רחמן

‫"כי מרחמם ינהגם"‬

‫)ליקוטי מוהר"ן תנינא ז'(‬

‫תורה אחרונה שאמר רבנו‪ ,‬ותורה ראשונה שסבא ישראל‬ ‫למד בהתקרבותו לרבנו‪.‬‬ ‫)כתבנו בסגנון מעובד ומקוצר‪ .‬מומלץ לפתוח את הספר "ליקוטי מוהר"ן"‬ ‫וללמוד אותו ככתבו וכלשונו(‬

‫מי שרחמן‪ ,‬הוא יכול להיות מנהיג‪ .‬כי לא כל‬ ‫"רחמנות" היא אמיתית‪ .‬למשל‪ ,‬על רוצחים‬ ‫אסור לרחם‪ ,‬הרחמנות עליהם היא אכזריות‪.‬‬ ‫מי שאינו יודע איך להתנהג עם הרחמנות‪,‬‬ ‫עלול "לרחם" על תינוק וליתן לו בשר‬ ‫המתאים לילד גדול‪ ..‬על‪-‬כן צריך לידע איך‬ ‫להתנהג עם מידת הרחמנות‪ ,‬שעל כל אחד‬ ‫ואחד‪ ,‬צריך לרחם במה שצריך לו‪.‬‬ ‫רחמן כזה הוא רק משה רבנו‪ .‬הוא היה מנהיג‬ ‫ישראל‪ ,‬והוא יהיה המנהיג לעתיד‪ .‬הוא מסר‬ ‫את נפשו בשביל ישראל‪ ,‬והשליך את נפשו‬ ‫מנגד‪ ,‬ולא היה חושש על עצמו כלל‪.‬‬

‫משה רבנו רחמן ומנהיג אמיתי‪ .‬עסק ביישובו‬ ‫של עולם‪ ,‬שיהיה העולם מיושב בבני אדם‪:‬‬ ‫האדם הוא הדעת‪ ,‬ומי שאין לו דעת ‪ -‬אינו מן‬ ‫היישוב ואינו מכונה בשם אדם‪ ,‬הוא בחינת‬ ‫חיה בדמות אדם‪.‬‬ ‫משה היה לו רחמנות‪ ,‬והיה עוסק בישוב‬ ‫העולם‪ ,‬שיהיה העולם מיושב וממולא מבני‬ ‫אדם‪ ,‬בני דעה‪.‬‬ ‫משה פתח לנו את אור הדעת‪ ,‬וגילה לנו‪ ,‬כי‬ ‫יש אלוקים שליט בארץ‪.‬‬ ‫ה"רחמנות" האמיתית‪ :‬מתי שישראל עם‬ ‫קדוש‪ ,‬נופלים בעוונות‪ .‬זהו הרחמנות הגדול‬ ‫מכל סוגי הרחמנות‪ .‬כי כל הייסורים הקשים‬ ‫שיש בעולם‪ ,‬אינם נחשבים כלל כנגד‬ ‫המשאוי הכבד של העוונות‪.‬‬

‫מי שיודע קדושת ישראל מאיזה מקום רוחני‬ ‫הם לקוחים‪ ,‬ויודע את הרוחניות והדקות של‬ ‫ישראל ‪ -‬הוא יודע שישראל הם רחוקים‬ ‫לגמרי מעוון‪ ,‬ואין עוון שייך להם כלל ‪ -‬לפי‬ ‫גודל קדושתם משורשם וגודל דקותם‬ ‫ורוחניותם‪.‬‬ ‫ועל כן כל הייסורים שבעולם אינם נחשבים‬ ‫למשאוי כנגד המשאוי הכבד של העוונות‪.‬‬ ‫זהו עיקר הרחמנות‪ ,‬לרחם על ישראל ‪ -‬עם‬ ‫קדוש‪ ,‬להוציאם מהמשאוי הכבד של העוונות‪.‬‬ ‫ועל‪-‬כן משה‪ ,‬בכל עת שנפלו ישראל באיזה‬ ‫עוון‪ ,‬היה מוסר נפשו עליהם והתפלל בעדם‪.‬‬ ‫כי משה ידע שלפי קדושת ישראל ודקותם ‪-‬‬ ‫הם רחוקים מעוון ואי אפשר להם לישא כלל‬ ‫המשא הכבד של עוון‪.‬‬

‫ובאמת‪ ,‬מהיכן באים לעוונות?‪ ,‬רק על‪-‬ידי‬ ‫שאין דעת – "אין אדם עובר עברה אלא אם‬ ‫כן נכנס בו רוח שטות" )מסכת סוטה ג(‪.‬‬ ‫ואמרו חז"ל‪' :‬אין עני אלא מן הדעת'‬ ‫מ"א(‪ ,‬וצריכים לרחם עליו‪ ,‬להכניס בו דעת‪.‬‬

‫)נדרים‬

‫אפילו כשמגיע זמנו של אדם להסתלק מן‬ ‫העולם‪ ,‬והנשמה עולה ומתדבקת במקום שעולה‬ ‫בעולמות העליונים‪ ,‬עדיין‪ ,‬אין זה התכלית‬ ‫והשלמות שתהיה הנשמה רק דבוקה למעלה‪.‬‬ ‫רק עיקר השלמות של הנשמה היא‪ :‬שבעת‬ ‫שהיא למעלה‪ ,‬שתהיה למטה גם כן‪.‬‬ ‫על‪-‬כן צריך שישאיר אחריו בן או תלמיד‪,‬‬ ‫כדי שיישאר דעתו למטה גם‪-‬כן בעת‬ ‫שנסתלק למעלה‪.‬‬

‫התלמיד מקבל את הדעת של הרב‪ .‬וגם הבן‬ ‫צריך לקבל את דעת אביו‪ ,‬כי בודאי אין זו‬ ‫מעלה כשנשאר בן רשע‪ ,‬אלא להשאיר בן‬ ‫שיהיה בחינת תלמיד גם‪-‬כן‪ ,‬שהבן יקבל‬ ‫ממנו את שכלו ואת דעתו‪.‬‬ ‫עיקר התענוגים והשעשועים של השם יתברך‪:‬‬ ‫רק כשאנחנו מהעולם הזה השפל‪ ,‬נגדל‬ ‫ונקדש את שמו ית'‪.‬‬ ‫יש להשם יתברך מלאכים ושרפים ועולמות‬ ‫עליונים‪ ,‬שעובדים אותו‪ ,‬אבל עיקר התענוג‬ ‫והשעשוע שלו ‪ -‬כאשר עולה למעלה העבודה‬ ‫של העולם השפל הזה‪.‬‬ ‫צריך להשאיר אחריו בן או תלמיד‪ ,‬כדי שיישאר‬ ‫דעתו למטה‪ ,‬שיאיר בבני עולם הזה השפל‪ .‬כי‬ ‫כשנשאר דעתו למטה על‪-‬ידי בן או תלמיד‪,‬‬ ‫נחשב כאלו הוא בעצמו ממש נשאר בעולם‪.‬‬

‫כל אדם יכול לקיים זאת‪ ,‬להעמיד תלמידים‪:‬‬ ‫כששניים מדברים יחד ביראת שמים‪ ,‬אזי‬ ‫כשאחד מאיר לחברו באיזה דיבור‪ ,‬נחשב‬ ‫חברו אצלו בחינת תלמיד‪.‬‬ ‫ולפעמים נעשה להפך‪ :‬כשאחר‪-‬כך הוא‬ ‫מקבל מחברו איזה דיבור‪ ,‬נעשה הוא בבחינת‬ ‫תלמיד לגבי חברו‪.‬‬

‫צריך כל אדם להשתדל לעסוק ביישובו של‬ ‫עולם‪ ,‬שיהיה העולם ממולא מבני אדם‪ ,‬כמו‬ ‫שכתוב )בראשית א(‪" :‬ומלאו את הארץ"‪.‬‬ ‫עיקר ישוב העולם‪ :‬כשהעולם ממולא מבני‬ ‫אדם‪ ,‬מבני דעה‪ ,‬שמי שאין בו דעת‪ ,‬אינו‬ ‫אדם כלל‪.‬‬

‫כמו שהאדם‪-‬מצווה להעמיד בנים בעולם‪,‬‬ ‫בשביל קיום העולם‪ ,‬כן הוא מצווה להכניס‬ ‫דעת ויראת שמים בבניו‪ ,‬ובתלמידים‪.‬‬ ‫זה עיקר המצווה‪ ,‬שמצווה להעמיד תולדות‬ ‫לקיום העולם‪ .‬ממין בני אדם דוקא‪ ,‬ולא מין‬ ‫בהמות וחיות בדמות אדם‪.‬‬ ‫צריך כל אחד לעסוק בזה ‪ -‬להכניס דעת‬ ‫ויראת שמים בחברו‪ ,‬שעל‪-‬ידי‪-‬זה נעשה‬ ‫חברו בחינת תלמיד אצלו‪ .‬ואזי כשימלאו ימיו‬ ‫ויגיע זמן הסתלקותו מן העולם‪ ,‬הוא יתלבש‬ ‫בזה הדיבור שהכניס בחברו‪ ,‬ויהיה נחשב‬ ‫כאילו הוא בעצמו ממש קיים בזה העולם‪.‬‬ ‫עיקר הוא הדעת‪ ,‬וכשנשאר הדעת אחריו‪,‬‬ ‫על‪-‬ידי בן או תלמיד‪ ,‬נחשב כאילו הוא ממש‬ ‫נשאר קיים בעולם‪.‬‬

‫עיקר ההשארה והחליפות שנשאר מן האדם‬ ‫אחריו‪ :‬מה שהיה מדבר חכמה ותבונה עם‬ ‫חברו והכניס בו דעת אמת ויראת שמים‪ .‬כי‬ ‫זה עיקר החליפות וההשארה שנשאר ממנו‬ ‫בזה העולם‪.‬‬ ‫אמרו רבותינו ז"ל )סנהדרין צ"ט‪" :(:‬כל המלמד‬ ‫בן חברו תורה‪ ,‬כאלו עשאו"‪ ,‬כי נחשב כאלו‬ ‫עשה את הגוף של התלמיד‪ .‬כי מקודם לא‬ ‫היה נקרא בשם אדם כלל‪ ,‬מאחר שלא היה‬ ‫בו דעת והוא היה רק בדמות של אדם‪ .‬נמצא‪,‬‬ ‫שעל ידי שהכניס בו דעת‪ ,‬על‪-‬ידי‪-‬זה נעשה‬ ‫אדם‪ ,‬על‪-‬כן נחשב כאלו עשאו ממש‪ ,‬על‪-‬כן‬ ‫גם התלמיד הוא בחינת בן‪.‬‬

‫מי שרוצה לדבר עם חברו ביראת שמים‪ ,‬צריך‬ ‫שיהיה לו בעצמו יראת שמים‪ .‬כדי שיהיו דבריו‬ ‫נשמעים אצל חברו‪ ,‬כמו שאמרו ז"ל )ברכות ו‪:(:‬‬ ‫"כל מי שיש בו יראת שמים‪ ,‬דבריו נשמעים"‬ ‫גם כדי שיתקיימו דבריו אצל חברו‪ ,‬כי‬ ‫לפעמים מדבר אחד עם חברו‪ ,‬ותכף ומיד‬ ‫עובר והולך הדיבור מהלב של חברו‪ ,‬ואינו‬ ‫מתקיים אצלו כלל‪.‬‬ ‫על‪ -‬כן צריך יראת שמים‪ ,‬כי "מי שיראת חטאו‬ ‫קודמת לחכמתו‪ ,‬חכמתו מתקיימת" )אבות פרק‬ ‫ג(‪ ,‬היינו שיש קיום לדבריו אצל חברו‪.‬‬ ‫כשאין נשאר דעתו אחריו‪ ,‬אחרי הסתלקותו‬ ‫מהעולם )ע"י בן או תלמיד(‪ ,‬זה סימן שלא היה ירא‬ ‫אלקים‪ ,‬כי על‪-‬ידי יראה נשאר דעתו אחריו‪.‬‬

‫על‪-‬ידי שעוסקים לדבר אחד עם חברו‪,‬‬ ‫להכניס דעת ויראת שמים ולהעמיד תלמידים‪,‬‬ ‫על‪-‬ידי‪-‬זה נכנסין "אורות המקיפים"‪ - .‬שזוכה‬ ‫להבין ולידע‪ ,‬מה שלא הבין וידע מתחילה‪.‬‬ ‫מה שאדם מבין ומשיג בשכלו זה בחינת‬ ‫"פנימי"‪ ,‬כי זה השכל נכנס לתוך שכלו‪ .‬אבל‬ ‫מה שאין יכול לכנס לתוך שכלו‪ ,‬שאי אפשר‬ ‫לו להבין‪ ,‬זה בחינת "מקיפים"‪ .‬כי זה הדבר‬ ‫מקיף סביבות שכלו‪ ,‬ואי אפשר לו להכניסו‬ ‫בפנים בתוך שכלו‪ ,‬שאי אפשר לו להבין‬ ‫זאת‪ ,‬מחמת שהוא בחינת מקיף אצלו‪.‬‬ ‫כשעוסק לדבר עם בני אדם‪ ,‬ומכניס בהם‬ ‫דעתו‪ ,‬נמצא ש"נתרוקן" מוחו מהשכל והדעת‬ ‫שהיה לו‪ ,‬ואזי נכנס השכל ה"מקיף" לפנים‪ .‬כי‬ ‫על ידי שנתרוקן שכלו כשהכניס דעתו‬ ‫בחברו‪ ,‬על‪-‬ידי‪-‬זה נכנס המקיף לפנים‪ .‬וזוכה‬ ‫להבין מה שלא היה יכול להבין מתחילה‪.‬‬

‫ויש כמה בחינות במקיפים‪ :‬כי מה ש"מקיף"‬ ‫לזה‪ ,‬הוא בחינת "פנימי" אצל חברו‪ ,‬שהוא‬ ‫במדרגה למעלה ממנו‪ ,‬וכן למעלה מעלה‪.‬‬ ‫ויש שכל‪ ,‬שהוא בחינת "מקיף" לזה‪ ,‬ואצל אחר‬ ‫זה השכל הוא נמוך אפילו מבחינת "פנימי"‪,‬‬ ‫מחמת שהוא במדרגה גבוהה ממנו הרבה‪.‬‬ ‫ועל‪ -‬ידי שמדבר אחד עם חברו ביראת‬ ‫שמים ומכניס בו דעתו‪ ,‬על‪-‬ידי‪-‬זה נכנס‬ ‫מקיף שלו לפנים‪ .‬וכן למעלה מעלה ‪ -‬שכל‬ ‫אחד לפי בחינתו ומדרגתו נכנס מקיף שלו‬ ‫לפנים‪ ,‬על‪-‬ידי שמדבר עם חברו ותלמידו‬ ‫ומכניס בו דעתו‪.‬‬

‫למעלה מן הכל‪ ,‬המקיפים העליונים של חכם‬ ‫הדור‪ ,‬שהוא הרבי שבדור‪.‬‬ ‫על‪-‬ידי שזה הרבי והחכם שבדור עוסק לדבר‬ ‫עם תלמידיו ומכניס בהם דעתו‪ ,‬על‪-‬ידי‪-‬זה‬ ‫נכנסים אליו המקיפים שלו לפנים‪.‬‬ ‫המקיפים של הרבי והחכם שבדור‪ ,‬הם בחינת‬ ‫אריכות ימים ושנים‪ ,‬כי המקיפים שלו הם‬ ‫בחינת עולם הבא‪ ,‬שהוא יום שכלו ארוך‪.‬‬ ‫כי שם‪ ,‬בעולם הבא‪ ,‬הוא למעלה מהזמן‪.‬‬ ‫כל הזמן של כל העולם הזה כולו‪ ,‬מה שהיה‬ ‫ומה שיהיה‪ ,‬הוא כולו אין ואפס נגד יום אחד‪,‬‬ ‫ואפילו נגד רגע אחת של עולם הבא‪ ,‬שהוא‬ ‫יום שכלו ארוך‪ ,‬ושם אין שום זמן‪ ,‬כי הוא‬ ‫בחינת למעלה מהזמן‪.‬‬

‫סדר הזמנים שיש בעולם הבא‪ ,‬הם בחינת‬ ‫ההשגות של המקיפים‪ .‬שיש מקיפים שהם‬ ‫בחינת ימים‪ ,‬ויש מקיפים שהם בחינת שנים‪.‬‬ ‫ואלו המקיפים שיש שם‪ ,‬הם בחינת סדר‬ ‫הזמנים שם‪.‬‬ ‫השגות מקיפים הללו‪ ,‬זה עיקר התענוג‬ ‫והשעשוע של עולם הבא‪ ,‬אשרי הזוכה להשיגם‪.‬‬ ‫"המקיפים"‪ ,‬שהם בחינת שעשוע עולם הבא‪,‬‬ ‫הם רוב טוב הצפון וטמון וסתום מעין כל‪.‬‬ ‫בחינת‪" :‬מה חמית מה פשפשת"‪ ,‬בחינת‬ ‫"תכלית הידיעה אשר לא נדע"‪.‬‬ ‫זה בחינת "שפע הכתר"‪ ,‬כי כתר הוא בחינת‬ ‫מקיף‪.‬‬

‫הצדיק החכם שזכה לשכל המקיף של העולם‬ ‫הבא‪) ,‬להמקיפים שהם בחינת שפע הכתר(‪ ,‬הוא‬ ‫צריך שיהיה לו בחינת "כל"‪:‬‬ ‫כלומר‪ ,‬בחינת )דברי‪-‬הימים‪-‬א כ"ט(‪" :‬כי כל‬ ‫בשמים ובארץ"‪ ,‬שיהיה אוחז ומקיים שני‬ ‫העולמות ‪ -‬עולם העליון ועולם התחתון‪) ,‬שהם‬ ‫בחינת שמים וארץ(‪ .‬לקיים את כל אחד ואחד‬ ‫בבחינתו‪.‬‬ ‫כי יש "דרי מעלה" ויש "דרי מטה"‪ .‬וצריך‬ ‫הצדיק להראות ל"דרי מעלה"‪ ,‬שאינם יודעים‬ ‫כלל בידיעתו יתברך‪ .‬ולהפך‪ :‬צריך להראות‬ ‫"לדרי מטה"‪ ,‬שאדרבא‪" ,‬מלא כל הארץ‬ ‫כבודו" )ישעיה ו(‪.‬‬ ‫כי יש "שוכני עפר"‪ ,‬שהם בני‪-‬אדם המונחים‬ ‫במדרגה התחתונה‪ ,‬ונדמה להם שהם רחוקים‬ ‫מאוד מהשם יתברך‪ ,‬וצריך הצדיק לעוררם‬ ‫ולהקיצם‪ ,‬בבחינת )שם כ"ו(‪" :‬הקיצו ורננו שכני‬

‫עפר"‪ ,‬לגלות להם שהשם עמם‪ ,‬ושהם סמוכים‬ ‫אליו יתברך‪ ,‬כי "מלא כל הארץ כבודו"‪.‬‬ ‫לחזקם ולעוררם‪ ,‬שלא יהיו מייאשים את‬ ‫עצמם‪ ,‬להאיר להם ‪ -‬שעדיין הם אצל השם‬ ‫יתברך וקרובים אליו‪ ,‬כי "מלא כל הארץ‬ ‫כבודו"‪.‬‬ ‫והכלל‪ :‬הצדיק‪ ,‬עיקר שלמותו‪ ,‬כשיש לו שני‬ ‫הבחינות הנ"ל‪ ,‬דהיינו שידע איך לדבר‬ ‫וללמד ולהאיר בכל אחד ואחד‪ ,‬ב"דרי מעלה"‬ ‫ו"דרי מטה"‪) ,‬בעליונים ובתחתונים‪ ,‬בשמים ובארץ‪,‬‬ ‫שהם בחינת גדולים וקטנים‪(.‬‬

‫שלהגדולים במעלה‪ ,‬בני עליה‪ ,‬בחינת דרי‬ ‫מעלה‪ ,‬צריך שיהיה כח להצדיק להראות‬ ‫ולגלות להם‪ ,‬שעדיין אינם יודעים כלל מהשם‬ ‫יתברך‪ ,‬בחינת‪" :‬מה חמית מה פשפשת"‪ .‬וזה‬ ‫הלימוד וההשגה הוא צריך להאיר ולהכניס‬ ‫בהגדולים במעלה‪ ,‬שהם בחינת דרי מעלה‬

‫ולהפך‪ ,‬יש בני‪-‬אדם שמונחים במדרגה‬ ‫התחתונה מאוד‪ ,‬עד שהיו מייאשים את עצמן‬ ‫לגמרי ח"ו‪ ,‬כי נדמה להם שהם רחוקים מאוד‬ ‫מהשם יתברך‪ ,‬וכבר אבד נצחם ותוחלתם‬ ‫מהשם ‪ -‬צריך הצדיק שיהיה לו כח לעוררם‬ ‫ולהקיצם‪ ,‬שלא יהיו מייאשים עצמן בשום‬ ‫אופן בעולם‪ ,‬יהיה איך שיהיה‪ ,‬ולהראות להם‬ ‫ולהאיר בהם‪ ,‬כי עדיין השם עמם ואצלם‬ ‫וקרוב להם‪ ,‬ואפילו בתוך הארץ ממש‪ ,‬אפילו‬ ‫אם נפל לשאול תחתיות‪ ,‬חס ושלום‪ ,‬אף‪-‬על‪-‬‬ ‫פי‪-‬כן שם דייקא נמצא כבודו יתברך‪ ,‬כי‬ ‫"מלא כל הארץ כבודו"‬