smadar lomnitz - digital works

‫אחיזת פנים ועוד‬

‫סמדר לומניץ‬ ‫עבודות דיגיטליות‬

‫סמדר לומניץ‪ ,‬ילידת ‪ ,9191‬בוגרת קמרה אובסקורה‪ ,‬יוצרת רב תחומית ופסלת דיגיטאלית‬ ‫במקצועה‪ .‬בשנים ‪ 9111-9111‬שיחקה בתפקיד ראשי בהצגה "קריעה" (תיאטרון "החדר")‪.‬‬ ‫סרט האנימציה הקצר שלה (‪ "one of these mornings" )9111‬השתתף בפסטיבלי ‪ Annecy‬ו ‪EMAF‬‬ ‫ב‪ 9001 -‬הציגה את "אחיזת פנים" תערוכת היחיד שלה במסגרת "שישי ראשון" במוזיאון רמת גן‪.‬‬

‫מציאות רדופה‪.‬‬ ‫עולם ציורי‪-‬צילומי דיגיטלי חוקר מציאות פנימית רדופה‪ .‬צילומי שחור לבן יולדים שוב ושוב דמות נשית לתוך‬ ‫סביבה אמורפית‪ ,‬חלומית‪ ,‬סיוטית‪ .‬התחושה המידית היא של כאב‪ ,‬צער‪ ,‬טראומה מתמשכת‪ ,‬משנה פנים‪ .‬למרות‬ ‫שרק הדמות הנשית קיימת כאובייקט‪ ,‬נוכחותם של דמונים אורבים‪ ,‬נסתרים ומייסרים‪ ,‬מורגשת בחוזקה כל העת‪.‬‬ ‫אינגמר ברגמן קורא למציאות הזו ‪" -‬שעת הזאבים"‪ .‬בשלב מאוחר יותר‪ ,‬כדי להמשיך ולשרוד בכל זאת‪ ,‬יוצרת‬ ‫לומניץ חיץ מגן‪ .‬הדמות הנשית הופכת גרוטסקית‪ ,‬הרקע הערפילי‪-‬סיוטי מתבהר‪ .‬הדמונים נעלמים וציניות קשוחה‬ ‫משהו‪ ,‬אך עדיין כאובה‪ ,‬תופסת את מקומם‪ .‬מתבוננת‪ ,‬חוקרת יחסי הגומלין בין המעוות לבין שאינו מעוות‪.‬‬ ‫הטכסטים שהיא כותבת‪ ,‬בעלי עוצמה פיוטית‪ ,‬מוליכים את הצופה‪-‬קורא‪ ,‬כבלש מתבונן‪ ,‬עקבה אחר עקבה‪,‬‬ ‫בעקבות ארכיטיפ הנשי אישי‪ ,‬שיכול בנקל להיהפך לארכיטיפ האישה הקולקטיבי‪ .‬איכשהו‪ ,‬כשלומניץ מדברת על‬ ‫עצמה‪ ,‬היא מדברת על חלומן המסויט של נשים רבות‪ .‬סיוט מתמשך‪ ,‬מרתיע‪ ,‬שבשורשיו ‪ -‬עולם מנוכר‪ ,‬עוין‪ ,‬זכרי‪.‬‬ ‫היחס לאחר שבחוץ‪ ,‬מחפש לחדור פנימה‪ ,‬תמיד אחוז שניות‪ .‬מצד אחד זיכרון וכמיהה לאב אהוב‪ ,‬מכונן‪ ,‬ומהצד‬ ‫האחר – ניכור עמוק מהזר‪ ,‬מהזרות‪ ,‬המאיימת‪.‬‬

‫היא כותבת‪:‬‬ ‫"מגיל צעיר מאוד סירבתי להרות‪ .‬פעם איש מבוגר הגיע אל ביתי עם זר פרחים כי חשק בבתולה‪ .‬אמי האירה לו‬ ‫פנים כי רצתה נצר‪ .‬היא הכניסה אותנו לחדר השינה שלה וחיכתה ליד הדלת‪ .‬האיש הבטיח שאם אתחתן אתו הוא‬ ‫יקנה לאמי את הבית‪ .‬אני פרשתי את הסדין על הרצפה והתגלגלתי כרולדה‪ .‬הוא פנה אלי במילות חיבה ‪ -‬בובה‪,‬‬ ‫נסיכה‪ ,‬מלכת היופי‬ ‫אבל אני פערתי פה וחשפתי שיניים ונהמתי נהמות כמו הבבונים בגן החיות של ראשון‪ .‬תחת של קוף צעקתי לו‪,‬‬ ‫תחת של קוף והמילים נקבעו כחומר על מצחו‪".‬‬

‫" פעם למדתי על יחסי דימוי וטקסט באמנות‪ ,‬לא זוכרת דבר ממה שנאמר‪ ,‬רק שהיחסים סבוכים ושרצוי להימנע‬ ‫מאיור מדיום אחד על ידי השני‪ ,‬כשהם מופיעים יחד‪ .‬למשל‪ ,‬המשפט "אני ארון" הכתוב על ארון בגדים או מטבח‬ ‫אינו מעניין‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬אם "אני בארון" כתוב על שטיח מגולגל וברקע בלש עם מונוקל‪ ,‬מקטרת מעלה עשן בפיו‪,‬‬ ‫יושב על כורסא ומשעין סנטרו על ידו האחת בעוד האחרת בכיס‪ ,‬שולפת דבר מה הנראה כממחטה נשית‪ ,‬נוצרת‬ ‫כאן הזדמנות לפרשנות מורכבת‪ .‬אחזור לכך בהזדמנות אחרת‪ ,‬ברשותכן ורשותכם‪.‬‬ ‫אפרופו הזדמנות‪ ,‬לאחרונה גיליתי שאיני מבטאת יותר את הה' כלשונה‪ .‬המודעות הזו לדברים שאנחנו עושים אינה‬ ‫נהירה לי‪ .‬למה זה פתאום עלה‪ ,‬ומה זה חשוב בכלל‪ .‬אולי זה קשור לנשימה‪ ,‬לנשמה‪ ,‬אולי אמצעי שמירה מפני‬ ‫בזבוז יתר שלהן‪.‬‬

‫באהבה‬ ‫מצאתי שאת המילה הזו אני הוגה היטב‪ .‬לב המילה ננשף במלואו החוצה‬ ‫בא ה בה‬ ‫בא ה' בה‪.‬‬ ‫יש כאן תימוכין לסיפורה של מריה‪ ,‬תודו‪".‬‬

‫"אלו למשל יחסי טקסט דימוי שיכולים להיות מעניינים‪ .‬ראו ‪ -‬גליל לבן שאמרתו מלמלה‪ ,‬ורק ראשי מציץ עטור‬ ‫שיער ערמוני‪ .‬השטיח הפרסי האדום עם האורנמנטים המסולסלים המוזהבים מתחתי‪ ,‬והאיש יושב ברגליים‬ ‫פשוקות על המיטה‪ .‬הי מה זה? החנות שלו פתוחה? הוא נעמד‪ ,‬ותנוחתו כשל מי שצריך קקי ואני לא זוכרת‪ ..‬זו‬ ‫הייתה חנות של רוכסן או של כפתורים?‬ ‫"ההגחה היא רגע מכונן ציפייה" יהיה שם הדימוי‪ .‬יש כאן בעצם טקסט כפול זה שעל המצח וזה המלווה את‬ ‫התמונה‪.‬‬ ‫מהו שמגיח ומכונן ציפייה?"‬

‫"הרשו לי לחזור לתמונה הפותחת‪ .‬הבלש שולף את הממחטה מכיסו‪ .‬גביניו מכווצים‪ ,‬וגבותיו הזיפיות זקורות‪ .‬אין‬ ‫לו מושג איך הממחטה הגיעה לשם‪ .‬היא זרה לו‪ .‬הוא שולף אותה באחת‪ ,‬עד לקצה טווח זרועו (חיבה לו למחוות‬ ‫תיאטרליות)‪ .‬אחר מסתובב ופורש אותה על השולחן‪ ,‬מיטיב את המונוקל על עינו‪ ,‬מעביר לעינו השנייה‪ ,‬אוחז בו‪,‬‬ ‫מתבונן היטב‪ ,‬ונושף‪ .‬חד י מבט יבחינו בגרגרי אבק‪ ,‬שניים שלושה בסך הכל‪ ,‬מאיצים כלפי מעלה‪ ,‬משתהים‬ ‫ומתחילים בנחיתה‪ .‬הבלש מחזיר את המונוקל אל עינו הימנית וגוחן מעל הממחטה‪ .‬המממ‪ ..‬הוא אומר‪ .‬המממ‪...‬‬ ‫האור בחדר צהבהב מתון‪ .‬הוא מוציא פנס מכיסו השני‪ ,‬מבטו מרוכז מאוד ושפתיו מכווצות‪ .‬ניכר שמשהו עמוק‬ ‫מאוד מתחולל בתוכו‪.‬‬ ‫מעבר לחלון‪ ,‬כאמור אור צהבהב שולט בסצנה‪ ,‬מעבר לחלון מכונית במהירות עצומה נוסעת במדרון‪ .‬היא כתם‬ ‫אדמדם קטן ההולך וקרב‪ .‬הבית מצוי בעמק וכמובן מבודד‪ .‬הבלש לא רואה‪ ,‬כי הוא שקוע כולו בפענוח דבר מה‬ ‫הרשום על הממחטה‬ ‫ב‪ ..‬נ‪ ..‬ות‪ ,‬בנות א‪ ..‬נ‪ ..‬י‪ .......‬מ‪..‬צט‪...‬ע‪..‬ר ב‪..‬א‪..‬הב‪..‬ה א‪..‬ב‪..‬א‪.‬‬ ‫כמה טועה יכול מבטו של האדם להיות‪ .‬ממחטה נשית‪ ,‬אדון בלש? מכונית דוהרת גברת בת? כמה סחורסחור עוד‬ ‫תלכי? זהו‪ ,‬יצא‪ ,‬הוא קרא‪ .‬זהו‪ ,‬הנחת את המילים‪ ,‬גם אם לעולם לא תפענחי עד תום‪.‬‬ ‫"באהבה" הייתה המילה הרביעית בפתק של מי שהיה אבי‪ .‬הפתק שקודדתי ופירקתי שוב ושוב משך שנים‪,‬‬ ‫והתקשיתי להניח אותו כמות שהוא‪ ,‬בפשטות‪ .‬אבא היה לקוני‪ .‬חמש המילים‪ ,‬עשרים האותיות‪ ,‬כל כך מדוייקות‬ ‫כמו דבר אין להוסיף‪ ,‬ועם זאת‪ ,‬אני הופכת והופכת בהן‪ .‬הפתק נוכח החיים‪ ,‬הפתק נוכח הזכרונות‪ .‬להיפרד כך זו‬ ‫הדרך האצילית ביותר שיכול היה מי שכמעט ולא הכרתי‪ ,‬שנוכחותו הייתה כל כך עצומה ועם זאת כל כך קלושה‬ ‫בחיי‪.‬‬

‫לתפיסתי‪ ,‬אבי‪ ,‬ללא שום סדנה עיונית‪ ,‬יצר יחסי דימוי וטקסט מעולים‪ .‬טובים מאלה שאי פעם יצרתי‪ .‬קשה היה לי‬ ‫להגיע לפתק של אבא‪ ,‬אבל הנה צילומו‪ .‬הוא הונח על שולחן המטבח ב ‪ 90 -‬ליולי ‪,9119‬כמעט הושלך לפח‪ .‬אבא‬ ‫שכב במיטה‪ ,‬והמטפלת עוזרת שלו העבירה החדירה מגב אל החדר‪ .‬בטלוויזיה דלק השלג‪ .‬אבא כבר היה מת‪ ,‬והיא‬ ‫הלכה‪ .‬אני רק למחרת‪ ,‬אחרי שאחותי מצאה אותו‪ ,‬באתי‪".‬‬

‫איילת השחר כהן‪ ,‬אוצרת התערוכה הראשונה‪" ,‬אחיזת פנים"‪:‬‬

‫"סמדר לומניץ תופרת את הדיוקן הפרטי שלה בין השנים ‪ 9119‬ל ‪. 9001 -‬‬ ‫לפני ‪ 91‬שנים בעקבות אירוע מכונן בחייה‪ ,‬החלה להצטלם בתוך מיצב‪ -‬מיצג בחדרי חדרים‪ .‬בעמידתה מול‬ ‫המצלמה גילתה פנים רבות ותיעדה את פעולותיה שנוצרו במרחב הסגור בינה לבין עצמה‪ .‬כמה מן הצילומים‬ ‫שצילמה אז‪ ,‬פורסמו לאחרונה בבלוג אישי לצד טקסטים מופלאים ומצמררים שכתבה‪.‬‬ ‫בשנה האחרונה החלה סמדר להתייחס שוב לדימויים ההם‪ ,‬עוררה את זיכרונם והכניסה אותם אל תוך מעגל יצירה‬ ‫מחודש‪ .‬משיכתה למילה "קונטקט" ‪ ,‬הובילה אותה לסרוק את הקונטקטים והנגטיבים שנותרו מהחומר הישן‬ ‫ולהפוך אותם למצע דיגיטאלי שרוט וטעון‪.‬‬ ‫תחילה חשבה כי העיבוד הדיגיטאלי עשוי להציל את הדימוי הפגוע והרחוק‪ .‬בהמשך הפכה את העיבוד לכלי חדש‬ ‫בעבודתה‪.‬‬ ‫הצילום של סמדר לא מנסה להיות גדול‪ ,‬נכון או מחודד‪ .‬הוא שומר אמונים לעברו ולמקום ממנו הגיע‪ .‬הוא גם‬ ‫מנסה לדבר על הווה יותר מודע‪ ,‬על מבט ישן‪ -‬חדש של אישה את עצמה ועל נוכחות פיזית‪ ,‬רוחנית ומנטאלית‬ ‫שממשיכה להחיות את מאורעות שנת ‪.19‬‬ ‫הבחירה במדיום הצילומי בהקשר זה‪ ,‬מתייחסת למציאות פרטית וקונקרטית‪ .‬סמדר מעבירה את דמותה המצולמת‬ ‫טרנספורמציה בין ייצוג חיצוני לפנימי‪ .‬היא מצפינה בתוך עבודותיה סודות קטנים וחפצים אישיים ומאפשרת הצצה‬ ‫אל תוך מחוזותיה‪ :‬אל ריטואלים אותנטיים של מצב תודעה‪ ,‬אל חלימה‪ ,‬אל מסמוס הגבולות בין גוף לנפש‪.‬‬

‫בבסיס כל תצלום‪ -‬חדר פשוט ובו כסא וחלון‪ .‬הכסא יציב ושורשי‪ ,‬הגוף נטוע בו ומאפשר לתודעה לעוף‪ .‬החלון‬ ‫מסמל את העולם שבחוץ ואת הנשמה‪ .‬ניתן לדמות כי לחדר דלתות רבות דרכן נכנסת ויוצאת האמנית‪.‬‬ ‫בתצלומיה של סמדר‪ ,‬הגוף מפורק‪ ,‬מבועת ורדוף‪ ,‬וגם נשי‪ -‬רך ורומנטי‪ .‬הוא פוגש את עצמו עם עצמו‪ ,‬הוא נוכח‬ ‫ונעדר בו זמנית‪ ,‬הוא מארח חלקים של דמויות אחרות‪ ,‬הוא כלוא בתוך לימבו‪.‬‬ ‫השם‪ -‬אחיזת פנים נקשר ל דיוקן עצמי אך גם לאחיזת עיניים ותעתוע‪ .‬אחיזת פנים היא גם אחיזה מבפנים‪.‬‬ ‫הדיאלוג בין הפנים החיצוניות (הדיוקן ) לפנימיות‪ ,‬הוא שיח מטלטל עבור אמן שיצירתו משפיעה על החיים ולהפך‪.‬‬ ‫הסמיוטיקה שבין דמותו של האמן לבין בבואתו הפלסטית ‪,‬מתקיימת באזורי ביניים ללא גבולות של זמן ומקום‪,‬‬ ‫והיא אינסופית‪".‬‬

‫על הגרוטסקי‪ ,‬המעוות‪ ,‬והמאוזן היטב‪.‬‬ ‫בעבודות מאוחרות יותר‪ ,‬האמורפיות הדמונית מפנה מקום לבהירות גרוטסקית‪ .‬מעוות שמאוזן בדייקנות סימטרית‪.‬‬ ‫טכניקה מדויקת של שכפול‪ ,‬שינוי זווית‪ ,‬שינוי פרופורציות‪ .‬עיוות מחושב היטב‪ .‬האפקט שנוצר הוא של ניכור ידוע‬ ‫מראש‪ .‬גרוטסקיות המלגלגת על המציאות לא ברוע כי אם בחמלה ואירוניה עצמית‪ .‬לא אירוניה לאחר‪ .‬האני הוא‬ ‫השופט היודע כל של העצמי‪ .‬לנו מותר לומר על עצמנו מה שלעולם מסביב אסור לומר‪ .‬ותמיד יהיה זה מדויק יותר‪,‬‬ ‫חמור יותר‪ ,‬ללא כחל וסרק‪ .‬הדמות הנשית המיוסרת מהעבודות הקודמות הופכת כאן למעין מלכה מוזרה‪,‬‬ ‫חייזרית‪ ,‬אך גאה ומלאת עוצמה‪ .‬גלגול ההישרדות הושלם‪.‬‬

‫נאום החנזירה‬ ‫"גבירותיי ורבותיי! אני חנזירה ללא אלוהים‪ .‬זנחתי אותו בכיתה ב' כשיהושע כבש את העיי!‬ ‫כך פתחתי את נאומי‪ ,‬ניצבת על ארגז שתייה בקצה המרפסת שלי‪ .‬המשבר הכלכלי העיף אותי אחור‪ ,‬אל הדירה‬ ‫אותה חלקתי עם מוגנות נוספות‪ ,‬אל הפריצות שנהגו בעלות המקצוע בבית‪ ,‬אל החלון הסגור‪ ,‬האוזניים האטומות‪,‬‬ ‫העיניים הפקוחות שלא ליילל‪ .‬בדירה ההיא של איזו ֵחברה המתפרנסת מנפגעי רוח ונשמה היה לי חדר שהיה זמן‬ ‫מה חלון ראווה‪ .‬השותפה מהחדר הסמוך היתה ניצבת מאחרי חלונות ההזזה הענקיים ועושה לי פרצופים‪ .‬מחלתה‬ ‫היתה כיזבון העצמי העליון‪ .‬אחר כך הסבירו לי שבחרו בי במיוחד כדי לשקף לה אני תחתון‪ .‬בחמישי ביוני אלפיים‬ ‫ושתיים‪ ,‬ברגע בו נשכבתי על מיטת היחיד החדשה שסיפקו לי‪ ,‬נחרצו מצידי פי הקמטים‪ .‬אבא של שותפה אחרת‬ ‫שהיתה בולענית מזון וגברים‪ ,‬עשה סקנדל "מה זה הבאתם זקנה לחדר"?‬ ‫התברר שהשותפה ואני נולדנו באותו יום ואביה נרגע‪ .‬הוא התמלא רחמים כי בכל זאת היה בעל לב‪ ,‬אפילו‬ ‫שנשאלת השאלה איך הגיעה בתו למצבה‪ .‬היא אף פעם לא איימה בהתאבדות‪ ,‬אבל ניסתה‪.‬‬ ‫ביי ביי לזיכרונות‪ ,‬אני עכשיו על הבמה שלי‪ .‬מולי הבית שהולך ונבנה‪ .‬האדריכל שלו הוא גבר מאוד מאוד נאה‪ ,‬דשן‬ ‫שפתיים‪ ,‬עם אוזניים יפות‪ .‬דרך התריסים אני יכולה להאריך במבט‪ ,‬והמפשעה‪ ,‬י'חביבי‪ ,‬חתיכת עונג‪ ,‬בלי עין הרע‪.‬‬ ‫הייתי לבושה בחצאית הפליסה הפעמונית שלי‪ ,‬כיווצי כיווצים במותן‪ .‬ובחזיית התחרה שאימי נתנה לי‪ ,‬ירושה‬ ‫מאמה‪ .‬היא עוקצת אבל מחמיאה‪ ,‬איזור הפטמה עטור בפרח מסאטן ובמרכזו פייאט‪ ,‬שבאמצעיתו חור‪ .‬אספתי את‬ ‫שיערי כך שגלש על לחי ימין‪ ,‬זו הגובלת עם הרחוב‪ .‬למטה נאסף קהל‪ ,‬אבל לא מי שרציתי‪ .‬יש לי הרגשה‬ ‫שהאדריכל מתחמק ממני‪ .‬המבנה לא מתקדם כבר יומיים בדיוק‪ ,‬ולא שתגידו שירד גשם‪ .‬בפעם האחרונה שראיתי‬ ‫אותו הוא מדד את החלון‪ .‬אני בדיוק סידרתי לי את הגומי במפשעה‪ .‬מאחותי למדתי איך שולחים רגל קדימה באופן‬ ‫טבעי‪ .‬הטריק הוא לפעול‪ .‬אם את עומדת קפואה‪ ,‬הגבר חש בניסיון שלך‪ .‬סקסיות היא תנועתיות במידה התלויה‬ ‫במיקום המתבונן‪ .‬בדירה ההיא בפתח תקווה‪ ,‬שם נהגתי לישון הרבה‪ ,‬היתה המטפלת כרמלה יושבת על מיטתי‬ ‫כשביקר אצלי איזשהו גבר‪ .‬למרות מראי נחשבתי מושכת‪ ,‬כי נהגתי לנענע ת'אגן‪ .‬מאמא למדתי שהכי חשוב להפריד‬ ‫חלקים ולפעול בכמה מישורים‪ .‬מישור המפשעה‪ ,‬מישור כפות הידיים‪ ,‬מישור הלשון‪ ,‬השיניים‪ ,‬מישור הלוע‪ ,‬ומישור‬ ‫הפטמות‪ .‬על הבפנוכו שתקה‪ .‬אבא קרא לזה רובד‪ .‬הם נהגו להתווכח על כך‪ .‬אבא תמיד אמר תרבדי לי את‬ ‫הסנדוויץ '‪ ,‬והתכוון לכמה שכבות של אותו הדבר‪ .‬הוא למשל לא אהב שאני שמה חתיכה מקופלת‪ ,‬והתעקש שיהיו‬ ‫כמה פרוסות משוטחות‪ .‬אבא ואמא התווכחו הרבה‪ ,‬אבל אבא תמיד ניצח‪.‬‬ ‫הרעף מעלי מתנדנד‪ .‬רוח ערב מופיע ומלחשש לי בין כיווצי הפליסה‪.‬‬ ‫זה נעים לי מאוד‪ .‬רוח מנשבת מותרת אפילו לחנזירות‪.‬‬ ‫הרבה שנים אני ככה‪ ,‬הרבה לפני שאבא שלי חשף את עצמו‪ .‬הוא קרא לעצמו הזאב הבודד‪ ,‬אבל הסתבר שהיה‬ ‫כיפה אדומה‪ .‬היה יולי חם נורא‪ ,‬ואבא התנדנד והפשיר‪ .‬קצת אחרי שהוא הורם‪ ,‬עטוף לבן‪ ,‬צץ הכתם על קודקודו‪.‬‬ ‫האלונקה עולה ויורדת והעיגול מתרחב‪ .‬אחר כך יתגלה לי שהוא היה נוצרי‪ ,‬כך שהנס גדול ומפליא‪ .‬דוחקים בי‬ ‫למטה‪ ,‬אבל אני רוצה להמשיך עם אבא‪ .‬אבא שלי שהשאיר דלת פתוחה‪ ,‬ולא באתי דרכה ימים רבים‪ ,‬שהניח מילים‬ ‫קטנות ונחרטות על נייר סיגריות קטנטן‪ ,‬שכמעט הושלך‬ ‫שמעתי אומרים מתאבד הוא אגואיסט‪ .‬אבא שלי אזל בדירת חדר‪ .‬אחרי שגרד חיש גד נחסם לו האשראי‪ .‬תגידו לי‬ ‫מה הייתם עושים במקומו‪ .‬הוא ניתק את הטלפונים‪ .‬גלין גלין‪ ,‬הייתי שומעת‪ ,‬והייתי מדברת אל הצליל והצליל היה‬ ‫עונה לי בואי בואי‪ ,‬ואני אמרתי לצליל‪ ,‬לא יכולה‪ ,‬והצליל אמר לי‪ַּ ,‬פק‪ַּ ,‬פק‪ ,‬והצליל אמר לי ְקדח‪ְ ,‬קדח‪ ,‬ואני שאלתי‪,‬‬ ‫מה‪ ,‬מה? והצליל נדם‪ .‬ובלילה חלמתי על צ'כוב‪ ,‬והוא עומד על אסלה מזהב ואצבעו מתוחה אל תוך פיו ואגודלו‬ ‫זקוף‪ ,‬הוא צוחק ואני לא מבינה‪ ,‬ובידו השנייה הוא פורש שלוש אצבעות‪ ,‬ואני חשבתי שזה אומר שאיזה שחקן‬ ‫יתאהב בי‪ ,‬אם לא שחקן אז מישהו חשוב ועשיר‪ ,‬הוא ישיר לי שיר‪ ,‬ואני אסרב לו‪ ,‬כי כך לימדו אותי‪.‬‬ ‫לא ייאמן איך דבר מוביל לדבר‪ ,‬רק התעוררתי והטלפון צלצל‪ .‬עניתי בקול מגורגר של בוקר אליו נלוותה צרידות‬ ‫נשית‪ .‬קול עמוק המהם וביקש אותי‪ .‬התבוננתי בידי וקווי החיים והיצירה שלי האדימו‪ ,‬זו אני‪ ,‬לחשתי‪ ,‬אנננני‪,‬‬ ‫והטלפון ניתק‪ .‬לא ייאמן איך דבר מוביל לדבר‪ ,‬ממש באותו הרגע‪ ,‬עברה השריקה בכל נקודה במרחב‪ .‬קו ישר או‬ ‫מתעקל היישר מקווי החיים והיצירה שלי אל רחוב העצמאות בנס ציונה‪ .‬הלו‪ ,‬מר אבא שלי‪ ,‬הלוהוו‪,‬‬ ‫הלוהווהוווהוו‪.‬‬ ‫על המרפסת קראתי לו‪ .‬אבא קדח קדח‪ ,‬אבא טח טח‪ ,‬אבא אבא אבא‪ .‬וערמונים שבערו בחנויות למטה ריחפו עד‬ ‫אלי‪ ,‬כדורי כדורים של זכרונות והבטחה‪ .‬ונורא רציתי לשלוף שד אחד שהתנפח לאחרונה בשל פרולקטין גואה‬ ‫והתחיל בייצור חלב‪ ,‬ולבקש מאבא שיבוא לשתות‪ ,‬אבל אז נצצה זגוגית חלון בעיני‪ ,‬ובשמש שזה עתה החלה‬ ‫נוחתת‪ ,‬הופיעה אימי‪ ,‬מגרשת במקלה גבר שנותר למטה‪ .‬כך ללא רבב גלשתי לי אל לילה‪".‬‬

‫פיוס‪ ,‬לידה מחדש‪ ,‬אופטימיות זהירה‪.‬‬ ‫סט עבודות נוסף משלים את התהליך‪ .‬הדמות האנושית הופכת "רגילה" יותר‪ ,‬שלמה ומאוזנת‪ .‬פרופורציות אוטופיות‬ ‫משהו‪ ,‬מזכירות בובת מנקין אנונימית‪ .‬אב‪-‬טיפוס‪ ,‬אווטר אנושי‪ ,‬עיתים זכרי‪ ,‬עיתים נקבי‪ ,‬שלמרות חוסר זהותו‬ ‫הפרטנית‪ ,‬מביע סקרנות‪ ,‬ערגה‪ ,‬אפילו תקווה‪ .‬רמז העץ שלידו מעורר זיכרון ראשוני ללידה האלוהית ההיא בגן עדן‬ ‫הקדמוני‪-‬עתידני‪ .‬אדם חדש‪ .‬תמים‪ .‬שלם‪ .‬רמזים לזוגיות אפשרית‪ .‬הכל חותם את מעגל ההישרדות ולידה מחדש‪.‬‬ ‫הטראומה לא נשכחת אבל מעלה לפחות סוג של ארוכה ואופטימיות זהירה‪.‬‬