מול היערות

‫יום שישי ‪ 30.11.2012‬ט”ז בכסלו תשע”ג‬

‫מול היערות‬

‫יום שישי ‪ 30.11.2012‬ט”ז בכסלו תשע”ג‬

‫‪15‬‬

‫חווקה פולמן־רבן נשלחה בזהות בדויה על ידי מרדכי אנילביץ' לבדוק מה קורה בטרבלינקה באביב ‪ 70 ¬ 1942‬שנה‬ ‫לאחר מכן נסע לשם האמן אריאל ינאי‪ ,‬כדי לצלם את היערות שהיו עדים לזוועה ¬ המפגש ביניהם הוליד תערוכה‬ ‫עמר לחמנוביץ‬

‫ח‬

‫ווקה פולמן־רבן ואריאל ינאי צועדים‬ ‫יחד בחלל התצוגה של מוזיאון בית‬ ‫לוחמי הגטאות‪ ,‬וצוחקים‪ .‬שני דורות‬ ‫מפרידים ביניהם אבל נראה שפער‬ ‫הגילים אינו מהווה בעיה כשההומור‬ ‫מתווך‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬מה שחיבר ביניהם‬ ‫לראשונה היה עניין אפל יותר‪ :‬יער‪ ,‬שמאחוריו סי־‬ ‫פור של חיים שלמים‪.‬‬ ‫ינאי‪ ,41 ,‬אמן צילום וראש החוג לצילום בבית‬ ‫הספר לאמנות קמרה אובסקורה‪ ,‬נחת בפולין לפני‬ ‫כמה שנים‪ ,‬בדרכו למדינה אחרת‪ .‬כיוון שהזמן איפ־‬ ‫שר לו‪ ,‬הוא החליט לנצל את תחנת הביניים ולנסוע‬ ‫למחנה ההשמדה של טרבלינקה ‪ -‬שבו נרצחו סבו‪,‬‬ ‫סבתו ושני דודיו מצד אביו‪" .‬כשהגעתי לטרבלינקה‬ ‫היה יום נפלא‪ ,‬יצאתי מאזור האנדרטה ונכנסתי ליער‬ ‫הסמוך"‪ ,‬הוא מספר‪ .‬כצלם שמבין את משמעותו של‬ ‫האור בטבע‪ ,‬הוא אומר כי נשבה ב"קסמו של האור‬ ‫במקום‪ ,‬אבל ידעתי כי היופי הזה מסתיר אמת נוראה"‪.‬‬ ‫כך או כך היתה זו תחילתו של קשר למקום‪ .‬מאוחר‬ ‫יותר הוא חזר לטרבלינקה עם ציוד צילום‪ ,‬וצילם‬ ‫את היער ‪ -‬רק אותו‪ ,‬נטול כל הקשר‪ ,‬בשחור ולבן‪.‬‬ ‫חווקה פולמן־רבן ראתה את היער הזה עשרות‬ ‫שנים קודם לכן‪ ,‬בצבע חי‪ ,‬מתוך מציאות של בריחה‬ ‫וזהות בדויה‪ .‬היא היתה בת ‪ 15‬כשהגרמנים כבשו‬ ‫את ורשה בספטמבר ‪ 1939‬והיתה פעילה בתנועת‬ ‫"דרור"‪ ,‬שמתוכה קם הארגון היהודי הלוחם אי"ל‪.‬‬ ‫בשלהי ‪ 1940‬עברה חווקה להתגורר בקומונה של‬ ‫"דרור" ברחוב דז'לנה ‪.34‬‬ ‫תווי פניה‪ ,‬שלא הסגירו את היותה יהודייה ואת‬ ‫אופייה התזזיתי‪ ,‬שנשמר היטב גם כיום‪ ,‬גרמו לכך‬ ‫שחווקה נשלחה למשימות רבות מחוץ לגטו היהודי‬ ‫בוורשה תחת זהות פולנית בדויה ‪ -‬אמה מרצ'יניאק‪.‬‬ ‫באבי ב ‪ 1942‬הגיעה אחת המשימות הגורליות‪ :‬מפ�ק‬ ‫דיה‪ ,‬מרדכי אנילביץ' ויצחק (אנטק) צוקרמן‪ ,‬הטילו‬ ‫עליה לנסוע לאזור הכפר טרבלינקה‪ ,‬כדי לבדוק‬ ‫אם נכונות השמועות על השמדת יהודים במקום‪.‬‬ ‫כשחווקה הגיעה לתחנת הרכבת בטרבלינקה היא‬ ‫שמעה מקומיים פולנים מדברים על "ריח של בני‬ ‫אדם שרופים"‪ .‬היא אמנם לא הגיעה למחנה ההשמדה‬ ‫עצמו‪ ,‬כיוון שזו היתה משימה מסוכנת מדי (כמעט‬ ‫שאין כל עדות מצולמת מהמחנה בטרבלינקה‪ ,‬שחו־‬ ‫סל באוקטובר ‪ ,)1943‬אך שוטטה ביערות מסביב לו‪.‬‬ ‫ב־‪ 22‬בדצמבר‪ ,‬חמישה חודשים לפני תחילת‬ ‫המרד בגטו‪ ,‬חווקה נעצרה בעקבות התקפה של‬ ‫חברי אי"ל על בית הקפה "צינגריה" שבקרקוב‪,‬‬ ‫מקום שאירח דרך קבע אנשי אס‪.‬אס‪ .‬יחד עם חבריה‬ ‫לפעולה נשלח חווקה לאושוויץ‪ ,‬כפולנייה שסייעה‬ ‫ליהודים‪ .‬היא שרדה את העבודה במחנה‪ ,‬הובלה‬ ‫ב"צעדת המוות" למחנה הריכוז רוונסבריק בגר־‬ ‫מניה‪ ,‬ובסוף אפריל ‪ 1945‬הועברה על ידי "הצלב‬ ‫האדום" לשבדיה‪.‬‬

‫זיכרון של עץ‬ ‫את צילום היערות של ינאי ראתה חווקה‪ ,‬במ־‬ ‫קרה‪ ,‬בתערוכה במוזיאון תל אביב‪ .‬כשהתערוכה‬ ‫התגבשה לכדי הגירסה שמוצגת כעת בבית לוחמי‬ ‫הגטאות‪ ,‬נערך בין השניים מפגש‪ .‬שם נודע לינאי‬ ‫על המסע של חווקה לטרבלינקה‪ ,‬ועל אביה שככל‬

‫הנראה נרצח במחנה‪ .‬הוא אף גילה כי משפחתו של‬ ‫אביו גרה ברחוב סמוך לרחוב שבו גרה משפחתה של‬ ‫חווקה בוורשה‪ .‬צירופי המקרים הללו הביאו אותו‬ ‫לצרף את המסע של חווקה למסעו שלו‪ .‬כך למעשה‬ ‫נוצר "יער שחור־לבן ‪ -‬שני מסעות לטרבלינקה"‪,‬‬ ‫שם התערוכה‪ ,‬שבה לצד דיוקנאות הטבע העמו־‬ ‫קים של ינאי מוקרן סרט קצר ובו ראיון עם חווקה‪.‬‬ ‫"המסע השלישי"‪ ,‬אומר ינאי‪" ,‬הוא המסע המשו־‬ ‫תף של שנינו בתערוכה הזו‪ ,‬שהגיע לאחר המסע‬ ‫שלי לטרבלינקה מתל אביב‪ ,‬ולהבדיל מהמסע של‬ ‫חווקה מוורשה"‪.‬‬ ‫כאמן‪ ,‬ינאי מגדיר את עצמו כמי ש"מתעניין‬ ‫בזיכרון ובחוויה שהצילום מזכיר יותר מאשר בצי־‬ ‫לום עצמו‪ .‬אני בדרך כלל מצלם במקומות שאין‬ ‫מה לצלם בהם‪ .‬עכשיו‪ ,‬למשל‪ ,‬אני מצלם אורוות‬ ‫בנגב‪ .‬היערות של טרבלינקה הם רק יערות‪ ,‬אבל‬ ‫הם גם עדים דוממים‪ .‬כשמביטים בתמונה הזו רואים‬ ‫יער שיכול להיות בכל מקום‪ ,‬לאו דווקא בפולין‪,‬‬ ‫אבל הוא במקום המסוים שבו קרו דברים נוראים"‪.‬‬ ‫חווקה‪ ,‬לעומתו‪ ,‬מספרת כי "היערות הם דווקא‬ ‫זיכרונות נעימים של הילדות שהיתה לי‪ .‬רבים‬ ‫חושבים שהחיים בפולין‪ ,‬גם לפני המלחמה‪ ,‬היו‬ ‫קשים ועצובים‪ .‬אבל היו לנו חיים טובים‪ ,‬בילינו‬ ‫וטיילנו‪ .‬היער מסמל את זה מבחינתי‪ .‬כעדה נסעתי‬ ‫לא פעם עם בני נוער לפולין‪ ,‬ואני זוכרת שבביקור‬ ‫בטרבלינקה אחת הנערות קיבלה התקף חרדה ורצה‬ ‫לתוך היער הזה"‪.‬‬ ‫ומה דעתך על אנדרטות האבן האדירות שנבנו‬ ‫במקום אחרי המלחמה?‬ ‫"הן ראויות בעיניי‪ .‬הפולנים יודעים לעשות‬ ‫אנדרטות"‪.‬‬ ‫חווקה היא היסטוריה מהלכת‪ .‬בית לוחמי הג־‬

‫טאות‪ ,‬מוזיאון השואה הראשון בעולם שהוקם‬ ‫ב־‪ ,1949‬מתקשה במעט בעידן המסחריות ויחסי‬ ‫הציבור‪ .‬על אף הארכיון העשיר שלו‪ ,‬הפריטים‬ ‫ההיסטוריים האדירים שהוא מכיל ומוזיאון "יד‬ ‫לילד" שמעבד את חוויית זיכרון השואה לילדים‬ ‫ רק ‪ 100‬אלף מבקרים בשנה מגיעים לכאן‪ ,‬רובם‬‫המכריע במסגרת קבוצות לימוד‪ .‬זה מספר כמעט‬ ‫אזוטרי לעומת המיליונים שמגיעים מדי שנה ל"יד‬ ‫ושם"‪ ,‬גם אם ההגעה לקיבוץ‪ ,‬הנמצא מצפון לעכו‪,‬‬ ‫אינה עניין של מה בכך‪.‬‬ ‫ובכל זאת‪ ,‬חווקה וניצולים אחרים עדיין ביני־‬ ‫נו‪ ,‬ופעילים בקמפוס בהתלהבות יתרה גם ‪ 63‬שנה‬ ‫לאחר הקמתו‪ .‬היא היתה חברה קרובה של אנטק‬ ‫צוקרמן וצביה לובוטקין ("הם מתו מוקדם מדי")‪,‬‬ ‫ולצד היכרות עם המפקד מרדכי אנילביץ' היא לא‬ ‫שוכחת את האופי שובה הלב של מארק אדלמן‪,‬‬ ‫ממנהיגי המרד שנשאר בפולין אחרי המלחמה והפך‬ ‫לגיבור פוליטי עד פטירתו ב־‪" .2009‬אהבתי מאוד‬ ‫את הציניות של מארק‪ .‬ישראל לא היתה יכולה לס־‬ ‫בול את העובדה שהוא לא ציוני‪ ,‬אבל חשוב לזכור‬ ‫שהוא היה באותו מעמד של אנילביץ'"‪ ,‬היא אומרת‪.‬‬ ‫כמי שעסקה כל חייה בזיכרון השואה‪ ,‬העוב־‬ ‫דה שהסיפור לעולם לא יסופר כפי שהיה באמת‬ ‫מפריעה לך?‬ ‫"כמו במקרה של אנילביץ'‪ ,‬בישראל אוהבים‬ ‫לעסוק במיתוס‪ .‬אבל צריך לספר את הסיפור גם‬ ‫אם אין בו זוועה‪ ,‬קורבן או גיבור‪ .‬אני לא מספרת‬ ‫לבני הנוער ששומעים אותי זוועות‪ ,‬למרות שז־‬ ‫וועות לפעמים מרשימות אנשים‪ .‬אני מספרת על‬ ‫החיים שחייתי לפני המלחמה ובמהלכה‪ .‬חשוב לי‬ ‫מאוד שיידעו מי הייתי ומי היו האנשים סביבי‪ ,‬לא‬ ‫כקורבנות אלא כבני אדם"‪¬ .‬‬

‫שני מסעות נפרדים‪,‬‬ ‫ועוד מסע אחד‬ ‫משותף‪ .‬חווקה פולמן־‬ ‫רבן ואריאל ינאי‬ ‫צילום‪ :‬מישל דוט קום‬

‫חווקה פולמן־רבן‪:‬‬ ‫"היערות בפולין‬ ‫הם דווקא זיכרונות‬ ‫נעימים מהילדות‬ ‫שהיתה לי‪ .‬לפני‬ ‫המלחמה היו לנו‬ ‫חיים טובים‪ ,‬בילינו‬ ‫וטיילנו‪ ,‬והיער‬ ‫מסמל את‬ ‫זה מבחינתי"‬