מצולמת :הלנה” ,עלית פריז“ ,איפור ושיער :נירית הירשמן” ,לנקום“ ,שמלה :שרון ברונשר,גרבונים :ג‘ספרד יורקביץ‘ ,תודה לנועה נוז‘יק על העזרה במדור הקודם
אופנה נערה בהשראה
מעין גולדמן /צילום עמית ישראלי
1
באמונה לא שלמה
מי את רוצה להיות היום? מעין גולדמן על חוסר הביטחון שמתחת לפאסון ”והיא הרי מכירה ,יותר מהרבה אנשים, כמה שבריריות ופגיעות מפרפרות בשאלות הפשוטות ,הכמו אגביות’ ,מה דעתך?‘ ,או ’זה נראה לך בסדר?‘ ,או ’נכון שזה רעיון ממש ,אבל ממש ,דבילי ,אורה?‘“ )”אשה בורחת מבשורה“ ,דויד גרוסמן(
2
3
ועוד שלוש
שלא יודעות את ערכן ,עד כמה שזה מפתיע .1פנלופה קרוז ,שהודתה שהיא חסרת ביטחון לגבי המשחק שלה ובטוחה שתפוטר מכל סרט שבו היא משתתפת. .2מייגן פוקס ,שהצהירה שאינה מסוגלת להביט במראה מרוב סקפטיות לגבי המראה שלה. .3טיילור סוויפט ,שקראה טוקבק שאמר שיש לה עיניים קטנות ומאז היא מתעבת אותן.
קל לטעות ולחשוב שלכל אחת שעומדת מאחורינו בתור ,כשהיא משוחחת בטלפון וצוחקת ומניפה הצדה את שערה היפה, יש בפנים משהו בטוח ,שלם ויציב ,שיודע את ערכו ולא יוכל להיפרם במשיכת החוט הקטנה ביותר .משהו שמזכיר לה כל הזמן שהיא באמת שם ,שהיא שווה משהו ושהיא לא פחות מאף אחת אחרת .משהו שלוחש לה שאם חושבים על זה ,אז בסך הכל היא
אותה למציאות כשכל מה שהיא יודעת או לא יודעת על עצמה מתנדף .היא אומרת ”השיער שלי מגעיל היום“ ,או ”אוף, העור שלי לא נראה טוב“ או ”פעם הייתי יודעת איך לעשות את זה“ ,או ”טוב ,אין ספק שאני פשוט כישלון זוגי/קרייריסטי/ ארגוני/יצירתי“ ,או ”אני שולחת לך, תקראי ותגידי לי מה את חושבת ,זה לא יצא משהו“ -והמשפטים חולפים לידינו כאסופת מילים טריוויאליות ,אוזנינו מסרבות לשמוע את התחינה המזמזמת מתחתיהם ,וכשכל כך הרבה אנשים ,תאגידי ענק וגם רובנו מתפרנסים מהפוטנציאל הכלכלי שטמון בספקות שמובעים במשפטים האלו ממש ,איש לא טורח לתת למי שאומרת אותם סטירה ואז חיבוק,
היא אומרת ”השיער שלי מגעיל היום“ ,או ”פעם הייתי יודעת איך לעשות את זה“, המשפטים חולפים לידינו ,ואוזנינו מסרבות לשמוע את התחינה המזמזמת מתחתיהם .איש לא טורח לתת למי שאומרת אותם סטירה ואז חיבוק ,ולשכנע אותה אחרת ממש בסדר גמור ואף למעלה מכך ,ואכן כן -היא יפה מספיק ,חכמה מספיק ,טובה מספיק .לא תתארו לעצמכן שאם תציעו לה מסטיק היא תהיה בטוחה שזה בגלל שיש לה ריח רע מהפה ,ושאם תגידו לה שכיף לפגוש אותה היא תשאל את עצמה ”מעניין למה הם אומרים את זה .בטח רואים עלי שאני במצב רוח רע“. נדמה לנו שלכל אחת שמתלבטת מה ללבוש בבוקר ,שנכנסת לפגישה במקום חדש ,שמסתכלת על עצמה במראה, שמבקשת קבלה מנהג המונית ,שמספרת בדיחה ומקווה שיצחקו ,שמודדת נעליים בחנות ,שמנסה שבוויכוח יישמע הצד שלה, ששואלת ”זה יפה או מכוער?“ ,שכותבת אס.אם.אס אוהב לחברה ,שמספרת על חלום שהיה לה -יש בתוכה דבר מה איתן מספיק כדי להעמיד אותה במקום ,ולהחזיר
ולשכנע אותה אחרת. אבל האמינו לי שאצל כל אחת כזאת, אותם קצוות פרומים של תחושת ערך עצמי מפרכסים להם לכל עבר ,כמו הראשים הקטנים של הצמח הטורף ששר ”האכל אותי ,סימור“ במיוזיקל ”חנות קטנה ומטריפה“ ,פוערים פיות שקופים ומשתוקקים ,ומבקשים בכל משפט ,מחווה, מבט ומעשה שייתנו להם אישור .כאילו אין פעולה או רצף של מילים שנעדרים את הסאבטקסט” :אני בסדר? אתם אוהבים אותי? אני שווה משהו בכלל?“. כאילו אם מישהו יאמר שזאת חולצה יפה ,אז מה שמתחת יפסיק לרגע לרעוד. כאילו שאם יחייכו מהסיפור שלה על הפדיחה ההיא בתאילנד ,ייאספו כל החוטים הפרומים יחדיו ותתקבל אשה שלמה ,יציבה ובטוחה.
131