורסמת באחד הימים‪ ".‬וכך בדיוק חשבו כל אותם הורים ואורחים‪ ,‬שבאו‬ ‫לַ‪ï‬חֲ‪ë‬זות בהצגה שלנו‪ .‬כולם מחאוּ כף לְ‪ï‬לילי‪ .‬כולם שיבּחוּ את לילי‪ .‬כולם‬ ‫הילְ‪ï‬לוּ את לילי‪ .‬והיא עמדה על הבמה‪ ,‬יפה‪ ,‬תְ‪ü‬מירה‪ ,‬וחייכה לכל עֵ‪ô‬בר‪" .‬סָ‪ò‬בָ‪ã‬תִ‪ü‬י‬ ‫אישה זֵקנה‪ ,‬ולא יכלה לבוא לחגיגה‪ ",‬הסבירה למוֹרה חיים מדוע היא‬ ‫ממַ‪ñ‬הרת לפרוֹשׁ‪ .‬אחַ‪ë‬ר פנתה‪ ,‬וצעדה בודדת ומקסימה במורד הרחוב‪ .‬הִ‪é‬בַּ‪ã‬טתי‬ ‫אחריה‪ ,‬והִ‪é‬רגשתי כאילו צביטה בלִ‪ï‬בּי‪ .‬קינאתי בלילי‪ .‬לפני בּוֹאהּ‪ ,‬שיחקתי‬ ‫אני את התפקידים הראשיים בהצגות‪ .‬לפני בּוֹאהּ הייתי אני "מלכת הכיתה"‪,‬‬ ‫ואילו עכשיו‪ ...‬באה הזָ‪ê‬רה הזאת‪ ,‬וגָ‪å‬זלה את מקומי‪.‬‬ ‫כל ימות הקיץ לא ראינו את לילי‪ .‬כשהִ‪é‬תחדשו הלימודים שָ‪û‬בה לכיתה‪ ,‬ואִ‪ä‬תהּ‬ ‫ביחד חזרו ִרגשוֹת הקנאה לִ‪ï‬שכּוֹן בלִ‪ï‬בּי‪' .‬לאט לאט‪ ',‬חשבתי‪' ,‬תִ‪ü‬תאַ‪ä‬קלם לילי‬ ‫בכיתה‪ ,‬ותהפוך לראש כולנו‪'.‬‬ ‫ִקנאָ‪ä‬תי גדלה מיום ליום‪ .‬התחלתי ללחוש לחברותיי בסוד‪ ,‬כי לילי יְ‪ì‬הירה‬ ‫היא‪ ,‬ולכן איננה מזמינה אותנו לביתהּ‪ .‬דבריי מצאו הֵ‪é‬ד בּלבּן של הבנות‪ ,‬והן‬ ‫ָרחֲ‪ë‬קוּ מלילי‪ ,‬לא דיבּרו אִ‪ä‬תהּ כמעט‪ ,‬והיא סוֹבבה בינינו‪ ,‬יפה‪ ,‬תמירה‬ ‫וּבודדת‪ ...‬אחרי ראש השנה חָ‪ë‬דלה לילי לבוא לכיתה‪.‬‬ ‫ימים נוראים‬

‫‪161‬‬

‫מִ‪ñ‬תּוְֹך תְּ‪ü‬פִ‪ö‬לַּ‪ï‬ת ֹראשׁ הַ‪é‬שָּׁ‪û‬נָ‪ó‬ה‬

‫יום הדין‬

‫פותחים את הארון‬

‫אָ‪ä‬מֵ‪ñ‬ן‬ ‫אָ‪ä‬מֵ‪ñ‬ן‬ ‫אָ‪ä‬מֵ‪ñ‬ן‬ ‫אָ‪ä‬מֵ‪ñ‬ן‬

‫הַ‪é‬יּוֹם תְּ‪ü‬אַ‪ä‬מְּ‪ñ‬צֵ‪õ‬נוּ‪:‬‬ ‫הַ‪é‬יּוֹם תְּ‪ü‬בָ‪ְã‬רכֵ‪î‬נוּ‪:‬‬ ‫הַ‪é‬יּוֹם תְּ‪ü‬גַ‪å‬דְּ‪ç‬לֵ‪ï‬נוּ‪:‬‬ ‫הַ‪é‬יּוֹם תִּ‪ְü‬דְרשֵׁ‪û‬נוּ לְ‪ï‬טוֹבָ‪ã‬ה‪:‬‬

‫על פי מסוֹרת ישראל‬ ‫ראש השנה מְ‪ñ‬כוּנה גם‬ ‫יום הדין‪ .‬ביום זה נָ‪ó‬דוֹן‬ ‫גורלו של כל אדם לשנה‬ ‫החדשה שתבוא‪ .‬ביום‬ ‫זה נאמרות תפילות‬ ‫המַ‪ñ‬בּיעוֹת קבלת מלכותו‬ ‫של ה' על כל העולם‪.‬‬ ‫בתורה ראש השנה אינו‬ ‫נזכר כיום הדין‪.‬‬

‫ויש מוסיפים‪:‬‬

‫הַ‪é‬יּוֹם תִּ‪ü‬כְ‪î‬תְּ‪ü‬בֵ‪ã‬נוּ לְ‪ï‬חַ‪ë‬יִּ‪ì‬ים טוֹבִ‪ã‬ים‪:‬‬ ‫הַ‪é‬יּוֹם תִּ‪ü‬שְׁ‪û‬מַ‪ñ‬ע שַׁ‪û‬וְ‪è‬עָ‪ô‬תֵ‪ü‬נוּ‪:‬‬ ‫הַ‪é‬יּוֹם תְּ‪ַü‬קבֵּ‪ã‬ל בְּ‪ַã‬רחֲ‪ë‬מִ‪ñ‬ים וּבְ‪ָã‬רצוֹן אֶ‪ä‬ת תְּ‪ü‬פִ‪ö‬לָּ‪ï‬תֵ‪ü‬נוּ‪:‬‬ ‫הַ‪é‬יּוֹם תִּ‪ü‬תְ‪ü‬מְ‪ñ‬כֵ‪î‬נוּ בִּ‪ã‬ימִ‪ñ‬ין צִ‪ְõ‬דֶקָך‪:‬‬ ‫סוגרים את הארוֹן‬

‫אָ‪ä‬מֵ‪ñ‬ן‬ ‫אָ‪ä‬מֵ‪ñ‬ן‬ ‫אָ‪ä‬מֵ‪ñ‬ן‬ ‫אָ‪ä‬מֵ‪ñ‬ן‬

‫)מתוך מַ‪ñ‬חזוֹר לראש השנה(‬

‫נוֹח לִ‪ְï‬רצוֹת וְ‪ָè‬קשֶׁ‪û‬ה לִ‪ï‬כְ‪î‬עוֹס‬ ‫ַ‪ë‬‬ ‫אָ‪ä‬סוּר לָ‪ï‬אָ‪ָä‬דם לִ‪ï‬הְ‪é‬יוֹת אַ‪ä‬כְ‪î‬זָ‪ִê‬רי וְ‪ֹè‬לא יִ‪ì‬תְ‪ü‬פַּ‪ö‬יֵּ‪ì‬ס‪,‬‬ ‫אֶ‪ä‬לָּ‪ï‬א יְ‪ì‬הֵ‪é‬א נוֹחַ‪ ë‬לִ‪ְï‬רצוֹת וְ‪ָè‬קשֶׁ‪û‬ה לִ‪ï‬כְ‪î‬עוֹס‪,‬‬ ‫וּבְ‪ã‬שָׁ‪û‬עָ‪ô‬ה שֶׁ‪û‬מְּ‪ñ‬בַ‪ã‬קֵּ‪ú‬שׁ מִ‪ñ‬מֶּ‪ñ‬נּוּ הַ‪é‬חוֹטֵ‪í‬א לִ‪ï‬מְ‪ñ‬חוֹל —‬ ‫מוֹחֵ‪ë‬ל בְּ‪ã‬לֵ‪ï‬ב שָׁ‪û‬לֵ‪ï‬ם וּבְ‪ã‬נֶ‪ó‬פֶ‪ö‬שׁ חֲ‪ë‬פֵ‪ö‬צָ‪õ‬ה‪.‬‬ ‫וַ‪è‬אֲ‪ä‬פִ‪ö‬לּוּ הֵ‪é‬צֵ‪õ‬ר לוֹ וְ‪è‬חָ‪ë‬טָ‪í‬א לוֹ הַ‪ְé‬רבֵּ‪ã‬ה‪ֹ ,‬לא יִ‪ì‬קּוֹם וְ‪ֹè‬לא יִ‪ì‬טּוֹר‪.‬‬ ‫)מתוך הרמב"ם הלכות תשובה ב' ט'(‬ ‫>‪<None‬‬

‫‪160‬‬

‫מתוך מכוֹנַ‪ó‬ת הְקלִ‪ï‬ייָ‪ì‬ה‪ ,‬השופר והכוֹתל ‪/‬‬

‫משה בן שאוּל‬

‫ביָ‪ì‬מים של תִ‪ü‬שרי היינו הולכים אל הכּוֹתֶ‪ü‬ל שלנו‪ ,‬המעֲ‪ô‬רבי‪ ,‬שהתנשׂא אפוֹר‪,‬‬ ‫קוֹדר וגבוֹהַּ‪ ,é‬וּמַ‪ñ‬אֲ‪ä‬פיל בְּ‪ã‬הוֹדוֹ על כּיפָּ‪ö‬תוֹ של מִ‪ñ‬סגַ‪å‬ד עוֹמַ‪ñ‬ר‪ .‬הלכנו אליו‪ ,‬אֲ‪ä‬דוּקים‬ ‫ולא אדוּקים‪ ,‬כדי לשמוע "אל הִרינה ואל התפילה" — וּבייחוּד כדי להאזין‬ ‫לתקיעת השופר של ראש השנה ויום הכיפורים‪.‬‬ ‫היה זה בִּ‪ã‬ימֵ‪ñ‬י המַ‪ñ‬נַדט‪ ,‬כאשר ה"כּוּמתוֹת האדוּמוֹת" של הצַ‪õ‬נחנים הבּריטיים‬ ‫צָ‪õ‬צוּ בכל מקום‪ .‬הַ‪é‬תקיעה בשופר ליד הכותל נֶ‪ó‬אֶ‪ä‬סרה‪" .‬דבר זה מרגיז את‬ ‫העַ‪ô‬רבים‪ ",‬כך נאמר‪ .‬אך מי יווַ‪è‬תר‪ .‬ומה הם אמצעֵ‪ô‬י הזהירוּת? מה לעשׂות כדי‬ ‫שהבּריטים לא יַ‪ì‬חטפו את השופר מיָ‪ì‬דיו של בַּ‪ã‬על הַ‪é‬תקיעה ולא יַ‪ì‬חרימוּהוּ‬ ‫וִ‪è‬יחַ‪ë‬לְ‪ï‬לוּ את החג?‬ ‫הִ‪é‬נה התוּשִ‪û‬ייָ‪ì‬ה‪:‬‬ ‫מתאספים היו יהודים טובים ורבּים ליד הכותל ועִ‪ô‬מם שוֹפרוֹת רבּים — וּבעֵ‪ô‬ת‬ ‫התקיעה‪ ,‬שעה שהדוֹחַ‪ë‬ק רב ומתפללים נצמדים אל הקירות‪ ,‬לתַ‪ü‬נוֹת בִּ‪ã‬כייָ‪ì‬ם‬ ‫ביום הדין‪ ,‬ו"הכּוּמתוֹת האדוּמוֹת" מתקרבים אל בַּ‪ã‬על הַ‪é‬תקיעה‪ ,‬היה מתפלל‬ ‫שני‪ ,‬בעל שופר‪ ,‬מוציא שופרוֹ‪ ,‬אשר חָ‪ë‬בוּי היה מתַ‪ü‬חת טַ‪í‬ליתוֹ‪ ,‬וממשיך‬ ‫ֶ‪ü‬יה עמדו להיָקרע בכל‬ ‫לתקוֹעַ‪ .ô‬הנה‪ ,‬כך תקיעה בשַ‪û‬רשֶ‪û‬רת‪ .‬שרשרת שחוּליוֹת ָ‪é‬‬ ‫רגע‪ ,‬כל שנייה‪.‬‬ ‫אִ‪ä‬יבְּ‪ַã‬רהִ‪é‬ים הסוָּדני עמד אז בִּ‪ã‬ידידוּתוֹ עִ‪ô‬מי‪ .‬יומיים לפני ערב ראש השנה‪ ,‬בימי‬ ‫להריח ריחות‬ ‫ַ‪ë‬‬ ‫פּרוֹח "ה ַ​ַ‪é‬כ‪ּî‬לָ‪ï‬נִ‪ó‬יוֹת"‪ ,‬אלה החיילים הבּריטיים‪ ,‬הלכתי אצלו‬ ‫ַ‪ë‬‬ ‫ולשמוע סיפורים‪ .‬עַ‪ְô‬רבית שלי מגוּמגֶ‪å‬מת הייתה ועילֶ‪ï‬גת‪ ,‬ואף על פי כן‬ ‫הֲ‪é‬בינוֹנוּ איש לדבֵרי רעֵ‪ô‬הו‪ .‬אמרתי לו‪" :‬איבּרהים! האנגלים אינם אוהבים‬ ‫אותנו‪ .‬הערבים אינם אוהבים אותנו‪ .‬בִּדיר יַ‪ì‬אסִ‪ò‬ין — זורקים אבנים‪ ,‬בּבית‬ ‫צַ‪õ‬פַ‪ö‬אפָ‪ö‬ה — לא נותנים לעבור את פסי הרכּבת‪ ,‬בליפתָ‪ü‬א תַ‪ü‬חתית — משליכים‬ ‫זְ‪ָê‬רדים בועֲ‪ô‬רים מן הטבּוּן לאֲ‪ä‬פיית פיתוֹת‪ ,‬ועל יד 'סלע הפיל'‪ ,‬שבּסמוּך לנָ‪ó‬ווֶ‪è‬ה‬ ‫שַׁ‪û‬אֲ‪ä‬נָ‪ó‬ן‪ ,‬קוטפים את כל התאֵ‪ä‬נים מן העץ ולא מוֹתירים מאוּמה‪ .‬רק באַ‪ä‬בּוּײַגוֹש‬ ‫שותקים‪".‬‬ ‫אמר לי‪" :‬בריטים שׂונאים‪ ,‬ערבים שׂונאים‪ ,‬אבל אני סוָּדני מחַ‪ë‬רטוּם‪ .‬אין‬ ‫אישה‪ ,‬אין ילדים‪ ,‬לא אֲ‪ä‬חוּזת בית‪ ,‬לא אדמה‪ .‬רק פוסטוק — ואני פֹּה‬ ‫בפַּ‪ö‬לֶ‪ï‬שְׂ‪û‬תינָ‪ó‬ה‪ ,‬ואני לא שׂונא‪ .‬באמת לא‪" ".‬ואותי אוהב?" שאלתי אותו‪.‬‬ ‫ואמר לי‪" :‬אוהב‪".‬‬ ‫תָ‪ü‬קענו כף‪ ,‬והזמנתי אותו אל הכותל המערבי‪ .‬דווקא בראש השנה‪ ,‬דווקא‬ ‫לתקוע בשופר‪ .‬הִ‪é‬סכים ובא‪ .‬המתפללים‬ ‫ַ‪ô‬‬ ‫בימי האנגלים‪ ,‬כאשר אסור ליהודים‬ ‫היו מִ‪ñ‬סתננים לאט לאט בין שורות החיילים הבריטיים ששָ‪û‬מרו היטב על‬ ‫הדרך‪ ,‬והם‪ ,‬היהודים‪ ,‬נשׂאו אֶ‪ä‬לײַנכוֹן שוֹפָ‪ö‬רוֹת תחת כַּ‪î‬נפוֹת מעילֵ‪ï‬יהם‪ .‬הלכתי‬ ‫לבדי‪.‬‬ ‫ימים נוראים‬

‫‪163‬‬

‫"הייתי רוצֶ‪õ‬ה‪ ,‬שתבַ‪ֵã‬קרנה בביתה ותבָ‪ֵã‬ררנה מדוע אינה מופיעה ללימודים‪",‬‬ ‫אמר המורה חיים‪ ,‬ואנו לחשנו זו לזו‪" :‬כנראה לילי חלתה! חלתה במַ‪ñ‬חלת‬ ‫היְ‪ì‬הירוּת!" אבל אותו לילה‪ ,‬כששָ‪û‬כבתי במיטתי‪ ,‬חשבתי לפתע‪ ,‬שלא נהגנו‬ ‫יפה בלילי‪ ,‬חשבנו שלילי בודדת היא‪ ,‬יתומה מאב ומאֵ‪ä‬ם‪ ,‬וחברות וידידוֹת‬ ‫אין לה‪ .‬ולפתע‪ ...‬לפתע התעורר חֲ‪ë‬שש בלבּי‪ ,‬שאכן חולה לילי באמת‪ .‬חולה‬ ‫באַ‪ä‬שמתי‪ .‬חולה כיוון שאני איחלתי לה זאת‪ ,‬בסֵ‪ò‬תר לבּי‪' .‬מחר אלך לביתהּ‪,‬‬ ‫ואזמין אותה לבקר בבֵ‪ã‬יתי‪ ',‬החלטתי‪.‬‬ ‫אבל לַ‪ï‬מחרת הייתי טרוּדה משוּם מה‪ ,‬ולא הלכתי לביתהּ של לילי‪ ,‬וגם ביום‬ ‫הבא לא הלכתי‪ .‬ורק בערב יום הכיפורים הִ‪é‬שׂגתי את כּתוֹבתהּ של לילי‪,‬‬ ‫במזכירוּת בית ספֵרנו‪ ,‬והלכתי לביתהּ‪.‬‬ ‫הלכתי משכונה לשכונה‪ ,‬עברתי רחובות רבים‪ ,‬עד שהגעתי לפַ‪ְö‬רבָּ‪ã‬ר מרוּחק‬ ‫בקצֵ‪õ‬ה העיר‪ .‬שם‪ ,‬בבית ישן ועַ‪ô‬תיק‪ ,‬גרה לילי‪ .‬עמדתי ליד דלת העץ מקוּלפת‬ ‫הצֶ‪õ‬בע‪ ,‬וחַ‪ë‬שתי בּוּשה‪ :‬כאן‪ ,‬בדירת מרתף זו‪ ,‬גרות לילי וסבתא שלה‪ .‬לכן לא‬ ‫אליה ואבקש את סליחתה‪ .‬היא בוודאי‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫הזמינה אותנו לבקר בביתה‪ .‬אכּנס‬ ‫תסלח לי ותֵ‪ü‬יהפך לחברתי הטובה‪.‬‬ ‫צלצלתי בפעמון הדלת‪ .‬איש לא ענה לצלצוּליי‪ .‬ניסיתי לפתוח את הדלת‪,‬‬ ‫היא הייתה נעולה‪" .‬אלוהים העניש אותי‪ ",‬מִ‪ñ‬למלתי חֶ‪ë‬רש לעצמי‪" ,‬חשבתי‬ ‫מחשבות נוראות על לילי‪ .‬בימים הנוראים‪ ,‬חשבתי מחשבות אלה! ואלוהים‬ ‫גרם ללילי שתֶ‪ü‬חלה כדי לצַ‪õ‬עֵ‪ô‬ר אותי!" לילי בוודאי חולה מאוד‪ .‬ואולי נוֹטה‬ ‫למות! ואולי מתה כבר! אולי מתה לילי לפני שהספקתי לבקש את סליחתהּ?‬ ‫ערב הכיפורים היום‪ ,‬ולא אוּכל לבקש סליחתהּ של לילי? אין יום הכיפורים‬ ‫מכַ‪î‬פּר‪ ,‬ואני לא אוּכל עוד לכפּר על העָ‪ô‬וול שעשׂיתי ללילי‪ .‬לעולם לא אוכל‬ ‫לכפּר על העָ‪ô‬וול שעשׂיתי לה‪ ,‬לעולם! לעולם!‬ ‫בַּ‪ã‬חֲ‪ë‬מַ‪ñ‬ת זַ‪ê‬עַ‪ô‬ם צלצלתי בפעמון עד שיָ‪ì‬רד אחד השכנים וצעק‪" :‬לכי הביתה‪,‬‬ ‫ילדה! לחינם אַ‪ä‬ת מצלצלת‪ ,‬הזֵקנה ונכדתהּ אינן בבית‪ ,‬הן נסעו‪ ,‬נסעו‬ ‫לאמריקה‪ .‬הִ‪é‬יגרוּ לאמריקה! לכי הביתה‪ ,‬לכי‪ ".‬ואני‪ ...‬אני פניתי והלכתי‬ ‫לביתי וכל הדרך הביתה בכיתי‪ .‬וגם בשעת הסעוּדה המַ‪ñ‬פסקת בכיתי‪ ,‬ובבֵ‪ã‬ית‬ ‫הכּנסת המשכתי לבכות‪ .‬ועד היום הזה בסֵ‪ò‬תר לבּי‪ ,‬יש ובוכה אני‪ .‬בוכה‬ ‫וחושבת‪ ,‬שאולי באַ‪ä‬שמתי נסעה לילי לאמריקה‪ .‬ולכן‪ ,‬דוֹרית‪ ,‬הולכת אני מֵדי‬ ‫שנה בשנה לבקש את סליחת השכנים והמכָּ‪î‬רים בערב כיפור‪ .‬מִ‪ñ‬זדרזת אני‬ ‫ללכת‪ ,‬כדי שלא אאַ‪ä‬חר לעשות זאת כמו שאיחרתי אז‪ ,‬לפני שנים רבות‪,‬‬ ‫להגיע לביתהּ של לילי‪ .‬ובכל בקשַ‪û‬ת סליחה שלי טמוּנה אף בקשת סליחה‬ ‫מלילי‪ ,‬מלילי‪ ,‬שתמיד תמיד יִ‪ì‬ישאר בי הספֵ‪ö‬ק שֶׁ‪û‬מא בגללי נסעה‪...‬‬ ‫כך סיפרה אמא‪ ,‬ומיהרה לרדת אל השכנים‪ ,‬כמנהגהּ מדי שנה בשנה‪ ,‬בערב‬ ‫יום הכיפורים‪.‬‬

‫‪162‬‬

‫ימים נוראים‬

‫–––‬ ‫האוּמנם אמת! — אמת‪ .‬וִ‪è‬יסוּלַ‪ï‬ח לי‪ ,‬מול הר הרחמים‪ ,‬אם נטלתי חוֹפֶ‪ö‬ן של‬ ‫דמיוֹנוֹת ונְ‪ó‬תַ‪ü‬תיו בשני חוֹפָ‪ö‬נים של אמת‪ .‬כי העת ההיא‪ ,‬קרובה‪ ,‬אך גם‬ ‫רחוקה‪ ,‬ושער הרחמים עודנוּ סגור‪.‬‬

‫ימים נוראים‬

‫‪165‬‬

‫הייתה שעת בוקר‪ ,‬עננים קטנים‪ ,‬לבנים‪ ,‬תלוּיים בשמיִ‪ì‬ם‪ ,‬ונשים צדקניות‬ ‫מתחת לעננים והן לבושות בגדי חג רקוּמים בּשוּלֵ‪ï‬יהם וּביֵדיהן "סידוּרים"‬ ‫קטנים‪ .‬פניתי לכותל‪ .‬המון הצטופף שם‪ .‬מִ‪ñ‬כּוֹל — זכוּרה לי בְּ‪ã‬כייָ‪ì‬תן של‬ ‫הנשים‪ ,‬כאשר קרא החַ‪ë‬זָ‪ê‬ן "ביום דין"‪ .‬ומלבד הבּכייה‪ :‬פתקאות התְ‪ü‬חינה‬ ‫הקטנות‪ ,‬אותן תָ‪ü‬חֲ‪ë‬בוּ בין הסָדקים‪.‬‬ ‫ההָ‪é‬מוֹן צפוף היה‪ ,‬כאמור‪ ,‬ואת אִ‪ä‬יבַּרהים לא ראיתי‪ .‬פּילַ‪ï‬סתי דרך בין‬ ‫המתפללים וכמה מהם גערוּ בי בשֶ‪û‬ל כך‪ .‬לבסוף הגעתי לקיר והתבוננתי‬ ‫סביב‪ .‬לפתע‪ְ ,‬ראיתיו‪ .‬מה מוּזר — גם לכאן הביא את מכוּנת הְקלִ‪ï‬ייָ‪ì‬ה שלו‪ ,‬אך‬ ‫למזלו לא תימֵ‪ñ‬ר ממנה עשן‪ .‬אפשר ש"מכוֹנָ‪ó‬תוֹ" הייתה מִ‪ñ‬בצָ‪õ‬רוֹ‪ ,‬כבֵ‪ã‬יתֵ‪ü‬נו שלנו‪,‬‬ ‫ואפשר שרעיון עלה בלִ‪ï‬בּוֹ‪ .‬תחילה לא הִ‪é‬כַּ‪î‬רתיו‪ ,‬לפי שלא חבש את מִ‪ñ‬צנַ‪ó‬פתו‪,‬‬ ‫אך כּשָראַ‪ä‬ני — נופף לי בידו‪ ,‬ואני החזרתו לו שלום בהֶ‪é‬נף יד מהוּסס‪.‬‬ ‫"הכּוּמתוֹת האדוּמוֹת" הסתובבו בין המתפללים — תוקעים בהם מבט עוֹיֵ‪ì‬ן‪.‬‬ ‫התפילה החלה‪ .‬החזן הִ‪é‬רטיט בקולו‪ .‬פּסוֵּקי תפילה נשמעו — ואני ילד‪ ,‬ועיניי‬ ‫דומעות‪ .‬הייתה לי תפילה משֶ‪û‬לי ובקשות משלי מבּוֵֹרא עולם‪ .‬לפֶ‪ö‬תע‪...‬‬ ‫תקיעה‪ ,‬וּשבָ‪ã‬רים‪ ,‬וּתרוּעה‪ .‬וכמה "כּוּמתוֹת" נוטלים יהודי חָ‪ֵë‬רד ונוֹשׂאים אותו‬ ‫מעִ‪ô‬ם הכותל‪ .‬ושוב תקיעה‪ ,‬ושוב הולך מתפלל אל המַ‪ñ‬עצר‪ .‬תרוּעה‪ ...‬שבָ‪ã‬רים‪...‬‬ ‫תרוּעה‪ ...‬והקהל על עָ‪ô‬מדוֹ עומד‪ ,‬ודומה‪ ,‬שרק הנשים מַ‪ñ‬גבּירות בִּ‪ã‬כיין‪.‬‬ ‫תקיעה‪ ...‬והפעם בסמוּך אליי‪ ,‬ואני מביט באיבַּרהים — והוא רואה בעיניי‪.‬‬ ‫החייל הבריטי דוֹחֲ‪ë‬פֵ‪ö‬ני בחָ‪ë‬זקה ונוטל בזרוֹעוֹ איש זקן‪ ,‬אשר עמד בסמוך אליי‪.‬‬ ‫נראה‪ ,‬כי הוא תקע בשופר‪ .‬החייל נוטל את הזקן — ויָ‪ַì‬דיי‪ ,‬ידי ילד‪ ,‬רוֹטְ‪í‬טוֹת‪.‬‬ ‫אני חָ‪ë‬ש בהן משהו עגלגל ומחוּספּס‪ ,‬וקריר מעט‪ .‬חֵ‪ë‬פץ‪.‬‬ ‫החייל מסתלק‪ .‬אני משפּיל מבטי‪ ,‬ו‪ ...‬שופר בידי‪ .‬מה אעשה בו? והרי לתקוע‬ ‫אינני יודע‪ .‬אני מתבונן סביבי וקוֹרץ ומניף יד‪ .‬אֵ‪ä‬יײַמי הבין‪ .‬הֶרמז ברור היה‪.‬‬ ‫וכבר‪ ...‬תקיעה‪ .‬אך ה"חפץ" עוד בידי‪ .‬חייל בריטי התקרב אליי במהירוּת‪ .‬מה‬ ‫אעשׂה עכשיו? לבבי פועם בחָ‪ë‬זקה‪ .‬ידו של החייל כבר על כתפי‪ ...‬ופֶ‪ö‬תע‪,‬‬ ‫דחיפה‪ .‬והשופר אינו ביד‪ .‬החייל צועק — אך אני מראה לו את ידיי הריקות‪.‬‬ ‫ֵ‪ï‬ח בי מבט זועם ומתרחק‪.‬‬ ‫הוא מְ‪ñ‬שַ‪û‬ל ַ‪ë‬‬ ‫תקיעה‪ ....‬שברים‪ ....‬תרועה‪ ...‬היכן שופרי? מישהו לוחץ את ידי‪ .‬יד חמה‪.‬‬ ‫טובה‪ .‬ידו של איבַּרהים‪ .‬ברור‪ ,‬הוא תָ‪ü‬חב את השופר למכונת הקלִ‪ï‬ייה שלו‪,‬‬ ‫ל"ביתוֹ" העָ‪ô‬שֵ‪û‬ן‪ .‬נטלתי אותו משם בזהירות‪ ,‬ושַׂ‪û‬מתיו בידיו של אחד מן‬ ‫הזֵקנים‪.‬‬ ‫התפילה נסתיימה‪ .‬הנשים הבּוֹכיוֹת החלו לפסוע לאיטן במדרגות העולות‬ ‫אל שער יפו‪ .‬הַקפּוֹטוֹת הלבנות‪ ,‬בגרביים לבנים ובנעלי גומי‪ ,‬הִ‪é‬תמַ‪ñ‬שכוּ בטור‬ ‫ארוך‪ ,‬לסעוד סעוּדה של חג‪ .‬ואני — עוד שעה ארוכה נותרתי שם‪ ,‬מתבונן‬ ‫באבני הכותל הגדולות‪ ,‬המלֵ‪ï‬אות אֵ‪ä‬זוֹב‪ ,‬ובגבּוֹ של איבּרהים הסוּדני‪ ,‬ההולך‬ ‫ומתרחק‪.‬‬

‫‪164‬‬

‫ימים נוראים‬

‫תְּ‪ü‬פִ‪ö‬לָּ‪ï‬ה ‪/‬‬

‫בְּ‪ã‬צַ‪õ‬לְ‪ï‬אֵ‪ä‬ל אַ‪ä‬לּוֹנִ‪ó‬י‬

‫הוּא הַ‪é‬יּוֹשֵׁ‪û‬ב לוֹ אֵ‪ä‬יײַשָׁ‪û‬ם בַּ‪ã‬מְּ‪ñ‬רוֹמִ‪ñ‬ים‬ ‫הוּא הָ‪é‬רוֹפֵ‪ö‬א כָּ‪î‬ל חוֹלִ‪ï‬ים‬ ‫הוּא הַ‪é‬נּוֹתֵ‪ü‬ן ֹרב שִׂ‪û‬מְ‪ñ‬חָ‪ë‬ה לַ‪ï‬יְּ‪ì‬לָ‪ִï‬דים‬ ‫הוּא הָ‪é‬עוֹשֶׂ‪û‬ה מִ‪ñ‬שְׁ‪û‬פָּ‪ö‬טִ‪í‬ים‬ ‫הוּא בַּ‪ã‬שָּׁ‪û‬מַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם וְ‪è‬הוּא הַ‪é‬יָּ‪ì‬חִ‪ë‬יד‬ ‫הוּא הַ‪é‬גָּ‪å‬דוֹל הַ‪é‬נּוָֹרא‬ ‫הוּא הַ‪é‬שּׁוֹמֵ‪ñ‬ר עָ‪ô‬לֵ‪ï‬ינוּ מִ‪ñ‬צָּ‪ָõ‬רה‪.‬‬ ‫אֱ‪ֹä‬להַּ‪ ,é‬שְׁ‪û‬מֹר נָ‪ó‬א עָ‪ô‬לֵ‪ï‬ינוּ כְּ‪î‬מוֹ יְ‪ì‬לָ‪ִï‬דים‬ ‫שְׁ‪û‬מֹר נָ‪ó‬א וְ‪è‬אַ‪ä‬ל תַּ‪ü‬עֲ‪ô‬זֹב‬ ‫תֵּ‪ü‬ן לָ‪ï‬נוּ אוֹר וְ‪è‬שִׂ‪û‬מְ‪ñ‬חַ‪ë‬ת נְ‪ó‬עוִּרים‬ ‫תֵּ‪ü‬ן לָ‪ï‬נוּ כֹּחַ‪ ë‬עוֹד וָ‪è‬עוֹד‬ ‫תֵּ‪ü‬ן לָ‪ï‬נוּ גַּ‪å‬ם לֶ‪ï‬אֱ‪ä‬הֹב‪.‬‬ ‫מָ‪ñ‬ה כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר נוֹתַ‪ü‬ר לָ‪ï‬נוּ עוֹד בַּ‪ã‬יָּ‪ì‬מִ‪ñ‬ים‬ ‫מָ‪ñ‬ה כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר נוֹתַ‪ü‬ר כָּ‪î‬ל הַ‪é‬יּוֹם‬ ‫שֶׁ‪û‬מֶ‪ñ‬שׁ תִּ‪ְü‬קוָ‪è‬ה וַ‪è‬הֲ‪é‬מוֹן מַ‪ñ‬בָּ‪ã‬טִ‪í‬ים‬ ‫לַ‪ï‬יְ‪ì‬לָ‪ï‬ה וְ‪è‬יוֹם שֶׁ‪û‬ל חֲ‪ë‬לוֹם‪.‬‬ ‫הוּא בַּ‪ã‬שָּׁ‪û‬מַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם וְ‪è‬הוּא הַ‪é‬יָּ‪ì‬חִ‪ë‬יד‬ ‫הוּא הַ‪é‬גָּ‪å‬דוֹל הַ‪é‬נּוָֹרא‬ ‫הוּא הַ‪é‬שּׁוֹמֵ‪ñ‬ר עָ‪ô‬לֵ‪ï‬ינוּ מִ‪ñ‬צָּ‪ָõ‬רה‪.‬‬ ‫אֱ‪ֹä‬להַּ‪ ,é‬שְׁ‪û‬מֹר נָ‪ó‬א עָ‪ô‬לֵ‪ï‬ינוּ כְּ‪î‬מוֹ יְ‪ì‬לָ‪ִï‬דים‬ ‫שְׁ‪û‬מֹר נָ‪ó‬א וְ‪è‬אַ‪ä‬ל תַּ‪ü‬עֲ‪ô‬זֹב‬ ‫תֵּ‪ü‬ן לָ‪ï‬נוּ אוֹר וְ‪è‬שִׂ‪û‬מְ‪ñ‬חַ‪ë‬ת נְ‪ó‬עוִּרים‬ ‫תֵּ‪ü‬ן לָ‪ï‬נוּ כֹּחַ‪ ë‬עוֹד וָ‪è‬עוֹד‬ ‫תֵּ‪ü‬ן לָ‪ï‬נוּ גַּ‪å‬ם לֶ‪ï‬אֱ‪ä‬הֹב‪.‬‬

‫ימים נוראים‬

‫‪167‬‬

‫המאבק על זכות היהודים להתפלל‬ ‫בכותל בימי השלטון הבריטי ‪ /‬חנה ברנר‬ ‫בזמן מלחמת העולם הראשונה כבשו הבריטים את ארץ ישראל מידי‬ ‫השלטון התורכי‪ .‬הבריטים שלטו בארץ משנת ‪ 1920‬עד קום המדינה‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1923‬התעורר סכסוך בין הערבים ליהודים בעניין הבעלות על הכותל‬ ‫המערבי‪.‬‬ ‫הערבים רצו להפקיע את הכותל מידי היהודים‪ .‬הם טענו שהם בעלי הכותל‬ ‫והרחבה‪ ,‬לכן ליהודים אין כל זכויות תפילה במקום‪ .‬לכל היותר יוכלו לבקר‬ ‫בכותל כתיירים‪.‬‬ ‫התחילו מהומות קשות‪ .‬הערבים הטרידו את המתפללים ליד הכותל‬ ‫והפריעו לתפילה‪ .‬המוני ערבים מוסתים על ידי מנהיגם‪ ,‬התנפלו על‬ ‫היהודים בכותל המערבי‪ ,‬שרפו את סידורי התפילה וספרי תהילים שהיו‬ ‫במקום‪ .‬המהומות התפשטו בכל הארץ ויהודים רבים נהרגו‪.‬‬ ‫בשנת ‪ ,1931‬לאחר דיונים שנערכו על ידי ועדת חקירה שהקימו הבריטים‬ ‫הוחלט‪ :‬הבעלות על הכותל ועל הרחבה תינתן לערבים‪ ,‬אך הם אינם רשאים‬ ‫למנוע גישה מן המתפללים היהודים או להפריע לתפילותיהם‪.‬‬ ‫ביום הכיפורים של אותה שנה‪ ,‬התפלל ליד הכותל צעיר בשם משה סגל‪.‬‬ ‫לקראת סוף היום‪ ,‬בתפילת נעילה‪ ,‬נטל הצעיר את השופר שהיה במגרת‬ ‫השולחן בחזית הרחבה והגניב אותו מתחת לטליתו‪ .‬בסיום התפילה תקע‬ ‫תקיעה גדולה מתחת לטליתו‪ .‬הוא נעצר מיד על ידי אחד השוטרים‬ ‫הבריטים שהיו במקום‪ ,‬והובל ל"קישלה"‪ ,‬בית המעצר בעיר העתיקה‪ .‬רק‬ ‫כאשר פנה הרב קוק למפכ"ל המשטרה הבריטי ואמר שיצום עד שהאיש‬ ‫ישוחרר הסכימו הבריטים לשחרר את האיש‪.‬‬ ‫היהודים לא השלימו עם הסעיף בהחלטת הוועדה האוסר לתקוע בשופר‬ ‫ביום הכיפורים‪ .‬מאז ועד תום השלטון הבריטי בשנת ‪ ,1948‬מידי שנה‪,‬‬ ‫תקעו בשופר ליד הכותל‪.‬‬ ‫)על פי אתר האינטרנט של הרב סגל(‬

‫‪166‬‬

‫ימים נוראים‬

‫מַ‪ñ‬עֲ‪ô‬שֶׂ‪û‬ה בְּ‪ã‬חַ‪ë‬יָּ‪ì‬ט‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר ר' תַּ‪ü‬נְ‪ó‬חוּמָ‪ñ‬א‪ :‬מַ‪ñ‬עֲ‪ô‬שֶׂ‪û‬ה בְּ‪ã‬חַ‪ë‬יָּ‪ì‬ט אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד בְּ‪ã‬רוֹמִ‪ñ‬י‪ ,‬שֶׁ‪û‬הָ‪é‬לַ‪ְï‬ך בְּ‪ã‬עֶ‪ֶô‬רב יוֹם‬ ‫הַ‪é‬כִּ‪î‬פּוִּרים לִ‪ï‬קַּ‪ú‬ח דָּ‪ç‬ג בַּ‪ã‬שּׁוּק‪ֹ .‬לא מָ‪ñ‬צָ‪õ‬א שָׁ‪û‬ם אֶ‪ä‬לָּ‪ï‬א דָּ‪ç‬ג אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד‪ .‬עָ‪ô‬מַ‪ñ‬ד הוּא‬ ‫וְ‪è‬עַ‪ô‬בְ‪ã‬דּוֹ שֶׁ‪û‬ל אִ‪ä‬פַּ‪ְö‬רכוֹס )מושל מחוֹז( עַ‪ô‬ל הַ‪é‬מִּ‪ñ‬קָּ‪ú‬ח‪ .‬הָ‪é‬יָ‪ì‬ה זֶ‪ê‬ה מַ‪ñ‬עֲ‪ô‬לֶ‪ï‬ה אוֹתוֹ‬ ‫בְּ‪ָã‬דמִ‪ñ‬ים וְ‪è‬זֶ‪ê‬ה מַ‪ñ‬עֲ‪ô‬לֶ‪ï‬ה אוֹתוֹ בְּ‪ָã‬דמִ‪ñ‬ים‪ ,‬עַ‪ô‬ד לִ‪ï‬שְׁ‪û‬נֵ‪ó‬יםײַעָ‪ô‬שָׂ‪û‬ר דִּ‪ç‬ינָ‪ִó‬רים‪ .‬לְ‪ָï‬קחוֹ‬ ‫הַ‪é‬חַ‪ë‬יָּ‪ì‬ט‪.‬‬ ‫בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬עַ‪ô‬ת סְ‪ò‬עוָּדה אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר הָ‪é‬אִ‪ä‬פַּ‪ְö‬רכוֹס לְ‪ï‬עַ‪ô‬בְ‪ã‬דּוֹ‪" :‬לָ‪ï‬מָּ‪ñ‬ה ֹלא הֵ‪é‬בֵ‪ã‬אתָ‪ ü‬לִ‪ï‬י דָּ‪ç‬ג?"‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ‪" :‬אֲ‪ä‬דוֹנִ‪ó‬י‪ ,‬הָ‪é‬לַ‪ï‬כְ‪î‬תִּ‪ü‬י לַ‪ï‬שּׁוּק וְ‪ֹè‬לא הָ‪é‬יָ‪ì‬ה שָׁ‪û‬ם אֶ‪ä‬לָּ‪ï‬א דָּ‪ç‬ג אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד‪ ,‬וְ‪è‬נִ‪ó‬מְ‪ñ‬צֵ‪õ‬אתִ‪ü‬י‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י וִ‪è‬יהוִּדי עוֹמְ‪ִñ‬דים עָ‪ô‬לָ‪ï‬יו‪ .‬וְ‪è‬הֶ‪é‬עֱ‪ô‬לָ‪ï‬ה בְּ‪ָã‬דמָ‪ñ‬יו עַ‪ô‬ד שֶׁ‪û‬הִ‪é‬גִּ‪å‬יעַ‪ ô‬לִ‪ï‬שְׁ‪û‬נֵ‪ó‬יםײַעָ‪ô‬שָׂ‪û‬ר‬ ‫דִּ‪ç‬ינָ‪ִó‬רים‪ .‬מָ‪ñ‬ה הָ‪é‬יִ‪ì‬יתָ‪ ü‬מְ‪ñ‬בַ‪ã‬קֵּ‪ú‬שׁ‪ ,‬שֶׁ‪û‬אָ‪ä‬בִ‪ã‬יא לְ‪ָï‬ך ַדג בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬נֵ‪ó‬יםײַעָ‪ô‬שָׂ‪û‬ר דִּ‪ç‬ינָ‪ִó‬רים?"‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ‪" :‬מִ‪ñ‬י הוּא?"‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ‪" :‬אָ‪ָä‬דם פְּ‪ö‬לוֹנִ‪ó‬י‪".‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ‪" :‬לֵ‪ְï‬ך וּצְ‪õ‬וַ‪è‬ח לוֹ‪ ,‬שֶׁ‪û‬יֵּ‪ì‬שׁ לוֹ אוֹצָ‪õ‬ר וִ‪è‬יהֵ‪é‬א לַ‪ï‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך‪) ".‬הָדבר ידוּוַ‪è‬ח‬ ‫למלך(‪.‬‬ ‫הָ‪é‬לַ‪ְï‬ך וְ‪è‬צָ‪õ‬וַ‪è‬ח לוֹ‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ‪" :‬חַ‪ë‬יָּ‪ì‬ט אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י‪".‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ‪" :‬מָ‪ñ‬ה ָראִ‪ä‬יתָ‪ ,ü‬חַ‪ë‬יָּ‪ì‬ט יְ‪ì‬הוִּדי‪ ,‬שֶׁ‪û‬אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה אוֹכֵ‪î‬ל דָּ‪ç‬ג בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬נֵ‪ó‬יםײַעָ‪ô‬שָׂ‪û‬ר‬ ‫דִּ‪ç‬ינָ‪ִó‬רים?"‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ‪" :‬אֲ‪ä‬דוֹנִ‪ó‬י‪ ,‬יֵ‪ì‬שׁ לָ‪ï‬נוּ יוֹם אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד‪ ,‬שֶׁ‪û‬הוּא מְ‪ñ‬כַ‪î‬פֵּ‪ö‬ר עַ‪ô‬ל כָּ‪î‬ל הָ‪é‬עֲ‪ô‬בֵ‪ã‬רוֹת‬ ‫שֶׁ‪û‬אָ‪ä‬נוּ עוֹשִׂ‪û‬ים בְּ‪ã‬כָ‪î‬ל יְ‪ì‬מוֹת הַ‪é‬שָּׁ‪û‬נָ‪ó‬ה‪ ,‬וּכְ‪î‬שֶׁ‪û‬הִ‪é‬גִּ‪å‬יעַ‪ ô‬יוֹם זֶ‪ê‬ה ֹלא נְ‪ó‬כַ‪î‬בְּ‪ֶã‬דנּוּ?"‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ‪" :‬כֵּ‪î‬יוָ‪è‬ן שֶׁ‪û‬הֵ‪é‬בֵ‪ã‬אתָ‪ְ ü‬ראָ‪ä‬יָ‪ì‬ה לִ‪ְï‬דבָ‪ֶã‬ריָך‪ ,‬הֲ‪ֵé‬רי אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה פָּ‪ö‬טוּר‪".‬‬ ‫מָ‪ñ‬ה פָּ‪ַö‬רע לוֹ הַ‪é‬קב"ה? הָ‪é‬לַ‪ְï‬ך )הַ‪é‬חַ‪ë‬יָּ‪ì‬ט( וְ‪ָè‬קַרע אוֹתוֹ דָּ‪ç‬ג‪ ,‬וְ‪è‬זִ‪ê‬מֵּ‪ñ‬ן לוֹ )הַ‪é‬קב"ה(‬ ‫בְּ‪ã‬תוֹכוֹ מַ‪ְñ‬רגָּ‪å‬לִ‪ï‬ית טוֹבָ‪ã‬ה‪ ,‬וְ‪è‬הָ‪é‬יָ‪ì‬ה מִ‪ñ‬תְ‪ü‬פַּ‪ְö‬רנֵ‪ó‬ס הֵ‪é‬ימֶ‪ñ‬נָּ‪ó‬ה כָּ‪î‬ל יָ‪ì‬מָ‪ñ‬יו‪.‬‬ ‫)בראשית רבה‪ ,‬י"א(‬

‫‪168‬‬

‫כל מי שפגש את סבא בדרך‪ ,‬נעצר‪ ,‬ברך אותו לשלום והתכופף לנשק את‬ ‫ידו‪ .‬הוא היה מחזיר לו שלום לבבי‪ ,‬וממלמל בשבילו דברי ברכה‪ .‬השכונה‬ ‫שלנו מלאה בסוכות‪ .‬כל חצר סוכה‪ .‬אני חושבת‪ ,‬אולי זה כבר כאן‪ .‬אבל סבא‬ ‫ממשיך ללכת בלי להיעצר‪ .‬אנו הולכים‪ ...‬והולכים‪ ...‬והולכים‪...‬‬ ‫אנו כבר יוצאים מהשכונה שלנו‪ ,‬ונכנסים לשכונה אחרת‪ ...‬וגם שם המון‬ ‫סוכות‪ ...‬אבל סבא ממשיך הלאה‪ ...‬אנו נכנסים כבר לאזור החולות‪,‬‬ ‫המשתרעים מאופק אל אופק‪ ...‬ואנו עדיין הולכים‪ ...‬והולכים‪ ...‬והולכים‪...‬‬ ‫ממש כמו שבני ישראל הלכו במדבר‪...‬‬ ‫לרגע אני חושבת‪ ,‬אולי סבי טעה בדרך‪ ...‬אבל הוא מרגיע אותי‪" :‬אל תדאגי‪,‬‬ ‫אני יודע את הדרך‪ .‬הייתי שם כבר בסוכות שעבר וכמה פעמים לאחר מכן‪".‬‬ ‫הדרך ממש לא נגמרת‪ ...‬המון חול‪ ...‬סבא היה נועל תמיד נעלים גבוהות‪,‬‬ ‫והחול לא הפריע לו‪ .‬אבל אני‪ ,‬נעלי קצרות‪ .‬החול ממלא את נעלי ומכביד על‬ ‫צעדי‪ .‬אני חולצת את הנעלים‪ ,‬והולכת יחפה‪ .‬מזל שהחול אינו לוהט כמו‬ ‫בקיץ‪...‬‬ ‫והנה סוף סוף מרחוק אני רואה קבוצה של בתים‪ .‬כשאנו מתקרבים‪ ,‬אני לא‬ ‫רואה שם שום סוכה‪ .‬זאת אומרת שצריך להמשיך ללכת‪ ...‬מי יודע עוד כמה‬ ‫זמן תארך הדרך הזו? אני כבר מתחרטת על שהסכמתי כל כך מהר להתלוות‬ ‫אל סבא‪.‬‬ ‫אבל סבא מכריז פתאום‪" :‬הגענו!!"‬ ‫"סבא‪ ,‬אין כאן בכלל סוכות!!"‪ ,‬אני אומרת‪ ,‬ולא מבינה מדוע הוא נעצר כאן‪.‬‬ ‫"הלא אמרת שאתה הולך לבקר חבר בסוכה?"‬ ‫"זו הפתעה!!" אומר סבא‪ ,‬כשהוא ניגש לאחד הבתים‪ ,‬שעל הדלת שלו תלוי‬ ‫שלט עליו כתוב‪" :‬משפחת צדקה"‪ .‬הוא דופק על הדלת‪.‬‬ ‫הדלת נפתחת ובפתח עומד אדם זקן‪ ,‬שנראה לי במבט ראשון כמו אברהם‬ ‫אבינו‪ ,‬כזה שמצוייר בתמונות‪ .‬היה לו זקן לבן וארוך‪ .‬על ראשו התנשא‬ ‫כובע עגול גבוה ולבן ומעל בגדיו הלבנים הוא לבש גלימה לבנה‪ ,‬ועל מותניו‬ ‫הוא חגר חגורת בד לבנה ורחבה‪.‬‬ ‫"ברוך הבא‪ ,‬ברוך הבא‪ ,‬חכם יצחק!!!" אומר הזקן בשמחה‪ ,‬ולוחץ בחום את‬ ‫ידו של סבא‪ .‬עיני המושפלות לרצפה נתקלות באבן גדולה‪ ,‬שמונחת כבר‬ ‫בפתח הדלת‪ ,‬ואני מבחינה שעליה כתובים‪ ,‬למרבה הפתעתי‪ ,‬כל עשרת‬ ‫הדברות‪ ,‬אותן למדתי כבר בכיתה בשעורי התורה‪.‬‬ ‫"אני רואה שהבאת אתך גם את נכדתך הקטנה‪ .‬בכבוד! בכבוד! בואו‪ ,‬בואו‬ ‫תכנסו!!" אומר הזקן ונותן לנו להיכנס לביתו לפניו‪ ,‬ואחר כך הוא סוגר את‬ ‫הדלת‪.‬‬ ‫סבא נכנס‪ ,‬ואני אחריו‪.‬‬ ‫חג סוכות – זמן שמחתנו‬

‫‪171‬‬

‫החבר של סבא ‪/‬‬

‫יפה בנימיני‬

‫כל נכדה אוהבת את הסבא שלה‪ ,‬ואומרת עליו שאין כמוהו‪ .‬אבל סבי‪ ,‬יצחק‬ ‫עמנואל‪ ,‬היה אדם שכל מי שהכיר אמר עליו רק דברי שבח‪ .‬כולם כינו אותו‬ ‫"חכם יצחק"‪ ,‬וכיבדוהו מאוד‪ ,‬והוא היה מכבד את כל הבריות‪ .‬שלא כהלל‬ ‫הזקן‪ ,‬שאמר "ואהבת לרעך כמוך"‪ ,‬הוא היה חוזר ואומר‪ ,‬שזו לא חכמה‬ ‫גדולה לאהוב את מי שהוא כבר חבר שלך‪ .‬החכמה היא‪ ,‬שתאהב כל אדם‪,‬‬ ‫ושתאהב אותו‪ ,‬כמו שאתה אוהב את עצמך‪ ,‬וזו כל התורה על רגל אחת‪,‬‬ ‫והשאר יש ללכת וללמוד‪.‬‬ ‫איך קיים סבא יצחק את תורתו זו הלכה למעשה‪ ,‬נוכחתי לדעת במיוחד‬ ‫באותו אירוע בחול המועד סוכות‪ ,‬אותו אני זוכרת עד היום לפרטי פרטים‪,‬‬ ‫למרות שעברו שנים רבות מאז‪ .‬ומעשה שהיה כך היה‪.‬‬ ‫*‬ ‫היה זה בשנה השנייה למגורינו בעיר חולון‪ ,‬אליה עברנו לגור מירושלים‪.‬‬ ‫סבי הזקן אהב מאד את ירושלים‪ ,‬בה נולד ובה נולדו לו ילדיו‪ ,‬וגם אביו וגם‬ ‫סבו‪ ,‬אבי אביו‪ ,‬נולדו בה‪ .‬אבל לא הייתה לו ברירה‪ .‬הוא נאלץ לעוזבה‬ ‫ולרדת אתנו לשפלה‪ ,‬ועוד למקום נידח כמו חולון‪ ,‬שהייתה אז באמת כמו‬ ‫שמה‪ :‬רק חול וחול‪...‬‬ ‫אני זוכרת‪ ,‬שנדהמתי לראות באיזו מהירות סבי הזקן רכש לו כבר מיד עם‬ ‫בואו לשכונה‪ ,‬שכונת גרין‪ ,‬כל כך הרבה חברים‪ .‬אני‪ ,‬אפילו שהייתי שם כבר‬ ‫שנה שנייה‪ ,‬עדיין התקשיתי להשתלב בחברה החדשה‪) .‬אולי משום שלסבי‬ ‫הדתי היה כל הזמן "בית כנסת"‪ ,‬ולי היה רוב הזמן רק "בית ספר"‪(...‬‬ ‫והנה באותה שנה ביום שלישי של חול המועד סוכות‪ ,‬כמו בכל החג וימי‬ ‫חול המועד שקדמו לו‪ ,‬נכנסו ויצאו לסוכתנו המהודרת שהוקמה בחצר‪,‬‬ ‫אורחים רבים‪ ,‬ואלה היו בעיקר חברים של סבא‪ .‬השולחן היה מלא עוגות‪,‬‬ ‫שתייה וממתקים‪ ,‬והשמחה זרחה מעיניו‪ .‬הוא היה מכנה אותם "אוּשְׁ‪û‬פִּ‪ö‬יזִ‪ê‬ין‬ ‫)אורחים( של מטה"‪ ,‬ומסביר‪ ,‬שבזכותם מבקרים בסוכתנו גם "האושפיזין‬ ‫של מעלה"‪ ,‬שהם גיבורי ההיסטוריה שלנו לפי הסדר‪ :‬אברהם‪ ,‬יצחק‪ ,‬יעֹקב‪,‬‬ ‫יוסף‪ ,‬משה‪ ,‬אהרון ודוד‪.‬‬ ‫אבל אחר הצהרים של אותו היום‪ ,‬כשנפרדו ממנו החברים שלו‪ ,‬וכל אחד‬ ‫מבני המשפחה היה איש איש בעיסוקיו‪ ,‬אמר לי סבא‪:‬‬ ‫"יפה'לה‪ ,‬אני רוצה לבקש ממך טובה‪ .‬אני רוצה ללכת להתארח בסוכתו של‬ ‫אחד החברים שלי‪ ,‬אבל זה די רחוק‪ ,‬ואני מאוד מבקש ממך להתלוות אלי‪".‬‬ ‫לא הייתה לי ברירה‪ .‬אני היחידה שהייתי אז בבית‪ .‬בלי חשק מיוחד יצאתי‬ ‫אתו לדרך‪.‬‬

‫‪170‬‬

‫חג סוכות – זמן שמחתנו‬

‫דברי ההסבר של הזקן צדקה‪ ,‬וגם מה שהוסיף עליהם סבי יצחק‪ ,‬סיפקו לי‬ ‫לא רק תשובה לשאלתי‪ ,‬אלא גם מידע רב‪ ,‬שהיה בשבילי אז חדש‪ ,‬מדהים‬ ‫ומסקרן‪:‬‬ ‫הזקן צדקה הסביר לי‪ ,‬שפעם גם הם היו בונים סוכות בחוץ‪ ,‬אבל כבר לפני‬ ‫הרבה מאוד שנים‪ ,‬מאז שאויביהם הרבים היו מתנפלים עליהם‪ ,‬הורסים‬ ‫להם את הסוכות ובוזזים את כל מה שהיה בתוכן‪ ,‬הם החליטו להקים את‬ ‫הסוכה בתוך הבית המוגן‪.‬‬ ‫–"גם לנו גנבו פעם את כל הסוכה‪ ",‬אמרתי‪" ,‬ובכל זאת אנו ממשיכים‬ ‫להקים כל שנה את הסוכה בחצר‪".‬‬ ‫"כן‪ ,‬אבל אצלנו ממש הרסו את כל הסוכות‪ ".‬ענה הזקן‪ ,‬והסתכל על סבא‪.‬‬ ‫"לצערנו‪ ,‬ההורסים היו יהודים‪ ,‬שראו בנו אנשים המְ‪ñ‬סַ‪ò‬כְּ‪î‬נִ‪ó‬ים את הדת‬ ‫היהודית‪ .‬כבר מימי קדם‪ ,‬בימי עזרא ונחמיה‪ ,‬אלו שחזרו לארץ מגלות בבל‪,‬‬ ‫התנגדו לדרכנו‪ .‬הם כבר אז קראו לנו בבוז "שוֹמְ‪ñ‬רוֹנִ‪ó‬ים"‪ ,‬כי לדעתם‪ ,‬אנו‬ ‫היינו נוכרים‪ ,‬זרים‪ ,‬שמלך אשור הביא אותנו לארץ‪ ,‬והושיב אותנו בשומרון‪,‬‬ ‫במקום עשרת השבטים מישראל‪ ,‬שאותם הוא הגלה לאשור ולבבל‪".‬‬ ‫לא ידעתי את כל הפרטים הללו‪ .‬צדקה המשיך לספר‪:‬‬ ‫"אנחנו בעקבות אבותינו קוראים לעצמנו "שומרים"‪ ,‬כי לפי המסורת שלנו‪,‬‬ ‫אנו שרידים מבני ישראל מעטים‪ ,‬שהשאיר מלך אשור בארץ‪ ,‬ואנו שומרים‬ ‫על התורה‪ ,‬כפי שהיא ניתנה על ידי אלוהים למשה רבינו מסיני‪ .‬אנו גם‬ ‫לימדנו את התורה הזו לכל הנוכרים‪ ,‬שהביא אז מלך אשור לארץ‪".‬‬ ‫"אז גם אתם יהודים!" קראתי בהתלהבות‪ ,‬ושאלתי‪" :‬אז למה היהודים‬ ‫שחזרו לארץ ראו בכם סכנה? להפך‪ ,‬הם היו צריכים לשמוח שנשארו‬ ‫מאחיהם בני ישראל בארץ‪ ,‬והמשיכו כל הזמן הזה לשמור על התורה!"‬ ‫"תרשה לי‪ ,‬חברי צדקה‪ ,‬לענות לנכדתי"‪ ,‬אמר סבא בענווה‪ ,‬והזקן‪ ,‬שהכיר‬ ‫את סבא‪ ,‬הורה לו בידו שהוא מסכים‪ .‬סבי פנה אלי והסביר לי לאט‪ ,‬אבל‬ ‫באריכות‪:‬‬ ‫"נכון‪ ,‬השומרונים‪ ,‬כמונו היהודים‪ִ ,‬קבְּ‪ã‬לו את מה שכתוב בחמשת חומשי‬ ‫התורה‪ ,‬ועד היום הם שומרים על השבת בדקדקנות‪ ,‬עושים ברית מילה‬ ‫לבניהם‪ ,‬שומרים את דיני הטהרה‪ .‬הם גם חוגגים את חגי ישראל‪.‬‬ ‫אבל כאן שורש המחלוקת בינינו‪ :‬הם קבלו ומקבלים עד היום הזה אך ורק‬ ‫את מה שכתוב בחמשת החומשים של התורה‪ ,‬ולא יותר!" סבי הדגיש מילים‬ ‫אלו והסתכל בחיוך על הזקן צדקה‪ ,‬שהחזיר לו חיוך‪.‬‬ ‫אני לא הבנתי על מה הם מחייכים‪ .‬סבי המשיך ואמר‪:‬‬ ‫"אנחנו היהודים צאצאי ממלכת יהודה‪ .‬מאז שחזרנו בפעם הראשונה לארץ‬

‫חג סוכות – זמן שמחתנו‬

‫‪173‬‬

‫ואז‪ ...‬אני לא מאמינה למראה עיני‪:‬‬ ‫מה זה? סוכה בתוך הבית? ועוד איזו סוכה!!!!‬ ‫כל קירות החדר‪ ,‬שהיה גדול מאוד‪ ,‬מקושטים בקישוטים דומים לאלו‬ ‫ששמנו גם אנו בסוכתנו‪ ,‬אבל כאן יש שפע גדול כל כך של קישוטים‪ ,‬שבאור‬ ‫הנברשת היפה הם ממש מסנוורים אותי‪ .‬תלויות שם שרשראות נייר נוצצות‬ ‫בשלל צבעי הקשת‪ ,‬אליהן מחוברים כדורי נוי מבריקים‪ .‬רצועות ארוכות של‬ ‫נייר זהבי‪ ,‬נייר כסף‪ ,‬נייר אדום ארגמן ונייר ירקרק דשא שזורים יחד כצמה‬ ‫ומשתלשלים מהטבעות של שרשרת הנייר‪.‬‬ ‫אני מרימה את עיני מן הקירות אל התקרה‪ ...‬מה אומר לכם‪ ,‬דבר כזה באמת‬ ‫לא ראיתי בחיים שלי!!!‬ ‫אל התקרה צמודים ענפי ערבה וכפות תמרים‪ ,‬מבעדם מבצבצת התקרה‬ ‫הלבנה‪ .‬מה שמחזיק אותם צמודים לתקרה זו רשת של ברזל‪ .‬מן הרשת‬ ‫משתלשלים חוטי ברזל קצרים‪ ,‬שמחזיקים באופן צפוף המון פרות מכל‬ ‫המינים ומכל הצבעים‪ :‬תפוזים‪ ,‬אשכוליות‪ ,‬לימונים‪ ,‬קלמנטינות‪ ,‬אפרסקים‪,‬‬ ‫שזיפים‪ ,‬תפוחי עץ‪ ,‬אגסים‪ ,‬אננסים‪ ,‬רימונים ועוד המון מיני פרות שאני לא‬ ‫יודעת בדיוק מה שמם‪ .‬ביניהם אני מזהה גם כמה ירקות‪ ,‬כמו‪ :‬חצילים‪ ,‬כרוב‬ ‫לבן וכרוב אדום‪ ,‬פלפלים ירוקים‪ ,‬צהובים ואדומים‪ .‬ממש "חג אסיף"‬ ‫אמיתי!!!‬ ‫"וואוו!!!"‪ ,‬אני מתפעלת‪ ,‬ולא יכולה להסיר את עיני מהתקרה המקסימה‬ ‫והמדהימה הזו‪.‬‬ ‫המארח הזקן מושיב אותנו ליד השולחן ואומר‪" :‬שבו‪ ,‬אני כבר מביא לכם‬ ‫משהו לשתות‪".‬‬ ‫"איזה יופי!!" אני אומרת לסבא‪ ,‬שמחייך אלי ואומר‪" :‬זו לא פעם ראשונה‬ ‫שאני רואה את זה‪ .‬כבר הוזמנתי לבקר אצל מר צדקה בשנה שעברה‪ ,‬ומאז‬ ‫נעשינו חברים קרובים‪".‬‬ ‫"סבא‪ ,‬זו באמת הפתעה‪ ,‬שלא ציפיתי לה!! זה נראה ממש כמו גן עדן‬ ‫באמצע החולות!!"‬ ‫נרגעתי קצת מההתרגשות‪ ,‬ושאלתי את סבא בסקרנות‪:‬‬ ‫"סבא‪ ,‬מי זה האיש הזה? למה הוא הקים את הסוכה שלו בתוך הבית‪ ,‬ולא‬ ‫בחצר שלו‪ ,‬זה בכלל מותר לו?"‬ ‫"ידעתי שתשאלי"‪ ,‬אומר סבא‪ " .‬מר צדקה הוא חבר שלי‪ .‬חכי עד שהוא‬ ‫יחזור‪ ,‬ואז תשאלי אותו את השאלות שלך‪".‬‬ ‫"מה‪ ,‬אתה לא יודע את התשובות? אני מתביישת לשאול אותו‪ "...‬אמרתי‪.‬‬ ‫"אני יודע את התשובות‪ ,‬יפה'לה‪ ,‬אבל אני גם יודע שהמארח שלנו אוהב‬ ‫להסביר בעצמו את מנהגיו‪ .‬אני רוצה לתת לו את הכבוד הזה של ההסבר‪".‬‬

‫‪172‬‬

‫חג סוכות – זמן שמחתנו‬

‫לנו ספר תורה עתיק מאוד‪ ,‬שנכתב בכתב הזה‪ .‬אני לא יכול להראות לך את‬ ‫ספר התורה הזה‪ ,‬אבל אראה לך טבלה‪ ,‬ממנה לומדים הילדים שלנו את‬ ‫הכתב הזה"‪.‬‬ ‫הוא קם‪ ,‬ניגש למגרה בארון והוציא ממנה לוח קרטון‪ ,‬שמצד אחד היה כתוב‬ ‫למעלה‪" :‬אותיות בכתב אשורי"‪ ,‬ומתחת היו בטור כל אותיות הא' ב'‪ ,‬שבהן‬ ‫אנו כותבים היום עברית‪ ,‬אותיות כתב ואותיות דפוס‪ .‬מנגד היה כתוב‪:‬‬ ‫"אותיות בכתב עברי קדום‪ ,‬כתב שומרוני"‪ ,‬ומתחתיו היו בטור אותיות‪,‬‬ ‫שלא הכרתי ולא ראיתי עד לאותו הרגע‪.‬‬ ‫–"הילדים שלנו לומדים היום כמוך בבתי ספר רגילים של המדינה‪ ",‬אמר‬ ‫הזקן צדקה‪" ,‬אבל אחרי הלימודים אנו מלמדים אותם בבית לקרוא ולכתוב‬ ‫בכתב שלנו‪ .‬כך הם קוראים בעצמם את כל התורה‪ ,‬תורת משה‪ ,‬וכשהם‬ ‫מסיימים הם נקראים "חתם תורה"‪ .‬זה מקביל למה שאתם היהודים קוראים‬ ‫"בר מצווה"‪ .‬אבל אצלכם חוגגים בר מצווה רק לילד שהגיע לגיל שלוש‬ ‫עשרה‪ .‬אנו חוגגים לו את טקס "חתם תורה" בכל גיל‪ ,‬כשהוא מסיים לקרוא‬ ‫את התורה בעצמו‪ .‬ילדים הם שונים ביכולת שלהם ובכשרונות שלהם‪ ,‬ואנו‬ ‫נותנים לכל ילד ללמוד לפי הקצב שלו והזמן שלו‪ .‬מה שאמרתי לגבי בנים‬ ‫שווה גם לגבי בנות‪ .‬אצלנו שני המינים לומדים שווה‪".‬‬ ‫הזקן צדקה לגם שוב מכוס המים והמשיך‪:‬‬ ‫"אנו גם שולחים את בנינו לצבא הגנה לישראל‪ ,‬ושומרים על כל חוקי מדינת‬ ‫ישראל‪ .‬את בודאי שמעת על הנשיא השני של מדינת ישראל‪ ,‬מר יצחק בן‬ ‫צבי‪ ".‬הנהנתי בראשי‪ ,‬והוא המשיך‪:‬‬ ‫"יצחק בן צבי‪ ,‬זכור לטוב‪ ,‬שחקר את כל העדות בישראל‪ ,‬למד אצלי את‬ ‫העברית שלנו‪ .‬הוא לא ראה בנו זרים ומתבוללים‪ ,‬ולא ראה בנו גרים‪ .‬הוא‬ ‫הכיר בזכויותינו להתקיים כעדה שומרונית על פי מנהגינו ודתנו‪ .‬הרי כולנו‬ ‫מאמינים באלוהי ישראל‪ ,‬לא כן‪ ,‬חכם יצחק?!"‬ ‫סבא קם מכיסאו‪ ,‬הזקן צדקה קם גם הוא‪ .‬שני הזקנים החברים התחבקו‬ ‫בחיבוק של חיבה‪.‬‬ ‫"שימחת אותי מאוד‪ ,‬חכם יצחק‪ ,‬שבאת לסוכתי‪ ,‬ובמיוחד שמחתי‪ ,‬שהבאת‬ ‫הפעם גם את נכדתך!" הוא חפן מעל השולחן חופן סוכריות והגיש לי‪.‬‬ ‫"תודה"‪ ,‬אמרתי‪ ,‬ולא סירבתי‪ .‬שני החברים נפרדו לשלום‪.‬‬ ‫הדרך חזרה הביתה עברה מהר יותר‪ .‬כל הדרך הייתי נרגשת וסקרנית‪.‬‬ ‫שאלתי את סבא כל מיני שאלות‪ ,‬וסבא ענה כדרכו ברצון‪ .‬הוא למשל הסביר‬ ‫לי‪ ,‬שהשומרונים מפרשים את הכתוב בתורה "פרי עץ הדר" כפשוטו‪ :‬כל‬ ‫תוצרת מן הצומח שהיא מהודרת‪ .‬לכן הם לא מסתפקים כמונו באתרוג‪,‬‬

‫חג סוכות – זמן שמחתנו‬

‫‪175‬‬

‫בימי עזרא ונחמיה ועד היום אנו מקבלים לא רק מה שכתוב בתורה‪ ,‬אלא‬ ‫גם את כל מה שכתוב בנביאים ראשונים‪ :‬יהושוע‪ ,‬שופטים‪ ,‬שמואל א' וב'‬ ‫ַ‪ä‬תּ עוד תלמדי את כל זה‬ ‫מלכים א' וב'‪ ,‬ובנביאים אחרונים‪ ,‬ובכתובים‪ .‬א ְ‪ü‬‬ ‫בשעורי התנ"ך )תורה‪ ,‬נביאים‪ ,‬כתובים(‪ .‬השומרונים לא רצו לקבל כל זאת‪.‬‬ ‫הם‪ ,‬למשל‪ ,‬לא חוגגים את חג פורים‪ ,‬שמוזכר ב"כתובים" במגילת אסתר‪,‬‬ ‫ולא את חג החנוכה‪ ,‬שבכלל לא מוזכר בתנ"ך‪.‬‬ ‫"הם גם לא הכירו בעיר ירושלים‪ ,‬שדוד קבע אותה כבירת כל השבטים‪,‬‬ ‫והמשיכו לראות את המרכז שלהם בהר גריזים שבשומרון‪ ,‬כי זה הר הברכה‬ ‫לפי תורת משה‪ ,‬שקדם לדוד‪.‬‬ ‫"הם גם מתחילים את השנה‪ ,‬לא בחודש תשרי‪ ,‬אלא בחודש ניסן‪ ,‬כי בתורה‬ ‫כתוב 'החודש הזה לכם ראש חודשים'‪".‬‬ ‫סבא לגם מכוס המים שלפניו והמשיך‪:‬‬ ‫"מה שהעמיק עוד יותר את המחלוקת בינינו היה‪ ,‬שהשומרונים גם לא קבלו‬ ‫כמונו היהודים את כל מה שכתוב בתורה שבעל פה‪ ,‬במשנה ובתלמוד‪ ,‬שהם‬ ‫בעצם דבריהם של חכמים גדולים מהתקופה של ראשית בית המקדש השני‬ ‫שלנו לאורך הרבה שנים‪ .‬חכמים אלו פירשו את התורה וגיבשו דינים‬ ‫והלכות ברוח השינויים שחלו עם הזמן‪".‬‬ ‫"אני עדיין לא מבינה‪ ,‬סבא"‪ ,‬שאלתי‪" ,‬למה היהודים כל כך התרגזו על‬ ‫השומרונים? מה היה כל כך איכפת להם? הרי השומרונים בכל זאת שמרו על‬ ‫התורה‪ ,‬המשותפת לכולם? אני גם לא מבינה מדוע השומרונים התעקשו‬ ‫לקבל רק את התורה?"‬ ‫סבא ענה לי במשפט אחד‪" :‬תביני‪ ,‬לגבי היהודים הדתיים‪ ,‬כמוני למשל‪,‬‬ ‫התנהגות השומרונים היא סטייה מדרך היהדות‪ ,‬שגובשה ונשמרה בתורה‬ ‫שבכתב ובתורה שבעל פה‪ ,‬וכל סטייה נתפסת כמְ‪ñ‬סַ‪ò‬כֶּ‪î‬נֶ‪ó‬ת את אחדות עמנו‪,‬‬ ‫העם היהודי‪".‬‬ ‫הוא לא הסביר לי מדוע כדי לשמור על אחדות עמנו צריכים ללכת בדרך של‬ ‫כפייה‪ .‬לימים הבנתי בעצמי‪ :‬סבי לא הסביר לי‪ ,‬כי דרך הכפייה לא הייתה‬ ‫הדרך שלו‪.‬‬ ‫הזקן צדקה ענה לי על שאלתי בדברים שעוררו את הערצתי‪:‬‬ ‫"אבותינו‪ ,‬כפי שאמרתי לך‪ ,‬קראו לעצמם שומרים‪ ,‬והיו גם שמרנים מאוד‪.‬‬ ‫הם ראו בתוספת של היהודים סטייה‪ ,‬וגם הם חשבו שכל סטייה תסכן את‬ ‫אחדותם‪ .‬אבל אבותינו היו מיעוט‪ .‬עד היום אנו מיעוט‪ ,‬וגם אנו כאבותינו‬ ‫שמרנים מאוד‪.‬‬ ‫"למשל‪ :‬אנו עד היום מדברים בשפה העברית הקדומה וכותבים בכתב‬ ‫העברי הקדום‪ ,‬ואת הכתב הזה אנו מלמדים את ילדינו‪ ,‬הבנים והבנות‪ .‬יש‬

‫‪174‬‬

‫חג סוכות – זמן שמחתנו‬

‫האֶ‪ä‬תרוֹג היחיד ‪/‬‬

‫משה פראגר‬

‫ערב חג הסוּכּוֹת‪ ,‬שנת ת"ש‪ ,‬בווַ‪ְè‬רשָׁ‪û‬ה הכּבוּשה בידי הנַ‪ó‬אצים‪ .‬כחוֹדש ימים‬ ‫כוחותיה בנַ‪ó‬חשוֹלֵ‪ï‬י גֵ‪å‬יסוֹת הסַ‪ò‬עַ‪ô‬ר המשוּרייָ‪ì‬נים‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫נֶ‪ó‬אֶ‪ä‬בקה בירת פּוֹלין בשאֵ‪ä‬רית‬ ‫של הנַ‪ó‬אצים‪ ,‬עד אשר כָּ‪î‬רעה נפלה וּצלַ‪ï‬ב הַ‪ֶé‬קֶרס הִ‪é‬תנוֹסס מֵ‪ñ‬על הריסוֹתֶ‪ü‬יהָ‪.é‬‬ ‫מִ‪ñ‬שֶ‪û‬נִ‪ó‬שמע ְדבר הכּניעה יצאו אנשי וַ‪ְè‬רשָׁ‪û‬ה לְ‪ï‬מוּדי הסֵ‪ò‬בל מִ‪ñ‬מאוּרוֹתֵ‪ü‬יהם‪ ,‬בהן‬ ‫ָרבצו כחודש ימים‪ .‬אוזניהם‪ ,‬שהִ‪é‬סכּינוּ לַרעש התוֹתחים‪ ,‬מוּזרה הייתה להן‬ ‫הְדממה הכבֵ‪ã‬דה שנִ‪ó‬שׂתררה לפתע‪ :‬לא זִ‪ê‬מזוּמם הזוֵֹרע אֵ‪ä‬ימִ‪ñ‬ים של המַ‪ñ‬פציצים‪,‬‬ ‫לא קול ַרעמָ‪ñ‬ם המַ‪ñ‬חריד לבָ‪ã‬בוֹת של התוֹתחים הכבדים; דממה עמוקה‬ ‫וחשוּדה שלאַ‪ä‬חר סַ‪ò‬עֲ‪ô‬רת בַּ‪ã‬לָ‪ï‬הוֹת — דממה הצוֹפֶ‪ö‬נת בחֵ‪ë‬יקהּ את אֵ‪ä‬ימת ההֶ‪é‬רס‬ ‫שחוֹלְ‪ï‬לה הסְ‪ò‬ערה‪ .‬בחוּצוֹת הַ‪é‬כְּ‪ַî‬רך‪ ,‬על עֵרמות הֶרמץ וההֲ‪é‬ריסות המַ‪ñ‬עֲ‪ô‬לות עשן‪,‬‬ ‫נראו אנשים מִ‪ñ‬תחבּקים ומִ‪ñ‬תנשקים וִדמעוֹת גיל על פניהם‪.‬‬ ‫"אתה חי?!"‬ ‫"גם אתה נשארת בחיים?!"‬ ‫והנה גם קול חנוק‪ְ ,‬רווּי יֵ‪ì‬יאוּש‪:‬‬ ‫"למה לי חיים? אשתי ובני נִ‪ó‬קבּרו תחת המפּוֹלת!"‬ ‫"מה בֶּ‪ã‬צע בחַ‪ë‬יי‪ ,‬ילד טיפּוּחַ‪ë‬יי נֶ‪ó‬אנק בעשן התַ‪ü‬בעֵ‪ô‬רה בזרוֹעוֹת אִ‪ä‬מו!"‬ ‫בתוך ַקלַ‪ï‬חת זו של תרוּעוֹת חֶ‪ë‬דווה ואֶ‪ä‬נקוֹת נְ‪ó‬כָ‪î‬אים נשמעה פתאום קריאה‬ ‫חֲ‪ë‬מימה ומנַ‪ó‬חמת‪:‬‬ ‫"אחֵ‪ë‬ינו בני ישראל‪ ,‬ערב סוכות היום! נזָדרז ונקים סוכות‪ .‬עוד מעט ויִ‪ì‬תַקדש‬ ‫החג!"‬ ‫עוד לא היה בווַ‪è‬רשה‪ ,‬מאז היוֹתהּ‪ ,‬שֶ‪û‬פע כזה של קָרשים וּכלוֹנסָ‪ò‬אוֹת להַ‪é‬תקנת‬ ‫סוכות כִּ‪î‬באוֹתוֹ יום‪ .‬מְ‪ִñ‬רישִׁ‪û‬ים‪ ,‬כְּ‪î‬פִ‪ö‬יסִ‪ò‬ים‪ ,‬מוֹטוֹת‪ ,‬גִ‪å‬זֵרי עץ — יֶ‪ì‬תר הפּלֵ‪ï‬טה מבתי‬ ‫חוֹמה הרוסים וַ‪è‬אֲ‪ä‬כוּלֵ‪ï‬י אש — חסמוּ את הדרכים ואת המבוֹאוֹת‪ .‬שעה שטָ‪í‬רחו‬ ‫במוֹח השאֵ‪ä‬לה‪ :‬ודירת ֶקבע היכן? הרי גוּשֵ‪û‬י‬ ‫ַ‪ë‬‬ ‫היהודים להקים סוכה‪ ,‬ניְקרה‬ ‫בֶּ‪ã‬טוֹן אלה‪ ,‬העֵ‪ô‬דים האִ‪ä‬ילְ‪ï‬מים לבתי החומה שהִ‪é‬תמוטטוּ‪ ,‬אפילו דיַרת עֲ‪ַô‬ראי‬ ‫אין בהם!‬ ‫אבל העוסק במִ‪ñ‬צווה פטור מן הדאגות‪ .‬הֵ‪é‬סיחו הטרוּדים במִ‪ñ‬צווה דעתם‬ ‫מַדאגת הדירה‪ .‬חיבּרוּ קרש למוֹט ומוֹט לִ‪ï‬כלוֹנָ‪ó‬ס‪ ,‬הוקמו קירות‪ ,‬סוֹכְ‪î‬כוּ בסְ‪ò‬כך‪,‬‬ ‫והרי סוכה מְ‪ñ‬חַ‪ë‬יָ‪ì‬ה נפָ‪ö‬שות! בצהֵרי אותו יום עמדו הסוכות על תִ‪ü‬לָ‪ï‬ן בחצרוֹת‬ ‫היהודים‪ .‬ובערב‪ ,‬משהוּסר צַ‪õ‬ו האיפּוּל‪ ,‬נִ‪ó‬צנץ אור הנרות שהוּדלקוּ לכבוד החג‬ ‫מבַּ‪ã‬עד לַ‪ï‬סְ‪ò‬כך הָדליל‪ .‬לַ‪ï‬מחרת‪ ,‬עם הָ‪é‬נֵ‪ó‬ץ החַ‪ë‬מה‪ ,‬צָ‪õ‬פה ועלתה הְדאגה בלב‬ ‫הזהירים במִ‪ñ‬צווֹת‪" :‬מצוות ארבעה מינים — מה תְ‪ü‬הֵ‪é‬א עליהָ‪ "?é‬התורה אמרה‪:‬‬ ‫"ולְ‪ַï‬קחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר‪ ,‬כּפּוֹת תמרים וענף עץ עבוֹת‬ ‫ועַ‪ô‬רבֵ‪ã‬י נחל"‪ .‬והנה זָ‪ê‬כו ונשארו בחיים; האֶ‪ä‬פשר שיעבוֹר עליהם החג ולא‬ ‫יבָ‪ã‬רכו "על נטילת לוּלב"? בשעות המוקדמות של אותו בוקר עוד לא דרכה‬ ‫חג סוכות – זמן שמחתנו‬

‫‪177‬‬

‫אלא תולים בסוכה את כל מה שראיתי על התקרה‪.‬‬ ‫הוא גם הסביר לי את משמעות ארבעת המינים שלנו‪ ,‬ודיבר משהו על טעם‬ ‫ועל ריח‪ ,‬והקביל את השוני בין ארבעת המינים לשוני שבין בני האדם‪ ,‬שאנו‬ ‫מצווים לאגדם יחד ולברך על כולם‪.‬‬ ‫הוא גם הבטיח לי‪ ,‬שלמרות שבנות לא מצוות לברך על ארבעת המינים‪ ,‬אם‬ ‫אני ארצה‪ ,‬הוא ירשה לי לעשות זאת‪.‬‬ ‫באותו לילה כמעט שלא עצמתי עין‪ .‬כל הדברים החדשים שראיתי ושמעתי‬ ‫באותו היום‪ ,‬ריגשו אותי מאוד‪.‬‬ ‫חשבתי לספר את הסיפור הזה לבנות כִּ‪î‬תתי‪.‬‬ ‫אבל מי יאמין לי?‬

‫סוכה שומרונית בחולון‪ ,‬צילם דנצ'ו ארנון‬

‫‪176‬‬

‫חג סוכות – זמן שמחתנו‬

‫את האתרוג בידיו‪ ,‬משום חיבּת המִ‪ñ‬צווה‪ ,‬אחרי שיָ‪ì‬צא ידי חוֹבתוֹ — עֵ‪ô‬ינו של‬ ‫רבי משולם פקוחה ללא מַ‪ñ‬שׂוֹא פּנים‪" :‬מהר! מהר! אלפי יהודים מחכים‬ ‫בתוֹר!"‬

‫תפילה חשאית בעליית הגג‪ ,‬פרדיננד בלוך )טרייזין(‬ ‫חג סוכות – זמן שמחתנו‬

‫‪179‬‬

‫רגל הנַ‪ó‬אצים בעיר הנִ‪ó‬כנַ‪ó‬עת‪ .‬עַ‪ô‬ז היה רצוֹנם להיכנס לבּירה במִ‪ñ‬צעד ניצחון‬ ‫ַרבײַפאֵ‪ä‬ר ועָ‪ô‬צמה‪ .‬התושבים הצמֵ‪ñ‬אים פָּ‪ö‬שטוּ בינתיים לבקש מים‪ ,‬לַרווֹת נפשם‬ ‫הצמֵ‪ñ‬אה‪ .‬בתקוּפת המָ‪ñ‬צוֹר פּוצצו בֵרכות המים שבעיר‪ ,‬והמחסוֹר במים החיש‬ ‫את הכּניעה‪.‬‬ ‫משיָ‪ì‬צאו גם מאחֵ‪ë‬ינו בני ישראל לרחובות העיר‪ָ ,‬קלטה אוזנם שמוּעה‬ ‫והשמוּעה עשתה לה כנפיים‪" :‬יש אתרוֹג בעיר! אתרוֹג אחד ויחיד בכל‬ ‫הַ‪ְé‬קהילה‪ ,‬ולא אתרוֹג סתם‪ ,‬אלא אתרוֹג הָ‪ָé‬דר שבהָ‪ָé‬דר!"‬ ‫והשמועה נִ‪ó‬תאַ‪ä‬מתה‪ .‬באווירון האחרון שבא לפולין מארץ ישראל — ימים‬ ‫מִ‪ñ‬ספר לפני פרוֹץ המלחמה — הובא אתרוג לַרבּי משוּלָ‪ï‬ם‪ ,‬מחשובי הפַּ‪ö‬רנָ‪ó‬סים‬ ‫שבקהילה‪ .‬זכה האתרוג הארץײַישראלי וזכה בְּ‪ã‬עָ‪ô‬ליו ויָ‪ì‬צאו שלֵ‪ï‬מִ‪ñ‬ים בלי פגיעה‬ ‫מעוֹנשהּ של המלחמה‪ .‬טָ‪í‬רח רבי משולם הפַּ‪ö‬רנס לצָ‪õ‬רף לאתרוג הֲ‪ַé‬דסים‬ ‫ועֲ‪ָô‬רבוֹת שנִ‪ó‬קטפו מעל גדות הווִ‪è‬יסלָ‪ï‬ה ביֵדי יהודי שסִ‪ò‬יכּן את נפשו‪ .‬נמצא גם‬ ‫לולב‪ ,‬מִ‪ñ‬שֶ‪û‬ל אֶ‪ä‬שְ‪û‬תָ‪ַü‬קד‪ ,‬שלא נִ‪ó‬תייבּש‪ ,‬ואפשר היה להַ‪é‬כשירוֹ בשעת הְדחק‪.‬‬ ‫משֶ‪û‬נוֹדע להם‪ ,‬להמונֵ‪ó‬י היהודים‪ ,‬שהאתרוג נמצא בביתוֹ של רבי משולם‪,‬‬ ‫מיהרוּ ונֶ‪ó‬חפזוּ לביתו לבָ‪ã‬רך "שֶ‪û‬הֶ‪é‬חֱ‪ë‬יָ‪ì‬ינוּ"‪.‬‬ ‫צָ‪õ‬באוּ ההֲ‪é‬מונים על הבית עד שנִ‪ó‬תלקט תוֹר ארוך של יהודים‪ ,‬האומרים לקיים‬ ‫מִ‪ñ‬צוות "וּלְ‪ַï‬קחְ‪ë‬תֶ‪ü‬ם לכם"‪ .‬מי שלא ראה תור זה של ִרבבות יהודים‪ ,‬בשעה‬ ‫שעָ‪ô‬מדו בִּ‪ְã‬דחִ‪ë‬ילוּ וְּרחִ‪ë‬ימוּ לפני ביתו של רבי משולם — לא ראה המוני יהודים‬ ‫צְ‪õ‬מאֵ‪ä‬י מִ‪ñ‬צווה מיָ‪ì‬מיו!‬ ‫באחת הנקודות של רוֹבַ‪ã‬ע היהודים‪ ,‬נפגשו שני תוֹרים‪ :‬תוֹר — למים‪ ,‬לבְּ‪ã‬אר‬ ‫שבּבית הסוהר‪ ,‬שלא נפגעה ושָ‪û‬פעה מים לכל דורש! ותוֹר שהִ‪é‬תפּתל על פני‬ ‫כמה רחובות ועלה באוֹרכּוֹ על האחר; העומדים בְּ‪ã‬תור זה שָ‪û‬אֲ‪ä‬פוּ לאתרוג‬ ‫הארץײַישראלי‪ .‬תור תור וסימָ‪ñ‬נוֹ‪ .‬לתור המים עמדו האנשים וכֵ‪î‬לים שונים‬ ‫ביֵדיהם‪ :‬דלָ‪ï‬יים‪ ,‬כדים‪ְ ,‬דווָ‪è‬דים‪ ,‬אִ‪ä‬לפָּ‪ö‬סים‪ ,‬גיגיוֹת וכדומה‪ .‬ואילו בתור שמִ‪ñ‬מוּל‬ ‫עמדו האנשים בידיים ריקות‪ ,‬אלא שפניהם הִ‪é‬זהירו‪ ,‬אש קודש נִ‪ó‬צנצה‬ ‫בעיניהם וכל יֵ‪ì‬שוּתָ‪ü‬ם אמרה הוֹד והָ‪ָé‬דר‪ .‬עמדו שם אַ‪ְä‬דמוֹ"ִרים‪ ,‬רבָּ‪ã‬נים‪ ,‬חסידים‪,‬‬ ‫יְ‪ì‬שישים וצעירים לבושים בגדי חג; יהודים פשוטים של כל ימות השנה —‬ ‫"עַ‪ô‬מְ‪ָñ‬ך"‪ ,‬אשר דעתם לא הייתה פנוּיה בשעה זו להחליף את בגדיהם לכבוד‬ ‫החג‪ .‬אֲ‪ä‬ליהם נִ‪ó‬צטרפו רבים מן העומדים בתוֹר המים על כלי השאיבה‬ ‫שבּידיהם; גם בהם דיבר לַ‪ï‬הט המִ‪ñ‬צווה‪ .‬נעלם וחלף הצימאון הגופָ‪ö‬ני למים‬ ‫סְ‪ò‬תם‪ ,‬ובמקומו בא צימאון נפשי למִ‪ñ‬צווה‪.‬‬ ‫התור לאתרוג גֵדל והולך‪ .‬מִ‪ñ‬תארך והולך‪ .‬בחדר הספָ‪ö‬רים הגדול שבקומה‬ ‫השנייה עומד רבי משולם הפַּ‪ö‬רנס ומזָ‪ê‬רז את הקהל הנדחק‪" :‬מַ‪ñ‬הרו‪ ,‬מַ‪ñ‬הרו‪,‬‬ ‫יהודים מחכים בתור!"‬ ‫האתרוג הארץײַישראלי‪ ,‬שֵריחו נודף‪ ,‬עובר בחיפּזון מיד ליד‪ .‬יהודים‬ ‫מברכים‪ ,‬מנַ‪ó‬ענְ‪ó‬עים ומסתלקים‪ .‬ואם מישהו מבּין המבָ‪ã‬רכים מַ‪ñ‬שהֶ‪é‬ה רגע קט‬

‫‪178‬‬

‫חג סוכות – זמן שמחתנו‬

‫שמחת תורה ‪/‬‬

‫רבקה לוי‬

‫כ"ב בתשרי הוא היום שבו חוגגים את שמחת תורה בימינו‪ .‬בתורה נקרא‬ ‫יום חג זה "שמיני עצרת"‪ ..." :‬בַּ‪ã‬יוֹם הַ‪é‬שְּׁ‪û‬מִ‪ñ‬ינִ‪ó‬י מִ‪ְñ‬קָרא ֹקֶדשׁ יִ‪ì‬הְ‪é‬יֶ‪ì‬ה לָ‪ï‬כֶ‪î‬ם‪ ...‬עֲ‪ô‬צֶ‪ֶõ‬רת‬ ‫הִ‪é‬וא כָּ‪î‬ל מְ‪ñ‬לֶ‪ï‬אכֶ‪î‬ת ֲ‪ô‬עבָֹדה ֹלא תַ‪ü‬עֲ‪ô‬שׂוּ" )ויקרא כג פסוק לו(‪ .‬חג שמחת תורה החל‬ ‫בבבל לפני כאלף שנה והתפשט בכל קהילות ישראל‪.‬‬ ‫חכמי בבל חילקו את התורה לחמישים וארבע פרשיות‪ ,‬כמספר השבתות‬ ‫בשנה‪ .‬בכל שבת נהגו יהודי בבל לקרוא בבית הכנסת פרשה אחת מהתורה‪,‬‬ ‫כך שבמשך שנה הסתיימה קריאת התורה מתחילתה ועד סופה‪ .‬ועם סיום‬ ‫הקריאה‪ ,‬בכ"ב בתשרי חגגו יהודי בבל את שמחת סיום הקריאה בתורה‪.‬‬ ‫מבבל התפשט החג לכל קהילות ישראל‪) .‬באותם ימים מחזור הקריאה של‬ ‫התורה בבתי הכנסת בארץ ישראל ארך שלוש וחצי שנים(‪.‬‬ ‫ביום שמחת תורה קוראים את הפרשה האחרונה בתורה‪ :‬פרשת "וזאת‬ ‫הברכה"‪ .‬האיש שמתכבד לקרוא את הפסוקים האחרונים של הפרשה נקרא‪:‬‬ ‫"חתן תורה"‪ .‬מיד עם סיום קריאת פרשת "וזאת הברכה" מתחילים בקריאת‬ ‫הפרשה הראשונה בתורה‪ ,‬הלא היא‪" :‬פרשת בראשית"‪ .‬האיש שמתכבד‬ ‫לקרוא בבית הכנסת את הפסוקים הראשונים של הפרשה נקרא‪" :‬חתן‬ ‫בראשית"‪.‬‬ ‫עם סיום הקריאה בתורה בבית הכנסת מוציאים את כל ספרי התורה מארון‬ ‫הקודש ועורכים עמם שבע הקפות בשירה וריקודים סביב הבימה‪ .‬במהלך‬ ‫ההקפות משתדלים לכבד את כל המתפללים בנשיאת ספר תורה‪.‬‬ ‫)על פי האנציקלופדיה לציונות ויהדות(‬

‫חג סוכות – זמן שמחתנו‬

‫‪181‬‬

‫אֵ‪ä‬ין אַ‪ä‬דִּ‪ç‬יר כַּ‪î‬אֲ‪ֹä‬דנָ‪ó‬י ‪/‬‬

‫פִּ‪ö‬יּוּט‬

‫אדִּ‪ç‬יר כַּ‪î‬אֲ‪ֹä‬דנָ‪ó‬י‬ ‫אֵ‪ä‬ין ַ‪ä‬‬ ‫בּרוְּך כְּ‪î‬בֶ‪ã‬ן עַ‪ô‬מְ‪ָñ‬רם;‬ ‫וְ‪è‬אֵ‪ä‬ין ָ‪ã‬‬ ‫אֵ‪ä‬ין ְ‪å‬גּדוֹלָ‪ï‬ה כַּ‪î‬תּוָֹרה‪,‬‬ ‫וְ‪è‬אֵ‪ä‬ין דּוְֹרשָׁ‪û‬הּ כְּ‪î‬יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל‪.‬‬ ‫הדוּר כַּ‪î‬אֲ‪ֹä‬דנָ‪ó‬י‬ ‫אֵ‪ä‬ין ָ‪é‬‬ ‫וְ‪è‬אֵ‪ä‬ין ָ‪è‬ותִ‪ü‬יק כְּ‪î‬בֶ‪ã‬ן עַ‪ô‬מְ‪ָñ‬רם;‬ ‫אֵ‪ä‬ין ַ‪ê‬זכָּ‪î‬ה כַּ‪î‬תּוָֹרה‬ ‫וְ‪è‬אֵ‪ä‬ין חוֹמְ‪ָñ‬דהּ כְּ‪î‬יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל‬ ‫מִ‪ñ‬פִּ‪ö‬י אֵ‪ä‬ל‪ ,‬מִ‪ñ‬פִּ‪ö‬י אֵ‪ä‬ל יְ‪ì‬בַֹרְך כָּ‪î‬ל יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל‬ ‫פּוֶֹדה‬ ‫מוֹשִׁ‪û‬יעַ‪ô‬‬ ‫טהוֹר‬ ‫ָ‪í‬‬ ‫צדִּ‪ç‬יק‬ ‫ַ‪õ‬‬ ‫ֶ‪ó‬נאֱ‪ä‬מָ‪ñ‬ן‬ ‫ָ‪ì‬ישָׁ‪û‬ר‬ ‫ְקדוֹשָׁ‪û‬ה‬ ‫סמוּכָ‪î‬ה‬ ‫ְ‪ò‬‬ ‫כּבוָּדה‬ ‫ְ‪î‬‬ ‫רוֹחֲ‪ë‬שָׁ‪û‬הּ‬ ‫עוֹבְ‪ָã‬דהּ‬ ‫לוֹמְ‪ָñ‬דהּ‬

‫שׁלֵ‪ï‬ם‬ ‫ָ‪û‬‬ ‫תּמִ‪ñ‬ים‬ ‫ָ‪ü‬‬ ‫תּמִ‪ñ‬ימָ‪ñ‬ה‬ ‫ְ‪ü‬‬ ‫תּוֹמְ‪ñ‬כָ‪î‬הּ‬ ‫)מתוך התפילה(‬

‫שִׂ‪û‬ישׂוּ וְ‪è‬שִׂ‪û‬מְ‪ñ‬חוּ בְּ‪ã‬שִׂ‪û‬מְ‪ñ‬חַ‪ë‬ת תּוָֹרה וּתְ‪ü‬נוּ כָּ‪î‬בוֹד לַ‪ï‬תּוָֹרה‪.‬‬ ‫כִּ‪î‬י טוֹב סַ‪ò‬חְ‪ָë‬רהּ מִ‪ñ‬כָּ‪î‬ל סְ‪ò‬חוָֹרה‪,‬‬ ‫מִ‪ñ‬פָּ‪ö‬ז וּמִ‪ñ‬פְּ‪ö‬נִ‪ó‬ינִ‪ó‬ים יְ‪ָì‬קָרה!‬ ‫נָ‪ó‬גִ‪å‬יל וְ‪è‬נָ‪ó‬שִׂ‪û‬ישׂ בְּ‪ã‬זֹאת הַ‪é‬תּוָֹרה‪ ,‬כִּ‪î‬י הִ‪é‬יא לָ‪ï‬נוּ עֹז וְ‪è‬אוָֹרה!‬ ‫)מתוך סדר תפילות לשמחת תורה(‬

‫‪180‬‬

‫פיוט הוא שיר‬ ‫שנתחבר לאחר‬ ‫חתימת התנ"ך‪,‬‬ ‫המשנָ‪ó‬ה והתלמוד‪.‬‬ ‫הפיוטים נמסרו מדור‬ ‫לדור בכתב יד‪ .‬פיוטים‬ ‫רבים נכללו בתפילות‬ ‫והם מושרים בבתי‬ ‫הכנסת ומצויים‬ ‫בסידורים ובמחזורים‪.‬‬ ‫הפיוט שלפניכם‬ ‫מקובל ברוב עדות‬ ‫ישראל‪ .‬הוא מושר‬ ‫בהקפות בחג שמחת‬ ‫תורה‪ ,‬אשר נחוג‬ ‫בארץ ישראל ביום‬ ‫שמיני עצרת בתום חג‬ ‫הסוכות‪ .‬לפיוט‬ ‫מנגינות רבות‪.‬‬

‫ראש הממשלה נרצח‬ ‫שלוש יריות אקדח שיָ‪ì‬רה הרוצח יגאל עמיר במוצאי שבת‪ 4 ,‬בנובמבר ‪,1995‬‬ ‫שמו קץ לחייו של יצחק רבין‪ ,‬ראש ממשלת ישראל‪ .‬רבין נוֹרה לאחר‬ ‫שהסתיימה עצרת שלום בכיכר מלכי ישראל בהשתתפות מאות אלפים‪,‬‬ ‫שהביעו את תמיכתם במדיניות השלום שלו‪ .‬הוא הובהל‪ ,‬פצוע אנושות‪,‬‬ ‫לבית החולים "איכילוב" בתלײַאביב‪ ,‬ושם נפטר כשעה לאחר מכן‪.‬‬ ‫נוֹבּל לשלום לשנת ‪,'94‬‬ ‫יצחק רבין‪ ,‬רמטכ"ל מלחמת ששת הימים וחתן פרס ֶ‪ã‬‬ ‫היה בן ‪ 73‬בהירצחו‪.‬‬ ‫ישראל כולה הוּכּתה בהלם‪ ,‬ואֵ‪ä‬בל לאומי הוכרז במדינה‪ .‬יותר ממיליון בני‬ ‫אדם עברו על פני ארונו של ראש הממשלה‪ ,‬שהוצב ברחבת הכנסת‪ .‬עשרות‬ ‫אלפים בני נוער הגיעו במהלך ימי האֵ‪ä‬בל לכיכר מלכי ישראל‪ ,‬הדליקו נרות‬ ‫נשמה‪ ,‬הביעו את סערת רוחם בכתובות על הקירות‪ ,‬ושרו חרישית לזכרו‬ ‫של ראש הממשלה‪ ,‬שנרצח בגלל תוכנית השלום שלו‪ .‬הילדים האבֵ‪ã‬לים‬ ‫בכיכר כּוּנוּ "ילדי הנרות"‪ .‬בתום ה"שבעה" הוּסַ‪ò‬ב שמה של כיכר מלכי ישראל‬ ‫לכיכר רבין‪.‬‬ ‫להלווייתו של רבין הגיעו כל גדולי עולם מײַ‪ 80‬מדינות‪ .‬בִּ‪ã‬יל ְקלִ‪ï‬ינְ‪ó‬טוֹן‪ ,‬נשיא‬ ‫ארצות הברית‪ ,‬הרטיט לבבות‪ ,‬כשחתם את הספּדו במילות הפְּ‪ö‬רידה‬ ‫העבריות "שלום חבר"‪ ,‬שכּוונוּ לרחשי לִ‪ï‬בּהּ של מדינה שלֵ‪ï‬מה והפכו מיד‬ ‫לסיסמה המתנוססת במדבקות על שמשות מכוניות‪.‬‬ ‫)עלײַפי הספר "ישראל ‪("50‬‬

‫יום הזיכרון ליצחק רבין‬

‫‪183‬‬

‫היום היה כמו במחנה צבאי‪ .‬בית הספר הותקף מֵדי פעם על ידי כנופיות‬ ‫ערביות‪ ,‬והנערים הוצרכו להגן עליו‪ .‬הבוגרים למדו לירות ברובים ועסקו‬ ‫בשמירות בלילות‪ ,‬דבר שהפריע מאוד ללימודים‪ .‬למרות הקשיים הצליח‬ ‫רבין לסיים את לימודיו בהצטיינות‪ .‬הוא קיבל פרס‪ ,‬מִ‪ñ‬לגה ללימודים‬ ‫באוניברסיטה בארצות הברית‪ .‬המנהל הציע לו ללמוד להיות מהנדס מים‪.‬‬ ‫יצחק קיבל את הרעיון‪ ,‬וחיכה לתשובה מהאוניברסיטה‪ .‬אך הצעה חדשה‬ ‫שהופנתה אליו שינתה את כל תוכניותיו‪.‬‬ ‫שֵרפה גדולה השתוללה אז באירופה‪ :‬מלחמת העולם השנייה‪ .‬היהודים‬ ‫הובלו למשרפות‪ .‬היה חשש גדול שהגרמנים יפלשו לארץ ישראל‪ .‬צעירים‬ ‫רבים‪ ,‬ביניהם יצחק רבין‪ ,‬נרתמו לעזרת העם‪ .‬הם התגייסו לפלמ"ח )פלוגת‬ ‫מחץ(‪ ,‬כוח צבאי‪ ,‬שמטרתו הייתה להגן על היישוב היהודי‪ .‬הם שולבו‬ ‫בקיבוצים‪ ,‬עבדו והתאמנו בנשק‪.‬‬ ‫יום אחד הוזמן יצחק לקיבוץ רמת יוחנן‪" .‬אתה יודע לירות ברובה?" שאל‬ ‫אותו מפקד בשם משה דיין‪.‬‬ ‫"כן‪ ",‬השיב יצחק‪ ,‬מתפלא על השאלה‪.‬‬ ‫"אתה יודע לזרוק רימון?"‬ ‫"כן‪".‬‬ ‫"ולנהוג אתה יודע?" "לא‪".‬‬ ‫"בסדר‪ .‬אתה תתאים‪ ",‬אמר המפקד ושאל‪" :‬אתה מוכן להצטרף ליחידה‬ ‫מובחרת?"‬ ‫"כן‪ ",‬הייתה התשובה‪.‬‬ ‫משימה מסוכנת ביותר הוטלה עליו ועל חבריו‪ .‬באישון לילה היה עליהם‬ ‫להסתנן ללבנון‪ ,‬להרוס את קווי הטלפון בין צוֹר לצידון‪ ,‬ובטרם יאיר השחר‪,‬‬ ‫לחזור‪ .‬בחצות הליל הם חָ‪ë‬צו את הגבול‪ .‬בדממה המשיכו ללכת עד הכפר‬ ‫המיועד‪ .‬יצחק בן התשע עשרה נבחר לטפס על עמוד הטלפון‪ .‬בעזרת צבת‬ ‫חתך את החוטים ובמהירות הם שבו מעֵ‪ô‬בר לגבול‪.‬‬ ‫המשימה בוצעה בהצלחה רבה‪ .‬יצחק התבלט ביכולתו הצבאית‪ ,‬ונבחר‬ ‫לקורס מפקדים‪ .‬במהרה הפך לאחד המפקדים המובילים בפלמ"ח‪ .‬בינתיים‪,‬‬ ‫בשנת ‪ ,1945‬כשיצחק היה בן עשרים ושלוש‪ ,‬הסתיימה המלחמה‪ .‬אלפי‬ ‫פליטים רצו לבוא לארץ ישראל‪ .‬האנגלים לא התירו לכולם להיכנס‪,‬‬ ‫והפלמ"ח נרתם לעזרה ובדרכים שונות הכניסם לארץ‪.‬‬ ‫הערבים המשיכו בהתקפותיהם‪ .‬שרפו חנויות והתקיפו כלי רכב בדרכים‪.‬‬ ‫התקפות כבדות במיוחד היו על הדרך לירושלים שהייתה במצור‪ .‬אחת לכמה‬ ‫זמן יצאה שיירה ובה כשלוש מאות משאיות עמוסות בשקי קמח‪ ,‬אורז‪,‬‬ ‫סוכר‪ ,‬נשק ותרופות מתלײַאביב לירושלים‪ .‬אך במעלה הדרך‪ ,‬באזור שער‬ ‫הגיא‪ ,‬הסתתרו צלפים ערבים‪ ,‬ירו במכוניות והרגו את יושביהן‪.‬‬ ‫יום הזיכרון ליצחק רבין‬

‫‪185‬‬

‫יצחק רבין ‪/‬‬

‫חנה בר‬

‫"תגידו גם לג'ינג'י הנחמד‪ ,‬שיבוא‪ ",‬אמרה תמר‪.‬‬ ‫"הוא לא יבוא‪ ...‬את יודעת‪ ..‬הוא ביישן‪ "...‬השיבה לאה‪" .‬לא נאה לו לדבר‬ ‫אִ‪ä‬תנו ולהשתתף במשחקים שלנו‪ ",‬כעס מוטי‪" .‬לא נכון‪ .‬הוא טיפוס כזה‬ ‫שתקן וביישן‪ .‬אפילו אִ‪ä‬תי‪ ,‬שאני הולכת אִ‪ä‬תו יום יום לבית הספר‪ ,‬הוא כמעט‬ ‫לא מדבר‪ ",‬אמרה עדה‪.‬‬ ‫"תָּ‪ü‬מָ‪ְñ‬רהִ‪é‬ינְ‪ִó‬די‪ ,‬תָּ‪ü‬מָ‪ְñ‬רהִ‪é‬ינְ‪ִó‬די‪ ",‬קטעה את השיחה קריאתו של הרוכל הערבי‪ .‬הוא‬ ‫התקרב אל חבורת הילדים כשלידו חמורו‪ ,‬נושא שני כדים מלאים במשקה‪.‬‬ ‫הילדים מיהרו לקנות ממנו את הנוזל הקר והטעים העשוי מתמרים‪" .‬ניפגש‬ ‫בערב ליד הפנס‪ ",‬אמר שוב מוטי והילדים נפרדו לבתיהם‪.‬‬ ‫"הג'ינג'י הנחמד"‪ ,‬הלא הוא יצחק רבין‪ ,‬שכך כּוּנָ‪ó‬ה בפי הבנות‪ ,‬היה כבר‬ ‫בביתו‪ ,‬מדיח כלים או מסדר את המיטות‪ .‬בדרך כלל לא השתתף במפגשי‬ ‫הילדים ובתעלוליהם‪ .‬רוב שעות היום שהו הוא ואחותו לבד בביתם‬ ‫בתלײַאביב‪ .‬הוריו היו עסוקים בענייני ציבור‪ :‬השתתפו בוועד הפועלים‪,‬‬ ‫ודאגו להגנה על היישוב‪" .‬כשהייתי הולך עם אמא ברחוב‪ ",‬סיפר פעם‪" ,‬היה‬ ‫כל רגע עוצר אותהּ מישהו ומבקש עזרה‪ .‬ואמא עזרה לכולם‪".‬‬ ‫תלײַאביב הייתה אז עיר לבָ‪ã‬נה לחוף ים כחול וחולות זהב‪ .‬ערבים‪ ,‬גמלים‬ ‫וחמוֹרים שוטטו בה‪ .‬ביתם היה צנוע כשאר הבתים באותה תקופה‪ .‬מיטות‪,‬‬ ‫שולחן‪ ,‬כיסאות‪ ,‬רק ריהוט הכרחי‪.‬‬ ‫באחת הפעמים‪ ,‬כשחזר מבית הספר‪ ,‬נקלעו הוא וחבריו להִ‪é‬תפרעות של‬ ‫ערבים‪ .‬יהודים נפצעו‪ ,‬דם נשפך ורעש צעקות מילאו את הרחוב‪ .‬הבריטים‪,‬‬ ‫ששלטו אז בארץ ישראל‪ ,‬לא עשו דבר כדי לעצור את ההתפרעות‪ .‬יצחק‬ ‫הקטן‪ ,‬נפחד ומבוהל‪ ,‬רץ לביתו אך איש לא היה בבית‪ .‬דבר זה גרם לו זעזוע‬ ‫קשה וזמן רב עבר עד שחזר אליו ביטחונו‪.‬‬ ‫בבית הספר היסודי התעניין מאוד בספורט ובעיקר בכדורגל‪ .‬בסיום לימודיו‬ ‫נרשם לבית הספר החקלאי כַּ‪î‬דוִּרי‪ ,‬שרבים רצו להתקבל אליו‪ .‬אך בבחינות‬ ‫הכניסה נכשל‪ .‬למזלו‪ ,‬ניתנה לו הזדמנות שנייה‪ .‬הוא הקדיש את כל שעות‬ ‫היום ללימודים‪ ,‬והצלחתו הייתה מסחררת‪ .‬באותו זמן גילה את אהבת‬ ‫הלימוד‪.‬‬ ‫יום אחד‪ ,‬באמצע שנת הלימודים הראשונה‪ ,‬הוא נקרא בדחיפות הביתה‪.‬‬ ‫"לבי בישר רעות‪ ",‬כתב אחר כך ביומנו‪" .‬כל הדרך התפללתי לפחות להגיד‬ ‫לה שלום‪ .‬רצתי במהירות לבית החולים ועמדתי לפניה‪ .‬אני חושב שהכירה‬ ‫אותי‪ .‬מעולם לא בכיתי כמו אז‪ ".‬לאחר שבעת ימֵ‪ñ‬י האבל על מוֹת אמו‬ ‫האהובה‪ ,‬שב לבית הספר‪ .‬החיים בבית הספר כדורי היו קשים‪ .‬כעשרים‬ ‫ילדים ישנו באולם שדמה יותר למחנה צבאי מאשר לבית ספר‪ .‬גם סדר‬

‫‪184‬‬

‫יום הזיכרון ליצחק רבין‬

‫לשחרור פלסטין(‪ .‬שניהם התחייבו לחפש דרכים לפתור את הסכסוך במשא‬ ‫ומתן בין שני הצדדים‪ .‬רבים בישראל התנגדו ונערכו הפגנות רבות נגדו‪.‬‬ ‫בײַ‪ 1994‬קיבלו יצחק רבין‪ ,‬שמעון פרס ויאסר ערפאת את פרס נובל לשלום‪.‬‬ ‫נחתם גם הסכם השלום עם ירדן‪.‬‬ ‫"יש לי חלום‪ ,‬להוריש לדורות הבאים עולם טוב יותר‪ ",‬אמר רבין‪ ,‬אך הוא‬ ‫לא זכה להגשים את חלומו‪ .‬בי"ב בחשוון תשנ"א‪ ,‬בעודו שר את שיר השלום‬ ‫בעצרת בתלײַאביב‪ ,‬ירה בו יהודי והרגוֹ‪.‬‬ ‫המדינה הוכתה בהלם ובזעזוע קשים ביותר‪ .‬אלפי בני נוער התאספו בכיכר‪,‬‬ ‫שרו שירים ומיררו בבכי‪ .‬גדולי עולם השתתפו בלוויה ונשיא ארצות הברית‬ ‫ספד לו במילים נרגשות‪" :‬העולם איבד את אחד מאנשיו הגדולים‪ ,‬לוחם‬ ‫למען חירות עמו ולמען השלום‪".‬‬

‫טקס חתימת הסכם השלום עם ירדן )מימין לשמאל(‪ :‬חוסין מלך ירדן‪ ,‬ביל קלינטון‪ ,‬נשיא ארצות הברית‬ ‫ויצחק רבין‪ ,‬ראש ממשלת ישראל‪ .‬הרביעי הוא אחיו של המלך חוסין‬

‫יום הזיכרון ליצחק רבין‬

‫‪187‬‬

‫השמירה על הדרך הוטלה על רבין‪ ,‬שהיה מפקד חטיבת "הראל"‪ .‬הייתה זו‬ ‫משימה קשה ביותר‪ .‬אש כבֵ‪ã‬דה נורתה עליהם‪ .‬עשרות לוחמים נהרגו ורבין‬ ‫עצמו ניצל בנס‪" .‬הרגשתי שאנחנו לא יכולים להמשיך יותר‪ .‬ביקשתי‬ ‫והתחננתי לעזרה‪ ...‬אך היא לא הגיעה‪ "...‬כך כתב רבין‪.‬‬ ‫שבעים אחוז מחברי החטיבה אבדו‪ .‬מאתיים ועשרים נהרגו ומאות נפצעו‪.‬‬ ‫הגיע היום הגדול‪ .‬היום שכולם ציפו לו‪ .‬בײַה' באייר תש"ח הכריז דוד‬ ‫בןײַגוריון על הקמת מדינת ישראל‪ .‬היהודים יצאו בשירה ובריקודים‪ ,‬ואילו‬ ‫שבע מדינות ערב יצאו בהתקפה על המדינה החדשה‪ .‬באחת ההפוגות בקרב‬ ‫לקח יצחק חופשה ונשא את לאה לאישה‪ .‬בחתונה לבש מדי צבא ואילו היא‬ ‫הייתה בשמלה לבנה‪ ,‬סנדלים וגרביים לבנים‪ .‬רבין‪ ,‬שהיה כבר מפקד חשוב‪,‬‬ ‫נשאר עדיין ביישן‪ .‬הוא הודיע לכולם שהחופה מתחילה חצי שעה מאוחר‬ ‫יותר בתקווה שהטקס יסתיים לפני שהם יגיעו‪ .‬אך הרב אִ‪ä‬יחֵ‪ë‬ר ומזימתו‬ ‫נכשלה‪ .‬למחרת החתונה הוא נקרא להשתתף בהמשך המלחמה‪ .‬כיבוש הנגב‬ ‫ואחר כך כיבוש אילת‪.‬‬ ‫שנה אחר כך הסתיימה מלחמת השחרור‪ .‬הלוחמים פשטו את מדיהם‪ .‬אלה‬ ‫פנו ללימודים ואחרים לעבודה‪ .‬רבין‪ ,‬שיכול היה להגשים את חלומו להיות‬ ‫מהנדס מים‪ ,‬בחר להישאר בצבא‪.‬‬ ‫"לא יכולתי לשכוח את מאות חבריי‪ ,‬לוחמי הפלמ"ח‪ ,‬שעמדו מול האויב‬ ‫מעטים כל כך ודלֵ‪ï‬י נשק‪ .‬החלטתי להקדיש את חיַ‪ì‬י לביטחון מדינת ישראל‪...‬‬ ‫ואם שוב תיכּפה עלינו מלחמה נהיה מצוידים במיטב הנשק ומאומנים‬ ‫היטב‪ ",‬כתב ביומנו‪.‬‬ ‫רבין מילא בצה"ל תפקידים חשובים‪ ,‬עד שהגיע לתפקיד הרם ביותר‪,‬‬ ‫הרמטכ"ל‪ .‬ושוב נכפתה עלינו מלחמה‪ .‬מלחמת ששת הימים פרצה ביום שני‪,‬‬ ‫‪ 5‬ביוני ‪ .1967‬אך הפעם הסתיימה בניצחון מוחץ‪ .‬השתלטנו בשישה ימים‬ ‫על כל סיני‪ ,‬רמת הגולן‪ ,‬הגדה המערבית ועיקר העיקרים‪ :‬הכותל המערבי‬ ‫והעיר העתיקה שוחררו בידי חטיבת הצנחנים‪.‬‬ ‫כשהגיעה הבשורה על שחרור הכותל‪ ,‬מיד עלו על מסוק רבין‪ ,‬הרמטכ"ל;‬ ‫משה דיין‪ ,‬שר הביטחון; ואלוף פיקוד המרכז‪ ,‬עוזי נרקיס‪ .‬ההתרגשות הייתה‬ ‫עצומה‪" .‬שנים רבות חלמתי על הרגע שאזכה להחזיר את הכותל לשליטת‬ ‫היהודים‪ ,‬והנה התגשם חלומי‪ ...‬הרגשתי שלשיא כזה לא אגיע עוד בחיי‪"...‬‬ ‫כתב רבין ביומנו‪.‬‬ ‫לאחר מלחמת ששת הימים פשט רבין את המדים‪ ,‬והפך להיות שגריר‬ ‫ישראל בארצות הברית‪ .‬שנים אחר כך‪ ,‬בײַ‪ ,1992‬נבחר להיות ראש ממשלת‬ ‫ישראל ושוב הפך ללוחם‪ .‬אך הפעם לוחם למען השלום‪.‬‬ ‫"די לדמעות ולדם‪ ...‬די לקורבנות משני הצדדים‪ ",‬אמר על מדשאת הבית‬ ‫הלבן בארצות הברית‪ ,‬ולחץ את ידיו של ערפאת‪ ,‬יושב ראש אש"ף )הארגון‬

‫‪186‬‬

‫יום הזיכרון ליצחק רבין‬

‫גְּ‪å‬זֵ‪ê‬רוֹת הַ‪é‬דָּ‪ç‬ת שֶׁ‪û‬ל אַ‪ä‬נְ‪ó‬טִ‪í‬יּוֹכוּס‬ ‫מִ‪ñ‬תּוְֹך סֵ‪ò‬פֶ‪ö‬ר הַ‪é‬מַּ‪ñ‬קָּ‪ú‬בִּ‪ã‬ים א' פרק א'‬

‫ַ‪ï‬עזֹב אִ‪ä‬ישׁ אֶ‪ä‬ת‬ ‫ִ‪ì‬כתֹּב הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך לְ‪ï‬כָ‪î‬ל מַ‪ñ‬מְ‪ñ‬לַ‪ï‬כְ‪î‬תּוֹ לִ‪ï‬הְ‪é‬יוֹת כֻּ‪î‬לָּ‪ï‬ם לְ‪ï‬עָ‪ô‬ם אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד; ]‪ [42‬וְ‪è‬ל ֲ‪ô‬‬ ‫]‪ [41‬וַ‪è‬יּ ְ‪î‬‬ ‫חֻ‪ë‬קָּ‪ú‬יו‪ ,‬וַ‪è‬יֵּ‪ì‬אוֹתוּ כָּ‪î‬ל הָ‪é‬עַ‪ô‬מִּ‪ñ‬ים לַ‪ï‬עֲ‪ô‬שׂוֹת כִּ‪ְî‬דבַ‪ã‬ר הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך‪ [43] .‬וַ‪è‬יִּ‪ְì‬רצוּ ַרבִּ‪ã‬ים מִ‪ñ‬יִּ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל‬ ‫בַּ‪ã‬עֲ‪ô‬בוָֹדתוֹ וַ‪è‬יַּ‪ְì‬קִריבוּ לַ‪ï‬פְּ‪ö‬סִ‪ò‬ילִ‪ï‬ים וַ‪è‬יְּ‪ì‬חַ‪ë‬לְּ‪ï‬לוּ אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬שַּׁ‪û‬בָּ‪ã‬ת‪ [44] .‬וַ‪è‬יִּ‪ì‬שְׁ‪û‬לַ‪ï‬ח הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך סְ‪ò‬פָ‪ִö‬רים בְּ‪ã‬יַ‪ì‬ד‬ ‫מַ‪ñ‬לְ‪ï‬אָ‪ä‬כִ‪î‬ים אֶ‪ä‬ל יְ‪ì‬רוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם וְ‪è‬אֶ‪ä‬ל עָ‪ֵô‬רי יְ‪ì‬הוָּדה לָ‪ï‬לֶ‪ï‬כֶ‪î‬ת אַ‪ä‬חֲ‪ֵë‬רי חֻ‪ë‬קִּ‪ú‬ים זָ‪ִê‬רים לָ‪ï‬אָ‪ֶä‬רץ‪[45] .‬‬ ‫וּלְ‪ï‬הַ‪é‬שְׁ‪û‬בִּ‪ã‬ית עוֹלוֹת וָ‪è‬זֶ‪ê‬בַ‪ã‬ח וָ‪è‬נֶ‪ó‬סֶ‪ְò‬ך מִ‪ñ‬ן הַ‪é‬מִּ‪ְñ‬קדָּ‪ç‬שׁ וּלְ‪ï‬חַ‪ë‬לֵּ‪ï‬ל שַׁ‪û‬בָּ‪ã‬תוֹת וְ‪è‬חַ‪ë‬גִּ‪å‬ים‪ [46] .‬וּלְ‪ï‬טַ‪í‬מֵּ‪ñ‬א‬ ‫ֹח חֲ‪ë‬זִ‪ê‬יִרים וּבְ‪ã‬הֵ‪é‬מוֹת‬ ‫מִ‪ְñ‬קדָּ‪ç‬שׁ וְּקדוֹשִׁ‪û‬ים‪ [47] .‬לִ‪ï‬בְ‪ã‬נוֹת בָּ‪ã‬מוֹת‪ ,‬וְ‪è‬הֵ‪é‬יכָ‪î‬לוֹת וּפְ‪ö‬סִ‪ò‬ילִ‪ï‬ים וְ‪è‬לִ‪ï‬זְ‪ê‬בּ ַ‪ë‬‬ ‫ִ‪ó‬יח אֶ‪ä‬ת בְּ‪ã‬נֵ‪ó‬יהֶ‪é‬ם עֲ‪ֵô‬רלִ‪ï‬ים וּלְ‪ï‬שַׁ‪û‬קֵּ‪ú‬ץ אֶ‪ä‬ת נַ‪ó‬פְ‪ö‬שָׁ‪û‬ם בְּ‪ã‬כָ‪î‬ל טֻ‪í‬מְ‪ñ‬אָ‪ä‬ה‬ ‫טְ‪í‬מֵ‪ñ‬אוֹת‪ [48] .‬וּלְ‪ï‬הַ‪é‬נּ ַ‪ë‬‬ ‫וְ‪è‬תוֹעֵ‪ô‬בָ‪ã‬ה‪ [49] .‬כְּ‪ֵî‬די שֶׁ‪û‬יִּ‪ì‬שְׁ‪û‬כְּ‪î‬חוּ אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬תּוָֹרה וְ‪è‬יָ‪ì‬מִ‪ñ‬ירוּ אֶ‪ä‬ת כָּ‪î‬ל הַ‪é‬חֻ‪ë‬קִּ‪ú‬ים‪ [50] .‬וְ‪è‬כָ‪î‬ל אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר‬ ‫ֹלא יַ‪ì‬עֲ‪ô‬שֶׂ‪û‬ה כִּ‪ְî‬דבַ‪ã‬ר הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך יוּמַ‪ñ‬ת‪ [51] .‬כְּ‪î‬כָ‪î‬ל הַ‪é‬דְּ‪ç‬בָ‪ִã‬רים הָ‪é‬אֵ‪ä‬לֶּ‪ï‬ה כָּ‪î‬תַ‪ü‬ב אֶ‪ä‬ל כָּ‪î‬ל מַ‪ñ‬לְ‪ï‬כוּתוֹ‬ ‫ֹח בְּ‪ã‬כָ‪î‬ל עִ‪ô‬יר וָ‪è‬עִ‪ô‬יר‪[52] .‬‬ ‫וַ‪è‬יְ‪ì‬מַ‪ñ‬נֶּ‪ó‬ה פְּ‪ִö‬קיִדים עַ‪ô‬ל כָּ‪î‬ל הָ‪é‬עָ‪ô‬ם וַ‪è‬יְּ‪ì‬צַ‪õ‬וֶּ‪è‬ה עַ‪ô‬ל עָ‪ֵô‬רי יְ‪ì‬הוָּדה לִ‪ï‬זְ‪ê‬בּ ַ‪ë‬‬ ‫וַ‪è‬יֵּ‪ì‬אָ‪ä‬סְ‪ò‬פוּ אֲ‪ä‬לֵ‪ï‬יהֶ‪é‬ם ַרבִּ‪ã‬ים מִ‪ñ‬ן הָ‪é‬עָ‪ô‬ם‪ ,‬כָּ‪î‬ל עוֹזְ‪ê‬בֵ‪ã‬י הַ‪é‬תּוָֹרה‪ ,‬וַ‪è‬יַּ‪ì‬עֲ‪ô‬שׂוּ ָרעוֹת בָּ‪ã‬אָ‪ֶä‬רץ‪[53] .‬‬ ‫וַ‪è‬יָּ‪ì‬שִׂ‪û‬ימוּ אֶ‪ä‬ת יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל בַּ‪ã‬מִּ‪ñ‬סְ‪ò‬תּוִֹרים‪ ,‬בְּ‪ã‬כָ‪î‬ל מִ‪ְñ‬קלְ‪ï‬טֵ‪í‬יהֶ‪é‬ם‪ [54] .‬וּבַ‪ã‬יּוֹם הַ‪é‬חֲ‪ë‬מִ‪ñ‬ישִׁ‪û‬י עֶ‪ô‬שֶׂ‪û‬ר‬ ‫בְּ‪ã‬כִ‪î‬סְ‪ò‬לֵ‪ï‬ו בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬נַ‪ó‬ת מֵ‪ñ‬אָ‪ä‬ה אַ‪ְä‬רבָּ‪ã‬עִ‪ô‬ים וְ‪è‬חָ‪ë‬מֵ‪ñ‬שׁ בָּ‪ã‬נָ‪ó‬ה )הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך( שִׁ‪û‬קּוּץ מְ‪ñ‬שׁוֹמָ‪ñ‬ם עַ‪ô‬ל הַ‪é‬מִּ‪ñ‬זְ‪ê‬בֵּ‪ã‬חַ‪,ë‬‬ ‫וּבְ‪ã‬עָ‪ֵô‬רי יְ‪ì‬הוָּדה סָ‪ò‬בִ‪ã‬יב בָּ‪ã‬נוּ בָּ‪ã‬מוֹת‪ [55] .‬וַ‪è‬יְּ‪ַì‬קטְּ‪í‬רוּ בְּ‪ã‬פִ‪ö‬תְ‪ü‬חֵ‪ë‬י הַ‪é‬בָּ‪ã‬תִּ‪ü‬ים וּבָ‪ְã‬רחוֹבוֹת‪[56] .‬‬ ‫וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת סִ‪ò‬פְ‪ֵö‬רי הַ‪é‬תּוָֹרה אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר מָ‪ñ‬צְ‪õ‬אוּ ָקְרעוּ וְ‪è‬שָׂ‪ְû‬רפוּ בָּ‪ã‬אֵ‪ä‬שׁ‪ [57] .‬וּבַ‪ã‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר נִ‪ó‬מְ‪ñ‬צָ‪õ‬א בִּ‪ã‬יֵדי‬ ‫מִ‪ñ‬ישֶׁ‪û‬הוּ סֵ‪ò‬פֶ‪ö‬ר הַ‪é‬בְּ‪ִã‬רית‪ ,‬וְ‪è‬אִ‪ä‬ם מִ‪ñ‬ישֶׁ‪û‬הוּ נָ‪ó‬הַ‪é‬ג עַ‪ô‬ל פִּ‪ö‬י הַ‪é‬תּוָֹרה‪ ,‬מִ‪ñ‬צְ‪õ‬וַ‪è‬ת הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך לְ‪ï‬הָ‪é‬מִ‪ñ‬יתוֹ‪.‬‬ ‫]‪ [58‬וַ‪è‬יַּ‪ì‬עֲ‪ô‬שׂוּ כָּ‪ְî‬ך בְּ‪ã‬כֹחָ‪ë‬ם לְ‪ï‬יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל‪ ,‬לַ‪ï‬נִּ‪ó‬מְ‪ñ‬צָ‪õ‬אִ‪ä‬ים‪ ,‬מִ‪ñ‬דֵּ‪ç‬י חֶֹדשׁ בְּ‪ã‬חָ‪ְë‬דשׁוֹ‪ ,‬בֶּ‪ã‬עָ‪ִô‬רים‪[59] .‬‬ ‫וּבְ‪ã‬עֶ‪ô‬שְׂ‪ִû‬רים וַ‪è‬חֲ‪ë‬מִ‪ñ‬שָּׁ‪û‬ה ַ‪ã‬בּחֶֹדשׁ הָ‪é‬יוּ מַ‪ְñ‬קִריבִ‪ã‬ים עַ‪ô‬ל הַ‪é‬בָּ‪ã‬מָ‪ñ‬ה‪ ,‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר הָ‪é‬יְ‪ì‬תָ‪ü‬ה עַ‪ô‬ל הַ‪é‬מִּ‪ñ‬זְ‪ê‬בֵּ‪ã‬חַ‪.ë‬‬ ‫]‪ [60‬וַ‪è‬יָּ‪ì‬מִ‪ñ‬יתוּ אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬נָּ‪ó‬שִׁ‪û‬ים אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר מָ‪ñ‬לוּ אֶ‪ä‬ת בְּ‪ã‬נֵ‪ó‬יהֶ‪é‬ן‪ ,‬לְ‪ï‬פִ‪ö‬י הַ‪é‬פְּ‪ֻö‬קדָּ‪ç‬ה‪ [61] .‬וַ‪è‬יִּ‪ì‬תְ‪ü‬לוּ אֶ‪ä‬ת‬ ‫הָ‪é‬עוֹלָ‪ï‬לִ‪ï‬ים מִ‪ñ‬צַּ‪õ‬וַּ‪è‬אר אִ‪ä‬מּוֹתֵ‪ü‬יהֶ‪é‬ם‪ ,‬וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת בֵּ‪ã‬יתָ‪ü‬ן וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר מָ‪ñ‬לוּ אוֹתָ‪ü‬ם‪ [62] .‬וְ‪ַè‬רבִּ‪ã‬ים‬ ‫בְּ‪ã‬יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל הִ‪é‬תְ‪ü‬אַ‪ä‬מְּ‪ñ‬צוּ וְ‪è‬הִ‪é‬תְ‪ü‬חַ‪ë‬זְּ‪ê‬קוּ לְ‪ï‬בִ‪ã‬לְ‪ï‬תִּ‪ü‬י אֶ‪ä‬כוֹל טָ‪í‬מֵ‪ñ‬א‪ [63] .‬וַ‪è‬יַּ‪ì‬חְ‪ë‬בְ‪ã‬רוּ לָ‪ï‬מוּת‪ ,‬פֶּ‪ö‬ן יִ‪ì‬טָּ‪í‬מְ‪ñ‬אוּ‬ ‫בַּ‪ã‬מַּ‪ñ‬אֲ‪ä‬כָ‪î‬לִ‪ï‬ים וִ‪è‬יחַ‪ë‬לְּ‪ï‬לוּ בְּ‪ִã‬רית ֹקֶדשׁ‪ ,‬וְ‪è‬יָ‪ì‬מוּתוּ‪ [64] .‬וַ‪è‬יְּ‪ì‬הִ‪é‬י ֶקצֶ‪õ‬ף גָּ‪å‬דוֹל עַ‪ô‬ל יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל מְ‪ñ‬אוֹד‪.‬‬

‫הַ‪é‬מּוְֹרִדים מוֹצְ‪õ‬אִ‪ä‬ים מִ‪ñ‬סְ‪ò‬תּוֹר בַּ‪ã‬מִּ‪ְñ‬דבָּ‪ã‬ר‬ ‫מִ‪ñ‬תּוְֹך סֵ‪ò‬פֶ‪ö‬ר הַ‪é‬מַּ‪ñ‬קָּ‪ú‬בִּ‪ã‬ים א' פרק ב'‬

‫]‪ [28‬וַ‪è‬יָּ‪ì‬נוּסוּ הוּא )מתתיהו( וּבָ‪ã‬נָ‪ó‬יו אֶ‪ä‬ל הֶ‪é‬הָ‪ִé‬רים וַ‪è‬יָּ‪ì‬נִּ‪ó‬יחוּ אֶ‪ä‬ת אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם בָּ‪ã‬עִ‪ô‬יר‪[29] .‬‬ ‫אָ‪ä‬ז יָ‪ְì‬רדוּ ַרבִּ‪ã‬ים‪ ,‬בְּ‪ã‬בַ‪ã‬קְּ‪ú‬שָׁ‪û‬ם צֶ‪ֶõ‬דק וּמִ‪ñ‬שְׁ‪û‬פָּ‪ö‬ט‪ ,‬אֶ‪ä‬ל הַ‪é‬מִ‪ְñ‬דבָּ‪ã‬ר‪ ,‬לָ‪ï‬שֶׁ‪û‬בֶ‪ã‬ת שָׁ‪û‬ם‪ [30] ,‬הֵ‪é‬ם וּבְ‪ã‬נֵ‪ó‬יהֶ‪é‬ם‬ ‫וּנְ‪ó‬שׁוֹתֵ‪ü‬יהֶ‪é‬ם וּמִ‪ְñ‬קנֵ‪ó‬יהֶ‪é‬ם‪ ,‬כִּ‪î‬י כָּ‪î‬בְ‪ã‬דוּ הָ‪ָé‬רעוֹת עֲ‪ô‬לֵ‪ï‬יהֶ‪é‬ם‪ [31] .‬וַ‪è‬יִּ‪ì‬וָּ‪ַè‬דע לְ‪ï‬אַ‪ä‬נְ‪ó‬שֵׁ‪û‬י הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך‬ ‫וְ‪è‬לַ‪ï‬צְּ‪õ‬בָ‪ã‬אוֹת שֶׁ‪û‬הָ‪é‬יוּ בִּ‪ã‬ירוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם‪ ,‬בְּ‪ã‬עִ‪ô‬יר דָּ‪ç‬וִ‪è‬ד‪ ,‬כִּ‪î‬י יָ‪ְì‬רדוּ אֲ‪ä‬נָ‪ó‬שִׁ‪û‬ים‪ ,‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר בָּ‪ã‬זוּ לְ‪ï‬מִ‪ñ‬צְ‪õ‬וַּ‪è‬ת הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך‪,‬‬ ‫אֶ‪ä‬ל מִ‪ñ‬סְ‪ò‬תּוִֹרים בַּ‪ã‬מִּ‪ְñ‬דבָּ‪ã‬ר‪ [32] .‬וַ‪è‬יִּ‪ְì‬רְדּפוּם ַרבִּ‪ã‬ים‪ ,‬וַ‪è‬יַּ‪ì‬שִּׂ‪û‬יגוּם‪ ,‬וַ‪è‬יַּ‪ì‬חְ‪ë‬נוּ עֲ‪ô‬לֵ‪ï‬יהֶ‪é‬ם וַ‪è‬יַּ‪ì‬עַ‪ְô‬רכוּ נֶ‪ó‬גְ‪å‬דָּ‪ç‬ם‬ ‫מִ‪ñ‬לְ‪ï‬חָ‪ë‬מָ‪ñ‬ה בְּ‪ã‬יוֹם הַ‪é‬שַּׁ‪û‬בָּ‪ã‬ת‪èַ [33] .‬ויֹּאמְ‪ñ‬רוּ אֲ‪ä‬לֵ‪ï‬יהֶ‪é‬ם‪ :‬עַ‪ô‬ד הֵ‪é‬נָּ‪ó‬ה! צְ‪õ‬אוּ וַ‪è‬עֲ‪ô‬שִׂ‪û‬יתֶ‪ü‬ם כִּ‪ְî‬דבַ‪ã‬ר הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך —‬ ‫וַ‪è‬חֲ‪ë‬יִּ‪ì‬יתֶ‪ü‬ם‪ [34] .‬וַ‪è‬יֹּאמְ‪ñ‬רוּ‪ֹ :‬לא נֵ‪ó‬צֵ‪õ‬א וְ‪ֹè‬לא נַ‪ó‬עֲ‪ô‬שֶׂ‪û‬ה אֶ‪ä‬ת דְּ‪ç‬בַ‪ã‬ר הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך‪ ,‬לְ‪ï‬חַ‪ë‬לֵּ‪ï‬ל אֶ‪ä‬ת יוֹם‬ ‫חנוכה‬

‫‪191‬‬

‫תְּ‪ü‬פִ‪ö‬לַּ‪ï‬ת "עַ‪ô‬ל הַ‪é‬נִּ‪ó‬סִּ‪ò‬ים"‬ ‫עַ‪ô‬ל הַ‪é‬נִּ‪ó‬סִּ‪ò‬ים וְ‪è‬עַ‪ô‬ל הַ‪é‬פֻּ‪ְö‬רָקן וְ‪è‬עַ‪ô‬ל הַ‪é‬גְּ‪å‬בוּרוֹת וְ‪è‬עַ‪ô‬ל הַ‪é‬תְּ‪ü‬שׁוּעוֹת‬ ‫וְ‪è‬עַ‪ô‬ל הַ‪é‬נִּ‪ó‬פְ‪ö‬לָ‪ï‬אוֹת וְ‪è‬עַ‪ô‬ל הַ‪é‬נֶּ‪ó‬חָ‪ë‬מוֹת וְ‪è‬עַ‪ô‬ל הַ‪é‬מִּ‪ñ‬לְ‪ï‬חָ‪ë‬מוֹת‪,‬‬ ‫שֶׁ‪û‬עָ‪ô‬שִׂ‪û‬יתָ‪ ü‬לַ‪ï‬אֲ‪ä‬בוֹתֵ‪ü‬ינוּ בַּ‪ã‬יָּ‪ì‬מִ‪ñ‬ים הָ‪é‬הֵ‪é‬ם בַּ‪ã‬זְּ‪ê‬מַ‪ñ‬ן הַ‪é‬זֶּ‪ê‬ה‪.‬‬ ‫בִּ‪ã‬ימֵ‪ñ‬י מַ‪ñ‬תִּ‪ü‬תְ‪ü‬יָ‪ì‬הוּ בֶּ‪ã‬ן יוֹחָ‪ë‬נָ‪ó‬ן כֹּהֵ‪é‬ן גָּ‪å‬דוֹל חַ‪ë‬שְׁ‪û‬מוֹנַ‪ó‬אי וּבָ‪ã‬נָ‪ó‬יו‪ ,‬כְּ‪î‬שֶׁ‪û‬עָ‪ô‬מְ‪ָñ‬דה‬ ‫מַ‪ñ‬לְ‪ï‬כוּת יָ‪ì‬וָ‪è‬ן הָ‪ְé‬רשָׁ‪û‬עָ‪ô‬ה עַ‪ô‬ל עַ‪ô‬מְּ‪ָñ‬ך יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל לְ‪ï‬הַ‪é‬שְׁ‪û‬כִּ‪î‬יחָ‪ë‬ם תּוָֹרתֶ‪ָü‬ך וּלְ‪ï‬הַ‪é‬עֲ‪ô‬בִ‪ã‬יָרם‬ ‫מֵ‪ñ‬חֻ‪ë‬קֵּ‪ú‬י ְרצוֹנֶ‪ָó‬ך‪,‬‬ ‫וְ‪è‬אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה בְּ‪ַã‬רחֲ‪ë‬מֶ‪ñ‬יָך הָ‪ַé‬רבִּ‪ã‬ים עָ‪ô‬מַ‪ְñ‬דתָּ‪ ü‬לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם בְּ‪ã‬עֵ‪ô‬ת צָ‪ָõ‬רתָ‪ü‬ם‪,‬‬ ‫ַרבְ‪ã‬תָּ‪ ü‬אֶ‪ä‬ת ִריבָ‪ã‬ם‪,‬‬ ‫דַּ‪ç‬נְ‪ó‬תָּ‪ ü‬אֶ‪ä‬ת דִּ‪ç‬ינָ‪ó‬ם‪,‬‬ ‫נָ‪ַó‬קמְ‪ñ‬תָּ‪ ü‬אֶ‪ä‬ת נִ‪ְó‬קמָ‪ñ‬תָ‪ü‬ם‪,‬‬ ‫מָ‪ñ‬סַ‪ְò‬רתָּ‪ ü‬גִּ‪å‬בּוִֹרים בְּ‪ã‬יַ‪ì‬ד חַ‪ë‬לָּ‪ï‬שִׁ‪û‬ים‪,‬‬ ‫וְ‪ַè‬רבִּ‪ã‬ים בְּ‪ã‬יַ‪ì‬ד מְ‪ñ‬עַ‪ô‬טִּ‪í‬ים‪,‬‬ ‫וּטְ‪í‬מֵ‪ñ‬אִ‪ä‬ים בְּ‪ã‬יַ‪ì‬ד טְ‪í‬הוִֹרים‪,‬‬ ‫וְּרשָׁ‪û‬עִ‪ô‬ים בְּ‪ã‬יַ‪ì‬ד צַ‪õ‬דִּ‪ç‬יִקים‪,‬‬ ‫וְ‪è‬זֵ‪ִê‬דים בְּ‪ã‬יַ‪ì‬ד עוֹסְ‪ֵò‬קי תוָֹרתֶ‪ָü‬ך‪,‬‬ ‫וּלְ‪ָï‬ך עָ‪ô‬שִׂ‪û‬יתָ‪ ü‬שֵׁ‪û‬ם גָּ‪å‬דוֹל וְ‪ָè‬קדוֹשׁ בְּ‪ã‬עוֹלָ‪ï‬מֶ‪ָñ‬ך‪ ,‬וּלְ‪ï‬עַ‪ô‬מְּ‪ָñ‬ך יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל עָ‪ô‬שִׂ‪û‬יתָ‪ ü‬תְּ‪ü‬שׁוּעָ‪ô‬ה‬ ‫גְּ‪å‬דוֹלָ‪ï‬ה וּפֻ‪ְö‬רָקן כְּ‪î‬הַ‪é‬יּוֹם הַ‪é‬זֶּ‪ê‬ה‪ .‬וְ‪è‬אַ‪ä‬חַ‪ë‬ר כָּ‪ְî‬ך בָּ‪ã‬אוּ בָ‪ã‬נֶ‪ó‬יָך לִ‪ְï‬דבִ‪ã‬יר בֵּ‪ã‬יתֶ‪ָü‬ך‪ ,‬וּפִ‪ö‬נּוּ אֶ‪ä‬ת‬ ‫הֵ‪é‬יכָ‪î‬לֶ‪ָï‬ך‪ ,‬וְ‪è‬טִ‪í‬הֲ‪é‬רוּ אֶ‪ä‬ת מִ‪ְñ‬קדָּ‪ç‬שֶׁ‪ָû‬ך‪ ,‬וְ‪è‬הִ‪ְé‬דלִ‪ï‬יקוּ נֵ‪ó‬רוֹת בְּ‪ã‬חַ‪ë‬צְ‪õ‬רוֹת ָקְדשֶׁ‪ָû‬ך‪ ,‬וְ‪ָè‬קבְ‪ã‬עוּ‬ ‫שְׁ‪û‬מוֹנַ‪ó‬ת יְ‪ì‬מֵ‪ñ‬י חֲ‪ë‬נֻ‪ó‬כָּ‪î‬ה אֵ‪ä‬לּוּ‪ ,‬לְ‪ï‬הוֹדוֹת וּלְ‪ï‬הַ‪é‬לֵּ‪ï‬ל לְ‪ï‬שִׁ‪û‬מְ‪ָñ‬ך הַ‪é‬גָּ‪å‬דוֹל‪.‬‬

‫‪190‬‬

‫תפילת "על ה ִנ‪ó‬סים"‬ ‫נאמרת גם בחנוכה‬ ‫וגם בפורים‪ .‬חנוכה‬ ‫ופורים הם חגים‬ ‫מִ‪ְñ‬דַרבָּ‪ã‬נָ‪ó‬ן‪ ,‬כלומר נקבעו‬ ‫על ידי חכמים ורבנים‬ ‫ואינם כתובים בתורה‪.‬‬ ‫הנסים של חנוכה והנס‬ ‫של פורים קרו לעם‬ ‫ישראל דורות רבים‬ ‫לאחר מתן תורה‪ .‬נס‬ ‫פורים אירע בפרס‬ ‫כײַ‪ 950‬שנה לאחר מתן‬ ‫תורה‪ .‬מתתיהו ובניו‬ ‫חיו בארץ ישראל‬ ‫כײַ‪ 1,150‬שנה לאחר‬ ‫מתן תורה‪.‬‬

‫הַ‪é‬מִּ‪ְñ‬קדָּ‪ç‬שׁ בְּ‪ã‬עַ‪ô‬טְ‪í‬רוֹת זָ‪ê‬הָ‪é‬ב וּבְ‪ã‬מִ‪ñ‬שְׁ‪û‬בְּ‪ã‬צוֹת‪ ,‬וַ‪è‬יְּ‪ì‬חַ‪ë‬דְּ‪ç‬שׁוּ אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬שְּׁ‪û‬עָ‪ִô‬רים וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬לְּ‪ï‬שָׁ‪û‬כוֹת‬ ‫וַ‪è‬יַּ‪ì‬תְ‪ִü‬קינוּ לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם דְּ‪ç‬לָ‪ï‬תוֹת‪ [58] .‬וַ‪è‬תְּ‪ü‬הִ‪é‬י שִׂ‪û‬מְ‪ñ‬חָ‪ë‬ה גְּ‪å‬דוֹלָ‪ï‬ה מְ‪ñ‬אוֹד בָּ‪ã‬עָ‪ô‬ם‪ ,‬וַ‪è‬תָּ‪ü‬סוּר חֶ‪ְë‬רפַּ‪ö‬ת‬ ‫הַ‪é‬גּוֹיִ‪ì‬ים‪ [59] .‬וַ‪è‬יִּ‪ְì‬קבְּ‪ã‬עוּ יְ‪ì‬הוָּדה וְ‪è‬אֶ‪ä‬חָ‪ë‬יו וְ‪è‬כָ‪î‬ל עֲ‪ַô‬דת יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל‪ ,‬כִּ‪î‬י יוּחֲ‪ë‬גוּ יְ‪ì‬מֵ‪ñ‬י חֲ‪ë‬נֻ‪ó‬כַּ‪î‬ת‬ ‫ֵ‪ã‬ח בִּ‪ã‬זְ‪ê‬מַ‪ñ‬נֵ‪ó‬יהֶ‪é‬ם‪ ,‬מִ‪ñ‬דֵּ‪ç‬י שָׁ‪û‬נָ‪ó‬ה בְּ‪ã‬שָׁ‪û‬נָ‪ó‬ה‪ ,‬יָ‪ì‬מִ‪ñ‬ים שְׁ‪û‬מוֹנָ‪ó‬ה‪ ,‬מִ‪ñ‬ן הַ‪é‬חֲ‪ë‬מִ‪ñ‬שָּׁ‪û‬ה וְ‪è‬עֶ‪ô‬שְׂ‪ִû‬רים בְּ‪ã‬חֶֹדשׁ‬ ‫הַ‪é‬מִּ‪ñ‬זְ‪ê‬בּ ַ‪ë‬‬ ‫כִּ‪î‬סְ‪ò‬לֵ‪ï‬ו‪ ,‬בְּ‪ã‬שִׂ‪û‬מְ‪ñ‬חָ‪ë‬ה וּבְ‪ã‬שָׂ‪û‬שׂוֹן‪.‬‬ ‫]תרגום אוריאל רפפורט[‬

‫ספרי המקבים ‪/‬‬

‫רבקה לוי‬

‫חג החנוכה אינו נזכר בתנ"ך‪ .‬מסופר עליו בספרי המקבים הנקראים גם‬ ‫"ספרי החשמונאים"‪ .‬ספרים אלה משתייכים לקבוצת ספרים הנקראת‬ ‫"הספרים החיצוניים"‪ .‬אף על פי שכמה מבין הספרים החיצוניים נכתבו עוד‬ ‫לפני חתימת התנ"ך‪ ,‬הם נשארו מסיבות שונות מחוץ לו‪ .‬מאז שנאספו‬ ‫ספרי התנ"ך ונחתמו‪ ,‬לפני כאלף שמונה מאות שנים‪ ,‬לא הוסיפו לו ולא‬ ‫גרעו ממנו שום ספר‪ .‬הוא התקדש ונקבע שכל שאר הספרים לא יוכלו‬ ‫להיכלל בו‪ ,‬ומשום כך הם נקראים "ספרים חיצוניים"‪.‬‬ ‫בתוך קבוצת הספרים הזאת נכללים "ספרי המקבים"‪ .‬ספרים אלה מכילים‬ ‫שפע של פרטים על אירועי התקופה ההיא בארץ ישראל‪ ,‬ובהם סיפורים על‬ ‫המרד ביוונים ותיאורים של מדינת החשמונאים שקמה אחרי ניצחון‬ ‫החשמונאים‪.‬‬ ‫ספר אחד מבין הארבעה‪ ,‬ספר מקבי א'‪ ,‬נכתב בארץ ישראל בזמן אירועי‬ ‫המרד ולכן חשיבותו רבה‪ .‬הוא משמש מקור היסטורי לתקופת‬ ‫החשמונאים‪ .‬הוא נכתב בעברית‪ ,‬אך העותק העברי המקורי שלו לא‬ ‫השתמר‪ .‬שרד רק התרגום שלו ליוונית‪ .‬בעת החדשה הוא תורגם שוב‬ ‫לעברית‪.‬‬ ‫מספר מקבי א' למדנו על מהלך המרד ועל מועד חג החנוכה – כ"ה בכסלו‪.‬‬ ‫)על פי הספרייה הוירטואלית של מט"ח "קופצים ללוח העברי"(‬

‫חנוכה‬

‫‪193‬‬

‫הַ‪é‬שַּׁ‪û‬בָּ‪ã‬ת‪ [35] .‬וַ‪è‬יְּ‪ì‬מַ‪ñ‬הֲ‪é‬רוּ לַ‪ï‬עֲ‪ô‬שׂוֹת מִ‪ñ‬לְ‪ï‬חָ‪ë‬מָ‪ñ‬ה עֲ‪ô‬לֵ‪ï‬יהֶ‪é‬ם; ]‪ [36‬וְ‪ֹè‬לא הֵ‪é‬שִׁ‪û‬יבוּ לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם‪ ,‬וְ‪ֹè‬לא יָ‪ì‬רוּ‬ ‫בָּ‪ã‬הֶ‪é‬ם אֶ‪ä‬בֶ‪ã‬ן וְ‪ֹè‬לא סָ‪ò‬גְ‪å‬רוּ אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬מִּ‪ñ‬סְ‪ò‬תּוִֹרים; ]‪ [37‬וַ‪è‬יֹּאמְ‪ñ‬רוּ‪ :‬נָ‪ó‬מוּת כֻּ‪î‬לָּ‪ï‬נוּ בְּ‪ã‬תֻ‪ü‬מֵּ‪ñ‬נוּ‪ ,‬עֵ‪ִô‬דים‬ ‫עָ‪ô‬לֵ‪ï‬ינוּ הַ‪é‬שָּׁ‪û‬מַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם וְ‪è‬הָ‪é‬אָ‪ֶä‬רץ כִּ‪î‬י בְּ‪ֹã‬לא מִ‪ñ‬שְׁ‪û‬פָּ‪ö‬ט יַ‪ì‬שְׁ‪û‬מִ‪ñ‬ידוּנוּ‪ [3] .‬וַ‪è‬יָּ‪ì‬קוּמוּ עֲ‪ô‬לֵ‪ï‬יהֶ‪é‬ם לְ‪ï‬מִ‪ñ‬לְ‪ï‬חָ‪ë‬מָ‪ñ‬ה‬ ‫בְּ‪ã‬שַׁ‪û‬בָּ‪ã‬ת וַ‪è‬יָּ‪ì‬מוּתוּ הֵ‪é‬ם וּנְ‪ó‬שֵׁ‪û‬יהֶ‪é‬ם וְ‪è‬טַ‪í‬פָּ‪ö‬ם וּמִ‪ְñ‬קנֵ‪ó‬יהֶ‪é‬ם‪ ,‬כְּ‪î‬אֶ‪ä‬לֶ‪ï‬ף נֶ‪ó‬פֶ‪ö‬שׁ אָ‪ָä‬דם‪ [39] .‬וַ‪è‬יֵּ‪ַì‬דע‬ ‫מַ‪ñ‬תִּ‪ü‬תְ‪ü‬יָ‪ì‬ה וִ‪è‬יִדיָדיו וַ‪è‬יִּ‪ì‬תְ‪ü‬אַ‪ä‬בְּ‪ã‬לוּ עֲ‪ô‬לֵ‪ï‬יהֶ‪é‬ם עַ‪ô‬ד מְ‪ñ‬אוֹד; ]‪ [40‬וַ‪è‬יֹּאמְ‪ñ‬רוּ אִ‪ä‬ישׁ אֶ‪ä‬ל ֵרעֵ‪ô‬הוּ‪ :‬אִ‪ä‬ם‬ ‫נַ‪ó‬עֲ‪ô‬שֶׂ‪û‬ה כֻּ‪î‬לָּ‪ï‬נוּ כְּ‪î‬מוֹ שֶׁ‪û‬עָ‪ô‬שׂוּ אַ‪ä‬חֵ‪ë‬ינוּ‪ ,‬וְ‪ֹè‬לא נִ‪ó‬לָּ‪ï‬חֵ‪ë‬ם בַּ‪ã‬גּוֹיִ‪ì‬ם עַ‪ô‬ל נַ‪ó‬פְ‪ö‬שֵׁ‪û‬נוּ וְ‪è‬עַ‪ô‬ל חֻ‪ë‬קֵּ‪ú‬ינוּ‪ ,‬עַ‪ô‬תָּ‪ü‬ה‬ ‫מְ‪ñ‬הֵ‪ָé‬רה יַ‪ì‬כְ‪ִî‬ריתּוּנוּ מֵ‪ñ‬עַ‪ô‬ל הָ‪é‬אֲ‪ָä‬דמָ‪ñ‬ה‪ [41] .‬וַ‪è‬יִּ‪ì‬וָּ‪è‬עֲ‪ô‬צוּ בַּ‪ã‬יּוֹם הַ‪é‬הוּא לֵ‪ï‬אמֹר‪ :‬כָּ‪î‬ל אִ‪ä‬ישׁ אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר‬ ‫יֵ‪ì‬צֵ‪õ‬א עָ‪ô‬לֵ‪ï‬ינוּ לְ‪ï‬מִ‪ñ‬לְ‪ï‬חָ‪ë‬מָ‪ñ‬ה בְּ‪ã‬יוֹם הַ‪é‬שַּׁ‪û‬בָּ‪ã‬ת‪ ,‬נִ‪ó‬לָּ‪ï‬חֵ‪ë‬ם בּוֹ‪ ,‬פֶּ‪ö‬ן נָ‪ó‬מוּת כֻּ‪î‬לָּ‪ï‬נוּ‪ ,‬כְּ‪î‬מוֹ שֶׁ‪û‬מֵּ‪ñ‬תוּ אַ‪ä‬חֵ‪ë‬ינוּ‬ ‫בַּ‪ã‬מִּ‪ñ‬סְ‪ò‬תּוִֹרים‪.‬‬

‫טִ‪í‬הוּר הַ‪é‬מִּ‪ְñ‬קדָּ‪ç‬שׁ וַ‪è‬חֲ‪ë‬נֻ‪ó‬כָּ‪î‬תוֹ‬ ‫מִ‪ñ‬תּוְֹך סֵ‪ò‬פֶ‪ö‬ר הַ‪é‬מַּ‪ñ‬קָּ‪ú‬בִּ‪ã‬ים א' פרק ד'‬

‫]‪ [36‬וַ‪è‬יֹּאמֶ‪ñ‬ר יְ‪ì‬הוָּדה לְ‪ï‬אֶ‪ä‬חָ‪ë‬יו‪ :‬הִ‪é‬נֵּ‪ó‬ה הֻ‪é‬כּוּ אוֹיְ‪ì‬בֵ‪ã‬ינוּ‪ ,‬נַ‪ó‬עֲ‪ô‬לֶ‪ï‬הײַנָ‪ó‬א לְ‪ï‬טַ‪í‬הֵ‪é‬ר אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬מִּ‪ְñ‬קדָּ‪ç‬שׁ‬ ‫וּלְ‪ï‬חוֹנְ‪ó‬כוֹ‪ [37] .‬וַ‪è‬יֵּ‪ì‬אָ‪ä‬סֵ‪ò‬ף כָּ‪î‬ל הַ‪é‬מַּ‪ñ‬חֲ‪ë‬נֶ‪ó‬ה וַ‪è‬יַּ‪ì‬עֲ‪ô‬לוּ אֶ‪ä‬ל הַ‪é‬רײַצִ‪õ‬יּוֹן‪ [38] .‬וַ‪è‬יִּ‪ְì‬ראוּ אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬מִּ‪ְñ‬קדָּ‪ç‬שׁ‬ ‫ֵ‪ã‬ח מְ‪ñ‬חֻ‪ë‬לָּ‪ï‬ל וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬שְּׁ‪û‬עָ‪ִô‬רים שְׂ‪û‬רוּפִ‪ö‬ים‪ ,‬וּבַ‪ã‬חֲ‪ë‬צֵ‪õ‬רוֹת סְ‪ò‬בַ‪ְã‬ך צוֹמֵ‪ñ‬חַ‪ ,ë‬כְּ‪î‬מוֹ‬ ‫שׁוֹמֵ‪ñ‬ם‪ ,‬וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬מִּ‪ñ‬זְ‪ê‬בּ ַ‪ë‬‬ ‫בַּ‪ã‬יַּ‪ì‬עַ‪ô‬ר אוֹ עַ‪ô‬ל אַ‪ä‬חַ‪ë‬ד הֶ‪é‬הָ‪ִé‬רים‪ ,‬וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬לְּ‪ï‬שָׁ‪û‬כוֹת חֲ‪ֵë‬רבוֹת‪ [39] ,‬וַ‪è‬יִּ‪ְì‬קְרעוּ אֶ‪ä‬ת בִּ‪ã‬גְ‪ֵå‬דיהֶ‪é‬ם‬ ‫וַ‪è‬יִּ‪ì‬סְ‪ò‬פְּ‪ö‬דוּ מִ‪ñ‬סְ‪ò‬פֵּ‪ö‬ד גָּ‪å‬דוֹל‪ ,‬וַ‪è‬יָּ‪ì‬שִׂ‪û‬ימוּ אֵ‪ä‬פֶ‪ö‬ר ]עַ‪ô‬ל ָראשֵׁ‪û‬יהֶ‪é‬ם[‪ [40] .‬וַ‪è‬יִּ‪ì‬פְּ‪ö‬לוּ עַ‪ô‬ל פְּ‪ö‬נֵ‪ó‬יהֶ‪é‬ם אַ‪ְä‬רצָ‪õ‬ה‪,‬‬ ‫וַ‪è‬יִּ‪ì‬תְ‪ְü‬קעוּ בַּ‪ã‬חֲ‪ë‬צוֹצְ‪õ‬רוֹת הַ‪é‬תְּ‪ü‬רוּעָ‪ô‬ה וַ‪è‬יִּ‪ì‬צְ‪õ‬עֲ‪ô‬קוּ הַ‪é‬שָּׁ‪û‬מַ‪ñ‬יְ‪ì‬מָ‪ñ‬ה‪ [41] .‬וַ‪è‬יְ‪ì‬צו יְ‪ì‬הוָּדה לְ‪ï‬הִ‪é‬לָּ‪ï‬חֵ‪ë‬ם‬ ‫בָּ‪ã‬אֲ‪ä‬נָ‪ó‬שִׁ‪û‬ים אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר בְּ‪ã‬חַ‪ְë‬קָרא‪ ,‬עַ‪ô‬ד אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר יְ‪ì‬טַ‪í‬הֵ‪é‬ר אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬מִּ‪ְñ‬קדָּ‪ç‬שׁ‪ [42] .‬וַ‪è‬יִּ‪ì‬בְ‪ã‬חַ‪ë‬ר כֹּהֲ‪é‬נִ‪ó‬ים‬ ‫תְּ‪ü‬מִ‪ñ‬ימִ‪ñ‬ים‪ ,‬חֲ‪ë‬פֵ‪ö‬צִ‪õ‬ים בַּ‪ã‬תּוָֹרה‪ [43] ,‬וְ‪è‬הֵ‪é‬ם טִ‪í‬הֲ‪é‬רוּ אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬מִּ‪ְñ‬קדָּ‪ç‬שׁ וְ‪è‬נָ‪ó‬שְׂ‪û‬אוּ אֶ‪ä‬ת אַ‪ä‬בְ‪ã‬נֵ‪ó‬י הַ‪é‬שִּׁ‪û‬קּוּץ‬ ‫אֶ‪ä‬ל מָ‪ñ‬קוֹם טָ‪í‬מֵ‪ñ‬א‪ [44] .‬וַ‪è‬יִּ‪ì‬וָ‪è‬עֲ‪ô‬צוּ עַ‪ô‬ל אוֹדוֹת מִ‪ñ‬זְ‪ê‬בַּ‪ã‬ח הָ‪é‬עוֹלָ‪ï‬ה הַ‪é‬מְּ‪ñ‬חֻ‪ë‬לָּ‪ï‬ל‪ ,‬מָ‪ñ‬ה יַ‪ì‬עֲ‪ô‬שׂוּ לוֹ‪,‬‬ ‫ַ‪è‬תּפֹּל לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם עֵ‪ô‬צָ‪õ‬ה טוֹבָ‪ã‬ה לְ‪ï‬הָ‪ְé‬רסוֹ‪ ,‬לְ‪ï‬בַ‪ã‬ל יִ‪ì‬הְ‪é‬יֶ‪ì‬ה לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם לְ‪ï‬חֶ‪ְë‬רפָּ‪ö‬ה‪ ,‬כִּ‪î‬י טִ‪í‬מְּ‪ñ‬אוּהוּ‬ ‫]‪ [45‬ו ִ‪ü‬‬ ‫הַ‪é‬גּוֹיִ‪ì‬ים‪ ,‬וַ‪è‬יִּ‪ì‬תְּ‪ü‬צוּ אוֹתוֹ‪ [46] .‬וַ‪è‬יַּ‪ì‬נִּ‪ó‬יחוּ אֶ‪ä‬ת הָ‪é‬אֲ‪ä‬בָ‪ã‬נִ‪ó‬ים בְּ‪ã‬הַ‪é‬ר הַ‪é‬בַּ‪ã‬יִ‪ì‬ת‪ ,‬בְּ‪ã‬מָ‪ñ‬קוֹם מַ‪ñ‬תְ‪ü‬אִ‪ä‬ים‪ ,‬עַ‪ô‬ד‬ ‫אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר יָ‪ì‬בוֹא נָ‪ó‬בִ‪ã‬יא וְ‪è‬יוֶֹרה עַ‪ô‬ל אוֹדוֹתָ‪ü‬ן‪ [47] .‬וַ‪è‬יִּ‪ְì‬קחוּ אֲ‪ä‬בָ‪ã‬נִ‪ó‬ים שְׁ‪û‬לֵ‪ï‬מוֹת‪ ,‬כַּ‪î‬דָּ‪ç‬ת‪ ,‬וַ‪è‬יִּ‪ì‬בְ‪ã‬נוּ‬ ‫ֵ‪ã‬ח חָ‪ָë‬דשׁ‪ ,‬כְּ‪î‬מוֹ הָ‪ִé‬ראשׁוֹן‪ [48] ,‬וַ‪è‬יִּ‪ì‬בְ‪ã‬נוּ אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬מִּ‪ְñ‬קדָּ‪ç‬שׁ וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת פְּ‪ö‬נִ‪ó‬ים הַ‪é‬בַּ‪ã‬יִ‪ì‬ת‪ ,‬וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת‬ ‫מִ‪ñ‬זְ‪ê‬בּ ַ‪ë‬‬ ‫הַ‪é‬חֲ‪ë‬צֵ‪õ‬רוֹת ִקדְּ‪ç‬שׁוּ; ]‪ [49‬וַ‪è‬יַּ‪ì‬עֲ‪ô‬שׂוּ כְּ‪î‬לֵ‪ï‬י ֹקֶדשׁ חֲ‪ָë‬דשִׁ‪û‬ים‪ ,‬וַ‪è‬יָּ‪ì‬בִ‪ã‬יאוּ אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬מְּ‪ñ‬נוָֹרה וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת מִ‪ñ‬זְ‪ê‬בַּ‪ã‬ח‬ ‫ֵ‪ã‬ח וַ‪è‬יַּ‪ì‬עֲ‪ô‬לוּ אֶ‪ä‬ת‬ ‫ַ‪é‬קּטֶֹרת וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬שֻּׁ‪û‬לְ‪ï‬חָ‪ë‬ן אֶ‪ä‬ל הַ‪é‬מִּ‪ְñ‬קדָּ‪ç‬שׁ‪ [50] .‬וַ‪è‬יַּ‪ְì‬קטִ‪í‬ירוּ עַ‪ô‬ל גַּ‪å‬בֵּ‪ã‬י הַ‪é‬מִּ‪ñ‬זְ‪ê‬בּ ַ‪ë‬‬ ‫ה ְ‪ú‬‬ ‫הַ‪é‬נֵּ‪ó‬רוֹת אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר עַ‪ô‬ל הַ‪é‬מְּ‪ñ‬נוָֹרה וַ‪è‬יָּ‪ì‬אִ‪ä‬ירוּ בַּ‪ã‬מִּ‪ְñ‬קדָּ‪ç‬שׁ‪ [51] ,‬וַ‪è‬יָּ‪ì‬שִׂ‪û‬ימוּ עַ‪ô‬ל הַ‪é‬שֻּׁ‪û‬לְ‪ï‬חָ‪ë‬ן אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬לֶּ‪ï‬חֶ‪ë‬ם‪,‬‬ ‫וַ‪è‬יִּ‪ì‬פְ‪ְö‬רשׂוּ אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬פָּ‪ֹö‬רכֶ‪î‬ת וַ‪è‬יַּ‪ì‬שְׁ‪û‬לִ‪ï‬ימוּ אֶ‪ä‬ת כָּ‪î‬ל הַ‪é‬מְּ‪ñ‬לָ‪ï‬אכוֹת אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר עָ‪ô‬שׂוּ‪ [52] .‬וַ‪è‬יַּ‪ì‬שְׁ‪û‬כִּ‪î‬ימוּ בַּ‪ã‬בֶֹּקר‬ ‫הַ‪é‬חֲ‪ë‬מִ‪ñ‬שָּׁ‪û‬ה וְ‪è‬עֶ‪ô‬שְׂ‪ִû‬רים ַ‪ã‬בּחֶֹדשׁ הַ‪é‬תְּ‪ü‬שִׁ‪û‬יעִ‪ô‬י‪ ,‬הוּא חֶֹדשׁ כִּ‪î‬סְ‪ò‬לֵ‪ï‬ו‪ ,‬בַּ‪ã‬שָּׁ‪û‬נָ‪ó‬ה הַ‪é‬שְׁ‪û‬מוֹנֶ‪ó‬ה וְ‪è‬אַ‪ְä‬רבָּ‪ã‬עִ‪ô‬ים‬ ‫וּמֵ‪ñ‬אָ‪ä‬ה‪ [53] .‬וַ‪è‬יַּ‪ì‬עֲ‪ô‬לוּ ָקְרבָּ‪ã‬ן ַ‪î‬כּחֹק עַ‪ô‬ל גַּ‪å‬בֵּ‪ã‬י מִ‪ñ‬זְ‪ê‬בַּ‪ã‬ח הָ‪é‬עוֹלָ‪ï‬ה הֶ‪é‬חָ‪ָë‬דשׁ אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר עָ‪ô‬שׂוּ‪[54] .‬‬ ‫בַּ‪ã‬זְּ‪ê‬מַ‪ñ‬ן וּבַ‪ã‬יּוֹם אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר בּוֹ חִ‪ë‬לְּ‪ï‬לוּ אוֹתוֹ הַ‪é‬גּוֹיִ‪ì‬ים‪ ,‬בַּ‪]ã‬יוֹם[ הַ‪é‬הוּא נֶ‪ó‬חְ‪ë‬נַ‪ְó‬ך בְּ‪ã‬שִׁ‪û‬יִרים‬ ‫וּבְ‪ַã‬קתְ‪ü‬רוֹסִ‪ò‬ים‪ ,‬בְּ‪ã‬כִ‪î‬נּוֹרוֹת וּבִ‪ã‬מְ‪ñ‬צִ‪õ‬לְ‪ï‬תַּ‪ü‬יִ‪ì‬ם‪ [55] .‬וַ‪è‬יִּ‪ì‬פְּ‪ö‬לוּ כָּ‪î‬ל הָ‪é‬עָ‪ô‬ם עַ‪ô‬ל פְּ‪ö‬נֵ‪ó‬יהֶ‪é‬ם‪ ,‬וַ‪è‬יִּ‪ì‬שְׁ‪û‬תַּ‪ü‬חוּ‪,‬‬ ‫ֵ‪ã‬ח יָ‪ì‬מִ‪ñ‬ים שְׁ‪û‬מוֹנָ‪ó‬ה‪,‬‬ ‫וַ‪è‬יּוֹדוּ לַ‪ï‬שָּׁ‪û‬מַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם‪ ,‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר הִ‪é‬צְ‪õ‬לִ‪ï‬יחוּ בְּ‪ã‬יָ‪ָì‬דם‪ [56] .‬וַ‪è‬יַּ‪ì‬עֲ‪ô‬שׂוּ אֶ‪ä‬ת חֲ‪ë‬נֻ‪ó‬כַּ‪î‬ת הַ‪é‬מִ‪ñ‬זְ‪ê‬בּ ַ‪ë‬‬ ‫וַ‪è‬יַּ‪ì‬עֲ‪ô‬לוּ עוֹלוֹת בְּ‪ã‬שִׂ‪û‬מְ‪ñ‬חָ‪ë‬ה וַ‪è‬יִּ‪ì‬זְ‪ê‬בְּ‪ã‬חוּ זְ‪ê‬בָ‪ã‬חִ‪ë‬ים שְׁ‪û‬לָ‪ï‬מִ‪ñ‬ים וְ‪è‬תוָֹדה‪ [57] .‬וַ‪è‬יְּ‪ַì‬קשְּׁ‪û‬טוּ אֶ‪ä‬ת חֲ‪ë‬זִ‪ê‬ית‬

‫‪192‬‬

‫חנוכה‬

‫חנוכה‬

‫‪195‬‬

‫עֲ‪ô‬לִ‪ï‬ילוֹן לְ‪ï‬חֲ‪ë‬נֻ‪ó‬כָּ‪î‬ה ‪/‬‬

‫‪194‬‬

‫חנוכה‬

‫שַׁ‪û‬י צַ‪ְ'õ‬רָקה‬

‫תלך‪ '.‬ואכן‪ ,‬לכל מקום שאני הולך‪ ,‬אני לוקח אתי את החנוכייה הזאת‪ ,‬וגם‬ ‫לְ‪ï‬כָ‪î‬אן‪".‬‬ ‫"ומה זה 'כאן'?" שאלה רותי‪.‬‬ ‫"זהו עֵ‪ô‬מק פורג'‪ ",‬ענה החייל‪" ,‬ומחר יהיה פֹּה הְקָרב המַ‪ñ‬כִריע על חֵ‪ë‬ירוּתה של‬ ‫ארצות הברית‪ ".‬לא כל כך הבנתי כמה מילים‪ ,‬אבל את הַרעיוֹן הבנתי‪ .‬גם‬ ‫אני‪ ,‬אילו הייתה הארץ שלי כְּ‪î‬בוּשה‪ ,‬הייתי נלחם בשבילהּ‪.‬‬ ‫וּפתאוֹם שַׂ‪û‬מנוּ לב שאנחנו כבר לא לבד‪ :‬עוד חייל הצטרף אלינו ועוד אחד‪,‬‬ ‫ולאט לאט התַקבְּ‪ã‬צוּ סביבנוּ עַ‪ô‬שׂרות חיילים‪ ,‬שאור החנוכייה רוֹמֵ‪ñ‬ם את רוּחָ‪ë‬ם‬ ‫והֶ‪é‬עלה חיוּך על פְּ‪ö‬ניהם‪ .‬מישהו התחיל לשיר‪ .‬חַ‪ë‬ייָ‪ì‬לים הושיטו ידיים זה לזה‬ ‫וכמה מהם גם התחילו לרקוד‪ .‬העיניים שלהם‪ ,‬שעד לפני כמה דקות היו‬ ‫מלאות ייאוש‪ ,‬התחילו לזרוֹחַ‪ .ë‬אבל פתאום נפסקה השירה‪ ,‬והחיילים פּינו‬ ‫דרך לַ‪ï‬מְ‪ñ‬פַ‪ֵö‬קד שהתקרב אלינו‪ .‬אני ראיתי שהוא דוֹמֶ‪ñ‬ה כּמוֹ שתי טיפות חֵ‪ë‬לב‬ ‫לַ‪ְï‬דמוּת בַּ‪ã‬נֵ‪ó‬ר החמישי שלנו‪" .‬הנה המפקד‪ ,‬ג'ורג' ושינגטון‪ ",‬לָ‪ï‬חֲ‪ë‬שו החיילים‪.‬‬ ‫"אי‪ ,‬נכון‪ ,‬עכשיו נזכרתי‪ ",‬אמרה רותי‪" .‬זה ג'ורג' ושינגטון‪ ,‬מהדוֹלָ‪ï‬ר!"‬ ‫בהתחלה פחדתי שהמפקד יכעס על החייל היהודי בגלל האור שהוא הדליק‪,‬‬ ‫וִ‪è‬יפַ‪ö‬זֵ‪ê‬ר את החיילים‪ .‬אבל לא‪ :‬הוא חִ‪ë‬ייֵ‪ì‬ך‪" .‬מה המנורה הזאת‪ ,‬חייל?" הוא‬ ‫שאל‪ ,‬והתקרב אל החנוכייה‪ .‬החייל היהודי הסביר לו שזו חנוכייה‪ ,‬וסיפר לו‬ ‫על מִ‪ñ‬לחֶ‪ë‬מת המכּבים ועל ניצחון הַ‪é‬מְ‪ñ‬עַ‪ô‬טים על הרבים‪ .‬גם רותי ואני הוספנו‬ ‫כמה פְּ‪ָö‬רטים‪.‬‬ ‫"עוַֹדדת את רוחי‪ .‬הבריטים רבים‬ ‫ָ‪ü‬‬ ‫"תודה לך‪ ",‬אמר ג'ורג' ושינגטון ליהודי‪.‬‬ ‫מאִ‪ä‬תָ‪ü‬נו ומצבנו קשה‪ ,‬אבל סיפּור המכּבים מוכיח לי‪ ,‬כי לא אָ‪ä‬בְ‪ָã‬דה התקווה וכי‬ ‫אנו ננַ‪ó‬צֵ‪õ‬ח‪ .‬ואתם‪ ,‬ילדים‪ ",‬הוא פנה לעֶ‪ô‬ברנו‪" ,‬אל תישָ‪û‬ארו כאן‪ .‬בעוד שָ‪û‬עות‬ ‫אחדות יתחולל פֹּה קָרב קשה בינינו ובין הבריטים‪ ,‬והוא שיקבע אם תקום‬ ‫כאן מדינה חדשה וחופשית‪".‬‬ ‫גם אם רצינו לחכּוֹת עד מחר‪ ,‬לא יכולנו‪ .‬עלינו על הסְ‪ò‬ביבוֹנוֹר והמֵראנו‪.‬‬ ‫"לאָ‪ä‬ן?" שאל המחשב כהֶ‪é‬רגלו‪.‬‬ ‫אני רציתי להגיד "הביתה‪ ",‬אבל רותי הקדימה אותי ואמרה‪" :‬לשנת ‪,1778‬‬ ‫אל הבית של היהודי‪".‬‬ ‫לא הבנתי בשביל מה כל העניין‪ ,‬אבל רותי רק אמרה‪" :‬חַ‪ë‬כֵּ‪î‬ה ותראה!" אז‬ ‫חיכיתי וראיתי‪ .‬נָ‪ó‬חַ‪ë‬תנוּ ליד בַּ‪ã‬ית קטן‪ .‬על אֶ‪ä‬דן החלוֹן דלקה החנוכייה שראינו‬ ‫במחנה בעמק פורג' לפני שנה‪ ,‬כלומר לפני שלוש דקות‪.‬‬ ‫נכנסנו‪ .‬היהודי הכיר אותנו מיד וחִ‪ë‬יבֵּ‪ã‬ק אותנו בהִ‪é‬תַרגְ‪å‬שוּת‪" .‬אני כל כך שָׂ‪û‬מח‬ ‫שֶ‪û‬בָּ‪ã‬אתֶ‪ü‬ם‪ ",‬הוא אמר‪.‬‬ ‫ואז — אני נשבע לכם שזה נכון‪ ,‬תשאלו אפילו את רותי או את היהודי —‬ ‫נפתחה הדלת‪ ,‬ומי עמד בפתח? ג'ורג' ושינגטון‪ ,‬הנשיא הראשון של המדינה‬ ‫החדשה שקמה בינתיים‪ .‬הנשיא ניגש אל היהודי‪ ,‬הניח יד על כתפו ואמר‪:‬‬ ‫חנוכה‬

‫‪197‬‬

‫נר חמישי ‪/‬‬

‫אפרים סידון‬

‫שאני אֲ‪ä‬ספר לכם ששַ‪û‬רנו ואכלנו ושיחקנו ושמחנו והדלקנו? בסדר‪ ,‬אז ביום‬ ‫החמישי שַ‪û‬רנוּ וְ‪è‬אכלנו ושיחקנו ושמחנו והדלקנו‪ .‬ואבא אמר כל מיני‬ ‫משפטים אֲ‪ä‬רוּכּים וחכמים‪ ,‬כמו‪" :‬בכל מקום החנוּכייה משמשת סֵ‪ò‬מל לניצְ‪õ‬חון‬ ‫המְ‪ñ‬עַ‪ô‬טים על הרבּים‪ ",‬או‪" :‬החנוכייה היא נֶ‪ó‬שֶ‪û‬ק בּמלחמתם של בְּ‪ã‬נֵ‪ó‬י אוֹר בּבְ‪ã‬נֵ‪ó‬י‬ ‫חושֶ‪û‬ך‪".‬‬ ‫אני שרתי "באנוּ חושך לְ‪ï‬גָ‪ֵå‬רש"‪ .‬ורותי‪ ,‬שאוהבת לשאול‪ ,‬שאלה‪" :‬והחנוכייה‬ ‫עזרה לַ‪ï‬ניצחונות גם אחרי תקוּפת המכּבים?" ואבא אמר‪" :‬כן‪".‬‬ ‫אני הסתכלתי עליו ככה מהצַ‪õ‬ד‪ ,‬וחשבתי על מה שלמדנו בבית הספר על‬ ‫המלחמה בין האמריקנים לבין הבריטים לפני מָ‪ñ‬אתיים שנה בעֵ‪ô‬רך‪ ,‬ולא‬ ‫הבנתי איך חנוכיות יכלו לעזור במלחמה ההיא‪ ,‬למשל‪ ,‬ובסוף גם שאלתי את‬ ‫אבא‪ .‬אבא אמר שדווקא יש על זה סיפור‪ ,‬ואם לא היה מְ‪ñ‬אוּחָ‪ë‬ר — הוא היה‬ ‫מספר לנו אותו‪ .‬אבל כֵּ‪î‬יווָ‪è‬ן שמאוּחר — אז מחר‪ .‬וזה גם חרוּז וגם הַ‪é‬בטָ‪í‬חה‪.‬‬ ‫אז הלכנו‪ ,‬אחותי ואני‪ ,‬לחדר‪ .‬החנוכייה כבר ציפּתה לנו בַּ‪ã‬חֲ‪ë‬מישה נֵ‪ó‬רות‪ ,‬והנר‬ ‫החמישי קיבל פתאום צורה של איש חשוב‪ .‬רותי אמרה‪" :‬הי‪ ,‬האיש הזה‬ ‫מוכר לי‪ ,‬אבל אני לא זוכרת איפה ראיתי אותו‪ ".‬היא מכירה אנשים‬ ‫חשובים‪ ,‬רותי‪ ,‬רק לא תמיד זוֹכרת מאיפה‪.‬‬ ‫ואני קמתי ואמרתי בקול רם וצלול‪" :‬נס גדול היה פה‪ ,‬נס גדול היה פה‪ ,‬נס‬ ‫גדול‪ "...‬וסביבוֹנוֹר בלע סביבוֹמט‪ ,‬ואנחנו יצאנו לדרך‪ .‬אבל לאיזו דרך?‬ ‫טסנו וטסנו‪ ,‬ואז הופיעה על מסך המחשב כתובת‪" :‬פורג' וָ‪è‬אלי‪ ".1777 ,‬לא‬ ‫שאני ידעתי איפה זה בדיוּק‪ ,‬אבל רותי אמרה בְּ‪ã‬יַ‪ì‬דעָ‪ô‬נוּת‪" :‬זה עמק פורג'‪,‬‬ ‫באמריקה‪ ".‬היא מכירה מקומות חשובים‪ ,‬רותי‪.‬‬ ‫ובאמת‪ ,‬נחתנו באיזה עֵ‪ô‬מֶ‪ñ‬ק‪ .‬ראינו שאנחנו בתוך מחנה צבאי גדול‪ .‬השעה‬ ‫הייתה שעת לילה‪ .‬היה חושך ושקט‪ ,‬והקור היה נורא ממש‪ .‬אני חשבתי‬ ‫לעצמי שעוד נחזור הביתה בתור גלידת דני וארטיק רותי‪ .‬אבל הכי גרוּע היה‬ ‫מצב הרוח — לא שלנו‪ ,‬אלא של החיילים בַּ‪ã‬מַ‪ñ‬חֲ‪ë‬נה‪ .‬רובם לא יָ‪ì‬שנוּ אלא יָ‪ì‬שבוּ‬ ‫או שכבוּ בשקט‪ ,‬ועל פניהם ייאוּש ועֶ‪ô‬צב‪ .‬אף אחד לא דיבר‪ ,‬לא צחק‪ ,‬לא‬ ‫הדליק מדורה‪ .‬רק קור ועצבות וָ‪è‬חושך‪.‬‬ ‫אבל — רגע! מה האור הקטן הזה בִּ‪ְã‬קצֵ‪õ‬ה המחנה? ניגשנו‪ ,‬רותי ואני‪ ,‬לְ‪ï‬שָ‪û‬ם ו‪...‬‬ ‫לא תַ‪ü‬אמינוּ מה אנחנו רוֹאים? — חַ‪ë‬יָ‪ì‬יל יושב‪ ,‬וּלְ‪ï‬יָ‪ì‬דוֹ חנוּכייה וּבה חמישה נרות‪.‬‬ ‫ניגשנו אל החייל‪ ,‬ורותי נגעה בִּ‪ã‬כְ‪î‬תֵ‪ü‬פוֹ‪ .‬החייל הסתובב‪.‬‬ ‫"מה אתם עושים פה‪ ,‬ילדים?" הוא שאל‪.‬‬ ‫"ומה עושה פה החנוכייה?" שאלתי אני‪.‬‬ ‫"החנוכייה‪ ",‬חייך החייל‪" ,‬היא מתנה מאבא שלי‪ .‬לפני שנים‪ ,‬כשעזבתי את‬ ‫בית הוריי‪ ,‬נתן לי אותה אבא ואמר‪' :‬נרות חנוכה יאירו את דרכָך בכל אשר‬

‫‪196‬‬

‫חנוכה‬

‫"החנוכייה הזאת‪ ,‬שעל אדן החלון‪ ,‬וסיפורך על ניצחונות המכבים‪ ,‬הדליקו‬ ‫אור בלבי בלילה ההוא‪ ,‬לפני שנה‪ ,‬בעמק פורג'‪ .‬הרגשתי כי לא אני לבדי‬ ‫יוצא לקרב‪ ,‬אלא כל המכבים יוצאים עמי‪ .‬הַ‪é‬רשֵ‪û‬ה לי להעניק לך את המַ‪ñ‬זכֶּ‪î‬רת‬ ‫הזו‪".‬‬ ‫והוא תלה על חָ‪ë‬זֵ‪ê‬הוּ של היהודי מֶ‪ñ‬דליַ‪ì‬ית זהב‪ .‬הצצתי בה מֵ‪ñ‬הַ‪é‬צַ‪õ‬ד וראיתי שהיה‬ ‫ומתחתיה כתובת‪" :‬לאות תודה על אור נֶ‪ó‬רך‪,‬‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫עָ‪ô‬לֶ‪ï‬יה ציור של חנוכייה עם נר‪,‬‬ ‫ג'ורג' ושינגטון‪".‬‬ ‫חשבתי בלבי‪" :‬וּמה אתנו? הרי גם רותי ואני השתתפנו בסיפור חנוכה!"‬ ‫ושינגטון כאילו קרא את מחשבותי‪ .‬הוא התכופף‪ ,‬נשק לרותי ולי ותלה גם‬ ‫על צווארינו שתי מדליות זהב‪ ,‬ועליהן הכתובת "לילדים האמיצים‪".‬‬ ‫את המדליות שַׂ‪û‬מנו מתחת למטה‪ ,‬בארגז שבו היו גם כל שאר המזכרות‬ ‫ממסעותינו‪ .‬כדי שאם מישהו לא יאמין לסיפור — נוכל להַ‪é‬ראות‪.‬‬

‫ניצחון יהודה המכבי‪,‬‬ ‫פיטר פול רובנס‪ ,‬צייר‬ ‫הולנדי‪1640–1577 ,‬‬

‫‪198‬‬

‫חנוכה‬

‫אֵ‪ä‬יְך זֶ‪ê‬ה לִ‪ï‬הְ‪é‬יוֹת עֵ‪ô‬ץ ‪/‬‬ ‫פַּ‪ö‬עַ‪ô‬ם שָׁ‪û‬אַ‪ä‬לְ‪ï‬תִּ‪ü‬י עֵ‪ô‬ץ‪:‬‬ ‫"עֵ‪ô‬ץ‪ ,‬אֵ‪ä‬יְך זֶ‪ê‬ה לִ‪ï‬הְ‪é‬יוֹת עֵ‪ô‬ץ?"‬ ‫"אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה בְּ‪ã‬וַ‪è‬דַּ‪ç‬אי מִ‪ñ‬תְ‪ü‬לוֹצֵ‪õ‬ץ‪",‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר הָ‪é‬עֵ‪ô‬ץ‪.‬‬ ‫"ֹלא וָ‪ֹè‬לא‪ ",‬אָ‪ä‬מַ‪ְñ‬רתִּ‪ü‬י‪.‬‬ ‫"בִּ‪ְã‬רצִ‪õ‬ינוּת גְּ‪å‬מוָּרה‪.‬‬ ‫זֶ‪ê‬ה טוֹב אוֹ ַרע?"‬ ‫"ַרע?" תָּ‪ü‬מַ‪ñ‬הּ הָ‪é‬עֵ‪ô‬ץ‪" ,‬מַ‪ñ‬דּוּעַ‪"?ô‬‬ ‫ָ‪ü‬קוּע כָּ‪î‬ל‬ ‫"וְ‪ֹè‬לא אִ‪ä‬כְ‪î‬פַּ‪ö‬ת לְ‪ָï‬ך שֶׁ‪û‬אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה תּ ַ‪ô‬‬ ‫הַ‪é‬שָּׁ‪û‬בוּעַ‪"?ô‬‬ ‫"אֵ‪ä‬ינֶ‪ó‬נִּ‪ó‬י תָּ‪ü‬קוּעַ‪.ô‬‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י הֲ‪ֵé‬רי נָ‪ó‬טוּעַ‪".ô‬‬ ‫"וְ‪ֹè‬לא מִ‪ñ‬תְ‪ü‬חַ‪ë‬שֵּׁ‪û‬ק לְ‪ָï‬ך לִ‪ï‬פְ‪ö‬עָ‪ô‬מִ‪ñ‬ים‬ ‫לָ‪ï‬לֶ‪ï‬כֶ‪î‬ת לְ‪ï‬בַ‪ã‬קֵּ‪ú‬ר חֲ‪ë‬בֵ‪ִã‬רים‪,‬‬ ‫אוֹ לִ‪ְï‬ראוֹת מָ‪ñ‬ה נִ‪ó‬שְׁ‪û‬מַ‪ñ‬ע בִּ‪ã‬מְ‪ñ‬קוֹמוֹת‬ ‫אֲ‪ä‬חֵ‪ִë‬רים?"‬

‫דָּ‪ç‬תְ‪ü‬יָ‪ì‬ה בֶּ‪ã‬ן דּוֹר‬ ‫"וּבַ‪ã‬לַּ‪ï‬יְ‪ì‬לָ‪ï‬ה‪ ,‬כְּ‪î‬שֶׁ‪û‬כֻּ‪î‬לָּ‪ï‬ם יְ‪ì‬שֵׁ‪û‬נִ‪ó‬ים אָ‪ä‬ז מָ‪ñ‬ה?"‬ ‫"בַּ‪ã‬לַּ‪ï‬יְ‪ì‬לָ‪ï‬ה אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י מַ‪ñ‬אֲ‪ä‬זִ‪ê‬ין לַ‪ï‬דְּ‪ç‬מָ‪ñ‬מָ‪ñ‬ה‬ ‫ֵ‪ñ‬ע‬ ‫וְ‪è‬שׁוֹמ ַ‪ô‬‬ ‫אֵ‪ä‬יְך נוֹשֶׁ‪û‬מֶ‪ñ‬ת הָ‪é‬אֲ‪ָä‬דמָ‪ñ‬ה‪,‬‬ ‫אֵ‪ä‬יְך פֵּ‪ö‬רוֹת מַ‪ñ‬בְ‪ã‬שִׁ‪û‬ילִ‪ï‬ים‪,‬‬ ‫אֵ‪ä‬יְך יוְֹרִדים הַ‪é‬טְּ‪í‬לָ‪ï‬לִ‪ï‬ים‪.‬‬ ‫וּבְ‪ã‬תוְֹך עֲ‪ô‬נָ‪ó‬פַ‪ö‬י יְ‪ì‬שֵׁ‪û‬נִ‪ó‬ים גּוֹזָ‪ê‬לִ‪ï‬ים‬ ‫וַ‪è‬אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י שׁוֹמֵ‪ñ‬ר עַ‪ô‬ל שְׁ‪û‬נָ‪ó‬תָ‪ü‬ם‪".‬‬ ‫"אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י אוֹהֵ‪é‬ב אוֹתְ‪ָü‬ך עֵ‪ô‬ץ‪ ",‬אָ‪ä‬מַ‪ְñ‬רתִּ‪ü‬י‬ ‫וְ‪è‬הָ‪é‬לַ‪ï‬כְ‪î‬תִּ‪ü‬י אֶ‪ä‬ל גַּ‪å‬נִּ‪ó‬י‬ ‫וְ‪è‬נָ‪ó‬טַ‪í‬עְ‪ô‬תִּ‪ü‬י לִ‪ï‬י עֵ‪ô‬ץ‬ ‫מוּל חַ‪ë‬לּוֹנִ‪ó‬י‪.‬‬

‫יער‪ ,‬מנשה קדישמן‪ ,‬צייר ישראלי‬

‫"אֵ‪ä‬ין לִ‪ï‬י כָּ‪î‬ל צֶֹרְך לָ‪ï‬נוּד וְ‪è‬לָ‪ï‬נוּעַ‪.ô‬‬ ‫צִ‪õ‬פֳּ‪ִö‬רים מְ‪ñ‬זַ‪ê‬מְּ‪ñ‬רוֹת לִ‪ï‬י בְּ‪ã‬אֹפֶ‪ö‬ן ָקבוּעַ‪,ô‬‬ ‫פַּ‪ְö‬רפָּ‪ִö‬רים לִ‪ï‬י נוֹשְׁ‪ִû‬קים‪,‬‬ ‫מְ‪ñ‬לַ‪ï‬טֶּ‪í‬פֶ‪ö‬ת הָ‪é‬רוּחַ‪,ë‬‬ ‫וּלְ‪ï‬נֶ‪ó‬גֶ‪å‬ד עֵ‪ô‬ינַ‪ó‬י כָּ‪î‬ל הָ‪é‬אֹפֶ‪ö‬ק פָּ‪ö‬תוּחַ‪".ë‬‬

‫ט"ו בשבט‬

‫‪201‬‬

‫חַ‪ë‬ג הָ‪é‬אִ‪ä‬ילָ‪ï‬נוֹת ‪/‬‬ ‫ְראוּ שָׁ‪û‬נָ‪ó‬ה וְ‪è‬גַ‪å‬ם שִׁ‪û‬פְ‪ö‬טוּהָ‪— é‬‬ ‫מִ‪ñ‬י יָ‪ì‬פֶ‪ö‬ה בָּ‪ã‬הּ כָּ‪î‬אָ‪ä‬בִ‪ã‬יב?!‬ ‫אִ‪ä‬ם אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד יִ‪ì‬שְׁ‪û‬אַ‪ä‬ל "מַ‪ñ‬דּוּעַ‪"?ô‬‬ ‫מָ‪ñ‬ה נֹאמַ‪ñ‬ר וּמָ‪ñ‬ה נָ‪ó‬שִׁ‪û‬יב?‬ ‫"בֶּ‪ã‬ן אָ‪ָä‬דם‪,‬‬ ‫שִׂ‪û‬ימָ‪ñ‬ה לֵ‪ï‬ב!‬ ‫הָ‪é‬עוֹלָ‪ï‬ם מְ‪ñ‬לַ‪ï‬בְ‪ã‬לֵ‪ï‬ב‪...‬‬ ‫צִ‪õ‬יץ פִּ‪ö‬תַּ‪ü‬ח‪,‬‬ ‫נִ‪ó‬יב הֵ‪é‬נִ‪ó‬יב‪,‬‬ ‫אוֹר נִ‪ó‬תַּ‪ְü‬ך‪,‬‬ ‫זֶ‪ê‬ה אָ‪ä‬בִ‪ã‬יב!‬ ‫וְ‪è‬עַ‪ô‬ל כֵּ‪î‬ן הִ‪é‬נֵּ‪ó‬ה יָ‪ì‬צָ‪õ‬אנוּ‬ ‫מִ‪ñ‬ן הַ‪é‬בַּ‪ã‬יִ‪ì‬ת אֶ‪ä‬ל הָ‪ְé‬רחוֹב‬ ‫לְ‪ï‬הַ‪é‬גִּ‪å‬יד‪ :‬אָ‪ä‬בִ‪ã‬יב שֶׁ‪û‬לָּ‪ï‬נוּ‪,‬‬ ‫אֲ‪ä‬בִ‪ã‬יבֵ‪ã‬נוּ הַ‪é‬טּוֹבײַטוֹב‪,‬‬ ‫וְ‪è‬אֵ‪ä‬יכָ‪î‬כָ‪î‬ה‪,‬‬ ‫אֵ‪ä‬יְך נִ‪ó‬גְ‪å‬מֹל‬ ‫עִ‪ô‬ם יָ‪ְì‬דָך עַ‪ô‬ל הַ‪é‬כֹּל?‬ ‫קוֹל הַ‪é‬תּוֹר‪,‬‬ ‫תּוֹר הַ‪é‬צְּ‪õ‬חוֹק‪,‬‬ ‫צְ‪õ‬חוֹק הָ‪é‬אוֹר‬ ‫הַ‪é‬מָּ‪ñ‬תוֹק?‪...‬‬ ‫הָ‪é‬אָ‪ä‬בִ‪ã‬יב שָׁ‪û‬מַ‪ñ‬ע וַ‪è‬יֵּ‪ì‬ט אֶ‪ä‬ת‬ ‫פִּ‪ö‬יו אֵ‪ä‬לֵ‪ï‬ינוּ וַ‪è‬יִּ‪ì‬לְ‪ï‬אַ‪ä‬ט‪:‬‬ ‫"זֶ‪ê‬ה הַ‪é‬יּוֹם לִ‪ï‬י יוֹם הֻ‪é‬לֶּ‪ֶï‬דת‪,‬‬ ‫חֲ‪ë‬מִ‪ñ‬שָּׁ‪û‬ה עָ‪ô‬שָׂ‪û‬ר בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬בָ‪ã‬ט!‬ ‫בַּ‪ã‬בִּ‪ְã‬קעָ‪ô‬ה‬ ‫וּבָ‪ã‬הָ‪é‬ר‬ ‫חֲ‪ë‬גִ‪å‬יגָ‪å‬ה‬ ‫תְּ‪ü‬סֻ‪ò‬דַּ‪ç‬ר! קוּמוּײַקוּם‪,‬‬ ‫בּוֹאוּ בּוֹאוּ‬ ‫כָּ‪î‬ל הַ‪é‬יְּ‪ì‬קוּם יְ‪ì‬הִ‪é‬י פֹּה!"‬

‫‪200‬‬

‫ט"ו בשבט‬

‫נָ‪ó‬תָ‪ü‬ן אַ‪ä‬לְ‪ï‬תֶּ‪ְü‬רמַ‪ñ‬ן‬ ‫קוֹל שִׁ‪û‬יָרה‪,‬‬ ‫הָ‪é‬מוֹן רוֵֹקע‪,‬‬ ‫הָ‪é‬אָ‪ä‬בִ‪ã‬יב צוֹהֵ‪é‬ל כֻּ‪î‬לּוֹ –‬ ‫יוֵֹדע מָ‪ñ‬ה הֵ‪é‬בֵ‪ã‬אנוּ בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬בִ‪ã‬ילוֹ‪.‬‬ ‫הוּא יוֵֹדעַ‪ ,ô‬הוּא ַ‪ô‬‬ ‫כָּ‪î‬ל אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד‬ ‫יֶ‪ֶì‬רק שְׁ‪û‬תִ‪ü‬יל‬ ‫לְ‪ï‬מַ‪ñ‬תָּ‪ü‬ת‬ ‫לוֹ יוֹבִ‪ã‬יל‪.‬‬ ‫"הוֹי‪ ,‬אָ‪ä‬בִ‪ã‬יב‪,‬‬ ‫טוֹב הַ‪é‬שַּׁ‪û‬י?"‬ ‫הוּא מֵ‪ñ‬שִׁ‪û‬יב‪" :‬בְּ‪ã‬וַ‪è‬דַּ‪ç‬אי!"‬ ‫שדרה‪ ,‬שנות הײַ‪ ,60‬אורי רייזמן צייר ישראלי‪1997–1924 ,‬‬

‫ט"ו בשבט — גלגולו של חג ‪/‬‬

‫רבקה לוי‬

‫אבותינו היו עובדי אדמה וקרובים לטבע ולנוף‪ .‬הם התפרנסו מפרי האדמה‬ ‫ומגידול צאן‪ .‬הם שמו לב שהצומח והחי בארצנו מתעוררים בתקופת אמצע‬ ‫שבט והעצים מתחילים לפרוח וללבלב‪ .‬משום כך החליטו חז"ל )חכמינו‬ ‫זכרם לברכה( לקבוע את ט"ו בשבט כ"ראש השנה לאילן"‪ .‬הכוונה לא הייתה‬ ‫לקבוע חג אלא לציין תאריך בלוח השנה החקלאית‪ .‬התורה ציוותה על בני‬ ‫ישראל לתת מַ‪ñ‬עֲ‪ô‬שֵׂ‪û‬ר מפירות העצים של אותה שנה לכוהנים וללוויים‬ ‫שעבודתם הייתה בבית המקדש ולא היה להם מקור פרנסה‪ .‬כיוון שחל‬ ‫איסור לתת את המעשר מהפירות של השנה שעברה עבוּר המעשר של‬ ‫השנה החדשה‪ ,‬היה צורך לקבוע תאריך שבו התחילה שנת המס לתשלום‬ ‫מעשר מפירות האילן‪.‬‬ ‫בארצות הגולה השתנה אופיו של ט"ו בשבט‪ .‬בין היהודים התפשט המנהג‬ ‫לערוך ביום זה שולחן חגיגי ולאכול מפירות הארץ‪ ,‬לשתות יין מא"י‪ ,‬לקרוא‬ ‫פסוקים מהתורה ולספר מדרשים שעניינם עצים‪ .‬כך הביעו היהודים את‬ ‫הקשר העמוק והגעגועים העזים שהרגישו כלפי ארץ ישראל‪.‬‬ ‫לפני כארבע מאות שנה‪ ,‬בעיר צפת‪ ,‬הנהיגו טקס חדש‪" :‬סדר ליל ט"ו‬ ‫בשבט‪ ".‬אנשי צפת הסבו לשולחן חג‪ ,‬וקראו פרקים העוסקים בפירות‬ ‫מהמקורות היהודיים‪ .‬שתו ארבע כוסות יין וחיברו תפילה מיוחדת לחג‪.‬‬ ‫במהלך השנים נשכח מנהג זה ורק מעטים מקיימים אותו בימינו‪.‬‬ ‫בײַ‪ 1892‬כאשר הגיעו ראשוני החלוצים לא"י‪ ,‬הארץ הייתה צחיחה‪ .‬לא היו‬ ‫בה יערות‪ ,‬לא גינות נוי ולא צל‪ .‬בײַ‪ 1908‬יצאו ילדי ישראל ומוריהם בפעם‬ ‫הראשונה אל הטבע ובטקסים חגיגיים נטעו עצים כדי לעזור במלאכת ייעור‬ ‫הארץ‪ .‬כך התחילה מסורת חדשה ונוסף לט"ו בשבט השם‪" :‬חג הנטיעות"‪.‬‬ ‫ט"ו בשבט הוא יום הולדתה של הכנסת‪ ,‬בתאריך זה בשנת ‪ 1949‬נערכה‬ ‫הישיבה הראשונה של הכנסת בירושלים‪.‬‬ ‫כיום‪ ,‬במדינת ישראל‪ ,‬הרעיונות של הפרחת השממה‪ ,‬של אהבת הארץ‪ ,‬של‬ ‫קשר לאדמה ושל הגנת הטבע באים לידי ביטוי בנטיעות‪ ,‬באכילת פירות‬ ‫מתוקים ובטיולים בטבע‪ .‬ט"ו בשבט הוכרז "יום שמירת הטבע"‪.‬‬

‫‪202‬‬

‫ט"ו בשבט‬

‫"פוריםײַשפיל"‪ :‬מגילת אסתר ‪/‬‬ ‫קריין‪:‬‬

‫אחשורוש‪:‬‬ ‫קריין‪:‬‬ ‫ושתי‪:‬‬ ‫קריין‪:‬‬ ‫אחשורוש‪:‬‬ ‫קריין‪:‬‬

‫מרדכי‪:‬‬ ‫קריין‪:‬‬ ‫אחשורוש‪:‬‬ ‫קריין‪:‬‬

‫אחשורוש‪:‬‬

‫נתן אלתרמן‬

‫במשך מאות שנים‬ ‫נהגו קהילות יהודיות‬ ‫להמחיז מחזות שונים‬ ‫לפורים‪ .‬למחזות‬ ‫האלה קראו בשם‪:‬‬ ‫"פורים–שפיל" –‬ ‫משחק פורים‬

‫ויהי בימי אחשורוש‪ ,‬השליט הגדול‪ ,‬המהולל‪ ,‬על מאה‬ ‫ועשרים ושבע מדינות מהודו ועד כוש ועד בכלל‪ ,‬נערך‬ ‫משתה‪ ,‬חגיגה גדולה‪ ,‬כולם שתו יין‪ ,‬עסקו בזלילה‪.‬‬ ‫כבר שבעה ימים שותה אחשורוש‪ ,‬מלא הוא יין מכףײַרגל‬ ‫עד ראש‪ ,‬אך פתאום הוא מניח כוסו ואומר‪:‬‬ ‫משהו במשתה לי פה חסר‪ .‬אשתי היפה! הו‪ ,‬איפה אשתי?‬ ‫הביאו אליי חיש מהר את ושתי!‬ ‫אך ושתי היפה באותה שעה משתה גדול לנשים היא ערכה‪.‬‬ ‫ובהגיע פקודת המלך אליה‪ ,‬היא עוד רגע ממש יצאה מכליה‪:‬‬ ‫מה רוצה השיכור? אין לי זמן בשבילו! חזרו‪ ,‬השליחים‪ ,‬ובשמי‬ ‫מסרו לו‪ :‬עסקיי חשובים לא פחות משלו‪ ,‬אני עסוקה‪ ,‬וגם‬ ‫אינני דוגמנית‪ ,‬שאופיע בפני העדה השתיינית!‬ ‫כששמע אחשורוש את תשובת מלכָּ‪î‬תו‪ ,‬סמקה מרוב כעס אפילו‬ ‫קרחתו‪ .‬הוא צעק ובכוסו בשולחן הִ‪é‬כָּ‪î‬ה‪:‬‬ ‫מהיום — ושתי איננה מלכה! איזה חוסר משמעת‪ ,‬אישה‬ ‫סוררת! מיד אחפש לי מלכה אחרת!‬ ‫ושליחי המלך מיהרו לחוש לחפש נערות מהודו עד כּוּשׁ‪.‬‬ ‫ובשושן הבירה בזמן ההוא חי איש יהודי ושמו מרדכי‪ ,‬ולו‬ ‫בתײַדוד יפה‪ ,‬הלא היא אסתר‪ .‬אין לה אב ואם‪ ,‬בביתו תתגורר‪.‬‬ ‫ושליחי המלך הגיעו‪ ,‬מבקשים לקחת את אסתר להרמון‬ ‫הנשים‪.‬‬ ‫לבי עמך‪ ,‬אסתר‪ ,‬ואלוהינו עמך‪ ,‬הרי את נעימה ויפה כלײַכך‪.‬‬ ‫אם המלך חכם‪ ,‬ואפילו מעט‪ ,‬בך יבחר להיות מלכה מכל בת‪.‬‬ ‫שניםײַעשר חודשים חיכתה אסתר בתור‪ :‬בתמרוקים‪ ,‬בבשמים‪,‬‬ ‫ובשמן המור‪ ,‬עד הגיע תורה אל המלך לבוא‪ ,‬וכשראה אותה —‬ ‫אמר בלבו‪:‬‬ ‫זו יפה מכולן‪ ,‬מכולן רב חנהּ‪ ,‬מיד אמליכנה על כל המדינה!‬ ‫ואסתר המלכה‪ ,‬היפה הנעימה‪ ,‬לא גילתה מה דתה ומה עַ‪ô‬מהּ‪.‬‬ ‫ומרדכי יושב כל יום בשער הארמון לראות מה יקרה‪ ,‬ושם‪ ,‬בין‬ ‫ההמון‪ ,‬שמע כי שניים משומרי החצר את המלך רוצים להרוג‪.‬‬ ‫הוא מיהר‪ ,‬את הסוד הנורא לאסתר גילה‪ ,‬המלך — את השניים‬ ‫על עץ תלה!‬ ‫כתבו בספר חיש‪ ,‬זה נס‪ ,‬חיײַראשי‪ ,‬איך מרדכי היהודי כאן‬ ‫הציל את נפשי‪.‬‬

‫פורים‬

‫‪205‬‬

‫שִׁ‪û‬כּוֹר כְּ‪î‬לוֹט ‪/‬‬

‫חַ‪ë‬גִּ‪å‬ית בֶּ‪ã‬נְ‪ó‬זִ‪ê‬ימָ‪ñ‬ן‬

‫תָּ‪ü‬מִ‪ñ‬יד מַ‪ñ‬מָּ‪ñ‬שׁ לִ‪ï‬כְ‪î‬בוֹד פּוִּרים‬ ‫גַּ‪å‬ם הַ‪é‬שָּׁ‪û‬מַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם מִ‪ñ‬תְ‪ü‬אַ‪ä‬פְּ‪ִö‬רים‬ ‫וּבֵ‪ã‬ין יוּד גִּ‪å‬ימֶ‪ñ‬ל לְ‪ï‬טֵ‪í‬ית וָ‪è‬ו‬ ‫מוֹפִ‪ö‬יעַ‪ ô‬בַּ‪ã‬שָּׁ‪û‬מַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם עָ‪ô‬ב‪.‬‬ ‫הוּא מִ‪ñ‬תְ‪ü‬הַ‪é‬לֵּ‪ְï‬ך לוֹ שָׁ‪û‬ם שָׁ‪û‬תוּי‪,‬‬ ‫כְּ‪î‬מוֹ שָׁ‪û‬כַ‪î‬ח אֶ‪ä‬ת הָ‪é‬עִ‪ô‬תּוּי‪,‬‬ ‫וְ‪è‬צוֹעֲ‪ִô‬קים לוֹ מִ‪ñ‬סָּ‪ò‬בִ‪ã‬יב‪:‬‬ ‫"עֲ‪ô‬צֹר‪ ,‬חֲ‪ë‬בִ‪ã‬יבִ‪ã‬י‪ ,‬פֹּה אָ‪ä‬בִ‪ã‬יב!‬ ‫פֹּה יְ‪ì‬לָ‪ִï‬דים לָ‪ï‬בְ‪ã‬שׁוּ מַ‪ñ‬דִּ‪ç‬ים‪,‬‬ ‫פֹּה יֵ‪ì‬שׁ קוֹסְ‪ò‬מִ‪ñ‬ים וְ‪è‬שׁוְֹדִדים‪,‬‬ ‫פֹּה נְ‪ó‬עָ‪ô‬רוֹת כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר מְ‪ñ‬טַ‪í‬יְּ‪ì‬לוֹת‬ ‫בְּ‪ã‬תַ‪ü‬חְ‪ë‬פּוֹשׂוֹת כֹּה ַקלִּ‪ï‬ילוֹת!"‬ ‫אַ‪ְä‬ך הֶ‪é‬עָ‪ô‬נָ‪ó‬ן שִׁ‪û‬כּוֹר כְּ‪î‬לוֹט‪,‬‬ ‫גַּ‪å‬ם הוּא רוֹצֶ‪õ‬ה ְקצָ‪õ‬ת לְ‪ï‬בַ‪ã‬לּוֹת‪.‬‬ ‫לוֹ ֹלא אִ‪ä‬כְ‪î‬פַּ‪ö‬ת מָ‪ñ‬ה שֶׁ‪û‬אוֹמְ‪ִñ‬רים‪,‬‬ ‫גַּ‪å‬ם הוּא חוֹגֵ‪å‬ג אֶ‪ä‬ת חַ‪ë‬ג פּוִּרים‪,‬‬ ‫וְ‪è‬עִ‪ô‬ם הָ‪é‬רוּחַ‪ ë‬הַ‪é‬שִּׁ‪û‬כּוֹר‬ ‫מֵ‪ñ‬בִ‪ã‬יא הָ‪é‬רוּחַ‪ ë‬מַ‪ñ‬שָּׁ‪û‬ב שֶׁ‪û‬ל ֹקר‬ ‫אוּלַ‪ï‬י צָ‪ִõ‬ריְך פָּ‪ö‬שׁוּט מְ‪ñ‬אוֹד‬ ‫אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬שָּׁ‪û‬מַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם לְ‪ï‬הַ‪é‬טְ‪í‬עוֹת‬ ‫עַ‪ô‬ל הֶ‪é‬עָ‪ô‬נָ‪ó‬ן לְ‪ï‬הַ‪é‬עֲ‪ִô‬רים‬ ‫שֶׁ‪ֹּû‬לא יֵ‪ַì‬דע מָ‪ñ‬תַ‪ü‬י פּוִּרים‬ ‫גַּ‪å‬ם הַ‪é‬שָּׁ‪û‬נָ‪ó‬ה — כָּ‪î‬לײַכָּ‪ְî‬ך חֲ‪ë‬בָ‪ã‬ל —‬ ‫שׁוּב נֶ‪ó‬הֱ‪ַé‬רס הַ‪é‬קַּ‪ְú‬רנָ‪ó‬בָ‪ã‬ל‬ ‫כִּ‪î‬י הָ‪é‬אָ‪ä‬בִ‪ã‬יב שִׁ‪û‬נָּ‪ó‬ה פָּ‪ö‬נָ‪ó‬יו‬ ‫וְ‪è‬הִ‪é‬תְ‪ü‬חַ‪ë‬פֵּ‪ö‬שׂ פִּ‪ö‬תְ‪ü‬אוֹם לִ‪ï‬סְ‪ò‬תָ‪ü‬ו‪.‬‬

‫‪204‬‬

‫פורים‬

‫המן מילא פקודת אחשורוש‪ ,‬ולביתו שב אבל וחפוי ראש‪ .‬אך‬ ‫קריין‪:‬‬ ‫שליחי המלך קראו לו מהר לבוא למשתה שהכינה אסתר‪.‬‬ ‫אחשורוש‪ :‬מה נעים המשתה שהכנת‪ ,‬מלכתי אמרי מה בקשתך — ואתן‬ ‫פקודתי!‬ ‫בקשתי — את עמי לא להשמיד‪ ...‬איש רע את כולנו רוצה‬ ‫אסתר‪:‬‬ ‫להמית!‬ ‫אחשורוש‪ :‬המן? האומנם? זה אשר זמם? מיד אשלח רצים לכל המדינות‪,‬‬ ‫לדעת‪ :‬ביהודים — אף באצבע לרע לא לגעת! והמן הרשע — אם‬ ‫זהו זממו‪ ,‬על העץ שהכין — ייתלה בעצמו!‬ ‫ליהודים היתה שמחה ואורה‪ ,‬הפחד סר‪ ,‬נעלמה הצרה‪ .‬בני‬ ‫קריין‪:‬‬ ‫ישראל שמחים‪ ,‬מאושרים‪ ,‬אוכלים‪ ,‬שותים‪ ,‬חוגגים ושרים‪ .‬בכל‬ ‫הערים‪ ,‬בכל המדינות‪ ,‬שולחים איש לרעהו מנות‪ .‬מהללים את‬ ‫אסתר ואת מרדכי‪ ,‬שהצילו עמם מהשמד‪ ,‬והוא חי! מרדכי‬ ‫נעשה שר גדול במדינה‪ ,‬בכל בית ישראל גילה ורינה‪ .‬מאז ועד‬ ‫היום בניײַהעם מזמרים שיר תודה כל שנה בחג הפורים!‬

‫משלוח מנות בפורים‪ ,‬מרק שגאל‪ ,‬צייר צרפתי ‪1985–1887‬‬ ‫פורים‬

‫‪207‬‬

‫קריין‪:‬‬ ‫אחשורוש‪:‬‬ ‫קריין‪:‬‬ ‫המן‪:‬‬ ‫מרדכי‪:‬‬ ‫המן‪:‬‬ ‫קריין‪:‬‬ ‫מרדכי‪:‬‬ ‫אסתר‪:‬‬ ‫מרדכי‪:‬‬ ‫קריין‪:‬‬ ‫אחשורוש‪:‬‬ ‫אסתר‪:‬‬ ‫קריין‪:‬‬ ‫אחשורוש‪:‬‬ ‫המן‪:‬‬

‫אחשורוש‪:‬‬

‫‪206‬‬

‫פורים‬

‫בימים ההם בשושן היפה בערים שר אחד התנשא בין כל‬ ‫השרים‪ .‬על אחשורוש מכולם הוא אהוב נאמן‪ ,‬ושמו של השר‪,‬‬ ‫כידוע‪ ,‬המן‪ .‬והמלך אחשורוש ציווה על עבדיו‪:‬‬ ‫כשהמן עובר — השתחוו לפניו!‬ ‫וכשהמן עבר בשער‪ ,‬כרע כל העם‪ .‬רק איש אחד ויחיד לא‬ ‫השתחווה‪ :‬מרדכי היהודי שם ניצב בשלווה‪ .‬המן אז רגז‪ ,‬רעם‬ ‫וזעם‪:‬‬ ‫הכיצד? מהמלך יש צו!‬ ‫אני יהודי‪ ,‬שמי מרדכי‪ ,‬על ברכיי אכרע רק לפני אלוהיי!‬ ‫יהודי? איזה עם חצוף וגאה! את פני המלך מיד אראה‪ ,‬בטבעתי‬ ‫אחתום מכתב לכל עושי המלאכה‪ :‬להשמיד ביום אחד את כל‬ ‫היהודים בממלכה!‬ ‫ומרדכי לבש שק ואת בגדו קרע‪ ,‬ויצעק צעקה גדולה ומרה‪.‬‬ ‫לאסתר הוא סיפר כל מה שקרה ואת תוכניתו של המן הנורא‪.‬‬ ‫לכי אל המלך‪ ,‬בקשי רחמיו‪ ,‬לפני שיישפך הדם הרב!‬ ‫אבל לארמון לא אוכל לבוא אלא רק אם המלך קורא לי‬ ‫בעצמו!‬ ‫אסתר‪ ,‬התחזקי‪ ,‬אין כל ברירה‪ ,‬אחרת — עמך וגם את — בצרה!‬ ‫ואסתר את בגדי מלכותה לבשה‪ ,‬מול פתח הארמון ניצבה‪,‬‬ ‫חששה‪ .‬ויראה המלך את יופיה הרב‪ ,‬ויושט אליה את שרביט‬ ‫הזהב‪.‬‬ ‫אמרי‪ ,‬יפתי‪ ,‬מה בקשתך‪ ,‬עד חצי המלכות — אמלא משאלתך!‬ ‫משתה אני עורכת מחר‪ .‬בבוא הזמן רצוני שתבוא — גם אתה‪,‬‬ ‫גם המן‪.‬‬ ‫בלילה ההוא שנת המלך נדדה‪ .‬בספר הזיכרונות הוא קרא וידע‪,‬‬ ‫איך הציל מרדכי את נפשו — שלו‪ ,‬והחליט מיד לשלם לו‬ ‫כגמולו‪.‬‬ ‫המן‪ ,‬אתה חכם‪ .‬הן הרבית לקרוא‪ .‬מה ייעשה לאיש אשר המלך‬ ‫חפץ ביקרו?‬ ‫)לעצמו( מי האיש? אנוכי — בוודאי‪ ,‬בכל הממלכה אין כוח‬ ‫ככוחי! )למלך( ילבש האיש בגדי מלכות‪ ,‬על סוס המלך‬ ‫ירכיבוהו‪ ,‬ברחובות העיר על הסוס יובילוהו‪ ,‬ושר המלך לפניו‬ ‫לא יחדל לקרוא‪ :‬ככה ייעשה לאיש שהמלך חפץ ביקרו!‬ ‫טוב אשר אמרת‪ .‬קח הלבוש והסוס‪ ,‬ולמרדכי היהודי עשה זאת‬ ‫בלי היסוס! )המן מרכיב את מרדכי על גבו‪ ,‬סובב וצועק‪ :‬ככה‬ ‫ייעשה‪(...‬‬

‫ְ‪û‬לוֹח מָ‪ñ‬נוֹת‬ ‫מִ‪ñ‬שׁ ַ‪ë‬‬ ‫בִּ‪ã‬מְ‪ñ‬גִ‪å‬לַּ‪ï‬ת אֶ‪ä‬סְ‪ò‬תֵּ‪ü‬ר נֶ‪ó‬אֱ‪ä‬מַ‪ñ‬ר‪" :‬וַ‪è‬יִּ‪ì‬כְ‪î‬תֹּב מָ‪ְñ‬רדְּ‪ç‬כַ‪î‬י אֶ‪ä‬תײַהַ‪é‬דְּ‪ç‬בָ‪ִã‬רים הָ‪é‬אֵ‪ä‬לֶּ‪ï‬ה וַ‪è‬יִּ‪ì‬שְׁ‪û‬לַ‪ï‬ח‬ ‫סְ‪ò‬פָ‪ִö‬רים אֶ‪ä‬לײַכָּ‪î‬לײַהַ‪é‬יְּ‪ì‬הוִּדים אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר בְּ‪ã‬כָ‪î‬לײַמְ‪ִñ‬דינוֹת הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך אֲ‪ä‬חַ‪ë‬שְׁ‪û‬וֵ‪è‬רוֹשׁ‬ ‫הַ‪é‬קְּ‪ú‬רוֹבִ‪ã‬ים וְ‪è‬הָ‪ְé‬רחוִֹקים‪ :‬לְ‪ַï‬קיֵּ‪ì‬ם עֲ‪ô‬לֵ‪ï‬יהֶ‪é‬ם לִ‪ï‬הְ‪é‬יוֹת עֹשִׂ‪û‬ים אֶ‪ä‬ת יוֹם אַ‪ְä‬רבָּ‪ã‬עָ‪ô‬ה‬ ‫עָ‪ô‬שָׂ‪û‬ר לְ‪ï‬חֶֹדשׁ אֲ‪ָä‬דר וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת יוֹםײַחֲ‪ë‬מִ‪ñ‬שָּׁ‪û‬ה עָ‪ô‬שָׂ‪û‬ר בּוֹ בְּ‪ã‬כָ‪î‬לײַשָׁ‪û‬נָ‪ó‬ה וְ‪è‬שָׁ‪û‬נָ‪ó‬ה‪ :‬כַּ‪î‬יָּ‪ì‬מִ‪ñ‬ים‬ ‫אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬רײַנָ‪ó‬חוּ בָ‪ã‬הֶ‪é‬ם הַ‪é‬יְּ‪ì‬הוִּדים מֵ‪ñ‬אוֹיְ‪ì‬בֵ‪ã‬יהֶ‪é‬ם וְ‪è‬הַ‪é‬חֶֹדשׁ אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר נֶ‪ó‬הְ‪é‬פַ‪ְö‬ך לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם מִ‪ñ‬יָּ‪ì‬גוֹן‬ ‫לְ‪ï‬שִׂ‪û‬מְ‪ñ‬חָ‪ë‬ה וּמֵ‪ñ‬אֵ‪ä‬בֶ‪ã‬ל לְ‪ï‬יוֹם טוֹב‪ ,‬לַ‪ï‬עֲ‪ô‬שׂוֹת אוֹתָ‪ü‬ם יְ‪ì‬מֵ‪ñ‬י מִ‪ñ‬שְׁ‪û‬תֶּ‪ü‬ה וְ‪è‬שִׂ‪û‬מְ‪ñ‬חָ‪ë‬ה‬ ‫וּמִ‪ñ‬שְׁ‪ֹû‬לחַ‪ ë‬מָ‪ñ‬נוֹת אִ‪ä‬ישׁ לְ‪ֵï‬רעֵ‪ô‬הוּ וּמַ‪ñ‬תָּ‪ü‬נוֹת לָ‪ï‬אֶ‪ä‬בְ‪ã‬יוֹנִ‪ó‬ים‪".‬‬

‫)מגילת אסתר ט‪ ,‬כ–כב(‬

‫לְ‪ï‬שַׂ‪û‬מֵּ‪ñ‬ח לֵ‪ï‬ב‬ ‫מוּטָ‪í‬ב לְ‪ï‬אָ‪ָä‬דם לְ‪ï‬הַ‪ְé‬רבּוֹת בְּ‪ã‬מַ‪ñ‬תְּ‪ü‬נוֹת אֶ‪ä‬בְ‪ã‬יוֹנִ‪ó‬ים מִ‪ñ‬לְּ‪ï‬הַ‪ְé‬רבּוֹת בִּ‪ã‬סְ‪ò‬עֻ‪ô‬דָּ‪ç‬תוֹ‬ ‫וּבְ‪ã‬מִ‪ñ‬שְׁ‪û‬לוֹחַ‪ ë‬מָ‪ñ‬נוֹת לְ‪ֵï‬רעָ‪ô‬יו‪ ,‬שֶׁ‪û‬אֵ‪ä‬ין שָׁ‪û‬ם שִׂ‪û‬מְ‪ñ‬חָ‪ë‬ה גְּ‪å‬דוֹלָ‪ï‬ה וּמְ‪ñ‬פֹאָ‪ָä‬רה אֶ‪ä‬לָּ‪ï‬א‬ ‫לְ‪ï‬שַׂ‪û‬מֵּ‪ñ‬חַ‪ ë‬לֵ‪ï‬ב עֲ‪ô‬נִ‪ó‬יִּ‪ì‬ים וִ‪è‬יתוֹמִ‪ñ‬ים וְ‪è‬אַ‪ä‬לְ‪ï‬מָ‪ñ‬נוֹת וְ‪è‬גֵ‪ִå‬רים‪.‬‬ ‫———‬

‫אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל מִ‪ñ‬י שֶׁ‪û‬נּוֹעֵ‪ô‬ל דַּ‪ç‬לְ‪ï‬תוֹת חֲ‪ë‬צֵ‪õ‬רוֹ וְ‪è‬אוֹכֵ‪î‬ל וְ‪è‬שׁוֹתֶ‪ü‬ה הוּא וּבָ‪ã‬נָ‪ó‬יו וְ‪è‬אִ‪ä‬שְׁ‪û‬תּוֹ וְ‪è‬אֵ‪ä‬ינוֹ‬ ‫מַ‪ñ‬אֲ‪ä‬כִ‪î‬יל וּמַ‪ñ‬שְׁ‪ֶû‬קה לָ‪ï‬עֲ‪ô‬נִ‪ó‬יִּ‪ì‬ים וּלְ‪ï‬מָ‪ֵñ‬רי נֶ‪ó‬פֶ‪ö‬שׁ אֵ‪ä‬ין זוֹ שִׂ‪û‬מְ‪ñ‬חַ‪ë‬ת מִ‪ñ‬צְ‪õ‬וָ‪è‬ה‪ ,‬אֶ‪ä‬לָּ‪ï‬א‬ ‫שִׂ‪û‬מְ‪ñ‬חַ‪ë‬ת כְּ‪ֵî‬רסוֹ‪...‬‬

‫)מתוך משנֵ‪ó‬ה תורה להָ‪ַé‬רמְ‪ñ‬בַּ‪"ã‬ם‪ ,‬הִ‪é‬לכוֹת מְ‪ñ‬גילה(‬

‫‪209‬‬

‫תְּ‪ü‬פִ‪ö‬לַּ‪ï‬ת "עַ‪ô‬ל הַ‪é‬נִּ‪ó‬סִּ‪ò‬ים"‬ ‫עַ‪ô‬ל הַ‪é‬נִּ‪ó‬סִּ‪ò‬ים וְ‪è‬עַ‪ô‬ל הַ‪é‬פֻּ‪ְö‬רָקן וְ‪è‬עַ‪ô‬ל הַ‪é‬גְּ‪å‬בוּרוֹת וְ‪è‬עַ‪ô‬ל הַ‪é‬תְּ‪ü‬שׁוּעוֹת‬ ‫וְ‪è‬עַ‪ô‬ל הַ‪é‬נִּ‪ó‬פְ‪ö‬לָ‪ï‬אוֹת וְ‪è‬עַ‪ô‬ל הַ‪é‬נֶּ‪ó‬חָ‪ë‬מוֹת וְ‪è‬עַ‪ô‬ל הַ‪é‬מִּ‪ñ‬לְ‪ï‬חָ‪ë‬מוֹת‪,‬‬ ‫שֶׁ‪û‬עָ‪ô‬שִׂ‪û‬יתָ‪ ü‬לַ‪ï‬אֲ‪ä‬בוֹתֵ‪ü‬ינוּ בַּ‪ã‬יָּ‪ì‬מִ‪ñ‬ים הָ‪é‬הֵ‪é‬ם בַּ‪ã‬זְּ‪ê‬מַ‪ñ‬ן הַ‪é‬זֶּ‪ê‬ה‪.‬‬ ‫בִּ‪ã‬ימֵ‪ñ‬י מָ‪ְñ‬רדְּ‪ç‬כַ‪î‬י וְ‪è‬אֶ‪ä‬סְ‪ò‬תֵּ‪ü‬ר בְּ‪ã‬שׁוּשַׁ‪û‬ן הַ‪é‬בִּ‪ã‬יָרה‪,‬‬ ‫כְּ‪î‬שֶׁ‪û‬עָ‪ô‬מַ‪ñ‬ד עֲ‪ô‬לֵ‪ï‬יהֶ‪é‬ם הָ‪é‬מָ‪ñ‬ן הָ‪ָé‬רשָׁ‪û‬ע‪,‬‬ ‫בִּ‪ã‬קֵּ‪ú‬שׁ לְ‪ï‬הַ‪é‬שְׁ‪û‬מִ‪ñ‬יד לַ‪ï‬הֲ‪ֹé‬רג וּלְ‪ï‬אַ‪ä‬בֵּ‪ã‬ד אֶ‪ä‬ת כָּ‪î‬ל הַ‪é‬יְּ‪ì‬הוִּדים‬ ‫מִ‪ñ‬נַּ‪ó‬עַ‪ô‬ר וְ‪è‬עַ‪ô‬ד זָ‪ֵê‬קן טַ‪í‬ף וְ‪è‬נָ‪ó‬שִׁ‪û‬ים בְּ‪ã‬יוֹם אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד‪,‬‬ ‫בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬לשָׁ‪û‬ה עָ‪ô‬שָׂ‪û‬ר לְ‪ï‬חֶֹדשׁ שְׁ‪û‬נֵ‪ó‬ים עָ‪ô‬שָׂ‪û‬ר‪ ,‬הוּא חֶֹדשׁ אֲ‪ָä‬דר‪,‬‬ ‫וּשְׁ‪û‬לָ‪ï‬לָ‪ï‬ם לָ‪ï‬בוֹז‪.‬‬ ‫וְ‪è‬אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה בְּ‪ַã‬רחֲ‪ë‬מֶ‪ñ‬יָך הָ‪ַé‬רבִּ‪ã‬ים הֵ‪é‬פַ‪ְö‬רתָּ‪ ü‬אֶ‪ä‬ת עֲ‪ô‬צָ‪õ‬תוֹ‪ ,‬וְ‪ִè‬קלְ‪ַï‬קלְ‪ï‬תָּ‪ ü‬אֶ‪ä‬ת מַ‪ñ‬חֲ‪ë‬שַׁ‪û‬בְ‪ã‬תּוֹ‪,‬‬ ‫וַ‪è‬הֲ‪é‬שֵׁ‪û‬בוֹתָ‪ ü‬לוֹ גְ‪å‬מוּלוֹ בְּ‪ֹã‬ראשׁוֹ‪,‬‬ ‫וְ‪è‬תָ‪ü‬לוּ אוֹתוֹ וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת בָּ‪ã‬נָ‪ó‬יו עַ‪ô‬ל הָ‪é‬עֵ‪ô‬ץ‪.‬‬ ‫)מתוך סידור התפילה(‬

‫‪208‬‬

‫תפילת "על ה ִנ‪ó‬סים"‬ ‫נאמרת גם בחנוכה‬ ‫וגם בפורים‪ .‬חנוכה‬ ‫ופורים הם חגים‬ ‫מִ‪ְñ‬דַרבָּ‪ã‬נָ‪ó‬ן‪ ,‬כלומר נקבעו‬ ‫על ידי חכמים ורבנים‬ ‫ואינם כתובים בתורה‪.‬‬ ‫הנסים של חנוכה והנס‬ ‫של פורים קרו לעם‬ ‫ישראל דורות רבים‬ ‫לאחר מתן תורה‪ .‬נס‬ ‫פורים אירע בפרס‬ ‫כײַ‪ 950‬שנה לאחר מתן‬ ‫תורה‪ .‬מתתיהו ובניו‬ ‫חיו בארץ ישראל‬ ‫כײַ‪ 1150‬שנה לאחר‬ ‫מתן תורה‪.‬‬

‫הִ‪é‬פנינו מבטֵ‪í‬ינו לִ‪ï‬פְ‪ö‬אַ‪ä‬ת מַ‪ñ‬ערב‪ ,‬ושָ‪û‬ם‪ ,‬ליד שער הכדורײַרגל של מגרש‬ ‫המשחקים‪ ,‬צָ‪õ‬צה מן דמות משונה — ספק דחליל‪ ,‬ספק ליצן‪ .‬עודנו לוֹטשים‬ ‫עינֵ‪ó‬ינו — וקול משונה עוד יותר בָּ‪ã‬קע מתוך הדמות‪.‬‬ ‫"אביָ‪ì‬תר! אבײַיײַתררר!"‬ ‫"נדמה לי שזאת נורית‪ ",‬אמר אביתר‪" .‬אני אלך ואראה‪ .‬חכו לי פֹּה‪".‬‬ ‫הוא הלך לעבר ה"דחליל"‪ ,‬ואנחנו ישבו ופִ‪ö‬טפטנו לנו‪ .‬תיארנו לעצמֵ‪ñ‬נו‪ ,‬כי‬ ‫נורית התחפשה השנה לדחליל‪ ,‬והֵריהי עומדת מרחוק‪ ,‬כמִ‪ñ‬תגָ‪å‬רה באביָ‪ì‬תר‪ ,‬ואם‬ ‫אך יופיע — תימָ‪ñ‬לט‪" .‬גם כן פחדנית‪ ",‬לִ‪ï‬גלגה תמי‪.‬‬ ‫עברו חמש עשרה דקות ואביתר טֶ‪í‬רם בא‪ .‬הִ‪é‬בּטנו לעבר הדחליל והוא עדיין‬ ‫ניצב שם‪ ,‬אף כי נדמה לנו שזָ‪ê‬ז מעט‪" .‬מישהו ראה שם מקוֹדם את הדחליל?"‬ ‫שאלתי‪" .‬לא‪ ",‬ענה לי שַׁ‪û‬ייְ‪ֶì‬קה‪" ,‬פתאום צץ‪" ".‬מה פירוש פתאום?" "מתוך‬ ‫האדמה‪ ,‬טמבל‪' ,‬תָ‪ü‬ה לא מבין?" "נכון‪ ,‬מתוך האדמה‪ ",‬נשמע קולו של אַ‪ä‬פריָקני‬ ‫אחד‪ ,‬שלא היה אלא דני השמן‪" .‬שטויות‪ ,‬יצאתם מדעתכם?!" קרא דוֹבֶ‪ã‬ה'לֶ‪ï‬ה‪,‬‬ ‫ידידו של אביתר‪" ,‬אתם כולכם מבוּלבּלים‪ ,‬בואו נראה מה זה שָ‪û‬ם‪ ,‬ודי‪".‬‬ ‫"לא צריך ללכת‪ ",‬צייץ קול משונה בינֵ‪ó‬ינו‪ ,‬והפעם צץ לו‪ ,‬כמִ‪ñ‬תחת לאדמה‪,‬‬ ‫אביתר עם שני אקדחיו וניצב בתוכֵ‪î‬נו‪ .‬קול מוזר היה לו‪ ,‬לאביתר‪ ,‬והמסֵ‪ò‬כה‬ ‫הייתה הֲ‪é‬דוּקה לפניו‪ ,‬ומִ‪ñ‬טפחתוֹ האדומה מקומטת יותר מכפי שְראינוּהָ‪.é‬‬ ‫"מה קרה‪ ,‬אביתר?" שאל דובה'לה‪ ,‬מודאג ומוטרד‪.‬‬ ‫אביתר ָרמז באקדחיו לעבר הדחליל וצייץ‪" :‬שם — נורית! בואו! נלך‬ ‫להרביץ!" והוא רץ ראשון לעבר הדחליל‪ ,‬וכולנו אחריו בחֶ‪ë‬דווה‪ ,‬בשׂמחה‬ ‫ובתרוּעת שׂשׂון‪ .‬אכן‪ ,‬נורית היא‪ ,‬נורית ולא אחרת‪ ,‬שהתחפשה לדחליל‪.‬‬ ‫הפעם נעלֶ‪ï‬ה אותה על ראש התוֶֹרן של אוניית השודדים שלנו‪ ,‬את המלשינה‬ ‫הזאת! הפעם תֵ‪ü‬דע את עוֹצֶ‪õ‬ם יָ‪ֵì‬דנוּ‪ .‬הפורים לא יהיה משעמם עוד‪ .‬הנה היא‪,‬‬ ‫נורית‪ ,‬לבושה שׂקים וִקרעי בגדים‪ ,‬ומִ‪ñ‬צנֶ‪ó‬פת דחליל משונה לֹראשהּ‪ .‬בגדים‬ ‫בָּ‪ã‬לים אלה לא יהיו לה למָ‪ñ‬גן‪ ,‬תהיה שִ‪û‬כבָ‪ã‬תם עָ‪ô‬בה כאשר תהיה‪ .‬חֲ‪ë‬בוֹט בה‪,‬‬ ‫חֲ‪ë‬בוֹט! אחת‪ ,‬שתיים‪ ,‬שלוש‪...‬‬ ‫הִ‪é‬תַ‪ü‬רנו את שׂקי הדחליל‪ ,‬השלכנו את מעילָ‪ï‬יו ופָ‪ö‬רמנו את סרטיו וקישוָּריו‪,‬‬ ‫ואת תִ‪ü‬סבּוֹכת חוטי הברזל שלָ‪ï‬פְ‪ö‬פה אותה‪ ,‬והנה — לתדהֵ‪é‬מָ‪ñ‬תנו הנוראה מצאנו‬ ‫בפנים‪ ,‬קשור לעמוד‪ ,‬את אביתר! אביתר בכבודו ובעצמו‪ ,‬חבוּט ומרוּט‬ ‫וסרוּט‪ ,‬בוכה ומתייפּח — אביתר הגדול‪ ,‬ראש החבורה‪ ...‬באותה שעה השליך‬ ‫"אביתר" שודד הים את המסֵ‪ò‬כה מעל פניו ואת המטפחת האדומה‪ ,‬ולנגד‬ ‫עינינו נִ‪ó‬גלה פרצופה השחור מִ‪ñ‬שְ‪û‬חור של נורית‪ ,‬וטוּר שיניים נֶ‪ó‬חשׂף לעֶ‪ô‬בֵרנו‪,‬‬ ‫לַ‪ï‬גלְ‪ï‬גניות עד אין קץ‪...‬‬ ‫סוף דבר‬ ‫מה אוסיף ומה אומַ‪ñ‬ר? פורים כזה לא היה‪ ,‬ואולי אף לא יהיה לעולם‪ .‬לא‬ ‫אבוא לתָ‪ü‬אר כל אשר אֵ‪ä‬ירע באותו ערב בכפר וכיצד דיברנו על המאוֹרע ימים‬ ‫פורים‬

‫‪211‬‬

‫נורית נָ‪ó‬קמה בפורים ‪/‬‬

‫יפרח חביב‬

‫בילדוּתנו נהוּג היה בּינֵ‪ó‬ינו להתאסף בחג הפורים במִ‪ñ‬גרש הציבּוּרי של הכפר‪,‬‬ ‫כדי לבחור במסֵ‪ò‬כוֹת הטובות ביותר‪ ,‬לאחַ‪ë‬ר טקס שבּוֹ הָ‪é‬יינו בוחרים מִקרבֵּ‪ã‬נוּ‬ ‫את קבוצת התחפושׂוֹת בעלת הרעיון המשותף המוצלח ביותר‪ ,‬וּמְ‪ñ‬שַ‪û‬גרים‬ ‫אותה בין בתי הספר כדי להביא לנו את "משלוח המנות" של המוֹשַ‪û‬בניקים‪.‬‬ ‫שנה שנה נִ‪ó‬תחלפה הקבוצה; פעם היו אלה שודֵדי ים‪ ,‬פעם – פֵ‪ö‬יוֹת‪ ,‬פעם‬ ‫אינדיאַ‪ä‬נים — ופעם שוטרים‪ .‬בלֶ‪ï‬כתם מבַּ‪ã‬ית לבַ‪ã‬ית היינו מַ‪ñ‬מתינים להם ביַ‪ì‬רכְּ‪î‬תֵ‪ü‬י‬ ‫מגרש המִ‪ñ‬שׂחקים שלנו‪ ,‬וּבשוּבם — היינו עָ‪ô‬טים על השָ‪û‬לל‪ :‬תוּפינים וְּרקיקים‬ ‫ואוֹזנֵ‪ó‬י הָ‪é‬מָ‪ñ‬ן שונים ומשונים‪ ,‬כיָ‪ì‬דן הטובה של אִ‪ä‬מוֹתֵ‪ü‬ינוּ‪ .‬וּבשעה שמסוּבּים‬ ‫היינו אל סעוּדת פורים זו — הייתה קֵרבה ובאה נורית הקטנה אל החבורה‪.‬‬ ‫קטנה הייתה נורית ומנוּמשת‪ ,‬תמיד פרועה ותִ‪ü‬סרוֹקתהּ איוּמה‪ ,‬אך דווקא‬ ‫משום שהייתה כִּ‪ְî‬רחֵ‪ë‬לָ‪ï‬ה אילֶ‪ï‬מת המוּבלת לגֵ‪å‬ז‪ ,‬הִ‪é‬תעללנו בה‪ ,‬ויותר מכולנו‬ ‫הִ‪é‬פליא תעלוליו בה — אֶ‪ä‬ביָ‪ì‬תר‪ ,‬ראש חבורת הילדים‪ .‬נדמה היה לנו‪ ,‬שפּעם‬ ‫הלשינה עליו בבית הספר‪ ,‬ומאז הוא נוֹטֵ‪í‬ר לה טינה‪ ,‬אף כי נִ‪ó‬תגלה והוּכַ‪î‬ח‪,‬‬ ‫שלא ידהּ הייתה במַ‪ñ‬על‪ .‬לא פעם ולא פעמיים קרע לה את התחפושׂוֹת‬ ‫בפורים‪ ,‬ולא הוֹעילו דבֵרי הכּיבּוּשין של מוֵרינו והוֵרינו‪ .‬כך נמשך הדבר שנים‬ ‫אחדות‪ ,‬עד שבא יום הפורים הגדול‪.‬‬ ‫אותו יום פורים קוֹדר היה וסַ‪ò‬גרירי‪ .‬גשם אמנם לא ירד‪ ,‬אך רוּחֵ‪ë‬נוּ עגוּמה‬ ‫הייתה‪ ,‬גם התחפושות לא היו מוצלחות ביותר‪ ,‬ואף כי שודדי הים יָ‪ì‬רו‬ ‫באקדחי פְּ‪ö‬קקים והשוטרים באקדחי "ַקפּצוֹנים"‪ ,‬והאינדיאַ‪ä‬נים בחִ‪ë‬צים‬ ‫ובקשָ‪û‬תות‪ ,‬והסעודה הפּוּרימית נערכה כהִ‪é‬לכָ‪î‬תהּ — הייתה נפשֵ‪û‬נו ֵריקה‬ ‫וֵריקנית‪ .‬היה זה חג אפור וחסַ‪ò‬ר טעם‪ ,‬ולא היה לנו חשק להמשיך בו‪.‬‬ ‫ישבנו אֵ‪ä‬פוא מַ‪ñ‬שמימים ביַ‪ì‬רכְּ‪î‬תֵ‪ü‬י מגרש המִ‪ñ‬שחקים כדרכֵּ‪î‬נו‪ ,‬ובעוֹד בִּ‪ã‬לעֵ‪ô‬נו בפינוּ‪,‬‬ ‫ופירוּרי אוזני המן וגרגירי הפּרג שבהם מתפזרים על תחפושותינו‬ ‫המקוּמטות‪ ,‬התחלנו לחוּש‪ ,‬כי אם לא יִ‪ì‬קרה דבר היוצא מגֶ‪å‬דר הָרגיל — נתפזר‬ ‫לנו איש לעֶ‪ô‬ברו‪ ,‬וַ‪è‬חֲ‪ë‬סל סדר פורים‪.‬‬ ‫"חֶ‪ë‬בַריָ‪ì‬ה‪ ,‬ואיפה נורית?" נשמע לפתע קולה של תמי‪" .‬ולמה תבוא?" צִ‪õ‬ייצה‬ ‫נירה הקטנטונת‪" .‬הרי בין כֹּה קורעים לה כאן את התחפושות‪".‬‬ ‫"שקט!" גָ‪å‬ער בה שודד ים אחד‪ ,‬שְׁ‪û‬תוּם עין וחֲ‪ë‬גוּר זוג אקדחים‪ ,‬שלא היה אלא‬ ‫אביתר‪" .‬השנה נורית היא זֶ‪ֶê‬רשׁ‪ ,‬אֵ‪ä‬שת המן‪ ,‬ואנחנו מחכים לה כאן עד‬ ‫שתבוא‪ .‬אם תבוא — נתלה אותה על עץ‪ .‬ואם תפטפטי אַ‪ä‬ת‪ ,‬נירה‪ ,‬יותר מדיי‪,‬‬ ‫תהיי אַ‪ä‬ת הָ‪é‬מן‪ ".‬הפעם התחלנו כולנו להתרגז‪ .‬פתאום נִ‪ó‬תחשק לנו שתוֹפיע‪,‬‬ ‫שתבוא — ותהיה זֶ‪ê‬רש‪ .‬הרי אי אפשר תמיד לחוֹג אותו פורים עם אותם‬ ‫הפנים ואותן התחפושות‪ .‬צריך למצוא משהו חדש בכל שנה‪.‬‬ ‫"חֶ‪ë‬בריה‪ ,‬הביטו!" נשמעה לפתע קריאתה של תמי‪.‬‬

‫‪210‬‬

‫פורים‬

‫"לְ‪ï‬מַ‪ñ‬עַ‪ô‬ן תִּ‪ü‬זְ‪ê‬כֹּר אֶ‪ä‬ת יוֹם צֵ‪õ‬אתְ‪ָü‬ך מֵ‪ñ‬אֶ‪ֶä‬רץ מִ‪ñ‬צְ‪ַõ‬ריִ‪ì‬ם כָּ‪î‬ל יְ‪ì‬מֵ‪ñ‬י חַ‪ë‬יֶּ‪ì‬יָך"‬

‫)דברים טז‪ ,‬ג(‬

‫ולילות וחוֹדשים ושנים‪ .‬רק קיצורו של עניין אספּר לכם‪ ,‬ידידיי‪ ,‬ובזה‬ ‫אסתפּק‪.‬‬ ‫במשך שנה שלמה תִ‪ü‬כננה נורית תַ‪ü‬חבּוּלה נאה‪ ,‬שאיש לא היה מַ‪ñ‬עלה על‬ ‫ַ‪é‬צניע היטב‬ ‫דעתו‪ .‬חָ‪ë‬פרה בִדמדומי בין הערביים שׁוּחה קטנה‪ .‬היא הִ‪é‬שׂכּילה לה ַ‪ô‬‬ ‫את השוּחה‪ ,‬וסמוּך לחג הפורים כיסתה אותה בשׂקים ופתחה פֶּ‪ö‬תח בגָ‪å‬דר‪,‬‬ ‫כדי להגיע אליהָ‪ .é‬תפרה בביתה דחליל נאה‪ ,‬שחוּבּר אל מסגרת חוטי ברזל‬ ‫מלוּפָּ‪ö‬פים‪ .‬את הדחליל הֵ‪é‬ניחה‪ ,‬בְּ‪ã‬בוֹקר יום הפורים‪ ,‬על יד השׁוּחה‪ ,‬ואל עמוד‬ ‫הברזל שליד הגדר קשרה חבל‪ ,‬עם עניבה מִ‪ñ‬תהדקת בקצֵ‪õ‬הו‪ .‬היא עצמה‬ ‫ָ‪ö‬ניה במִ‪ñ‬שחה שחורה והידקה לראשהּ זוג קרני פרה צבועות באדום‪.‬‬ ‫מָ‪ñ‬רחה פּ ָ‪é‬‬ ‫בראוֹתהּ אותנו מתאספים‪ ,‬הרימה אט אט את הדחליל וקשרה אותו לעצים‬ ‫הסמוכים‪ .‬אחר כך קראה לאביתר‪ .‬היא כיווְ‪è‬נה אותו בקריאות לעֵ‪ô‬בר השוּחה‪.‬‬ ‫ברוּצוֹ אליה נפל פנימה‪ ,‬ובטֶ‪í‬רם התאוֹשש‪ ,‬זינקה עליו‪ ,‬הֵ‪é‬טילה לעברו את‬ ‫העניבה וּפִ‪ö‬לְ‪ï‬צְ‪ָõ‬רה אותו‪ .‬בראותו את פרצוּפהּ המִ‪ñ‬פלצתי נדהם‪ ,‬ובעודו הָ‪é‬לוּם —‬ ‫קשרה את פיו במטפחת‪ .‬על פי דרישתה — הֵ‪é‬סיר מעל גופו את אקדחיו‪,‬‬ ‫חֲ‪ë‬גוֹרוֹ‪ ,‬מגָ‪å‬פיו ותלבושת שודד הים אשר לו‪ ,‬ונְ‪ó‬תָ‪ü‬נם לה‪ .‬היא לבשה אותם‬ ‫ואותו הִ‪é‬צמידה לדחליל‪ .‬אחר כך הִ‪é‬קיפה את הפרדס ואת בית הָ‪é‬עָ‪ô‬ם‪ָ ,‬קרבה‬ ‫אלינו חֶ‪ë‬רש חֶ‪ë‬רש ונתייצבה בתוכֵ‪î‬נו‪ ,‬מבלי שנחוּש בה‪ ,‬כי עיני כולנו הלוֹא היו‬ ‫נשׂוּאוֹת אל הדחליל הרחוק‪.‬‬ ‫כאשר רצנו לעֵ‪ô‬בר הדחליל‪ ,‬התייצבה ברגליים פּשׂוּקוֹת על שׁוּחָ‪ë‬תוֹ‪ ,‬לבַ‪ã‬ל ניפול‬ ‫לתוכה‪ ,‬ובהיוֹתֵ‪ü‬נו חובטים בכל כוחֵ‪ë‬נו באביתר‪ ,‬סִ‪ò‬ייַ‪ì‬ענו לנקום את נקמתה‪...‬‬ ‫אכן בת חַ‪ë‬יִ‪ì‬ל היא נורית! מאז אותו יום נעשׂתה ַדבָּ‪ã‬רית לילדי הכפר וראשוֹנה‬ ‫ֶ‪ï‬יה הנאמן אינו אלא אביתר‪ ,‬המוליך את נורית‬ ‫לכל מִ‪ñ‬בצע‪ .‬ואילו נושֵׂ‪û‬א כֵּ‪î‬ל ָ‪é‬‬ ‫לכל מקום‪ ,‬כּהָ‪é‬מן בשעתוֹ‪ ,‬להבדיל‪ ,‬המוליך את מרדכי וקורא‪" :‬ככה יֵ‪ì‬יעשׂה‬ ‫לאיש אשר המלך חָ‪ë‬פץ בִּ‪ã‬יָקרוֹ"‪.‬‬

‫‪212‬‬

‫פורים‬

‫חג פסח – זמן חרותנו‬

‫‪215‬‬

‫מתוך ההגדה של פסח‬

‫‪214‬‬

‫חג פסח – זמן חרותנו‬

‫מַ‪ñ‬קלוֹתֵ‪ü‬ינו ביֵדינוּ ומצוֹת על שִ‪û‬כמֵ‪ñ‬נו ‪/‬‬

‫אשר בן שלמה‬

‫ְ‪û‬בוּע פְּ‪ö‬רוֹס החג הייתה חצֵ‪õ‬רנו הגדולה והמרוּוָ‪è‬חה מְ‪ñ‬לאה הֲ‪é‬מוּלה‬ ‫כל ימי ש ַ‪ô‬‬ ‫מֵ‪ñ‬אֲ‪ä‬פיית המצות בתנור הציבורי שבמרתף ביתנו‪ .‬אנשים‪ ,‬נשים וילדים‬ ‫התרוצצו משַ‪û‬חר ועד עֲ‪ô‬רוֹב היום‪ ,‬כשהם עסוקים וטרוּדים באֲ‪ä‬פיית המצות‪.‬‬ ‫ועתה‪ ,‬עם כניסת החג‪ ,‬שָׁ‪û‬כְ‪î‬כָ‪î‬ה ההֲ‪é‬מוּלה הַרבּה והחצר נראתה רגועה ושקטה‪,‬‬ ‫ָ‪ô‬ליה מרחפת אֲ‪ä‬רשׁת החג הנכנס‪.‬‬ ‫נקייה ומצוּחצחת למִ‪ñ‬שעי‪ ,‬וע ָ‪é‬‬ ‫אמא‪ ,‬שזה עתה גמרה את מלאכתה במטבח ובחצר‪ ,‬התהלכה אָ‪ä‬נֶ‪ó‬ה וָ‪è‬אָ‪ä‬נָ‪ó‬ה‬ ‫ֶ‪ö‬יה הגבוהות‬ ‫בשׂמלתה ההדוּרה‪ ,‬כששְ‪û‬תי צַ‪õ‬מוֹתיה הקלוּעוֹת יורדות לה על כתפ ָ‪é‬‬ ‫והרחבות וכל כולה עסוקה בַּ‪ã‬עֲ‪ô‬ריכת שולחן ה"סדר"‪ ,‬שמַ‪ñ‬פּת מֶ‪ñ‬שי צחוֹרה‬ ‫ורקומה פּרוּשׂה עליו‪ .‬בתוך מַ‪ñ‬גַ‪å‬ש נְ‪ó‬חוֹשת נוצץ ומבריק סידרה את "ַקעֲ‪ַô‬רת‬ ‫סֵ‪ò‬דר" הפסח כהִ‪é‬לכָ‪î‬תוֹ‪ :‬הזְ‪ê‬רוֹעַ‪ ô‬מימין והבֵּ‪ã‬יצה משׂמאל ומתַ‪ü‬חתיהן — החֲ‪ë‬רוֹסֶ‪ò‬ת‬ ‫והכַּ‪ְî‬רפַּ‪ö‬ס‪ ,‬ובאמצע — שלוש המצות העטופות במטפּחת מֶ‪ñ‬שי צבעונית‪,‬‬ ‫והמָ‪ñ‬רוֹר‪ .‬בצד אלה הֵ‪é‬ניחה בתוך תַ‪ü‬חתית כסף את כוסו של אֵ‪ä‬לִ‪ï‬יָ‪ì‬הוּ הנָ‪ó‬ביא‪.‬‬ ‫בשוּלֵ‪ï‬י ַקערת הפסח הייתה מוסיפה עוד מינֵ‪ó‬י שְ‪û‬אָ‪ä‬ר ירקות‪ :‬חַ‪ë‬סה ובְ‪ã‬צָ‪õ‬לים בעלי‬ ‫זנבות ירוקים‪ ,‬ומיני פֵּ‪ö‬ירות מיוּבּשים‪ :‬צימוקים‪ ,‬שקדים‪ ,‬אגוזים‪ ,‬בוטנים‬ ‫ולוּזים‪ .‬בהידוּר ובטוּב טעם הייתה עורכת אותם בצלחות פרחוניות‬ ‫ומַקשטת אותם בענפי ירק רעננים וטריים‪ .‬מעל אִ‪ä‬צטַ‪í‬בַּ‪ã‬ת שׁיָדה הייתה‬ ‫מורידה את בקבוקי היין האדום לארבע כוסות‪ ,‬מעשׂה ידיהָ‪ ,é‬אשר טָ‪í‬רחה‬ ‫והכינה בעוֹנת הבָּ‪ã‬ציר‪ ,‬מעֲ‪ô‬סיס ענבים שהִ‪é‬פרישה מהם מַ‪ñ‬עֲ‪ô‬שֵׂ‪û‬ר כַּ‪ָî‬דת וכַ‪î‬דין‪ .‬יַ‪ì‬ין‬ ‫למְ‪ñ‬הַ‪é‬דרין מן המְ‪ñ‬הַ‪é‬דרין וכָ‪î‬שר לפסח‪.‬‬ ‫מול השולחן הערוּך על כל ַקעֲ‪ô‬רותיו‪ ,‬כוסותיו וכַ‪î‬פּוֹתיו — כשפֶּ‪ö‬סח‪ ,‬מַ‪ñ‬צה ומָ‪ñ‬רוֹר‬ ‫מסודרין בו כדרוּש — הייתה עומדת ומֵ‪ñ‬יטיבה את מנורת השֶ‪û‬מן‪ ,‬מַ‪ñ‬שחילה‬ ‫ֶ‪ô‬יה פְּ‪ö‬תילוֹת צמר גפן דקות וצחורות ויוצֶ‪õ‬קת עליהן שמן זית זַ‪ê‬ך‪ .‬אחרי‬ ‫בגביע ָ‪é‬‬ ‫זה הייתה באה ונוטֶ‪í‬לת את ידיה בכיוֹר הנְ‪ó‬חוֹשת ומתעטפת בּשְׁ‪û‬בִ‪ã‬יס המֶ‪ñ‬שי‬ ‫הפרחוני שלה‪ .‬ובעוד קרני החמה האחרונה היו מציצות ומפַ‪ö‬זזות מבּין‬ ‫השמָ‪ñ‬שות הצבעוניות של ביתנו‪ ,‬הייתה מכינה עצמה להדלקת הנרות‪,‬‬ ‫כשאָ‪ä‬חי הקטן ואני עומדים מִ‪ñ‬ימינָ‪ó‬הּ‪ ,‬רחוצים ומסוֹרקים למִ‪ñ‬שעי‪.‬‬ ‫והנה חוזר אבא מבֵּ‪ã‬ית הכנסת ובידו מחזור "שלוש ְרגָ‪å‬לים"‪ .‬על פניו הייתה‬ ‫נְ‪ó‬סוּכה אֲ‪ä‬רשׁת של חג‪.‬‬ ‫"בואו‪ ,‬בָּ‪ã‬נַ‪ó‬יי‪ ,‬טְ‪í‬לוּ ידיכם ונתחיל ב'סדר'‪ ",‬אמר אבא בהיכָּ‪î‬נסו‪.‬‬ ‫אחד אחד נטלנו את ידינו בְּ‪ã‬כיוֹר הנחושת ומסוּבּין ישבנו מסָ‪ò‬ביב לשולחן‬ ‫הערוּך‪ ,‬כשאבא יושב בֹראשוֹ‪ .‬עמד אבא ומָ‪ñ‬זג את כוסות הבְּ‪ã‬רכה מבקבוק‬ ‫היין ואף מילא את כוסו של אליהו‪ .‬כולנו עמדנו מול פני השולחן הערוּך עם‬ ‫הכוסות בידינו‪ ,‬ואבא נתן קולו וזימר את הברכה‪" :‬ברוך אתה ה'‪ ...‬אשר בחר‬ ‫בנו מכל עם‪ ...‬ורומְ‪ñ‬מָ‪ñ‬נו‪ ...‬וַ‪è‬תיתֶ‪ü‬ן לנו‪ ...‬את חג המצות הזה זמן חירוּתנו‪— "...‬‬ ‫חג פסח – זמן חרותנו‬

‫‪217‬‬

‫בתורה נאמר לנו לספר‬ ‫ביציאת מצרים‪ .‬הכוונה‪,‬‬ ‫שעיסוק זה ילמד אותנו‬ ‫לקחים לחיינו אנו כיום‪.‬‬ ‫לדוגמה‪ ,‬אסור לו לאדם‬ ‫לראות את חירותו כדבר‬ ‫המובן מאליו‪ .‬ולפיכך‬ ‫חייב אדם להודות על כך‪.‬‬ ‫כל יהודי חייב לראות‬ ‫ולהבחין שיש אנשים‬ ‫משועבדים וסובלים‬ ‫מסיבות שונות‪.‬‬ ‫אנו מחויבים לעזור להם‬ ‫להקל את סבלם ולהיאבק‬ ‫על זכויותיהם להיות בני‬ ‫חורין כמונו‪.‬‬

‫קערת פסח‪ ,‬טרזין ‪1944‬‬

‫‪216‬‬

‫חג פסח – זמן חרותנו‬

‫אחרי כל חרוז וחרוז של השירה היינו מַ‪ñ‬צליפים זה בזה בזַ‪ê‬נבות הבְּ‪ã‬צלים‪,‬‬ ‫הַ‪é‬כֵּ‪î‬ה וְ‪è‬הַ‪é‬צלֵ‪ï‬ף‪ .‬במיוחד היה אבא מַ‪ñ‬גדיל להַ‪é‬צליף כשהוא מחייך אלינו חיוּכים‬ ‫אַ‪ä‬בָּ‪ã‬הִ‪é‬יִ‪ì‬ים‪.‬‬ ‫"אבא! בימים ההם הִ‪é‬צליפו שוטרי פרעה בבני ישראל ברצוּעוֹת עָ‪ô‬בות וַ‪è‬ה'‬ ‫שמע את נַ‪ó‬אֲ‪ָä‬קתם‪ ",‬אמר אחי‪.‬‬ ‫"והיום אנו משתַ‪ü‬עַ‪ô‬שעים זה עם זה בזַ‪ê‬נבות בּצלים ירוקים‪ ",‬מילאתי אני‬ ‫אחרי דבריו‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬בניי‪ ,‬צְ‪õ‬דקתֶּ‪ü‬ם‪ ",‬ענה אבא ואמר‪" ,‬היום מִ‪ñ‬צווה עלינו לזכור את ימי‬ ‫העבדוּת ולספּר ביציאת מצַרים‪ ".‬סיימנו את קריאת ה"הגדה" והַ‪é‬חילוֹנוּ‬ ‫בסעוּדה‪ .‬אבא בֵּ‪ã‬יֵרך על המצות וּפָ‪ö‬רס פרוסות מצות לכולנו‪ ,‬וכוְֹרכים היינו‬ ‫מצה ומָ‪ñ‬רור זה בזה‪ .‬ומַ‪ñ‬אֲ‪ä‬ריכים היינו בסעודה באֲ‪ä‬כילת דגים‪ ,‬בְּ‪ã‬שׂר צְ‪õ‬לי אש‬ ‫וכל מיני מַ‪ñ‬טעמים‪ .‬אבא היה נותן קולו בשיר ומזַ‪ê‬מר ואנו היינו מלַ‪ï‬ווים אותו‪:‬‬ ‫"מֵ‪ñ‬י ים סוּף בן עַ‪ô‬מרם הוֹבישׁ וִ‪è‬יאוֵֹרי מצַרים הִ‪é‬באיש‪"...‬‬

‫מתכוננים להצגה "יציאת מצרים" בערב ליל הסדר‬

‫חג פסח – זמן חרותנו‬

‫‪219‬‬

‫מתוך מילוֹת הברכה נדמה היה לי לרגע קט כי שומע אני את מַ‪ñ‬שַ‪û‬ק כנפיהם‬ ‫של המלאכים ואת קול פְּ‪ö‬עָ‪ô‬מָ‪ñ‬יו של אליהו הנביא‪ ,‬הבאים לחוֹג אִ‪ä‬תנו את חג‬ ‫חירוּתֵ‪ü‬נו‪ .‬סיים אבא את בִּ‪ã‬רכּת ה"קידוּש" ואחד אחד ביַרכנו בִ‪ã‬רכּת "שֶ‪û‬הֶ‪é‬חֱ‪ë‬יָ‪ì‬נוּ"‬ ‫ושתִ‪ü‬ינו מכוסות היין‪.‬‬ ‫"הָ‪é‬א לַ‪ï‬חְ‪ë‬מָ‪ñ‬א עַ‪ô‬נְ‪ó‬יָ‪ì‬א‪ ",‬החל אבא לקרוא‪ ,‬כשהוא מֵ‪ñ‬ניף בשתי ידיו את המצות‬ ‫העטופות במטפּחת המשי הפרחונית‪ .‬זה אחַ‪ë‬ר זה הֵ‪é‬נפנו אף אנו וקראנו‬ ‫בנגינה עֲ‪ֵô‬רבה ומילה במילה‪ .‬ואמא אף היא הניפה‪ ,‬הִ‪é‬רכּינה ֹראשה עליהן‬ ‫ונָ‪ó‬שקה אותן‪.‬‬ ‫אך סיימנו את מלאכת הֲ‪é‬נָ‪ó‬פת המצות‪ ,‬חָ‪ë‬גרנו — אני ואחי — חבילות מצות על‬ ‫שִ‪û‬כמֵ‪ñ‬נו‪ ,‬עטפנו את ָראשינו במיני מטפחות צבעוניות‪ ,‬נָ‪ó‬עלנו מִ‪ñ‬נעָ‪ô‬לֵ‪ï‬ינו ברגלינו‬ ‫ולקחנו מַ‪ñ‬קלותינו בידינו‪ .‬שנֵ‪ó‬ינוּ יצאנו החוצה וסגרנו את הדלת בַּ‪ã‬עֲ‪ֵô‬דנוּ‪ .‬שָׁ‪û‬הינו‬ ‫מעט קט ולאחר מכן הִ‪é‬קיש אחי בדלת‪.‬‬ ‫"מי דופק בדלת?" נשמע קולה של אמא‪.‬‬ ‫"בני ישראל אנו‪ ",‬קראתי אני‪" ,‬זה עתה באנו ממִ‪ñ‬צַרים‪".‬‬ ‫"היכּנסו‪ ,‬יהודים! היכּנסו!" נשמע קולו של אבא‪.‬‬ ‫"שלום לכם‪ ,‬יהודים‪ ,‬ומוֹעֲ‪ô‬דים לשׂמחה!" קראנו כשאנו הולכים כּפוּפים‬ ‫וצוֹלעים‪.‬‬ ‫"חגים וזמַ‪ñ‬נים לשָׂ‪û‬שׂוֹן‪ ",‬ענו לנו אבא ואמא‪" ,‬ומדוע כֹּה צוֹלעים אתם?"‬ ‫"דרך רחוקה רחוקה הלכנו ועייפים אנו מאוד מעַ‪ô‬בדוּת מִ‪ñ‬צַרים‪ ,‬שהֶ‪é‬עבידו‬ ‫אותנו בפָ‪ֶö‬רך‪".‬‬ ‫"ומה זה הֲ‪é‬באתם בְּ‪ã‬צִ‪õ‬קלוֹנֵ‪ó‬יכֵ‪î‬ם שעל גבֵּ‪ã‬יכם?" שאל אבא בפָ‪ö‬נים רציניות‪.‬‬ ‫"עוגותײַמצות שאָ‪ä‬פינו לנו‪ ,‬ויצאנו בחיפָּ‪ö‬זון‪ ",‬אמרתי אני‪.‬‬ ‫"עשׂר מכות הביא ה' למצַרים‪ ",‬מילא אחי אחֵרי דבַריי‪" ,‬והרבה הרבה מן‬ ‫המִ‪ñ‬צרים מתו‪".‬‬ ‫"אפילו בְּ‪ã‬כורו של פַּ‪ö‬רעֹה היושב על כיסאו‪ ,‬מת‪ ",‬הוספתי אני‪" ,‬וצְ‪õ‬עקה גדולה‬ ‫קמה בכל מצַרים‪ ,‬עד אשר פרעה עצמו קרא לנו ואמר לנו‪' :‬קומו ולכו!'"‬ ‫"והיה חושך גדול בכל ארץ מצַרים‪ ,‬ורק לנו‪ ,‬בני ישראל‪ ,‬היה אור‪ ",‬סיים‬ ‫אחי‪.‬‬ ‫"בואו! שבו! והָ‪é‬סֵ‪ò‬בּוּ אִ‪ä‬תנו ל'סדר' ונסַ‪ò‬פּר ביציאַ‪ä‬ת מצרים‪ ",‬אמר אבא‪" ,‬כל‬ ‫המַ‪ñ‬רבּה לספּר ביציאת מצַרים הרי זה משוּבּח‪".‬‬ ‫חִ‪ë‬יש מהר הִ‪é‬תַ‪ü‬רנו את חֲ‪ë‬בילותֵ‪ü‬ינו מעל שִ‪û‬כמֵ‪ñ‬נו וחזרנו וישבנו במקומֵ‪ñ‬נו ואחי‬ ‫הקטן החל לשאול את הקוּשיוֹת‪ .‬קראנו ב"הַ‪é‬גָ‪å‬דה" פרק אחַ‪ë‬ר פרק ואמא‬ ‫ישבה והקשיבה‪ .‬מן הבְּ‪ã‬צָ‪õ‬לים בַּ‪ã‬עֲ‪ô‬לֵ‪ï‬י הזנבות הירוקים והארוכים היינו בוחרים‬ ‫לנו כל אחד צרוֹר של חמישה בצלים‪.‬‬ ‫ובמקהלה היינו שרים את שירת "ַדיֵ‪ì‬ינוּ"‪:‬‬ ‫"אילו הוציאָ‪ä‬נו ממצַרים ולא עשה בנו שְׁ‪û‬פָ‪ö‬טים — ַדיֵ‪ì‬ינוּ!"‬

‫‪218‬‬

‫חג פסח – זמן חרותנו‬

‫בעולם מנסים לברוח מארצותיהם מיֵדי שלטון עָ‪ô‬ריץ!" הוֹסיף סטיב‪.‬‬ ‫"כן‪ ,‬מהַ‪é‬אִ‪ä‬יטִ‪í‬י‪ ,‬וגם מקוּבָּ‪ã‬ה‪ ",‬אישרה סבתא שלי‪" .‬ראינו בטלוויזיה‪ .‬הפְּ‪ö‬ליטים‬ ‫המסכּנים האלה מיטַ‪í‬לטלים בספינות ובַרפסוֹדוֹת רעוּעוֹת בים הפתוח‪ ,‬ואין‬ ‫מי שיעזור להם! זה איוֹם!"‬ ‫"סטיב גם הִ‪é‬ציל רבים מהם‪ .‬הוא יצא במטוס שלו לאַ‪ä‬תֵ‪ü‬ר פליטים מסכנים על‬ ‫רפסוֹדוֹת וסירות בלב ים!" אמרה טלי‪.‬‬ ‫"לא לבדי הייתי‪ ",‬אמר סטיב‪" .‬הצטרפתי לקבוצה של אנשים שאִ‪ä‬כפת להם‪,‬‬ ‫ויחד הצלחנו לעזור לאוּמללים רבים להגיע אל היבּשה ולהֵ‪é‬יעלם בחָ‪ë‬סוּת‬ ‫החשֵ‪û‬כה‪".‬‬ ‫"אבל זו הייתה סכנה גדולה!" אמר אבא שלי‪" .‬מִ‪ñ‬שמר החופים היה עלול‬ ‫לתפוס אתכם!"‬ ‫"גם בין אנשי המשמר היו שהֶ‪é‬עלימוּ עין ורצו להציל‪ ",‬חִ‪ë‬ייך סטיב‪ .‬יש מקרים‬ ‫שבהם חייב אדם להסתכּן‪ .‬כך חשבו גם אלה שהִ‪é‬צילו את סבא וסבתא שלי‬ ‫מיֵדי הנַ‪ó‬אצים‪ .‬בכל ליל סדר סבי חוזר ומספר לו מחָ‪ë‬דש את סיפור ההַ‪é‬צלה‬ ‫המופלא‪ .‬מקפּיד שאנו‪ ,‬היושבים לָ‪ï‬בֶ‪ã‬טח אל שולחן מָ‪ñ‬לא כל טוּב‪ ,‬נזכור תמיד‬ ‫את הסובלים באשר הם שָ‪û‬ם‪ ,‬ונעשה כל מה שבִּ‪ã‬יכולתֵ‪ü‬נו כדי לעזור להם‪ .‬ואז‬ ‫אמרתי בקול רם באנגלית‪ ,‬שמדינת ישראל עוזרת לפליטֵ‪í‬י רעידות אדמה‪...‬‬ ‫"היה 'גדול' מה שעשׂיתם ברוּאַ‪ä‬נְ‪ָó‬דה שבאפריקה‪ ",‬אמר סטיב‪" .‬ואף על פי‬ ‫שאתם מדינה קטנה וענייה‪ ,‬הייתם הראשונים לטוס לעזרתם‪ .‬כשראיתי‬ ‫בטלוויזיה את בית החולים שהקמתם שם‪ ,‬חַ‪ë‬שתי גאווה על הֱ‪é‬יוֹתי יהודי‪".‬‬ ‫כולנו כָּ‪î‬בשנו את עינֵ‪ó‬ינו בתוך ההגדוֹת‪ ,‬כמחפּשׂים את המקום שבּוֹ הפסקנו‬ ‫לקרוא‪ ,‬ורק סבא השתעל קצת ואמר‪" :‬נו‪ ,‬כמו שנאמר‪' :‬בכל דוֹר ודוֹר חייב‬ ‫אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'‪ ".‬המשכנו לקרוא בקול‪ ,‬כל‬ ‫אחד בתורו‪ .‬ישבתי עם כולם‪ ,‬עד שסבא הִ‪é‬רעים בקולו בכַ‪î‬וונה גדולה‪" :‬לשנה‬ ‫הבאה בירושלים הבנוּיה!"‬ ‫"הלוואי!" אמרה סבתא בעיניים לַ‪ï‬חות‪ .‬וכשראיתי את המבט שנָ‪ó‬תנה טלי‬ ‫בסטיב‪ ,‬ידעתי שגם אם זה לא יהיה בדיוק בירושלים‪ ,‬נראה את סטיב אִ‪ä‬תנו‬ ‫גם בשנים הבאות‪.‬‬

‫חג פסח – זמן חרותנו‬

‫‪221‬‬

‫אורח בלֵ‪ï‬יל הסדר ‪/‬‬

‫נֹגה מרון‬

‫כאשר היָ‪ì‬מים הולכים ומִ‪ñ‬תאָ‪ä‬רכים‪ ,‬אני יודע שליל הסדר בבֵ‪ã‬ית סבי וסָ‪ò‬בָ‪ã‬תי‬ ‫מתקרב‪ ,‬ואראה את כל בני המשפחה — הקרובים והרחוקים‪ .‬השנה נִ‪ó‬שתנה‬ ‫ליל הסדר שלנו מכל הלילות שָקדמו לו‪ ,‬וזאת בזכוּת טלי‪ ,‬בת דוֹדי‪ ,‬שעכשיו‬ ‫היא כבר גדולה ולומדת באוניברסיטה באמריקה‪ .‬טלי קפצה לביקור בארץ‪,‬‬ ‫יחד עם החבר שלה — סְ‪ò‬טיב סיגל‪.‬‬ ‫ליל הסדר‪ .‬פני סבא זָ‪ê‬רחו מִ‪ñ‬שְׂ‪û‬ביעוּת רצון‪ ,‬כאשר לחץ את ידוֹ בחמימוּת‪.‬‬ ‫"סיגל הוא סגל בעברית‪ .‬שם יהודי מְ‪ñ‬יוּחָ‪ë‬ס‪ ",‬אמר לבחור הנָ‪ó‬בוֹך‪" ,‬סְ‪ò‬גַ‪å‬ן לֵ‪ï‬וי‬ ‫בראשֵ‪û‬י תיבות! זה כבוד גדול להיות נֵ‪ó‬צֶ‪õ‬ר למְ‪ñ‬שָ‪û‬רתים בקוֶֹדש‪".‬‬ ‫"באמת?!" הוּפתע האורח‪" .‬תמיד חשבתי שסיגל היא רק ציפור שטָ‪í‬סה מעל‬ ‫הים‪" "...‬שַׁ‪û‬חַ‪ë‬ף‪ ",‬אמרה טלי‪" .‬גם זה נכון‪ .‬וגם זה מתאים לָך‪ "...‬סבא חיבּק את‬ ‫כתֵ‪ü‬פו של סְ‪ò‬טיב‪ ,‬והוֹביל את הזוּג אל שולחן הסֵ‪ò‬דר הערוּך‪.‬‬ ‫סטיב הוא טייָ‪ì‬ס‪ ,‬והוא עובד בחֶ‪ë‬ברת הוֹבלה‪ .‬באמריקה המרחקים גדולים כל‬ ‫כך‪ ,‬עד שאנשי עסקים שׂוֹכרים מטוסים‪ ,‬כפי שאצלֵ‪ï‬נו שׂוֹכרים מוֹניות‪ .‬סטיב‬ ‫ישב מולי‪ ,‬ואני הצצתי בו כל הזמן‪ ,‬לראות איך הוא מִ‪ñ‬תרשם מליל הסדר‬ ‫שלנו‪ .‬ראיתי שהוא וטלי החזיקו ידיים‪ .‬אם הם יתחתנו‪ ,‬אולי ייקח אותי‬ ‫לסיבוּב במטוס שלו‪ .‬מיס גוֹרדוֹן‪ ,‬המוָֹרה לאנגלית‪ ,‬תֵ‪ü‬יהָ‪é‬נה כשאספּר לה‬ ‫שסטיב אמר שהאנגלית שלי ממש טובה‪ .‬מובן שבּשבילי לא היה כל חידוּש‬ ‫בכך שלאחר הברכה על היַ‪ì‬ין‪ ,‬נְ‪ó‬טילת הידיים וטְ‪í‬בילת הכַּ‪î‬רפַּ‪ö‬ס במֵ‪ñ‬י המלח‪ ,‬חָ‪ë‬צה‬ ‫סבא את המצה האמצעית והִ‪é‬טמין את האֲ‪ä‬פיקוֹמן מתחת לכָּ‪î‬רית שהֵ‪é‬סֵ‪ò‬ב‬ ‫עליהָ‪ .é‬וגם השנה‪ ,‬כּצָ‪õ‬פוּי‪ ,‬בשעה שהִ‪é‬גבּיהַּ‪ é‬את ַקערת הסדר וגילה את המצות‬ ‫וקרא "הָ‪é‬א לַ‪ï‬חְ‪ë‬מָ‪ñ‬א עַ‪ô‬נְ‪ó‬יָ‪ì‬א"‪ ,‬לא שכחה דודה בֶּ‪ã‬לה להזכיר מה ששָ‪û‬אלתי פעם‪,‬‬ ‫כשהייתי קטן — איך שליַ‪ì‬ד שולחן הפסח מדבּרים דווקא על "לחמנייה"‪...‬‬ ‫כאילו כל ילד חייב לדעת אֲ‪ָä‬רמִ‪ñ‬ית וּלהבין שמדוּבּר בלֶ‪ï‬חם עוֹני‪ ...‬למזלי היא‬ ‫אמרה את זה בעברית‪ ,‬וכולם חוץ מסְ‪ò‬טיב צחקו‪ .‬אחר כך שאל דניאל הקטן‬ ‫את "מה נִ‪ó‬שתנָ‪ó‬ה" וכולנו במקהלה הִ‪é‬משכנו — שהלילה הזה כולו מצה‪ ,‬כולו‬ ‫מרוֹר‪ ,‬וּמַ‪ñ‬טבּילין‪ ,‬וּמסוּבּין‪ ,‬וכן הלאה וכן הלאה‪ .‬סבא הסיר את המפית מעל‬ ‫המצות‪ ,‬הִ‪é‬גבּיהּ אותן‪ ,‬והתחיל בַּ‪"ã‬עבדים היינו"‪ ,‬התשובה על הקוּשיוֹת‬ ‫שכולנו מַ‪ñ‬כּירים כמעט בעל פה‪.‬‬ ‫לפתע‪ ,‬שלא כהֶ‪é‬רגלוֹ‪ ,‬סגר את ההגדה של פסח‪ ,‬ואמר באנגלית‪:‬‬ ‫ַ‪å‬דת לבִ‪ã‬נָך' וכל המַ‪ñ‬רבּה לספּר ביציאת מצרים‪ ,‬הרי זה משוּבּח‪ ".‬וכך‬ ‫"כתוב 'והִ‪é‬ג ָ‪ü‬‬ ‫התחלנו לדבּר‪ ,‬והשׂיחה ָקלחה והתגלגלה ואבא שלי העיר שאפילו בארצות‬ ‫הברית הייתה קיימת עַ‪ô‬בדוּת עד לפני מאה ועשׂרים שנה בערך‪.‬‬ ‫"נכון שאין עבדוּת‪ ,‬אבל יש דברים חמוּרים כמו העבדוּת‪ .‬קשה להאמין שיֵ‪ì‬ש‬ ‫כיום מדינות שבהן מְ‪ַñ‬דכּאים אנשים ושׁוֹלְ‪ï‬לים את חֵ‪ë‬ירוּתם‪ .‬אנשים רבים‬

‫‪220‬‬

‫חג פסח – זמן חרותנו‬

‫כִּ‪î‬י הִ‪é‬נֵּ‪ó‬ה הַ‪é‬סְּ‪ò‬תָ‪ü‬ו עָ‪ô‬בַ‪ã‬ר‬ ‫הַ‪é‬גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם חָ‪ë‬לַ‪ï‬ף הָ‪é‬לַ‪ְï‬ך לוֹ‬ ‫הַ‪é‬נִּ‪ó‬צָ‪õ‬נִ‪ó‬ים נִ‪ְó‬ראוּ בָּ‪ã‬אָ‪ֶä‬רץ‬ ‫עֵ‪ô‬ת הַ‪é‬זָּ‪ê‬מִ‪ñ‬יר הִ‪é‬גִּ‪å‬יעַ‪ô‬‬ ‫וְ‪è‬קוֹל הַ‪é‬תּוֹר נִ‪ó‬שְׁ‪û‬מַ‪ñ‬ע בְּ‪ã‬אַ‪ְä‬רצֵ‪õ‬נוּ‬ ‫הַ‪é‬תְּ‪ü‬אֵ‪ä‬נָ‪ó‬ה חָ‪ë‬נְ‪ó‬טָ‪í‬ה פָ‪ö‬גֶ‪å‬יהָ‪é‬‬ ‫וְ‪è‬הַ‪é‬גְּ‪å‬פָ‪ö‬נִ‪ó‬ים סְ‪ò‬מָ‪ַñ‬דר נָ‪ó‬תְ‪ü‬נוּ ֵריחַ‪ë‬‬ ‫)שיר השירים‪ ,‬פרק ב(‬

‫חג פסח – זמן חרותנו‬

‫‪223‬‬

‫שִׁ‪û‬יר הָ‪é‬אָ‪ä‬בִ‪ã‬יב ‪/‬‬

‫מַ‪ñ‬תִּ‪ü‬תְ‪ü‬יָ‪ì‬הוּ שֶׁ‪û‬לֶ‪ï‬ם‬

‫פָּ‪ö‬נָ‪ó‬ה הַ‪é‬גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם‪ ,‬חָ‪ë‬לַ‪ï‬ף הָ‪é‬לַ‪ְï‬ך לוֹ‬ ‫עֲ‪ô‬נַ‪ó‬ן ָרִקיעַ‪ ,ô‬חָ‪ë‬לַ‪ï‬ף הָ‪é‬לַ‪ְï‬ך לוֹ‬ ‫פְּ‪ö‬נֵ‪ó‬י אֲ‪ָä‬דמָ‪ñ‬ה‪ ,‬בּאוֹר חַ‪ë‬מָּ‪ñ‬ה‬ ‫שִׁ‪û‬בֳּ‪ã‬לִ‪ï‬ים זָ‪ְê‬קפוּ ָראשֵׁ‪û‬יהֶ‪é‬ם בָּ‪ã‬קָּ‪ú‬מָ‪ñ‬ה‬ ‫בְּ‪ã‬נֵ‪ó‬י הָ‪ִé‬רים זֶ‪ê‬ה אֶ‪ä‬ל זֶ‪ê‬ה בָּ‪ָã‬רמָ‪ñ‬ה יְ‪ì‬שׁוְֹררוּ‪:‬‬ ‫שָׁ‪û‬לוֹם‪ ,‬שָׁ‪û‬לוֹם! הֵ‪é‬יָדד‪ ,‬הֵ‪é‬יָדד!‬ ‫אָ‪ä‬בִ‪ã‬יב הַ‪é‬יּוֹם‪.‬‬ ‫בּוֵֹקע‬ ‫ַ‪ô‬‬ ‫עֲ‪ô‬רוּץ הַ‪é‬נַּ‪ó‬חַ‪ë‬ל‪ ,‬גַּ‪å‬לִּ‪ï‬ים‬ ‫ֵ‪ö‬ע‬ ‫הוֹמֶ‪ñ‬ה ַ‪é‬החֶֹרשׁ‪ ,‬חֶ‪ְë‬דוָ‪è‬ה שׁוֹפ ַ‪ô‬‬ ‫מוִֹריק הַ‪é‬נּוֹף‪ ,‬שָׂ‪û‬דוֹת לָ‪ֹï‬רב‬ ‫הַ‪é‬צִּ‪õ‬בְ‪ã‬עוֹנִ‪ó‬ים עָ‪ô‬לוּ בְּ‪ã‬אֶֹדם–חֵ‪ë‬ן בַּ‪ã‬נְּ‪ִó‬קיִקים‬ ‫בָּ‪ã‬עֲ‪ô‬מָ‪ִñ‬קים פִּ‪ְö‬רחֵ‪ë‬י נוֹי זֶ‪ê‬ה אֶ‪ä‬ל זֶ‪ê‬ה יְ‪ì‬שׁוְֹררוּ‪:‬‬ ‫שָׁ‪û‬לוֹם‪ ,‬שָׁ‪û‬לוֹם! הֵ‪é‬יָדד‪ ,‬הֵ‪é‬יָדד!‬ ‫אָ‪ä‬בִ‪ã‬יב הַ‪é‬יּוֹם‪.‬‬

‫‪222‬‬

‫חג פסח – זמן חרותנו‬

‫חוק סימון יהודים‬ ‫באזור הכיבוש הגרמני‬ ‫כל היהודים והיהודיות‪ ,‬השוהים באזור‬ ‫הכבוש ועברו את שנתם העשירית‪,‬‬ ‫חייבים‪ ,‬החל בײַ‪ 1‬בדצמבר ‪,1939‬‬ ‫לשאת על השרוול הימני של הלבוש‬ ‫ובבגד העליון סרט לבן עם מגן דוד‬ ‫ברוחב של פחות ‪ 10‬ס"מ‪.‬‬ ‫את הסרטים הללו חייבים‬ ‫היהודים והיהודיות להשיג בעצמם‬ ‫ולסמנם בסימן ההיכר האמור‪.‬‬ ‫כל העובר על הוראה זו ייענש במאסר‪.‬‬

‫יום הזיכרון לשואה ולגבורה‬

‫‪225‬‬

‫משלוח של יהודים מגטו ורשה‬

‫>‪<None‬‬

‫אנדרטת זיכרון ללוחמי‬ ‫גטו ורשה‬

‫דוד טרטקובר‪ ,‬אמן ומעצב ישראלי‬ ‫יום הזיכרון לשואה ולגבורה‬

‫‪227‬‬

‫מתוך יומנו של יצחק רודאשבסקי‬ ‫‪ 8‬ביולי‪ .‬יצא הצו שהאוכלוסייה היהודית בווילנה חייבת ללבוש טלאים‪.‬‬ ‫מלפנים ומאחור — עיגול צהוב ובתוכו האות — יהודי‪ .‬זמן רב לא יכולתי‬ ‫ללבוש את הטלאי‪ ,‬לא מפני שיגַ‪å‬לוּ כי אני יהודי‪ ,‬אלא מפני שהדבר כאב לי‪.‬‬ ‫התביישתי בחוסרײַהאונים שלנו — יכסו אותנו מכףײַרגל ועד ראש‬ ‫בטלאים ואנחנו לא נוכל לעשות כלום‪.‬‬ ‫כאב לי מפני שלא ראיתי שום מוצא‪ .‬כעת אנחנו כבר לא שמים לב לטלאים‪.‬‬ ‫איננו מתביישים בטלאים‪ .‬יתביישו בהם אלה שהדביקו אותם עלינו‪.‬‬

‫על הטְ‪í‬לַ‪ï‬אי הצהוב מפּי ילדים‬ ‫"כל יהוֵדי הוּנגַ‪å‬ריה הִ‪é‬צטַ‪í‬ווּ לתפּוֹר מגן דוִ‪è‬ד צהוב על בגדיהם העליונים‪ ,‬כדי‬ ‫להַ‪é‬בליט אותם וּלבוֹדד אותם‪ .‬ההַ‪é‬שפָּ‪ö‬לה הזאת פגעה והרגיזה אותי מאוד‪.‬‬ ‫הייתי היהודי היחיד בכיתָ‪ü‬תי‪ ,‬ולא בלב שקט הלכתי לבית הספר ביום‬ ‫הראשון שבּוֹ עָ‪ô‬נדתי את הטְ‪í‬לאי הצהוב‪".‬‬ ‫משה ס'‪ ,‬בן ‪ ,17‬הונגריה‬ ‫"נֶ‪ó‬אֱ‪ä‬לַ‪ï‬צנוּ לענוֹד את 'אות הָקלוֹן' על בגדינו העליונים‪ ,‬מִ‪ñ‬צד שׂמאל‪ .‬הטלאי‬ ‫היה מגן דוִ‪è‬ד ועליו המילה 'יהודי'‪.‬‬ ‫משה פ'‪ ,‬בן ‪ ,16‬הולנדײַבלגיה‬ ‫בפוּמב‪ּã‬י‪.‬‬ ‫ֵ‬ ‫"מהר מאוד נִ‪ó‬תלו מודעות המחַ‪ë‬ייבות את כל היהודים להִ‪é‬זדהות‬ ‫אסור היה ליהודי לצאת מפֶּ‪ö‬תח ביתו בלי סרט על הזרוֹעַ‪ ô‬ועליו מגן דוִ‪è‬ד‪ .‬גם‬ ‫אז לא היו חייָך בטוחים‪ :‬כל גרמני היה עלוּל לתפוס אותך פתאום ולגרוֹר‬ ‫אותך לסַ‪ò‬לק את השלג או לצחצח מגפיים של נַ‪ó‬אצים‪ .‬וכדי להוסיף הַ‪é‬שפָּ‪ö‬לה‪,‬‬ ‫לעִ‪ô‬תים קרובות גילחוּ שְׂ‪û‬ערן של נערות‪ ,‬לפני שהִ‪é‬רשו להן לחזור‬ ‫למשפחוֹתֵ‪ü‬יהן‪".‬‬ ‫קיטי‪ ,‬בת ‪ ,13‬פולין‬ ‫"אנשים שהלכו לעבודה הביטו בנו מתוך השתתפוּת בצער‪ .‬מתוך פניהם‬ ‫ראית שצַ‪õ‬ר להם שאינם יכולים להציע לנו נסיעה במכוניתם; הטְ‪í‬לאי הצהוב‬ ‫הצַ‪õ‬עֲ‪ô‬קני דיבר בעד עצמו‪".‬‬ ‫אנה‪ ,‬בת ‪ ,13‬גרמניהײַהולנד‬

‫‪226‬‬

‫יום הזיכרון לשואה ולגבורה‬

‫אולי גם בשבילָך כוכב‪ ,‬אדוֹני? ‪/‬‬

‫אידה ווס‬

‫היום זו הפעם הראשונה שרחל נאלצת ללכת לבית הספר עם כוכב צהוב על‬ ‫מְ‪ñ‬עילהּ‪ ,‬כוכב צהוב גדול ובמֶ‪ñ‬רכּזוֹ כתוב "יהודי"‪ ,‬כך שכּל אחד יוכל לראות‬ ‫שהיא יהודייה‪.‬‬ ‫הגרמנים דורשים זאת והיא חושבת שזה נורא‪ .‬אתמול בערב לא עשׂתה‬ ‫אמא דבר‪ ,‬רק תפרה כוכבים‪.‬‬ ‫ודבריה אפילו הצחיקו‪...‬‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫"אני כבר רואה כוכבים ביום‪ ",‬אמרה אמא‬ ‫"אני אֲ‪ä‬לַ‪ï‬ווֶ‪è‬ה אֶ‪ä‬תכן לחַ‪ë‬שמַ‪ñ‬לית‪ ",‬אומר אבא‪" .‬בואו‪ ,‬הזדרזו‪ ,‬שלא תאַ‪ä‬חֲ‪ë‬רו לבית‬ ‫הספר‪".‬‬ ‫הם לובשים את מעילֵ‪ï‬יהם‪ .‬כמה גדול הכוכב של אסתר‪ ,‬אפילו גדול מִ‪ñ‬שֶ‪û‬לה‪.‬‬ ‫"זה רק נראה כך‪ ",‬מסביר אבא‪" .‬לאסתר גוף קטן כזה ולכן נראה הכוכב‬ ‫שלה גדול יותר‪".‬‬ ‫קרוב לחַ‪ë‬שמַ‪ñ‬לית הם מַ‪ñ‬בחינים באנשים רבים העוֹנדים כוכבים‪ ,‬כְּ‪î‬שֶ‪û‬להם‪,‬‬ ‫אנשים גדולים וקטנים‪" .‬כולם יהודים‪ ",‬אומר איש זֵקן‪" .‬אתמול עוד לא‬ ‫ידעתי שהם יהודים‪ ,‬אף על פי שהייתה לי הרגשה כזאת‪".‬‬ ‫"אַ‪ä‬ת פשוט צריכה להחזיק את הילקוט שלך מתַ‪ü‬חת לַ‪ï‬זרוֹע ולא על הכוכב‪",‬‬ ‫מסביר אבא‪.‬‬ ‫ורחל מַ‪ñ‬סמיקה‪ .‬הנה‪ ,‬אבא גילה שהיא מנַ‪ó‬סה להסתיר את הכוכב‪.‬‬ ‫"זה קשה‪ ,‬אבל אם לא תחביאי עכשיו את הכוכב‪ ,‬תוכלי להִ‪é‬תרגל לזה מהר‬ ‫יותר‪ .‬כשהמלחמה תסתיים‪ ,‬נדליק מדוּרה גדולה ונזרוק לתוֹכהּ את כל‬ ‫הכוכבים שבעולם‪".‬‬ ‫"זה בטח יַ‪ì‬סריחַ‪ ",ë‬היא אומרת‪.‬‬ ‫בֵריח כשלבשתי את המעיל‪".‬‬ ‫ַ‪ë‬‬ ‫מסריח כבר עכשיו‪ ",‬אומר לֵ‪ï‬יאוֹ‪" .‬הִ‪é‬רגשתי‬ ‫ַ‪ë‬‬ ‫"זה‬ ‫"ילדים‪ ,‬החַ‪ë‬שמלית מתקרבת‪ ",‬קורא אבא‪.‬‬ ‫עליה לעלות לחשמלית בפעם הראשונה עם‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫הנה‪ ,‬עכשיו זה עומד לקרוֹת‪.‬‬ ‫הכובע המכוער‪.‬‬ ‫"נא להיכּנס פנימה!" קורא הנהג‪" .‬הנה מגיע עכשיו האביב האמיתי‬ ‫לחשמלית שלי‪ .‬ילדים בנַ‪ó‬רקיסים צהובים על המעיל‪ .‬אילוּ יכולתי גם אני‬ ‫לענוֹד אחד‪"...‬‬ ‫בתוך החשמלית‪ ,‬רבים מהנוסעים מוחֲ‪ë‬אים כפיים‪ ,‬כמו בתיאטרון‪ .‬היא אינה‬ ‫מבינה שום דבר‪ .‬מישהו נוגע בה‪" .‬צריך להִ‪é‬שתחווֹת‪ ,‬זה לכבודכם‪ ,‬לכבוד‬ ‫הכוכבים שלכם‪".‬‬ ‫היא לא מְ‪ñ‬עִ‪ô‬זָ‪ê‬ה לזוּז‪ .‬מה קורה? האם האנשים מוֹחאים כפיים לכוכב הצהוב‬ ‫הגדול הזה?‬ ‫הילדים מביטים זה בזה‪.‬‬ ‫יום הזיכרון לשואה ולגבורה‬

‫‪229‬‬

‫מִ‪ñ‬תּוְֹך בֻּ‪ã‬בָּ‪ã‬ה שָׂ‪ִû‬רינָ‪ó‬ה ‪/‬‬

‫אַ‪ä‬נְ‪ó‬דָּ‪ç‬ה עָ‪ô‬מִ‪ñ‬יר‬

‫הָ‪é‬יְ‪ì‬תָ‪ü‬ה זוֹ בֻּ‪ã‬בָּ‪ã‬ה יָ‪ì‬פָ‪ö‬ה לְ‪ï‬הַ‪é‬פְ‪ö‬לִ‪ï‬יא‬ ‫יָ‪ְì‬דעָ‪ô‬ה לְ‪ï‬בַ‪ã‬טֵּ‪í‬א‪" :‬אִ‪ä‬מָּ‪ñ‬א‪ ,‬אִ‪ä‬מָּ‪ñ‬אײַלִ‪ï‬י"‬ ‫יָ‪ְì‬דעָ‪ô‬ה לְ‪ï‬הָ‪é‬נִ‪ó‬יעַ‪ ô‬יָ‪ֶì‬דיהָ‪ַ ,é‬רגְ‪å‬לֶ‪ï‬יהָ‪,é‬‬ ‫יָ‪ְì‬דעָ‪ô‬ה לַ‪ï‬עֲ‪ô‬צֹם וְ‪è‬לִ‪ï‬פְ‪ֹö‬קחַ‪ ë‬עֵ‪ô‬ינֶ‪ó‬יהָ‪.é‬‬ ‫בֻּ‪ã‬בָּ‪ã‬ה זוֹ נִ‪ó‬תְּ‪ü‬נָ‪ó‬ה יוֹם אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד מַ‪ñ‬תָּ‪ü‬נָ‪ó‬ה‬ ‫לְ‪ï‬לֵ‪ï‬אָ‪ä‬ה בַּ‪ã‬ת אַ‪ְä‬רבַּ‪ã‬ע‪ ,‬לְ‪ï‬לֵ‪ï‬אָ‪ä‬ה הַ‪é‬קְּ‪ú‬טַ‪í‬נָּ‪ó‬ה‪.‬‬ ‫מֵ‪ñ‬אַ‪ä‬חַ‪ë‬ר שֶׁ‪û‬לֵּ‪ï‬אָ‪ä‬ה נוֹעֲ‪ô‬צָ‪õ‬ה בְּ‪ã‬אִ‪ä‬מָּ‪ñ‬הּ‬ ‫הֵ‪é‬ן ָקבְ‪ã‬עוּ כִּ‪î‬י "שָׂ‪ִû‬רינָ‪ó‬הײַבֻּ‪ã‬בָּ‪ã‬ה" יִ‪ì‬הְ‪é‬יֶ‪ì‬ה שְׁ‪û‬מָ‪ñ‬הּ‪,‬‬ ‫וְ‪è‬לֵ‪ï‬אָ‪ä‬ה הַ‪é‬קְּ‪ú‬טַ‪í‬נָּ‪ó‬ה‪ ,‬לֵ‪ï‬אָ‪ä‬ה בַּ‪ã‬ת אַ‪ְä‬רבַּ‪ã‬ע‬ ‫נִ‪ְó‬קשְׁ‪ָû‬רה לַ‪ï‬בֻּ‪ã‬בָּ‪ã‬ה בְּ‪ã‬כָ‪î‬ל עֹמֶ‪ñ‬ק לִ‪ï‬בָּ‪ã‬הּ;‬ ‫לְ‪ï‬כָ‪î‬ל צְ‪õ‬עָ‪ֶô‬דיהָ‪ é‬הַ‪é‬בֻּ‪ã‬בָּ‪ã‬ה נִ‪ó‬לְ‪ï‬וְ‪è‬תָ‪ü‬ה‪,‬‬ ‫לַ‪ï‬טִּ‪í‬יּוּל‪ ,‬לַ‪ï‬שֻּׁ‪û‬לְ‪ï‬חָ‪ë‬ן וְ‪è‬אַ‪ä‬ף לַ‪ï‬מִּ‪ñ‬טָּ‪í‬ה‪.‬‬ ‫אוֹתוֹ לַ‪ï‬יְ‪ì‬לָ‪ï‬ה אָ‪ä‬יֹם כַּ‪î‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר בָּ‪ã‬אוּ הֵ‪é‬ם‬ ‫וְ‪è‬לָ‪ְï‬קחוּ אֶ‪ä‬ת לֵ‪ï‬אָ‪ä‬ה‪ ,‬אֶ‪ä‬ת הָ‪é‬אָ‪ä‬ב‪ ,‬אֶ‪ä‬ת הָ‪é‬אֵ‪ä‬ם‪,‬‬ ‫לֵ‪ï‬אָ‪ä‬ה הַ‪é‬קְּ‪ú‬טַ‪í‬נָּ‪ó‬ה‪ ,‬לֵ‪ï‬אָ‪ä‬ה בַּ‪ã‬ת אַ‪ְä‬רבַּ‪ã‬ע‬ ‫כָּ‪î‬ל דָּ‪ç‬בָ‪ã‬ר ֹלא לָ‪ְï‬קחָ‪ë‬ה זוּלָ‪ï‬תִ‪ü‬י הַ‪é‬בֻּ‪ã‬בָּ‪ã‬ה‪.‬‬ ‫וּכְ‪î‬שֶׁ‪û‬הֵ‪é‬ם הִ‪é‬פְ‪ִö‬רידוּהָ‪ é‬בְּ‪ã‬קוֹלוֹת נִ‪ó‬חָ‪ִë‬רים‬ ‫בְּ‪ã‬מַ‪ñ‬כּוֹת אֶ‪ä‬גְ‪å‬רוֹפִ‪ö‬ים מֵ‪ñ‬עַ‪ô‬ל פְּ‪ö‬נֵ‪ó‬י הַ‪é‬הוִֹרים‬ ‫הִ‪é‬יא מְ‪ñ‬אוּם ֹלא יָ‪ְì‬דעָ‪ô‬ה וּמְ‪ñ‬אוּם ֹלא הֵ‪é‬בִ‪ã‬ינָ‪ó‬ה‪,‬‬ ‫אַ‪ְä‬ך חִ‪ë‬בְּ‪ָã‬קה אֶ‪ä‬ל לִ‪ï‬בָּ‪ã‬הּ בֻּ‪ã‬בָּ‪ã‬תָ‪ü‬הּ‪ ,‬אֶ‪ä‬ת שָׂ‪ִû‬רינָ‪ó‬ה‪.‬‬ ‫כַּ‪î‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר נִ‪ְó‬דחֲ‪ָë‬קה בֵּ‪ã‬ין מֵ‪ñ‬אוֹת יְ‪ì‬לָ‪ִï‬דים‪,‬‬ ‫כָּ‪î‬מוֹהָ‪ְ é‬קטַ‪í‬נִּ‪ó‬ים‪ ,‬נִ‪ְó‬רעָ‪ִô‬דים‪ ,‬נִ‪ó‬פְ‪ö‬חָ‪ִë‬דים‪,‬‬ ‫הִ‪é‬יא אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת יְ‪ì‬חִ‪ë‬יָדה ֹלא ָקְראָ‪ä‬ה‪ֹ ,‬לא בָּ‪ã‬כְ‪î‬תָ‪ü‬ה‪,‬‬ ‫כִּ‪î‬י אִ‪ä‬תָּ‪ü‬הּ בֻּ‪ã‬בָּ‪ã‬תָ‪ü‬הּ‪ ,‬כִּ‪î‬י שָׂ‪ִû‬רינָ‪ó‬ה אִ‪ä‬תָּ‪ü‬הּ‪.‬‬ ‫עַ‪ô‬ד ִרגְ‪å‬עָ‪ô‬הּ הָ‪é‬אַ‪ä‬חֲ‪ë‬רוֹן‪ ,‬עוֹד נוֹשְׁ‪û‬מָ‪ñ‬ה הֲ‪é‬מוּמָ‪ñ‬ה‬ ‫ִרחֲ‪ë‬מָ‪ñ‬ה עַ‪ô‬ל שָׂ‪ִû‬רינָ‪ó‬ה פֹּה נִ‪ó‬לְ‪ï‬חֶ‪ë‬צֶ‪õ‬ת עִ‪ô‬מָּ‪ñ‬הּ‪.‬‬ ‫עַ‪ô‬ד כָּ‪î‬שְׁ‪û‬לָ‪ï‬ה‪ ,‬עַ‪ô‬ד נָ‪ó‬פְ‪ö‬לָ‪ï‬ה בַּ‪ã‬חֲ‪ë‬לוֹם אַ‪ä‬פְ‪ö‬לוּלִ‪ï‬י‬ ‫הִ‪é‬יא שָׁ‪û‬מְ‪ñ‬עָ‪ô‬ה קוֹל שָׂ‪ִû‬רינָ‪ó‬ה‪" :‬אִ‪ä‬מָּ‪ñ‬אײַאִ‪ä‬מָּ‪ñ‬אײַלִ‪ï‬י"‪.‬‬ ‫אַ‪ְä‬ך עַ‪ô‬תָּ‪ü‬ה עוֹד אֵ‪ä‬ינֶ‪ó‬נָּ‪ó‬ה לֵ‪ï‬אָ‪ä‬ה‪ ,‬זוֹ אִ‪ä‬מָּ‪ñ‬הּ‪,‬‬ ‫וּמִ‪ñ‬י יְ‪ַì‬רחֵ‪ë‬ם עַ‪ô‬ל בֻּ‪ã‬בָּ‪ã‬ה יְ‪ì‬תוֹמָ‪ñ‬ה?‬

‫‪228‬‬

‫יום הזיכרון לשואה ולגבורה‬

‫שִׁ‪û‬יר הַ‪é‬פַּ‪ְö‬רטִ‪í‬יזָ‪ê‬נִ‪ó‬ים ‪/‬‬

‫הִ‪é‬יְרשׁ גְּ‪å‬לִ‪ï‬יק‬

‫אַ‪ä‬לײַנָ‪ó‬א תֹּאמַ‪ñ‬ר‪" :‬הִ‪é‬נֵּ‪ó‬ה דַּ‪ְç‬רכִּ‪î‬י הָ‪é‬אַ‪ä‬חֲ‪ë‬רוֹנָ‪ó‬ה‪,‬‬ ‫אֶ‪ä‬ת אוֹר הַ‪é‬יּוֹם הִ‪é‬סְ‪ò‬תִּ‪ü‬ירוּ שְׁ‪û‬מֵ‪ñ‬י הָ‪é‬עֲ‪ô‬נָ‪ó‬נָ‪ó‬ה"‪.‬‬ ‫זֶ‪ê‬ה יוֹם נִ‪ó‬כְ‪î‬סַ‪ò‬פְ‪ö‬נוּ לוֹ עוֹד יַ‪ì‬עַ‪ô‬ל וְ‪è‬יָ‪ì‬בוֹא‪,‬‬ ‫וּמִ‪ñ‬צְ‪õ‬עָ‪ֵô‬דנוּ עוֹד יַ‪ְì‬רעִ‪ô‬ים‪:‬‬ ‫אֲ‪ä‬נַ‪ó‬חְ‪ë‬נוּ פֹּה!‬ ‫מֵ‪ñ‬אֶ‪ֶä‬רץ הַ‪é‬תָּ‪ü‬מָ‪ñ‬ר עַ‪ô‬ד יַ‪ְì‬רכְּ‪î‬תֵ‪ü‬י כְּ‪î‬פוִֹרים‪,‬‬ ‫אֲ‪ä‬נַ‪ó‬חְ‪ë‬נוּ פֹּה — בְּ‪ã‬מַ‪ñ‬כְ‪î‬אוֹבוֹת וְ‪è‬יִ‪ì‬סּוִּרים‪,‬‬ ‫וּבַ‪ã‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר טִ‪í‬פַּ‪ö‬תײַדָּ‪ç‬מֵ‪ñ‬נוּ שָׁ‪û‬ם נִ‪ó‬גְּ‪ָå‬רה‪,‬‬ ‫הֲ‪ֹé‬לא יָ‪ì‬נוּב עוֹד עֹזײַרוּחֵ‪ë‬נוּ בִּ‪ã‬גְ‪å‬בוָּרה‪.‬‬ ‫עַ‪ô‬מּוּד הַ‪é‬שַּׁ‪û‬חַ‪ë‬ר עַ‪ô‬ל יוֹמֵ‪ñ‬נוּ אוֹר יָ‪ì‬הֵ‪é‬ל‪,‬‬ ‫עִ‪ô‬ם הַ‪é‬צּוֵֹרר יַ‪ì‬חֲ‪ֹë‬לף תְּ‪ü‬מוֹלֵ‪ï‬נוּ כְּ‪î‬מוֹ צֵ‪õ‬ל‪.‬‬ ‫אַ‪ְä‬ך אִ‪ä‬ם‪ ,‬חָ‪ë‬לִ‪ï‬ילָ‪ï‬ה‪ ,‬יְ‪ì‬אַ‪ä‬חֵ‪ë‬ר לָ‪ï‬בוֹא הָ‪é‬אוֹר —‬ ‫כְּ‪î‬מוֹ סִ‪ò‬יסְ‪ò‬מָ‪ñ‬ה יְ‪ì‬הֵ‪é‬א הַ‪é‬שִּׁ‪û‬יר מִ‪ñ‬דּוֹר לְ‪ï‬דוֹר‪.‬‬ ‫בִּ‪ã‬כְ‪î‬תַ‪ü‬ב הַ‪é‬דָּ‪ç‬ם וְ‪è‬הָ‪é‬עוֹפֶ‪ֶö‬רת הוּא נִ‪ó‬כְ‪î‬תָּ‪ü‬ב‪,‬‬ ‫הוּא ֹלא שִׁ‪û‬יַרת צִ‪õ‬פּוֹר הַ‪é‬דְּ‪ç‬רוֹר וְ‪è‬הַ‪é‬מֶּ‪ְñ‬רחָ‪ë‬ב‪,‬‬ ‫כִּ‪î‬י בֵּ‪ã‬ין ִקירוֹת נוֹפְ‪ö‬לִ‪ï‬ים שָׁ‪û‬רוּהוּ כָּ‪î‬ל הָ‪é‬עָ‪ô‬ם‪,‬‬ ‫ֶ‪ְä‬קדּוֹח בְּ‪ã‬יָ‪ָì‬דם‪.‬‬ ‫יַ‪ì‬חְ‪ë‬דָּ‪ç‬ו שָׁ‪û‬רוּהוּ וְ‪è‬א ַ‪ë‬‬ ‫עַ‪ô‬לײַכֵּ‪î‬ן אַ‪ä‬לײַנָ‪ó‬א תֹּאמַ‪ñ‬ר‪ :‬דַּ‪ְç‬רכִּ‪î‬י הָ‪é‬אַ‪ä‬חֲ‪ë‬רוֹנָ‪ó‬ה‪,‬‬ ‫זֶ‪ê‬ה אוֹר הַ‪é‬יּוֹם הִ‪é‬סְ‪ò‬תִּ‪ü‬ירוּ שְׁ‪û‬מֵ‪ñ‬י הָ‪é‬עֲ‪ô‬נָ‪ó‬נָ‪ó‬ה"‪.‬‬ ‫זֶ‪ê‬ה יוֹם נִ‪ó‬כְ‪î‬סַ‪ò‬פְ‪ö‬נוּ לוֹ עוֹד יַ‪ì‬עַ‪ô‬ל וְ‪è‬יָ‪ì‬בוֹא‪,‬‬ ‫וּמִ‪ñ‬צְ‪õ‬עָ‪ֵô‬דנוּ עוֹד יַ‪ְì‬רעִ‪ô‬ים‪:‬‬ ‫אֲ‪ä‬נַ‪ó‬חְ‪ë‬נוּ פֹּה!‬

‫יום הזיכרון לשואה ולגבורה‬

‫‪231‬‬

‫"הם מוחאים לנו כפיים‪ ",‬קורא ליאוֹ והוא משתחווה לקהל‪" ,‬תודה רבה‪,‬‬ ‫רבּוֹתיי‪ ,‬תודה רבה!"‬ ‫יש אנשים שאינם מִ‪ñ‬צטרפים למחיאות הכפיים‪ .‬הם מביטים לפָ‪ö‬נים‪ .‬ליאוֹ‬ ‫פונה אֲ‪ä‬ליהם‪" :‬גבִ‪ã‬רתי‪ ,‬גם אַ‪ä‬ת רוצה כוכב? מחר אביא לך אחד‪ .‬אולי גם‬ ‫בשבילָך כוכב‪ ,‬אדוני?"‬ ‫"תסתלק מכאן‪ ,‬יהוּדוֹן‪ ",‬אמר האיש‪ ,‬ולאישה שיושבת על ידו הוא אומר‪:‬‬ ‫"כבר אי אפשר לַדכֵּ‪î‬א את היהודים האלה‪ ,‬לא את הגדולים ולא את‬ ‫הקטנים‪".‬‬ ‫)תרגום‪ :‬תמי דבס ויוסיפינה ווֹס(‬

‫‪230‬‬

‫יום הזיכרון לשואה ולגבורה‬

‫מכתב לאחותי‬ ‫‪1.11.1944‬‬

‫אחותי האהובה והיקרה!‬ ‫נדמה לי שכבר עברו כמה חודשים‪ ,‬בלי כל מכתב ממך‪ .‬יודעת‬ ‫את כמה אשתוקק למכתבך‪ .‬מדוע לא מצאת זמן כדי לכתוב?!‬ ‫אני משער ששנת הלימודים נפתחה כבר‪ .‬גדולה צריכה להיות‬ ‫שמחתך‪ ,‬כי מי מאושר כמותכם‪ ,‬ילדי ארץ ישראל‪ ,‬היכולים לבקר‬ ‫בבית הספר וללמוד‪ .‬הנה אני עומד לפגוש בילדים יהודים בני‬ ‫גילך העומדים יום יום עלײַיד שער ביה"ס‪ ,‬רוצים ללמוד‪ ,‬אך‬ ‫ביה"ס סגור‪ .‬הוא סגור מפני שאין מרשים להם ללמוד את השפה‬ ‫העברית‪ .‬כמה מקנאים הם בכם‪ ,‬ילדי ארץ ישראל‪ ,‬שהנכם‬ ‫לומדים עם מורים עבריים‪ .‬היודעים ילדים אלה מארץ ישראל‬ ‫שיש להם אחים ואחיות בגולה‪ ,‬הרוצים ללמוד כמוהם עברית‬ ‫ואינם יכולים? היודעים הם להעריך את האושר הגדול שיש‬ ‫להם?!‬ ‫אחותי‪ ,‬תלמדי הרבה‪ ,‬תכיני את עצמך להיות מורה לאלפי‬ ‫הילדים שיבואו לארץ ישראל בגמר המלחמה‪.‬‬ ‫אצלי אין חדש‪ .‬ייתכן שבחודש הבא תעבור לבלגיה‪ ,‬המחלקה‬ ‫של הבריגדה העברית שאני משרת בה‪.‬‬ ‫אנא תכתבי לי מי הם מוריך ואיזה ספרים קראת? השומעת את‬ ‫בקול האבא והאמא?‬

‫המכתב שלפניכם‬ ‫הוא מכתבו של זאב‬ ‫גלר בן הײַ‪19‬‬ ‫לאחותו בת השמונה‪.‬‬ ‫זאב גלר היה לימים‬ ‫ראש עיריית כפר‬ ‫סבא‪.‬‬

‫מאחיך זאב‬

‫יום הזיכרון לשואה ולגבורה‬

‫‪233‬‬

‫חי"ל‪ :‬החטיבה היהודית הלוחמת –‬ ‫הבריגדה היהודית‪ /‬י' אוסמן‬ ‫בשנת ‪ 1944‬התפרסמה הודעה רשמית של משרד החוץ הבריטי‪ ,‬שבה צוין כי‬ ‫ממשלת הוד מלכותה מאשרת להקים יחידה יהודית לוחמת )חי"ל( שכונתה‬ ‫"הבריגדה היהודית"‪ .‬באותה התקופה נרצחו על אדמת אירופה מיליוני‬ ‫יהודים בידי הנאצים ומדינות הברית נערכו למיגורו של הצבא הגרמני‪ .‬ראש‬ ‫ממשלת בריטניה באותו הזמן‪ ,‬וינסטון צ'רצ'יל‪ ,‬אמר כי זה הוגן מאוד‬ ‫שיחידה מיוחדת מאותו עם שסבל סבל שאין לתארו מצד הנאצים יהיה‬ ‫מיוצג בין החיילות שנאספו כדי להנחיל לאויב הנורא הזה את תבוסתו‬ ‫הסופית‪.‬‬ ‫לבריגדה היהודית היה סמל שהורכב ממגן דוד מוזהב על רקע כחול ולבן‪.‬‬ ‫שמחה עברה בעם היהודי שביקש להשתתף במלחמה בצורר הנאצי שרצח‬ ‫שישה מיליונים מבני עמו‪ .‬אלפי מתנדבים יהודים הצטרפו לצבא הבריטי‬ ‫לחיילות התותחנים‪ ,‬הקשר‪ ,‬לחיל ההנדסה והתובלה ועוד‪ .‬רבים מהם הוצבו‬ ‫על אדמת איטליה וחלקם בצפון אפריקה‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬הבריגדה היהודית לקחה חלק בניצחון על הצבא הגרמני ועם סיום‬ ‫המלחמה טיפלו אנשי הבריגדה בניצולי השואה וארגנו את עלייתם לארץ‪.‬‬ ‫עשרים ושמונה אותות כבוד חולקו לחיילים שונים בחטיבה ומפקדה קיבל‬ ‫את אות הכבוד של הצבא הבריטי כאות הוקרה ל"סגולות הקרב הנפלאות‬ ‫שהוכיחה החטיבה הלוחמת בחזית צבאות הברית"‪.‬‬ ‫ארבעים וארבע מחיילי החטיבה נפלו במהלך שירותם בבריגדה‪.‬‬ ‫)על פי‪ :‬קיצור תולדות "ההגנה"(‬

‫סמל חי"ל – חטיבה יהודית לוחמת‬

‫‪232‬‬

‫יום הזיכרון לשואה ולגבורה‬

‫אָ‪ä‬חִ‪ë‬י הַ‪é‬צָּ‪õ‬עִ‪ô‬יר יְ‪ì‬הוָּדה ‪/‬‬

‫אֵ‪ä‬הוּד מָ‪ñ‬נוֹר‬

‫אָ‪ä‬חִ‪ë‬י הַ‪é‬צָּ‪õ‬עִ‪ô‬יר יְ‪ì‬הוָּדה‪,‬‬ ‫הַ‪é‬אִ‪ä‬ם אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה שׁוֹמֵ‪ñ‬עַ‪?ô‬‬ ‫הַ‪é‬אִ‪ä‬ם אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה יוֵֹדעַ‪?ô‬‬ ‫הַ‪é‬שֶּׁ‪û‬מֶ‪ñ‬שׁ עוֹד עוֹלָ‪ï‬ה כָּ‪î‬ל בֶֹּקר וְ‪è‬אוָֹרהּ לָ‪ï‬בָ‪ã‬ן‬ ‫וּלְ‪ï‬עֵ‪ô‬ת עֶ‪ֶô‬רב רוּחַ‪ ë‬מְ‪ñ‬פַ‪ö‬זֶּ‪ֶê‬רת אֶ‪ä‬ת עֲ‪ô‬לֵ‪ï‬י הַ‪é‬גָּ‪å‬ן‪.‬‬ ‫הַ‪é‬גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם הָ‪ִé‬ראשׁוֹן יָ‪ַì‬רד לִ‪ï‬פְ‪ö‬נֵ‪ó‬י יוֹמַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם‪,‬‬ ‫בְּ‪ã‬עֶ‪ֶô‬רב יוֹם שְׁ‪û‬לִ‪ï‬ישִׁ‪û‬י‪,‬‬ ‫וְ‪è‬שׁוּב אֶ‪ä‬פְ‪ö‬שָׁ‪û‬ר לִ‪ְï‬ראוֹת שָׁ‪û‬מַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם‬ ‫בַּ‪ã‬שְּׁ‪û‬לוּלִ‪ï‬ית עַ‪ô‬ל הַ‪é‬כְּ‪î‬בִ‪ã‬ישׁ הָ‪ָé‬ראשִׁ‪û‬י‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬חִ‪ë‬י הַ‪é‬צָּ‪õ‬עִ‪ô‬יר יְ‪ì‬הוָּדה‪,‬‬ ‫הַ‪é‬אִ‪ä‬ם אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה שׁוֹמֵ‪ñ‬עַ‪?ô‬‬ ‫הַ‪é‬אִ‪ä‬ם אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה יוֵֹדעַ‪?ô‬‬ ‫בְּ‪ã‬גַ‪å‬ן הַ‪é‬יְּ‪ì‬לָ‪ִï‬דים שֶׁ‪û‬לְּ‪ָï‬ך לוֹמְ‪ִñ‬דים כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר שִׁ‪û‬יר חָ‪ָë‬דשׁ‪,‬‬ ‫וּבַ‪ã‬תִּ‪ü‬יכוֹן הַ‪é‬תַּ‪ü‬לְ‪ï‬מִ‪ñ‬יִדים שׁוּב מִ‪ñ‬תְ‪ü‬אַ‪ä‬מְּ‪ñ‬נִ‪ó‬ים עַ‪ô‬ל הַ‪é‬מִּ‪ñ‬גְ‪ָå‬רשׁ‪.‬‬ ‫רוּחוֹת עַ‪ְô‬רבִ‪ã‬ית מְ‪ñ‬יַ‪ì‬לְּ‪ï‬לוֹת עַ‪ô‬ל הַ‪é‬מִּ‪ְñ‬רפֶּ‪ö‬סֶ‪ò‬ת‬ ‫אֶ‪ä‬ת כָּ‪î‬ל שִׁ‪û‬יֵרי הַ‪é‬סְּ‪ò‬תָ‪ü‬ו‪,‬‬ ‫וְ‪è‬אִ‪ä‬מָּ‪ñ‬א מְ‪ñ‬צַ‪õ‬פָּ‪ö‬ה בַּ‪ã‬סֵּ‪ò‬תֶ‪ü‬ר‪,‬‬ ‫שֶׁ‪û‬אוּלַ‪ï‬י עוֹד יַ‪ì‬גִּ‪å‬יעַ‪ ô‬מִ‪ñ‬כְ‪î‬תָּ‪ü‬ב‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬חִ‪ë‬י הַ‪é‬צָּ‪õ‬עִ‪ô‬יר יְ‪ì‬הוָּדה‪,‬‬ ‫הַ‪é‬אִ‪ä‬ם אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה שׁוֹמֵ‪ñ‬עַ‪?ô‬‬ ‫הַ‪é‬אִ‪ä‬ם אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה יוֵֹדעַ‪?ô‬‬ ‫כָּ‪î‬ל חֲ‪ë‬בֵ‪ֶã‬ריָך הַ‪é‬טּוֹבִ‪ã‬ים נוֹשְׂ‪û‬אִ‪ä‬ים דְּ‪ç‬מוּתְ‪ָü‬ך עִ‪ô‬מָּ‪ñ‬ם‪,‬‬ ‫בְּ‪ã‬כָ‪î‬ל הַ‪é‬טַּ‪í‬נְ‪ִó‬קים עַ‪ô‬ל ַקוֵּ‪è‬י הַ‪é‬גְּ‪å‬בוּל אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה נִ‪ó‬מְ‪ñ‬צָ‪õ‬א אִ‪ä‬תָּ‪ü‬ם‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬חִ‪ë‬י הַ‪é‬טּוֹב‪ ,‬אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י זוֹכֵ‪î‬ר אֶ‪ä‬ת שְׁ‪û‬תֵּ‪ü‬י עֵ‪ô‬ינֶ‪ó‬יָך‬ ‫וְ‪è‬הֵ‪é‬ן פּוֹתְ‪ü‬רוֹת חִ‪ë‬יָדה‪,‬‬ ‫וּבְ‪ã‬נִ‪ó‬י הַ‪é‬קָּ‪ú‬ט יָ‪ì‬פֶ‪ö‬ה כָּ‪î‬מוָֹך‪,‬‬ ‫בְּ‪ã‬שִׁ‪û‬מְ‪ָñ‬ך לוֹ אֶ‪ְä‬קָרא יְ‪ì‬הוָּדה‪...‬‬

‫מתוך אחי אחי ‪/‬‬

‫רעיה הרניק‬

‫בקיץ האחרון נהרג אחי‪.‬‬ ‫זה היה בתחילת שנת הלימודים‪ .‬בכיתה למדו על הסתיו ועל החגים‪ ,‬אבל‬ ‫בחוץ היה חמסין‪ ,‬ואני חשבתי איך אלוהים מסדר את הדברים‪ ,‬כך שתמיד‬ ‫בפורים כשאומרים שכבר הגיע האביב יורד גשם‪ ,‬וביום כיפור יש תמיד‬ ‫חמסין‪ ...‬עכשיו אני זוכר שחלמתי בשיעור‪ ,‬כאשר המנהל נכנס לכיתה וקרא‬ ‫למורה‪ ,‬קשקשתי במחברת‪ ,‬ופתאום שמעתי שאומרים לי לצאת מהכיתה‪.‬‬ ‫כבר רציתי להגיד "מה פתאום אני — לא עשיתי שום דבר‪ "...‬המנהל אמר‬ ‫בקול רציני‪" ,‬וגם ליטל‪ ",‬ליטל היא התלמידה הכי טובה בכיתה‪ .‬חשבתי‬ ‫שאולי רוצים שנכין טקס לחגים‪ .‬לא עלה בדעתי שקרה משהו רע‪.‬‬ ‫עד עכשיו אני לא יכול להבין את זה‪ .‬בלילה הקודם ישנתי טוב‪ ,‬הלכתי‬ ‫לבית ספר כמו בכל יום‪ ,‬ולא הרגשתי כלום‪ .‬אפילו כשהמנהל סגר את‬ ‫דלת החדר שלו לא הבנתי‪ .‬ורק כשאמר שאלך מהר הביתה כי קרה משהו‬ ‫לאחי בצבא — מיד ידעתי שגיורא נהרג‪ .‬אפילו שהוא לא אמר את זה‪.‬‬ ‫והרי גם אילו היה רק פצוע היו מבקשים שאבוא הביתה‪ ,‬אבל אני ידעתי‬ ‫שהוא כבר מת‪.‬‬ ‫המנהל ביקש שליטל תלווה אותי‪ .‬אני לא אוהב במיוחד את ליטל‪ ,‬אבל טוב‬ ‫שהיא הלכה אִ‪ä‬תי‪ .‬אפילו שכל הדרך לא דיברנו‪ .‬אני זוכר רק שפתאום היה לי‬ ‫קר מאוד‪ ,‬והסתכלתי בשמים לראות אם באמת בא הסתיו עם עננים — אבל‬ ‫השמש זרחה כמו קודם‪ ,‬ואולי יותר‪ .‬רעדתי בכל הגוף‪ .‬אבל כשראיתי שליטל‬ ‫מזיעה מחום — הבנתי‪ ,‬שרק לי קר‪ .‬בשום ספר לא קראתי‪ ,‬שלאנשים נהיה‬ ‫קר כשקורה אסון‪ .‬הם בוכים וצועקים ומתעלפים — אבל לא קראתי שקר‬ ‫להם‪ .‬אני אפילו לא בכיתי‪ ,‬ובטח שלא התעלפתי‪ .‬אני בטוח ששום אדם‬ ‫ברחוב לא הרגיש שהאח שלי נהרג‪ .‬הלכנו סתם ככה‪ .‬כשהגענו ראיתי על יד‬ ‫הבית המון אנשים‪ .‬ליטל החווירה פתאום‪ ,‬אמרה מהר שלום ורצה לרחוב‪.‬‬ ‫אבל לי לא היתה ברירה‪ .‬רציתי לרוץ אחריה‪ ,‬אבל נכנסתי הביתה‪ .‬אף אחד‬ ‫לא הרגיש שבאתי‪ .‬אבא ישב עם קצין אחד ודיבר איתו בשקט‪ ,‬אמא ישבה‬ ‫על הכיסא כאילו היא לא רואה אף אחד‪ ,‬למרות שהחדר היה מלא אנשים‪,‬‬ ‫היו שם שכנים‪ ,‬וחברים של אבא ואמא מהעבודה‪ ,‬וסבא שלי‪ ,‬ואחרים שאני‬ ‫לא זוכר‪ .‬עמדתי עם הילקוט החדש הגזעי שלי — ולא ידעתי מה לעשות‪.‬‬ ‫ואז אמא ראתה אותי וצעקה "רונן" ופרשה את זרועותיה‪ .‬רצתי אליה‪,‬‬ ‫ופתאום כל הדמעות יצאו לי‪ ,‬וגם היא התחילה לבכות‪ .‬זה היה מוזר נורא —‬ ‫במשפחה שלנו לא מתחבקים הרבה‪ ,‬ובטח שלא בוכים הרבה‪ ,‬אבל זה היה‬ ‫בדיוק כמו בסרטים — כאילו כבר למדנו מה צריך לעשות כשמישהו מת‪ .‬אני‬ ‫בכיתי באמת‪ ,‬אבל גם ראיתי‪ ,‬כאילו בסרט‪ ,‬את הילד הזה‪ ,‬רונן‪ ,‬בוכה‬ ‫יום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל‬

‫‪237‬‬

‫נ ְ‪óִê‬זכֹּר אַ‪ä‬חִ‪ë‬ים וְ‪ֵè‬רעִ‪ô‬ים‬ ‫יִ‪ì‬זְ‪ê‬כֹּר‬ ‫י ְ‪ìִê‬זכֹּר אֱ‪ֹä‬להִ‪é‬ים אֶ‪ä‬ת בָּ‪ã‬נָ‪ó‬יו וּבְ‪ã‬נוֹתָ‪ü‬יו‬ ‫אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר חֵ‪ְë‬רפוּ נַ‪ó‬פְ‪ö‬שָׁ‪û‬ם בַּ‪ã‬מַּ‪ñ‬אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ק עַ‪ô‬ל הַ‪é‬מְּ‪ִñ‬דינָ‪ó‬ה בַּ‪ã‬דֶּ‪ֶç‬רְך‬ ‫וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת חַ‪ë‬יָּ‪ì‬לֵ‪ï‬י צְ‪õ‬בָ‪ã‬א הֲ‪é‬גָ‪å‬נָ‪ó‬ה לְ‪ï‬יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל‬ ‫אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר נָ‪ó‬פְ‪ö‬לוּ בְּ‪ã‬מִ‪ñ‬לְ‪ï‬חֲ‪ë‬מוֹת יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל‪.‬‬ ‫י ְ‪ìִê‬זכֹּר יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל וְ‪è‬יִ‪ì‬תְ‪ü‬בָּ‪ַã‬רְך בְּ‪ã‬זַ‪ְê‬רעוֹ וְ‪è‬יֶ‪ì‬אֱ‪ä‬בַ‪ã‬ל‬ ‫עַ‪ô‬ל זִ‪ê‬יו הָ‪é‬עֲ‪ô‬לוּמִ‪ñ‬ים וְ‪è‬חֶ‪ë‬מְ‪ñ‬דַּ‪ç‬ת הַ‪é‬גְּ‪å‬בוָּרה וְּקֻדשַּׁ‪û‬ת‬ ‫הָ‪ָé‬רצוֹן וּמְ‪ñ‬סִ‪ò‬ירוּת הַ‪é‬נֶּ‪ó‬פֶ‪ö‬שׁ אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר נִ‪ó‬סְ‪ò‬פּוּ בַּ‪ã‬מַּ‪ñ‬עֲ‪ָô‬רכוֹת הַ‪é‬כְּ‪î‬בֵ‪ã‬דוֹת‪.‬‬ ‫יִ‪ì‬הְ‪é‬יוּ גִּ‪å‬בּוֵֹרי הַ‪é‬דְּ‪ç‬רוֹר וְ‪è‬הַ‪é‬נִּ‪ó‬צָּ‪õ‬חוֹן הַ‪é‬נֶּ‪ó‬אֱ‪ä‬מָ‪ñ‬נִ‪ó‬ים‬ ‫וְ‪è‬הָ‪é‬אַ‪ä‬מִּ‪ñ‬יצִ‪õ‬ים חֲ‪ë‬תוּמִ‪ñ‬ים בְּ‪ã‬לֵ‪ï‬ב יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל לְ‪ï‬דוֹר דּוֹר‪.‬‬

‫קינה‪ ,‬מרסל ינקו‪,‬‬ ‫צייר ישראלי‪,‬‬ ‫‪1984–1895‬‬

‫‪236‬‬

‫הזמן‪ ".‬מיד כולם הסכימו‪ .‬זה היה מוזר איך פתאום כל מה שהיה קשור‬ ‫בצבא נהיה "קדוש" בבית‪ .‬כשהגיע מישהו מהצבא — פינו לו מיד מקום על‬ ‫יד אבא ואמא‪ .‬האחרים עמדו קצת מרחוק — כאילו משמיעים שם סודות‬ ‫חשובים מאוד‪ .‬די היה שרמי‪ ,‬שאמנם היה חבר של גיורא עוד מהתיכון‪ ,‬אבל‬ ‫אפילו לא היה עדיין קצין‪ ,‬יגיד שהוא לוקח אותי ללוויה‪ ,‬ומיד השתתקו‬ ‫כולם והסכימו‪.‬‬ ‫אני כמעט לא זוכר מה קרה בלוויה‪ .‬אמא והילה עמדו מחובקות ובכו‪ .‬כן‪.‬‬ ‫אבא עמד לבד‪ ,‬קצת מהצד ולא בכה‪ .‬רק כשהיה צריך להתפלל אחרי הרב‪,‬‬ ‫התבלבלו לו המילים‪ ,‬והרבי תיקן לו‪ ,‬כאילו היה ילד בכיתה ב'‪ .‬אני עמדתי‬ ‫מאחורי רמי‪ ,‬כדי שלא אראה את הבור שאליו מכניסים את גיורא — אבל‬ ‫ראיתי איך הכתפיים של רמי רועדות‪ ,‬אפילו שלא שמעתי אותו בוכה‪ .‬אני‬ ‫גם זוכר‪ ,‬שאחרי שירו את מטחי הכבוד — פתאום עפו בשמים המון ציפורים‬ ‫מבוהלות‪ .‬ולפני כן לא ראיתי אף ציפור‪ .‬יותר אני לא זוכר‪ .‬כנראה שהייתי‬ ‫די מבולבל‪ .‬כשאני מנסה לחשוב עכשיו איפה היו איתן‪ ,‬או סבא‪ ,‬אני לא‬ ‫יודע‪ .‬גם המורה שלי ומנהל בית ספר היו — אבל אני לא זוכר אם ראיתי‬ ‫אותם שם‪.‬‬ ‫ובלילה ישבתי על המיטה‪ ,‬ושמעתי את כל הרעשים של הבית‪ .‬אנשים באו‬ ‫והלכו ודיברו‪ .‬ישבתי לבד בחושך‪ ,‬ולא יכולתי להירדם‪ ,‬כי כל פעם שנשכבתי‬ ‫ראיתי את הפנים של גיורא צוחקות אליי‪ .‬אפילו ביקשתי ממנו בלב‪" :‬לך‬ ‫מכאן‪ ,‬אתה כבר מת" אבל זה לא עזר‪...‬‬ ‫כי בינתיים גם נודע לי איך גיורא נהרג‪ .‬זה לא היה בתאונה‪ ,‬כמו שחשבתי‪,‬‬ ‫אלא ב"פעילות מבצעית" בצפון‪ .‬בתשע הלכתי עם רמי לשכנים לראות‬ ‫חדשות‪ ,‬ושם סיפרו הכול‪ .‬שמעתי שם שנהרג עוד מישהו מהמחלקה של‬ ‫גיורא — יחיאל מקיבוץ בדרום‪ ,‬והראו את הלוויה שלו‪ ,‬ואיך אמו התעלפה‬ ‫על יד הקבר‪ ,‬והכול‪ .‬ואמרו על גיורא ש"לפי בקשת המשפחה לא צילמו את‬ ‫הלוויה"‪ ,‬אני לא זוכר שמישהו שאל אותנו‪ .‬בטח לא אותי — וגם אני‬ ‫משפחה‪ ,‬אבל אולי טוב שלא צילמו‪ ,‬ולא ראו איך אבא התבלבל בתפילה‪.‬‬ ‫אחרי שראיתי טלוויזיה כבר לא הייתי בטוח כלײַכך מה היה בלוויה של‬ ‫גיורא ומה בזאת של יחיאל‪ .‬רק שני מראות אני זוכר — את הציפורים שעפו‬ ‫מבוהלות בשמים ואת הגב הרועד של רמי‪.‬‬ ‫מאותו יום כאילו הפכנו משפחה אחרת‪ .‬לא רק שגיורא איננו‪ ,‬כולנו‬ ‫השתנינו‪ .‬כל אחד מרגיש את זה‪ ,‬אפילו אנשים שלא מהמשפחה‪ .‬לפעמים‬ ‫אני חושב שאנחנו כמו קין‪ ,‬כאילו הדביקו למצח שלנו פתק‪" :‬משפחה‬ ‫שכולה" — וכולם יודעים‪ .‬לא חשוב כבר מה אני אומר או עושה — אני תמיד‬ ‫יום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל‬

‫‪239‬‬

‫בזרועות אמו‪ ,‬שהיא עכשיו "שַׁ‪û‬כּוּלָ‪ï‬ה" — וזה היה בסדר‪ .‬כך צריך להיות‬ ‫כשאח שלך נהרג‪...‬‬ ‫עבר המון זמן עד ללוויה‪ ,‬אפילו שזה היה באותו יום אחרי הצהריים‪ .‬אני לא‬ ‫כלײַכך זוכר מה עשיתי‪ .‬בינתיים באו אחותי הגדולה‪ ,‬ואחי שלומד בתיכון‪,‬‬ ‫וכל מיני אנשים נכנסו ויצאו‪ ,‬כולם רצו שאמא תנוח והביאו המון אוכל‪ ,‬כמו‬ ‫היתה זו איזו מסיבה‪ ,‬ודיברו על גיורא כאילו הוא מת לפני שנים‪ .‬אפילו‬ ‫הוציאו אלבומים שלו כשהיה תינוק — ואני הרי זוכר אותו משבת‪ ,‬כשהיה‬ ‫בבית ב"רגילה" — אז למה אני צריך להסתכל באלבומים כאילו שכחתי איך‬ ‫הוא נראה? כל הזמן אף אחד לא דיבר אִ‪ä‬תי ולא הסביר לי מה קרה‪ .‬הבנתי‬ ‫שגיורא נהרג בלילה‪ ,‬אבל לא ידעתי איך‪ .‬כל שעה פתחתי את הרדיו‪ ,‬שיגידו‬ ‫משהו‪ ,‬אבל לא אמרו‪ .‬בטח היתה תאונה‪ ,‬כי אם היתה מלחמה‪ ,‬או משהו‬ ‫כזה‪ ,‬היו מדברים על זה בחדשות‪ .‬כל פעם בא מישהו וסגר אותו‪ ,‬כאילו אני‬ ‫עושה דבר לא נאה‪.‬‬ ‫אבא אפילו לא הסתכל עליי‪ .‬אבל אני דווקא הסכלתי עליו‪ ,‬וכשאף אחד לא‬ ‫ראה‪ ,‬הלכתי אחריו למקלחת וראיתי שהוא בוכה‪ .‬הוא עמד על יד הכיור‬ ‫והסתכל בראי ופתאום התחילו דמעות זולגות לו מהעיניים‪ .‬הוא פתח את‬ ‫הברז‪ ,‬כדי שיחשבו שהוא שוטף את הפנים‪ ,‬אבל הדמעות המשיכו לזלוג‪ .‬רק‬ ‫כשקראו לו אמר "רגע" ומחה את אפו — והרטיב קצת את השיער‪ ,‬אולי כדי‬ ‫שיחשבו שרק התרחץ‪ .‬הלכתי משם מהר כדי שלא יידע שראיתי אותו‪.‬‬ ‫נזכרו בי רק כשהתחילו להזיז את הכיסאות ולהגיד שצריך להתכונן ללוויה‪.‬‬ ‫אוטובוס גדול בא לקחת את כולם‪ ,‬ומונית מיוחדת הגיעה למשפחה‪,‬‬ ‫כששאלו מי נוסע במונית‪ ,‬התברר שאבא‪ ,‬אמא‪ ,‬הילה‪ ,‬איתן וסבא ממלאים‬ ‫את המונית‪ .‬שאלתי איפה אני אהיה‪.‬‬ ‫פתאום כולם התעניינו בי‪ .‬היו אנשים שאמרו שלא צריך לקחת "ילד קטן"‬ ‫ללוויה‪ .‬זה יעשה לי "טראומה"‪ .‬אחרים אמרו שחשוב שאהיה בלוויה‪.‬‬ ‫מעולם לא הייתי בלוויה‪ ,‬ואפילו לא בביתײַקברות — אבל לא חשבתי‬ ‫שמישהו יעז להציע שלא אסע עם המשפחה‪ .‬גיורא אח שלי בדיוק כמו של‬ ‫הילה ושל איתן‪ .‬ואני אפילו כבר החלפתי בגדים‪ ,‬למרות שלא אמרו לי‪,‬‬ ‫ולבשתי את החולצה שגיורא הביא לי‪ ,‬שהיה עליה סמל היחידה שלו בצבא‪.‬‬ ‫התחלתי לצעוק כמו משוגע‪ ,‬שלא אשאר בבית‪ ,‬שארוץ אחרי המכונית‪,‬‬ ‫וכולם אמרו‪" :‬שקט תירגע‪ ,‬אמא תשמע אותך — רק זה חסר לה‪ ",‬ודברים‬ ‫כאלה‪ .‬ואני דווקא רציתי שאמא תשמע — אפילו שתתעצבן‪ ,‬ולא היה אכפת‬ ‫לי שאבא ייתן לי סטירה — העיקר שלא ישכחו אותי‪ ,‬ולא ישאירו אותי‬ ‫בבית‪ .‬מרוב צעקות התחלתי לבכות‪ ,‬ואז רמי‪ ,‬החבר הכי טוב של גיורא‬ ‫שבדיוק בא ישר מהצבא — כולו מלוכלך ובמדי ב' שלו — אמר‪" :‬מה הבעיה‪,‬‬ ‫אם הוא רוצה‪ ,‬שיבוא‪ ,‬אני אקח אותו במכונית הצבאית והוא יהיה אִ‪ä‬תי כל‬

‫‪238‬‬

‫יום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל‬

‫פעם ההורים של יחיאל באו אלינו‪ ,‬הם דתיים‪ ,‬ומקיבוץ‪ .‬עכשיו הם כאילו‬ ‫החברים הכי טובים של הורי‪ .‬אמא שלי מדברת אל אמא של יחיאל בטלפון‬ ‫כאילו היתה אחות רחמנייה שמדברת אל חולה‪ .‬כל הזמן היא אומרת‪" :‬כן‪,‬‬ ‫אני מבינה‪ "...‬ו"מי כמוני יודע — " ומשמיעה ציוצים מוזרים שמעולם לא‬ ‫עשתה קודם‪ .‬אבל הקשר העיקרי הוא בין אבא ושלמה‪ ,‬האבא של יחיאל‪ .‬כל‬ ‫פעם אני שומע אותו סיפור‪ :‬למה יצאו כלײַכך מאוחר בלילה‪ ,‬ומי אמר להם‬ ‫ללכת למקום הזה‪ ,‬ואיך הצבא לא ידע שיש שם מחבלים‪ ,‬ובעיקר מי אחראי‪.‬‬ ‫על האחראי יש חילוקי דעות‪ .‬אבא שלי חושב שהמג"ד אחראי‪ ,‬ואבא של‬ ‫יחיאל דורש ועדת חקירה‪ .‬וכך כמעט כל יום הם שבים ודנים באותה בעיה‪,‬‬ ‫כאילו שזה יעזור כבר לגיורא‪ .‬ורמי‪ ,‬שפעם שמע שיחה כזו כשבא לבקר‪,‬‬ ‫אמר לי בסוד‪ ,‬שאף אחד לא היה אשם‪ .‬התפקיד שלהם היה "להתקיל"‬ ‫חוליות מחבלים על הגבול‪ .‬ההורים‪ ,‬אמר לי רמי‪ ,‬מחפשים תמיד מישהו‬ ‫שיוכלו להאשים‪ .‬זה מקל עליהם‪ ,‬אולי‪ .‬עליי זה לא מֵ‪ֵñ‬קל בכלל‪.‬‬ ‫בכיתה אני יושב וחושב איך היה פעם‪ .‬איך אמא פינקה אותי כי אני "הבן‬ ‫זקונים" שלה‪ .‬איך אבא היה לוקח אותי לשוק‪ ,‬כי הגדולים‪ ,‬כבר לא נאה‬ ‫להם להיראות עם אבא‪ .‬איך היו באים חברים אל הוַרי ביום שישי בערב‪,‬‬ ‫ולפעמים הרשו לי להישאר ער‪ ,‬ושמעתי את אבא משוויץ בבן שלו שמשרת‬ ‫ביחידה נבחרת )עכשיו אסור אפילו להזכיר את שמה בבית כי "כולם שם‬ ‫חסרי אחריות מינימלית"‪ ,‬וכשלבשתי את החולצה של היחידה‪ ,‬אמא כמעט‬ ‫הרגה אותי‪ ,‬וזרקה אותה לפח אבל אני הוצאתי אותה אחרײַכך ושומר‬ ‫עליה‪ (...‬עכשיו כמעט אף אחד לא בא אלינו‪ .‬וכשבאים אורחים הם מדברים‬ ‫בקול נמוך‪ ,‬כאילו שומרים על סוד או שבבית יש משהו שצריך להתבייש בו‪.‬‬ ‫לדעתי‪ ,‬יותר טוב שלא יבואו בכלל‪...‬‬ ‫באותו רגע המורה שוכחת שכתוב לי על המצח שאני "שכּוּל" ושואלת אותי‬ ‫משהו על השיעור‪ .‬ואני לא יודע‪ .‬פעם היא אמרה לי — "אני יודעת מה עובר‬ ‫עליך‪ ,‬אבל זה לא מצדיק ירידה כזו בציונים‪ ".‬כבר לא היה אכפת לי וצעקתי‬ ‫עליה "את לא יודעת מה עובר עלי!" כי מה שעוד לא סיפרתי זה איך אמא‬ ‫ואבא רבים כל הזמן‪.‬‬

‫יום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל‬

‫‪241‬‬

‫"אח שכּוּל"‪ .‬רק שבשום מקום לא מלמדים איך "אח שכּוֹּל" צריך להתנהג‪.‬‬ ‫כשאני מעוצבן ומתרגז — וזה קורה לי די הרבה — תכף אומרים שאסור‬ ‫להרגיז את אמא‪ .‬לי נדמה שבכלל לא אכפת לה מה אני עושה‪ ,‬לפעמים אני‬ ‫חושב שהיא בקושי מכירה אותי‪ .‬לפעמים היא מתבלבלת וקוראת לי או‬ ‫לאיתן "גיורא"‪ ,‬ואחרײַכך לא נעים לה והיא אומרת שזה בגלל שאני כלײַכך‬ ‫דומה לו‪ .‬זהו תירוץ‪ .‬אני לא דומה לגיורא‪ .‬היא פשוט לא חושבת על שום‬ ‫דבר אחר‪ ,‬ולכן היא קוראת לנו "גיורא"‪ .‬כשאני מתנהג כרגיל — נדמה לי‬ ‫שכולם חושבים "איך הוא יכול לצחוק ולשחק כשאחיו מת" וכשאני יושב‬ ‫סתם על יד הטלוויזיה‪ ,‬וזה מה שקורה רוב הזמן‪ ,‬כולם מתעצבנים עלי‪,‬‬ ‫ואומרים לי שאעשה משהו‪.‬‬ ‫אבל לא רק עליי כועסים‪ .‬כולם כועסים על כולם‪ .‬איתן בורח מהבית ולא‬ ‫חוזר עד מאוחר‪ .‬וכשהוא מגיע הביתה צועקים עליו‪ ,‬איך הוא מעז להפחיד‬ ‫את ההורים‪ .‬הילה חזרה ללמוד בתלײַאביב‪ ,‬וכל השכנות אומרות "איך בת‬ ‫עוזבת את אמא במצב כזה‪ "...‬כאילו שהיתה צריכה לשבת בבית ולבכות כל‬ ‫היום‪ .‬דווקא אבא אמר לה שהיא חייבת "להמשיך את חייה כרגיל"‪ .‬מה הוא‬ ‫מעמיד פנים?! איך היא יכולה להמשיך את חייה כרגיל כשכל בוקר‪ ,‬מיד‬ ‫אחרי שהוא יוצא מהבית‪ ,‬אמא מצלצלת אליה ומספרת לה מה חלמה על‬ ‫גיורא בלילה קודם‪ ,‬ואיך איתן מתנהג לא כמו שגיורא היה מתנהג במצב‬ ‫כזה‪ .‬מנין היא יודעת מה גיורא היה עושה? וכשהיא גומרת לדבר מתחילה‬ ‫בכיית הבוקר שלה‪ .‬היא לא יודעת שאני שומע‪ ,‬ואחרײַכך היא אומרת לכולם‬ ‫שהיא לא מסוגלת לבכות‪ ...‬נדמה לה‪ .‬כל היום העיניים שלה אדומות‪.‬‬ ‫ובלילה היא צועקת לפעמים‪ .‬פעם קמתי והלכתי לחדר שלה‪ ,‬שתדע שאני‬ ‫שומע — וראיתי שאבא שוכב במיטה ער‪ ,‬ולא זז‪ ,‬ואמא צועקת‪ .‬אמרתי לה‪:‬‬ ‫"אמא‪ ",‬כלײַכך ריחמתי עליה‪ .‬והיא רק שאלה אותי‪" :‬מה אתה עושה כאן?"‬ ‫כאילו אינה מכירה אותי בכלל‪ .‬אמרתי לה "את צעקת‪ ",‬והיא אמרה שבטח‬ ‫זה היה חלום‪ .‬אני לא יודע אם היא התכוונה שאני חלמתי — או שהיא צעקה‬ ‫מתוך חלום‪ ,‬אבל ידעתי שהיא אינה אומרת אמת‪ ,‬כי שמעתי אותה צועקת‬ ‫הרבה פעמים‪.‬‬ ‫החברות של אמא מתפעלות כל הזמן כמה היא "מחזיקה מעמד"‪ ,‬והיא עונה‬ ‫להן‪" :‬יש לי ברירה‪ ,‬זה בשביל הילדים" — אפשר לחשוב שאכפת לה‬ ‫מהילדים האחרים שלה‪ ,‬חוץ אולי מהילה‪ ,‬כי רק לה היא יכולה לספר את כל‬ ‫החלומות הנוראים על גיורא‪.‬‬ ‫אבא יוצא לעבודה כל בוקר יותר מוקדם‪ .‬אחרי העבודה הוא עסוק בכל מיני‬ ‫דברים של משרד הביטחון‪ ,‬ובערב הוא מדבר שעות עם האבא של היחיאל‬ ‫הזה שנהרג עם גיורא‪.‬‬

‫‪240‬‬

‫יום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל‬

:‫מתוך מגילת העצמאות‬ Â˙ÂÓ„ ‰·ˆÂÚ ‰· ¨È„‰ȉ ÌÚ‰ ̘ χ¯˘È–ı¯‡· È ÕÈÁ ÈÁ ‰· ¨˙ÈȄӉ ˙È˙„‰ ¨˙ÈÁ¯‰ ŸÎ» ÌÈÈÓÂ‡Ï ˙·¯˙ ÈÒÎ œ  ¯ˆÈ ‰· ¨˙È˙ÎÏÓÓ ˙»ÈÓ ŸÓ ˜ ÌȯÙÒ‰ ¯ÙÒ ˙‡ ÂÏÂÎ ÌÏÂÚÏ ˘È¯Â‰Â ÌÈÈ˘Â‡–ÏÏ ÆÈÁˆ ‰ ‰Ï ¯Ó˘ Ú¯ʉ Á«Î Ÿa ˆ¯‡Ó ÌÚ‰ ‰Ï‚»‰˘ ¯Á‡Ï ‰ÏÈÙ˙ œÓ Ï„Á ‡Ï ¨ÂÈ À¯ÂÊ Ÿt ˙ˆ Ÿ¯ Ç Ïη ÌÈÂÓ‡ ˙‡ ‰ÎÂ˙· ˘„Á ŸÏ» ˆ¯‡Ï ·Â˘Ï ‰Â˜˙ œÓ » Æ˙È È„Ó‰ Â˙Â¯È ÕÁ ÌȄ‰ȉ ¯˙Á ‰Ê È˙¯«Ò ÀÓ » ȯÂËÒȉ ¯˘˜ ÍÂ˙Ó ˙¯„ ÷ » ¨‰˜È˙Ú‰ Ì˙„ÏÂÓ· ÊÁ‡È Õ‰ Ï» ·Â˘Ï ¯Â„ Ïη ÌÈÏÈÙÚÓ ¨ÌȈÂÏÁ⁄ ¨ÌÈÂÓ ‰⁄ a ̈¯‡Ï ·˘ ÌÈ¯ Á⁄ Ç ‰ ¨˙ȯ·Ú‰ Ì˙Ù˘ ÂÈ ¤Á Œ ‰ ¨˙ÂÓ˘ ÂÁȯى ÌÈÈ‚ ŸÓ » ËÈÏ˘‰ ÍÏÂ‰Â Ï Õ„‚ ·Â˘ÈÈ ÂÓȘ Õ‰  ¨ÌȯÚ ÌȯÙÎ Â· ‡È·Ó ¨ÂÓˆÚ ÏÚ Ô‚ ÕÓ » ÌÂÏ˘ ¯Á¢ ¨Â˙·¯˙ ˜˘ œÓ ÏÚ Â˘Ù  ‡˘Â ı¯‡‰ È·˘Â˙ ÏÎÏ ‰Ó„ œ ˜‰ ˙ Ãk Ÿ¯ œa Æ˙È˙ÎÏÓÓ ˙‡ӈÚÏ ¨Ô¯ Á⁄ Ç ‰ ÔÓÊ· χ¯˘È ÌÚ ÏÚ ‰ÏÏÂÁ˙˘ ‰‡Â˘‰ ¨‰Ù¯ȇ· ÌÈ„Â‰È ÌÈÂÈÏÈÓ Á· Œ ËÏ ÂگΉ ‰· Ô¯˙ œ Ù Ÿa ÃÁ կΌ ‰ ‰ ˙‡ ÏÈÏÚ⁄Ãa ˘„ÁÓ ‰ÁÈΉ ÏÚ ˙‡ӈډ ˙„ÏÂÓ‰ ¯Ò»ÁÓ È„Â‰È‰ ÌÚ‰ ˙ÈÈÚ· ¯˘‡ ¨Ï‡¯˘È–ı¯‡· ˙Ȅ‰ȉ ‰È„Ó‰ ˘Â„ÈÁ È„È È„Â‰È ÏÎÏ ˙„ÏÂÓ‰ È¯Ú˘ ˙‡ ‰Á À ¯ œ Ï Á˙Ù˙ ˙ÂÈÂÎÊ–˙ à Ÿ÷ ‰Ó‡ Ï˘ „ÓÚÓ È„Â‰È‰ ÌÚÏ ˜ÈÚ˙ ÆÌÈÓÚ‰ ˙ÁÙ˘Ó ÍÂ˙· ÌÂȇ‰ Ȉ‡‰ Á·Ë‰Ó ‰ÏˆÈ˘ ‰Ë ÕÏt‰ ˙ȯ‡˘ ÏÈÙÚ‰Ï ÂÏ„Á ‡Ï ˙¯Á‡ ˙ˆ¯‡ È Õ„Â ‰ È œ  ‰Ù¯ȇ· ˜ÒÙ ‡Ï ¨‰ÎÒ ‰ÚÈÓ ¨È˘Â˜ ÏÎ Û‡ ÏÚ ¨Ï‡¯˘È–ı¯‡Ï Ìȯ˘ ŸÈ–ÏÓÚ⁄ à˙¯ÈÁ ¨„·ΠÈÈÁÏ Ì˙ÂÎÊ ˙‡ Ú«a˙ œ Ï ÆÌÓÚ ˙„ÏÂÓ· ˙ÂÓ‡‰ ˙¯ˆÚ ‰Ï·È˜ ± π¥ ∑ ¯·Ó·Â· ≤ π–· ‰ È„Ó ˙Ó˜‰ ˙·ÈÈÁÓ‰ ‰ËÏÁ‰ ˙„Á‡Ӊ

‫סַ‪ò‬בְ‪ã‬תָּ‪ü‬א אֶ‪ä‬סְ‪ò‬תֵּ‪ְü‬רָקה מַ‪ְñ‬דלִ‪ï‬יָקה מַ‪ñ‬שּׂוּאָ‪ä‬ה ‪/‬‬ ‫סַ‪ò‬בְ‪ã‬תָּ‪ü‬א אֶ‪ä‬סְ‪ò‬תֵּ‪ְü‬רָקה מַ‪ְñ‬דלִ‪ï‬יָקה מַ‪ñ‬שּׂוּאָ‪ä‬ה‪.‬‬ ‫בְּ‪ã‬שֵׁ‪û‬ם הַ‪é‬מַּ‪ñ‬חְ‪ë‬תֶּ‪ֶü‬רת שֶׁ‪û‬ל "אוֹשְׁ‪û‬וִ‪è‬יץ" —‬ ‫הַ‪é‬נּוָֹרא בְּ‪ã‬מַ‪ñ‬חֲ‪ë‬נוֹת הַ‪é‬הַ‪é‬שְׁ‪û‬מָ‪ָñ‬דה‪.‬‬ ‫סַ‪ò‬בְ‪ã‬תָּ‪ü‬א אֶ‪ä‬סְ‪ò‬תֵּ‪ְü‬רָקה מַ‪ְñ‬דלִ‪ï‬יָקה מַ‪ñ‬שּׂוּאָ‪ä‬ה‪.‬‬ ‫ְקטַ‪í‬נָּ‪ó‬ה‪ ,‬שַׁ‪û‬בְ‪ִã‬ריִרית‪ ,‬כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר ֹלא צְ‪õ‬עִ‪ô‬יָרה‪,‬‬ ‫עוֹמֶ‪ֶñ‬דת זְ‪ê‬קוּפָ‪ö‬ה‪ ,‬מַ‪ñ‬בִּ‪ã‬יטָ‪í‬ה נִ‪ó‬כְ‪î‬חָ‪ë‬הּ‪.‬‬ ‫וּתְ‪ü‬פִ‪ö‬לַּ‪ï‬ת הַ‪é‬חַ‪ë‬זָּ‪ê‬ן וְ‪è‬שִׁ‪û‬יַרת הַ‪é‬יְּ‪ì‬לָ‪ִï‬דים‬ ‫מַ‪ñ‬זְ‪ê‬כִּ‪î‬יִרים לָ‪ï‬הּ קוֹלוֹת מִ‪ñ‬יָּ‪ì‬מִ‪ñ‬ים אֲ‪ä‬חֵ‪ִë‬רים —‬ ‫קוֹלוֹת זוֹעֲ‪ִô‬קים‪ ,‬קוֹלוֹת דּוֹמְ‪ñ‬מִ‪ñ‬ים‪,‬‬ ‫קוֹלוֹת שֶׁ‪û‬ל הוִֹרים‪ ,‬שֶׁ‪û‬ל אַ‪ä‬חִ‪ë‬ים‬ ‫וְ‪ֵè‬רעִ‪ô‬ים‪...‬‬ ‫ִ‪ü‬זמֶֹרת שֶׁ‪û‬ל צְ‪õ‬בָ‪ã‬א הֲ‪é‬גָ‪å‬נָ‪ó‬ה‬ ‫וּצְ‪õ‬לִ‪ï‬ילֵ‪ï‬י הַ‪é‬תּ ְ‪ê‬‬ ‫מִ‪ñ‬תְ‪ü‬חַ‪ë‬לְּ‪ï‬פִ‪ö‬ים בִּ‪ã‬צְ‪õ‬לִ‪ï‬ילִ‪ï‬ים שֶׁ‪û‬ל מִ‪ñ‬צְ‪õ‬עַ‪ô‬ד‬ ‫הַ‪é‬שְׁ‪û‬מָ‪ָñ‬דה‪...‬‬

‫אֵ‪ä‬לָ‪ï‬ה דּוֹרײַאוֹן‬

‫ְ‪è‬הקֹּר הַ‪é‬נָּ‪ó‬עִ‪ô‬ים שֶׁ‪û‬ל עִ‪ô‬יר הַ‪é‬בִּ‪ã‬יָרה‬ ‫ו ַ‪é‬‬ ‫ָ‪é‬רוּח הָ‪ַé‬רן בֵּ‪ã‬ין דִּ‪ç‬גְ‪å‬לֵ‪ï‬י הַ‪é‬מְּ‪ִñ‬דינָ‪ó‬ה‪,‬‬ ‫וְ‪è‬ה ַ‪ë‬‬ ‫מַ‪ñ‬זְ‪ê‬כִּ‪î‬יִרים לָ‪ï‬הּ כְּ‪î‬מִ‪ñ‬יהָ‪é‬ה בַּ‪ã‬ת אַ‪ä‬לְ‪ï‬פַּ‪ö‬יִ‪ì‬ם שָׁ‪û‬נָ‪ó‬ה‬ ‫שֶׁ‪û‬ל עַ‪ô‬ם לְ‪ï‬בָ‪ָã‬דד בִּ‪ã‬כְ‪î‬פוֹר וְ‪è‬צִ‪õ‬נָּ‪ó‬ה‪...‬‬ ‫סַ‪ò‬בְ‪ã‬תָּ‪ü‬א אֶ‪ä‬סְ‪ò‬תֵּ‪ְü‬רָקה מַ‪ְñ‬דלִ‪ï‬יָקה מַ‪ñ‬שּׂוּאָ‪ä‬ה‬ ‫ֶ‪ó‬יה מְ‪ַñ‬רצֶּ‪ֶõ‬דת הָ‪é‬אֵ‪ä‬שׁ —‬ ‫וּמוּל עֵ‪ô‬ינ ָ‪é‬‬ ‫אֵ‪ä‬שׁ הַ‪é‬מִּ‪ñ‬שְׂ‪ָû‬רפוֹת וְ‪è‬אֵ‪ä‬שׁ הַ‪é‬תְּ‪ü‬קוּמָ‪ñ‬ה‪.‬‬ ‫סַ‪ò‬בְ‪ã‬תָּ‪ü‬א אֶ‪ä‬סְ‪ò‬תֵּ‪ְü‬רָקה מַ‪ְñ‬דלִ‪ï‬יָקה מַ‪ñ‬שּׂוּאָ‪ä‬ה‬ ‫וַ‪è‬אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י צוֹפֶ‪ö‬ה בָּ‪ã‬הּ גֵּ‪å‬אֶ‪ä‬ה —‬ ‫וְ‪è‬אִ‪ä‬תִּ‪ü‬י צוֹפָ‪ö‬ה הָ‪é‬אֻ‪ä‬מָּ‪ñ‬ה‪.‬‬

È·˘Â˙ ˙‡Ó ‰Ú·˙ ˙¯ˆÚ‰ ªÏ‡¯˘È–ı¯‡· ˙È„Â‰È Ì‰ Ì„ˆÓ ÌÈ˘¯„‰ ÌÈ„Úˆ‰ Ïη ÌÓˆÚ· ÊÂÁ‡Ï χ¯˘È–ı¯‡ ˙ÂÓ‡‰ Ï˘ ÂÊ ‰¯Î‰ ƉËÏÁ‰‰ ÚÂˆÈ·Ï Â˙ È„Ó ˙‡ ÌȘ‰Ï Ȅ‰ȉ ÌÚ‰ ˙ÂÎÊ· ˙„Á‡Ӊ Æ‰Ú˜Ù‰Ï ˙˙È  ‰ȇ ÌÚ ÏÎÎ ˙ÂÈ‰Ï È„Â‰È‰ ÌÚ‰ Ï˘ ˙Èڷˉ Â˙ÂÎÊ È‰ÂÊ Æ ˙È ·ȯ‰ Â˙È„Ó· ÂÓˆÚ ˙¢¯· „ÓÂÚ ÌÚ ȂȈ ¨ÌÚ‰ ˙ˆÚÂÓ È¯·Á Â‡ ¨ÂÒ Î˙ÍÎÈÙÏ ÌÂÈÒ ÌÂÈ· ¨˙ÈÂȈ‰ ‰ÚÂ˙‰Â ȯ·Ú‰ ·Â˘Èȉ  ˙ÂÎÊ Û˜Â˙·Â ¨Ï‡¯˘È–ı¯‡ ÏÚ ÈËȯ·‰ Ë„Ó ‰ ˙¯ˆÚ ˙ËÏÁ‰ „ÂÒÈ ÏÚ ˙ȯÂËÒȉ‰Â ˙Èڷˉ ˙Ó˜‰ ÏÚ ˙‡Ê· ÌÈÊȯÎÓ Â‡ ˙„Á‡Ӊ ˙ÂÓ‡‰ Æχ¯˘È–˙È„Ó ‡È‰ ¨Ï‡¯˘È–ı¯‡· ˙È„Â‰È ‰È„Ó ı·ȘÏ ˙È„Â‰È ‰ÈÈÏÚÏ ‰ÁÂ˙Ù ‡‰˙ χ¯˘È–˙È„Ó ¨‰È·˘Â˙ ÏÎ ˙·ÂËÏ ı¯‡‰ ÁÂ˙ÈÙ ÏÚ „˜˘˙ ª˙ÂÈÂÏ‚ ÌÂÏ˘‰Â ˜„ˆ‰ ¨˙¯ÈÁ‰ ˙„ÂÒÈ ÏÚ ˙˙˙˘ÂÓ ‡‰˙ ˙ÂÈÂÎÊ ÔÂÈ¢ ÌÈȘ˙ ªÏ‡¯˘È ȇȷ Ï˘ÌÂÊÁ ¯Â‡Ï ÚÊ‚ ¨˙„ Ï„·‰ ÈÏ· ‰ÈÁ¯Ê‡ ÏÎÏ ¯ÂÓ‚ ÈÈ„Ó È˙¯·Á ÍÂÈÁ ¨ÔÂ˘Ï ¨ÔÂÙˆÓ ¨˙„ ˘ÙÂÁ ÁÈË·˙ ªÔÈÓ ª˙Â˙„‰ ÏÎ Ï˘ ÌÈ˘Â„˜‰ ˙ÂÓ˜Ӊ ÏÚ ¯ÂÓ˘˙ ª˙·¯˙ ˙ÂÓ‡‰ ˙ÏÈ‚Ó Ï˘ ‰È˙Â¯˜ÚÏ ‰Ó‡  ‰È‰˙ Æ˙„Á‡Ӊ Ȅ‰ȉ ÌÚÏ „È ˙˙Ï ˙„Á‡Ӊ ˙ÂÓÂ‡Ï Ìȇ¯Â˜ Â‡ ˙ÁÙ˘Ó ÍÂ˙Ï Ï‡¯˘È–˙È„Ó ˙‡ Ï·˜Ï Â˙È„Ó ÔÈÈ· ÆÌÈÓÚ‰ ÍÂ˙· Ì‚ ≠ Ìȇ¯Â˜ Â‡

ÌÈÓ„‰–˙Ù˜˙‰  ÈÏÚ ˙ίÚ‰ ≠ ÌÈ˘„ÂÁ ‰Ê ÌÚ‰ È· Ï È·¯Ú‰ È·˘Â˙

‫יום העצמאות‬

244

‫הֶ‪ְé‬רצְ‪õ‬ל ‪/‬‬

‫אוריאל אופק‬

‫תֵ‪ü‬יאוֹדוֹר ישב על רצפת חדרו‪ .‬הוא היה עסוק כל כך‪ ,‬עד שלא שמע כי אביו‬ ‫נכנס לחדר‪ .‬רגע ַקל הביט האב בּבנוֹ בן העשׂר‪ ,‬שצִ‪õ‬ייר שִׂ‪û‬רטוּטים וציורים על‬ ‫דף נייר גדול‪.‬‬ ‫"מה אתה עושה‪ ,‬תיאוֹדוֹר?" שאל האב בסקרנוּת‪.‬‬ ‫"אני מצייר תָ‪ü‬כנית לִ‪ï‬סְ‪ò‬פינת אֲ‪ä‬וויר‪ ,‬אותה אבנה כאשר אהיה גדול‪ ",‬אמר‬ ‫הילד‪" ,‬אל ספינת האֲ‪ä‬וויר הזאת ייכּנסוּ המון יהודים ויַ‪ì‬עֲ‪ô‬לוּ בה אל צִ‪õ‬יוֹן‪ ,‬כמו‬ ‫שכתוב בספר התפילות שקראתי בשבת בבית הכנסת‪"...‬‬ ‫"אבל ציון היא עיר שוֹמֵ‪ñ‬מה עכשיו‪ ",‬אמר האב‪" ,‬כּוּלהּ מִ‪ñ‬דבּר לֹלא עץ ומים‪".‬‬ ‫"יבואו היהודים בספינת האוויר שאֶ‪ä‬בנה‪ ,‬והם יַ‪ì‬פריחו את המִ‪ñ‬דבּר‪ ",‬אמר‬ ‫תיאוֹדוֹר בעיניים נוֹצצוֹת‪.‬‬ ‫חִ‪ë‬ייך האב לשֵ‪û‬מע התשובה ואמר אל לִ‪ï‬בּו‪' :‬חלום חוֹלם הילד‪ '...‬צָ‪õ‬דק האב‪ :‬ילד‬ ‫חוֹלמני היה תיאודור‪ .‬הוא לא דמָ‪ñ‬ה כלל לאביו‪ ,‬הסוחר העָ‪ô‬שיר יעֹקב הֶ‪ְé‬רצְ‪õ‬ל‪.‬‬ ‫הבן הִ‪é‬רבּה לחלום‪ :‬פעם חלם על חֲ‪ë‬פירת תְ‪ü‬עָ‪ô‬לה‪ ,‬שתְ‪ü‬חַ‪ë‬בּר את הים עם‬ ‫האוֹקיינוֹס‪ .‬פעם אחרת חלם כי ימציא מכוֹנה‪ ,‬שתהפוך אדמה ללֶ‪ï‬חם‪ .‬ואת‬ ‫החלומות הללוּ היה רושם גם על הכְּ‪î‬תב‪.‬‬ ‫מאז ומתָ‪ü‬מיד שָ‪û‬אף תיאודור להיות סופר‪ .‬בבית הספר יָ‪ì‬סַ‪ò‬ד עם חבריו אֲ‪ä‬גוָּדה‬ ‫ספרוּתית וּשמהּ "אנחנו"‪ .‬לאחר שסיים את לימודיו בעיר מוֹלדתוֹ בּוַּדפֶּ‪ö‬שׂט‬ ‫)הוּנגַ‪å‬ריה( נסע ללמוד משפטים באוניברסיטה של וִ‪è‬ינָ‪ó‬ה )אוֹסְ‪ò‬טְ‪ִí‬ריָ‪ì‬ה(‪.‬‬ ‫יום אחד השתתף תיאודור בפגישה של אגוּדת הסטודנטים‪ .‬חבֵרי האגוּדה‬ ‫ערכו תָ‪ü‬כנית — מה הפּעוּלוֹת שיעשׂוּ במשך השנה‪:‬‬ ‫"נערוֹך מסיבות‪ .‬נצא לטיולים ולתַ‪ü‬חֲ‪ë‬רוּיוֹת ספורט‪ .‬גם עיתון נוציא‪ ,‬ואתה‪,‬‬ ‫תיאודור‪ ,‬תערוך את העיתון‪ ",‬אמר סטוּדנט אחד‪.‬‬ ‫"אבל יהודים לא ישתתפו בפעולות שלנו‪ ",‬אמר שני‪.‬‬ ‫"ומדוע לא ישתתפו יהודים בפעולות?" שאל תיאודור‪.‬‬ ‫"מדוע? פשוט‪ ,‬כי אנו לא אוהבים יהודים‪ ",‬הייתה התשובה‪.‬‬ ‫"אם כך‪ ",‬אמר הרצל‪" ,‬שלום לכם‪ .‬גם אני יהודי‪ ,‬ושמי בִּ‪ã‬נְ‪ó‬יָ‪ì‬מִ‪ñ‬יןײַזְ‪ê‬אֵ‪ä‬ב‪ ".‬קם —‬ ‫והלך‪.‬‬ ‫עברו שנים‪ .‬תיאודור הצעיר גדל והיה לסופר‪ .‬אנשים רבים אהבו לקרוא את‬ ‫הספרים ולראות את המַ‪ñ‬חֲ‪ë‬זוֹת שכָּ‪î‬תב‪.‬‬ ‫לפני תשעים שנה שלח עיתון אוֹסטרי גדול את הֶ‪é‬רצל אל פָּ‪ִö‬ריז‪ ,‬למַ‪ñ‬עַ‪ô‬ן יסַ‪ò‬פּר‬ ‫לקוראים מה קורה בצָ‪õ‬רפַ‪ö‬ת‪ .‬יום אחד עמד הסופר בכיכַּ‪î‬ר העיר וראה מַ‪ñ‬חֲ‪ë‬זה זה‪:‬‬ ‫קבוצת חיילים ניצֶ‪õ‬בת מסָ‪ò‬ביב לָקצין בַדרגת סֶ‪ֶò‬רן‪ .‬קצין שני‪ ,‬בדרגת אַ‪ä‬לוּף‪ ,‬עמד‬ ‫ַ‪ְå‬דת בארץ צָ‪õ‬רפַ‪ö‬ת‪ .‬אין רחמים לבּוֹגד!"‬ ‫מולו ואמר‪" :‬אַ‪ä‬לְ‪ï‬פְ‪ֶö‬רד ְדַריְ‪ì‬יפוּס‪ ,‬אתה בָּ‪ã‬ג ָ‪ü‬‬ ‫יום העצמאות‬

‫‪247‬‬

‫הלפיד היתום ‪/‬‬

‫דן בניהײַסרי‬

‫"אני‪ָ ,‬דןײַבְּ‪ã‬נָ‪ó‬יָ‪ì‬ה סרי‪ ,‬סופר יליד ירושלים‪ ,‬בן בתיה ויוסף סרי‪ ,‬שנפל במלחמת‬ ‫יום העצמאות‪ ,‬מתכבד להדליק מַ‪ñ‬שׂוּאָ‪ä‬ה זו‪"...‬‬ ‫כך‪ ,‬במילים אלו‪ ,‬פתחתי את דבריי‪ ,‬קודם הדלקת המשואה לשנת הײַ‪45‬‬ ‫למדינת ישראל‪.‬‬ ‫לכל מדליק משואה יש‪ ,‬בצד הסיפור היבש של תולדותיו‪ ,‬גם את סיפור הלֵ‪ï‬ב‬ ‫עִ‪ô‬מו מטפס הוא לבמת מדליקי המשואות‪ .‬זה הלב‪ ,‬הזוכר בשעה מַ‪ñ‬פְ‪ö‬עִ‪ô‬ימָ‪ñ‬ה זו‪,‬‬ ‫את כל התפילות‪ ,‬החלומות‪ ,‬הדמעות עִ‪ô‬מם נולד‪ ,‬עִ‪ô‬מם צָ‪õ‬מח‪ ,‬עִ‪ô‬מם רעֲ‪ô‬שה היד‬ ‫שהחזיקה בלפיד‪ .‬על אחת הדמעות‪ ,‬אותה בכיתי בליל המשואות‪ ,‬אתוודה —‬ ‫אבי ז"ל‪.‬‬ ‫אבי‪ ,‬יוסף‪ ,‬נפל כְּ‪î‬חייל במלחמת יום העצמאות ואני ילד כבן אחת עשרה שנה‬ ‫בלבד‪ .‬כל יָ‪ì‬מָ‪ñ‬יו היה אבא חֶ‪ë‬נְ‪ó‬וָ‪è‬ונִ‪ó‬י צנוע‪ ,‬נסתר מאחורי דלפֵ‪ö‬ק עצוב של זיתים‬ ‫וגבינות בחנות המכולת בשכונת הבּוּכָ‪î‬רים‪ .‬בבוקר‪ ,‬סמוך לַ‪ï‬שַׁ‪û‬חר‪ ,‬היה משכים‬ ‫לעבודתו‪ ,‬ובלילה‪ ,‬פְּ‪ö‬עָ‪ô‬מִ‪ñ‬ים כמעט בַּ‪ã‬חֲ‪ë‬צות‪ ,‬היה שב מוּתָ‪ü‬ש ועייף אל הבית‪ .‬הוא‬ ‫לא ָרטַ‪í‬ן מֵ‪ñ‬עוֹלם‪ .‬לא תלה באיש את ייִ‪ì‬סוּרי פרנסתו הקשה‪ ,‬ואף בבית הכנסת‪,‬‬ ‫שופֵ‪ö‬ך לבו בצער בפני אלוהים‪ ,‬האמנתי שמתפלל הוא רק למען ילדיו‪ ,‬למען‬ ‫אמא‪ ,‬ועליו‪ ,‬כך נדמה היה לי אותם ימים נוראים‪ ,‬לא ביֵקש כלוּם‪.‬‬ ‫רק כשמֵ‪ñ‬ת‪ ,‬גילתה לי אמא את סוֹד תפילתוֹ האמיתית‪" .‬אבא שלך‪ ",‬כך אמרה‬ ‫אוֹתוֹ יוֹם כששַ‪û‬בְ‪ã‬נו מבית הקברות‪" ,‬מֵ‪ñ‬עוֹלם לא ביקש להיוֹת חנוָ‪è‬ונִ‪ó‬י‪ .‬מעוֹלם‪ .‬כל‬ ‫ימיו התפלל לאלוהים שיניח לו מעט מעבוֹדתוֹ הָקשה‪ ,‬מצער הפַּ‪ְö‬רנָ‪ó‬סָ‪ò‬ה‪ ,‬ואז‬ ‫יוכל לָ‪ï‬שֶׁ‪û‬בֶ‪ã‬ת לבדוֹ במטבח‪ ,‬ומתחת למנוֹרת נֵ‪ó‬פט חיוֶ‪è‬ורת‪ ,‬לכתוב סיפורים‪".‬‬ ‫"כן‪ ",‬המשיכה אמא בקולהּ העצוב‪" ,‬אבא שֶ‪û‬לָך היה בעל נשמה של משורר‪.‬‬ ‫הפרנסה הנוראה שָ‪û‬בְ‪ָã‬רה את רוחו‪ ,‬ועִ‪ô‬מָ‪ñ‬הּ גם את שוּלחן המטבח שנוֹתר יָ‪ì‬תוֹם‬ ‫מן הסיפורים‪".‬‬ ‫אז‪ ,‬אוּלי‪ ,‬לראשוֹנה בחיי‪ ,‬נָ‪ַó‬דְרתִ‪ü‬י את הנֵ‪ó‬דר למלא את צוָ‪è‬ואתוֹ היתוֹמה של אבי‪.‬‬ ‫להמשיך בַּ‪ã‬מָ‪ñ‬קוֹם בו לא התחיל מֵ‪ñ‬עוֹלָ‪ï‬ם‪ ,‬ולכתוב מלִ‪ï‬בּוֹ הבּוֹכֶ‪î‬ה סיפורים‪ .‬וחלפוּ‬ ‫שנים‪ .‬וכתבתי סיפּוּרים‪ .‬ופרסמתי ספרים‪ .‬ועדיין לִ‪ï‬בִּ‪ã‬י זוֹעֵ‪ô‬ק‪ .‬מבקש בִּ‪ã‬תְ‪ü‬חִ‪ë‬ינָ‪ó‬ה‬ ‫נואשת לוֹמַ‪ñ‬ר לאבא‪ ,‬מוּל האֶ‪ä‬בן השוֹתקת של מנוּחָ‪ë‬תוֹ‪ ,‬תודה‪ .‬תודה על‬ ‫המילים‪ ,‬ועל הנְ‪ó‬שָ‪û‬מָ‪ñ‬ה ועל תפילתוֹ לאלוהים שנענתה‪ ,‬לבסוף‪ ,‬בילדוֹ‪.‬‬ ‫ואחזתי אז בלפיד המַ‪ñ‬שׂוּאָ‪ä‬ה‪ .‬והיד ָרעֲ‪ָô‬דה‪ .‬והבִּ‪ã‬רכיים כָּ‪î‬שְׁ‪û‬לוּ כי אל נוֹכַ‪î‬ח אש‬ ‫הָ‪é‬אבוּקוֹת ריחפוּ למוּלי אוֹתהּ שעה פָּ‪ö‬ניו הַ‪é‬מְ‪ñ‬פוּיָ‪ì‬סִ‪ò‬ים של אבא‪ .‬הוּא קיבֵּ‪ã‬ל את‬ ‫תודתי‪ .‬את מִ‪ñ‬נְ‪ó‬חַ‪ë‬ת הסיפּוִּרים‪.‬‬ ‫הלפיד שׁוּב אינוֹ יָ‪ì‬תוֹם‪.‬‬

‫‪246‬‬

‫יום העצמאות‬

‫מאז לא ידע הרצל מנוחה‪ .‬חֲ‪ë‬זוֹן המדינה היהודית בָּ‪ã‬ער כמו אש בעַ‪ô‬צמוֹתיו‬ ‫ולא נתן לו מנוח‪ .‬כי כך אמר אל לִ‪ï‬בּו‪' :‬ארץ ישראל השוֹמֵ‪ñ‬מה נמצאת‬ ‫בשִ‪û‬לטונהּ של תוּרכּיה; על כן דרוּשה עזרתן של המדינות הגדולות‪ ,‬כדי‬ ‫להחזיר את ארץ האבות לעם ישראל‪ .‬אלך אֵ‪ä‬פוא אל מלָ‪ï‬כים ושָׂ‪û‬רים ואבקש‬ ‫את עזרתם‪ ,‬למַ‪ñ‬ען המַ‪ñ‬טרה הקדושה הזאת‪'.‬‬ ‫קם הרצל ונסע מעיר לעיר וּמִ‪ñ‬מדינה למדינה‪ .‬הוא נפגש עם ֵקיסַ‪ò‬ר גרמניה‬ ‫ועם מלך איטליה‪ ,‬עם השׂוּלטָ‪í‬ן התוּרכי ועם האַ‪ä‬פּיפיוֹר‪ ,‬עם שׂר המוֹשבוֹת‬ ‫האנגלי ועם שׂר הפּנים הרוסי‪ ,‬עם לוֹרדים ועם דוּכָּ‪î‬סים‪ ,‬עם עשירים ועם‬ ‫אנשי השפּעה אחרים‪ .‬בכל מקום נִ‪ó‬תקבל בכבוד גדול; כולם הקשיבו לאיש‬ ‫הגדול והמוּפלא והבטיחו לו כי יעזרו לו ולעַ‪ô‬מוֹ‪ .‬אבל אתם יודעים ודאי‪:‬‬ ‫לפעמים יש מֶ‪ñ‬רחק בין הבטחה ובין עזרה של ממש‪.‬‬ ‫אולם הרצל ידע גם זאת‪ :‬אם היהודים לא יעזרו לעצמם — איש לא יעזור‬ ‫להם‪ .‬על כך עָ‪ô‬רך קוֹנגרסים נוספים‪ ,‬יָ‪ì‬סד את הֶקרן הַקיימת לישראל‪ ,‬שתִ‪ü‬גאַ‪ä‬ל‬ ‫את אדמת הארץ‪ ,‬והקים בַ‪ã‬נק למען הִ‪é‬תיישבוּת היהודים‪ .‬הוא נפגש עם‬ ‫עשירים ומנהיגים ועִ‪ô‬ם פשוטי העָ‪ô‬ם ונִ‪ó‬תקבל בכל מקום בִּ‪ã‬כְ‪î‬בוֹד מלכים‪ .‬גם‬

‫בנימין זאב הרצל‪1904–1860 ,‬‬

‫יום העצמאות‬

‫‪249‬‬

‫האלוּף תָ‪ü‬לש את הדָרגות של סרן דרייפוּס )שהיה בן לעַ‪ô‬ם ישראל( ושבר את‬ ‫החֶ‪ë‬רב שלו‪ .‬ברגע זה קרא ההָ‪é‬מון שעָ‪ô‬מד מסביב בקול גדול‪" :‬הבּוּז ליהודים!‬ ‫מָ‪ñ‬ווֶ‪è‬ת ליהודים!"‬ ‫עִ‪ô‬ם ערב ישב הרצל ליד שולחנו‪ ,‬כדי לכתוב לעיתון את אשר ראו עיניו‪ .‬הוא‬ ‫ידע‪ :‬דרייפוס חַ‪ë‬ף מפֶּ‪ö‬שע‪ ,‬ושׁוֹנֵ‪ó‬אי ישׂראל הֶ‪é‬עֱ‪ô‬לילוּ עליו עֲ‪ô‬לילות שָ‪û‬ווא‪ .‬באוֹזניו‬ ‫הִ‪é‬דהֲ‪é‬דוּ קריאות ההָ‪é‬מון‪" :‬מוות ליהודים!" אֲ‪ä‬נחה כבדה יצאה מלִ‪ï‬בּו והוא שאל‬ ‫את עצמו‪' :‬מדוע‪ ,‬מדוע שׂוֹנאים עַ‪ô‬מֵ‪ñ‬י העולם את היהודים?!‬ ‫'למה שונאים אותנו?' שאל הרצל את עצמו‪' .‬הרי היהודים בנים לעם עַ‪ô‬תיק‬ ‫שנָ‪ó‬תן לעולם את התַ‪ü‬נַ‪"ó‬ך! אולי שונאים אותנו‪ ,‬כי אנו שונים מכל העמים?‬ ‫היהודים חיים בגוֹלה‪ ,‬מפוּזרים בין כל הארצות‪ .‬אולי‪ ',‬חשב הרצל‪' ,‬אם‬ ‫תהיה ליהודים מדינה משֶ‪û‬להם‪ ,‬והם יַ‪ì‬עֲ‪ô‬לוּ לִ‪ï‬חיוֹת בה‪ ,‬אולי אז לא ישנאו‬ ‫אותנו עוד‪ ,‬כי נהיה עם כּכל העמים‪'.‬‬ ‫ברגע זה כמו נִ‪ó‬דלק אור גדול בלִ‪ï‬בּו‪ .‬הרצל לקח דף נייר וכתב עליו באותיות‬ ‫גדולות‪ :‬מדינת היהודים‪.‬‬ ‫כל אותו לילה כתב הרצל; הוא כתב ספר של נבואה‪ :‬יום יבוא‪ ,‬בו תקום‬ ‫מדינת היהודים‪ .‬זו תהיה מדינה של צדק ושִ‪û‬וויון; בֹראשהּ יעמוד יהודי והוא‬ ‫יְ‪ì‬מַ‪ñ‬נֶ‪ó‬ה ממשלה יהודית‪ .‬צבא יהודי יָ‪ì‬גֵ‪å‬ן על המדינה‪ ,‬ובה יחיה עם חופשי‬ ‫ומאוּשר‪.‬‬ ‫שעות ארוכות כתב הרצל את ספרו זה‪ ,‬ובשעת כתיבה הרגיש כאילו כנפיים‬ ‫מַרחֲ‪ë‬פות מעל לֹראשו‪ .‬וכאשר סיים את הכתיבה הוסיף חמש מילים מתחת‬ ‫לכותרת‪" :‬אם תִ‪ü‬רצוּ — אין זוֹ אַ‪ä‬גָ‪ָå‬דה‪".‬‬ ‫הספר "מדינת היהודים" עשה רוֹשם עַ‪ô‬ז בכל מקום‪ :‬הנה קם אדם ואמר‬ ‫בגָ‪å‬לוּי‪ ,‬כי היהוּדים ראוּיים למדינה משֶ‪û‬להם‪ .‬אבל איך יקימו היהודים מדינה‪,‬‬ ‫והם פְּ‪ö‬זוּרים בארצות הגוֹלה? חשב הרצל ואמר‪" :‬אם נִ‪ó‬תאַ‪ä‬חד ונָ‪ó‬קים תנועה‬ ‫גדולה‪ ,‬נצליח לייַ‪ì‬סד את המדינה שלנו‪ .‬אני אקים את התנועה הזאת!"‬ ‫אז שלח הרצל קריאה אל כל היהודים‪ :‬בואו אל הָ‪é‬עיר בַּ‪ã‬זֶ‪ê‬ל אשר בִּ‪ã‬שווַ‪è‬יְ‪ì‬ץ‪ ,‬בה‬ ‫נערוך כֶּ‪î‬נס )קוֹנְ‪ó‬גְ‪ֶå‬רס( ונייַ‪ì‬סד את התנועה הציוֹנית‪ .‬נענו היהודים לקריאה‬ ‫ושלחו נְ‪ó‬ציגים אל בַּ‪ã‬זֶ‪ê‬ל; ובקיץ תרנ"ז )‪ (1897‬נערך שָ‪û‬ם הקוֹנגֶרס הציוֹני‬ ‫הראשון‪ ,‬אשר החליט‪ :‬התנועה הציונית שוֹאֶ‪ä‬פת להקים מדינה לעם ישראל‬ ‫בארץ ישראל‪.‬‬ ‫אז ידע העולם‪ :‬יש ליהודים תנועה משלהם‪ ,‬ובֹראשה עומד אדם יְ‪ì‬פהײַתוֹאר‪,‬‬ ‫אשר זָקן שחור והדוּר לו‪ ,‬והוא נראה כמלך‪ .‬שמו — ד"ר תיאודור‬ ‫)בנימיןײַזאב( הרצל‪.‬‬

‫‪248‬‬

‫יום העצמאות‬

‫שיטפון בחורף במעברה‪ ,‬נחום גלבוע‪ ,‬צייר ישראלי‬

‫יום העצמאות‬

‫‪251‬‬

‫לארץ ישראל נסע הרצל‪ .‬הוא ביקר בפתח תִ‪ü‬קוָ‪è‬ה אם המוֹשבוֹת וּבִ‪ã‬שאר‬ ‫היישוּבים שזֶ‪ê‬ה אך נוֹסדוּ‪ ,‬ונסע בִדילִ‪ï‬יזַ‪'ê‬נְ‪ó‬ס )כִּ‪î‬רכּרה( לראות את האזוֹרים‬ ‫השוֹמֵ‪ñ‬מים המצַ‪õ‬פּים לגאוּלה‪ .‬ואחר כך כתב סיפור גדול‪ ,‬בו תֵ‪ü‬יאר את ארץ‬ ‫ישראל‪ ,‬כמו שראה אותה בִדמיונו‪ :‬מדינה חופשית ופורחת‪ ,‬ובה מִ‪ñ‬פעלים‬ ‫גדולים‪ ,‬ומוֹסְ‪ò‬דוֹת תרבּות‪ ,‬ועיר הוֹמייה על שׂפת הים‪ .‬לספרו זה קרא‪" :‬תל‬ ‫אביב — ארץ עתיקהײַחדשה"‪ .‬כעבוֹר שבע שנים נוסדה העיר העברית‬ ‫הראשונה על שׂפת הים‪ ,‬ושֵ‪û‬ם ניתן לה — "תלײַאביב"‪ .‬גם ספינת מַ‪ñ‬עְ‪ô‬פּילים‪,‬‬ ‫אחת מַרבּוֹת‪ ,‬נקראה על שם הרצל‪.‬‬ ‫אבל העבודה הקשה והאֵ‪ä‬ש הבוערת בעַ‪ô‬צמוֹתיו גָ‪å‬זלו את בריאוּתוֹ של הרצל‪.‬‬ ‫לִ‪ï‬בּו הלך ונחלש‪ ,‬הוא נסע למְ‪ñ‬קום מַ‪ñ‬רפֵּ‪ö‬א‪ ,‬וביום כ' בתמוּז תרס"ד )‪ (1904‬הלך‬ ‫לעולמו‪ .‬חוֹזֵ‪ê‬ה מדינת היהודים נפטר‪ ,‬אבל חֲ‪ë‬זוֹנוֹ קם והָ‪é‬יה‪ .‬בספרו "מדינת‬ ‫היהודים" כתב‪" :‬היום יחשבו אותי רבים לחוֹלם חלומות‪ .‬אבל בעוד‬ ‫חמישים שנה יוֹדוּ הכול כי צדקתי‪ ".‬והנה — חמישים שנה בדיוק אחרי‬ ‫הדברים האלה קמה ונוֹסדה מדינת ישראל‪.‬‬ ‫גם צַ‪õ‬ווָ‪è‬אָ‪ä‬ה השאיר הרצל ובה כתב‪" :‬אני מבקש כי בּבוֹא היום יעלה העם‬ ‫היהודי את עַ‪ô‬צמוֹתַ‪ü‬יי לארץ ישראל‪ ".‬עִ‪ô‬ם קוּם המדינה מילא העם את צוואָ‪ä‬תו‬ ‫וטָ‪í‬מן את ארונו של חוֹזה המדינה על ֹראש הר בירושלים‪ .‬הבה נעלה אל‬ ‫הקבר‪ ,‬נביט אל הנוף העתיקײַהחדש אשר מסביב ואחר כך נתבונן על‬ ‫המַ‪ñ‬צֵ‪õ‬בה אשר לרגלינו‪ .‬נראה אבן שַ‪û‬יִ‪ì‬ש שחורה וחֲ‪ë‬לקה‪ ,‬ובה חֲ‪ë‬קוּקה מילה‬ ‫אחת בלבד‪ :‬הרצל‪.‬‬

‫‪250‬‬

‫יום העצמאות‬

‫מתוך תְ‪ü‬פילת שמוֹנה עשׂרה‬

‫"תְּ‪ַü‬קע בְּ‪ã‬שׁוֹפָ‪ö‬ר גָּ‪å‬דוֹל לְ‪ï‬חֵ‪ë‬רוּתֵ‪ü‬נוּ וְ‪è‬שָׂ‪û‬א נֵ‪ó‬ס לְ‪ַï‬קבֵּ‪ã‬ץ גָּ‪å‬לֻ‪ï‬יּוֹתֵ‪ü‬ינוּ‬ ‫וְ‪ַè‬קבְּ‪ã‬צֵ‪õ‬נוּ יַ‪ì‬חַ‪ë‬ד מֵ‪ñ‬אַ‪ְä‬רבַּ‪ã‬ע כַּ‪î‬נְ‪ó‬פוֹת הָ‪é‬אָ‪ֶä‬רץ לְ‪ï‬אַ‪ְä‬רצֵ‪õ‬נוּ‪"...‬‬

‫תפילת שמונה עשרה‬ ‫נאמרת כל יום שלש‬ ‫פעמים‪ :‬בתפילת‬ ‫שחרית‪ ,‬מנחה‬ ‫ומעריב‪ .‬היא נקראת‬ ‫גם תפילת העמידה‬ ‫מכיוון שהיא נאמרת‬ ‫בעמידה‪.‬‬

‫מתוך חוֹק הַ‪é‬שְׁ‪û‬בוּת‪ ,‬תש"י — ‪:1950‬‬ ‫הַ‪é‬זכוּת לעֲ‪ô‬לייה‪:‬‬ ‫‪ .1‬כל יהודי ַרשַׁ‪û‬אי לעלות אַ‪ä‬רצה‪.‬‬ ‫‪ .2‬א‪ .‬העלייה תהיה על פי אַ‪ä‬שַׁרת עוֹלֶ‪ï‬ה‪.‬‬ ‫ִ‪é‬בּיע את רצונו להִ‪é‬שתקע בישראל‪,‬‬ ‫ב‪ .‬אַ‪ä‬שַׁרת העולֶ‪ï‬ה תינָ‪ó‬תן לכל יהודי שה ַ‪ô‬‬ ‫חוץ אם נוֹכח שׂר הפּנים שהמבקש —‬ ‫פועל נגד העם היהודי‪ ,‬או‪:‬‬ ‫עלוּל לסכן בריאות הציבור או ביטחון המדינה; או‪:‬‬ ‫בעל עבר פלילי העלוּל לסכּן את שלום הציבור‪.‬‬ ‫תעודת עולה‬ ‫‪ .3‬א‪ .‬יהודי שבא לישראל ולאחר בואו הִ‪é‬בּיע את רצונו להִ‪é‬שתקע בה‪ַ ,‬רשאי‪,‬‬ ‫בעודו בישראל‪ ,‬לקבל תעודת עולה‪.‬‬

‫יום העצמאות‬

‫‪253‬‬

‫וְ‪è‬הַ‪é‬מְּ‪ñ‬נוָֹרה שֶׁ‪û‬הָ‪é‬יְ‪ì‬תָ‪ü‬ה ‪/‬‬

‫שָׁ‪û‬לוֹם כַּ‪î‬תָּ‪ü‬ב‬

‫וְ‪è‬הַ‪é‬מְּ‪ñ‬נוָֹרה שֶׁ‪û‬הָ‪é‬יְ‪ì‬תָ‪ü‬ה‬ ‫כְּ‪î‬בוּיָ‪ì‬ה פַּ‪ö‬עַ‪ô‬ם ֹלא‬ ‫יְ‪ì‬כַ‪î‬בֶּ‪ã‬נָּ‪ó‬ה עוֹד אִ‪ä‬ישׁ‬ ‫וְ‪è‬הַ‪é‬בַּ‪ã‬יִ‪ì‬ת שֶׁ‪û‬כָּ‪ַî‬רע תַּ‪ü‬חְ‪ë‬תָּ‪ü‬יו‬ ‫עוֹד‬ ‫יַ‪ì‬עֲ‪ô‬מֹד‬ ‫וְ‪è‬הַ‪é‬זְּ‪ê‬מַ‪ñ‬ן יַ‪ì‬עֲ‪ô‬מֹד דֹּם‬ ‫כְּ‪î‬פִ‪ö‬י שֶׁ‪ֹּû‬לא עָ‪ô‬מְ‪ñ‬דוּ עוֹד הַ‪é‬שֶּׁ‪û‬מֶ‪ñ‬שׁ‬ ‫בְּ‪ã‬גִ‪å‬בְ‪ã‬עוֹן וְ‪è‬הַ‪é‬יָּ‪ֵì‬רחַ‪ ë‬בְּ‪ã‬עֵ‪ô‬מֶ‪ñ‬ק אַ‪ä‬יָּ‪ì‬לוֹן‬ ‫‪...‬וְ‪ֹè‬לא יוֹסִ‪ò‬יף עוֹד‬ ‫לְ‪ï‬כַ‪î‬בּוֹתָ‪ü‬הּ אִ‪ä‬ישׁ‬

‫הַ‪é‬תִּ‪ְü‬קוָ‪è‬ה ‪/‬‬

‫נַ‪ó‬פְ‪ö‬תָּ‪ü‬לִ‪ï‬י הֶ‪ְé‬רץ אִ‪ä‬ימְ‪ñ‬בֶּ‪ã‬ר‬

‫כָּ‪î‬ל עוֹד בַּ‪ã‬לֵּ‪ï‬בָ‪ã‬ב פְּ‪ö‬נִ‪ó‬ימָ‪ñ‬ה‬ ‫נֶ‪ó‬פֶ‪ö‬שׁ יְ‪ì‬הוִּדי הוֹמִ‪ñ‬יָּ‪ì‬ה‪,‬‬ ‫וּלְ‪ï‬פַ‪ö‬אֲ‪ä‬תֵ‪ü‬י מִ‪ñ‬זְ‪ָê‬רח ָקִדימָ‪ñ‬ה‬ ‫עַ‪ô‬יִ‪ì‬ן לְ‪ï‬צִ‪õ‬יּוֹן צוֹפִ‪ö‬יָּ‪ì‬ה‪.‬‬

‫בשנת ‪ 1886‬פרסם‬ ‫נפתלי הרץ אימבר‬ ‫בירושלים ספר שירים‬ ‫ובו נכתב השיר‬ ‫תקוותנו‪ .‬שיר זה היה‬ ‫להימנון הלאומי‪.‬‬

‫עוֹד ֹלא אָ‪ä‬בְ‪ָã‬דה תִּ‪ְü‬קוָ‪è‬תֵ‪ü‬נוּ‬ ‫הַ‪é‬תִּ‪ְü‬קוָ‪è‬ה בַּ‪ã‬ת שְׁ‪û‬נוֹת אַ‪ä‬לְ‪ï‬פַּ‪ö‬יִ‪ì‬ם‬ ‫לִ‪ï‬הְ‪é‬יוֹת עַ‪ô‬ם חוֹפְ‪ö‬שִׁ‪û‬י בְּ‪ã‬אַ‪ְä‬רצֵ‪õ‬נוּ‬ ‫אֶ‪ֶä‬רץ צִ‪õ‬יּוֹן וִ‪è‬ירוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם‪.‬‬ ‫עוֹד ֹלא אָ‪ä‬בְ‪ָã‬דה‪...‬‬ ‫)השיר במקורו מכיל בתים רבים‪ .‬שני בתים בשיר שהובאו כאן‪ ,‬הם אלה המושרים כהימנון‬ ‫הלאומי‪ ,‬מאז ועד היום(‬

‫‪252‬‬

‫יום העצמאות‬

‫ילדים עוֹלים מְ‪ñ‬סַ‪ò‬פּרים‪:‬‬ ‫"כאשר הייתי באנגלִ‪ï‬יה הייתי במִ‪ñ‬יעוּט‪ .‬עכשיו אני בישראל ועוֶֹדני במיעוּט‪.‬‬ ‫באנגליה למדתי בבית ספר נוֹצרי‪ ,‬לא היו שם יהודים רבים‪ .‬כולם הִ‪é‬כּירוּ‬ ‫אותי כיהודי‪ .‬עכשיו אני בישראל‪ .‬כולם מַ‪ñ‬כּירים אותי כ'עוֹלֶ‪ï‬ה חדש'‪ .‬חשבתי‬ ‫שבישראל לא אהיה במיעוּט‪"...‬‬ ‫רפי דופמן‬ ‫מאנגלִ‪ï‬יה‬ ‫"בפָ‪ַö‬רס הם )הגוֹיים( היו אומרים 'יהודית‪ ,‬יהודית'‪ ,‬באתי פֹּה — אומרים‬ ‫'פַּ‪ö‬רסי‪ ,‬פַּ‪ö‬רסי'‪ .‬מה זה? אני לא יְ‪ì‬כוֹלה לשמוע דברים כאלה‪".‬‬ ‫אוֹרלי לויזדה‬ ‫מפָּ‪ö‬רס‬ ‫"מֶרגע שנָ‪ó‬חת האֲ‪ä‬ווירוֹן בלוֹד‪ ,‬התחילו עבוּרי ועבוּר הוריי חיים חדשים‪ .‬ידענו‬ ‫מֹראש כי החיים החדשים אינם נולדים תוך שׂמחה וְרווָ‪è‬חה בלבד‪ .‬הם‬ ‫מְ‪ñ‬לוּוים גם חֲ‪ë‬רדוֹת וכישלוֹנוֹת‪ .‬אך חַ‪ë‬שנו כי הגענו לבית‪ ,‬שפֹּה ציפּוּ לבוֹאֵ‪ä‬נוּ‬ ‫והֵ‪é‬כינוּ כל אשר אפשר כדי להָ‪ֵé‬קל על חיֵ‪ì‬ינו‪.‬‬ ‫המולדת שלנו האמיתית דורשת מאִ‪ä‬תנו מַ‪ñ‬אֲ‪ä‬מצים וסבלנות‪ .‬אסור לקרוא‬ ‫'ַרע' לדבר שטֶ‪í‬רם התרגלנו אליו‪".‬‬ ‫אנט רוזנצוויט‬ ‫מבריה"מ‬

‫עולים שהגיעו מתימן עם קום המדינה במבצע "מרבד הקסמים"‬ ‫יום העצמאות‬

‫‪255‬‬

‫דוד טרטקובר‪ ,‬אמן ומעצב ישראלי‬

‫‪254‬‬

‫יום העצמאות‬

‫האור הבוקעות בחשֵ‪û‬כה מעידות על כך‪.‬‬ ‫"מה זה?" צועקת ניוטה‪.‬‬ ‫ניצֶ‪õ‬בת היא בִּ‪ã‬שֵׂדרה גדולה של לימונים‪ ,‬העומדים כולם בפריחה‪ .‬נועה‬ ‫משפשפת את עיניה‪ :‬נער ונערה רצים לקראתהּ‪ .‬היא חוששת לגשת אֲ‪ä‬ליהם‪,‬‬ ‫אבל הם קוראים לה בקול נעים‪ .‬שׂפתם זרה אמנם‪ ,‬אך ראֵ‪ä‬ה זה פלא — היא‬ ‫מבינה מה הם אומרים‪" .‬הבה נעשה הכָּ‪î‬רה‪ ",‬אומר הנער‪" ,‬שמי מוֹני‪ .‬זאת‬ ‫אומרת‪ ,‬זה הכּינוּי של שמי האמיתי — מוֹן‪ .‬וזו‪ ",‬הצביע הוא על הנערה‪" ,‬זו‬ ‫לִ‪ï‬י‪".‬‬ ‫שניהם צהוּבֵּ‪ã‬י שֵׂ‪û‬ער‪ ,‬וגם עיניהם זרוּעוֹת נקודות צהבהבּות ירוקות‪ .‬הם‬ ‫מושיטים לה יד‪" .‬שמֵ‪ñ‬ך נועה‪ ,‬האין זאת?"‬ ‫"לא‪ ",‬אומרת ניוטה‪ ,‬והיא מרגישה שוב איך עולָ‪ï‬ה בגרונהּ פְּ‪ַö‬קעת של דמעות‪,‬‬ ‫"שמי ניוטה‪ .‬כך קראו לי כשנולדתי‪ .‬שֵׁ‪û‬ם אינו דבר שמחליפים אותו כמו‬ ‫שׂמלה‪ ,‬כפי שחושבים פֹּה האנשים‪' :‬שמך ניוטה? כמה נחמד‪ .‬הרי זה בדיוק‬ ‫נועה‪ .‬תתחדשי‪ ,‬ילדה‪ ,‬בשמך החדש!'"‬ ‫נועה מחַ‪ë‬קה את קולו ואת מראֵ‪ä‬הו של האיש‪ ,‬שקיבל את פניהם בנמל כשהוא‬ ‫מדבּר אֲ‪ä‬ליהם מתוך פִּ‪ö‬נָקסיו‪.‬‬ ‫"אין מה לכעוס‪ ",‬אומר מוֹן בקולו הנעים‪" ,‬הרי שֵ‪û‬ם אינו אלא סימן‪ .‬לא‬ ‫אותך החליפו‪ ,‬אלא רק את הסימן שלך‪ .‬אַ‪ä‬ל לך להטריד את עצמך בשֶ‪û‬ל כך‪.‬‬ ‫מזל שהגעת אלינו בדיוק לשעת המיץ‪".‬‬ ‫לִ‪ï‬י ומוֹני מושיבים אותה על תְ‪ü‬לוּלית חֲ‪ë‬מימה בצֵ‪õ‬ל אחד העצים‪ .‬איש איש‬ ‫מהם נושא בידו גביע שקוף‪ ,‬ובתוכו נוזל צהבהב‪ .‬מעבירים הם את הגביעים‬ ‫מיָ‪ì‬ד ליָ‪ì‬ד‪ ,‬וכל אחד בתורו לוגם לגימה מן הנוזל החמוץ עד כדי צמרמוֹרת‪.‬‬ ‫ניוטה מנסה שלא לעַ‪ô‬ווֵ‪è‬ת את פניה‪ ,‬אך נראה שלִ‪ï‬י מנחשת במה העניין‪.‬‬ ‫"חמוץ?" שואלת היא‪" ,‬אנו לא נוהגים להַ‪é‬מתיק את מַ‪ñ‬אכלֵ‪ï‬ינו‪ .‬אוהבים אנו‬ ‫את החמוץ חמוץ ואת המתוק מתוק‪ .‬לאחר שתִ‪ü‬תרגלי‪ ,‬תֵ‪ü‬יהָ‪é‬ני גם אַ‪ä‬ת כפליים‪.‬‬ ‫יש אלף ומאה גווָ‪è‬נים של טעם ויש אלף ומאה ואחד מינים של בני אדם‪.‬‬ ‫כלום לא שׂמת לב לכך‪ ,‬כמה שונים הם זה מזה כבר מרגע לידתם? האם‬ ‫חשבת רגע מדוע שונים הם?" ומוני אמר‪:‬‬ ‫"שבי ואספר לך את הסיפור על כּיכַּ‪î‬ר השׂמחה וכיכַּ‪î‬ר העצב‪:‬‬ ‫"בעֶ‪ô‬ברו האחד של העולם‪ ,‬מִ‪ñ‬חוּצה לו‪ ,‬ניצֶ‪õ‬בת כיכר לחם ענקית‪ ,‬היא כיכר‬ ‫השמחה‪ .‬לידהּ עומדות המון עֲ‪ô‬ריסות זעירות‪ ,‬ובתוכן התינוקות העתידים‬ ‫להיווָ‪è‬לד‪ .‬ליד כיכר הלחם הענקית עומדים שני אנשים‪ ,‬והם לבושים חלוֵּקי‬ ‫אופים לבָ‪ã‬נים וכוכבי בד גבוהים לראשם‪ .‬תפקידם הוא לשַ‪û‬גר את התינוקות‬ ‫הקטנים אל העולם‪ .‬לשֵ‪û‬ם כך משכיבים הם את התינוק במין נדנדה ענקית‪,‬‬ ‫וזו מביאה אותו בתנוּפתהּ אל המקום המיועד לו‪ .‬אך כיווָ‪è‬ן שהדרך ארוכה‪,‬‬ ‫חוששים האנשים שֶ‪û‬מָ‪ñ‬א ירעבו התינוקות בדרך‪ ,‬ולכן צובטים הם ַקמצוּץ של‬ ‫יום העצמאות‬

‫‪257‬‬

‫הש‪ֹû‬מחָ‪ë‬ה וכִ‪î‬יכַּ‪î‬ר העֶ‪ô‬צב ‪/‬‬ ‫כִּ‪î‬יכַּ‪î‬ר ִ‬

‫נורית זרחי‬

‫נוֹעה נְ‪ó‬יוּטָ‪í‬ה ישבה לבדהּ בבית‪ ,‬שעה שנשמעו שלוש דפיקות על הדלת‪ ,‬ומיד‪,‬‬ ‫בלי לחכות לתשובה‪ ,‬נכנס אל החדר שולחן כבד בעל ארבע רגליים‪ ,‬אחריו‬ ‫כיסא גְ‪å‬בַ‪ã‬הּ מִ‪ñ‬סעָ‪ô‬ד‪ ,‬ואחריהם אישה זרה בעלת שְׂ‪û‬ער שֵׂ‪û‬יבה גזוּז‪ .‬היא עמדה‬ ‫וסָ‪ò‬קרה את החדר הריק על ארבעת קירותיו החשׂופים‪.‬‬ ‫"אבא ואמא אינם? ודאי יצאו לסידורים‪ .‬אין דבר‪ ,‬ילדה‪ ,‬תגידי לאמא‬ ‫שהבאתי לכם כמה חפצים עד שיבוא המִ‪ñ‬טען שלכם מן הנָ‪ó‬מל‪".‬‬ ‫היא התכַּ‪î‬וונה להַ‪é‬חליק על ראשהּ של נועה‪:‬‬ ‫"אַ‪ä‬ת מבינה מה שאמרתי?"‬ ‫אבל נועה ניוטה כיווְ‪è‬צה את כתפיה והפנתה את גבהּ‪ .‬היא לא רצתה שום‬ ‫מַ‪ñ‬גָ‪å‬ע עם האישה הזאת‪ ,‬וגם לא עם שום אדם אחֵ‪ë‬ר כאן במקום‪ .‬אף שלא‬ ‫הבינה בדיוק את פֵּ‪ö‬שֶ‪û‬ר הדברים‪ ,‬הניעה בראשהּ לאות הֵ‪é‬ן כדי לשׂים קץ‬ ‫לשׂיחה‪ .‬האישה נופפה בידהּ והלכה לה‪ ,‬ונועה ניוטה נשארה לבדהּ‪.‬‬ ‫היא גררה את השולחן הזָ‪ê‬ר למרכז החדר‪ ,‬טיפסה על הכיסא והציצה בעד‬ ‫החלון‪ .‬בחוץ לא היה כלום‪ ,‬כלומר — היה שם משהו בשֶ‪û‬פע רב‪ :‬חול! לא עצי‬ ‫גן ולא עצי פרי‪ ,‬אף לא פני אדם‪ .‬גם בבית שבּוֹ הִ‪é‬שתַ‪ü‬כּנוּ היו כל הקומות‬ ‫ריקות‪ ,‬כי הדיירים שעֲ‪ô‬תידים היו לגור פֹּה לא הגיעו עדיין לארץ‪ .‬רק הם‬ ‫הזדרזו ובאו הֵ‪é‬נה ראשונים‪ ,‬כאילו בלעדיהם לא היו יכולים להסתדר‪ .‬והיא‪,‬‬ ‫ניוטה‪ ,‬שהייתה התלמידה המצטיינת במַ‪ñ‬חלקה הרביעית‪ ,‬חייבת עתה ללמוד‬ ‫ְקרוא וּכְ‪î‬תוב מההתחלה‪.‬‬ ‫"אל תַ‪ü‬קשוּ עלינו‪ ",‬אומרת אמא‪" ,‬גם בלעדי זה די קשה לנו‪".‬‬ ‫ומי אשם בכך אם לא הם? מי בכלל ביקש מֵ‪ñ‬הם לבוא הֵ‪é‬נה? הרי שם נשארו‬ ‫חברותיה הטובות‪ ,‬היַ‪ì‬ער‪ ,‬הטיולים אל הנהר‪ ,‬הגנים היפים שבכיכַּ‪î‬ר העיר‪.‬‬ ‫ניוטה העבירה את הכיסא אל החלון שמִ‪ñ‬ן העֵ‪ô‬בר האחר‪ ,‬שבעדו נראו שלושה‬ ‫עצים רזים וילדים משַׂ‪û‬חקים בכדור‪ .‬אתמול ניגשה אֲ‪ä‬ליהם‪ ,‬אך הם לא שיתפו‬ ‫אותה‪ ,‬ואחד מהם אפילו משך בצמתהּ‪.‬‬ ‫שוב גררה נועה ניוטה את הכיסא והֶ‪é‬עֱ‪ô‬מידה אותו אצל השולחן‪ .‬מאחת‬ ‫התיבות שָ‪û‬לפה לה ספר וישבה לקרוא‪ .‬כעבור רגע הרימה את עיניה מן הדף‪.‬‬ ‫אף בכך אין טעם‪ .‬אין זו השפה שבּהּ מדברים הילדים שבחוץ‪.‬‬ ‫הנה הם צועקים‪" :‬אלַ‪ï‬יי‪ ,‬אלַ‪ï‬יי‪ .‬יותר גבוֹהּ!"‬ ‫ניוטה כבר מבינה מילים אחדות‪ ,‬אף על פי שהיא שונאת את השפה‬ ‫החדשה‪ .‬מִ‪ñ‬סעַ‪ô‬ד הכיסא מְ‪ñ‬גוּלָ‪ï‬ף ציורים שונים‪ :‬הנה לימון מוארך גדול‪ ,‬וּלידו‬ ‫עוד אחד‪ .‬נועה לחצה על המִ‪ñ‬סעד בכוח כדי שלא תפרוץ בבכי‪ ,‬ונבהלה‪:‬‬ ‫נדמה לה שנִ‪ó‬בעָ‪ô‬ה חור בכיסא‪ .‬לא חור — אלא מנהרה שלֵ‪ï‬מה! והיא צועדת בה‬ ‫והולכת‪ .‬המנהרה חשוכה‪ ,‬והיא פוחדת קצת‪ ,‬אך נראה שיֵ‪ì‬ש לה ָקצה‪ :‬קרנֵ‪ó‬י‬

‫‪256‬‬

‫יום העצמאות‬

‫את האימהות כיצד לעשות את כל הדברים בארץ החדשה‪.‬‬ ‫את כל רכושהּ הביאה עִ‪ô‬מהּ והניחה אותו בצריף קטן בִּ‪ã‬מבואות הכפר‪ ,‬ובבוא‬ ‫העולים מחַ‪ë‬לקת היא להם חפצים מחפצֵ‪õ‬י ביתהּ‪ .‬את הכול היא מחַ‪ë‬לקת‪ ,‬כדי‬ ‫להָ‪é‬קל עליהם בימים הראשונים‪ .‬פעם היה לה מֶ‪ñ‬שק מפואר ופרדס מן‬ ‫המובחרים בשרון‪ ,‬שנתפרסם בלימוניו ובטעמם המיוחד; אבל היא נָ‪ó‬טשה‬ ‫הכול ובאה הנה‪ .‬כך סיפרו היום בלשכּה‪.‬‬ ‫שבעה ימים‪ ,‬מֵדי יום ביומו‪ ,‬שעה שהכול הלכו לענייניהם‪ ,‬הייתה נועה‬ ‫ניוטה לוחצת על מִ‪ñ‬סעד הכיסא ושוקעת עמוק במנהרה‪ ,‬עד שהייתה מַ‪ñ‬גיעה‬ ‫חבריה החדשים ומשׂחקת‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫אל שֵׂדרת הלימונים‪ .‬שם הייתה פוגשת את שני‬ ‫אִ‪ä‬תם‪ .‬הם היו עליזים כל כך‪ ,‬עד שהיא חשה בַּ‪ã‬עֲ‪ô‬ליל איך כיכר השמחה שלה‬ ‫תופַ‪ö‬חת ועולה‪ .‬ביום השביעי‪ ,‬רק יצאו אבא ואמא מן הבית‪ ,‬שוב נכנסה‬ ‫האישה‪ .‬כבֵ‪ã‬דה‪ ,‬נמוכת קומה‪ ,‬ושְׂ‪û‬ערהּ הגזוז חרוּך מן השמש‪ ,‬העבירה את ידהּ‬ ‫המחוּספּסת על ראשהּ של נועה‪ .‬הפעם לא הפנתה נועה את גבּהּ והתבוננה‬ ‫בעיני האישה‪ ,‬שהיו אפורות וצלולות‪.‬‬ ‫"שלום‪ ,‬ילדתי‪ .‬באתי לקחת את השולחן והכיסא‪ .‬אינך זקוקה להם עוד‪.‬‬ ‫היום יגיע המִ‪ñ‬טען שלכם‪ ,‬ואִ‪ä‬תו יבואו עוד אנשים‪ ,‬אשר יִ‪ì‬זדקקו לשולחן‬ ‫ולכיסא‪ ,‬עד שיגיעו החפצים שלהם‪".‬‬ ‫נועה לא הבינה את פּשר המילים‪ ,‬אבל היטב הבינה מה מבקשת האישה‬ ‫לומר‪ :‬אַ‪ä‬ת‪ ,‬שהִ‪é‬צמחת כבר את הכיכר שלך‪ ,‬יכולה לתת את הכיסא לילד אחר‬ ‫שיבוא היום‪ .‬נועה רצתה להודות לאישה‪ ,‬להתנצל על התנהגותה בימים‬ ‫הראשונים‪ .‬היא הושיטה את ידה הקטנה והניחה אותה בתוך כף היד‬ ‫המחוספסת‪ ,‬השזופה‪ ,‬ואמרה‪" :‬שלום!"‬ ‫הייתה זו המילה הראשונה שאמרה בעברית‪.‬‬ ‫האישה לחצה את ידה‪ ,‬ובאותו רגע פָּ‪ö‬שט בחדר ריח עז וחריף של פריחת‬ ‫לימונים‪.‬‬

‫יום העצמאות‬

‫‪259‬‬

‫לחם מן הכיכר הגדולה ומכניסים אותו לפי התינוק‪ .‬עבודתם מייַ‪ì‬געת למדיי‪,‬‬ ‫אולם הם מְ‪ñ‬הַ‪é‬רהֲ‪é‬רים בשמחת האבות והאמהות‪ ,‬בכל הדברים הנפלאים‬ ‫העתידים לקרות את הילדים בּבוֹאם אל העולם עד שיהיו בו לאנשים‪.‬‬ ‫צביטת הלחם נמַ‪ñ‬סָ‪ò‬ה בפי התינוק עוד בהיותו בדרך‪ ,‬אך בָדמו נספגים‬ ‫פירורים מכיכר השמחה‪.‬‬ ‫"מעֶ‪ô‬ברו האחר של העולם‪ ,‬מִ‪ñ‬חוּצה לו‪ ,‬ניצֶ‪õ‬בת כיכר לחם ענקית‪ .‬זוהי כיכר‬ ‫העצב‪ .‬לידהּ עומדות המון עריסות‪ ,‬ובהן תינוקות העתידים להיוולד‪ .‬שני‬ ‫האנשים העומדים שם לבושים חלוקים אפורים‪ ,‬ולראשיהם כּוּמתוֹת בד‬ ‫ֵדהוֹת‪ .‬משכיבים הם את התינוקות בנדנדה ומְ‪ñ‬ניפים אותהּ תנופה עזה כדי‬ ‫שיגיעו למקומם‪ .‬עִ‪ô‬ם כל תינוק שעֲ‪ô‬ליהם להרים‪ ,‬עם כל דחיפה שעליהם‬ ‫לדחוף‪ ,‬נאנחים השניים ואומרים‪' :‬הו‪ ,‬מה קשה תפקידנו‪ .‬עַ‪ô‬ד עולם מוּטל‬ ‫עלינו להביא התינוקות לעולם‪ .‬ולשֵ‪û‬ם מה? כלום חסרים שם בני אדם? מה‬ ‫צַ‪õ‬ר על התינוקות האוּמללים! מה רבים הצַ‪õ‬ער והעבודה הקשה הצפוּיים‬ ‫להם!' ובעוד הם נאנחים‪ ,‬דוחפים הם לפי התינוקות צביטה אחת מן הכיכר‬ ‫הענקית‪ ,‬ועד עולם לא יוכל עוד התינוק לגרש את הצער מלִ‪ï‬בּו‪' .‬לשֵ‪û‬ם מה‬ ‫עֲ‪ô‬מֵ‪ñ‬לים אנו?' אומרים השניים‪' ,‬כלום אי אפשר לעשות זאת בלעדינו?' והם‬ ‫מרחמים על עצמם וטופחים זה על גבו של זה‪' :‬כמה עמָ‪ñ‬ל וצער יש בחיים!"‬ ‫נועה ניוטה הביטה נְ‪ó‬בוכה בפניו של מוֹני‪ ,‬אבל לִ‪ï‬י אמרה בקולהּ הנעים‪:‬‬ ‫"אבל אנשים משתנים‪ ,‬כמובן‪ ,‬אם הם רוצים‪ .‬כל אחד יכול לאפות לעצמו‬ ‫כיכר משֶ‪û‬לו‪ ,‬כיכר שמחה או כיכר של עצב‪ .‬זה תלוי באדם עצמו‪ .‬אנו חשבנו‪,‬‬ ‫שכחת את כיכר השמחה שלך בארץ אחרת‪ ,‬ולכן החלטנו לתת לך‬ ‫ְ‪ü‬‬ ‫שאולי‬ ‫טעימה קטנה מן הכיכר שביֵדינו‪ .‬פִּ‪ö‬תחי את פיך!"‬ ‫לי צבטה את קצה פִּ‪ö‬יטַ‪í‬ם הלימון מאחד הענפים הנמוכים והכניסה אותו‬ ‫לפיה של נועה‪.‬‬ ‫לא הספיקה נועה לעמוד על טעמוֹ‪ ,‬והנה נִ‪ó‬טרקה הדלת‪ ,‬ולפתע נָ‪ó‬גוֹז הכול —‬ ‫שֵׂדרות הלימונים הפורחים‪ ,‬לִ‪ï‬י ומוֹן‪ .‬נותרו רק החול שמעֵ‪ô‬בר לחלון ואמא‬ ‫שבאה עייפה הביתה‪.‬‬ ‫"מאיִ‪ì‬ן השולחן והכיסא האלה?" שאלה בקול חַ‪ë‬ששני‪.‬‬ ‫היא פחדה שֶ‪û‬מא תתפרץ נועה שוב‪ ,‬אבל נועה תיארה לפניה את האישה‪,‬‬ ‫וחיוך מוזר מְ‪ַñ‬רצד על שפתיה‪.‬‬ ‫כשסיפרה זאת אמא לאבא עם ערב‪ ,‬נָ‪ó‬ד בראשו בדוּמייה‪ .‬הוא כבר שמע על‬ ‫האישה מפי האנשים‪ ,‬שיָ‪ì‬שבו וחיכו אִ‪ä‬תו בלשכּת העבודה‪ .‬יום אחד הופיעה‬ ‫הֵ‪é‬נה מאחד היישובים הוותיקים שבמרכז הארץ ואמרה‪:‬‬ ‫"תנו לי כל עבודה נחוּצה ואֶ‪ä‬עֱ‪ô‬שֶׂ‪û‬נָ‪ó‬ה‪".‬‬ ‫וכך‪ ,‬ימים על ימים שוטפת היא את הדירות לפני בוא העוֹלים אֲ‪ä‬ליהן‪,‬‬ ‫מנַ‪ó‬כּשת את הקוצים בכניסה לבית‪ ,‬ובבוֹאם מטפלת היא בתינוקות ומלמדת‬

‫‪258‬‬

‫יום העצמאות‬

‫שנשארת בבית?" החזרתי שאלה במקום להשיב‪ .‬אבי אסר עליי‬ ‫ָ‪ü‬‬ ‫"אתה חולה‬ ‫לדבּר על מה שעומד לקרות לנו‪.‬‬ ‫הוריו של אַ‪ä‬מְ‪ñ‬בָּ‪ã‬אוֹ לא היו בטוקול‪ ,‬ושתי אחיותיו הקטנות הביטו בנוּ בעיניים‬ ‫גדולות‪" .‬אינני חולה‪ .‬אני‪ ...‬בוא‪ ,‬ממו‪ ,‬נלך לנחל‪".‬‬ ‫בדרך לנחל פגשנו את דודי גֶ‪å‬רמָ‪ñ‬אוּ‪ .‬הוא עצר וקרא‪:‬‬ ‫"תגיד‪ ,‬ממו‪ ,‬מה קורה אצלנו? על מה כל השׂיחות הסודיות האלו בטוקול של‬ ‫סבא?"‬ ‫"תשאל את אבא שלך‪ ,‬גֶ‪å‬רמָ‪ñ‬אוּ‪ ",‬הִ‪é‬תחמקתי‪.‬‬ ‫רחצנו בנחל‪ ,‬אַ‪ä‬מְ‪ñ‬בָּ‪ã‬אוֹ ואני‪ ,‬וכאשר לבשנו את בגדינו גילה לי חברי שהוא‬ ‫מצטרף לשייָ‪ì‬רה היוצאת בלילה לגבול‪.‬‬ ‫"מכּל משפחתך רק אתה לבדך בא?"‬ ‫"נֶ‪ó‬אֱ‪ä‬מר לנו שיֵ‪ì‬ש רק עוד מקום אחד‪ .‬מסוּכּן ללכת בשייָ‪ì‬רות גדולות‪ .‬הִ‪é‬בטיחו‬ ‫שהמשפחה שלי תבוא בעקבותַ‪ü‬יי‪ ,‬ובהֶ‪é‬קדם‪".‬‬ ‫אַ‪ä‬מְ‪ñ‬בָּ‪ã‬אוֹ לא ידע שדוֹדי אִ‪ä‬ינְ‪ó‬גֶ‪ָå‬דאוּ מארגן את השיירה ולא היה לו מוּשׂג שגם‬ ‫משפחתֵ‪ü‬נו נוסעת‪ ,‬ומכּיווָ‪è‬ן שנֶ‪ó‬אסר עליי לספּר‪ ,‬לא גיליתי דבר‪ .‬גם כאשר‬ ‫אמר‪" :‬אבוא אליך עם ערב‪ ,‬להיפּרד ממך"‪ ,‬התאפּקתי ולא אמרתי דבר‪.‬‬ ‫כשחזרתי הביתה התברר‪ ,‬שלא כל משפחתנו נוסעת‪ .‬ההִ‪é‬תרגשות השפּיעה‬ ‫מאוד גם על סבא וגם הוא נפל למִ‪ñ‬שכּב‪ .‬דודי אַ‪ä‬זְ‪ê‬מַ‪ñ‬ץ' דיבר על לִ‪ï‬בּו של אבא‬ ‫לנסוע‪ .‬אך אבי‪ ,‬שהוא הבן הבכוֹר‪ ,‬החליט להישאר עם סבא וסבתא עד‬ ‫שיוּטב להם‪ ,‬מה עוד שדודי אִ‪ä‬ינְ‪ó‬גֶ‪ָå‬דאוּ הודיע על הִ‪é‬תארגנות שיירות נוספות‪,‬‬ ‫שתעבוֹרנה בקרוב בכפר שלנו‪ .‬בערב‪ ,‬כשנאספה כל המשפחה בטוקול‪ ,‬דיבר‬ ‫אבא על הדברים שעלֵ‪ï‬ינו להקפיד עליהם בשעת המַ‪ñ‬סָ‪ò‬ע‪ .‬במיוחד הִ‪é‬דגיש את‬ ‫חשיבוּת שמירת הסַ‪ò‬נַ‪ó‬בַּ‪ã‬ת )השבת(‪ .‬וכך‪ ,‬בשעה שהכין אותנו אבא ליציאה‬ ‫לדרך‪ ,‬הופיע אַ‪ä‬מְ‪ñ‬בָּ‪ã‬אוֹ בטוקול שלנו‪ .‬הוא שמע מה ששָ‪û‬מע ולא ידע את נפשו‬ ‫מרוב שׂמחה‪.‬‬ ‫"ואתה‪ ,‬ממו‪ ,‬לא אמרת לי מילה!" קרא‪ ,‬כשהוא מחבּק אותי ומנַ‪ó‬שק לי‪,‬‬ ‫"כמה אני מאושר שאהיה אִ‪ä‬תכם!"‬ ‫ידיה של אמא היו מלֵ‪ï‬אות עבודה ולֶ‪ï‬מלֶ‪ï‬ם עזרה לה‪ .‬הן אפוּ עוד ועוד‬ ‫אינג'ייראה )סוג לחם(‪ ,‬צֵ‪õ‬ידה לדרך‪ ,‬ומילאו צרוֹרוֹת בפֵ‪ö‬ירות‪ ,‬בגרעיני תבוּאה‬ ‫קלוּיים‪ ,‬בפוֹלֵ‪ï‬י בּוּנָ‪ó‬ה כתוּשים‪ ,‬בסוכר ובדברי אוכל אחרים‪ .‬אנחנו — הבנים —‬ ‫הבאנו בנֹאדוֹת עור מים מן הנחל וסיימנו לבצע עבודות שונות‪ ,‬בבית‬ ‫ובשׂדה‪ ,‬כדי שלא תיפול מַ‪ñ‬עֲ‪ô‬מסה כבדה מדיי על כתפיו של אבא‪ .‬הוא אמר‬ ‫שישתדל למכּוֹר את העדר שלנו‪ ,‬שאם לא כן יוֹחרם על ידי השלטונות מיד‬ ‫לִ‪ï‬כשֶ‪û‬יִ‪ì‬יווָ‪è‬דע שנסענו‪.‬‬ ‫לאחר שסיימנו את כל המוּטל עלינו‪ ,‬הלכנו לטוקול של סבא וסבתא ליטוֹל‬ ‫מהם את בִּ‪ã‬רכּת הדרך‪ .‬וכשהֵ‪é‬ניח סבי את ידו על ֹראשה של לֶ‪ï‬מלם ואמר —‬ ‫יום העצמאות‬

‫‪261‬‬

‫מתוך שׁבוּעַ‪ô‬ת הָ‪"é‬אַ‪ָä‬דָרה" ‪/‬‬

‫דורית אורגד‬

‫ההוֹדעה בפי השָ‪û‬ליח ששִ‪û‬יגֵ‪å‬ר אלינו דוֹדי אִ‪ä‬ינְ‪ó‬גֶ‪ַå‬דאוּ מָ‪ñ‬שַׁ‪û‬שָׁ‪û‬ה‪ ,‬במקום כלשהו‬ ‫בגבול המדינה‪ ,‬הייתה קצרה‪" :‬שהכול יהיה מוכן בלילה הבא"‪.‬‬ ‫כשנוַֹדע לי על כך‪ ,‬נֶ‪ó‬עתקוּ מפִּ‪ö‬י המילים מרוֹב תדהמה‪ .‬האם ידע אבי שהדבר‬ ‫שציפּינו לו בסֵ‪ò‬תר לִ‪ï‬בֵּ‪ã‬נוּ‪ ,‬כֹּה קרוב להתגשם? ומה יהיה על סבתא? איך‬ ‫תעמוד בקשָ‪û‬יי הדרך? לעצמי לא דאגתי‪ ,‬גם לא להוריי ולאַ‪ä‬חַ‪ë‬יי‪ .‬אך סבתי‬ ‫הזֵקנה והחולה‪ ,‬איך נטַ‪í‬לטל אותה בדרכים המשוּבּשות?‬ ‫הלכתי לטוקול )בית( של סבי וסבתי‪ .‬אבא היה שם‪ .‬הוא וסבתא הִ‪é‬סתדרו‪.‬‬ ‫ניגשתי לִ‪ï‬מקום מִ‪ñ‬שכּבהּ של סבתא‪ .‬והיא הייתה עֵ‪ô‬רה‪ .‬נישקתי את בִּ‪ã‬רכֶּ‪î‬יהָ‪.é‬‬ ‫היא אחזה ביד רועדת בֹראשי ואני ֵקירבתי אותו לשׂפתיהָ‪ .é‬חיוך קטן זָ‪ê‬רח‬ ‫בפניי הרזים בנַ‪ó‬שָקהּ ללֶ‪ï‬חיי‪" .‬אני מאושרת בשבילכם שאתם נוסעים‪",‬‬ ‫לחשה‪" ,‬ואתם — אל תדאגו לי‪ ",‬הוסיפה מהר בראותהּ את הבּעת פניי‪.‬‬ ‫"יש להם רופאים טובים שָ‪û‬ם‪ ,‬במדינת ישראל‪ ,‬אם תבואי אִ‪ä‬תנו ירפּאו‬ ‫אותך!" עכשיו נכנס לטוקול דוֹדי אַ‪ä‬זמַ‪ñ‬ץ'‪ ,‬אֲ‪ä‬חִ‪ë‬י אבי‪ ,‬ובא לנשק את סבתא‪.‬‬ ‫"גם אתם תסעו עוד מעט‪ ",‬אמרה סבתא לבנהּ זה‪ ,‬הצעיר מאבי‪" ,‬בקרוב‬ ‫תהיו כולכם בארץ האבות‪".‬‬ ‫"אני רוצה לקחת אותך לבית החולים‪ ,‬אמא‪".‬‬ ‫סבתי הֵ‪é‬ניעה נִ‪ó‬מָרצות בֹראשה ופָ‪ö‬לטה באֲ‪ä‬נחה‪" :‬הָ‪é‬נח לי בני‪ ,‬כבר אמרתי לך‬ ‫שאֶ‪ä‬גְ‪å‬זִ‪ê‬יאַ‪ä‬בְּ‪ã‬הֶ‪é‬ר ייקח אותי אליו מכאן‪".‬‬ ‫הבּעת צער הופיעה בעיני דודי והוא הִ‪é‬שפּיל את מבטו‪" .‬אמוֹר לאחותך‬ ‫להביא לי מעט בּוּנָ‪ó‬ה )קפה(‪ ",‬ביקשה סבתא ואני חזרתי לטוקול שלנו ולא‬ ‫שמעתי מה דוּבּר בין סבי ובניו‪.‬‬ ‫הסתובבתי בטוקול וחשבתי על מה שיהיה ועל מה שעליי לעשות לקראת‬ ‫הנסיעה הקרובה‪ .‬ומרוב התרגשות לא הצלחתי לעשות דבר‪ .‬אמא לא הייתה‬ ‫בבית‪ .‬היא יצאה למכור לתיירים בּוּבּוֹת וכלים מחֶ‪ë‬רס שהיא מכַ‪î‬ייֶ‪ì‬רת‪ .‬חיכיתי‬ ‫שאבא יבוא ויסביר לכל אחד מאִ‪ä‬תנו את התפקידים המוּטלים עליו‪.‬‬ ‫האחים שלי‪ ,‬איסַ‪ò‬יאַ‪ä‬ס וטַ‪ִí‬ריקוּ‪ ,‬יצאו — כדרכם יום יום — לעבוד בשדה ולרעוֹת‬ ‫את הצֹאן‪ .‬לֶ‪ï‬מְ‪ñ‬לֶ‪ï‬ם הלכה לטוקול של סבא וסבתא‪ .‬ואני הִ‪é‬רגשתי את עצמי‬ ‫כמיוּתר‪.‬‬ ‫יצאתי והלכתי לטוקול של חברי אַ‪ä‬מְ‪ñ‬בָּ‪ã‬אוֹ‪ .‬אמנם לא תיארתי לעצמי שאמצא‬ ‫אותו בבית — הן היה זה יום לימודים רגיל — ובכל זאת הלכתי‪ .‬להפתעָ‪ô‬תי‬ ‫ולשׂמחתי התברר שגם הוא לא הלך הבוקר לתיכוֹן בגוֹנְ‪ַó‬דר‪ ,‬והוא התפלא‬ ‫מאוד לראות אותי אצלו‪.‬‬ ‫"לא הלכת לבית הספר‪ ,‬ממו?" קרא אַ‪ä‬מְ‪ñ‬בָּ‪ã‬אוֹ בהשתוממות‪" ,‬באמת התפלאתי‬ ‫שלא באת לקרוא לי‪".‬‬

‫‪260‬‬

‫יום העצמאות‬

‫הַ‪é‬מַּ‪ñ‬סָּ‪ò‬ע לְ‪ï‬אֶ‪ֶä‬רץ יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל ‪/‬‬ ‫הַ‪é‬יָּ‪ֵì‬רחַ‪ ë‬מַ‪ñ‬שְׁ‪û‬גִּ‪å‬יחַ‪ ë‬מֵ‪ñ‬עַ‪ô‬ל‬ ‫עַ‪ô‬ל גַּ‪å‬בִּ‪ã‬י שַׂ‪û‬ק הָ‪é‬אֹכֶ‪î‬ל הַ‪é‬דַּ‪ç‬ל‬ ‫הַ‪é‬מִּ‪ְñ‬דבָּ‪ã‬ר מִ‪ñ‬תַּ‪ü‬חְ‪ë‬תַּ‪ü‬י‪ ,‬אֵ‪ä‬ין סוֹפוֹ לְ‪ï‬פָ‪ö‬נִ‪ó‬ים‬ ‫וְ‪è‬אִ‪ä‬מִּ‪ñ‬י מַ‪ñ‬בְ‪ã‬טִ‪í‬יחָ‪ë‬ה לְ‪ï‬אַ‪ä‬חַ‪ë‬י הַ‪é‬קְּ‪ú‬טַ‪í‬נִּ‪ó‬ים‬ ‫עוֹד מְ‪ñ‬עַ‪ô‬ט‪ ,‬עוֹד ְקצָ‪õ‬ת‬ ‫לְ‪ï‬הָ‪ִé‬רים ַרגְ‪å‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם‬ ‫מַ‪ñ‬אֲ‪ä‬מָּ‪ñ‬ץ אַ‪ä‬חֲ‪ë‬רוֹן לִ‪ï‬פְ‪ö‬נֵ‪ó‬י יְ‪ì‬רוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם‬ ‫אוֹר יָ‪ֵì‬רחַ‪ ë‬הַ‪é‬חֲ‪ë‬זֵ‪ê‬ק מַ‪ñ‬עֲ‪ô‬מָ‪ñ‬ד‬ ‫שַׂ‪û‬ק הָ‪é‬אֹכֶ‪î‬ל שֶׁ‪û‬לָּ‪ï‬נוּ אָ‪ä‬בַ‪ã‬ד‬ ‫הַ‪é‬מִּ‪ְñ‬דבָּ‪ã‬ר ֹלא נִ‪ó‬גְ‪å‬מָ‪ñ‬ר‪ ,‬יְ‪ì‬לָ‪ï‬לוֹת שֶׁ‪û‬ל תַּ‪ü‬נִּ‪ó‬ים‬ ‫וְ‪è‬אִ‪ä‬מִּ‪ñ‬י מַ‪ְñ‬רגִּ‪å‬יעָ‪ô‬ה אֶ‪ä‬ת אַ‪ä‬חַ‪ë‬י הַ‪é‬קְּ‪ú‬טַ‪í‬נִּ‪ó‬ים‬

‫חַ‪ë‬יִּ‪ì‬ים אִ‪ä‬יִדיסִ‪ò‬יס‬ ‫בַּ‪ã‬יָּ‪ֵì‬רחַ‪ ë‬דְּ‪ç‬מוּתָ‪ü‬הּ שֶׁ‪û‬ל אִ‪ä‬מִּ‪ñ‬י‬ ‫מַ‪ñ‬בִּ‪ã‬יטָ‪í‬ה בִּ‪ã‬י‪ ,‬אִ‪ä‬מָּ‪ñ‬א אַ‪ä‬ל תֵּ‪ü‬עָ‪ô‬לְ‪ï‬מִ‪ñ‬י‬ ‫לוּ הָ‪é‬יְ‪ì‬תָ‪ü‬ה לְ‪ï‬צִ‪õ‬דִּ‪ç‬י‬ ‫הִ‪é‬יא הָ‪é‬יְ‪ì‬תָ‪ü‬ה יְ‪ì‬כוֹלָ‪ï‬ה‬ ‫לְ‪ï‬שַׁ‪û‬כְ‪î‬נֵ‪ó‬עַ‪ ô‬אוֹתָ‪ü‬ם שֶׁ‪û‬אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י יְ‪ì‬הוִּדי‬ ‫עוֹד מְ‪ñ‬עַ‪ô‬ט‪ ,‬עוֹד ְקצָ‪õ‬ת‬ ‫לְ‪ï‬הָ‪ִé‬רים ַרגְ‪å‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם‬ ‫מַ‪ñ‬אֲ‪ä‬מָּ‪ñ‬ץ אַ‪ä‬חֲ‪ë‬רוֹן לִ‪ï‬פְ‪ö‬נֵ‪ó‬י יְ‪ì‬רוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם‬

‫עוֹד מְ‪ñ‬עַ‪ô‬ט‪ ,‬עוֹד ְקצָ‪õ‬ת‬ ‫בְּ‪ָã‬קרוֹב נִ‪ó‬גָּ‪å‬אֵ‪ä‬ל‬ ‫ֹלא נַ‪ó‬פְ‪ö‬סִ‪ò‬יק לָ‪ï‬לֶ‪ï‬כֶ‪î‬ת‬ ‫לְ‪ï‬אֶ‪ֶä‬רץ יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל‬ ‫וּבַ‪ã‬לַּ‪ï‬יְ‪ì‬לָ‪ï‬ה תָּ‪ְü‬קפוּ שׁוְֹדִדים‬ ‫בְּ‪ã‬סַ‪ò‬כִּ‪î‬ין גַּ‪å‬ם בְּ‪ã‬חֶ‪ֶë‬רב חַ‪ë‬דָּ‪ç‬ה‬ ‫בַּ‪ã‬מִּ‪ְñ‬דבָּ‪ã‬ר דַּ‪ç‬ם אִ‪ä‬מִּ‪ñ‬י‪ ,‬הַ‪é‬יָּ‪ֵì‬רחַ‪ ë‬עֵ‪ִô‬די‬ ‫וַ‪è‬אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י מַ‪ñ‬בְ‪ã‬טִ‪í‬יחָ‪ë‬ה לְ‪ï‬אַ‪ä‬חַ‪ë‬י הַ‪é‬קְּ‪ú‬טַ‪í‬נִּ‪ó‬ים‬ ‫עוֹד מְ‪ñ‬עַ‪ô‬ט‪ ,‬עוֹד ְקצָ‪õ‬ת‬ ‫יִ‪ì‬תְ‪ü‬גַ‪å‬שֵּׁ‪û‬ם הַ‪é‬חֲ‪ë‬לוֹם‬ ‫עוֹד מְ‪ñ‬עַ‪ô‬ט נַ‪ó‬גִּ‪å‬יעַ‪ô‬‬ ‫לְ‪ï‬אֶ‪ֶä‬רץ יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל‬

‫יום העצמאות‬

‫‪263‬‬

‫בסוף הברכה — "הלוואי שאזכּה לשוב לראותך" — לא יכולנו עוד להתאפּק‬ ‫ופרצנו כולנו בבכי גדול‪ .‬נפרדנו גם מדוֵֹדנו אַ‪ä‬זמַ‪ñ‬ץ' ומבני משפחתו‪ .‬בת דודי‪,‬‬ ‫אַ‪ä‬סְ‪ò‬מָ‪ֶñ‬רץ'‪ ,‬נצמדה אל לֶ‪ï‬מלֶ‪ï‬ם בּבכי‪ .‬הן תמיד היו יחד‪ ,‬במשחקים ובעבודות‬ ‫הבית; לא ראיתי בין הבנות חברות טובות מֵ‪ñ‬הן‪.‬‬ ‫אבי שׂם קץ לטֶ‪í‬קס הפֵּרדה ולבּכי‪" :‬עליכם להיות מוכנים‪ ",‬אמר‪" ,‬בכל רגע‬ ‫יכולה השיירה להגיע‪".‬‬ ‫אך חלפו שעות והשיירה לא באה‪.‬‬ ‫כאשר נואשנו מלחכּות הפריעו לפתע נביחות כלבים את ִדממת הלילה‪.‬‬ ‫יצאנו מהטוקול‪ ,‬אך לא ראינו מאוּמה בגלל החשֵ‪û‬כה‪ .‬נביחות הכלבים גָ‪å‬ברו‬ ‫ונשמעו גם קולות אחרים‪ ,‬שַ‪û‬עֲ‪ô‬טוֹת רגלי סוסים וקולות אדם‪ .‬עוד מעַ‪ô‬ט‬ ‫ונראתה השיירה‪ .‬הלכנו לקראת הבאים‪.‬‬ ‫"התחלנו במזל רע‪ ",‬אמר האיש שָרכב בראש השיירה‪" ,‬רק יצאנו — נִ‪ó‬תקלנו‬ ‫בשוּעל; סילקנו אותו ביִרייה‪ ,‬ואז בא למולנו גֶ‪å‬בר בודד‪".‬‬ ‫הִ‪é‬קשבתי בדאגה‪ .‬לפי אמוּנתֵ‪ü‬נו‪ ,‬אם אתה נתקל בשועל — סימן שתבוא עליך‬ ‫צרה‪ .‬ואם איש יחידי צוֹעד לקראתך‪ ,‬סימן הוא‪ ,‬שבהמשך הדרך יְ‪ì‬בוּלַ‪ï‬ע לך‪.‬‬ ‫"אִ‪ä‬יחרתם מאוד‪ ",‬אמר אבא בדאגה‪" ,‬כבר לא נשאר זמן רב לזריחה‪".‬‬ ‫"אתם מוכנים? הִ‪é‬נה לכם אָ‪ä‬תוֹן להַ‪é‬עמיס את צְ‪õ‬רורותיכם‪ ,‬וגם סוס רכיבה‪",‬‬ ‫אמר האיש שדיבר עִ‪ô‬מנו קודם‪.‬‬ ‫אבא הֵ‪é‬איץ בנו להזדרז‪ .‬הוא נתן לנו כסף והראה לנו היכן להסתירוֹ‪ .‬את‬ ‫מַ‪ñ‬חֲ‪ë‬ציתוֹ החבּאנו בשׂק שהוּטעַ‪ô‬ן על גב האָ‪ä‬תוֹן‪ ,‬מתחת ליֶ‪ì‬תר הצרורות שלנו‪,‬‬ ‫ואת היֶ‪ì‬תר הִ‪é‬טמַ‪ñ‬נו מתחת לְ‪ï‬אוּכּף הסוס שעליו הוּשבוּ אמא ולֶ‪ï‬מלֶ‪ï‬ם‪.‬‬ ‫"הזדרזו!" פָּ‪ö‬קד עלֵ‪ï‬ינו האיש שבראש השיירה‪" ,‬אנחנו חייבים להמשיך‪".‬‬ ‫"רק עוד רגע‪ ",‬נזכרתי לפתע באַ‪ä‬מְ‪ñ‬בָּ‪ã‬אוֹ שחזר לטוקול שלו‪" ,‬מישהו חסר‪.‬‬ ‫ארוץ לקרוא לו‪".‬‬ ‫"כבר אין זמן‪ ",‬קרא האיש‪.‬‬ ‫"לא נוּכל לעזוב בלעדיו‪ ",‬השבתי תוך כדי ריצה לעבר ביתו של אַ‪ä‬מְ‪ñ‬בָּ‪ã‬אוֹ‪.‬‬ ‫רצתי כמטוֹרף וכשהייתי סמוך לטוקול שלו‪ ,‬קראתי לו בקול‪ .‬אַ‪ä‬מְ‪ñ‬בָּ‪ã‬אוֹ יצא‬ ‫מיד ושנֵ‪ó‬ינו מיהרנו לעבר השיירה המַ‪ñ‬מתינה‪ .‬מרוב חיפּזון לא הספקתי‬ ‫להיפרד מאבי‪ .‬כאשר התרחקנו מעט הִ‪é‬בּטתי לאחור‪ ,‬לחפּשׂ אותו בעיניי‪ ,‬אך‬ ‫לא ראיתיו עוד‪ .‬הלכנו יחד — שני אחיי‪ ,‬אַ‪ä‬מְ‪ñ‬בָּ‪ã‬אוֹ ואני‪ .‬לפנינו‪ ,‬וגם מאחוֹרינו‪,‬‬ ‫צעדו אנשים שלא הִ‪é‬כּרנו‪ .‬הם דיברו אַ‪ä‬מהָ‪é‬רית ולפיכך ידעתי שאינם מתִ‪ü‬יגֵרי‪.‬‬ ‫היו בהם צעירים ומבוגרים‪ ,‬נשים וגם ילדים‪.‬‬

‫‪262‬‬

‫יום העצמאות‬

‫וְ‪è‬נָ‪ó‬תַ‪ü‬תִּ‪ü‬י שָׁ‪û‬לוֹם בָּ‪ã‬אָ‪ֶä‬רץ ‪/‬‬

‫ַרבִּ‪ã‬י נַ‪ó‬חְ‪ë‬מָ‪ñ‬ן מִ‪ñ‬בְּ‪ַã‬רסְ‪ò‬לַ‪ï‬ב‬

‫יְ‪ì‬הִ‪é‬י ָרצוֹן מִ‪ñ‬לְּ‪ï‬פָ‪ö‬נֶ‪ó‬יָך י ָ‪ìְì‬י אֱ‪ֹä‬להֵ‪é‬ינוּ וֵ‪è‬אֹלהֵ‪é‬י אֲ‪ä‬בוֹתֵ‪ü‬ינוּ‬ ‫שֶׁ‪û‬תְּ‪ü‬בַ‪ã‬טֵּ‪í‬ל מִ‪ñ‬לְ‪ï‬חָ‪ë‬מוֹת וּשְׁ‪û‬פִ‪ö‬יכוּת דָּ‪ç‬מִ‪ñ‬ים מִ‪ñ‬ן הָ‪é‬עוֹלָ‪ï‬ם‬ ‫וְ‪è‬תַ‪ü‬מְ‪ñ‬שִׁ‪û‬יְך שָׁ‪û‬לוֹם גָּ‪å‬דוֹל וְ‪è‬נִ‪ó‬פְ‪ö‬לָ‪ï‬א בָּ‪ã‬עוֹלָ‪ï‬ם‬ ‫וְ‪ֹè‬לא יִ‪ì‬שָּׂ‪û‬א גּוֹי אֶ‪ä‬ל גּוֹי חֶ‪ֶë‬רב וְ‪ֹè‬לא יִ‪ì‬לְ‪ï‬מְ‪ñ‬דוּ עוֹד מִ‪ñ‬לְ‪ï‬חָ‪ë‬מָ‪ñ‬ה‪.‬‬ ‫ַרק יַ‪ì‬כִּ‪î‬ירוּ וְ‪è‬יֵ‪ְì‬דעוּ כָּ‪î‬ל יוֹשְׁ‪û‬בֵ‪ã‬י תֵּ‪ü‬בֵ‪ã‬ל הָ‪é‬אֱ‪ä‬מֶ‪ñ‬ת לַ‪ï‬אֲ‪ä‬מִ‪ñ‬תָּ‪ü‬הּ‬ ‫אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר ֹלא בָּ‪ã‬אנוּ לְ‪ï‬זֶ‪ê‬ה הָ‪é‬עוֹלָ‪ï‬ם בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬בִ‪ã‬יל ִריב וּמַ‪ñ‬חֲ‪ֹë‬לֶקת‬ ‫וְ‪ֹè‬לא בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬בִ‪ã‬יל שִׂ‪û‬נְ‪ó‬אָ‪ä‬ה וְ‪ִè‬קנְ‪ó‬אָ‪ä‬ה וְ‪ִè‬קנְ‪ó‬טוּר וּשְׁ‪û‬פִ‪ö‬יכוּת דָּ‪ç‬מִ‪ñ‬ים‪.‬‬ ‫וּבְ‪ã‬כֵ‪î‬ן תְּ‪ַü‬רחֵ‪ë‬ם עָ‪ô‬לֵ‪ï‬ינוּ וִ‪è‬יֻקיַּ‪ì‬ם בָּ‪ã‬נוּ מִ‪ְñ‬קָרא שֶׁ‪û‬כָּ‪î‬תוּב‪:‬‬ ‫וְ‪è‬נָ‪ó‬תַ‪ü‬תִּ‪ü‬י שָׁ‪û‬לוֹם בָּ‪ã‬אָ‪ֶä‬רץ וּשְׁ‪û‬כַ‪î‬בְ‪ã‬תֶּ‪ü‬ם וְ‪è‬אֵ‪ä‬ין מַ‪ñ‬חֲ‪ִë‬ריד‬ ‫ַ‪ü‬עבֹר בְּ‪ã‬אַ‪ְä‬רצְ‪õ‬כֶ‪î‬ם‪.‬‬ ‫וְ‪è‬הִ‪é‬שְׁ‪û‬בַּ‪ã‬תִּ‪ü‬י חַ‪ë‬יָּ‪ì‬ה ָרעָ‪ô‬ה מִ‪ñ‬ן הָ‪é‬אָ‪ֶä‬רץ וְ‪è‬חֶ‪ֶë‬רב ֹלא ת ֲ‪ô‬‬

‫"וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ‪) "...‬ישעיהו י"א‪ ,‬ו'(‬

‫יום העצמאות‬

‫‪265‬‬

‫ביתא ישראל‪ :‬עדה אבודה שנמצאה ‪/‬‬ ‫מיכל בן עמי‬ ‫מעבר לנהרות כוש‪ ,‬בלבה של ארץ חבש )שמה הקודם של אתיופיה(‬ ‫שביבשת אפריקה‪ ,‬התגורר עד לשנות התשעים של המאה העשרים שבט‬ ‫שחום עור שקרא לעצמו "ביתא ישראל"‪ .‬בני השבט שמרו בקפידה‬ ‫ובאדיקות רבה את מצוות התורה‪ ,‬ולא פסקו להתפלל לזכות לגאולת ישראל‬ ‫בארץ הקודש‪ .‬הם דיברו בשפה אתיופית עתיקה הנקראת געז‪.‬‬ ‫אהבתם של הפלשים )כינוי גנאי שפירושו 'הזרים' שהעניקו האתיופים לבני‬ ‫העדה הזאת בשל המנהגים השונים שלהם( לארץ ישראל היתה גדולה‪ .‬בימי‬ ‫קדם הם קראו להרים ולנהרות בארצם בשמות הרים ונהרות בארץ ישראל‪,‬‬ ‫וייחלו ליום שבו יגיעו לארץ ישראל‪.‬‬ ‫מתי ואיך הגיעו יהודים לחבש? יהודי אתיופיה מספרים כי הם צאצאים של‬ ‫מלכת שבא ושלמה המלך‪ .‬האגדה מספרת שכאשר ביקרה מלכת שבא את‬ ‫שלמה המלך‪ ,‬כפי שמסופר בתנ"ך‪ ,‬התאהב המלך שלמה במלכת שבא ונולד‬ ‫להם בן‪ .‬הילד‪ ,‬מנילך שמו‪ ,‬למד מאביו שישב בירושלים את תורת משה‪,‬‬ ‫ואחר כך הפך למלך חבש‪.‬‬ ‫בגלל ריחוקם הרב מקהילות יהודיות אחרות היו יהודי אתיופיה מנותקים‬ ‫ולא ידעו שיש יהודים אחרים מלבדם‪ .‬בקרב היהודים התהלכו שמועות על‬ ‫קיומו של שבט יהודי בחבש )אתיופיה(‪ ,‬ולפני כמאה חמישים שנים החלו‬ ‫להתעניין ולחקור את שורשיה של העדה האבודה שחומת העור שמסורתה‬ ‫יהודית‪.‬‬ ‫בתחילת המאה העשרים נפתח דף חדש בתולדות הקשרים של הפלשים עם‬ ‫היהודים‪ ,‬ושיאו היה בשנות התשעים כשרוב יהודי אתיופיה עלו לארץ‪.‬‬ ‫במבצע גדול ומרשים מאוד עלו אלפי יהודים מאתיופיה‪ .‬הם התיישבו‬ ‫במקומות שונים בארץ‪ .‬לא קלה הייתה דרכה של העדה האתיופית‪ .‬המסע‬ ‫של רבים מהם לארץ היה קשה ומפרך‪ .‬רבים מהם מתו בדרך ולא זכו להגיע‬ ‫אל הארץ הנכספת‪ ,‬אבל היום רובם נמצאים בארץ ומשתלבים בה ובחייה‪.‬‬ ‫)על פי אתר האינטרנט "דעת"(‬

‫‪264‬‬

‫יום העצמאות‬

‫וְ‪è‬תֶ‪ü‬חֱ‪ë‬זֶ‪ê‬ינָ‪ó‬ה עֵ‪ô‬ינֵ‪ó‬ינוּ בְּ‪ã‬שׁוּבְ‪ָã‬ך לְ‪ï‬צִ‪õ‬יּוּן‬ ‫ְרצֵ‪õ‬ה ה' אֱ‪ä‬להינו בְּ‪ã‬עַ‪ô‬מְ‪ָñ‬ך יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל‬ ‫וְ‪è‬לִ‪ï‬תְ‪ü‬פִ‪ö‬לָּ‪ï‬תָ‪ü‬ם שְׁ‪û‬עֵ‪ô‬ה‪ ,‬וְ‪è‬הָ‪é‬שֵׁ‪û‬ב אֶ‪ä‬ת הָ‪é‬עֲ‪ô‬בוָֹדה‬ ‫ֵ‪ä‬יתָ‪ü‬ןבּפּ‬ ‫ֹאת יי‬ ‫ֶ‪ֶö‬רץֲ‪é‬בָ‪ã‬ה תְ‪ַü‬קבֵּ‪ã‬ל בְּ‪ָã‬רצוֹן‪.‬‬ ‫ְ‪ã‬אַ‪ä‬ה‬ ‫ִ‪ì‬םָ‪ü‬ם‪/‬מְ‪ñ‬האֵ‪ָé‬רה‬ ‫ַ‪ï‬יִ‪ö‬לָּ‪ï‬ת‬ ‫ָ‪û‬לְ‪ü‬פ‬ ‫ְ‪ì‬רוּשׁוּת‬ ‫ִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל‬ ‫לִ‪ְï‬דבִ‪ã‬יר בֵּ‪ã‬יתֶ‪ָü‬ך‪,‬זואִ‪ä‬שֵׁ‪û‬י‬ ‫ִ‪ñ‬ידשֶׁ‪û‬לע בִּ‪ã‬נְ‪ó‬יָ‪ì‬נ‬ ‫ַ‪å‬גּוֹת‬ ‫ִ‪ó‬ים יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל עַ‪ô‬מֶּ‪ָñ‬ך‪.‬‬ ‫ֲ‪ô‬בוַֹדת‬ ‫וּתְ‪ü‬הִ‪é‬י לְ‪ָï‬רצוֹן גּתָּ‪ü‬מ‬ ‫וְ‪è‬אֶ‪ä‬בֶ‪ã‬ן מְ‪ñ‬סֻ‪ò‬תֶּ‪ü‬תֶ‪ü‬ת‬ ‫וְ‪è‬תֶ‪ü‬חֱ‪ë‬זֶ‪ê‬ינָ‪ó‬ה עֵ‪ô‬ינֵ‪ó‬ינוּ בְּ‪ã‬שׁוּבְ‪ָã‬ך לְ‪ï‬צִ‪õ‬יּוֹן בְּ‪ַã‬רחֲ‪ë‬מִ‪ñ‬ים‪ .‬בָּ‪ã‬רוְּך אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה ה' הַ‪é‬מַּ‪ñ‬חֲ‪ë‬זִ‪ê‬יר‬ ‫וּבָ‪ְã‬רחוֹבוֹת הֶ‪é‬מְ‪ñ‬יַ‪ì‬ת שַׁ‪û‬לְ‪ï‬וָ‪è‬ה כְּ‪î‬מוּסָ‪ò‬ה‬ ‫ִ‪õ‬יּוֹן‪ñַ.‬שָּׁ‪û‬בִ‪ã‬ים ַרעֲ‪ô‬נַ‪ó‬נִּ‪ó‬ים‬ ‫שְׁ‪û‬כִ‪î‬ינָ‪ó‬תוֹ לְ‪ï‬צ וּמ‬ ‫צַ‪õ‬מֶּ‪ֶñ‬רת מְ‪ַñ‬רטֶּ‪í‬טֶ‪í‬ת‬ ‫וּצְ‪õ‬חוֹק בַּ‪ã‬חֲ‪ë‬צֵ‪õ‬רוֹת בֵּ‪ã‬ינוֹת חַ‪ë‬בְ‪ã‬לֵ‪ï‬י כְּ‪î‬בִ‪ã‬יסָ‪ò‬ה‬

‫הַ‪é‬פִּ‪ö‬זְ‪ê‬מוֹן‪:‬‬ ‫זֹאת יְ‪ì‬רוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם‬ ‫שֶׁ‪û‬ל אַ‪ä‬בְ‪ã‬נֵ‪ó‬י הַ‪é‬חשֶׁ‪û‬ן‬ ‫זֹאת יְ‪ì‬רוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם הַ‪é‬בְּ‪ã‬נוּיָ‪ì‬ה לְ‪ï‬תַ‪ü‬לְ‪ï‬פִּ‪ö‬יּוֹת‬ ‫מֵ‪ñ‬אָ‪ä‬ה לָ‪ï‬הּ שְׁ‪û‬עָ‪ִô‬רים‬ ‫סְ‪ò‬בִ‪ã‬יבָ‪ã‬הּ עֲ‪ô‬צֵ‪õ‬י הַ‪é‬זַּ‪ê‬יִ‪ì‬ת‬ ‫בַּ‪ã‬סִּ‪ò‬מְ‪ñ‬טָ‪í‬אוֹת זָ‪ְê‬רָקה כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר הַ‪é‬שֵּׂ‪û‬יבָ‪ã‬ה‬ ‫וּמִ‪ñ‬תְ‪ü‬נַ‪ó‬גְּ‪å‬נִ‪ó‬ים הַ‪é‬מִּ‪ñ‬זְ‪ê‬מוִֹרים‬ ‫מֵ‪ñ‬עֵ‪ô‬בֶ‪ã‬ר הַ‪é‬ר הַ‪é‬בַּ‪ã‬יִ‪ì‬ת‬ ‫בַּ‪ã‬דֶּ‪ֶç‬רְך הַ‪é‬יּוֶֹרֶדת אֶ‪ä‬ל הַ‪é‬מַּ‪ñ‬צְ‪õ‬לֵ‪ï‬בָ‪ã‬ה‬ ‫זֹאת יְ‪ì‬רוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם‪...‬‬ ‫וְ‪è‬קוֹל הַ‪é‬מּוּאָ‪ä‬זִ‪ê‬ין‬ ‫עוֹלֶ‪ï‬ה מִ‪ñ‬ן הַ‪é‬צְּ‪ִõ‬ריחַ‪ë‬‬ ‫מִ‪ñ‬כְּ‪î‬נֵ‪ó‬סִ‪ò‬יּוֹת עוֹנִ‪ó‬ים פַּ‪ö‬עֲ‪ô‬מוֹנִ‪ó‬ים‬ ‫וְ‪è‬נַ‪ó‬עַ‪ô‬ר ָקט עִ‪ô‬ם הַ‪é‬תְּ‪ü‬פִ‪ö‬לִּ‪ï‬ין‬ ‫אֶ‪ä‬ת תְּ‪ü‬פִ‪ö‬לָּ‪ï‬תוֹ שׁוֹטֵ‪í‬חַ‪,ë‬‬ ‫וּמִ‪ñ‬תְ‪ü‬מַ‪ñ‬זְּ‪ê‬גִ‪å‬ים מֵ‪ñ‬עַ‪ô‬ל הָ‪é‬עִ‪ô‬יר הַ‪é‬נִּ‪ó‬גּוּנִ‪ó‬ים‬ ‫זֹאת יְ‪ì‬רוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם‪...‬‬

‫)מתוך תפילת שמונהײַעשרה(‬

‫ירושלים‬

‫ירושלים ליד הכותל המערבי‪ ,‬שמואל כץ‪ ,‬צייר ישראלי‬

‫ירושלים‬

‫‪269‬‬

‫יְ‪ì‬רוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם יְ‪ì‬סוֹד הָ‪é‬עוֹלָ‪ï‬ם‬

‫אֶ‪ֶä‬רץ יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל יוֹשֶׁ‪û‬בֶ‪ã‬ת בְּ‪ã‬אֶ‪ä‬מְ‪ñ‬צָ‪õ‬עוֹ שֶׁ‪û‬ל עוֹלָ‪ï‬ם‪,‬‬ ‫וִ‪è‬ירוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם בְּ‪ã‬אֶ‪ä‬מְ‪ñ‬צָ‪õ‬עִ‪ô‬יתָ‪ü‬הּ שֶׁ‪û‬ל אֶ‪ֶä‬רץ יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל‪,‬‬ ‫וּבֵ‪ã‬ית הַ‪é‬מִּ‪ְñ‬קדָּ‪ç‬שׁ בְּ‪ã‬אֶ‪ä‬מְ‪ñ‬צַ‪õ‬ע יְ‪ì‬רוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם‪,‬‬ ‫וְ‪è‬הַ‪é‬הֵ‪é‬יכָ‪î‬ל בְּ‪ã‬אֶ‪ä‬מְ‪ñ‬צַ‪õ‬ע בֵּ‪ã‬ית הַ‪é‬מִּ‪ְñ‬קדָּ‪ç‬שׁ‪,‬‬ ‫וְ‪è‬הָ‪é‬אָ‪ä‬רוֹן בְּ‪ã‬אֶ‪ä‬מְ‪ñ‬צַ‪õ‬ע הַ‪é‬הֵ‪é‬יכָ‪î‬ל‪,‬‬ ‫וְ‪è‬אֶ‪ä‬בֶ‪ã‬ן שְׁ‪û‬תִ‪ü‬יָּ‪ì‬ה לִ‪ï‬פְ‪ö‬נֵ‪ó‬י הָ‪é‬אָ‪ä‬רוֹן‪ ,‬שֶׁ‪û‬מִּ‪ñ‬מֶּ‪ñ‬נָּ‪ó‬הּ נִ‪ó‬שְׁ‪û‬תַּ‪ü‬ת הָ‪é‬עוֹלָ‪ï‬ם‪.‬‬ ‫)מתוך מדרש תנחומא לפרשת קדושים(‬

‫‪268‬‬

‫מדרש תנחומא‬ ‫קובץ מדרשים‬ ‫שמיחסים אותו‬ ‫לר' תנחומא שחי‬ ‫לפני כײַ‪ 1700‬שנה‬ ‫בארץ ישראל‪.‬‬

‫בית המקדש הראשון והשני ‪/‬‬

‫חנה ברנר‬

‫א‪ .‬בית המקדש הראשון‬ ‫לפני כײַ‪ 3000‬שנים נבנה בית המקדש הראשון‪ ,‬בהר המוריה‪ ,‬על ידי המלך‬ ‫שלמה בנו של דוד‪.‬‬ ‫המקדש הראשון נבנה מאבנים גדולות )אבני גזית( ועצי ארזים שהגיעו‬ ‫מלבנון‪.‬‬ ‫המבנה היה מפורסם ביופיו‪ .‬המקדש שימש מקום תפילה והבאת קורבנות‪.‬‬ ‫כאשר נחנך המקדש ערך שלמה טקס חגיגי‪ .‬הוא התפלל לה' ובקש‪:‬‬

‫וְ‪è‬שָׁ‪û‬מַ‪ñ‬עְ‪ô‬תָּ‪ ü‬אֶ‪ä‬ל תְּ‪ü‬חִ‪ë‬נַּ‪ó‬ת עַ‪ô‬בְ‪ְã‬דָך וְ‪è‬עַ‪ô‬מְּ‪ָñ‬ך יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר יִ‪ì‬תְ‪ü‬פַּ‪ö‬לְ‪ï‬לוּ אֶ‪ä‬ל הַ‪é‬מָּ‪ñ‬קוֹם הַ‪é‬זֶּ‪ê‬ה‬ ‫)מלכים א‪ ,‬פרק ח ל(‬

‫וְ‪è‬גַ‪å‬ם אֶ‪ä‬ל הַ‪é‬נָּ‪ó‬כְ‪ִî‬רי אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר ֹלא מֵ‪ñ‬עַ‪ô‬מְּ‪ָñ‬ך יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל הוּא וּבָ‪ã‬א מֵ‪ñ‬אֶ‪ֶä‬רץ ְרחוָֹקה לְ‪ï‬מַ‪ñ‬עַ‪ô‬ן‬ ‫שְׁ‪û‬מֶ‪ָñ‬ך‪.‬‬ ‫––– וּבָ‪ã‬א וְ‪è‬הִ‪é‬תְ‪ü‬פַּ‪ö‬לֵּ‪ï‬ל אֶ‪ä‬ל הַ‪é‬בַּ‪ã‬יִ‪ì‬ת הַ‪é‬זֶּ‪ê‬ה‪ .‬אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה תִּ‪ü‬שְׁ‪û‬מַ‪ñ‬ע הַ‪é‬שָּׁ‪û‬מַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם מְ‪ñ‬כוֹן שִׁ‪û‬בְ‪ã‬תֶּ‪ָü‬ך‬ ‫וְ‪è‬עָ‪ô‬שִׂ‪û‬יתָ‪ ü‬כְּ‪î‬כֹל אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר יִ‪ְì‬קָרא אֵ‪ä‬לֶ‪ï‬יָך הַ‪é‬נָּ‪ó‬כְ‪ִî‬רי לְ‪ï‬מַ‪ñ‬עַ‪ô‬ן יֵ‪ְì‬דעוּן כָּ‪î‬ל עַ‪ô‬מֵּ‪ñ‬י הָ‪é‬אָ‪ֶä‬רץ אֶ‪ä‬ת‬ ‫שְׁ‪û‬מֶ‪ָñ‬ך לְ‪ï‬יִ‪ְì‬ראָ‪ä‬ה אֹתְ‪ָü‬ך כְּ‪î‬עַ‪ô‬מְּ‪ָñ‬ך יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל –––‬ ‫)שם‪ ,‬מא–מג(‬

‫במשך ‪ 400‬שנים היו כל האירועים החשובים בחיי העם קשורים במקדש‬ ‫ובעבודת האלוהים שנערכה בו‪.‬‬ ‫כאשר מלך בבל כבש את ירושלים‪ ,‬הוא החריב את בית המקדש הראשון‬ ‫והגלה את חשובי ירושלים ונכבדיה לבבל‪.‬‬ ‫ָ‪û‬לִם וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת כָּ‪î‬ל בֵּ‪ã‬ית גָּ‪å‬דוֹל‬ ‫"וַ‪è‬יִּ‪ì‬שְׂ‪ֹû‬רף אֶ‪ä‬ת בֵּ‪ã‬ית ה' וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת בֵּ‪ã‬ית הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת כָּ‪î‬ל בָּ‪ã‬תֵּ‪ü‬י יְ‪ì‬רוּשׁ ַ‪ï‬‬ ‫שָׂ‪ַû‬רף בָּ‪ã‬אֵ‪ä‬שׁ‪".‬‬

‫)מתוך מלכים ב' פרק כה פסוק ט(‬

‫ב‪ .‬בית המקדש השני‬ ‫לאחר שבעים שנה‪ ,‬עברה ארץ ישראל לשלטון פרסי‪ .‬כורש מלך פרס הצהיר‬ ‫שגולי בבל החפצים בכך יכולים לשוב ליהודה ולבנות את בית אלוהי ישראל‬ ‫שחרב‪.‬‬ ‫חלק מהגולים חזרו והקימו את בית המקדש השני‪.‬‬ ‫המבנה היה פשוט וללא פאר‪ .‬והזקנים אשר זכרו את פאר מקדש שלמה בכו‬ ‫בטקס חנוכתו‪.‬‬ ‫המלך הורדוס הרחיב את שטח המקדש‪ ,‬ייפה ופאר אותו כײַ‪ 350‬שנה אחרי‬ ‫ירושלים‬

‫‪271‬‬

‫עֲ‪ô‬שָׂ‪ָû‬רה חֲ‪ë‬לָ‪ִï‬קים‬ ‫עֲ‪ô‬שָׂ‪ָû‬רה חֲ‪ë‬לָ‪ִï‬קים שֶׁ‪û‬ל חָ‪ë‬כְ‪î‬מָ‪ñ‬ה בָּ‪ã‬עוֹלָ‪ï‬ם‬ ‫תִּ‪ü‬שְׁ‪û‬עָ‪ô‬ה בִּ‪ã‬ירוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם וְ‪è‬אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד בְּ‪ã‬כָ‪î‬ל הָ‪é‬עוֹלָ‪ï‬ם‪.‬‬ ‫עֲ‪ô‬שָׂ‪ָû‬רה חֲ‪ë‬לָ‪ִï‬קים שֶׁ‪û‬ל יֹפִ‪ö‬י בָּ‪ã‬עוֹלָ‪ï‬ם‬ ‫תִּ‪ü‬שְׁ‪û‬עָ‪ô‬ה בִּ‪ã‬ירוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם וְ‪è‬אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד בְּ‪ã‬כָ‪î‬ל הָ‪é‬עוֹלָ‪ï‬ם‪.‬‬ ‫עֲ‪ô‬שָׂ‪ָû‬רה חֲ‪ë‬לָ‪ִï‬קים שֶׁ‪û‬ל תּוָֹרה בָּ‪ã‬עוֹלָ‪ï‬ם‬ ‫תִּ‪ü‬שְׁ‪û‬עָ‪ô‬ה בִּ‪ã‬ירוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם וְ‪è‬אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד בְּ‪ã‬כָ‪î‬ל הָ‪é‬עוֹלָ‪ï‬ם‪.‬‬ ‫)מִ‪ñ‬תּוְֹך "אָ‪ä‬בוֹת דְּ‪ַç‬רבִּ‪ã‬י נָ‪ó‬תָ‪ü‬ן"(‬

‫‪270‬‬

‫ג‪ .‬הכותל המערבי הפך למקום מקודש‬ ‫למרות שירוּשלים והמקדש חרבו‪ ,‬המשיכה ירושלים להיות עיר קדושה‬ ‫ליהודים בעולם כולו‪.‬‬ ‫היהודים ראו בכותל המערבי‪ ,‬שהיה חלק מהחומה שהקיפה את הר הבית‪,‬‬ ‫שריד מקודש שנשאר מבית המקדש‪ .‬במשך דורות רבים באו לפקוד אותו‬ ‫עולי רגל מכל רחבי הפזורה היהודית‪ .‬שם בכו על החורבן‪ ,‬הוא היה ל"כותל‬ ‫הדמעות"‪.‬‬ ‫הכותל המערבי הפך למקום תפילה קבוע ליהודים שישבו בירושלים‪ .‬הכותל‬ ‫המערבי איחד וקישר בין היהודים בארץ והיהודים בתפוצות‪ .‬הוא הפך סמל‬ ‫לעצמאות ולממלכתיות היהודית בימי קדם‪.‬‬ ‫בשנת ‪ ,1948‬בזמן מלחמת העצמאות‪ ,‬הירדנים כבשו את ירושלים‬ ‫המזרחית‪ .‬העיר העתיקה של ירושלים נשארה תחת שלטונם במשך ‪ 19‬שנה‬ ‫וליהודים לא הייתה כל גישה אל הכותל‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1967‬ב"מלחמת ששת הימים"‪ ,‬כבש צה"ל את ירושלים המזרחית‬ ‫מידי ירדן ואיחד את ירושלים תחת שלטון ישראל‪.‬‬ ‫מאז חזר הכותל לשמש מקום תפילה ומעין בית כנסת ענקי תחת כיפת‬ ‫השמים‪ .‬ברחבת הכותל נוהגים לערוך טקסים שונים של חילות צה"ל כגון‬ ‫טקס סיום קורס קצינים‪ .‬ליד הכותל נערך טקס פתיחת אירועי יום הזיכרון‪,‬‬ ‫שמחות משפחתיות ובני מצווה בוחרים להניח תפילין ולקרוא בתורה לידו‪.‬‬ ‫בט' באב‪ ,‬התאריך שבו על פי המסורת חרבו גם בית המקדש הראשון וגם‬ ‫בית המקדש השני‪ ,‬מתפללים וקוראים את מגילת איכה ליד הכותל‪.‬‬

‫המקדש בירושלים‪,‬‬ ‫מתוך הגדה מאוירת‬ ‫לפסח‪ ,‬המאה הײַ‪,18‬‬ ‫גרמניה‬

‫ירושלים‬

‫‪273‬‬

‫חנוכת המקדש השני‪) .‬הוא מלך בחסות הרומאים שכבשו את ארץ ישראל‪(.‬‬ ‫בית המקדש‪ ,‬בימי הורדוס‪ ,‬היה מבנה מרשים ויפיפה‪ .‬כך תארו אותו חז"ל‪:‬‬ ‫"מי שלא ראה בית המקדש בבנייתו לא ראה בניין מפואר מימיו‪) ".‬מסכת‬ ‫סוכה ל"ב א'(‬ ‫באותם ימים הפכה ירושלים מרכז לכל יהודי העולם‪ .‬מאות אלפי יהודים‬ ‫מהגולה‪ ,‬ומכל אזורי ארץ ישראל‪ ,‬עלו לרגל לבית המקדש‪ ,‬עם משפחותיהם‬ ‫וילדיהם‪ ,‬במטרה לבקר בבית המקדש‪ .‬הם העלו קורבנות‪ ,‬הרימו תרומה‬ ‫לכוהנים ולמדו תורה‪.‬‬ ‫יהודי ארץ ישראל שאפו להשתחרר מעול הכובש הרומי ולחדש את מלכות‬ ‫ישראל‪.‬‬ ‫לפני כ‪ 2000‬שנה הם מרדו ברומאים‪.‬‬ ‫טיטוס בנו של קיסר רומי‪ ,‬דיכא את המרד‪ ,‬כבש את ירושלים‪ ,‬העלה באש‬ ‫את בית המקדש‪ ,‬ולקח את אוצרות המקדש לרומא‪.‬‬ ‫יוסף בן מתתיהו‪ ,‬היסטוריון יהודי שחי באותה תקופה כתב בספרו‬ ‫"קדמוניות היהודים"‪:‬‬ ‫ְ‪ã‬קוֹע אֶ‪ä‬ת שַׁ‪û‬עֲ‪ֵô‬רי הַ‪é‬מִּ‪ְñ‬קדָּ‪ç‬שׁ ––– וְ‪ֹè‬לא הִ‪é‬צְ‪õ‬לִ‪ï‬יחוּ‪.‬‬ ‫שִׁ‪û‬שָּׁ‪û‬ה יָ‪ì‬מִ‪ñ‬ים נִ‪ó‬סּוּ הָ‪é‬רוֹמָ‪ñ‬אִ‪ä‬ים לִ‪ï‬ב ַ‪ô‬‬ ‫ְ‪ִã‬קיע דֶּ‪ֶç‬רְך עַ‪ô‬ל יְ‪ֵì‬די הַ‪é‬סֻּ‪ò‬לָּ‪ï‬מוֹת שֶׁ‪û‬הֶ‪é‬עֱ‪ô‬מִ‪ñ‬ידוּ לְ‪ï‬יַ‪ì‬ד חוֹמַ‪ñ‬ת הַ‪é‬שַּׁ‪û‬עַ‪ô‬ר‪,‬‬ ‫הֵ‪é‬חֵ‪ë‬לוּ הָ‪é‬רוֹמָ‪ñ‬אִ‪ä‬ים לְ‪ï‬הַ‪é‬ב ַ‪ô‬‬ ‫אַ‪ְä‬ך גַּ‪å‬ם בָּ‪ã‬זֶ‪ê‬ה ֹלא הִ‪é‬תְ‪ַü‬קדְּ‪ç‬מוּ‪ .‬גִ‪å‬בּוֵֹרי יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל הִ‪é‬פִּ‪ö‬ילוּ אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬סֻּ‪ò‬לָּ‪ï‬מוֹת עַ‪ô‬ל חַ‪ë‬יָּ‪ì‬לֵ‪ï‬יהֶ‪é‬ם‪,‬‬ ‫הֵ‪é‬מִ‪ñ‬יתוּ אֶ‪ä‬ת הָ‪é‬רוֹמָ‪ñ‬אִ‪ä‬ים שֶׁ‪û‬הִ‪é‬סְ‪ò‬פִּ‪ö‬יקוּ לִ‪ְï‬קפּוֹץ עַ‪ô‬ל הַ‪é‬חוֹמָ‪ñ‬ה וְ‪è‬הָ‪ְé‬דפוּ גַּ‪å‬ם הִ‪é‬סְ‪ò‬תַּ‪ü‬עֲ‪ô‬רוּת זוֹ‪.‬‬ ‫ְ‪û‬לוֹח אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬שַּׁ‪û‬עַ‪ô‬ר בָּ‪ã‬אֵ‪ä‬שׁ‪...‬‬ ‫אָ‪ä‬ז ָראָ‪ä‬ה טִ‪í‬יטוּס כִּ‪î‬י אֵ‪ä‬ין דֶּ‪ֶç‬רְך אֶ‪ä‬לָּ‪ï‬א לִ‪ï‬שׁ ַ‪ë‬‬ ‫אַ‪ְä‬ך אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד מֵ‪ñ‬אַ‪ä‬נְ‪ó‬שֵׁ‪û‬י הַ‪é‬צָּ‪õ‬בָ‪ã‬א הָ‪é‬רוֹמִ‪ñ‬י ֹלא חִ‪ë‬כָּ‪î‬ה לִ‪ï‬פְ‪ֻö‬קדַּ‪ç‬ת טִ‪í‬יטוּס‬ ‫וְ‪è‬תָ‪ü‬פַ‪ö‬שׂ בְּ‪ã‬יָ‪ì‬דוֹ לַ‪ï‬פִּ‪ö‬יד אֵ‪ä‬שׁ וְ‪è‬אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד מֵ‪ñ‬חֲ‪ë‬בֵ‪ָã‬ריו הֵ‪ִé‬רים אוֹתוֹ לְ‪ï‬מַ‪ñ‬עְ‪ô‬לָ‪ï‬ה וְ‪è‬הוּא‬ ‫שָׁ‪û‬לַ‪ï‬ח אֶ‪ä‬ת הָ‪é‬אֵ‪ä‬שׁ אֶ‪ä‬ל חַ‪ë‬לּוֹן הַ‪é‬זָּ‪ê‬הָ‪é‬ב שֶׁ‪û‬ל הַ‪é‬מִּ‪ְñ‬קדָּ‪ç‬שׁ‪...‬‬ ‫מִ‪ñ‬פְּ‪ö‬נֵ‪ó‬י גֹּבַ‪ã‬הּ הַ‪é‬ר הַ‪é‬בַּ‪ã‬יִ‪ì‬ת ְ‪è‬וגֶֹדל הַ‪é‬בִּ‪ã‬נְ‪ó‬יָ‪ì‬ן הַ‪é‬לּוֹהֵ‪é‬ט בָּ‪ã‬אֵ‪ä‬שׁ נִ‪ְó‬דמֶ‪ñ‬ה הָ‪é‬יָ‪ì‬ה כִּ‪î‬י כָּ‪î‬ל הָ‪é‬עִ‪ô‬יר בּוֹעֶ‪ֶô‬רת‪.‬‬ ‫)מתוך "ספר קדמוניות היהודים" ספר ו' פרקים ט–יא(‬

‫גם בית המקדש הראשון וגם בית המקדש השני חרבו על פי המסורת בט'‬ ‫באב‪.‬‬ ‫)עלײַפי אתר "דעת" באינטרנט(‬

‫‪272‬‬

‫ירושלים‬

‫עומד אצל אותה האבן‪ ,‬שבסמוּך לה ביקשה האישה רחמים על בנה‪ .‬לפתע‬ ‫הִ‪é‬בחינו עיניי בפתקאות‪ ,‬שהיו תחוּבוֹת שם על ידי המתפללים‪ .‬איני יודע את‬ ‫נפשי‪ ,‬ואיני יודע על שום מה עשיתי אותו מעשה תָ‪ü‬מוּהּ‪ .‬שכּן שׂמתי את כף‬ ‫ידי לתוך החָ‪ë‬ריץ‪ ,‬תפסתי מלוֹא חוֹפן פתקאותײַתפילה ונְ‪ó‬תַ‪ü‬תין בכיס מעילי‪.‬‬ ‫ב‪.‬‬ ‫משעליתי על יְ‪ì‬צוּעי בחדר מְ‪ñ‬לוֹני נָ‪ó‬דדה שנָ‪ó‬תי‪ .‬הֶ‪é‬עלֵ‪ï‬יתי אור ושלחתי ידי לאחד‬ ‫הספרים‪ ,‬שקיבלתי מאת ידידי‪ ,‬אבל נזכרתי בפתקאות‪ ,‬שהִ‪é‬סחתי דעתי מהן‪,‬‬ ‫ואמרתי בּלִ‪ï‬בּי שֶ‪û‬מא כדאי לעיין בהן כעת‪ .‬פרשׂתי לפניי את הפתקאות‬ ‫הקמוּטוֹת‪ ,‬מהן כתוּבות בכתב נאה להפליא ומהן בכתב משוּבּש; מהן‬ ‫כתובות על גבּי נייר משוּבּח‪ ,‬ומהן רשומות על גבּי נייר פשוט; רוּבּן של‬ ‫התפילות בְּ‪ã‬טֵ‪í‬לוֹת היו‪ ,‬ביקשו על עושר ועל דברים שחשיבוּתם פחוּתה‪ ,‬ואילו‬ ‫פתקה אחת גרמה לי טִ‪í‬רדה ועגמת נפש‪ ,‬כי מיד שיעַ‪ô‬רתי שנכתבה על ידי‬ ‫אותה אישה בּוכִ‪î‬ייה‪ ,‬שמצאנו אצל הכותל‪ .‬בשוּלֵ‪ï‬י הפתקה סיימה בָּקשה על‬ ‫נפש בנה החולה‪ ,‬על נפשו של תינוקהּ הרך שפֵּ‪ö‬ירשה שמו בתפילתה‪.‬‬ ‫רוחי נִ‪ó‬פעמה ונרעשה בי‪' .‬הכֵ‪î‬יצַ‪õ‬ד'‪ ,‬אמרתי בלִ‪ï‬בּי‪' ,‬אתה מקפֵּ‪ö‬ח תפילתה של‬ ‫ָ‪í‬לת לעצמך לעשות אותו מעשה?' אלא שלאחר‬ ‫אישה אוּמללה? מה רשוּת נט ָ‪ü‬‬ ‫כך חזרתי וניחמתי עצמי‪' :‬וּכלוּם סבור אתה‪ ,‬שריבּוֹן העולמים זקוק לאותה‬ ‫פתקה דווקא?‪ '...‬ואף על פי כן נִ‪ó‬שללה מנוחתי ממני‪ .‬וגם מִ‪ñ‬שֶ‪û‬הִ‪é‬שלכתי את כל‬ ‫ַ‪ó‬זתיה בתוך תיקי‪ ,‬בין התעודות‬ ‫הפתקאות לתוך הסל‪ ,‬נטלתי פתקה זו וּגְ‪å‬נ ָ‪é‬‬ ‫הטעוּנוֹת שמירה‪ .‬כשנִ‪ó‬תעוררתי כבר הייתה השעה מאוּחרת ִקמעה‪ ,‬ואני‬ ‫בהוּל ונֶ‪ó‬חפּז לתחנת המכוניות שלא לאחֵ‪ë‬ר ביותר‪ ,‬ובשעת הנסיעה מהרהר‬ ‫הייתי בביקור אצל הכותל‪ ,‬ביקור בחצות לילה לאור הסַ‪ò‬הר‪ ,‬שהיה בו מן‬ ‫ההוֹד המַ‪ñ‬סעיר את הנפש‪.‬‬ ‫משהִ‪é‬געתי לביתי חָ‪ë‬רדה לקראתי רעייָ‪ì‬תי וּמֵ‪ñ‬אֲ‪ֶä‬רשׁת פניה הקודרים קלטתי‪ ,‬כי‬ ‫משהו אינו כשוּרה‪ .‬על בהונות רגליה פּגשַ‪û‬תני ובקול דממה דקה לחשה לי כי‬ ‫קוֹדח וחוּמוֹ עולה בלי הפסק‪ .‬הרופא‪,‬‬ ‫ַ‪ë‬‬ ‫בנֵ‪ó‬נו‪ ,‬נער בן שמונה‪ ,‬מוּטל חולה‪ ,‬כולו‬ ‫ותמוּהּ הדבר שגם התרופות‬ ‫ַ‪é‬‬ ‫שהוּבהל אליו‪ ,‬עוד לא עמד על טיב המחלה‪,‬‬ ‫להַ‪é‬פחתת החום אינן מועילות‪ .‬מצאתי את הילד קוֹדחַ‪ ,ë‬מְ‪ַñ‬דמֵדם ומדבֵּ‪ã‬ר‬ ‫דברים לֹלא הקשר‪ .‬הוא לא הִ‪é‬כּיַרני ובעיניו מבטים של הכָּ‪î‬רה מטוּשטשת‪.‬‬ ‫משהֶ‪é‬עברתי כף ידי על מצחו הלוהט‪ ,‬ניצבה אִ‪ä‬מו לִ‪ï‬מְ‪ַñ‬ראֲ‪ä‬שוֹתיו‪ ,‬פּוֹכֶ‪ֶî‬רת‬ ‫אצבעותיה מעָ‪ô‬צמת היֵ‪ì‬יאוּש‪ ,‬ועיניה זולגות דמעות‪ .‬אם כי הילד חלה לעִ‪ô‬תים‪,‬‬ ‫לא ראיתי אותה אובדת עצות ומיוֹאשת כבשָ‪û‬עה זו‪ .‬רוחהּ עֲ‪ô‬זָ‪ê‬בהּ לגמרי והיא‬ ‫נתייפּחה חֶ‪ë‬רש‪ .‬הבהלתי מיד את הרופא‪ ,‬שמוֹניטין יצאו לו כמוּמחה‬ ‫למחלות ילדים‪ .‬הוא בא‪ ,‬מישש‪ ,‬בדק ובָ‪ã‬חן את הילד‪ ,‬ציין את מידת חומו‬ ‫הגבוהה‪ ,‬ואף הוא הִ‪é‬תקשה להגדיר את המחלה‪ .‬עיניו השחורות של הילד‬ ‫ירושלים‬

‫‪275‬‬

‫תפילה שׁדוּדה ‪/‬‬

‫יוסף אריכא‬

‫א‪.‬‬ ‫יום אחד עליתי לירושלים‪ .‬חֲ‪ë‬ביבה הייתה עליי העֲ‪ô‬לייה לירושלים‪ ,‬מן החוֹל‬ ‫אל הקוֹדש‪ ,‬מן הפשוט אל הנִ‪ó‬שׂגָ‪å‬ב‪ .‬ערים אחֵ‪ë‬רות פּוֹקד אני לרגל איזו סיבה‬ ‫או תַ‪ü‬כלית בפני עצמה‪ ,‬ואילו לירושלים הֵריני עולֶ‪ï‬ה מתוך כּיסוּפים שבלֵ‪ï‬ב‬ ‫ֶ‪ü‬יה‬ ‫וחֶ‪ë‬דוות הנֶ‪ó‬פש‪ .‬מִ‪ñ‬שתוקק אני לנשום אוויר הרים שלה ולקלוֹט את מַ‪ñ‬ראוֹת ָ‪é‬‬ ‫בחומותיה ובנוֹפהּ הסַ‪ò‬לעי‪ ,‬האֵ‪ä‬יתן‪ .‬ואף כי מַ‪ñ‬כּיר אני‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫המגוּוָ‪è‬נים והמשוּבּצים‬ ‫את מבואותיהָ‪ ,é‬סִ‪ò‬מטוֹתיהָ‪ ,é‬חוֹמָ‪ñ‬תה והעַ‪ô‬תיקות שלה‪ ,‬הריני למֵ‪ñ‬ד לדעת פעם‬ ‫בפעם‪ ,‬כי הִקריה מַקפּלת בתוכה פינות חֶ‪ë‬מד עטוּרות שׂריֵדי תפארת וִרמזֵ‪ê‬י‬ ‫חֵ‪ë‬ן קדוּמים‪.‬‬ ‫וכך שׂמתי לי לחוק‪ :‬מֵדי עֲ‪ô‬לוֹתי ירוּשַ‪û‬לימה‪ ,‬חייב אני לבקר אצל הכותל‬ ‫המערבי‪ .‬אף הוא נראה לי חדש בהופעתו‪ ,‬נִ‪ó‬שׂגָ‪å‬ב יותר מבִּ‪ְã‬ראייה ראשונה‬ ‫ואוֹצֵ‪õ‬ר ִקסמֵ‪ñ‬י הוֹד של עבר רחוק ומפוֹאר‪ .‬לָ‪ï‬רוֹב הולך אני לבדי אל הכותל‪,‬‬ ‫שכּן איני יכול לשמוע קולו של אדם מוּפנה אלַ‪ï‬יי בשׂיחות חוּלין שעה שאני‬ ‫שקוע בהרהוַריי לפני הכותל‪ .‬אותה שעה יורדת עליי שתיקה כֹּה עגוּמה‬ ‫וכבֵ‪ã‬דה‪ ,‬שלִ‪ï‬בּי נלחץ בִקרבּי ורוחי נֶ‪ó‬עכֶּ‪î‬רת‪ .‬חַ‪ë‬שתי כי חייב אני לֵ‪ï‬ילֵ‪ï‬ך לכותל‬ ‫בירח המלא‪,‬‬ ‫ַ‪ë‬‬ ‫כדרכי ואף כי השעה קרובה הייתה לחֲ‪ë‬צות‪ ,‬מצאתי עידוּד‬ ‫שהֵ‪é‬ציף באורו את היְ‪ì‬קוּם‪ ,‬וגמרתי אוֹמֶ‪ñ‬ר כי ההליכה לשָ‪û‬ם אפשרית בשעה זו‪.‬‬ ‫נִ‪ó‬צטרפו אלַ‪ï‬יי גם חבריי‪ ,‬שהיו מסוּבּים עִ‪ô‬מי‪ .‬השעה הייתה קרובה לחצוֹת‪.‬‬ ‫כּכל שהִ‪é‬תקרבנו והִ‪é‬פלגנו בעיר העתיקה ונִ‪ó‬בלַ‪ï‬ענו בתוך הסמטוֹת‪ ,‬השְ‪û‬רוּיוֹת‬ ‫באפֵ‪ö‬לה‪ ,‬נִ‪ó‬תמעֲ‪ô‬טה שׂיחתנו עד שכָּ‪î‬בשה אותנו שתיקה גמורה של כּוֹבד ֹראש‪.‬‬ ‫משֶ‪û‬נִ‪ó‬תקרבנו לכותל נֶ‪ó‬חֲ‪ë‬רדנו לפתע‪ :‬קול בכי כָּ‪î‬בוּש עלה והִ‪é‬רעיד אותנו‪.‬‬ ‫בּלבָ‪ã‬בות מִ‪ñ‬תפַּ‪ö‬עֲ‪ô‬מים הקשבנו ַרב ֶקשֶ‪û‬ב‪ ,‬וחברי לחש‪:‬‬ ‫"ודאי בוכה מִ‪ñ‬י על חוּרבּן ירושלים ושֵׂרפת המקדש‪".‬‬ ‫זרועותיה‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫ניגשנו בשקט ומצאנו בסמוּך לאבני הקיר אישה דבוּקה להן‪,‬‬ ‫לפניה כרוצה לחבּק ולגַ‪å‬פֵּ‪ö‬ף את הכותל‪ ,‬קולהּ רועד‪,‬‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫פּרושׂוֹת ושטוּחוֹת‬ ‫מתייפּח ומִ‪ñ‬תרסק‪ ,‬כשהיא שופכת את מְ‪ñ‬רי שׂיחהּ לפני ריבּוֹן העוֹלמים‪.‬‬ ‫ניצַ‪õ‬בנו דוֹממים ומַ‪ñ‬חֲ‪ë‬רישים‪ .‬מתוך ִקטעֵ‪ô‬י הדברים של האישה למדנו‪ ,‬כי‬ ‫מבקשת היא על נֶ‪ó‬פש בְּ‪ã‬נה‪ ,‬נער חולה אנוּש‪ .‬תפילתה הייתה נוֶֹקבת‬ ‫בפַ‪ö‬שטוּתה ובכֵ‪î‬נוּתה‪ ,‬ובשעה שסיימה את דבריה‪" :‬ריבּוֹנוֹ של עולם! חוּסה נא‬ ‫על נפשו של בני הרך וקח נפשי תַ‪ü‬חתיו" — עבר בי ֶרטט וּבשָׂ‪û‬רי נעשה חִ‪ë‬דוּדין‬ ‫חִ‪ë‬ידוּדין‪ .‬גוֹנַ‪ó‬חַ‪ë‬ת פָּ‪ְö‬רשה משם לבסוף‪ ,‬כשהיא מגפֶּ‪ö‬פת ומנשקת את אבני‬ ‫הכותל‪ ,‬נִ‪ó‬תעטפה במטפחת ונִ‪ó‬שׂתרכה כּוֹשֶ‪û‬לֶ‪ï‬ת וְּדווּיָ‪ì‬ה‪ .‬עמדנו שְ‪û‬רוּיים בשתיקה‬ ‫כמקשיבים עדיין לבִ‪ã‬כייָ‪ì‬ה של האם‪ .‬איש לא הוציא הֶ‪é‬גה מפיו‪ .‬לאט לאט‬ ‫התחלנו נָ‪ó‬עים זה בכֹה וזה בכֹה‪ ,‬כל אחד מִ‪ñ‬תמַ‪ñ‬כּר להרהוריו‪ .‬אני מצאתי עצמי‬

‫‪274‬‬

‫ירושלים‬

‫מעט מעט חזרה אליי שַ‪û‬לוות רוחי‪ .‬עייף הייתי מהתרגשות ומהֲ‪é‬ליכה‪ .‬צנחתי‬ ‫על גבֵּ‪ã‬י המַ‪ñ‬רצֶ‪õ‬פת‪ ,‬הִ‪é‬שענתי גבִּ‪ã‬י בקיר‪ ,‬כשאני סוקר ביִ‪ì‬ראה את הכותל‪,‬‬ ‫ומחשבותיי מרחֲ‪ë‬פות ומבקשות רחמים על ילדי‪ .‬איני יודע כמה אָ‪ä‬רכה‬ ‫ישיבָ‪ã‬תי‪ ,‬אלא שלבסוף הגיעו אליי הֵ‪ֵé‬די נְ‪ó‬קישות סנדלים של מַ‪ñ‬שכּימֵ‪ñ‬י קוּם‬ ‫לתפילה ולעבודה‪ .‬מעל לראש הכותל נִ‪ó‬תפָּ‪ö‬רחה בשִ‪û‬קשוּק כנפיים להקת יונים‪,‬‬ ‫ואֵ‪ä‬י מִ‪ñ‬זֶ‪ê‬ה בָּ‪ã‬קעה גם זִ‪ê‬מרת ציפורים‪ ,‬המְ‪ñ‬בשׂרת על השַ‪û‬חר העולה‪ .‬קמתי וחזרתי‬ ‫בלב שקט למכונית‪ ,‬שהמתינה לי על יד מגדל דוִ‪è‬ד‪ .‬משֶ‪û‬נכנסתי לביתי פגשה‬ ‫אותי אשתי בִּ‪ã‬מאוֹר פנים ובישׂרה לי כי לאחר חצוֹת פָּ‪ö‬חת וירד חוּמוֹ של‬ ‫הילד לגמרי‪ ,‬והֵריהו ישֵׁ‪û‬ן עתה שְ‪û‬נת הַ‪é‬חלמה‪ .‬הצצתי בפניו וראיתי כי הם‬ ‫קורנים‪ ,‬מפוּיסים‪ ,‬ונשימתו שלֵ‪ï‬ווה‪ .‬אז ידעתי‪ ,‬כי אכן נענשתי על חַ‪ë‬לְ‪ï‬לי את‬ ‫קדוּשת הכותל והִ‪é‬צלתי את נפש הנער בּכַ‪î‬פְּ‪ö‬רי בלב שלֵ‪ï‬ם על מעשה נִ‪ó‬מהר של‬ ‫קלוּת ראש‪ .‬אותה שעה ראיתי בדמיוני גם את האם‪ ,‬שביקשה על נפש בנה‪,‬‬ ‫שׂפתיה הלוהטות לצִ‪õ‬ינת האבנים‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫כשהיא נחפֶּ‪ö‬זת לבוא אצל הכותל‪ ,‬מַ‪ñ‬גַ‪å‬עַ‪ô‬ת‬ ‫ועיניה זולגות ִדמעות הוָֹדיָ‪ì‬ה‪.‬‬

‫עצים בקטמוֹן‪ ,‬יוסף זריצקי‪ ,‬צייר ישראלי‪1985–1891 ,‬‬ ‫ירושלים‬

‫‪277‬‬

‫הֵ‪é‬ציצו בנוּ במבטים יוֹקדים ותוֹהים‪ .‬מוּכּת ייאוּש פָּ‪ְö‬רשה האם לקרן זווית‬ ‫ַ‪ï‬לת‬ ‫ַ‪ó‬שת על שחיל ָ‪ü‬‬ ‫ומֵ‪ñ‬יררה בבכי‪ .‬ומיד עֲ‪ô‬בַרני כבָ‪ã‬זָ‪ê‬ק רעיון טוֹרד ומַ‪ñ‬בעית‪' :‬נענ ָ‪ü‬‬ ‫את קדוּשת הכותל ועיכּבת בעד תפילת אם‪ ,‬המבקשת על נפש בנה‪'...‬‬ ‫תוך כדי כך ַרד הערב ולא חלה הֲ‪é‬קלה במצבו של הילד‪ .‬שוב ניקר במוֹחי‬ ‫הרעיון הטוֹרד על קיפּוּח תפילתה של האם‪ ,‬ובאוזניי צִ‪õ‬לצלה תְ‪ü‬חינתה‬ ‫הרועדת‪" :‬ריבּונו של עולם! חוּסה נא על נפשו של בני הרך וקח את נפשי‬ ‫תחתיו!‪ "...‬ומִ‪ñ‬שֶ‪û‬חזרתי בדמיוֹני על דבֵרי האם‪ ,‬חשבתי כי מוציא אני דברים‬ ‫אלה מפי בלחש‪ .‬לפתע נִ‪ó‬תחוור לי‪ ,‬כי אכן חטאתי חֵ‪ë‬טא לא יְ‪ì‬כוּפּר על‬ ‫שנהגתי קלוּת ראש בתפילת אֵ‪ä‬ם וזלזוּל בקדוּשת הכותל‪ .‬לפני עיניי ריחֲ‪ë‬פה‬ ‫דמוּתה של האישה הצמודה לאבני הכותל‪ ,‬ידיה פּרוּשׂוֹת ושטוחות בתפילה‪,‬‬ ‫וקולה המתייפּח נוֹקב את אוזניי‪ ,‬כי מְ‪ַñ‬דמֶ‪ñ‬ה הייתי לשמוע גם קוֹבלָ‪ï‬נָ‪ó‬ה‬ ‫שעיכּבת בעד תפילתי?"‬ ‫ָ‪ü‬‬ ‫חֲ‪ë‬רישית‪" :‬בן אדם! מֶ‪ñ‬ה חטאתי לפניך‬ ‫חלפו שעות ארוכות רצוּפות ִדכדוּך נפש וִרפיון ידיים‪ ,‬ומצבוֹ של נערי לא‬ ‫הוּקל‪ .‬ולפתע ידעתי את אשר עליי לעשות ללא כל דיחוּי‪ .‬ניגשתי אל רעייתי‬ ‫ואמרתי לה‪ ,‬כי עליי לפעול מה להַ‪é‬צלת הילד‪ ,‬וכי אפשר כי לא אשוב אלא‬ ‫למחרת בבוקר‪ .‬חזרתי ואמרתי לה‪ ,‬כי מאמין אני במעשה שיֵ‪ì‬ש בדעתי‬ ‫לעשות‪ ,‬אשר יביא ִרפְ‪ö‬אוּת לילד‪ .‬היא לא חָ‪ë‬קרה ולא דרשה‪ ,‬ואני לא הִ‪é‬גדתי‬ ‫ֵ‪ü‬ע בעיניהָ‪ ,é‬אבל ראיתי כי היא מאמינה לדבריי‬ ‫לה דבר‪ ,‬פֶּ‪ö‬ן אהיה כמְ‪ñ‬תַ‪ü‬עת ַ‪ô‬‬ ‫שנאמרו בתקווה ובביטחון‪.‬‬ ‫ג‪.‬‬ ‫בֶקרן הרחובות עיכּבתי מכונית וביקשתי את הנהג שיַ‪ì‬סיעֵ‪ô‬ני לירושלים‪.‬‬ ‫השעה הייתה קרובה לחצוֹת והנהג היסס‪ .‬הִ‪é‬צעתי לו מחיר‪ ,‬שנִ‪ó‬תקבל על‬ ‫דעתו‪ ,‬והלילה המוּאר אף הוא סייע לפזר חשָ‪û‬שותָ‪ü‬יו‪ .‬לא אָ‪ä‬רכו הרגָ‪å‬עים‬ ‫והמכונית נישׂאה כסוּפה על פני חֶ‪ë‬לקת הכביש הריק מאדם ומתנועת רכב‬ ‫ובהֵ‪é‬מה‪.‬‬ ‫משהגעתי לירושלים ביקשתי את הנהג להובילֵ‪ï‬ני עד למִ‪ñ‬גדל דוִ‪è‬ד ולהמתין לי‬ ‫עד שאשוב‪ .‬עברתי דרך שער יפוֹ‪ ,‬ובצעדים מהירים ובלב מתפּעם מתִ‪ü‬קווה‬ ‫ומחֲ‪ë‬רדה גם יחד נחפּזתי עד שהגעתי לכותל‪ .‬עברתי לאורך אבניו הצוֹננות‬ ‫עד שמצאתי את המקום שבּוֹ עמדה האישה בתפילתה והבחנתי גם בֶּ‪ã‬חָ‪ë‬גָ‪å‬ו‬ ‫שמתוֹכוֹ נטלתי את הפתקאות‪ .‬ביד רועדת מהתרגשוּת ובאֵ‪ä‬ימה סתומה‪,‬‬ ‫החזרתיה בְדחילוּ‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫שיָ‪ì‬רדה עליי‪ ,‬הוצאתי את הפתקה‪ ,‬שהייתה שמוּרה אִ‪ä‬תי‪,‬‬ ‫לִ‪ï‬מקומהּ בעוד שׂפתיי לוחשות תפילה קצרה‪" :‬אנא‪ ,‬אלוהים‪ ,‬סלח נא לי על‬ ‫קלוּת ראשי‪ ,‬שנִ‪ó‬כשלתי במעשה נִ‪ó‬מהר; שְ‪û‬לח נא רפאוּת לבֶ‪ã‬ן האישה‪ ,‬ובִ‪ã‬זכוּתה‬ ‫ְרפָ‪ö‬א נא גם לילִדי החולה‪ ".‬שוב עמדתי שעה ארוכה סמוּך לכותל מתבודד‬ ‫ונפשי הוֹמָ‪ñ‬ה בי‪.‬‬

‫‪276‬‬

‫ירושלים‬

‫מתוך חוֹק ירושלים‪:‬‬ ‫‪ .1‬ירושלים השלֵ‪ï‬מה והמאוחדת היא בירת מדינת ישראל‪.‬‬ ‫‪ .2‬ירושלים היא מקום מוֹשבם של נשׂיא המדינה‪ ,‬הכּנסת‪ ,‬הממשלה ובית‬ ‫המשפט העליון‪.‬‬ ‫‪ .3‬המקומות הקדושים יהיו שמוּרים מפני חילוּל וכל פגיעה אחֶ‪ë‬רת ומפני כל‬ ‫דבר העלוּל לפגוע בחופש הַ‪é‬גִ‪å‬ישה של בני הדתות אל המקומות הקדושים‬ ‫להם או בִרגשותיהם כלפי אותם המקומות‪.‬‬

‫זַ‪ê‬עֲ‪ô‬קתו של צנחן ‪/‬‬

‫אלי לנדאו‬

‫לפתע שמעתי קריאה‪ .‬חייל שראה ראשון את הכותל המערבי‪ ,‬השמיע‬ ‫צְ‪õ‬עקה‪:‬‬ ‫"אני רואה את הכותל המערבי!"‬ ‫כולנו פָּ‪ö‬רצנו אחריו דרך שער קטן‪ ,‬ומִ‪ñ‬ישַ‪û‬שנו את האבנים באהבה גדולה‬ ‫שנִ‪ó‬דלקה פתאום בכל לב‪ .‬חיילים נִ‪ó‬צמדו אל הכותל והחלו למָ‪ñ‬רר בבכי‪ .‬אינני‬ ‫זוכר‪ ,‬במשך שלושת ימי הְקרב על ירושלים העתיקה‪ ,‬חיילים בוכים‪ ,‬למרות‬ ‫העוּבדה שראו את טוֹבֵ‪ã‬י ֵרעֵ‪ô‬יהם נפגעים‪ .‬ואילו עתה כָּ‪î‬רעו ליד הכותל ומֵ‪ñ‬יְררוּ‬ ‫בבכי כילדים קטנים‪ .‬חיילים שפּניהם מכוּסים זיפֵ‪ö‬י זָקן ועיניהם אדומות‬ ‫מעייפוּת של קרב‪ ,‬התחבקו והתנשקו כשהם צועקים‪:‬‬ ‫"ירושלים שלנו!"‬

‫הַ‪é‬צַּ‪õ‬נְ‪ó‬חָ‪ë‬נִ‪ó‬ים בּוֹכִ‪î‬ים ‪/‬‬

‫חַ‪ë‬יִּ‪ì‬ים חֶ‪ë‬פֶ‪ö‬ר‬

‫הַ‪é‬כֹּתֶ‪ü‬ל הַ‪é‬זֶּ‪ê‬ה שָׁ‪û‬מַ‪ñ‬ע הַ‪ְé‬רבֵּ‪ã‬ה תְּ‪ü‬פִ‪ö‬לּוֹת ‪ /‬הַ‪é‬כֹּתֶ‪ü‬ל הַ‪é‬זֶּ‪ê‬ה ָראָ‪ä‬ה הַ‪ְé‬רבֵּ‪ã‬ה חוֹמוֹת נוֹפְ‪ö‬לוֹת ‪/‬‬ ‫הַ‪é‬כֹּתֶ‪ü‬ל הַ‪é‬זֶּ‪ê‬ה חָ‪ë‬שׁ יְ‪ֵì‬די נָ‪ó‬שִׁ‪û‬ים מְ‪ñ‬קוֹנְ‪ó‬נוֹת וּפִ‪ö‬תְ‪ָü‬קאוֹת הַ‪é‬נִּ‪ó‬תְ‪ü‬חָ‪ë‬בוֹת בֵּ‪ã‬ין אֲ‪ä‬בָ‪ã‬נָ‪ó‬יו ‪ /‬הַ‪é‬כֹּתֶ‪ü‬ל‬ ‫הַ‪é‬זֶּ‪ê‬ה ָראָ‪ä‬ה אֶ‪ä‬ת ַרבִּ‪ã‬י יְ‪ì‬הוָּדה הַ‪é‬לֵּ‪ï‬וִ‪è‬י נִ‪ְó‬רמָ‪ñ‬ס לְ‪ï‬פָ‪ö‬נָ‪ó‬יו ‪ /‬הַ‪é‬כֹּתֶ‪ü‬ל הַ‪é‬זֶּ‪ê‬ה ָראָ‪ä‬ה ֵקיסָ‪ִò‬רים ָקמִ‪ñ‬ים‪,‬‬ ‫וְ‪è‬נִ‪ó‬מְ‪ñ‬חִ‪ë‬ים ‪ /‬אַ‪ְä‬ך הַ‪é‬כֹּתֶ‪ü‬ל ֹלא ָראָ‪ä‬ה עוֹד צַ‪õ‬נְ‪ó‬חָ‪ë‬נִ‪ó‬ים בּוֹכִ‪î‬ים‪.‬‬ ‫הַ‪é‬כֹּתֶ‪ü‬ל הַ‪é‬זֶּ‪ê‬ה ָראָ‪ä‬ה אוֹתָ‪ü‬ם עֲ‪ô‬יֵ‪ì‬פִ‪ö‬ים וּסְ‪ò‬חוּטִ‪í‬ים ‪ /‬הַ‪é‬כֹּתֶ‪ü‬ל הַ‪é‬זֶּ‪ê‬ה ָראָ‪ä‬ה אוֹתָ‪ü‬ם פְּ‪ö‬צוּעִ‪ô‬ים‬ ‫וּשְׂ‪û‬רוּטִ‪í‬ים ‪ָ /‬רצִ‪õ‬ים אֵ‪ä‬לָ‪ï‬יו בְּ‪ã‬הַ‪é‬לְ‪ï‬מוּת לֵ‪ï‬ב‪ ,‬בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬אָ‪ä‬גוֹת‪ ,‬וּבִ‪ã‬שְׁ‪û‬תִ‪ü‬יָקה ‪ /‬וּמְ‪ñ‬זַ‪ê‬נְּ‪ִó‬קים כִּ‪î‬מְ‪ñ‬טָֹרפִ‪ö‬ים‪,‬‬ ‫בְּ‪ã‬סִ‪ò‬מְ‪ñ‬טְ‪í‬אוֹת הָ‪é‬עִ‪ô‬יר הָ‪é‬עַ‪ô‬תִּ‪ü‬יָקה ‪ /‬וְ‪è‬הֵ‪é‬ם שְׁ‪û‬טוּפֵ‪ö‬י אָ‪ä‬בָ‪ã‬ק‪ ,‬וּצְ‪õ‬רוּבֵ‪ã‬י שְׂ‪û‬פָ‪ö‬תַ‪ü‬יִ‪ì‬ם ‪ /‬וְ‪è‬הֵ‪é‬ם לוֹחֲ‪ë‬שִׁ‪û‬ים‪:‬‬ ‫אִ‪ä‬ם אֶ‪ä‬שְׁ‪û‬כָּ‪î‬חֵ‪ְë‬ך‪ ,‬אִ‪ä‬ם אֶ‪ä‬שְׁ‪û‬כָּ‪î‬חֵ‪ְë‬ך‪ ,‬יְ‪ì‬רוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם ‪ /‬וְ‪è‬הֵ‪é‬ם ַקלִּ‪ï‬ים כַּ‪î‬נֶּ‪ó‬שֶׁ‪û‬ר‪ ,‬וְ‪è‬עַ‪ô‬זִּ‪ê‬ים כַּ‪î‬לָּ‪ï‬בִ‪ã‬יא ‪/‬‬ ‫וְ‪è‬הַ‪é‬טַּ‪í‬נְ‪ִó‬קים שֶׁ‪û‬לָּ‪ï‬הֶ‪é‬ם — מִ‪ְñ‬רכֶּ‪î‬בֶ‪ã‬ת הָ‪é‬אֵ‪ä‬שׁ שֶׁ‪û‬ל אֵ‪ä‬לִ‪ï‬יָּ‪ì‬הוּ הַ‪é‬נָּ‪ó‬בִ‪ã‬יא ‪ /‬וְ‪è‬הֵ‪é‬ם עוֹבְ‪ִã‬רים כְּ‪ַî‬רעַ‪ô‬ם ‪ /‬וְ‪è‬הֵ‪é‬ם‬ ‫עוֹבְ‪ִã‬רים בְּ‪ã‬זַ‪ê‬עַ‪ô‬ם ‪ /‬וְ‪è‬הֵ‪é‬ם זוֹכְ‪ִî‬רים אֶ‪ä‬ת כָּ‪î‬ל הַ‪é‬שָּׁ‪û‬נִ‪ó‬ים הַ‪é‬נּוָֹראוֹת ‪ /‬שֶׁ‪û‬בָּ‪ã‬הֶ‪é‬ן ֹלא הָ‪é‬יָ‪ì‬ה לָ‪ï‬נוּ‬ ‫ִ‪ï‬שׁפְֹּך לְ‪ï‬פָ‪ö‬נָ‪ó‬יו דְּ‪ç‬מָ‪ñ‬עוֹת‪.‬‬ ‫אֲ‪ä‬פִ‪ö‬לּוּ כֹּתֶ‪ü‬ל‪ ,‬כְּ‪ֵî‬די ל ְ‪û‬‬ ‫וְ‪è‬הִ‪é‬נֵּ‪ó‬ה הֵ‪é‬ם כָּ‪î‬אן עוֹמְ‪ִñ‬דים לְ‪ï‬פָ‪ö‬נָ‪ó‬יו‪ ,‬וְ‪è‬נוֹשְׁ‪û‬מִ‪ñ‬ים ָ‪ô‬עמֹק ‪ /‬וְ‪è‬הִ‪é‬נֵּ‪ó‬ה הֵ‪é‬ם כָּ‪î‬אן‪ ,‬מַ‪ñ‬בִּ‪ã‬יטִ‪í‬ים עָ‪ô‬לָ‪ï‬יו‬ ‫בַּ‪ã‬כְּ‪î‬אֵ‪ä‬ב הַ‪é‬מָּ‪ñ‬תוֹק ‪ /‬וְ‪è‬הַ‪é‬דְּ‪ç‬מָ‪ñ‬עוֹת יוְֹרדוֹת‪ ,‬וְ‪è‬הֵ‪é‬ם מַ‪ñ‬בִּ‪ã‬יטִ‪í‬ים זֶ‪ê‬ה בָּ‪ã‬זֶ‪ê‬ה נְ‪ó‬בוֹכִ‪î‬ים ‪ /‬אֵ‪ä‬יְך זֶ‪ê‬ה‬ ‫קוֶֹרה‪ ,‬אֵ‪ä‬יְך זֶ‪ê‬ה קוֶֹרה‪ ,‬שֶׁ‪û‬צַּ‪õ‬נְ‪ó‬חָ‪ë‬נִ‪ó‬ים בּוֹכִ‪î‬ים ‪ /‬אֵ‪ä‬יְך זֶ‪ê‬ה קוֶֹרה שֶׁ‪û‬הֵ‪é‬ם נוֹגְ‪å‬עִ‪ô‬ים נִ‪ְó‬רגָּ‪å‬שִׁ‪û‬ים‬ ‫בַּ‪ã‬קִּ‪ú‬יר ‪ /‬אֵ‪ä‬יְך זֶ‪ê‬ה קוֶֹרה‪ ,‬שֶׁ‪û‬מִּ‪ñ‬ן הַ‪é‬בְּ‪ã‬כִ‪î‬י הֵ‪é‬ם עוֹבְ‪ִã‬רים לְ‪ï‬שִׁ‪û‬יר ‪ /‬אוּלַ‪ï‬י מִ‪ñ‬פְּ‪ö‬נֵ‪ó‬י שֶׁ‪û‬בַּ‪ã‬חוִּרים בְּ‪ã‬נֵ‪ó‬י‬ ‫י"ט‪ ,‬שֶׁ‪û‬נּוֹלְ‪ï‬דוּ עִ‪ô‬ם קוּם הַ‪é‬מְּ‪ִñ‬דינָ‪ó‬ה ‪ /‬נוֹשְׂ‪û‬אִ‪ä‬ים עַ‪ô‬ל גַּ‪å‬בָּ‪ã‬ם אַ‪ä‬לְ‪ï‬פַּ‪ö‬יִ‪ì‬ם שָׁ‪û‬נָ‪ó‬ה‪.‬‬

‫‪278‬‬

‫ירושלים‬

‫יְ‪ì‬רוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם ‪/‬‬

‫ָרחֵ‪ë‬ל פַ‪ְö‬רחִ‪ë‬י‬

‫ֵריח לְ‪ï‬בוֹנָ‪ó‬ה‪ ,‬הַ‪é‬מּוּאַ‪ä‬זִּ‪ê‬ין קוֵֹרא מֵ‪ֹñ‬ראשׁ‬ ‫פַּ‪ö‬עֲ‪ô‬מוֹן מְ‪ñ‬צַ‪õ‬לְ‪ï‬צֵ‪õ‬ל ַ‪ë‬‬ ‫מִ‪ñ‬סְ‪ò‬גָּ‪å‬ד‪ ,‬וְ‪è‬אֵ‪ä‬זוֹב ָקטָ‪í‬ן שֶׁ‪û‬צָּ‪õ‬מַ‪ñ‬ח עַ‪ô‬ל אֶ‪ä‬בֶ‪ã‬ן בָּ‪ã‬סִ‪ò‬יס עַ‪ô‬ל אֶ‪ä‬בֶ‪ã‬ן‬ ‫ָקְדֹקד וְ‪è‬קוֹל תְּ‪ü‬פִ‪ö‬לָּ‪ï‬ה קוֹל דְּ‪ç‬מָ‪ñ‬מָ‪ñ‬ה דַּ‪ç‬קָּ‪ú‬ה‪.‬‬ ‫שָׁ‪û‬לשׁ תְּ‪ü‬פִ‪ö‬לּוֹת וְ‪è‬עִ‪ô‬יר כָּ‪î‬ל כָּ‪ְî‬ך עַ‪ô‬תִּ‪ü‬יָקה‪.‬‬

‫הַ‪é‬סִּ‪ò‬כּוּי‪/‬‬

‫אַ‪ä‬הֲ‪ֹé‬רן בָּ‪ã‬כָ‪î‬ר‬

‫סִ‪ò‬מְ‪ñ‬טָ‪í‬ה ְקטַ‪í‬נָּ‪ó‬ה בַּ‪ã‬שּׁוּק‪ ,‬בַּ‪ã‬דֶּ‪ֶç‬רְך לַ‪ï‬כֹּתֶ‪ü‬ל‬ ‫ֵ‪ò‬ע‬ ‫חַ‪ë‬אג' מֻ‪ñ‬סְ‪ò‬לְ‪ï‬מִ‪ñ‬י בְּ‪ã‬תַ‪ְü‬רבּוּשׁ מֶ‪ñ‬שִׁ‪û‬י‪ ,‬בִּ‪ã‬גְ‪å‬לִ‪ï‬ימָ‪ñ‬ה אֲ‪ֻä‬רכָּ‪î‬ה‪ ,‬פּוֹס ַ‪ô‬‬ ‫לְ‪ï‬אִ‪ä‬טּוֹ נִ‪ó‬שְׁ‪û‬עָ‪ô‬ן עַ‪ô‬ל מַ‪ֵñ‬קּל‪.‬‬ ‫שְׁ‪û‬נֵ‪ó‬י נְ‪ó‬זִ‪ê‬יִרים שְׁ‪û‬קוּעִ‪ô‬ים בְּ‪ã‬שִׂ‪û‬יחָ‪ë‬ה‪.‬‬ ‫שְׁ‪û‬לשָׁ‪û‬ה בַּ‪ã‬חוֵּרי יְ‪ì‬שִׁ‪û‬יבָ‪ã‬ה‪ ,‬בְּ‪ã‬צַ‪õ‬עַ‪ô‬ד חָ‪ë‬פוּז‪.‬‬ ‫גְּ‪å‬לִ‪ï‬ימָ‪ñ‬ה בִּ‪ã‬גְ‪å‬לִ‪ï‬ימָ‪ñ‬ה נוֹגַ‪å‬עַ‪ô‬ת‪ ,‬מִ‪ñ‬לְ‪ï‬מוּל בְּ‪ã‬מִ‪ñ‬לְ‪ï‬מוּל‪.‬‬ ‫הַ‪é‬סְּ‪ò‬בִ‪ã‬יבָ‪ã‬ה מַ‪ñ‬בִּ‪ã‬יטָ‪í‬ה בָּ‪ã‬הֶ‪é‬ם בְּ‪ã‬עֵ‪ô‬ינֵ‪ó‬י אֶ‪ä‬בֶ‪ã‬ן‪ .‬הִ‪é‬יא מַ‪ñ‬עֲ‪ִô‬ריכָ‪î‬ה אֶ‪ä‬ת‬ ‫גֶֹּדל הַ‪é‬סַּ‪ò‬כָּ‪î‬נָ‪ó‬ה‪ ,‬גַּ‪å‬ם אֶ‪ä‬ת גֶֹּדל הַ‪é‬סִּ‪ò‬כּוּי הַ‪é‬טָּ‪í‬מוּן בַּ‪ã‬מַּ‪ְñ‬ראֶ‪ä‬ה‬ ‫הַ‪é‬זֶּ‪ê‬ה‪ ,‬שֶׁ‪û‬יֵּ‪ì‬שׁ בּוֹ כָּ‪î‬ל הָ‪é‬אַ‪ä‬חְ‪ë‬דוּת שֶׁ‪û‬אֶ‪ä‬פְ‪ö‬שָׁ‪û‬ר לִ‪ï‬מְ‪ñ‬צֹא‬ ‫בְּ‪ã‬נִ‪ó‬גּוִּדים‪ .‬כָּ‪î‬ל זְ‪ê‬מַ‪ñ‬ן שֶׁ‪û‬הֵ‪é‬ם מִ‪ñ‬סְ‪ò‬תּוֹבְ‪ã‬בִ‪ã‬ים כָּ‪î‬אן יַ‪ì‬חְ‪ë‬דָּ‪ç‬ו‪,‬‬ ‫אֵ‪ä‬לֶּ‪ï‬ה בְּ‪ã‬צַ‪õ‬ד אֵ‪ä‬לֶּ‪ï‬ה‪ַ ,‬קיָּ‪ì‬ם סִ‪ò‬כּוּי‪ .‬הֵ‪é‬ם הַ‪é‬סִּ‪ò‬כּוּי‪.‬‬

‫‪280‬‬

‫ירושלים‬

‫לנשיא‪ .‬לאחר שלוש שנים וחצי הצליחו הרומאים להביס את לוחמי בר‬ ‫כוכבא והמרד נכשל‪ .‬התקווה לעצמאות נמוגה‪ .‬חכמי התלמוד כינו את‬ ‫שמעון בן כוסבה‪ :‬בן כּוּזִ‪ê‬יבָ‪ã‬א‪ .‬הרומאים נקמו באכזריות במורדים וטבחו‬ ‫ביהודים כײַ‪ 600,000‬איש‪ .‬רבי עקיבא נאסר והומת בעינויים‪ .‬חלק מהיישוב‬ ‫היהודי נמלט ליישובים היהודיים בגולה‪ .‬ירושלים הפכה לעיר רומית ששמה‬ ‫"אִ‪ä‬ילִ‪ï‬יָ‪ì‬ה ַקפִּ‪ö‬יטוֹלִ‪ï‬ינָ‪ó‬ה"‪ .‬הרומאים שינו גם את שמה של הארץ לסוריה‬ ‫פלשתינה‪.‬‬ ‫מדוע ל"ג בעומר הוא יום חג?‬ ‫על פי מסורת אחת‪ ,‬בל"ג בעומר ניצחו לוחמי בר כוכבא באחד הקרבות‪.‬‬ ‫מסורת אחרת מספרת שבל"ג בעומר פסקה מגפה שפגעה בײַ‪ 24,000‬תלמידי‬ ‫רבי עקיבא שהצטרפו ללוחמי ברײַכוכבא‪.‬‬ ‫בתקופתנו בר כוכבא ולוחמיו הפכו לסמל המאבק לחירות וסמל לגבורה‪.‬‬ ‫בל"ג בעומר ‪ 1941‬הוקמו יחידות הפלמ"ח למלחמה בבריטים ששלטו בארץ‪.‬‬ ‫בל"ג בעומר ‪ 1939‬הוקם הגדנ"ע‪.‬‬ ‫בל"ג בעומר ‪ 1948‬אישרה הממשלה הזמנית את פקודת הקמת צה"ל‪.‬‬ ‫ל"ג בעומר ‪ 2004‬נקבע ליום הצדעה לחילות מערך המילואים של מדינת‬ ‫ישראל‪.‬‬ ‫)על פי אתר "קופצים ללוח העברי"‪ ,‬הספרייה הוירטואלית‪ ,‬מט"ח‪(.‬‬

‫מטבעות שברײַכוכבא טבע בשלוש השנים בהם גבר על הרומאים‪.‬‬ ‫בשנים אלו חלקים מארץ ישראל שוחררו מעול הרומאים‪.‬‬

‫ל"ג בעומר‬

‫‪283‬‬

‫ל"ג בעומר — זכר לניסיונם של היהודים‬ ‫לזכות בעצמאות ‪ /‬תמר דהן‬ ‫הקדמה‬ ‫ל"ג בעומר אינו מוזכר בתורה‪ ,‬לא במשנה ולא בתלמוד‪ .‬הוא יום חג‬ ‫שהתפתח מאוחר יותר‪.‬‬ ‫המילה "עומר" פירושה אלוּמָ‪ñ‬ה קטנה של שיבולים‪ .‬ול"ג בעומר הוא היום‬ ‫השלושים ושלושה מתוך ארבעים ותשעה הימים לספירת העומר‪ .‬מדוע‬ ‫ציְ‪ì‬ינו את התאריך כך ולא ציינו את תאריך היום והחודש בלוח העברי י"ח‬ ‫באייר? אין תשובה על כך‪.‬‬ ‫ספירת העומר מהי?‬ ‫לספירת הימים שבין היום הראשון לחול המועד פסח לבין חג השבועות‬ ‫קוראים "ספירת העומר"‪ .‬סופרים ‪ 49‬ימים שהם שבעה שבועות‪ .‬מנהג‬ ‫ספירת העומר נמשך גם לאחר שבית המקדש חרב‪ .‬מנהג זה קיים גם בימינו‪.‬‬ ‫בימים אלה יש הנוהגים מנהגי אבלות‪ .‬לא מתגלחים‪ ,‬לא מסתפרים‪ ,‬לא‬ ‫מתחתנים וכדומה‪ .‬מקור האבלות בספירת העומר בתקופה שבה עם ישראל‬ ‫היה עם חקלאי‪ .‬ימי ספירת העומר הם הימים שבהם התבואה נמצאת‬ ‫בסכנת הכחדה על ידי מזיקים שונים שעלולים לכרסם בשיבולים או על ידי‬ ‫שרב‪ .‬בהמשך נוספה עוד סיבה לימי האבל‪ ,‬צער על מותם של לוחמים רבים‬ ‫בימי מרד בר כוכבא‪.‬‬ ‫מרד בר כוכבא‬ ‫שמעון בן כוסבה‪ ,‬המכונה בר כוכבא‪ ,‬היה מנהיג המרד נגד הכובשים‬ ‫הרומאים בארץ ישראל‪ .‬המרד פרץ כײַ‪ 65‬שנה לאחר שהחריבו הרומאים את‬ ‫בית המקדש‪ .‬כאשר היה לנשיא ישראל כינו אותו תומכיו בר כוכבא )בן‬ ‫הכוכב(‪ .‬חז"ל תֵ‪ü‬יארו את בר כוכבא כאדם תקיף‪ ,‬שקיבל לשורות לוחמיו רק‬ ‫אנשים בעלי כושר וחוסר גופני )יכולת לעקור ארז תוך כדי רכיבה על סוס(‬ ‫ובעלי כושר וחוסן נפשי )יכולת לעמוד בקטיעת אחת מאצבעותיהם(‪ .‬הוא‬ ‫הנהיג משמעת חמורה בצבאו ודרש מלוחמיו להקפיד על שמירת מצוות‪ .‬הוא‬ ‫אימן והכשיר את לוחמיו למלחמה בסתר‪ ,‬במערות מדבר יהודה‪ .‬הוא היה‬ ‫מצביא ומנהיג למופת‪ .‬גם רבי עקיבא ותלמידיו הצטרפו אל לוחמי בר כוכבא‪.‬‬ ‫המרד הוכרז לפני כײַ‪ 1850‬שנה‪ ,‬בתחילת המרד גברו היהודים על החיל‬ ‫הרומאי הקטן שהיה מוצב בארץ‪ .‬יהודה שוחררה‪ .‬ירושלים עברה לידי‬ ‫לוחמי בר כוכבא‪ .‬חלקים מארץ ישראל שוחררו ושמעון בר כוכבא נבחר‬

‫‪282‬‬

‫ל"ג בעומר‬

‫חגיגות ל"ג בעומר בהר מירון‪ ,‬צילום דנצ'ו ארנון‬

‫ל"ג בעומר‬

‫‪285‬‬

‫ַרבֵּ‪ã‬י שִׁ‪û‬מְ‪ñ‬עוֹן בַּ‪ã‬ר יוֹחַ‪ë‬אי בַּ‪ã‬מְּ‪ñ‬עָ‪ָô‬רה‬ ‫פַּ‪ö‬עַ‪ô‬ם אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת יָ‪ì‬שְׁ‪û‬בוּ ַרבִּ‪ã‬י יְ‪ì‬הוָּדה וְ‪ַè‬רבִּ‪ã‬י יוֹסֵ‪ò‬י וְ‪ַè‬רבִּ‪ã‬י שִׁ‪û‬מְ‪ñ‬עוֹן וְ‪è‬יָ‪ì‬שַׁ‪û‬ב יְ‪ì‬הוָּדה בֶּ‪ã‬ן‬ ‫גֵּ‪ִå‬רים לְ‪ï‬יָ‪ָì‬דם‪ .‬פָּ‪ö‬תַ‪ü‬ח ַרבִּ‪ã‬י יְ‪ì‬הוָּדה וְ‪è‬אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר‪ :‬כַּ‪î‬מָּ‪ñ‬ה נָ‪ó‬אִ‪ä‬ים מַ‪ñ‬עֲ‪ô‬שֵׂ‪û‬יהֶ‪é‬ם שֶׁ‪û‬ל‬ ‫הָ‪é‬רוֹמָ‪ñ‬אִ‪ä‬ים! תִּ‪ü‬קְּ‪ú‬נוּ שְׁ‪û‬וָ‪ִè‬קים‪ ,‬תִּ‪ü‬קְּ‪ú‬נוּ מֶ‪ְñ‬רחֲ‪ë‬צָ‪õ‬אוֹת‪ַ .‬רבִּ‪ã‬י יוֹסֵ‪ò‬י שָׁ‪û‬תַ‪ü‬ק‪.‬‬ ‫נַ‪ó‬עֲ‪ô‬נָ‪ó‬ה ַרבִּ‪ã‬י שִׁ‪û‬מְ‪ñ‬עוֹן בֶּ‪ã‬ן יוֹחַ‪ë‬אי וְ‪è‬אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר‪ :‬כָּ‪î‬ל מָ‪ñ‬ה שֶׁ‪û‬תִּ‪ü‬קְּ‪ú‬נוּ ֹלא עָ‪ô‬שׂוּ אֶ‪ä‬לָּ‪ï‬א‬ ‫לְ‪ï‬צֶֹרְך עַ‪ô‬צְ‪õ‬מָ‪ñ‬ם‪ .‬סִ‪ò‬פֵּ‪ö‬ר יְ‪ì‬הוָּדה בֶּ‪ã‬ן גֵּ‪ִå‬רים עַ‪ô‬ל הַ‪é‬שִּׂ‪û‬יחָ‪ë‬ה וְ‪è‬נִ‪ó‬תְ‪ü‬גַּ‪å‬לְּ‪ï‬גְּ‪å‬לוּ הַ‪é‬דְּ‪ç‬בָ‪ִã‬רים‬ ‫לַ‪ï‬מַּ‪ñ‬לְ‪ï‬כוּת‪ .‬אָ‪ä‬מְ‪ñ‬רוּ‪ :‬יוֹסֵ‪ò‬י שֶׁ‪û‬שָּׁ‪û‬תַ‪ü‬ק גָ‪å‬לָ‪ï‬ה לְ‪ï‬צִ‪õ‬פּוִֹרי‪ ,‬שִׁ‪û‬מְ‪ñ‬עוֹן בַּ‪ã‬ר יוֹחַ‪ë‬אי שֶׁ‪û‬גִּ‪å‬נָּ‪ó‬ה‬ ‫יֵ‪ì‬הָ‪ֵé‬רג‪ַ ,‬רבִּ‪ã‬י יְ‪ì‬הוָּדה שֶׁ‪û‬עִ‪ô‬לָּ‪ï‬ה — יִ‪ì‬תְ‪ü‬עַ‪ô‬לֶּ‪ï‬ה‪.‬‬ ‫הָ‪é‬לַ‪ְï‬ך ַרבִּ‪ã‬י שִׁ‪û‬מְ‪ñ‬עוֹן וּבְ‪ã‬נוֹ וְ‪è‬נִ‪ó‬תְ‪ü‬חַ‪ë‬בְּ‪ã‬אוּ בְּ‪ã‬בֵ‪ã‬ית הַ‪é‬מִּ‪ְñ‬דָרשׁ‪ .‬כָּ‪î‬ל יוֹם הָ‪é‬יְ‪ì‬תָ‪ü‬ה אִ‪ä‬שְׁ‪û‬תּוֹ‬ ‫מְ‪ñ‬בִ‪ã‬יאָ‪ä‬ה לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם פַּ‪ö‬ת וְ‪è‬כַ‪î‬ד שֶׁ‪û‬ל מַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם‪ ,‬וְ‪è‬סָ‪ò‬עֲ‪ô‬דוּ‪.‬‬ ‫כְּ‪î‬שֶׁ‪û‬גָּ‪å‬בְ‪ָã‬רה הַ‪é‬גְּ‪å‬זֵ‪ָê‬רה‪ ,‬אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר ַרבִּ‪ã‬י שִׁ‪û‬מְ‪ñ‬עוֹן לִ‪ï‬בְ‪ã‬נוֹ‪ :‬שֶׁ‪û‬מָּ‪ñ‬א יִ‪ì‬גָּ‪å‬לֶ‪ï‬ה מְ‪ñ‬קוֹמֵ‪ñ‬נוּ‪ .‬הָ‪é‬לְ‪ï‬כוּ‬ ‫וְ‪è‬נִ‪ó‬תְ‪ü‬חַ‪ë‬בְּ‪ã‬אוּ בִּ‪ã‬מְ‪ñ‬עָ‪ָô‬רה‪.‬‬ ‫נַ‪ó‬עֲ‪ô‬שָׂ‪û‬ה נֵ‪ó‬ס‪ ,‬וְ‪è‬נִ‪ó‬בְ‪ָã‬רא לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם חָ‪ë‬רוּב‪ ,‬וְ‪è‬אַ‪ä‬מַּ‪ñ‬ת הַ‪é‬מַּ‪ñ‬יִ‪ì‬ם עוֹבֶ‪ֶã‬רת לוֹ מִ‪ñ‬תַּ‪ü‬חְ‪ë‬תָּ‪ü‬יו‪.‬‬ ‫וְ‪è‬הָ‪é‬יוּ פּוֹשְׁ‪û‬טִ‪í‬ים בִּ‪ã‬גְ‪ֵå‬דיהֶ‪é‬ם וְ‪è‬יוֹשְׁ‪û‬בִ‪ã‬ים עַ‪ô‬ד לְ‪ï‬צַ‪õ‬וָּ‪è‬אָרם בַּ‪ã‬חוֹל‪ ,‬כְּ‪ֵî‬די שֶׁ‪ֹּû‬לא יִ‪ì‬בְּ‪ã‬לוּ‪.‬‬ ‫כָּ‪î‬ל הַ‪é‬יּוֹם עוֹסְ‪ִò‬קים בַּ‪ã‬תּוָֹרה‪.‬‬ ‫יָ‪ì‬שְׁ‪û‬בוּ שְׁ‪û‬תֵּ‪ü‬יםײַעֶ‪ô‬שְׂ‪ֵû‬רה שָׁ‪û‬נָ‪ó‬ה בַּ‪ã‬מְּ‪ñ‬עָ‪ָô‬רה‪ ,‬עַ‪ô‬ד שֶׁ‪û‬מֵּ‪ñ‬ת הַ‪é‬קֵּ‪ú‬יסָ‪ò‬ר וּבָ‪ã‬טְ‪í‬לָ‪ï‬ה הַ‪é‬גְּ‪å‬זֵ‪ָê‬רה‪.‬‬ ‫בָּ‪ã‬א אֵ‪ä‬לִ‪ï‬יָּ‪ì‬הוּ הַ‪é‬נָּ‪ó‬בִ‪ã‬יא וְ‪è‬עָ‪ô‬מַ‪ñ‬ד עַ‪ô‬ל פֶּ‪ö‬תַ‪ü‬ח הַ‪é‬מְּ‪ñ‬עָ‪ָô‬רה וְ‪è‬אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר‪ :‬בָּ‪ã‬טְ‪í‬לָ‪ï‬ה הַ‪é‬גְּ‪å‬זֵ‪ָê‬רה!‬ ‫הָ‪é‬לְ‪ï‬כוּ וְ‪è‬חָ‪ë‬זְ‪ê‬רוּ לְ‪ï‬עִ‪ô‬יָרם‪.‬‬ ‫שָׁ‪û‬מַ‪ñ‬ע ַרבִּ‪ã‬י פִּ‪ö‬נְ‪ó‬חָ‪ë‬ס בֶּ‪ã‬ן יָ‪ì‬אִ‪ä‬יר חֲ‪ë‬תָ‪ü‬נוֹ‪ ,‬וְ‪è‬יָ‪ì‬צָ‪õ‬א לִ‪ְï‬קָראתוֹ‪.‬‬ ‫הִ‪é‬כְ‪î‬נִ‪ó‬יסָ‪ò‬הוּ לְ‪ï‬בֵ‪ã‬ית הַ‪é‬מֶּ‪ְñ‬רחָ‪ë‬ץ בִּ‪ã‬טְ‪í‬בֶ‪ְã‬ריָ‪ì‬ה כְּ‪ֵî‬די לְ‪ï‬תַ‪ü‬קֵּ‪ú‬ן אֶ‪ä‬ת בְּ‪ã‬שָׂ‪û‬רוֹ‪ ,‬שֶׁ‪û‬נִּ‪ó‬בְ‪ַã‬קע עוֹרוֹ‬ ‫מֵ‪ñ‬חֲ‪ë‬מַ‪ñ‬ת הַ‪é‬חוֹל‪.‬‬ ‫ָראָ‪ä‬ה ַרבִּ‪ã‬י פִּ‪ö‬נְ‪ó‬חָ‪ë‬ס סְ‪ָò‬דִקים בְּ‪ã‬גוּפוֹ‪ ,‬הִ‪é‬תְ‪ü‬חִ‪ë‬יל בּוֹכֶ‪î‬ה‪ ,‬וְ‪è‬אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ‪ :‬אוֹי לִ‪ï‬י‬ ‫שֶׁ‪ְû‬ראִ‪ä‬יתִ‪ü‬יָך בְּ‪ã‬כָ‪ְî‬ך‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ‪ :‬אַ‪ä‬שְׁ‪ֶû‬ריָך שֶׁ‪ְû‬ראִ‪ä‬יתָּ‪ü‬נִ‪ó‬י בְּ‪ã‬כָ‪ְî‬ך‪ ,‬שֶׁ‪û‬לּוּלֵ‪ï‬א זֶ‪ê‬ה‪ֹ ,‬לא מָ‪ñ‬צָ‪õ‬אתָ‪ ü‬בִּ‪ã‬י כָּ‪î‬ל כָּ‪ְî‬ך‬ ‫הַ‪ְé‬רבֵּ‪ã‬ה תּוָֹרה‪.‬‬

‫)עלײַפי שבת ל"ג ע"ב(‬

‫‪284‬‬

‫ר' שמעון ברײַיוחאי היה‬ ‫תלמידו של רבי עקיבא‪.‬‬ ‫המסורת מייחסת לרבי‬ ‫שמעון את כתיבת "ספר‬ ‫הזוהר"‪ .‬לפני כײַ‪400‬‬ ‫שנה הנהיגו בצפת מנהג‬ ‫לעלות לקברו בל"ג‬ ‫בעומר ולערוך שם‬ ‫הילולה‪.‬‬

‫וְ‪è‬כָ‪î‬ל הָ‪é‬עָ‪ô‬ם רוֹאִ‪ä‬ים וְ‪è‬שׁוֹמְ‪ñ‬עִ‪ô‬ים אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬קּוֹלוֹת‪,‬‬ ‫אֲ‪ä‬גוִּדים יַ‪ì‬חַ‪ë‬ד לְ‪ַï‬קבֵּ‪ã‬ל חֲ‪ë‬מוּרוֹת וְ‪ַè‬קלּוֹת‪,‬‬ ‫לָ‪ï‬בֶ‪ã‬טַ‪í‬ח הוֹשִׁ‪û‬יבָ‪ã‬ם עוֹשֵׂ‪û‬ה גְ‪å‬דוֹלוֹת‪,‬‬ ‫כֵּ‪î‬ן יִ‪ì‬פְ‪ֹö‬רשׂ שְׁ‪û‬לוֹמוֹ עַ‪ô‬ל כָּ‪î‬ל מַ‪ְñ‬קהֵ‪é‬לוֹת‪.‬‬ ‫)מִ‪ñ‬תּוְֹך תְּ‪ü‬פִ‪ö‬לַּ‪ï‬ת עַ‪ְô‬רבִ‪ã‬ית לְ‪ï‬שָׁ‪û‬בוּעוֹת(‬

‫‪287‬‬

‫שבועות‬ ‫חַ‪ë‬ד חַ‪ë‬ד מֵ‪ñ‬חֶ‪ֶë‬רב‬ ‫חֶ‪ְë‬רמֵ‪ñ‬שִׁ‪û‬י ֹלא יַ‪ì‬עֲ‪ô‬צוֹר‬ ‫עַ‪ô‬ד הַ‪é‬עֶ‪ֶô‬רב‬ ‫שִׁ‪û‬בּוֹלֵ‪ï‬י זָ‪ê‬הָ‪é‬ב נִ‪ְó‬קצֹר‬ ‫מיכאל קשטן‬

‫רמי זלינגר‪ ,‬חלוץ בשדות עין חרוד‪1936 ,‬‬

‫גֵ‪ִå‬רים וגִ‪å‬יוּר ‪/‬‬

‫חנה זמיר‬

‫במאה השמינית לספירה )לפני כײַ‪ 1,300‬שנים(‪ ,‬הנהיגו חכמינו את קריאת‬ ‫מגילת רות בבית הכנסת בחג השבועות‪.‬‬ ‫מגילת רות עוסקת בסיפור המרגש על נכונותה של רות המואביה לעזוב את‬ ‫משפחתה‪ ,‬ארצה ומולדתה כדי להצטרף לנעמי חמותה שחזרה ממואב‬ ‫לבית לחם יהודה‪.‬‬ ‫גֵ‪ִå‬רים אחרים בעַ‪ô‬מֵ‪ñ‬נו התפרסמו כאשר הפכו לתלמידי חכמים ולימדו תורה‪.‬‬ ‫ביניהם היה אוֹנְ‪ְó‬קלוֹס שתרגם את התורה לארמית‪ ,‬עַ‪ִô‬קילֶ‪ï‬ס שתירגם את‬ ‫התורה ליוונית‪ ,‬ועל פי המסורת‪ ,‬גם רבי עקיבא‪ ,‬מגדולי החכמים היה‬ ‫מצאצאי גֵ‪å‬רים‪.‬‬ ‫בתקופת בית המקדש השני‪ ,‬היו מקרים רבים של נוכרים שהתגיירו‪ .‬בתלמוד‬ ‫מסופר על החכם הִ‪é‬לֵ‪ï‬ל שגייר נוכרי שבא אליו ואמר‪ :‬לַ‪ï‬מֵ‪ñ‬ד אותי את התורה‬ ‫על רגל אחת‪ .‬הלל ענה לו שהרעיון המרכזי בתורה הוא‪ :‬כל מה ששנוא עליך‬ ‫אל תעשה לחברך‪ ,‬וכל השאר בתורה מפרש רעיון זה‪.‬‬ ‫היהדות מאפשרת לכל מי שמעוניין‪ ,‬ללא הבדל דת גזע ומין‪ ,‬לעבור‬ ‫תהליך גיור ולהצטרף לעם היהודי‪ .‬תחילה מבררים הרבנים אם המועמד‬ ‫לגיור אכן רוצה להצטרף לעם ישראל בלב שלם ואם באמת רצונו לקבל‬ ‫עליו את התורה והמצוות‪ .‬בשלב השני לומד המועמד לגיור את עיקרי‬ ‫הדת היהודית‪ .‬בשולחן ערוך כתוב‪" :‬ומודיעים אותו מִ‪ְñ‬קצַ‪õ‬ת מִ‪ñ‬צְ‪õ‬ווֹת קלוֹת‬ ‫ומקצת מצוות חמורות‪ ,‬ומודיעים אותו מקצת עונשים של מצוות"‪ ,‬אבל‪:‬‬ ‫"אין מרבים עליו ואין מדקדקים עליו"‪ .‬בשלב השלישי עובר המועמד‬ ‫טקס ברית מילה וטבילה במקוה והופך ליהודי‪.‬‬

‫שולחן ערוך‪.‬‬ ‫ר' יוסף קארו מחכמי‬ ‫צפת כתב את הספר‬ ‫"שולחן ערוך" לפני‬ ‫כײַ‪ 450‬שנה‪ .‬הספר‬ ‫עוסק בדינים‬ ‫ובהתנהגות בכל פרט‬ ‫מחייהם של היהודים‪.‬‬

‫שבועות‬

‫‪289‬‬

‫"כִּ‪î‬י לֶ‪ַï‬קח טוֹב נָ‪ó‬תַ‪ü‬תִּ‪ü‬י לָ‪ï‬כֶ‪î‬ם"‬

‫)משלי ד‪ ,‬ב(‬

‫מַ‪ñ‬עֲ‪ô‬שֶׂ‪û‬ה בְּ‪ã‬חָ‪ë‬בֵ‪ã‬ר אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד שֶׁ‪û‬הָ‪é‬יָ‪ì‬ה בִּ‪ã‬סְ‪ò‬פִ‪ö‬ינָ‪ó‬ה עִ‪ô‬ם פְּ‪ַö‬רְקמָ‪ñ‬טוֹטִ‪í‬ין הַ‪ְé‬רבֵּ‪ã‬ה‪.‬‬ ‫הָ‪é‬יוּ אוֹמְ‪ִñ‬רים לְ‪ï‬אוֹתוֹ חָ‪ë‬בֵ‪ã‬ר‪ :‬הֵ‪é‬יכָ‪î‬ן פְּ‪ַö‬רְקמַ‪ñ‬טְ‪í‬יָ‪ì‬א שֶׁ‪û‬לְּ‪ָï‬ך?‬ ‫הָ‪é‬יָ‪ì‬ה אוֹמֵ‪ñ‬ר לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם‪ :‬פְּ‪ַö‬רְקמַ‪ñ‬טְ‪í‬יָ‪ì‬א שֶׁ‪û‬לִּ‪ï‬י גְּ‪å‬דוֹלָ‪ï‬ה מִ‪ñ‬שֶּׁ‪û‬לָּ‪ï‬כֶ‪î‬ם‪.‬‬ ‫בָּ‪ְã‬דקוּ בַּ‪ã‬סְּ‪ò‬פִ‪ö‬ינָ‪ó‬ה וְ‪ֹè‬לא מָ‪ñ‬צְ‪õ‬אוּ כְּ‪î‬לוּם‪.‬‬ ‫הִ‪é‬תְ‪ü‬חִ‪ë‬ילוּ שׂוֹחֲ‪ִë‬קים עָ‪ô‬לָ‪ï‬יו‪.‬‬ ‫נָ‪ó‬פְ‪ö‬לוּ עֲ‪ô‬לֵ‪ï‬יהֶ‪é‬ם לִ‪ï‬סְ‪ò‬טִ‪í‬ים וְ‪è‬נָ‪ó‬טְ‪í‬לוּ כָּ‪î‬ל מָ‪ñ‬ה שֶׁ‪û‬נִּ‪ó‬מְ‪ñ‬צָ‪õ‬א בַּ‪ã‬סְּ‪ò‬פִ‪ö‬ינָ‪ó‬ה‪.‬‬ ‫יָ‪ì‬צְ‪õ‬אוּ לַ‪ï‬יַּ‪ì‬בָּ‪ã‬שָׁ‪û‬ה וְ‪è‬נִ‪ó‬כְ‪î‬נְ‪ó‬סוּ לַ‪ï‬מְּ‪ִñ‬דינָ‪ó‬ה‪ֹ ,‬לא הָ‪é‬יָ‪ì‬ה לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם ֹלא לֶ‪ï‬חֶ‪ë‬ם לֶ‪ï‬אֱ‪ä‬כֹל וְ‪ֹè‬לא‬ ‫כְּ‪î‬סוּת לִ‪ï‬לְ‪ï‬בּשׁ‪.‬‬ ‫מָ‪ñ‬ה עָ‪ô‬שָׂ‪û‬ה אוֹתוֹ חָ‪ë‬בֵ‪ã‬ר?‬ ‫נִ‪ó‬כְ‪î‬נַ‪ó‬ס לְ‪ï‬בֵ‪ã‬ית הַ‪é‬מִּ‪ְñ‬דָרשׁ‪ ,‬יָ‪ì‬שַׁ‪û‬ב וְ‪ָè‬דַרשׁ‪.‬‬ ‫כְּ‪î‬שֶׁ‪ָû‬ראוּ בְּ‪ã‬נֵ‪ó‬י הַ‪é‬מְּ‪ִñ‬דינָ‪ó‬ה שֶׁ‪û‬הוּא בֶּ‪ã‬ן תּוָֹרה מְ‪ֻñ‬רבָּ‪ã‬ה‪ ,‬נָ‪ó‬הֲ‪é‬גוּ בּוֹ כָּ‪î‬בוֹד גָּ‪å‬דוֹל‬ ‫וְ‪è‬הִ‪é‬תְ‪ü‬חִ‪ë‬ילוּ לְ‪ï‬פַ‪ְö‬רנֵ‪ó‬ס אוֹתוֹ‪.‬‬ ‫כְּ‪î‬שֶׁ‪ָû‬ראוּ הַ‪é‬פְּ‪ַö‬רְקמָ‪ñ‬טוֹטִ‪í‬ין כָּ‪ְî‬ך‪ ,‬בָּ‪ã‬אוּ אֶ‪ä‬צְ‪õ‬לוֹ וּפִ‪ö‬יְּ‪ì‬סוּהוּ וְ‪è‬אָ‪ä‬מְ‪ñ‬רוּ לוֹ‪ :‬בְּ‪ã‬בַ‪ã‬קָּ‪ú‬שָׁ‪û‬ה‬ ‫מִ‪ñ‬מְּ‪ָñ‬ך‪ ,‬בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬בִ‪ã‬יל שֶׁ‪û‬אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה מַ‪ñ‬כִּ‪î‬יר אוֹתָ‪ü‬נוּ לַ‪ï‬מֵּ‪ñ‬ד עָ‪ô‬לֵ‪ï‬ינוּ זְ‪ê‬כוּת לִ‪ï‬פְ‪ö‬נֵ‪ó‬י בְּ‪ã‬נֵ‪ó‬י הָ‪é‬עִ‪ô‬יר‬ ‫וְ‪ֹè‬לא נָ‪ó‬מוּת בָּ‪ָã‬רעָ‪ô‬ב‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם‪ :‬הֲ‪ֹé‬לא אָ‪ä‬מַ‪ְñ‬רתִּ‪ü‬י אֲ‪ä‬לֵ‪ï‬יכֶ‪î‬ם‪ ,‬שֶׁ‪û‬פְּ‪ַö‬רְקמַ‪ñ‬טְ‪í‬יָ‪ì‬א שֶׁ‪û‬לִּ‪ï‬י גְּ‪å‬דוֹלָ‪ï‬ה מִ‪ñ‬שֶּׁ‪û‬לָּ‪ï‬כֶ‪î‬ם;‬ ‫שֶׁ‪û‬לָּ‪ï‬כֶ‪î‬ם אֲ‪ä‬בֵ‪ָã‬דה‪ ,‬שֶׁ‪û‬לִּ‪ï‬י ַקיֶּ‪ì‬מֶ‪ñ‬ת‪" — .‬כִּ‪î‬י לֶ‪ַï‬קח טוֹב נָ‪ó‬תַ‪ü‬תִּ‪ü‬י לָ‪ï‬כֶ‪î‬ם‪ ,‬תּוָֹרתִ‪ü‬י אַ‪ä‬ל‬ ‫תַּ‪ü‬עֲ‪ô‬זוֹבוּ" )משלי ב פסוק ב(‬ ‫)מתוך סֵ‪ò‬פֶ‪ö‬ר הָ‪é‬אַ‪ä‬גָּ‪ָå‬דה בְּ‪ã‬יַ‪ì‬אלִ‪ï‬יקײַַרבְ‪ã‬נִ‪ó‬יצְ‪ִõ‬קי(‬

‫‪288‬‬

‫המלה פרקמטוטין‬ ‫פירושה סוחרים‬ ‫ופרקמטיא פרושה‬ ‫סחורה‪ .‬מילים אלו‬ ‫נכנסו לשפה העברית‬ ‫מהשפה הארמית‪.‬‬

‫שרו שירים‪ ,‬והיא בקולה היפה שרה לפני כולם סוֹלוֹ‪ .‬צעדו במִ‪ñ‬צעדים‪ ,‬והיא‪,‬‬ ‫בתנועותיה היפות‪ ,‬צעדה בָּ‪ֹã‬ראש‪ ,‬וכשהייתה מַ‪ñ‬סֶ‪ò‬כֶ‪î‬ת — הייתה הַקרייָ‪ì‬נית‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫הראשית‪ ,‬אֶ‪ä‬מה וליסה תמיד היו ָרצות אחריה ותוֹפסות מקום לְ‪ï‬ידה‪ ,‬ופְ‪ö‬ריץ‬ ‫פִּ‪ö‬ינה בשבילה את השׂיחים הקוצניים‪ ,‬כששיחקו ביער בגנֵ‪ó‬בת דגל‪ .‬היו אלה‬ ‫ימים יפים‪ ,‬של טֶ‪í‬רם מלחמה‪.‬‬ ‫המלחמה הייתה רחוקה משָ‪û‬ם ולא הוּרגְ‪å‬שה כלל‪ .‬ואיֶרנה הגשימה את חלוֹמהּ‬ ‫— היא הלכה ללמוד תיאטרון‪ ,‬הַ‪é‬רחק מן הבית‪ .‬שָ‪û‬ם הִ‪é‬כּירה חברים חדשים;‬ ‫שם הרגישה בבית‪.‬‬ ‫בשעוֹת הבוֹקר למדו‪ ,‬ואחרי הצהריים ערכו חזרוֹת‪ .‬היא הייתה הֶ‪ְé‬רמייָ‪ì‬ה‬ ‫ב"חלוֹם לֵ‪ï‬יל קיץ"‪ ,‬יוּלְ‪ï‬יָ‪ì‬ה ב"רוֹמֵ‪ñ‬אוֹ ויוּליה"; היא הייתה מלכה‪ ,‬נְ‪ó‬זירה‪ ,‬זַ‪'ê‬אן‬ ‫ְד'אַ‪ְä‬רק‪ ,‬אָ‪ä‬נָ‪ó‬ה ַקֶרנִ‪ó‬ינָ‪ó‬ה; היא הייתה המְ‪ñ‬כשפה הרעה‪ ,‬ומלכת השלג‪ .‬ושׂמלות עם‬ ‫ְקרינוֹלִ‪ï‬ינוֹת היו לה‪ ,‬וּפֵ‪ö‬רוֹת עם תלתלים‪ ,‬מגְ‪å‬פֵ‪ö‬י ציידים‪ ,‬זֵ‪ֵê‬רי כְּ‪î‬תָ‪ü‬רים‪ ,‬וגרביים‬ ‫מכל המינים והסוגים‪ .‬הכּול‪ ,‬כמובן‪ ,‬ממחסן התלבושות‪.‬‬ ‫בחוץ מלחמת עולם — והיא מלכת השלג; ובחוץ מלחמת עולם — והיא‬ ‫הגיבורה זַ‪'ê‬אן ְד'אַ‪ְä‬רק; ובחוץ מלחמת עולם — והיא הֶ‪ְé‬רמִ‪ñ‬ייה במַ‪ñ‬חֲ‪ë‬זה "חלום ליל‬ ‫קיץ"‪.‬‬ ‫יום אחד‪ ,‬בחדר ההַ‪é‬לְ‪ï‬בָּ‪ã‬שה‪ ,‬לפני שעָ‪ô‬לתה איֶרנה לבּמה‪ ,‬לְ‪ï‬גַ‪å‬לֵ‪ï‬ם את הֶ‪ְé‬רמִ‪ñ‬ייה‬ ‫היפה והאהובה במחזה "חלום ליל קיץ"‪ ,‬סֵ‪ò‬יְרקה הסַ‪ò‬פָּ‪ö‬רית את ה"בּקבּוּקים"‬ ‫ֶ‪ü‬יה ותקעה בהן סיכּות‪ ,‬אך לפֶ‪ö‬תע הִ‪é‬פסיקה את מלַ‪ï‬אכתה‪ ,‬הִ‪é‬תיישבה‬ ‫בשׂעֲ‪ô‬רות ָ‪é‬‬ ‫ֶ‪ó‬יה — הספּרית לא הסכימה‬ ‫ופָ‪ö‬רצה בבכי מַ‪ñ‬ר‪ .‬לא הוֹעילו לאיֶרנה כל תחנוּנ ָ‪é‬‬ ‫להגיד מדוע היא בוכה‪ .‬האורות באולם כָּ‪î‬בוּ‪ ,‬הקהל מחא כפיים; עוד מעט‬ ‫צְ‪õ‬ריכה איֶרנה לעלות לבמה‪ ...‬והספָּ‪ö‬רית בוכה ונֶ‪ó‬אֱ‪ä‬נקת‪" :‬איֶרנה‪ ,‬אַ‪ä‬ת עוד לא‬ ‫מסוֹרקת‪".‬‬ ‫"גְ‪ֶå‬רטָ‪í‬ה‪ ,‬אם לא תספּרי לי מה כואב לך‪ ,‬לא אֶ‪ä‬עֱ‪ô‬לה לבמה‪ ",‬אִ‪ä‬ייְ‪ì‬מה איֶרנה‪.‬‬ ‫"אחר כך‪ ,‬אני מבטיחה‪ ,‬אחר כך‪ ",‬לחשה גְ‪ֶå‬רטָ‪í‬ה בבכי‪.‬‬ ‫"לא‪ ,‬עכשיו‪ ",‬התעקשה איֶרנה‪.‬‬ ‫פּוּק כבר גמר לומר את תפקידו‪ .‬עוד מעט‪ ,‬הֶ‪ְé‬רמִ‪ñ‬ייָ‪ì‬ה נכנסת עם לִ‪ï‬יסַ‪ò‬נְ‪ֶó‬דר‪.‬‬ ‫"בואי‪ ,‬איֶרנה‪ ,‬רק אֲ‪ä‬סדר לך את התסרוקת‪ ",‬התחננה גְ‪ֶå‬רטָ‪í‬ה‪ ,‬אך איֶרנה‬ ‫בשֶ‪û‬להּ‪" :‬לא‪ ,‬אם לא תגידי לי מה קרה‪ ,‬יְ‪ì‬חכּוּ שָ‪û‬ם כולם‪".‬‬ ‫על הבמה השׂתררה הֲ‪é‬מוּלה‪ .‬מנהל ההצגה רץ לכיווּן חדר ההַ‪é‬לבשה‪.‬‬ ‫לפיה של גרטה‪.‬‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫"עכשיו‪ ,‬תגידי‪ ,‬עכשיו‪ ",‬אמרה איֶרנה והִ‪é‬צמידה את אוֹזנה‬ ‫"הם עושים שָ‪û‬ם אֲ‪ä‬הילים מעוֹר של יהודים‪ ,‬הם עושים מִ‪ñ‬ברשוֹת משַׂ‪û‬ערוֹתיהם‪,‬‬ ‫הם חונקים את כל היהודים בתאֵ‪ä‬י גַ‪å‬זים‪ ...‬הוא השתגע ווֹלפי בעלי‪ ...‬הוא‬ ‫שבועות‬

‫‪291‬‬

‫הילדה עם הגרביים החוּמים ‪/‬‬

‫תלמה אליגוןײַרוז‬

‫"אמא‪ ,‬נו תרשי לי‪".‬‬ ‫"אבל אִ‪ä‬יֶרנָ‪ó‬ה חמודה שלי‪ ,‬כמה פעמים כבר הִ‪é‬סבּרתי לָ‪ï‬ך‪ ,‬אין לנו כסף‪ ,‬ואני‬ ‫לא יכולה לקנות לך מַ‪ñ‬דים‪ .‬וחוץ מזה אבא לא מסכים‪ .‬זהו‪".‬‬ ‫אִ‪ä‬יֶרנָ‪ó‬ה הקטנה‪ ,‬בת העשׂר‪ ,‬לא ויתרה‪ .‬היא מעולם לא ויתרה‪" .‬עקשנית‬ ‫קטנה" היו אומרים עליה‪.‬‬ ‫אִ‪ä‬יֶרנָ‪ó‬ה הייתה שונה מכולם‪ .‬מפְ‪ö‬ריץ — בנו של רופא‪ ,‬מאֶ‪ä‬מה המפוּנקת — בִּ‪ã‬תוֹ‬ ‫של פוֹן יוֹזֶ‪ê‬ף‪ ,‬שכּל אדמות היַ‪ì‬ער וטַ‪í‬חֲ‪ë‬נת הקמח היו שלהם‪ ,‬ומחברתה לִ‪ï‬יסה‬ ‫שאביה היה בעל בֵּ‪ã‬ית המִ‪ñ‬רקחת‪.‬‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫הצַ‪õ‬חקנית‪,‬‬ ‫ביום הראשון ללימוּדים‪ ,‬כשנכנסה איֶרנה לכּיתה‪ ,‬ראתה את אֶ‪ä‬מה וליסה‬ ‫מִ‪ñ‬תלחשות ביניהן ומִ‪ñ‬צטחקות‪ .‬הן לחשו משהו לפְ‪ö‬ריץ השובב‪ ,‬והוא חָ‪ë‬לף על‬ ‫פּניה וכאילו "לא בכַ‪î‬וָ‪è‬ונה" דחף את הרגל לעֶ‪ô‬ברהּ — והיא נפלה‪.‬‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫כשנפלה‪ ,‬התרוֹממה החֲ‪ë‬צאית‪ .‬ליסה ואֶ‪ä‬מה צחקו בקול גדול‪...‬‬ ‫"הילדה עם הגרבּיים החוּמים‪ ",‬קראו לה‪.‬‬ ‫להם היו גרבי צמר לבָ‪ã‬נים‪ ,‬מַ‪ñ‬בהיקים‪ ,‬עם סרטים נוצצים ליד הברך‪ ,‬אבל‬ ‫אמא של איֶרנה‪ ,‬שתפרה לה את כל הבגדים בעצמה‪ ,‬חשבה‪ ,‬בצֶ‪õ‬דק‪ ,‬שחוּם זה‬ ‫הרבה יותר שימוּשי‪ ,‬ובהחלט מתלכלך פחות‪ ,‬ומוּטב לחסוך בבגדים‪ ,‬כדי‬ ‫שיהיה ֵדי כסף לקנות לאיֶרנה את כל הסְ‪ò‬פרים היקרים‪.‬‬ ‫'כשאהיה גדולה אהיה שחקנית‪ ',‬חשבה לעצמה‪' .‬ואז אהיה נסיכה‪ ,‬בת מלך‪,‬‬ ‫מלכּה‪ֵ ,‬קיסָ‪ò‬רית‪ ,‬פֵ‪ö‬יּה טובה‪ ,‬לוחמת חופש אמיצה‪ ,‬נזירה גיבורה‪ ,‬אֵ‪ä‬לה יווָ‪è‬נית‪,‬‬ ‫דבורה הנביאה‪ ,‬לֵ‪ï‬יצָ‪õ‬נית חצר‪ ,‬שוֹדדת דרכים‪ ,‬לוּלייָ‪ì‬נית‪ ,‬רקדנית‪ ,‬מה שארצה‬ ‫אהיה על הבמה‪ ...‬ויהיו לי גרביים לבנים ואדומים‪ ,‬ארוּכּים עד הברך‪,‬‬ ‫וקצָ‪õ‬רים‪ ,‬וּסְ‪ò‬רטים וּמְ‪ñ‬עילים‪ ,‬ומִ‪ñ‬צנָ‪ó‬פוֹת ושִׂ‪û‬מלוֹת מַ‪ñ‬למָ‪ñ‬לה‪ ,‬כי אני אהיה שׂחקנית‪,‬‬ ‫אני בטוחה‪'.‬‬ ‫כשהלכה איֶרנה בפעם הראשונה לתנועת הנוער עם המַ‪ִñ‬דים החוּמים‪,‬‬ ‫הרגישה נפלא‪ .‬כן‪ ,‬לא הוֹעילו לאבא ולאמא כל הנימוּקים‪ .‬היא הבטיחה‬ ‫שתִ‪ü‬שתַ‪ü‬מש בַּ‪ã‬מַ‪ñ‬דים גם כתלבושת בית ספר; היא הבטיחה שתעזור לאמא‬ ‫לתפּוֹר; היא אפילו הבטיחה לשמור על אחותה הקטנה‪ .‬ולבסוף ניצחה‪.‬‬ ‫כמה אָ‪ä‬הבה להיות שָ‪û‬ם‪ .‬דיברו על העם הגרמני‪ ,‬על אַ‪ä‬חֲ‪ë‬וַ‪è‬ות אחים‪ ,‬על שִ‪û‬וויוֹן‬ ‫בין כולם — אין עשירים עם גרביים לבנים ועניים עם גרביים חומים‪ .‬דיברו‬ ‫על חופש‪ ,‬על עתיד טוב לגרמניה‪ ,‬והֶ‪é‬עריצוּ יַ‪ì‬חדיו את המנהיג האֶ‪ä‬חד והיָ‪ì‬חיד‪,‬‬ ‫שיביא את התְ‪ü‬הילה לגרמניה — את הִ‪é‬יטלֶ‪ï‬ר הפִ‪ö‬יהֶרר‪.‬‬

‫‪290‬‬

‫שבועות‬

‫ציור הארץ הקדושה‪ ,‬דיוויד רוברטס‪ ,‬צייר וחוקר בריטי‪1864–1796 ,‬‬

‫שבועות‬

‫‪293‬‬

‫שומר שם על התנוּרים‪ ,‬הוא לא רוצה לחזור‪ ,‬הוא לא רוצה להסתרק‪ ,‬הוא‬ ‫לא מַ‪ñ‬רשה לי להדליק את האור בבית‪ ,‬הוא לא יכול להריח גַ‪å‬ז‪ ,‬ואם הוא לא‬ ‫יחזור‪ ,‬יאסרו אותו‪ ,‬הוא יהיה עריק‪ .‬יהרגו אותו‪"...‬‬ ‫איֶרנה תפסה את ראשה ביֶדיהָ‪ .é‬כל הסיכּות נפלו‪ ...‬היא עלתה לבמה‪ ,‬ושכחה‬ ‫את השורה הראשונה‪.‬‬ ‫פּוּק אמר משהו‪ ,‬והקהל הִ‪é‬תלחש‪.‬‬ ‫אותו ערב‪ ,‬בסוף הצגת "חלום ליל קיץ"‪ ,‬לאחר שהכול בא על מקומו בשלום‬ ‫וכל אחד מצא את אהוּבת לִ‪ï‬בּו‪ ,‬ובעוֹד הקהל מֵ‪ñ‬ריע‪ ,‬הביטה בהם איֶרנה מעל‬ ‫הבמה‪ ,‬והִ‪é‬נה למוּלה אנשים עולים באש‪ ,‬אנשים עירוּמים — צועקים לאמא‬ ‫ולאלוהים‪ ...‬לא‪ ,‬היא לא רוצה להיות גרמנִ‪ó‬ייה אף לא דקה אחת נוספת‪ ...‬לא‪,‬‬ ‫היא לא רוצה להיות שייכת לכאן‪.‬‬ ‫באותו לילה החליטה לעזוב את גרמניה עם השבוּיים הרוּסיים‪ ,‬ביום‬ ‫שבַּ‪ã‬עֲ‪ô‬לות הבְּ‪ã‬רית יבואו לשחרר אותם; ביום שכבר כולם יָ‪ì‬דעו‪ ,‬כי קרוב הוא‪...‬‬ ‫"מה זה‪ ,‬השֵ‪û‬ם הגרמני פֹּה ברשימת השבוּיים החוזרים?" שאל קצין בריטי‬ ‫צעיר וִ‪è‬יפֵ‪ö‬ה תוֹאר את נציגֵ‪å‬י השבוּיים הרוסיים‪.‬‬ ‫"זה בסדר‪ ",‬הם ענוּ‪" ,‬היא משלָ‪ï‬נו‪ ,‬גרמנִ‪ó‬ייה אַ‪ä‬נטי נַ‪ó‬אצית שעזרה לנו‪ ,‬ושלא‬ ‫רוצה להיות עוד גרמנייה — שׂחקנית נפלאה‪".‬‬ ‫"הָ‪é‬ביאו אותה‪ ",‬אמר הקצין‪.‬‬ ‫כשנפגשו‪ ,‬ידעה הֶ‪é‬רמִ‪ñ‬ייה‪ ,‬כי מצאה את ליסנדר — ידעה איֶרנה כי מצאה את‬ ‫אַ‪ä‬הֲ‪é‬בת חייהָ‪.é‬‬ ‫והיא הלכה אחריו למִ‪ñ‬דבּר‪ ,‬לארץ לא זרוּעה‪ ,‬והלכה אחריו לעַ‪ô‬מו‪ ,‬לֵ‪ï‬אלוֹהָ‪é‬יו‪,‬‬ ‫למוֹלדתוֹ — לארץ ישראל הרחוקה‪ ...‬ושָ‪û‬ם הייתה איֶרנה לאוְֹרנָ‪ó‬ה‪.‬‬ ‫כי אותו קצין‪ ,‬יוסף שמו‪ ,‬הגיע מֵ‪ñ‬עיָרהּ שלהּ‪ ,‬בגרמניה — לארץ ישראל‪ ,‬בְּ‪ã‬בָ‪ã‬רחוֹ‬ ‫מפּני הנַ‪ó‬אצים‪ .‬הוא התגייס לצבא הבּריטי והיה בין כוחות הבּרית שכבשו‬ ‫את גרמניה‪ ,‬ושִ‪û‬חררו את העולם מן החיה הטורפת‪...‬‬ ‫וכך נעשתה הילדה עם הגרביים החוּמים‪ ,‬שכֹּה רצתה להצטרף לתנועת‬ ‫הנוער של היטלר‪ ,‬לאחת השחקניות הגדולות של תיאטרון בארץ ישראל‪.‬‬

‫סיפור זה נכתב עלײַידי הסופרת לאחר שנפגשה עם שחקנית התיאטרון אורנה פורת )כלת‬ ‫פרס ישראל( ושמעה מפיה את סיפור חייה‪.‬‬

‫‪292‬‬

‫שבועות‬

‫המשפחה‪" .‬הנה היא וסבא עֶ‪ô‬זרא עוד לפני החתוּנה — אַ‪ä‬ת יודעת שהם‬ ‫התחתנו באמריקה‪"...‬‬ ‫"באמריקה? לא בעיַרק?" התפלאה דנה‪" ,‬ספּרי לי את כל הסיפור!" היא‬ ‫התחילה לדפדף בִּ‪ã‬שקיָקה באלבום התמונות‪" .‬אני לא מאמינה! ממש חתיכה‬ ‫היא הייתה פעם‪ ...‬זה יהיה גִ‪å‬זעי אם אוּכל להביא עבודה על סיפור אהבה!‬ ‫אם אדביק כמה תמונות! ספרי לי כל מה שאַ‪ä‬ת יודעת על הרוֹמן של סבא‬ ‫וסבתא!"‬ ‫"סבא עזרא היה נער בזמן הטֶ‪í‬בַ‪ã‬ח הגדול בבַּ‪ã‬גְ‪ַå‬דד‪ ",‬פתחה האם בסיפורה‪" .‬יותר‬ ‫משלוש מאות יהודים נרצחו אז‪ ,‬וביניהם גם הוריו‪ .‬דוֹדוֹ ברח והיגר לאמריקה‬ ‫ועזרא היתוֹם נסע אִ‪ä‬תו‪ .‬הוא מצא עבודה במטבח של מסעדה בנְ‪ó‬יוּ יוְֹרק‪ .‬חלפו‬ ‫שליח של אותה‬ ‫ַ‪ë‬‬ ‫שנים והוא גדל והיה לעֶ‪ô‬לם יְ‪ì‬פה תוֹאר‪ ,‬למד נהיגה ונעשׂה‬ ‫מסעדה‪ .‬תפקידו היה למסוֹר מִ‪ñ‬שלוחים‪ ,‬שאנשים הזמינו בטלפון לבֵ‪ã‬יתם‪ .‬באחד‬ ‫הימים‪ ,‬בערב חג המולד‪ ,‬היה עזרא בדרכו להביא מִ‪ñ‬שלוח שהוזמן לפַ‪ö‬רווָ‪è‬ר‬ ‫יוּקרתי בעיר‪ .‬הכביש היה מכוּסה שלג ועזרא הִ‪é‬תקשה למצוא את הבית‪ .‬גם‬ ‫הולכי רגל לא נראו ברחוב המוּשלג‪ .‬לפתע ראה מכונית לבנה עומדת בצד‬ ‫הכביש‪ .‬וממש כמו באגָ‪å‬דוֹת‪ ,‬היפהפייה שנוֹתרה ללא דלק הייתה אלווירה‪.‬‬ ‫רק לאחר שהִ‪é‬סיע אותה לבית הוריה‪ ,‬הסתבר לעזרא שזו גם הייתה הכתוֹבת‬ ‫שחיפּשׂ‪ .‬כאשר הגיעו היה כבר חושך‪ ,‬וכיווָ‪è‬ן שהשלג המשיך לרדת‪ ,‬ביקשה‬ ‫מאביה להזמין גם את הצעיר האָ‪ä‬דיב להצטרף לארוּחה‪.‬‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫אלווירה‬ ‫אז החל סיפור האהבה ביניהם‪.‬‬ ‫הוריה של אלווירה לא התנגדו לקשר שבּין בִּ‪ã‬תם לצעיר‪ ,‬שהיה נאֶ‪ä‬ה‪ ,‬אך חֲ‪ë‬סר‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫פּרוּטה‪" .‬יש לי ַדי‪ ",‬אמר לו אביה באחד העֲ‪ô‬רבים‪" .‬אני רואה שאתה בחור‬ ‫חרוץ והגוּן ובשבילי זה העיקר‪ .‬אם תבקש את ידה של בִּ‪ã‬תי‪ ,‬יימָ‪ñ‬צא לך מקום‬ ‫בעִ‪ô‬סקי‪".‬‬ ‫"אני יהודי‪ ",‬אמר לו עזרא‪" .‬איני יכול לשׂאת לאישה נערה שאינה מבּנֵ‪ó‬י‬ ‫עַ‪ô‬מי‪".‬‬ ‫"אבל אתה יכול להִ‪é‬תנַ‪ó‬צר‪ ",‬אמר האב‪" .‬הכּוֹמֶ‪ñ‬ר שלנו ישמח להַ‪é‬שׂיא אֶ‪ä‬תכם‪".‬‬ ‫"אני מוֹדה על הצעתך הנְ‪ó‬דיבה‪ ,‬אך לא אוּכל לעשות זאת‪ ",‬הסביר לו עזרא‪.‬‬ ‫"אבי ואִ‪ä‬מי נרצחו בגלל יהדוּתם‪ .‬כל בני משפחתי יהוּדים‪ .‬לא אוכל להִ‪é‬תכַּ‪î‬חש‬ ‫להם‪".‬‬ ‫"אם כך‪ ,‬אבקשך לעזוב את בִּ‪ã‬תי!" שינה האב את טַ‪í‬עמוֹ ואמר בתוֹקף‪".‬ואַ‪ä‬תה‪,‬‬ ‫אם אָ‪ä‬מנם אוהב אתה אותה‪ ,‬אל תבזבּז לַ‪ï‬שָ‪û‬ווא את נעוֶּריהָ‪".é‬‬ ‫עזרא ניסה להִ‪é‬ידבֵ‪ã‬ר עם אלווירה‪ ,‬אך היא לא ענתה לטלפונים שלו‪' .‬היא‬ ‫צודקת‪ '...‬חשב בלִ‪ï‬בּו ושקע בעצב עמוק‪.‬‬ ‫חלפו חודשים מספר‪ ,‬אך עזרא לא מצא מנוֹחַ‪ ë‬לנפשו‪ .‬והנה יום אחד קיבל‬ ‫כרטיס ברכה לשנה החדשה מבן דוֹדוֹ ברמת גן‪ .‬על הכרטיס היו תמונות‬ ‫שבועות‬

‫‪295‬‬

‫בּוּרקיטַ‪í‬ס לשָׁ‪û‬בוּעוֹת ‪/‬‬

‫נֹגה מרון‬

‫ַ‪ã‬ניחוֹח המְ‪ñ‬שַ‪û‬כֵּ‪î‬ר‪.‬‬ ‫ַ‪ë‬‬ ‫דנה חזרה הביתה מבית הספר‪ ,‬וכבר על המדרגות חָ‪ë‬שה בּ‬ ‫"מה אַ‪ä‬ת אופה?" הציצה למטבח‪ ,‬שָ‪û‬ם לָ‪ï‬שה אִ‪ä‬מהּ בצק‪.‬‬ ‫"בורקיטאס לחג השָׁ‪û‬בועות‪ ",‬ענתה האֵ‪ä‬ם ושיטְ‪í‬חה את הבצק במַ‪ñ‬עֲ‪ô‬רוך על לוח‬ ‫השַ‪û‬יש‪" .‬באת בדיוק בזמן‪ ,‬רוצה לעזור?"‬ ‫דנה נטלה ידיים‪ ,‬הִ‪é‬פשילה שרווּלים‪ ,‬ובעֶ‪ô‬זרת כוס הפוּכה לחצה על מִ‪ñ‬שטח‬ ‫הבצק ויָ‪ì‬צרה עיגולים שָ‪û‬ווים בגוֹדלם‪ .‬האֵ‪ä‬ם הִ‪é‬ניחה קוֶֹרט גבינה מלוחה על כל‬ ‫עיגול‪ ,‬קיפלה והִ‪é‬ידקה את שוּלָ‪ï‬יו‪.‬‬ ‫"אני מתה מרעב‪ ",‬אמרה דנה כשאִ‪ä‬מה הכניסה את המַ‪ñ‬אֲ‪ä‬פה‪" .‬מתי יהיו‬ ‫הבורקיטאס מוכנים?"‬ ‫"לכל עובד מגיעה הפסקת צהריים‪ ",‬חייכה האם‪ .‬היא הוציאה מן המקרר‬ ‫קערת סלט ומגש חֲ‪ë‬ביתִ‪ü‬יוֹת ממוּלאוֹת בגבינה‪ ,‬ושתיהן ישבו לאכול‪.‬‬ ‫"מממ‪ ...‬חג נפלא‪ ,‬שבועות‪ ",‬אמרה דנה בְּ‪ã‬פה מלא עוֹנג‪.‬‬ ‫"ותרצי גם להַ‪é‬קציף את הביצים לעוגת הגבינה?" שאלה האם‪.‬‬ ‫"יש לי המון שיעורים‪ ",‬הִ‪é‬תנצלה דנה‪" .‬אני צריכה לכתוב חיבור על רות‬ ‫המוֹאבייה‪ .‬זה סיפור מְ‪ַñ‬רגש‪".‬‬ ‫"דנה'לה‪ ,‬כשאני רואה אותך מתלהבת מסיפור רות‪ ,‬אני נזכרת בימי בית‬ ‫הספר‪ ",‬אמרה האם‪ ,‬כמְ‪ñ‬הרהֶ‪é‬רת לעצמה‪" .‬עשינו אז מחזה על מגילת רות‪.‬‬ ‫ביקשתי מהמורה לשׂחק את רות‪ ,‬כל כך רציתי‪ ...‬אבל היא נתנה את התפקיד‬ ‫דווקא לפאוּלה‪ ...‬ואני נפגעתי מאוד‪ .‬חשבתי שלי יש מִ‪ñ‬בטא הרבה יותר טוב‬ ‫משֶ‪û‬ל פאולה‪".‬‬ ‫"היא עשתה את זה בגלל שפאוּלה הייתה עולה חדשה?" שאלה דנה‪.‬‬ ‫"אולי‪ ,‬באמת לא חשבתי על כך אז‪ ",‬אמרה האם‪" .‬רק עכשיו אני מבינה‬ ‫למה המורה בחרה דווקא בה‪"...‬‬ ‫"למה בעצם קוראים את מגילת רות בשבועות?" שאלה דנה‪" .‬בפורים‬ ‫קוראים את מגילת אסתר‪ ,‬כי בזכוּתה ניצלו יהודי פָּ‪ö‬רס מהַ‪é‬שמדה‪ ,‬אבל מה‬ ‫הקשר של שבועות למגילת רות?"‬ ‫"אולי משום שהסיפור קרה בתקופת הָקציר‪ ",‬ענתה האֵ‪ä‬ם‪" .‬ואולי גם כדי‬ ‫להזכיר את חשיבוּת היַ‪ì‬חס אל הגֵ‪å‬ר‪ ,‬דווקא בחג מַ‪ñ‬תן תורה‪ .‬ויכול להיות שזו‬ ‫הייתה גם הזדמנות לסַ‪ò‬פּר שרוּת הייתה הסבתא של דוִ‪è‬ד המלך‪".‬‬ ‫"אבל מה אני אכתוב בחיבור?" אמרה דנה‪" .‬תני לי איזה רעיון מקוֹרי‪".‬‬ ‫"אם מדבּרים על סבתוֹת‪ ,‬גם לך יש סיפור על סבתא‪ ",‬אמרה האם‪" .‬הרי גם‬ ‫סָ‪ò‬בָ‪ã‬תֵ‪ü‬ך הייתה גִ‪å‬יוֶֹרת!"‬ ‫"לכתוב על סבתא אלווירה?" התפלאה הילדה‪" ,‬אולי זה באמת רעיון‪".‬‬ ‫"סבָ‪ã‬תך הייתה אישיוּת יוצאת דוֹפן‪ ",‬אמרה האם וקמה להביא את אלבום‬

‫‪294‬‬

‫שבועות‬

‫ָקצִ‪õ‬יר ‪/‬‬

‫זְ‪ֻê‬רבָּ‪ã‬בֶ‪ã‬ל גִּ‪å‬לְ‪ï‬עָ‪ô‬ד‬

‫הַ‪é‬שֶּׁ‪û‬מֶ‪ñ‬שׁ בַּ‪ã‬שָּׁ‪û‬מַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם‬ ‫שָׁ‪ָû‬רה שִׁ‪û‬יר זָ‪ê‬הָ‪é‬ב‪,‬‬ ‫וְ‪è‬הַ‪é‬קָּ‪ú‬מָ‪ñ‬ה נוֹהֶ‪ֶé‬רת‬ ‫בְּ‪ã‬צַ‪õ‬חֲ‪ë‬קוֹת זָ‪ê‬הָ‪é‬ב —‬ ‫רוּחַ‪ ,ë‬רוּחַ‪ ë‬מְ‪ñ‬נַ‪ó‬גֶּ‪å‬נֶ‪ó‬ת‬ ‫מַ‪ñ‬נְ‪ó‬גִּ‪å‬ינָ‪ó‬ה שֶׁ‪û‬ל אוֹר‬ ‫וְ‪è‬חוֹחִ‪ë‬ית ְקטַ‪í‬נָּ‪ó‬ה חוֹזֶ‪ֶê‬רת‬ ‫עַ‪ô‬ל אוֹתוֹ מִ‪ñ‬זְ‪ê‬מוֹר‪.‬‬ ‫וּבָ‪ã‬אוֹת יְ‪ì‬לָ‪ï‬דוֹת בִּ‪ã‬שְׂ‪û‬מָ‪ñ‬לוֹת לְ‪ï‬בָ‪ã‬נוֹת‬ ‫עִ‪ô‬ם ִרְקמַ‪ñ‬ת זָ‪ê‬הָ‪é‬ב‪,‬‬ ‫וְ‪è‬קוֹשְׁ‪û‬רוֹת שִׁ‪û‬בֳּ‪ã‬לִ‪ï‬ים‪ ,‬אֲ‪ä‬לֻ‪ï‬מּוֹת אֲ‪ä‬לֻ‪ï‬מּוֹת‪,‬‬ ‫בְּ‪ã‬חוּט זָ‪ê‬הָ‪é‬ב‪,‬‬

‫אָ‪ä‬ז יִ‪ì‬מָּ‪ñ‬לֵ‪ï‬א הַ‪é‬שָּׂ‪ֶû‬דה הָ‪ָé‬רחָ‪ë‬ב‬ ‫בִּ‪ã‬תְ‪ü‬רוּעַ‪ô‬ת זָ‪ê‬הָ‪é‬ב‪.‬‬ ‫וַ‪è‬אֲ‪ä‬פִ‪ö‬לּוּ חוֹחַ‪ ë‬זָ‪ֵê‬קן וְ‪è‬עָ‪ô‬זוּב‬ ‫כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר אֵ‪ä‬ינֶ‪ó‬נּוּ עָ‪ô‬צוּב‪,‬‬ ‫וְ‪è‬צוֹחֵ‪ë‬ק —‬ ‫בִּ‪ã‬פְ‪ָö‬רחִ‪ë‬ים שֶׁ‪û‬ל זָ‪ê‬הָ‪é‬ב‪.‬‬

‫שבועות‬

‫‪297‬‬

‫קטנות מארץ ישראל‪" .‬למה לא תעלה גם אתה?" הִ‪é‬פציר הכותב‪" .‬תוכל‬ ‫לפתוח דף חדש‪ ...‬ירושלים! ארץ היהודים‪"....‬‬ ‫'אולי שָ‪û‬ם עוד יָ‪ì‬איר מזָ‪ê‬לי‪ ...‬אין לי מה לחפשׂ עוד באמריקה‪ ',‬חשב בלִ‪ï‬בּו‪ .‬הוא‬ ‫אָ‪ä‬רז את חפָ‪ö‬ציו וקנה כרטיס טיסה לישראל‪ .‬אך לפני כן נסע לבֵ‪ã‬יתה של‬ ‫אלווירה‪ ,‬לראות את פניה בפעם האחרונה‪ .‬היה כבר ערב כאשר צעד על‬ ‫הדשא‪ ,‬אל אחוֵרי הבית‪ ,‬והִ‪é‬קיש ַקלוֹת על חלון חדרה‪.‬‬ ‫"עזרא!" נִ‪ó‬דהמה אלווירה‪" .‬מה אתה עושה פֹּה?"‬ ‫"רק רציתי להיפּרד‪ ,‬בפעם האחרונה‪ ",‬לחש‪.‬‬ ‫נשלחת אלַ‪ï‬יי!" קראה אלווירה ופתחה את החלון‪.‬‬ ‫ָ‪ü‬‬ ‫"הוי‪ ,‬עזרא! מן השמיִ‪ì‬ם‬ ‫"בכל ערב‪ ,‬על מִ‪ñ‬שכָּ‪î‬בי‪ ,‬הייתי מבקשת שתחזור אליי‪".‬‬ ‫"ומדוע לא טִ‪í‬לפנת אליי?" שאל עזרא‪" .‬אני האמנתי כי אינֵ‪ó‬ך רוצה בי עוד‪"...‬‬ ‫"אבי דרש ממני לא ליצוֹר אִ‪ä‬תך קשר‪ ",‬אמרה אלווירה‪" .‬וּבלִ‪ï‬בּי האמנתי‬ ‫שאלוהים יחזיר אותך אליי‪ .‬עכשיו אני יודעת‪ ,‬עזרא‪ ,‬עַ‪ô‬מְ‪ָñ‬ך עַ‪ô‬מִ‪ñ‬י‪ ,‬וֵ‪è‬אלוֹהֶ‪é‬יָך‬ ‫אֱ‪ä‬לוֹהַ‪é‬י וּבַ‪ã‬אֲ‪ä‬שֶ‪û‬ר תֵ‪ü‬לֵ‪ï‬ך אֵ‪ä‬לֵ‪ï‬ך‪".‬‬ ‫"איזה יופי!" מִ‪ñ‬למְ‪ñ‬לה דנה כחוֹלמת‪" .‬והיא אמרה לו 'בַּ‪ã‬אשר תלך אלך'‪ ,‬והם‬ ‫התחתנו — ועלו לארץ ישראל?"‬ ‫"כמובן‪ ",‬ענתה האֵ‪ä‬ם‪" .‬ואז נולדו הילדים‪ ,‬וכמובן אבא שלך‪"...‬‬ ‫"אני מֵ‪ñ‬ריח בורקיטאס?" נשמע קולו של האב‪ ,‬שהשתיים לא חָ‪ë‬שו בכניסָ‪ò‬תו‪.‬‬ ‫"מה זה דיברתן כאן עליי?"‬ ‫"אני מספרת לדנה על סבתא אלווירה‪ ",‬אמרה האם והוציאה מן התנור‬ ‫צלחת מלֵ‪ï‬אה‪" .‬היא רוצה לכתוב על כך בחיבור שלה‪ .‬בכיתה הם לומדים את‬ ‫מגילת רות‪".‬‬ ‫"יופי‪ ,‬עכשיו כבר מוּתר לספּר‪ ",‬שׂמח האב‪" .‬פעם זה היה סוד גדול‪ .‬סוד‬ ‫כּמוּס במשפחתֵ‪ü‬נו‪ .‬רק כשהייתי בר מִ‪ñ‬צווה החליטו הוריי שמוּתר לי לדעת‬ ‫שאמי הייתה פעם נוֹכרייה‪ .‬ואני התביישתי‪ ,‬כאילו היה זה כֶּ‪î‬תֶ‪ü‬ם‪ ...‬חלפו‬ ‫הרבה שנים עד שלמדתי להַ‪é‬עריך את גדוּלתה של אמי‪ .‬כולנו נולדנו יהודים‪,‬‬ ‫סבלנו כיהודים ולא הייתה לנו בְּ‪ã‬חירה‪ .‬ואילו היא‪ ,‬סבתא‪ ,‬בָּ‪ã‬חרה ביַ‪ì‬הֲ‪é‬דוּת‪,‬‬ ‫קיבלה על עצמה מתוֹך הַ‪é‬כָּ‪î‬רה את ההחלטה לעזוב בית עשיר והורים אוהבים‬ ‫ובאה לחיות כאן‪ ,‬והקימה משפחה יהודית לתפארת‪ .‬כן‪ ,‬דנה‪ .‬כִּ‪î‬תבי את‬ ‫הסיפור הזה‪ .‬הגיע הזמן לספֵּ‪ö‬ר על כך ולהתחיל להִ‪é‬תגאוֹת בסבתא שלנו‪ ,‬לא‬ ‫פחות משֶ‪û‬אנו מִ‪ñ‬תגאים ברוּת המוֹאֲ‪ä‬בייה‪".‬‬

‫‪296‬‬

‫שבועות‬

‫עין גדי‪/‬איתן פרץ ‪127‬‬ ‫הכול זהב‪/‬חיים חפר ‪128‬‬ ‫שבת המלכה‪/‬ח"נ ביאליק ‪149‬‬ ‫לראש השנה‪/‬שמואל בס ‪159‬‬ ‫תפילה‪/‬בצלאל אלוני ‪167‬‬ ‫כי הנה הסתיו עבר‪/‬שיר השירים ‪223‬‬ ‫שיר האביב‪/‬מתתיהו שָ‪û‬לם ‪222‬‬ ‫התקווה‪/‬נפתלי אימבר‪/‬ההמנון הלאומי ‪252‬‬ ‫המסע לארץ ישראל‪/‬חיים אידיסיס ‪263‬‬ ‫זאת ירושלים‪/‬איתן פרץ ‪267‬‬ ‫שיח המקורות‬ ‫כיצד ארגנו את לימוד התורה בימים קדומים ‪55‬‬ ‫תלמיד חכם‪/‬הרמב"ם ‪55‬‬ ‫מתוך הפיוט לכה דודי‪/‬שלמה אלקבץ ‪150‬‬ ‫אין אדיר כה'‪/‬פיוט ‪180‬‬ ‫מתוך התפילה לראש השנה ‪160‬‬ ‫עד שירצה חברו ‪160‬‬ ‫גזרות הדת של אנטיוכוס‪/‬ספר המקבים ‪191‬‬ ‫טיהור המקדש וחנוכתו‪/‬ספר המקבים ‪192‬‬ ‫המורדים מוצאים מסתור במדבר‪/‬‬ ‫ספר המקבים ‪191‬‬ ‫תפילת על הנסים לחנוכה ‪190‬‬ ‫תפילת על הנסים לפורים ‪208‬‬ ‫משלוח מנות מתוך מגילת אסתר ‪209‬‬ ‫לשמח לב‪/‬הרמב"ם ‪209‬‬ ‫מתוך ההגדה של פסח ‪214‬‬ ‫ירושלים יסוד העולם‪/‬מדרש ‪268‬‬ ‫עשרה קבין‪270 ...‬‬

‫זעקתו של צנחן‪/‬אלי לנדאו ‪278‬‬ ‫באו ימים אחרים‪/‬יוסי מרגלית ‪143‬‬ ‫מכתבים‬ ‫מכתב לאחותי ‪/‬זאב גלר ‪233‬‬ ‫אמא של אסף כותבת מכתב‪/‬נירה הראל ‪79‬‬ ‫השיח העיוני‬ ‫מידע הסטורי‬ ‫הספר והמדף‪/‬דורית ריינס ‪48‬‬ ‫מידע א"י‬ ‫שחפים‪/‬פנחס זמיר ‪126‬‬ ‫בעלי חיים שנכחדו בא"י בגלל פעולות האדם‪/‬‬ ‫פנחס זמיר ‪141‬‬ ‫מידע יהדות‬ ‫הספרים החיצוניים וספרי המקבים ‪193‬‬ ‫ט"ו בשבט גלגולו של חג‪/‬רבקה לוי ‪202‬‬ ‫חוק סימון היהודים ‪225‬‬ ‫המאבק על זכות היהודים להתפלל בכותל‪/‬‬ ‫חנה ברנר ‪166‬‬ ‫בית המקדש הראשון והשני‪/‬חנה ברנר ‪271‬‬ ‫ל"ג בעומר– זכר לניסיונם של היהודים להשיג‬ ‫עצמאות‪/‬תמר דהן ‪282‬‬ ‫גרים וגיור‪/‬חנה זמיר ‪289‬‬

‫מידעי חברתי‬ ‫מתוך חוק חינוך חובה ‪56‬‬ ‫כל אחד והמשפחה שלו‪/‬רות זכאי ‪59‬‬ ‫ביתא ישראל – העדה האבודה שנמצאה‪/‬‬ ‫אגדות חז"ל‬ ‫מיכל בןײַעמי ‪264‬‬ ‫אליעזר בן הורקנוס לומד תורה‪/‬עבוד אריה קרן ‪ 52‬מתוך חוק צער בעלי חיים ‪80‬‬ ‫ביות בעלי חיים‪/‬גיא דור ‪136‬‬ ‫אילן אילן במה אברכך ‪72‬‬ ‫לכל ילד יש זכות‪/‬צפרירה שחם ‪32‬‬ ‫חמור לקחתי‪ ,‬אבן טובה לא לקחתי ‪115‬‬ ‫ארגון יוניצף‪/‬שולה פרידור ‪106‬‬ ‫מעשה בחייט ‪168‬‬ ‫חוק יום ירושלים ‪279‬‬ ‫רבי שמעון בר יוחאי במערה ‪284‬‬ ‫מתוך חוק השבות ‪253‬‬ ‫כי לקח טוב נתתי לכם ‪288‬‬ ‫הרדיפה אחר מותגים‪/‬שולה פרידור ‪32‬‬ ‫סיפורים חסידיים‬ ‫הצהרות‬ ‫הנער היתום ואימו ‪61‬‬ ‫למה צחק הצדיק‪/‬מרטין בובר ‪153‬‬ ‫מתוך הצהרת הזכויות של האו"ם ‪56‬‬ ‫זכויות הילד‪/‬האו"ם ‪107‬‬ ‫שיח התקשורת הבין אישית‬ ‫מתוך מגילת העצמאות ‪243‬‬ ‫ותקשורת ההמונים‬ ‫סיפורים אישיים‬ ‫מורה זלדה‪/‬עמוס עוז ‪36‬‬ ‫הכול התחיל בקריאת ספרים ‪/‬בנימין טנא ‪50‬‬ ‫הלפיד היתום‪/‬דן בניהײַסרי ‪246‬‬ ‫הרפת הראשונה בדגניה‪/‬מרים ברץ ‪130‬‬

‫‪299‬‬

‫סיווג תוכן העניינים על פי סוגות )ז'אנרים( בעולמות השיח‬ ‫ֻ‪ö‬שיח הספרות‬ ‫סיפורים‬ ‫ידענו שהוא צודק‪/‬משה בן שאול ‪11‬‬ ‫צ'רנוש‪/‬דורית אורגד ‪15‬‬ ‫מעשה נדיב‪/‬דהײַאמיציס ‪38‬‬ ‫פילוסופית‪/‬תימורה צור ‪40‬‬ ‫דוד המלך‪/‬יוסי מרגלית ‪43‬‬ ‫ומה אתנו הבנות‪/‬רימונה דיײַנור ‪46‬‬ ‫אני רוצה קצת פרטיות‪/‬נוגה מרון ‪64‬‬ ‫דורי לא סיפרה‪/‬נורית זרחי ‪69‬‬ ‫מעשה בכלב סירקא‪/‬שלום עליכם ‪81‬‬ ‫מתוך ברית דמים‪/‬גלילה רוןײַפדר ‪76‬‬ ‫נולד לחופש‪/‬תלמה אליגוןײַרוז ‪102‬‬ ‫הטוחן הזקן‪/‬אלפונס דודה ‪108‬‬ ‫מתן בסתר‪/‬אברהם שטאל ‪100‬‬ ‫ציד הזאבים‪/‬יהואש ביבר ‪131‬‬ ‫אולי גם בשבילך כוכב אדוני‪/‬אידה ווס ‪229‬‬ ‫אחי אחי‪/‬רעיה הרניק ‪237‬‬ ‫מתוך מכונת הקליה והכותל‪/‬משה בן שאול ‪163‬‬ ‫איחרתי לבקש סליחה‪/‬רעיה בלטמן ‪161‬‬ ‫האתרוג היחיד‪/‬משה פראגר ‪177‬‬ ‫נר חמישי‪/‬אפרים סידון ‪196‬‬ ‫נורית נקמה בפורים‪/‬יפרח חביב ‪210‬‬ ‫כיכר השמחה וכיכר העצב‪/‬נורית זרחי ‪256‬‬ ‫מתוך שבועת האדרה‪/‬דורית אורגד ‪260‬‬ ‫תפילה שדודה‪/‬יוסף אריכא ‪274‬‬ ‫בורקיטס לשבועות‪/‬נגה מרון ‪294‬‬ ‫עץ הדגים‪/‬דוד בןײַקיקי ‪91‬‬ ‫אגדות ומעשיות‬ ‫הנסיכה המכוערת‪/‬שלומית כהןײַאסיף ‪20‬‬ ‫זו כבר לא אגדה‪/‬גאולה אלמוג ‪73‬‬ ‫הדינר הגזול‪/‬יהודה בורלא ‪96‬‬ ‫השפן החכם‪/‬אגדה בורמזית ‪114‬‬ ‫שיירה במדבר‪/‬מחמוד תימור ‪116‬‬ ‫הנער דויד וכדי הדבש‪/‬ח"נ ביאליק ‪118‬‬ ‫אגדת הירדן‪/‬דבורה עומר ‪145‬‬ ‫שומר שבת‪/‬חיים הזז ‪152‬‬ ‫משלים‬ ‫שני הידידים והדב‪/‬אפרים סידון ‪17‬‬ ‫משל על צפרדע ‪27‬‬ ‫הזאב והעז‪/‬אפרים סידון ‪113‬‬ ‫העורב והזמיר‪/‬יהודה שטיינברג ‪121‬‬

‫‪298‬‬

‫שיר משלי‬ ‫מזבוב ועד פיל‪/‬ע' הלל ‪24‬‬ ‫הדרקון הלא נכון‪/‬יונתן גפן ‪110‬‬ ‫סיפורים ביוגרפיים‬ ‫כנגד כל הסיכויים‪/‬סיפורה של הלן קלר ‪89‬‬ ‫יצחק רבין‪/‬חנה בר ‪184‬‬ ‫הילדה עם הגרביים החומים‪/‬תלמה אליגוןײַרוז ‪290‬‬ ‫הרצל‪/‬אוריאל אופק ‪249‬‬ ‫סיפור אינפורמטיבי‬ ‫החבר של סבא‪/‬יפה בנימיני ‪170‬‬ ‫האחרון שנותר במי הנחל‪/‬נילי חור ‪138‬‬ ‫שירים‬ ‫*‪/‬פרץ בנאי ‪51‬‬ ‫מכתב אהבה‪/‬יורם טהרלב ‪18‬‬ ‫אני רוצה שיהיו לי אלף מרכבות‪/‬נורית זרחי ‪28‬‬ ‫מישהו‪/‬סוזן שוץ ‪10‬‬ ‫בכייה לדורות‪/‬ע' הלל ‪23‬‬ ‫כיסא גלגלים‪/‬ש' כהןײַאסיף ‪88‬‬ ‫חסידות מספרות‪/‬לאה גולדברג ‪29‬‬ ‫בבית חינוך עיוורים‪/‬ארז ביטון ‪75‬‬ ‫אם ארפא לבב נשבר‪/‬אמילי דיקנסון ‪89‬‬ ‫שחפים‪/‬לאה גולדברג ‪125‬‬ ‫מגדל השעון‪/‬נורית זרחי ‪124‬‬ ‫קבלת שבת‪/‬אליעזר כהן ‪151‬‬ ‫אגדה‪/‬לאה גולגברג ‪157‬‬ ‫איך זה להיות עץ?‪/‬דתיה בן דור ‪201‬‬ ‫חג האילנות‪/‬נתן אלתרמן ‪200‬‬ ‫מתוך הבובה שרינה‪/‬אנדה עמיר ‪228‬‬ ‫סבתא אסתרקה מדליקה משואה‪/‬אלה דורײַאון ‪245‬‬ ‫והמנורה שהייתה‪/‬שלום כתב ‪252‬‬ ‫ירושלים‪/‬רחל פרחי ‪280‬‬ ‫הסיכוי‪/‬אהרן בכר ‪280‬‬ ‫קציר‪/‬זרובבל גלעד ‪297‬‬ ‫הו כמה רציתי כלב‪/‬יהונתן גפן ‪84‬‬ ‫עלילונים‬ ‫עשה במו ידיך‪/‬כתב וצייר יובל רובינצ'ק ‪68‬‬ ‫חיות המחמד של עופר‪/‬תמיר ראונר ‪82‬‬ ‫חנוכה‪/‬שי צ'רקה ‪194‬‬ ‫שירים מולחנים‪/‬שירי זמר‬ ‫אל הדרך‪/‬שמרית אור ‪35‬‬ ‫שלום לך ארץ נהדרת‪/‬אילן גולדהירש ‪123‬‬ ‫אחי הצעיר יהודה‪/‬אהוד מנור ‪235‬‬

‫רשימת מקורות‬

‫© כל הזכויות שמורות למחברים ולאקו"ם אלא אם מצוין אחרת‬ ‫אופק אוריאל — הרצל; אור שמרית — אל הדרך‪ ,‬שיר היונה; אורגד דורית — צ'רנוש‪ ,‬שבועת האדרה‪ ,‬מתוך‪ :‬שבועת‬ ‫האדרה‪ ,‬הקיבוץ המאוחד; אידיסיס חיים — המסע לארץ ישראל; אלוני בצלאל — תפילה; אליגוןײַרוז תלמה —‬ ‫הילדה עם הגרבים החומים; נולד לחופש‪ ,‬מתוך הספר‪ ,‬כנרת; אלמוג גאולה — זו כבר לא אגדה‪ ,‬מתוך‪ :‬צ'ופר גיליון‬ ‫‪ ;59‬אלתרמן נתן — היורה‪ ,‬חג האילנות‪ ,‬פורים שפיל; אריכא יוסף — תפילה שדודה; בובר מרטין — למה צחק‬ ‫הצדיק‪ ,‬מתוך‪ :‬אור הגנוז‪ ,‬שוקן; בורלא יהודה — הדינר הגזול; ביאליק חיים נחמן — שבת המלכה‪ ,‬הנער דוד וכדי‬ ‫הדבש‪ ,‬כל כתבי ביאליק‪ ,‬דביר; ביבר יהואש — ציד זאבים‪ ,‬מתוך‪ :‬פייפר מעל הוואדי‪ ,‬מסדה; ביטון ארז — בבית‬ ‫חינוך עיוורים בירושלים; בכר אהרון — הסיכוי‪ ,‬מתוך‪ :‬ידיעות אחרונות‪ ,‬יוני ‪ ;1948‬בלטמן רעיה — אחרתי לבקש‬ ‫סליחה‪ ,‬מתוך‪ :‬הארץ שלנו; בן דור דתיה — איך זה להיות עץ; בן משה שאול — ידענו שהוא צודק‪ ,‬מתוך‪ :‬צוף‬ ‫ולענה‪ ,‬ספריית פועלים; בן קיקי דוד — עץ הדגים‪ ,‬שמור בלב‪ ,‬אנתולוגיה‪ ,‬עורכות ע‪ .‬גלברט ונ‪ .‬יובל‪ ,‬דני ספרים;‬ ‫בן שאול משה — מכונת הקלייה‪ ,‬השופר וה ֹּכתל‪ ,‬מתוך‪ :‬צוף ולענה‪ ,‬ספרית הפועלים; בן שלמה אשר — מקלותינו‬ ‫א‬ ‫בידינו ומצות על שכמנו; בנאי פרץ — כל הכבוד לאבא; בנזימן חגית — שיכור כלוט; בנימיני יפה — החבר של סב ;‬ ‫בס שמואל — לראש השנה; בר חנה — יצחק רבין; ברנר חנה — בניית בית המקדש בירושלים; ברץ מרים — הרפת‬ ‫הראשונה בדגניה‪ ,‬ספר לזכרהּ; גולדברג לאה — שחפים‪ ,‬מתוך‪ :‬מה עושות האיילות‪ ,‬ספרית פועלים‪ ,‬חסידות‬ ‫מספרות‪ ,‬אגדה‪ ,‬ספרים פועלים; גולדהירש אילן — שלום לך ארץ נהדרת; גליק אשר — שיר הפרטיזנים; גלעד‬ ‫זרובבל — קציר‪ ,‬מתוך‪ :‬התפילה; גלר זאב — מכתב לאחות; גפן יהונתן — הדרקון הלא נכון‪ ,‬מתוך‪ :‬ספר שלם על‬ ‫חתול אחד‪ ,‬כנרת‪ ,‬הו כמה שרציתי כלב; דביר עמוס — השפן החכם אגדה בורמזית; דה אמיציס אדמונד —‬ ‫מעשה נדיב‪ ,‬מתוך‪ :‬הלב‪ ,‬זמורה–ביתן תרגום‪ :‬מרים שוסטרמן; דה הרטוך דפנה — אומץ‪ ,‬מתוך‪ :‬פרפרים בבטן‪,‬‬ ‫עלמה; דהן תמר — ל"ג בעומר — המאבק לעצמאות; דור און אלה — סבתא אסתרקה מדליקה משואה‪ ,‬מגילת‬ ‫העצמאות‪ ,‬גליון ‪ ;485‬דור גיא — ביות בעלי חיים; דורה אלפונס — הטוחן הזקן; די–נור רימונה — ומה איתנו‬ ‫הבנות; דיקנסון – אמילי אם ארפא לבב‪ ,‬מתוך‪ :‬שפת הידידות‪ ,‬ש‪ .‬פרידמן תרגום‪ :‬בינה ואוריאל אופק; הזז חיים —‬ ‫שומר שבת‪ ,‬מתוך‪ :‬יעיש; הלל ע' — בכייה לדורות‪ ,‬מתוך‪ :‬צפרים צפרים‪ ,‬הקיבוץ המאוחד; מזבוב ועד פיל‪ ,‬מתוך‪:‬‬ ‫בולבול למה ככה; הראל נירה — אמא של אסף כותבת מכתב; הרניק רעיה — אחי אחי; ווס אידה — אולי גם בשבילך‬ ‫כוכב אדוני‪ ,‬מתוך‪ :‬מישהוא מלפני מישהוא מצדדי‪ ,‬ספריית פועלים; זכאי צפרירה — לכל ילד יש זכות; זכאי רות —‬ ‫כל אחד והמשפחה שלו; זמיר פנחס — שחפים‪ ,‬בעלי חיים שנכחדו בא"י; זרחי נורית — ככר השמחה וככר העצב‪,‬‬ ‫מתוך‪ :‬הכורסא המתנדנדת‪ ,‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬דורי לא סיפרה‪ ,‬מגדל השעון‪ ,‬אני רוצה שיהיו לי אלף מרכבות‪,‬‬ ‫מתוך‪ :‬אלף מרכבות‪ ,‬ספריית פועלים; חביב יפרח — נורית נקמה בפורים‪ ,‬מתוך‪ :‬דבר לילדים; חנה זמיר — גרים‬ ‫וגיור; חפר חיים — הכול זהב‪ ,‬הצנחנים בוכים‪ ,‬מתוך‪ :‬אור וירושלים; טהרלב יורם — מכתב אהבה‪ ,‬מתוך‪ :‬הנשיקה‬ ‫הראשונה‪ ,‬הקיבוץ המאוחד; טנא בנימין — הכול התחיל בקריאת ספרים; יגורי אסף — עדויות של לוחמים‪ ,‬שדמות;‬ ‫יונתן נתן — זמר לבני; כ"ץ רחל — כנגד כל הסיכויים — הלן קלר; כהן אליעזר — קבלת שבת‪ ,‬מתוך‪ :‬משיב הרוח‪,‬‬ ‫כתב עת לשירה יהודית ישראלית‪ ,‬טבת‪ ,‬ינואר ‪ ;1998‬כהן–אסיף שלומית — כיסא גלגלים‪ ,‬מתוך‪ :‬המחבוא של‬ ‫הרוח‪ ,‬עם עובד; הנסיכה המכוערת; כתב שלום — והמנורה שהיתה‪ ,‬מתוך‪ :‬על גדות נהרים; לוי רבקה — ספר‬ ‫המקבים‪ ,‬ט"ו בשבט‪ ,‬גלגולו של חג; לנדאו אלי — זעקתו של צנחן‪ ,‬מתוך‪ :‬שירים ובלדות‪ ,‬על המשמר; מנור אהוד‬ ‫— אחי הצעיר יהודה; מרגלית יוסי — דוד המלך‪ ,‬מתוך‪ :‬כזה גיבור‪ ,‬ניומן; באו ימים אחרים; מרון נגה — אני רוצה‬ ‫קצת פרטיות‪ ,‬אורח בליל הסדר‪ ,‬בורקיטס לשבועות; סידון אפרים — שני הידידים והדב‪ ,‬הזאב והעז‪ ,‬נר חמישי‪,‬‬ ‫הוצאת כתר; סרי דן בניה — הלפיד היתום; עוז עמוס — מורה זלדה‪ ,‬מתוך‪ :‬סיפור על אהבה וחושך‪ ,‬כתר; עומר‬ ‫דבורה )עיבוד( – אגדת הירדן; עזריאל–פרחי רחל — ירושלים; פוליס שוץ סוזן — מישהוא‪ ,‬מתוך‪ :‬שפת הידידות‪,‬‬ ‫תרגום‪ :‬אוריאל אופק‪ ,‬הוצאת ש‪ .‬פרידמן; פינקרפלד עמיר אנדה — בובה שרינה‪ ,‬מתוך‪ :‬בובה שרינה‪ ,‬דביר; פראגר‬ ‫משה — האתרוג היחיד; פרידור שולה — הרדיפה אחר מותגים‪ ,‬ארגון יוניצ"ף; פרץ איתן — זאת ירושלים‪ ,‬אן‪ .‬אם‪.‬‬ ‫סי‪ ;.‬צ'רקה שי — עלילון לחנוכה; צור תימורה — פילוסופית‪ ,‬מתוך‪ :‬הארץ שלנו כרך ל' תש"מ; קרן אריה — אליעזר‬ ‫בן הורקנוס לומד תורה‪ ,‬מתוך‪ :‬האתר; קשטן מיכאל‪ ,‬חד מחרב; ראונר תמיר — חיות המחמד של עופר‪ ,‬מתוך‬ ‫עיניים גיליון ‪ ;11‬רוביצ'ק יובל — עשה במו ידיך‪ ,‬מתוך עיניים גיליון ‪ ;11‬רון לרר יעל בינה אופק — המכבד את‬ ‫אביו‪ ,‬מתוך‪ :‬ישן וגם חדש אגדות ישראל‪ ,‬עופרים; רון פדר גלילה — ברית הדמים‪ ,‬פרק מתוך אל עצמי‪ ,‬הוצאת‬ ‫מילוא; ריינס דורית — הספר והמדף‪ ,‬חוברת ספרים הוצאת פשוש‪ ,‬עיתון הילדים של טבע וארץ‪ ,‬ארץ הצבי;‬ ‫אוריאל רפפורט – תרגום ספר המקבים א‪ ,‬הוצאת יד בןײַצבי;‪i‬שטאל אברהם — מתן בסתר; שטיינברג יהודה —‬ ‫העורב והזמיר; שליטין אופירם איילת — סתם בצחוק; שלם מתיתיהו — שיר האביב; תור נילי — האחרון שנותר‬ ‫במימי הנחל‪ ,‬מתוך‪ :‬הארץ שלנו כרך כ"ו; תימור מחמוד — שיירה במדבר‪.‬‬

‫‪300‬‬