אחיזת פנים ועוד
סמדר לומניץ עבודות דיגיטליות
סמדר לומניץ ,ילידת ,9191בוגרת קמרה אובסקורה ,יוצרת רב תחומית ופסלת דיגיטאלית במקצועה .בשנים 9111-9111שיחקה בתפקיד ראשי בהצגה "קריעה" (תיאטרון "החדר"). סרט האנימציה הקצר שלה ( "one of these mornings" )9111השתתף בפסטיבלי Annecyו EMAF ב 9001 -הציגה את "אחיזת פנים" תערוכת היחיד שלה במסגרת "שישי ראשון" במוזיאון רמת גן.
מציאות רדופה. עולם ציורי-צילומי דיגיטלי חוקר מציאות פנימית רדופה .צילומי שחור לבן יולדים שוב ושוב דמות נשית לתוך סביבה אמורפית ,חלומית ,סיוטית .התחושה המידית היא של כאב ,צער ,טראומה מתמשכת ,משנה פנים .למרות שרק הדמות הנשית קיימת כאובייקט ,נוכחותם של דמונים אורבים ,נסתרים ומייסרים ,מורגשת בחוזקה כל העת. אינגמר ברגמן קורא למציאות הזו " -שעת הזאבים" .בשלב מאוחר יותר ,כדי להמשיך ולשרוד בכל זאת ,יוצרת לומניץ חיץ מגן .הדמות הנשית הופכת גרוטסקית ,הרקע הערפילי-סיוטי מתבהר .הדמונים נעלמים וציניות קשוחה משהו ,אך עדיין כאובה ,תופסת את מקומם .מתבוננת ,חוקרת יחסי הגומלין בין המעוות לבין שאינו מעוות. הטכסטים שהיא כותבת ,בעלי עוצמה פיוטית ,מוליכים את הצופה-קורא ,כבלש מתבונן ,עקבה אחר עקבה, בעקבות ארכיטיפ הנשי אישי ,שיכול בנקל להיהפך לארכיטיפ האישה הקולקטיבי .איכשהו ,כשלומניץ מדברת על עצמה ,היא מדברת על חלומן המסויט של נשים רבות .סיוט מתמשך ,מרתיע ,שבשורשיו -עולם מנוכר ,עוין ,זכרי. היחס לאחר שבחוץ ,מחפש לחדור פנימה ,תמיד אחוז שניות .מצד אחד זיכרון וכמיהה לאב אהוב ,מכונן ,ומהצד האחר – ניכור עמוק מהזר ,מהזרות ,המאיימת.
היא כותבת: "מגיל צעיר מאוד סירבתי להרות .פעם איש מבוגר הגיע אל ביתי עם זר פרחים כי חשק בבתולה .אמי האירה לו פנים כי רצתה נצר .היא הכניסה אותנו לחדר השינה שלה וחיכתה ליד הדלת .האיש הבטיח שאם אתחתן אתו הוא יקנה לאמי את הבית .אני פרשתי את הסדין על הרצפה והתגלגלתי כרולדה .הוא פנה אלי במילות חיבה -בובה, נסיכה ,מלכת היופי אבל אני פערתי פה וחשפתי שיניים ונהמתי נהמות כמו הבבונים בגן החיות של ראשון .תחת של קוף צעקתי לו, תחת של קוף והמילים נקבעו כחומר על מצחו".
" פעם למדתי על יחסי דימוי וטקסט באמנות ,לא זוכרת דבר ממה שנאמר ,רק שהיחסים סבוכים ושרצוי להימנע מאיור מדיום אחד על ידי השני ,כשהם מופיעים יחד .למשל ,המשפט "אני ארון" הכתוב על ארון בגדים או מטבח אינו מעניין .לעומת זאת ,אם "אני בארון" כתוב על שטיח מגולגל וברקע בלש עם מונוקל ,מקטרת מעלה עשן בפיו, יושב על כורסא ומשעין סנטרו על ידו האחת בעוד האחרת בכיס ,שולפת דבר מה הנראה כממחטה נשית ,נוצרת כאן הזדמנות לפרשנות מורכבת .אחזור לכך בהזדמנות אחרת ,ברשותכן ורשותכם. אפרופו הזדמנות ,לאחרונה גיליתי שאיני מבטאת יותר את הה' כלשונה .המודעות הזו לדברים שאנחנו עושים אינה נהירה לי .למה זה פתאום עלה ,ומה זה חשוב בכלל .אולי זה קשור לנשימה ,לנשמה ,אולי אמצעי שמירה מפני בזבוז יתר שלהן.
באהבה מצאתי שאת המילה הזו אני הוגה היטב .לב המילה ננשף במלואו החוצה בא ה בה בא ה' בה. יש כאן תימוכין לסיפורה של מריה ,תודו".
"אלו למשל יחסי טקסט דימוי שיכולים להיות מעניינים .ראו -גליל לבן שאמרתו מלמלה ,ורק ראשי מציץ עטור שיער ערמוני .השטיח הפרסי האדום עם האורנמנטים המסולסלים המוזהבים מתחתי ,והאיש יושב ברגליים פשוקות על המיטה .הי מה זה? החנות שלו פתוחה? הוא נעמד ,ותנוחתו כשל מי שצריך קקי ואני לא זוכרת ..זו הייתה חנות של רוכסן או של כפתורים? "ההגחה היא רגע מכונן ציפייה" יהיה שם הדימוי .יש כאן בעצם טקסט כפול זה שעל המצח וזה המלווה את התמונה. מהו שמגיח ומכונן ציפייה?"
"הרשו לי לחזור לתמונה הפותחת .הבלש שולף את הממחטה מכיסו .גביניו מכווצים ,וגבותיו הזיפיות זקורות .אין לו מושג איך הממחטה הגיעה לשם .היא זרה לו .הוא שולף אותה באחת ,עד לקצה טווח זרועו (חיבה לו למחוות תיאטרליות) .אחר מסתובב ופורש אותה על השולחן ,מיטיב את המונוקל על עינו ,מעביר לעינו השנייה ,אוחז בו, מתבונן היטב ,ונושף .חד י מבט יבחינו בגרגרי אבק ,שניים שלושה בסך הכל ,מאיצים כלפי מעלה ,משתהים ומתחילים בנחיתה .הבלש מחזיר את המונוקל אל עינו הימנית וגוחן מעל הממחטה .המממ ..הוא אומר .המממ... האור בחדר צהבהב מתון .הוא מוציא פנס מכיסו השני ,מבטו מרוכז מאוד ושפתיו מכווצות .ניכר שמשהו עמוק מאוד מתחולל בתוכו. מעבר לחלון ,כאמור אור צהבהב שולט בסצנה ,מעבר לחלון מכונית במהירות עצומה נוסעת במדרון .היא כתם אדמדם קטן ההולך וקרב .הבית מצוי בעמק וכמובן מבודד .הבלש לא רואה ,כי הוא שקוע כולו בפענוח דבר מה הרשום על הממחטה ב ..נ ..ות ,בנות א ..נ ..י .......מ..צט...ע..ר ב..א..הב..ה א..ב..א. כמה טועה יכול מבטו של האדם להיות .ממחטה נשית ,אדון בלש? מכונית דוהרת גברת בת? כמה סחורסחור עוד תלכי? זהו ,יצא ,הוא קרא .זהו ,הנחת את המילים ,גם אם לעולם לא תפענחי עד תום. "באהבה" הייתה המילה הרביעית בפתק של מי שהיה אבי .הפתק שקודדתי ופירקתי שוב ושוב משך שנים, והתקשיתי להניח אותו כמות שהוא ,בפשטות .אבא היה לקוני .חמש המילים ,עשרים האותיות ,כל כך מדוייקות כמו דבר אין להוסיף ,ועם זאת ,אני הופכת והופכת בהן .הפתק נוכח החיים ,הפתק נוכח הזכרונות .להיפרד כך זו הדרך האצילית ביותר שיכול היה מי שכמעט ולא הכרתי ,שנוכחותו הייתה כל כך עצומה ועם זאת כל כך קלושה בחיי.
לתפיסתי ,אבי ,ללא שום סדנה עיונית ,יצר יחסי דימוי וטקסט מעולים .טובים מאלה שאי פעם יצרתי .קשה היה לי להגיע לפתק של אבא ,אבל הנה צילומו .הוא הונח על שולחן המטבח ב 90 -ליולי ,9119כמעט הושלך לפח .אבא שכב במיטה ,והמטפלת עוזרת שלו העבירה החדירה מגב אל החדר .בטלוויזיה דלק השלג .אבא כבר היה מת ,והיא הלכה .אני רק למחרת ,אחרי שאחותי מצאה אותו ,באתי".
איילת השחר כהן ,אוצרת התערוכה הראשונה" ,אחיזת פנים":
"סמדר לומניץ תופרת את הדיוקן הפרטי שלה בין השנים 9119ל . 9001 - לפני 91שנים בעקבות אירוע מכונן בחייה ,החלה להצטלם בתוך מיצב -מיצג בחדרי חדרים .בעמידתה מול המצלמה גילתה פנים רבות ותיעדה את פעולותיה שנוצרו במרחב הסגור בינה לבין עצמה .כמה מן הצילומים שצילמה אז ,פורסמו לאחרונה בבלוג אישי לצד טקסטים מופלאים ומצמררים שכתבה. בשנה האחרונה החלה סמדר להתייחס שוב לדימויים ההם ,עוררה את זיכרונם והכניסה אותם אל תוך מעגל יצירה מחודש .משיכתה למילה "קונטקט" ,הובילה אותה לסרוק את הקונטקטים והנגטיבים שנותרו מהחומר הישן ולהפוך אותם למצע דיגיטאלי שרוט וטעון. תחילה חשבה כי העיבוד הדיגיטאלי עשוי להציל את הדימוי הפגוע והרחוק .בהמשך הפכה את העיבוד לכלי חדש בעבודתה. הצילום של סמדר לא מנסה להיות גדול ,נכון או מחודד .הוא שומר אמונים לעברו ולמקום ממנו הגיע .הוא גם מנסה לדבר על הווה יותר מודע ,על מבט ישן -חדש של אישה את עצמה ועל נוכחות פיזית ,רוחנית ומנטאלית שממשיכה להחיות את מאורעות שנת .19 הבחירה במדיום הצילומי בהקשר זה ,מתייחסת למציאות פרטית וקונקרטית .סמדר מעבירה את דמותה המצולמת טרנספורמציה בין ייצוג חיצוני לפנימי .היא מצפינה בתוך עבודותיה סודות קטנים וחפצים אישיים ומאפשרת הצצה אל תוך מחוזותיה :אל ריטואלים אותנטיים של מצב תודעה ,אל חלימה ,אל מסמוס הגבולות בין גוף לנפש.
בבסיס כל תצלום -חדר פשוט ובו כסא וחלון .הכסא יציב ושורשי ,הגוף נטוע בו ומאפשר לתודעה לעוף .החלון מסמל את העולם שבחוץ ואת הנשמה .ניתן לדמות כי לחדר דלתות רבות דרכן נכנסת ויוצאת האמנית. בתצלומיה של סמדר ,הגוף מפורק ,מבועת ורדוף ,וגם נשי -רך ורומנטי .הוא פוגש את עצמו עם עצמו ,הוא נוכח ונעדר בו זמנית ,הוא מארח חלקים של דמויות אחרות ,הוא כלוא בתוך לימבו. השם -אחיזת פנים נקשר ל דיוקן עצמי אך גם לאחיזת עיניים ותעתוע .אחיזת פנים היא גם אחיזה מבפנים. הדיאלוג בין הפנים החיצוניות (הדיוקן ) לפנימיות ,הוא שיח מטלטל עבור אמן שיצירתו משפיעה על החיים ולהפך. הסמיוטיקה שבין דמותו של האמן לבין בבואתו הפלסטית ,מתקיימת באזורי ביניים ללא גבולות של זמן ומקום, והיא אינסופית".
על הגרוטסקי ,המעוות ,והמאוזן היטב. בעבודות מאוחרות יותר ,האמורפיות הדמונית מפנה מקום לבהירות גרוטסקית .מעוות שמאוזן בדייקנות סימטרית. טכניקה מדויקת של שכפול ,שינוי זווית ,שינוי פרופורציות .עיוות מחושב היטב .האפקט שנוצר הוא של ניכור ידוע מראש .גרוטסקיות המלגלגת על המציאות לא ברוע כי אם בחמלה ואירוניה עצמית .לא אירוניה לאחר .האני הוא השופט היודע כל של העצמי .לנו מותר לומר על עצמנו מה שלעולם מסביב אסור לומר .ותמיד יהיה זה מדויק יותר, חמור יותר ,ללא כחל וסרק .הדמות הנשית המיוסרת מהעבודות הקודמות הופכת כאן למעין מלכה מוזרה, חייזרית ,אך גאה ומלאת עוצמה .גלגול ההישרדות הושלם.
נאום החנזירה "גבירותיי ורבותיי! אני חנזירה ללא אלוהים .זנחתי אותו בכיתה ב' כשיהושע כבש את העיי! כך פתחתי את נאומי ,ניצבת על ארגז שתייה בקצה המרפסת שלי .המשבר הכלכלי העיף אותי אחור ,אל הדירה אותה חלקתי עם מוגנות נוספות ,אל הפריצות שנהגו בעלות המקצוע בבית ,אל החלון הסגור ,האוזניים האטומות, העיניים הפקוחות שלא ליילל .בדירה ההיא של איזו ֵחברה המתפרנסת מנפגעי רוח ונשמה היה לי חדר שהיה זמן מה חלון ראווה .השותפה מהחדר הסמוך היתה ניצבת מאחרי חלונות ההזזה הענקיים ועושה לי פרצופים .מחלתה היתה כיזבון העצמי העליון .אחר כך הסבירו לי שבחרו בי במיוחד כדי לשקף לה אני תחתון .בחמישי ביוני אלפיים ושתיים ,ברגע בו נשכבתי על מיטת היחיד החדשה שסיפקו לי ,נחרצו מצידי פי הקמטים .אבא של שותפה אחרת שהיתה בולענית מזון וגברים ,עשה סקנדל "מה זה הבאתם זקנה לחדר"? התברר שהשותפה ואני נולדנו באותו יום ואביה נרגע .הוא התמלא רחמים כי בכל זאת היה בעל לב ,אפילו שנשאלת השאלה איך הגיעה בתו למצבה .היא אף פעם לא איימה בהתאבדות ,אבל ניסתה. ביי ביי לזיכרונות ,אני עכשיו על הבמה שלי .מולי הבית שהולך ונבנה .האדריכל שלו הוא גבר מאוד מאוד נאה ,דשן שפתיים ,עם אוזניים יפות .דרך התריסים אני יכולה להאריך במבט ,והמפשעה ,י'חביבי ,חתיכת עונג ,בלי עין הרע. הייתי לבושה בחצאית הפליסה הפעמונית שלי ,כיווצי כיווצים במותן .ובחזיית התחרה שאימי נתנה לי ,ירושה מאמה .היא עוקצת אבל מחמיאה ,איזור הפטמה עטור בפרח מסאטן ובמרכזו פייאט ,שבאמצעיתו חור .אספתי את שיערי כך שגלש על לחי ימין ,זו הגובלת עם הרחוב .למטה נאסף קהל ,אבל לא מי שרציתי .יש לי הרגשה שהאדריכל מתחמק ממני .המבנה לא מתקדם כבר יומיים בדיוק ,ולא שתגידו שירד גשם .בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא מדד את החלון .אני בדיוק סידרתי לי את הגומי במפשעה .מאחותי למדתי איך שולחים רגל קדימה באופן טבעי .הטריק הוא לפעול .אם את עומדת קפואה ,הגבר חש בניסיון שלך .סקסיות היא תנועתיות במידה התלויה במיקום המתבונן .בדירה ההיא בפתח תקווה ,שם נהגתי לישון הרבה ,היתה המטפלת כרמלה יושבת על מיטתי כשביקר אצלי איזשהו גבר .למרות מראי נחשבתי מושכת ,כי נהגתי לנענע ת'אגן .מאמא למדתי שהכי חשוב להפריד חלקים ולפעול בכמה מישורים .מישור המפשעה ,מישור כפות הידיים ,מישור הלשון ,השיניים ,מישור הלוע ,ומישור הפטמות .על הבפנוכו שתקה .אבא קרא לזה רובד .הם נהגו להתווכח על כך .אבא תמיד אמר תרבדי לי את הסנדוויץ ' ,והתכוון לכמה שכבות של אותו הדבר .הוא למשל לא אהב שאני שמה חתיכה מקופלת ,והתעקש שיהיו כמה פרוסות משוטחות .אבא ואמא התווכחו הרבה ,אבל אבא תמיד ניצח. הרעף מעלי מתנדנד .רוח ערב מופיע ומלחשש לי בין כיווצי הפליסה. זה נעים לי מאוד .רוח מנשבת מותרת אפילו לחנזירות. הרבה שנים אני ככה ,הרבה לפני שאבא שלי חשף את עצמו .הוא קרא לעצמו הזאב הבודד ,אבל הסתבר שהיה כיפה אדומה .היה יולי חם נורא ,ואבא התנדנד והפשיר .קצת אחרי שהוא הורם ,עטוף לבן ,צץ הכתם על קודקודו. האלונקה עולה ויורדת והעיגול מתרחב .אחר כך יתגלה לי שהוא היה נוצרי ,כך שהנס גדול ומפליא .דוחקים בי למטה ,אבל אני רוצה להמשיך עם אבא .אבא שלי שהשאיר דלת פתוחה ,ולא באתי דרכה ימים רבים ,שהניח מילים קטנות ונחרטות על נייר סיגריות קטנטן ,שכמעט הושלך שמעתי אומרים מתאבד הוא אגואיסט .אבא שלי אזל בדירת חדר .אחרי שגרד חיש גד נחסם לו האשראי .תגידו לי מה הייתם עושים במקומו .הוא ניתק את הטלפונים .גלין גלין ,הייתי שומעת ,והייתי מדברת אל הצליל והצליל היה עונה לי בואי בואי ,ואני אמרתי לצליל ,לא יכולה ,והצליל אמר ליַּ ,פקַּ ,פק ,והצליל אמר לי ְקדחְ ,קדח ,ואני שאלתי, מה ,מה? והצליל נדם .ובלילה חלמתי על צ'כוב ,והוא עומד על אסלה מזהב ואצבעו מתוחה אל תוך פיו ואגודלו זקוף ,הוא צוחק ואני לא מבינה ,ובידו השנייה הוא פורש שלוש אצבעות ,ואני חשבתי שזה אומר שאיזה שחקן יתאהב בי ,אם לא שחקן אז מישהו חשוב ועשיר ,הוא ישיר לי שיר ,ואני אסרב לו ,כי כך לימדו אותי. לא ייאמן איך דבר מוביל לדבר ,רק התעוררתי והטלפון צלצל .עניתי בקול מגורגר של בוקר אליו נלוותה צרידות נשית .קול עמוק המהם וביקש אותי .התבוננתי בידי וקווי החיים והיצירה שלי האדימו ,זו אני ,לחשתי ,אנננני, והטלפון ניתק .לא ייאמן איך דבר מוביל לדבר ,ממש באותו הרגע ,עברה השריקה בכל נקודה במרחב .קו ישר או מתעקל היישר מקווי החיים והיצירה שלי אל רחוב העצמאות בנס ציונה .הלו ,מר אבא שלי ,הלוהוו, הלוהווהוווהוו. על המרפסת קראתי לו .אבא קדח קדח ,אבא טח טח ,אבא אבא אבא .וערמונים שבערו בחנויות למטה ריחפו עד אלי ,כדורי כדורים של זכרונות והבטחה .ונורא רציתי לשלוף שד אחד שהתנפח לאחרונה בשל פרולקטין גואה והתחיל בייצור חלב ,ולבקש מאבא שיבוא לשתות ,אבל אז נצצה זגוגית חלון בעיני ,ובשמש שזה עתה החלה נוחתת ,הופיעה אימי ,מגרשת במקלה גבר שנותר למטה .כך ללא רבב גלשתי לי אל לילה".
פיוס ,לידה מחדש ,אופטימיות זהירה. סט עבודות נוסף משלים את התהליך .הדמות האנושית הופכת "רגילה" יותר ,שלמה ומאוזנת .פרופורציות אוטופיות משהו ,מזכירות בובת מנקין אנונימית .אב-טיפוס ,אווטר אנושי ,עיתים זכרי ,עיתים נקבי ,שלמרות חוסר זהותו הפרטנית ,מביע סקרנות ,ערגה ,אפילו תקווה .רמז העץ שלידו מעורר זיכרון ראשוני ללידה האלוהית ההיא בגן עדן הקדמוני-עתידני .אדם חדש .תמים .שלם .רמזים לזוגיות אפשרית .הכל חותם את מעגל ההישרדות ולידה מחדש. הטראומה לא נשכחת אבל מעלה לפחות סוג של ארוכה ואופטימיות זהירה.