סיפור חיי מאת אביבה סנה צימרמן
אביבה סנה צימרמן
סיפור חיי
תמלול ועריכה :ג’ודי גרנות-אבי-דרורי עיצוב :זהר ועופר שפירא
פתח דבר
פתח דבר
לתיכון ט’ וסיימת אותו יפה .גם אתה אריקי ,אחרי שנתיים מוצלחות ותוססות בחברת הנוער של קיבוץ בארי ,ביקשת לחזור והגעת לאותו בית ספר ,תיכון ט’ ,וסיימת אותו בהצלחה .לשמחתי הרבה שניכם הייתם בצופי “צבר” וחיי החברה שלכם היו בעיני חיוביים ופוריים מאד. השירות הצבאי שלך אוריתי היה נחמד .שרתת ביפו ויום-יום היית בבית ,ואילו אתה אריקי’לה, בחרת בקריירה צבאית ארוכת ומוצלחת מאד ,אותה משכת עד היותך בן - 43עת סיימת בדרגת סגן-אלוף כמפקד בסיס טירה. את אהבתך הגדולה מצאת אוריתי ביד אליהו, ממש מעבר לכביש .יאיר החמוד והמוכשר מצא חן בעינינו מיד עם ביקורו הראשון בביתנו .עדין, יפה ואוהב ספר .לאחר חברות יפה נישאתם בשעה טובה .ברכתם אותי בהפרש של כשנה בשני נכדים מקסימים ,יפים ומוצלחים :מאורי הבכור וזוזול’ה הצעיר .ילדיכם ממלאים את כל משאבי הנפש וזוכים באהבתנו הגדולה כל השנים ועד בכלל .ברכתי לכם יקירי שתצליחו בכל מעשיהם ,בבריאות מצוינת לשמחת ההורים וכל המשפחה. ואתה אריקיל’ה ,תוך כדי שירות בצבא ,התחתנת עם יעל קוגל ונולדו לכם שני נכדינו המקסימים הנוספים :בן ובת -טלי ומיכלי ,יפים ומוצלחים בלי עין הרע .דרך נישואיך הראשונים לא צלחה .אחרי 14 שנים התגרשת מיעל ,וכיום אתה נשוי באושר ליעלי החדשה ,מקסימה וחמודה ,שהביאה אלינו גם את שני ילדיה הנפלאים והמתוקים גיא ומאי -וכולכם ביחד חיים בהרמוניה ובחדווה ,לשמחת ההורים והמשפחה. גאיל’ה ומאיהל’ה ,שני המלאכים שאני כל כך אוהבת, עזרתם לנו לעבור את התקופה הקשה בקלות ובשמחה .אני מאד מקווה שגם אנחנו תרמנו את חלקנו וסייענו לכם לעבור את המשבר שלכם בצורה קלה יותר .תהיו לנו בריאים והצליחו בכל מעשיכם. כולכם יודעים עד כמה עמוקה בי מורשת הדורות לשורשי וחיה אותם ,אז אתחיל ַ ועד כמה אני מודעת בהם -בבחינת “דע מאין באת”.
פתח דבר | 6
פתח דבר לקראת הגיעי לגבורות פניתם אלי ,ילדי ונכדי, וביקשתם שאגולל את סיפור חיי .לא ידעתי במה להתחיל .המשימה לשחזר חיים ארוכים עם סיפורי ילדות ,בחרות ובגרות איננה קלה .מאחר ואינני מושכת בעט סופרים ,אז סלחו לי ילדי וקוראי על ניסיוני להעביר כאן את תחושותיי ,ורק אומר שלכבוד תחשב לי המשימה. ראשית דבר ,המון תודה וחיבוקים חמים לכם ילדי היקרים אורי’לה ואריקי שנקלעתם בצעירותכם למצב קשה ,כשהתייתמתם באחת מאביכם האהוב והאוהב מאיר ז”ל .ממצב כלכלי שופע ואיתן שהיה לפני מותו עברנו למצב כלכלי חמור מאד עת איבדנו את כל רכושנו ואת ביתנו ,ונשארנו ללא פרנסה .תודה לכם על ההבנה ,על הבגרות וההתחשבות שהפגנתם במצב העצוב והקשה .לא ביקשתם ולא דרשתם לעצמכם דבר .המשכתם בלימודים ולא התלוננתם, הייתם ממושמעים וטובים .כל העושר והטוב באזור מגוריכם – רמת-חן -לא השפיע עליכם ,ובצניעותכם לא דרשתם לבוש והנעלה כמו לחברים הרבים שסבבו אתכם .את כל יהבי שמתי על כך שתמשיכו ללמוד, תסיימו תיכון ותעמדו איתן על רגליכם .סבא יוסף וסבתא פרידה ,הורי היקרים ,נחלצו מיד לעזרתנו. הם עברו לגור אצלנו במשך שנה ותרמו רבות למצב הכלכלי וליציבות המשפחה ,ובכך הקלו עלינו את שגרת אותם הימים הקשים ויכולנו להמשיך ולצפות לימי טובים יותר. עם חזרתי לעבודה בעיריית תל-אביב השתפר מצבנו ועל כך עוד ארחיב את הדיבור .היותי עובדת עיריית תל-אביב פתח בפני אפשרויות כלכליות ששיפרו את מצבנו והקלו עלי מאד .בשנת 1971 נזדמנה לי קניית דירה צנועה ביד אליהו .עיריית תל-אביב בנתה שם לזוגות צעירים ,נשארו מספר דירות שלא נמכרו ואחת כזו הוצעה לי .קניתי אותה ברגשות מעורבים ובתחושה של “אין ברירה” .אלו היו גם התחושות שליוו אותנו במעבר מרמת-חן ליד אליהו .כעובדת עיריית תל-אביב ,קבלתי גם הנחה גדולה ללימודי התיכון וכך את ,אורית’לה ,התקבלת
יוסף שטרן ,חלוץ1920 .
פתח דבר | 8
אבי – סבא (רבא) יוסף שטרן
נולד בשלהי המאה ה ,19-בשנת ,1895בעיר פייטריקוב ,הממוקמת פחות או יותר במרכז פולין, לא הרחק מלודז’ .המשפחה הייתה אמידה ומשכילה והביאה לעולם שבעה ילדים. סבא היה עלם חמודות ,גבר יפה תואר ,ברוך מעלות וכישרונות :אציל נפש ,ספורטאי מצטיין ,חרוץ, מוזיקלי ומשכיל .הצטיינותו בספורט באה לביטוי על המקביליות באגודת “מכבי” והוא זכה כמה פעמים במקום ראשון .כישרונו המוזיקלי התבטא בנגינה על כינור ועל מנדולינה והוא נהנה מאד לנגן בתזמורת המנדולינות שבעיר .סבא היה בוגר הגימנסיה העברית בעירו ,את השכלתו האקדמית הוא רכש בסמינר למורים ובלימודים בשעות הערב באוניברסיטה .הוא שקד על הרחבת השכלתו ולא הפסיק ללמוד .סבא
שימש כמורה לספרות ,להיסטוריה פולנית ולשפה העברית בבית הספר התיכון בעירו .בארץ פגשתי שתי תלמידות שלו ששאלו אותי“ :מה ,את הבת של המורה יוסף שטרן? היינו יושבות בשיעורים שלו ומביטות בו בהערצה ,איזה גבר ...כל כך יפה הוא היה”. סבא הגיע ארצה בהיותו בן ,24בחור של משי, וחלוץ נלהב .הוא התיישב בצמח ,לחופי הכינרת, הצטרף ל”גדוד העבודה” ונכנס במרץ רב לחיים הקשים של החלוצים בארץ .הוא השתתף בסלילת הכביש המפורסם “צמח-טבריה” ,חלה בקדחת רציאנה (קדחת חוזרת) אבל חוסנו ובריאותו עזרו ַ ֶט לו להתגבר על המחלה הקשה והמתישה הזו ואצלו היא לא חזרה ,אולי גם בגלל שעבר מקום ,אל סמוך לים. אבי עבד בבנין ,בתחילה כפועל ולאחר זמן מה הפך לקבלן-שלד .הוא בנה מחנות עבור הצבא הבריטי ,בסרפנד ובחאן יונס ,בנה רבים מבתיה של השכונה “שׂרונה” שלימים הפכה ל”קריה” ,בנה את קולנוע “מגדלור” שממול מוגרבי .הוא גר כל השנים בתל-אביב ובנה אותה כשישים שנה .סבא ראה בעבודתו בבניין יצירת מופת והיה שותף פעיל בבניין הארץ .הוא אהב מאד את עבודתו. סבא היה אדם ישר ונעים הליכות ,למרות עבודתו הקשה נראה תמיד צעיר מכפי גילו .אבא (סבא רבא) יוסף נפטר בגיל ,90אוהב ואהוב על כולנו .יהי זכרו ברוך!
אמי – סבתא (רבתא) פרידה שטרן בלי שבצפון מערב נולדה בשנת ,1897בעיר ַש ִ ליטא .היא הייתה יתומה מאם כבר בגיל צעיר .סבתא עלתה לארץ בשנת 1921כחלוצה נלהבת והצטרפה לסבא יוסף שהתיישב אז בגליל .היא הייתה אשת חייל אמיתית ,חכמה ונבונה מאד ,מוכשרת וטובת לב מאין כמוה .חילקה את זמנה גם למען הציבור .היא שימשה דוגמא אישית בהליכותיה ובמעשיה ,וברוח זאת חינכה את חמשת ילדיה .באהבתה הגדולה לסבא יוסף ולילדיה יכלה להתגבר על המצוקות הכלכליות הקשות ששררו אז בארץ והשתדלה לא להחסיר מילדיה דבר הן בחיי היום-יום והן בלימודים. אמא (סבתא רבתא) פרידה חלתה בסוכרת ונפטרה בגיל .80יהי זכרה ברוך!
פתח דבר | 10
פרידה שטרן ,לפני עלייתה ארצה1917 .
היא לו והוא לה
הורי הכירו בפולין ,מספר שנים לפני עלייתם ארצה .הם התאהבו ונקשרו זה בנפשה של זו ,למרות הביקורת של אחיותיו המתנשאות של אבי כי ראוי לו לקחת אשה משכילה יותר מאמי“ .הנסיך” -כך כונה אבי בפי המשפחה והחברים .לא עזרו ניסיונות השכנוע וההערות למיניהן והאהבה בין הורי פרחה והתעצמה .סבתא שרה ,אמו של אבי ,אהבה מאד את כלתה המיועדת פרידה ,כי היא הייתה יפה, חכמה ,מוכשרת ומסורה למשפחה ,ותמיד עזרה לסבתא שרה במטבח ,הפליאה בכישרון התפירה שלה עת תפרה כובעים אופנתיים ושמלות לאחיות. סבתא שרה נתנה את ידה ואת ברכתה לשידוך, העניקה לפרידה מתנות יפות ויקרות ,אותן עונדות בנות המשפחה ליופי ולחן עד היום .חבל שלא זכינו להכיר אותה בחיינו ,כי היא נספתה בשואה. לאחר מותו של אבי ,עת עברנו על ניירותיו ,מצאנו שתי נובלות כתובות בפולנית שהוא הקדיש לאהובתו פרידה עוד בטרם נישאו .למדנו מהורי אהבה מהי ואימצנו את סגנונה. דרכיהם נפרדו לשנה בעת שאבי נסע לפלשתינה מאימת הגיוס לצבא הפולני ואמי נסעה להונגריה, בגלל המחסור והרעב ששררו בפולין .הם נפגשו שוב ב”פלשתינה” ,פה בארץ ישראל ,שנה אחרי עלייתו ארצה ב .1920 את בואו ארצה ,ובעצם את חייו ,חייב אבא לאמא, שלא נתנה לו מנוח ,הפצירה ,ולא הרפתה“ :סע לארץ ניצל ובני ישראל ,אין יותר מה לעשות בפולין” .הוא ַ משפחתו שלא עשו כן נספו בשואה הנוראה.
פתח דבר | 12
הורי עם אחותי הבכורה יונה1929 .
יוסף שטרן (ראשון מימין למעלה) ביחד עם חברות חלוצים שהגיעו יחדיו מפולין1920 .
יוסף שטרן (מימין)בסלילת כביש טבריה -צמח1921 .
פתח דבר | 14
אמי פרידה בהונגריה1919 .
פתח דבר | 16
אבא של מאיר – סבא (רבא) שלמה סנה
שלמה סנה הכהן (במרכז) כתלמיד ישיבה במונקאץ’ .תרפ”א
נולד בתחילת המאה ה ,20-בשנת ,1900בעיר מונקץ’ בצ’כוסלובקיה – שהייתה האיחוד של מה שהיום הוא שתי מדינות נפרדות :צ’כיה וסלובקיה .הוא למד בישיבה ולימד גמרא ב”גימנסיה העברית” בשפה העברית ,והמשיך בלימודים גבוהים בפילוסופיה של היהדות. ב 1935הוא עלה ארצה כציוני נלהב .הוא השתייך לצמרת “תנועת המזרחי” ובתור שכזה נשלח כציר לקונגרס הציוני האחרון בבזל ,מה שמראה על ההוקרה הגדולה לה הוא זכה .שבעה ילדים נולדו לו ואת כולם הוא חינך ברוח היהדות ובאהבה גדולה. הוא דאג מאד להשכלתם ,ולמוכשרים ביניהם הוא איפשר לימודים אקדמאיים. סבא שלמה היה איש נאור ,רהוט ורחב אופקים מעין כמוהו .הוא היה מרשים בהופעתו ונערץ על הבריות .היה תמיד מעניין מאד לשהות במחיצתו, להאזין לדבריו ולדעותיו ולהתבשם מהם .סבא (רבא) סבל ממחלת כליות .המחלה התגברה ,הכליות כשלו ובגיל 62נפרדנו ממנו לעולמים .יהיה זכרו ברוך!
אמא של מאיר – סבתא (רבתא) גיטה סנה סבתא גיטה נולדה בצ’כוסלובקיה בשנת 1900 בכפר צ’ירץ’ .היא הייתה דתית מאד ,צנועה וצדקת גמורה .סבתא הייתה דמות הפוכה מסבא שלמה .אם סבא היה איש העולם הגדול ,אוהב קידמה ומשכיל מאד – סבתא גיטה הייתה עסוקה כל כולה ורובה בגידול וחינוך ילדיה לערכים יהודיים ,ועשתה זאת במסירת גדולה .על שכמותה נאמר “כל כבודה בת מלך פנימה” ,היא גידלה לתפארת את שבעת ילדיה. לצערה הגדול כולם התפקרו – חזרו בשאלה ,למדו, השכילו והתקדמו בחייהם ,פרט לבן אחד שנשאר דתי מאד. החינוך המסורתי שקיבלו בבית ניכר באיכותו הגבוהה לאורך כל החיים .אהבנו מאד את סבתא גיטה וכיבדנו את רצונה .היא נפטרה בגיל .78 יהי זכרה ברוך!
גיטה סנה עם בעלה שלמה בחצר ביתם בתל אביב1950 .
פתח דבר | 18
פתח דבר | 20
מאיר ואני בחתונה1954 .
אבא (סבא) – מאיר סנה נולד בשנת 1926בצ’כוסלוביקה בכפר צ’ירץ’. בהיותו בן תשע הוא עלה ארצה עם אביו ואחותו שרה .אבא ,שגדל בבית דתי ,היה “תלמיד חכם” ומוריו בישיבה התיכונית בה למד אמרו עליו שהוא “בֹור סּוד שאינו מאבד טיפה” .בגיל 16כבר אחז בידו תעודת בגרות בהצטיינות .בבית שבו גדל עם ששת אחיו שררה מצוקה כלכלית שחייבה את אבא לצאת לעבודה מגיל צעיר .סבא שלמה למד ליטוש יהלומים בבלגיה והכניס את אבא לעולם הזה ,בו עבר אבא במו ידיו את כל שלבי עיבוד היהלומים וליטושם .הוא התפתח מאד בענף ועשה בו חייל, עת הפך לבעל מפעל גדול לליטוש יהלומים. ברוח אותם הימים התגייס אבא בגיל 16ל”הגנה” ושירת בה עד ,1948עת פרצה מלחמת השחרור. הוא הוצב בחטיבת “גבעתי” ולחם בחזית הדרום בקרבות רבים ומרים .אבא זכה ל”ציון לשבח” על גבורתו כשחילץ פצועים תחת אש תופת ותוך סיכון חייו. אבא מאיר ,אישי הראשון ,ואביהם הגאה והאוהב של אורית ואריאל ,היה גבר נאה ומרשים בהופעתו, טוב לב מאין כמוהו ונעים הליכות .כאביו לפניו, הוא היה אוהב ספר ,איש חברה מעניין ומרתק ומרכז חברתי .אהבתי אותו מאד ,וחבל שהוא לא זכה לחיים ארוכים .הוא נפטר מהתקף לב בגיל 42 שנים .יהי זכרו ברוך!
מאיר ואחותו שרה
מאיר בחופשה מהצבא1948 .
אני ומשפחתי
אני ומשפחתי
תמונה עם כל ילדי המשפחה .פורים 1934
הוריי ,אחי דוד ,אחיותיי שולה ויונה
אירופאים .כל תל-אביב של אותה התקופה הייתה מוקפת בפרדסים ,וכמוה גם שכונת שפירא .ליד ביתנו עבר כביש צר מכורכר ואחריו ,מעבר לכביש, השתרע לו פרדס ענק .הפועלים הערבים שעבדו כל היום בפרדס הפחידו מאד את אמי שהייתה כל היום בבית לבד עם ילדיה הקטנים והרכים והדאגה לשלומנו העכירה עליה את ימיה לא פעם. אחרי שנתיים החליטו הורי לעבור משם לעבר תל-אביב משאת נפשם .נהוג היה אז לשכור דירה שבה חולקים עם שכנים נוספים את השירותים ואת המטבח .מאחר והיינו משפחה “גדולה” סרבו בעלי הבתים להשכיר לנו דירה ונאלצו לעבור לשכונה אחרת .הפעם קבעו הורי את ביתם בשכונת “גבעת משה” (“קריית שלום” של היום) ,הנמצאת מזרחית לשכונת שפירא .צחוק הגורל זימן אותנו שוב לפרדסים ,שהפעם הקיפו את השכונה בצורת האות ‘ח’.
אני ומשפחתי | 24
אני ומשפחתי
הורי ,זוג חלוצים אוהבים ,נישאו בנוה צדק כשאמי הגיעה ארצה ,שנה אחרי אבי ,והצטרפה אליו .את מעונם הראשון הם קבעו בבית ערבי ביפו העתיקה, היכן שיחסי השכנות היו מצוינים ,ושם נולדו להם שלושת ילדיהם הראשונים -שתי בנות ובן :יונה, שולה ודוד. ב 1929פרצו ברחבי הארץ מאורעות תרפ”ט האלימות ,והורי ברחו מיפו ,שהייתה מאוכלסת עם המון ערבים ,ועברו לגור בשכונת נווה צדק הקטנה, שהייתה מיושבת כבר על ידי יהודים .בשכונה הזו נולדתי אני בסוף שנת ,1931כבת הזקונים ,ולפני נולדה שם אחותי חנה ,הגדולה ממני בשנה וחצי. הורי שאפו כל הזמן לקדם את סביבת המגורים שלנו .ליבם יצא אל עבר תל-אביב שנבנתה “בית אחר בית בחולות” .אבל תחילה הם יכלו להרשות לעצמם רק את שכונותיה .מבלי לחקור ולבדוק יותר מדי הם קנו מגרש ב”שכונת שפירא” ,שהייתה במקורה שכונה גרמנית .אבי בנה לנו בית ועברנו לגור בו ,אלא שבינתיים ברחו הגרמנים בגלל ההתנכלויות של הערבים ,ומצאנו את עצמנו בשכונה שהייתה מיושבת על ידי בוכרים ,גרוזינים ומעט מאד
מימין לשמאל אני ,אחותי שולה ואחי דוד .פורים 1938
אמי ואחיותיי
מסלוניקי ,סוור במקצועו .תחילה עבד בנמל יפו ומאז בניית נמל תל-אביב בשנת 1936הוא עבר לעבוד בו במשך שנים רבות .הזוג הצעיר גר בביתו של מונטקיו ,אביה של דייזי שהקים לפרנסתו מפעל לליטוש מוזאיקה בחצר הבית .לוחות המוזאיקה עמדו על כלונסאות מיוחדות ובבוא העת הן הפכו מקום מסתור לאנשי בית”ר .כשפרצו מאורעות 1936 והערבים התחילו לירות לעבר שכונת שפירא ,מדי ערב הגיעו בחורים צעירים ,חברי בית”ר נושאי נשק, וניסו להגן על השכונה מפני הפורעים .להגנתם הסתתרו הלוחמים בין לוחות המוזאיקה ,ואת הנשק הם החביאו למשך היום במחסן שלנו .לעת הצורך, עם בואם ,הייתה אמא מוסרת את הנשק היקר למגיני השכונה הבית”רים .התקופה נשלטה אז בידי יצחק שדה וחברי ההגנה וב”ישוב” התקבלה מדיניות ה”הבלגה” .קשה היה לראות את המחזה המביש כשהגיעו חברי ההגנה עם מוטות ונבוטים בידיהם, רדפו את הבית”רים והפליאו בהם את מכותיהם ,וכך נשארה השכונה ללא כל הגנה. המנטשים היו זוג נפלא והם חיו בהרמוניה יפה ומקרבת .לפני חג הפורים אהבתי לבלות בביתם ולעזור לדייזי בהכנת משלוח המנות המיוחד רק לה .היא נהגה ליצור בובות וחיות ממרציפן .הייתי לידה כשהיא לשה את המרציפן ועיצבה אותו לדמות הרצויה .בעיני החקרניות והגדולות עקבתי נפעמת אחרי כל תנועה שלה .אחרי העיצוב הגיעו שלבי הקישוט והעיטור ,בהם היא נתנה לי לעזור לה ולהשתתף .העמלנות וחדוות היצירה שלה היו ממש מדבקות .תארו לכם את ההנאה של כל משפחתה וחבריה כשקיבלו את משלוחי המנות המיוחדים הללו. ממנה למדתי להכין בובות ,וזה הפך לי לתחביב מהנה ומועיל שנים רבות מאוחר יותר .בנוסף לבובות היא הכינה גם מאפים מתוקים שונים ועם כל אלה יצרה את משלוח המנות. הפרדסים שהקיפו את השכונה היו ענקיים בגודלם ,הם נידמו לי כיערות עד .בפאתי הפרדס,
אני ומשפחתי | 26
צבעי וניחוחות ילדותי הייתי בת ארבע כשעברנו לגבעת משה .בשכונה גרו יוצאי סלוניקי יחד עם יוצאי תורכיה ,והיו בה גם בודדים שהגיעו מברוקלין .איזו ילדות נפלאה וצבעונית חויתי במחיצת כל אלה ....הייתי ילדה סקרנית ומלאת חיים .אורחות חיי כולם ריתקו אותי. נשאבתי אליהם ,השוויתי אותם עם אלה שלנו ,למדתי בלדינו ,התוודעתי אל המנטאליות שלהם לקשקש ַ וכבר כילדונת קטנה ידעתי לעשות את האבחנות שלי. שמתי לב למשל לנשים התורכיות היושבות כשהן לבושות יפה ,סורקות את שערן לאחור ואוספות אותו לקוקו ,וכך -במסירות וחום המהולים בצניעות נעימה, מחכות לשוב בעליהן מהעבודה .רבים מהסלוניקאים היו ַסוורים בנמל תל-אביב שנבנה בשנת 1936ובעלי דפוסי חיים והתנהגות מיוחדים מאד .הווי החגים של שכנינו היה שונה משלנו ,נמזגה בו שמחה אחרת וגמעתי בצמא את כל השוני המדהים הזה .כל השמחות :החגים ,חגיגות בר המצווה ,טכסי החתונות וברית המילה התרכזו בבית הכנסת בשכונה .למדנו את הניגונים שלהם ואת מנהגיהם. משפחת אורי היו הבעלים של הבית ששכרנו .הם גרו באותה חצר שלנו ,בבית דו קומתי שרהיטיו וכליו העידו על מעמדם הכלכלי הנוח .אבי המשפחה ,יוסף אורי ,היה בן הרב של סלוניקי ,עלה ארצה כחלוץ ונשא אשה ממוצא פולני ,עדינה וחמודה .נולד להם ילד שקראו לו שלומי אורי ,ולימים הוא החליף את שמו לאורי-דן ,והיה לעיתונאי מפורסם .שלומי היה בן בית אצלנו במשך כ 20-שנה .אהבנו את אופיו הנעים ,את כישוריו הרבים ואת יופיו העדין .הוא היה לנו כאח של ממש ,התארחנו בביתם וגם הוא ובני משפחתו באו בצל קורת ביתנו לעיתים קרובות. משפחת אורי העתיקה את מגוריה קרוב אלינו ,כי בין שתי המשפחות שררה אחווה רבה ואהבנו להיות קרובים אלה לאלה. שכנים נוספים ואהובים עלינו בשכונה היו מנטש (המפורסם) ואשתו (הראשונה) דייזי ,שהייתה מקסימה ,מלבבת וכשרונית .מנטש היה עולה
כבר כתבתי שילדותי הייתה צבעונית ומרתקת ,אבל בלוח הצבעים של חיי באותה שכונה היו גם גוונים של אפור ושחור ,כתוצאה מכמה אירועים לא נעימים שחוויתי ושנחרטו היטב בזיכרוני. האחד היה ביום קיץ חם ולוהט .כהרגלנו מדי יום ביומו ,התיישבה כל המשפחה סביב השולחן בחצר הפנימית לאכול אבטיח אדום ועסיסי .לפתע הרגשתי כאב פולח של עקיצה חזקה בירך .היה זה עקרב צהוב שטיפס ועלה לכסא בו ישבתי והראה את כוחו ונחת עוקצו .צעקותיי החרישו אוזניים והגיעו גם אל שכנינו היקרים .יוסף אורי בא בריצה ,תפס אותי וזרק אותי גבוה למעלה ,כדי שלא אאבד אויר וכדי שלא אפסיק לנשום .הוא רץ לביתו ,הביא משם כמה דוגמיות בושם (הוא סחר בבשמים) פתח אותן ,קירבן לאפי כדי שאריח ואתעשת .לאחר שנרגעתי חבשה לי אמי את המקום .הכאב נמשך עוד מספר ימים עד שנרגע. מקרה נוסף שקרה היה כשנכנסתי לשירותים .חדר השירותים והמקלחת היה מחוץ לבית .ברוח היעילות והחיסכון במים זרמו מי המקלחת לשוקת שנבנתה לשם כך ויצאו דרך פתח יציאה לשדה פתוח שהיה סביב הבית .התיישבתי לי בשירותים ופתאום ראיתי שמתוך השוקת מתרומם נחש ,חורץ את לשונו הארוכה והמפחידה ומשמיע לחש נחשי מצמית ומבעית .ככה ,חצי ערומה כמו שהייתי, רצתי לדלת שלמזלי לא הייתה נעולה ,קראתי בזעקות שבר לאמי לבוא לראות את הנחש .כשהיא הגיעה לשוקת היא עוד ראתה אותו מתחמק ויוצא בזחילה דרך הפתח של השוקת ונעלם בשדה. בצד המזרחי של השכונה ניצב לו מבנה רחב ,גאה וגדול ,צבוע אדום ,ולו מרפסת המקיפה את כל רוחב הבית .בבית זה התגורר האפנדי -בעל הפרדסים. מהמזרח הזה נפתחה הרעה. השנה הייתה 1936ובארץ פרצו מאורעות דמים במסגרת “המרד הערבי”. האידיליה של חיים שקטים והרמוניים בשכונה השלווה שלנו נקטעה באכזריות וגם אנחנו ,כילדים ,חוינו את הטרגדיה הנוראית של הרג סתמי ואכזרי של אזרחים תמימים וישרי דרך. ערב ערב ראינו את החיילים הירדנים ,לבושים ַּב ְּכאפיות האדומות שאפיינו אותם, מתאספים על המרפסת הגדולה של “הבית האדום” ,מכוונים וצולפים לעבר שכונת שפירא .למה לעבר שכונת שפירא ולא לעברינו ,הקרובים אליהם? כי המנטאליות של הערבים היא לא לפגוע בשכנים הקרובים .רבים וטובים נפגעו ,חלקם נפצעו ורבים אחרים נהרגו. אבא בנה לנו פרקט בפינת המטבח ושכבנו כולנו מצונפים עליו בציפייה שהיריות תיפסקנה ורק אז הלכנו לישון .בגלל הסכנה והמתח לא שלחו אותי ,הקטנה בת החמש ,לגן שהיה ברחוב לוינסקי ,רחוק מהבית ,למרות שלאחותי אפשרו ללכת. רמלה ,בניין שעם הקמת המדינה שימש כמפקדה ֶ אבא בנה אז את בית עיריית של המשטרה הצבאית .בהתחלה היו אלה אירועי הדמים שלא אפשרו לו לצאת
אני ומשפחתי | 28
בצד הצפוני של השכונה וכאילו קצת מופרד ממנה, עמד בית שונה מכל בתי השכונה ,בית מאבני כורכר. בצידו הייתה שוקת לשימושן של חיות הבית .במרכז החזית הייתה דלת עץ רחבה מאד ולצידה עץ ִפיטנַ ה עם פרחיו הקטנים והלבנים ,שצהוב במרכזם ,והם יפים ומדיפים ריח מתקתק נפלא .בבית הזה התגוררה משפחת האריסים שעיבדו את הפרדס. לזוג האריסים היו מספר בנות ובן .יופיין של הבנות ואולי גם הבית כולו ,הילך קסם עלי ועל אחותי ,כשהצצנו פנימה בהסתר ,סקרניות וחקרניות, “התגלינו” והוזמנו בלבביות רבה על ידי בני הבית לבלות איתם יום יום .הקשר הפך לקשר מעניין ומסקרן מאד .אמא תפרה לי סינר מיוחד ויצאתי עם הבנות ללקט בשדה את עלי הלחמית (חובייז בערבית) והן ,הבנות ,לימדו את אמי להכין קציצות מהירק הזה ,מתכון שעזר לנו מאד בזמנים קשים שתכפו ובאו .זכינו לראות את כל תהליך ההיכרות בין הבת הבכורה לחתנה ,ולהיות בחתונה עצמה, שהייתה שמחה וצבעונית מאד ,וכל כך שונה מכל מה שמוכר לנו .בקצה הפרדס הייתה אורוות סוסים לשמירת הפרדס ולרכיבה ועם הסוסים האלה ערכו “פנטזיה” – מופע מרהיב של דהרה ורכיבה וירטואוזית לפני החתונה – והרשו לנו לצפות בו. בבית של האריסים היה חדר אחד גדול במיוחד – חדר המשפחה ,שריצפתו הייתה עשויה בטון .סביב הקירות נערמו מזרנים ושאר החדר היה כמעט ריק, פרט לכמה שטיחים שקישטו את הקירות .על הרצפה עמדו בשורה כדי חרס מלאי מים צוננים לשימוש המשפחה .המים נשאבו מבאר שבפרדס ,כי לא היו מים זורמים בבית .החצר הייתה גדולה וכל עבודות הבית כבשול ,האפייה בטבון והכביסות נעשו בחצר. גם האורחים התקבלו ואורחו בחצר .באמצע החצר גדל עץ תות ענק ,שהצל על כולה .אורח חייהם היה שונה מאד משלנו והכל סיקרן אותי מאד .בשכנות איתם ובשל הקשר הקרוב עמם התוודעתי לצורת חיים מיוחדת במינה.
טי-יהודה גם בביתנו החדש ,אהבנו אותו ושמחנו תמיד לקראתו. ואם לחזור לצבעים הבהירים והאהובים של גבעת משה אספר על ימים יפים של שפע שחוינו בה .בקיץ היה מגיע אלינו ערבי עם גמל .משני צידי הגמל היו מיכלים גדולים מלאים באבטיחים יפים ועסיסיים .הגמל היה כורע על ברכיו ,האבטיחים הוצאו מהמיכלים ונזרקו ככדורים מיד ליד בשרשרת, עד למחסן שבחצר ,וכך נהננו מהם במשך כל הקיץ. בחורף אוחסנו במחסן שק מראנצס (תפוזים). עוד זמן חלף ,נגמרו המאורעות ,וסוף סוף הגשימו הורי את חלומם .עזבנו את השכונה ועברנו למגורי קבע תל-אביב ,בדרום העיר -ברחוב הקונגרס .בבית הזה גרו הורי קרוב ל 30שנים ואני גרתי בו עד שהלכתי לצבא בגיל .18גרנו לנו בבית קטן ומטופח עם חצר ,שבה גידלה אמי באהבה רבה קקטוסים ופרחים יפהפיים .כמעט כל ילדי האזור הלכו לבית- ספר ביאליק ,שהיה מהטובים ביותר בתל-אביב. מרכז מופלא של חיי הצעירים היה בתנועת הצופים. אהבתי מאד את התנועה ,את הפעולות ,את השבט ואת המדריכים .רכשתי לי חברות חדשות ויצרתי קשרים נפלאים .בתנועת הנוער ,כהמשך לבית הלאומי שבו גדלתי ,הייתה הציונות נר לרגלי ומכל צד ספגתי את ערכיה לעורקי ולדמי ,עד עצם היום הזה .כשהוצע לי ללכת לקורס מדריכים ויתרתי ופרשתי מהצופים.
אני ומשפחתי | 30
לעבודה ,אחר כך הגיע החורף שהיה גשום במיוחד .גשמי העוז שירדו ללא הפסק מנעו מאבא לצאת לעבודה ,שכל כולה בחוץ .היו אלה ימים קשים מאד, עת משפחתנו הקטנה נקלעה למצוקה כלכלית של ממש .אמי סיפרה לי שזכור לה איך עליתי על כסא ונעמדתי ליד החלון ,מניחה את שתי כפות ידי הקטנות מתחת לסנטר בתנועת תחינה ומתפללת“ :אלוהים תעשה שהגשם יפסק ,שאבא שלי יוכל ללכת לעבודה ויתן כסף לאמא לקנות אוכל”. מקרה קשה נוסף קרה לנו בשכונה כשהגיעו חלוצים חדשים לארץ וביניהם חברים של אבא .הם התחננו ליום עבודה ואבי העסיק אותם בעבודות הבניין הפשוטות .באותו הזמן “אסור” היה להעסיק פועלים שלא דרך ההסתדרות והייתה כנראה הלשנה שאבא מעסיק עובדים לא מאורגנים .אל מקום העבודה הגיעו משמרות הכח של ההסתדרות עם נַ ּבּוטים (אלות) בידיהם .הם הפליאו את מכותיהם בחלוצים המסכנים ,הכו ושברו את עצמותיהם .לא עזרו תחנוניו של אבי שהם חברים שלו ומטופלים במשפחות עם ילדים וכולם רעבים ללחם .האטימות והשרירותיות היו איומות .לא רק שעבודתם הופסקה ,אלא שגם הענישו את אבי על המעשה .ההסתדרות העמידה באתר העבודה משמרות כח ,ובמשך שבעה חודשים לא הניחו לו לגשת לעבודה ,למרות שהיה מטופל בחמישה ילדים והם כמובן ידעו זאת היטב .כולנו – כל חמשת הילדים – נשארנו אותה שנה בבית ולא הלכנו אל מסגרות החינוך כי לא היה להורי כסף לשלם את אגרת החינוך .אבי קרע את פנקס ההסתדרות ,שהיה בעל שלוש ספרות ,ומאז עברנו לצד השני של המפה הפוליטית .היה בשכונה בחור צעיר ,עולה מיוון ,טי-יהודה שמו ,אופה עם לב זהב .אילולא הוא – אני לא יודעת מה היה קורה .הוא הגיע יום יום לשכונה עם עגלת לחם רתומה לסוס ,ויום יום הוא נכנס אלינו הביתה ,הניח על השולחן כמה כיכרות לחם ,הוציא פנקס קטן ורשם בשפתו המיוחדת :יום ראשום ,יום שנים, יום שלישים ,לחם אחד או שניים .הוא ידע שאין לאמא כסף לשלם לו ולא דרש תמורה ,כי ידע שאמא תחזיר לו עד הפרוטה האחרונה .המשכנו לקנות לחם של
אני ומשפחתי | 32
זה היה ביתי
הורי
גדלתי בבית חם ,שמח מלא אור וחדוות חיים ועשייה .היה כיף לגדול ולחיות בו .הבית היה פתוח וחברים וחברות של כולנו -הבנות והבן -היו באים חופשי והתקבלו תמיד במאור פנים ובלב חפץ. עם כל הנועם היה החינוך בבית די קשוח .גדלנו על כבוד אב ואם ,על משמעת וכיבוד הכללים ,חונכנו לאהוב את המשפחה ולעזור לזולת ואמא הקנתה לנו ערכים חשובים של אהבת הארץ .המוזיקה הגיעה גם אלינו .כולנו שרנו במקהלות את שירי ארץ ישראל ואת רוב שירי מלחמת העולם שאותם למדנו מרדיו של שכנים ,כי בביתנו עוד לא היה רדיו.
אמא הייתה אשה חרוצה ,עמלנית ודעתנית, השתייכה לנשות חירות והייתה בעלת מודעות אידיאולוגית גבוהה מאד .את כישרונותיה ואת זוג ידיה הברוכות היא תיעלה בעיקר לתפירה כשמכונת התפירה “זינגר” שהייתה “כלי הביטוי” שלה .היא ציירה את המודלים ואחר כך תפרה בעצמה הכל. אותנו ,הבנות ,היא הלבישה בשמלות יפות וטובות, והיינו לבושות תמיד טיפ-טופ .אני זוכרת אותה יושבת ,תופרת ושרה ,כל הזמן שרה ,מפזמת ומזמזמת. היא הרבתה לשיר שירים עצובים ביידיש וקטעים מהאופרות שאותן ראו היא ואבא עוד בהיותם בפולין. נהגתי לשבת לידה ,על הרצפה ולהאזין לקולה הערב ולשיריה ,מהם למדתי כמה שירים ביידיש. בין הורי שררה אהבה גדולה וחמה .כשאבא עבד מחוץ לבית ונעדר ממנו ,שובו היה מלווה תמיד בחיבוק ובנשיקות לוהטות בינו לבין אמי עד שממש התביישתי מחברי שהיו בבית כשזה התרחש .הורי היו מאד מוזיקליים .הרבה פעמים היה אבא בא מהעבודה, נח קצת ואז מוציא את הכינור ומנגן לאמא .שניהם מאד אהבו את מנדלסון .הם הרבו לשיר קאנונים ואריות מפורסמות ,אמא עם קול הזמיר שלה ואבי עם קול הבריטון הנעים .כשהכינור היה זקוק לתיקון, ניגן אבא על מנדולינה או על הבנג’ו של אחי ואנו ליווינו אותו בשירים. הורי הרגישו שמזלם שפר עליהם והם תמיד שמחו בחלקם .השמחה ושביעות הרצון לא פחתו גם בימי קושי ומחסור .בבית לא היה שפע כלכלי ,אבל היה שפע רוחני ,ערכי ומשפחתי.
צד שמאל מלמעלה למטה: אחותי חנה אחותי שולה אחותי שולה אחותי יונה צד ימין מלמעלה למטה: אחי דוד אחותי יונה אחותי יונה אחי דוד
אני ומשפחתי | 34
אחיותיי ואחי היינו ילדים טובים ,מודעים למצב הקשה בבית כשזה שרר ,ולא התלוננו .הייתי הקטנה בילדים, קשורה מאד לאחותי שולה ומעריצה את אחי ואחיותיי הגדולים ממני .בסקרנותי וחקרנותי צפיתי בהם ,מציצה ,מקשיבה ,פוקחת את זוג עיני הגדולות, בולעת הכל ומנסה לחוש ,ללמוד ולדעת כל מה שהתרחש בחיי וסביבם. יונה ,אחותי הבכורה ,הייתה יפהפיית הבית וזמן מה גם דגמנה בחנות עילית למעילים .יחד עם אחותי חנה’לה היינו צופות בה כשהלכה ברחוב יפה ומרתקת .גברים רבים ,צעירים יותר וצעירים פחות, הביטו בה וסובבו את ראשם אחריה כשחלפה על פניהם .שתינו ,הקטנטנות והקנאיות לה ,כעסנו על כל גבר ש”העז” לא להביט בה ולהעריץ את יופייה. “איך זה יכול להיות?” תהינו ...יונה הייתה כשרונית מאד וברוכת כפיים .היא הייתה נוהגת לסרוג כשבפיה מפוחית פה קטנה ואנחנו שרנו איתה .היא ציירה את כל שלטי תנועת הצופים ,וכן ידעה לצייר צלליות על זכוכית .בבגרותה רקדה סטפס-בלט. מאחר שלא היה טייפ בבית ,היא ליוותה את הריקוד בשירתה המתנגנת .אחותי הגדולה והיפה התגייסה עם חברותיה ל( A.T.S -חיל העזר של נשים בצבא הבריטי) כנהגת אמבולנס וחוותה את המלחמה באל- אלמיין ,נגד צבאו של רומל הגרמני .היא חזרה הביתה בוגרת ועצובה ,אחרי ארבע שנות שירות בהן היא חוותה דברים קשים ומראות של סבל ,פציעה והרג. עם שובה מהצבא היא התגייסה ללח”י ,תרגמה מסמכים רבים מאנגלית לעברית וכן הדפיסה חומר רב .באותן שנים נהוגה הייתה טכניקה של קצרנות (סטנוגרפיה) שאפשרה לסכם מהר מאד כל מה שנאמר בישיבות או בנאומים ,היא שלטה בטכניקה הזו היטב והייתה ללח”י לעזר רב. כעבור כ 20-שנה נפגשו בנות ה A.T.S -לפגישת “מחזור” וכמובן שאחותי יונה נבחרה למלכת היופי של יוצאות החייל הזה בארץ.
אמר ,וכך באמת למדתי .הכיף המשותף שלנו היה לטפס על עצים .הוא טיפס בזריזות כמו חתול ואני הידסתי אחריו ,עד שלמדתי. חנה אחותי ,גדולה ממני בשנה וארבעה חודשים. אנחנו שונות מאד זו מזו באופי ובמראה החיצוני :היא שחורה ומתולתלת ואני בלונדינית עם שיער חלק, עיניה ירוקות ועיני כחולות .גדלנו כתאומות .אמא הלבישה אותנו בבגדים זהים והלכנו יחד לכל מקום, למסיבות יום הולדת או להצגות .כשהיא סיימה בית ספר עממי שלחו אותה ללמוד ב”משק הפועלות” בפתח-תקווה .היא סיימה את לימודיה במגמת חקלאות ויצאה להכשרה בקיבוץ “אבוקה” בעמק בית-שאן (הקיבוץ התפרק 12שנים אחרי היווסדו) .עם פרוץ מלחמת השחרור חזרה חנה הביתה ,התגייסה לצבא ושירתה בחיל האויר.
אני ומשפחתי | 36
שולה ,אחותי האהובה ,גדולה ממני בשש שנים. היא שימשה לי תמיד כאם וכאחות .הסתדרנו נפלא, באהבה וברכות ,ומעולם לא כעסנו אחת על השנייה. שולה הצטיינה בכל לימודיה וגם אצל המורים הקשוחים ביותר בבית הספר לא נפלו ציוניה .כשרונה התבטא במשחק ובחיקוי .כשחקנית מבטן ולידה היא הייתה תמיד הדמות הראשית בכל מסיבות הסיום של כל שנת לימודים .אמי תפרה לכל השחקנים את תלבושות ההצגה וכך היו כולם לתפארת הכתה ובית הספר .שתינו למדנו בבית ספר ביאליק ושמחנו להיפגש בהפסקות .בלילות ששי ,כשבגרה ויצאה לבילויים בבתי הקפה ,שם רקדה וצפתה בקטעי הומור של שחקנים .למחרת ,בשבת בצהריים ,נהגה להציג בפני כל המשפחה שישבה סביב שולחן האוכל ,את כל הקטעים שראתה אמש .הארוחה לא התחילה עד ששולה לא הציגה .היא הייתה מקסימה ומצחיקנית גדולה כשריקדה וגלגלה את עיניה היפות .אחותי הנפלאה הזו שימחה תמיד את הוריי ובעיקר את אבא .בגיל 16התגייסה “להגנה” ולצבא היא התגייסה כשהייתה כבר נשואה. אחי דוד ז”ל היה גדול ממני בארבע שנים .עוגת הכישרונות המשפחתית העניקה לו את המוזיקליות. הוא שר יפה בקול בריטון וניגן על בנג’ו שירי קאנטרי. גם הוא היה חלק מהרגלנו המשפחתי לשיר קאנונים. גם עוגת היופי לא פסחה עליו והפכה אותו לעלם יפה עיניים ויפה תואר .הרבה מחברותי שבאו אלינו הביתה באו בעצם כדי לראות אותו ולהיות במחיצתו. הוא התגייס לאצ”ל בגיל 17והשתתף בקרבות יפו, רמלה ולוד .דוד התחתן בגיל ,21בזמן הקרבות של מלחמת השחרור .אסון גדול קרה כשהוא נהרג בגיל 36בתאונת דרכים בדרך לחופשת הבראה בכפר גלעדי .הוא השאיר אחריו אישה ,כרמלה ,ושני ילדים: חנה’לה ומוטי .אהבתי מאד את אחי ,שהיה שובב לא קטן וקירב אותי מאד לעולמו הקונדסי .כשהייתי כבת שבע בערך הוא קשר אותי אליו מאחור עם רצועה והתחיל לרוץ“ .את זריזה ,תלמדי לרוץ מהר” הוא
על עצמי
על עצמי
אימה .ראיתי את הערבי מגיע ומחפש אחרי ועצרתי את נשימתי .כנראה שהוא לא העלה בדעתו שאני על העץ וכך ניצלתי מציפורניו .הוא הלך אבל לא ידעתי אם הסתלק .המשכתי לשבת על הענף ,הבטתי ביונים ,כל דקה נמשכה כנצח ורעדתי מפחד ומחשש .זה נמשך עד שאמי קראה לי אליה .ירדתי מהעץ בזהירות ,הבטתי ימינה ושמאלה וכל עוד רוחי בי רצתי הביתה .לא סיפרתי לאמי את שקרה לי ,כי להלשין על אחי בפניה היה מסתיים בכי רע מבחינתי ומבחינתו .אשר לי -כעסתי עליו והכיתי אותו ,אבל הוא חייך ואמר לי“ :ראית איך ידעת לטפס על העץ? מזל שלימדתי אותך” .מה יכולתי לעשות? מה עוד שכל כך אהבתי אותו? סלחתי לו. החג המיוחד ביותר והבלתי נשכח בילדותי היה חג הפורים .הוא היה גולת הכותרת של כל החגים .מספר חדשים לפני החג הייתה אמא שלנו מתכננת את כל התחפושות ואז תופרת לכל אחד מאתנו תחפושת יפהפייה ומקורית .בחג עצמו התחפשנו בתחפושות פרי ידיה ויצאנו – כל החבורה -להצטלם .השכנות כבר חיכו לנו בפתח הבית ואימי רוותה המון נחת וסיפוק מכל המחמאות שהרעיפו עליה על הביצוע היפה והמרשים .הצלמנייה הייתה רחוקה ונאלצנו לנסוע עד אליה באוטובוס .הנוסעים לא גרעו את עיניהם מאתנו ,הכל היה ממש מרשים .כשחזרנו אמא הכינה משלוחי מנות אותם חילקנו לשכנים שקיבלו את פנינו ומנחותינו בשמחה ונתנו בידינו משלוח מנות חוזר .היה זה החג השמח ביותר שלנו וגם של אמא ,שטרחה וכל כך הצליחה .התאספנו לסעודת חג ושרנו שירי פורים והשמחה הייתה גדולה ואמיתית .השמחה חזרה על עצמה למחרת כשהגענו כל אחד מאתנו לכיתתו. מול ביתנו ברחוב הקונגרס התנשא בית בן שלוש קומות ,צבוע ירוק .הבית היה יפה ומטופח מאד .בעל הבית אדון אהרונוביץ’ ,היה יֶ ֶקה (שעלה ארצה בין אחרוני העלייה הלגאלית מגרמניה ,עלייה עשירה ומשכילה ,שהטביעה חותם עמוק על החברה בישראל) והוא גר שם עם רעייתו ועם ארבעת בניו .אשתו ,גברת אהרונוביץ’ ,הייתה דקת גזרה ותמירה .בכל שעה משעות היום יכולנו לראותה יוצאת מביתה לבושה בקפידה ובטעם רב .לרגליה תמיד נעלי עקב ושערה מסודר למשעי .היא נראתה תמיד כדוגמנית ,משכה תשומת לב רבה והייתה שונה וזרה, אחרת משאר נשות הרחוב .האבא זכור לי כאיש אלגנטי ,שברוב חדשי השנה לבש חליפה ועניבה .בשעות הבוקר הוא היה מהלך סביב החצר ובודק כל פינה .הדיירים קראו לו “הרשע” בגלל קפדנותו והערותיו לגבי ניקיון הבניין והחצר .פרנסת בני הזוג הייתה מהשכרת הדירות ,מה שהותיר למר אהרונוביץ’ זמן פנוי בשעות היום, ויכולנו לראותו במשך שעות בבית קפה בשפת הים ,יושב עם חבורת קלפנים ומשחק פוקר .הוא היה ידוע כקלפן מועד ,שגם הפסיד כספים רבים .בנם הבכור, אייק ,בוגר הפל”ים ,היה רק בן 22כשכבר פיקד כקצין על אוניה .הוא היה מרשים מאד במדי חיל הים שלו ולא יכולנו להתעלם מנוכחותו כשהגיע לחופשה .לימים נודע לנו שאותו אייק היה מפקד אוניית המעפילים “אקסודוס” .האח הצעיר מבין
על עצמי | 40
על עצמי ועוד על צבעי ילדותי ונעורי ואני -בת הזקונים במשפחה ,קטנה ,סקרנית ,קצת נחבאת אל הכלים ,אנרגטית, צמודה אל מטבחה של אמא ,ועצמאית .הייתי ילדה של חברות ותמיד תמיד מוקפת בהן .סביב השולחן הגדול במרפסת אפשר היה לראות לפעמים גם שלוש חברות מכינות יחד את שיעורי הבית .ביתניו היה שמח ומאיר פנים והאירוח של אמי, למרות המצב שלא תמיד היה זוהר ,העניק לכל חבר/ה יחס חם וכיבוד .חברותיי לא מיהרו לחזור לביתן ,טוב היה להן אצלנו .בלטה בעניין זה במיוחד חברה קרובה שלי – עמליה ,שסירבה ,פשוט סירבה לחזור לביתה ,למרות שאמא שלה באה לקחת אותה .יום אחד הרהיבה אימה של עמליה עוז ושאלה את אימי“ :מה אתם נותנים לילדה שלי שהיא אינה רוצה לחזור הבייתה?” .אמי ענתה לה בעדינות: “אין לה בבית אח או אחות ועצוב לה שם ,ואצלנו שמח” .ברבות הימים ,התחתנה עמליה ,נסעה לארה”ב וילדה שלושה ילדים .היא באה עם כל משפחתה להתארח אצל אמי ומילאה את ההבטחה שנתנה לילדיה בארה”ב להראות להם את ה”אגדה” שגדלה בה. בשכנות להוריי גרה משפחת רייצס ,זוג חסוך ילדים ,ושניהם עסקו בחייטות מחוץ לבית .הם גרו בבית בודד ,מרווח ונאה עם חצר גדולה שבה גידלו עץ לימון, עץ קלמנטינות ועץ תות ענק שהצל על כל החצר .בפינת החצר בנה השכן שובך יונים גדול ויונים מכל הסוגים חיו וקיננו בו .תמיד היה למר רייצס סיפור מעניין על דרך חייהם של היונים .כשהבשיל התות ,הוא נהג לקרוא לי ולאחותי חנה לבוא לקטוף תות .טפסנו על ענפי עץ התות ומילאנו מיכל לכל המשפחה ,קטפנו גם עלי תות עבור תולעי המשי שגידלנו .חזרנו הביתה תמיד מלוכלכות ,אבל מרוצות עד לב השמיים. בחצר הבית שלנו היה בית נוסף וגרה בו משפחה עם שישה ילדים -בנים ובנות .בנם הבכור חלה במחלת עצבים והיה נוהג לצעוק .ערבים שמכרו ירקות אנצס אר ֶ ופירות .ביניהם היה ערבי צעיר שהגיע כמעט יום יום ונשא על גבו שק ַמ ַ (תפוזים) ומכר אותם לתושבי הרחוב .כשעבר ליד ביתו של השכן עם הילד החולה היה נוהג להציץ פנימה דרך החלון .הדבר הרגיז את הבחור החולה ,הוא התחיל לצעוק על הרוכל והתחילה מהומה .בקשתי מאימי ,שידעה ערבית ,ללמד אותי כמה מילים כדי שאוכל בעזרתן לסלק את הערבי מהחלון של השכן .כשהגיע הערבי עם שק התפוזים ,הסברתי לו בערבית ,כמו שלמדתי מאימי“ :רּוח מין הֹון, יאן” (לך מפה ,יש חולה) .הערבי לא זז ואז בא אחי לעזרתי ואמר לי: הּונאק פי ַא ַ ַ “תגידי לו ”...ולימד אותי קללה עסיסית בערבית ,כזו המשפילה את הנביא מוחמד. “אם אחי האהוב מלמד אותי את הדרך לסלק את המנוול מהחלון ,אז קדימה” חשבתי לעצמי ,ולא חשדתי בכלום .הערבי שמע שקיללתי את מוחמד ,הניח בצד את שק התפוזים והחל לרדוף אחרי .הייתי בת שבע בערך .פחדתי מאמי על התנהגותי וישר רצתי לחצר של רייצ’ס השכן .דפקתי על הדלת ואיש לא ענה. רצתי לעץ התות וטיפסתי על ענפיו די גבוה והתחבאתי שם מבוהלת ומפוחדת עד
אני בחוף הים (היום פרישמן)1951 .
על עצמי | 42
ארבעת האחים היה דוד ,עלם חמודות ,שלמד בכיתה אחת עם אחותי שולה .דוד היה חבר טוב של כולנו .יום יום הוא היה מופיע בביתנו ומבלה איתנו ,כשהוא צמוד לספרי הלימוד של אחותי .הורי ,שידעו לא פעם תקופות של דחק ומחסור דאגו שלא יחסרו לנו ספרי לימוד ואילו הוריו ,למרות מצבם הכלכלי המצוין, לא קנו לילדיהם ולּו ספר לימוד אחד .למרות זאת היה דוד תלמיד מבריק .תמיד שמחתי עם ביקוריו הקבועים בביתנו ואהבנו אותו כמו אח .תקופה נפלאה בעבורי הייתה החופשה מהלימודים בקיץ .בילינו כמה פעמים בשבוע בשפת הים והיינו חבורה שלמה שמנתה את שולה ,את אחי דוד ,אחותי חנה ,אותי ואת דוד אהרונוביץ’ .פעמים רבות בחזרנו משפת הים ובראותנו את מר אהרונוביץ’ וחבורת הקלפנים ,ביקש מאיתנו דוד שלא נביט לעברו ,הוא התבייש בו .עשינו את עצמנו תמיד כלא רואים ומיהרנו לאוטובוס שיחזיר אותנו הביתה. לא אשכח את חוף תל-אביב של אותם הימים שהיה על גבעות חול .מפאת המרחק הרב של החוף מהמים ובגלל החול הלוהט היינו מתחרים בריצה עד המים .שולה שמרה על הקטנות ואילו שני הבנים הלכו לשחות בין הגלים .פעם העביר אותנו אחי בשחייה לעבר המים הרדודים בקרבת המזח ושם חיכינו לו עד שיחזור ויעביר אותנו בחזרה לחוף .לפתע הגיע גל גדול ודחף אותנו לעבר המזח. הגלים סחפו אותנו ונכנסנו למערבולת והיינו על סף טביעה .למזלנו הרגיש נער צעיר וגברתן בשלוש הבנות המבוהלות האוחזות יד ביד ולא יכולות לצאת .הוא שחה לעברנו ביד אחת ובשנייה דחף אותנו לחוף ומנע מאיתנו אסון גדול מאד. מאותו היום פחדתי להיכנס לים ונמנעתי מלהצטרף לחבורה .את הנער האמיץ הזה לא אשכח לעולם .את דוד אהרונוביץ’ החמוד פגשתי רק בשלהי מלחמת השחרור בפגישה מקרית וחמה במיוחד .הסתבר שהוא נפצע בידו אך לא איבד את שמחת נעוריו .דרכינו נפרדו ולא ראיתי אותו יותר.
אנגלים צרו על הקיבוצים והישובים ,ובמיוחד על קיבוץ יגור .הם הצליחו לגלות סליקים של נשק רב ואסרו הרבה חברים ,שנשלחו למעצר ברפיח ,עתלית ובלטרון .בחיפושים שנערכו מבית לבית הצליחו האנגלים לשים את ידיהם על ראשי הישוב ,שנלקחו למעצר בלטרון .למבצע קראו “השבת השחורה”. כפי שכבר סיפרתי ,הייתה אמי אמיצה ללא חת .היא החלה לאסוף את הכרוזים של האצ”ל ושל הלח”י, שנערים היו מדביקים על קירות הבתים אחרי חצות הלילה תוך סכנת נפשות ,והפכה זאת למעין תחביב שלה .באשמורת אחרונה של לילה היא הייתה יוצאת ומורידה בזהירות את הכרוזים ושמה אותם בערמה שהלכה וגדלה בביתנו .ערמת הכרוזים הזו הייתה סכנה של ממש לצעירי המשפחה ,כולל אחי ואבי – שהיה עדיין צעיר .עם הכרזת העוצר ב”שבת השחורה” הגיעו גם לביתנו שלושה חיילים עם כומתות אדומות (“הכלניות” השנואים) והחלו לחפש “חומר אסור”. אחותי יונה הבינה ,שאם לא תעשה מעשה ,נהייה כולנו בצרה צרורה .היא התחילה לדבר עם החיילים באנגלית המשובחת שלה ,סיפרה להם שהיא חיילת משוחררת של ה .A.T.S -אחרי ארבע שנות שירות במצריים ובאל-אלמיין .החיילים התפעלו מיופיה, האזינו לה בקשב רב ולאט לאט היא הרחיקה אותם ממקום הסכנה .החיילים התנצלו בפניה שהם איריים וחייבים למלא פקודה ,אמרו שהם מבינים את מצב היהודים בארץ ,כי גם הם סובלים מהאנגלים .כך ניצלנו בפעם הזאת ממאסר בטוח של אחי ואבי ,ואולי גם של אחיותי.
על עצמי | 44
“מן הים הכללי – וטיפה משלי” (חנניה רייכמן) בשנת ,1943בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ,הגיעו ארצה כמה מאות ילדים ,רובם יתומים, שחולצו ממלתעות פולין הכבושה .הם הגיעו בדרך נפתלת ומפרכת מפרס וניתן להם השם “ילדי טהרן”. זאת הייתה הפגישה הראשונה של הישוב בארץ, שעדיין לא ידע על ממדי השואה ,עם פליטי המלחמה (ויקיפדיה) .בואם עורר בארץ התרגשות עצומה והנהלת בית ספר ביאליק ,בו למדתי ,קיבלה הודעה שילדי טהרן מתכוננים לבקר בבית הספר .הוחלט שכל כיתה תתחרה על החיבור היפה ביותר ,שאותו תקרא לפני האורחים הצעירים שיגיעו לביקור .החיבור שלי זכה מבין החיבורים בכיתה ,והוחלט שאני אקרא אותו ביום טקס האירוח .הייתי קטנת קומה ,עמדתי על כסא וקראתי את חיבורי .ההתרגשות הייתה גדולה וקולי כמעט בגד בי .מחיאות הכפיים בסוף הקריאה בישרו לי שהצלחתי במשימה .ברבות הימים נודע לי ,לשמחתי הרבה ,שחברה טובה שלי הייתה בין אותם “ילדי טהרן” וכי היא השתתפה באותו אירוח זכור לטוב .כך עברו עלינו השנים וכשסיימתי את בית ספר העממי ביאליק ,המשכתי בתיכון העירוני במחזור הראשון. בשנות לימודי כבר הורגש בארץ מתח רב .הרצון העז לעצמאות ולריבונות הוליד את התארגנות והקמת המחתרות השונות :ההגנה ,הפלמ”ח ,האצ”ל והלח”י. האירועים הביטחוניים באו בזה אחר זה. ב 29ביוני ,1946ביום שבת ,ערכו הבריטים מבצע רחב מימדים למציאת מחבואי נשק ולמעצר מנהיגי הישוב .עוצר הוכרז בערים המרכזיות ,חיילים
“הצליחו” מחוללי החרפה הזו להטביע אנייה של נשק כל כך יקר ,כשבחורים שילמו בחייהם בחזית בגלל מחסור בנשק. מלחמת השחרור העקובה מדם תמה ותל-אביב שינתה את פניה ללא הכר .אותן חבורות של נוער יפה וחסון שמילאו את שפת ימה של תל-אביב ושהתגודדו ליד גלידת ויטמן נעלמו .לפני המלחמה לא הייתי צריכה לקבוע פגישה מיוחדת אם רציתי לראות מישהו מחברי ,כולם היו שם .עם תום המלחמה הם כבר פשוט לא היו שם .חלקם הכואב נהרג בקרבות הדרום ,אחרים נפצעו וחלק מהם עוד שירת בצה”ל. רחובות תל-אביב התמלאו אז בדמויות חדשות שהגיעו – שורדי מחנות ההשמדה באירופה .קשה בכמה שורות לתאר את גודל האסון שלנו ,של העם היהודי .העצבות והדאגה לעתיד היו מורגשים אצל כל אחד אחד מאיתנו .אבל האמת היא שעם כל הרצון לקלוט את העלייה האומללה הזו בארץ ,אנו – הישראלים – התקשנו לקבלם.
על עצמי | 46
השבת השחורה שיאם של האירועים הביטחוניים היה כמובן גירוש הבריטים מהארץ עם סיום המנדט ב 15במאי .1948 בבית הספר הכינו אותנו להגנה עצמית .קראו לזה חג”ם – חינוך גופני מורחב .נשק כמובן שלא היה ותורגלנו ב”קפא”פ” – קרב פנים אל פנים – כשאנו משתמשים לשם כך במוטות מעץ קשיח .עשינו תרגילי סדר וצעדנו ברגל מרחקים גדולים .לצעדות האלה קראו “מסע” וכל זה כדי לחשל אותנו לקראת הבאות .את האווירה המתוחה ניתן היה לחוש בכל מקום ובכל פינה .החלק העצוב של כל זה היה שנאת האחים האכזרית ששררה בין השמאל לימין .שנאה זו באה לביטוי בוטה בתקופת ה”סיזון” הידועה לשמצה ושיאה היה כשהטביעו את אוניית הנשק היקר “אלטלנה” שהאצ”ל גייס והביא ארצה להגנה על ירושלים העתיקה .הטרגדיה הגדולה הייתה שהתותח שהועמד ממול האונייה בחוף תל- אביב והרג יהודים ,ועוד קראו לו “התותח הקדוש”. ראוי כאן לציין שפקדו על התותח :בן-גוריון ,ישראל גלילי ויצחק רבין .בגין הבין מיד את המצב ונכנע ,וכך
“ספירת מלאי” אישית הדור שלנו זכה לחיות ולחוות את “המפץ הגדול” של הקמת מדינת ישראל. הגיעו הנה עליות של חלוצים צעירים ,חסונים ומלאי חזון ,נחושים להקים מדינה ליהודים .קמו קיבוצים ומושבים ,התפתחה החקלאות והתחילה תנופת הבניה. הנמל בתל-אביב כבר נבנה והחלה תנועת יצוא של תפוזי יפו המעולים בפרט, ותנועה משלימה של יבוא סחורות ויצוא של מוצרי התעשייה הישראלית שהחלה מתפתחת בקצב מרשים .לנגד עינינו נולדו וצמחו ערים חדשות .כל עלייה וייחודה תרמה את חלקה לחברה ולכלכלה הישראלית .היינו עניים ,אך שמחים בחלקנו. עברנו את מלחמת העולם השנייה על כל חרדותיה ואיבדנו בשואה הנוראית של יהודי אירופה משפחות שלמות שטרם הספקנו להכיר .לחמנו לגירוש השלטון הבריטי מהארץ .עברנו בדריכות רבה את הבעת האומות המאוחדות בליק סקסס ב 29בנובמבר ,1947שבה הוחלט על הקמת מדינה ליהודים בארץ ישראל – ושבה זכינו ברוב קולות!! במאי ,1948במוזיאון תל-אביב הישן בשדרות רוטשילד ,הוכרזה הקמת מדינת ישראל ויצאנו צוהלים לרקוד ברחובות .למחרת פרצה מלחמת העצמאות ,הקשה במלחמות שידעה הארץ ,כשהישוב מנה רק כ 600.000איש, והותקפנו מכל עבר על ידי חמש מדינות ערביות .ספרנו את הנופלים וחיבקנו את הפצועים שבמותם ובכאבם ציוו לנו את החיים .החלה עליה גדולה מארצות המגרב וניצולים ,שרידי השואה ,החל להגיע ארצה – אנשים פגועים ,חולים, ובעיקר שותקים .עם השנים הם השתלבו בבניין הארץ ובתעשייה שהתפתחה, גדלה ושגשגה. עברנו מלחמות נוספות עם הערבים שלא משלימים עם הקמת מדינה יהודית. שנאתם אלינו גוברת עם השנים ואיננו מצליחים לפתור את המחלוקות בינינו. מאחר ועם ישראל הוא עם חזק,ששרד אלפי שנים ,אנו מלאי תקווה שיבוא יום והשלום יגיע.
על עצמי | 48
המשפחה המורחבת וקצת היסטוריה גדלנו במשפחתנו הגרעינית הקטנה ולא הכרנו לא סבא ולא סבתא ,לא דוד ולא דודה .הוריי ,שהיו חלוצים ,היו היחידים במשפחתם שעלו ארצה והשאירו מאחוריהם את כל בני משפחותיהם וצאצאיהם. כל תקופת המלחמה לא ידע הישוב בארץ מה קורה באירופה ולאט לאט הגיעו השמועות על האסון המחריד שפקד את יהדות אירופה .לאבי הגיע במפתיע בן אחיו ,בן דודי ,והוא זה שסיפר לו מי נרצח ומי שרד ,לפי המעט שידע .אבא שמע את הבשורות ,הליט את פניו בידיו ופרץ בבכי .זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אבי בוכה .הסתבר שבן דודי היה קצין בצבא אנדרס (הצבא הפולני שנלחם עם הצבא האדום במלחמת העולם השנייה) ופיקד על הבאת ילדי טהראן ,וכך הגיע איתם לארץ בשנת .1943 בשנות ה 50 -התחילו להגיע ארצה שורדי השואה וכך התוודענו לחלק ממשפחת אבי .הייתה זו משפחה משכילה ,שכל בניה מלומדים ,בוגרי אוניברסיטה, וביניהם הכרנו את דודתי הפרופסור ,שניהלה זמן מה לאחר בואה את “יד ושם” .כל המשפחה השורדת שהגיעה ארצה ,הסתדרה מהר וטוב .המשפחה מצד אמי ,יוצאי ליטא ,הגיעו רק החל משנת ,1970בגלל “מסך הברזל” ברוסיה הסובייטית ,שלא איפשר ליהודים לצאת.
חיי הבוגרים
חיי הבוגרים
בה”ד .11אני וחברי לבסיס1951 .
חיי הבוגרים | 52
חיי הבוגרים כשאחותי חנה’לה התגייסה לצבא רציתי להקדים את המאוחר ולהתגייס יחד איתה .בתמימותי הרבה ניגשתי ללשכת הגיוס וביקשתי להתנדב“ .לא ,לא, לא” ,אמרו לי בלשכת הגיוס והורו לי באצבע מוכיחה: “את קטנה ,בלי מכתב מאמא אין גיוס ,הביתה”... סבתי על עקבי ושבתי הביתה .אמא הביטה בי נדהמת ואמרה לי“ :איך העזת ללכת ללשכת הגיוס על דעת עצמך?” וכמובן השאירה אותי לידה בבית עד מועד הגיוס. בשנים 1951-2שירתתי בצה”ל ,בבה”ד ( 11בסיס הדרכה צבאית) בסרפנד ,צריפין .בתחילה שימשתי כמזכירת השליש ולאחר מספר חודשים נתמניתי לפקידה ראשית .היה לי שירות נחמד ומפנק מאד. זו הפעם הראשונה שאני ,הילדה הקטנה והטובה, ילדת הבית של אמא ,יצאה מהבית לתקופה ארוכה. פתאום פגשתי המון בחורים ,חּוזרתי על ידי רבים וטובים ,קיבלתי הצעות נישואין ופרחתי .היה זה בית ספר טוב של החיים .השתחררתי בדרגת סמל. את ההזמנה למילואים קבלתי לאחר לידת בתי. כשהשתחררתי מצה”ל ,הרגשתי שהחיים מתחילים מחדש .השיבה הביתה הייתה למקום החברות ששינה את פניו מבחינה חברתית .כל ֶ שבמסגרתן חייתי התפרקו ,חלק מחברותי התחתנו, כל אחת עשתה לביתה וגם אני פניתי אל דרכי. התחלתי לחפש עבודה והתקבלתי לעבודה בגזברות עיריית תל-אביב .בערב הלכתי ללמוד הנהלת חשבונות כי העבודה שלי דרשה התמצאות בנושא הזה ,ואני כעובדת נאמנה הרגשתי שאני חייבת להתמקצע .לא עבר זמן רב ושמעי יצא לפני והוצעה לי המשרה של מזכירת “ארגון עובדי העירייה”. עבדתי שם שלוש וחצי שנים בעבודה מאומצת, דורשנית ומתגמלת מאד מבחינת הסיפוק.
חיי הבוגרים | 54
בה”ד 1951 .11
הילכו שניים בלתי אם נועדו? (רומנטיקה) חיי החברה שלי השתנו גם הם .הצטרפתי לכל מיני ֶחברות של צעירים לבילויים משותפים ולחיי חברה .החברה המעולה ביותר אליה הצטרפתי, הודות לחברה טובה שלי ,הייתה של חבורת צעירים אינטליגנטיים שהיה תמיד מאד מעניין במחיצתם ושאהבו מאד לטייל בארץ .הם נהגו לשכור משאית ולטייל איתה ברחבי הארץ .בשבילי זה היה התגשמות של חלום ,כי כל כך אהבתי לטייל ולהכיר מקומות חדשים .באחד הטיולים הראשונים הגענו לחורשת טל והתחילו לעשות לי הכרות עם כל החבר’ה .בחור אחד מאד מצא חן בעיני אבל בתקופה שלי זה לא התקבל על הדעת שבחורה תיזום קשר עם גבר או חס וחלילה תראה לו שהיא מעוניינת בו .מאחר והוא מאד מאד מצא חן בעיני ,התחלתי בפעולות עקיפות כדי להכיר אותו יותר טוב וללמוד את אישיותו. בחבורה שלנו היו גם שתי אחיותיו .התקרבתי אליהן והתיידדנו .מה למדתי עליו? למדתי שהוא בא ממשפחה דתית בירושלים ,שהוא בוגר ישיבה תיכונית ,ראיתי שהוא נמצא תמיד במרכז החברתי ושהוא זה שריכז את השירה ואת ההנחיה במסגרות החברתיות .שמתי לב שאנשים מקשיבים למוצא פיו ומתחשבים בדעתו וקל היה להיווכח שהוא אהוב ומקובל מאד .ראיתי את יופיו ,את חוכמתו והבנתי שהוא ממש “דמות” .אחת האחיות אמרה לי באותו המפגש“ :בואי ואכיר לך את האח שלי” ,עשינו היכרות ראשונית ובזה הסתיים העניין .חלף זמן מה ויום אחד בצאתי מהעבודה ברחוב אידלסון בתל אביב ,בעוד אני צועדת ברחוב אלנבי לעבר האוטובוס נמשכה תשומת ליבי לחבורה של צעירים שישבה בבית קפה .במרכז החבורה ישב מאיר סנה ,הבחור שכל כך מצא חן בעיני .הוא ראה אותי ופתאום אני שומעת קריאה עליזה בקול חם ומזמין“ :הי ,שלום חברה, בואי תצטרפי אלינו” .נעניתי והצטרפתי אליהם.
חיי הבוגרים | 56
אני ומאיר ביום החתונה1954 .
חיי הבוגרים | 58
אורית ואריק, ילדיי האהובים.
משפחת סנה המורחבת לכתוב יכולתי עליכם חוברת נפרדת, אך אם נלך באותה הדרך שהלכתי עד פה ,אומר: חבל שסבא שלמה, סבתא גיטה ומאיר זכרונם לברכה ,לא זכו לראות את משפחתם היפה והמקסימה על ילדיהם ,נכדיהם ,וניניהם, על פאר יצירת הבורא שהעניק לכל אחד מכם: כישרון ,יופי והצלחה. כמה שמחה ,הערכה וכבוד יש לי עם כל מפגש משפחתי ,כן יירבו, שאתם מזמינים אותנו. שהשארתם לחשוב אותנו קרוב אליכם. אני מאחלת לכל אחד מכם הרבה בריאות, שמחת חיים ,אושר והצלחה גדולה בהמשך הדרך .היו ברוכים.
חיי הבוגרים | 60
הסתבר לי שהוא יושב ראש ועד היהלומנים ויותר חשוב מזה ,הבנתי שהוא קלט אותי ובהחלט שם לב אלי .מכאן התחילה תקופת החיזור שלו אחרי. הוא היה מחזר נלהב והעתיר עלי המון תשומת לב .הוא הזמין אותי לסרטים ,לבתי קפה ,לבילויים ואליו הביתה .את אחיותיו הכרתי עוד מקודם וכעת הכרתי את משפחתו הדתית והמשכילה .הוא עשה ככל שלעיל ידו שאתקרב אל אביו המיוחד .לאט לאט התפתח הקשר ונעניתי לו בכל לבבי ,אהבתי אותו בכל מאודי ,בשבילי ובעיני הוא היה מתנה מהשמיים. כל כך הרבה תרבות וערכים היו באיש הזה .כל כך הרבה למדתי ממנו ומאביו ,ממש “אוניברסיטה”. הורי אהבו אותו מאד וקיבלו אותו כבן שלהם לכל דבר .אחרי שלושה חודשים הוא הציע לי נישואין ואחרי כחצי שנה של חברות נישאנו בשנת .1954עם הולדת בכורתנו אורית התפטרתי מהעבודה ,למרות שהפצירו בי שוב ושוב שאשוב אחרי הלידה .החלטתי שכאמי לפני גם אני רוצה לגדל את ילדי בבית ובנחת. לי הדבר התאפשר ביתר קלות ,כי מאיר היה במצב כלכלי טוב יחסית ולא היו לנו אז דאגות פרנסה בכלל. אחרי אורית הגיע גם אריק והמשפחה שלנו ידעה רק טוב ואהבה .הזוגיות שלנו פרחה והתבססה על המון אימון ,הוקרה ,כבוד ואחווה .המצב הכלכלי המשיך להיות איתן וטוב והשמחה שרתה תמיד בביתנו .מאיר היה אבא מדהים והשקיע בילדים המון. כשהייתי בת 35אורית בת 12ואריק בן ,9שנתיים אחרי שחווינו מפולת כלכלית נוראית( ,שאותה לקח מאיר קשה מאד ,ושממנה עוד לא יצאנו) ,בא עלינו אסון גדול .מאיר אהובי ,זה שלימד אותנו את יפי החיים וטעמם ,הבעל המדהים שלי והאבא למופת של ילדינו ,נלקח מאיתנו אחרי התקף לב קטלני והוא בן 42בלבד.
עם מר רוזנבלום שעל שמו פרס לאמנות הבמה
עם הסופר אהרון מגד
עם ראש עריית תל אביב (צ’יץ’)
ומשכילים ,מחוזרת על ידי עיתונאים ובני אדם ממגזרים שונים שחפצו בייקרי בגלל מעמדי ותפקידי ובגלל לתה בס ָ קשרי עם ראש העיר ולשכתו .הייתי מוקפת ָ ושמנָ ה של החברה הישראלית .נחשפתי לסיפורים ַ ולחיים של דמויות מיוחדות בנוף האנושי הישראלי. כשחסרה הפרוטה ,והיא חסרה לא פעם ,אפשרו לי לארגן חוגים למלאכת יד מטעם העירייה ושם באה לידי ביטוי כל היצירתיות שלי .הנשים שהגיעו לחוגים נהנו מכל רגע ויחד פרחנו ויצרנו מסגרת נפלאה של עשייה ותרומה לנפש .העבודה באגף ,חדוות העשייה, האנשים ,האווירה והאימון שמסביבי עזרו לי להשתקם והפכתי שוב לאשה שמחה ,תוססת ,מלאה ומרוצה. מסיבת היציאה לפנסיה שערכו לי ברוב עם והדר הייתה מרגשת ומכובדת .השתתפו בה ראש העיר, מספר סגנים ,מנהלי מחלקות ,חברי וחברותי לעבודה וכמובן ,אבריימ’לה בעלי .מילות הפרידה היו מרגשות והביעו הערכה רבה ותודה עמוקה .ראש העירייה שיבח ושאר המנהלים סיפרו על הצלחותיי ותיארו איך הפכתי נושא צנוע למפעל גדול ומכובד.
חיי הבוגרים | 62
מכאן והלאה שוב ושוב ראיתי את כוחה של ֵרעּות אמת. ברגע שנודע לידיד יקר שלי מימי עבודתי בעירייה שמאיר שלי נפטר הוא אמר לי“ :את חוזרת לעבוד אצלנו ,לא ייתכן שתהיי בלי משכורת ,ולו אף ליום אחד” .התקבלתי לעבוד באגף חינוך ,נוער ותרבות בעיריית תל-אביב ,בהתחלה ככתבנית .זה לא לקח זמן רב ויחסי המסור והדקדקני לעבודה הוכיח את עצמו וקודמתי לתפקיד של מזכירתו של מנהל האגף. המינהל איגד בתוכו :בתי נוער ובתי תלמיד שנוהלו ע”י סטודנטים בהצלחה רבה .הקמנו תזמורות נוער, מקהלות ולהקות מחול וארגנו משלחות נוער לחו”ל. הכל נעשה ברמה ובהצלחה רבה בניהולו המופלא של בנימין פורטיס .דברים מופלאים ועצומים עשינו שם למען הנוער בתל-אביב ואני הייתי בלב הפועם של כל העשייה המשמעותית והמרגשת הזו שהוסיפה לחיי הרבה צבע וסיפוק והייתה הציר המרכזי לשיקום חיי אחרי האסון שפקד אותי 13 .שנים עבדתי כמזכירה, ובמקביל ביקשו ממני לפתח את הנושא של “פרסי תל-אביב” ,שהפך להיות עיסוקי המרכזי במשך 25 שנים“ .פרסי תל-אביב” ,שהקיף 18פרסים שהוענקו לכל קשת המקצועות ,שם אותי במרכזה של עשייה מיוחדת במינה .הייתי מקושרת עם אנשים מעניינים
שולחן המכובדים .במרכז רוני מילוא ושלמה להט (צ’יץ’)
עם ראש הערייה צ’יץ’ ובנו של נחום סוקולוב (מימין) בטקס הענקת פרס סוקולוב
עם המשורר ויזלטיר
אני ואבריימל’ה רוקדים באירוע משפחתי
חיי הבוגרים | 64
רומנטיקה פרק ב’ – אבריימ’לה צימרמן את הפרק הזה אני מקדישה לך אבריימ’לה יקירי. דרכינו נפגשו לפני למעלה מ 40שנה ,שנתיים לאחר פטירתו של מאיר ז”ל .חברה שלי בעבודה ששרה איתך במקהלה ,סיפרה לי שישנו גבר שמצבו המשפחתי רעוע והוא רוצה להכיר חברה .היא הציעה לי לפגוש אותך .נפגשנו בבית קפה ומאז ועד היום דרכנו לא נפרדה .עת התחלנו בדרכנו המשותפת החדשה היה ברור לי שהמצב החדש לא יהיה קל .אני עוד חייתי בצילה של אהבת חיי ופתאום יש להתרגל לאדם חדש. בכל מאודך הענקת אהבה אמיתית לי ולילדי .לא קל היה לאורית ואריק לקבל אותך בגלל אופייך והרגליך האחרים השונים מאלה של אביהם .אני עשיתי הכל כדי להקל על המצב ולקרב את הלבבות .גם לשלושת ילדיך לא היה קל איתי ועם המסגרת החדשה והקשר בין כולנו לא היה טוב בתחילה .השתדלתי מאד לקרב אותם ולחבר בין שתי המשפחות .ולשמחת שנינו ,עם הזמן זכינו בתוצאה טובה מאד .שתי המשפחות התקרבו ונוצרו בין כולם ידידות וחברות מיוחדים .המפגשים שמתקיימים עד היום ביניהם ועם כולנו תמיד שמחים ומאחדים. עניין מיוחד היה כשחתני יאיר נרשם ללימודי הנדסה בטכניון בחולון ובמקביל גם בנך גידי נרשם באותה השנה .שניהם ,שהיו בוגרי בית ספר טכני ,מצאו עצמם בכיתה אחת .החברות והידידות נמשכות עד היום ,בלי עין הרע. אהבתך ומסירותך לאין קץ הן אלה שקירבו אותי ואת הילדים .היית והנך מעורב בכל עשייה בבית, ואתה חרוץ ומוכשר מאין כמוך .למרות שלא גרת אתנו בתחילה ,לא החסרת ולו יום אחד מלהסיע אותי הלוך וחזור מהעבודה – וככה במשך 30שנה .זה הקל עלי מאד וכך יכולתי גם ליהנות מעבודתי וגם להמשיך בניהול
אני ואבריימל’ה1972 .
אני ואבריימל’ה בטיול לנחל דן
אני ואבריימל’ה באירוע
חיי הבוגרים | 66
הבית אחה”צ .אתה יודע שכדי למנוע חיכוכים עם הילדים לא מיהרתי להתחתן איתך והמתנת בסבלנות 9שנים ארוכות -עד שאורי’לה התחתנה .נישאנו סוף סוף ,חיינו המשותפים הפכו נוחים ,יפים ושקטים ואנו נהנים מחיים טובים עד עצם היום הזה. אבריימ’לה ,אהבתי אליך היא אמיתית ובלי תנאים ,שנינו יחד מהווים צמד שאף אחד מאתנו איננו יכול בלעדי השני .הלוואי שנתברך בבריאות טובה ובאריכות ימים ,ונוכל עוד שנים ליהנות ממנעמי החיים .אמן!
מסיבת פורים של החבר’ה
חיי הבוגרים | 68
החברים שלנו בתקופת ההיכרות שלי עם אבריימל’ה ,הוזמנו לידידי הקרובים אביבה וימבה .באותה העת התארחה אצלם קבוצת החברים עוד מתקופת הנוער העובד, כולל המדריך יחזקאל ,דמות דומיננטית שעל פיו נשק דבר .השירה ,השיחות שהתנהלו שם ,הראו קבוצה מגובשת ותרבותית .הוזמנו להצטרף אליהם ונענינו ברצון רב .הקבוצה נהגה להתאסף בבתי החברים אחת לשבועיים וחברינו היקר יוסק’ה היה מפליא לנגן בהרמוניקה ,משירי הארץ ומשירי תנועת הנוער. היות ואבריימלה ניגן במקצועיות רבה על מפוחיות פה ,הוא הצטרף ליוסק’ה שניגן בהרמוניקה .הנגינה המשותפת הוסיפה מימד מיוחד לערבי השירה שלנו. תמיד היה אירוח נאה ולאחר הארוחה התנהלה שיחה פוליטית .היו אלה ערבים שמחים וחיכינו בציפייה למפגשים הדו-שבועיים .החברים בקבוצה קרובים מאוחד האחד לשני וכך הוזמנו מפעם לפעם להשתתף באירועים משפחתיים .חגגנו בשמחה את חג הפורים כהלכתו ,הכנו תחפושות והתחרנו על מקוריותן .האוירה הייתה היתולית ושמחה מאוד. הייתה הרשה שאנחנו עוד אותם הצעירים מתנועת הנוער העובד. עברו שנים מאז ימבה ויוסק’ה נפטרו ,ועמם נדמה השירה היפה .נשארנו ,לצערנו ,עם כמחצית החברים ואנו משתדלים לשמור על הגחלת ולהמשיך להפגש. הלוואי ונזכה להפגש עוד שנים רבות ,כי חברים כאלה יש לשמר כי אין להם תחליף.
אבריימל’ה במפוחית ויוסקה בהרמוניקה ,עם רותי ויחזקאל המדריך
חיי הבוגרים | 70
אבריימל’ה נמגן במפוחית
חיי הבוגרים | 72
החיים בפנסיה כשמלאו לי 60התחלתי להכין את עצמי לקראת צאתי לגמלאות .החלטתי לממש את כישורי ולפתחם, ונרשמתי ללימודי ציור באוניברסיטה העממית. למזלי בחרתי את מר לזר ,המורה הטוב ביותר לציור, וממנו קיבלתי את עיקר ידיעותיי במקצוע .מר לזר הוא מורה נפלא וצייר גדול ,שלא חסך מתלמידיו את כל אוצרות הידע שלו הרעיף עלינו ידע ללא גבול. הוא לימד סגנון ,טכניקה של צבעים וכל מה שרק אפשר וצריך .במשך שש שנות לימודי התקדמתי כשאני מתנסה בכל טכניקה אפשרית :צבע שמן, גיר ,פחם ,גואש ואקריליק ,ובכל מגמה :רישום, טבע ,נוף ,דוגמנים בעירום והרבה פרחים .אהבתי את המורה המקסים הזה .אחרי כל ההתנסויות החלטתי להתמקד בצבעי מים ,שהוא מקצוע בפני עצמו .לצורך כך הלכתי ללמוד אצל מורה אחר, צייר גדול ,אבל אחד ששומר את סודות המקצוע לעצמו .אחרי שנתיים החלטתי לפרוש ולהמשיך לצייר לבד ,לפי כישורי וטעמי .כך ,מצוידת בתחביב העיקרי האהוב עלי ,פרשתי מהעבודה להנאתי הרבה .הציור היה חלק משאר התחביבים שלי .עם צאתי לגמלאות נרשמתי ל”מכללת השחר” ללימודי היסטוריה יהודית וירושלים ,ובמשך שנתיים נהניתי מאד .יכולתי להמשיך וליהנות עוד הרבה מהתקופה הנפלאה הזו ,אלא שהגורל החל מתעתע בי .חליתי במחלה כרונית ואני נאלצת להקדיש את מיטב האנרגיות שלי לבריאותי ולהישרדותי.
לסיכום חיי ודרך נפתולי יש לי הרבה מילות אהבה לכולכם ילדי ונכדי ,בכל מעגלי משפחתי הראשונית והמורחבת .אהבתי לכם גדולה כים פתוח המכיל מים רבים שאף פעם איננו מלא. אורי’לה ואריקי יקירי ואהובי ,אתם ידידי הטובים ביותר; בשעת צער ומשבר הייתם לי למשענת ובימים טובים ליוויתם אותי כחברים טובים – ותמיד תמיד הייתם לי יועצים חכמים ונבונים מאין כמוכם. הרבה שמחה ונחת הסבתם לי בראותי אתכם בוחרים את דרככם ומתקדמים בחייכם .לכל זה עונים כהד השמחה הגדולה שבליבי והאהבה הגדולה שאני רוכשת לכם .אני מאחלת לכם את כל הטוב שבעולם, בבריאות ובאושר כל הימים .היו לנו שניכם בריאים, אהובים ומצליחים תמיד .הלוואי ,אמן! לחתני יאירי ולכלתי יעלי ,אהובי ,אשרי שזכיתי בכם :מקסימים ,אינטליגנטיים ,מסורים למשפחותיכם ,חכמים ונעימים ,מאירי פנים – שכיף להיות במחיצתכם .ברכתי מכל הלב שתמשיכו בהצלחה בהמשך דרככם ,שתהיו מאושרים ותשבעו נחת מהילדים ומבני הזוג שלכם – בבריאות ,באריכות ימים ובאהבה רבה. נכדי ואהובי ,מאורי’לה וזוזו’לה – אתם הזכייה של חיי .כמה אהבה ושמחה זה לראות אתכם יפים, אינטליגנטים ,עדינים ומאירי עיניים ומתפתחים ,כל אחד לפי כישוריו .ובאמת ,איזו שמחה היא לפגוש אתכם כל פעם מחדש .אני מאחלת לכם אהובי ,בכל ליבי שתצליחו בכל דרככם ושיהיה לכם כל הטוב שבעולם ,בבריאות ובאושר כל הימים ושתזכו לאהבה גדולה מכל הסובבים אתכם. טלי ומיכלי נכדי ,יקירי ואהובי ,השארתם לי מזכרת נהדרת מילדותכם ,ואיך גדלתם והייתם לצעירים יפים ומוצלחים .טלי – אתה בחור יפה תואר וחתיך אמיתי ,ואתה סולל את דרכך לעתיד מוצלח – אמן .מיכלי ,קטנה אבל גדולה ,יפה ,מתוקה וחריפה כפלפלת .הישגייך בלימודים הסבו לי נחת וגאווה. אני בטוחה שתמשיכי להפתיע את כולנו בשאר כישורייך ,בבריאות ובאושר.
חיי הבוגרים | 74
דברים מלב אוהב של אמא וסבתא
נכדים - מימין לשמאל: מאי רון גיא רון זהר שפירא מאור שפירא ספיר צימרמן שני צימרמן מאי צימרמן רון צימרמן מיכל סנה טל סנה עדן זמיר יוני הרצברג שירה הרצברג ליבי הרצברג נועם הרצברג (נין) גלעד הרצברג (נין)
מאיה’לה וגיא’לה שאני מרשה לעצמי לקרוא לכם נכדי האהובים ,כל אחד מכם ידע לתרום את חלקו באיחוד המשפחה החדשה בחינוך הטוב שלכם ועם אופייכם המיוחד .כל פגישה איתכם היא חגיגה בעבורי .לראות את פניכם המאירות ,את התפתחותכם החיובית ותמיד גם לקוות שגם אני תרמתי משהו לאיחוד הלבבות .אני מאחלת לכם שתמשיכו להצליח בדרך שתבחרו ואני תמיד אהיה שם ,תומכת בכם ומאושרת עד מאד .היו ברוכים אהובי. אבריימ’לה יקירי ,כשהכרתי אותך דאגת לחזור ולספר לי על שלושת ילדיך ,שהם הכי מוצלחים והכי יפים בגבעתיים .חשבתי לעצמי “איזה אבא פולני, מצפונו מציק לו והוא מהרהר בקול” .כשהזדמן לי להכיר את שתי בנותיך ואת בנך ,אכן נוכחתי שדבריך היו אמת. נורית ,הבת הבכורה ,את יפה ומרשימה וטובת לב מאין כמוך .נישאת ליואבי ,בחור חמד מוצלח ומצליח .ביתכם הוא דוגמא ותמיד נעים להתארח אצלכם .הקמתם משפחה והבאתם לעולם שלושה נכדים לאבריימ’לה .שירה ,בכורת הנכדים ,את יפה, עצמאית ומסורה מאד למשפחה .ליבי’לה – היפהפייה והמוכשרת שעד היום כבר שני דוקטורטים בכיסך והעתיד הזוהר והמבטיח עוד לפנייך ,ויוני – הצעיר, בחור חמד ומוכשר מאד ,המפלס את דרכך לדוקטורט שיגיע בקרוב .אתה החלוץ ההולך לפני המחנה ,הקמת משפחה והענקת לאבריימ’לה שני נינים והשלישית בדרך .אני אוהבת את כולכם ,שמחה להיפגש איתכם ומאחלת לכם שתצליחו ,כל אחד ואחת בדרכו – בבריאות טובה ובאהבה. גידי ,בחור חמד ,כשרוני ומצליח .נשאת לאשה את אילנה היפה והחרוצה ,רעייה ואם למופת. הקמתם משפחה לתפארת והבאתם לעולם את ארבעת ילדיכם :שלוש בנות ובן .הבנות :שניקו, ספיר ומאי -יפהפיות ,עדינות ומחונכות וכל אחת מכן כשרונית ומצליחה בלימודים ומתקדמת לקראת עתידה המוצלח .ואתה רון ,הבן הצעיר שבחבורה
חיי הבוגרים | 76
משפחת צימרמן
משפחת זמיר (צימרמן)
משפחת הרצברג
חיי הבוגרים | 78
משפחת סנה-רון
משפחת שפירא
– עלם חמודות שמסב כל כך הרבה אושר ושמחה למשפחה .אני מאחלת לכולכם שתצליחו בדרככם לעתיד טוב ויפה ואוהבת אתכם מאד מאד ,כנכדי. נתי’לה היפה ,ובנך ,הנכד עדן שכשמו כן הוא, עדין ,יפהפה ומסור מאד לאמו .עוד בהיותך נערה צעירה כבר ניכר היה יופייך ונבחרת בתחרות “מלכת היופי” ל”נערת ישראל” .בתחרות זו נגשו לתחרות “מיס עולם” באנגליה ונבחרת ל”סגנית ראשונה למיס עולם” .כל זה היה לפני שנים ואת עדיין יפה ומושכת. אני מאחלת לך הרבה בריאות ועתיד בטוח ומוצלח – אמן.
חיי הבוגרים | 80
ואסיים בברכה ובתפילה: מי ייתן וכל שנבקש לו יהי.