דרך המילים ו

‫דֶּ‪ֶç‬רְך הַ‪é‬מִּ‪ñ‬לִּ‪ï‬ים‬ ‫סֵ‪ò‬פֶ‪ö‬ר ו'‬ ‫מהדורה מחודשת‬ ‫עלײַפי תכנית הלימודים‬ ‫חינוך לשוני‪ :‬עברית – שפה‪ ,‬ספרות ותרבות תשס"ג‬

‫בינה גלרײַטליתמן‬

‫חנה שליטא‬

‫ייעוץ מדעי‪ :‬ד"ר יפה בנימיני‬ ‫באישור משרד החינוך‬

‫תוכן העניינים‬ ‫‪8‬‬

‫חוויות נעורים‬ ‫לנגן ביחד‪/‬דתיה בן דור ‪9 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫כוכב‪/‬לאה איני ‪10 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מתוך היומן שלי‪/‬מירה מאיר ‪14 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫רוצה‪/‬דפנה דה הרטוך ‪16 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הירוק‪/‬אליס קארטר ‪17 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מתוך הקיץ של אביה‪/‬גילה אלמגור ‪19 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫החרם‪/‬עפרה גלברט אבני ‪21 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫סבר פנים יפות‪/‬מן המקורות ‪26 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫רכילות‪/‬דפנה דה הרטוך‪27 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫חבל‪/‬דוד אבגי‪ ,‬יואב רוקאס ‪28 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫התחלה נפלאה‪/‬יורם טהרלב ‪30 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫סימנים‪/‬יורם טהרלב ‪30 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫תמונות חצר ילדות‪/‬פרץ בנאי ‪31 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫ילדות בעוני‪/‬יעקב יעקב ‪32 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הצפור פמפלה‪/‬נורית זרחי ‪33 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫לדוכיפת‪/‬נורית זרחי ‪34 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫האב הבן והחמור‪/‬איזופוס ‪35 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הטוחן הבן והחמור‪/‬איזופוס ‪37 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מפני מה העורב הולך ברקידה? ‪40 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫סודו של מוטי‪/‬עמי גדליה ‪41 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫על משחק הכדורגל‪/‬שולה פרידור‪48 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫איך פחדתי‪/‬עלילון‪/‬רות'קה נוי ‪50 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪52‬‬

‫יומן כיתה‬ ‫מר ברנאר‪/‬אלבר קאמי ‪54 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫איקבל — הילד שזכה לפרסום עולמי‪/‬רחל כץ ‪56 . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מתוך הצהרת זכויות הילד בישראל ‪58 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫צעדים ראשונים‪/‬אמנון שמוש ‪59 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫האות האנגלית ‪/m‬אורלי קסטלײַבלום ‪63 . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫העיפרון‪/‬ימימה טשרנוביץײַאבידר ‪64 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫היה לי מורה‪/‬אהרון אלמוג ‪67 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫"נתנו לי חכה לדוג אוצרות תרבות"‪/‬ארז ביטון ‪68 . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מהפכה בחיי העיוורים‪/‬חנה ברנר ‪69 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫אמרו עליו על הלל‪/‬מן המקורות ‪71 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫סיפור על בת המלך שרצתה לדעת הכול‪/‬פנחס שדה ‪72 . . . . . . .‬‬ ‫הנסיכה והסוס‪/‬יעל פישביין ‪74 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הדפוס‪ ,‬ההמצאה ששינתה את חיי האדם‪/‬דורית ריינס ‪78 . . . . .‬‬

‫‪3‬‬

‫מוקדש לאחי גדליה יעקב‬ ‫וזאב גלר ז"ל‬ ‫אשר דרך חייהם והשקפת עולמם‬ ‫היוו מסד איתן לדרכי החינוכית‪.‬‬ ‫בינה גלרײַטליטמן‬

‫עריכה ועיבוד דידקטי‪:‬‬ ‫ייעוץ מדעי‪:‬‬ ‫ייעוץ אמנותי‪:‬‬ ‫ייעוץ מגדרי‪:‬‬ ‫עריכת לשון‪:‬‬ ‫עיצוב הספר‪:‬‬ ‫עימוד וגרפיקה‪:‬‬

‫מוקדש לישראל ולחיה שליטא ז"ל‬ ‫אשר דרכם החינוכית ואהבתם הגדולה‬ ‫לשפה ולספרות העברית‬ ‫היו לי למקור השראה‪.‬‬ ‫חנה שליטא‬

‫בינה גלרײַטליתמן‬ ‫חנה שליטא‬ ‫ד"ר יפה בנימיני‬ ‫רחל שליטא‬ ‫ד"ר צפרירה שחם‬ ‫יהודית נווה‬ ‫נעמה נחושתאי‬ ‫לילי פרזי‬

‫תודות בעמ' ‪271‬‬ ‫הפקה‪ :‬תמי פרמונט‬ ‫הוצאת כנרת מודה לכל הארגונים והאנשים אשר נתנו אישורם להדפסת התמונות והיצירות בספר‪.‬‬ ‫אנו מתנצלים בפני כל גורם שנעשה שימוש ביצירתו ושאינו מוזכר כאן‪ .‬נשמח לשמוע מכל אחד אשר‬ ‫זכותו לא הוכרה כאן‪.‬‬ ‫המקראה היא מהדורה מחודשת של דרך המילים ו' שיצאה לאור בייעוצה המדעי והפדגוגי של‬ ‫ד"ר יהושבע בנטוב‪.‬‬ ‫הספר ערוך עלײַפי תכנית הלימודים החדשה של משרד החינוך והתרבות‪" :‬חינוך לשוני‪ :‬עברית – שפה‪,‬‬ ‫ספרות ותרבות תשס"ג"‪ .‬אישור מספר ‪ 2203‬מײַ‪ .26.12.04‬למקראה נלווה מדריך למורה‪.‬‬ ‫אין לשכפל‪ ,‬להעתיק‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט‪ ,‬לתרגם‪ ,‬לאחסן במאגר מידע‪ ,‬לשדר או לקלוט בכל דרך או‬ ‫אמצעי אלקטרוני‪ ,‬אופטי או מכני או אחר — כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה‪ .‬שימוש מסחרי מכל‬ ‫סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו"ל‪.‬‬

‫© כל הזכויות שמורות להוצאת כנרת‬ ‫נדפס בישראל‪2005 ,‬‬

‫‪ 130‬בני אדם בראי אגדות יוון‬ ‫מהי מיתולוגיה? ‪132 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫תזיאוס ואריאדנה‪/‬יצחק לבנון ‪133 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫דדאלוס ואיקרוס‪/‬ג'קלין מורלי ‪135 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫אורפיאוס ואורידיקה‪/‬נירה הראל‪138 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מה חבוי בתיבת פנדורה?‪/‬רקפת זֹהר ‪139 . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪" 142‬בזכרנו את ציון"‬ ‫דברי ש"י עגנון בטקס קבלת פרס נובל ‪142 . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫תשעה באב‪/‬עזרא מורד ‪144 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים‪/‬מן המקורות ‪145 . . . . . . . . .‬‬ ‫על נהרות בבל‪/‬תהילים קל"ז ‪146 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מתוך תפילת שמונה עשרה ‪147 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫אני מאמין‪/‬מן המקורות‪148 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫חי‪/‬אהוד מנור ‪149 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫עד עמוד התלייה‪/‬יהודה אשל‪/‬עיבוד יהודה אטלס ‪150 . . . . . . . .‬‬

‫‪ 152‬הימים הנוראים‬ ‫תפילה‪/‬אריאנה הרןײַהכהן ‪154 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫עם תחילת השנה‪/‬הרב יעקב רימר ‪155 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫רציתי להתפלל ולא ידעתי‪/‬מרדכי ברײַאון ‪155 . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫אבינו מלכנו‪/‬מן המקורות ‪156 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מראה כהן‪/‬פיוט‪ .‬מתוך תפילת מוסף של יום הכיפורים ‪157 . . . .‬‬ ‫מתוך תפילת נעילה ‪158 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫נעילה‪/‬רעיה הרניק ‪158 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מעשה בחייט‪/‬סיפור חסידי ‪159 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫זוליכה בת כתון‪/‬דן בניהײַסרי ‪160 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מטבע מזויף‪/‬אליהו אגסי ‪163 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫לעשות תשובה‪/‬מרטין בובר ‪164 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫עבודה‪/‬ש"י עגנון ‪165 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪ 166‬שלוש רגלים‬ ‫‪ 168‬פסח‬ ‫הגדה של פסח ‪169 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מצה זו‪/‬דוד בןײַגוריון ‪170 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫"כנגד ארבעה בנים"‪ /‬מתוך ההגדה ‪171 . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫ביעור חמץ‪/‬חנה ניר ‪172 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫כוס הדורות‪/‬אשר ברש ‪173 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫על כפיו יביא‪/‬יורם טהרלב ‪177 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪5‬‬

‫‪80‬‬

‫לו יהי אדם לאדם‪ ,‬אדם‪...‬‬ ‫למה תכה רעך‪/‬יצחק וקנין ‪80 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫המגביה ידו על חברו‪/‬מן המקורות ‪82 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫ציפור של אף אחד‪/‬שלומית כהןײַאסיף ‪83 . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫האם הצפייה בטלוויזיה מעוררת אלימות?‪/‬רחל כץ ‪84 . . . . . . . .‬‬ ‫התוכי החכם‪/‬משל דרום אמריקאי ‪85 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫שני תרמילים‪/‬משלי איזופוס ‪86 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫העקרב והצפרדע‪/‬איזופוס‪/‬הלל מיטלפונקט ‪86 . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫שיר המקל‪/‬ארז ביטון ‪87 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מנהגי צדקה שהיו נהוגים בעם ישראל‪/‬עיבד אברהם שטאל ‪88 . .‬‬ ‫מעשים של ממש‪/‬סיפור חסידי‪ .‬עיבד אדיר כהן ‪89 . . . . . . . . . . .‬‬ ‫שודד יהודי שנעשה אחד מל"ו צדיקים‪/‬שלמה אבס ‪90 . . . . . . . .‬‬ ‫בזכות מה נצלה בתו של רבי עקיבא ממוות? ‪93 . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הביצה‪/‬ח"נ ביאליק ‪94 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪96‬‬

‫שיתחברו כל ההפכים‬ ‫שיתחברו כל ההפכים יחד‪/‬ר' נחמן מברסלב ‪96 . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫יש לי חלום‪/‬מרטין לותר קינג ‪98 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫יום יבוא‪/‬דן אלמגור ‪99 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫משל הנשר‪/‬ג'יימס אגרי ‪100 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הזאב והכלב‪/‬אפרים סידון על פי לה פונטין ‪102 . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מה רע במילה "יהודיה"?‪/‬אלה רוסינק ‪104 . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫צלקת‪/‬יאנוש קורצ'ק ‪106 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מהי אנטישמיות?‪/‬חנה ברנר ‪109 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הכרזה עולמית בדבר זכויות האדם מטעם האו"ם ‪111 . . . . . . . . .‬‬ ‫מה מלמד אותנו ספר הספרים‪/‬דוד בן גוריון ‪111 . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מדוע נאבקות הנשים שיהיו להן זכויות כמו לגברים?‪/‬‬ ‫צפרירה שחם ‪112 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫בשבילי נברא העולם‪/‬מן המקורות ‪114 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הנהג המציל‪/‬יוסי מרגלית ‪116 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫השועל והחסידה‪/‬ע‪ .‬הלל ‪118 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪ 119‬לעובדה ולשומרה‬ ‫אם קלקלת אין מי שיתקן אחריך‪/‬מן המקורות ‪120 . . . . . . . . . . .‬‬ ‫כשם שיגעו אבותי‪/‬מן המקורות ‪121 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫בין הדקלים‪/‬נורית זרחי ‪122 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫האמנות היא דרך לעורר באדם מחשבה‪/‬רחל כץ ‪123 . . . . . . . . . .‬‬ ‫מי יציל את הים התיכון?‪/‬פנחס זמיר ‪125 . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מה אנו יכולים לעשות כדי להגן על סביבתנו?‪/‬‬ ‫פנחס זמיר ‪127 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪4‬‬

‫האריה והקורא‪/‬מן המקורות ‪225 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מתוך החיפושים אחרי ברײַכוכבא‪/‬יגאל ידין ‪226 . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪ 228‬עמוד האש‬ ‫יום הזיכרון ליצחק רבין ‪230 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫לשמור על חיי אדם‪/‬יצחק רבין ‪231 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪ 232‬יום הזיכרון לשואה ולגבורה‬ ‫מתוך "קורות כיתה אחת"‪/‬בנימין טנא ‪233 . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫להסתתר‪/‬אידה ווס ‪235 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫אנה פרנק‪/‬ביוגרפיה ‪238 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מתוך אנה פרנק – יומנה של נערה ‪239 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫קול דניה הלוחמת ‪241 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫לה שמבון‪ ,‬כפר של חסידי אומות עולם ‪242 . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫סֶ‪ò‬מְ‪ñ‬פּוֹ סוֹגִ‪å‬יהָ‪ָé‬רה ‪242 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫חסידי אומות העולם ‪243 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מכתבה של אמא ‪243 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫חסידי אומות העולם‪/‬חיים חפר ‪245 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מאוד רציתי לחיות‪/‬מאקס שוואב ‪246 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫אבי חזר מאושוויץ‪/‬קלודין וג ‪248 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪ 249‬יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל‬ ‫אחים בלב ובנפש‪/‬מינה איתן ‪250 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫אלי כהן‪/‬ביוגרפיה‪/‬תמר אוֹרי ‪253 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫על החובש שלמה‪/‬רבקה לוי ‪254 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫אנחנו לא צריכים‪/‬אבינועם קורן ‪255 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫לבכות לך‪/‬אביב גפן ‪256 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫יום שחשך‪/‬יפה בנימיני ‪257 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪ 258‬יום העצמאות‬ ‫מתוך מגילת העצמאות ‪259 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫זיכרונות מטכס הכרזת העצמאות‪/‬זאב שרף ‪261 . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הזהירו אותנו‪ ,‬שלא נכריז על מדינה‪/‬דוד בןײַגוריון ‪263 . . . . . . . . .‬‬ ‫אם יזדמן לי מכרה שלום‪/‬גסאן עבד ארײַרחמן ‪264 . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫אני שייך‪/‬נורית הירש ‪265 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫עוד לא תמו כל פלאיך‪/‬יורם טהרלב ‪266 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫תוכן על פי עולמות שיח וסוגות ‪268 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫רשימת מקורות ‪270 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪7‬‬

‫שלח נא את עמי‪/‬שיר עם אפרוײַאמריקאי ‪178 . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫אל גינת אגוז‪/‬שיר השירים ‪179 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪ 180‬שבועות‬ ‫מתוך תפילת שמונהײַעשרה לחג השבועות ‪181 . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫ארץ שבעת המינים‪/‬דודו ברק ‪182 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫תיקון ליל שבועות ‪184 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫סיפורו של "כתר ארם צובא" ‪185 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫עדותו של מרדכי פאחם‪/‬אמנון שמוש ‪186 . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫יצחק בןײַצבי — הנשיא השני של מדינת ישראל ‪188 . . . . . . . . . . .‬‬ ‫אשריך רבי עקיבא‪/‬מן המקורות ‪189 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫אחי ברײַמזל‪/‬יפה בנימיני ‪190 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪ 193‬סוכות‬ ‫הסוכה המעופפת‪/‬לוין קיפניס ‪194 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫יין מירושלים‪/‬בןײַעמי ‪198 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫גשם‪/‬אסתר ראב ‪199 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫גשם בוא‪/‬תרצה אתר ‪200 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הושענות‪/‬מן המקורות ‪201 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪ 202‬בימים ההם בזמן הזה‬ ‫‪ 204‬חנוכה‬ ‫שם בחנוכה שנת ‪/1943‬עובד בןײַישי ‪205 . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫מתוך "עם בוא הזיכרון"‪/‬שאול פרידלנדר ‪208 . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫החנוכייה שלא דלקה‪/‬משה רבי מפי יוסף משאש ‪209 . . . . . . . . . .‬‬

‫‪ 210‬ט" ּו בשבט‬ ‫שקדיות‪/‬נעמה בנזימן ‪211 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫צלחת לחמישה עשר בשבט‪/‬אברהם רגלסון ‪212 . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫המקום בו נמצאת הנשמה‪/‬אברהם שטאל ‪213 . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪ 215‬פורים‬ ‫בלבולי המגילה‪/‬נעמה בנזימן ‪216 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫הופעת הלֵ‪ï‬צִ‪õ‬ים‪/‬נתן אלתרמן ‪217 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫פורים שני‪/‬ג'יימס אדוארד הנאואר ‪218 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬ ‫פורים צנעא — מאבל ליום טוב‪/‬על פי יוסף מיוחס ‪219 . . . . . . . .‬‬ ‫המן — אולי תרד מהבמה?!‪/‬עמוס בר ‪220 . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪ 222‬ל"ג בעומר‬ ‫ר' עקיבא ומרד ברײַכוכבא‪/‬רבקה לוי ‪223 . . . . . . . . . . . . . . . . . .‬‬

‫‪6‬‬

‫לְ‪ï‬נַ‪ó‬גֵּ‪å‬ן בְּ‪ã‬יַ‪ì‬חַ‪ë‬ד ‪/‬‬

‫דָּ‪ç‬תִ‪ü‬יָּ‪ì‬ה בֶּ‪ã‬ן דּוֹר‬

‫הָ‪é‬יֹה הָ‪é‬יָ‪ì‬ה פְּ‪ö‬סַ‪ò‬נְ‪ó‬תֵּ‪ü‬ר יָ‪ì‬שָׁ‪û‬ן‬ ‫חָ‪ë‬בִ‪ã‬יב אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל בַּ‪ã‬יְ‪ì‬שָׁ‪û‬ן‪.‬‬ ‫שִׁ‪û‬בְ‪ã‬עִ‪ô‬ים שָׁ‪û‬נָ‪ó‬ה הוּא נִ‪ó‬גֵּ‪å‬ן לְ‪ï‬בַ‪ã‬ד‬ ‫וְ‪è‬הָ‪é‬יָ‪ì‬ה לוֹ דֵּ‪ç‬י נֶ‪ó‬חְ‪ë‬מָ‪ñ‬ד‪.‬‬ ‫אַ‪ְä‬ך יוֹם אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר הַ‪é‬פְּ‪ö‬סַ‪ò‬נְ‪ó‬תֵּ‪ü‬ר‪:‬‬ ‫"לְ‪ï‬נַ‪ó‬גֵּ‪å‬ן בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬נַ‪ó‬יִ‪ì‬ם זֶ‪ê‬ה נֶ‪ó‬חְ‪ë‬מָ‪ñ‬ד יוֹתֵ‪ü‬ר‪".‬‬ ‫הוּא יָ‪ì‬צָ‪õ‬א לָ‪ï‬נוּעַ‪ ô‬בַּ‪ã‬שְּׁ‪û‬בִ‪ã‬ילִ‪ï‬ים וּבַ‪ã‬דְּ‪ָç‬רכִ‪î‬ים‬ ‫הוּא נָ‪ַó‬דד שָׁ‪û‬בוּעַ‪ ô‬בֵּ‪ã‬ין בָּ‪ã‬תִּ‪ü‬ים וּבֵ‪ã‬ין פְּ‪ָö‬רחִ‪ë‬ים‬ ‫וּבְ‪ã‬בֶֹקר ְקצָ‪õ‬ת אָ‪ä‬פֹר‬ ‫עַ‪ô‬ל ֹראשׁוֹ שֶׁ‪û‬ל הַ‪é‬ר תָּ‪ü‬בוֹר‬ ‫הוּא פָּ‪ö‬גַ‪å‬שׁ‬ ‫כִּ‪î‬נּוֹר‪.‬‬ ‫הֵ‪é‬ם נִ‪ó‬גְּ‪å‬נוּ לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם בְּ‪ã‬יַ‪ì‬חַ‪ë‬ד סוֹנָ‪ó‬טוֹת וְ‪è‬שִׁ‪û‬יִרים‬ ‫סַ‪ò‬מְ‪ñ‬בָּ‪ã‬ה וְ‪è‬הוָֹרה וְ‪è‬הָ‪é‬יוּ מְ‪ñ‬אֻ‪ä‬שָּׁ‪ִû‬רים‪.‬‬ ‫כַּ‪î‬עֲ‪ô‬בֹר שְׁ‪û‬לוֹשָׁ‪û‬ה יָ‪ì‬מִ‪ñ‬ים אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר הַ‪é‬פְּ‪ö‬סַ‪ò‬נְ‪ó‬תֵּ‪ü‬ר‪:‬‬ ‫"לְ‪ï‬נַ‪ó‬גֵּ‪å‬ן בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬לוֹשָׁ‪û‬ה זֶ‪ê‬ה נֶ‪ó‬חְ‪ë‬מָ‪ñ‬ד יוֹתֵ‪ü‬ר‪".‬‬ ‫הֵ‪é‬ם יָ‪ì‬צְ‪õ‬אוּ לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם לָ‪ï‬נוּעַ‪ ô‬בַּ‪ã‬שְּׁ‪û‬בִ‪ã‬ילִ‪ï‬ים וּבַ‪ã‬דְּ‪ָç‬רכִ‪î‬ים‬ ‫נָ‪ְó‬דדוּ לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם שָׁ‪û‬בוּעַ‪ ô‬בֵּ‪ã‬ין בָּ‪ã‬תִּ‪ü‬ים וּבֵ‪ã‬ין פְּ‪ָö‬רחִ‪ë‬ים‪.‬‬ ‫כְּ‪î‬שֶׁ‪û‬הִ‪é‬גִּ‪å‬יעוּ לַ‪ï‬גָּ‪å‬לִ‪ï‬יל‪ ,‬בְּ‪ã‬צִ‪õ‬לּוֹ שֶׁ‪û‬ל עֵ‪ô‬ץ אָ‪ä‬צִ‪õ‬יל‬ ‫הֵ‪é‬ם פָּ‪ö‬גְ‪å‬שׁוּ‬ ‫חָ‪ë‬לִ‪ï‬יל‪.‬‬ ‫הֵ‪é‬ם נִ‪ó‬גְּ‪å‬נוּ לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם בְּ‪ã‬יַ‪ì‬חַ‪ë‬ד סוֹנָ‪ó‬טוֹת וְ‪è‬שִׁ‪û‬יִרים‬ ‫סַ‪ò‬מְ‪ñ‬בָּ‪ã‬ה וְ‪è‬הוָֹרה וְ‪è‬הָ‪é‬יוּ מְ‪ñ‬אֻ‪ä‬שָּׁ‪ִû‬רים‪.‬‬ ‫כַּ‪î‬עֲ‪ô‬בֹר שְׁ‪û‬לוֹשָׁ‪û‬ה יָ‪ì‬מִ‪ñ‬ים אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר הַ‪é‬פְּ‪ö‬סַ‪ò‬נְ‪ó‬תֵּ‪ü‬ר‪:‬‬ ‫"לְ‪ï‬נַ‪ó‬גֵּ‪å‬ן בְּ‪ã‬אַ‪ְä‬רבָּ‪ã‬עָ‪ô‬ה זֶ‪ê‬ה נֶ‪ó‬חְ‪ë‬מָ‪ñ‬ד יוֹתֵ‪ü‬ר‪".‬‬ ‫הֵ‪é‬ם יָ‪ì‬צְ‪õ‬אוּ לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם לָ‪ï‬נוּעַ‪ ô‬בַּ‪ã‬שְּׁ‪û‬בִ‪ã‬ילִ‪ï‬ים וּבַ‪ã‬דְּ‪ָç‬רכִ‪î‬ים‬ ‫נָ‪ְó‬דדוּ לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם שָׁ‪û‬בוּעַ‪ ô‬בֵּ‪ã‬ין בָּ‪ã‬תִּ‪ü‬ים וּבֵ‪ã‬ין פְּ‪ָö‬רחִ‪ë‬ים‪.‬‬ ‫כְּ‪î‬שֶׁ‪û‬הִ‪é‬גִּ‪å‬יעוּ סוֹף כָּ‪î‬ל סוֹף לְ‪ï‬אֵ‪ä‬ילַ‪ï‬ת‬ ‫יָ‪ְì‬רדוּ לַ‪ï‬חוֹף‬ ‫וּפָ‪ö‬גְ‪å‬שׁוּ שָׁ‪û‬ם‬ ‫תֹּף‪.‬‬

‫הֵ‪é‬ם נִ‪ó‬גְּ‪å‬נוּ לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם בְּ‪ã‬יַ‪ì‬חַ‪ë‬ד סוֹנָ‪ó‬טוֹת וְ‪è‬שִׁ‪û‬יִרים‬ ‫סַ‪ò‬מְ‪ñ‬בָּ‪ã‬ה וְ‪è‬הוָֹרה וְ‪è‬הָ‪é‬יוּ מְ‪ñ‬אֻ‪ä‬שָּׁ‪ִû‬רים‪.‬‬ ‫וְ‪è‬עַ‪ô‬כְ‪î‬שָׁ‪û‬ו עָ‪ô‬לַ‪ï‬י לָ‪ï‬לֶ‪ï‬כֶ‪î‬ת‬ ‫אָ‪ä‬ז הֱ‪é‬יוּ שָׁ‪û‬לוֹם כֻּ‪î‬לְּ‪ï‬כֶ‪î‬ם‪.‬‬ ‫וּמָ‪ñ‬ה ָקָרה אַ‪ä‬חַ‪ë‬ר כָּ‪ְî‬ך?‬ ‫נַ‪ó‬חֲ‪ë‬שׁוּ בְּ‪ã‬עַ‪ô‬צְ‪õ‬מְ‪ñ‬כֶ‪î‬ם‪.‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫היועצת של בית הספר לחינוך מיוחד 'שקמה' בגבעתיים‪ .‬אפשר לדבר‪ ,‬בבקשה‪,‬‬ ‫עם המפיקה יהלי פז?‪ ..‬אבל זה דחוף‪ ",‬גרונה של אורנה נשנק‪.‬‬ ‫"את עובדת אִ‪ä‬תה? אה‪ ,‬את המנהלת שלה!"‬ ‫לראשונה מאז שעות הבוקר נשמעה שמחה בקולה‪" .‬אז זה אפילו טוב יותר‪ ,‬כי זה‬ ‫בקשר לנער אחד שלנו‪ ,‬חולה שיתוק מוחין קל‪ ,‬שסובל גם מפיגור‪ ,‬ומעריץ עד‬ ‫טירוף את עדו תד‪"...‬‬ ‫היועצת כמעט פרצה בבכי לנוכח האטימות בה נענתה‪ ,‬אך לא ויתרה‪" .‬כןײַכן‪ ,‬אני‬ ‫יודעת שרק יהלי פז מתאמת‪ ,‬אבל המפגש כבר הוסדר‪ .‬אני רק מנסה להעלות‬ ‫עניין מסובך באשר לדמיון המדהים שיש בין‪ ...‬תביני‪ ,‬גברתי‪ ,‬ניסיתי להסביר‬ ‫למפיקה שמדובר פה במקרה רגיש לשני הצדדים‪ .‬אוהד שלנו דומה מאודײַמאוד‬ ‫לעדו תדהר‪ .‬ברצינות‪ .‬זה כאילו הוא הכפיל שלו‪ .‬טוב‪ ,‬לא כפיל מוצלח כל כך‪ ,‬כי‬ ‫אוהד חולה‪ ,‬אבל הדמיון מחריד‪ .‬בעצם‪ ,‬למה אני אומרת 'מחריד'?" — היא קימטה‬ ‫טופס שהתגלגל מתחת לידה‪ ,‬והוסיפה‪ " :‬אולי בגלל שעדו שלכם הוא כוכב‬ ‫אמיתי‪ ,‬ואוהד שלנו‪ ,‬הוא‪ ...‬רק הצל שלו‪ ,‬את מבינה? לא? טוב‪ ,‬זה מקרה מיוחד‪.‬‬ ‫אולי נקבע פגישה‪ ,‬ו‪ ...‬אהײַאה‪ .‬אבל חובתי להתריע! אוהד שלנו שביר כמו זכוכית‪.‬‬ ‫אם שוברים את לבו‪ ,‬הוא יכול להידרדר ככה‪ ,‬שזה ייגמר באסון! את יודעת‪,‬‬ ‫ההישגים שהישגנו אִ‪ä‬תו פה‪ ,‬כל הצוות המקצועי‪ ,‬פשוט לא ייאמנו‪ :‬הוא בקושי‬ ‫דיבר עד שהגיע ל'שקמה'! זאת עבודה מפרכת‪ ...‬כן‪ ,‬בהחלט‪ ,‬ברור לי שאני תופסת‬ ‫אותך בזמן רע‪ ,‬אבל‪ ...‬בסדר‪ .‬אנסה שוב‪ .‬תודה לך‪ ",‬סיימה היועצת‪ ,‬והניחה את‬ ‫השפופרת על כנה כאילו היתה עשויה עופרת‪.‬‬ ‫"מה עושים‪ ,‬לעזאזל‪ ,‬במקרה כזה?" בטנה של אורנה התהפכה בקרבה‪ .‬בשום ספר‬ ‫לימוד מעולם לא נתקלה בבעיה דומה‪ ,‬מה עוד שמנהלת בית הספר הטילה עליה‬ ‫לפתור את צורת הדמיון החיצוני שבין השניים‪ ,‬לבדה; בזמן שמן העבר האחר‪,‬‬ ‫ציפו מאתיים התלמידים של 'שקמה'‪ ,‬ובראשם אוהד‪ ,‬בכליון עיניים למפגש‪.‬‬ ‫נאנחת‪ ,‬ביקשה לקום מכיסאה‪ ,‬כשלפתע לכדה את עינה תמונת עיתון‪ ,‬אשר‬ ‫נשרה מהקלסר של אוהד‪ .‬בדריכות רכנה והרימה את התמונה המטושטשת‪,‬‬ ‫מתבוננת בכוכבי הטלוויזיה המפורסמים כפי שצולמו בעת שביקרו בני נוער חולי‬ ‫סרטן באחד מבתי החולים בארץ‪ .‬ראשו של עדו תדהר סומן בלב אדום‪ ,‬כשבשולי‬ ‫התמונה הוסיף אוהד בכתב ילדותי‪" :‬עדו 'הכוכב' ואוהד לנֶ‪ó‬צַ‪õ‬ך"‪ .‬אורנה חייכה‬ ‫למראה שגיאת הכתיב‪ ,‬מאושרת על שבכלל אוהד כותב! אך אפילו השירים‬ ‫והחיבורים עסקו רובם ככולם ב‪ ...‬כוכב הנערץ‪.‬‬

‫*‬

‫"אתה חושב שאוהד ער לדמיון המדהים שבינו לבין תדהר? הוא כל כך רגיש‪,‬‬ ‫אוהדי‪ ",‬אמרהײַשאלה אתמול היועצת את בן זוגה בארוחת הערב; מוטרדת מן‬ ‫האפשרות שהמנחה לא יֵ‪ì‬דע כיצד לנהוג בנער‪ ,‬או גרוע מזה‪ ,‬יפגע בו‪ ,‬והיא כמעט‬ ‫נחנקה מביס החביתה שלעסה‪ .‬בעלה‪ ,‬הרגוע כדרכו‪ ,‬חייך אליה בחום‪ ,‬יודע שלא‬ ‫יעזור כלום — אורנה תמיד הביאה את 'העבודה' הביתה‪" .‬אולי את היא הרגישה‬ ‫מדי בסיפור הזה?" שאל אגב שהרים את ידיו בהכנעה; "כןײַכן‪ ,‬אני יודע שהם‬ ‫דומים‪ ,‬אבל עדו תדהר מתמודד עם המון מצבים‪ ,‬אורנל'ה‪ .‬הוא שחקן ורואה‬

‫חוויות נעורים‬

‫‪11‬‬

‫כוכב ‪/‬‬

‫לאה איני‬

‫"רגעײַרגע‪ ,‬הלו‪ ,‬הלו!‪ "...‬התאכזבה אורנה‪ ,‬יועצת בית הספר‪ ,‬בעת שמפיקת תכניות‬ ‫הטלוויזיה התוססת‪ ,‬שמן העבר האחר של הקו‪ ,‬ניתקה בחיפזון את השיחה‪ .‬למראה‬ ‫הנער שישב מולה וליטף בחמדה את הפוסטר שהחזיק‪ ,‬הידקה את שפתיה והעמידה‬ ‫פנים עליזות‪" .‬טוב!" הכריזה‪" ,‬זה הצליח לנו! הם יבואו‪ ,‬ויש תאריך מוסכם‪ ,‬אם כי‬ ‫באשר לשעה עוד נדבר‪ "...‬היא השתתקה משהבחינה כי הנער רטט כולו‪" .‬אתה שמח‪,‬‬ ‫אוהדי?" אוהד‪ ,‬שזרזיף רוק דלף על סנטרו‪ ,‬הנהן בפראות‪ .‬עיניו ננעצו בפני היועצת‬ ‫כאילו ביקשו לבולעה‪" .‬הוא גם יבוא‪ ,‬הכוײַהכוכב שלי?" גמגם קצר נשימה‪.‬‬ ‫אורנה נאנחה‪" .‬אתה יודע‪ ,‬אוהדי‪ ,‬מנחי טלוויזיה הם אנשים מאוד מבוקשים‪ ,‬אז‬ ‫למרות הבטחת המפיקה‪ ,‬נקווה שדבר לא ישתבש‪ ,‬ויום הכיף שתִ‪ü‬כננו לבית הספר‬ ‫בחברתם יתקיים‪ .‬לכן‪ ,‬חביבי‪ ",‬תפסה באגרופו של אוהד‪ ,‬שהלם באיײַשליטה על‬ ‫שולחנה‪" ,‬אל תישבר לי אם‪ "...‬האזהרה חלפה מעל לראש המתולתל שלא חדל‬ ‫לנוע‪" .‬אײַאבל הײַהכוכב שלי יבוא?" שב ודרש אוהד לדעת‪ ,‬מוֶרה באצבע ידו‬ ‫השנייה‪ ,‬שגם עליה לא פסח העיוות ממנו סבל‪ ,‬על חתימת המנחה הנערץ עליו‪,‬‬ ‫שתמונתו התנוססה על הפוסטר‪ .‬השחקן הידוע הנחה תכנית טלוויזיה שהיתה‬ ‫מיועדת לילדים קטנים בהרבה מאוהד‪ ,‬ואף על פי כן צפה בה בן השלושײַעשרה‬ ‫בהתמכרות‪ .‬היועצת חייכה בחשש נוכח הפרצוף המפורסם שעל הדף המקומט‪.‬‬ ‫חיוכו של המנחה נראה לה שחצני במקצת‪ ,‬אבל היא קראה‪ ,‬כאילו בפעם‬ ‫הראשונה‪ ,‬את ההקדשה שכתב בקצה הדף‪' :‬לאוהד החמוד‪ ,‬בתודה על אהבתך‪,‬‬ ‫עדו תדהר‪ '.‬את חתימתו עיטר המנחה בלב מיופייף‪ ,‬בתוספת הסמל המוכר של‬ ‫התכנית‪ .‬בסך הכול‪ ,‬מנחה נאה של תכנית טלוויזיה רדודה‪.‬‬ ‫לִ‪ï‬בה של היועצת ניתר בחזה‪ ,‬אבל היא לא יכולה הייתה לשקר‪" .‬כן‪ ,‬אוהד‪ ,‬הם‬ ‫הבטיחו שהוא יבוא‪ ",‬הודתה‪ ,‬הגם שעיניה שוטטו לפתע סביב הניירת שעל‬ ‫שולחנה‪ .‬משום מה‪ ,‬לא יכלה להביט בפניו המעוותות של אוהד; מתחרטת על‬ ‫עצם הרעיון להזמין לחגיגת הפסח את כוכבי התכנית ואת המנחה הזה בפרט‪.‬‬ ‫אוהד לא שעה לה יותר‪ .‬שרירי גופו נעו בכפייתיות גוברת וזרם רוק פרץ מפיו‬ ‫כשדיבר‪" :‬יופײַיופי! הכוכב שלי‪ ,‬אַ‪ä‬ײַאני אגײַגע בו‪ ,‬עוד‪ ...‬עוד שבועײַיים‪ ",‬עודד את‬ ‫עצמו‪ ,‬בעת שתייק בעדינות את הפוסטר בקלסר עב כרס‪ ,‬שהוקדש כולו לכוכב‬ ‫הילדים והנוער‪ ,‬עדו תדהר‪.‬‬ ‫אורנה היועצת הרצינה‪ ,‬יודעת שעליה להתייצב נוכח הבעיה שניצבה בפניה‪.‬‬ ‫"אוהדי‪ ,‬אתה שלחת למנחה הזה כבר המון מכתבים ושירים‪ ,‬נכון?" שאלה‪.‬‬ ‫הנער הנהן‪ ,‬מופתע מעצם השאלה‪ .‬אבל היועצת‪ ,‬שלא ציפתה כלל לתשובה‪,‬‬ ‫המשיכה וחקרה‪" :‬ותמונה‪ ,‬תמונה שלך‪ ,‬חביבי‪ ,‬שלחת לו‪ ,‬במקרה?"‬ ‫תנועות גופו הלאײַרצוניות של הנער קפאו לשנייה בלבד בטרם חזרו בכוח רב‬ ‫יותר‪ ,‬ועיניו התמות נפערו בבהלה‪" .‬ללא‪ .‬צריך לשײַלשלוח?"‬ ‫"נראה‪ ,‬אוהדי‪ ",‬הרהרה אורנה בקול‪.‬‬

‫*‬

‫ברגע שנפרדה מאוהד‪ ,‬שבה וחייגה בחרדה לטלוויזיה‪" .‬שלום‪ ,‬מדברת אורנה‪,‬‬

‫‪10‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫טיפת מזל‪ .‬אבל לזעזוע שחש עדו תדהר לא היה קץ‪ ,‬כשבסוף הדקלום נפל לפתע‬ ‫הנער על צווארו‪ ,‬ואמר‪" :‬אאײַני אוײַההד‪ ,‬המײַמעריץ שללײַך‪ .‬אײַאתה זוכר אותי‪,‬‬ ‫אײַאחי? שלחת לי תמונה עם ללב‪"...‬‬ ‫חיוור ומצומרר‪ ,‬משך עדו תדהר את זרועותיו של הנער החולה מעל גופו‪ ,‬כמבקש‬ ‫להרחיקו ממנו בשאט נפש‪ ,‬כשלפתע סמר כולו לשמע זעקה מרה שבאה מקצה‬ ‫האולם‪" :‬לא! הוא אוהב אותך‪ .‬הוא אוהב אותך!"‬ ‫עדו תדהר החל לרעוד‪ ,‬מביט כשבוי בעיניו חולות האהבה של אוהד‪ .‬אך לאחר‬ ‫שהעתיק את עיניו ממנו בכוח‪ ,‬הוקסם למראה זרזיף הרוק שדלף מפי הנער‪,‬‬ ‫והתנפץ כמיליון כוכבים מטה‪ ,‬כל הדרך‪ ,‬אל נעליו של השחקן‪.‬‬ ‫לפתע — ידיהם עודן רוטטות זה על גופו של זה — פתחו השניים בריקוד משונה;‬ ‫סובבים להם במרחב המצומצם‪ ,‬ומרקדים בתיאום‪ ,‬באושר ובהשלמה‪ ,‬והולכים‬ ‫ונהפכים אטײַאט לגוף אחד‪ ,‬מטיל צל אחד; עד שהמנחָ‪ë‬ה ההמומה נזכרה בכלל‬ ‫שעליה לפתוח את הפה ולשיר‪ ,‬מדביקה אליה‪ ,‬הרבה לפני הפזמון‪ ,‬את כל הילדים‬ ‫והמורים‪ ,‬ששרו מסונווריײַעין וצרודיײַקול; עִ‪ô‬ם שצירפו אליהם בסוף גם אישה‬ ‫אחת שעמדה בצד‪ ,‬וצעקה קודם‪ ,‬ופתאום עכשיו שרה‪ ,‬בקול סדוק‪ ,‬ועוד הפתיעה‬ ‫והוסיפה ללהיט מילים זרות‪ ,‬כמו‪ :‬בראוו ותודה‪ ,‬ואפילו את המשפט הלאײַמובן‪,‬‬ ‫עליו חזרה שוב ושוב בהתפעמות‪" :‬נולד כוכב היום‪ ,‬נולד כוכב‪"...‬‬

‫‪13‬‬

‫מאות ילדים בשנה‪ .‬כל מיני ילדים‪ ,‬תאמיני לי‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬אני לא משוכנע שאוהד‬ ‫מעריץ אותו דווקא בגלל שהם שתי טיפות קסם‪ ,‬להפך‪".‬‬ ‫"למה קסם?" היועצת הופתעה‪.‬‬ ‫בעלה משך בכתפיו‪ ,‬ומרח לעצמו מנה נדיבה מדי של חמאה‪" .‬לא יודע‪ ,‬יש במפגש‬ ‫הזה משהו קסום‪ ,‬לא? הכוכב וצלו‪ ,‬או הצד האפל של ההצלחה‪ .‬מה שלא יהיה‪ ,‬זה‬ ‫לא יהיה מפגש שגרתי‪ .‬למרות שאני בטוח שהוא יעבור בשלום‪ .‬אוהד יביט בעדו‬ ‫בעיני עגל‪ ,‬ועדו תדהר‪ ,‬שיכחיש את הדמיון שקיים ביניהם‪ ,‬יחייך אל הנער‬ ‫במקצוענות‪ ,‬כאילו מדובר בסתם מעריץ‪ ,‬שבמקרה הוא גם ילד מוכה גורל‪ .‬עוד נס‬ ‫קפה‪ ,‬אורנל'ה?"‬ ‫היא סירבה בפיזור דעת‪ ,‬אך לפתע התנשמה בתקווה‪" :‬תגיד‪ ,‬אולי בכלל אבטל‬ ‫הכול או ש‪...‬אשלח לעדו תדהר מכתב עם תמונה של אוהד?"‬ ‫"היי‪ ",‬צחק בן זוגה‪ ,‬ומזג חלב‪" ,‬אורנל'ה שלי נעשתה ארנבת בעור שועלה?!"‬ ‫"כן‪ ",‬מלמלה לעצמה עתה‪ ,‬וקיפלה את תמונת העיתון בזהירות‪ .‬אם עדו תדהר זכה‬ ‫בתואר הנכסף 'כוכב' — אפילו הוא רק מנחה — אז מן הראוי שיתנהג ככזה עלײַאמת‪,‬‬ ‫ויאיר את הדרך גם לכוכבים אחרים; רחוקים מרחק שנות אור ממנו‪ ,‬וחלשים הרבה‬ ‫יותר! ומבלי משים‪ ,‬חזרה על מילותיו של אוהד‪" :‬רק עוד שבועיים ניגע בכוכב‪"...‬‬

‫*‬

‫במועד המתוכנן היה בית הספר "שקמה" מקושט כפי שלא היה מעודו‪ ,‬וכל תלמידיו‪,‬‬ ‫מי על כיסאות גלגלים ומי על כיסאות רגילים‪ ,‬אך נעזרים בקביים ובהליכונים —‬ ‫המתינו בשקיקה לבוא האורחים‪ .‬אוהד נבחר פה אחד להגיש לעדו תדהר ולבת זוגו‬ ‫לתכנית זר פרחים‪ ,‬בלוויית שיר שחיבר לכבוד המאורע‪ .‬עכשיו עמד רוטט כולו‪,‬‬ ‫וחיפש בעיניו הבורקות את היועצת‪ .‬אך חרף התכונה‪ ,‬הצחוק והסומק שפרח בלחיי‬ ‫הילדים‪ ,‬ניצבה היועצת בצד‪ ,‬חיוורת ודרוכה‪ .‬נירה‪ ,‬המורה לריפוי בעיסוק‪ ,‬לחצה את‬ ‫ידהּ בעידוד‪ ,‬אבל אורנה רחקה ממנה בצחקוק מאולץ; כמעט נחרשת מהלמות לִ‪ï‬בה‪.‬‬ ‫עדו תדהר וחברתו השחקנית איחרו רק ברבע שעה‪ ,‬קודם שניתרו בחינניות לתוך‬ ‫אולם ההתעמלות של בית הספר "שקמה"‪ ,‬לקול קריאות השמחה של התלמידים‬ ‫ונחת המורים‪ ,‬כשהם עמוסים בתשורות שהביאו מצוות ההפקה‪ .‬לכן לא היה פנוי‬ ‫הצמד לקחת את הזר מידי אוהד שהתעקש לגעת בכוכבו‪ ,‬וכמעט דחף את‬ ‫המנחה‪" .‬אוף‪ ",‬פלטה היועצת בהקלה למראה הבלגן העליז שנוצר‪ .‬אם ככה‪,‬‬ ‫באמת הכול יעבור בשלום‪ ...‬אך כשמנהלת בית הספר השיבה את הסדר על כנו‪,‬‬ ‫בעזרת המיקרופון החורק‪ ,‬מאפשרת סוף כל סוף למנחים לפתוח בהופעה‪ ,‬פרץ‬ ‫אוהד אל הבמה המאולתרת‪ ,‬הושיט לעדו תדהר את הזר המעוך‪ ,‬והחל לדקלם את‬ ‫שירו בחגיגיות‪ .‬מה שקרה לאחר מכן הכה באלם את כל הנוכחים‪ ,‬למעט המנחה‬ ‫היפה שמיהרה לחפות על בן זוגה‪ ,‬הרימה את הזר שנפל‪ ,‬וניסתה להסיח בעזרתו‬ ‫את דעתם של הילדים‪ .‬אלא שהדבר לא הועיל‪ :‬דקות של נצח קפא עדו תדהר על‬ ‫מקומו ולטש את עיניו באוהד שגמגם בסערת רגשות‪ .‬נדמה היה לו שהנער‪ ,‬שהיה‬ ‫אך במעט נמוך ממנו‪ ,‬הוא התשליל שלו עצמו‪ .‬מין בדיחה רעה של אלוהים על‬ ‫חשבונו‪ .‬תאומו החריג‪ ,‬כְּ‪î‬פילו הנכה‪ ,‬כאילו ההבדל היחידי שהפריד בינו‪ ,‬הבריא‪,‬‬ ‫המוכשר ויפה התואר‪ ,‬לבין ה‪ ...‬נער הזה‪ ,‬היה רק אלפית שנייה חסרה של חמצן‪.‬‬

‫‪12‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫ושהרבה פעמים אני רוצה לדבר עם אמא ואיני יודעת איך להגיד לה את מה שאני‬ ‫רוצה וש‪ ...‬וש‪ ...‬הרבה דברים שאפילו אין להם שם‪.‬‬ ‫בלי לחשוב הרבה אמרתי לאסתר "טיפשה"‪ ,‬ובדיוק באותו רגע נכנסה אמא מן‬ ‫המטבח ושאלה מה קרה‪ .‬אסתר היתה נבוכה ולא ידעה מה להגיד‪.‬‬ ‫"בקשי סליחה מאסתר‪ ",‬אמרה אמא‪" ,‬כך אסור לדבר‪".‬‬ ‫לא עניתי אפילו‪.‬‬ ‫"הילדה הופכת להיות קשה מיום ליום‪ ",‬אמרה אמא‪" ,‬איזו ילדה מתוקה היתה עד‬ ‫לפני שנתיים!!" והן יצאו מן החדר והשאירו אותי לבד‪.‬‬ ‫הסתכלתי בחלון‪ .‬השמש התחילה לשקוע‪ .‬השמים היו ורודיםײַכחוליםײַסגולים‪.‬‬ ‫כאילו בכל הצבעים שבעולם ובלי צבע בכלל‪.‬‬ ‫הגדולים האלה — נדמה להם שהדאגות שלנו הן קטנות יותר מפני שאנחנו צעירים‬ ‫יותר!‬ ‫שטויות! לכל אחד מאתנו הקשיים שלו — ודי‪ .‬לפעמים אני מקנאה במבוגרים‪,‬‬ ‫שיכולים לעשות כל מה שהם רוצים ואיש אינו אומר להם דבר‪ ,‬שיש להם חיים‬ ‫משלהם ודמות משלהם‪ ,‬והם לא תמיד הבן של‪ ...‬או הבת של‪ ...‬ושהם כבר יודעים‬ ‫מהו העולם שלהם — ולא כמוני‪ ,‬שכל הזמן חושבת מה יהיה אתי‪.‬‬ ‫אז בגלל זה שהם גדולים מותר להם לדבר כך? אני לא אשכח אף פעם שלהיות‬ ‫ילדה זה גם כן קשה‪ ,‬וכשיהיו לי ילדים‪ ,‬אשתדל לעזור להם — ולא כמו ההורים‬ ‫שלי האלה‪.‬‬

‫ ‬

‫קבוצה של בנותײַיַ‪ì‬עֲ‪ô‬נה נהגה‬ ‫להיפגש פעם בַּ‪ã‬שבוע‬ ‫לשיחתײַחוּלין‪ ,‬וכולן היו רגוזות‬ ‫על אחת שהגיעה תמיד מאוחר‪.‬‬ ‫יום אחד הן החליטו לסדר אותה וּלהתחבא‪:‬‬ ‫כוּלן קברו את ֹראשן בחול כשראו אותה מתקרבת‪.‬‬ ‫כשהגיעה המאחרת היא הסתכלה סביבה ואמרה‪:‬‬ ‫"סוף סוף הצלחתי להגיע לפני כולן‪".‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫‪15‬‬

‫מתוך היומן שלי ‪/‬‬

‫מירה מאיר‬

‫כבר מזמן לא התרגזתי כמו היום! המבוגרים האלה‪ ,‬אין להם כל הבנה‪ .‬כתבתי‬ ‫ביומן‪ ,‬ופתאום הופיעה דודתי אסתר‪ .‬היא התיישבה מולי וגלגלה בעיניה‬ ‫הצבועות לתקרה‪ ,‬ואמרה לי‪" :‬הו‪ ,‬כמה נפלא להיות בת גילך!"‬ ‫"מה זה נפלא כלײַכך?" שאלתי‪.‬‬ ‫"נהדר‪ ,‬אין דאגות פרנסה‪ ,‬אין משפחה שצריך לטפל בה‪ ,‬אין חובות‪ ,‬אין אחריות‬ ‫— רק תענוגות‪".‬‬ ‫בתחילה רציתי לוותר לה‪ ,‬מפני שהיא ממילא לא תבין כלום‪ ,‬אבל כנראה "עלה לי‬ ‫הדם לראש" )כמו שאבא אומר( והתחלתי לצעוק עליה‪:‬‬ ‫"מה את מבינה בכלל? או שאף פעם לא היית ילדה או שכבר שכחת‪ .‬יש לי מספיק‬ ‫צרות ובעיות משלי‪ ,‬ואת באה ומדברת שטויות!"‬ ‫ואז היא אומרת‪" :‬איזה מין דאגות גדולות יש לך‪ ,‬גברת?"‬ ‫זה היה בדיוק כמו שֶ‪û‬מֶ‪ñ‬ן למדורה‪ .‬היה לי קשה להסביר לה את כל הבעיות שלי‪.‬‬ ‫לפעמים אפילו קשה לי להגיד במילים בדיוק מה מציק לי — אבל אני יודעת‬ ‫שבכלל לא טוב לי‪ ,‬אפילו שאבא משלם את שכרײַהלימוד ואמא מכינה לי צהריים‬ ‫כל יום‪ .‬אני יודעת שיש חנה שלא נאמנה לי‪ ,‬ואלישבע שמעצבנת אותי‪ ,‬ועמוס‬ ‫שמתנהג כמו תינוק‪ ,‬והמורים שאינם מבינים כלום ומתרגזים בגלל שטויות‪,‬‬ ‫ואכפת להם רק מה שכתוב בספר ולא הילד עצמו‪ ,‬והמדריך החדש שלנו‪ ,‬שלא שם‬ ‫לב אלי‪ ,‬ושאומרים לי לחזור מוקדם הביתה והילדים צוחקים ממני שאני תינוקת‪,‬‬

‫‪14‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫הירוק ‪/‬‬

‫אֵ‪ä‬לִ‪ï‬יס ַקאְרטֵ‪í‬ר‬

‫שמי רונַ‪ó‬אלד פַּ‪ö‬רמר צ'ארלס מֵ‪ñ‬קײַקלוֹם‪ .‬שם לא קצר‪ ,‬הלא? אבל כולם קוראים לי‬ ‫סקויב‪ ...‬זאת אומרת‪ ,‬כולם — חוץ מאמא והמורה שקוראים לי רונאלד‪ .‬אני בן‬ ‫שתיםײַעשרה‪ .‬גבוה מכפי גילי‪ ,‬ולומד בכיתה ו'‪ .‬איײַאפשר לומר‪ ,‬שאינני אוהב את‬ ‫הלימודים‪ ,‬אבל ספורט אני אוהב יותר‪ .‬חוץ מאמא יש לי‪ ,‬כמובן‪ ,‬גם אבא‪ .‬הוא‬ ‫מהנדס דרכים ממשלתי‪ .‬יש לי גם אחות‪ ,‬שמה בֶּ‪ã‬טִ‪í‬י‪ ,‬והיא בת ארבעײַעשרה‪ .‬אנחנו‬ ‫גרים בפרווָ‪è‬רה של מוֹנְ‪ó‬טְ‪ֵí‬ריאָ‪ä‬ל שבָקנָ‪ָó‬דה‪ .‬אני צריך לעזור המון בבית‪ ,‬כי יש לנו משק‬ ‫קטן ובו פרה אחת‪ ,‬מספר תרנגולות וגם כמה עציײַפרי‪.‬‬ ‫שבועות אחדים לפני תחילת הלימודים קנתה משפחה אנגלית את חַ‪ë‬ווָ‪è‬תה הישנה‬ ‫של ברוקס‪ ,‬זו המשתרעת לידינו‪ .‬למשפחה זו‪ ,‬משפחת פלונקר‪ ,‬יש בן בגילי‪,‬‬ ‫שקוראים לו אנטוני‪ ,‬ובת בגילה של אחותי בשם אסתר‪.‬‬ ‫יום לפני תחילת הלימודים הלכנו לבַ‪ã‬קָרם‪ .‬אמא אמרה לנו להתנהג אתם‬ ‫בחביבות‪ ,‬כי אחרת יֵ‪ì‬יראו בעיניהם מִ‪ñ‬נהגֵ‪å‬ינו הָקנָ‪ִó‬דיִ‪ì‬ים מוזרים במקצת‪ .‬אמא הביאה‬ ‫להם עוגה‪ .‬יש מנהג בקנדה להביא עוגה לכל שכן חדש‪.‬‬ ‫כולם היו אדיבים מאוד — אנטוני הוא נער שחרחר ורזה‪ ,‬שַׂ‪û‬עֲ‪ô‬רותָ‪ü‬יו ארוכות‬ ‫וחלקות כשַׂ‪û‬עֲ‪ô‬רות ילדה‪ .‬הוא לחץ את יֵדי כולנו‪ ,‬וּלאבא פנה תמיד בתואר "אדוני‬ ‫הנכבד"‪ .‬עד מְ‪ñ‬הֵ‪é‬רה היו בֶּ‪ã‬טִ‪í‬י ואסתר חברות טובות‪ .‬הן ישבו שעות על שעות‬ ‫ולִ‪ï‬יהֲ‪é‬גו‪ ,‬בדרך שעושות נערות צעירות‪ .‬סיפרתי לאנטוני כל דבר מענייֵ‪ì‬ן על‬ ‫ביתײַהספר‪ ,‬וכן הראֵ‪ä‬יתי לו כיצד לארוז את "ארוחת העשר" שלו‪ .‬נדברנו להיפגש‬ ‫בפינתײַהרחוב ביום המָ‪ñ‬חֳ‪ָë‬רת‪ .‬הוא אמנם הגיע בזמן‪ ,‬אבל אלי שבשמַ‪ñ‬ים! באֵ‪ä‬ילו‬ ‫בגדים משונים! הוא לבש חליפה אפורה‪ ,‬מכנסיים קצרים‪ ,‬כוּתונת לבנה וַ‪è‬עֲ‪ô‬ניבה‬ ‫ליֶדיה של החבורה‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫אדומה! ממש ירוק אמיתי! חששתי לגורלו‪ ,‬אם יִ‪ì‬יפול‬ ‫בביתײַהספר‪ .‬הנערים לא יתלהבו למראה בגָדיו‪ .‬באטש וג'ים‪ ,‬למשל‪ ,‬היו פרחחים‬ ‫לרחֵרח סביבו‬ ‫ַ‪ë‬‬ ‫ידועים‪ .‬אך חזו עיניהם בדמותו המגוחכת של אנטוני‪ ,‬הֵ‪é‬חֵ‪ë‬לו מיד‬ ‫כשני כלבים צעירים שוחרים לטרף‪.‬‬ ‫עם צלצול הפעמון להפסקה הראשונה החלו השניים להתגרות בו‪ .‬באטש מרט‬ ‫את עניבתו‪ ,‬וג'ים משך והוציא את כּוּתוֹנתו‪.‬‬ ‫אנטוני הֶ‪é‬חֱ‪ë‬וויר ִקמעה‪ ,‬והתחיל מִ‪ñ‬תכַּ‪î‬תש עימם‪ .‬לפני שהספקתי לִ‪ï‬תפּוֹס מה‬ ‫מתרחש‪ ,‬מצאתי גם את עצמי בתוך הקרב‪ .‬איני יודע כמה ילדים השתתפו בתִ‪ü‬גרה‪,‬‬ ‫אבל הקריאה‪" :‬אדי‪ ,‬פולו‪ ,‬אדי‪ ,‬פולו‪ — ",‬זו קריאת הקרב המוּסכֶּ‪î‬מת של בית ספרנו‬ ‫— הִ‪é‬דהֲ‪é‬דה בַרחבֵ‪ã‬יײַהֶ‪é‬חצר‪.‬‬ ‫פתאום הרגשתי שמישהו מְ‪ñ‬נעֵ‪ô‬ר אותי בחזקה‪ .‬היה זה ספיקס "הזקן"‪ ,‬המנהל שלנו‪.‬‬ ‫הוא היה דווקא ברנש טוב‪ ,‬אבל קצת משוגע‪ ...‬משנודע לו מה העניינים ציווה‬ ‫עלֵ‪ï‬ינו‪ ,‬כעונש‪ ,‬להישאר בכיתה אחרי הלימודים‪ ,‬ולפתור לוחותײַכפל מְ‪ñ‬שַׁ‪û‬עַ‪ô‬מְ‪ñ‬מִ‪ñ‬ים עד‬ ‫מווֶ‪è‬ת‪.‬‬ ‫ביום השני הופיע אנטוני בביתײַהספר במכנסיים ארוכים‪ ,‬שְקצותֵ‪ü‬יהם מקוּפלים‬ ‫כלפֵ‪ö‬י מעלה‪ ,‬כדרך כל הנערים אצלנו‪ ,‬כותונת מצוּיֶ‪ì‬צת ושֵׂ‪û‬ער גזור כַּ‪î‬הֲ‪é‬לכה‪ .‬מאז‬ ‫עֲ‪ô‬זָ‪ê‬בוּהוּ הנערים לנפשו‪.‬‬ ‫אך מקיצוניות אחת עברו הנערים לקיצוניות שנייה‪ :‬הם פשוט שכחו את קיוּמו‪,‬‬ ‫חוויות נעורים‬

‫‪17‬‬

‫רוֹצָ‪õ‬ה ‪/‬‬

‫דַּ‪ç‬פְ‪ö‬נָ‪ó‬ה ֶדּה הַ‪ְé‬רטוְֹך‬

‫גִּ‪'å‬ינְ‪ó‬ס שְׁ‪û‬חוִֹרים‬ ‫נַ‪ó‬עֲ‪ô‬לֵ‪ï‬י הָ‪ִé‬רים‪,‬‬ ‫תִּ‪ü‬יק מֵ‪ñ‬עוֹר‬ ‫וְ‪è‬כוֹבַ‪ã‬ע מִ‪ñ‬קְּ‪ú‬טִ‪í‬יפָ‪ö‬ה‪,‬‬ ‫חֻ‪ë‬לְ‪ï‬צָ‪õ‬ה מְ‪ñ‬שֻׁ‪û‬בֶּ‪ã‬צֶ‪õ‬ת‪,‬‬ ‫מְ‪ñ‬עִ‪ô‬יל גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם אָ‪ֹä‬רְך‪,‬‬ ‫מְ‪ñ‬עִ‪ô‬יל חוּם ָקצָ‪õ‬ר‬ ‫וַ‪è‬חֲ‪ë‬תוּלָ‪ï‬ה סִ‪ò‬יאָ‪ä‬מִ‪ñ‬ית יָ‪ì‬פָ‪ö‬ה‪.‬‬ ‫וִ‪è‬ילוֹן כָּ‪î‬חֹל לַ‪ï‬חֶ‪ֶë‬דר‬ ‫וְ‪è‬גַ‪å‬ם מִ‪ñ‬טָּ‪í‬ה אַ‪ä‬חֶ‪ֶë‬רת‪...‬‬ ‫"וְ‪è‬אִ‪ä‬ם‪",‬‬ ‫שׁוֹאֵ‪ä‬ל אוֹתִ‪ü‬י אַ‪ä‬בָּ‪ã‬א שֶׁ‪û‬לִּ‪ï‬י‪,‬‬ ‫"אִ‪ä‬ם יִ‪ì‬הְ‪é‬יֶ‪ì‬ה לָ‪ְï‬ך כָּ‪î‬ל זֶ‪ê‬ה‪,‬‬ ‫אָ‪ä‬ז תִּ‪ü‬הְ‪é‬יִ‪ì‬י מְ‪ñ‬אֻ‪ä‬שֶּׁ‪ֶû‬רת?"‬

‫‪16‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫מתוך הקיץ של אביה ‪/‬‬

‫גילה אלמגור‬

‫את הדרך מהמוסד הביתה לא אשכח‪ .‬היה עלֵ‪ï‬ינו ללכת בָּ‪ã‬רגל כִּ‪î‬ברתײַדרך ארוכּה עד‬ ‫לתחנת האוטובוס שעל הכביש הראשי‪ ,‬ועמדה בֵּ‪ã‬ינֵ‪ó‬ינו שתיקה נוראה‪ .‬לאחר‬ ‫הסערה שפרצה במוסד בָּ‪ã‬רגע שאמא גילתה את הכּינים בראשי‪ ,‬היא התכנסה‬ ‫בתוך עצמה ולא החליפה אִ‪ä‬תי אף לא מילה אחת‪.‬‬ ‫גם כשהִ‪é‬מתַ‪ü‬נו לאוטובוס לא התקרבה אלי‪ ,‬ואני כלײַכך רציתי לחבק אותה‪ ,‬כי לא‬ ‫ראיתי אותה מאז חנוכה‪ .‬ידעתי שמשך כל התקופה שחלפה היתה חולה וסבלה‬ ‫מאוד‪ .‬בגלל זה לא באה לבקר אצלי‪ .‬כשהגיע האוטובוס עלתה אמא ראשונה‬ ‫ושילמה לנַ‪ó‬הג‪ ,‬וַ‪è‬אֲ‪ä‬ני מאחוֶריה‪ .‬האוטובוס היה כמעט ריק לחלוטין‪ .‬היא התיישבה‬ ‫בְּ‪ã‬יַ‪ְì‬רכְּ‪î‬תֵ‪ü‬י האוטובוס ואני רציתי לשבת לידה‪ .‬ואז אמרה‪" :‬יש ֵדי מקום‪ .‬שבי שם‪ ,‬ליד‬ ‫הנהג!" ישבתי‪ .‬לא רציתי להרגיז אותה‪ .‬אסור היה להרגיז אותה‪ .‬היא היתה‬ ‫עצבנית וזה לא טוב בשבילה להתרגז‪.‬‬ ‫בשעת הנסיעה למושבה חנקתי בֶּ‪ã‬כִ‪î‬י נורא שהשתולל בתוכי ורצה לפרוץ החוצה‪.‬‬ ‫נשכתי את שפתַ‪ü‬י‪ ,‬שרק לא אבכה לפני שנגיע הביתה! בידי לחצתי על גופי‬ ‫והרגשתי במעטפה וביומן הצמודים אלַ‪ï‬י‪ .‬ישבתי מאחורי הנהג‪ ,‬דבוקה לחלון‬ ‫המאוּבּק‪ .‬מדי פעם הצצתי במראָ‪ä‬ה שמעל לראשו של הנהג‪ ,‬וראיתי את אמא‪ .‬היא‬ ‫לא הבחינה במבטים ששלחתי לעֶ‪ô‬ברה‪ .‬היא כאילו שכחה שאנחנו יחד‪ .‬לא הבנתי‬ ‫למה הכעס הזה עלַ‪ï‬י‪ ,‬גם לא יכולתי להסביר לה שאני לא אשֵ‪û‬מה ואפילו לא ידעתי‬ ‫שיש לי‪...‬‬ ‫בתחנה המרכזית שבמושבה ירדנו מהאוטובוס‪ ,‬עדיין שותקות‪ ,‬ועד שהגענו‬ ‫הביתה לא החלפנו מילה זו עם זו‪ .‬היה כבר ערב‪ .‬אמא הדליקה את האור‪ ,‬השליכה‬ ‫את התיק שלה ואת המזוודה שלי על המיטה ומיד פנתה לחדרײַהאמבטיה‪ .‬היא‬ ‫חזרה משם עם גיגית גדולה מלאה מֵ‪ñ‬י סבון‪ ,‬העמידה אותה על הכיסא‪ ,‬ציוותה‬ ‫עלי להתכופף‪ ,‬ולפני שהֲ‪é‬בינותי מה קורה הֵ‪é‬רחתי ֵריח חריף של נפט‪ .‬ניסיתי‬ ‫להפנות את ראשי הצִ‪õ‬דה‪ ,‬אך אמא לא הִ‪é‬רפתה מהראש‪ ,‬ונשארתי כפופה על גבי‬ ‫הגיגית‪ ,‬שואפת את ריח הנפט השנוא עלי‪ .‬עודי כפופה ומנסה לֶ‪ï‬אֱ‪ä‬טום את האף‬ ‫כדי שלא לנשום את הריח הנורא‪ ,‬ראיתי קווּצות שֵ‪û‬יער נושרות לתוך הגיגית‪ .‬הן‬ ‫צָ‪õ‬פו במים‪ ,‬ואז הבנתי — זה השיער שלי‪ .‬אמא גוזזת לי את השיער ואני לא יכולה‬ ‫להתגונן‪ .‬בתוך דקות ספורות היתה הגיגית מלאה בקווּצות שֵ‪û‬יער‪ .‬אמא גררה‬ ‫אותי לאמבטיה ושטפה את ראשי במים זורמים כשהיא אומרת‪:‬‬ ‫"גמרנו עם הכינים‪ .‬לילדה שלי לא יהיו כינים‪ ...‬אני יודעת טוב מאוד מה זה‬ ‫כינים!" בחדר האמבטיה‪ ,‬מעל לכיור‪ ,‬היתה קבועה מראָ‪ä‬ה שהיתה סדוקה בצדדים‬ ‫וּזרועה נקודות שחורות‪ .‬התרוממתי על קצות אצבעותַ‪ü‬י‪ ,‬כדי לראות כמה גזזה‬ ‫אמא‪ .‬לתדהֵ‪é‬מתי‪ ,‬גיליתי שאני ֵקרחת! אמא פשוט גזזה הכל בלי רחמים! נותרו‬ ‫פנים בלי מסגרת‪ ,‬פנים מכוערים‪ .‬פרצתי בבכי נורא וצעקתי על אמא‪" :‬למה‪ ,‬למה‬ ‫עשית לי את זה?" למרות שידעתי שאסור להרים על אמא קול‪ ,‬ולא רק מפני שזה‬ ‫חוסר נימוס‪ ,‬אלא בעיקר משום שצעקות עלולות לגרום לה שתתחיל לצרוח‪.‬‬ ‫אסור שזה יקרה‪ .‬הרי זאת אחת הבעיות שלה‪ ,‬ההתפרצויות‪ ,‬ועלי לעשות הכול‬ ‫כדי למנוע אותה מלהתפרץ‪ .‬והנה אני צורחת ומשתוללת ואמא רק מְ‪ñ‬מַ‪ñ‬למֶ‪ñ‬לת‪:‬‬ ‫חוויות נעורים‬

‫‪19‬‬

‫של הירוק ואיש לא דיבר עימו מטוב ועד רע‪ .‬אחת הסיבות המכריעות לכך היתה‬ ‫העובדה שאנטוני המסכן לא ידע לשחק בכדורגל‪ ,‬דבר שאין לו‪ ,‬כמובן‪ ,‬כַּ‪î‬פרה‪.‬‬ ‫מורתי‪ ,‬מיס בראון‪ ,‬אמרה לי פעם‪:‬‬ ‫"רונאלד‪ ,‬מדוע לא תלמד את אנטוני לשחק בכדורגל?"‬ ‫"אני מוכן‪ ",‬הֲ‪é‬שיבותי‪" ,‬אבל זה לא יעזור‪ :‬יש לו רגליים של ילדה‪".‬‬ ‫לשֵ‪û‬מע דבַרי אלה הרביצה בי המורה מנה הגונה על מוסר של חובותֵ‪ü‬ינו כלפֵ‪ö‬י‬ ‫המהגרים החדשים‪ ,‬כדי שירגישו את עצמם כִּ‪î‬בְ‪ã‬בֵ‪ã‬יתם הישן‪ .‬לא יכולתי לעמוד בפני‬ ‫שטף דבֶריה‪ ,‬והבטחתי ללמד את אנטוני את משחק הכדורגל‪ ,‬אך התברר כי הוא‬ ‫לא רוצה כלל ללמוד‪.‬‬ ‫"לא‪ ,‬תודה‪ ,‬סקויב‪ ",‬אמר‪" ,‬אני עסוק מדי בשיעוַרי‪"...‬‬ ‫יום אחד התחיל ביתײַספרנו להתאמן לקראת התחרות הספורטיבית השנתית‪ .‬זהו‬ ‫מאורע גדול אצלנו‪ ,‬ומשתתפים בו נציגי בתיײַהספר שבאזור‪ .‬אני עצמי לא‬ ‫שותפתי השנה בתחרויות‪ ,‬בגלל משקלי‪.‬‬ ‫ביום התחרות תפסתי את מקומי על היציעַ‪ ,ô‬בין אלפֵ‪ö‬י ההורים והמכרים שבאו‬ ‫לחזות בתחרויות‪ .‬וכאן ציפתה לנו הפתעה עצומה‪ :‬אנטוני‪ ,‬הוא ולא אחר‪ ,‬ניצח‬ ‫במֵ‪ñ‬ירוֹץ‪.‬‬ ‫אלוהים! הוא רץ כַּ‪î‬שֵׁ‪û‬ד‪ ,‬הוא השיג את כולם בקלות מפליאה‪ .‬אני חושב שרגלָ‪ï‬יו‬ ‫הרזות ומשקלו המועט עשו את שלהם‪ .‬הוא קפץ לגובה למעלה מכל בני גילו‪ .‬הוא‬ ‫זכה בכל כך הרבה אותות הצטַ‪í‬ייְ‪ì‬נות‪ ,‬עד שחזהוּ הֶ‪é‬עטור נראה כחזהו של אלוף זקן‪.‬‬ ‫הנערים והנערות קיבלוהו בתשואות וּבשַ‪û‬אֲ‪ä‬גות חֶ‪ë‬דווָ‪è‬ה‪ .‬אפילו תלמידי השביעיות‬ ‫הֵ‪é‬ריעו לכבודו‪ .‬התוצאה היתה‪ ,‬כמובן‪ ,‬שהשישית זכתה בגביע‪ .‬באטש וג'ים כרכרו‬ ‫מסביבו‪ ,‬כאילו היו ידיָדיו מששת ימֵ‪ñ‬י בראשית‪...‬‬ ‫בחדר ההלבשה שְ‪û‬אלתִ‪ü‬יו‪ ,‬היכן למד לרוץ ולִ‪ï‬קפּוֹץ כל כך טוב‪.‬‬ ‫"הו‪ ,‬התאמנתי קצת עוד באנגלייה‪ ,‬אך בעיקר רצתי בשעות אחרײַהצָ‪õ‬הֳ‪é‬ריים‪ ,‬באותן‬ ‫השעות שבהן רציתָ‪ ü‬ללמֵדני כדורגל‪ .‬עכשיו יש לי זמן‪ ,‬התסכים ללמדני כדורגל?"‬ ‫"בוודאי‪ ,‬כמו כלום" — אמרתי‪ ,‬ולחצתי את ידו בהתלהבות‪.‬‬ ‫)תרגם‪ :‬רפאל גיל(‬

‫‪18‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫החרם ‪/‬‬

‫עפרה גלברט אבני‬

‫ביום ראשון התברר‪ ,‬שמה שהתחיל כפיצוץ המסיבה — הפך לחֵ‪ֶë‬רם‪ .‬לא עלי‪ ,‬על‬ ‫מירית‪ .‬מירית אולי חושבת שהחרימו אותה בגלל שלא הסכימה להזמין את עמיר‬ ‫למסיבה שלה‪ ,‬אבל אני חושבת שזאת הייתה הזדמנות להעניש אותה על זה‬ ‫שהיא אחרת‪ ,‬לחוּד כזאת‪ ,‬לא עם כולם‪ ,‬ועל זה שהיא אומרת בדיוק מה שהיא‬ ‫חושבת‪ ,‬אפילו כשזה פוגע באחרים‪ .‬זה מעצבן את הילדים במיוחד‪ ,‬מפני שהיא‬ ‫לא מקובלת‪ ,‬אז איך היא מרשה לעצמה‪ .‬מה פירוש החרימו אותה? קודם כול‬ ‫עירית‪ ,‬שיושבת לידה‪ ,‬לקחה את החפצים שלה ועברה לשבת ליד אֵ‪ä‬תי‪ ,‬בלי להגיד‬ ‫למירית מילה‪ .‬מותר אצלנו להחליף מקומות‪ ,‬ועדנה‪ ,‬המורה‪ ,‬לא מתערבת כל זמן‬ ‫שלא מפריעים‪ .‬אחר כך‪ ,‬בשיעור ספורט‪ ,‬אף אחת לא רצתה להיות בתײַזוג של‬ ‫מירית‪ .‬עדיין לא הבנתי שמדובר כאן בחרם‪ .‬גם נילי לא‪ .‬יואלה‪ ,‬המורה לספורט‪,‬‬ ‫אמרה לחגית להיות בתײַזוג של מירית‪ ,‬וחגית אמרה שכואב לה הראש‪ ,‬והאם היא‬ ‫יכולה ללכת לאחות? כל הבנות צחקקו‪ .‬אז התחלתי לתפוס שקורה פה משהו‬ ‫רציני ואמרתי לנילי‪" :‬הם מחרימים אותה! מצאי בתײַזוג אחרת‪ ",‬ונעמדתי ליד‬ ‫מירית‪.‬‬ ‫גם מירית כבר הבינה שזה לא היה מקרה וסידרה לה את המשקפיים על האף‪ .‬כך‬ ‫היא עושה כשהיא חושבת‪.‬‬ ‫השיעורים האחרים עברו כרגיל‪ ,‬אבל אף אחד לא דיבר עם מירית‪ ,‬וכשהיא פנתה‬ ‫למישהו‪ ,‬הוא סובב לה את הגב ולא ענה והסתכל סביב לראות אם כולם רואים‬ ‫שהוא בסדר‪.‬‬ ‫זה היה נורא‪.‬‬ ‫הלכנו יחד הביתה‪ ,‬נילי מירית ואני‪ ,‬ושתקנו‪ .‬לאף אחת מאתנו לא היה האומץ‬ ‫להתחיל לדבר על זה‪ ,‬כלומר‪ ,‬לדבר על החרם‪ .‬אי אפשר היה לנחש אם מירית‬ ‫סובלת — או אדישה למצב‪ .‬נילי ואני היינו נרגשות ומאוד מבולבלות‪ .‬נפרדנו‬ ‫והלכנו הביתה‪.‬‬ ‫כשעליתי‪ ,‬רק מוטי היה בבית‪ ,‬אמא חוזרת אחריײַהצהריים ומביאה איתה את‬ ‫מיקי מהמעון‪ ,‬ואבא חוזר לפנות ערב‪.‬‬ ‫ארגנתי לי פֵּ‪ö‬רות בצלחת‪ ,‬התיישבתי במרפסת וחשבתי‪ .‬זה נורא כשמחרימים‬ ‫אותך‪ .‬פעם החרימו את עדי‪ ,‬ילד רזה כזה‪ ,‬תלמיד טוב‪ ,‬כי לא הסכים לתת לילדים‬ ‫להעתיק שיעוריײַבית‪ .‬אבל זה היה בשנה שעברה‪ ,‬בכיתה ה'‪ .‬עכשיו אני חושבת‪,‬‬ ‫איך זה שדווקא על התלמידים הטובים יוצא שעושים חרם? בגלל שמקנאים בהם?‬ ‫אולי מי שחרוץ הוא גם מתנשא‪ ,‬ושומר מרחק? אבל עדי לא כזה‪ .‬וגם מירית לא‪.‬‬ ‫נכון שהיא לא מתחברת בקלות‪ ,‬אבל כשהיא חברה — היא חברה מצוינת‪.‬‬ ‫ואולי‪ ,‬חשבתי‪ ,‬אולי יחרימו גם אותי ואת נילי‪ ,‬אם נמשיך להיות חברות שלה?‬ ‫פתאום היה לי קר בכל הגוף‪ .‬אפילו באוזניים‪ .‬מה יהיה אם אני באה מחר בבוקר‪,‬‬ ‫ואף אחד בכיתה לא מדבר איתי?‬ ‫טילפנתי לנילי‪.‬‬ ‫"לא חשבתי על זה‪ ",‬ענתה נילי‪" ,‬מה נעשה?"‬ ‫חוויות נעורים‬

‫‪21‬‬

‫"זה‪ ...‬יגדל‪ ...‬זה יגדל‪ ...‬זה בסדר‪ ,‬ככה טוב! את תראי שזה יגדל!"‬ ‫אינני יודעת כמה שעות נמשכה ההשתוללות שלי‪ .‬אני יודעת שנרדמתי לבושה‬ ‫באותם מכנְ‪ó‬סֵ‪ò‬יײַהתעמלות וחולצה לבנה שבהם הגעתי מהמוסד‪ .‬אמא כיסתה אותי‬ ‫בסדין‪ ,‬וּכשהתעוררתי בבוקר אמרה‪" :‬הנה‪ ,‬הכנתי לך כובע וכמה מטפחות ראש‪,‬‬ ‫כל יום תחליפי‪ .‬את יפה גם ככה‪".‬‬ ‫את המראָ‪ä‬ה היחידה‪ ,‬זו שבחדרײַהאמבטיה‪ ,‬כיסתה בחלוק שלה‪" .‬לא צריך להביט‬ ‫עכשיו‪ ",‬אמרה‪" .‬השיער יצמח ותהיה לך הפתעה‪".‬‬ ‫הבינותי שאת הנעשֶ‪û‬ה אין להשיב‪ .‬כעסתי על אמא; שנים לא סלחתי לה על כך‬ ‫משום שהקיץ ההוא עמד כולו בסימן הקרחת‪ .‬שנֵ‪ó‬אתי את עצמי‪ .‬כל מגע ידה‬ ‫בראש הקרח עורר בי חלחלה‪ .‬ימים ארוכים לא יצאתי מפתח הבית‪ .‬התביישתי‬ ‫להֵ‪é‬יראות כך‪ ,‬מכוערת‪.‬‬

‫אן נשענת על שולחן‪ ,‬אביגדור אריכא‪ ,‬צייר ישראלי‪.‬‬

‫‪20‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫כאן‪ .‬היא היתה יושבת ומסתכלת לפנים‪ ,‬בוהה‪ ,‬עם המשקפיים שלה‪ ,‬אבל‬ ‫כשהמורה שאלה אותה משהו — היא תמיד ידעה להשיב‪ .‬אז אולי בכל זאת היא‬ ‫לא ריחפה‪.‬‬ ‫לאט לאט הפך החרם‪ ,‬אם אפשר להגיד כך‪ ,‬להרגל‪ .‬כבר התחלתי לחשוב שזה‬ ‫יימשך לעולמים‪ .‬מה שעוד הפריע לי בחרם הזה‪ ,‬חוץ מהסבל של מירית והפחד‬ ‫שלי ושל נילי‪ ,‬שמירית לא דיברה עליו‪ .‬כשכבר קיבלנו אומץ‪ ,‬נילי ואני‪ ,‬לדבר על‬ ‫זה‪ ,‬היא עשתה את עצמה שהיא לא שומעת‪ .‬כל כך רצינו לדעת מה היא מרגישה‪,‬‬ ‫אבל לא העזנו לחקור אותה‪.‬‬ ‫איזה חרם ארוך זה היה! ואיך הילדים השגיחו אחד על השני! ואיך — זה מצחיק‬ ‫להגיד — איך זה גיבש את הכיתה! זה עשה מהכיתה מין גוש כזה‪ ,‬שכולם עושים‬ ‫וחושבים אותו דבר‪ .‬בכל מקום‪ ,‬בחצר ובכיתה‪ ,‬וגם כשילדים מהכיתה נפגשו‬ ‫אחרײַהצהריים או בתנועה‪ ,‬היו מדברים על החרם‪.‬‬ ‫היינו כל כך עסוקים בתקופה הזאת בחרם‪ ,‬ששכחתי לגמרי מהאיש בג'ינס‪.‬‬ ‫ואז‪ ,‬בבוקר אחד‪ ,‬כשהגעתי לביתײַהספר‪ ,‬ראיתי את נילי עומדת בכניסה חיוורת‬ ‫כמו סיד עם מבט מבוהל‪.‬‬ ‫שאלתי אותה‪" ,‬מה קרה?"‬ ‫נילי הורידה את העיניים‪ ,‬בחשה בחול עם הנעל ואמרה לי בפה חצי סגור‪ ,‬שנויה‪,‬‬ ‫מלכת הכיתה‪ ,‬אמרה לה להגיד לי‪ ,‬שאם אני לא מצטרפת לחרם — יחרימו גם‬ ‫אותי‪.‬‬ ‫הרגשתי כאילו שהלב נופל לי‪ .‬התחלתי להזיע‪.‬‬ ‫כמה ילדים מהכיתה עברו לידנו‪ ,‬בדרך לכיתה‪ ,‬ואף אחד לא אמר לנו שלום‪ .‬עכשיו‬ ‫עלה לי מין קור כזה בִּ‪ã‬פְ‪ö‬נים והתפשט בכל החזה‪ .‬לא יכולתי להוציא מילה‪ .‬התחלנו‬ ‫ללכת לכיתה‪ .‬נילי אמרה‪" ,‬אני לא יודעת מה להציע לך‪ ".‬קינאתי בה שהיא‬ ‫בתײַדודה של נויה‪ .‬עובדה‪ .‬בינתיים עליה לא מאיימים‪.‬‬ ‫ואז ראינו את מירית מתקרבת‪ .‬היא באה לקראתנו‪ ,‬איטית ושותקת‪ ,‬כאילו‬ ‫מקשיבה למשהו בפנים‪ ,‬כמו בכל הימים האלה של החרם‪.‬‬ ‫נילי היתה בפאניקה ולחשה שוב ושוב‪" ,‬מה תעשי? תגידי לה שלום?" זה היה רגע‬ ‫נורא‪ .‬החברה הכי טובה שלי מתקרבת‪ ,‬נילי שואלת אם אני עומדת לדבר איתה‬ ‫ואני‪ ,‬במקום להגיד מיד "בטח" — שותקת ומתלבטת‪ .‬מירית הגיעה אלינו ונעמדה‪.‬‬ ‫"קרה משהו?" שאלה‪" .‬אתן נראות המומות‪".‬‬ ‫שתקנו‪ .‬נילי הסתכלה עלי מהצד‪ .‬אמרתי בשקט‪" ,‬לא קרה כלום‪".‬‬ ‫אבל מירית לא טיפשה‪ .‬היא משכה בכתפיים והתחילה ללכת בכיוון הכיתה‪.‬‬ ‫נגררנו בעקבותיה‪ .‬הלכתי אחריה וחשבתי‪ ,‬איך זה נראה מהצד? נכון שאנחנו לא‬ ‫מדברות‪ ,‬אבל אנחנו הולכות ביחד‪ .‬זה נחשב? רציתי לשאול את מירית איך היא‬ ‫שקטה כל כך‪ ,‬איך היא לא מתפרצת ולא בוכה‪ ,‬איך היא לא מפסיקה לבוא‬ ‫לביתײַהספר? ומה יקרה אם גם אנחנו‪ ,‬נילי ואני‪ ,‬נצטרך להפסיק לדבר איתה?‬ ‫נכנסנו לכיתה‪ .‬כל הילדים הביטו לעברנו‪ ,‬אבל אף אחד לא אמר מילה‪ .‬הלכנו‪ ,‬כל‬ ‫אחת למקומה — מירית יושבת לבד‪ ,‬מאז החרם — והתיישבנו‪ .‬השיעור הזה היה‬ ‫מוקד לנושא אישי‪ .‬השנה‪ ,‬כל ילד צריך לבחור לו נושא אישי ולכתוב עליו עבודה‪.‬‬ ‫עדנה אמרה שכל אחד צריך לבחור לו מַ‪ñ‬נחֶ‪ë‬ה‪ ,‬כלומר‪ ,‬מישהו מומחה שיעזור לו‬ ‫חוויות נעורים‬

‫‪23‬‬

‫"לא יודעת‪ ",‬אמרתי‪" ,‬מפחיד‪ ,‬לא?"‬ ‫"הם לא יעזו!" קבעה נילי‪ ,‬והקול שלה נעשה דק‪ .‬בטח‪ ,‬היא הרי בתײַדודה של‬ ‫נויה‪ .‬אבל שלא תהיה בטוחה יותר מדי‪ .‬יש הפתעות בחיים‪...‬‬ ‫ניגנתי קצת ועשיתי שיעורים‪ ,‬וכל הזמן חשבתי על מירית‪.‬‬ ‫החלטתי שמחר אנסה לדבר עם הילדים‪ ,‬שיפסיקו עם החרם הזה‪ .‬אחר כך‬ ‫נבהלתי‪ ,‬מה אני יכולה להגיד להם‪ ,‬כדי שיעזבו את מירית ויפסיקו את החרם?‬ ‫בכלל‪ ,‬אני לא איזו מנהיגה בכיתה ששומעים לה‪.‬‬ ‫אה‪ ,‬אולי כדאי לדבר עם נויה‪ .‬אם אצליח לשכנע אותה שלא מגיע למירית חרם‪,‬‬ ‫היא כבר תדאג שהחרם יבוטל‪.‬‬ ‫אבל איך משכנעים את נויה?‬ ‫טִ‪í‬לפנתי אליה‪.‬‬ ‫נויה שאלה‪" ,‬דליה? מה את רוצה?"‬ ‫אמרתי לה‪ ,‬ישר ולעניין‪ ,‬כמו שמירית בטח היתה אומרת‪" ,‬שיפסיקו את החרם‪".‬‬ ‫נויה שתקה‪ ,‬אחר כך אמרה בטון מיתמם‪" ,‬אז מה את רוצה ממני? תגידי לילדים!"‬ ‫עושה את עצמה‪ .‬רוצה שיגידו לה כמה שהיא חשובה וכמה שיש לה השפעה‪ .‬לא‬ ‫רציתי להשפיל את עצמי‪ ,‬אבל גם לא רציתי שהחרם יימשך‪ ,‬אז שתקתי‪.‬‬ ‫היא שאלה‪" ,‬מה העניינים‪ ,‬את שם?"‬ ‫"כן‪ ",‬עניתי‪.‬‬ ‫"אז מה את שותקת?"‬ ‫אמרתי לה‪" ,‬אני לא יודעת איך לעשות שיפסיקו את החרם‪".‬‬ ‫היא אמרה‪" ,‬ומנין לי לדעת איך? מה אני‪ ,‬אלוהים?"‬ ‫היא לא תוציא ממני את המילים‪" ,‬את מלכת הכיתה‪".‬‬ ‫"טוב‪ ,‬אין לי יותר מה להגיד לך‪ ",‬אמרה נויה וסגרה את הטלפון‪.‬‬ ‫הייתי מיואשת‪ .‬מרוב כעס ועלבון עלו לי דמעות‪ .‬טלפנתי שוב לנילי וסיפרתי לה‬ ‫על השיחה עם נויה‪ .‬אולי בכלל היא היתה צריכה לדבר עם נויה‪ .‬אולי היא יכולה‬ ‫לשכנע את נויה להפסיק את החרם‪.‬‬ ‫אמרתי לה את זה‪.‬‬ ‫נילי הסכימה‪" ,‬בסדר‪ ,‬אני מצלצלת אליה‪".‬‬ ‫אחרי רבע שעה היא התקשרה אלי וצווחה בטלפון‪ ,‬בקול דק‪ ,‬ש"הנויה הזאת‬ ‫יכולה ללכת לעזאזל‪ .‬למה היא חושבת את עצמה?!"‬ ‫ובכלל לא עזר לנו שהיא בתײַדודה שלה‪.‬‬ ‫החרם נמשך‪ .‬בשיעור אנגלית העיף עמיר טיסן שכתוב עליו "חרם על מירית!"‬ ‫בשיעורים אחרים העבירו הילדים פתקאות וכתבו בהן דברים מעליבים כמו‬ ‫"מירית הקופה"‪" ,‬מירית מכשפה"‪" ,‬לא משלימים עם מירית!" או "מירית —‬ ‫לאשפה"‪ .‬בהפסקות ריכלו והסתכלו עליה ולא שיתפו אותה בשום משחק‪ .‬לא‬ ‫ידענו מה לעשות‪.‬‬ ‫מירית נעשתה שקטה מאוד‪ ,‬היא לא דיברה עם אף אחד‪ .‬לאט לאט היא הפסיקה‬ ‫להשתתף גם בשיעורים ונדמה היה לי שלא רק שהיא לא משתתפת‪ ,‬היא בכלל לא‬

‫‪22‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫לא יכול לשכוח את החרם‪ .‬אתה כל הזמן מרגיש משהו כבד כזה בלב‪ ,‬כמו מחלה‬ ‫שאתה לא יכול לשנות אותה אלא רק לחכות שהיא תעבור‪ ,‬והדבר הכי גרוע הוא‪,‬‬ ‫שאתה לא יודע מתי זה יעבור‪.‬‬ ‫בסוף צלצלו‪.‬‬ ‫ברגע שהפעמון צלצל‪ ,‬לפני שמישהו מהכיתה הספיק לזוז — מיהרתי לצאת‬ ‫מהכיתה ורצתי לחדרײַהמורים‪.‬‬ ‫נכנסתי פנימה וחיכיתי לעדנה‪ ,‬המחנכת שלנו‪ ,‬שתגיע‪ .‬התפללתי שאף אחד‬ ‫מהכיתה לא יראה שאני פה‪ .‬להלשין על חרם זה אולי אפילו יותר גרוע מאשר‬ ‫להפר את החרם‪.‬‬ ‫עדנה הגיעה ושאלה מה קרה‪ ,‬ואני סיפרתי לה במהירות ובצורה מבולבלת על‬ ‫החרם‪ .‬עדנה אמרה‪" ,‬אני יודעת‪ ,‬דליה‪ ,‬הרגשתי‪ .‬תחזרי לכיתה‪ .‬יהיה בסדר‪".‬‬ ‫יצאתי מחדרײַהמורים‪ .‬הלכתי לשירותים‪ ,‬כדי שהילדים יחשבו שבגלל זה מיהרתי‬ ‫לצאת מהכיתה‪ .‬למזלי לא פגשתי אף אחד מהכיתה‪.‬‬ ‫כשיצאתי מהשירותים‪ ,‬ראיתי את נויה ובועז עוברים במסדרון‪ .‬שמחתי שהם ראו‬ ‫אותי‪ .‬הם לא דיברו אלי‪ ,‬אבל אני כבר פחדתי פחות‪ ,‬כי עדנה אמרה שהכול יהיה‬ ‫בסדר‪ .‬חשבתי‪ ,‬אפילו אם יחרימו אותי כמה ימים‪ ,‬עד שעדנה תדבר עם הכיתה‪,‬‬ ‫זה לא יהיה לזמן ארוך‪ .‬ואני לא אבגוד במירית‪ ,‬החברה הכי טובה שלי‪ .‬שנילי‬ ‫תעשה מה שהיא רוצה‪...‬‬ ‫)מתוך "קירות שלא רואים"(‬

‫חוויות נעורים‬

‫‪25‬‬

‫בעבודה‪ .‬אם למשל בוחרים לעשות עבודה על בעלי חיים‪ ,‬צריך לחפש מנחה‬ ‫שהוא וטרינר או מישהו אחר שמבין בבעלי חיים‪.‬‬ ‫זה היה יכול להיות שיעור מאוד מעניין‪ ,‬כי נעים לחפש נושא וגם מסקרן באיזה‬ ‫נושא בוחר כל ילד‪.‬‬ ‫אבל הראש שלי היה במקום אחר‪ .‬לא יכולתי לחשוב על שום דבר מלבד החרם‪.‬‬ ‫לא שהיה עלינו לבחור נושא בו במקום‪ ,‬אבל עדנה הציעה שנכין לנו "קוּפָּ‪ö‬ה" של‬ ‫נושאים‪ ,‬ומי שלא יהיה לו רעיון לעבודה — יוכל לבחור לו מתוך ה"קופה"‪.‬‬ ‫היא ביקשה שנחליט על נושא תוך שבוע ימים ונבקש‪ ,‬אם צריך‪ ,‬את עזרת‬ ‫ההורים בחיפוש מנחה‪ .‬מי שתהיה לו בעיה — ביתײַהספר יעזור לו למצוא מנחה‪.‬‬ ‫לא יכולתי לחשוב על שום נושא‪ .‬כל הזמן חשבתי על החרם שמאיים גם עלי‬ ‫והייתי לחוצה‪ .‬חיכיתי בקוצר רוח להפסקה‪ .‬הרגשתי שאני לא יכולה יותר עם‬ ‫הפחד הזה מהחרם‪.‬‬ ‫מי שלא החרימו אותו‪ ,‬אין לו מושג מה זה חרם‪ .‬נכון שאותי עוד לא ממש‬ ‫התחילו להחרים‪ ,‬אבל בגלל שמירית חברה שלי‪ ,‬ובגלל שכבר איימו עלי‪ ,‬הרגשתי‬ ‫הכי קרוב למה שמרגישים כשמחרימים אותך‪ .‬מין הרגשה שאתה לבד בכל מקום‬ ‫— בכיתה‪ ,‬בהפסקות‪ ,‬בדרך לביתײַהספר ובדרך הביתה‪ ,‬שאתה לא ממש נמצא עם‬ ‫הילדים‪ ,‬שכאילו קירות שלא רואים אותם‪ ,‬מפרידים אותך מכולם‪ .‬וזאת גם מין‬ ‫הרגשה שמשהו אצלך לא בסדר‪ ,‬כאילו יש לך איזו מחלה מִ‪ñ‬דבקת או משהו‪ ,‬שלא‬ ‫רוצים לגעת בך‪ .‬וזה כל הזמן‪ .‬אפילו בבית‪ ,‬כשאין לידך אף אחד מהכיתה‪ ,‬אתה‬

‫‪24‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫ְרכִ‪î‬ילוּת ‪/‬‬

‫דַּ‪ç‬פְ‪ö‬נָ‪ó‬ה ֶדּה הַ‪ְé‬רטוְֹך‬

‫אָ‪ä‬ז אָ‪ä‬מַ‪ְñ‬רתִּ‪ü‬י לָ‪ï‬הּ שֶׁ‪û‬הוּא אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר‬ ‫שֶׁ‪û‬הִ‪é‬יא אָ‪ä‬מְ‪ָñ‬רה שֶׁ‪û‬הוּא גִּ‪å‬לָּ‪ï‬ה‬ ‫שֶׁ‪û‬גַּ‪å‬ם הַ‪é‬הוּא הִ‪é‬בְ‪ã‬טִ‪í‬יחַ‪ ë‬לִ‪ï‬י‬ ‫שֶׁ‪ֹּû‬לא יֹאמַ‪ñ‬ר מִ‪ñ‬לָּ‪ï‬ה‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬ז הִ‪é‬יא אָ‪ä‬מְ‪ָñ‬רה שֶׁ‪û‬הוּא הֶ‪é‬חְ‪ë‬לִ‪ï‬יט‬ ‫שֶׁ‪û‬כָּ‪î‬ל מָ‪ñ‬ה שֶׁ‪û‬הָ‪é‬יָ‪ì‬ה עָ‪ô‬בַ‪ã‬ר‬ ‫וְ‪ֹè‬לא שָׁ‪û‬וֶ‪è‬ה לוֹ לְ‪ï‬הַ‪é‬גִּ‪å‬יד‬ ‫וְ‪è‬שֶׁ‪û‬הַ‪é‬כֹּל נִ‪ó‬גְ‪å‬מַ‪ñ‬ר‪.‬‬ ‫מָ‪ñ‬ה? ֹלא הֵ‪é‬בַ‪ã‬נְ‪ó‬תְּ‪ ü‬מִ‪ñ‬לָּ‪ï‬ה?‬ ‫טוֹב‪ ,‬אָ‪ä‬ז תִּ‪ü‬שְׁ‪û‬מְ‪ñ‬עִ‪ô‬י‪,‬‬ ‫נַ‪ó‬תְ‪ü‬חִ‪ë‬יל מֵ‪ñ‬הַ‪é‬תְ‪ü‬חָ‪ë‬לָ‪ï‬ה‪.‬‬

‫ ‬

‫ש‪ .‬לשם מה קפצה סמדר לרחל?‬ ‫ת‪ .‬לרכֵ‪î‬ל‪.‬‬

‫*‬

‫דני‪ :‬לא כדאי לך לדבר כל כך הרבה‬ ‫על עצמך‪.‬‬ ‫יוסי‪ :‬למה?‬ ‫דני‪ :‬ממילָ‪ï‬א אחרים יעשו את זה‬ ‫אחרי שתלך‪.‬‬

‫נערות על גשר )פרט(‪,‬‬ ‫אדוארד מונק‪ ,‬צייר נורווגי‪,‬‬ ‫‪1944–1863‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫‪27‬‬

‫סֵ‪ò‬בֶ‪ã‬ר פָּ‪ö‬נִ‪ó‬ים יָ‪ì‬פוֹת‬

‫שַׁ‪û‬מַּ‪ñ‬אי אוֹמֵ‪ñ‬ר‪ :‬הֱ‪é‬וֵ‪è‬י מְ‪ַñ‬קבֵּ‪ã‬ל אֶ‪ä‬ת כָּ‪î‬לײַהָ‪é‬אָ‪ָä‬דם בְּ‪ã‬סֵ‪ò‬בֶ‪ã‬ר פָּ‪ö‬נִ‪ó‬ים יָ‪ì‬פוֹת‪.‬‬ ‫כֵּ‪î‬יצַ‪õ‬ד?‬ ‫מְ‪ñ‬לַ‪ï‬מֵּ‪ñ‬ד שֶׁ‪û‬אִ‪ä‬ם נָ‪ó‬תַ‪ü‬ן אָ‪ָä‬דם לַ‪ï‬חֲ‪ë‬בֵ‪ã‬רוֹ כָּ‪î‬לײַמַ‪ñ‬תָּ‪ü‬נוֹת טוֹבוֹת שֶׁ‪û‬בָּ‪ã‬עוֹלָ‪ï‬ם‬ ‫וּפָ‪ö‬נָ‪ó‬יו זְ‪ê‬עוּמוֹת וּכְ‪î‬בוּשׁוֹת בָּ‪ã‬אָ‪ֶä‬רץ‪,‬‬ ‫נֶ‪ó‬חְ‪ë‬שָׁ‪û‬ב הַ‪é‬דָּ‪ç‬בָ‪ã‬ר כְּ‪î‬אִ‪ä‬לּוּ ֹלא נָ‪ó‬תַ‪ü‬ן לוֹ כְ‪î‬לוּם;‬ ‫אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל‬ ‫הַ‪é‬מְּ‪ַñ‬קבֵּ‪ã‬ל אֶ‪ä‬ת חֲ‪ë‬בֵ‪ã‬רוֹ בְּ‪ã‬סֵ‪ò‬בֶ‪ã‬ר פָּ‪ö‬נִ‪ó‬ים יָ‪ì‬פוֹת אֲ‪ä‬פִ‪ö‬לּוּ ֹלא נָ‪ó‬תַ‪ü‬ן לוֹ כְ‪î‬לוּם‪,‬‬ ‫נֶ‪ó‬חְ‪ë‬שָׁ‪û‬ב הַ‪é‬דָּ‪ç‬בָ‪ã‬ר כְּ‪î‬אִ‪ä‬לּוּ נָ‪ó‬תַ‪ü‬ן לוֹ אֶ‪ä‬ת כָּ‪î‬ל הַ‪é‬מַּ‪ñ‬תָּ‪ü‬נוֹת הַ‪é‬טּוֹבוֹת שֶׁ‪û‬בָּ‪ã‬עוֹלָ‪ï‬ם‪.‬‬ ‫)מִ‪ñ‬תּוְֹך הַ‪é‬מִּ‪ñ‬שְׁ‪û‬נָ‪ó‬ה מַ‪ñ‬סֶּ‪ò‬כֶ‪î‬ת אָ‪ä‬בוֹת א'‪ ,‬טו(‬

‫‪26‬‬

‫שמאי‬ ‫שמאי היה מגדולי חכמי‬ ‫ישראל‪.‬‬ ‫הוא חי כמאה שנה לפני‬ ‫חורבן בית שני‪,‬‬ ‫בתקופת הזוגות‪ :‬הוא‬ ‫היה בן זוגו של הילל‬ ‫הזקן‪ .‬יחד עם הילל הוא‬ ‫הנהיג את עם ישראל‪.‬‬ ‫לשמאי היו תלמידים‬ ‫רבים שלמדו בבית‬ ‫מדרשו‪ ,‬והיו מחמירים‬ ‫בשמירת חוקי ההלכה‪,‬‬ ‫כשם שלמדו ממורם‪.‬‬ ‫המשנה היא סדרה של‬ ‫שישה ספרים הנקראים‬ ‫שישה סדרי משנה‬ ‫)ש"ס(‪.‬‬ ‫המשנה היא תקציר‬ ‫הדינים והחוקים‬ ‫המשלימים והמפרשים‬ ‫את דיני התורה שבכתב‪.‬‬ ‫המשנה היא חלק‬ ‫מהתורה שבעל פה‪.‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫‪29‬‬

‫‪28‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫תְּ‪ü‬מוּנוֹת חֲ‪ë‬צַ‪õ‬ר יַ‪ì‬לְ‪ï‬דוּת ‪/‬‬

‫פֶּ‪ֶö‬רץ בַּ‪ã‬נַּ‪ó‬אי‬

‫שַׂ‪û‬קֵּ‪ú‬י בַּ‪ã‬ד ְקטַ‪í‬נִּ‪ó‬ים עָ‪ô‬בִ‪ã‬ים וּלְ‪ï‬בָ‪ã‬נִ‪ó‬ים‬ ‫מְ‪ñ‬נֻ‪ó‬פָּ‪ö‬חִ‪ë‬ים בְּ‪ִã‬רכּוּז לֶ‪ï‬בֶּ‪ã‬ן ַקר‬ ‫תְּ‪ü‬לוּיִ‪ì‬ים סָ‪ò‬בִ‪ã‬יב סָ‪ò‬בִ‪ã‬יב‪.‬‬ ‫פְּ‪ö‬עִ‪ô‬יַּ‪ì‬ת כְּ‪î‬בָ‪ã‬שִׂ‪û‬ים‬ ‫הֶ‪é‬מְ‪ñ‬יַ‪ì‬ת יוֹנִ‪ó‬ים‬ ‫וְ‪è‬כִ‪ְî‬רכּוּר תַּ‪ְü‬רנְ‪ó‬גוֹלִ‪ï‬ים‬ ‫שֶׁ‪û‬מֶ‪ñ‬שׁ מַ‪ñ‬צְ‪õ‬דִּ‪ç‬יעַ‪ ô‬מֵ‪ñ‬עַ‪ô‬ל בְּ‪ã‬אֵ‪ä‬ר‬ ‫מֵ‪ñ‬ימֶ‪ñ‬יהָ‪ é‬הַ‪é‬כְּ‪î‬חֻ‪ë‬לִּ‪ï‬ים מַ‪ñ‬בְ‪ִã‬ריִקים לְ‪ֹï‬לא כֶּ‪î‬תֶ‪ü‬ם‬ ‫כְּ‪î‬מוֹ הַ‪é‬מַּ‪ְñ‬ראוֹת הַ‪é‬קְּ‪ú‬טַ‪í‬נּוֹת הָ‪é‬עֲ‪ô‬גֻ‪å‬לּוֹת‬ ‫שֶׁ‪û‬אַ‪ä‬בָּ‪ã‬א מוֹכֵ‪î‬ר לַ‪ï‬כַּ‪î‬פְ‪ִö‬ריּוֹת‬ ‫בְּ‪ã‬שׁוּק אֶ‪ä‬לְ‪ï‬יָ‪ì‬הוּד‬

‫שְׁ‪û‬טִ‪í‬יחַ‪ ë‬צֵ‪õ‬ל‬ ‫נֶ‪ó‬אֱ‪ַä‬רג עָ‪ô‬לִ‪ï‬ים וַ‪è‬עֲ‪ô‬נָ‪ó‬פִ‪ö‬ים‬ ‫שֶׁ‪û‬ל עֵ‪ô‬ץ עֲ‪ô‬נָ‪ó‬בִ‪ã‬ים‬ ‫עָ‪ô‬לָ‪ï‬יו יָ‪ì‬שַׁ‪û‬בְ‪ã‬נוּ צָ‪õ‬הֳ‪ַé‬ריִ‪ì‬ם הַ‪ְé‬רבֵּ‪ã‬ה‬ ‫ֵקיצִ‪õ‬ים וַ‪è‬אֲ‪ä‬בִ‪ã‬יבִ‪ã‬ים‬ ‫וְ‪è‬אָ‪ä‬ז יָ‪ì‬מִ‪ñ‬ים יַ‪ì‬לְ‪ï‬דוּת‪.‬‬

‫אנשים בנוף‪ ,‬אברהם אופק‪ ,‬צייר ישראלי‪1990–1935 ,‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫‪31‬‬

‫הַ‪é‬תְ‪ü‬חָ‪ë‬לָ‪ï‬ה נִ‪ó‬פְ‪ö‬לָ‪ï‬אָ‪ä‬ה ‪/‬‬

‫יוָֹרם טַ‪í‬הַ‪ְé‬רלֵ‪ï‬ב‬

‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י מַ‪ñ‬בִּ‪ã‬יט לָ‪ï‬הּ בָּ‪ã‬עֵ‪ô‬ינַ‪ó‬יִ‪ì‬ם‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י מַ‪ñ‬בִּ‪ã‬יט לָ‪ï‬הּ בָּ‪ã‬עֵ‪ô‬ינַ‪ó‬יִ‪ì‬ם‬ ‫וְ‪è‬הוֹלֵ‪ְï‬ך‬ ‫הַ‪é‬תְ‪ü‬חָ‪ë‬לָ‪ï‬ה נִ‪ó‬פְ‪ö‬לָ‪ï‬אָ‪ä‬ה‬ ‫שֶׁ‪û‬אַ‪ä‬ף פַּ‪ö‬עַ‪ô‬ם אֵ‪ä‬ין לָ‪ï‬הּ הֶ‪é‬מְ‪ñ‬שֵׁ‪ְû‬ך‬

‫סִ‪ò‬ימָ‪ñ‬נִ‪ó‬ים ‪/‬‬

‫יוָֹרם טַ‪í‬הַ‪ְé‬רלֵ‪ï‬ב‬

‫כְּ‪î‬שֶׁ‪û‬עָ‪ô‬בְ‪ָã‬רה בַּ‪ã‬פְּ‪ö‬רוֹזְ‪ê‬דוֹר הִ‪é‬יא הִ‪é‬סְ‪ò‬מִ‪ñ‬יָקה‬ ‫הִ‪é‬יא חִ‪ë‬יְּ‪ì‬כָ‪î‬ה אֶ‪ä‬ל כֻּ‪î‬לָּ‪ï‬ם מִ‪ñ‬לְּ‪ï‬בַ‪ã‬דִּ‪ç‬י‬ ‫וְ‪è‬אֶ‪ä‬תְ‪ü‬מוֹל הִ‪é‬יא הִ‪é‬שְׁ‪û‬פִּ‪ö‬ילָ‪ï‬ה עֵ‪ô‬ינֶ‪ó‬יהָ‪é‬‬ ‫בִּ‪ã‬זְ‪ê‬מַ‪ñ‬ן שֶׁ‪û‬חָ‪ë‬לְ‪ï‬פָ‪ö‬ה לְ‪ï‬יָ‪ִì‬די‬

‫‪30‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫הַ‪é‬צִּ‪õ‬פּוֹר פַּ‪ö‬מְ‪ñ‬פָּ‪ö‬לָ‪ï‬ה ‪/‬‬

‫נוִּרית זַ‪ְê‬רחִ‪ë‬י‬

‫הַ‪é‬צִּ‪õ‬פּוֹר פַּ‪ö‬מְ‪ñ‬פָּ‪ö‬לָ‪ï‬ה‬ ‫כָּ‪î‬ל מִ‪ñ‬גְ‪ַå‬רעַ‪ô‬ת בָּ‪ã‬עוֹלָ‪ï‬ם הָ‪é‬יְ‪ì‬תָ‪ü‬ה לָ‪ï‬הּ‬ ‫סַ‪ְò‬קָרנִ‪ó‬ית‬ ‫גַּ‪å‬נְ‪ó‬דְּ‪ָç‬רנִ‪ó‬ית‬ ‫זַ‪ê‬מְ‪ָñ‬רנִ‪ó‬ית‬ ‫יַ‪ì‬שְׁ‪û‬נוּנִ‪ó‬ית‬ ‫טִ‪í‬פְּ‪ö‬שׁוֹנִ‪ó‬ית‬ ‫שַׁ‪û‬כְ‪î‬חָ‪ë‬נִ‪ó‬ית‪.‬‬ ‫הִ‪ְé‬רגִּ‪å‬ישָׁ‪û‬ה הַ‪é‬צִּ‪õ‬פּוֹר פַּ‪ö‬מְ‪ñ‬פָּ‪ö‬לָ‪ï‬ה‬ ‫שֶׁ‪û‬אִ‪ä‬י אֶ‪ä‬פְ‪ö‬שָׁ‪û‬ר לִ‪ï‬חְ‪ë‬יוֹת כָּ‪ְî‬ך הָ‪é‬לְ‪ï‬אָ‪ä‬ה‪.‬‬ ‫בְּ‪ã‬יוֹם ִראשׁוֹן‬ ‫גָּ‪å‬בְ‪ָã‬רה עַ‪ô‬ל הָ‪ָé‬רצוֹן לִ‪ï‬ישֹׁן‪.‬‬ ‫בְּ‪ã‬יוֹם שֵׁ‪û‬נִ‪ó‬י‬ ‫חָ‪ְë‬דלָ‪ï‬ה לִ‪ï‬הְ‪é‬יוֹת שַׁ‪û‬כְ‪î‬חָ‪ë‬נִ‪ó‬ית‪.‬‬ ‫בְּ‪ã‬יוֹם שְׁ‪û‬לִ‪ï‬ישִׁ‪û‬י‬ ‫פָּ‪ö‬סְ‪ָò‬קה מִ‪ñ‬כָּ‪î‬ל הִ‪ְé‬רהוּר טִ‪í‬פְּ‪ö‬שִׁ‪û‬י‪.‬‬ ‫בָּ‪ְã‬רבִ‪ã‬יעִ‪ô‬י חָ‪ְë‬דלָ‪ï‬ה לְ‪ï‬הִ‪é‬סְ‪ò‬תַּ‪ְü‬קֵרן‪.‬‬ ‫בַּ‪ã‬חֲ‪ë‬מִ‪ñ‬ישִׁ‪û‬י — לְ‪ï‬הִ‪é‬תְ‪ü‬גַּ‪å‬נְ‪ó‬דֵּ‪ç‬ר‪.‬‬ ‫בַּ‪ã‬שִּׁ‪û‬שִּׁ‪û‬י‬ ‫גָּ‪å‬בְ‪ָã‬רה עַ‪ô‬ל הָ‪ָé‬רצוֹן לָ‪ï‬שִׁ‪û‬יר‬ ‫וּבְ‪ã‬שַׁ‪û‬בָּ‪ã‬ת ֹלא נִ‪ó‬שְׁ‪û‬אַ‪ä‬ר לָ‪ï‬הּ יוֹתֵ‪ü‬ר‬ ‫עַ‪ô‬ל מָ‪ñ‬ה לְ‪ï‬וַ‪è‬תֵּ‪ü‬ר‪.‬‬ ‫וְ‪è‬כָ‪ְî‬ך ָקָרה לָ‪ï‬הּ‬ ‫לְ‪ï‬פַּ‪ö‬מְ‪ñ‬פָּ‪ö‬לָ‪ï‬ה בַּ‪ã‬סִּ‪ò‬יּוּם —‬ ‫שֶׁ‪ֹּû‬לא נִ‪ó‬שְׁ‪û‬אַ‪ä‬ר לָ‪ï‬הּ כְּ‪î‬לוּם‪.‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫‪33‬‬

‫יַ‪ì‬לְ‪ï‬דוּת בְּ‪ã‬עֹנִ‪ó‬י ‪/‬‬ ‫יַ‪ì‬לְ‪ï‬דוּתִ‪ü‬י עֵ‪ֶô‬דן‬ ‫שֶׁ‪û‬ל תֵּ‪ü‬ה שַׁ‪û‬חֲ‪ִë‬רית‬ ‫וְ‪è‬לֶ‪ï‬חֶ‪ë‬ם יָ‪ì‬בֵ‪ã‬שׁ מֵ‪ñ‬אֶ‪ä‬תְ‪ü‬מוֹלִ‪ï‬ים‬ ‫יַ‪ì‬לְ‪ï‬דוּתִ‪ü‬י — שִׂ‪û‬מְ‪ñ‬חַ‪ë‬ת‬ ‫בֶּ‪ã‬גֶ‪å‬ד חָ‪ָë‬דשׁ לְ‪ï‬פֶ‪ö‬סַ‪ò‬ח‬ ‫וּתְ‪ü‬פִ‪ö‬לּוֹת יַ‪ì‬לְ‪ï‬דוּת זַ‪ê‬כּוֹת‪,‬‬ ‫יַ‪ì‬לְ‪ï‬דוּתִ‪ü‬י — מַ‪ñ‬עְ‪ô‬יָ‪ì‬ן בְּ‪ã‬מוֹצָ‪õ‬א‬ ‫וְ‪è‬אִ‪ä‬צְ‪õ‬טְ‪ֻí‬רבָּ‪ã‬לִ‪ï‬ים‬ ‫וְ‪è‬נַ‪ó‬עֲ‪ָô‬רה שֶׁ‪û‬שִּׂ‪û‬מְ‪ñ‬לָ‪ï‬תָ‪ü‬הּ יְ‪ֻì‬רקָּ‪ú‬ה‬ ‫וְ‪è‬אִ‪ä‬מָּ‪ñ‬א שֶׁ‪û‬נּוֹשֵׂ‪û‬את לַ‪ï‬אֲ‪ä‬חֵ‪ִë‬רים‬ ‫אַ‪ְä‬רגְּ‪å‬זֵ‪ê‬י פְּ‪ִö‬רי עֲ‪ô‬מוּסִ‪ò‬ים‬ ‫וּפְ‪ö‬רוּטוֹת מְ‪ñ‬עַ‪ô‬טּוֹת יְ‪ָì‬קרוֹת‬ ‫וְ‪è‬סִ‪ְò‬רטֵ‪í‬י מִ‪ñ‬נְ‪ó‬חָ‪ë‬ה‬ ‫וְ‪è‬שִׁ‪û‬יֵרי בֹּסֶ‪ò‬ר מַ‪ñ‬צְ‪õ‬חִ‪ë‬יִקים‬ ‫וְ‪è‬חִ‪ë‬יּוּכֵ‪î‬י נְ‪ó‬עָ‪ô‬רוֹת‬ ‫וְ‪è‬אשֶׁ‪û‬ר וּנְ‪ó‬הָ‪ָé‬רה‬ ‫שֶׁ‪û‬צְּ‪õ‬עוּפִ‪ö‬ים עֹנִ‪ó‬י מְ‪ñ‬בָֹרְך‬

‫‪32‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫יַ‪ì‬עֲ‪ֹô‬קב יַ‪ì‬עֲ‪ֹô‬קב‬

‫הָ‪é‬אָ‪ä‬ב‪ ,‬הַ‪é‬בֵּ‪ã‬ן וְ‪è‬הַ‪é‬חֲ‪ë‬מוֹר ‪/‬‬

‫אֵ‪ä‬יזוֹפּוֹס‬

‫אָ‪ä‬ב וּבְ‪ã‬נוֹ הָ‪é‬יוּ מְ‪ñ‬הַ‪é‬לְּ‪ï‬כִ‪î‬ים בַּ‪ã‬דֶּ‪ֶç‬רְך‬ ‫וַ‪è‬חֲ‪ë‬מוָֹרם עִ‪ô‬מָּ‪ñ‬הֶ‪é‬ם‪.‬‬ ‫ָרכַ‪î‬ב הָ‪é‬אָ‪ä‬ב‪,‬‬ ‫וְ‪è‬הַ‪é‬בֵּ‪ã‬ן הָ‪é‬לַ‪ְï‬ך אַ‪ä‬חֲ‪ָë‬ריו‪.‬‬ ‫ָראָ‪ä‬ה אוֹתָ‪ü‬ם אָ‪ָä‬דם אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד וְ‪è‬אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לָ‪ï‬אָ‪ä‬ב‪:‬‬ ‫"אֵ‪ä‬יְך ֹלא תָּ‪ü‬חוּס עַ‪ô‬ל הַ‪é‬נַּ‪ó‬עַ‪ô‬ר הָ‪ַé‬רְך?"‬ ‫יָ‪ַì‬רד הָ‪é‬אָ‪ä‬ב‪,‬‬ ‫וְ‪è‬הִ‪ְé‬רכִּ‪î‬יב אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬בֵּ‪ã‬ן‪.‬‬ ‫ָראָ‪ä‬ה אוֹתָ‪ü‬ם אָ‪ָä‬דם שֵׁ‪û‬נִ‪ó‬י וְ‪è‬אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לַ‪ï‬בֵּ‪ã‬ן‪:‬‬ ‫"אֵ‪ä‬יְך ֹלא תָּ‪ü‬חוּס עַ‪ô‬ל ַרגְ‪å‬לֵ‪ï‬י אָ‪ä‬בִ‪ã‬יָך הַ‪é‬זָּ‪ֵê‬קן?"‬ ‫עָ‪ô‬לָ‪ï‬ה גַּ‪å‬ם הָ‪é‬אָ‪ä‬ב‪,‬‬ ‫וְ‪ָè‬רכְ‪î‬בוּ שְׁ‪û‬נֵ‪ó‬יהֶ‪é‬ם יַ‪ì‬חְ‪ë‬דָּ‪ç‬יו‪.‬‬ ‫ָראָ‪ä‬ה אוֹתָ‪ü‬ם אָ‪ָä‬דם שְׁ‪û‬לִ‪ï‬ישִ‪û‬י וְ‪è‬אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר‪:‬‬ ‫"הוֹי‪ ,‬אַ‪ä‬כְ‪î‬זָ‪ִê‬רים‪ ,‬שֶׁ‪û‬אֵ‪ä‬ינְ‪ó‬כֶ‪î‬ם חָ‪ë‬סִ‪ò‬ים‬ ‫עַ‪ô‬ל הַ‪é‬חֲ‪ë‬מוֹר וְ‪è‬רוֹכְ‪î‬בִ‪ã‬ים עָ‪ô‬לָ‪ï‬יו בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬נַ‪ó‬יִ‪ì‬ם!"‬ ‫יָ‪ְì‬רדוּ שְׁ‪û‬נֵ‪ó‬יהֶ‪é‬ם‪ ,‬וְ‪è‬הָ‪é‬לְ‪ï‬כוּ בְּ‪ã‬צִ‪õ‬דֵּ‪ç‬י הַ‪é‬חֲ‪ë‬מוֹר‪.‬‬ ‫ָראָ‪ä‬ה אוֹתָ‪ü‬ם אָ‪ָä‬דם ְרבִ‪ã‬יעִ‪ô‬י‪ ,‬לִ‪ï‬גְ‪å‬לֵ‪ï‬ג עֲ‪ô‬לֵ‪ï‬יהֶ‪é‬ם וְ‪è‬אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר‪" :‬שְׁ‪û‬לוֹשָׁ‪û‬ה חֲ‪ë‬מוִֹרים מְ‪ñ‬הַ‪é‬לְּ‪ï‬כִ‪î‬ים‬ ‫זֶ‪ê‬ה בְּ‪ã‬צַ‪õ‬ד זֶ‪ê‬ה — וְ‪è‬אֵ‪ä‬ין אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד רוֹכֵ‪î‬ב עַ‪ô‬ל הַ‪é‬שֵּׁ‪û‬נִ‪ó‬י!"‬ ‫אָ‪ä‬מְ‪ñ‬רוּ הָ‪é‬אָ‪ä‬ב וְ‪è‬הַ‪é‬בֵּ‪ã‬ן‪" :‬מָ‪ñ‬ה לַ‪ï‬עֲ‪ô‬שוֹת כְּ‪ֵî‬די לָ‪ï‬צֵ‪õ‬את יְ‪ֵì‬די הַ‪é‬כֹּל?"‬ ‫הָ‪é‬לְ‪ï‬כוּ שְׁ‪û‬נֵ‪ó‬יהֶ‪é‬ם בָּ‪ֶã‬רגֶ‪å‬ל — וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬חֲ‪ë‬מוֹר הִ‪ְé‬רכִּ‪î‬יבוּ עַ‪ô‬ל גַּ‪å‬בֵּ‪ã‬יהֶ‪é‬ם‪.‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫‪35‬‬

‫לַ‪ï‬דּוּכִ‪î‬יפַ‪ö‬ת ‪/‬‬

‫נוִּרית זַ‪ְê‬רחִ‪ë‬י‬

‫לַ‪ï‬דּוּכִ‪î‬יפַ‪ö‬ת‬ ‫כְּ‪î‬לָ‪ï‬ל ֹלא אִ‪ä‬כְ‪î‬פַּ‪ö‬ת‪,‬‬ ‫מָ‪ñ‬תַ‪ü‬י יוֹם חֹל‪,‬‬ ‫מָ‪ñ‬תַ‪ü‬י שַׁ‪û‬בָּ‪ã‬ת‪,‬‬ ‫אִ‪ä‬ם יֵ‪ì‬שׁ אוְֹרחִ‪ë‬ים‬ ‫אִ‪ä‬ם הִ‪é‬יא לְ‪ï‬בַ‪ã‬ד‪,‬‬ ‫תָּ‪ü‬מִ‪ñ‬יד הִ‪é‬יא בְּ‪ã‬בִ‪ã‬גְ‪ֵå‬די שַׁ‪û‬בָּ‪ã‬ת‪.‬‬ ‫לַ‪ï‬דּוּכִ‪î‬יפַ‪ö‬ת —‬ ‫כְּ‪î‬לָ‪ï‬ל ֹלא אִ‪ä‬כְ‪î‬פַּ‪ö‬ת‪,‬‬ ‫אִ‪ä‬ם יֵ‪ì‬שׁ לָ‪ï‬הּ ְקהַ‪é‬לײַצוֹפִ‪ö‬ים נִ‪ó‬כְ‪î‬בָּ‪ã‬ד‪,‬‬ ‫אוֹ בַּ‪ã‬שְּׂ‪ֵû‬דָרה אֵ‪ä‬ין אִ‪ä‬ישׁ‪,‬‬

‫‪34‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫מִ‪ñ‬לְּ‪ï‬בַ‪ã‬ד‬ ‫שַׁ‪û‬בְּ‪ã‬לוּל אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד עִ‪ô‬וֵּ‪è‬ר כִּ‪î‬מְ‪ñ‬עַ‪ô‬ט‪.‬‬ ‫פִּ‪ְö‬רחֵ‪ë‬יײַהַ‪é‬בַּ‪ã‬ר בָּ‪ã‬הּ גּוֹעֲ‪ִô‬רים‪:‬‬ ‫"הַ‪é‬בִּ‪ã‬יטִ‪í‬י נָ‪ó‬א עַ‪ô‬ל הַ‪é‬דְּ‪ç‬רוִֹרים!‬ ‫הַ‪é‬גִּ‪å‬יִדי‪ ,‬אֵ‪ä‬יְך ֹלא תִּ‪ü‬תְ‪ü‬בַּ‪ã‬יְּ‪ì‬שִׁ‪û‬י‬ ‫צִ‪õ‬יצִ‪õ‬ית לַ‪ï‬חְ‪ë‬בֹּ שׁ בְּ‪ã‬יוֹם שְׁ‪û‬לִ‪ï‬ישִׁ‪û‬י?"‬ ‫אָ‪ä‬ז הִ‪é‬יא עוֹנָ‪ó‬ה‪:‬‬ ‫"לִ‪ï‬י ֹלא אִ‪ä‬כְ‪î‬פַּ‪ö‬ת מָ‪ñ‬ה הֵ‪é‬ן עוֹשׂוֹת —‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י כָּ‪î‬זֹאת!"‬

‫הטוחן‪ ,‬הבן והחמור ‪/‬‬

‫עלײַפי איזופוס‪ /‬רונית הד‬ ‫איורים‪ :‬שירלי ויסמן‬

‫שעת בוקר מוּקדמת‪ ,‬השֶ‪û‬מש בקושי עלתה והציפורים מצַ‪õ‬יְ‪ì‬יצות בפיהוק‪" :‬בוקר‬ ‫טוב‪ ,‬איזה בוקר נפלא!" בְּ‪ֶã‬דֶרך מִ‪ñ‬תעקלת בין ההרים שלוש דמוּיוֹת פוסעות בצעדים‬ ‫מהירים‪ .‬האחת — איש גבוה חובֵ‪ã‬ש כובע קש מסוּרבל‪ ,‬לצִ‪õ‬דו נער צָ‪õ‬נוּם ולו שֵׂ‪û‬ער‬ ‫מקורזל‪ .‬מאחוריהם נגררת‪ ,‬בַּ‪ã‬עֲ‪ô‬צַ‪õ‬לְ‪ï‬תַ‪ü‬יִ‪ì‬ים‪ ,‬דמוּת שלישית בַּ‪ã‬עֲ‪ô‬לַ‪ï‬ת ארבע רגלים‪ .‬בקצה‬ ‫האחד שלהּ שתי אוזניים גדולות‪ ,‬ובקצה השני — זנב עם צִ‪õ‬יצַ‪õ‬ת שערות‪ .‬במבט‬ ‫מקרוב נוכל להכיר שְׁ‪û‬אֵ‪ä‬לֶ‪ï‬ה הם טוֹחֵ‪ë‬ן הכפר וּבנו הצעיר‪ .‬את החמוֹר שלהם‪ ,‬עֵ‪ô‬ת‬ ‫השמש עולָ‪ï‬ה‪ ,‬הם מובילים בחֶ‪ë‬בֶ‪ã‬ל אל העיר הגדולה‪ .‬שם בשוק ינסו למכור את בעל‬ ‫הזנב‪ ,‬כלומר — את החמוֹר‪.‬‬ ‫בשקט הלכו‪ ,‬לא החליפו מילה‪ ,‬כי המסע עוד ארוך והדרך תלולה‪ .‬בראשו של‬ ‫הטוחן התרוצצו מחשבות על שַׂ‪û‬קים של חיטה ושלל מטבעות‪ .‬הנער חשב בצער‬ ‫וביגון שעכשיו די מתאים לו ללכת לישון‪ .‬והחמור — הוא לא חשב על שוםײַכלום‪,‬‬ ‫וסתם לעס עשב מתוך שעמוּם‪.‬‬ ‫בעוד הם הולכים על דרך עפר‪ ,‬חלפו על פני איש זקן ומוזר‪ .‬הוא לבש סרבל כתום‪,‬‬ ‫נעל נעלים כחולות‪ ,‬ונעץ בהם זוג עיניים גדולות‪" .‬בוקר טוב‪ ,‬אדונים‪ ",‬פנה‬ ‫אליהם הזקן בנעימים‪" .‬מה שאתם עושים משׁוּנֶ‪ó‬ה ביותר‪ ,‬נראה לי שהשכל שלכם‬ ‫עוד לא התעורר‪ .‬חמור נועד משאות להוביל‪ ,‬בכך יתרונו‪ ,‬בזה הוא מועיל‪ .‬הרבה‬ ‫יותר הולם וגם יותר מחוכם שאחד מכם ירכב על החמור הקטן‪".‬‬ ‫קימט הטוחן את מצחו ומשך בזָקנו האפור‪" ,‬אכן הזקן צודק‪ .‬בשביל מה יש‬ ‫חמור?" הוא הביט בבנו‪ ,‬שפיו נפער בפיהוק‪ ,‬והחליט מיד ובלי שום פקפוק‪" :‬בני‪,‬‬ ‫אתה הרי חלש וצעיר‪ ,‬והדרך ארוכה עד שנגיע לעיר‪ .‬לכן ראוי שתרכב על החמור‪,‬‬ ‫וכך תוכל את כוחותיך לצבור‪ ".‬הבן הנהן בהסכמה‪ ,‬ובקלילות מרוּבָּ‪ã‬ה קפץ על‬ ‫החמור והמשיך ברכיבה‪ .‬שמח הטוחן וחשב בלבו‪" :‬רק אבא טוב כמוני דואג כך‬ ‫לבנו‪ ".‬כך המשיכו ללכת בלי לעצור‪ ,‬הטוחן צועד‪ ,‬והנער על גב החמור‪.‬‬ ‫עוד הם הולכים בין שדות ופרחים‪ ,‬נעצרו לידם שני אנשים‪ .‬האחד — על כתפו‬ ‫תלויים שני סלים‪ ,‬לַ‪ï‬שֵׁ‪û‬ני תיק עור מהודר וחליפת כפתורים‪" .‬בושה וחרפה‪ ",‬מלמלו‬ ‫חוויות נעורים‬

‫‪37‬‬

‫פרנסיסקו גויה‪ ,‬צייר ספרדי‪1828–1746 ,‬‬

‫‪36‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫בהיר‪ .‬ובלי כל גינוני נימוס התחיל לגעור בשני הרוכבים‪" :‬זה צער בעלי חיים!"‬ ‫אמר במבט מגנֶ‪ó‬ה‪" ,‬אתם נהנים והחמור מתענֶ‪ó‬ה‪ .‬לתת לחמור בשִׂ‪û‬יא החום לסחוב‬ ‫שני אנשים זה ממש ביזיון!" לטוחן כבר לא היה כוח לכל האנשים שמבלבלים את‬ ‫המוח‪" .‬מצד שני‪ ",‬הוא חשב בינו לבינו‪" ,‬אין מה לעשות‪ ,‬הצדק עמו‪ .‬להתיש את‬ ‫כוחו של החמור המסכן‪ ,‬זה באמת מעשה לא הוגן‪ ".‬ירדו השניים מגב החמור‬ ‫וחשבו איך אפשר את הבעיה לפתור‪ .‬אחרי כמה דקות של חשיבה מפוַּקחַ‪ë‬ת הגיעו‬ ‫יחדיו להחלטה די מוּצלחת‪ :‬בעזרת חבל חזק הצליחו לקשור מוט עבה וארוך‬ ‫לרגלי החמור‪ .‬ואז‪ ,‬בלי להסס‪ ,‬העמיסו השניים את החמור העייף על הכתפיים‪.‬‬ ‫שמחו הטוחן ובנו ואמרו פה אחד‪" :‬אנחנו בעלי חמור צדיקים במיוחד!" כך‬ ‫המשיכו ללכת בלי לעצור‪ ,‬הטוחן ובנו — ועל גבם החמור‪.‬‬ ‫כשהתקרבו לשוק החלו שומעים קולות צהלה וצחוק הולכים וגוברים‪" .‬ראו‪ ,‬ראו!"‬ ‫לעגו אנשים מסביבם‪" ,‬דבר כה מגוחך לא נראה מעולם! אנשים סוחבים באֶ‪ä‬מצַ‪õ‬ע‬ ‫השוק חמור על מֵקל‪ ,‬אין שום ספק שמוחם התקלקל!" וילד אחד קרא מהצד‪:‬‬ ‫"הסתכלו‪ ,‬חמור חמורתיים‪ ,‬שני אנשים אך טיפשים שבעתיים!"‬ ‫אם כן‪ ,‬ידיַדי‪ ,‬כדי שלא תסחבו גם אתם חמור על מקל‪ ,‬כדאי לשים לב שיש‬ ‫לסיפור מוסר השכל‪ .‬אם תנסו את כולם לַרצות‪ ,‬תלכו לאיבוד בים של עֵ‪ô‬צות‪.‬‬ ‫הצדק‪ ,‬כך נראה‪ ,‬הוא בעיני המתבונן‪ ,‬ותמיד ימצא מישהו על מה להתלונן‪.‬‬ ‫במצבים קשים ומורכבים במיוחד יש לפעמים יותר מצדק אחד‪ .‬אמנם "צדק צדק‬ ‫תרדוף" הוא פתגם מצוין‪ ,‬אבל לפעמים הוא עלול להיות קצת מוּגזם‪.‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫‪39‬‬

‫ביניהם‪" ,‬הדוֹר הולך ופוֹחֵ‪ë‬ת!" הסכימו שניהם‪ .‬הם שלחו אצבע מאשימה לעבר הבן‬ ‫ואמרו פה אחד‪" :‬לא ייתכן! האב הזקן לכתת את רגליו נאלץ‪ ,‬בעוד הילד רוכב בלי‬ ‫כל מאמץ! רק ילד חצוף וחסר כל כבוד יגרום לאביו הזקן כך לצעוד‪ .‬הרבה יותר‬ ‫הגון וגם יותר נאור שהאב יהיה על גב החמור‪".‬‬ ‫הטוחן העייף ניגב אגלֵ‪ï‬י זעה בסֵ‪ò‬תֶ‪ü‬ר‪" ,‬אכן הם צודקים‪ ,‬זה ממש לא בסדר‪ .‬עלַ‪ï‬י‬ ‫להודות בכנות וביושר שרגלי עייפות ואני לא בכוֹשר‪ .‬לכן הדבר הנכון לעשות הוא‬ ‫שבני ואני נחליף מקומות‪ ".‬מיד‪ ,‬בלי כל היסוס או טינה‪ ,‬את מקומו על החמור‬ ‫הנער פינה‪ .‬שמח בן הטוחן וחשב בלֵ‪ï‬ב‪" ,‬איזה בן נהדר אני‪ ,‬באבי מתחשב‪ ".‬כך‬ ‫המשיכו ללכת בלי לעצור‪ ,‬הנער צועד‪ ,‬ואביו — על גב החמור‪.‬‬ ‫עוד הם מטפסים על גבעות ירוקות‪ ,‬נתקלו באישה שהובילה פרות‪ .‬היא נעצרה‬ ‫מולם וספקה כפיים וגם פִּ‪ö‬לְ‪ï‬בְּ‪ã‬לָ‪ï‬ה בעיניה אלײַעל לשמים‪ .‬ואז הודיעה בקול זועף‪:‬‬ ‫"יִ‪ì‬שמרוּנִ‪ó‬י כל האלים‪ ,‬הילד כמעט מתעלף! צועד עייף ותשוש‪ ,‬איזה ילד אומלל!‬ ‫איזה חוסר רגישות‪ ,‬פשוט בלתי נסבל! שמע אדוני‪ ,‬זו ממש הפֵקרות לרכוב לבד‬ ‫בלי שום התחשבוּת!"‬ ‫הטוחן הסמיק וגם קצת נעלב‪ ,‬אך מיד התעשֵׁ‪û‬ת והודיע נלהב‪" :‬ראוי ביותר וגם‬ ‫מתאים שנרכב יחדיו כשניים שווים‪ ".‬הבן עלה שוב לרכוב על החמור – הוא‬ ‫מלפנים ואביו מאחור‪ .‬שַׂ‪û‬מְ‪ñ‬חוּ השניים וחשבו בלִ‪ï‬בָּ‪ã‬ם‪" ,‬אין ספק שזה הפתרון הצודק‬ ‫מכולם!" כך המשיכו הטוחן ובנו לרכוב בלי לעצור — שניהם על גב החמור‪.‬‬ ‫כאשר סוףײַסוף הגיעו אל פַּ‪ö‬אֲ‪ä‬תֵ‪ü‬י העיר‪ ,‬ניגש אליהם בחור קירח ולראשו כובע‬

‫‪38‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫סודו של מוטי ‪/‬‬

‫עמי גדליה‬

‫הראשון שהתנגד להצטרפותי לקבוצה היה מוטי‪.‬‬ ‫"כדורגל זה לא לבנות!" הוא אמר בשחצנות רבה‪.‬‬ ‫"מי אמר?" עמדתי מולו‪ ,‬ממש קרוב‪ ,‬מנסה להחציף פני אליו‪ ,‬אבל הוא היה גבוה‬ ‫ממני בראש ולא התרשם מנחישותי‪.‬‬ ‫"אני אמרתי!"‬ ‫"אני משחקת כדורגל לפחות טוב כמוך‪".‬‬ ‫"הא‪ ",‬נחר בבוז והסתובב לאחור‪ ,‬אפילו לא ניסה להתווכח אתי‪.‬‬ ‫"אני משחקת כדורגל מגיל חמש‪ ",‬צעקתי אחריו‪" ,‬עם האחים שלי‪".‬‬ ‫זה היה נכון‪ .‬היו לי חמישה אחים‪ ,‬בנים‪ .‬הם היו חייבים לשתף גם אותי‬ ‫במשחקים‪ ,‬כדי שיהיו קבוצות שוות בגודלן‪ .‬בתחילה הייתי שוערת בהחלט לא‬ ‫רעה‪ .‬אחרײַכך כבר נתנו לי לשחק בהתקפה ואז כבר ממש הצטיינתי‪ .‬הייתי חייבת‬ ‫להצטיין‪ .‬הם היו כלײַכך מיומנים‪ ,‬זריזים ואפילו תוקפנים‪ ,‬לעתים‪ .‬אבל אני‬ ‫שיחקתי לא פחות טוב מהם‪.‬‬ ‫"רוצה לנסות?" קראתי אחריו‪ ,‬לא ויתרתי‪.‬‬ ‫"אני לא משחק נגד בנות חלשלושות‪ ",‬קרא מבלי שאפילו טרח לסובב ראש אלי‪.‬‬ ‫"ועכשיו‪ ,‬עופי מהמגרש כי אנחנו צריכים לשחק‪".‬‬ ‫עמדתי שם‪ ,‬באמצע מגרש הכדורגל‪ ,‬חסרת אונים‪ .‬כלײַכך רציתי לשחק‪ ,‬ידעתי‬ ‫שאהיה טובה לפחות כמותם‪ ,‬אבל לא היה לי עם מי לדבר‪.‬‬ ‫"ירון‪ ,‬צחי‪ "...‬פניתי לשניים מחברי‪ ,‬בני כיתתי‪.‬‬ ‫"מצטערים‪ ,‬מורן‪ ,‬אם מוטי לא מוכן‪"...‬‬ ‫אם מוטי לא מוכן‪ ...‬למה חייבים תמיד לעשות כל מה שמוטי אומר? למה כולם‬ ‫מפחדים ממנו? מפני שהוא הכי חזק‪ ,‬מפני שהוא הכי אלים‪ ,‬מפני שהוא תוקפן?‬ ‫למה אף אחד לא מעז לקום נגדו?‬ ‫"מורן‪ ,‬עזבי‪ ",‬ניסו אסתי ושִ‪û‬קמה לפנות אל לבי‪.‬‬ ‫"אמרנו לך שלא תצליחי לשכנע אותו‪".‬‬ ‫"בואי‪ ,‬נחזור לרחבת האורן‪ ,‬כל החברות מחכות לנו שם‪".‬‬ ‫"בשביל מה‪ ,‬בשביל לקפוץ בחבל?" מלמלתי באי רצון‪ ,‬נגררת אחרי חברותי‪.‬‬ ‫רציתי להצטרף לנבחרת הכדורגל של בית הספר‪ ,‬רציתי שלפחות יבחנו אותי‪,‬‬ ‫שינסו‪ ,‬שיתנו לי הזדמנות להוכיח את עצמי‪ ,‬שלא ידחו לפני שיראו אותי‬ ‫משחקת!‬ ‫אבא שלי לימד אותי שאם רוצים משהו‪ ,‬באמת‪ ,‬אסור לוותר‪ ,‬אסור להתייאש‪,‬‬ ‫אסור להיכנע‪ .‬אם רוצים משהו חשוב באמת‪ ,‬משהו צודק‪ ,‬מותר להילחם עבורו‪.‬‬ ‫בעצם — צריך להילחם עבורו‪ ,‬ואני החלטתי להילחם‪ .‬לא היה לי מושג מה אני‬ ‫יכולה לעשות‪ ,‬אבל ידעתי שאני אנסה‪ ,‬כל מה שאפשר‪.‬‬ ‫אני אפנה למורה לספורט‪ .‬כן‪ ,‬החלטתי‪ ,‬הוא הרי מחבב אותי‪ ,‬אני ראש קבוצה‬ ‫בשיעורים שלו ותלמידה טובה מאוד בספורט‪ .‬אני בטוחה שהוא לא יעז לומר לי‬ ‫— לא‪.‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫‪41‬‬

‫מפני מה העורב הולך בִּ‪ã‬רקידה?‬ ‫פעם אחת‬ ‫ראה העורב יונה הולכת בטוֹב הליכה יפה‬ ‫יותר מכל העופות‪.‬‬ ‫ישרה בעינָ‪ó‬יו הליכת היונה‪.‬‬ ‫אמר בלִ‪ï‬בו‪ :‬אלך גם אני כמותה‬ ‫והיה מְ‪ñ‬שַׁ‪û‬בֵּ‪ã‬ר עצמָ‪ñ‬יו בהליכה‬ ‫והיו העופות מְ‪ñ‬שַׂ‪û‬חֲ‪ë‬קים בו‪.‬‬ ‫נתבייש העורב ואמר‪:‬‬ ‫אֶ‪ä‬חזור לַ‪ï‬הֲ‪é‬ליכתי הראשונה‪.‬‬ ‫בא לחזור ולא היה יכול‬ ‫אלא שכח הליכתו הראשונה‬ ‫והיה כִּ‪î‬מרֵקד — ולא עלתה בידו‬ ‫לא הליכה ראשונה ולא אַ‪ä‬חֲ‪ë‬רונה‪.‬‬ ‫וְ‪è‬עליו נמשל המשל‪:‬‬ ‫המבקש בידו יותר נמצא בידו מעט‪,‬‬ ‫כך לא נשאר בידו כלום‪.‬‬ ‫)מתוך‪:‬‬ ‫המדרש אלף בית ְדבֶ‪ã‬ן סִ‪ò‬יָרא‪ ,‬שנייה כ"ו(‬

‫‪40‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫אחרײַכך הם נטלו כמה כדורים והחלו לשחק בזוגות‪ ,‬זה מול זה‪ ,‬בבעיטות ארוכות‪.‬‬ ‫חזקות‪ .‬ואז התעופף כדור אל מעבר לגדר ונחת לא רחוק ממני‪ .‬רצתי‪ ,‬נטלתי את‬ ‫הכדור בשתי ידי ובעטתי בו בבעיטה עזה שהרימה אותו בקשת ארוכה מעל לגדר‬ ‫ונחתה היישר לרגליו של מוטי המופתע‪ .‬הבנים מחאו כפיים בהתפעלות‪ .‬אבל‬ ‫מוטי נטל את הכדור בידיו‪ ,‬ניגש לרשת‪ ,‬הרים את אצבעו מול עיני בתנועה‬ ‫מאיימת ואמר‪:‬‬ ‫"אמרתי לך לא לגעת בכדור שלנו! ועכשיו‪ ,‬עופי מהעיניים שלי!"‬ ‫"זה לא המגרש שלך‪ ",‬העזתי לומר בשקט והתרחקתי מעט מן הגדר‪ .‬גם אני‬ ‫חששתי לצאת כנגד מוטי‪ ,‬אף פעם איײַאפשר היה לדעת איך הוא יגיב‪.‬‬

‫*‬ ‫"הי‪ ,‬כאן את מסתתרת‪ ",‬שמעתי מרחוק את החברות שלי קוראות לעברי‪ .‬הן‬ ‫התעכבו בשיעור תפירה כדי לסיים את חולצות המחזור שאנחנו אמורות לתפור‬ ‫לכיתה כולה‪ .‬אני שונאת לתפור!‬ ‫חברותי התקרבו אלי‪ ,‬הקיפו אותי‪.‬‬ ‫"אנחנו הולכות הביתה‪ ,‬את באה?"‬ ‫"עוד לא‪ .‬אני רוצה להסתכל‪ ,‬עוד קצת‪".‬‬ ‫"עוד לא נגמלת מהשטות הזו?"‬ ‫"שטות?"‬ ‫"מורן‪ ,‬למה את תמיד חייבת להיות שונה?"‬ ‫"אני לא מנסה להיות שונה‪ ,‬אני בסךײַהכול רוצה לשחק כדורגל‪ ,‬מה רע בזה?"‬ ‫שירה‪ ,‬אסתי‪ ,‬שִ‪û‬קמה‪ ,‬רותי‪ ,‬יערה — גם החברות שלי‪ ,‬רובן‪ ,‬היו עתה נגדי‪.‬‬ ‫"בנות לא צריכות לשחק כדורגל!"‬ ‫"איפה זה כתוב?"‬ ‫"זה ידוע‪".‬‬ ‫"אין כזה דבר 'ידוע'‪ ,‬בנות יכולות לעשות כל דבר לא פחות טוב מהבנים!"‬ ‫התרסתי‪ ,‬אבל הן כבר נפנו ממני‪ ,‬נעמדו לאורך הגדר והביטו אל עבר הבנים‬ ‫המתאמנים במגרש‪ .‬ממתי הן מתעניינות בכדורגל? הבנים הבחינו בהן‪ .‬הם‬ ‫הפסיקו להתאמן והחזירו מבט אל עבר הבנות‪ .‬הם צחקקו ביניהם‪ ,‬נפנפו לשלום‬ ‫עד שאלכס הבחין בכך ונזף בהם‪.‬‬ ‫"אוהו‪ ,‬פתאום נהפכת לי לפמיניסטית‪ ",‬אמרה שירה והחזירה מבטה אלי‪.‬‬ ‫"פמיניסטית? מה זה בכלל שייך לכאן? אני רוצה לשחק כדורגל כי אני אוהבת את‬ ‫זה ואני טובה בזה‪ ,‬זה הכול!"‬ ‫"אולי במקום זה תארגני קבוצת מעודדות‪ ,‬כמו באמריקה‪ ",‬הציעה שִ‪û‬קמה‪.‬‬ ‫"מעודדות? זה כלײַכך טיפשי!" אמרתי בסלידה‪.‬‬ ‫הן לא מבינות שום דבר‪ ,‬החברות שלי! הסתובבתי והסתלקתי מהמקום‪ .‬הן עוד‬ ‫נשארו ליד הגדר‪ ,‬אולי כדי להמשיך ולהתבונן בבנים המתאמנים שם‪.‬‬ ‫מאחור עוד שמעתי אותן מדברות‪ ,‬כן‪ ,‬עלי‪:‬‬ ‫"אני דווקא חושבת שהיא חברמנית‪".‬‬ ‫חוויות נעורים‬

‫‪43‬‬

‫*‬ ‫אותו שיעור הקפדתי‪ ,‬יותר מתמיד‪ ,‬שהקבוצה שלי תבצע כל מה שאַ‪ä‬לֶ‪ï‬כְּ‪î‬ס‪ ,‬המורה‪,‬‬ ‫דורש — מהר‪ ,‬מדויק ובעיקר‪ ,‬בלי ויכוחים‪ .‬בדקתי‪ ,‬לפני השיעור‪ ,‬שכל הבנות‬ ‫הביאו תלבושת מלאה‪) .‬כמובן‪ ,‬הייתי צריכה לשאול חולצת התעמלות עבור‬ ‫שִ‪û‬קמה‪ ,‬שתמיד שוכחת להביא תלבושת‪ (.‬היסיתי את שירה‪ ,‬שניסתה להתווכח‬ ‫עם אלכס על — 'למה צריך לרוץ ארבעה סיבובים משעממים סביב אולם הספורט‬ ‫במקום אחד גדול סביב מגרש הכדורגל' )שם‪ ,‬במקרה‪ ,‬נמצאים גם הבנים(‪ .‬ובעיקר‬ ‫הקפדתי שהכול ייעשה מהר ובזמן‪ ,‬מפני שאלכס כועס כשאנחנו מתחילות‬ ‫לפטפט‪ ,‬להסתודד או לנוח בין תרגיל לתרגיל‪ .‬רציתי שלא תהיה לו עילה לכעוס‪,‬‬ ‫בעיקר לא עלי‪.‬‬ ‫אבל כל ההשתדלות הזו היתה לשווא‪:‬‬ ‫"מצטער‪ ,‬מורן‪ ,‬אבל איײַאפשר להכניס בנות לקבוצת הכדורגל‪".‬‬ ‫עמדתי מול אלכס בתום השיעור‪ .‬הרגשתי כאילו כל האומץ‪ ,‬הביטחון‪ ,‬ההעזה‬ ‫שאגרתי לקראת השיחה אתו פורחים ממני בבת אחת כמו זרעיו של פרח ירוקת‬ ‫החמור בשל מדי‪.‬‬ ‫"אבל למה?" עניתי בתדהמה‪ .‬לא ציפיתי לתשובה פסקנית כזו‪.‬‬ ‫"זה לא מקובל‪ ...‬באף קבוצה אין בנות‪".‬‬ ‫"אז הגיע הזמן שיהיו!" העזתי לומר‪.‬‬ ‫"תראי‪ ,‬מורן‪ ,‬לא סתם לא מכניסים בנות למשחק‪ ",‬הוא אמר‪.‬‬ ‫ראיתי שהוא נבוך‪ .‬מתקשה לתרץ את דבריו‪ ,‬כאילו בעצמו חש לא נוח בהחלטה‬ ‫הזו או שאין לו אומץ לשנות סדרים‪" .‬המשחק לפעמים קשה‪ ,‬אלים‪ ,‬אפילו‬ ‫מסוכן‪".‬‬ ‫"אני לא עשויה מזכוכית עדינה‪ ,‬אתה יודע‪".‬‬ ‫"אבל את עלולה להיפגע‪"...‬‬ ‫"לכולם יש סיכוי להיפגע‪ ,‬גם לבנים‪".‬‬ ‫"אבל הם יותר‪ ...‬קשוחים‪".‬‬ ‫"זו דעה קדומה‪ ,‬זו אפליה!" קראתי בכעס‪ .‬הרגשתי איך הדמעות חונקות את‬ ‫גרוני‪ ,‬מאיימות לפרוץ‪ ,‬לכל הרוחות‪" .‬לפחות תבחן אותי‪".‬‬ ‫"מורן בבקשה‪ ,‬אל תקשי עלי!"‬ ‫הסתלקתי‪ ,‬היתה לי בֵררה? אבל אני לא בכיתי‪ .‬אני לא אבכה‪ ,‬אני לא אתן להם‬ ‫את התענוג הזה‪ ,‬שיאמרו — 'טוב‪ ,‬היא בת‪ ,‬בכיינית'‪ ,‬אבל אני גם לא אוותר‪.‬‬

‫*‬ ‫בתום יום הלימודים ראיתי את חברי קבוצת הכדורגל מתאמנים במגרש הספורט‪.‬‬ ‫עמדתי מאחורי הגדר הגבוהה‪ ,‬אחזתי בידי ברשת כאילו רציתי להפיל אותה‪.‬‬ ‫אלכס הריץ את הבנים סביב למגרש כמה פעמים‪ .‬אחרײַכך הם התאמנו בקפיצות‪,‬‬ ‫על רגל אחת‪ ,‬על שתי רגליים‪ ,‬בריצה קדימה ואחורה וסיימו בתרגילי בטן‪ .‬את כל‬ ‫זה גם אני יכולה לעשות‪ ,‬בדיוק כמותם!‬

‫‪42‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫"בעיקר מפני שאת 'רק ילדה'‪ ",‬היא אמרה ולגמה מן הקפה שהזמינה‪ .‬אני שתיתי‬ ‫מיץ ואכלתי עוגה ענקית‪" .‬תראי‪ ,‬מורן‪ ,‬יום האישה הבינלאומי מתקרב והנושא‬ ‫שלך הוא נושא טוב להעלות ביום זה‪ ,‬אולי כפתיחה לנושא של אפליית נשים וגם‬ ‫נערות בכל המגזרים במדינה‪".‬‬ ‫אחרײַכך דיברה תרזה על זכויות נשים ואפליה‪ ,‬על חוסר שוויון ודעות קדומות‪ ,‬היא‬ ‫דיברה על מאבקן של הנשים להכרה בחֵ‪ë‬ירותן ועל חשכת ימי הביניים ואמרה מילים‬ ‫כמו "שוביניזם" ו"פמיניזם" שלא ממש ידעתי את פירושן‪ .‬ואני לא ידעתי שהנושא‬ ‫שלי כלײַכך גדול וחשוב‪ .‬ואז היא סיפרה לי על הנערה השחורה הראשונה בארצות‬ ‫הברית שהעזה ללכת לבית ספר של לבנים והשוותה את מאבקי למאבק שלה‪ .‬ועוד‬ ‫אמרה שהיא רואה במקרה שלי אבן בּוֹחַ‪ë‬ן למאבקה שלה נגד הדעות הקדומות בבתי‬ ‫הספר ובארץ ובכלל‪ .‬ואם יהיה צורך היא תפנה אפילו לחברי כנסת ולממשלה‪.‬‬ ‫האמת היא שקצת נבהלתי מההתלהבות של תרזה מהנושא‪ .‬בסך הכול רציתי‬ ‫לשחק כדורגל ולא לשנות את העולם‪ ,‬אבל הדברים כבר רצו קדימה מבלי שאוכל‬ ‫לעצור בעדם‪.‬‬ ‫כעבור כשבוע הופיעה הכתבה בעיתון‪ .‬כן‪ ,‬שמי הוזכר וגם שמו של בית הספר‬ ‫ונאמר גם 'המורה לספורט אמר' וגם 'תלמיד אחד אמר' וצוטטו דבריהם של מוטי‬ ‫ואלכס כפי שסיפרתי לכתבת‪ .‬ובסוף בסוף ניתנה גם תגובת הנהלת בית הספר‪:‬‬ ‫"אכן‪ ,‬היתה איזו בעיה‪ ,‬העניין עכשיו בטיפול‪ ".‬ולא אמרו מילה על אפליה וחוסר‬ ‫שוויון ודעות קדומות‪.‬‬ ‫הכתבה הזו אכן עשתה את כל השינוי‪ .‬ואני לא ידעתי עד כמה גדולה השפעתן‬ ‫של מילים המופיעות בדפוס על אנשים מבוגרים ואפילו הם מנהלי בית הספר‪.‬‬ ‫תרזה אמרה לי שאף אחד לא רוצה לראות את שמו מופיע בעיתון בהקשר שלילי‬ ‫כזה‪ .‬עובדה‪ ,‬כבר אחרי יומיים זומנתי להיבחן לנבחרת — והצלחתי!‬ ‫נכון‪ .‬המבחן לא היה קל‪ .‬היתה לי הרגשה שאלכס תכנן עבורי מבחן קשה במיוחד‪,‬‬ ‫אולי כדי להכשיל אותי‪ ,‬כדי להוכיח לכולם שאני לא ראויה‪ ,‬שלא סתם לא קיבל‬ ‫אותי לנבחרת‪ .‬אבל אני לא ויתרתי‪ .‬השקעתי מאמץ עצום ונחישות כמו שלא‬ ‫השקעתי מעולם‪ .‬והצלחתי!‬ ‫נכון‪ .‬בינתיים התקבלתי רק כשחקן ספסל‪ ,‬אבל עבורי היה גם זה הישג לא מבוטל‪.‬‬ ‫והעיקר‪ ,‬התגובות שזכיתי להן היו נהדרות‪:‬‬ ‫"כל הכבוד שלא ויתרת‪ ,‬מורן‪".‬‬ ‫"הצלחת‪ ,‬ידענו שתצליחי‪".‬‬ ‫"בנות צריכות לדעת להילחם על זכויותיהן‪".‬‬ ‫"יופי‪ ,‬הראי להם‪ ,‬לשוביניסטים האלה!"‬ ‫"את בסדר גמור‪ ,‬באמת‪".‬‬ ‫וגם זכיתי לתגובה שונה‪:‬‬ ‫"אם תעזי להתקרב אלי במשחק‪ ,‬אני אכסח אותך‪".‬‬ ‫כן‪ .‬זה היה מוטי‪.‬‬ ‫למה הוא נלחם בי כלײַכך‪ ,‬מה אכפת לו?‬

‫*‬ ‫חוויות נעורים‬

‫‪45‬‬

‫"היא סתם מנסה להתבלט‪ ,‬להיות שונה‪".‬‬ ‫"באמת‪ ,‬כדורגל זה לא משחק לבנות‪ ,‬זה לא נשי‪"...‬‬ ‫אבל לי לא היה אכפת מה הן אומרות‪ .‬אני רציתי לשחק כדורגל וזה מה שהיה‬ ‫חשוב לי‪.‬‬ ‫הרגשתי רע עם עצמי‪ ,‬כאילו נסחפתי לדבר שלא התכוונתי לו‪ .‬אני לא טיפוס של‬ ‫לוחם‪ ,‬לא חשבתי להילחם את מלחמתן של הנשים כולן‪ .‬למען האמת‪ ,‬כלל לא‬ ‫ידעתי דבר על זכויות נשים ועל אפליית בנות ועל פֶ‪ö‬מִ‪ñ‬ינִ‪ó‬יזם‪ ,‬אני רק ידעתי שאני‬ ‫רוצה לשחק בנבחרת הכדורגל של בית הספר ולא מאפשרים לי‪ ,‬לא מפני שאני‬ ‫לא טובה אלא רק מפני שאני‪ ,‬לא באשמתי — בת‪ ,‬ועל זה התכוונתי להילחם‪.‬‬ ‫מה עוד יכולתי לעשות?‬ ‫המחנכת שלי אמרה שאם אלכס מסרב להכניס אותי לנבחרת היא לא יכולה‬ ‫לצאת נגדו‪" .‬זה לא לוֹיַ‪ì‬אלִ‪ï‬י" )השד יודע מה זה(‪ .‬מנהלת בית הספר היתה עסוקה‬ ‫מכדי לדבר עם תלמידה על בעיה שולית כזו‪ ,‬ואל מחלקת החינוך בעירייה לא‬ ‫העזתי לגשת‪ ,‬עדיין‪.‬‬ ‫עכשיו כבר הרמתי ידיים‪.‬‬ ‫המשכתי בשגרה כאילו הכול בסדר‪ .‬הלכתי לבית הספר‪ ,‬לחוג לפיסול וגם לג'אז‪.‬‬ ‫ג'אז מתאים לבנות‪ ,‬נכון? הלכתי לצופים‪ ,‬לבקר חברות‪ .‬לפעמים הלכנו לסרט או‬ ‫לאכול פיצה‪ .‬ובין חוג לחוג — המשכתי לחלום‪.‬‬

‫*‬ ‫ואז קרה משהו ששינה הכול‪ .‬זה היה כשחזרתי עם חברותי מפעולה בצופים‪.‬‬ ‫עמדנו ליד דוכן הפלאפל של שלמה‪ ,‬כפי שאנחנו עושות תמיד‪ .‬מרחוק ראינו‬ ‫בחורה צעירה‪ ,‬לא מוכרת‪ ,‬חוצה את הכביש ומתקרבת לעברנו‪:‬‬ ‫"אתכן בדיוק אני מחפשת‪ ".‬היא אמרה‪.‬‬ ‫אותנו? אנחנו בכלל לא מכירות אותה‪.‬‬ ‫"אני עיתונאית בעיתון האזורי‪ .‬אני עושה כתבה על תנועות הנוער באזור‪ .‬מוכנות‬ ‫לענות לי על כמה שאלות?"‬ ‫החברות שלי צחקקו‪ .‬מישהי שאלה אם גם יצלמו אותנו לעיתון ואחרת שאלה‬ ‫אם יזכירו את שמנו‪ ,‬ואני אמרתי לה‪" :‬אני מוכנה לדבר אתך‪ ,‬אבל הייתי רוצה‬ ‫לספר לך גם משהו אחר‪ ,‬אולי הוא יעניין אותך יותר מהנושא הזה של תנועות‬ ‫הנוער‪".‬‬ ‫"מוכנה לשמוע‪ ,‬אבל קודם תני לי לשאול אתכן על הצופים בעיר‪".‬‬ ‫אחרײַכך ישבנו שתינו בבית קפה‪ ,‬תרזה‪ ,‬העיתונאית‪ ,‬ואני‪ .‬אני בבית קפה‪ .‬עם‬ ‫עיתונאית?! תרזה ישבה בשקט ורק הקשיבה לי‪ .‬היא לא התערבה בסיפור ולא‬ ‫שאלה שאלות כל זמן שדיברתי‪ .‬רק בסוף הזדקפה במקומה ואמרה‪" :‬מורן‪ ,‬אני‬ ‫מתכוונת לטפל בנושא הזה בכל הרצינות הראויה!"‬ ‫"באמת? אפילו שאני רק ילדה‪ "...‬אמרתי‪ ,‬והרגשתי איך מאגרי הכוח שלי שבים‬ ‫ומתמלאים‪.‬‬

‫‪44‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫עכשיו אני כבר יודעת‪.‬‬ ‫זה היה אחרי החוג שלי בפיסול‪ .‬פעם בשבוע אני נוסעת למועדון שבקצה העיר‪,‬‬ ‫שם נערכים חוגים מיוחדים שאינם מתקיימים בשכונה שלנו‪ .‬פיסול הוא הדבר‬ ‫שאני אוהבת ביותר‪ ,‬אחרי המשחק בכדורגל‪ ,‬כמובן‪ .‬החוג נגמר מוקדם מהרגיל‪,‬‬ ‫ואני חיכיתי לאחי שיבוא לקחת אותי הביתה‪ .‬עד לשעה שקבענו נותרו לרשותי‬ ‫עוד דקות ארוכות‪ .‬הסתובבתי בין חדרי המועדון‪ ,‬הצצתי לחוגים אחרים שנערכו‬ ‫במקום‪ ,‬ראיתי מבוגרים לומדים אנגלית וילדים בונים טיסנים וראיתי נער רוקד‬ ‫בלט‪.‬‬ ‫הייתה שם‪ ,‬באולם‪ ,‬מוסיקה חרישית‪ ,‬ונער גבהײַקומה‪ ,‬רחב למדי וקליל באופן‬ ‫מפתיע‪ ,‬רקד בלט בתנועות מפליאות‪ .‬הוא היה שם לבד וחוֹלֵ‪ï‬ל כאילו הוא האדם‬ ‫היחיד שנותר בתבל‪ ,‬כאילו אין עולם סביבו‪ .‬הוא חג וניתר וחולל ושלח ידו‬ ‫למרום כמו בתפילה‪ ,‬כמו בתקווה‪ ,‬ואז סיים את ריקודו בסיבוב מהיר‪ ,‬מתמשך‪,‬‬ ‫והוא זקוף כלײַכך‪ ,‬גאה‪ ,‬כאילו כוח נסתר מפעיל אותו‪ ,‬מושך אותו למעלה‪ .‬ואז‬ ‫עצר לאטו והתיישב במקומו בתנועה רכה‪ ,‬סיבובית‪.‬‬ ‫ואני עמדתי שם והבטתי בו בפליאה‪ ,‬במוטי‪ .‬וזה היה גם הרגע שהוא הבחין בי‪.‬‬ ‫הוא קפא במקומו ואחרײַכך קפץ על רגליו‪ ,‬ניגש אלי בצעד מהיר ואמר‪:‬‬ ‫"שלא תעזי לספר את זה לאף אחד‪ ,‬אחרת‪ "...‬ואצבעו הורמה אל פני בתנועה של‬ ‫איום‪.‬‬ ‫"אני לא אספר‪ ,‬אני מבטיחה‪ ",‬אמרתי‪" ,‬מבטיחה‪ ",‬חזרתי ואמרתי ‪ .‬התרחקתי‬ ‫מהמקום‪.‬‬ ‫נשענתי על קיר המסדרון‪ ,‬חובקת אל גופי את הפסלון הקטן שהכנתי בחוג‪ .‬רק‬ ‫לפני דקות הייתי נרגשת למהר הביתה ולהראות את הפסל הראשון שיצרתי‪,‬‬ ‫ועכשיו מטריד אותי עניין שונה כלײַכך‪ .‬פתאום חשבתי על יום האישה‪.‬‬ ‫דלת המועדון נפתחה‪ .‬בפתח עמד אחי הגדול ונופף לעברי בידו‪ .‬מיהרתי אליו‪.‬‬ ‫בדרך חלפתי על פני חדר הריקוד‪ .‬לכדי הרף עין הצלחתי לראות נער יושב על‬ ‫הרצפה‪ ,‬ראשו מורכן מטה ומרחוק עוד שמעתי את המוסיקה הרכה מלטפת‬ ‫יום האישה‪ ,‬שבוע‬ ‫האישה‪ ,‬שנת האישה‪.‬‬ ‫אותו‪.‬‬

‫כן‪ ,‬יש מי שנלחם עבור‬ ‫הנשים‪ ,‬יש מי שיצעק‬ ‫את צעקתן — למרות‬ ‫שעוד נותר הרבה‬ ‫לעשות‪ ,‬לשנות‪ ,‬לשפר‪.‬‬ ‫אבל מי נלחם בשבילם?‬ ‫אישה במקצוע 'גברי'‬ ‫היא — חריגה‪ ,‬מיוחדת‪,‬‬ ‫חברמנית‪ .‬אבל גבר‬ ‫במקצוע 'נשי' ייחשב‬ ‫תמיד לקצת מוזר‪ ,‬אבל‬ ‫מתי יעז נער להרים‬ ‫ראשו ולהודות שהוא —‬ ‫רוקד בלט?‬

‫חוויות נעורים‬

‫‪47‬‬

‫‪46‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫סביב המשחק התפתחה תרבות שלמה של אוהדים הנאמנים ללא סייג לקבוצות‬ ‫שלהם‪ .‬הם משמיעים קריאות עידוד‪ ,‬שרים המנונים ושירים שחיברו במיוחד‬ ‫לכבוד קבוצתם‪ ,‬ולובשים בגדים בצבעים האופייניים לה‪ .‬די לומר "האדומים" או‬ ‫"הירוקים" כדי שכולם יבינו במי מדובר‪.‬‬ ‫סביב קבוצות מפורסמות בארץ ובעולם מתפתחת תעשייה שלמה של מוצרים‬ ‫ומזכרות‪ .‬כל סמל של הקבוצה מעורר גאווה‪ ,‬והאוהדים מוכנים להגן עליו בחירוף‬ ‫נפש‪ .‬בגדי השחקנים משוכפלים ונמכרים במחיר יקר לאוהדים‪.‬‬ ‫משחקי הכדורגל מעוררים רגשות עזים‪ ,‬ולפעמים מתעוררות בעיות קשות של‬ ‫אלימות במגרשים הפוגעות ברוח הספורטיבית של המשחק‪ .‬הנטייה לנצח בכל‬ ‫מחיר‪ ,‬הצורך לבטא כעס על הפסד‪ ,‬והרצון להשפיל את היריב מובילים לתופעות‬ ‫שליליות כמו קטטות‪ ,‬רמייה‪ ,‬ניבול פה ושנאת היריב‪ .‬כוחות משטרה וכוחות‬ ‫ביטחון מאבטחים את המשחקים‪ ,‬בעיקר כדי שאוהדי קבוצה אחת לא יתנגשו‬ ‫באוהדיה של הקבוצה היריבה‪.‬‬ ‫הספורט ביסודו מבוסס על הגינות‪ ,‬אדיבות‪ ,‬כבוד והערכה ליריב‪ .‬עצם‬ ‫ההשתתפות במשחק וההנאה ממנו חשובים יותר מהניצחון והתוצאה הסופית‪.‬‬ ‫ההתמודדות עם יריב בספורט איננה התנצחות עם "אויב"‪.‬‬ ‫כיצד מתמודדים עם תופעה כה חמורה אצלנו ובעולם כולו?‬ ‫יש ניסיונות להגדיר באופן מדויק כללי התנהגות של הצופים במשחק‪ ,‬ולא רק של‬ ‫השחקנים‪ .‬קיימת אמנה להגינות בספורט‪ ,‬ולצד "עשרת הדיברות" להתנהגות‬ ‫ספורטיבית של הספורטאי‪ ,‬נמצאים "עשרת הדיברות" להתנהגות ספורטיבית של‬ ‫הצופים והאוהדים‪.‬‬ ‫)על פי כתבה עיתונאית(‬

‫חוויות נעורים‬

‫‪49‬‬

‫על משחק הכדורגל ‪/‬‬

‫שולה פרידור‬

‫משחקים קבוצתיים בכדור נערכו כבר בסין לפני כאלפיים שנים‪ ,‬וגם ביוון‬ ‫העתיקה ובאימפריה הרומית‪ .‬משחק הכדורגל כפי שהוא מוכר לנו כיום הונהג‬ ‫לפני כײַ‪ 800‬שנים באנגליה‪ ,‬וממנה התפשט לצרפת ולאיטליה‪.‬‬ ‫בסוף המאה התשעײַעשרה התפצל המשחק לשני משחקים על פי צורתו של‬ ‫הכדור‪ .‬הכדור העגול נקרא פוטבול והכדור המוארך נקרא ַרגבִּ‪ã‬י‪.‬‬ ‫כיום הכדורגל הוא המשחק הנפוץ והאהוב ביותר בעולם‪ .‬אחת לארבע שנים‬ ‫העולם עוצר את נשימתו וצופה בדריכות בטורניר כדורגל עתיר "כוכבים"‪,‬‬ ‫המתחרים ביניהם על גביע העולם‪ .‬לטורניר זה קוראים "המונדיאל"‪ .‬משחקי‬ ‫האולימפידה והמונדיאל נחשבים לאירועי הספורט הגדולים בעולם‪.‬‬ ‫כדורגל יכול להשפיע על מדינה שלמה‪ .‬בזמן המלחמה שהייתה בניגריה הנמצאת‬ ‫באפריקה‪ ,‬הוכרזה הפסקת אש ליום אחד כדי לאפשר לפֶּ‪ö‬לֶ‪ï‬ה‪ ,‬השחקן הברזילאי‬ ‫הגדול‪ ,‬לשחק‪.‬‬ ‫משחק הכדורגל מרתק אליו צופים רבים מכל שכבות הציבור‪ ,‬מפשוטי העם ועד‬ ‫נכבדיו‪ .‬המשחקים משודרים באמצעי התקשורת‪ ,‬ועיתונאים‪ ,‬שדרנים ופרשנים‬ ‫מספקים מידע למי שנבצר מהם לצפות במשחק במגרש עצמו‪ .‬אף אחד לא יודע‬ ‫כמה חובבי כדורגל יש בעולם‪ ,‬אבל דבר אחד בטוח‪ :‬כדורגל הוא ענף הספורט‬ ‫הנערץ ביותר בעולם‪.‬‬

‫‪48‬‬

‫חוויות נעורים‬

‫אֵ‪ä‬יְך פָּ‪ö‬חַ‪ְë‬דתִּ‪ü‬י ‪/‬‬

‫‪50‬‬

‫כָּ‪î‬תְ‪ü‬בָ‪ã‬ה וְ‪è‬צִ‪õ‬יְּ‪ָì‬רה‪ :‬רוּתְ‪ָü‬ק'ה נוֹי‬

‫יומן כיתה‬

‫‪...‬הולכים המה באלפי רבבותיהם‬ ‫לחוות את כל אותם דברים‬ ‫עצמם באלפי דרכים ואופַ‪ö‬נִ‪ó‬ים שונים‪...‬‬ ‫מתוך "הלב" ‪ /‬ד'אמיציס‬

‫העולם החלומי ההוא שהילדים במגפיים ובכובעי צמר רצים שם בשלג אל הבית‬ ‫החם‪.‬‬ ‫רק ביתײַהספר העניק את ההנאות האלה‪ .‬ואין ספק שמה שהתלמידים אהבו בו‬ ‫בכל לבם היה מה שלא מצאו בבתיהם‪ ,‬שבשל הבורות והדלות נהיו בהם החיים‬ ‫קשים יותר‪ ,‬קודרים יותר‪ ,‬כאילו סגורים בתוך עצמם; העוני הוא מבצר בלי‬ ‫גשרײַהרמה‪.‬‬ ‫)זהו פרק מתוך ספרו של אלבר קאמי‪" ,‬האדם הראשון"‪ .‬אלבר קאמי קיבל את‬ ‫פרס נובל לספרות בשנת ‪(.1957‬‬ ‫‪ 19‬בנובמבר ‪1957‬‬ ‫מר ז'רמן היקר‪,‬‬ ‫נתתי להמולה שהקיפה אותי בימים האלה לשכוך מעט‪ ,‬ועכשיו‬ ‫אני פונה אליך‪ ,‬לומר לך דברים שיוצאים מן הלב‪ .‬חָ‪ë‬לקוּ לי כבוד‬ ‫גדול מדי‪ ,‬שלא רדפתי ולא ביקשתי לי‪ .‬אבל כשקיבלתי את‬ ‫הבשורה‪ ,‬הראשון שחשבתי עליו‪ ,‬אחרי אמי‪ ,‬היית אתה‪.‬‬ ‫בלעדיך‪ ,‬בלי היד החמה הזאת שהושטת לילד הקטן‪ ,‬העני‬ ‫שהייתי‪ ,‬בלי תלמודך‪ ,‬והדוגמה שנתת‪ ,‬לא היה קורה דבר מכל‬ ‫אלה‪ .‬אינני עושה עניין גדול מסוג זה של כבוד‪ .‬אבל זו‬ ‫הזדמנות‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬לומר לך מה הייתָ‪ ,ü‬ועודָך בשבילי‪,‬‬ ‫ולהבטיח לך שמאמציך‪ ,‬עבודתך‪ ,‬והנדיבות שהשקעת בה‪ ,‬עודם‬ ‫חיים בלבו של כל אחד מתלמידיך הקטנים‪ ,‬שלמרות שנותיו לא‬ ‫חדל להיות תלמידך המכיר לך טובה‪.‬‬ ‫אני מחבק אותך בכל כוחי‪ ,‬אַ‪ä‬לְ‪ï‬בֵּ‪ã‬ר ָקאמִ‪ñ‬י‬

‫אלבר קאמי נולד‬ ‫באלג'יריה בשנת ‪.1913‬‬ ‫בן לאם ספרדייה ואב‬ ‫צרפתי‪ .‬האב נהרג‬ ‫כשאלבר היה בן שנה‬ ‫וחצי לערך‪ .‬ימי ילדותו‬ ‫עברו בעוני נורא‪ .‬גידלו‬ ‫אותו אמו שהיתה‬ ‫חרשתײַאילמת‪ ,‬וסבתו‪.‬‬ ‫שתיהן לא ידעו קרוא‬ ‫וכתוב‪.‬‬

‫יומן כיתה‬

‫‪55‬‬

‫מר בֶּ‪ã‬רנָ‪ó‬אר ‪/‬‬

‫אַ‪ä‬לְ‪ï‬בֵּ‪ã‬ר ָקאמִ‪ñ‬י‬

‫אחרײַכך התחילו הלימודים‪ .‬עם מר ברנאר היו הלימודים מעניינים תמיד‪ ,‬מן‬ ‫הסיבה הפשוטה שאהב את מקצועו בכל מאודו‪ .‬גם אם בחוץ צָ‪õ‬וְ‪è‬וחה השמש על‬ ‫ֵ‪ö‬ע החום‪ ,‬אףײַעלײַפי שהיה החדר שרוי בצל‬ ‫הקירות הצהבהבים‪ ,‬ובכיתה עצמה פִּ‪ö‬עפּ ַ‪ô‬‬ ‫התריסים של נסרים עבים צהובים ולבנים; וגם אם ירד גשם כדרך שגשמים‬ ‫יורדים באלג'יריה‪ ,‬במבול לא פוסק שהופך את הרחוב לשוחה אפלה ורטובה —‬ ‫דעת התלמידים כמעט לא הוסחה‪ .‬רק הזבובים בשעת סערה משכו לפעמים את‬ ‫תשומת לבם של הילדים‪ .‬הם ניצודו ונחתו בתוך קסתות הדיו‪ ,‬ושם היו טובעים‬ ‫במי הרפש הסגולים הממלאים את ְקסָ‪ò‬תוֹת החרסינה החרוטִ‪í‬יוֹת הקטנות‬ ‫שהועמדו בתוך החורים בשולחנות‪ ,‬ומתחילים לגסוס גסיסה מתועבת‪.‬‬ ‫אבל שיטתו של מר ברנאר‪ ,‬שכשם שמיצתה את עומק הדין בענייני התנהגות כך‬ ‫הפיחה חיים ושעשוע בלימודים‪ ,‬ניצחה אפילו את הזבובים‪ .‬תמיד ידע לכוון את‬ ‫השעה ולהוציא מארון האוצרות שלו את אוסף המַ‪ñ‬חְ‪ë‬צַ‪õ‬בִּ‪ã‬ים‪ ,‬הצמחים‪ ,‬הפרפרים‬ ‫והחרקים המשומרים‪ ,‬את המפות או‪ ?...‬שעוררו את התעניינותם הדועכת של‬ ‫תלמידיו‪ .‬רק לו בכל ביתײַהספר היה פנסײַקסם‪ ,‬ופעמיים בחודש היה מקרין להם‬ ‫תמונות על נושאים בידיעת הטבע או בגאוגרפיה‪ .‬בחשבון הנהיג תחרות בחישוב‬ ‫בעלײַפה‪ ,‬שאילצה את התלמיד לפתח זריזות מחשבתית‪ .‬זורק היה לתלמידי‬ ‫הכיתה‪ ,‬המצוּוִ‪è‬ים כולם לשבת בידיים משולבות‪ ,‬מספרים לחלוּקה‪ ,‬לכפל‪ ,‬ולפעמים‬ ‫לחיבור מסובך במקצת‪ .‬כמה הם ‪ 1267‬ועוד ‪ .691‬הראשון שענה נכון נרשמה לו‬ ‫נקודת זכות‪ ,‬וזו נחשבה אחרײַכך בדירוג החודשי‪ .‬גם בספרי הלימוד ידע להשתמש‬ ‫בחכמה ובדייקנות‪ ...‬ספרי הלימוד היו כולם ספרים שנלמדו בצרפת‪ ,‬במטרופולין‪.‬‬ ‫והילדים האלה‪ ,‬שלא הכירו אלא את השַׁ‪ְû‬רִקיָ‪ì‬יה‪ ,‬את האבק‪ ,‬את גשמי הזעף‬ ‫הקצרים‪ ,‬את החול של חופי הרחצה ואת הים העולה בלהבות תחת השמש‪ ,‬קראו‬ ‫בשקדנות‪ ,‬בהטעמת הפסיקים והנקודות‪ ,‬סיפורים שנִ‪ó‬דמו להם כסיפורי אגדה‪ ,‬על‬ ‫ילדים בכובעים ובצעיפי צמר‪ ,‬נעולים במגפיים‪ ,‬השבים לביתם בקור המקפיא‬ ‫וגוררים אחריהם צרורות זרדים על דרכים מושלגות‪ ,‬עד שהם רואים את גגו‬ ‫המושלג של ביתם‪ ,‬שארובתו המעלה עשן מבשרת להם שמרק האפונה מתבשל‬ ‫בתנור‪ .‬בעיני ז'אק היו הסיפורים האלה האקזוטיות בהתגלמותה‪ .‬הוא חלם‬ ‫עליהם‪ ,‬מילא את חיבוריו בתיאורים לקוחים מעולם שלא ראה מעודו‪ ,‬ולא חדל‬ ‫לחקור את סבתו על השלג שירד שעה שלמה על אלג'יר וסביבותיה עשרים ואחת‬ ‫שנים קודם לכן‪ .‬הסיפורים האלה היו לגביו מכלל הפיוטיות העזה של ביתײַהספר‪,‬‬ ‫שניזונה גם מריח הלַ‪ï‬כָּ‪î‬ה של הסרגלים והקלמרים‪ ,‬מטעמה הנפלא של כתפיית‬ ‫הילקוט שלו‪ ,‬שהיה לועס אותה עוד ועוד כשעמל על שיעוריו‪ ,‬מֵריחָ‪ë‬הּ המר‬ ‫והחמוץ של הדיו הסגולה‪ ,‬בייחוד כשהיה תורו למלא את הְקסָ‪ò‬תוֹת מבקבוק כהה‬ ‫ענקי‪ ,‬ששפופרת זכוכית מכופפת היתה תקועה בפקק שלו וז'אק רחרח באושר את‬ ‫פִּ‪ö‬יָ‪ì‬יתָ‪ü‬הּ‪ ,‬ממגעם הענוג של דפיהם החלקים והקפואים של ספרים מסוימים‪ ,‬שגם‬ ‫מֵריח הצמר הרטוב‬ ‫ַ‪ë‬‬ ‫הדיפו ריח טוב של דפוס ודבק‪ ,‬ולבסוף הימים הגשומים‪,‬‬ ‫שעלה ממעילי הצמר שבירכתי הכיתה‪ ,‬ושהיה כמו התממשות מוקדמת של‬

‫‪54‬‬

‫יומן כיתה‬

‫מול הנול‪ .‬הוא סיפר איך נוהגים בהם ה"בוסים"‪ ,‬ולא תיאר לעצמו שהדברים‬ ‫שאמר יגיעו לכל רחבי העולם‪ .‬מארגני ההפגנה שילמו כסף לבעל המפעל ושחררו‬ ‫את הילד מהעבדות‪ .‬הם דאגו ללימודיו וגייסו אותו להופיע‪ ,‬לדבר ולהשמיע את‬ ‫קולו מעל במות רבות גם מחוץ לפקיסטן — בתחילה בשבדיה‪ ,‬אחר כך בארצות‬ ‫הברית‪ .‬נאומיו היו מזעזעים ומרגשים‪ .‬הוא נפגש עם תלמידים‪ ,‬התראיין‬ ‫לעיתונות ולטלוויזיה‪ ,‬נפגש עם אנשי ארגונים לזכויות האדם ואף הוזמן על ידי‬ ‫ארגון יוניס"ף )קרן למען הילדים באו"ם( לנאום בעצרת האומות המאוחדות‪.‬‬ ‫איקבל חזר וקרא מעל כל במה לא לקנות שטיחים שיוצרו בפקיסטן בעבודתם של‬ ‫ילדים עבדים‪ .‬הוא כינה את השטיחים האלה "דמם של ילדים‪ ".‬מאסי סיפר‬ ‫באומץ רב גם על הקשיים של ההורים לשחרר את ילדיהם‪ ,‬מכיוון שהמשטרה‬ ‫בפקיסטן משתפת פעולה עם יצרני השטיחים וההורים מוטרדים על ידי המשטרה‬ ‫ואף נאסרים‪.‬‬ ‫לאחר ששהה בארצות הברית שבועות אחדים וחשב להתחיל את לימודיו שם‪,‬‬ ‫חזר מאסי לבית הוריו בפקיסטן‪ .‬אולם בײַ‪ 16‬באפריל ‪ 1992‬נקטעו לפתע חייו‪.‬‬ ‫כאשר יצא יום אחד עם שני בני דודו‪ ,‬שלושתם רכובים על זוג אופניים אחד‪ ,‬כדי‬ ‫להביא אוכל לדודו בשדה‪ ,‬הוא נורה ונהרג במקום‪ .‬נסיבות מותו אינן ברורות עד‬ ‫היום‪ .‬המשטרה המקומית טוענת שדודו ירה בו בטעות‪ ,‬אבל פעילי זכויות האדם‬ ‫משוכנעים שמאסי נרצח בשליחות "מַ‪ñ‬אפְ‪ö‬יַ‪ì‬ית השטיחים"‪ .‬נאומיו גרמו לירידה‬ ‫במכירות השטיחים שהם ייצרו‪.‬‬ ‫פעולתו של מאסי למען הילדים האורגים לא נעצרה עם הירצחו‪ .‬הראשון‬ ‫שהמשיך את דרכו של מאסי היה נער קנדי בן ‪ְ ,12‬ג‪ֵåְå‬רייג ִקילְ‪ï‬בּוְֹרגֶ‪å‬ר‪ ,‬שהסיפור נגע‬ ‫ללבו‪ .‬הוא נסע לפקיסטן כדי לחקור את נסיבות מותו של מאסי ונפגש שם עם‬ ‫בני משפחתו‪ .‬אחר כך הקים תנועה ששמה "שחררו את הילדים"‪ ,‬בנה אתר‬ ‫אינטרנט וסחף אחריו מאות אלפי ילדים לפעולות נגד עבדות ילדים בעולם‪.‬‬ ‫פעולתם העיקרית של הילדים היתה לכתוב מכתבים לאישים חשובים בעולם‪,‬‬ ‫ביניהם הִ‪é‬ילרי קלינטוֹן‪ ,‬אשת נשיא ארצות הברית באותה התקופה‪ ,‬והיא העלתה‬ ‫את הנושא כאשר נפגשה עם ראש ממשלת פקיסטן; החתמה המונית דרך‬ ‫האינטרנט הביאה לדיון במצב הילדים בפקיסטן בוועידה של ארגון העבודה‬ ‫העולמי בז'נווה באמצע שנת ‪.1998‬‬ ‫סיפורו של מאסי נלמד בבתי ספר ברחבי העולם‪ ,‬הוא הונצח בספרות‪ ,‬באמנות‬ ‫ובקולנוע‪ .‬בית ספר על שמו הוקם בפקיסטן‪ ,‬בכפר מורידיקה שבו נולד‪ .‬לבית‬ ‫הספר הזה‪ ,‬הפועל כבית ספר פתוח‪ ,‬מתקבלים ילדים ששוחררו ממפעלי‬ ‫השטיחים‪ .‬הלימודים בבית הספר הזה הם חינם‪.‬‬ ‫בכך הוגשם חלומו של מאסי לזכות הילדים ללימודים‪.‬‬ ‫למרבה הצער מספרם של הילדים העבדים עדיין גבוה מאוד בארצות כמו הודו‪,‬‬ ‫פקיסטן‪ ,‬ברזיל‪ ,‬גאנה‪ ,‬אינדונזיה‪ ,‬נפאל‪ ,‬תאילנד ועוד‪ .‬לא כל המדינות בעולם‬ ‫מכבדות את זכויות הילדים לחינוך‪ ,‬לבריאות ולחופש‪.‬‬ ‫)על פי כתבה עיתונאית בעיתון "הארץ"(‬

‫יומן כיתה‬

‫‪57‬‬

‫אִ‪ä‬יְקבָּ‪ã‬ל – הילד שזכה לפרסום עולמי ‪/‬‬

‫רחל כץ‬

‫לא כל הילדים בעולם זוכים ללמוד בבית הספר‪ .‬ילדים רבים נלקחים לעבודה בגיל‬ ‫צעיר‪ ,‬וחלקם עובדים בתנאי עבדות — כלומר בתנאים קשים‪ ,‬ללא תשלום וללא‬ ‫יכולת לעזוב‪.‬‬ ‫ילד כזה שזכה לפרסום עולמי הוא אִ‪ä‬יְקבָּ‪ã‬ל מאסי מפקיסטן‪ ,‬שעבד באריגת‬ ‫שטיחים מגיל צעיר‪.‬‬ ‫בתעשיית השטיחים בהודו ובפקיסטן מבוקשים ילדים צעירים שיכולים לקשור‬ ‫באצבעותיהם הקטנות את אלפי החוטים הצבעוניים המרכיבים את השטיחים‪.‬‬ ‫שטיחים יפים אלה מבוקשים בכל רחבי העולם‪ ,‬ובדרך כלל הקונים אינם יודעים‬ ‫שהשטיחים נארגו על ידי ילדים עבדים‪.‬‬ ‫יחד עם אלפי ילדים אחרים ישב איקבל מאסי ליד הנוּל )המִ‪ñ‬תקן שבו אורגים‬ ‫שטיחים( במשך כײַ‪ 12‬שעות ביממה‪ ,‬שבעה ימים בשבוע‪ .‬לא היו לו זכויות‬ ‫לחופש‪ ,‬לחינוך ולבריאות‪ .‬העבודה היתה קשה ומפרכת‪ .‬איקבל וחבריו ישנו לצד‬ ‫הנול או היו קשורים אליו‪ .‬העונש על טעות בקשירת החוטים היה מכות או‬ ‫שלילת מזון‪ .‬עם הזמן התעוותו ידיו בשל עבודת הקשירה‪ ,‬ובגלל הישיבה‬ ‫הממושכת והתזונה הלקויה נעצרה גם התפתחותו הגופנית‪.‬‬ ‫איך קרה שאיקבל מאסי היה לעֶ‪ô‬בֶ‪ã‬ד? הוריו הם שמסרו אותו למנהל מפעל‬ ‫השטיחים‪ ,‬מפני שקיוו להחזיר בדרך זו חובות‪ .‬אולם גם לאחר שעבד שש שנים‬ ‫חובם של ההורים רק הלך וגדל‪ ,‬מפני שהמעסיק הפחית מהכסף שהגיע לו‬ ‫כ"החזר הוצאות" ואיים עליהם‪ ,‬שאם יוציאו את איקבל מהמפעל‪ ,‬אחיו יילקח‬ ‫במקומו‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1967‬בוטלה העבדות‬ ‫בפקיסטן‪ ,‬אבל הממשלה לא דאגה‬ ‫שבעלי המפעלים ישחררו את‬ ‫הילדים שברשותם‪ .‬הילדים עצמם‬ ‫לא ידעו על ביטול העבדות ועל כך‬ ‫שהם מועסקים באופן בלתי חוקי‪.‬‬ ‫בפקיסטן קם ארגון שמטרתו היתה‬ ‫לדאוג לשחרורם של הילדים‬ ‫המועסקים בעבדות בניגוד לחוק‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1992‬הגיעו אנשי הארגון הזה‬ ‫לעיר שבה חי איקבל מאסי וארגנו‬ ‫הפגנה נגד עבדות של ילדים‪ .‬איקבל‬ ‫הצליח לברוח יחד עם אחיו ולהגיע‬ ‫להפגנה‪ .‬כאשר שאלו מעל הבמה‬ ‫אם יש מישהו בקהל שרוצה לדבר‪,‬‬ ‫עלה הילד בן העשר‪ ,‬שנראה אז קטן‬ ‫מכפי גילו‪ ,‬וסיפר איך גופו כואב‬ ‫בגלל הישיבה הכפופה והממושכת‬

‫‪56‬‬

‫יומן כיתה‬

‫צעדים ראשונים ‪/‬‬

‫אַ‪ä‬מְ‪ñ‬נוֹן שָׁ‪û‬מוּש‬

‫את המשך חינוכי והשכלתי קיבלתי בעיר תלײַאביב‪ .‬העיר השנייה בחיי‪ .‬היא היתה‬ ‫אז צעירה ויפה‪ .‬ורעננה‪ .‬קטנה ושובבה כזאת‪ .‬עליזה‪ ,‬חצופה‪ .‬התאהבתי בה ממבט‬ ‫ראשון‪ .‬שיכור הייתי כנער שיצא משליטתה של אמו אל חיקה של נערת‬ ‫חלומותיו‪.‬‬ ‫כשאמרו לי שאלך ל"ביתײַספר ביאליק"‪ ,‬הייתי בטוח שביאליק הוא מנהל‬ ‫ביתײַהספר‪ .‬הכרתי את פניו של המשורר מן הספרים‪ ,‬וציפיתי לראותו‪ .‬בהתרגשות‬ ‫הכנתי את עצמי איך אומר לו שלום‪ ,‬למשוררנו הלאומי‪ ,‬וראיתיו בעיני רוחי צובט‬ ‫את לחיי בחיבה‪ .‬לאחר שנתגלתה לי תמימותי‪ ,‬התנחמתי בלבי שאילו היה‬ ‫ביאליק המנהל‪ ,‬היה בליײַספק צובט את לחיי; לא את אוזני‪.‬‬ ‫סיפרו לי שתהיינה בביתײַהספר בנות‪ .‬זה נשמע מוזר ומעניין‪ .‬אבל לא תיארתי לי‬ ‫שתהיינה רבות כלײַכך ויפות כלײַכך‪ .‬וחופשיות כלײַכך‪ .‬ימים לא מעטים חשבתי‪,‬‬ ‫שהמבוגרים הללו בארץ אינם יודעים את נפש הנוער‪ ,‬אם הם חושבים שאפשר‬ ‫לשבת בכיתה מעורבת ולהתפנות גם ללימודים‪.‬‬ ‫בתוך ימים ספורים חלו בי שינויים רבים‪ .‬קיצרתי את שערי‪ ,‬שהיה ארוך ומתולתל‬ ‫כשל ילדה; אופנת שיער ארוך לבנים טרם נודעה אז בארץ‪ .‬קיצרתי גם את מכנסי‪,‬‬ ‫שהגיעו ממש עד לברכיים‪ .‬התחלתי להרכיב משקפיים‪ ,‬לאחר שהתברר למורים‬ ‫שאיני רואה את הכתוב על הלוח‪ .‬למדתי להפריע בכיתה‪ ,‬ורכשתי לי הרבה חברים‬ ‫חדשים משִׁ‪û‬בעים גָ‪å‬לוּיוֹת‪ .‬שבעים — לשון גוזמה‪ :‬אולי עשרים — רובן גלויות של‬ ‫מערב‪.‬‬ ‫הילדים אמרו לי‪ ,‬שאם אדגיש פחות את החי"ת והעי"ן שבפי‪ ,‬אהיה ממש כמו‬ ‫כולם‪ .‬והוסיפו‪ ,‬גם זאת מתוך כוונה טובה‪ ,‬שאין רואים עלי את מוצאי ובמראה‬ ‫פני אני ממילא כמו כולם‪ .‬בהחלט רציתי להיות כמו כולם‪ ,‬והחי"ת והעי"ן לא היו‬ ‫תקועות עמוק בגרוני שלא יכולתי לעַ‪ô‬דנן ואפילו למחותן‪ ,‬אלא שמשהו שלא היה‬ ‫מחוור לי מנע ממני את הנטייה הטבעית להתבוללות‪.‬‬ ‫ההכרעות בין להיות כמו כולם בביתײַהספר או כמו כולם בבית‪ ,‬התסיסו את‬ ‫שנותי הראשונות בארץ‪ .‬ביתײַהספר ייצג את הִקדמה‪ ,‬את החדש‪ ,‬את העתיד; פני‪,‬‬ ‫פני ילד‪ ,‬היו אל העתיד‪ .‬ביתײַהספר התיימר גם לבנות את הישראלי האחיד; ויותר‬ ‫מכול רציתי להיות ישראלי‪ .‬אולם כבוד עמוק שהיה לי לעבר‪ ,‬עבר בדמות עירי‬ ‫ומשפחתי‪ ,‬משהו שהלך והתגבש לכבוד עצמי‪ ,‬עצר בי מלקנות מכנסי אתא קצרים‬ ‫ורחבים‪ ,‬חאקי‪ ,‬כמו כולם‪ .‬קיצרתי‪ ,‬אפוא‪ ,‬את מכנסי האריג‪ ,‬שתפרו לי מן‬ ‫החליפות הישנות של אחי הגדולים‪ ,‬והמשכתי ללבוש אותם‪ .‬חלקם היו מצמר‬ ‫)"צמר אנגלי משובח‪ — ",‬אמרה אמא( ולא תאמו את אקלימה של תלײַאביב בקיץ‪.‬‬ ‫אך דווקא משום כך )"לזרוק מכנסיים מצמר אנגלי?" — אמרה אמא — "חראם!"‬ ‫כלומר חבל ואסור!( — המשכתי ללבוש אותם ולהזיע‪ .‬בסתר לבי ציפיתי אמנם‬ ‫לאותו יום שהם לא יעלו עלי ואצטרך לחדשים‪" .‬אתא — הכי זולים והכי טובים‪",‬‬ ‫נאום אחי‪.‬‬ ‫את השפה העברית כבשתי בתנופה‪ .‬היו אמנם כמה איײַהבנות‪ ,‬ימים מספר לאחר‬ ‫שהצטרפתי לכיתה הודיע לנו המורה לגיאוגרפיה שבשיעור הבא נראה פנסײַקסם‪.‬‬ ‫יומן כיתה‬

‫‪59‬‬

‫מתוך הצהרת זכויות הילד בישראל‬ ‫זכותו של כל ילד לקבל הזדמנות ואפשרות‬ ‫לגדול ולהתפתח בצורה בריאה ותקינה‬ ‫ובתנאים של חירות וכבוד‪.‬‬ ‫זכותו של כל ילד לגדול בבית הוריו‬ ‫ולקבל שם הזנה‪ ,‬חינוך‪ ,‬הגנה‪ ,‬אהבה והבנה‪.‬‬ ‫ילד לא יופרד מהוריו אלא בנסיבות יוצאותײַמןײַהכלל‪.‬‬ ‫זכותו של כל ילד לקבל הגנה מלאה מפני כל צורה של הזנחה‪ ,‬ניצול‪ ,‬התעללות‪,‬‬ ‫התאכזרות או השפלה — גופנית ונפשית‪ ,‬בבית הוריו או מחוצה לו‪.‬‬ ‫הזכויות המפורטות בהצהרת זכויות הילד בישראל מתייחסות לכל הילדים‬ ‫בישראל‪ ,‬ללא יוצאײַמן הכלל וללא כל הבדל או אפליה מטעמים של גזע‪ ,‬דת‪ ,‬מין‪,‬‬ ‫מוצא‪ ,‬אמונה או כל טעם אחר כלשהו‪ .‬בכל מקום בהצהרה בו נאמר ילד הכוונה‪,‬‬ ‫כמובן‪ ,‬לילד ולילדה‪.‬‬

‫ערך ד"ר יצחק קדמן‪,‬‬ ‫המועצה הלאומית לשלום הילד‬

‫‪58‬‬

‫יומן כיתה‬

‫כאשר התחיל‪ ,‬בקטע של שיא לנענע כל גופו כלוּלָ‪ï‬ב ולטלטֵ‪í‬ל ראשו כתקוף עווית —‬ ‫פרצתי בצחוק‪ .‬בזווית עיני ראיתי מה מתחולל על פניו של המורה למוזיקה‪.‬‬ ‫ניסיתי לעצור בעד הצחוק והוא הפך לצחקוקים‪ .‬כשהסמיק המורה והתחיל‬ ‫מגמגם לעברי‪ ,‬הותרה הרצועה כליל‪ .‬צחקתי עד לכאב בטן‪ ,‬גורר אחרי את כל‬ ‫הציבור הגדול‪ ,‬שגילה פתאום חוש הומור מפותח והצטרף אלי‪ .‬אחדים התפתלו‬ ‫ממש על הרצפה‪.‬‬ ‫ההקרנה הופסקה‪ .‬המורה למוזיקה ניגש אלי‪ .‬ראיתי שהוא על סף ההתפוצצות‪.‬‬ ‫אך מה יכולתי לעשות‪ .‬המחשבה הראשונה שבאה לראשי היתה‪ ,‬שאילו היה תופס‬ ‫מקל וחובט בכף ידי‪ ,‬היה פורק בוודאי את זעמו‪ ,‬אולי בדרך הטובה ביותר‪.‬‬ ‫במאמץ אדיר הוא שלט ברוחו‪ .‬שואף ונושף כמפוח פקח עלי זוג עיניים ָדמִ‪ñ‬יוֹת‬ ‫טורפות ושאל‪:‬‬ ‫"זה אתה שרצית לדעת את מי הוא מנצח‪ ,‬מה?"‬ ‫"כ‪ ...‬כ‪ ...‬כן המורה‪ ",‬גמגמתי‪ ,‬מהרהר במקלותיו של החכם‪.‬‬ ‫"ואתה חושב שזאת בדיחה?"‬ ‫— "לא‪ .‬אני באמת לא ראיתי את מי הוא מנצח‪ .‬בחיי‪ ,‬בחיי ה' וספר התורה‪".‬‬ ‫"אתה עוד מתחצף! ונשבע לשווא!!"‬ ‫כאן בא לעזרתי ידידי הקרוב‪ ,‬אחד ממנהיגי הכיתה שלקח אותי תחת חסותו‪.‬‬ ‫"המורה‪ ,‬הוא עולה חדש‪ .‬המורה‪ ,‬הרבה מילים הוא עוד לא מבין‪ .‬מנצח — זאת‬ ‫מילה קשה‪".‬‬ ‫"עולה חדש?" — תמה המורה "למה לא אמרתם לי שהוא עולה? עולה על כולכם‬ ‫בעליזות שלו‪ ,‬בכלײַאופן‪ .‬חבלן מקצועי‪ .‬ומאיזו ארץ הוא עלה?" פנה אל חברי‪,‬‬ ‫מדגיש בזה שאתי אין לו מה לדבר‪.‬‬ ‫"מסוריה‪ ",‬באה התשובה מכמה פיות‪.‬‬ ‫"אײַהה‪ ,‬כך תיארתי לעצמי‪ ",‬סיכם המורה למוזיקה‪ ,‬ונח מזעפו‪.‬‬ ‫הסמקתי‪ ,‬רתחתי‪ .‬אימצתי כל כוחותי לעצור בעד הדמעות‪ ,‬שנקוו בקרקעית‬ ‫גאוותי הפצועה ועמדו לעלות על גדותיה‪ .‬אך סלחתי לו‪ .‬ידעתי שפגעתי ביקר לו‬ ‫מכול — במוזיקה‪.‬‬ ‫ושמא לא סלחתי לו‪ .‬אילו סלחתי‪ ,‬אולי זכרוני לא היה משמֵ‪ñ‬ר את המעשה ומעלה‬ ‫אותו לפני מעת לעת‪.‬‬

‫יומן כיתה‬

‫‪61‬‬

‫ידעתי מהו פנס‪ ,‬וידעתי מה פירוש קסם‪ .‬לא שאלתי‪ ,‬אפוא‪ ,‬שאלות‪ .‬ציפיתי‬ ‫שיראה לנו מין מנורת קסמים‪ ,‬כמו זו של אלדין‪ ,‬למשל‪ .‬במקום זה הובלנו לחדר‬ ‫אפל‪ ,‬ושם הקרינו על הקיר תמונות של יוון‪ .‬חשבתי שהמורה שינה את דעתו‬ ‫ובפעם אחרת יראה לנו את פנסײַהקסמים‪ .‬לאחר הפסקה קצרה חזרנו עם המורה‬ ‫לגיאוגרפיה לכיתה‪ .‬הוא פתח וסיפר על אתונה‪ .‬יצר הסקרנות שלא בא על סיפוקו‬ ‫דחף אותי להרים אצבע ולשאול בכל הנימוס‪:‬‬ ‫"המורה‪ ,‬ומתי נראה פנסײַקסם?"‬ ‫צחוק פרץ בכיתה‪ .‬הילדים חשבו שאני מנסה את המורה‪ .‬המורה חשב שאני‬ ‫מיתַ‪ü‬מֶ‪ñ‬ם ומִ‪ñ‬תְ‪ü‬חַ‪ë‬כֵּ‪î‬ם‪ .‬עד היום הם אינם יודעים את האמת‪ .‬יצא לי‪ ,‬אפוא‪ ,‬שם של‬ ‫מצחיקן‪ .‬משראיתי ששמי הולך לפני‪ ,‬התחלתי הולך אחריו‪ .‬הפכתי למצחיקן‬ ‫הכיתה‪ .‬נוח היה לי בתפקיד זה‪ ,‬בעיקר כשאין מורא מַ‪ֵñ‬קל עלי‪ .‬שובבות שבי‪,‬‬ ‫שנבלמה שם‪ ,‬פרצה כאן החוצה‪ .‬מבט מבחוץ אל השפה העברית סיפק לי חומר‪,‬‬ ‫פעמים במתכוון ופעמים שלא במתכוון‪.‬‬

‫*‬

‫היה לנו מורה למוזיקה — אדם חביב‪ ,‬משוגע למקצועו‪ .‬בקושי הבנתי שמוזיקה‬ ‫נלמדת בביתײַהספר‪ .‬אך בין שאר מוזרויות קיבלתי גם את זו‪ ,‬ובהתלהבות‪ .‬כל עוד‬ ‫למדנו שירים שמחתי מאוד‪ .‬כשהגענו לתווים שמחתי פחות; הרבה פחות‪ .‬המורה‬ ‫הופיע יום אחד לשיעור‪ ,‬כולו קורן מנחת וסיפר שהוא השיג סרט — סרט ממש —‬ ‫ובו נוכל לראות את כל כלי התזמורת מנגנים כולם ביחד וכל אחד לחוד‪ .‬הוא כינס‬ ‫שלוש כיתות יחד‪ ,‬ובזה עשה את טעותו הראשונה‪ .‬הוא לא הסביר לי מה זה‬ ‫מנצח‪ ,‬ובזה עשה את טעותו השנייה — הגורלית‪.‬‬ ‫מעולם לא ראיתי קודם תזמורת‪ ,‬לאײַכלײַשכן מנצח‪ .‬ולא העליתי על דעתי שלאיש‬ ‫אשר על התזמורת יקראו "מנצח"‪ .‬כשכבו האורות והתחיל הסרט‪ ,‬הייתי מרוכז‬ ‫כולי‪ .‬המוזיקה היתה די יפה‪ ,‬אם כי לא הגיעה לקרסוליה של מקהלת ביתײַהכנסת‬ ‫"אוהל מועד" שהייתי שומע בשבתות‪ .‬היתה דומייה‪ ,‬ומתוכה בקעה הערה שקטה‬ ‫של המורה‪ ,‬על גבול הלחישה‪:‬‬ ‫"עכשיו‪ ,‬שימו לב איך הוא מנצח‪".‬‬ ‫"מנצח‪ ...‬את מי?" — שאלתי באותו טון שקטײַלוחש‪.‬‬ ‫צחוק אדיר פרץ ממאה פיות צמאיײַפורקן‪ .‬המורה חשב שעשיתי זאת בכוונה‪ .‬אך‬ ‫בשלב זה עוד שלט ברוחו‪ ,‬כדי לא להפריע למוזיקה‪ .‬צעקו שש‪...‬שש‪...‬שש‪ ...‬מכל‬ ‫צד‪ ,‬והצחוק שכך‪.‬‬ ‫הסרט נמשך‪ .‬אך גַ‪å‬חֲ‪ë‬לֵ‪ï‬י הצחוק העומְ‪ñ‬מות נשארו חמות‪ .‬אם בראשיתו של הסרט‬ ‫התעכב הצלם על כל כלי וכלי‪ ,‬הרי מעתה ליוותה המצלמה את המנצח‪ ,‬מכל זווית‬ ‫אפשרית‪ .‬וכאן ראיתי מה שלא ראיתי מעולם‪ :‬אדם מכובד‪ ,‬מבוגר‪ ,‬כמעט זקן —‬ ‫עושה צחוק מעצמו‪ .‬ועוד בפני תזמורת שלמה‪ :‬מנתר‪ ,‬מטלטל ידיו בצורה‬ ‫מגוחכת‪ ,‬עוצם עיניו ושם יד על פניו כאילו התפלל "שמע ישראל"‪ .‬לפתע שוב‬ ‫מנתר כמשוגע ומצביע אל אחד המנגנים‪ :‬עושה לו תנועות בידו כאומר לו לקום‪,‬‬ ‫והלה עושהײַעצמו עוקב אחרי כל תנועה אך נשאר יושב‪ .‬דווקא ברגעים‬ ‫הראשונים הייתי תמה על הטיפוס הזה — מוקיון רציני מדי נראה בעיני‪ .‬אולם‬

‫‪60‬‬

‫יומן כיתה‬

‫האות האנגלית ‪/ m‬‬

‫אוְֹרלִ‪ï‬י ַקסְ‪ò‬טֵ‪í‬לײַבְּ‪ã‬לוּם‬

‫ללמוד לכתוב את האות האנגלית ‪ m‬היה קשה‪ .‬ישבתי בכיתה בבית הספר היסודי‬ ‫וקרעתי את התחת עם כל הגבעות האלה של האות‪ .‬ממש התייסרתי‪.‬‬ ‫עם הײַ‪ n‬עוד איך שהוא הסתדרתי‪ .‬אבל לשים על הדף ‪ m‬בכתב אנגלי — זה גבל‬ ‫בסיוט‪ .‬היה לי עיפרון לא מחודד שטינף את הדף‪ ,‬למורה היתה פאה בצבע אדום‪.‬‬ ‫כולם תפסו מהר מאוד את עניין הכיוונים שזה משמאל לימין והײַ‪ m‬יצאה להם‬ ‫טבעית כמו מם סופית‪ .‬ישבתי בצד ימין של הכיתה‪ ,‬איפה שהוא באמצע‪ ,‬המורה‬ ‫כתבה את האות ‪ m‬על הלוח‪ ,‬התלמידים העתיקו בנמרצוּת‪ .‬לי היה עיפרון על‬ ‫הפנים‪ .‬לא ראו את הנְ‪ó‬יוּאַ‪ä‬נְ‪ó‬סִ‪ò‬ים שבין הגבעות של הײַ‪ m‬והכול נראה כמו מערכת‬ ‫הגנה עצמית מקולקלת‪ .‬היתה לי הרגשה עוד אז שהקושי הזה שבכתיבת האות‬ ‫האנגלית ‪ m‬הוא יותר ממה שהוא צריך להיות‪ .‬הביטו‪ ,‬הרי מדובר באות אחת‬ ‫שזזה כל כך ברור מִ‪ñ‬שמאל לימין‪ ,‬שלוש גבעות ברורות ומסומנות שלא עושות‬ ‫בעיות‪ .‬לקח לי המון זמן לקלוט את זה‪ .‬נניח שאיכשהו זה נכנס לי לראש‪.‬‬ ‫שש שנים אחר כך‪ ,‬הייתי בתיכון והמורה למתמטיקה לימד משוואות עם‬ ‫‪ m‬בריבוע וײַ‪ n‬בריבוע‪ .‬הוא קרא לי ללוח‪ .‬אני זוכרת היטב את שמו המלא‪ .‬לא‬ ‫אמסור אותו מִ‪ñ‬פְּ‪ö‬את הֱ‪é‬יותו היום מנהל בית ספר תיכון אחר‪ ,‬ואולי זה משהו לא‬ ‫חוקי‪ .‬באתי ללוח‪ ,‬וכתבתי ‪ m‬עם ארבע גבעות‪ .‬המורה אמר‪ :‬מה זה הײַ‪ m‬הזאת‪,‬‬ ‫שׁכֹּה אֶ‪ä‬חיה‪ ,‬ככה הוא אמר‪ .‬איזו מין ‪ m‬זאת‪ ,‬כמה גבעות עשית לה? אני חושבת‬ ‫ֶ‪û‬‬ ‫שמישהו אמר שהײַ‪ m‬שלי בהֵ‪é‬יריון‪ .‬נדמה לי שככה מישהו זרק‪ .‬אולי זה היה‬ ‫הטמבל הזה מהספסל האחרון‪ .‬הכיתה גיחֲ‪ë‬כה‪ .‬גיחוך ִרפרף שם בזַ‪'ê‬בּוֹטינסקי פינת‬ ‫ֶרמז‪ ,‬צחוק קל על חשבוני‪ .‬הִ‪é‬בלגתי‪ ,‬אבל זה לא אומר שלא ספגתי את זה‪.‬‬ ‫צחוק הגורל‪ .‬לפני חודשיים אני נכנסת לחנות המפעל של כיתן‪ ,‬אני רואה את‬ ‫המורה הזה שירד עלַ‪ï‬י‪ ,‬זה שהוא מנהל בית ספר‪ .‬אני אומרת לו שלום‪ ,‬הוא לא‬ ‫זוכר כלום ממני‪ ,‬אבל כלום‪ .‬ממש בְּ‪ã‬לֵ‪ï‬אק אאוּט‪ .‬אני רואה בעיניים שלו שהוא לא‬ ‫מְ‪ñ‬זַ‪ê‬הֶ‪é‬ה אותי בתור זאת שהוא ירד על האות שלה‪ .‬אני מסתכלת עליו‪ ,‬אני בודקת‬ ‫אותו — אין זֵ‪ê‬כֶ‪î‬ר בכל הפנים שלו לרגע ההוא‪ .‬בין כל המגבות המְ‪ñ‬פוּספּסות של‬ ‫בֵּ‪ã‬נֵ‪ó‬טון‪ ,‬פשוט לא עלה לו בראש‪.‬‬

‫יומן כיתה‬

‫‪63‬‬

‫מורהײַחיילת‪ ,‬מעברת כפר סבא‪ ,1958 ,‬צילם מיכה ברעם‬

‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר ַרבִּ‪ã‬י יִ‪ì‬צְ‪õ‬חָ‪ë‬ק‪:‬‬ ‫כָּ‪î‬ל הַ‪é‬מַּ‪ְñ‬קנִ‪ó‬יט אֶ‪ä‬ת חֲ‪ë‬בֵ‪ã‬רוֹ אֲ‪ä‬פִ‪ö‬לוּ בִּ‪ְã‬דבָ‪ִã‬רים — צָ‪ִõ‬ריְך לְ‪ï‬פַ‪ö‬יְּ‪ì‬סוֹ‪.‬‬ ‫)התלמוד הבבלי מסכת יומא דף פ"ז(‬

‫‪62‬‬

‫יומן כיתה‬

‫התלמוד הבבלי הוא‬ ‫סדרת ספרים שבתוכם‬ ‫נאספו אגדות וַ‪è‬הֲ‪é‬לכות‬ ‫שהתחברו במשך‬ ‫שבעה דורות‪.‬‬ ‫כשאומרים תלמוד‬ ‫בבלי מתכוונים לומר‬ ‫שהוא התחבר על ידי‬ ‫חכמים שחיו בבבל‪ .‬גם‬ ‫בארץ ישראל התחבר‬ ‫תלמוד הנקרא תלמוד‬ ‫ירושלמי‪ .‬כינוי נוסף‬ ‫לתלמוד הוא גמרא‪.‬‬

‫והיד הרועדת הֶ‪é‬חֱ‪ë‬זיקה בעיפרון‪ ,‬מוכנה לרשום את המילים של השִ‪û‬יעור‪ .‬ישבנו‬ ‫עלײַיד הנערה‪ ,‬וכבר החל השיעור בעברית‪ :‬היא רשמה‪ ,‬ואנו חזרנו ואמרנו לה את‬ ‫אשר רצתה לדעת‪ .‬דומֶ‪ñ‬ה היה עלֵ‪ï‬ינו‪ ,‬שאותו עיפרון ופיסתײַהנייר המתינו לנו‬ ‫בִּ‪ã‬מגֵ‪å‬רת השולחן מֵ‪ñ‬אות בשנים‪ ,‬כשם שהמתינה הנערה לשיעור העברי הזה‪ .‬כל‬ ‫האווירה בחדר היתה כלײַכך מוזרה‪ ,‬עד כי דומה היה עלינו שאנו חולמים חלום זר‬ ‫וּמוזר‪ ,‬והיו רגעים שכמעט והרגשנו שאכן כנפיים של מלאכים צמחו לנו מאחוֵרי‬ ‫הגב‪.‬‬

‫*‬ ‫עוֹדנוּ נתונים בַּ‪ã‬אֲ‪ä‬ווירה של חלום רחוק‪ ,‬נשמע לפתע קול גבר‪ ,‬שכאילו רצה לנפֵּ‪ö‬ץ‬ ‫את החלום‪ .‬רק עכשיו הבחנו‪ ,‬שהחדר מלא אנשים‪ ,‬אשר עמדו סביבֵ‪ã‬נו ויצרו כעין‬ ‫מעגל של יהודים‪ ,‬שבאו לראות את האורחים מִ‪ñ‬ירוּשלים‪ .‬לא ידענו מיהו אשר‬ ‫הֵ‪é‬פיץ את השמועה בקרב היהודים‪ ,‬הכול היה כלײַכך לא מוחשי עד כי לא שאלנו‬ ‫שאלות ולא חקרנו במוּפלא מאתנו‪.‬‬ ‫עתה היינו במרכז‪ ,‬כשהנערה והעיפרון והנְ‪ó‬ייָ‪ì‬ר בידה — וּסביבֵ‪ã‬נו יהודים רבים‪ .‬ואז‬ ‫נשמע הקול של אותו האיש‪ ,‬אשר קרע את קוֵּרי החלום‪ ,‬בו היינו נתונים‪:‬‬ ‫– לא מירושלים באתם! — אמר בקול פסקני‪ .‬לוּ הֱ‪é‬יִ‪ì‬יתֶ‪ü‬ם באים מירושלים‪ ,‬ודאי‬ ‫הֱ‪é‬יִ‪ì‬יתֶ‪ü‬ם יודעים לקרוא עברית‪.‬‬ ‫– יודעים אנו לקרוא עברית — אמרנו לו‪.‬‬ ‫– אם יודעים אתם לקרוא עברית‪ ,‬הרי גם הנערה שבאה עמָ‪ñ‬כם צריכה לדעת‬ ‫לקרוא בִּ‪ã‬לְ‪ï‬שוןײַהקודש‪ .‬הן בישראל מלמדים עברית בבתֵ‪ü‬יײַהספר!‬ ‫– בוודאי‪ — ,‬אמרנו לו — הנערה יודעת לקרוא עברית‪.‬‬ ‫– אם כך‪ ,‬עליה לקרוא לפנֵ‪ó‬ינו בְּ‪ã‬כִ‪î‬תביײַהקודש — קרא האיש‪ .‬מיהר לפינת החדר‬ ‫והביא משם ספר תנ"ך‪ ,‬אשר דפָּ‪ö‬יו הבלוּיים היו קשורים במין חוט דק לְ‪ï‬בַ‪ã‬ל‬ ‫יתפרקו‪.‬‬ ‫– ִקראי בספר! – נשמעה הפקודה מפי היהודי הסַ‪ò‬פקן‪ .‬הנערה הישראלית עמדה‬ ‫במרכז המעגל ועינֵ‪ó‬י כל נשוּאות אליה‪ .‬והעיניים מתחננות לבל ייֵ‪ì‬הרס מגדל‬ ‫התקוות‪ ,‬שנבנָ‪ó‬ה זה עתה‪ .‬כאילו ביקשו המבטים‪:‬‬ ‫– רק שלא תכזיב הנערה מירושלים‪ ,‬רק שתדע לקרוא בכתוב‪.‬‬ ‫– פִּ‪ö‬תחי את הספר בְּ‪ã‬מָ‪ñ‬קום שייִ‪ì‬פּתח — ציווה היהודי‪ ,‬כאילו חשש שמא תקרא‬ ‫הנערה פרק‪ ,‬שהיא יודעת בעלײַפה‪.‬‬ ‫והנַ‪ó‬עֲ‪ô‬רה היִ‪ì‬שְׁ‪ְû‬ראלית פתחה את הספר והֵ‪é‬חֵ‪ë‬לה קוראת‪ .‬וּכְ‪î‬כָ‪î‬ל הדברים שהתרחשו‬ ‫בחדר‪ ,‬שהיו מוזרים כלײַכך‪ ,‬נפתח ספר התנ"ך במקרה בפרק המתאר את פגישת‬ ‫יוסף ואֶ‪ä‬חיו‪ ,‬והנערה קראה בקול וּבְ‪ã‬הטעמה‪:‬‬ ‫"וַ‪è‬יִּ‪ì‬שְ‪û‬אַ‪ä‬ל לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם ְל‪ֹï‬שָׁ‪û‬לוֹם וַ‪è‬יּאמֶ‪ñ‬ר‪ :‬הֲ‪é‬שָׁ‪û‬לוֹם אֲ‪ä‬בִ‪ã‬יכֶ‪î‬ם הַ‪é‬זָּ‪ֵê‬קן‪ ,‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר אֲ‪ä‬מַ‪ְñ‬רתֶּ‪ü‬ם‪ ,‬הַ‪é‬עוֶֹדנּוּ חַ‪ë‬י?‪...‬‬ ‫ֵ‪ì‬בְךּ שָׁ‪û‬מָּ‪ñ‬ה‪"...‬‬ ‫וַ‪è‬יְ‪ì‬בַ‪ã‬קֵּ‪ú‬ש לִ‪ï‬בְ‪ã‬כּוֹת ו ָ‪èַì‬יּבֹא הַ‪é‬חַ‪ְë‬דָרה וַ‪è‬יּ ְ‪ã‬‬ ‫היא המשיכה לקרוא בכתוב‪ ,‬ורק אז ראינו את ְקהַ‪é‬ל האנשים והנה הם בוכים‪,‬‬

‫יומן כיתה‬

‫‪65‬‬

‫העיפרון ‪/‬‬

‫ימימה טשרנוביץײַאבידר‬

‫ֶ‪û‬ביה רועֵ‪ô‬יײַבקר‪ .‬עֲ‪ô‬יירה‬ ‫סיפור זה התרחש על שפת הים השחור‪ ,‬בַּ‪ã‬עֲ‪ô‬יירה קטנה שתוש ָ‪é‬‬ ‫ֶ‪ü‬יה‬ ‫ֶ‪ï‬יה המְ‪ñ‬צִ‪õ‬ילים‪ ,‬המון רוכלֶ‪ï‬יהָ‪ ,é‬המכריזים על סחורתם ועל בת ָ‪é‬‬ ‫זו זכורה לי על דקל ָ‪é‬‬ ‫הקטנים‪.‬‬ ‫הזַדמַ‪ñ‬נוּ לַ‪ï‬עֲ‪ô‬יירה קטנה זו‪ .‬היינו שלושה ישְ‪ְû‬ראֵ‪ä‬לים‪ ,‬ואִ‪ä‬תנו נַ‪ó‬ערה ילידתײַהארץ כבת‬ ‫ששײַעשרה‪ ,‬שהצטרפה לסיורנו‪ .‬חיפשנו את ביתײַהכנסת בָּ‪ã‬עֲ‪ô‬ייָ‪ì‬רה‪ .‬שאלנו עליו‬ ‫עוברים ושבים‪ .‬בסוף עמדנו ליד בנייָ‪ì‬ן בן שתי קומות‪ ,‬שלפנָ‪ó‬יו מדרגות רחבות‪ .‬על‬ ‫המדרגות עמדה נערה‪ .‬משראתה אותנו‪ ,‬פנתה אלינו ושאלה‪:‬‬ ‫אתם תייָ‪ì‬רים?‬ ‫שאֵ‪ä‬לתהּ היתה מלוּוה בסקרנות רבה‪ .‬בימים ההם לא היו בִּ‪ã‬בְ‪ã‬ריתײַהמועצות תיירים‬ ‫רבים‪ ,‬ולכן כל תייר שהגיע עורר סקרנות בקרב תושָ‪û‬בי המקום‪.‬‬ ‫– כן — אמרנו לה‪ — .‬הגענו לכאן מִ‪ñ‬ירוּשלים‪.‬‬ ‫מירושלים?! — פרצה הנערה בזעקה קולנית — זה לא יכול להיות!‬ ‫– כן‪ ,‬ילדה‪ ,‬אנחנו מירושלים‪.‬‬ ‫– אבל אם אתם מירושלים‪ ,‬הרי אתם מלאכים — ואינני רואה אצלְ‪ï‬כֶ‪î‬ם את‬ ‫הכנפיים!‬ ‫ֶ‪ó‬יה תָ‪ü‬רות מאחורי גבֵּ‪ã‬ינו וּמחפשות את הכנפיים‪.‬‬ ‫דברים אלה אמרה בשֶ‪û‬טף‪ ,‬כשעינ ָ‪é‬‬ ‫הסברנו לה את אשר הסברנו‪ ,‬אך הנערה — כאילו דיבּוק נכנס בה‪ .‬היא הֶ‪é‬חֱ‪ë‬זיקה‬ ‫בידינו והחלה מושכת אותנו אחריה‪ ,‬כשהיא מוליכה אותנו על מדרגות‪ ,‬שירדו‬ ‫למרתף עמוק‪ .‬בקושי מצאנו דרכנו בַּ‪ã‬חֲ‪ë‬שכה שהייתה מסביב‪ .‬עכשָ‪û‬יו עמדו רגלֵ‪ï‬ינו‬ ‫בַּ‪ã‬חֲ‪ë‬דרײַמגורים‪ ,‬שהיה במרתף‪ .‬החדר היה חשוך למֶ‪ñ‬חֱ‪ë‬צה ולא יכולנו להבחין בנעשֶ‪û‬ה‬ ‫בו‪ .‬גם הלחישות שלחשה אותה נערה עלײַידנו‪ ,‬יצרו אווִ‪è‬ירה מוזרה ביותר‪ :‬הנערה‬ ‫לא חדלה ללחוש את המילה "ירושלים‪ ,‬ירושלים"‪ ,‬כאילו מילים אלו היה בהן‬ ‫קסם‪ ,‬משהו בלתי מציאותי‪ ,‬משהו כמו מילתײַלחש‪ ,‬שבה אפשר להפוך מטפחת‬ ‫לארנבת חיה‪.‬‬ ‫עמדנו באמצע החדר‪ ,‬וזמן רב לא הבחנו‪ ,‬שיש מישהו עלײַידנו‪ .‬רק כאשר התרגלנו‬ ‫לַ‪ï‬חֲ‪ë‬שכה מסביב‪ ,‬הבחנו בְּ‪ã‬כוּך חצוב בַּ‪ã‬קיר וּבוֹ ישנה אישה עטופה בִּ‪ã‬שְׂ‪û‬מיכה ססגונית‪.‬‬ ‫האישה ישנה שינה עמוקה ולא שמעה צְ‪õ‬עָ‪ô‬דינו‪ .‬הנערה רצה לאישה והֵ‪é‬חֵ‪ë‬לה‬ ‫מטלטלת אותה בעוז‪:‬‬ ‫– אמא‪ ,‬אמא! אורחים באו! אורחים מִ‪ñ‬ירוּשלים! מארץײַהקודש! והם סתם אנשים‬ ‫ולא מלאכים!‬ ‫האישה התעוררה משנתה‪ ,‬וברגע הראשון לא הבינה את המילים בפי הנערה‪.‬‬ ‫ויֶדיה הרועדות החלו מחטטות בִּ‪ã‬מְ‪ñ‬גֵ‪å‬רת‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫אותה שעה רצה הנערה אל ְקצֵ‪õ‬ה החדר‪,‬‬ ‫השולחן‪ ,‬שעמד בפינה — וכבר היא שלפה משם עיפרון וּפיסתײַנְ‪ó‬ייָ‪ì‬ר‪ ,‬ובקול‬ ‫תַ‪ü‬חֲ‪ë‬נונים פנתה אלינו‪:‬‬ ‫– אם באתם מירושלים‪ ,‬אתם בוודאי יודעים עברית‪ .‬למדו אותי‪ ,‬אנא למדו אותי‪.‬‬ ‫איך אומרים בעברית‪ :‬שולחן‪ ,‬כיסא‪ ,‬מיטה? למדו אותי‪ .‬אני צריכה לדעת‪ ,‬חייבת!‬

‫‪64‬‬

‫יומן כיתה‬

‫הָ‪é‬יָ‪ì‬ה לִ‪ï‬י מוֶֹרה ‪/‬‬

‫אַ‪ä‬הֲ‪ֹé‬רן אַ‪ä‬לְ‪ï‬מוֹג‬

‫הָ‪é‬יָ‪ì‬ה לִ‪ï‬י מוֶֹרה שֶׁ‪û‬הָ‪é‬יָ‪ì‬ה נִ‪ó‬כְ‪î‬נַ‪ó‬ס כְּ‪î‬סוּפָ‪ö‬ה לַ‪ï‬כִּ‪î‬תָּ‪ü‬ה וְ‪è‬אוֹמֵ‪ñ‬ר‪:‬‬ ‫לִ‪ְï‬רשֹׁם מַ‪ñ‬הֵ‪é‬ר‬ ‫מָ‪ñ‬ה לִ‪ְï‬רשֹׁם‪ ,‬הָ‪é‬יִ‪ì‬ינוּ שׁוֹאֲ‪ä‬לִ‪ï‬ים‬ ‫ֹלא חָ‪ë‬שׁוּב‪ ,‬לִ‪ְï‬רשׁוֹם‬ ‫וְ‪è‬כָ‪ְî‬ך ָרשַׁ‪û‬מְ‪ñ‬נוּ כָּ‪î‬ל הַ‪é‬שָּׁ‪û‬נָ‪ó‬ה‬ ‫וְ‪è‬כָ‪ְî‬ך אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י רוֹשֵׁ‪û‬ם עַ‪ô‬ד הַ‪é‬יּוֹם‪.‬‬

‫פרט מתוך ציורה של שרלוט‪ ,‬ציירת יהודיתײַגרמנית‪ ,‬נספתה בשואה‪1943–1917 ,‬‬

‫יומן כיתה‬

‫‪67‬‬

‫כיוסף אשר נפגש עם אֶ‪ä‬חָ‪ë‬יו‪ .‬איש לא יצא מהחדר על מנת לבכות בִּ‪ã‬יחִ‪ë‬ידות‪ ,‬ככתוב‬ ‫בַּ‪ã‬פֶּ‪ö‬רק בתָ‪ü‬נָ‪ְ"ó‬ך‪.‬‬ ‫עמדנו שם יחָדיו וּבָ‪ã‬כינו — וכך חלפו כמה רגעים‪ ,‬עד שנסגר ספר התנ"ך‪ .‬ובידי‬ ‫הרועדת הרגשתי את העיפרון‪ ,‬שעבר מידיה של הנערה בעלת הצמות השחורות‬ ‫לידי שלי‪.‬‬ ‫תמה הפגישה‪ ,‬תם השִ‪û‬יעור בעברית‪ .‬לאט לאט החל הקהל להתפזר‪ ,‬כשהוא עולה‬ ‫בִּ‪ã‬צעדים כבדים על פני המדרגות לביתײַהכנסת על מנת להתפלל תפילת "מעריב"‪.‬‬

‫עולים מגיעים לחיפה בשנות החמישים‬

‫‪66‬‬

‫יומן כיתה‬

‫מהפכה בחיי העיוורים ‪/‬‬

‫חנה ברנר‬

‫עד סוף המאה השמונהײַעשרה לא הלכו ילדים עיוורים לבית ספר‪ ,‬ולא נעשה שום‬ ‫מאמץ ללמד אותם מקצוע ולשלבם בחברה‪ .‬איש לא חשב שעיוורים רוצים‬ ‫להתבטא בכתב או לקרוא דברים שכתבו אחרים‪.‬‬ ‫במאה השמונהײַעשרה הוקם בפריז בית מחסה לילדים ולנערים עיוורים‪ ,‬בני‬ ‫השכבות העניות בצרפת‪ .‬החוסים שם קיבלו מזון‪ ,‬ביגוד ומקום לינה‪ ,‬ונשלחו‬ ‫לרחובות כדי לקבץ נדבות למחייתם‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1771‬נתן הבלשן הצעיר וָ‪è‬לֶ‪ï‬נְ‪ó‬טִ‪í‬ין הוּאִ‪ä‬י )ששלט היטב בשתיםײַעשרה שפות!(‬ ‫מטבע לילד עיוור שעמד ברחוב‪ .‬הוא הופתע כשהילד מישש את המטבע ואמר לו‬ ‫את ערכו המדויק‪ .‬הדבר עורר בהואי את המחשבה שאפשר ללמד את העיוורים‬ ‫דברים רבים‪ ,‬ואולי אפילו לקרוא בעזרת חוש המישוש‪.‬‬ ‫הוא התחיל לשקוד על פיתוח הרעיון הזה‪ ,‬ולשם כך עקב אחר חינוכם של ילדים‬ ‫עיוורים בבתי אצילים‪ .‬הוא פיתח שיטה שבעזרתה אפשר ללמד את הילדים‬ ‫העיוורים לקרוא‪ .‬כעבור שלוש שנים‪ ,‬בשנת ‪ ,1774‬פתח הואי בפריז פנימייה‬ ‫חינוכית לעיוורים שהייתה הראשונה מסוגה בעולם‪.‬‬ ‫בפנימייה היו עשרים וארבעה תלמידים‪ .‬הם למדו סריגה‪ ,‬אריגה‪ ,‬טוויית חוטים‬ ‫וקליעת חבלים‪ .‬הם למדו לקרוא ולמדו מקצועות עיוניים כגון גיאוגרפיה‪,‬‬ ‫היסטוריה‪ ,‬מתמטיקה ומוזיקה‪.‬‬ ‫רעיון הפנימייה החינוכית לעיוורים לפי שיטתו של הואי התפשט באירופה ובתי‬ ‫ספר דומים הוקמו בגרמניה‪ ,‬ברוסיה‪ ,‬בדנמרק ובאנגליה‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1818‬הצטרף לפנימיית בית הספר לעיוורים לואי בְּ‪ַã‬ריְ‪ì‬יל בן העשר‪ .‬בהיותו‬ ‫בן שלוש שיחק ברייל בבית המלאכה של אביו‪ ,‬נפצע ממכשיר חד והתעוור‪ .‬לואי‬ ‫ברייל היה לתלמיד הצעיר ביותר בבית הספר‪.‬‬ ‫כשהיה בן חמשײַעשרה‪ ,‬הציג ברייל בבית הספר אל"ףײַבי"ת חדש שהמציא כדי‬ ‫לאפשר לעיוורים לתקשר בכתב‪ .‬זה היה קוד פשוט שכל אות בו היתה מורכבת‬ ‫מנקודות בולטות הנקראות באמצעות מישוש בקצות האצבעות‪ .‬הוא גילה‬ ‫שאפשר להשתמש בשש נקודות בשישים ושלושה אופנים שונים‪ .‬המצאתו‬ ‫התקבלה בהתלהבות על ידי התלמידים‪ ,‬אך המורים הפיקחים )הרואים( בפנימייה‬ ‫שהתקשו ללמוד את כתב ברייל‪ ,‬התנגדו לשימוש בו‪ .‬המנהל תמך בלואי ברייל‪,‬‬ ‫וכשהיה ברייל בן שבעײַעשרה מינה אותו למורה בבית הספר‪.‬‬ ‫כאשר התמנה אחד מהמורים למנהל‪ ,‬הוא אסר על השימוש בכתב ברייל בבית‬ ‫הספר‪ .‬אך התלמידים המשיכו להשתמש בו בסתר‪ .‬הם כתבו יומנים סודיים‬ ‫ופתקים איש לרעהו‪ ,‬כשהם משתמשים בסיכות ובמזלגות כדי ליצור נקודות‬ ‫בולטות על גבי הנייר‪ .‬מי שנתפס כותב בכתב ברייל‪ ,‬נענש במכות על כפות ידיו‬ ‫ונמנעה ממנו ארוחת צהריים‪ .‬אך התלמידים לא ויתרו‪ .‬הבוגרים לימדו בסתר את‬ ‫הצעירים להשתמש בשיטה זו על אפו וחמתו של המנהל החדש‪ .‬רק כשהבין‬ ‫המנהל שהתלמידים לא יוותרו‪ ,‬נסוג מהתנגדותו‪ .‬בײַ‪ 1854‬הפך כתב ברייל לשיטת‬

‫יומן כיתה‬

‫‪69‬‬

‫"נתנו לי חכה לדוג אוצרות תרבות"‬ ‫מתוך ראיון עיתונאי עם ארז ביטון‪:‬‬ ‫שם‪ ,‬בבית חינוך לעיוורים‪ ,‬לראשונה‪ ,‬עם המורה גבירה התחלתי ללמוד מה זאת‬ ‫ספרות עברית ומה זאת שירה – – – לשמוע עם כניסתך מוזיקה מכל עבר‪ ,‬כי‬ ‫בקומה אחת מנגנים בכינור‪ ,‬ובאחרת — בפסנתר ובמנדולינה‪.‬‬ ‫בלילה הראשון לא הצלחתי להירדם מרוב התרגשות‪ ,‬ובאמצע הלילה קמתי‬ ‫לפתוח את הפסנתר ולהקיש עליו‪ ,‬לשמוע צלילים של מוזיקה מתוך הארגז‪ .‬לימים‬ ‫למדתי לקרוא – – – הספר הראשון שקראתי היה "הלב" בברייל קרוע שעבר מיד‬ ‫ליד‪ .‬החוויה של קריאה בכוחות עצמך דומה לזאת של הסיני‪ ,‬שאומר‪" :‬אל תתן לי‬ ‫כל יום דג‪ ,‬תן לי חכה לדוג הרבה דגים‪".‬‬ ‫בבית החינוך לעיוורים נתנו לי חכה לדוג אוצרות תרבות‪ ,‬באך במוזיקה‬ ‫ודוסטויבסקי בספרות – – –‬ ‫בגיל ההתבגרות צמחה בי זהות של כותב שירים‪ ,‬של אחד שמדבר עם עצמו‬ ‫בשפה שירית ביאליקאית‪.‬‬

‫‪68‬‬

‫יומן כיתה‬

‫אָ‪ä‬מְ‪ñ‬רוּ עָ‪ô‬לָ‪ï‬יו עַ‪ô‬ל הִ‪é‬לֵּ‪ï‬ל‬

‫אָ‪ä‬מְ‪ñ‬רוּ עָ‪ô‬לָ‪ï‬יו עַ‪ô‬ל הִ‪é‬לֵּ‪ï‬ל הַ‪é‬זָּ‪ֵê‬קן‪,‬‬ ‫שֶׁ‪û‬בְּ‪ã‬כָ‪î‬לײַיוֹם הָ‪é‬יָ‪ì‬ה עוֹשֶׂ‪û‬ה וּמִ‪ñ‬שְׂ‪û‬תַּ‪ü‬כֵּ‪î‬ר בִּ‪ã‬טְ‪ֶí‬רעפִ‪ö‬יק‪.‬‬ ‫חֶ‪ë‬צְ‪õ‬יוֹ נוֹתֵ‪ü‬ן לְ‪ï‬שׁוֹמֵ‪ñ‬ר בֵּ‪ã‬ית הַ‪é‬מִּ‪ְñ‬דָרשׁ‪,‬‬ ‫וְ‪è‬חֶ‪ë‬צְ‪õ‬יוֹ – לְ‪ï‬פַ‪ְö‬רנָ‪ó‬סָ‪ò‬תוֹ וְּ‪è‬לְ‪ï‬פַ‪ְö‬רנָ‪ó‬סַ‪ò‬ת אַ‪ä‬נְ‪ó‬שֵׁ‪û‬י בֵּ‪ã‬יתוֹ‪.‬‬ ‫פַּ‪ö‬עַ‪ô‬ם אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת ֹלא מָ‪ñ‬צָ‪õ‬א לְ‪ï‬הִ‪é‬שְׂ‪û‬תַּ‪ü‬כֵּ‪î‬ר‬ ‫וְ‪ֹè‬לא הֱ‪é‬נִ‪ó‬יחוֹ שׁוֹמֵ‪ñ‬ר בֵּ‪ã‬ית הַ‪é‬מִּ‪ְñ‬דָרשׁ לְ‪ï‬הִ‪é‬כָּ‪î‬נֵ‪ó‬ס‪.‬‬ ‫עָ‪ô‬לָ‪ï‬ה וְ‪è‬נִ‪ó‬תְ‪ü‬לָ‪ï‬ה וְ‪è‬יָ‪ì‬שַׁ‪û‬ב עַ‪ô‬ל פִּ‪ö‬י אֲ‪ֻä‬רבָּ‪ã‬ה‪,‬‬ ‫כְּ‪ֵî‬די שֶׁ‪û‬יִּ‪ì‬שְׁ‪û‬מַ‪ñ‬ע דִּ‪ç‬בְ‪ֵã‬רי אֱ‪ֹä‬להִ‪é‬ים חַ‪ë‬יִּ‪ì‬ים מִ‪ñ‬פִּ‪ö‬י שְׁ‪û‬מַ‪ñ‬עְ‪ô‬יָ‪ì‬ה וְ‪è‬אַ‪ä‬בְ‪ã‬טַ‪í‬לְ‪ï‬יוֹן‪.‬‬ ‫כְּ‪î‬שֶׁ‪û‬עָ‪ô‬לָ‪ï‬ה עַ‪ô‬מּוּד הַ‪é‬שַּׁ‪û‬חַ‪ë‬ר‪,‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ שְׁ‪û‬מַ‪ñ‬עְ‪ô‬יָ‪ì‬ה לְ‪ï‬אַ‪ä‬בְ‪ã‬טַ‪í‬לְ‪ï‬יוֹן‪ :‬אַ‪ä‬בְ‪ã‬טַ‪í‬לְ‪ï‬יוֹן אָ‪ä‬חִ‪ë‬י‪,‬‬ ‫בְּ‪ã‬כָ‪î‬לײַיוֹם הַ‪é‬בַּ‪ã‬יִ‪ì‬ת מֵ‪ñ‬אִ‪ä‬יר וְ‪è‬הַ‪é‬יּוֹם אָ‪ä‬פֵ‪ö‬ל‪.‬‬ ‫הֵ‪é‬צִ‪õ‬יצוּ עֵ‪ô‬ינֵ‪ó‬יהֶ‪é‬ן וְ‪ָè‬ראוּ דְּ‪ç‬מוּת אָ‪ָä‬דם בָּ‪ã‬אֲ‪ֻä‬רבָּ‪ã‬ה‪.‬‬ ‫עָ‪ô‬לוּ וּמָ‪ñ‬צְ‪õ‬אוּ עָ‪ô‬לָ‪ï‬יו רוּם שָׁ‪û‬לשׁ אַ‪ä‬מּוֹת שֶׁ‪û‬לֶ‪ï‬ג‪,‬‬ ‫פֵּ‪ְö‬רקוּהוּ וְ‪è‬הִ‪ְé‬רחִ‪ë‬יצוּהוּ וְ‪è‬סָ‪ò‬כוּהוּ וְ‪è‬הוֹשִׁ‪û‬יבוּהוּ כְּ‪î‬נֶ‪ó‬גֶ‪å‬ד הַ‪é‬מְּ‪ñ‬דוָּרה‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬מְ‪ñ‬רוּ‪ָ :‬ראוּי זֶ‪ê‬ה לְ‪ï‬חַ‪ë‬לֵּ‪ï‬ל עָ‪ô‬לָ‪ï‬יו אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬שַּׁ‪û‬בָּ‪ã‬ת‪.‬‬ ‫)תלמוד בבלי‪ ,‬יומא לה ע"ב(‬

‫‪71‬‬

‫התקשורת הרשמית לעיוורים בצרפת‪ .‬משם התפשטה השיטה לשפות אחרות‪,‬‬ ‫ביניהן השפה העברית‪.‬‬ ‫עם התקדמות הטכנולוגיה נבנו תוכנות מחשב הסורקות דף כתוב ומתרגמות‬ ‫אותו לכתב ברייל‪.‬‬ ‫)תורגם ועובד מאנגלית עלײַפי תולדות החינוך לעיוורים(‬

‫כתב ברייל‬

‫‪70‬‬

‫יומן כיתה‬

‫ממני שני שלישים מן המלוכה‪ ,‬והנה גם בתי מתה עליי!"‬ ‫ימים רבים התאבּלו המלך ובני עַ‪ô‬מו על בת המלך‪ ,‬וזִ‪ê‬קני העם מסַ‪ò‬פּרים כי אחת‬ ‫למאה שנה נשמע קולה הקורא של בת המלך מתוך ההר‪" :‬הַ‪é‬צִ‪õ‬ילוּני! הצילוּני!"‬

‫יומן כיתה‬

‫‪73‬‬

‫סיפור בת המלך שָרצתה לדעת הכּוֹל ‪/‬‬

‫פנחס שׂדה‬

‫מעשׂה במלך מן המלָ‪ï‬כים שהיתה לו בת אשר רצתה לדעת כל מה שאפשר לדעת‪,‬‬ ‫לאוזניה שמוּעה על זֵקן היודע לקרוא בכּוֹכבים התרגזה‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫וכאשר יום אחד הגיעה‬ ‫בלִ‪ï‬בּהּ ובכתה‪ .‬שמע אביה את קול בִּ‪ã‬כיהּ ונכנס לחדרה לשאול לסיבַּ‪ã‬ת הדבר‪.‬‬ ‫אמרה לו‪" :‬אבי‪ ,‬יש זקן אחד היודע יותר ממני‪".‬‬ ‫שלח המלך להביא את הזקן הקורא בכוכבים‪ ,‬והוּבא האיש‪.‬‬ ‫אמר לו המלך‪" :‬שמענו כי יודע אתה לקרוא בכוכבים‪ .‬רצונֵ‪ó‬נו שתלַ‪ï‬מד חָ‪ë‬כְ‪î‬מה זו‬ ‫לבת המלך‪ ,‬וּשׂכָ‪î‬רָך יְ‪ì‬הי שליש מן המלוּכה‪".‬‬ ‫הסכים הזקן‪ ,‬בתנאי שלא יהיה שום אדם נוֹכֵ‪î‬חַ‪ ë‬בחדר בשעה שהוא מלמד את‬ ‫הנסיכה‪ .‬ישב אֵ‪ä‬פוא עִ‪ô‬מה ולימד אותה ממַ‪ñ‬ה שידע‪ ,‬והיתה בת המלך שׂמחה ומרוּצה‬ ‫בידיעוֹתֶ‪ü‬יה החדשות‪ .‬קיבל הזקן שליש מן המלוכה וכסף רב‪ ,‬וחזר לעיר‪.‬‬ ‫חלפו ימים ושוב הגיעה לאוזניה של בת המלך שמועה‪ ,‬שאותו זקן יודע מקוֹמוֹ של‬ ‫הר מלא זהב‪ ,‬ולא זו בלבַ‪ã‬ד‪ ,‬אלא שיודע הוא להיכּנס לתוך בֶּ‪ã‬טן ההר וליטוֹל זהב‬ ‫כחֶ‪ë‬פצוֹ ולצאת בשלום‪ .‬שוב ישבה בת המלך רוֹגשת וּבוֹכִ‪î‬ייה‪ ,‬ונכנס אביה לחדרה‬ ‫לשאול לסיבת הדבר‪.‬‬ ‫אמרה לו‪" :‬אבי‪ ,‬אותו זקן יודע מקומו של הר של זהב‪ ,‬ויודע הוא להיכנס ולצאת‬ ‫בו‪".‬‬ ‫שוב ָרתמו המרכּבה ושלחו השְ‪û‬ליחים והביאו את הזקן‪.‬‬ ‫אמר לו המלך‪" :‬שמענו כי יודע אתה מקומו של הר הזהב וסוֹד הכּניסה והיציאה‪.‬‬ ‫רצונֵ‪ó‬נו שתְ‪ü‬למד ידיעה זו לבת המלך‪ ,‬וּשׂכרָך יהיה שליש מן המלוּכה‪".‬‬ ‫ֵ‪î‬ח בחדר‪ .‬וכשהגיעה שעת חֲ‪ë‬צות‬ ‫הסכים הזקן‪ ,‬ושוב הִ‪é‬תנה תנאי שלא יְ‪ì‬הֵ‪é‬א זָ‪ê‬ר נוֹכ ַ‪ë‬‬ ‫הלילה נטל הזקן את בת המלך בידיה ויצא עִ‪ô‬מה בחשֵ‪û‬כה בדרך אל ההר‪ .‬וכשהגיעו‬ ‫לחש הזקן לַ‪ï‬חַ‪ë‬ש ונפתח ההר‪ ,‬ונכנסו פנימה‪ ,‬והֶ‪é‬ראה הזקן לבת המלך את הזהב‬ ‫הרב‪ ,‬והזהיר אותה באזהרה חמורה‪:‬‬ ‫"זִ‪ê‬כרי כי בעוד מַ‪ñ‬חצית השעה בדיוק חייבת אַ‪ä‬ת לצאת מכאן‪ ,‬שאם לא כן ייסָ‪ò‬גר‬ ‫ההר עלייך‪ ".‬והיו שוֹהים שָ‪û‬ם ומֵקץ מחצית השעה פנו ויצאו מן ההר‪ ,‬וּבשוּבם אל‬ ‫הארמון קיבל הזקן שליש מן המלוּכה וכסף רב וחזר לעירו‪.‬‬ ‫בלילה הבא‪ ,‬בשעת חצוֹת‪ ,‬קמה בת המלך ויצאה לבדה אל ההר‪ .‬וכשלָ‪ï‬חשה את‬ ‫הלַ‪ï‬חש שלמדה מפי הזקן‪ ,‬נפתח ההר לפניה ונכנסה פנימה‪ ,‬ונִ‪ó‬תגלה לעיניה הזהב‪,‬‬ ‫אלא שעיניה לא ידעו שׂוֹבַ‪ã‬ע עד שנִ‪ó‬שתַ‪ü‬כּח ממנה הזמן‪ ,‬וכשנזכרה כי עליה לצאת‬ ‫כבר חלפה יותר ממַ‪ñ‬חצית השעה ונסגר עליה ההר ונִ‪ó‬לכּדה בתוכו‪.‬‬ ‫לַ‪ï‬מחרת נשמע קול קורא בתוך ההר‪" :‬הַ‪é‬צילוּני! הַ‪é‬צילוּני!" הודיעו למלך‪ ,‬והבין‬ ‫המלך כי הקול קול בִּ‪ã‬תו הוא‪ .‬בא המלך עם חייָ‪ì‬ליו‪ ,‬ועמהם מַ‪ñ‬כּוֹשִ‪û‬ים וטוִּריוֹת‪,‬‬ ‫ועמדו כולם לחפּוֹר בהר ולהוציא משם את בת המלך‪ ,‬אלא שההָ‪é‬ר קשה היה‪ ,‬כולו‬ ‫אבן‪ ,‬ואך לשָ‪û‬ווא הִ‪é‬כּו החיילים במכּוֹשים ובמַ‪ñ‬עדרים‪ ,‬שנשברו‪.‬‬ ‫נזכר המלך באותו זקן מלוּמד וציווה מיד לרתום המרכּבה ולשלוֹח שליחים‬ ‫לַ‪ï‬הֲ‪é‬ביאו‪ .‬אך כשהגיעו השליחים לביתו של הזקן‪ ,‬נאמר להם כי מת‪ .‬מיד חזרו‬ ‫השליחים אל המלך והודיעו לו‪" :‬הזקן מת‪".‬‬ ‫הִ‪é‬תעצב המלך על בִּ‪ã‬תו ועל תַ‪ü‬אֲ‪ä‬וותהּ לדעת הכול‪ ,‬ואמר‪" :‬לא די בכך שנָ‪ó‬טל הזקן‬

‫‪72‬‬

‫יומן כיתה‬

‫ֵ‪û‬ית ללמוד ולהיות בני אדם‪ ,‬ואילו אותי אתה‬ ‫התרגזה מאוד‪" :‬לאַ‪ä‬חים שלי הרש ָ‪ü‬‬ ‫מוֹסר כמו חֵ‪ë‬פֶ‪ö‬ץ‪ ",‬אמרה לאביה המלך‪ .‬כל אנשי הארמון נִ‪ó‬דהֲ‪é‬מוּ מדבֶריהָ‪" .é‬נסיכות‬ ‫אינן מדבּרות כך‪ ",‬נָ‪ó‬זפה בה המלכה‪ .‬אבל אַ‪ä‬ן התעקשה‪:‬‬ ‫"אני לא מוכנה שיַ‪ì‬שׂיאוּ אותי לִ‪ï‬בנוֹ של שכֵ‪î‬נֵ‪ó‬נוּ המלך; אני רוצה לבחור בעצמי למי‬ ‫אחיה האמיץ‪ ,‬אמר‪" :‬כשאֶ‪ä‬היה‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫להינָ‪ó‬שׂא‪ ".‬הפעם הרגישו כולם שאַ‪ä‬ן מַ‪ñ‬גזימה‪ .‬תוֹם‪,‬‬ ‫מלך‪ ,‬לא אַ‪ä‬רשה לשוּם נסיכה לדבּר ככה אל אביהָ‪ ."é‬יוסף השופט אמר‪" :‬אם לא‬ ‫הָ‪é‬יית אחותי‪ ,‬הייתי שולח אותך לבית הסוֹהר‪ ".‬אבל המלך‪ ,‬שהיה טוב וחכם‪ ,‬חִ‪ë‬ייך‬ ‫ושאל‪" :‬לְ‪ï‬מי אַ‪ä‬ת רוצה להינָ‪ó‬שׂא?" אן ענתה‪" :‬אבי‪ ,‬אחי האחד נעשׂה לוחם אמיץ‪,‬‬ ‫מפני שיצא ללמוד כיצד נלחמים‪ .‬אחי השני נעשׂה שופט חכם‪ ,‬מפני שנסע לעיר‬ ‫הגדולה ללמוד לשפוט; אם אֵ‪ä‬צא גם אני לָ‪ï‬עולם שמחוּץ לארמון‪ ,‬אֵ‪ä‬דע להשיב לך‬ ‫למי אני רוצה להינָ‪ó‬שׂא‪".‬‬ ‫המלך אמר‪" :‬אַ‪ä‬ן צודקת‪ .‬צריך לתת הזדמנוּת גם לה; אבל נעשׂה זאת בדרך הְראוּיה‬ ‫לנסיכות‪ .‬עִ‪ô‬ם המְ‪ñ‬סוּרים במשָ‪û‬רתים היא תצא לעיר הגדולה‪ ,‬ושָ‪û‬ם תִ‪ü‬למד לבחור‬ ‫לעצמהּ נסיך לְ‪ï‬פי רצוֹנה‪".‬‬ ‫לא היה גבוּל לשׂמחתהּ של אַ‪ä‬ן‪ .‬המשָ‪û‬רתוֹת קיבלו פקודה לֶ‪ï‬אֱ‪ä‬רוז מזווָ‪è‬דות עם מֵ‪ñ‬יטַ‪í‬ב‬ ‫מאביה‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫הבגדים‪ .‬המשָ‪û‬רתים קיבלו פקודה להכין את היָ‪ì‬פָ‪ö‬ה במֶ‪ñ‬רכּבוֹת‪ .‬אַ‪ä‬ן נפרדה‬ ‫ֶ‪ë‬יה ומכּל המשָ‪û‬רתים‪ ,‬ניגשה אל האחראי לאוּרווֹת ונפרדה גם ממנו‪,‬‬ ‫ומאִ‪ä‬מהּ‪ ,‬מאַ‪ä‬ח ָ‪é‬‬ ‫וביקשה שיִ‪ì‬רתום למֶ‪ñ‬רכּבתה את כֶּ‪î‬תֶ‪ü‬ם‪ ,‬סוּסהּ האהוב‪.‬‬

‫*‬ ‫הדרך לעיר הגדולה היתה ארוכה מאוד‪ .‬המרכּבה עברה על פּנֵ‪ó‬י כפרים‪ ,‬ואַ‪ä‬ן‬ ‫פניה אל החלון וראתה ילדים וילדות מְ‪ñ‬שׂחקים בחצֵ‪õ‬רות‪ ,‬חוֹפשיים‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫הצמידה‬ ‫לנַ‪ó‬פשם; נשים וגברים עובדים זה לצד זה בשׂדוֹת; וּבַ‪ã‬פוּנָדקים שבְּ‪ã‬צִ‪ֵõ‬די הדרך ראתה‬ ‫חבורות של צעירים וצעירות‪ ,‬יושבים יחדיו ומשׂוֹחֲ‪ë‬חים בחוֹפשיוּת‪ .‬כל כך רצתה‬ ‫לצאת אֲ‪ä‬ליהם ולהשתתף בשׂיחה‪ ,‬אבל המשָ‪û‬רתים אסרוּ עליה לעשות זאת‪:‬‬ ‫"הנסיכה אינה מתעֶרבת עם פּשוּטֵ‪í‬י הָ‪é‬עם‪ ",‬אמרו לה‪.‬‬ ‫המרכּבה הִ‪é‬תגלגלה לה בדרכים‪ ,‬חלפה על פני יערות והרים‪ ,‬והנה‪ ,‬בלֵ‪ï‬ב היער‪,‬‬ ‫כשהעֶ‪ô‬רב כבר הֵ‪é‬חל לרדת‪ ,‬הִ‪é‬תרוֹפף אַ‪ä‬חד הגלגלים‪ ,‬והמרכּבה נעצרה‪.‬‬ ‫אַ‪ä‬ן שמחה‪ .‬זה היה הלילה הראשון שלה מחוּץ לארמון‪ .‬אבל המשרתים היו‬ ‫מבוֹהלים מאוד‪ .‬נַ‪ó‬עֲ‪ô‬שׂה קר‪ ,‬זאֵ‪ä‬בים יִ‪ì‬יללוּ‪ ,‬מדי פעם נשמע קול נֶ‪ó‬פֶ‪ö‬ץ ענפים‪ ,‬ונִ‪ó‬דמֶ‪ñ‬ה‬ ‫היה שחַ‪ë‬יָ‪ì‬ה טוֹרפת עומדת להתנפּל עליהם‪ .‬הם ניסוּ לתקן את הגלגל לאור פָּ‪ö‬נָ‪ó‬סים‪,‬‬ ‫אך ללא הצלחה‪ .‬ואז החליטה אַ‪ä‬ן‪" :‬אין בֵררה‪ ,‬אני אֶ‪ä‬רכּב על כֶּ‪î‬תֶ‪ü‬ם לכפר הסמוּך‬ ‫להביא משם נַ‪ó‬פָּ‪ö‬ח שיְ‪ì‬תקן את הגלגל השבור‪ ".‬המשָ‪û‬רתים לא הסכימו‪ ,‬שהֵרי מי‬ ‫שמע על נסיכה רוכבת על סוס לבַ‪ã‬דהּ בלילה?! אבל אַ‪ä‬ן הִ‪é‬תעקשה‪" :‬כֶּ‪î‬תֶ‪ü‬ם לא יַ‪ì‬רשה‬ ‫לאף אחד מִ‪ñ‬לבַ‪ã‬די לרכּוב עליו‪".‬‬ ‫הדרך היתה חשוּכה‪ ,‬אבל אַ‪ä‬ן לא פּחדה‪ :‬היא סָ‪ò‬מְ‪ñ‬כה על כֶּ‪î‬תֶ‪ü‬ם שיָ‪ì‬ביא אותה לִ‪ï‬מחוֹז‬ ‫חֶ‪ë‬פצהּ‪ .‬כעבוֹר זמן ראתה אורות מְ‪ñ‬נצנצים לצד הדרך‪ ,‬ורכבה לעֶ‪ô‬ברם‪ .‬היה זה בית‬ ‫בודד‪ ,‬והאנשים שהיו בו לא הסכימו לפתוח בלילה את הדלת למישהו זָ‪ê‬ר אחרי‬ ‫יומן כיתה‬

‫‪75‬‬

‫הנְ‪ó‬סיכה והסוס ‪/‬‬

‫יעל פישביין‬

‫בארץ רחוקה‪ ,‬לפני שנים רבות‪ ,‬חָ‪ë‬ייתה הנסיכה אַ‪ä‬ן‪ .‬אַ‪ä‬ן היתה נסיכה רגילה‪ ,‬לא יפה‬ ‫אליה בנימוּס וּבכבוד‪ ,‬מפני‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫במיוּחד‪ ,‬גם לא חֲ‪ë‬כמה במיוּחד‪ ,‬אבל כולם הִ‪é‬תייחסו‬ ‫שכּך נוהגים להתייחס אל נסיכות‪ .‬אַ‪ä‬ן לא אהבה להתנהג כמו נסיכה‪ ,‬ולא אהבה‬ ‫שיִ‪ì‬תנהגו אליה כמו אל נסיכה‪ .‬כשָרצתה לטפּס על עץ‪ ,‬אמרו לה‪" :‬אסוּר! נסיכות‬ ‫אינן מטפּסות על עצים‪ ".‬כשרצתה להִ‪é‬שתולל על הֶדשא‪ ,‬אמרו לה‪" :‬אסור! נסיכות‬ ‫אינן משתוללות על הדשא‪ ".‬בקיצור‪ ,‬היא לא יכלה לעשות ולא כלוּם‪ .‬המשָ‪û‬רתוֹת‬ ‫רחצו אותה‪ ,‬סֵ‪ò‬ירקוּ את שְׂ‪û‬ערהּ‪ ,‬הִ‪é‬נעילוּ אותה בנעלֵ‪ï‬י נסיכות עדינות‪ .‬המשָ‪û‬רתים‬ ‫הִ‪é‬גישוּ לה את המאכלים האהובים עליה בכלֵ‪ï‬י כסף וזהב‪ .‬מורים מיוּחדים הגיעו אל‬ ‫הארמון כדי ללמֵ‪ñ‬ד אותה‪ .‬בְּ‪ã‬נות אֲ‪ä‬צילים וּבנֵ‪ó‬י אֲ‪ä‬צילים הוּסעוּ במרכּבוֹת כדי לשׂחק‬ ‫אִ‪ä‬תהּ; ורק דבר אחד הִ‪é‬רשו לה לעשות לבַ‪ã‬דהּ; לרכּוֹב מֵדי יום על הסוס "כֶּ‪î‬תֶ‪ü‬ם"‪,‬‬ ‫שאהבה מכּוֹל‪ ,‬בשבילֵ‪ï‬י היַ‪ì‬ער שלְ‪ï‬יַ‪ì‬ד הארמון‪.‬‬ ‫לאַ‪ä‬ן היו שני אחים בוגרים ממנה‪ :‬תוֹם ויוֹסֵ‪ò‬ף‪ .‬את תום לימדו להיות אמיץ‪ ,‬כדי‬ ‫שיוּכל‪ ,‬כשֶ‪û‬יִ‪ì‬תבּגר‪ ,‬להילחם באוֹיבים‪ .‬את יוסף לימדו להיות חכם‪ ,‬כדי שיוּכל‪,‬‬ ‫כשֶ‪û‬יִ‪ì‬תבּגר‪ ,‬לשפּוֹט בשֵׂ‪û‬כל את אנשי המַ‪ñ‬מלָ‪ï‬כה‪ .‬ואילו את אַ‪ä‬ן לא לימדו שום דבר‬ ‫מיוּחד‪.‬‬ ‫כאשר אַ‪ä‬ן היתה שואלת את אִ‪ä‬מהּ המלכּה‪" :‬למה לא מלַ‪ï‬מדים אותי להיות‬ ‫אמיצה?" ו"למה לא מלמדים אותי להיות חכמה?" היתה עונה לה האֵ‪ä‬ם‪" :‬בין כך‬ ‫ובין כך כשֶ‪û‬תִ‪ü‬גְדלי תינָ‪ó‬שׂאי לנסיך‪ ,‬והוא ידאג לכל מַ‪ñ‬חסוֵֹרך‪".‬‬ ‫השעות היחידות‪ ,‬שבהן הרגישה אַ‪ä‬ן שהיא ממש מאוּשרת‪ ,‬היו השעות שבהן‬ ‫מאביה ליום הוּלדתהּ העשׂירי‪ .‬כֶּ‪î‬תֶ‪ü‬ם היה סוס לא‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫רכבה על כֶּ‪î‬תֶ‪ü‬ם‪ ,‬שקיבלה מתנה‬ ‫גדול‪ ,‬צִ‪õ‬בעוֹ חוּם כצֶ‪õ‬בע האדמה ועל מִ‪ñ‬צחו כתם לבן‪ .‬בגללוֹ נתנה לו אַ‪ä‬ן את השֵ‪û‬ם‬ ‫"כֶּ‪î‬תֶ‪ü‬ם"‪ .‬כשהיוּ לבַ‪ã‬דם ביער‪ ,‬היתה אַ‪ä‬ן אומרת לכֶּ‪î‬תֶ‪ü‬ם‪" :‬כשאֶ‪ä‬היה גדולה‪ ,‬נצא יחד‪,‬‬ ‫אתה ואני‪ ,‬לטייל בעולם"; והסוס היה עוצם את שתי עֵ‪ô‬יניו הגדולות‪ ,‬כאילו הבין‬ ‫כל מילה מדבֶריהָ‪.é‬‬ ‫האַ‪ä‬חַראי לאוּרווֹת הארמון ראה עד כמה אוהבת אַ‪ä‬ן את כֶּ‪î‬תֶ‪ü‬ם‪ ,‬והִ‪é‬רשה לה לטפּל בו‬ ‫— אף על פי שלִ‪ï‬נסיכוֹת אסור לטפּל בסוסים‪ .‬הוא לימד אותה לנַ‪ó‬קוֹת ולהַ‪é‬בריש את‬ ‫שְׂ‪û‬ערוֹ‪ ,‬לשׂים אוֹכל בָּ‪ã‬אֵ‪ä‬בוּס וּלַרפּד בַקש את המקום שעליו שכב כֶּ‪î‬תֶ‪ü‬ם לישון‪ .‬אַ‪ä‬ן‬ ‫נֶ‪ó‬עֶ‪ô‬שׂתה ממש מוּמחית לסוסים‪.‬‬ ‫באחד הימים נפל כֶּ‪î‬תֶ‪ü‬ם לבוֹר ושבר את רגלו הִקדמית‪ .‬אַ‪ä‬ן נבהלה‪ ,‬רצה להַ‪é‬זעיק את‬ ‫האַ‪ä‬חַראי לאוּרווֹת‪ ,‬והוא לימד אותה איך מַ‪ñ‬תקינים סַ‪ò‬ד לרגלוֹ השבורה של הסוס‪.‬‬ ‫שָׁ‪û‬בועות שכב כֶּ‪î‬תֶ‪ü‬ם חולה באוּרווה‪ ,‬ואַ‪ä‬ן באה לטפּל בו מֵדי יום ביוֹמוֹ‪ .‬כשהֶ‪é‬חֱ‪ë‬לים‪,‬‬ ‫הם שבוּ לרכּוֹב בשבילֵ‪ï‬י היער‪ ,‬ואַ‪ä‬ן הִ‪é‬רגישה שהסוס יקר לה עוד יותר מִ‪ñ‬מַ‪ñ‬ה שהיה‬ ‫קודם לכן‪.‬‬ ‫אחיה של אַ‪ä‬ן‪ ,‬נלחם באוֹיבים‪ ,‬וּשמוֹ יצא בכל המַ‪ñ‬מלכה כלוחם‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫עברו שנים‪ ,‬תוֹם‪,‬‬ ‫אמיץ מֵ‪ñ‬אֵ‪ä‬ין כמוהו; והמלך‪ ,‬שהִ‪é‬תגאה בו מאוד‪ ,‬הבטיח שהוא יִ‪ì‬יַרש את הממלכה‪.‬‬ ‫יוסף‪ ,‬האח השני‪ ,‬נסע לעיר הגדולה כדי ללמוֹד לשפּוֹט; וכשחָ‪ë‬זר‪ ,‬שָ‪û‬פט את העם‬ ‫בשׂכל רב‪ ,‬והמלך עשה אותו לַ‪ï‬שופט הָראשי בממלכה‪ .‬וכשאַ‪ä‬ן שאלה‪" :‬מה יהיה‬ ‫אִ‪ä‬תי?" אמר לה המלך‪" :‬לִ‪ï‬שְ‪û‬כֵ‪î‬נֵ‪ó‬נוּ המלך יש בן‪ ,‬ואני יָ‪ì‬עַ‪ô‬דתי אותו לָ‪ï‬ך לאישה‪ ".‬אַ‪ä‬ן‬

‫‪74‬‬

‫יומן כיתה‬

‫כֶּ‪î‬תֶ‪ü‬ם ואמרה‪" :‬אל תקרא לרופא‪ .‬אני אֲ‪ַä‬רפּא את סוסך‪ ".‬כשָראֲ‪ä‬תה עד כמה דואג‬ ‫הנסיך לסוסו‪ ,‬החליטה להישאר עד שהסוס יַ‪ì‬חֲ‪ë‬לים‪ .‬יום יום טיפלו שניהם גם‬ ‫בסוסו של הנסיך וגם בכֶּ‪î‬תֶ‪ü‬ם‪ .‬יְ‪ì‬דידוּתם הִ‪é‬תחַ‪ë‬זקה‪ ,‬וכשהֶ‪é‬חלים סוסו של הנסיך‪,‬‬ ‫החליטו להישאר יחדיו‪ ,‬מפני שכּל כך נעים היה להם לטפּל יחד בסוסים ולדבּר על‬ ‫חייהם ועל מחשבוֹתיהם בלילות החשוּכים‪.‬‬

‫*‬ ‫אביה של אַ‪ä‬ן‪ ,‬להוֹדיע לו את‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫המלך העצוב שׂמח מאוד ושיגֵ‪å‬ר את משָ‪û‬רתיו אל‬ ‫החדשה המשַׂ‪û‬מחת‪ .‬החתוּנה נערכה ברוֹב פְּ‪ö‬אר והָ‪é‬דר‪ .‬המשָ‪û‬רתים אכלו ושתו כאַ‪ä‬וות‬ ‫ֶ‪ë‬יה של אַ‪ä‬ן‬ ‫נפשם‪ ,‬הסוסים קיבלו אֲ‪ä‬בוּסים מלֵ‪ï‬אים‪ ,‬האורחים רקדו באולם‪ ,‬ורק אח ָ‪é‬‬ ‫לא השתתפו בַּ‪ã‬שׂמחה‪" :‬היא תיתֵ‪ü‬ן דוגמה רעה לכל הנסיכות‪ ",‬אמרו לַ‪ï‬אֲ‪ä‬ביהם‪ .‬אבל‬ ‫המלך חִ‪ë‬ייך ואמר‪" :‬עכשיו כל ילַדי יודעים משהו‪ :‬אתה‪ ,‬תוֹם‪ ,‬יודע להילחם; אתה‪,‬‬ ‫יוסף‪ ,‬יודע לשפוט; ואַ‪ä‬ן יודעת למצוא את דרכּהּ‪ .‬היא תהיה דוגמה טובה לכל‬ ‫הנסיכות‪ ".‬בתוֹם השׂמחה אחזה אַ‪ä‬ן ביָ‪ì‬דוֹ של הנסיך‪ ,‬יחד הלכו אל האוּרווה‪ ,‬ואן‬ ‫אמרה לכֶּ‪î‬תֶ‪ü‬ם‪" :‬לא שכחתי את מה שהִ‪é‬בטחתי לך‪ .‬בעוד כמה ימים ניסע כולנו לעיר‬ ‫הגדולה‪ .‬יחד עם אִ‪ä‬ישִ‪û‬י הצעיר אלך ללמוד רפואת בעלי חיים‪ ,‬כי אני רוצה להיות‬ ‫וֵ‪è‬טֵ‪ִí‬רינַ‪ִó‬רית ולעזור לכל בעלי החיים החולים במַ‪ñ‬מלכה‪".‬‬ ‫וכֶּ‪î‬תֶ‪ü‬ם עָ‪ô‬צם את עיניו הגדולות‪ ,‬כאילו הבין כל מילה‪ .‬הוא ידע‪ ,‬כמו שידעו כל‬ ‫האחרים‪ ,‬שאם אַ‪ä‬ן רוצה ָדבר‪ ,‬היא תשׂיג אותו‪ ,‬ובעֶ‪ô‬צם‪ ,‬למה לא?‬

‫יומן כיתה‬

‫‪77‬‬

‫ֶרדת החשֵ‪û‬כה‪" .‬אני הנסיכה אַ‪ä‬ן‪ ",‬צעקה מעֵ‪ô‬בר לדלת‪ .‬יוֹשבֵ‪ã‬י הבית הֵ‪é‬ציצוּ דרך‬ ‫החלון‪ ,‬וּכשָראוּ אישה צעירה לבַ‪ã‬דהּ על סוס‪ ,‬פתחו את הדלת‪ .‬אַ‪ä‬ן שאלה אם יש‬ ‫בבית נַ‪ó‬פָּ‪ö‬ח שיוּכל לתֵקן את הגלגל השבוּר של המרכּבה‪ .‬יושבי הבית אמרו‪ ,‬שהנַ‪ó‬פָּ‪ö‬ח‬ ‫היָ‪ì‬חיד בכל הסביבה הוא הנַ‪ó‬פָּ‪ö‬ח של המלך העצוּב‪ ,‬ואם היא רוצה את עֶ‪ô‬זרתו‪ ,‬עליה‬ ‫לבקש את רשוּתוֹ של המלך‪.‬‬

‫*‬ ‫רכוּבה על כֶּ‪î‬תֶ‪ü‬ם הגיעה אַ‪ä‬ן אל הארמון‪ .‬למלך העצוב היה בן אחד ויחיד‪ .‬המלך רצה‬ ‫שבְּ‪ã‬נוֹ יִ‪ì‬ישָׂ‪û‬א לאישה נסיכה אמתית‪ ,‬אבל הבּן לא רצה‪ ,‬והמלך העצוב נעשׂה עצוב‬ ‫יותר ויותר‪" .‬כל הנסיכות מפוּנקוֹת‪ ",‬אמר הנסיך‪" ,‬זו שתִ‪ü‬היה לי לאישה מוּכרחה‬ ‫להיות אישה אמיצה ומעַ‪ô‬ניינֶ‪ó‬ת‪ .‬אינני רוצה באישה מפוּנקת‪".‬‬ ‫חיפּשׂוּ המלך וּמשָ‪û‬רתיו נסיכה אַ‪ä‬מיצת לב‪ ,‬אך בכל הממלָ‪ï‬כות שהִ‪é‬כּירוּ לא נמצאה‬ ‫נסיכה שאֵ‪ä‬ינהּ מפוּנקת‪ .‬כשהגיעה אַ‪ä‬ן אל הארמון‪ְ ,‬רכוּבה על כֶּ‪î‬תֶ‪ü‬ם באמצע הלילה‪,‬‬ ‫עיֵ‪ì‬יפה ומכוּסה אֲ‪ä‬בק דרכים‪ ,‬סֵ‪ò‬יַרב המלך העצוב להאמין שהיא נסיכה‪" .‬איך אדע‬ ‫שאַ‪ä‬ת נסיכה אמתית?" שאל‪" .‬שְ‪û‬לח את הנַ‪ó‬פָּ‪ö‬ח אל מֶ‪ñ‬רכַּ‪î‬בתי לתֵקן את הגלגל‬ ‫השבוּר‪ ,‬ומשָ‪û‬רתַ‪ü‬י יגידו לך מי אני ומי אבי‪ ",‬ענתה‪ .‬המלך הִ‪é‬שתַ‪ü‬כנע ושלח את הנפָּ‪ö‬ח‬ ‫עם כֵּ‪î‬ליו ליער‪ ,‬והִ‪é‬ציע לאַ‪ä‬ן לנוּח בארמון‪ .‬אַ‪ä‬ן סֵ‪ò‬ירבה בנימוּס ואמרה‪" :‬אם אדוֹני‬ ‫המלך מסכים‪ ,‬קוֹדם אתן אוֹכֶ‪î‬ל ומים לסוסי הנאמן‪ ".‬המלך ציווה לִ‪ï‬משָ‪û‬רתיו‬ ‫להכניס את הסוס לאוּרווה ולטפּל בו היטב‪ ,‬וקרא למשָ‪û‬רתות להאֲ‪ä‬כיל ולרחוץ את‬ ‫אַ‪ä‬ן; אך היא סירבה‪" :‬אינני רוצה שיִ‪ì‬רחצו אותי‪ ,‬ואיני רוצה שיַ‪ì‬גישו לי אוכל‪.‬‬ ‫אחכּה עד שישוּבוּ משָ‪û‬רתַ‪ü‬י‪ ,‬הנמצאים לבד ביער החשוך‪ ",‬אמרה‪.‬‬ ‫כשֶ‪û‬שָ‪û‬מע המלך העצוב את דבריהָ‪ ,é‬אמר בּלִ‪ï‬בּוֹ‪' :‬אולי הגיע הסוף לכל צרוֹתַ‪ü‬י‪ .‬אם‬ ‫היא נסיכה אמתית — היא תהיה לבני לאישה‪'.‬‬ ‫כשהגיעו המשרתים עם המרכּבה המתוּקנת‪ ,‬נוֹכַ‪î‬ח המלך העצוּב לדעת שאַ‪ä‬ן היא‬ ‫ֶ‪ü‬יה של אַ‪ä‬ן‪ ,‬הזמין‬ ‫ָ‪ֵä‬רח יפה את משָ‪û‬רת ָ‪é‬‬ ‫אכן נסיכה אמתית‪ .‬הוא ציווה על משָ‪û‬רתיו לא ַ‪ë‬‬ ‫אותה לסעוד אִ‪ä‬תו בארמון‪ ,‬והלך להָ‪é‬עיר את בנו‪" :‬אני רוצה שתכּיר נסיכה שאינה‬ ‫מפוּנקת‪ ",‬אמר המלך לבנו‪" .‬אבא‪ ,‬מדוע אתה מעיר אותי באמצע הלילה בשביל‬ ‫משהו שאינו קיים?" אמר הנסיך‪ .‬המלך העצוב חִ‪ë‬ייך ואמר‪" :‬בוא ותראה בעצמך‪".‬‬ ‫אַ‪ä‬ן סיפרה לנסיך כמה שָׂ‪û‬נאה שאסרוּ עליה לטפּס על עצים ולהִ‪é‬תגלגל על הדשא;‬ ‫ֶ‪ë‬יה שיָ‪ì‬צאוּ ללמוד ולִ‪ï‬לחום; ואיך שִ‪û‬כנְ‪ó‬עה את אביה להסכים‬ ‫כמה קינאה באח ָ‪é‬‬ ‫שתִ‪ü‬בחר בעצמה את חֲ‪ë‬תנהּ‪ .‬הוא סיפר לה כמה שָׂ‪û‬נֵ‪ó‬א את הנסיכות המפוּנקוֹת‪ ,‬שֶ‪û‬רק‬ ‫רצו להינָ‪ó‬שׂא לנסיך‪ .‬אחרי השׂיחה המְ‪ñ‬עַ‪ô‬נגת הלכה אַ‪ä‬ן לנוּח‪.‬‬ ‫לַ‪ï‬מחרת הִ‪é‬פציר בה הנסיך שתישָ‪û‬אר אִ‪ä‬תו עוד כמה ימים‪ ,‬אבל אַ‪ä‬ן סירבה‪" :‬אני‬ ‫מוכרחה להגיע לעיר הגדולה‪".‬‬ ‫הנסיך הִ‪é‬תעצֵ‪õ‬ב ואמר‪" :‬לפחות תישארי אִ‪ä‬תי עוד יום אחד‪".‬‬ ‫אַ‪ä‬ן התעקשה‪" :‬מה זה יְ‪ì‬שַ‪û‬נה אם אֶ‪ä‬שאר כאן עוד יום אחד?" והנסיך השיב‪:‬‬ ‫"כשהָ‪é‬יית בצָ‪õ‬רה עזרנו לָ‪ï‬ך‪ .‬עכשיו אני מבקש את עזרתֵ‪ü‬ך‪ .‬סוסי האהוב נָ‪ó‬קע את‬ ‫רגלו‪ ,‬והרופא יכול להגיע רק עוד יום‪ .‬אם תישארי אִ‪ä‬תי‪ ,‬העֶ‪ô‬צב יִ‪ì‬קטַ‪í‬ן קצת‪".‬‬ ‫אביה לשׂים סַ‪ò‬ד על רגלו השבורה של‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫אַ‪ä‬ן נזכרה איך לימד אותה סייס הארמון של‬

‫‪76‬‬

‫יומן כיתה‬

‫ספרייה‪ ,‬צילמה עליזה אורבך‬

‫יומן כיתה‬

‫‪79‬‬

‫הדפוס – ההמצאה ששינתה את חיי האדם‪ /‬דורית ריינס‬

‫לפני כײַ‪ 500‬שנים חי בגרמניה אדם ושמו יוֹהַ‪é‬ן גוּטֶ‪í‬נבֶּ‪ã‬רג‪ .‬הוא עבד בליטוש אבנים‬ ‫יקרות‪ .‬באותם ימים נהגו להשתמש באבני חן בתור חותמות‪ .‬מי שרצה חותָ‪ü‬ם‪,‬‬ ‫חרט את שמו או כל סימן אחר על האבן היקרה ובדרך כלל שיבץ אותה בטבעת‪.‬‬ ‫את החותם הטביעו בשעווה או שמרחו עליו דיו‪ ,‬והטביעו אותו על קלף‪ .‬בדרך זו‬ ‫לא היה אפשר לזייף את ה"חתימה" האישית של בעל החותם‪.‬‬ ‫יום אחד עלה במוחו של גוטנברג רעיון‪ :‬אולי כדאי לגלף אותיות‪ ,‬כל אות על אבן‬ ‫משלה‪ ,‬ואחר כך לצרף את האותיות וליצור מהן מילים ומשפטים‪ .‬כך יהיה אפשר‬ ‫להדפיס דפים שלמים‪ ,‬שוב ושוב‪ ,‬בעותקים רבים‪.‬‬ ‫באותה תקופה נהגו לכתוב ספרים בכתב יד‪ .‬כתיבת ספר נמשכה ימים רבים‬ ‫ועלתה כסף רב‪ .‬כדי ליצור עותק של ספר‪ ,‬היה צריך להעתיק את הכול מחדש אות‬ ‫אחר אות‪ .‬משום כך רק מעטים יכלו להרשות לעצמם לקנות ספר‪ ,‬ורק מעטים‬ ‫ידעו לקרוא ולכתוב ולהרחיב את השכלתם‪ .‬גוטנברג חשב שבעזרת הרעיון שלו‬ ‫יהיה אפשר ליצור במהירות ובזול הרבה עותקים של ספר‪.‬‬ ‫במקום אבנים יקרות השתמש גוטנברג במתכת‪ .‬בשנת ‪ 1457‬הוא כבר הדפיס את‬ ‫הספר הראשון‪ ,‬ובו עשרים ושמונה עמודים‪ .‬אחר כך הוא החליט להדפיס התנ"ך‪,‬‬ ‫משימה קשה מאוד באותם הימים‪.‬‬ ‫המצאת הדפוס נחשבת עד היום לאחת ההמצאות החשובות בהיסטוריה‪ .‬בזכות‬ ‫המצאה זו נפוצו הקריאה והכתיבה והיו לנחלתם של בני אדם רבים מאוד‪.‬‬ ‫הקריאה בספר ובעיתון הפכה לחלק חשוב מחיינו‪ ,‬וההשכלה הפכה לנחלת רבים‪.‬‬ ‫מאז המצאתו של גוטנברג עבר תהליך‬ ‫הדפוס שכלולים רבים‪.‬‬ ‫דורית ריינס היא‬ ‫כתבת בעיתון ילדים‬

‫מכונת דפוס מהמאה הײַ‪18‬‬

‫‪78‬‬

‫יומן כיתה‬

‫לו יהי אדם לאדם‪,‬‬ ‫אדם‪...‬‬

‫לָ‪ï‬מָּ‪ñ‬ה תַּ‪ü‬כֶּ‪î‬ה ֵרעֲ‪ָô‬ך ‪/‬‬

‫יִ‪ì‬צְ‪õ‬חָ‪ë‬ק וַ‪ְè‬קנִ‪ó‬ין‬

‫לָ‪ï‬מָּ‪ñ‬ה תַּ‪ü‬כֶּ‪î‬ה ֵרעֲ‪ָô‬ך‬ ‫אִ‪ä‬ם הוּא לָ‪ï‬בוּשׁ מְ‪ñ‬עִ‪ô‬יל בַּ‪ã‬קַּ‪ú‬יִ‪ì‬ץ אוֹ עֵ‪ֹô‬רם בַּ‪ã‬חֶֹרף‬ ‫אִ‪ä‬ם הוּא חָ‪ë‬בוּשׁ כִּ‪î‬פָּ‪ö‬ה‪ ,‬כּוֹבַ‪ã‬ע אוֹ כַּ‪î‬אפִ‪ö‬יָּ‪ì‬ה‬ ‫אוֹ סְ‪ò‬תָ‪ü‬ם יָ‪ָì‬דיו עַ‪ô‬ל ֹראשׁוֹ‬ ‫אִ‪ä‬ם הוּא יוֵֹדעַ‪ ô‬אוֹ שָׁ‪û‬כַ‪î‬ח‬ ‫אִ‪ä‬ם הוּא ָרשָׁ‪û‬ע אוֹ תָּ‪ü‬ם‬ ‫אִ‪ä‬ם הוּא עֲ‪ô‬נָ‪ó‬ק וְ‪è‬חָ‪ë‬זָ‪ê‬ק אוֹ ָקטָ‪í‬ן וְ‪è‬חַ‪ë‬לָּ‪ï‬שׁ‬ ‫לָ‪ï‬מָּ‪ñ‬ה תַּ‪ü‬כֶּ‪î‬ה‬ ‫אִ‪ä‬ם הוּא אוֹהֵ‪é‬ב אוֹ שׂוֹנֵ‪ó‬א‬ ‫אִ‪ä‬ם הוּא שָׁ‪û‬חוֹר כָּ‪î‬תֹם לָ‪ï‬בָ‪ã‬ן אוֹ כָּ‪î‬חֹל אַ‪ְä‬רגָּ‪å‬מָ‪ñ‬ן‬ ‫אִ‪ä‬ם הוּא מַ‪ñ‬אֲ‪ä‬מִ‪ñ‬ין בַּ‪ã‬שָּׁ‪û‬מַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם בָּ‪ã‬אֵ‪ä‬שׁ אוֹ בָּ‪ã‬הָ‪é‬ר‬ ‫אִ‪ä‬ם הוּא מִ‪ñ‬תְ‪ü‬פַּ‪ö‬לֵּ‪ï‬ל בַּ‪ã‬עֲ‪ô‬מִ‪ñ‬יָדה עַ‪ô‬ל בִּ‪ְã‬רכַּ‪î‬יִ‪ì‬ם אוֹ בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬כִ‪î‬יבָ‪ã‬ה‬ ‫לָ‪ï‬מָּ‪ñ‬ה תַּ‪ü‬כֶּ‪î‬ה אֶ‪ä‬ת ֵרעֲ‪ָô‬ך‪ ,‬לָ‪ï‬מָּ‪ñ‬ה? הֲ‪ֵé‬רי הוּא סְ‪ò‬תָ‪ü‬ם עָ‪ô‬פָ‪ö‬ר כָּ‪î‬מוָֹך‪.‬‬

‫‪80‬‬

‫צִ‪õ‬פּוֹר שֶׁ‪û‬ל אַ‪ä‬ף אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד ‪/‬‬ ‫יֵ‪ì‬שׁ צִ‪õ‬פּוֹר אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת‬ ‫ֹלא יוְֹדעִ‪ô‬ים שֶׁ‪û‬ל מִ‪ñ‬י הִ‪é‬יא‬ ‫הִ‪é‬יא צִ‪õ‬פּוֹר שֶׁ‪û‬ל אַ‪ä‬ף אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד‪.‬‬

‫שְׁ‪û‬לוֹמִ‪ñ‬ית כֹּהֵ‪é‬ןײַאָ‪ä‬סִ‪ò‬יף‬

‫יֶ‪ì‬לֶ‪ï‬ד ָראָ‪ä‬ה אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬צִּ‪õ‬פּוֹר‬ ‫אֶ‪ä‬בֶ‪ã‬ן בָּ‪ã‬הּ זָ‪ַê‬רק‬ ‫וְ‪ֹè‬לא אִ‪ä‬כְ‪î‬פַּ‪ö‬ת‬ ‫הִ‪é‬יא צִ‪õ‬פּוֹר שֶׁ‪û‬ל אַ‪ä‬ף אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד‪.‬‬ ‫צַ‪õ‬יָּ‪ì‬ד עִ‪ô‬ם רוֹבֶ‪ã‬ה בַּ‪ã‬יָּ‪ì‬ד‬ ‫יָ‪ָì‬רה בַּ‪ã‬צִּ‪õ‬פּוֹר‬ ‫וְ‪ֹè‬לא אִ‪ä‬כְ‪î‬פַּ‪ö‬ת‬ ‫הִ‪é‬יא צִ‪õ‬פּוֹר שֶׁ‪û‬ל אַ‪ä‬ף אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד‪.‬‬ ‫יֶ‪ì‬לֶ‪ï‬ד ָקטָ‪í‬ן‬ ‫בַּ‪ã‬גִּ‪å‬נָּ‪ó‬ה חָ‪ë‬פַ‪ö‬ר בּוֹר‬ ‫ָקבַ‪ã‬ר אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬צִּ‪õ‬פּוֹר‬ ‫וְ‪è‬אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר‪" :‬צִ‪õ‬פּוֹר שֶׁ‪û‬לִּ‪ï‬י אַ‪ä‬תְּ‪ü‬‬ ‫וְ‪ֹè‬לא צִ‪õ‬פּוֹר שֶׁ‪û‬ל אַ‪ä‬ף אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד‪".‬‬

‫לו יהי אדם לאדם‪ ,‬אדם‬

‫‪83‬‬

‫ִ‪ã‬יהּ יָ‪ì‬דוֹ עַ‪ô‬ל חֲ‪ë‬בֵ‪ã‬רוֹ‬ ‫הַ‪é‬מַ‪ñ‬גְ‪å‬בּ ַ‪é‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר ֵרישׁ לָ‪ִï‬קישׁ‪:‬‬ ‫הַ‪é‬מַּ‪ñ‬גְ‪å‬בִּ‪ã‬יהַּ‪ é‬יָ‪ì‬דוֹ עַ‪ô‬ל חֲ‪ë‬בֵ‪ã‬רוֹ‪ ,‬אַ‪ä‬ף עַ‪ô‬ל פִּ‪ö‬י שֶׁ‪ֹּû‬לא הִ‪é‬כָּ‪î‬הוּ‪ ,‬נִ‪ְó‬קָרא ָרשָׁ‪û‬ע‪.‬‬ ‫שֶׁ‪û‬נֶּ‪ó‬אֱ‪ä‬מַ‪ñ‬ר‪:‬‬ ‫"וַ‪è‬יֹּאמֶ‪ñ‬ר לָ‪ָï‬רשָׁ‪û‬ע לָ‪ï‬מָּ‪ñ‬ה‪ñ‬תַ‪ü‬כֶּ‪î‬ה ֵרעֶ‪ָô‬ך"‬

‫)שמות ב'‪ ,‬י"ג(‪.‬‬

‫"לָ‪ï‬מָּ‪ñ‬ה הִ‪é‬כִּ‪î‬יתָ‪ֹ "ü‬לא נֶ‪ó‬אֱ‪ä‬מַ‪ñ‬ר‪ ,‬אֶ‪ä‬לָּ‪ï‬א "לָ‪ï‬מָּ‪ñ‬ה תַ‪ü‬כֶּ‪î‬ה"‪.‬‬ ‫אַ‪ä‬ף עַ‪ô‬ל פִּ‪ö‬י שֶׁ‪ֹּû‬לא הִ‪é‬כָּ‪î‬הוּ‪ ,‬נִ‪ְó‬קָרא ָרשָׁ‪û‬ע‪.‬‬ ‫)מתוך התלמוד‪ ,‬מסכת סנהדרין נ"ח‪ ,‬ע"ב(‬

‫‪82‬‬

‫ריש לקיש היה‬ ‫בצעירותו מנהיג‬ ‫חבורת שודדים‪.‬‬ ‫הוא פגש את רבי‬ ‫יוחנן שאמר לו‪:‬‬ ‫"כוחך לתורה"‪,‬‬ ‫והזמין אותו ללמוד‬ ‫בבית המדרש שלו‪.‬‬ ‫לימים הפך לגדול‬ ‫בתורה‪.‬‬

‫התּוּכי החכם‪/‬‬

‫משל דרום אמריקאי‬

‫בפּוֹרטוֹײַריקוֹ חי אדם‪ ,‬והיה לו תוכּי מוּפלא‪.‬‬ ‫אין בכל הארץ תוכי כָּ‪î‬מוהו‪ :‬חכם‪ ,‬וּמֵ‪ñ‬טיב‬ ‫לדבר ספרדית‪ ,‬כאַ‪ä‬חַ‪ë‬ד הפּוֹרטוֹריקנים‪ .‬מילה‬ ‫אחת בלבד לא היה יכול לבטא‪ :‬את שם עירו‬ ‫"קטנייה" )קאטאנו(‪ .‬בְּ‪ã‬עלָ‪ï‬יו טרח רבות‬ ‫ללַ‪ï‬מְ‪ñ‬דו לבטא שם זה‪ ,‬וכל מַ‪ñ‬אמצָ‪õ‬יו היו לשָ‪û‬ווא‪.‬‬ ‫והנה הגיע מסןײַחואן אדם‪ ,‬אשר ראה ושמע‬ ‫את התוכי‪ ,‬והביע רצון לִ‪ְï‬קנותו‪ .‬בעלײַהתוכי‬ ‫היה בִּ‪ã‬מצוּקה כספית‪ ,‬לכן הסכים למוֹכרו‪ ,‬אך‬ ‫סיפר לקונה שאין התוכי יכול לבטֵ‪í‬א את‬ ‫המילה "קטנייה"‪.‬‬ ‫– מה בכך?! אֶ‪ä‬קנה את הציפור‪ ,‬אמר הזר‪ .‬אין‬ ‫ספק שאֲ‪ä‬לַ‪ï‬מד את התוכי לומר "קטנייה"‪ .‬יכול‬ ‫אני להבטיחֲ‪ָë‬ך שאֲ‪ä‬לַ‪ï‬מדוֹ!‬ ‫הוא לקח את התוכי לביתו בסןײַחואן ומיד‬ ‫החל ללמוד לומר‪" :‬קטנייה"‪ .‬וכל מאמצָ‪õ‬יו‬ ‫לשָ‪û‬ווא‪ .‬התוכי פשוט סֵ‪ò‬יַרב לבטא את המילה‪.‬‬ ‫האיש איבד מסבלנותו וצעק‪ :‬ציפור‬ ‫מטופשת! מה קורה לך? מדוע אינך יכולה‬ ‫ללמוד מילה כה פשוטה? אִ‪ä‬מְ‪ִñ‬רי "קטנייה"‬ ‫וָ‪è‬לא — אֶ‪ä‬מלוק את ראשֵ‪ְû‬ך! התוכי עמד‬ ‫בסֵ‪ò‬ירוּבו על אף הצְ‪õ‬עקות והקללות‪ .‬האיש‬ ‫זעם וזעק‪ :‬אֱ‪ä‬מור "קטנייה" וּמיד‪ ,‬וָ‪è‬לא —‬ ‫אֶ‪ä‬הֱ‪é‬רוג אותך! דבר לא עזר‪.‬‬ ‫כאילו דיבר האיש אל העצים ואל האבנים‪.‬‬ ‫הוא תפס את התוכי וֶ‪è‬הֱ‪é‬טילוֹ לתוך לול ישן‪,‬‬ ‫שבו גידל ארבע תרנגולות זקנות‪ .‬גורלן נגזר‪.‬‬ ‫עמדו לשחוט אותן וּלְ‪ï‬בַ‪ã‬שלן לִ‪ï‬סעוּדת הַ‪é‬חג‬ ‫ביום ראשון‪.‬‬ ‫תוכי‪ ,‬אמר האיש‪ ,‬עולֶ‪ï‬ה אתה בטיפשותך‬ ‫אפילו על התרנגולות‪ .‬בִּ‪ã‬מהֵ‪é‬רה אֶ‪ä‬שחַ‪ë‬ט אותך‪ ,‬איזה מקור זהב )פרט(‪ ,‬פרנסיסקו גויה‪,‬‬ ‫כפי שאני נוהג בהן‪.‬‬ ‫צייר ספרדי‪1828–1746 ,‬‬ ‫לַ‪ï‬מָ‪ñ‬חֳ‪ָë‬רת הלך האיש ללול‪ ,‬פתח את השער‬ ‫ונדהם‪ :‬שלוש התרנגולות מוטלות מתות על רצפת הלול‪ ,‬והתוכי עומד לו לפני‬ ‫התרנגולת הרביעית והוא צועק ללא הרף‪ :‬אמרי "קטנייה"‪ ,‬וָ‪è‬לא — ארצח אותך!‬ ‫אמרי "קטנייה‪ ",‬אמרי‪ ,‬וָ‪è‬לא — ארצח אותך! ברור‪ ,‬שהתרנגולות לא יכלו לומר‬ ‫"קטנייה" והתוכי הֲ‪ָé‬רגָ‪å‬ן‪ .‬האיש צפה במחזה‪ ,‬חשב מעט וצחק‪ :‬הפעם‪ ,‬עלה עלַ‪ï‬י‬ ‫התוכי בחוכמתו‪...‬‬ ‫לו יהי אדם לאדם‪ ,‬אדם‬

‫‪85‬‬

‫האם הצפייה בטלוויזיה מעודדת אלימות?‪/‬‬

‫רחל כץ‬

‫בשנת ‪ 2000‬נערך בארץ מחקר מקיף שקבע כי ילדים הצופים בטלוויזיה חשׂוּפים‬ ‫לאלימות רבה כלפי בני אדם‪ ,‬בעלי חיים‪ ,‬רכוש או הטבע‪ .‬על פי מחקר זה‪ ,‬ילד‬ ‫הצופה בטלוויזיה יראה בכל שעה כמה וכמה אירועים אלימים‪.‬‬ ‫סקר דומה שנערך בארצות הברית מלמד שהטלוויזיה מציגה לפני הצופים עולם‬ ‫שהוא אלים הרבה יותר מהעולם במציאות‪ .‬ילד הצופה בעולם כזה עלול לחשוב‬ ‫שאנשים נוהגים לפתור בעיות בדרכים אלימות‪ ,‬ולא בדרכי שלום ופשרה‪ .‬יש‬ ‫הטוענים שהתוכניות האלימות בטלוויזיה גורמות לחָרדוֹת‪ ,‬פחדי לילה‪ ,‬סיוטים‬ ‫ועוד‪.‬‬ ‫השאלה המעניינת היא אם הילדים באמת מחקים בהתנהגותם את המעשים‬ ‫האלימים שהם רואים בטלוויזיה‪.‬‬ ‫לפני כשלושים שנים התפרסם‬ ‫בארה"ב מקרה שבו נער רצח את‬ ‫שכֶ‪î‬נתו‪ .‬בבית המשפט הוא טען‬ ‫שהטלוויזיה השפיעה עליו‬ ‫ושהוא רצה לחקות את אחד‬ ‫הגיבורים בסדרה שבהּ צפה‪.‬‬ ‫בית המשפט לא קיבל את‬ ‫טענתו של הנער‪ .‬השופטים‬ ‫קבעו שהוא האחראי היחיד‬ ‫למעשיו והטלוויזיה אינה‬ ‫אחראית להתנהגותו‪.‬‬ ‫לא כולם חושבים שהטלוויזיה גורמת לצופים להתנהג באופן אלים‪ .‬יש האומרים‬ ‫שאלימות בטלוויזיה משפיעה רק על מי שכבר יש לו נטייה לאלימות‪ .‬מלבד זה‪,‬‬ ‫קיימות סיבות רבות לאלימות‪ ,‬כמו בית ההורים‪ ,‬בית הספר ועוד‪ ,‬ואין להאשים‬ ‫דווקא את הטלוויזיה‪.‬‬ ‫לסיכום‪ ,‬אין תשובה אחת ברורה לשאלה אם הטלוויזיה מעודדת אלימות‪.‬‬ ‫ייתכן שהטלוויזיה היא רק גורם אחד מבין גורמים רבים המשפיעים על‬ ‫ההתנהגות שלנו‪ .‬בכל זאת חשוב לזכור שהטלוויזיה‪ ,‬במקרים רבים‪,‬‬ ‫אינה משקפת את המציאות כפי שהיא‪.‬‬

‫)הכותבת היא מרצה לאוריינות חזותית(‬

‫‪84‬‬

‫לו יהי אדם לאדם‪ ,‬אדם‬

‫שִׁ‪û‬יר הַ‪é‬מַּ‪ñ‬קֵּ‪ú‬ל ‪/‬‬

‫אֶ‪ֶä‬רז בִּ‪ã‬יטוֹן‬

‫ַ‪é‬יּּלָ‪ִï‬דים חוֹצִ‪õ‬ים אִ‪ä‬תִּ‪ü‬י אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬כְּ‪î‬בִ‪ã‬ישׁ‬ ‫כְּ‪î‬שֶׁ‪û‬ה ְ‪ì‬‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י אוֹמֵ‪ñ‬ר לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם‪,‬‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י אִ‪ä‬ישׁ ַרכּוֹת‪,‬‬ ‫הַ‪é‬מַּ‪ñ‬קֵּ‪ú‬ל שֶׁ‪û‬בְּ‪ã‬יָ‪ִì‬די‬ ‫ֹלא בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬בִ‪ã‬יל לְ‪ï‬הַ‪é‬כּוֹת‬ ‫כְּ‪î‬שֶׁ‪û‬הֵ‪é‬ם עוֹזְ‪ê‬בִ‪ã‬ים אוֹתוֹ‬ ‫בָּ‪ְã‬רחוֹב הַ‪é‬מִּ‪ñ‬תְ‪ü‬עַ‪ô‬קֵּ‪ú‬ל‬ ‫ַרק אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י נִ‪ó‬שְׁ‪û‬אָ‪ä‬ר יֶ‪ì‬לֶ‪ï‬ד פּוֹחֵ‪ë‬ד מִ‪ñ‬ן הַ‪é‬מַּ‪ñ‬קֵּ‪ú‬ל‪.‬‬

‫יקר הו יקר‪ ,‬פול קליי‪,‬‬ ‫צייר שוויצרי‪1940–1879 ,‬‬

‫לו יהי אדם לאדם‪ ,‬אדם‬

‫‪87‬‬

‫שני תַ‪ü‬רמילים ‪/‬‬

‫מתוך משלי אֵ‪ä‬זוֹפּוֹס‬

‫כשיצר פְּ‪ö‬רוֹמֵ‪ñ‬תֵ‪ü‬אוֹס את בניײַהאדם‪ ,‬תלה עליהם שני תרמילים‪ :‬אחד מלא‬ ‫חטאים של אחרים‪ ,‬ואחד — של עצמם‪ .‬את זה של האחרים שם מלפנים‪,‬‬ ‫ואת השני תלה מאחוריהם‪ .‬כתוצאה מכך רואה האדם את חטאי זולתו‬ ‫מיד במבט ראשון‪ ,‬ואילו את שלו עצמו אינו רואה כלל‪.‬‬

‫העקרב והצפרדע ‪/‬‬

‫איזופוס‪ /‬סיפר‪ :‬הִ‪é‬לֵ‪ï‬ל מִ‪ñ‬יטֶ‪í‬לְ‪ï‬פּוּנְ‪ְó‬קט‬

‫העַ‪ô‬קָרב ביקש מהצפרדעַ‪ ,ô‬שתעביר אותו את הנהר‪ .‬אמרה הצפרדע‪" :‬מה‬ ‫פתאום? אתה הרי תעקוץ אותי‪ ".‬אמר העקרב‪" :‬למה שאֶ‪ä‬עֱ‪ô‬קוץ אותך‪ ,‬הרי‬ ‫שנֵ‪ó‬ינו נטבַּ‪ã‬ע‪".‬‬ ‫השתכנעה הצפרדע והסכימה‪ .‬העמיסה אותו על גבה והֵ‪é‬חֵ‪ë‬לה שוחָ‪ë‬ה בנהר‪.‬‬ ‫בּעֵ‪ô‬רך באמצע הנהר עקץ העקרב את הצפרדע‪ .‬רגע לפני הטביעה שָ‪û‬אֲ‪ä‬לה‬ ‫הצפרדע‪" :‬למה?" ענה העקרב‪" :‬מה לעשות‪ ,‬כָּ‪î‬זה אני‪".‬‬

‫‪86‬‬

‫לו יהי אדם לאדם‪ ,‬אדם‬

‫איזופוס חי ביוון‬ ‫העתיקה בײַ‪560–625‬‬ ‫לפני הספירה‪ ,‬דהיינו‬ ‫לפני כײַ‪ 2600‬שנים‪.‬‬ ‫מסופר עליו שהיה‬ ‫עבד גיבן ומכוער‪.‬‬ ‫לאות הוקרה על‬ ‫חכמתו שִ‪û‬ילַ‪ï‬ח אותו‬ ‫אדונו לחופשי‪.‬‬ ‫הוא ערך מסעות רבים‬ ‫ברחבי יוון וסיפר בכל‬ ‫מקום את משליו‪.‬‬ ‫משליו נפוצו ביוון‬ ‫ומחוצה לה‪ .‬תחילה‬ ‫סופרו בעלײַפה ואח"כ‬ ‫הועלו על הכתב‪.‬‬

‫מעשים של ממש ‪/‬‬

‫סיפור חסידי‪ .‬עיבד‪ :‬אדיר כהן‬

‫חסיד אחד‪ ,‬שהיה מתלמידיו של הרבי מבריסק‪ ,‬בא אחרי שנים אחדות לבקר את‬ ‫רבו‪.‬‬ ‫שאלו הרבי‪:‬‬ ‫"מה מעשיך?"‬ ‫"השבח לאל‪ ",‬השיב לו‪" ,‬אני בריא ושמח בחלקי‪ ,‬עוסק במסחר ומצליח‪".‬‬ ‫המשיך הרבי בשיחתם ואחרי דקות אחדות שב ושאלו‪:‬‬ ‫"מה מעשיך?"‬ ‫"ברוך השם‪ ,‬אני רואה ברכה במעשי ידי‪ ",‬השיב החסיד‪.‬‬ ‫לא חלפה שעה קלה והרבי שב ושאל אותו‪:‬‬ ‫"מה מעשיך?"‬ ‫תמה החסיד ואמר‪:‬‬ ‫"רבי‪ ,‬זו פעם שלישית שאתה שואל אותי אותה שאלה‪ ,‬והן כבר השבתי לך עליה‪".‬‬ ‫"צר לי‪ ",‬אמר הרבי‪" ,‬לא השבת לי עליה‪ .‬אני שואל אותך מה מעשיך‪ ,‬ואתה מספר‬ ‫לי על בריאותך‪ ,‬עיסוקיך במסחר והצלחתך‪ .‬אלה אינם מעשיך אלא פרי מעשיו‬ ‫של בורא עולם למענך‪ ,‬ואילו אני שואל אותך על מעשיך אתה‪ :‬האם נותן אתה‬ ‫צדקה? האם אתה תומך באלמנות וביתומים? האם ביתך פתוח לעניים‬ ‫ולקשיײַיום?"‬

‫חלוקת שמיכות ותנורים לנזקקים בירושלים‬

‫לו יהי אדם לאדם‪ ,‬אדם‬

‫‪89‬‬

‫מנהגי צדקה שהיו נהוגים בעם ישראל ‪/‬‬

‫עיבד‪ :‬אברהם שטאל‬

‫אצלנו בתימן היו סוחרים‪ ,‬שבערב שבת‪ ,‬אחרי שסגרו את חנותם‪ ,‬ישבו לפני‬ ‫החנות וחילקו לעניים‪ ,‬שבאו אליהם‪ ,‬חלק ממה שהרוויחו‪ ,‬לצורך הוצאות השבת‪.‬‬ ‫אצלנו במרוקו עברו נשים מהמשפחות החשובות‪ ,‬נשות הרבנים והסוחרים‬ ‫הגדולים‪ ,‬וקראו לפני הבתים "למען ה'!" ומיד היו יוצאות עקרות הבית ונותנות‬ ‫סוכר‪ ,‬שמן‪ ,‬קמח‪ ,‬לחם ופֶ‪ö‬חם לבישול‪.‬‬ ‫אצלנו בלוב היה מנהג עתיק‪ :‬בערב שבת עברו אנשים מבית לבית ובידיהם שקים‬ ‫גדולים‪ .‬בכל בית נתנה האישה אחד או יותר מכיכרות הלחם שאפתה לשבת‪,‬‬ ‫ואלה הוכנסו לשק‪ .‬כאשר הגיעו לבית של משפחה ענייה‪ ,‬במקום לקחת לחם‪ ,‬היו‬ ‫משאירים כמה כיכרות לפי גודל המשפחה‪ .‬באופן זה לא היה אפשר לדעת מי‬ ‫נותן ומי מקבל‪ ,‬והשניים לא היו צריכים להתבייש‪ .‬כיכר לחם אינו דבר יקר מאוד‪,‬‬ ‫וגם משפחות שלא היו עשירות יכלו לעזור ולתת‪ ,‬למי שהם יותר עניים מהם‪.‬‬ ‫אצלנו בכורדיסטאן היה מנהג‪ ,‬שכאשר האב באחת המשפחות נפטר‪ ,‬היו מכינים‬ ‫מאחורי וילון בביתו קופסה גדולה‪ .‬כל מי שבא לבקר ב"שבעה" היה משאיר כסף‬ ‫בקופסה‪ ,‬כדי לעזור לאלמנה ולילדים בימים הראשונים אחרי מות אבי המשפחה‪.‬‬ ‫אצלנו בתימן הביא כל ילד את האוכל שלו ל"חדר" )בית הספר(‪ .‬היו מקומות‬ ‫שהרבי היה מערבב את כל מה שילדים הביאו‪ ,‬ומחלק שווה בשווה‪ ,‬כדי שלא יהיה‬ ‫הבדל בין התלמידים העניים והעשירים‪.‬‬

‫חלוקת לחם לנזקקים בעיר העתיקה בירושלים בזמן הפרעות בײַ‪1938‬‬

‫‪88‬‬

‫לו יהי אדם לאדם‪ ,‬אדם‬

‫לרבנים‪ ,‬אך אף עני אחד לא דרך על סף ביתו?"‬ ‫אמר הרב‪" :‬בכל זאת הראה לי את מקום מגוריו‪".‬‬ ‫הראה לו הילד בית גדול העומד בטבור העיר ואמר‪" :‬אדוני הרב — כאן גר ראש‬ ‫העיר‪".‬‬ ‫הגיע הרב אל ביתו של ראש העיר‪ ,‬נכנס אל חדרו ואמר לו‪" :‬שלום!"‬ ‫אך ראש העיר לא ענה לו כלל‪ ,‬וסימן לו באצבעו שילך אחריו‪ ,‬אך יחכה עד‬ ‫שיגמור את העסקים שלו‪.‬‬ ‫לאחר זמן רב הכניס השודד לשעבר את הרב אל חדר אחד‪ ,‬ללון בו‪ .‬לן הרב אצל‬ ‫האיש המכובד‪.‬‬ ‫בחצות לילה התעורר הרב ושמע רחש בחדר הסמוך‪ .‬הוא הסתכל דרך חור‬ ‫המנעול אל חדרו של ראש העיר והופתע לראותו עטור בטלית ובתפילין‪.‬‬ ‫חשד הרב כי האיש הוא צדיק נסתר‪ ,‬שאיננו רוצה לפרסם את מעשיו ברבים‪ .‬ואכן‬ ‫— כעבור זמן קצר נכנסו לחדרו של בעל האכסנייה כמה אנשים‪ .‬הם דיווחו ליהודי‪,‬‬ ‫וסיפרו לו בלחש על המעשים הרבים שהם עושים ופועלים בכסף הרב שהוא‪,‬‬ ‫הגביר‪ ,‬מפריש ממנו למעשי צדקה‪ .‬סיפרו על אלמנות‪ ,‬שקיבלו לחינוך בניהן‪ ,‬על‬ ‫עזרה שנתנו לסוחרים יהודים שפשטו את הרגל‪ ,‬ועוד מעשי צדקה רבים‪ .‬אמנם‪,‬‬ ‫הכול נאמר בלחש‪ ,‬אבל הרב היטה אוֹזנו לשמוע‪ ,‬והסיפורים הללו חדרו אליו‬ ‫מבעד לכתלים‪.‬‬ ‫לפתע הגיעו כמה ממשרתיו של העשיר‪ .‬אלה סיפרו לו כי שש מאות בחורים‬ ‫ובתולות‪ ,‬גולי ספרד‪ ,‬נתפסו על ידי שודדים והם מבקשים עבורם אלפי דינרי זהב‪.‬‬ ‫פקד ראש העיר על באי כוחו לתת לשודדים את הכופר‪ ,‬ואת מגורשי ספרד‬ ‫האנוסים להביא אליו‪ .‬והרב — רואה ושומע הכול‪...‬‬ ‫כעבור ימים אחדים הובאו אל חצרו של ראש העיר האנוסים — בחורים יפיײַתואר‬ ‫ונערות יפהפיות‪ .‬פנה הצדיק הנסתר אליהם ואמר בהעמידו פנים זועמות‪:‬‬ ‫"אתם העבדים שלי‪ .‬אנוכי פדיתי אתכם בכספי‪ .‬יכול אני לעשות בכם כרצוני‪,‬‬ ‫אפילו להוציאכם להורג‪ .‬אך אם תשמעו בקולי‪ ,‬אשחרר אתכם‪ .‬והתנאי הוא אחד‬ ‫— כל בחור יבחר לו נערה כלבבו ויישא אותה לאישה‪".‬‬ ‫פנה אל הרב ואמר‪" :‬כאשר כל בחור יצביע על הנערה המוצאת חן בעיניו‪ ,‬עליך‬ ‫לסדר להם את הקידושין כדת משה וישראל‪ .‬אחרת לא תצא שלם מביתי!"‬ ‫עשה הרב כדברי הצדיק מציל הנפשות‪ .‬ובו ביום חגגו ברוב פאר והדר את‬ ‫החתונה המשותפת לכל הצעירים — לשלוש מאות זוגות!‬ ‫לאחר חג הכלולות הגדול‪ ,‬נתן העשיר לכל משפחה צעירה מתנת כסף‪ ,‬כדי‬ ‫שיספיק להם למחיה ולכלכלה‪ ,‬עד שימצאו מקור פרנסה‪.‬‬

‫*‬ ‫והרב יושב בביתו של הנגיד‪ ,‬מסתכל בכל מה שמתרחש בהיכלו של גיבור‬ ‫העלילות הנסתרות‪.‬‬ ‫באחד הלילות שמע הרב קול אישה צעירה המידפקת על הדלת הראשית‪ .‬הקשיב‬ ‫הרב‪ ,‬רצה לדעת מה מבקשת האישה הצעירה מאת האיש העשיר באמצע הלילה‪.‬‬

‫לו יהי אדם לאדם‪ ,‬אדם‬

‫‪91‬‬

‫שודד יהודי שנעשה אחד מל"ו צדיקים ‪/‬‬ ‫עיבד‪ :‬שלמה אבס ‪ /‬מפי יהודי גרוזיה‬

‫יהודי אחד עסק בגֶ‪å‬זֶ‪ê‬ל‪ ,‬שוד וגנֵ‪ó‬בה החל מגיל צעיר‪ .‬צרור גדול של חטאים נשא על‬ ‫מצפונו‪ .‬במשך ארבעים שנה עשה מעשים רעים מאוד‪.‬‬ ‫יום אחד החליט לשנות את דרכיו‪ :‬לחדול מחטאיו ולחזור בתשובה‪ .‬חשב בלבו‪:‬‬ ‫"כל חיי‪ ,‬עד כה‪ ,‬התייחסתי במחשבות ובמעשים רעים כלפי אלוהים ובניײַאדם‪,‬‬ ‫מהיום אשנה את דרכי‪ .‬אתחיל לעבוד את השם ביושר ובצדק ולשמור על כל‬ ‫מצוותיו‪ ".‬החליט ועשה‪.‬‬ ‫הוא הלך אל המדבר‪ ,‬ובכיסו נשאר מטבע אחד של זהב‪.‬‬ ‫אמר האיש‪" :‬אלוהים — אתחיל בדרך הטובה במטבע זה שבידי — מה שארוויח‬ ‫אחלק לשניים‪ :‬חלק אחד לעניים‪ ,‬חלק שני לעצמי‪ .‬אם תברך אותי בהצלחה‪,‬‬ ‫אגדיל את הרכוש שלי כדי שאמשיך במעשי צדקה‪".‬‬ ‫הוא הלך אל אחד הכפרים‪ ,‬קנה דברים שונים ונעשה סוחר של סידקית‪.‬‬ ‫לאטײַלאט גדל רכושו‪ ,‬וכפי שהבטיח‪ ,‬את מחצית כספו העניק לעניים )אך עשה‬ ‫זאת בסתר ובעילום שם(‪ .‬מסחרו פרח‪ ,‬והוא פתח מסעדה גדולה בעיר אחרת‬ ‫ורחוקה‪ .‬כאשר התברך בעסק זה רכש לעצמו ביתײַמלון‪ ,‬והפעיל בית אכסנייה‪.‬‬ ‫אנשי העיר הכירו את כשרונותיו ויכולתו במסחר עד שמינו אותו לנהל את ענייני‬ ‫העיר שלהם‪.‬‬ ‫אף לא אחד מתושבי העיר ידע את עברו של היהודי השודד‪ .‬גם המעשים הטובים‬ ‫שלו לא נודעו בקהל‪ ,‬כי את הכספים שחילק לאלמנות‪ ,‬ליתומים ולנצרכים העביר‬ ‫על ידי שליחיו הנאמנים בסתר‪ .‬במשא ומתן עם אנשי העיר בענייני מיסים נהג‬ ‫בחומרה ולא הראה את נדיבות לבו ותמיכתו בכל קבצן ואומלל‪ .‬חשבו תושבי‬ ‫העיר כי אדם רע הנהו וקמצן‪.‬‬ ‫אך היהודי העשיר המשיך במעשיו הטובים בסתר‪.‬‬

‫*‬ ‫הרב הראשי של מדינת גרוזיה באותה תקופה היה יהודי מלומד‪ ,‬איש ירא שמים‬ ‫ושומר מצוות אלוהים‪ ,‬שהתפרסם בדברי צדקה‪ .‬הוא היה טוב לבריות‪ ,‬שמר על‬ ‫בני עדתו שילכו בדרכים ישרות‪.‬‬ ‫פעם‪ ,‬באחד הלילות‪ ,‬חלם הרב כי השכן שלו בגן עדן יהיה השודד המפורסם‬ ‫המתגורר בעיר פלונית ואלמונית‪.‬‬ ‫חשב הרב‪" :‬באיזו זכות הצליח רשע זה לקבל מקום בין צדיקי הדור בגן עדן?" קם‬ ‫הרב והלך אל אותה העיר להכיר את שכנו‪ ,‬אשר לפי דברי החלום‪ ,‬עלול הוא‬ ‫לשבת לצדו על ספסל אחד בגן עדן‪.‬‬ ‫כאשר הגיע הרב אל שערי העיר פגש ילד אחד‪ .‬שאלו הרב‪:‬‬ ‫"מי האיש המשרת את הציבור כראש העיר?"‬ ‫ענה הילד ואמר‪" :‬האם רוצה אתה‪ ,‬הרב‪ ,‬להיפגש עם ראש העיר שלנו הנותן כבוד‬

‫‪90‬‬

‫לו יהי אדם לאדם‪ ,‬אדם‬

‫בִּ‪ã‬זְ‪ê‬כוּת מָ‪ñ‬ה נִ‪ó‬צְּ‪õ‬לָ‪ï‬ה בִּ‪ã‬תּוֹ שֶׁ‪û‬ל ַרבִּ‪ã‬י עֲ‪ִô‬קיבָ‪ã‬א מִ‪ñ‬מָּ‪ñ‬וֶ‪è‬ת?‬ ‫ַרבּי עֲ‪ִô‬קיבָ‪ã‬א הָ‪é‬יְ‪ì‬תָ‪ü‬ה לוֹ בַּ‪ã‬ת‪ .‬אָ‪ä‬מְ‪ñ‬רוּ לוֹ הַ‪é‬חוֹזִ‪ê‬ים בַּ‪ã‬כּוֹכָ‪î‬בִ‪ã‬ים‪:‬‬ ‫"בְּ‪ã‬אוֹתוֹ יוֹם שֶ‪û‬תִּ‪ü‬כָּ‪î‬נֵ‪ó‬ס לַ‪ï‬חֻ‪ë‬פָּ‪ö‬ה יַ‪ì‬כִּ‪î‬ישׁ אוֹתָ‪ü‬הּ הַ‪é‬נָּ‪ó‬חָ‪ë‬ש וְ‪è‬תָ‪ü‬מוּת‪".‬‬ ‫הָ‪é‬יָ‪ì‬ה דוֹאֵ‪ä‬ג לַ‪ָï‬דּבָ‪ã‬ר הַ‪ְé‬רבֵּ‪ã‬ה‪.‬‬ ‫בְּ‪ã‬אוֹתוֹ יוֹם )שֶ‪û‬ל חֻ‪ë‬פָּ‪ö‬תָ‪ü‬הּ( לָ‪ְï‬קחָ‪ë‬ה מַ‪ñ‬כְ‪î‬בֵּ‪ã‬נָ‪ó‬ה‪,‬‬ ‫נָ‪ó‬עֲ‪ô‬צָ‪õ‬ה בַּ‪ã‬כֹּתֶ‪ü‬ל‪,‬‬ ‫וְ‪è‬נִ‪ó‬זְ‪ê‬דַּ‪ç‬מֵּ‪ñ‬ן שֶׁ‪û‬נִּ‪ó‬כְ‪î‬נְ‪ó‬סָ‪ò‬ה בְּ‪ã‬עֵ‪ô‬ינוֹ שֶׁ‪û‬ל הַ‪é‬נָּ‪ó‬חָ‪ë‬שׁ‪.‬‬ ‫בַּ‪ã‬בֶֹּקר‪ ,‬כְּ‪î‬שֶ‪û‬הוֹצִ‪õ‬יאָ‪ä‬ה מַ‪ñ‬כְ‪î‬בֵּ‪ã‬נָ‪ó‬תָ‪ü‬הּ‪ ,‬הָ‪é‬יה נִ‪ó‬מְ‪ñ‬שָׁ‪ְû‬ך וּבָ‪ã‬א הַ‪é‬נָּ‪ó‬חָ‪ë‬ש אַ‪ä‬חֲ‪ֶë‬ריהָ‪.é‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לָ‪ï‬הּ אָ‪ä‬בִ‪ã‬יהָ‪" :é‬מֶ‪ñ‬ה עָ‪ô‬שִׂ‪û‬יתְ‪) "?ü‬שֶׁ‪û‬בִּ‪ã‬זְ‪ê‬כוּתוֹ נִ‪ó‬צַּ‪õ‬לְ‪ï‬תְּ‪(?ü‬‬ ‫אָ‪ä‬מְ‪ָñ‬רה לוֹ‪" :‬בָּ‪ã‬עֶ‪ֶô‬רב בָּ‪ã‬א עָ‪ô‬נִ‪ó‬י וְ‪ָè‬דפַ‪ö‬ק עַ‪ô‬ל הַ‪é‬דֶּ‪ç‬לֶ‪ï‬ת‬ ‫וְ‪è‬הָ‪é‬יוּ טְ‪í‬רוּדים הַ‪é‬כֹּל בַּ‪ã‬סְּ‪ò‬עוָּדה‬ ‫וְ‪ֹè‬לא הָ‪é‬יָ‪ì‬ה מִ‪ñ‬י שֶ‪û‬יִּ‪ì‬שְׁ‪û‬מַ‪ñ‬ע אוֹתוֹ‪.‬‬ ‫ַקמְ‪ñ‬תִּ‪ü‬י‪ ,‬לָ‪ַï‬קחְ‪ë‬תִּ‪ü‬י אֶ‪ä‬ת מְ‪ñ‬נָ‪ó‬תִ‪ü‬י‪ ,‬שֶׁ‪û‬נָּ‪ó‬תַ‪ü‬תָּ‪ ü‬לִ‪ï‬י‪ ,‬וְ‪è‬נָ‪ó‬תַ‪ü‬תִּ‪ü‬י אוֹתָ‪ü‬הּ לוֹ‪".‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לָ‪ï‬הּ‪" :‬מִ‪ñ‬צְ‪õ‬וָ‪è‬ה עָ‪ô‬שִׂ‪û‬יתְ‪"!ü‬‬ ‫יָ‪ì‬צָ‪õ‬א ַרבִּ‪ã‬י עֲ‪ִô‬קיבָ‪ã‬א וְ‪ָè‬דַרשׁ‪" :‬וּצְ‪ָõ‬דָקה תַּ‪ü‬צִּ‪õ‬יל מִ‪ñ‬מָּ‪ñ‬וֶ‪è‬ת"‪) .‬משלי י‪ ,‬ב(‬ ‫)תלמוד בבלי‪ ,‬שבת‪ ,‬דף קנו‪ ,‬ע"ב(‬

‫‪93‬‬

‫חשד בו כי דבר סֵ‪ò‬תֶ‪ü‬ר לו עם האישה הזרה‪ .‬אך מה נשתומם הרב כאשר שמע את‬ ‫דברי האישה האומרת‪:‬‬ ‫"בעלי נפטר לפני ימים אחדים‪ .‬כעת אני אלמנה המטופלת בהרבה ילדים‪ ,‬ואין לי‬ ‫דרך אחרת‪ ,‬אלא לבקש ממך לעזור לי‪ .‬השכבתי את ילדי לישון‪ ,‬באתי לבקש ממך‬ ‫הלוואה‪ ,‬כדי שאוכל לפרנס את היתומים שלי עד שאלוהים יעזור לי‪".‬‬ ‫"הנה לך צרור כסף‪ ",‬אמר האיש הצדיק‪ ,‬והושיט לאלמנה ארנק מלא דינרי זהב‪.‬‬ ‫"זה יספיק לך לשנה תמימה‪ .‬במשך זמן זה ייגמרו ימי האבל של בעלך המנוח‪.‬‬ ‫לאחר זאת תחפשי לך אדם‪ ,‬יהודי הגון‪ ,‬לנישואין‪ ,‬כדי שלא תישארי אלמנה כל‬ ‫ימי חייך‪".‬‬ ‫שמע הרב את חילופי הדברים בין העשיר‪ ,‬בעל האכסנייה‪ ,‬לבין האישה האלמנה‪,‬‬ ‫נכנס אל חדרו ואמר‪:‬‬ ‫"שמועה עוברת בין תושבי העיר‪ ,‬כי אתה הוא השודד המפורסם‪ ,‬שכל אנשי‬ ‫הסביבה פחדו ממך‪ .‬אך במו עיני ראיתי ובאוזני שמעתי‪ ,‬כי חזרת בתשובה והיית‬ ‫לצדיק בכל דרכיך‪ .‬מעשיך הטובים מחפים על העבר‪ .‬אכן‪ ,‬אני מברך את האלוהים‬ ‫שקבע‪ ,‬כי צדיק כמוך יהיה שכן שלי בגן עדן‪ ,‬לאחר ששתי הנפשות שלנו ימצאו‬ ‫מנוחה שלמה בצל כנפי השכינה‪ .‬ברוך אתה לאלוהים על הצדקה ועל המעשים‬ ‫הטובים שאתה עושה לבריות בסתר‪".‬‬

‫*‬

‫חזר הרב אל עירו שמח וטובײַלב‪.‬‬ ‫המשיך הצדיק הנסתר לעסוק במעשים טובים‪ ,‬פתח ביתו לעניים ולמחוסרי‬ ‫מחסה‪.‬‬ ‫זכרו לא נמחק מקרב העדה הגרוזינית עד היום הזה‪.‬‬

‫הקבצנים‪ ,‬תחריט של רמברנדט ואןײַריין‪,‬‬ ‫צייר הולנדי‪1669–1606 ,‬‬

‫‪92‬‬

‫לו יהי אדם לאדם‪ ,‬אדם‬

‫ְ‪ã‬תּ אֶ‪ä‬ל הַ‪é‬מָּ‪ñ‬קוֹם אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר יִ‪ì‬צְ‪õ‬בְּ‪ã‬אוּ וַ‪è‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר יַ‪ì‬עַ‪ô‬בְ‪ã‬רוּ שָׁ‪û‬מָּ‪ñ‬ה גְּ‪å‬דוֵּדי הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך וְ‪è‬הָ‪é‬יָ‪ì‬ה מִ‪ñ‬דֵּ‪ç‬י‬ ‫גַּ‪å‬ם אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה‪ .‬וְ‪è‬נִ‪ְó‬קַרב ָ‪ü‬‬ ‫ֵ‪ï‬את אֶ‪ä‬תײַחָ‪ë‬פְ‪ö‬נֶ‪ó‬יָך פּוֹלִ‪ï‬ים מְ‪ñ‬בֻ‪ã‬שָּׁ‪û‬לִ‪ï‬ים‪ ,‬מֵ‪ñ‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר תָּ‪ü‬כִ‪î‬ין לְ‪ָï‬ך‪ ,‬וַ‪è‬הֲ‪é‬פִ‪ö‬יצוֹתָ‪ü‬ם‬ ‫לֶ‪ï‬כְ‪î‬תָּ‪ü‬ם וּמִ‪ñ‬דֵּ‪ç‬י בוֹאָ‪ä‬ם‪ ,‬וּמִ‪ñ‬לּ ָ‪ü‬‬ ‫ָ‪ֹê‬רע הָ‪é‬פֵ‪ö‬ץ וְ‪è‬זָ‪ֹê‬רעַ‪ .ô‬וְ‪è‬הָ‪é‬יָ‪ì‬ה כִּ‪î‬י‬ ‫לְ‪ï‬עֵ‪ô‬ינֵ‪ó‬י הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך וּלְ‪ï‬עֵ‪ô‬ינֵ‪ó‬י צִ‪õ‬בְ‪ã‬אוֹתָ‪ü‬יו עַ‪ô‬לײַפְּ‪ö‬נֵ‪ó‬י הַ‪é‬שָּׂ‪ֶû‬דה הֶ‪é‬חָ‪ë‬רוּשׁ הָ‪é‬פֵ‪ö‬ץ וְ‪è‬ז ַ‪ô‬‬ ‫יִ‪ì‬שְׁ‪û‬אָ‪ä‬לוָּך הָ‪é‬עוֹבְ‪ִã‬רים עָ‪ô‬לֶ‪ï‬יָך‪ :‬מָ‪ñ‬ה הַ‪é‬מַּ‪ñ‬עֲ‪ô‬שֶׂ‪û‬ה הַ‪é‬זֶּ‪ê‬ה לָ‪ְï‬ך? וְ‪è‬אָ‪ä‬מַ‪ְñ‬רתָּ‪ :ü‬פּוֹלִ‪ï‬ים מְ‪ñ‬בֻ‪ã‬שָּׁ‪û‬לִ‪ï‬ים אָ‪ä‬נֹכִ‪î‬י זוֵֹרעַ‪.ô‬‬ ‫וְ‪è‬כִ‪î‬י יִ‪ì‬תְ‪ü‬מְ‪ñ‬הוּ עָ‪ô‬לֶ‪ï‬יָך וְ‪è‬אָ‪ä‬מְ‪ñ‬רוּ‪ :‬מִ‪ñ‬י ָראָ‪ä‬ה פּוֹלִ‪ï‬ים מְ‪ñ‬בֻ‪ã‬שָּׁ‪û‬לִ‪ï‬ים נִ‪ó‬זְ‪ָê‬רעִ‪ô‬ים? — וְ‪è‬אָ‪ä‬מַ‪ְñ‬רתָּ‪ :ü‬מִ‪ñ‬י ָראָ‪ä‬ה כִּ‪î‬י‬ ‫בֵּ‪ã‬יצִ‪õ‬ים מְ‪ñ‬בֻ‪ã‬שָּׁ‪û‬לוֹת תִּ‪ü‬בָּ‪ַã‬קעְ‪ô‬נָ‪ó‬ה אֶ‪ä‬פְ‪ö‬רוֹחִ‪ë‬ים? — כֹּה תַּ‪ü‬עֲ‪ô‬שֶׂ‪û‬ה ְ‪è‬וכֹה תְ‪ַü‬דבֵּ‪ã‬ר מִ‪ñ‬דֵּ‪ç‬י ֲ‪ô‬עבֹר עַ‪ô‬ל פָּ‪ö‬נֶ‪ó‬יָך‬ ‫הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך וּצְ‪õ‬בָ‪ã‬אוֹ בַּ‪ã‬שָּׂ‪ֶû‬דה‪".‬‬ ‫וַ‪è‬יַּ‪ì‬עַ‪ô‬שׂ הָ‪é‬אִ‪ä‬ישׁ ְ‪î‬כּכֹל אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר הוָֹרהוּ שְׁ‪ֹû‬למֹה‪ֹ ,‬לא הִ‪é‬פִּ‪ö‬יל דָּ‪ç‬בָ‪ã‬ר‪ .‬וַ‪è‬יְ‪ì‬הִ‪é‬י בְּ‪ã‬עֵ‪ô‬ת צֵ‪õ‬את הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך וּצְ‪õ‬בָ‪ã‬אוֹ‬ ‫זוֵֹרע פּוֹלִ‪ï‬ים‬ ‫הַ‪é‬שָּׂ‪ֶû‬דה‪ ,‬וַ‪è‬יַּ‪ì‬עַ‪ô‬בְ‪ã‬רוּ הַ‪é‬גְּ‪å‬דוִּדים עַ‪ô‬לײַפְּ‪ö‬נֵ‪ó‬י חֶ‪ë‬לְ‪ַï‬קת אֲ‪ָä‬דמָ‪ñ‬ה אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת‪ ,‬וַ‪è‬יִּ‪ì‬מְ‪ñ‬צְ‪õ‬אוּ שָׁ‪û‬ם אִ‪ä‬ישׁ ַ‪ô‬‬ ‫ִ‪ñ‬שּׁאֹל אֶ‪ä‬תײַהָ‪é‬אִ‪ä‬ישׁ‬ ‫מְ‪ñ‬בֻ‪ã‬שָּׁ‪û‬לִ‪ï‬ים וַ‪è‬יִּ‪ì‬שְׁ‪û‬תָּ‪ü‬אוּ לָ‪ï‬אִ‪ä‬ישׁ וּלְ‪ï‬מַ‪ñ‬עֲ‪ô‬שֵׂ‪û‬הוּ‪ .‬וְ‪è‬יֵ‪ì‬שׁ מֵ‪ñ‬הֶ‪é‬ם אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר ֹלא הִ‪é‬תְ‪ü‬אַ‪ä‬פְּ‪ö‬קוּ מ ְ‪û‬‬ ‫לֵ‪ï‬אמֹר‪" :‬מָ‪ñ‬ה הַ‪é‬מַּ‪ñ‬עֲ‪ô‬שֶׂ‪û‬ה הַ‪é‬זָּ‪ê‬ר הַ‪é‬זֶּ‪ê‬ה אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה עוֹשֶׂ‪û‬ה?" וַ‪è‬יַּ‪ì‬עֲ‪ô‬נֵ‪ó‬ם הָ‪é‬אִ‪ä‬ישׁ ְ‪î‬כּכֹל אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר שָׂ‪û‬ם‬ ‫שְׁ‪ֹû‬למֹה בְּ‪ã‬פִ‪ö‬יו וַ‪è‬יְ‪ì‬הִ‪é‬י לְ‪ï‬חִ‪ë‬יָדה‪.‬‬ ‫ִ‪å‬יע עַ‪ô‬ד הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך‪ ,‬וַ‪è‬יּ ְ‪ìִê‬זכֹּר הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך כְּ‪ֶî‬רגַ‪å‬ע אֶ‪ä‬תײַמִ‪ñ‬שְׁ‪û‬פַּ‪ö‬ט הַ‪é‬בֵּ‪ã‬יצָ‪õ‬ה‪ ,‬וַ‪è‬יְ‪ì‬צַ‪õ‬ו לְ‪ï‬הָ‪é‬בִ‪ã‬יא לְ‪ï‬פָ‪ö‬נָ‪ó‬יו‬ ‫וְ‪è‬הַ‪é‬דָּ‪ç‬בָ‪ã‬ר הִ‪é‬גּ ַ‪ô‬‬ ‫אֶ‪ä‬תײַהָ‪é‬אִ‪ä‬ישׁ‪ ,‬וַ‪è‬יִּ‪ì‬שְׁ‪û‬אָ‪ä‬לֵ‪ï‬הוּ הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך לֵ‪ï‬אמֹר‪:‬‬ ‫"הַ‪é‬גִּ‪å‬יָדה לִ‪ï‬י‪ ,‬הָ‪é‬אִ‪ä‬ישׁ‪ ,‬אַ‪ä‬ל תְּ‪ü‬כַ‪î‬חֵ‪ë‬ד‪ :‬הַ‪é‬אֵ‪ä‬ין יַ‪ì‬ד בְּ‪ã‬נִ‪ó‬י שְׁ‪ֹû‬למֹה וַ‪è‬עֲ‪ô‬צָ‪õ‬תוֹ בְּ‪ã‬כָ‪î‬לײַהַ‪é‬דָּ‪ç‬בָ‪ã‬ר הַ‪é‬זֶּ‪ê‬ה?"‬ ‫ַ‪ְñ‬רתּ כֶּ‪î‬ןײַהוּא‪ ".‬וַ‪è‬יְּ‪ì‬סַ‪ò‬פֵּ‪ö‬ר לַ‪ï‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך‬ ‫וַ‪è‬יַּ‪ì‬עַ‪ô‬ן הָ‪é‬אִ‪ä‬ישׁ‪" :‬חֵ‪ë‬י נַ‪ó‬פְ‪ö‬שְׁ‪ָû‬ך‪ ,‬הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך‪ ,‬אִ‪ä‬ם ֹלא כַּ‪î‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר אָ‪ä‬מ ָ‪ü‬‬ ‫אֶ‪ä‬תײַכָּ‪î‬לײַאֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר יְ‪ì‬עָ‪ô‬צוֹ שְׁ‪ֹû‬למֹה וְ‪è‬אֵ‪ä‬ת אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר הוָֹרהוּ לַ‪ï‬עֲ‪ô‬שׂוֹת וּלְ‪ַï‬דבֵּ‪ã‬ר‪ֹ ,‬לא כִ‪î‬חֵ‪ë‬ד דָּ‪ç‬בָ‪ã‬ר‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬ז יִ‪ì‬שְׁ‪û‬לַ‪ï‬ח הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך לְ‪ï‬הָ‪é‬בִ‪ã‬יא אֵ‪ä‬לָ‪ï‬יו אֶ‪ä‬תײַשְׁ‪ֹû‬למֹה‪ .‬וּבְ‪ã‬תִ‪ü‬תּוֹ בוֹ עֵ‪ô‬ין תּוֹכֵ‪î‬חָ‪ë‬ה אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר בְּ‪ã‬זַ‪ê‬עַ‪ô‬ף‪:‬‬ ‫"מַ‪ñ‬ה בְּ‪ã‬פִ‪ö‬יָך עַ‪ô‬ל הַ‪é‬דָּ‪ç‬בָ‪ã‬ר הַ‪é‬זֶּ‪ê‬ה?"‬ ‫וְ‪è‬אוּלָ‪ï‬ם הַ‪é‬נַּ‪ó‬עַ‪ô‬ר הַ‪é‬קָּ‪ú‬טָ‪í‬ן שְׁ‪ֹû‬למֹה ֹלא חַ‪ë‬ת מִ‪ñ‬זַּ‪ê‬עַ‪ô‬ף אָ‪ä‬בִ‪ã‬יו וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר בִּ‪ã‬לְ‪ï‬בָ‪ã‬בוֹ אוֹתוֹ מִ‪ñ‬לְּ‪ï‬לוּ שְׂ‪û‬פָ‪ö‬תָ‪ü‬יו‬ ‫בָּ‪ã‬רוּר‪ ,‬וַ‪è‬יֹּאמַ‪ñ‬ר‪:‬‬ ‫"אֲ‪ä‬דוֹנִ‪ó‬י אָ‪ä‬בִ‪ã‬י הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך‪ ,‬הַ‪é‬אִ‪ä‬ם ֹלא בֵּ‪ã‬יצָ‪õ‬ה מְ‪ñ‬גֻ‪å‬לְ‪ï‬גֶּ‪å‬לֶ‪ï‬ת לָ‪ַï‬קח הָ‪é‬אִ‪ä‬ישׁ מֵ‪ֵñ‬רעֵ‪ô‬הוּ‪ ,‬בֵּ‪ã‬יצָ‪õ‬ה אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר ֹלא תִ‪ü‬דָּ‪ç‬גֵ‪å‬ר‬ ‫וְ‪ֹè‬לא תִּ‪ü‬בָּ‪ַã‬קע אֶ‪ä‬פְ‪ö‬רוֹחַ‪ ?ë‬וְ‪è‬עַ‪ô‬תָּ‪ü‬ה לָ‪ï‬מָּ‪ñ‬ה זֶּ‪ê‬ה יוּשַׁ‪û‬ת עָ‪ô‬לָ‪ï‬יו לְ‪ï‬הָ‪é‬שִׁ‪û‬יב שִׁ‪û‬בְ‪ã‬עִ‪ô‬ים וְ‪è‬שִׁ‪û‬בְ‪ã‬עָ‪ô‬ה תְּ‪ü‬מוָּרתָ‪ü‬הּ?"‬ ‫וּפְ‪ö‬נֵ‪ó‬י הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך אוֹרוּ מְ‪ñ‬אוֹד כְּ‪î‬שָׁ‪û‬מְ‪ñ‬עוֹ אֶ‪ä‬תײַדִּ‪ç‬בְ‪ֵã‬רי שְׁ‪ֹû‬למֹה‪ ,‬כִּ‪î‬י הִ‪é‬כִּ‪î‬יר מֵ‪ñ‬הֶ‪é‬ם אֶ‪ä‬תײַטוּב שֵׂ‪û‬כֶ‪î‬ל הַ‪é‬נַּ‪ó‬עַ‪ô‬ר‪,‬‬ ‫אֶ‪ä‬תײַישֶׁ‪û‬ר לְ‪ï‬בָ‪ã‬בוֹ וְ‪è‬אֶ‪ä‬תײַעֹז רוּחוֹ‪ .‬וַ‪è‬יִּ‪ì‬שָּׁ‪ֵû‬קהוּ עַ‪ô‬ל מִ‪ñ‬צְ‪õ‬חוֹ וַ‪è‬יֹּאמַ‪ñ‬ר‪:‬‬ ‫"אָ‪ä‬כֵ‪î‬ן צָ‪ַõ‬דְקתָּ‪ ,ü‬בְּ‪ã‬נִ‪ó‬י‪ ,‬הַ‪é‬פַּ‪ö‬עַ‪ô‬ם מִ‪ñ‬מֶּ‪ñ‬נִּ‪ó‬י בְּ‪ã‬מִ‪ñ‬שְׁ‪û‬פָּ‪ö‬טֶ‪ָí‬ך‪ ,‬וּבָ‪ã‬רוְּך אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה לֵ‪ï‬אֹלהִ‪é‬ים כִּ‪î‬י מְ‪ñ‬נַ‪ó‬עְ‪ô‬תַּ‪ü‬נִ‪ó‬י מֵ‪ñ‬עָ‪ô‬וֶ‪è‬ל‪".‬‬ ‫וּבִ‪ã‬פְ‪ö‬נוֹתוֹ אֶ‪ä‬ל הָ‪é‬אִ‪ä‬ישׁ אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר‪" :‬לֵ‪ְï‬ך וְ‪è‬שַׁ‪û‬לֵּ‪ï‬ם לְ‪ֵï‬רעֲ‪ָô‬ך בֵּ‪ã‬יצָ‪õ‬ה אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ת‪".‬‬

‫לו יהי אדם לאדם‪ ,‬אדם‬

‫‪95‬‬

‫הַ‪é‬בֵּ‪ã‬יצָ‪õ‬ה ‪/‬‬

‫חַ‪ë‬יִּ‪ì‬ים נַ‪ó‬חְ‪ë‬מָ‪ñ‬ן בְּ‪ã‬יַ‪ì‬אלִ‪ï‬יק‬

‫ִ‪ï‬סעֹד לִ‪ï‬בָּ‪ã‬ם‪ ,‬וַ‪è‬יֹּאכְ‪î‬לוּ מִ‪ñ‬ן הַ‪é‬צֵּ‪õ‬יָדה אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר לָ‪ְï‬קחוּ אִ‪ä‬תָּ‪ü‬ם‬ ‫וַ‪è‬יְ‪ì‬הִ‪é‬י הַ‪é‬יּוֹם וַ‪è‬יֵּ‪ì‬שְׁ‪û‬בוּ רוֹעֵ‪ô‬י דָּ‪ç‬וִ‪è‬ד בַּ‪ã‬שָּׂ‪ֶû‬דה ל ְ‪ò‬‬ ‫בְּ‪ã‬יַ‪ì‬לְ‪ï‬קוּטָ‪í‬ם‪ ,‬לֶ‪ï‬חֶ‪ë‬ם וּבֵ‪ã‬יצִ‪õ‬ים מְ‪ñ‬בֻ‪ã‬שָּׁ‪û‬לוֹת‪ .‬וְ‪è‬אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד מִ‪ñ‬ן הָ‪é‬רוֹעִ‪ô‬ים ֹלא מָ‪ñ‬צָ‪õ‬א לוֹ כְ‪ֵî‬די שָׂ‪û‬בְ‪ã‬עוֹ‪ ,‬וַ‪è‬יְּ‪ì‬בַ‪ã‬קֵּ‪ú‬שׁ‬ ‫מֵ‪ֵñ‬רעֵ‪ô‬הוּ לְ‪ï‬הַ‪é‬שְׁ‪û‬אִ‪ä‬ילוֹ בֵ‪ã‬יצָ‪õ‬ה מְ‪ñ‬בֻ‪ã‬שֶּׁ‪û‬לֶ‪ï‬ת אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת‪ ,‬לְ‪ï‬מַ‪ñ‬לֵּ‪ï‬א נַ‪ó‬פְ‪ö‬שׁוֹ‪ ,‬וַ‪è‬יֹּאמֶ‪ñ‬ר לוֹ ֵרעֵ‪ô‬הוּ‪:‬‬ ‫ָ‪ַó‬דְרתּ בְּ‪ã‬פִ‪ö‬יָך‪ ,‬וּבִ‪ã‬פְ‪ö‬נֵ‪ó‬י עֵ‪ִô‬דים‪ ,‬כִּ‪î‬י הָ‪é‬שֵׁ‪û‬ב תָּ‪ü‬שֶׁ‪û‬בײַלִ‪ï‬י אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬בֵּ‪ã‬יצָ‪õ‬ה לַ‪ï‬מּוֹעֵ‪ô‬ד‪,‬‬ ‫"ֹלא אַ‪ä‬שְׁ‪û‬אִ‪ä‬ילְ‪ָï‬ך עַ‪ô‬ד אִ‪ä‬ם נ ָ‪ü‬‬ ‫ֶ‪ï‬יה עַ‪ô‬ד הַ‪é‬מּוֹעֵ‪ô‬ד הַ‪é‬הוּא‪ ".‬וַ‪è‬יֵּ‪ַì‬קל הַ‪é‬דָּ‪ç‬בָ‪ã‬ר‬ ‫אוֹתָ‪ü‬הּ וְ‪è‬עַ‪ô‬ל כָּ‪î‬ל תְּ‪ü‬בוּאָ‪ä‬תָ‪ü‬הּ אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר תָּ‪ü‬בִ‪ã‬יא בֵ‪ã‬יצָ‪õ‬ה לִ‪ï‬בְ‪ã‬עָ‪ô‬ל ָ‪é‬‬ ‫בְּ‪ã‬עֵ‪ô‬ינֵ‪ó‬י הַ‪é‬מְ‪ñ‬בַ‪ã‬קֵּ‪ú‬שׁ וְ‪ֹè‬לא חֲ‪ë‬שָׁ‪û‬בוֹ‪ ,‬כִּ‪î‬י אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר‪ :‬מַ‪ñ‬הײַתָּ‪ü‬בִ‪ã‬יא וּמַ‪ñ‬הײַתּוֹסִ‪ò‬יף בֵּ‪ã‬יצָ‪õ‬ה לִ‪ï‬בְ‪ã‬עָ‪ô‬לֶ‪ï‬יהָ‪ — ?é‬וַ‪è‬יֵּ‪ì‬אוֹת‬ ‫וַ‪è‬יֹּאמַ‪ñ‬ר‪:‬‬ ‫"הֵ‪é‬ן‪ ,‬לוּ יְ‪ì‬הִ‪é‬י כִּ‪ְî‬דבָ‪ֶã‬ריָך‪".‬‬ ‫וְ‪è‬הָ‪é‬אִ‪ä‬ישׁ הִ‪é‬שְׁ‪û‬אִ‪ä‬ילוֹ בֵ‪ã‬יצָ‪õ‬ה וַ‪è‬יָּ‪ì‬עַ‪ô‬ד עֵ‪ִô‬דים‪.‬‬ ‫וַ‪è‬יְ‪ì‬הִ‪é‬י מִ‪ñ‬קֵּ‪ú‬ץ יָ‪ì‬מִ‪ñ‬ים ַרבִּ‪ã‬ים וַ‪è‬יָּ‪ì‬בוֹא הַ‪é‬מַּ‪ñ‬שְׁ‪û‬אִ‪ä‬יל לִ‪ְï‬דרשׁ אֶ‪ä‬תײַנִ‪ó‬שְׁ‪û‬יוֹ‪.‬‬ ‫וַ‪è‬יֹּאמֶ‪ñ‬ר לוֹ הַ‪é‬שּׁוֹאֵ‪ä‬ל‪" :‬אֵ‪ä‬ין לְ‪ָï‬ך בְּ‪ã‬יָ‪ִì‬די בִּ‪ã‬לְ‪ï‬תִּ‪ü‬י אִ‪ä‬ם בֵּ‪ã‬יצָ‪õ‬ה אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת‪".‬‬ ‫וַ‪è‬יֹּאמֶ‪ñ‬ר הַ‪é‬מַּ‪ñ‬שְׁ‪û‬אִ‪ä‬יל‪" :‬שָׁ‪û‬גִ‪å‬יתָ‪ ,ü‬אָ‪ä‬חִ‪ë‬י‪ .‬לְ‪ï‬פִ‪ö‬י חֶ‪ë‬שְׁ‪û‬בּוֹנִ‪ó‬י אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י עָ‪ô‬לֶ‪ï‬יָך לְ‪ï‬שַׁ‪û‬לֵּ‪ï‬ם לִ‪ï‬י כָּ‪î‬זֶ‪ê‬ה וְ‪è‬כָ‪î‬זֶ‪ê‬ה‪".‬‬ ‫מאֹד מֵ‪ñ‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר תַּ‪ü‬שִּׂ‪û‬יג יַ‪ì‬ד הַ‪é‬נִּ‪ó‬תְ‪ü‬בָּ‪ã‬ע‪.‬‬ ‫ו ִ‪èַì‬יּקֹּב לוֹ אֶ‪ä‬תײַמִ‪ñ‬כְ‪î‬סַ‪ò‬ת הַ‪é‬כֶּ‪î‬סֶ‪ò‬ף‪ ,‬מִ‪ñ‬סְ‪ò‬פָּ‪ö‬ר עָ‪ô‬צוּם‪ַ ,‬רב ְ‪ñ‬‬ ‫וַ‪è‬יִּ‪ְì‬רגַּ‪å‬ז הָ‪é‬אִ‪ä‬ישׁ וַ‪è‬יֹּאמַ‪ñ‬ר‪:‬‬ ‫ְ‪ã‬תּ חֵ‪ë‬לֶ‪ï‬ף‬ ‫"הֲ‪ַé‬דעְ‪ô‬תְּ‪ָü‬ך הִ‪é‬תְ‪ü‬בַּ‪ã‬לָּ‪ï‬עָ‪ô‬ה? מִ‪ñ‬י ָראָ‪ä‬ה אוֹ מִ‪ñ‬י שָׁ‪û‬מַ‪ñ‬ע מֵ‪ñ‬עוֹדוֹ‪ ,‬כִּ‪î‬י יְ‪ì‬שֻׁ‪û‬לַּ‪ï‬ם הוֹן ַרב כַּ‪î‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר נָ‪ַó‬קב ָ‪ü‬‬ ‫ֵ‪ü‬ע אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה בִּ‪ã‬י‪".‬‬ ‫בֵּ‪ã‬יצָ‪õ‬ה אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ת? אֵ‪ä‬ין זֹאת כִּ‪î‬י אִ‪ä‬ם מְ‪ñ‬תַ‪ü‬עְ‪ô‬תּ ַ‪ô‬‬ ‫וְ‪è‬אוּלָ‪ï‬ם הַ‪é‬מַּ‪ñ‬שְׁ‪û‬אִ‪ä‬יל הִ‪ְé‬קשָׁ‪û‬ה לִ‪ְï‬דרשׁ כַּ‪î‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר נָ‪ַó‬קב‪ֹ ,‬לא גָּ‪ַå‬רע פְּ‪ö‬רוּטָ‪í‬ה‪ .‬וַ‪è‬יָּ‪ִì‬ריבוּ הַ‪é‬שְּׁ‪û‬נַ‪ó‬יִ‪ì‬ם בְּ‪ã‬חָ‪ë‬זְ‪ָê‬קה‪ ,‬זֶ‪ê‬ה‬ ‫ְ‪ã‬בּכֹה וְ‪è‬זֶ‪ê‬ה ְ‪ã‬בּכֹה — וְ‪è‬הַ‪é‬דָּ‪ç‬בָ‪ã‬ר הוּבָ‪ã‬א לִ‪ï‬פְ‪ö‬נֵ‪ó‬י הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך דָּ‪ç‬וִ‪è‬ד‪ .‬וַ‪è‬יְ‪ì‬הִ‪é‬י כִּ‪î‬שְׁ‪û‬מ ַ‪ֹô‬ע הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך אֶ‪ä‬תײַדִּ‪ç‬בְ‪ֵã‬רי בַּ‪ã‬עֲ‪ô‬לֵ‪ï‬י‬ ‫הָ‪ִé‬ריב וְ‪è‬גַ‪å‬ם אֶ‪ä‬תײַדִּ‪ç‬בְ‪ֵã‬רי הָ‪é‬עֵ‪ִô‬דים שָׁ‪û‬מַ‪ñ‬ע‪ ,‬וַ‪è‬יּוֹצֵ‪õ‬א מִ‪ñ‬שְׁ‪û‬פָּ‪ö‬ט לֵ‪ï‬אמֹר‪:‬‬ ‫ִ‪õ‬ית פֶּ‪ö‬ה‪".‬‬ ‫"אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה שׁוֹאֵ‪ä‬ל הַ‪é‬בֵּ‪ã‬יצָ‪õ‬ה‪ ,‬שַׁ‪û‬לֵּ‪ï‬ם תְּ‪ü‬שַׁ‪û‬לֵּ‪ï‬ם לְ‪ï‬בַ‪ã‬עַ‪ô‬לײַדְּ‪ç‬בָ‪ֶã‬ריָך הַ‪é‬מַּ‪ñ‬שְׁ‪û‬אִ‪ä‬יל כְּ‪î‬כָ‪î‬לײַאֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר פָּ‪ö‬צ ָ‪ü‬‬ ‫וַ‪è‬יִּ‪ì‬צְ‪õ‬עַ‪ô‬ק הָ‪é‬אִ‪ä‬ישׁ‪:‬‬ ‫"אֲ‪ä‬הָ‪é‬הּ‪ ,‬אֲ‪ä‬דוֹנִ‪ó‬י הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך‪ ,‬וְ‪è‬אָ‪ä‬נֹכִ‪î‬י ֹלא אֵ‪ַä‬דע כַּ‪î‬מָּ‪ñ‬ה?"‬ ‫וַ‪è‬יּוֹשֶׁ‪û‬ט לוֹ אִ‪ä‬ישׁ ִריבוֹ אֶ‪ä‬תײַפָּ‪ָö‬רשַׁ‪û‬ת הַ‪é‬חֶ‪ë‬שְׁ‪û‬בּוֹן לֵ‪ï‬אמֹר‪:‬‬ ‫ְ‪ö‬רוֹח יָ‪ì‬בִ‪ã‬יא בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬נָ‪ó‬תוֹ הַ‪é‬שְּׁ‪û‬נִ‪ó‬יָּ‪ì‬ה שְׁ‪û‬מוֹנָ‪ó‬הײַעָ‪ô‬שָׂ‪û‬ר‬ ‫ְ‪ö‬רוֹח אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד‪ .‬הָ‪é‬אֶ‪ä‬פ ַ‪ë‬‬ ‫"בֵּ‪ã‬יצָ‪õ‬ה אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת תִּ‪ü‬בָּ‪ַã‬קע אֶ‪ä‬פ ַ‪ë‬‬ ‫אֶ‪ä‬פְ‪ö‬רוֹחִ‪ë‬ים‪ ,‬וְ‪è‬כֵ‪î‬ן בְּ‪ã‬כָ‪î‬לײַשָׁ‪û‬נָ‪ó‬ה‪ .‬אֵ‪ä‬לֶּ‪ï‬ה הָ‪é‬אֶ‪ä‬פְ‪ö‬רוֹחִ‪ë‬ים יָ‪ì‬בִ‪ã‬יאוּ גַּ‪å‬ם הֵ‪é‬ם כָּ‪î‬לײַאֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד שְׁ‪û‬מוֹנָ‪ó‬הײַעָ‪ô‬שָׂ‪û‬ר‬ ‫אֶ‪ä‬פְ‪ö‬רוֹחִ‪ë‬ים לְ‪ï‬שָׁ‪û‬נָ‪ó‬ה‪ .‬מִ‪ñ‬יּוֹם הָ‪é‬שְׁ‪û‬אֲ‪ä‬לָ‪ï‬ה הַ‪é‬בֵּ‪ã‬יצָ‪õ‬ה וְ‪è‬עַ‪ô‬ד הַ‪é‬יּוֹם עָ‪ô‬בְ‪ã‬רוּ אַ‪ְä‬רבַּ‪ã‬ע שָׁ‪û‬נִ‪ó‬ים‪"...‬‬ ‫מאֹד‪ ,‬עָ‪ô‬צוּם מִ‪ñ‬דֵּ‪ç‬י‬ ‫סוֹף דָּ‪ç‬בָ‪ã‬ר‪ ,‬הַ‪é‬חֶ‪ë‬שְׁ‪û‬בּוֹן חֶ‪ë‬שְׁ‪û‬בּוֹן נָ‪ó‬כוֹן‪ ,‬וְ‪è‬תֹכֶ‪î‬ן הַ‪é‬כֶּ‪î‬סֶ‪ò‬ף‪ ,‬שִׁ‪û‬לּוּמַ‪ñ‬ת הַ‪é‬בֵּ‪ã‬יצָ‪õ‬ה‪ ,‬עָ‪ô‬צוּם ְ‪ñ‬‬ ‫הַ‪é‬שֵּׂ‪û‬ג יַ‪ì‬ד הַ‪é‬נִּ‪ó‬תְ‪ü‬בָּ‪ã‬ע‪ .‬וַ‪è‬יֵּ‪ì‬צֵ‪õ‬א מִ‪ñ‬לִּ‪ï‬פְ‪ö‬נֵ‪ó‬י הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך בְּ‪ã‬פָ‪ö‬חֵ‪ë‬יײַנֶ‪ó‬פֶ‪ö‬שׁ‪.‬‬

‫*‬ ‫הוּא יָ‪ì‬צָ‪õ‬א מִ‪ñ‬פֶּ‪ö‬תַ‪ü‬ח בֵּ‪ã‬ית הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך‪ ,‬וּשְׁ‪ֹû‬למֹה בֶ‪ã‬ןײַהַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך‪ ,‬עוֶֹדנּוּ נַ‪ó‬עַ‪ô‬ר ָקטָ‪í‬ן בָּ‪ã‬עֵ‪ô‬ת הַ‪é‬הִ‪é‬יא‪ ,‬בָּ‪ã‬א‬ ‫לִ‪ְï‬קָראתוֹ‪ .‬וַ‪è‬יַּ‪ְì‬רא שְׁ‪ֹû‬למֹה אֶ‪ä‬תײַפְּ‪ö‬נֵ‪ó‬י הָ‪é‬אִ‪ä‬ישׁ וְ‪è‬הִ‪é‬נָּ‪ó‬ם זוֹעֲ‪ô‬פִ‪ö‬ים‪ ,‬וַ‪è‬יִּ‪ì‬שְׁ‪û‬אָ‪ä‬לֵ‪ï‬הוּ עַ‪ô‬ל כָּ‪î‬כָ‪î‬ה‪ .‬וַ‪è‬יְ‪ì‬סַ‪ò‬פֵּ‪ö‬רײַלוֹ‬ ‫הָ‪é‬אִ‪ä‬ישׁ אֶ‪ä‬ת אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר ָקָרהוּ וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר שְׁ‪û‬פָ‪ö‬טוֹ הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך לְ‪ï‬שַׁ‪û‬לֵּ‪ï‬ם לְ‪ï‬בַ‪ã‬עַ‪ô‬לײַדְּ‪ç‬בָ‪ָã‬ריו חֵ‪ë‬לֶ‪ï‬ף בֵּ‪ã‬יצָ‪õ‬ה‬ ‫מְ‪ñ‬גֻ‪å‬לְ‪ï‬גֶּ‪å‬לֶ‪ï‬ת אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת הוֹן עָ‪ô‬צוּם‪ ,‬מִ‪ְñ‬רבָּ‪ã‬ה מִ‪ñ‬מַּ‪ñ‬שַּׂ‪û‬ג יָ‪ì‬דוֹ‪.‬‬ ‫ַ‪ì‬חמֹל עָ‪ô‬לָ‪ï‬יו וַ‪è‬יֹּאמַ‪ñ‬ר‪:‬‬ ‫וַ‪è‬יַּ‪ְì‬רא שְׁ‪ֹû‬למֹה בְּ‪ã‬צָ‪ַõ‬רת נֶ‪ó‬פֶ‪ö‬שׁ הָ‪é‬אִ‪ä‬ישׁ וַ‪è‬יּ ְ‪ë‬‬ ‫ְ‪õ‬תּ מִ‪ñ‬ן הַ‪é‬צָּ‪ָõ‬רה הַ‪é‬בָּ‪ã‬אָ‪ä‬ה עָ‪ô‬לֶ‪ï‬יָך בִּ‪ã‬גְ‪å‬לַ‪ï‬ל הַ‪é‬בֵּ‪ã‬יצָ‪õ‬ה‪ .‬בְּ‪ã‬יוֹם פְּ‪ö‬לוֹנִ‪ó‬י‬ ‫"שְׁ‪û‬מַ‪ñ‬ע‪ ,‬אִ‪ä‬יעָ‪ô‬צְ‪ָõ‬ך‪ ,‬זֹאת עֲ‪ô‬שֵׂ‪û‬ה‪ ,‬וְ‪è‬נֶ‪ó‬חֱ‪ë‬לַ‪ï‬צ ָ‪ü‬‬ ‫ָ‪õ‬את הַ‪é‬שָּׂ‪ֶû‬דה‬ ‫ַ‪ְñ‬רתּ לַ‪ï‬מּוֹעֵ‪ô‬ד‪ ,‬וְ‪è‬יָ‪ì‬צ ָ‪ü‬‬ ‫לַ‪ï‬מּוֹעֵ‪ô‬ד יֵ‪ì‬צֵ‪õ‬א הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך אָ‪ä‬בִ‪ã‬י לִ‪ï‬פְ‪ֹö‬קד אֶ‪ä‬תײַגְּ‪å‬דוֵּדי צְ‪õ‬בָ‪ã‬אוֹ בַּ‪ã‬שָּׂ‪ֶû‬דה‪ .‬וְ‪è‬שָׁ‪û‬מ ָ‪ü‬‬

‫‪94‬‬

‫לו יהי אדם לאדם‪ ,‬אדם‬

‫שיתחברו כל ההפכים‬

‫שֶׁ‪û‬יִּ‪ì‬תְ‪ü‬חַ‪ë‬בְּ‪ã‬רוּ כָּ‪î‬ל הַ‪é‬הֲ‪é‬פָ‪ö‬כִ‪î‬ים יַ‪ì‬חַ‪ë‬ד ‪/‬‬

‫ר' נַ‪ó‬חְ‪ë‬מָ‪ñ‬ן מִ‪ñ‬בְּ‪ַã‬רסְ‪ò‬לָ‪ï‬ב‬

‫אֲ‪ä‬דוֹן הַ‪é‬שָּׁ‪û‬לוֹם‪ ,‬מֶ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך שֶׁ‪û‬הַ‪é‬שָּׁ‪û‬לוֹם שֶׁ‪û‬לּוֹ‬ ‫עוֹשֶׂ‪û‬ה שָׁ‪û‬לוֹם וּבוֵֹרא אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬כֹּל‪.‬‬ ‫עָ‪ô‬זְ‪ֵê‬רנוּ וְ‪è‬הוֹשִׁ‪û‬יעֵ‪ô‬נוּ כֻּ‪î‬לָּ‪ï‬נוּ‪ ,‬שֶׁ‪û‬נִּ‪ó‬זְ‪ê‬כֶּ‪î‬ה תָּ‪ü‬מִ‪ñ‬יד לֶ‪ï‬אֱ‪ä‬חֹז בְּ‪ã‬מִ‪ñ‬דַּ‪ç‬ת הַ‪é‬שָּׁ‪û‬לוֹם‬ ‫וְ‪è‬יִ‪ì‬הְ‪é‬יֶ‪ì‬ה שָׁ‪û‬לוֹם גָּ‪å‬דוֹל בֶּ‪ã‬אֱ‪ä‬מֶ‪ñ‬ת‬ ‫בֵּ‪ã‬ין כָּ‪î‬ל אָ‪ָä‬דם לַ‪ï‬חֲ‪ë‬בֵ‪ã‬רוֹ וּבֵ‪ã‬ין אִ‪ä‬ישׁ וְ‪è‬אִ‪ä‬שְׁ‪û‬תּוֹ‬ ‫וְ‪ֹè‬לא יִ‪ì‬הְ‪é‬יֶ‪ì‬ה שׁוּם מַ‪ñ‬חֲ‪ֹë‬לֶקת‪ ,‬אֲ‪ä‬פִ‪ö‬לּוּ בַּ‪ã‬לֵּ‪ï‬ב‪ ,‬בֵּ‪ã‬ין כָּ‪î‬ל בְּ‪ã‬נֵ‪ó‬י אָ‪ָä‬דם‬ ‫כִּ‪î‬י אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה עוֹשֶׂ‪û‬ה שָׁ‪û‬לוֹם בִּ‪ã‬מְ‪ñ‬רוֹמֶ‪ñ‬יָך‬ ‫וְ‪è‬אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה מְ‪ñ‬חַ‪ë‬בֵּ‪ã‬ר שְׁ‪û‬נֵ‪ó‬י הֲ‪é‬פָ‪ö‬כִ‪î‬ים יַ‪ì‬חַ‪ë‬ד‪ ,‬אֵ‪ä‬שׁ וּמַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם‬ ‫וּבְ‪ã‬נִ‪ó‬פְ‪ö‬לְ‪ï‬אוֹתֶ‪ü‬יָך הָ‪é‬עֲ‪ô‬צוּמִ‪ñ‬ים אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה עוֹשֶׂ‪û‬ה שָׁ‪û‬לוֹם בֵּ‪ã‬ינֵ‪ó‬יהֶ‪é‬ם‪.‬‬ ‫כֵּ‪î‬ן תִּ‪ü‬מְ‪ñ‬שְֹׁך שָׁ‪û‬לוֹם גָּ‪å‬דוֹל עָ‪ô‬לֵ‪ï‬ינוּ וְ‪è‬עַ‪ô‬ל כָּ‪î‬ל הָ‪é‬עוֹלָ‪ï‬ם כֻּ‪î‬לּוֹ‬ ‫בְּ‪ã‬אֹפֶ‪ö‬ן שֶׁ‪û‬יִּ‪ì‬תְ‪ü‬חַ‪ë‬בְּ‪ã‬רוּ כָּ‪î‬ל הַ‪é‬הֲ‪é‬פָ‪ö‬כִ‪î‬ים יַ‪ì‬חַ‪ë‬ד בְּ‪ã‬שָׁ‪û‬לוֹם גָּ‪å‬דוֹל וּבְ‪ã‬אַ‪ä‬הֲ‪é‬בָ‪ã‬ה גְּ‪å‬דוֹלָ‪ï‬ה‪.‬‬ ‫שָׁ‪û‬לוֹם‪ ,‬בָּ‪ְã‬רכֵ‪î‬נוּ בְּ‪ã‬שָׁ‪û‬לוֹם‪,‬‬ ‫וְ‪è‬עַ‪ô‬ל יְ‪ֵì‬די זֶ‪ê‬ה תַּ‪ü‬מְ‪ñ‬שִׁ‪û‬יְך עָ‪ô‬לֵ‪ï‬ינוּ‬ ‫כָּ‪î‬ל הַ‪é‬בְּ‪ָã‬רכוֹת וְ‪è‬כָ‪î‬ל הַ‪é‬הַ‪é‬שְׁ‪û‬פָּ‪ö‬עוֹת וְ‪è‬כָ‪î‬ל הַ‪é‬יְ‪ì‬שׁוּעוֹת‪...‬‬

‫רבי נחמן מברסלב חי‬ ‫בשנים ‪1810‬ײַ‪ ,1772‬היה‬ ‫אחד ממנהיגי תנועת‬ ‫החסידות באוקראינה‪.‬‬ ‫ר' נחמן היה רגיל‬ ‫להתבודד מחוץ לעיר‬ ‫ולשוטט בשדות‬ ‫וביערות‪ .‬בטבע היה‬ ‫חש‪ ,‬לדבריו‪ ,‬כי גם‬ ‫העשבים והאילנות‬ ‫משתתפים בתפילתו‪.‬‬ ‫היה מרקד ומזמר‬ ‫בהתלהבות‪.‬‬ ‫חי בארץ תקופה קצרה‪.‬‬

‫יוֹם יָ‪ì‬בוֹא‪/‬‬

‫דָּ‪ç‬ן אַ‪ä‬לְ‪ï‬מָ‪ñ‬גוֹר‬

‫יוֹם יָ‪ì‬בוֹא‪ ,‬יוֹם יָ‪ì‬בוֹא‬ ‫בִּ‪ã‬מְ‪ñ‬הֵ‪ָé‬רה בְּ‪ָã‬קרוֹב הוּא יָ‪ì‬בוֹא‪,‬‬ ‫זֹאת יֵ‪ַì‬דע כָּ‪î‬ל אָ‪ָä‬דם‬ ‫בְּ‪ã‬עִ‪ô‬מְ‪ֵñ‬קי לְ‪ï‬בָ‪ã‬בוֹ‬ ‫יוֹם יָ‪ì‬בוֹא‪ ,‬יוֹם יָ‪ì‬בוֹא‪ ,‬יוֹם יָ‪ì‬בוֹא!‬

‫יוֹם יָ‪ì‬בוֹא‪ ,‬יוֹם יָ‪ì‬בוֹא‬ ‫הוּא ָקֵרב וְ‪è‬הוֹלֵ‪ְï‬ך בִּ‪ã‬נְ‪ó‬תִ‪ü‬יבוֹ‬ ‫ֹלא יֻ‪ì‬שְׁ‪û‬פַּ‪ö‬ל שׁוּם אָ‪ָä‬דם‬ ‫עַ‪ô‬ל גִּ‪å‬זְ‪ê‬עוֹ וְ‪è‬צִ‪õ‬בְ‪ã‬עוֹ‬ ‫יוֹם יָ‪ì‬בוֹא‪ ,‬יוֹם יָ‪ì‬בוֹא‪ ,‬הוּא יָ‪ì‬בוֹא!‬

‫הוּא ָקֵרב‪ ,‬זֶ‪ê‬ה הַ‪é‬יּוֹם‪,‬‬ ‫וְ‪è‬עִ‪ô‬ם בֶֹּקר נָ‪ó‬קוּם וּפִ‪ö‬תְ‪ü‬אוֹם —‬ ‫גַּ‪å‬ם אֲ‪ä‬נַ‪ó‬חְ‪ë‬נוּ פִּ‪ö‬תְ‪ü‬אוֹם‬ ‫בְּ‪ã‬נֵ‪ó‬י אָ‪ָä‬דם כְּ‪î‬כֻ‪î‬לָּ‪ï‬ם‬ ‫אָ‪ä‬ז נֵ‪ַó‬דע‬ ‫הוּא כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר בָּ‪ã‬א‪ ,‬הוּא כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר בָּ‪ã‬א‪ ,‬הוּא יָ‪ì‬בוֹא!‬ ‫יוֹם יָ‪ì‬בוֹא‪ ,‬יוֹם יָ‪ì‬בוֹא‪ ,‬יוֹם יָ‪ì‬בוֹא —‬ ‫הוּא יָ‪ì‬בוֹא‪ ,‬זֶ‪ê‬ה הַ‪é‬יּוֹם‬ ‫יוֹם יָ‪ì‬בוֹא!‬

‫הוּא יָ‪ì‬בוֹא זֶ‪ê‬ה הַ‪é‬יּוֹם‪,‬‬ ‫כָּ‪ְî‬ך אֶ‪ְä‬ראֶ‪ä‬נּוּ וְ‪è‬אֵ‪ä‬ין זֶ‪ê‬ה חֲ‪ë‬לוֹם —‬ ‫אִ‪ä‬ם נָ‪ó‬מוּת כְּ‪î‬משֶׁ‪û‬ה‬ ‫עַ‪ô‬ל פִּ‪ö‬סְ‪ò‬גַּ‪å‬ת הַ‪é‬ר נְ‪ó‬בוֹ‬ ‫זֹאת נֵ‪ַó‬דע —‬ ‫הוּא כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר בָּ‪ã‬א‪ ,‬הוּא כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר בָּ‪ã‬א‪ ,‬הוּא יָ‪ì‬בוֹא!‬ ‫יוֹם יָ‪ì‬בוֹא בִּ‪ã‬מְ‪ñ‬הֵ‪ָé‬רה‪,‬‬ ‫פַּ‪ö‬עֲ‪ô‬מוֹן הַ‪é‬חֵ‪ë‬רוּת דְּ‪ç‬רוֹר יִ‪ְì‬קָרא‪,‬‬ ‫וּשְׁ‪û‬חוִֹרים וּלְ‪ï‬בָ‪ã‬נִ‪ó‬ים‬ ‫יִ‪ì‬תְ‪ü‬כַּ‪î‬נְּ‪ó‬סוּ מִ‪ñ‬סְּ‪ò‬בִ‪ã‬יבוֹ —‬ ‫יוֹם יָ‪ì‬בוֹא‪ ,‬יוֹם יָ‪ì‬בוֹא‪ ,‬יוֹם יָ‪ì‬בוֹא!‬ ‫יוֹם יָ‪ì‬בוֹא‪ ,‬יוֹם שֶׁ‪û‬ל אוֹר‬ ‫יוֹם שֶׁ‪û‬ל חַ‪ë‬ג לָ‪ï‬אָ‪ָä‬דם הַ‪é‬שָּׁ‪û‬חוֹר‪,‬‬ ‫יְ‪ì‬חַ‪ë‬יֵּ‪ְì‬ך אָ‪ä‬ז הָ‪é‬אֵ‪ä‬ל מִ‪ñ‬מְּ‪ñ‬רוֹמֵ‪ñ‬י מוֹשָׁ‪û‬בוֹ‬ ‫הוּא ָקרוֹב‪ ,‬הוּא ָקרוֹב‪ ,‬הוּא יָ‪ì‬בוֹא!‬

‫שיתחברו כל ההפכים‬

‫‪99‬‬

‫יש לי חלום ‪/‬‬

‫מרטין לותר קינג‬

‫גּ'וֹ ָ'ִגריּה‬ ‫ֶתההאדומות של ְ‬ ‫יש לי חלום‪ ,‬שיום אחד בגבעו י ָ‬ ‫בר‬ ‫ָע‬ ‫יוכלו בניהם של עבדים לֶש‬ ‫ְחווה‪.‬‬ ‫לשבת יחד עם בניהם של אדונים לשעבר לשולחן הַא‬ ‫יש לי חלום שארבעת ַיליד הקטנים‬ ‫יחיו יום אחד בתוך אוּמה שתשפוט אותם‬ ‫לא על פי צבע עוֹרם‬ ‫כי אם על פי תוכן אופיים‪...‬‬ ‫מונה זו נוכל ַלחצוב‬ ‫נו‪ֶ ֱ .‬בּא‬ ‫נו‪ .‬זוהי אמוָנֵת‬ ‫זוהי תקווֵת‬ ‫הייאוש את אבן התקווה‪.‬‬ ‫מהר ֵ‬

‫)מתוך נאומו במצעד מְ‪ñ‬חָ‪ë‬אה(‬

‫‪98‬‬

‫שיתחברו כל ההפכים‬

‫מרטין לותר קינג נולד‬ ‫בשנת ‪ 1929‬בִּ‪ã‬מדינת‬ ‫אָ‪ä‬לַ‪ï‬בָּ‪ã‬מָ‪ñ‬ה שבדרום ארצות‬ ‫הברית‪ .‬באותם ימים‬ ‫היו בארה"ב חוקים‬ ‫גִ‪å‬זעַ‪ô‬ניים אשר הבדילו‬ ‫בין לבנים לִ‪ï‬שְ‪û‬חורים‪.‬‬ ‫אחד מהם היה חוק‬ ‫אשר הועיד ללבנים‬ ‫ולשחורים מקומות‬ ‫נפרדים באוטובוס‬ ‫הציבורי‪ .‬חוק אחר היה‬ ‫בתי ספר נפרדים‬ ‫לִ‪ï‬ילָ‪ï‬דים לבנים ולִ‪ï‬ילָ‪ï‬דים‬ ‫שחורים‪.‬‬ ‫מרטין לותר קינג הקים‬ ‫את ההנהגה השחורה‬ ‫בארה"ב ולחם לַ‪ï‬הֲ‪é‬שגת‬ ‫שוויון זכויות לשחורים‬ ‫בַּ‪ã‬אֲ‪ä‬מריקה‪ .‬הוא פעל‬ ‫בדרכֵ‪î‬י שלום ובסוֹבלנוּת‪.‬‬ ‫הוא התנגד לשימוש‬ ‫בכוח וּבְ‪ã‬אַ‪ä‬לימות בַּ‪ã‬מַ‪ñ‬אבק‬ ‫נגד האַ‪ä‬פליה‪ .‬מרטין‬ ‫לותר קינג קיבל פרס‬ ‫נוֹבֵּ‪ã‬ל לשלום‪ .‬חמש שנים‬ ‫לאחר מכן נרצח‪ .‬יום‬ ‫הולדתו הוכרז חג לאומי‬ ‫בארצות הברית‪.‬‬

‫נשר‪ ,‬רודי להמן‪ ,‬צייר ישראלי‪1997–1903 ,‬‬

‫שיתחברו כל ההפכים‬

‫‪101‬‬

‫מְ‪ñ‬של הנשר ‪/‬‬

‫ג'יימס אגרי‬

‫איש אחד הלך ביער לתור אחר ציפור כלשהי‪ .‬לכד נשר צעיר‪ ,‬הֱ‪é‬ביאו אל בּיתו‬ ‫וּנְ‪ó‬תָ‪ü‬נו בֶּקרב תְרנְ‪ó‬גולותָ‪ü‬יו וּברווָ‪è‬זָ‪ê‬יו וּשאר עופותָ‪ü‬יו‪ ,‬וּמְ‪ñ‬זון עופות נתן לו לְ‪ï‬אָ‪ä‬כְ‪î‬לָ‪ï‬ה אף כי‬ ‫נשר היה זה‪ ,‬מלך בַּ‪ã‬עלֵ‪ï‬יײַכנף‪.‬‬ ‫מקץ חמש שנים בא חוקר טבע אחד לִ‪ï‬ראותו‪ ,‬ואחרי עוֹברו בגנוֹ אמר‪" :‬הציפור‬ ‫הזאת נשר היא‪ ,‬לא תרנגולת‪".‬‬ ‫"אמנם כן‪ ",‬אמר הבעלים‪" ,‬אך אילַ‪ï‬פתִ‪ü‬יו להיות תרנגולת‪ .‬שוב אין הוא נשר‪,‬‬ ‫תרנגולת היא זאת‪ ,‬גם אם מוּטַ‪í‬ת כנפָ‪ö‬יו שְ‪û‬מונֶ‪ó‬ה אמות אורכּהּ מָקצֶ‪õ‬ה עד קצה‪".‬‬ ‫"לא‪ ",‬אמר חוקר הטבע‪" ,‬אףײַעלײַפיײַכן‪ ,‬נשר הוא‪ :‬לב נשר לו‪ ,‬וַ‪è‬אֲ‪ä‬ני אַ‪ä‬רקיעֵ‪ô‬הוּ‬ ‫לִ‪ï‬מרומֵ‪ñ‬י שמים‪".‬‬ ‫"לא‪ ",‬אמר הבעלים‪" ,‬תרנגולת היא זאת‪ ,‬ולעולם לא תעוף‪".‬‬ ‫הם הסכימו להַ‪é‬עֲ‪ô‬מידו במבחן‪ .‬נטל חוקר הטבע את הנשר‪ ,‬הֱ‪ִé‬רימוֹ‪ ,‬וּבכווָ‪è‬נה מרוּבּה‬ ‫אמר אליו‪" :‬נשר‪ ,‬נשר הינך; בשמים מקומְ‪ñ‬ך ולא על האדמה הזאת; פרוֹשׂ כנפֶ‪ö‬יָך‬ ‫וְ‪è‬עוּף‪".‬‬ ‫נִ‪ó‬פנה הנשר לכאן וּלכאן‪ ,‬ואחר השפיל מבטו וראה את העופות אוכלים את אוכלם‬ ‫— וקפץ‪.‬‬ ‫אמר הבעלים‪" :‬אמרתי לך כי תרנגולת היא‪".‬‬ ‫"לא‪ ",‬אמר חוקר הטבע‪" ,‬נשר הוא‪ ,‬נַ‪ó‬סֵּ‪ò‬הוּ עוד פעם מחר‪".‬‬ ‫וכך לְ‪ָï‬קחוֹ ביום המָ‪ñ‬חֲ‪ָë‬רת אל גג הבית ויֹאמר‪" :‬נשר‪ ,‬נשר הינך; פרוש כנפיך ועוף‪".‬‬ ‫אך שוב‪ ,‬בראותו את התרנגולות אוכלות‪ ,‬קפץ הנשר מטה ַ‪è‬ויֹּאכל עִ‪ô‬מָ‪ñ‬הן‪.‬‬ ‫ואז אמר הבעלים‪" :‬אמרתי לך כי תרנגולת היא זאת‪".‬‬ ‫"לא‪ ",‬עמד חוקר הטבע על שלו‪" ,‬נשר הוא‪ ,‬ועדיין לִ‪ï‬בו לב נשר; רק נסהוּ אך עוד‬ ‫פעם‪ ,‬ומחר יעוףײַיִ‪ì‬דאה‪".‬‬ ‫למחרת בבוקר השכים קום והוציא את הנשר אל מחוץ לעיר‪ ,‬למרגְ‪å‬לות הר גבוהַּ‪.é‬‬ ‫השמש עתה זה זרחה והֵ‪é‬פֵ‪ö‬זָּ‪ê‬ה את ראש ההר‪ ,‬וכל צוק סלע היה מתנוצץ בחֶ‪ë‬דוות‬ ‫הבוקר היפה הזה‪.‬‬ ‫הוא אחז בנשר ויאמר אלָ‪ï‬יו‪" :‬נשר‪ ,‬נשר הינך; בשמים מקומך ולא על האדמה‬ ‫הזאת; פרוש כנפֶ‪ö‬יך ועוף!"‬ ‫הביט הנשר על סביבו ורעד כאילו חיים חדשים נפחו בו; אולם לא עף‪ .‬אז הִ‪é‬פְ‪ö‬נָ‪ó‬הוּ‬ ‫חוקר הטבע היישר אל מול השמש‪ .‬לפתע פרש כנפָ‪ö‬יו‪ ,‬ובצִ‪õ‬ווחַ‪ë‬ת נשר הִ‪é‬רקיע‬ ‫מַ‪ñ‬עְ‪ô‬להײַמעלה ולא שב עוד מעולם‪ .‬נשר היה זה‪ ,‬אף כי הוחזק ואוּלף כתרנגולת!‬ ‫אחיי‪ ,‬בני אפריקה‪ ,‬אנחנו נבֵראנו בצלם האלוקים‪ ,‬אך בניײַאדם עוְררוּנוּ לַ‪ï‬חְ‪ë‬שוב כי‬ ‫תרנגולות הננו‪ ,‬וַ‪è‬עֲ‪ô‬דיין אנו חושבים שכך הננו; אבל נשרים הננו‪ .‬פרשו כַּ‪î‬נְ‪ó‬פיכם‬ ‫ועוּפו!‬

‫‪100‬‬

‫שיתחברו כל ההפכים‬

‫כָּ‪î‬ל עוֹד אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י אֵ‪ä‬ינִ‪ó‬י ָרעֵ‪ô‬ב"‪,‬‬ ‫עָ‪ô‬נָ‪ó‬ה הַ‪é‬כֶּ‪î‬לֶ‪ï‬ב לַ‪ï‬זְּ‪ê‬אֵ‪ä‬ב‪.‬‬ ‫"אִ‪ä‬ם כָּ‪ְî‬ך‪ ,‬תּוָֹדה עַ‪ô‬ל טוּב הַ‪é‬לֵּ‪ï‬ב‪,‬‬ ‫וְ‪è‬אַ‪ä‬ל נָ‪ó‬א תֵּ‪ü‬עָ‪ô‬לֵ‪ï‬ב‪ ,‬חָ‪ë‬בֵ‪ã‬ר‪,‬‬ ‫אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י"‪ ,‬סָ‪ò‬ח הַ‪é‬זְּ‪ê‬אֵ‪ä‬ב‪,‬‬ ‫"עַ‪ô‬ל כָּ‪î‬ל הָ‪é‬אֹכֶ‪î‬ל מְ‪ñ‬וַ‪è‬תֵּ‪ü‬ר‪.‬‬ ‫אוּלַ‪ï‬י אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י עוֹשֶׂ‪û‬ה שְׁ‪û‬טֻ‪í‬יּוֹת‪,‬‬ ‫אוּלַ‪ï‬י זֶ‪ê‬ה צַ‪õ‬עַ‪ô‬ד דֵּ‪ç‬י טִ‪í‬פְּ‪ö‬שִׁ‪û‬י‪,‬‬ ‫אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל הֲ‪ֵé‬רינִ‪ó‬י מַ‪ñ‬עֲ‪ִô‬דיף‬ ‫לִ‪ï‬הְ‪é‬יוֹת ָרעֵ‪ô‬ב — אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל חָ‪ë‬פְ‪ö‬שִׁ‪û‬י‪.‬‬ ‫מוּטָ‪í‬ב פָּ‪ö‬חוֹת מְ‪ñ‬נַ‪ó‬ת בָּ‪ã‬שָׂ‪û‬ר‬ ‫מִ‪ñ‬לִּ‪ï‬הְ‪é‬יוֹת בְּ‪ã‬מַ‪ñ‬אֲ‪ä‬סָ‪ò‬ר"‪.‬‬

‫אָ‪ä‬ז הוּא צוֵֹדק‪ ,‬אוֹ שֶׁ‪û‬מָּ‪ñ‬א ֹלא?‬ ‫אִ‪ä‬מְ‪ñ‬רוּ בְּ‪ã‬קוֹל‪ֹ ,‬לא לְ‪ï‬מַ‪ñ‬לְ‪ï‬מֵ‪ñ‬ל‪.‬‬ ‫וּבְ‪ã‬אוֹתָ‪ü‬הּ הִ‪é‬זְ‪ê‬דַּ‪ç‬מְּ‪ñ‬נוּת‪,‬‬ ‫חִ‪ë‬שְׁ‪û‬בוּ עַ‪ô‬ל הַ‪é‬מּוּסַ‪ò‬ר הַ‪é‬שְׂ‪û‬כֵּ‪î‬ל‪.‬‬ ‫טוֹבָ‪ã‬ה חֵ‪ë‬רוּת מִ‪ñ‬כָּ‪î‬ל אוֹצָ‪õ‬ר —‬ ‫דְּ‪ç‬רוֹר עָ‪ִô‬דיף מִ‪ñ‬מַּ‪ñ‬אֲ‪ä‬סָ‪ò‬ר‪.‬‬ ‫וְ‪è‬יֵ‪ì‬שׁ לַ‪ï‬חֹפֶ‪ö‬שׁ עֵ‪ֶô‬רְך ַרב‪,‬‬ ‫יוֹתֵ‪ü‬ר מֵ‪ñ‬אֲ‪ä‬זִ‪ê‬קֵּ‪ú‬י זָ‪ê‬הָ‪é‬ב‪.‬‬

‫שיתחברו כל ההפכים‬

‫‪103‬‬

‫הַ‪é‬זְּ‪ê‬אֵ‪ä‬ב וְ‪è‬הַ‪é‬כֶּ‪î‬לֶ‪ï‬ב ‪/‬‬

‫אֶ‪ä‬פְ‪ַö‬ריִ‪ì‬ם סִ‪ò‬ידוֹן עַ‪ô‬ל פִּ‪ö‬י לָ‪ï‬ה פוֹנְ‪ó‬טֵ‪í‬ין‬

‫זְ‪ê‬אֵ‪ä‬ב מֻ‪ְñ‬רעָ‪ô‬ב‪ָ ,‬רזֶ‪ê‬ה‪ ,‬כָּ‪î‬חוּשׁ‪,‬‬ ‫שֶׁ‪û‬מִּ‪ֹּñ‬לעוֹ נִ‪ó‬גַּ‪å‬ר הָ‪ִé‬ריר‪,‬‬ ‫ָרצָ‪õ‬ה‪ ,‬כֻּ‪î‬לּוֹ מָ‪ñ‬לֵ‪ï‬א יֵ‪ì‬אוּשׁ‪,‬‬ ‫לִ‪ï‬טְ‪ֹí‬רף כַּ‪î‬מָּ‪ñ‬ה כְּ‪î‬בָ‪ã‬שִׂ‪û‬ים בַּ‪ã‬דִּ‪ç‬יר‪.‬‬ ‫אַ‪ְä‬ך מָ‪ñ‬ה יוֹעִ‪ô‬יל לוֹ הָ‪ָé‬רצוֹן —‬ ‫אִ‪ä‬ם יֵ‪ì‬שׁ שְׁ‪û‬מִ‪ñ‬יָרה עַ‪ô‬ל דִּ‪ç‬יר הַ‪é‬צֹּאן‪.‬‬ ‫כֶּ‪î‬לֶ‪ï‬ב שָׁ‪û‬מֵ‪ñ‬ן שָׁ‪û‬ם הִ‪é‬סְ‪ò‬תּוֹבֵ‪ã‬ב‪,‬‬ ‫נִ‪ó‬יבִ‪ã‬ים חַ‪ë‬דִּ‪ç‬ים‪ ,‬פַּ‪ְö‬רוָ‪è‬ה עָ‪ô‬בָ‪ã‬ה‪,‬‬ ‫לָ‪ï‬כֵ‪î‬ן‪ ,‬מֵ‪ñ‬בִ‪ã‬ין אוֹתוֹ זְ‪ê‬אֵ‪ä‬ב‪,‬‬ ‫הַ‪é‬פַּ‪ö‬עַ‪ô‬ם אֵ‪ä‬ין לוֹ שׁוּם תִּ‪ְü‬קוָ‪è‬ה‪.‬‬ ‫אִ‪ä‬ם יִ‪ì‬תְ‪ַü‬קדֵּ‪ç‬ם כְּ‪ֵî‬די לִ‪ï‬טְ‪ֹí‬רף —‬ ‫הַ‪é‬כֶּ‪î‬לֶ‪ï‬ב חִ‪ë‬ישׁ אוֹתוֹ יִ‪ì‬תְ‪ֹü‬קף‪.‬‬ ‫"כַּ‪î‬מָּ‪ñ‬ה הַ‪é‬כֶּ‪î‬לֶ‪ï‬ב הַ‪é‬זֶּ‪ê‬ה שׁוֵֹקל!‬ ‫בֶּ‪ã‬טַ‪í‬ח יֵ‪ì‬שׁ לוֹ הֲ‪é‬מוֹן מָ‪ñ‬זוֹן‪.‬‬ ‫הוּא כָּ‪î‬ל הַ‪é‬זְּ‪ê‬מַ‪ñ‬ן וַ‪è‬דַּ‪ç‬אי זוֹלֵ‪ï‬ל —‬ ‫וְ‪ֹè‬לא כְּ‪î‬מוֹתִ‪ü‬י מֻ‪ñ‬כֶּ‪î‬ה ָרזוֹן"‪,‬‬ ‫חָ‪ë‬שַׁ‪û‬ב אוֹתוֹ זְ‪ê‬אֵ‪ä‬ב בַּ‪ã‬לֵּ‪ï‬ב‬ ‫וְ‪è‬אֶ‪ä‬ל הַ‪é‬כֶּ‪î‬לֶ‪ï‬ב הִ‪é‬תְ‪ָü‬קֵרב‪.‬‬ ‫"אָ‪ä‬דוֹן מַ‪ñ‬ר כֶּ‪î‬לֶ‪ï‬ב הַ‪é‬יָּ‪ָì‬קר"‪,‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר זְ‪ê‬אֵ‪ä‬ב‪" .‬אֵ‪ä‬יְך זֶ‪ê‬ה‪ ,‬סַ‪ò‬פֵּ‪ö‬ר לִ‪ï‬י‪,‬‬ ‫אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה שָׁ‪û‬מֵ‪ñ‬ן וְ‪è‬עַ‪ô‬ב בָּ‪ã‬שָׂ‪û‬ר —‬ ‫וְ‪ֹè‬לא ָרעֵ‪ô‬ב‪ .‬אָ‪ä‬נָּ‪ó‬א הַ‪é‬סְ‪ò‬בֵּ‪ã‬ר לִ‪ï‬י‪.‬‬ ‫וְ‪è‬גַ‪å‬ם גַּ‪å‬לֵּ‪ï‬ה לִ‪ï‬י‪ ,‬בְּ‪ã‬טוּבְ‪ָã‬ך‪,‬‬ ‫כֵּ‪î‬יצַ‪õ‬ד אוּכַ‪î‬ל לִ‪ï‬חְ‪ë‬יוֹת כְּ‪î‬מוֹתְ‪ָü‬ך"‪.‬‬ ‫"לִ‪ï‬חְ‪ë‬יוֹת כְּ‪î‬מוֹתִ‪ü‬י‪ ,‬לִ‪ï‬חְ‪ë‬יוֹת בְּ‪ã‬טוֹב‪,‬‬ ‫זֶ‪ê‬ה ֹלא ָקשֶׁ‪û‬ה‪ ,‬אוֹ מְ‪ñ‬סֻ‪ò‬בָּ‪ְã‬ך‪,‬‬ ‫אִ‪ä‬ם אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬יָּ‪ì‬עַ‪ô‬ר תַּ‪ü‬עֲ‪ô‬זֹב‬ ‫וְ‪ֹè‬לא תִּ‪ü‬טְ‪ֹí‬רף וְ‪ֹè‬לא תִּ‪ְü‬רצַ‪õ‬ח‪,‬‬ ‫אֶ‪ä‬לָּ‪ï‬א תַּ‪ü‬סְ‪ò‬כִּ‪î‬ים פֹּה לַ‪ï‬עֲ‪ô‬בֹד —‬ ‫תִּ‪ü‬חְ‪ë‬יֶ‪ì‬ה בְּ‪ã‬שֹׂבַ‪ã‬ע וְ‪è‬כָ‪î‬בוֹד"‪.‬‬

‫‪102‬‬

‫שיתחברו כל ההפכים‬

‫"וְ‪è‬אֵ‪ä‬יְך הָ‪é‬עֲ‪ô‬בוָֹדה? ָקשָׁ‪û‬ה?‬ ‫הַ‪é‬אִ‪ä‬ם כְּ‪ַî‬דאי לִ‪ï‬י לְ‪ï‬נַ‪ó‬סּוֹת?‬ ‫תָּ‪ü‬אֵ‪ä‬ר לִ‪ï‬י‪ ,‬כֶּ‪î‬לֶ‪ï‬ב‪' ,‬בַ‪ã‬קָּ‪ú‬שָׁ‪û‬ה‪,‬‬ ‫מָ‪ñ‬ה יְ‪ì‬בַ‪ã‬קְּ‪ú‬שׁוּנִ‪ó‬י לַ‪ï‬עֲ‪ô‬שׂוֹת"‪.‬‬ ‫"פָּ‪ö‬שׁוּט מְ‪ñ‬אוֹד‪ ,‬בְּ‪ã‬קוֹל לִ‪ï‬נְ‪ó‬בֹּחַ‪,ë‬‬ ‫לְ‪ï‬הֵ‪ָé‬ראוֹת זוֹעֵ‪ô‬ף‪ ,‬כָּ‪î‬עוּס‪.‬‬ ‫לִ‪ï‬גְ‪ֹå‬רם לַ‪ï‬קַּ‪ú‬בְּ‪ã‬צָ‪õ‬נִ‪ó‬ים לִ‪ï‬בְ‪ֹã‬רחַ‪,ë‬‬ ‫וּלְ‪ï‬חַ‪ë‬יּוֹת כְּ‪î‬מוֹתְ‪ָü‬ך לָ‪ï‬נוּס‪.‬‬ ‫אֶ‪ä‬ל הָ‪é‬אָ‪ä‬דוֹן לְ‪ï‬הִ‪é‬תְ‪ü‬חַ‪ë‬נֵּ‪ó‬ף‪,‬‬ ‫לְ‪ï‬הִ‪é‬תְ‪ַü‬רפֵּ‪ö‬ס‪ ,‬לִ‪ï‬שְׁ‪û‬כַּ‪î‬ב עַ‪ô‬ל גַּ‪å‬ב‪,‬‬ ‫זְ‪ê‬נָ‪ó‬בְ‪ָã‬ך בְּ‪ã‬אשֶׁ‪û‬ר לְ‪ï‬נַ‪ó‬פְ‪ö‬נֵ‪ó‬ף —‬ ‫וּלְ‪ï‬לַ‪ï‬קֵּ‪ú‬ק אֶ‪ä‬ת נַ‪ó‬עֲ‪ô‬לָ‪ï‬יו‪.‬‬ ‫וְ‪è‬אִ‪ä‬ם אֶ‪ä‬ת כָּ‪î‬ל זֹאת תְּ‪ü‬בַ‪ã‬צֵּ‪õ‬עַ‪,ô‬‬ ‫אָ‪ä‬ז תִּ‪ü‬הְ‪é‬יֶ‪ì‬ה תָּ‪ü‬מִ‪ñ‬יד שָׂ‪û‬בֵ‪ã‬עַ‪."ô‬‬ ‫"אִ‪ä‬ם זֶ‪ê‬ה הַ‪é‬כֹּל‪ ,‬אֵ‪ä‬ין בְּ‪ã‬עָ‪ô‬יָ‪ì‬ה"‪,‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר אָ‪ä‬ז הַ‪é‬זְּ‪ê‬אֵ‪ä‬ב בְּ‪ã‬גִ‪å‬יל‪,‬‬ ‫"בּוֹא לָ‪ï‬אָ‪ä‬דוֹן‪ ,‬וְ‪è‬תוְֹך שָׁ‪û‬עָ‪ô‬ה‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י מוּכָ‪î‬ן כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר לְ‪ï‬הַ‪é‬תְ‪ü‬חִ‪ë‬יל"‪.‬‬ ‫וְ‪è‬הֵ‪é‬ם יָ‪ì‬צְ‪õ‬אוּ בְּ‪ã‬לִ‪ï‬י לְ‪ï‬הַ‪é‬מְ‪ñ‬תִּ‪ü‬ין‪,‬‬ ‫אַ‪ְä‬ך הַ‪é‬זְּ‪ê‬אֵ‪ä‬ב פִּ‪ö‬תְ‪ü‬אוֹם עָ‪ô‬צַ‪õ‬ר‪,‬‬ ‫הָ‪é‬יָ‪ì‬ה לַ‪ï‬כֶּ‪î‬לֶ‪ï‬ב‪ ,‬הוּא הִ‪é‬בְ‪ã‬חִ‪ë‬ין‪,‬‬ ‫דָּ‪ç‬בָ‪ã‬ר מוּזָ‪ê‬ר עַ‪ô‬ל הַ‪é‬צַּ‪õ‬וָּ‪è‬אר —‬ ‫עִ‪ô‬גּוּל בַּ‪ְã‬רזֶ‪ê‬ל‪ ,‬מֵ‪ñ‬עֵ‪ô‬ין שַׁ‪ְû‬רשֶׁ‪ֶû‬רת‪.‬‬ ‫"מָ‪ñ‬ה זֶ‪ê‬ה?" שׁוֹאֵ‪ä‬ל זְ‪ê‬אֵ‪ä‬ב סַ‪ְò‬קָרן‪.‬‬ ‫"לְ‪ï‬פֹה הָ‪ְé‬רצוּעָ‪ô‬ה נִ‪ְó‬קשֶׁ‪ֶû‬רת‪,‬‬ ‫כְּ‪î‬לוֹמַ‪ñ‬ר כּוֹבְ‪ã‬לִ‪ï‬ים אוֹתִ‪ü‬י מִ‪ñ‬כָּ‪î‬אן"‪.‬‬ ‫"כּוֹבְ‪ã‬לִ‪ï‬ים אוֹתְ‪ָü‬ך‪ ,‬אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה אָ‪ä‬סוּר?"‬ ‫"כֵּ‪î‬ן‪ ,‬בִּ‪ְã‬רצוּעָ‪ô‬ה‪ ,‬מֵ‪ñ‬עֵ‪ô‬ת לְ‪ï‬עֵ‪ô‬ת‪.‬‬ ‫וְ‪è‬אָ‪ä‬ז אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י פָּ‪ö‬שׁוּט ָקשׁוּר —‬ ‫מִ‪ñ‬בְּ‪ã‬לִ‪ï‬י יְ‪ì‬כֹלֶ‪ï‬ת לְ‪ï‬שׁוֹטֵ‪í‬ט"‪.‬‬ ‫"מָ‪ñ‬ה‪ֹ ,‬לא לָ‪ï‬רוּץ וְ‪ֹè‬לא לִ‪ְï‬קפֹּץ?"‬ ‫"ֹלא‪ֹ ,‬לא"‪ ,‬הַ‪é‬כֶּ‪î‬לֶ‪ï‬ב כָּ‪ְî‬ך עוֹנֶ‪ó‬ה‪.‬‬ ‫"וְ‪ֹè‬לא לָ‪ï‬זוּז גַּ‪å‬ם אִ‪ä‬ם תַּ‪ü‬חְ‪ë‬פֹּץ"‪.‬‬ ‫"אֱ‪ä‬מֶ‪ñ‬ת‪ .‬אַ‪ְä‬ך מָ‪ñ‬ה זֶ‪ê‬ה מְ‪ñ‬שַׁ‪û‬נֶּ‪ó‬ה?‬

‫"אבל מדוע אינם נקראים אנטיײַיהודים?"‬ ‫"אינני יודעת‪ .‬אולי הם חושבים שהמילה 'שֵׁ‪û‬ם' נעימה יותר לאוזן‪ .‬אבל זה אותו‬ ‫הדבר‪".‬‬ ‫"ובכן‪ ,‬מי הם האנטישמים?"‬ ‫"אלה שאינם מקבלים אותך לביתײַהספר‪".‬‬ ‫"אבל מדוע הם אנטישמים?"‬ ‫"הניחי לי‪ ,‬אני עייפה‪ .‬אך אל תדאגי‪ ,‬את עוד תלמדי בביתײַהספר הזה‪ ...‬הם‬ ‫חייבים לקבל ילדים שעברו את המבחנים‪".‬‬ ‫"אבל אינני אוהבת להידחק למקום שלא רוצים בי‪ ...‬אינני רוצה להתחנן‪".‬‬ ‫"אינני מתחננת‪ .‬אני מבקשת‪ ,‬ועלינו לעשות זאת‪ .‬אחרת לעולם לא נשיג דבר‪".‬‬ ‫פחד אחז בי‪ .‬אמא דיברה כאילו היינו מוקפים באויבים‪.‬‬ ‫בײַ‪ 1‬בספטמבר לא הלכתי לביתײַספר‪ .‬לא לישן ולא לחדש‪ .‬אך אמא לא נכנעה‪.‬‬ ‫למחרת אחזה בידי ולקחה אותי לביתײַהספר האנגלי‪ .‬בכניסה פגשה את המנהלת‪,‬‬ ‫אישה גבוהה וגַ‪ְå‬רמִ‪ñ‬ית שפניה ארוכות וחיוורות; עיניה דמו לשני כפתורים אפורים‬ ‫קטנים ופיה — לכפתור ורוד חיוור‪ ,‬ובאפה יכולת להבחין רק כאשר הבטת בה מן‬ ‫הצד‪ .‬ומכל "הכפתורים" נשקף זעם לנוכח הופעתנו‪ ,‬אולם אמא לא נתנה לה כלל‬ ‫הזדמנות לפתוח את פיה‪.‬‬ ‫"זוהי בתי‪ ,‬אני ממהרת מאוד לעבודתי והיא נשארת פה‪ ,‬ואל תביטי בי כך‪ ...‬לא‬ ‫יעבור זמן רב ותהיו גאים על כך שהיא תלמידה בביתײַספרכם‪".‬‬ ‫והיא עזבה‪ .‬חשתי מועקה בגרוני‪ ,‬אולם הייתי כה נפחדת שלא יכולתי לבכות‪.‬‬ ‫המנהלת תקעה בי מבט מואס ואמרה לי לבוא בעקבותיה‪ .‬הלכתי‪ ,‬ובעודי פוסעת‬ ‫בעקבותיה‪ ,‬חשתי כאילו נולדתי להיות מושפלת על כל צעד ושעל בחיי‪.‬‬

‫צָ‪ִõ‬ריְך אָ‪ָä‬דם לְ‪ï‬הִ‪é‬זָּ‪ê‬הֵ‪é‬ר שֶׁ‪ֹּû‬לא לְ‪ï‬בַ‪ã‬יֵּ‪ì‬שׁ אֶ‪ä‬ת חֲ‪ë‬בֵ‪ã‬רוֹ בָּ‪ַã‬רבִּ‪ã‬ים‪ ,‬בֵּ‪ã‬ין ָקטָ‪í‬ן וּבֵ‪ã‬ין גָּ‪å‬דוֹל‪,‬‬ ‫וְ‪ֹè‬לא יִ‪ְì‬קָרא לוֹ בְּ‪ã‬שֵׁ‪û‬ם שֶׁ‪û‬הוּא בּוֹשׁ מִ‪ñ‬מֶּ‪ñ‬נּוֹ‪.‬‬ ‫)רמב"ם‪ ,‬הלכות דעות‪ ,‬פרק ו' הלכה ח'(‬

‫שיתחברו כל ההפכים‬

‫‪105‬‬

‫מה ַרע במילה "יְ‪ì‬הוִּדיָּ‪ì‬ה"? ‪/‬‬

‫אֵ‪ä‬לָ‪ï‬ה רוֹסִ‪ò‬ינֵ‪ó‬ק‬

‫דומה כי לכל חבַרי לכיתה יש דברײַמה נגדי‪ .‬אני חשה בכך מדי שנה‪ ,‬מן היום‬ ‫הראשון ללימודים‪ .‬ראשית‪ ,‬לכל אחד ישנו חבר שלידו הוא יושב‪ ,‬רק אני נותרת‬ ‫בודדה‪ .‬אחר כך מתחיל הרישום‪ ,‬והמורה קוראת לתלמידים בזה אחר זה‪ ,‬אל‬ ‫שולחנה כדי לשמוע מכל אחד מהם פרטים על עצמו ועל הוריו‪ .‬ואנו מקשיבים‪:‬‬ ‫"גנרל"‪" ,‬פרופסור"‪" ,‬שחקן"‪" ,‬חבר המשלחת של בריתײַהמועצות באו"ם"‪,‬‬ ‫"מומחה באחת ממחלקות משרד החוץ"‪" ,‬כתב בינלאומי"‪ ,‬וכיוצא בזה‪.‬‬ ‫שמי מתחיל ב"מ" ותורי מגיע כמעט באמצע‪ .‬האם — מהנדסת ניהול; האב —‬ ‫נפטר‪ ,‬אין אבא‪ .‬הכול נכון‪ ,‬אולם למרות זאת אוחזת בי תחושה רעה‪.‬‬ ‫תחילה שואלת המורה לשמי "מילָ‪ï‬כִ‪î‬ינָ‪ó‬ה אֵ‪ä‬לָ‪ï‬ה טֶ‪í‬סְ‪ò‬לַ‪ï‬בְ‪ã‬נָ‪ó‬ה"‪ .‬אני תמיד מאייתת את שם‬ ‫אבי משום שאיש אינו מבחין בו שום דבר מוזר‪ .‬אחר כך היא שואלת אותי‬ ‫לִ‪ï‬לְ‪ï‬אוּמיותי‪ ,‬וזה מתחיל‪ .‬כל הכיתה משתתקת לפתע לחלוטין‪ .‬אחדים מן‬ ‫התלמידים אינם מסירים ממני את מבטם‪ ,‬אחרים נמנעים מלפגוש את מבטי‪ .‬עלי‬ ‫לומר אותה מלה בלתיײַנעימה‪.‬‬ ‫כל היתר ענו‪" :‬רוסי"‪" ,‬אוקראיני"‪ .‬רק אני צריכה לומר "יהודייה"‪ .‬למען האמת‪,‬‬ ‫מה רע בצליל של המילה "יהודייה"? אך אני אינני שומעת אותה אלא בשעה‬ ‫שאיש מקלל את זולתו ואינני רואה אותה‪ ,‬אלא כשהיא כתובה על הקירות כביטוי‬ ‫של עלבון וביזוי‪ .‬ייתכן שהאנשים אשמים בכך שצלילהּ בלתי נעים כל כך ובעצם‪,‬‬ ‫אין בה‪ ,‬במילה הזו‪ ,‬כל שלילה‪ .‬לא‪ ,‬אינני יכולה לפתור את הבעיה הזו עתה‪,‬‬ ‫בשעה שאני ניצבת ליד שולחנה של המורה והיא מביטה בי בחוסר סבלנות‪.‬‬ ‫המילה יוצאת מפי בלחישה‪" :‬יהודייה"‪ .‬כאילו עלײַפי אות מוסכם תוקעים בי כל‬ ‫התלמידים‪ ,‬כאיש אחד‪ ,‬את מבטם‪ .‬לאחר שאני עונה על יתר השאלות‪ ,‬אני שבה‬ ‫למקומי רצוצה ומדוכאת‪ .‬שמעתי את אחת הבנות אומרת כי אני יהודייה‬ ‫טיפוסית‪ ,‬בעלת אופי של "עבד כי ימלוך"‪ ,‬וכי סטלין לא הרג מספיק מאתנו‪ .‬לא‬ ‫הבנתי‪ ,‬עלי לברר זאת‪ .‬שמעתי גם את הבנים מכנים זה את זה "יהודי" בשעת‬ ‫מריבה‪ .‬מדוע עלי להיות מוטרדת מכך? הרי אני חיה בארץ המתקדמת ביותר‬ ‫בעולם שבה לאומים רבים וכולם אחרים‪ .‬בקרוב נהיה כולנו אזרחים סובייטים‬ ‫וההבדלים הלאומיים יישארו נחלתם של הורינו בלבד‪.‬‬ ‫לפני שנה שמעה אמי על ביתײַספר מיוחד שבו לומדים התלמידים את השפה‬ ‫האנגלית וגם את יתר המקצועות באנגלית‪ .‬אחותי לומדת מוזיקה‪ ,‬ואמי חפצה‬ ‫שגם אני אקבל חינוך מיוחד‪.‬‬ ‫אני שונאת שינויים מכל סוג‪ ,‬ובמיוחד כאשר הם מעורבים בתחרות‪ .‬אולם אמי‬ ‫עודדה אותי ועברתי את כל הבחינות‪ .‬אףײַעלײַפיײַכן לא מצאתי את שמי ברשימת‬ ‫התלמידים‪ .‬לא נתקבלתי‪ .‬התקשרתי לאמי במקום עבודתה וסיפרתי לה על כך‪.‬‬ ‫"זה בסדר‪ ,‬אמא‪ ,‬אינני מאוכזבת‪ ,‬אוכל להמשיך בביתײַספרי הקודם‪".‬‬ ‫אולם היא כבר חשבה על משהו‪ .‬במשך שבוע היתה שקועה בכך‪ ,‬ביקרה וטלפנה‪.‬‬ ‫בשיחות עם ידידיה חזרה המלה "אנטישמיות"‪.‬‬ ‫"אמא‪ ,‬מי הם האנטישמים?"‬ ‫"אלה שהם נגד היהודים‪".‬‬

‫‪104‬‬

‫שיתחברו כל ההפכים‬

‫שיתחברו כל ההפכים‬

‫‪107‬‬

‫צַ‪õ‬לֶּ‪ֶï‬קת ‪/‬‬

‫יָ‪ì‬אנוּשׁ קוְֹרצָ‪'õ‬ק‬

‫שׁוּם תַּ‪ü‬לְ‪ï‬מִ‪ñ‬יד ֹלא ָרצָ‪õ‬ה לָ‪ï‬שֶׁ‪û‬בֶ‪ã‬ת אִ‪ä‬תּוֹ עַ‪ô‬ל סַ‪ò‬פְ‪ö‬סָ‪ò‬ל אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד‪ .‬וּבְ‪ã‬כֵ‪î‬ן‪ ,‬כַּ‪î‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר ֹלא ָרצוּ‪ֹ ,‬לא יָ‪ì‬שְׁ‪û‬בוּ‪,‬‬ ‫וַ‪è‬חֲ‪ë‬סַ‪ò‬ל‪ .‬אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל יָ‪ì‬אשֶׁ‪û‬ק הוּא שָׁ‪ֵû‬קט‪ ,‬אֲ‪ä‬פִ‪ö‬לּוּ כַּ‪î‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר אֵ‪ä‬ינוֹ רוֹצֶ‪õ‬ה‪ ,‬אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל מִ‪ñ‬ישֶׁ‪û‬הוּ מְ‪ñ‬צַ‪õ‬וֶּ‪è‬ה‪ ,‬יְ‪ì‬צַ‪õ‬יֵּ‪ì‬ת‪ַ ,‬רק‬ ‫ֹלא נָ‪ó‬עִ‪ô‬ים לוֹ‪.‬‬ ‫הַ‪é‬יּוֹם הָ‪ִé‬ראשׁוֹן בְּ‪ã‬בֵ‪ã‬ית הַ‪é‬סֵּ‪ò‬פֶ‪ö‬ר‪.‬‬ ‫יוֹשֵׁ‪û‬ב יָ‪ì‬אשֶׁ‪û‬ק‪ ,‬זָ‪ê‬ז עַ‪ô‬ד ְקצֵ‪õ‬ה הַ‪é‬סַּ‪ò‬פְ‪ö‬סָ‪ò‬ל‪ ,‬אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל כַּ‪î‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר יִ‪ì‬סְ‪ò‬תַּ‪ü‬כֵּ‪î‬ל‪ ,‬מִ‪ñ‬יָּ‪ì‬ד י ְ‪ìִê‬זכֹּר‪ .‬עָ‪ô‬לָ‪ï‬יו לְ‪ï‬הִ‪é‬זָּ‪ê‬הֵ‪é‬ר‪ַ .‬רק‬ ‫הַ‪é‬יּוֹם לְ‪ï‬הַ‪é‬חֲ‪ë‬זִ‪ê‬יק מַ‪ñ‬עֲ‪ô‬מָ‪ñ‬ד‪ .‬כַּ‪î‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר יֵ‪ì‬לֵ‪ְï‬ך הַ‪é‬בַּ‪ã‬יְ‪ì‬תָ‪ü‬ה‪ ,‬יְ‪ì‬סַ‪ò‬פֵּ‪ö‬ר לְ‪ï‬אִ‪ä‬מָּ‪ñ‬א וְ‪è‬יִ‪ì‬שְׁ‪û‬אַ‪ä‬ל‪ :‬מָ‪ñ‬ה לַ‪ï‬עֲ‪ô‬שׂוֹת‪ ,‬כְּ‪ֵî‬די ֹלא‬ ‫לָ‪ï‬שֶׁ‪û‬בֶ‪ã‬ת יַ‪ì‬חַ‪ë‬ד אִ‪ä‬תּוֹ‪.‬‬ ‫ִ‪ï‬למֹד בְּ‪ã‬חָ‪ִë‬ריצוּת‪ .‬אֶ‪ä‬ת‬ ‫ֵ‪ñ‬ע יָ‪ì‬אשֶׁ‪û‬ק אֶ‪ä‬ת דִּ‪ç‬בְ‪ֵã‬רי הַ‪é‬מּוָֹרה‪ ,‬אֵ‪ä‬יְך צְ‪ִõ‬ריכִ‪î‬ים תַּ‪ü‬לְ‪ï‬מִ‪ñ‬יִדים ל ְ‪ï‬‬ ‫שׁוֹמ ַ‪ô‬‬ ‫ְ‪ִö‬ריע בַּ‪ã‬שִּׁ‪û‬עוִּרים‪ .‬הוּא‬ ‫הַ‪é‬מַּ‪ñ‬חְ‪ë‬בָּ‪ã‬רוֹת ֹלא לְ‪ַï‬קמֵּ‪ñ‬ט‪ ,‬לְ‪ï‬נַ‪ó‬קּוֹת בַּ‪ã‬מִּ‪ñ‬בְ‪ֶã‬רשֶׁ‪û‬ת אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬שִּׁ‪û‬נַּ‪ó‬יִ‪ì‬ם וְ‪ֹè‬לא לְ‪ï‬הַ‪é‬פ ַ‪ô‬‬ ‫ֵ‪ñ‬ע וְ‪è‬עֵ‪ô‬ינָ‪ó‬יו דּוֹמְ‪ñ‬עוֹת‪.‬‬ ‫שׁוֹמ ַ‪ô‬‬ ‫וְ‪è‬הַ‪é‬מּוָֹרה אֵ‪ä‬ינָ‪ó‬הּ מַ‪ñ‬כִּ‪î‬יָרה עֲ‪ַô‬דיִ‪ì‬ן אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬נְּ‪ó‬עָ‪ִô‬רים וְ‪è‬אוֹמֶ‪ֶñ‬רת‪:‬‬ ‫ַ‪ñ‬דּוּע אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה בּוֹכֶ‪î‬ה?"‬ ‫"בּוֹא נָ‪ó‬א אֵ‪ä‬לַ‪ï‬י‪ ,‬אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה‪ ,‬מֵ‪ñ‬הַ‪é‬סַּ‪ò‬פְ‪ö‬סָ‪ò‬ל הָ‪é‬אַ‪ä‬חֲ‪ë‬רוֹן‪ ,‬מָ‪ñ‬ה שִׁ‪û‬מְ‪ָñ‬ך? מ ַ‪ô‬‬ ‫הִ‪é‬סְ‪ò‬תּוֹבְ‪ã‬בוּ כֻּ‪î‬לָּ‪ï‬ם אֲ‪ä‬חוָֹרה‪ ,‬רוֹאִ‪ä‬ים וְ‪è‬אוֹמְ‪ִñ‬רים‪:‬‬ ‫"מִ‪ñ‬פְּ‪ö‬נֵ‪ó‬י שֶׁ‪û‬הוּא‪ ,‬הַ‪é‬מּוָֹרה‪ ,‬אֵ‪ä‬ינוֹ רוֹצֶ‪õ‬ה לָ‪ï‬שֶׁ‪û‬בֶ‪ã‬ת עִ‪ô‬ם יְ‪ì‬הוִּדי‪".‬‬ ‫"לְ‪ï‬שֵׁ‪û‬ם מָ‪ñ‬ה בָּ‪ã‬א הֵ‪é‬נָּ‪ó‬ה יְ‪ì‬הוִּדי?"‬ ‫יָ‪ì‬צְ‪õ‬אוּ אֲ‪ä‬פִ‪ö‬לּוּ מֵ‪ñ‬הַ‪é‬סַּ‪ò‬פְ‪ö‬סָ‪ò‬לִ‪ï‬ים כְּ‪ֵî‬די לִ‪ְï‬ראוֹת טוֹב יוֹתֵ‪ü‬ר‪ ,‬וְ‪è‬אָ‪ä‬ז‪:‬‬ ‫"יְ‪ì‬הוּדוֹן — ַרבִּ‪ã‬י — מוֹשֵׁ‪û‬ק!"‬ ‫הַ‪é‬מּוָֹרה ָקמָ‪ñ‬ה‪ .‬הִ‪é‬שְׁ‪û‬תַּ‪ü‬תְּ‪ü‬קוּ בְּ‪ã‬מִ‪ְñ‬קצָ‪õ‬ת‪ ,‬כִּ‪î‬י אֵ‪ä‬ינָ‪ó‬ם יוְֹדעִ‪ô‬ים אִ‪ä‬ם מֻ‪ñ‬תָּ‪ü‬ר‪ .‬אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל שׁוּב‪:‬‬ ‫"ֵריח בָּ‪ã‬צָ‪õ‬ל נוֵֹדף מִ‪ñ‬מֶּ‪ñ‬נּוּ — מַ‪ñ‬סְ‪ִò‬ריחַ‪".ë‬‬ ‫ַ‪ë‬‬ ‫"לֵ‪ְï‬ך לְ‪ï‬בֵ‪ã‬ית הַ‪é‬כְּ‪î‬נֶ‪ó‬סֶ‪ò‬ת!"‬ ‫"לַ‪ï‬חֶ‪ֶë‬דר!"‬ ‫"אֵ‪ä‬ין אָ‪ä‬נוּ רוֹצִ‪õ‬ים בְּ‪ָã‬ך!"‬ ‫הַ‪é‬מּוָֹרה עוֹמֶ‪ֶñ‬דת‪ ,‬מְ‪ñ‬חַ‪ë‬כָּ‪î‬ה‪ ,‬וְ‪è‬הַ‪é‬נְּ‪ó‬עָ‪ִô‬רים סַ‪ְò‬קָרנִ‪ó‬ים מַ‪ñ‬ה תַּ‪ü‬גִּ‪å‬יד‪.‬‬ ‫ֶ‪ü‬יה וְ‪è‬הַ‪é‬שְּׂ‪û‬עָ‪ô‬רוֹת‬ ‫אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל הַ‪é‬מּוָֹרה אֵ‪ä‬ינָ‪ó‬הּ אוֹמֶ‪ֶñ‬רת כְּ‪î‬לוּם‪ַ ,‬רק סִ‪ò‬כַּ‪î‬ת ֹראשׁ הוֹצִ‪õ‬יאָ‪ä‬ה מִ‪ñ‬שַּׂ‪û‬עֲ‪ô‬רוֹת ָ‪é‬‬ ‫מסָֹרקוֹת לְ‪ï‬מִ‪ñ‬שְׁ‪û‬עִ‪ô‬י‪ .‬מָ‪ñ‬ה יִ‪ì‬הְ‪é‬יֶ‪ì‬ה‬ ‫הִ‪é‬תְ‪ü‬פַּ‪ö‬זְּ‪ê‬רוּ‪ .‬וְ‪è‬לַ‪ï‬מּוָֹרה יֵ‪ì‬שׁ שְׂ‪û‬עָ‪ô‬רוֹת יָ‪ì‬פוֹת‪ ,‬אֲ‪ֻä‬רכּוֹת‪ ,‬בְּ‪ã‬הִ‪é‬ירוֹת‪ñְ ,‬‬ ‫כָּ‪î‬אן?‬ ‫דְּ‪ç‬מָ‪ñ‬מָ‪ñ‬ה‪.‬‬ ‫"וּבְ‪ã‬כֵ‪î‬ן מָ‪ñ‬ה?" שׁוֹאֶ‪ä‬לֶ‪ï‬ת הַ‪é‬מּוָֹרה‪" ,‬גְּ‪å‬מַ‪ְñ‬רתֶּ‪ü‬ם כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר?"‬ ‫ִ‪ï‬גמֹר?" אוֹמֵ‪ñ‬ר הַ‪é‬נַּ‪ó‬עַ‪ô‬ר‪ ,‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר הִ‪é‬שְׁ‪û‬לִ‪ï‬יְך אֲ‪ä‬בָ‪ã‬נִ‪ó‬ים בֶּ‪ã‬חָ‪ë‬צֵ‪õ‬ר‪.‬‬ ‫"מֶ‪ñ‬ה הָ‪é‬יָ‪ì‬ה עָ‪ô‬לֵ‪ï‬ינוּ ל ְ‪å‬‬ ‫"נְ‪ó‬סַ‪ò‬דֵּ‪ç‬ר לַ‪ï‬יְּ‪ì‬הוִּדי 'חִ‪ë‬מּוּם' כָּ‪î‬זֶ‪ê‬ה שֶׁ‪û‬יֵּ‪ì‬לֵ‪ְï‬ך לוֹ‪ ",‬מוֹסִ‪ò‬יפִ‪ö‬ים הָ‪é‬אֲ‪ä‬חֵ‪ִë‬רים‪.‬‬ ‫"ֹלא יֵ‪ì‬לֵ‪ְï‬ך‪ ",‬אוֹמֶ‪ֶñ‬רת הַ‪é‬מּוָֹרה‪" ,‬גַּ‪å‬ם אִ‪ä‬ם כָּ‪î‬ל יוֹם תַּ‪ü‬כּוּ אוֹתוֹ הוּא מֻ‪ñ‬כְ‪ָî‬רח לְ‪ï‬הִ‪é‬שָּׁ‪û‬אֵ‪ä‬ר כִּ‪î‬י כָּ‪ְî‬ך‬ ‫אוֹמֵ‪ñ‬ר ַ‪é‬החֹק‪ .‬וְ‪è‬עַ‪ô‬כְ‪î‬שָׁ‪û‬ו הֵ‪ָé‬רגְ‪å‬עוּ וַ‪è‬אֲ‪ä‬סַ‪ò‬פֵּ‪ö‬ר לָ‪ï‬כֶ‪î‬ם אֶ‪ä‬ת תּוֹלְ‪ï‬דוֹת הַ‪é‬צַּ‪õ‬לֶּ‪ֶï‬קת ַ‪é‬הזֹּאת‪ .‬הֲ‪é‬תֵ‪ְü‬דעוּ מָ‪ñ‬ה זֹאת‬ ‫צַ‪õ‬לֶּ‪ֶï‬קת?"‬ ‫הַ‪é‬מּוָֹרה הִ‪é‬תְ‪ü‬כּוֹפְ‪ö‬פָ‪ö‬ה וְ‪è‬הֶ‪ְé‬ראֲ‪ä‬תָ‪ü‬ה מָ‪ñ‬קוֹם ֵריק‪ ,‬חֲ‪ë‬סַ‪ò‬ר שְׂ‪û‬עָ‪ô‬רוֹת עַ‪ô‬ל ֹראשָׁ‪û‬הּ — מָ‪ñ‬קוֹם צָ‪õ‬לוּק‪ .‬כַּ‪î‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר‬ ‫מסָֹרקוֹת וּמְ‪ñ‬סֻ‪ò‬דָּ‪ç‬רוֹת כָּ‪ָî‬ראוּי‪ ,‬הַ‪é‬צַּ‪õ‬לֶּ‪ֶï‬קת ֹלא נִ‪ְó‬ראֲ‪ä‬תָ‪ü‬ה כְּ‪î‬לָ‪ï‬ל‪.‬‬ ‫ֶ‪ü‬יה הָ‪é‬יוּ ְ‪ñ‬‬ ‫שַׂ‪û‬עֲ‪ô‬רוֹת ָ‪é‬‬ ‫"אַ‪ä‬תֶּ‪ü‬ם רוֹאִ‪ä‬ים?"‬ ‫"זֶ‪ê‬ה וַ‪è‬דַּ‪ç‬אי מֵ‪ñ‬אֶ‪ä‬בֶ‪ã‬ן‪"...‬‬ ‫"אוּלַ‪ï‬י סוּס בָּ‪ã‬עַ‪ô‬ט בַּ‪ã‬מּוָֹרה?"‬

‫‪106‬‬

‫שיתחברו כל ההפכים‬

‫מהי אנטישמיות? ‪/‬‬

‫חנה ברנר‬

‫כשאומרים אנטישמיות מתכוונים לתופעה של שנאת היהודים על עצם היותם‬ ‫יהודים‪ .‬שנאה זו באה לידי ביטוי במקומות שונים בעולם ובתקופות שונות‪.‬‬ ‫המילה אנטישמים מורכבת משתי מילים‪ :‬אנטי שפירושה נגד ושמים שפירושה‬ ‫צאצאיו של שם בן נח‪ .‬היהודים נמנים עם בני שם והאנטישמיות מכוונת רק נגדם‪.‬‬ ‫האנטישמים פוגעים בגופם וברכושם של היהודים‪ :‬הם הורגים יהודים‪ ,‬מעלילים‬ ‫עליהם עלילות‪ ,‬מחללים את בתי הקברות ואת בתי הכנסת שלהם‪ ,‬כותבים‬ ‫כתובות נאצה‪ ,‬ומתארים את היהודים כבעלי תכונות מכוערות‪.‬‬ ‫האנטישמים מסיתים נגד היהודים‪ .‬הם מפיצים בעולם סיפורים על כך שהיהודים‬ ‫נצלנים‪ ,‬שקרנים‪ ,‬רודפי ממון‪ ,‬ומתכננים להשתלט על העולם‪.‬‬ ‫כאשר נעשתה הנצרות לדת השלטת באירופה‪ ,‬האשימו הנוצרים את היהודים‬ ‫באחריות לצליבתו של ישו ובכך עוררו שנאה רבה כלפיהם‪ .‬הם אף הֶ‪é‬עֱ‪ô‬לילוּ‬ ‫שיהודים רוצחים ילדים נוצרים כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות לפסח‪.‬‬ ‫הנוצרים רדפו את היהודים ואילצו אותם לגור בשכונות מסוימות בלבד )גטאות(‪,‬‬

‫כתובת אנטישמית על קיר במילנו‬

‫שיתחברו כל ההפכים‬

‫‪109‬‬

‫"ֹלא סוּס‪ ,‬כִּ‪î‬י אִ‪ä‬ם אֲ‪ä‬נָ‪ó‬שִׁ‪û‬ים‪ ",‬הֵ‪é‬שִׁ‪û‬יבָ‪ã‬ה הַ‪é‬מּוָֹרה‪" ,‬אֲ‪ä‬נָ‪ó‬שִׁ‪û‬ים ֹלא נְ‪ó‬בוֹנִ‪ó‬ים‪ָ ,‬רעֵ‪ô‬יײַלֵ‪ï‬ב‪.‬‬ ‫הָ‪é‬יִ‪ì‬יתִ‪ü‬י אָ‪ä‬ז יַ‪ì‬לְ‪ï‬דָּ‪ç‬ה‪ ,‬בְּ‪ã‬עֵ‪ֶô‬רְך בְּ‪ã‬גִ‪å‬ילְ‪ï‬כֶ‪î‬ם‪ .‬אִ‪ä‬מִּ‪ñ‬י גָּ‪ָå‬רה בָּ‪ã‬עֲ‪ô‬יָ‪ָì‬רה‪ .‬הַ‪é‬פּוֹלָ‪ï‬נִ‪ó‬ים בָּ‪ã‬עֲ‪ô‬יָ‪ָì‬רה הָ‪é‬יוּ מְ‪ñ‬עַ‪ô‬טִּ‪í‬ים‪ַ ,‬רק‬ ‫גֶּ‪ְå‬רמָ‪ñ‬נִ‪ó‬ים הָ‪é‬יוּ‪ .‬אָ‪ä‬בִ‪ã‬י מֵ‪ñ‬ת‪ .‬הָ‪é‬יִ‪ì‬ינוּ ַרק שְׁ‪û‬תֵּ‪ü‬ינוּ‪ :‬אִ‪ä‬מָּ‪ñ‬א וַ‪è‬אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י‪ .‬וְ‪è‬הָ‪é‬אֵ‪ä‬זוֹר הַ‪é‬הוּא שֶׁ‪û‬ל פּוֹלִ‪ï‬ין הָ‪é‬יָ‪ì‬ה שַׁ‪û‬יָּ‪ְì‬ך‬ ‫אָ‪ä‬ז לְ‪ï‬גֶ‪ְå‬רמַ‪ñ‬נְ‪ó‬יָ‪ì‬ה‪ .‬וְ‪è‬גַ‪å‬ם אֵ‪ä‬צֶ‪õ‬ל הַ‪é‬גֶּ‪ְå‬רמָ‪ñ‬נִ‪ó‬ים הָ‪é‬יָ‪ì‬ה אָ‪ä‬ז חֹק‪ ,‬שֶׁ‪û‬הַ‪é‬יְּ‪ì‬לָ‪ִï‬דים מֻ‪ñ‬כְ‪ָî‬רחִ‪ë‬ים לְ‪ï‬בַ‪ã‬קֵּ‪ú‬ר בְּ‪ã‬בֵ‪ã‬ית הַ‪é‬סֵּ‪ò‬פֶ‪ö‬ר‪.‬‬ ‫וּבְ‪ã‬כֵ‪î‬ן ָרשְׁ‪û‬מָ‪ñ‬ה אוֹתִ‪ü‬י אִ‪ä‬מָּ‪ñ‬א לְ‪ï‬בֵ‪ã‬ית הַ‪é‬סֵּ‪ò‬פֶ‪ö‬ר‪ ,‬אַ‪ä‬חֶ‪ֶë‬רת הָ‪é‬יְ‪ì‬תָ‪ü‬ה מְ‪ñ‬שַׁ‪û‬לֶּ‪ï‬מֶ‪ñ‬ת ְקנָ‪ó‬ס‪ ,‬אוֹ שֶׁ‪û‬הָ‪é‬יוּ מוֹשִׁ‪û‬יבִ‪ã‬ים‬ ‫אוֹתָ‪ü‬הּ בְּ‪ã‬בֵ‪ã‬ית הַ‪é‬סֹּהַ‪é‬ר‪.‬‬ ‫כַּ‪î‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר הָ‪é‬לַ‪ï‬כְ‪î‬תִּ‪ü‬י בַּ‪ã‬פַּ‪ö‬עַ‪ô‬ם הָ‪ִé‬ראשׁוֹנָ‪ó‬ה לְ‪ï‬בֵ‪ã‬ית הַ‪é‬סֵּ‪ò‬פֶ‪ö‬ר הַ‪é‬גֶּ‪ְå‬רמָ‪ñ‬נִ‪ó‬י‪ ,‬נָ‪ó‬שְׁ‪ָû‬קה אוֹתִ‪ü‬י אִ‪ä‬מָּ‪ñ‬א‪ ,‬דְּ‪ç‬מָ‪ñ‬עוֹת זָ‪ê‬לְ‪ï‬גוּ‬ ‫ֶ‪ó‬יה וְ‪è‬אָ‪ä‬מְ‪ָñ‬רה‪' :‬פָּ‪ö‬עוֹטָ‪í‬ה אֻ‪ä‬מְ‪ñ‬לָ‪ï‬לָ‪ï‬ה'‪ ...‬וַ‪è‬אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י הִ‪é‬שְׁ‪û‬תּוֹמַ‪ñ‬מְ‪ñ‬תִּ‪ü‬י‪ ,‬כִּ‪î‬י הָ‪é‬יִ‪ì‬יתִ‪ü‬י מְ‪ֻñ‬רצָּ‪õ‬ה וְ‪è‬שָׂ‪û‬מַ‪ñ‬חְ‪ë‬תִּ‪ü‬י‬ ‫מֵ‪ñ‬עֵ‪ô‬ינ ָ‪é‬‬ ‫שֶׁ‪û‬אֶ‪ä‬הְ‪é‬יֶ‪ì‬ה כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר תַּ‪ü‬לְ‪ï‬מִ‪ñ‬יָדה‪ .‬מִ‪ñ‬פְּ‪ö‬נֵ‪ó‬י מָ‪ñ‬ה אִ‪ä‬מָּ‪ñ‬א מְ‪ñ‬פַ‪ö‬חֶ‪ֶë‬דת‪ ,‬וְ‪è‬עַ‪ô‬ל מָ‪ñ‬ה צַ‪õ‬ר לָ‪ï‬הּ כָּ‪î‬ל כָּ‪ְî‬ך?‬ ‫נוּ‪ ,‬וּמָ‪ñ‬ה? חָ‪ַë‬דלְ‪ï‬תִּ‪ü‬י לְ‪ï‬הִ‪é‬שְׁ‪û‬תּוֹמֵ‪ñ‬ם‪ .‬אַ‪ä‬תֶּ‪ü‬ם וַ‪è‬דַּ‪ç‬אי כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר מְ‪ñ‬תָ‪ü‬אֲ‪ִä‬רים לְ‪ï‬עַ‪ô‬צְ‪õ‬מְ‪ñ‬כֶ‪î‬ם? כַּ‪î‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר צְ‪õ‬עַ‪ְô‬קתֶּ‪ü‬ם זֶ‪ê‬ה‬ ‫עַ‪ô‬תָּ‪ü‬ה וְ‪è‬הֶ‪é‬עֱ‪ô‬לַ‪ï‬בְ‪ã‬תֶּ‪ü‬ם אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬נַּ‪ó‬עַ‪ô‬ר מִ‪ñ‬פְּ‪ö‬נֵ‪ó‬י שֶׁ‪û‬הוּא יְ‪ì‬הוִּדי‪ ,‬נִ‪ó‬זְ‪ê‬כַּ‪ְî‬רתִּ‪ü‬י בַּ‪ã‬יּוֹם הֶ‪é‬עָ‪ô‬צוּב‪ ,‬בַּ‪ã‬יּוֹם הָ‪ִé‬ראשׁוֹן‬ ‫שֶׁ‪û‬לִּ‪ï‬י בְּ‪ã‬בֵ‪ã‬ית הַ‪é‬סֵּ‪ò‬פֶ‪ö‬ר‪ .‬וְ‪è‬נִ‪ó‬זְ‪ê‬כַּ‪ְî‬רתִּ‪ü‬י בְּ‪ã‬אִ‪ä‬מִּ‪ñ‬י שֶׁ‪ָû‬ראֲ‪ä‬תָ‪ü‬ה אֶ‪ä‬ת אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר עוֹלְ‪ï‬לוּ לִ‪ï‬י וְ‪è‬אָ‪ä‬מְ‪ָñ‬רה‪' :‬אֱ‪ֹä‬להִ‪é‬ים יַ‪ì‬עֲ‪ô‬נִ‪ó‬ישׁ‬ ‫אוֹתָ‪ü‬ם עַ‪ô‬ל מַ‪ñ‬עֲ‪ô‬שֵׂ‪û‬יהֶ‪é‬ם הָ‪ָé‬רעִ‪ô‬ים‪ ,‬אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬גֶּ‪ְå‬רמָ‪ñ‬נִ‪ó‬ים‪'.‬‬ ‫נוּ‪ ,‬מַ‪ñ‬סְ‪ò‬פִּ‪ö‬יק יְ‪ì‬לָ‪ִï‬דים‪ .‬זֶ‪ê‬ה הָ‪é‬יָ‪ì‬ה לְ‪ï‬פָ‪ö‬נִ‪ó‬ים‪ .‬כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר עָ‪ô‬בַ‪ã‬ר‪ֹ .‬לא נָ‪ó‬עִ‪ô‬ים לְ‪ï‬הִ‪é‬זָּ‪ê‬כֵ‪î‬ר‪".‬‬ ‫הַ‪é‬מּוָֹרה ֹלא ָרצְ‪õ‬תָ‪ü‬ה לְ‪ï‬הַ‪é‬מְ‪ñ‬שִׁ‪û‬יְך אֶ‪ä‬ת סִ‪ò‬פּוָּרהּ‪ ,‬אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל הַ‪é‬נְּ‪ó‬עָ‪ִô‬רים הִ‪é‬תְ‪ü‬חִ‪ë‬ילוּ לְ‪ï‬בַ‪ã‬קֵּ‪ú‬שׁ וּלְ‪ï‬הִ‪é‬תְ‪ü‬חַ‪ë‬נֵּ‪ó‬ן‪:‬‬ ‫"שֶׁ‪û‬הַ‪é‬מּוָֹרה תְּ‪ü‬סַ‪ò‬פֵּ‪ö‬ר אֵ‪ä‬יְך זֶ‪ê‬ה הָ‪é‬יָ‪ì‬ה?!"‬ ‫"אֵ‪ä‬יְך הָ‪é‬יָ‪ì‬ה? אַ‪ä‬ף אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד ֹלא ָרצָ‪õ‬ה לָ‪ï‬שֶׁ‪û‬בֶ‪ã‬ת אִ‪ä‬תִּ‪ü‬י עַ‪ô‬ל סַ‪ò‬פְ‪ö‬סָ‪ò‬ל אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד‪ .‬אָ‪ä‬מְ‪ñ‬רוּ‪' :‬חֲ‪ë‬זִ‪ê‬יָרה פּוֹלָ‪ï‬נִ‪ó‬ית!'‬ ‫'פּוֹלָ‪ï‬נִ‪ó‬יָּ‪ì‬ה אֲ‪ä‬רוָּרה!' 'אָ‪ä‬בִ‪ã‬יְך שִׁ‪û‬כּוֹר!' וְ‪è‬אָ‪ä‬בִ‪ã‬י אַ‪ä‬ף פַּ‪ö‬עַ‪ô‬ם ֹלא שָׁ‪û‬תָ‪ü‬ה יֵ‪ì‬ין שָׂ‪ָû‬רף‪ .‬אֲ‪ä‬פִ‪ö‬לּוּ בִּ‪ã‬יָרה הוּא‬ ‫ֹלא שָׁ‪û‬תָ‪ü‬ה‪ .‬הֲ‪é‬בִ‪ã‬ינוֹתִ‪ü‬י אָ‪ä‬ז ַרק מְ‪ñ‬עַ‪ô‬ט גֶּ‪ְå‬רמָ‪ñ‬נִ‪ó‬ית וְ‪è‬אֵ‪ä‬ינֶ‪ó‬נִּ‪ó‬י יוַֹדעַ‪ô‬ת מָ‪ñ‬ה עוֹד אָ‪ä‬מְ‪ñ‬רוּ‪ .‬אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל — הָ‪é‬יְ‪ì‬תָ‪ü‬ה‬ ‫ִרשְׁ‪û‬עוּת ָ‪î‬כּזֹאת וְ‪è‬שִׂ‪û‬נְ‪ó‬אָ‪ä‬ה אֲ‪ä‬יֻ‪ì‬מָּ‪ñ‬ה‪ַ .‬רק אַ‪ְä‬רבָּ‪ã‬עָ‪ô‬ה ֹלא הֵ‪é‬צִ‪õ‬יקוּ לִ‪ï‬י‪ .‬שְׁ‪û‬לוֹשָׁ‪û‬ה בָּ‪ã‬נִ‪ó‬ים וּבַ‪ã‬ת אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת‪.‬‬ ‫ִ‪ü‬יה אַ‪ä‬חַ‪ë‬ר כָּ‪ְî‬ך שֶׁ‪ֹּû‬לא תָּ‪ü‬גֵ‪å‬ן עָ‪ô‬לַ‪ï‬י‪ ,‬שֶׁ‪û‬תַּ‪ü‬עֲ‪ô‬מִ‪ñ‬יד פָּ‪ö‬נִ‪ó‬ים‪ ,‬כְּ‪î‬אִ‪ä‬לּוּ גַּ‪å‬ם הִ‪é‬יא אֵ‪ä‬ינָ‪ó‬הּ אוֹהֶ‪é‬בֶ‪ã‬ת אוֹתִ‪ü‬י‪.‬‬ ‫בִּ‪ã‬קַּ‪ú‬שְׁ‪û‬תּ ָ‪é‬‬ ‫נוּ‪ ,‬וְ‪è‬הִ‪é‬תְ‪ü‬חִ‪ë‬ילוּ לְ‪ï‬הַ‪ְé‬דִריְך אֶ‪ä‬ת מְ‪ñ‬נוּחָ‪ë‬תָ‪ü‬הּ‪ .‬שָׁ‪û‬אֲ‪ä‬לוּ אוֹתָ‪ü‬הּ‪ ,‬כַּ‪î‬מָּ‪ñ‬ה שִׁ‪û‬לַּ‪ï‬מְ‪ñ‬תִּ‪ü‬י לָ‪ï‬הּ בְּ‪ã‬עַ‪ô‬ד שֶׁ‪û‬תָּ‪ü‬גֵ‪å‬ן עָ‪ô‬לַ‪ï‬י‪.‬‬ ‫ַרע‪ ,‬נוָֹרא ַרע הָ‪é‬יָ‪ì‬ה לִ‪ï‬י בְּ‪ã‬בֵ‪ã‬ית הַ‪é‬סֵּ‪ò‬פֶ‪ö‬ר הַ‪é‬גֶּ‪ְå‬רמָ‪ñ‬נִ‪ó‬י הַ‪é‬זֶּ‪ê‬ה‪".‬‬ ‫פַּ‪ö‬עֲ‪ô‬מוֹן בֵּ‪ã‬ית הַ‪é‬סֵּ‪ò‬פֶ‪ö‬ר הִ‪é‬פְ‪ö‬סִ‪ò‬יק אֶ‪ä‬ת סִ‪ò‬פּוָּרהּ שֶׁ‪û‬ל הַ‪é‬מּוָֹרה‪ .‬חֲ‪ë‬בָ‪ã‬ל!‬ ‫פְּ‪ö‬עָ‪ô‬מִ‪ñ‬ים ַרבּוֹת אַ‪ä‬חֲ‪ֵë‬רי כֵ‪î‬ן‪ ,‬בִּ‪ã‬קְּ‪ú‬שׁוּ הַ‪é‬יְּ‪ì‬לָ‪ִï‬דים שֶׁ‪û‬הַ‪é‬מּוָֹרה תְּ‪ü‬סַ‪ò‬פֵּ‪ö‬ר מִ‪ñ‬י וְ‪è‬אֵ‪ä‬יְך פָּ‪ö‬צְ‪õ‬עוּ אוֹתָ‪ü‬הּ בְּ‪ã‬אֶ‪ä‬בֶ‪ã‬ן‪.‬‬ ‫אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל הַ‪é‬מּוָֹרה עָ‪ô‬מְ‪ָñ‬דה עַ‪ô‬ל דַּ‪ç‬עְ‪ô‬תָּ‪ü‬הּ‪ֹ ,‬לא ָרצְ‪õ‬תָ‪ü‬ה וְ‪ֹè‬לא סִ‪ò‬פְּ‪ָö‬רה‪.‬‬ ‫ָ‪ì‬דוּע שֶׁ‪û‬קָּ‪ú‬שָׁ‪û‬ה הִ‪é‬יא‪.‬‬ ‫"זֶ‪ê‬ה הָ‪é‬יָ‪ì‬ה לְ‪ï‬פָ‪ö‬נִ‪ó‬ים‪ֹ ,‬לא נָ‪ó‬עִ‪ô‬ים לְ‪ï‬הִ‪é‬זָּ‪ê‬כֵ‪î‬ר‪ֹ .‬לא כְּ‪ַî‬דאי! וּמָ‪ñ‬ה יֵ‪ì‬שׁ לְ‪ï‬סַ‪ò‬פֵּ‪ö‬ר? אֶ‪ä‬בֶ‪ã‬ן י ַ‪ô‬‬ ‫כָּ‪î‬אַ‪ä‬ב — וְ‪è‬הִ‪é‬תְ‪ַü‬רפֵּ‪ö‬א‪ .‬עֲ‪ַô‬דיִ‪ì‬ן אֵ‪ä‬ינְ‪ó‬כֶ‪î‬ם מְ‪ñ‬בִ‪ã‬ינִ‪ó‬ים‪ ,‬יְ‪ì‬לָ‪ִï‬דים‪ :‬צַ‪õ‬לֶּ‪ֶï‬קת עַ‪ô‬ל הָ‪ֹé‬ראשׁ אֵ‪ä‬ינָ‪ó‬הּ כּוֹאֶ‪ä‬בֶ‪ã‬ת‪ ,‬אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל‬ ‫גַּ‪å‬ם בַּ‪ã‬לֵּ‪ï‬ב נִ‪ó‬שְׁ‪û‬אֲ‪ָä‬רה צַ‪õ‬לֶּ‪ֶï‬קת מֵ‪ñ‬אוֹתָ‪ü‬הּ אֶ‪ä‬בֶ‪ã‬ן‪ .‬וְ‪è‬הַ‪é‬צַּ‪õ‬לֶּ‪ֶï‬קת שֶׁ‪û‬בַּ‪ã‬לֵּ‪ï‬ב — כּוֹאֶ‪ä‬בֶ‪ã‬ת‪.‬‬ ‫אַ‪ä‬ל תַּ‪ְü‬רגִּ‪å‬יזוּ‪ ,‬יְ‪ì‬לָ‪ִï‬דים‪ֹ ,‬לא אוֹתוֹ‪ ,‬וְ‪ֹè‬לא שׁוּם אָ‪ָä‬דם‪ .‬הָ‪é‬גֵ‪å‬נּוּ עַ‪ô‬ל כְּ‪î‬בוֹד בֵּ‪ã‬ית הַ‪é‬סֵּ‪ò‬פֶ‪ö‬ר! אַ‪ä‬ל יֵ‪ì‬צֵ‪õ‬א‬ ‫אִ‪ä‬ישׁ מִ‪ñ‬בֵּ‪ã‬ית הַ‪é‬סֵּ‪ò‬פֶ‪ö‬ר עִ‪ô‬ם צַ‪õ‬לָּ‪ï‬קוֹת‪ ,‬כְּ‪î‬מוֹ שֶׁ‪û‬לִּ‪ï‬י‪ ,‬עַ‪ô‬ל הָ‪ֹé‬ראשׁ וּבַ‪ã‬לֵּ‪ï‬ב!"‬ ‫)עיבד אריה ביכנר(‬

‫‪108‬‬

‫שיתחברו כל ההפכים‬

‫הַ‪é‬כרזָ‪ê‬ה עולמית בִּ‪ã‬דבר זכויות האדם מטעם האו"ם‪:‬‬ ‫יהם‪ .‬כולם חוְֹננוּ בּתבוּנה‬ ‫ובזכויות‬ ‫ֵ‬ ‫ווים בערָכּם‬ ‫כל בני האדם נולדו בני חורין וָש‬ ‫וּבמצפּון‪ ,‬לפיכך חובה עליהם לנהוג איש ברעהו ברוח של אחווה‪.‬‬ ‫לא יהיה אדם נתון לעינויים‪ ,‬ולא ליחס או לעונש אכזריים‪ ,‬בלתי אנושיים או‬ ‫משפילים‪.‬‬ ‫ליפת‬ ‫לא ְיֵהא אדם נתון להתערבות שרירותית בחייו הפרטיים‪ ,‬במשפחתו‪ִ ,‬בְּמעונו‪ֲַ ,‬בּח‬ ‫גנת החוק בפני‬ ‫מכתבים שלו ולא לפגיעה ִבְּכבודו או בשמו הטוב‪ .‬כל אדם זַכּאי ַלֲה‬ ‫התערבות או פגיעה כאלה‪.‬‬ ‫כל אדם זכאי לחופש תנועה ומגורים בתוך כל מדינה‪.‬‬ ‫בּות ארצו‪ ,‬ולחזור אל ארצו‪.‬‬ ‫כל אדם זכאי לעזוב כל ארץ‪ַ ,‬לר‬ ‫גנה שווה של החוק‪.‬‬ ‫הכול שווים לפי החוק וזכאים ללא הפליה ַלֲה‬

‫מה מלמד אותנו ספר הספרים ‪/‬‬

‫דוד בן גוריון‬

‫"ספר הספרים" שלנו אינו מתחיל מתולדות היהודי הראשון‪ ,‬אלא מתולדות‬ ‫האדם הראשון‪ ,‬ואדם הראשון לא היה יהודי‪ ,‬אלא אדם‪ ,‬סתם אדם‪ ,‬ואדם זה‪,‬‬ ‫מלמד אותנו "ספר הספרים"‪ ,‬נברא בצלם אלהים – – – ואין אנו רשאים להתנכר‬ ‫לעֶ‪ô‬נוּת האדם באשר הוא‪.‬‬

‫שיתחברו כל ההפכים‬

‫‪111‬‬

‫לחבוש כובע מיוחד או לענוד טלאי מיוחד שיזהה אותם כיהודים‪ .‬הם דרשו‬ ‫מהיהודים להתנצר וכאשר סירבו היהודים לעשות זאת‪ ,‬הם גורשו מהארצות‬ ‫שחיו בהן מאות שנים‪ :‬מאנגליה גורשו היהודים בשנת ‪ ,1290‬מצרפת בשנת ‪,1306‬‬ ‫מספרד בשנת ‪ ,1492‬ומפורטוגל – בשנת ‪ .1497‬הם הורשו לשוב ולהתיישב‬ ‫באנגליה ובצרפת רק כעבור כײַ‪ 200‬שנים‪.‬‬ ‫הביטוי הנורא ביותר לשנאת יהודים היה השואה‪ :‬השמדת יהודי אירופה על ידי‬ ‫הנאצים‪ .‬במאה העשרים קמו בגרמניה ובאוסטריה מפלגות אנטישמיות שחרטוּ‬ ‫על דגלם את שנאת היהודים‪ .‬הם טענו שהיהודים שייכים ל"גזע נחות"‪ .‬הנאצים‬ ‫בגרמניה הכריזו על עצמם כעל ה"גזע העליון"‪ ,‬והציגו את היהודים בתור אויבי‬ ‫גרמניה ואויבי האנושות כולה‪.‬‬ ‫כאשר עלה היטלר לשלטון בשנת ‪ ,1933‬נכלאו מנהיגים יהודים‪ ,‬נפגע רכוש יהודי‬ ‫ונאסר על יהודים להיות בקשרים עסקיים או חברתיים עם נוצרים‪ .‬בשנים ‪1939‬‬ ‫– ‪ ,1945‬במהלך מלחמת העולם השנייה‪ ,‬ריכזו הנאצים את יהודי אירופה בגטאות‬ ‫ובמחנות ריכוז והשמידו שישה מיליון יהודים‪.‬‬ ‫אחרי מלחמת העולם השנייה היה נדמה שהעולם הזדעזע קשות משואת העם‬ ‫היהודי‪ .‬אולם בשנים האחרונות אנו עדים למקרים של אנטישמיות באירופה‬ ‫ובאמריקה‪.‬‬ ‫אמצעי התקשורת מדווחים לעתים קרובות על אירועים אנטישמיים‪ :‬האנדרטה‬ ‫לזכר קורבנות השואה בבַּ‪ã‬בִּ‪ã‬יײַיַ‪ì‬אר‪ ,‬אתר ההוצאה להורג של עשרות אלפי יהודים‬ ‫באוקראינה‪ ,‬נותצה; הרב הראשי של בריסל בירת בלגיה הותקף על ידי צעירים‬ ‫שבעטו בפניו; בקבוק תבערה הושלך לעבר בית הכנסת בברלין; ששײַעשרה‬ ‫מצבות הושחתו וצלבי קרס רוססו בבית הקברות היהודי באושוויץ‪.‬‬ ‫ממשלת ישראל‪ ,‬יחד עם ארגונים יהודיים בעולם‪ ,‬קבעו לעצמם מטרה להילחם‬ ‫באנטישמיות‪.‬‬ ‫)עלײַפי האינטרנט וידיעות המתפרסמות בעיתונות(‬

‫‪110‬‬

‫שיתחברו כל ההפכים‬

‫גברים ונשים שונים במראה ובמבנה הגוף‪ ,‬אבל האם יש להבדילם משום כך גם‬ ‫בזכויות? האם הם שונים בתכונות ובכישרונות שלהם? היום אנו יודעים שלא כך‬ ‫הדבר‪ .‬עובדה‪ ,‬ישנן נשים המנהיגות מדינות והמשמשות שופטות‪ ,‬רופאות‪,‬‬ ‫טייסות וכדומה‪ .‬כאשר נפתחו אפשרויות השכלה בפני הנשים‪ ,‬הן הוכיחו שאינן‬ ‫נופלות בכישוריהן מהגברים‪ .‬אמת‪ ,‬גברים ונשים אינם דומים בכול‪ ,‬אך חברה‬ ‫שוויונית היא זו המעניקה הזדמנויות שוות לכול ודוגלת בשוויון מתוך שונות‪.‬‬ ‫במשך יותר ממאה שנות הציונות הגיעו לארץ גברים ונשים מכל העולם וכל‬ ‫קבוצה הביאה איתה מנהגים ואמונות משלה‪ .‬הנשים החלוצות שבאו לארץ לפני‬ ‫כמאה שנים‪ ,‬חשבו שעליהן לעבוד ולהיות "כמו גברים" כדי לזכות בשוויון‪ .‬היום‬ ‫הנשים רוצות לטפח את נשיותן ולהדגיש אותה‪ ,‬מבלי לוותר על השכלה ועל‬ ‫תפקידים שווים לאלה של הגברים‪.‬‬ ‫חברה נאורה מכבדת את ההבדלים שבין בני האדם‪ ,‬ועם זאת פועלת למען שוויון‬ ‫הזדמנויות לכולם‪.‬‬ ‫)ד"ר צפרירה שחם מטפלת באומנויות ועוסקת בנושאי מגדר(‬

‫שיתחברו כל ההפכים‬

‫‪113‬‬

‫מדוע נאבקות הנשים שיהיו להן זכויות‬ ‫כמו לגברים?‪ /‬צפרירה שחם‬

‫במשך אלפי שנים היה מעמדן של הנשים שונה ונחות מזה של הגברים‪ .‬למעשה‬ ‫נשלט העולם על ידי הגברים‪ .‬הם היו ראשי המדינות )השליטים( שקבעו מהלכים‬ ‫גורליים‪ ,‬כמו מלחמה או הסכמים בין מדינות‪ ,‬והשפיעו על חיי החברה‪ ,‬התרבות‬ ‫והכלכלה‪ .‬הם כתבו את יצירות הספרות וההגות הגדולות ויצרו את יצירות‬ ‫האמנות‪.‬‬ ‫הגברים היו ראשי המשפחה וראו באישה את רכושם‪ .‬לנשים לא היה רכוש‬ ‫משלהן והיה עליהן לציֵ‪ì‬ית לבעליהן בכול‪.‬‬ ‫לנשים היה אסור לרכוש השכלה גבוהה ולכן לא יכלו להשתלב במקצועות‬ ‫הדורשים ידע‪ .‬מסיבה זו נמנע מהן להיות רופאות‪ ,‬מהנדסות‪ ,‬שופטות‪ ,‬בנקאיות‪,‬‬ ‫סופרות או טייסות‪ .‬כך החזיקו הגברים בכל התפקידים החשובים בחברה‪ .‬הם אף‬ ‫חשבו כי הנשים אינן מסוגלות ללמוד‪ ,‬מכיוון שיש להן מוח קטן יותר משל‬ ‫הגברים – דבר שהוא כמובן שטות מוחלטת‪ .‬למעשה‪ ,‬הגברים לא רצו לוותר על‬ ‫עמדות הכוח שצברו במשך הרבה מאוד שנים‪.‬‬ ‫בבחירות לראשי המדינה ולנציגי העם נאסר על הנשים לבחור ולהיבחר‪ .‬זכות זו‬ ‫נשמרה לגברים בלבד‪ .‬לפני כמאה שנים החלו הנשים להיאבק על זכויותיהן‬ ‫לבחור ולהיבחר‪ ,‬ללמוד באוניברסיטאות‪ ,‬לקבל שכר שווה כמו הגברים ולהיות‬ ‫עצמאיות מבחינה כלכלית כדי שתוכלנה לפרנס את עצמן‪ .‬בארץ ישראל זכו‬ ‫הנשים בשוויון זכויות מלא בײַ‪.1926‬‬ ‫כדי להבין עד כמה מאבק הנשים היה קשה וממושך‪ ,‬כדאי לדעת כי בצרפת קיבלו‬ ‫הנשים זכות בחירה בײַ‪ 96) .1944‬שנים לאחר שניתנה זכות זו לגברים(‪ .‬בשווייץ‬ ‫קיבלו הנשים זכות זו רק בײַ‪ 123 ) 1971‬שנים אחרי הגברים!(‪ .‬אבל לא בכל רחבי‬ ‫העולם זכו הנשים בשוויון זכויות‪ ,‬ועדיין ישנן ארצות )בעיקר מוסלמיות( שבהן‬ ‫נשים נתפסות כרכושו של הבעל וחייבות לציית לו בכול‪ .‬הן אינן זוכות בהשכלה‪,‬‬ ‫וחובה עליהן לכסות את פניהן מחוץ לבית‪.‬‬

‫גולדה מאיר‪ ,‬ראש ממשלת ישראל בשנים ‪,1974–1969‬‬ ‫לשמאלה יגאל אלון ואבא אבן‪ ,‬שׂרים בממשלתהּ‬

‫‪112‬‬

‫שיתחברו כל ההפכים‬

‫שיתחברו כל ההפכים‬

‫‪115‬‬

‫בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬בִ‪ã‬ילִ‪ï‬י נִ‪ó‬בְ‪ָã‬רא הָ‪é‬עוֹלָ‪ï‬ם‬ ‫לְ‪ï‬פִ‪ö‬יכָ‪ְî‬ך נִ‪ó‬בְ‪ָã‬רא הָ‪é‬אָ‪ָä‬דם יְ‪ì‬חִ‪ë‬יִדי‪ ...‬וּמִ‪ñ‬פְּ‪ö‬נֵ‪ó‬י שְׁ‪û‬לוֹם הַ‪é‬בְּ‪ִã‬ריּוֹת‪ ,‬שֶׁ‪ֹּû‬לא יֹאמַ‪ñ‬ר אָ‪ָä‬דם‬ ‫לַ‪ï‬חֲ‪ë‬בֵ‪ã‬רוֹ‪:‬‬ ‫"אַ‪ä‬בָּ‪ã‬א גָּ‪å‬דוֹל מֵ‪ñ‬אָ‪ä‬בִ‪ã‬יָך‪".‬‬ ‫וּלְ‪ï‬הַ‪é‬גִּ‪å‬יד גְּ‪ֻå‬דלָּ‪ï‬תוֹ שֶׁ‪û‬ל הַ‪é‬קָּ‪ú‬דוֹשׁײַבָּ‪ã‬רוְּךײַהוּא‪,‬‬ ‫שֶׁ‪û‬אָ‪ָä‬דם טוֹבֵ‪ã‬עַ‪ ô‬כַּ‪î‬מָּ‪ñ‬ה מַ‪ñ‬טְ‪í‬בְּ‪ã‬עוֹת בְּ‪ã‬חוֹתָ‪ü‬ם אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד‪ ,‬וְ‪è‬כֻ‪î‬לָּ‪ï‬ן דּוֹמִ‪ñ‬ין זֶ‪ê‬ה לָ‪ï‬זֶ‪ê‬ה‪,‬‬ ‫וּמֶ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך מַ‪ñ‬לְ‪ï‬כֵ‪î‬י הַ‪é‬מְּ‪ñ‬לָ‪ï‬כִ‪î‬ים הַ‪é‬קָּ‪ú‬דוֹשׁײַבָּ‪ã‬רוְּךײַהוּא טָ‪í‬בַ‪ã‬ע כָּ‪î‬ל אָ‪ָä‬דם בְּ‪ã‬חוֹתָ‪ü‬מוֹ‬ ‫שֶׁ‪û‬ל אָ‪ָä‬דם הָ‪ִé‬ראשׁוֹן‪ ,‬וְ‪è‬אֵ‪ä‬ין אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד מֵ‪ñ‬הֶ‪é‬ן דּוֹמֶ‪ñ‬ה לַ‪ï‬חֲ‪ë‬בֵ‪ã‬רוֹ‪.‬‬ ‫לְ‪ï‬פִ‪ö‬יכָ‪ְî‬ך כָּ‪î‬ל אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד וְ‪è‬אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד חַ‪ë‬יָּ‪ì‬ב לוֹמַ‪ñ‬ר‪" :‬בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬בִ‪ã‬ילִ‪ï‬י נִ‪ó‬בְ‪ָã‬רא הָ‪é‬עוֹלָ‪ï‬ם"‪.‬‬ ‫)משנה‪ ,‬סנהדרין פרק ד'‪ ,‬משנה ה'(‬

‫‪114‬‬

‫במַ‪ñ‬כאובֵ‪ã‬יהם‪ ,‬ואין מושיע‪ .‬בעוד פיני מנופף נואֲ‪ä‬שות בידו‪ ,‬הִ‪é‬רהר‪ :‬ומה אם מישהו‬ ‫יַ‪ì‬עֲ‪ô‬צור‪ ,‬וּבִ‪ã‬מקום להציל — יחסל את הפצועים חסֵרי האוֹנים?‬ ‫והנה נעצרה מכונית‪ .‬איש גבוה ולבוש היטב יצא ממנה במהירות‪ .‬כְּ‪î‬הֶ‪é‬רף עַ‪ô‬יִ‪ì‬ן תפס‬ ‫את הנעשֶׂ‪û‬ה‪ ,‬וּבְ‪ã‬לי לאבד רגע דחס את כל הפצועים לתוך מכוניתו וּפָ‪ö‬תח בִּ‪ã‬נְ‪ó‬היגה‬ ‫מטוֹרפת‪ ,‬עַ‪ô‬שׂרות קילומטרים בין מְ‪ñ‬קום הפיגוע לָקהִ‪é‬יר‪ .‬האיש חלף במהירות על‬ ‫פני מכוניות שנסעו לפנָ‪ó‬יו‪ ,‬עבר למסלול הנגדי וּבִ‪ã‬לבד שיגיע מהר ככל האפשר‬ ‫לבית החולים‪ .‬המכונית המהוּדרת הוּכתמה כולה בַּ‪ã‬דם שניגַ‪å‬ר מהפצעים‪ ,‬ואחת‬ ‫הפצועות זעקה מכְּ‪î‬אב עם כל תנודה וְּקפיצה של המכונית‪ .‬אך לנַ‪ó‬הָ‪é‬ג היתה שאיפה‬ ‫אחת‪ :‬להגיע‪ ,‬להספיק וּלְ‪ï‬הַ‪é‬ציל‪.‬‬

‫*‬ ‫מבית החולים שבקהיר נלקחו הפצועים לָ‪ï‬אָ‪ֶä‬רץ‪ .‬בבית החולים בארץ הצליחו לחבר‬ ‫אחת מאֶ‪ä‬צְ‪õ‬בְּ‪ã‬עותיו הקטועות של פיני‪ ,‬והוא הֶ‪é‬חֱ‪ë‬לים וחזר לַ‪ï‬עֲ‪ô‬בודתו‪ .‬הוא זכר לטובה‬ ‫את הנַ‪ó‬הג האמיץ שבלי ספק‪ ,‬הודות לו‪ ,‬נשארו הוא והפצועים האחרים בחיים‪.‬‬ ‫אפילו תודה לא אמר לו!‬ ‫בִּ‪ã‬תְ‪ü‬שוקתו לפגוש את הנהג המַ‪ñ‬ציל פנה פיני אל ידיד שהוא עיתונַ‪ó‬אי‪ ,‬וּביקש ממנו‬ ‫לנסות לברר מיהו הנהג הזה ואף להסדיר פגישה עמו‪.‬‬ ‫הידיד ידע במי המדובר‪ ,‬שכן המעשה פורסם בעיתונים‪ .‬בעזרתו נסע פיני שוב‬ ‫למצרים‪ ,‬הפעם כדי להיפָּ‪ö‬גש עם הנַ‪ó‬הג המַ‪ñ‬ציל‪ ,‬שהתברר כי הוא רופא ידוע‬ ‫במצרים‪ ,‬דוקטור סוּלטַ‪í‬אן שמו‪.‬‬ ‫כשנפגשו‪ ,‬הודה פיני מקרב לב לאיש שהציל אותו‪ ,‬והוסיף‪ :‬הודות לך נשארנו אנו‪,‬‬ ‫הפצועים‪ ,‬בחיים‪.‬‬ ‫"לא יכולתי לנהוג אחרת‪ ",‬אמר הרופא‪" .‬תדע לך שישְ‪ְû‬ראֵ‪ä‬לים הצילו את חיי לאחר‬ ‫שנפצעתי ונֶ‪ó‬עֱ‪ô‬זבתי לנפשי במלחמת ששת הימים‪ .‬אבל גם אִ‪ä‬למלא כן‪ ,‬בשום פנים‬ ‫לא הייתי מסוגל לַ‪ï‬חֲ‪ë‬לוף לידכם ולא לנסות להציל‪"...‬‬

‫שיתחברו כל ההפכים‬

‫‪117‬‬

‫הַ‪é‬נַ‪ó‬הג המַ‪ñ‬ציל ‪/‬‬

‫יוסי מרגלית‬

‫החייל המצרי שכב בַּ‪ã‬צל הדל של שיחַ‪ ,ë‬וּמִ‪ñ‬סביבו רק גִ‪å‬בעות חול‪ .‬הוא לא היה יכול‬ ‫לקום‪ ,‬כי שתי רגלָ‪ï‬יו היו פצועות קשה‪ .‬בקושי גרר את עצמו אל השיח‪ ,‬וּמִ‪ñ‬זמַ‪ñ‬ןײַלִ‪ï‬זמן‬ ‫זז מעט בעִ‪ô‬קבות הצֵ‪õ‬ל‪ .‬הוא לא זכר בדיוק כמה ימים עברו מעת שנפצע‪ ,‬שכן‬ ‫בַּ‪ã‬תְ‪ü‬חילה היתה הַ‪é‬כָּ‪î‬רתו מעוּרפֶּ‪ö‬לת‪ .‬מעט המים שהיו במֵ‪ñ‬ימִ‪ñ‬ייתו אזלו זה מכבר‪ ,‬וּמזון‬ ‫לא היה בִּ‪ְã‬רשותו‪ .‬כאשר הרעב והצמא הֵ‪é‬ציקו לו מאוד‪ ,‬קטף ולעס מעלָ‪ï‬יו המרים‬ ‫של השיח‪ .‬כוחותָ‪ü‬יו הלכו ואזלו ונפש חיה אין מסביב‪ .‬הוא חשב על הוָריו ועל‬ ‫אֶ‪ä‬חָ‪ë‬יו הקטנים ממנו‪ ,‬על אשתו הצעירה ועל הבת התינוקת‪ .‬הוא כבר איבד תקווה‬ ‫שישוב לִ‪ְï‬ראותם‪ ,‬והבת תגדל יְ‪ì‬תומה‪ ...‬בכל זאת התאמץ להישאר בחיים‪ .‬הוא זכר‬ ‫שכאשר רצו הוא וַ‪è‬חֲ‪ë‬בֵ‪ã‬ריו בחולות במַ‪ñ‬הֲ‪é‬לך הקרב‪ ,‬התפוצץ משהו לידו‪ ,‬והכול נֶ‪ó‬עלמו‪,‬‬ ‫ושקט נורא השְׂ‪û‬תרר מסביב‪.‬‬ ‫הזמן זחל וזחל וּפִ‪ö‬תאום הגיע לאוזנֵ‪ó‬י החייל הפצוע טרטור של ג'יפ‪ .‬הוא התרומם‬ ‫מעט על מַ‪ñ‬רפְּ‪ָö‬קיו ואימץ את ְראִ‪ä‬ייתו‪ .‬אכן‪ ,‬נראָ‪ä‬ה ג'יפ מתקרב‪ .‬במאמץ רב פשט‬ ‫החייל את גופִ‪ö‬ייָ‪ì‬תו ונִ‪ó‬פנף בה‪ .‬בתוך כך הִ‪é‬רהר‪ :‬ואם אלה ישְׂ‪ְû‬ראֵ‪ä‬לים? אולי הוא מזמין‬ ‫את מותו הקרוב? אך לעומת זה‪ ,‬סופו שיגווע ממֵ‪ñ‬ילָ‪ï‬א מֵ‪ñ‬אֲ‪ä‬פיסת כוחות‪.‬‬ ‫הרגישו בו! הג'יפ פנה ישר בכיוון אליו‪ .‬אכן‪ ,‬ג'יפ ישראלי‪ ,‬שני חיילים קפצו ממנו‪,‬‬ ‫וניגשו אל הפצוע‪.‬‬ ‫"חייל מצרי פצוע! מה מצבו?" אמר אחד‪.‬‬ ‫"מצבו נראֶ‪ä‬ה אנוּש‪ ",‬אמר האחר‪" ,‬בוא ניַקח אותו‪".‬‬ ‫הם פרשׂו שׂמיכה צבאית על המושבים האֲ‪ä‬חוִריִ‪ì‬ים של הג'יפ‪ ,‬הֵ‪é‬רימו בִּ‪ã‬זהירות את‬ ‫החייל המצרי‪ ,‬וּבִ‪ã‬נסיעה איטית‪ ,‬תוך הימָ‪ñ‬נעוּת מטלטולים ככל האפשר‪ ,‬הִ‪é‬סיעו את‬ ‫החייל המצרי הנֶ‪ó‬אֱ‪ä‬נח אל בית החולים הצבאי‪.‬‬

‫*‬ ‫קבוצה של ישְׂ‪ְû‬ראלים היתה בטיול באוטובוס במצרים‪ .‬המלחמות עם המצרים היו‬ ‫לנַ‪ó‬חֲ‪ë‬לת הֶ‪é‬עבר‪ ,‬והמצרים מקבלים ברצון וּבִ‪ã‬בְ‪ã‬רכה את התיירים מישראל‪ .‬בכל זאת‪,‬‬ ‫היו קצת חֲ‪ë‬שָ‪û‬שות בלִ‪ï‬בּות המטיילים‪ .‬הם ידעו כי לא הכול מקבלים ברצון את‬ ‫השלום עם ישראל‪ .‬לפתע‪ ,‬בעוד האוטובוס עושה את דרכו בַּ‪ã‬מדבר בין עֵרי‬ ‫מצרים‪ ,‬פגע בו בְּ‪ַã‬רד יריות‪ .‬שני אנשים חמוּשים עצרו אותו וירו לתוכו בלי הֶ‪é‬פסק‪.‬‬ ‫הם גם זרקו רימוןײַהֶ‪é‬לֶ‪ï‬ם לתוכו‪ ,‬ואַ‪ä‬חַ‪ë‬ד הנוסעים‪ ,‬פִּ‪ö‬ינִ‪ó‬י‪ ,‬תפס את הרימון וניסה לזָ‪ְê‬רקו‬ ‫בַּ‪ã‬חֲ‪ë‬זרה החוצה‪ ,‬אבל הרימון התפוצץ בידו וקטע את האצבעות‪ .‬פיני אסף את‬ ‫אצְ‪õ‬בְּ‪ã‬עותָ‪ü‬יו הקטועות בתקווה שאם יישאר בחיים‪ ,‬יצליחו הרופאים לחבר בחזרה‬ ‫לפחות אחת מהן‪ .‬בֵּ‪ã‬ינְ‪ó‬תיים התקרבו מכונית שעברו בדרך — והיורים הסתלקו‪ .‬פיני‬ ‫הביט סביב‪ :‬חלק מנוסעֵ‪ô‬י האוטובוס התגוללו הרוגים‪ .‬רק הוא ועוד ארבעה‬ ‫אנשים‪ ,‬כולם פצועים‪ ,‬נותרו בחיים‪.‬‬ ‫מי שהיה יכול לעמוד על רגלָ‪ï‬יו‪ ,‬יצא מהאוטובוס ועמד בצד הדרך‪ ,‬מנופף בידו‬ ‫למכוניות המעטות העוברות‪ ,‬בתקווה שמישהו יעצור ויֶ‪ì‬אֱ‪ä‬סוף את הפצועים‪.‬‬ ‫מכונית אחר מכונית חלפו ולא עצרו‪ .‬מבין הפצועים היו כאלה שזָ‪ê‬עֲ‪ô‬קו‬

‫‪116‬‬

‫שיתחברו כל ההפכים‬

‫לְ‪ï‬עָ‪ô‬בְ‪ָã‬דּה וּלשָ‪û‬מְ‪ָñ‬רּה‬

‫שֶׁ‪ֹּû‬לא תְּ‪ַü‬קלְ‪ֵï‬קל וְ‪è‬תַ‪ü‬חֲ‪ִë‬ריב אֶ‪ä‬ת עוֹלָ‪ï‬מִ‪ñ‬י‪,‬‬ ‫שֶׁ‪û‬אִ‪ä‬ם ִקלְ‪ַï‬קלְ‪ï‬תָּ‪ ü‬אֵ‪ä‬ין מִ‪ñ‬י שֶׁ‪û‬יְּ‪ì‬תַ‪ü‬קֵּ‪ú‬ן אַ‪ä‬חֲ‪ֶë‬ריָך‪.‬‬

‫הַ‪é‬שּׁוּעָ‪ô‬ל וְ‪è‬הַ‪é‬חֲ‪ë‬סִ‪ò‬יָדה ‪/‬‬

‫פָּ‪ö‬גַ‪å‬שׁ הַ‪é‬שּׁוּעָ‪ô‬ל‬ ‫בַּ‪ã‬חֲ‪ë‬סִ‪ò‬יָדה‪,‬‬ ‫וְ‪è‬שָׁ‪û‬אַ‪ä‬ל‬ ‫ִ‪ï‬שׁאֹל‬ ‫אִ‪ä‬ם אֶ‪ä‬פְ‪ö‬שָׁ‪û‬ר ל ְ‪û‬‬ ‫חִ‪ë‬יָדה‪.‬‬ ‫"בֶּ‪ã‬טַ‪í‬ח!"‬ ‫הֵ‪é‬שִׁ‪û‬יבָ‪ã‬ה הַ‪é‬חֲ‪ë‬סִ‪ò‬יָדה‪.‬‬ ‫סָ‪ò‬ח הַ‪é‬שּׁוּעָ‪ô‬ל‪:‬‬ ‫"תּוָֹדה‪".‬‬ ‫וְ‪è‬שָׁ‪û‬אַ‪ä‬ל‪:‬‬ ‫"נַ‪ó‬חֲ‪ë‬שִׁ‪û‬י מִ‪ñ‬י הֲ‪é‬כִ‪î‬י‬ ‫הֲ‪é‬כִ‪î‬י הֲ‪é‬כִ‪î‬י הֲ‪é‬כִ‪î‬י‬ ‫זָ‪ִê‬ריז‪,‬‬ ‫פִּ‪ö‬קֵּ‪ú‬חַ‪,ë‬‬ ‫מְ‪ñ‬מֻ‪ñ‬לָּ‪ï‬ח‪,‬‬ ‫וּמְ‪ñ‬פֻ‪ö‬לְ‪ï‬פָּ‪ö‬ל?"‬ ‫"אֵ‪ä‬יזוֹ שְׁ‪û‬אֵ‪ä‬לָ‪ï‬ה!‬ ‫הֲ‪ֵé‬רי זֶ‪ê‬ה הַ‪é‬שּׁוּעָ‪ô‬ל!"‬ ‫"נִ‪ó‬פְ‪ö‬לָ‪ï‬א!"‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר הַ‪é‬שּׁוּעָ‪ô‬ל‪,‬‬ ‫"וְ‪è‬אוּלַ‪ï‬י עוֹד חִ‪ë‬יָדה?"‬ ‫"לָ‪ï‬מָּ‪ñ‬ה ֹלא?"‬ ‫אָ‪ä‬מְ‪ָñ‬רה הַ‪é‬חֲ‪ë‬סִ‪ò‬יָדה‪.‬‬ ‫סָ‪ò‬ח הַ‪é‬שׁוּעָ‪ô‬ל‪:‬‬ ‫"תּוָֹדה‪".‬‬ ‫וְ‪è‬שָׁ‪û‬אַ‪ä‬ל‪:‬‬ ‫"נַ‪ó‬חֲ‪ë‬שִׁ‪û‬י‪,‬‬ ‫נַ‪ó‬חֲ‪ë‬שִׁ‪û‬י מָ‪ñ‬ה חוֹשֵׁ‪û‬ב‬ ‫שׁוּעָ‪ô‬ל נוָֹרא ָרעֵ‪ô‬ב‪,‬‬ ‫הַ‪é‬פּוֹגֵ‪å‬שׁ חֲ‪ë‬סִ‪ò‬יָדה שְׁ‪û‬מֵ‪ñ‬נָ‪ó‬ה?"‬ ‫"עַ‪ô‬ל חֲ‪ë‬תֻ‪ü‬נָּ‪ó‬ה!"‬ ‫"טִ‪í‬פְּ‪ö‬שָׁ‪û‬ה‪ֹ ,‬לא נִ‪ó‬חַ‪ë‬שְׁ‪û‬תְּ‪"!ü‬‬ ‫"עַ‪ô‬ל שׁוֹשַׁ‪û‬נָּ‪ó‬ה!"‬ ‫"טִ‪í‬פְּ‪ö‬שָׁ‪û‬ה‪ֹ ,‬לא נִ‪ó‬חַ‪ë‬שְׁ‪û‬תְּ‪"!ü‬‬ ‫"טוֹב‪",‬‬ ‫אָ‪ä‬מְ‪ָñ‬רה הַ‪é‬חֲ‪ë‬סִ‪ò‬יָדה‪,‬‬ ‫"עַ‪ô‬כְ‪î‬שָׁ‪û‬ו בֶּ‪ã‬טַ‪í‬ח אֲ‪ä‬נַ‪ó‬חֵ‪ë‬שׁ‪,‬‬ ‫ַ‪ü‬עצֹם עֵ‪ô‬ינֶ‪ó‬יָך‬ ‫אַ‪ְä‬ך בִּ‪ã‬תְ‪ü‬נַ‪ó‬אי שֶׁ‪û‬תּ ֲ‪ô‬‬

‫‪118‬‬

‫שיתחברו כל ההפכים‬

‫ע‪ .‬הִ‪é‬לֵּ‪ï‬ל‬ ‫ִ‪ü‬ספֹּר עַ‪ô‬ד שֵׁ‪û‬שׁ‪".‬‬ ‫וְ‪è‬ת ְ‪ò‬‬ ‫"בְּ‪ã‬סֵ‪ֶò‬דר‪".‬‬ ‫עָ‪ô‬צַ‪õ‬ם הַ‪é‬שּׁוּעָ‪ô‬ל עֵ‪ô‬ינָ‪ó‬יו וְ‪è‬סָ‪ò‬פַ‪ö‬ר עַ‪ô‬ד שֵׁ‪û‬שׁ‪.‬‬ ‫אַ‪ְä‬ך אוֹי וַ‪è‬אֲ‪ä‬בוֹי‪ ,‬כַּ‪î‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר פְּ‪ָö‬קחָ‪ë‬ן‪,‬‬ ‫נֶ‪ó‬אֱ‪ä‬לַ‪ï‬ץ בְּ‪ã‬עַ‪ô‬צְ‪õ‬מוֹ לְ‪ï‬נַ‪ó‬חֵ‪ë‬שׁ‬ ‫אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬חִ‪ë‬יָדה‪,‬‬ ‫לְ‪ï‬אָ‪ä‬ן נֶ‪ó‬עֶ‪ô‬לְ‪ï‬מָ‪ñ‬ה הַ‪é‬חֲ‪ë‬סִ‪ò‬יָדה‪...‬‬ ‫וְ‪è‬כָ‪î‬ל כָּ‪ְî‬ך לָ‪ï‬מָּ‪ñ‬ה?‬ ‫כִּ‪î‬י זוֹ בֵּ‪ã‬ינְ‪ó‬תַ‪ü‬יִ‪ì‬ם עָ‪ô‬פָ‪ö‬ה וּפָ‪ְö‬רחָ‪ë‬ה לָ‪ï‬הּ‪,‬‬ ‫וּצְ‪õ‬חוֹק גָּ‪å‬דוֹל צָ‪õ‬חֲ‪ָë‬קה לָ‪ï‬הּ‪,‬‬ ‫עַ‪ô‬ל אוֹתוֹ שׁוּעָ‪ô‬ל טִ‪í‬פֵּ‪ö‬שׁ‪,‬‬ ‫ִ‪ï‬ספֹּר עַ‪ô‬ד שֵׁ‪û‬שׁ‪.‬‬ ‫שֶׁ‪û‬נִ‪ó‬שְׁ‪û‬אַ‪ä‬ר ל ְ‪ò‬‬

‫כְּ‪î‬שֵׁ‪û‬ם שֶׁ‪û‬יָּ‪ì‬גְ‪å‬עוּ אֲ‪ä‬בוֹתַ‪ü‬י‬ ‫מַ‪ñ‬עֲ‪ô‬שֶׂ‪û‬ה בְּ‪ã‬אַ‪ְä‬דִריָּ‪ì‬אנוּס שֶׁ‪û‬הָ‪é‬יָ‪ì‬ה עוֹבֵ‪ã‬ר בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬בִ‪ã‬ילֵ‪ï‬י טְ‪í‬בֶ‪ְã‬ריָ‪ì‬ה‪ָ .‬ראָ‪ä‬ה זָ‪ֵê‬קן אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד‬ ‫שֶׁ‪û‬עוֹמֵ‪ñ‬ד וְ‪è‬חוֹפֵ‪ö‬ר חֲ‪ë‬פִ‪ö‬ירוֹת וְ‪è‬נוֹטֵ‪í‬ע נְ‪ó‬טִ‪í‬יעוֹת‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ‪ :‬זָ‪ֵê‬קן‪ ,‬זָ‪ֵê‬קן! בֶּ‪ã‬ן כַּ‪î‬מָ‪ñ‬ה אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה הַ‪é‬יּוֹם?‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ‪ :‬בֶּ‪ã‬ן מֵ‪ñ‬אָ‪ä‬ה שָׁ‪û‬נָ‪ó‬ה‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ‪ :‬אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה זָ‪ֵê‬קן בֶּ‪ã‬ן מֵ‪ñ‬אָ‪ä‬ה שָׁ‪û‬נָ‪ó‬ה‪ ,‬עוֹמֵ‪ñ‬ד וְ‪è‬טוֵֹרחַ‪ ë‬וְ‪è‬נוֹטֵ‪í‬עַ‪ ô‬נְ‪ó‬טִ‪í‬יעוֹת — וְ‪è‬כִ‪î‬י‬ ‫סָ‪ò‬בוּר אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה לֶ‪ï‬אֱ‪ä‬כֹל מֵ‪ñ‬הֶ‪é‬ן?!‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ‪ :‬אֲ‪ä‬דוֹנִ‪ó‬י הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך‪ ,‬הֲ‪ֵé‬רינִ‪ó‬י נוֹטֵ‪í‬עַ‪ .ô‬אִ‪ä‬ם אֶ‪ä‬זְ‪ê‬כֶּ‪î‬ה — אֹכַ‪î‬ל מִ‪ñ‬פֵּ‪ö‬רוֹת‬ ‫נְ‪ó‬טִ‪í‬יעוֹתַ‪ü‬י; וְ‪è‬אִ‪ä‬ם לָ‪ï‬או — כְּ‪î‬שֵׁ‪û‬ם שֶׁ‪û‬יָּ‪ì‬גְ‪å‬עוּ לִ‪ï‬י אֲ‪ä‬בוֹתַ‪ü‬י‪ ,‬כָּ‪ְî‬ך אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י יָ‪ì‬גֵ‪å‬עַ‪ ô‬לְ‪ï‬בָ‪ã‬נַ‪ó‬י‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ‪ :‬בְּ‪ã‬חַ‪ë‬יֶּ‪ì‬יָך זָ‪ֵê‬קן‪ ,‬אִ‪ä‬ם נְ‪ó‬טִ‪í‬יעוֹת שׁ ְֶ‪û‬לּ‪ָּï‬ך עוֹשׁוֹת פֵּ‪ö‬רוֹת בְּ‪ã‬יָ‪ì‬מֵ‪ñ‬ינוּ‪ ,‬אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה‬ ‫מַ‪ñ‬אֲ‪ä‬כִ‪î‬ילֵ‪ï‬נִ‪ó‬י מֵ‪ñ‬הֶ‪é‬ם‪.‬‬ ‫לְ‪ï‬יָ‪ì‬מִ‪ñ‬ים עָ‪ô‬שׂוּ אִ‪ä‬ילָ‪ï‬נוֹתָ‪ü‬יו תְּ‪ü‬אֵ‪ä‬נִ‪ó‬ים‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר‪ :‬הִ‪é‬גִּ‪å‬יעָ‪ô‬ה הַ‪é‬שָּׁ‪û‬עָ‪ô‬ה שֶׁ‪û‬אֵ‪ä‬לֵ‪ְï‬ך אֵ‪ä‬צֶ‪õ‬ל הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך‪.‬‬ ‫מֶ‪ñ‬ה עָ‪ô‬שָׂ‪û‬ה אוֹתוֹ זָ‪ֵê‬קן? נָ‪ó‬טַ‪í‬ל כַּ‪î‬לְ‪ï‬כַּ‪î‬לָּ‪ï‬ה וּמִ‪ñ‬לֵּ‪ï‬א אוֹתָ‪ü‬הּ בַּ‪ã‬כּוּרוֹת שֶׁ‪û‬ל תְּ‪ü‬אֵ‪ä‬נִ‪ó‬ים יָ‪ì‬פוֹת‬ ‫וְ‪è‬עָ‪ô‬לָ‪ï‬ה וְ‪è‬עָ‪ô‬מַ‪ñ‬ד בְּ‪ã‬שַׁ‪û‬עַ‪ô‬ר פָּ‪ö‬לָ‪ï‬טִ‪í‬ין שֶׁ‪û‬ל מֶ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬מְ‪ñ‬רוּ לוֹ הַ‪é‬שּׁוֹעֲ‪ִô‬רים‪ :‬מָ‪ñ‬ה עִ‪ô‬סְ‪ְò‬קָך?‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם‪ :‬לִ‪ï‬כָּ‪î‬נֶ‪ó‬ס אֵ‪ä‬צֶ‪õ‬ל הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י מְ‪ñ‬בַ‪ã‬קֵּ‪ú‬שׁ‪.‬‬ ‫הִ‪é‬כְ‪î‬נִ‪ó‬יסוּהוּ אֵ‪ä‬צֶ‪õ‬ל הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך‪ .‬כֵּ‪î‬יוָ‪è‬ן שֶׁ‪û‬נִּ‪ó‬כְ‪î‬נַ‪ó‬ס אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ‪ :‬מָ‪ñ‬ה עִ‪ô‬סְ‪ְò‬קָך?‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ‪ :‬אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י הוּא אוֹתוֹ זָ‪ֵê‬קן שֶׁ‪û‬עָ‪ô‬בַ‪ְã‬רתָּ‪ ü‬עָ‪ô‬לַ‪ï‬י וְ‪è‬אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י חוֹפֵ‪ö‬ר חֲ‪ë‬פִ‪ö‬ירוֹת וְ‪è‬נוֹטֵ‪í‬עַ‪ô‬‬ ‫נְ‪ó‬טִ‪í‬יעוֹת‪ ,‬וְ‪è‬אָ‪ä‬מַ‪ְñ‬רתָּ‪ ü‬לִ‪ï‬י‪ :‬אִ‪ä‬ם נְ‪ó‬טִ‪í‬יעוֹת הַ‪é‬לָּ‪ï‬לוּ עוֹשׂוֹת פֵּ‪ö‬רוֹת בְּ‪ã‬חַ‪ë‬יֶּ‪ì‬יָך‪ ,‬אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה‬ ‫מַ‪ñ‬אֲ‪ä‬כִ‪î‬ילֵ‪ï‬נִ‪ó‬י מֵ‪ñ‬הֶ‪é‬ם‪ .‬וְ‪è‬הֲ‪ֵé‬רי זָ‪ê‬כִ‪î‬יתִ‪ü‬י וּתְ‪ü‬אֵ‪ä‬נִ‪ó‬ים הָ‪é‬לָּ‪ï‬לוּ מִ‪ñ‬פֵּ‪ö‬רוֹתֵ‪ü‬יהֶ‪é‬ם הֵ‪é‬ן‪.‬‬ ‫אוֹתָ‪ü‬הּ שָׁ‪û‬עָ‪ô‬ה אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר אַ‪ְä‬דִריּאנוּס לַ‪ï‬עֲ‪ô‬בָ‪ָã‬דיו‪ :‬הוֹשִׁ‪û‬יבוּהוּ עַ‪ô‬ל כִּ‪î‬סֵּ‪ò‬א שֶׁ‪û‬ל זָ‪ê‬הָ‪é‬ב וּטְ‪í‬לוּ‬ ‫הַ‪é‬כַּ‪î‬לְ‪ï‬כַּ‪î‬לָּ‪ï‬ה מִ‪ñ‬יָּ‪ָì‬דיו וַ‪è‬הֲ‪ִé‬ריקוּהָ‪ é‬וּמַ‪ñ‬לְ‪ï‬אוּהָ‪ִ é‬דינְ‪ֵó‬רי זָ‪ê‬הָ‪é‬ב‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬מְ‪ñ‬רוּ לוֹ עֲ‪ô‬בָ‪ָã‬דיו‪ :‬וְ‪è‬כָ‪î‬ל כָּ‪ְî‬ך אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה מְ‪ñ‬כַ‪î‬בֵּ‪ã‬ד לְ‪ï‬אוֹתוֹ זָ‪ֵê‬קן? אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם‪ :‬בּוְֹראוֹ‬ ‫מְ‪ñ‬כַ‪î‬בְּ‪ã‬דוֹ! — וַ‪è‬אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י ֹלא אֲ‪ä‬כַ‪î‬בְּ‪ã‬דוֹ?‬

‫)מתוך מדרש "ויקרא רבה"(‬

‫‪121‬‬

‫ְ‪ï‬תּ אֵ‪ä‬ין מִ‪ñ‬י שֶׁ‪û‬יְּ‪ì‬תַ‪ü‬קֵּ‪ú‬ן אַ‪ä‬חֲ‪ֶë‬ריָך‬ ‫אִ‪ä‬ם ִקלְ‪ַï‬קל ָ‪ü‬‬ ‫בְּ‪ã‬שָׁ‪û‬עָ‪ô‬ה שֶׁ‪û‬בָּ‪ָã‬רא הַ‪é‬קָּ‪ú‬דוֹשׁ בָּ‪ã‬רוְּך הוּא אֶ‪ä‬ת אָ‪ָä‬דם הָ‪ִé‬ראשׁוֹן‬ ‫נְ‪ó‬טָ‪í‬לוֹ וְ‪è‬הֶ‪é‬חֱ‪ë‬זִ‪ê‬ירוֹ )לקח אותו והראה לו( עַ‪ô‬ל כָּ‪î‬ל אִ‪ä‬ילָ‪ï‬נֵ‪ó‬י גַּ‪å‬ן עֵ‪ֶô‬דן‪,‬‬ ‫וְ‪è‬אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ‪ְ :‬ראֵ‪ä‬ה‪ ,‬מַ‪ñ‬עֲ‪ô‬שַׂ‪û‬י כַּ‪î‬מָּ‪ñ‬ה נָ‪ó‬אִ‪ä‬ים וּמְ‪ñ‬שֻׁ‪û‬בָּ‪ã‬חִ‪ë‬ין הֵ‪é‬ם‪,‬‬ ‫וְ‪è‬כָ‪î‬ל מָ‪ñ‬ה שֶׁ‪û‬בָּ‪ָã‬ראתִ‪ü‬י — בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬בִ‪ã‬ילְ‪ָï‬ך בָּ‪ָã‬ראתִ‪ü‬י‪.‬‬ ‫תֵּ‪ü‬ן דַּ‪ç‬עְ‪ô‬תְּ‪ָü‬ך‬ ‫שֶׁ‪ֹּû‬לא תְּ‪ַü‬קלְ‪ֵï‬קל וְ‪è‬תַ‪ü‬חֲ‪ִë‬ריב אֶ‪ä‬ת עוֹלָ‪ï‬מִ‪ñ‬י‪,‬‬ ‫שֶׁ‪û‬אִ‪ä‬ם ִקלְ‪ַï‬קלְ‪ï‬תָּ‪ ü‬אֵ‪ä‬ין מִ‪ñ‬י שֶׁ‪û‬יְּ‪ì‬תַ‪ü‬קֵּ‪ú‬ן אַ‪ä‬חֲ‪ֶë‬ריָך‪.‬‬ ‫)מדרש ֹקהלת רבה פרק ט'(‬

‫‪120‬‬

‫האמנות היא דרך לעורר באדם מחשבה‪/‬‬

‫רחל כץ‬

‫היצירה המצולמת בעמוד הבא היא מבנה בטון שבתוכו נדחסו זו על גבי זו‬ ‫מכוניות רבות בצבעים ובגדלים שונים‪ .‬יצירה זו מזכירה לנו חניון רב קומות שבו‬ ‫המכוניות חונות בגבהים שונים‪ ,‬או ערמת גרוטאות של מכוניות שסיימו את‬ ‫חייהן על הכביש והן מחכות לדחיסה ולמיחזור‪.‬‬ ‫האם היתה לאמן כוונה מאחורי המעשה הזה?‬ ‫בארבעים השנים האחרונות בנה האמן אַ‪ְä‬רמָ‪ñ‬ן סדרה ארוכה של עבודות‬ ‫מגרוטאות‪ ,‬מכלי בית‪ ,‬מרהיטים שיצאו מכלל שימוש‪ ,‬משאריות תעשייה‬ ‫ומחפצים שרופים‪.‬‬ ‫מדוע החליט האמן לִ‪ï‬פנות אל עולם הזבל והגרוטאות‪ ,‬ולא ליצור אמנות יפה?‬ ‫בעזרת העבודות שלו ארמן מעוניין לעורר אותנו למחשבה על העולם שבו אנו‬ ‫חיים‪ .‬הוא מסתכל בדאגה על אתרי הזבל והפסולת שבני אדם צוברים‪ ,‬על הניצול‬ ‫שהאדם מנצל את אוצרות הטבע מבלי לדאוג למה שיישאר לדורות הבאים‪.‬‬ ‫המכונית מסמלת בשבילו הן את השאיפה של בני האדם לפתח חידושים‬ ‫טכנולוגיים‪ ,‬והן את יחסם למוצרים שהם רוכשים‪ :‬לא עובר זמן רב ומה שנחשב‬ ‫לחדש ולמשוכלל הופך לגרוטאה ונקבר בתוך ערמות של זבל‪.‬‬ ‫ארמן אומר יותר מזה‪ .‬הוא משווה את בני האדם למכוניות הנקברות בתוך גוש‬ ‫הבטון‪ .‬לדעתו גם אנחנו‪ ,‬בני האדם‪" ,‬קבורים" בתוך ערים בבתי הבטון שלנו‪ .‬גם‬ ‫אנחנו כלואים בסביבה שבנינו‪ ,‬גם אנחנו שכחנו את הטבע ואת אוצרותיו והפכנו‬ ‫לקברנים של עצמנו‪.‬‬ ‫העמדת היצירה הזאת בתוך גן פתוח‪ ,‬כשהיא מוקפת בעצים ובמדשאות‪ ,‬יוצרת‬ ‫ניגוד חריף מאוד בינה לבין הטבע הירוק שסביב‪ .‬ארמן הוא אמן הרוצה לזעזע‬ ‫אותנו ולפקוח את עינינו לראות את הנזק שאנו גורמים לכדור הארץ‪ ,‬והוא עושה‬ ‫זאת בכל האמצעים העומדים לרשותו‪ ,‬למשל‪ ,‬שריפת רהיטים וכלי נגינה‪ .‬על ידי‬ ‫יצירתו ומעשיו הוא קורא לנו להיות אחראים לחיים שלנו ושל הדורות הבאים‪.‬‬ ‫*‬ ‫בוודאי שאלתם את עצמכם‪ :‬האם זו יצירת אמנות? האם זה פֶ‪ö‬סֶ‪ò‬ל?‬ ‫שאלות אלה עולות בגלל שתי סיבות עיקריות‪ .‬הסיבה האחת היא שיצירה זו‬ ‫גדולה הרבה יותר מכל יצירת אמנות שאנחנו מכירים‪ .‬הסיבה השנייה היא‬ ‫העובדה שהיא עשויה מחומרים שאינם שייכים דווקא לעולם האמנות‪ :‬בטון הוא‬ ‫חומר המוכר לנו מתחום הבנייה‪ ,‬והמכוניות הן מכוניות אמיתיות בגודל טבעי‪.‬‬ ‫שתי סיבות אלה מעוררות שאלה חשובה נוספת‪ :‬מה חלקו של האמן ביצירה?‬ ‫יש להניח שהוא לא היה יכול לבצע בעצמו את יצירת הבטון הזאת‪ ,‬ונזקק‬ ‫לפועלים‪ ,‬לחומרים‪ ,‬למערבל בטון‪ ,‬למנוף ולעוד כלי עבודה ומכשירים שאינם‬ ‫שייכים לעולם האמנות‪ .‬אם כן‪ ,‬מה מצדיק את העובדה שהעבודה נרשמה על‬ ‫שמו?‬

‫לעובדה ולשומרה‬

‫‪123‬‬

‫בֵּ‪ã‬ין הַ‪é‬דְּ‪ָç‬קלִ‪ï‬ים ‪/‬‬

‫נוִּרית זַ‪ְê‬רחִ‪ë‬י‬

‫כְּ‪î‬שֶׁ‪û‬אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י הוֹלֶ‪ï‬כֶ‪î‬ת בֵּ‪ã‬ין הַ‪é‬דְּ‪ָç‬קלִ‪ï‬ים‪,‬‬ ‫יֵ‪ì‬שׁ לִ‪ï‬י הַ‪ְé‬רגָּ‪å‬שָׁ‪û‬ה נַ‪ó‬עֲ‪ô‬לָ‪ï‬ה‪:‬‬ ‫כְּ‪î‬אִ‪ä‬לּוּ הֻ‪é‬זְ‪ê‬מַ‪ñ‬נְ‪ó‬תִּ‪ü‬י לִ‪ï‬מְ‪ñ‬סִ‪ò‬בַּ‪ã‬ת‬ ‫אֲ‪ä‬נָ‪ó‬שִׁ‪û‬ים ָרמֵ‪ñ‬יײַמַ‪ñ‬עֲ‪ô‬לָ‪ï‬ה‪.‬‬ ‫אִ‪ä‬ינְ‪ִó‬דיאָ‪ä‬נִ‪ó‬י‪ֹ ,‬ראשׁ שֵׁ‪û‬בֶ‪ã‬ט חוּם כִּ‪ְî‬קלָ‪ï‬ף‪,‬‬ ‫צַ‪õ‬וָּ‪è‬ארוֹ הַ‪é‬זָּ‪ֵê‬קן מְ‪ֻñ‬דלְ‪ï‬דָּ‪ç‬ל‪.‬‬ ‫וְ‪è‬שֵׁ‪û‬יְך עַ‪ְô‬רבִ‪ã‬י הַ‪é‬לּוֹגֵ‪å‬ם ַקהְ‪é‬וָ‪è‬ה‬ ‫בַּ‪ã‬בֶֹּקר‪ ,‬בִּ‪ã‬מְ‪ñ‬קוֹם מֵ‪ñ‬י טַ‪í‬ל‪.‬‬ ‫כְּ‪î‬שֶׁ‪û‬יֵּ‪ì‬שׁ לִ‪ï‬י מֵ‪ñ‬אָ‪ä‬ה שְׁ‪û‬אֵ‪ä‬לוֹת וְ‪è‬יוֹתֵ‪ü‬ר‪,‬‬ ‫וּלְ‪ï‬כָ‪î‬ל אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת אֵ‪ä‬ין לִ‪ï‬י תְּ‪ü‬שׁוּבָ‪ã‬ה‪,‬‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י הוֹלֶ‪ï‬כֶ‪î‬ת אֶ‪ä‬ל הַ‪ְé‬דָּקלִ‪ï‬ים‬ ‫לְ‪ï‬כַ‪î‬נֵּ‪ó‬ס מוֹעָ‪ô‬צָ‪õ‬ה חֲ‪ë‬שׁוּבָ‪ã‬ה‪.‬‬ ‫מְ‪ñ‬נִ‪ó‬יעִ‪ô‬ים בְּ‪ã‬נוֹצוֹת הַ‪é‬יָּ‪ì‬עֵ‪ô‬ן הַ‪é‬כְּ‪î‬בֵ‪ã‬דוֹת‪,‬‬ ‫כָּ‪î‬ל תְּ‪ü‬שׁוּבָ‪ã‬ה כֹּה גְּ‪å‬בוֹהָ‪é‬ה כְּ‪î‬חִ‪ë‬יָדה‪.‬‬ ‫אֵ‪ä‬ין אִ‪ä‬יש מִ‪ñ‬לְּ‪ï‬בַ‪ã‬דִּ‪ç‬י בַּ‪ã‬שְּׂ‪ֵû‬דָרה‪,‬‬ ‫וַ‪è‬אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י מִ‪ñ‬תְ‪ü‬כּוֹפֶ‪ö‬פֶ‪ö‬ת וְ‪ַè‬קדָּ‪ç‬ה ִקדָּ‪ç‬ה‪.‬‬

‫‪122‬‬

‫לעובדה ולשומרה‬

‫מי יציל את ים התיכון? ‪/‬‬

‫פנחס זמיר‬

‫החי והצומח בים התיכון ולאורך חופיו נמצאים בסכנת הכחדה‪.‬‬ ‫לאורך חופי הים התיכון חיים כיום כײַ‪ 150‬מיליון תושבים‪ .‬מדי שנה בשנה מגיעים‬ ‫אליהם עוד כײַ‪ 100‬מיליון תיירים‪ .‬ים זה מהווה מקור מחיה‪ ,‬הנאה‪ ,‬בילוי ונופש‪.‬‬ ‫את צורכי האוכלוסייה הגדולה החיה והמבלה לחופיו מספקת תעשייה גדולה‪.‬‬ ‫תעשייה זו מייצרת פסולת רבה המכילה חומרים רעילים‪ .‬פסולת זו זורמת ישירות‬ ‫אל הים התיכון או נשטפת אליו עם מי הגשמים‪ .‬גם מי הביוב של הערים הגדולות‬ ‫השוכנות על חופי הים התיכון‪ ,‬מתנקזים אל הים‪ .‬קרוב למחצית מהשפכים האלה‬ ‫אינם עוברים טיהור‪ ,‬והם מוזרמים ישירות אל הים‪.‬‬ ‫בים התיכון מתנהלת תנועה ערה של אוניות ומכליות הנושאות נפט‪ .‬כתמי שמן‬ ‫ונפט הנפלטים מכלי השיט האלה מזהמים את הים ואת החופים‪ .‬מכשירים‬ ‫אלקטרוניים ואנטנות שעל גבי הספינות מפריעים לבעלי החיים ומסכנים אותם‪.‬‬ ‫חלק מהדגים וצמחי הים הושמדו ולחלק אחר נשקפת סכנת הכחדה‪.‬‬ ‫זיהום הים גורם לתמותת דגים ופוגע קשה בפרנסת הדייגים‪ .‬זיהום המים וחופי‬ ‫הרחצה גם מניע את התיירים לחפש אתרים אחרים לבילוי ולנופש‪ .‬דבר זה פוגע‬ ‫בפרנסת העוסקים בתיירות‪.‬‬ ‫גם במדינת ישראל מזהמים את הים‪ .‬פסולת תעשייתית מוזרמת לנחלים הזורמים‬ ‫אל הים‪ .‬אפר פחם הנוצר בתחנות המייצרות חשמל מושלך לים‪ .‬פגיעות הזיהום‬ ‫בולטות בעיקר במפרצי הים‪ ,‬כגון מפרץ חיפה‪ ,‬מפרץ איזמיר בטורקיה ומפרצי‬ ‫יוון‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 2003‬התכנסו בסיציליה שבאיטליה נציגי עשרים ואחת מדינות השוכנות‬ ‫לחופי הים התיכון‪ .‬הם כתבו אמנה המפרטת את הצעדים שיש לנקוט כדי‬ ‫להקטין את זיהום הים התיכון וסביבתו‪.‬‬ ‫הם החליטו שכל מדינה חייבת לחבר את עריה לרשת ביוב ולטהר את השפכים‬ ‫הזורמים בביוב לפני הזרמתם לים‪.‬‬ ‫כל מדינה השוכנת לחופי הים התיכון תצמצם לפחות בײַ‪ 50%‬את השימוש‬ ‫בחומרים רעילים בתעשייה‪ .‬כמו כן יגויסו כספים מארגונים ביןײַלאומיים לעזרת‬ ‫מדינות עניות כדי שגם הן תוכלנה להפסיק לזהם את הים התיכון‪.‬‬ ‫)ד"ר פנחס זמיר הוא מדען העוסק בנזקים הנגרמים מזהום ומקרינה(‬

‫לעובדה ולשומרה‬

‫‪125‬‬

‫למעשה‪ ,‬ארמן הגה את הרעיון לעבודה‪ .‬הוא חשב על השילוב בין החומרים‪ ,‬על‬ ‫הגודל‪ ,‬על הצבעים‪ ,‬על הארגון של כל המרכיבים‪ .‬בכך הוא מצטרף לאמנים רבים‬ ‫במאה העשרים ועד היום‪ ,‬שטענו שאמן איננו צריך לבנות את יצירת האמנות‬ ‫בעצמו‪ ,‬הוא הוגה את הרעיון ליצירה‪ ,‬והוא האחראי על ביצועו‪.‬‬ ‫)הכותבת‪ ,‬רחל כץ‪ ,‬מרצה לאוריינות חזותית(‬

‫הפסל מוצב בפארק‬ ‫ליד העיר פאריס‪.‬‬ ‫גובהו כײַ‪ 20‬מטר‪,‬‬ ‫רוחבו כײַ‪ 6‬מטר‪,‬‬ ‫יצוקות בו ‪ 59‬מכוניות‪.‬‬

‫חניה לטווח ארוך‪ ,‬ארמן‪ ,‬פסל צרפתיײַאמריקאי‪ ,‬נולד ‪1928‬‬

‫‪124‬‬

‫לעובדה ולשומרה‬

‫מה אנו יכולים לעשות כדי להגן על‬ ‫סביבתנו?‪ /‬פנחס זמיר‬

‫היו זמנים שבהם בני האדם האירו את בתיהם באמצעות מדורות‪ ,‬לפידים‪ ,‬או‬ ‫נרות‪ .‬כלי התחבורה העיקריים היו החמור‪ ,‬הסוס והגמל‪ .‬המים לא זרמו אל‬ ‫הבתים והיה צורך לשאוב אותם ממעין‪ ,‬מבאר או מנהר‪ .‬בימינו בני האדם אינם‬ ‫חיים כך עוד‪ .‬החיים קלים ונוחים יותר‪ ,‬אך אליה וקוץ בה‪ :‬כאשר אנו משתמשים‬ ‫בחשמל או פותחים ברז מים‪ ,‬משתמשים בחומרי ניקוי או זורקים אשפה‪ ,‬אנו‬ ‫משפיעים על איכות הסביבה‪.‬‬ ‫תחנות הכוח במדינה מייצרות חשמל על ידי שריפת דלק או פחם‪ .‬בתהליך‬ ‫השריפה נפלטים לאוויר גזים המזהמים את האוויר שאנו נושמים ופוגעים‬ ‫בבריאות שלנו‪.‬‬ ‫בני האדם מנצלים יותר מדי את מי המעיינות‪ ,‬הנהרות ומי התהום‪ ,‬מזהמים‬ ‫אותם ובכך פוגעים בחי ובצומח שבהם‪ .‬הם גם מכלים את היערות לצורך ייצור‬ ‫נייר‪ ,‬תעשיית הרהיטים וחימום הבתים‪ ,‬ובכך מפירים את האיזון הקיים בטבע‪,‬‬ ‫גורמים לשינויים באקלים וגורמים לסחף אדמות‪.‬‬ ‫חומרי הפסולת של התעשייה וחומרי ניקוי רעילים ומסוכנים מגיעים אל מי‬ ‫השתייה ומזהמים אותם‪ .‬הררי אשפה נערמים באתרי הזבל‪ .‬פסולת של מוצרי‬ ‫פלסטיק‪ ,‬זכוכית ומתכות מסוימות אינה מתכלה‪ .‬היא מצטברת ומזהמת את‬ ‫האדמה ומאלצת אותנו לחפש כל הזמן אתרים חדשים לפינוי האשפה‬ ‫והפסולת‪.‬‬ ‫בני האדם הבינו שצריך לחפש דרכים כדי לשמור על סביבה נקייה‪.‬‬ ‫המדענים הציעו לנצל את כוח הרוח‪ ,‬גלי הים והשמש על מנת לייצר חשמל‬ ‫ולצמצם את שריפת הדלק והפחם בתחנות הכוח‪.‬‬ ‫ברמת הגולן קם מפעל המייצר חשמל בעזרת שבשבות המופעלות בכוח הרוח‪.‬‬ ‫בבתים מחממים מים על ידי קולטים של קרינת השמש‪ .‬גם שינויים קטנים‬ ‫בהרגלי צריכת החשמל בבית יכולים לעזור‪ :‬לצמצם את השימוש בחשמל‪ ,‬ולא‬ ‫להשאיר אור או מכשירי חשמל פועלים כשאינם בשימוש‪.‬‬ ‫רעיון אחר שמיישמים אותו הוא המיחזור‪ ,‬שימוש חוזר בחומרי גלם‪ :‬ממחזרים‬ ‫נייר‪ ,‬זכוכית‪ ,‬מתכות ופלסטיק‪ .‬באמצעות המיחזור מקטינים את הנזק הכרוך‬ ‫בדלדול אוצרות כדור הארץ‪ ,‬מפחיתים את כמויות חומרי הפסולת של התעשייה‬ ‫ואת כמויות הענק של מצבורי האשפה‪.‬‬ ‫מי השפכים )ביוב( עוברים תהליך טיהור כדי להתאימם לשימוש חוזר להשקיית‬ ‫גידולי שדה‪ .‬מתכננים התפלה )המתקה( של מי ים כדי להתגבר על המחסור‬ ‫במים‪.‬‬ ‫נייר עיתונים‪ ,‬אריזות קרטון‪ ,‬וסמרטוטים מכותנה ממוחזרים לייצור נייר חדש‪.‬‬ ‫בקבוקי זכוכית מותכים ומייצרים מהם זכוכית חדשה‪ .‬סוללות של רדיו נייד‬ ‫לעובדה ולשומרה‬

‫‪127‬‬

‫חוף הים התיכון‪ ,‬מבט מראש הנקרה‬

‫‪126‬‬

‫לעובדה ולשומרה‬

‫לעובדה ולשומרה‬

‫‪129‬‬

‫נאספות ועוברות תהליך של חידוש לשם שימוש חוזר‪.‬‬ ‫גרוטאות של מכוניות‪ ,‬פסולת מתכות מהתעשייה‪ ,‬פחיות משקה מאלומיניום‬ ‫וצינורות נאספים אל מפעל המתיך אותם לפי סוגיהם‪ ,‬כדי לחזור ולהשתמש בהם‬ ‫ליצירת מוצרים חדשים‪ .‬על ידי פעולות כאלה מקטינים בזבוז של מתכות‪.‬‬ ‫בקבוקי הפלסטיק מותכים כדי שישמשו חומר גלם ליצור בקבוקים חדשים‪ ,‬או‬ ‫עוברים טיפול ההופך אותם לסיבים שמהם מייצרים שטיחים‪ ,‬כיסויים‪ ,‬ואפילו‬ ‫פריטי לבוש‪.‬‬ ‫הצלחת המיחזור תלויה בנכונות של כל אחד לשמור על ניקיון הסביבה‪ .‬אם נקפיד‬ ‫להשליך עיתונים למכלים הירוקים הניצבים על המדרכות‪ ,‬נאסוף בקבוקים‬ ‫למיחזור‪ ,‬נמסור סוללות לתחנת איסוף‪ ,‬נבזבז פחות חשמל‪ ,‬וכיוצא באלה נתרום‬ ‫תרומה רבה לשמירת בריאותנו ולשמירת אוצרות הטבע של העולם שאנו חיים‬ ‫בו‪.‬‬ ‫)ד"ר פנחס זמיר הוא מדען העוסק בנזקים מזהום ומקרינה(‬

‫‪128‬‬

‫לעובדה ולשומרה‬

‫בני אדם בִּ‪ã‬ראי אגדות יוון‬

‫תזיאוס ואריאדנה ‪/‬‬

‫עיבד‪ :‬יצחק לבנון‬

‫תֵּ‪ü‬זֵ‪ê‬יאוּס חי בעיר אתונה והיה אחד הגיבורים הגדולים שביוון העתיקה‪ .‬בימיו של‬ ‫תזיאוס חי באי כֵרתים מלך אחד ושמו מינוֹס‪ .‬המלך מינוס כעס מאוד על בני העיר‬ ‫אתונה והוא פקד עליהם לשלוח מדי שנה בשנה שבעה בחורים צעירים ושבע‬ ‫בחורות צעירות לאי כרתים‪ .‬באי כרתים‪ ,‬בתוך מערה עמוקה אחת‪ ,‬שבנה האדריכל‬ ‫דֵּ‪ָç‬דלוֹס‪ ,‬היתה מפלצת נוראה שלא חשקה אלא בקרבנות אדם‪ ,‬וכדי שלא לעורר את‬ ‫רוגזה של המפלצת הנוראה הזאת‪ ,‬היה המלך מינוס משליך לפניה מדי שנה בשנה‬ ‫את שבעת הבחורים ושבע הבחורות‪ ,‬וזו היתה טורפת את כולם‪.‬‬ ‫המפלצת שבאי כרתים הפילה אימה על בני העיר אתונה‪ .‬הם ידעו‪ ,‬כי מדי שנה‬ ‫בשנה יוכרחו לבוא מביניהם ארבעהײַעשר אנשים צעירים‪ ,‬שיהיו לה לטרף‪ .‬אולם‬ ‫אף אחד מבני העיר לא ידע כיצד להשתחרר מן הפורענות הזאת‪ ,‬ואף לא אחד‬ ‫העלה על דעתו‪ ,‬כי אפשר יהיה להרוג אי פעם את חיית הענק האיומה‪ .‬המערה‬ ‫הייתה מבוך )לַ‪ï‬בִּ‪ã‬יִרינְ‪ó‬ת( בו חיה המפלצת – מִ‪ñ‬ינוֹטָ‪í‬אוּר‪ .‬היא הייתה עשויה כולה‬ ‫מחילות ופרוזדורים מתפתלים; ואילו נכנס לתוכה איש‪ ,‬לא היה מוצא את דרכו בה‬ ‫ולא היה יכול לצאת מתוכה לעולמים‪ .‬אם לא היה נופל קרבן למפלצת הנוראה‪ ,‬היה‬ ‫תועה בפרוזדוריה ומחילותיה של המערה‪ ,‬עד שכוחותיו היו עוזבים אותו‪ ,‬והיה‬ ‫נופח את נשמתו‪.‬‬ ‫אולם‪ ,‬באחד הימים‪ ,‬כאשר בני אתונה שוב הוכרחו לשלוח לכרתים שבעה בחורים‬ ‫צעירים ושבע בחורות צעירות‪ ,‬למען ישליך אותם שם המלך מינוס לפני מפלצת‬ ‫האימים האכזרית‪ ,‬קם תזיאוס וקרא‪:‬‬ ‫– אני אהיה אחד הבחורים שיישלחו לכרתים‪ ,‬ואני אהרוג את מפלצת המִ‪ñ‬ינוֹטָ‪í‬אוּר‬ ‫הנוראה ואשחרר את אתונה מן הפורענות האיומה הזאת!‬ ‫ואמנם עשה הגיבור תזיאוס כפי שאמר‪ .‬הוא ישב יחד עם שאר הבחורים והבחורות‬ ‫באנייה שנשלחה לאי כרתים‪ ,‬ובהגיעו לאי‪ ,‬עמד מוכן יחד עם חבריו להיכנס לתוך‬ ‫המערה‪.‬‬ ‫אך הנה ראתה אותו אָ‪ִä‬ריאַ‪ְä‬דנָ‪ó‬ה‪ ,‬היא בתו של המלך מינוס‪ ,‬ונפשה נקשרה אליו‬ ‫בקשרי אהבה עזים‪.‬‬ ‫ניגשה אליו אריאדנה ואמרה‪:‬‬ ‫– תזיאוס הגיבור! הנה בידך חרב‪ ,‬אשר בה תוכל להרוג את מפלצת האימים‬ ‫האכזרית ולשחרר את בני עירך ממוָֹראהּ הגדול‪ .‬ולמען תמצא את דרכך לצאת‬ ‫ְ‪ó‬ת האפל ורב המחילות והפרוזדורים המתפתלים‪ ,‬הנה בידך גם פקעת‬ ‫מתוך הלַ‪ï‬בּּיִרינ ְ‪ü‬‬ ‫חוטים‪ .‬בהיכנסך לתוך המערה‪ ,‬קשוֹר את קצה החוט בפתח; ובעברך במחילותיה‬ ‫ופרוזדוריה‪ ,‬תן לחוט להשתלשל אחריך‪ ,‬מבלי להוציא את הפקעת מידך‪ .‬אחרײַכך‪,‬‬ ‫כאשר תצליח להרוג את המפלצת‪ ,‬הָ‪é‬לוֹך תלך בעקבות החוט ובוא תבוא לפתח‬ ‫המערה ותצא מתוכה בשלום‪.‬‬ ‫תזיאוס הודה לאריאדנה‪ ,‬לקח מידהּ את החרב ופקעת החוטים ונכנס לתוך המערה‬ ‫האפלה‪ .‬שעה ארוכה התהלך בה כה וכה ותעה בפרוזדוריה המתפתלים‪ ,‬כשהוא מותח‬ ‫מאחוריו את החוט‪ .‬אך בסוף עמד פנים אל פנים מול המפלצת‪ .‬הוא שלף את החרב‪,‬‬ ‫הסתער על המִ‪ñ‬ינוֹטָ‪í‬אוּר‪ ,‬ועד מהרה הכריע אותו וזה נפל לרגליו מתבוסס בדמיו‪.‬‬

‫בני אדם בראי אגדות יוון‬

‫‪133‬‬

‫מהי מיתולוגיה?‬

‫מאז ומתמיד העסיקו את בני האדם השאלות‪ :‬מי ברא את העולם? איך נוצרו בני‬ ‫האדם? כיצד נוצרו תופעות טבע כגון‪ :‬עונות השנה‪ ,‬סערות‪ ,‬אש‪ ,‬כוכבים? מדוע‬ ‫יש אסונות ומוות? הקדמונים לא ידעו לתת הסברים מדעיים לתופעות האלה‪ ,‬הם‬ ‫הסבירו אותן בעזרת סיפורים על אלים‪ ,‬על יצורים פלאיים‪ ,‬על מפלצות ועל‬ ‫מעשי גבורה‪ .‬סיפורים אלה נקראים מיתולוגיה‪ .‬הסיפורים המיתולוגיים אינם‬ ‫משקפים אמת מדעית אלא מלמדים על האמונות של בני התרבויות הקדומות‪.‬‬ ‫אנו מכירים מיתולוגיות של עמים שונים‪ ,‬כגון המיתולוגיה המצרית והמיתולוגיה‬ ‫הסקנדינבית‪ ,‬אבל הידועה שבהן היא המיתולוגיה היוונית‪.‬‬ ‫הקריאה במיתולוגיה היוונית מלמדת אותנו על אמונותיהם ועל דתם של היוונים‬ ‫הקדמונים‪ .‬הם האמינו שהטיטנים‪ ,‬אבותיהם של שניםײַעשר האלים האולימפיים‪,‬‬ ‫היו צאצאיהם של אוָּרנוּס — השמים‪ ,‬וגַ‪å‬איָ‪ì‬ה – האדמה‪ .‬לאלים היה הכוח לשלוט‬ ‫על בני האדם ועל איתני הטבע‪ .‬האלים נראו כבני אדם ואף היו להם תכונות‬ ‫דומות לאלה של בני האדם‪ .‬הם כעסו‪ ,‬נקמו‪ ,‬אהבו ושנאו‪ .‬הם חיו על הר‬ ‫האולימפוס‪ .‬שם הם אכלו ממאכל האלים — אַ‪ä‬מבּרוֹזיָ‪ì‬ה‪ ,‬ושתו את משקה האלים –‬ ‫נֶ‪ó‬קטָ‪í‬ר‪.‬‬ ‫היוונים הקדמונים האמינו שהאלים הם בני אַ‪ä‬לְ‪ï‬מָ‪ñ‬וֶ‪è‬ות‪.‬‬ ‫איך התפרסמו סיפורי המיתולוגיה?‬ ‫ביוון העתיקה היו משוררים‪ ,‬מספרי סיפורים‪ ,‬שנדדו מעיר לעיר ומכפר לכפר‪ .‬הם‬ ‫שעשעו בחגיגות או בסעודות את מאזיניהם וסיפרו להם בעל פה‪ ,‬מתוך זיכרונם‪,‬‬ ‫סיפורים‪ .‬לפני כשלושת אלפים שנים קמו ליוונים‬ ‫משוררים דגולים‪ ,‬שהעלו לראשונה על הכתב את‬ ‫"תולדות האלים" ואת ה"אִ‪ä‬ילִ‪ï‬יאָ‪ָä‬דה" וה"אוִֹדיסֵ‪ò‬אָ‪ä‬ה"‪.‬‬

‫כדים יווניים עתיקים‪ ,‬המאה הײַ‪ 5‬לפני הספירה‪.‬‬

‫‪132‬‬

‫בני אדם בראי אגדות יוון‬

‫דֵּ‪ָç‬דאלוֹס ואִ‪ä‬יָקרוֹס‪/‬‬

‫סיפרה ג'קלין מורלי ‪ /‬ערכה‪ :‬תלמה אליגון‬

‫גדול היה זעמו של המלך מִ‪ñ‬ינוֹס כאשר נודע לו שהמִ‪ñ‬ינוֹטָ‪í‬אוּר שוכב מת‪ ,‬ואילו‬ ‫האתונאים נמלטו עם בִּ‪ã‬תו אַ‪ִä‬ריאַ‪ְä‬דנָ‪ó‬ה‪ .‬המינוטאור גרם לו צער רב‪ ,‬אבל העובדה‬ ‫שנהרג גרמה חרפה לו ולאנשי כרתים‪ .‬את מי יוכל להאשים? חשדו נפל מיד על‬ ‫דֵּ‪ָç‬דאלוֹס‪.‬‬ ‫ְ‪ó‬ת הובא בכוח אל מול כס המלכות‪ .‬המלך‬ ‫דדאלוס האדריכל שבנה את הלַ‪ï‬בִּ‪ã‬יִרינ ְ‪ü‬‬ ‫התבונן בו בזעף‪.‬‬ ‫"אֶ‪ä‬כלא אותך בכלא שבנית במו ידיך‪ ",‬אמר‪ .‬דדאלוס נכלא בארמונו המבודד של‬ ‫המינוטאור‪ ,‬ועִ‪ô‬מו בנו אִ‪ä‬יָקרוס‪ ,‬בן העשר‪ ,‬כי נשבע המלך שלא יהיו עוד אתונאים‬ ‫חיים על האי כרתים‪.‬‬ ‫דֵּ‪ָç‬דאלוֹס האשים את עצמו בגורל בנו‪ ,‬וכאב את החיים העצובים שלו‪ ,‬ללא חברים‪,‬‬ ‫ובלי שיוכל לראות סביבו פנים מחייכות‪ .‬הוא ניסה לפצותו בסיפור סיפורים‬ ‫ובבניית צעצועים בשבילו‪ ,‬אולם פניו העגומות של דדאלוס העידו כי לא האמין‬ ‫בדברי העידוד שלו עצמו‪ .‬איקרוס היה מוצא את אביו צופה מהמגדל הגבוה של‬ ‫הארמון הרחק לעבר הים‪" .‬אתונה היא שם‪ ,‬איקרוס‪ ",‬היה אומר ומצביע‪ ,‬ואיקרוס‬ ‫היה עצוב בגלל אביו‪.‬‬ ‫כאשר עַ‪ô‬צְ‪õ‬בוּתוּ של אביו הכבידה עליו מדי‪ ,‬היה איקרוס מטפס לראש המגדל‬ ‫וקורא לעופות הים החגים מעל‪ .‬הוא ניסה להרגיל אותם לקחת לחם מידיו‪ .‬כאשר‬ ‫היה עומד דומם זמן רב למדי‪ ,‬היו מתיישבים על זרועו או על ראשו‪ ,‬אולם כאשר‬ ‫היה מנסה לתפוס אחד מהם‪ ,‬הוא היה פורש כנפיים ועף‪" .‬מדוע הוא עושה זאת?"‬ ‫התלונן בפני אביו‪" ,‬מדוע הם תמיד עפים ממני?"‬ ‫"מי לא היה עף מכאן‪ ,‬והוא בעל כנפיים?" אמר אביו במרירות‪" .‬כנפיים!" חזר על‬ ‫המילה בהתלהבות‪" .‬למה לא? זה חייב להיות אפשרי‪ .‬זו תהיה המצאתי הנפלאה‬ ‫ביותר‪".‬‬ ‫מאז הורה דֵּ‪ָç‬דאלוֹס לאִ‪ä‬יָקרוֹס לחפש בכל יום נוצות שנשרו מציפורים — נוצות זנב‬ ‫חזקות ורכות ונוצות חזה מתולתלות‪ ,‬ולמיין אותן לפי סוגים וגדלים‪ .‬שנה שלמה‬ ‫נדרשה לאיסוף די נוצות כדי שהמצאתו של דדאלוס תתחיל לקבל צורה‪ .‬הוא‬ ‫התקין מסגרות עץ והרכיב עליהן את הנוצות‪ ,‬שורה על שורה‪ ,‬ושִ‪û‬יבֵּ‪ã‬ץ כל נוצה‬ ‫באמצעות שעווה מותכת‪ ,‬שקיבעה אותה והחזיקה בה בחוזקה‪ .‬את שורת הנוצות‬ ‫עיצב בצורת כנפיים מעוקלות‪ .‬אִ‪ä‬יָקרוֹס צפה בו שוקד על עבודתו בקפדנות‪ ,‬בפחד‬ ‫מסוים‪ .‬הוא לא רצה לפגוע ברגשות אביו‪ ,‬אולם חש את עצמו בוגר מספיק מכדי‬ ‫ללבוש נוצות כציפור‪.‬‬ ‫אך כאשר תמה מלאכת הכנפיים‪ ,‬הן היו רחבות וארוכות כשל נוצות נשר — שני‬ ‫זוגות — ואורכן היה גדול בהרבה מזרועותיו המושטות של איקרוס‪ .‬דדאלוס הראה‬ ‫לבנו איך להשחיל את זרועותיו ברצועות שבצדן התחתון של הכנפיים‪ ,‬וקשר את‬ ‫רתמת העור סביב חזהו‪ .‬אחר חגר גם הוא כנפיים‪" .‬הרם את זרועותיך כך‪ ",‬אמר‬ ‫לאיקרוס‪" ,‬ושוב‪ ,‬כך‪".‬‬ ‫איקרוס כמעט שיכול היה לחוש את האוויר מרים אותו מעט מהקרקע‪ .‬הוא החליק‬ ‫לאורך הגג והיה צועד מעבר לו‪ ,‬אלמלא אביו שתפסו בעקביו ומשכו בחזרה‪.‬‬ ‫בני אדם בראי אגדות יוון‬

‫‪135‬‬

‫בלב מלא שמחה על ניצחונו הגדול הלך עתה תזיאוס בעקבות החוט‪ ,‬ואמנם‬ ‫הגיע בחזרה לפתח המערה ויצא מתוכה בשלום‪.‬‬ ‫"ועתה אריאדנה‪ ",‬פנה תזיאוס לבתו של המלך מינוס — "במה אוכל לגמול לך‬ ‫על החסד הגדול שעשית עמי?"‬ ‫"שָׂ‪û‬אני לאישה וקחני אתך לאתונה עירך‪ ",‬ענתה לו אריאדנה‪.‬‬ ‫"כדברייך כן יהי‪ ,‬אריאדנה‪ ",‬ענה לה תזיאוס‪.‬‬ ‫ואמנם לקח אותה עמו לאנייתו והפליג אִ‪ä‬תה לעיר מולדתו אתונה‪.‬‬ ‫אולם תזיאוס לא אהב את אריאדנה ולא רצה לשאת אותה לאישה‪ .‬כאשר‬ ‫האנייה עברה ליד אי אחד ואריאדנה היתה אז שקועה בשינה עמוקה‪ ,‬הוריד‬ ‫אותה מן האנייה‪ ,‬השאיר אותה לבדה בחוף האי‪ ,‬והוא עצמו הפליג באנייתו‬ ‫לדרכו‪.‬‬

‫תיזיאוס מכריע את ה ִמ‪ñ‬ינוֹ ָט‪í‬אוּר‪ ,‬ציור על כלי חרס יווני מהמאה החמישית לפני הספירה‬

‫‪134‬‬

‫בני אדם בראי אגדות יוון‬

‫ביטויים מושאלים‬ ‫שמקורם בסיפור תזאוס‬ ‫ואריאנה‪:‬‬ ‫מצא קצה חוט — מצא‬ ‫התחלה של פתרון לבעיה‬ ‫מסובכת‪.‬‬ ‫ַל‪ִ ï‬בּ‪ã‬ייִרִרי ְנ‪ְ ó‬ת‪ — ü‬מצב מסובך‬ ‫שקשה להיחלץ ממנו‪.‬‬

‫נוף עם נפילת איקארוס ‪ /‬פטר ברויגל )האָ‪ä‬ב( צייר פלֶ‪ï‬מי‪1569–1525 ,‬‬

‫בני אדם בראי אגדות יוון‬

‫‪137‬‬

‫"אנו יוצאים למסע‪ ,‬איקרוס‪ ",‬אמר דדאלוס בפנים קשוחות‪" .‬הקשב היטב‪.‬‬ ‫כשאפרוש את כנפי‪ ,‬פרוש את שלך ועשה כמוני‪ .‬האוויר ישא אותנו‪ ,‬אל תפחד‬ ‫כלל‪ .‬אולם‪ ,‬כל הזמן‪ ,‬עליך להישאר צמוד אלי‪ .‬עלינו לעוף לא נמוך מדי‪ ,‬כדי‬ ‫שערפלי הים לא ידביקו את נוצותינו‪ ,‬ולא גבוה מדי‪ ,‬כדי שהשמש לא תָ‪ü‬מֵ‪ñ‬ס את‬ ‫השעווה המחזיקה בהן‪ .‬עכשיו‪ ,‬אם אתה מוכן‪ ,‬נאמר שלום למינוס ולמגדל שנוא‬ ‫זה לעולם‪".‬‬ ‫איקרוס הבטיח בנאמנות להישאר קרוב לאביו‪ .‬דדאלוס‪ ,‬בדמעות בעיניו‪ ,‬נשק‬ ‫לבנו‪ ,‬חיבקו ואמר‪" :‬עתה‪ ,‬קפוץ אחרי!"‬ ‫איקרוס‪ ,‬שלא פקפק לרגע באביו‪ ,‬צעד לתוך האוויר‪ .‬כיוון שלא הרים את כנפיו‬ ‫במהירות מספקת‪ ,‬ראה במשך שנייה נוראה אחת את קירות המבוך‪ ,‬והם כאילו‬ ‫טסים לעבר כפות רגליו‪ .‬אך‪ ,‬כאשר היכו כנפיו באוויר‪ ,‬עלה שוב‪ ,‬למעלה והחוצה‪,‬‬ ‫הרחק מעבר לכותלי ארמון כלאו ומעל הארץ‪ .‬החורשים בשדות הביטו למעלה‬ ‫וראו בשמים שתי ציפורים גדולות‪ .‬בּוֹצְ‪ֵõ‬רי הענבים שמטו את סליהם והֵ‪é‬צֵ‪õ‬לוּ על‬ ‫עיניהם‪ ,‬מתלבטים אם הם אכן רואים אנשים בעלי כנפיים‪ .‬איכרים קראו‬ ‫לילדיהם לבוא ולראות אלים בעת מעופם‪.‬‬ ‫דדאלוס הראה לאיקרוס כיצד לפנות לכאן ולכאן כדי לשמור על מסלול‬ ‫צפוניײַמערבי בכיוון יוון‪ .‬הם עברו את קו החוף‪ ,‬שם נראו להם ספינות המלחמה‬ ‫של מינוס כצעצועים שהושארו על החול‪ .‬עתה היו מעל לים הפתוח‪.‬‬ ‫איקרוס ראה את עופות הים הרחק מתחתיו‪' .‬אני למעלה‪ ,‬עם הנשרים‪ ',‬חשב‪ ,‬לא‬ ‫שם למטה‪ ,‬עם השחפים‪ .‬בכמה מכות כנף המריא אף גבוה יותר‪ ,‬בשכחו את‬ ‫אזהרת אביו‪ .‬מרחב היה סביבו! הים מתחתיו כמעט נראה כבר הרחק למטה‪,‬‬ ‫והשמש היתה על גבו‪" .‬הסתכל!" קרא‪ .‬הוא עף והתרומם‪ ,‬גבוה יותר ויותר‪' .‬אני‬ ‫יכול להגיע לכוכבים בלי להתעייף‪ .‬שום ציפור לא הגיעה איײַפעם לגובה כזה'‪ .‬עם‬ ‫זאת הבחין סביבו באוויר שעוד נוצות רפרפו ממנו והלאה‪ .‬השמש התיכה את‬ ‫השעווה‪ ,‬והנוצות ניתקו ממסגרות העץ שלהן‪ .‬בפראות הִ‪é‬כָּ‪î‬ה בידיו מעלה ומטה‬ ‫באוויר‪ .‬לא היה זה עוד כַּ‪î‬ר הנושא אותו‪ ,‬אלא חלל ענק דרכו נפל כאבן לתוך הים‪.‬‬ ‫לשווא קרא לאביו להצילו‪ .‬הגלים סגרו עליו והוא טבע‪.‬‬ ‫דדאלוס‪ ,‬שחיפש נואשות את בנו‪ ,‬מצא רק נוצות צפות על הים‪ .‬הוא בכה‬ ‫בדמעות וקילל את חכמתו על שהביאה על בנו את מותו‪ .‬אחר פרשׂ את כנפיו ועף‬ ‫לכיוון מולדתו‪ .‬שם חי את שארית ימיו ביגון רב‪.‬‬

‫‪136‬‬

‫בני אדם בראי אגדות יוון‬

‫מה חבוי בתיבת פנדורה? ‪/‬‬

‫רקפת זֹהר‬

‫בתחילה היו בני האדם גברים בלבד‪ .‬לא היו בכלל נשים בעולם‪.‬‬ ‫יום אחד הגיע זֵ‪ê‬אוּס‪ ,‬מלך האלים‪ ,‬לנפחייה של הֶ‪é‬פַ‪ö‬ייסְ‪ò‬טוֹס‪ ,‬אל הנפחים‪ ,‬ואמר לו‪:‬‬ ‫"עשה לי אישה‪".‬‬ ‫"אישה?" התפלא הפייסטוס‪" .‬בשביל מה אתה צריך אישה?"‬ ‫"אני רוצה לתת אותה לבני האדם‪ ",‬חייך מלך האלים בערמומיות וליטף את זקנו‪.‬‬ ‫"הם הולכים ומתחזקים ואני חושש שיום אחד הם ישתלטו על העולם‪ .‬מוכרחים‬ ‫ללמד אותם לקח‪".‬‬ ‫התיך הפייסטוס זהב וכסף ונחושת‪ ,‬ופיסל דמות אישה‪ :‬איבריה היו מלאים‬ ‫ועגולים ועורהּ זרח וזהר למרחוק‪.‬‬ ‫זאוס היה מרוצה‪ .‬הוא לקח את הדמות לארמונו שבהר אולימפוס ושם הציג‬ ‫אותה בפני האלים‪.‬‬ ‫"זאת אישה‪ ",‬אמר להם‪" .‬יש לה תפקיד חשוב מאוֹד בעולם‪ ,‬ולכן אני מבקש שכל‬ ‫אחד מכם ייתן לה עכשיו משהו במתנה‪".‬‬ ‫אלי יוון אהבו לתת מתנות‪ .‬כל אל רצה להראות כמה הוא נדיב ומיוחד‪.‬‬ ‫ראשונה באה אַ‪ä‬תֶ‪ü‬נָ‪ó‬ה‪ ,‬אלַ‪ï‬ת החכמה‪ .‬היא העניקה לאישה חיים ומחשבה וסקרנות‬ ‫רבה — רצון לדעת הכול‪.‬‬ ‫אחריה ניגשה אַ‪ä‬פְ‪ö‬רוִֹדיטִ‪í‬י‪ ,‬אלת האהבה‪ ,‬ונתנה יופי וקסם ושפע של חן‪.‬‬ ‫הֶ‪ְé‬רמֶ‪ñ‬ס‪ ,‬האל הערמומי‪ ,‬שלף מתרמילו הרבה מילים יפות ומסובכות‪.‬‬ ‫המוּזוֹת הביאו לאישה מנגינות ושירים‪ ,‬והנימפות עטפו אותה בצעיפי רקמה‬ ‫צבעוניים‪.‬‬ ‫"מצוין‪ ",‬סיכם זאוס‪" .‬שמה של האישה יהיה פנדורה‪ ,‬שפירושו כל המתנות‪ .‬וחוץ‬ ‫מזה‪ ,‬גם היא בעצמה עומדת להיות מתנה‪ .‬מתנה שלי לגברים בני האדם‪ .‬ובמיוחד‬ ‫לגבר אחד ששמו אֶ‪ä‬פִּ‪ö‬ימָ‪ñ‬תֵ‪ü‬אוּס‪".‬‬ ‫"אפימתאוס?" התפלאו האלים‪" .‬הפֶּ‪ö‬תי הזה? למה דווקא הוא?"‬ ‫"בדיוק בגלל שהוא פתי‪ ",‬גיחך זאוס ושוב ליטף את זקנו‪" .‬בואי לכאן‪ ,‬פנדורה‪.‬‬ ‫הנה לך מתנה אחרונה ממני‪ .‬זו תיבה שאסור לפתוח‪ .‬תמסרי גם לאפימתאוס‪ :‬את‬ ‫התיבה הזאת אסור לכם לפתוח בשום פנים ואופן‪".‬‬ ‫פנדורה חשבה שזאת קצת חוצפה‪ ,‬לתת למישהו מתנה שאסור לפתוח‪ ,‬אבל זאוס‬ ‫היה אל עצום וחזק והיא לקחה את התיבה ולא אמרה כלום‪.‬‬ ‫אז קרא זאוס להֶ‪ְé‬רמֵ‪ñ‬ס‪ ,‬שליח האלים המכוּנָ‪ó‬ף‪ ,‬וציווה עליו לקחת את פנדורה‬ ‫לאפימתאוס‪.‬‬ ‫אפימתאוס ישב בפתח ביתו ובהה בעננים החולפים בשמים‪ .‬לפתע הופיעו מולו‬ ‫הרמס‪ ,‬שליח האלים‪ ,‬ואיתו דמות יפהפייה‪ ,‬דמות שכמותה לא ראה אפימתאוס‬ ‫מעולם‪.‬‬ ‫"הבאתי לך מתנה מזאוס‪ ",‬אמר הרמס‪" .‬קוראים לה פנדורה‪".‬‬ ‫"מה אתה אומר!" התלהב אפימתאוס‪" .‬זאוס בכבודו ובעצמו שלח לי מתנה?‬

‫בני אדם בראי אגדות יוון‬

‫‪139‬‬

‫אוֹרפאוּס ואוִּריִדיֶקה‪/‬‬

‫נירה הראל‬

‫מבין הנגנים בני התמותה היה אוֹרפֵ‪ö‬אוּס הנגן הטוב ביותר‪ ,‬ופרט לאלים אַ‪ä‬פּוֹלוֹן‬ ‫ופַ‪ö‬אן לא היה לו מתחרה בכל העולם כולו‪ .‬כשהיה אוְֹרפֵ‪ö‬אוּס שר או פורט על הנבל‪,‬‬ ‫לא היה איש או כוח שיכול היה לעמוד בפני נגינתו‪ .‬הוא עקר את צוקי ההרים‬ ‫ושינה את מהלך הנהרות‪ .‬בני אדם וחיות היו נוהרים אחריו למשמע מנגינותיו‬ ‫הקסוּמות‪ .‬יום אחד פגש אוֹרפאוּס את אוִּריִדיֶקה והתאהב בּה‪ .‬הוא שר לה משיריו‬ ‫ולִ‪ï‬בּה הלך שבי אחריו‪.‬‬ ‫אוְֹרפֵ‪ö‬אוּס ואוּרידיקה נישׂאו זה לזו‪ ,‬אבל שׂמחתם לא האריכה ימים‪ .‬זמן קצר‬ ‫אחרי החתונה‪ ,‬כשאוּרידיקה טיילה בשׂדה‪ ,‬הכּיש אותה נחש ארסי והיא מתה‪.‬‬ ‫צערו של אוְֹרפֵ‪ö‬אוּס היה נורא והוא לא יכול לשֵׂ‪û‬אתו עוד‪ .‬אז החליט לרדת שאוֹלה‪,‬‬ ‫אל ארץ המתים ולהעלות את אוּרידיקה משם‪.‬‬ ‫אוְֹרפֵ‪ö‬אוּס אמר בלבּו‪ :‬אנסה להקסים בשירתי את הָ‪é‬אֵדס‪ ,‬אדון המתים‪ ,‬כדי שיחזיר‬ ‫לי את אהובתי‪ .‬מעשׂהו של אוְֹרפֵ‪ö‬אוּס היה נועז מאין כּמותו‪ .‬איש מבּני התמותה‬ ‫לא העז לרדת אל השאול למען אהבתו‪.‬‬ ‫ואילו הוא ירד לעולם התחתון עם הנבל בּידו וניגן באוזני יושביו‪ .‬הוא ניגן ושר‬ ‫להם על כּאבו הנורא ועל געגועיו לאהובתו המתוקה שנלקחה ממנו‪ ,‬וביקש‬ ‫שיחזירו אותה לעולם החיים‪.‬‬ ‫למשמע קולו היו הכול אחוזי קסם‪ .‬דמעות עלו בעיני האכזרים שבּיצורי השאול‪,‬‬ ‫ואפילו הַ‪é‬אֶדס לא סרב לו‪.‬‬ ‫"אשׁתך תחזור אליך בּתנאי אחד‪ ",‬אמרו לו‪" ,‬שלא תבּיט אחורנית ולא תסתכּל‬ ‫עליה בלכתה אחריך‪ ,‬עד שתגיעו לעולם העליון‪".‬‬ ‫אוְֹרפֵ‪ö‬אוּס היה מאושר‪ .‬הוא יצא מארץ החושך ואהובתו הלכה אחריו‪ .‬הם עברו‬ ‫את השערים הגדולים של השאול ופסעו בשביל המוביל מן החושך אל האור‪.‬‬ ‫לִ‪ï‬בּו של אוְֹרפֵ‪ö‬אוּס עלה על גדותיו מרוב אושר‪ .‬הוא הצליח להחזיר אליו את‬ ‫אוּרידיקה‪ .‬צבע הלילה השחור כּבר התחלף בּאפור‪ ,‬עוד מעט תזרח השמש‪.‬‬ ‫אוְֹרפֵ‪ö‬אוּס החיש את צעדיו ויצא מלא גיל אל אור היום ואז הסב את פניו‬ ‫אחורנית‪ ,‬כּדי לראות סוףײַסוף את אהובתו‪.‬‬ ‫אלא שהקדים לעשׂות‪ .‬אוּרידיקה היתה עדיין בּתוך המחילה‪ .‬הוא ראה אותה‬ ‫בּאור העמום ופשט את זרועותיו לחבּק אותה‪ ,‬אך בו ברגע נעלמה מעיניו‪ .‬כּמו צל‬ ‫חזרה אל החושך וכל מה שהצליח לשמוע‪ ,‬היה לחישה‪" :‬היה שלום!"‬ ‫אוְֹרפֵ‪ö‬אוּס המיואש ניסה לרוץ בעקבות אוּרידיקה‪ ,‬אך הדבר לא ניתן לו‪ .‬האלים לא‬ ‫הסכּימו שייכּנס לעולם המתים בּשנית‪ ,‬בּעודו בחיים‪.‬‬ ‫אומלל וקודר חזר אוְֹרפֵ‪ö‬אוּס לארץ ונדד ממקום למקום‪ .‬רק בנגינה מצא מנוחה‬ ‫לנפשו הסוערת‪ ,‬ומחברת בּני אדם התרחק‪ .‬לבסוף התנפּלה עליו חבורה של‬ ‫כּוהנות מטורפות‪ ,‬והרגו אותו‪.‬‬ ‫אוְֹרפֵ‪ö‬אוּס נקבּר לרגלי האוֹלִ‪ï‬ימְ‪ñ‬פּוּס‪ ,‬ועד היום שר שם הזמיר את השירה הכי עֵרבה‬ ‫בּעולם‪.‬‬

‫‪138‬‬

‫בני אדם בראי אגדות יוון‬

‫"תיזהרי!" נבהל אפימתאוס‪" .‬אסור שיקרה לה משהו! את יודעת כמה בני האדם‬ ‫יצטרכו את התקווה עכשיו‪ ,‬כשכל הצרות הללו יֵ‪ì‬רדו לעולם?!"‬ ‫פנדורה יצאה אל המרפסת והביטה על סביבותיה‪" .‬עופי לך‪ ,‬תקווה טובה!" קראה‬ ‫ופתחה את כף ידה לרווחה‪.‬‬ ‫הכנפיים העדינות רפרפו וזהרו בשמש‪ ,‬ואז התעופפו להן‪.‬‬ ‫כך‪ ,‬מאז ועד היום‪ ,‬מרחפת התקווה בעולם‪ ,‬מלטפת את מצחם של החולים‪,‬‬ ‫מנחמת את העצובים ולוחשת באוזני הכואבים‪" :‬רק לא להתייאש‪".‬‬

‫תבליט יווני על צלחת‪ ,‬בערך ‪ 450‬לפני הספירה‬

‫בני אדם בראי אגדות יוון‬

‫‪141‬‬

‫בואי‪ ,‬תיכנסי‪ ",‬הוא פנה אל פנדורה ופתח לרווחה את דלת הבית‪" .‬מה את‬ ‫מחזיקה כאן ביד?"‬ ‫"זו תיבה שקיבלנו מזאוס‪ ",‬התנגן קולה של פנדורה‪" .‬הוא אמר שאסור לפתוח‬ ‫אותה בשום פנים ואופן‪".‬‬ ‫"טוב‪ ",‬אמר אפימתאוס ומיד שכח מהתיבה‪.‬‬ ‫אבל פנדורה לא שכחה‪ .‬מאז שקיבלה מזאוס את התיבה המקושטת‪ ,‬היא כל‬ ‫הזמן שאלה את עצמה מה יש בפנים‪ :‬אולי זה אוצר קטן? ואולי סוד נפלא‬ ‫שידוע רק לאלים? ואולי זו מתנה נוספת‪ ,‬מקסימה יותר מכל המתנות שכבר‬ ‫קיבלה?‬ ‫בינתיים הזמין אותה אפימתאוס לסייר בביתה החדש‪ .‬הם עברו בחדרים‬ ‫ובעליות הגג‪ ,‬במרתפים ובגינות הנוי‪ ,‬עד שרגליה של פנדורה התעייפו והיא‬ ‫התישבה על ספסל עץ קטן‪.‬‬ ‫"אולי בכל זאת נפתח את התיבה?" שאלה‪ ,‬כאילו לעצמה‪.‬‬ ‫"בשום אופן!" נבהל אפימתאוס‪" .‬הרי זאוס אמר לך!"‬ ‫"טוב‪ ,‬אל תתרגש‪ ",‬אמרה פנדורה ונשענה לאחור בעיניים עצומות‪" .‬אני עכשיו‬ ‫אנוח קצת‪ ,‬ואתה תצא למרפסת‪ ,‬להסתכל בעננים ולהודות לזאוס על כל מה‬ ‫שנתן לך‪".‬‬ ‫"איזה רעיון יפה‪ ",‬התפעל אפימתאוס והלך מיד להתפלל לזאוס‪ .‬הוא לא ידע‬ ‫שפנדורה רק חיכתה שייעלם מעבר לדלת ומיד לקחה שוב את התיבה לידיה‪.‬‬ ‫הסקרנות‪ ,‬אותה תכונה שהעניקה לה אתנה‪ ,‬אחזה בה עד שלא יכלה עוד‬ ‫להתאפק‪ .‬היא הסיטה את בריח התיבה והרימה בזהירות את המכסה הכבד‪ .‬רק‬ ‫קצת‪ .‬רק חריץ זעיר‪ ,‬כדי להציץ‪ .‬הנה מיד‪ ,‬מיד היא תסגור בחזרה‪.‬‬ ‫אבל איזה אסון! רק הרימה פנדורה את המכסה וכבר זינקו מתוך התיבה צרות‬ ‫איומות ונוראות‪ :‬מחלות ומלחמות‪ ,‬עוני ושקרים‪ ,‬אלימות ושנאה — כל הפגעים‬ ‫שהכין זאוס לבני האדם כדי להחליש אותם ולענות אותם‪.‬‬ ‫"אוי לא! מה עשיתי?!" קראה פנדורה בבהלה ושמטה את המכסה חזרה‪.‬‬ ‫"מה קרה?" מיהר אפימתאוס מן המרפסת‪.‬‬ ‫"פתחתי את התיבה ותראה מה יצא מן התיבה!"‬ ‫הצרות התרוצצו וזמזמו כמו נחיל של דבורים‪ ,‬הסתובבו בתוך הבית ואז עפו‬ ‫החוצה והתפזרו לכל עבר‪ .‬אפימתאוס הביט בהן בייאוש‪ .‬הוא חיבק את‬ ‫פנדורה וניסה לחשוב על פתרון‪.‬‬ ‫"רגע‪ ",‬הביטה פנדורה אל התיבה הפתוחה‪" .‬יש כאן עוד משהו‪".‬‬ ‫מתחת למכסה הכבד נלכדו זוג כנפיים עדינות‪ ,‬שקופות‪ ,‬יפהפיות‪ ,‬מרפרפות‪,‬‬ ‫כנפיה של התקווה‪.‬‬ ‫"תראה כמה שהיא קטנה‪ ",‬לחשה פנדורה‪.‬‬ ‫"אבל חשובה‪ ",‬אמר אפימתאוס בכובד ראש‪" .‬זאת התקווה‪".‬‬ ‫"באמת? איזה מזל שמצאנו אותה‪ ",‬אמרה פנדורה וחפנה את היצור הקטן בכפה‪.‬‬

‫‪140‬‬

‫בני אדם בראי אגדות יוון‬

‫המוּזוֹת היו תשע בנותיו‬ ‫של זאוס‪ .‬כל אחת מהן‬ ‫התמחתה בתחום אמנות‬ ‫או מִ‪ñ‬יָדה‪ .‬כשאנחנו‬ ‫אומרים‪" :‬שָׁ‪û‬רתָ‪ü‬ה עליו‬ ‫המוּזָ‪ê‬ה"‪ ,‬הכוונה — שרתה‬ ‫עליו רוח היצירה‪ .‬מוזה‬ ‫היא מילה נרדפת להשראה‪.‬‬ ‫מהמילה "מוזה" נוצרו‬ ‫המילים "מוזאון"‬ ‫ו"מוזיקה"‪.‬‬

‫הביטוי "לפתוח את תיבת‬ ‫פנדורה" הוא ביטוי מושאל‬ ‫שמקורו בסיפור מן‬ ‫המיתולוגיה היוונית על‬ ‫תיבת פנדורה‪.‬‬ ‫כוונת הביטוי היא לגלות‬ ‫פרטים חסויים או פרשה‬ ‫או סיפור שפרסומם עלול‬ ‫לחשוף מחדלים‪ ,‬שחיתות‬ ‫או פשעים ולעורר לעתים‬ ‫מחלוקות ויריבויות‪.‬‬

‫"בְּ‪ã‬זָ‪ê‬כְ‪ֵî‬רנוּ אֶ‪ä‬ת צִ‪õ‬יּוֹן"‬

‫)תהילים קלז(‬

‫מתוך דברי ש"י עגנון בשטוקהולם בטקס קבלת פרס נובל לספרות בשנת ‪:1967‬‬

‫"אומר לכם מי אני‪,‬‬ ‫נולדתי באחת מערי הגולה‪ ,‬אבל בכל עת‪ ,‬תמיד‬ ‫דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים‪.‬‬ ‫בחלום‪ ,‬בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחי‬ ‫הלוויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד‬ ‫מלך ישראל‪.‬‬ ‫בזכותה של ירושלים כתבתי את כל אשר נתן השם‬ ‫בלבי ובעמי‪".‬‬

‫עַ‪ô‬ל ַקמְ‪ñ‬צָ‪õ‬א וּבַ‪ã‬ר ַקמְ‪ñ‬צָ‪õ‬א חָ‪ְë‬רבָ‪ã‬ה יְ‪ì‬רוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם‬ ‫מַ‪ñ‬עֲ‪ô‬שֶׂ‪û‬ה בְּ‪ã‬אָ‪ָä‬דם שֶׁ‪û‬הָ‪é‬יָ‪ì‬ה אוֹהֲ‪é‬בוֹ ַקמְ‪ñ‬צָ‪õ‬א וְ‪è‬שׂוֹנְ‪ó‬אוֹ בַּ‪ã‬ר ַקמְ‪ñ‬צָ‪õ‬א‪.‬‬ ‫עָ‪ô‬שָׂ‪û‬ה סְ‪ò‬עוָּדה‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לְ‪ï‬שַׁ‪û‬מָּ‪ñ‬שׁוֹ‪ :‬לֵ‪ְï‬ך וְ‪è‬הָ‪é‬בֵ‪ã‬א לִ‪ï‬י אֶ‪ä‬ת ַקמְ‪ñ‬צָ‪õ‬א‪.‬‬ ‫הָ‪é‬לַ‪ְï‬ך וְ‪è‬הֵ‪é‬בִ‪ã‬יא לוֹ אֶ‪ä‬ת בַּ‪ã‬ר ַקמְ‪ñ‬צָ‪õ‬א‪.‬‬ ‫בָּ‪ã‬א בַּ‪ã‬עַ‪ô‬ל הַ‪é‬סְּ‪ò‬עוָּדה וּמְ‪ñ‬צָ‪õ‬אוֹ יוֹשֵׁ‪û‬ב‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ‪ :‬הֲ‪ֵé‬רי שׂוֹנֵ‪ó‬א אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה לִ‪ï‬י‪ ,‬לָ‪ï‬מָּ‪ñ‬ה לְ‪ָï‬ך כָּ‪î‬אן? עֲ‪ô‬מֹד וְ‪è‬צֵ‪õ‬א!‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ‪ :‬הוֹאִ‪ä‬יל וּבָ‪ã‬אתִ‪ü‬י‪ ,‬הַ‪é‬נִּ‪ó‬יחֵ‪ë‬נִ‪ó‬י‪ ,‬וְ‪è‬אֶ‪ä‬תֵּ‪ü‬ן לְ‪ָï‬ך דְּ‪ç‬מֵ‪ñ‬י כָּ‪î‬ל שֶׁ‪û‬אוֹכַ‪î‬ל‬ ‫וְ‪è‬אֶ‪ä‬שְׁ‪û‬תֶּ‪ü‬ה‪.‬‬ ‫— ֹלא‪.‬‬ ‫— אֶ‪ä‬תֵּ‪ü‬ן לְ‪ָï‬ך מַ‪ñ‬חֲ‪ë‬צִ‪õ‬ית דְּ‪ç‬מֵ‪ñ‬י סְ‪ò‬עוָּדתְ‪ָü‬ך‪.‬‬ ‫— ֹלא‪.‬‬ ‫— אֶ‪ä‬תֵּ‪ü‬ן לְ‪ָï‬ך דְּ‪ç‬מֵ‪ñ‬י כָּ‪î‬ל סְ‪ò‬עוָּדתֵ‪ְü‬ך‪.‬‬ ‫— ֹלא!‬ ‫תְּ‪ü‬פָ‪ö‬סוֹ בְּ‪ã‬יָ‪ì‬דוֹ‪ ,‬הֶ‪é‬עֱ‪ô‬מִ‪ñ‬ידוֹ וְ‪è‬הוֹצִ‪õ‬יאוֹ‪...‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר בַּ‪ã‬ר ַקמְ‪ñ‬צָ‪õ‬א‪ :‬הוֹאִ‪ä‬יל וְ‪è‬יָ‪ì‬שְׁ‪û‬בוּ חֲ‪ë‬כָ‪î‬מִ‪ñ‬ים ֹלא מָ‪ñ‬חוּ בּוֹ — מִ‪ñ‬כְּ‪î‬לָ‪ï‬ל‬ ‫שֶׁ‪û‬נּוֹחַ‪ ë‬לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם‪ ,‬אֵ‪ä‬לֵ‪ְï‬ך וְ‪è‬אַ‪ä‬לְ‪ï‬שִׁ‪û‬ין עֲ‪ô‬לֵ‪ï‬יהֶ‪é‬ם לִ‪ï‬פְ‪ö‬נֵ‪ó‬י הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך‪ֵ) .‬קיסַ‪ò‬ר‬ ‫רוֹמָ‪ñ‬א שֶׁ‪û‬הָ‪é‬יָ‪ì‬ה אָ‪ä‬ז שַׁ‪û‬לִּ‪ï‬יט אֶ‪ֶä‬רץ יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל(‬

‫בשנת ‪ 66‬לספירה מרדו‬ ‫היהודים בשליטים‬ ‫הרומאים בארץ ישראל‪.‬‬ ‫במהלך המרד‪ ,‬המכונה‪:‬‬ ‫"המרד הגדול"‪ .‬לא הייתה‬ ‫מנהיגות שתאחד את העם;‬ ‫היו חילוקי דעות קשים‬ ‫ושנאת אחים בין המתונים‬ ‫בעם‪ ,‬שחיפשו דרך לשיתוף‬ ‫פעולה עם המושלים‬ ‫הרומיים‪ ,‬לבין הקנאים‬ ‫שפתחו במרד‪ .‬הקנאים היו‬ ‫מפולגים לשלוש מפלגות‬ ‫שנלחמו זו בזו‪ .‬למלחמת‬ ‫אחים זו קראו חז"ל "שׂנְ‪ó‬אַ‪ä‬ת‬ ‫חינם"‪.‬‬ ‫השנאה והמריבות גרמו‬ ‫למעשי רצח ולשֵרפת‬ ‫מאגרי התבואה בעיר‪ .‬ללא‬ ‫המזון שהכינו לימי המצור‪,‬‬ ‫לא יכלו תושבי ירושלים‬ ‫ומגיניה להחזיק מעמד‪.‬‬ ‫הרעב בעיר היה קשה‪.‬‬ ‫כעבור ‪ 3‬שנות מצור נפלה‬ ‫ירושלים בידי הרומאים‪,‬‬ ‫בית המקדש נשרף‪,‬‬ ‫והיהודים הוגלו מארצם‪.‬‬ ‫מאז ועד הקמת מדינת‬ ‫ישראל חי העם היהודי‬ ‫בגלות‪.‬‬

‫)על פי התלמוד הבבלי‪ ,‬מסכת גִ‪å‬טין(‬

‫"מִ‪ְñ‬קדָּ‪ç‬שׁ שֵׁ‪û‬נִ‪ó‬י‪ ...‬שֶׁ‪û‬הָ‪é‬יוּ עוֹסְ‪ִò‬קין בַּ‪ã‬תּוָֹרה וּבְ‪ã‬מִ‪ñ‬צְ‪õ‬ווֹת וּבִ‪ã‬גְ‪å‬מִ‪ñ‬ילוּת‬ ‫חֲ‪ë‬סָ‪ִò‬דים מִ‪ñ‬פְּ‪ö‬נֵ‪ó‬י מָ‪ñ‬ה חָ‪ַë‬רב? מִ‪ñ‬פְּ‪ö‬נֵ‪ó‬י שֶׁ‪û‬הָ‪é‬יְ‪ì‬תָ‪ü‬ה בּוֹ שִׂ‪û‬נְ‪ó‬אַ‪ä‬ת חִ‪ë‬נָּ‪ó‬ם"‪.‬‬

‫)מתוך התלמוד הבבלי מסכת יומא ט ע"ב(‬

‫"מוּטָ‪í‬ב שֶׁ‪û‬אֶ‪ä‬כָּ‪î‬שֵׁ‪û‬ל בְּ‪ã‬אַ‪ä‬הֲ‪é‬בַ‪ã‬ת חִ‪ë‬נָּ‪ó‬ם וְ‪ֹè‬לא בְּ‪ã‬שִׂ‪û‬נְ‪ó‬אַ‪ä‬ת חִ‪ë‬נָּ‪ó‬ם"‪.‬‬

‫)הרב אברהם יצחק קוק(‬

‫הרב אברהם יצחק קוק היה‬ ‫לָ‪ï‬רב הראשי הראשון בארץ‬ ‫ישראל בשנים ‪.1935–1921‬‬ ‫הוא היה ציוני‪ ,‬והעריך את‬ ‫פוֹעֳ‪ô‬לָ‪ï‬ם של החלוצים למען‬ ‫בניין הָ‪é‬אָ‪ä‬רץ‪.‬‬

‫‪145‬‬

‫תִּ‪ü‬שְׁ‪û‬עָ‪ô‬ה בְּ‪ã‬אָ‪ä‬ב ‪/‬‬

‫עֶ‪ô‬זְ‪ָê‬רא מוָֹרד‬

‫עִ‪ô‬ם בּוֹא י"ז בְּ‪ã‬תַ‪ü‬מּוּז‬ ‫)טִ‪í‬יטוּס צָ‪õ‬ר בָּ‪ַã‬קע חוֹמָ‪ñ‬ה(‬ ‫וַ‪è‬נִּ‪ó‬כָּ‪î‬נֵ‪ó‬ס בֵּ‪ã‬ין מְ‪ñ‬צָ‪ִõ‬רים‬ ‫וַ‪è‬נִּ‪ó‬תְ‪ü‬הַ‪é‬לֵּ‪ְï‬ך שְׁ‪û‬פוּפֵ‪ö‬י קוֹמָ‪ñ‬ה‪.‬‬ ‫וַ‪è‬נִּ‪ó‬זָּ‪ê‬הֵ‪é‬ר מִ‪ñ‬לְּ‪ï‬חַ‪ë‬דֵּ‪ç‬שׁ הַ‪é‬מִּ‪ñ‬נְ‪ó‬עָ‪ô‬לִ‪ï‬ים וְ‪è‬הַ‪é‬בְּ‪ã‬גָ‪ִå‬דים‬ ‫וּבְ‪ִ"ã‬קצִּ‪õ‬ת חַ‪ë‬נָּ‪ó‬ה" מַ‪ñ‬תְ‪ü‬חִ‪ë‬ילִ‪ï‬ים‬ ‫קוְֹראִ‪ä‬ים בִּ‪ã‬בְ‪ã‬כִ‪î‬י וּבְ‪ã‬נִ‪ְó‬דנוִּדים‪.‬‬

‫וְ‪è‬נִ‪ó‬זְ‪ê‬הָ‪ִé‬רים בְּ‪ã‬מַ‪ñ‬אֲ‪ä‬כָ‪î‬לִ‪ï‬ים‬ ‫וּמַ‪ñ‬אֲ‪ä‬פֵ‪ö‬י אֲ‪ä‬בֵ‪ã‬לוּת אוֹפִ‪ö‬ים‬ ‫וּמִ‪ñ‬בָּ‪ã‬שָׂ‪û‬ר מִ‪ñ‬תְ‪ü‬נַ‪ó‬זְּ‪ִê‬רים‬ ‫שֶׁ‪û‬מִּ‪ñ‬נְ‪ó‬הֲ‪é‬גֵ‪å‬י אֲ‪ä‬בֵ‪ã‬לוּת כּוֹפִ‪ö‬ים‪.‬‬ ‫אֵ‪ä‬ין מִ‪ñ‬סְ‪ò‬תַּ‪ü‬פְּ‪ִö‬רים‬ ‫אֵ‪ä‬ין נִ‪ó‬שָּׂ‪û‬אִ‪ä‬ים‪.‬‬ ‫אֵ‪ä‬ין מְ‪ַñ‬קדְּ‪ç‬שִׁ‪û‬ים אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬לְּ‪ï‬בָ‪ã‬נָ‪ó‬ה‪.‬‬ ‫וּבַ‪ã‬לֵּ‪ï‬ילוֹת‪ :‬תִּ‪ü‬קּוּן חֲ‪ë‬צוֹת‬ ‫כָּ‪ְî‬ך נוֹהֲ‪é‬גִ‪å‬ים שָׁ‪û‬נָ‪ó‬ה שָׁ‪û‬נָ‪ó‬ה‪.‬‬ ‫"שַׁ‪û‬בַּ‪ã‬ת חֲ‪ë‬זוֹן" חָ‪ë‬לְ‪ï‬פָ‪ö‬ה עָ‪ô‬בְ‪ָã‬רה‬ ‫תִּ‪ü‬שְׁ‪û‬עָ‪ô‬ה בְּ‪ã‬אָ‪ä‬ב הִ‪é‬נֵּ‪ó‬ה זֶ‪ê‬ה בָּ‪ã‬א‪.‬‬ ‫זוֹכֵ‪î‬ר אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י‪...‬‬ ‫אֵ‪ä‬יְך אַ‪ä‬בָּ‪ã‬א ז"ל‬ ‫אֶ‪ä‬בֶ‪ã‬ן הֵ‪é‬כִ‪î‬ין לוֹ בְּ‪ã‬חִ‪ë‬בָּ‪ã‬ה‬ ‫אֶ‪ä‬בֶ‪ã‬ן ָקשָׁ‪û‬ה‬ ‫כַּ‪î‬ר לְ‪ֹï‬ראשׁוֹ‪,‬‬ ‫אָ‪ä‬כַ‪î‬ל בֵּ‪ã‬יצָ‪õ‬ה‬ ‫ָקשָׁ‪û‬ה‪ָ ,‬קָרה‬ ‫וְ‪è‬הִ‪é‬תְ‪ü‬עַ‪ô‬נָּ‪ó‬ה‪,‬‬ ‫צָ‪õ‬ם וְ‪è‬קוֹנֵ‪ó‬ן‬ ‫פָּ‪ö‬נָ‪ó‬יו לָ‪ï‬בְ‪ã‬שׁוּ עַ‪ô‬צְ‪õ‬בוּת מָ‪ָñ‬רה‪.‬‬ ‫בֶֹּקר‬ ‫הָ‪é‬לַ‪ְï‬ך אֶ‪ä‬ל הַ‪é‬תְּ‪ü‬פִ‪ö‬לָּ‪ï‬ה בְּ‪ã‬לִ‪ï‬י תְּ‪ü‬פִ‪ö‬לִּ‪ï‬ין‬ ‫וּכְ‪î‬שֶׁ‪û‬נָּ‪ó‬שִׁ‪û‬ים שָׁ‪û‬פְ‪ö‬כוּ ִקינָ‪ó‬ה עַ‪ô‬ל הַ‪é‬קְּ‪ú‬בָ‪ִã‬רים‬

‫‪144‬‬

‫בזכרנו את ציון‬

‫בְּ‪ã‬בֵ‪ã‬ית עָ‪ô‬לְ‪ï‬מִ‪ñ‬ין "אֵ‪ä‬יכָ‪î‬ה"‬ ‫ָקָרא בְּ‪ã‬קוֹל בּוֹכִ‪î‬ים‪,‬‬ ‫עַ‪ô‬ל הָ‪ִé‬רצְ‪õ‬פָּ‪ö‬ה וּבְ‪ã‬נִ‪ְó‬דנוִּדים‪.‬‬ ‫וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת 'אִ‪ä‬יּוֹב' בְּ‪ã‬סִ‪ò‬לְ‪ï‬סוּלִ‪ï‬ים‬ ‫אֵ‪ä‬בֶ‪ã‬ל‪ ,‬הֶ‪é‬סְ‪ò‬פֵּ‪ö‬ד לַ‪ï‬יְּ‪ì‬הוִּדים!‬ ‫וְ‪ֹè‬לא חָ‪ë‬לַ‪ï‬ץ וְ‪ֹè‬לא ָרחַ‪ë‬ץ!‬ ‫וְ‪è‬כָ‪î‬ל הַ‪é‬יּוֹם בָּ‪ã‬כָ‪î‬ה פִּ‪ö‬יֵּ‪ì‬ט‬ ‫וְ‪ֹè‬לא שָׁ‪û‬אַ‪ä‬ל בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬לוֹם חָ‪ë‬בֵ‪ã‬ר‬ ‫"עַ‪ô‬ל נַ‪ó‬הֲ‪é‬רוֹת בָּ‪ã‬בֶ‪ã‬ל" שִׁ‪û‬יֵּ‪ì‬ט!‬ ‫וְ‪è‬לִ‪ï‬י סִ‪ò‬פֵּ‪ö‬ר הוּא‬ ‫עַ‪ô‬ל ַקמְ‪ñ‬צָ‪õ‬א וּבַ‪ã‬רײַַקמְ‪ñ‬צָ‪õ‬א‬ ‫שֶׁ‪û‬בִּ‪ã‬גְ‪å‬לָ‪ï‬לָ‪ï‬ם חָ‪ַë‬רב מִ‪ְñ‬קדָּ‪ç‬שׁ‬ ‫גָּ‪å‬לְ‪ï‬תָ‪ü‬ה שְׁ‪û‬כִ‪î‬ינָ‪ó‬ה‬ ‫בִּ‪ã‬גְ‪å‬לַ‪ï‬ל שִׂ‪û‬נְ‪ó‬אָ‪ä‬ה‬ ‫שִׂ‪û‬נְ‪ó‬אַ‪ä‬ת חִ‪ë‬נָּ‪ó‬ם!‬ ‫עִ‪ô‬ם הַ‪é‬שְּׁ‪û‬כִ‪î‬ינָ‪ó‬ה הָ‪é‬אֲ‪ä‬בֵ‪ã‬לָ‪ï‬ה הוּא הִ‪é‬תְ‪ü‬אַ‪ä‬בֵּ‪ã‬ל‬ ‫שִׁ‪û‬מְ‪ñ‬שׁוֹ ָקְדָרה‬ ‫וִ‪è‬יֵרחוֹ‬ ‫וְ‪è‬כוֹכָ‪î‬בָ‪ã‬יו אָ‪ä‬סְ‪ò‬פוּ נָ‪ó‬גְ‪å‬הָ‪é‬ם!‬ ‫הוּא הִ‪é‬צְ‪õ‬טַ‪í‬עֵ‪ô‬ר‬ ‫צַ‪õ‬עַ‪ô‬ר אִ‪ä‬ישִׁ‪û‬י‬ ‫וּמַ‪ñ‬מָּ‪ñ‬שִׁ‪û‬י‬ ‫עַ‪ô‬ל עִ‪ô‬יר צִ‪õ‬יּוֹן‬ ‫לָ‪ï‬כֵ‪î‬ן כֹּה ַרב הָ‪é‬יָ‪ì‬ה שִׂ‪û‬בְ‪ã‬רוֹ‬ ‫כִּ‪î‬י שִׁ‪û‬בְ‪ã‬רוֹ אָ‪ä‬ז הָ‪é‬מָ‪ñ‬ה כַּ‪î‬יָּ‪ì‬ם‪.‬‬

‫ארבעה צומות‬ ‫"ימי בין המצרים" – כינוי‬ ‫לשלושה שבועות שבין‬ ‫שבעה עשר בתמוז לתשעה‬ ‫באב שבהם מתאבלים על‬ ‫חורבן בית המקדש‪.‬‬ ‫בײַי' בטבת שׂמו הבבלים‬ ‫מצור על ירושלים‪.‬‬ ‫בי"ז בתמוז הצליחו‬ ‫האויבים להבקיע את‬ ‫חומות ירושלים ולפרוץ‬ ‫לתוכה‪.‬‬ ‫בתשעה באב‪ ,‬חרב‬ ‫בית המקדש ורוב העם יצא‬ ‫לגלות‪ .‬בקיצור שולחן ערוך‬ ‫נאמר‪" :‬משנכנס אב‬ ‫ממעטים בשמחה"‪ .‬על פי‬ ‫המסורת גם ביהמ"ק‬ ‫הראשון וגם ביהמ"ק השני‬ ‫חרבו בײַט' באב‪ ,‬שהוא יום‬ ‫צום‪ .‬השם "ימי בין‬ ‫המצרים" לקוח מספר איכה‬ ‫פרק א' פסוק ג'‪" :‬כל‬ ‫רודפיה השיגוה בין‬ ‫המצרים"‪.‬‬ ‫צום ְגּ‪ַåå‬דַד ְל‪ָ ï‬י‪ì‬ה – ג' בתשרי‪:‬‬ ‫חשוב לציין‪ ,‬שלא כל בני‬ ‫יהודה הוגלו לבבל‪ .‬חלק‬ ‫מהעם נשאר בארץ‪ .‬המנהיג‬ ‫של שארית הפלֵ‪ï‬טה היה‬ ‫ְג‪ַåå‬דַד ְל‪ָ ï‬י‪ì‬הוּ ֶבּ‪ã‬ןײַ ֲא‪ִ ä‬ח‪ë‬ייָקָקם‪ .‬הוא‬ ‫ראה חשיבות רבה בארגון‬ ‫חיים שלווים ומסודרים‬ ‫בארץ ישראל‪ .‬בנאמנות‬ ‫לבבלים הוא ראה דרך‬ ‫יחידה לשמור ולחזק את‬ ‫היושבים בציון‪ .‬הוא נרצח‬ ‫על ידי יהודי שהתנגד‬ ‫לדרכו המדינית‪ .‬אותו יהודי‬ ‫עמד בראש תנועה‬ ‫שמטרתה למרוד בבבל‬ ‫ולהחזיר ליהודה את‬ ‫חירותה המדינית‪ .‬בעקבות‬ ‫רצח גדליה‪ ,‬נמלטה שארית‬ ‫הפלטה מהארץ מפחד‬ ‫הבבלים‪ .‬ובזאת תמו חיי‬ ‫היהודים בארץ ישראל בימי‬ ‫בית ראשון‪.‬‬ ‫ג' בתשרי יום מותו‪ ,‬נקבע‬ ‫ליום צום ואבל לדורות‪.‬‬

‫מתוך תפילת ְשׁ‪û‬מוֹ ֶנ‪ó‬ה ֶע‪ְ ô‬שׂ‪ֵû‬רה הנמצאת ַבּ‪ã‬סידוּר‪:‬‬

‫"תְּ‪ַü‬קע בְּ‪ã‬שׁוֹפָ‪ö‬ר גָּ‪å‬דוֹל לְ‪ï‬חֵ‪ë‬רוּתֵ‪ü‬נוּ‪,‬‬ ‫וְ‪è‬שָׂ‪û‬א נֵ‪ó‬ס לְ‪ַï‬קבֵּ‪ã‬ץ גָּ‪å‬לֻ‪ï‬יּוֹתֵ‪ü‬ינוּ‪,‬‬ ‫וְ‪ַè‬קבְּ‪ã‬צֵ‪õ‬נוּ יַ‪ì‬חַ‪ë‬ד מְ‪ñ‬הֵ‪ָé‬רה מֵ‪ñ‬אַ‪ְä‬רבַּ‪ã‬ע‬ ‫כַּ‪î‬נְ‪ó‬פוֹת הָ‪é‬אָ‪ֶä‬רץ לְ‪ï‬אַ‪ְä‬רצֵ‪õ‬נוּ‪.‬‬ ‫בָּ‪ã‬רוְּך אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה ה'‪ ,‬מְ‪ַñ‬קבֵּ‪ã‬ץ נִ‪ְó‬דחֵ‪ë‬י עַ‪ô‬מּוֹ יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל‪".‬‬

‫תפילת שמונה עשרה‬ ‫תפילת שמונה עשרה‬ ‫נאמרת שלוש פעמים‬ ‫ביום‪ .‬היא החלק החשוב‬ ‫ביותר בתפילת שחרית‪,‬‬ ‫מנחה ומעריב‪.‬‬ ‫תפילה זו נקראת גם‬ ‫תפילת העמידה לפי‬ ‫שאומרים אותה‬ ‫בעמידה‪.‬‬

‫"וְ‪è‬לִ‪ï‬ירוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם עִ‪ô‬יְרָך בְּ‪ַã‬רחֲ‪ë‬מִ‪ñ‬ים תָּ‪ü‬שׁוּב‪ ,‬וְ‪è‬תִ‪ü‬שְׁ‪û‬כֹּן בְּ‪ã‬תוֹכָ‪î‬הּ כַּ‪î‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר‬ ‫דִּ‪ç‬בַּ‪ְã‬רתָּ‪ ,ü‬וּבְ‪ã‬נֵ‪ó‬ה אוֹתָ‪ü‬הּ בְּ‪ָã‬קרוֹב בְּ‪ã‬יָ‪ì‬מֵ‪ñ‬ינוּ בִּ‪ã‬נְ‪ó‬יַ‪ì‬ן עוֹלָ‪ï‬ם‪ ,‬וְ‪è‬כִ‪î‬סֵּ‪ò‬א דָּ‪ç‬וִ‪è‬ד עַ‪ô‬בְ‪ã‬דְּ‪ָç‬ך מְ‪ñ‬הֵ‪ָé‬רה‬ ‫לְ‪ï‬תוֹכָ‪î‬הּ תָּ‪ü‬כִ‪î‬ין‪ .‬בָּ‪ã‬רוְּך אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה ה'‪ ,‬בּוֹנֵ‪ó‬ה יְ‪ì‬רוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם‪".‬‬

‫שופר בהר הבית‪ ,‬משה קסטל‪ ,‬צייר ישראלי‪1991–1909 ,‬‬

‫‪147‬‬

‫עַ‪ô‬ל נַ‪ó‬הֲ‪é‬רוֹת בָּ‪ã‬בֶ‪ã‬ל ‪/‬‬

‫מתוך תהלים קל"ז‬

‫עַ‪ô‬ל נַ‪ó‬הֲ‪é‬רוֹת בָּ‪ã‬בֶ‪ã‬ל שָׁ‪û‬ם יָ‪ì‬שַׁ‪û‬בְ‪ã‬נוּ גַּ‪å‬ם בָּ‪ã‬כִ‪î‬ינוּ‪,‬‬ ‫בְּ‪ã‬זָ‪ê‬כְ‪ֵî‬רנוּ אֶ‪ä‬ת צִ‪õ‬יּוֹן‪.‬‬ ‫עַ‪ô‬ל עֲ‪ָô‬רבִ‪ã‬ים בְּ‪ã‬תוֹכָ‪î‬הּ תָּ‪ü‬לִ‪ï‬ינוּ כִּ‪î‬נֹּרוֹתֵ‪ü‬ינוּ‪,‬‬ ‫כִּ‪î‬י שָׁ‪û‬ם שְׁ‪û‬אֵ‪ä‬לוּנוּ שׁוֹבֵ‪ã‬ינוּ דִּ‪ç‬בְ‪ֵã‬רי שִׁ‪û‬יר וְ‪è‬תוֹלָ‪ï‬לֵ‪ï‬ינוּ שִׂ‪û‬מְ‪ñ‬חָ‪ë‬ה‪:‬‬ ‫"שִׁ‪û‬ירוּ לָ‪ï‬נוּ מִ‪ñ‬שִּׁ‪û‬יר צִ‪õ‬יּוֹן‪".‬‬ ‫אֵ‪ä‬יְך נָ‪ó‬שִׁ‪û‬יר אֶ‪ä‬ת שִׁ‪û‬יר ה' עַ‪ô‬ל אַ‪ְä‬דמַ‪ñ‬ת נֵ‪ó‬כָ‪î‬ר?!‬ ‫אִ‪ä‬ם אֶ‪ä‬שְׁ‪û‬כָּ‪î‬חֵ‪ְë‬ך יְ‪ì‬רוּשָׁ‪û‬לָ‪ï‬יִ‪ì‬ם — תִּ‪ü‬שְׁ‪û‬כַּ‪î‬ח יְ‪ì‬מִ‪ñ‬ינִ‪ó‬י!‬ ‫תִּ‪ְü‬דבַּ‪ã‬ק לְ‪ï‬שׁוֹנִ‪ó‬י לְ‪ï‬חִ‪ë‬כִּ‪î‬י אִ‪ä‬ם ֹלא אֶ‪ä‬זְ‪ê‬כְּ‪ֵî‬רכִ‪î‬י‪,‬‬ ‫אִ‪ä‬ם ֹלא אַ‪ä‬עֲ‪ô‬לֶ‪ï‬ה אֶ‪ä‬ת יְ‪ì‬רוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם עַ‪ô‬ל ֹראשׁ שִׂ‪û‬מְ‪ñ‬חָ‪ë‬תִ‪ü‬י!‬

‫תהילים הוא הספר‬ ‫הראשון בקובץ השלישי‬ ‫של התנ"ך — ספרי‬ ‫הכתובים‪ .‬רבים מפרקי‬ ‫הספר כוללים דברי‬ ‫תהילה לה'‪ .‬בפרקים‬ ‫רבים באים דברי שבח‬ ‫לירושלים וכן געגועים‬ ‫אליה ואל בית המקדש‪.‬‬ ‫המסורת מייחסת את‬ ‫חיבור ספר תהילים‬ ‫לדוד המלך‪.‬‬

‫מזרח — כינוי לכותל‬ ‫הקדמי של בית הכנסת‬ ‫הפונה לירושלים‪.‬‬ ‫במרכזו ניצב ארון‬ ‫הקודש‪ .‬השם "מזרח"‬ ‫דבק בכותל זה לפי‬ ‫שקהילות רבות בארץ‬ ‫ובגולה נמצאות ממערב‬ ‫לירושלים‪ ,‬ולכן חזית‬ ‫בית הכנסת בנויה בצד‬ ‫מזרח‪ ,‬שהוא כיוון‬ ‫ירושלים‪ .‬המתפללים‬ ‫פונים לצד מזרח בשעת‬ ‫התפילה‪.‬‬

‫התמונה שלפניכם היא‬ ‫דוגמה לאופן האומנותי‬ ‫שבו נהגו לסמן את‬ ‫הקיר המזרחי הפונה‬ ‫לירושלים בבתי‬ ‫היהודים ובבתי הכנסת‪.‬‬

‫מזרח – מגזרת נייר‪ ,‬אוסטרייה — פולין ‪1900‬‬

‫‪146‬‬

‫חַ‪ë‬י ‪/‬‬

‫אהוד מנור‬

‫שִׁ‪û‬מְ‪ñ‬עוּ אַ‪ä‬חַ‪ë‬י‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י עוֹד חַ‪ë‬י‬ ‫וּשְׁ‪û‬תֵּ‪ü‬י עֵ‪ô‬ינַ‪ó‬י עוֹד נִ‪ó‬שָּׂ‪û‬אוֹת לָ‪ï‬אוֹר‬ ‫ַרבִּ‪ã‬ים חוֹחַ‪ë‬י‬ ‫אַ‪ְä‬ך גַּ‪å‬ם פְּ‪ָö‬רחַ‪ë‬י‬ ‫וְ‪è‬לִ‪ï‬פְ‪ö‬נֵ‪ó‬י שָׁ‪û‬נִ‪ó‬ים ַרבּוֹת מִ‪ñ‬סְּ‪ò‬פֹר‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י שׁוֹאֵ‪ä‬ל‬ ‫וּמִ‪ñ‬תְ‪ü‬פַּ‪ö‬לֵּ‪ï‬ל‬ ‫טוֹב שֶׁ‪ֹּû‬לא אָ‪ä‬בְ‪ָã‬דה עוֹד הַ‪é‬תִּ‪ְü‬קוָ‪è‬ה‬ ‫עוֹבֵ‪ã‬ר מִ‪ñ‬זְ‪ê‬מוֹר‬ ‫מִ‪ñ‬דּוֹר לְ‪ï‬דוֹר‬ ‫כְּ‪î‬מַ‪ñ‬עְ‪ô‬יָ‪ì‬ן מֵ‪ñ‬אָ‪ä‬ז וְ‪è‬עַ‪ô‬ד עוֹלָ‪ï‬ם‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י שׁוֹאֵ‪ä‬ל‬ ‫וּמִ‪ñ‬תְ‪ü‬פַּ‪ö‬לֵּ‪ï‬ל‬ ‫טוֹב שֶׁ‪ֹּû‬לא אָ‪ä‬בְ‪ָã‬דה עוֹד הַ‪é‬תִּ‪ְü‬קוָ‪è‬ה‬ ‫חַ‪ë‬י חַ‪ë‬י חַ‪ë‬י‬ ‫כֵּ‪î‬ן אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י עוֹד חַ‪ë‬י‬ ‫זֶ‪ê‬ה הַ‪é‬שִּׁ‪û‬יר שֶׁ‪û‬סַּ‪ò‬בָּ‪ã‬א‬ ‫שָׁ‪û‬ר אוֹתוֹ לְ‪ï‬אַ‪ä‬בָּ‪ã‬א‬ ‫וְ‪è‬הַ‪é‬יּוֹם אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י‪,‬‬ ‫זֶ‪ê‬ה הַ‪é‬שִּׁ‪û‬יר שֶׁ‪û‬סַּ‪ò‬בָּ‪ã‬א‬ ‫שָׁ‪û‬ר אֶ‪ä‬תְ‪ü‬מוֹל לְ‪ï‬אַ‪ä‬בָּ‪ã‬א‬ ‫וְ‪è‬הַ‪é‬יּוֹם אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י‬

‫הוֹמִ‪ñ‬ים יָ‪ì‬מַ‪ñ‬י‬ ‫וְ‪è‬לֵ‪ï‬ילוֹתַ‪ü‬י‬ ‫וּבְ‪ã‬שָׁ‪û‬מַ‪ñ‬י עַ‪ô‬מּוּד הָ‪é‬אֵ‪ä‬שׁ עוֹד ָקם‬ ‫אָ‪ä‬שִׁ‪û‬יר בְּ‪ã‬לִ‪ï‬י דַּ‪ç‬י‬ ‫אֶ‪ä‬פְ‪ֹö‬רשׂ יָ‪ַì‬די‬ ‫לְ‪ï‬יָ‪ִì‬דיד אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר מֵ‪ñ‬עֵ‪ô‬בֶ‪ã‬ר יָ‪ì‬ם‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י שׁוֹאֵ‪ä‬ל‬ ‫וּמִ‪ñ‬תְ‪ü‬פַּ‪ö‬לֵּ‪ï‬ל‬ ‫טוֹב שֶׁ‪ֹּû‬לא אָ‪ä‬בְ‪ָã‬דה עוֹד הַ‪é‬תִּ‪ְü‬קוָ‪è‬ה‬ ‫חַ‪ë‬י חַ‪ë‬י חַ‪ë‬י‪...‬‬ ‫שִׁ‪û‬מְ‪ñ‬עוּ אַ‪ä‬חַ‪ë‬י‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י עוֹד חַ‪ë‬י‬ ‫וּשְׁ‪û‬תֵּ‪ü‬י עֵ‪ô‬ינַ‪ó‬י עוֹד נִ‪ó‬שָּׂ‪û‬אוֹת לָ‪ï‬אוֹר‬ ‫אָ‪ä‬ז כֹּה לֶ‪ï‬חָ‪ë‬י‬ ‫לְ‪ï‬כָ‪î‬ל אוְֹרחַ‪ë‬י‬ ‫וּלְ‪ï‬בָ‪ã‬נַ‪ó‬י הַ‪é‬מְ‪ñ‬בַ‪ã‬קְּ‪ú‬שִׁ‪û‬ים לַ‪ï‬חֲ‪ë‬זֹר‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י שׁוֹאֵ‪ä‬ל וּמִ‪ñ‬תְ‪ü‬פַּ‪ö‬לֵּ‪ï‬ל‬ ‫טוֹב שֶׁ‪ֹּû‬לא אָ‪ä‬בְ‪ָã‬דה עוֹד הַ‪é‬תִּ‪ְü‬קוָ‪è‬ה‬ ‫חַ‪ë‬י חַ‪ë‬י חַ‪ë‬י‬ ‫כֵּ‪î‬ן‪ ,‬אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י עוֹד חַ‪ë‬י‬ ‫זֶ‪ê‬ה הַ‪é‬שִּׁ‪û‬יר שֶׁ‪û‬סַּ‪ò‬בָּ‪ã‬א‬ ‫שָׁ‪û‬ר אֶ‪ä‬תְ‪ü‬מוֹל לְ‪ï‬אַ‪ä‬בָּ‪ã‬א‬ ‫וְ‪è‬הַ‪é‬יּוֹם אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י עוֹד חַ‪ë‬י חַ‪ë‬י חַ‪ë‬י‬ ‫עַ‪ô‬ם יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל חַ‪ë‬י‬ ‫זֶ‪ê‬ה הַ‪é‬שִּׁ‪û‬יר שֶׁ‪û‬סַּ‪ò‬בָּ‪ã‬א‬ ‫שָׁ‪û‬ר אוֹתוֹ לְ‪ï‬אַ‪ä‬בָּ‪ã‬א‬ ‫וְ‪è‬הַ‪é‬יּוֹם אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י‬

‫בזכרנו את ציון‬

‫‪149‬‬

‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י מַ‪ñ‬אֲ‪ä‬מִ‪ñ‬ין‬ ‫בֶּ‪ã‬אֱ‪ä‬מוּנָ‪ó‬ה שְׁ‪û‬לֵ‪ï‬מָ‪ñ‬ה‬ ‫בְּ‪ã‬בִ‪ã‬יאַ‪ä‬ת הַ‪é‬מָּ‪ñ‬שִׁ‪û‬יחַ‪ë‬‬ ‫וְ‪è‬אַ‪ä‬ף עַ‪ô‬ל פִּ‪ö‬י שֶׁ‪û‬יִּ‪ì‬תְ‪ü‬מַ‪ñ‬הְ‪é‬מֵ‪ñ‬הַּ‪é‬‬ ‫עִ‪ô‬ם כָּ‪î‬ל זֶ‪ê‬ה‬ ‫אֲ‪ä‬חַ‪ë‬כֶּ‪î‬ה לוֹ בְּ‪ã‬כָ‪î‬ל יוֹם שֶׁ‪û‬יָּ‪ì‬בוֹא‪.‬‬ ‫)מתוך "י"ג העיקרים" ‪ /‬הרמב"ם(‬

‫חורף בירושלים‪ ,‬צבי מאירוביץ‪ ,‬צייר ישראלי‪ ,‬נפטר ‪1974‬‬

‫‪148‬‬

‫בזכרנו את ציון‬

‫משיח — כינוי למי שעתיד‬ ‫לגאול את ישראל‪ .‬את‬ ‫בואו של המשיח יקדים‬ ‫המבשֵ‪û‬ר‪ ,‬אליהו הנביא‪.‬‬ ‫הרמב"ם קבע את י"ג‬ ‫העיקרים‪ .‬אלה‬ ‫שלושהײַעשר היסודות‬ ‫החשובים והמרכזיים‬ ‫בָּ‪ã‬אֱ‪ä‬מונה היהודית‪ .‬את י"ג‬ ‫העיקרים אומרים‬ ‫המתפללים בכל יום אחרי‬ ‫תפילת שַׁ‪û‬חֲ‪ë‬רית‪.‬‬

‫כאשר דיבר שמריהו‪ ,‬ירדו דמעות מעינָ‪ó‬יו של הזקן‪ .‬הוא אמר‪:‬‬ ‫– הבית הזה כבר אינו הבית שלי — שלכם הוא; המשפחה הזאת — שלכם‪ .‬אם יהיה‬ ‫קשה — יעברו עלינו ייסורי גאולה‪ .‬אני‪ ,‬יהודי דתי אני‪ .‬איני יודע אם אתם יודעים‬ ‫מה פירוש ייסורי גאולה‪ .‬אני מאמין לכם שתעשו כל מה שצריך‪ .‬יותר מזה איני‬ ‫רוצה לדעת‪.‬‬ ‫אחרײַכך קרא לבנים שלו ואמר‪:‬‬ ‫– ילַדי‪ ,‬למען ארץײַישראל — עד עמוד התלייָ‪ì‬ה!‬ ‫)מעובד מתוך הספר "עד עמוד התלייה — עלילות המחתרת הציונית בעיראק"(‬

‫"וְ‪è‬לָ‪ַï‬קחְ‪ë‬תִּ‪ü‬י אֶ‪ä‬תְ‪ü‬כֶ‪î‬ם מִ‪ñ‬ן הַ‪é‬גּוֹיִ‪ì‬ים‬ ‫וְ‪ִè‬קבַּ‪ã‬צְ‪õ‬תִּ‪ü‬י אֶ‪ä‬תְ‪ü‬כֶ‪î‬ם מִ‪ñ‬כָּ‪î‬ל הָ‪é‬אֲ‪ָä‬רצוֹת‪,‬‬ ‫וְ‪è‬הֵ‪é‬בֵ‪ã‬אתִ‪ü‬י אֶ‪ä‬תְ‪ü‬כֶ‪î‬ם אֶ‪ä‬ל אַ‪ְä‬דמַ‪ñ‬תְ‪ü‬כֶ‪î‬ם‪".‬‬ ‫)יחזקאל ל"ו ‪(24‬‬

‫בזכרנו את ציון‬

‫‪151‬‬

‫עד עמוד התלִ‪ï‬ייָ‪ì‬ה ‪/‬‬

‫יְ‪ì‬הוָּדה אֶ‪ä‬שֶׁ‪û‬ל ‪ /‬עיבד יְ‪ì‬הוָּדה אַ‪ä‬טְ‪í‬לָ‪ï‬ס‬

‫היה זה בְּ‪ã‬אַ‪ä‬חַ‪ë‬ד הימים הראשונים של קיץ ‪ .1942‬שני אנשים זרים נכנסו לבנק‬ ‫היהודי "אֵ‪ä‬דוּאַ‪ְä‬רד עַ‪ô‬בּוִּדי" שבבַּ‪ã‬גָדד‪ .‬הם לבשו בגֵדי חָ‪ִë‬קי של נַ‪ó‬הגים‪ .‬לֹראשם היו‬ ‫כובעים של "אגד"‪ .‬אפשר היה לראות שהם באו מדרך רחוקה‪.‬‬ ‫המשרת דפק על הדלת של המנהל ואמר‪:‬‬ ‫– אדון סַ‪ò‬לְ‪ï‬מַ‪ñ‬אן‪ ,‬שני חייָ‪ì‬לים מבקשים לראות אותך‪.‬‬ ‫סלמאן סְ‪ò‬חַ‪ë‬ייֵ‪ì‬ק‪ ,‬המנהל הצעיר של הבנק‪ ,‬קם ויצא אל הבאים‪.‬‬ ‫– שלום — אמר בשקט אחד מן השניים‪ ,‬בעברית‪.‬‬ ‫סלמאן לא ידע מה לענות‪ .‬הבאים הרגישו שהוא נָ‪ó‬בוך‪ .‬אחד מהם פתח לרגע ְקצֵ‪õ‬ה‬ ‫מעילו והראה משהו לסלמאן‪.‬‬ ‫סלמאן היה נבוך עוד יותר‪.‬‬ ‫– גבריאל? — שאל פתאום‪.‬‬ ‫– כן‪ ,‬כן‪ ,‬גבריאל‪ .‬גבריאל הוא ששלח אותנו‪.‬‬ ‫סלמאן הכניס את השניים למשרד שֶׁ‪û‬לוֹ‪ ,‬סגר את הדלת והלך להזמין בשבילם תה‪.‬‬ ‫כאשר חזר — מצא בחדר שני ג'נטלמנים מושלמים‪ ,‬לבושים חליפות אנגליות‬ ‫יקרות‪ .‬סלמאן קרא למשרת‪ ,‬נתן לו חבילת בגדים ואמר‪:‬‬ ‫– רוץ אל אִ‪ä‬מי ותגיד לה שתחמם את דוּד המים‪ .‬יש לנו אורחים הערב‪.‬‬ ‫שני האורחים היו שני חבֵרי קיבוץ מישראל‪ .‬אחד מהם היה שְ‪û‬מריָ‪ì‬הוּ גוּטְ‪í‬מָ‪ñ‬ן‪ ,‬חבר‬ ‫קיבוץ נַ‪ó‬עַ‪ô‬ן‪ .‬השני היה עזרא כַּ‪î‬דוִּרי‪ ,‬יליד עיראק‪ ,‬שעלה לארץ בגיל ‪ ,12‬חבר קיבוץ‬ ‫מעוזײַחיים‪ .‬שניהם באו לעירק כִּ‪î‬שליחים של הייִ‪ì‬שוב העברי בארץ‪ ,‬כדי להקים בה‬ ‫מחתרת ציונית וכדי לפעול למען העלייָ‪ì‬ה של יהודי עיראק לארץ ישראל‪.‬‬ ‫הם הגיעו עם שייָ‪ì‬רה של חיילים בריטים‪ ,‬שנסעו מארץ ישראל לעיראק‪ .‬רק‬ ‫המפקד היהודי של השיירה ידע את הסוד שלהם‪ .‬כאשר הגיעו לבגדד‪ ,‬יצאו לטייל‬ ‫בעיר יחד עם הנהגים האחרים של "אגד" שהביאו את החיילים‪ .‬בדרך נפרדו‬ ‫משאר הנהגים ונכנסו לבנק "אדוארד עַ‪ô‬בּוִּדי"‪.‬‬ ‫– תוכלו לגור אצלנו — אמרו סלמאן סחייק ואחִ‪ë‬יו שאול לשליחים — אבל קודם‬ ‫אנחנו צריכים לבקש רשות מֵ‪ñ‬אבא‪.‬‬ ‫– אני מבקש — אמר שמריהו — שתספרו לו את כל האמת‪ :‬מי אנחנו ומה באנו‬ ‫לעשות כאן‪.‬‬ ‫הבנים סיפרו לאֲ‪ä‬ביהם מי הם שני האורחים; אבל לשמריהו לא היה ַדי בכך‪ .‬הוא‬ ‫ביקש להיפגש עם הזקן "בארבע עיניים"‪ .‬הוא סיפר לו כי הם באו לארגן את‬ ‫הצעירים וּללמד אותם גם להשתמש בנשק‪ ,‬כדי שיוכלו להגן על עצמם אם יהיו‬ ‫שוב פרעות בִּ‪ã‬יהוֵּדי עיראק‪ ,‬וּכְ‪î‬די שיעלו באחד הימים לארץײַישראל‪ .‬הוא הסביר כי‬ ‫התפקיד שלהם יהיה מסוכן מאוד‪ :‬ממשלת עיראק תרדוף אותם; הבריטים ינסו‬ ‫לִ‪ï‬תפּוס אותם; גם רבים מן היהודים בעיראק יתנגדו לפעולות שלהם‪ .‬למרות הכול‬ ‫הם החליטו להישאר ולעשות את המלאכה‪ .‬אם הוא יסכים שיגורו אצלו — אמרו —‬ ‫הוא מסכֵּ‪î‬ן את עצמו ואת בניײַמשפחתו‪.‬‬

‫‪150‬‬

‫בזכרנו את ציון‬

‫הימים הנוראים‬

‫פְּ‪ö‬תַ‪ü‬ח לָ‪ï‬נוּ שַׁ‪û‬עַ‪ô‬ר‬ ‫אוּלַ‪ï‬י יָ‪ì‬בוֹאוּ בּוֹ‬ ‫הָ‪ַé‬רחֲ‪ë‬מִ‪ñ‬ים‬ ‫וְ‪è‬הָ‪é‬אַ‪ä‬הֲ‪é‬בָ‪ã‬ה‪.‬‬ ‫)רעיה הרניק(‬

‫עִ‪ô‬ם תְּ‪ü‬חִ‪ë‬ילַ‪ï‬ת הַ‪é‬שָּׁ‪û‬נָ‪ó‬ה ‪/‬‬

‫הָ‪ַé‬רב יַ‪ì‬עֲ‪ֹô‬קב ִרימֶ‪ñ‬ר‬

‫עִ‪ô‬ם תְּ‪ü‬חִ‪ë‬לַּ‪ï‬ת הַ‪é‬שָּׁ‪û‬נָ‪ó‬ה הַ‪é‬חֲ‪ָë‬דשָׁ‪û‬ה‪ ,‬חַ‪ë‬זֵּ‪ê‬ק נָ‪ó‬א ה' אֱ‪ֹä‬להֵ‪é‬ינוּ אֶ‪ä‬ת כּוֹחֵ‪ë‬נוּ לִ‪ï‬שְׁ‪û‬מֹעַ‪.ô‬‬ ‫ַ‪é‬יּכֹלֶ‪ï‬ת לִ‪ï‬שְׁ‪û‬מ ַ‪ֹô‬ע אֶ‪ä‬ת מַ‪ñ‬נְ‪ó‬גִּ‪å‬ינוֹת הַ‪é‬תֵּ‪ü‬בֵ‪ã‬ל וְ‪è‬אֶ‪ä‬ת בְּ‪ã‬כִ‪î‬י הַ‪é‬יֶּ‪ì‬לֶ‪ï‬ד וְ‪è‬אַ‪ä‬נְ‪ó‬חַ‪ë‬ת הָ‪é‬אוֹהֵ‪é‬ב‪.‬‬ ‫תֵּ‪ü‬ן לָ‪ï‬נוּ ה ְ‪ì‬‬ ‫וְ‪è‬נִ‪ó‬שְׁ‪û‬מַ‪ñ‬ע אֶ‪ä‬ת ְקִריאַ‪ä‬ת הָ‪é‬עֶ‪ô‬זְ‪ָê‬רה שֶׁ‪û‬ל הַ‪é‬בּוֵֹדד וְ‪è‬קוֹל שְׁ‪û‬בִ‪ã‬יַרת לְ‪ï‬בָ‪ã‬בוֹ שֶׁ‪û‬ל הַ‪é‬מֻּ‪ñ‬כֶּ‪î‬ה בִּ‪ã‬יגוֹנוֹ‪.‬‬ ‫תֵּ‪ü‬ן לָ‪ï‬נוּ לִ‪ï‬שְׁ‪û‬מ ַ‪ֹô‬ע אֶ‪ä‬ת דִּ‪ç‬בְ‪ֵã‬רי ֵרעֵ‪ô‬ינוּ‪ :‬אַ‪ְä‬ך גַּ‪å‬ם אֶ‪ä‬ת מַ‪ñ‬חְ‪ë‬שְׁ‪û‬בוֹתֵ‪ü‬יהֶ‪é‬ם וַ‪è‬חֲ‪ë‬לוֹמוֹתֵ‪ü‬יהֶ‪é‬ם שֶׁ‪ֹּû‬לא נֶ‪ó‬אֶ‪ä‬מְ‪ñ‬רוּ‬ ‫בְּ‪ã‬קוֹל‪ ,‬וְ‪è‬נִ‪ó‬שְׁ‪û‬מַ‪ñ‬ע גַּ‪å‬ם אוֹתְ‪ָü‬ך ה' אֱ‪ֹä‬להֵ‪é‬ינוּ‪ ,‬כִּ‪î‬י ַרק אִ‪ä‬ם נִ‪ó‬שְׁ‪û‬מַ‪ñ‬ע אוֹתְ‪ָü‬ך יֵ‪ì‬שׁ לָ‪ï‬נוּ הַ‪é‬זְּ‪ê‬כוּת לְ‪ַï‬קוּוֹת כִּ‪î‬י‬ ‫תִּ‪ü‬שְׁ‪û‬מַ‪ñ‬ע גַּ‪å‬ם אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה אוֹתָ‪ü‬נוּ‪.‬‬ ‫שְׁ‪û‬מַ‪ñ‬ע אֶ‪ä‬ת שֶׁ‪û‬אָ‪ä‬נוּ נוְֹדִרים לְ‪ָï‬ך בְּ‪ã‬יוֹם זֶ‪ê‬ה‪ ,‬ה' אֱ‪ֹä‬להֵ‪é‬ינוּ וֵ‪è‬אֹלהֵ‪é‬י אֲ‪ä‬בוֹתֵ‪ü‬ינוּ וְ‪è‬אִ‪ä‬מּוֹתֵ‪ü‬ינוּ‪ ,‬וּלְ‪ï‬וַ‪è‬אי וְ‪è‬גַ‪å‬ם‬ ‫אָ‪ä‬נוּ נִ‪ó‬שְׁ‪û‬מַ‪ñ‬ע נְ‪ָó‬דִרים אֵ‪ä‬לּוּ‪.‬‬

‫רציתי להתפלל ולא ידעתי ‪/‬‬

‫מרדכי ברײַאון‬

‫זה היה במלחמת השחרור‪ .‬הייתי מ"מ‪ .‬יום אחד ערכתי את מַ‪ñ‬חְ‪ë‬לַ‪ï‬קתי‬ ‫מול הצבא המצרי‪ ,‬שהגיע עד אשדוד‪ .‬המחלקה היתה עלובה וּמסכנה‪,‬‬ ‫עם כמה סְ‪ò‬טֵ‪í‬נים ורימונים‪ ,‬ונערכנו בפרדס‪ ...‬היה כמעט מגוּחך לַ‪ï‬חְ‪ë‬שוב‬ ‫שנוכל לעצור את הטנקים המצריים‪ ...‬תוך כדי מעשה לא חשתי פחד‪:‬‬ ‫הייתי עסוק מדי‪ ..‬כיצד לַ‪ï‬חְ‪ë‬פּוֹר את השוּחוֹת‪ ,‬להוציא פַּ‪ö‬טרולים וּלגלות‬ ‫את האויֵ‪ì‬ב‪.‬‬ ‫אבל כשירדה חשֵ‪û‬כה‪ ,‬כשהכול היה ערוך וּמוכן ואנחנו ציפּינו לַ‪ï‬התקפה‬ ‫שהיתה צריכה לבוא עם שחר‪ ,‬שכבתי לי באחת השוּחוֹת והתחלתי‬ ‫לַדמייֵ‪ì‬ן לעצמי מה יקרה כְּ‪î‬שיַ‪ì‬עֲ‪ô‬לה השחר — ואז נתקפתי פחד נורא‪ .‬בדרך‬ ‫כלל לא הייתי פוחד‪ ,‬אך הפעם הרגשתי פחד עד כדי רעד‪ ,‬פחד מֵ‪ñ‬עיק‬ ‫ביותר‪.‬‬ ‫ואז‪ ,‬באיזשהו רגע‪ ,‬הרגשתי רצון עז להתפלל אך לא ידעתי איך‪ .‬שום‬ ‫תפילה לא היתה שְ‪û‬גוּרה על לשוני‪ ...‬בכל זאת התפללתי‪ ,‬בלשון פשוטה‪,‬‬ ‫כפי שהבנתי‪ ,‬אבל אני זוכר את הרצון שלי להתפלל ַדווְ‪è‬קא תפילה‬ ‫שאותה כל היהודים בכל הדורות התפללו‪.‬‬

‫מלחמת השחרור פרצה‬ ‫בײַ‪ 29‬בנובמבר ‪ ,1947‬לאחר‬ ‫שהוכרז בעצרת האו"ם על‬ ‫חלוקת ארץ ישראל והקמת‬ ‫שתי מדינות‪ ,‬יהודית‬ ‫וערבית‪.‬‬ ‫ערביי ארץ ישראל תקפו‬ ‫את היישוב העברי‪ ,‬ואליהם‬ ‫הצטרפו מדינות ערב‬ ‫שפלשו לארץ ישראל‬ ‫למחרת ההכרזה על הקמת‬ ‫המדינה בה' באייר ‪14‬‬ ‫במאי ‪.1948‬‬ ‫התושבים היהודים בימים‬ ‫ההם היו בנחיתוּת צבאית‬ ‫וספגו אבדות כבדות‪ .‬אחד‬ ‫מכל מאה לוחמים נהרגו‬ ‫בקרבות הקשים שהתנהלו‪.‬‬ ‫המלחמה הסתיימה‬ ‫בניצחון המדינה העברית‪.‬‬

‫הימים הנוראים‬

‫‪155‬‬

‫תְּ‪ü‬פִ‪ö‬לָּ‪ï‬ה ‪/‬‬

‫אָ‪ִä‬ריאָ‪ä‬נָ‪ó‬ה הָ‪ָé‬רןײַהַ‪é‬כֹּהֵ‪é‬ן‬

‫אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה‪,‬‬ ‫שֶׁ‪û‬עֵ‪ô‬ינֵ‪ó‬ינוּ אֵ‪ä‬לֶ‪ï‬יָך‬ ‫וְ‪ֹè‬לא נֵ‪ַó‬דע לְ‪ï‬אָ‪ä‬ן‪,‬‬ ‫אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה‪,‬‬ ‫הַ‪é‬נִּ‪ó‬מְ‪ñ‬צָ‪õ‬א בַּ‪ã‬כֹּל‬ ‫וְ‪è‬אֵ‪ä‬ינְ‪ָó‬ך כָּ‪î‬אן‪,‬‬ ‫אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה‪,‬‬ ‫שֶׁ‪û‬שָּׁ‪û‬אַ‪ä‬לְ‪ï‬נוּ אוֹתְ‪ָü‬ך‬ ‫וְ‪ֹè‬לא עָ‪ô‬נִ‪ó‬יתָ‪ ü‬דָּ‪ç‬בָ‪ã‬ר‪,‬‬ ‫אָ‪ä‬נָּ‪ó‬א‪,‬‬ ‫עֲ‪ô‬שֵׂ‪û‬ה אֶ‪ä‬ת יוֹמֵ‪ñ‬נוּ‬ ‫טוֹב מִ‪ñ‬ן הַ‪é‬מָּ‪ñ‬חָ‪ë‬ר‪.‬‬

‫בית כנסת הולנדי‪ ,‬המאה הײַ‪19‬‬

‫‪154‬‬

‫הימים הנוראים‬

‫מַ‪ְñ‬ראֵ‪ä‬ה כֹּהֵ‪é‬ן ‪/‬‬

‫פִּ‪ö‬יּוּט‬

‫מתוך תפילת מוסף של יום הכיפורים‬

‫אֱ‪ä‬מֶ‪ñ‬ת‪,‬‬ ‫מַ‪ñ‬ה נֶּ‪ó‬הְ‪é‬דָּ‪ç‬ר הָ‪é‬יָ‪ì‬ה כֹּהֵ‪é‬ן גָּ‪å‬דוֹל‬ ‫בְּ‪ã‬צֵ‪õ‬אתוֹ מִ‪ñ‬בֵּ‪ã‬ית ָקְדשֵׁ‪û‬י הַ‪é‬קֳּ‪ָú‬דשִׁ‪û‬ים‬ ‫בְּ‪ã‬שָׁ‪û‬לוֹם‪ ,‬בְּ‪ã‬לִ‪ï‬י פֶ‪ö‬גַ‪å‬ע‪.‬‬ ‫כִּ‪ְî‬דמוּת הַ‪é‬קֶּ‪ú‬שֶׁ‪û‬ת בְּ‪ã‬תוְֹך הֶ‪é‬עָ‪ô‬נָ‪ó‬ן‪,‬‬ ‫מַ‪ְñ‬ראֵ‪ä‬ה כֹּהֵ‪é‬ן‬ ‫כְּ‪î‬וֶ‪ֶè‬רד הַ‪é‬נָּ‪ó‬תוּן בְּ‪ã‬תוְֹך גִּ‪å‬נַּ‪ó‬ת חֶ‪ë‬מֶ‪ñ‬ד‪,‬‬ ‫מַ‪ְñ‬ראֵ‪ä‬ה כֹּהֵ‪é‬ן‬ ‫כְּ‪î‬זֵ‪ê‬ר הַ‪é‬נָּ‪ó‬תוּן עַ‪ô‬ל מֵ‪ñ‬צַ‪õ‬ח מֶ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך‬ ‫מַ‪ְñ‬ראֵ‪ä‬ה כֹּהֵ‪é‬ן‬ ‫כְּ‪î‬כוֹכָ‪î‬ב הַ‪é‬נֹּגַ‪å‬הּ בִּ‪ã‬גְ‪å‬בוּל מִ‪ñ‬זְ‪ָê‬רח‪,‬‬ ‫מַ‪ְñ‬ראֵ‪ä‬ה כֹּהֵ‪é‬ן‬ ‫כְּ‪î‬רוֹאֶ‪ä‬ה זְ‪ִê‬ריחַ‪ë‬ת שֶׁ‪û‬מֶ‪ñ‬שׁ עַ‪ô‬ל הָ‪é‬אָ‪ֶä‬רץ‪,‬‬ ‫מַ‪ְñ‬ראֵ‪ä‬ה כֹּהֵ‪é‬ן‬ ‫כְּ‪î‬שׁוֹשַׁ‪û‬נַּ‪ó‬ת גַּ‪å‬ן בֵּ‪ã‬ין הַ‪é‬חוֹחִ‪ë‬ים‪,‬‬ ‫מַ‪ְñ‬ראֵ‪ä‬ה כֹּהֵ‪é‬ן‬ ‫כָּ‪î‬ל אֵ‪ä‬לֶּ‪ï‬ה בִּ‪ã‬הְ‪é‬יוֹת הַ‪é‬הֵ‪é‬יכָ‪î‬ל עַ‪ô‬ל יְ‪ì‬סוֹדוֹתָ‪ü‬יו‪ ,‬וּמִ‪ְñ‬קדַּ‪ç‬שׁ‬ ‫הַ‪é‬קֶֹּדשׁ עַ‪ô‬ל מְ‪ñ‬כוֹנוֹתָ‪ü‬יו‪ ,‬וְ‪è‬כֹהֵ‪é‬ן גָּ‪å‬דוֹל עוֹמֵ‪ñ‬ד וּמְ‪ñ‬שָׁ‪ֵû‬רת‪,‬‬ ‫דּוֹרוֹ ָראוּ וְ‪è‬שָׂ‪û‬מָ‪ñ‬חוּ‪.‬‬

‫עבודת הכהן הגדול‬ ‫בימים שבית המקדש‬ ‫היה קיים‪ ,‬נִ‪ó‬יהֵ‪é‬ל הכהן‬ ‫הגדול טקסים מיוחדים‬ ‫במהלך יום הכיפורים‪.‬‬ ‫טקסים אלו נקראים‪:‬‬ ‫עבודת הכהן הגדול או‬ ‫עבודת הקודש‪ .‬מטרתם‬ ‫היתה לטהר את העם‬ ‫מחטאיו‪.‬‬ ‫אחד מתפקידי הכהן‬ ‫הגדול היה להיכנס‬ ‫ל"קודש הקודשים"‬ ‫)הכניסה לקודש‬ ‫הקודשים היתה אסורה‬ ‫לכולם ואף לכהן הגדול‬ ‫במשך השנה כולה(‪.‬‬ ‫פעם יחידה בשנה‪ ,‬ביום‬ ‫כיפור‪ ,‬הכהן הגדול נכנס‬ ‫לקודש הקודשים‪ ,‬שם‬ ‫הוא ביקש כַּ‪î‬פָּ‪ָö‬רה בעדו‪,‬‬ ‫בעד בני משפחתו וכן‬ ‫בעד כל אחד ואחד מן‬ ‫העם‪" :‬וכיפֵּ‪ö‬ר בעדו ובעד‬ ‫ביתו ובעד קהל ישראל"‬ ‫)ספר ויקרא פרק טז‬ ‫פסוק יז(‪.‬‬ ‫עם חורבן בית המקדש‬ ‫פסקה גם עבודת הכהן‬ ‫הגדול ביום הכיפורים‪.‬‬ ‫כזכר לעבודה זו‬ ‫התחברו פיוטים שונים‬ ‫המתארים את עבודתו‪.‬‬ ‫פיוטים אלו שולבו‬ ‫בתפילת מוסף של יום‬ ‫הכיפורים‪.‬‬ ‫פיוטים הם שירי תפילה‪.‬‬ ‫חלק מהפיוטים מצויים‬ ‫בתוך סידורי התפילה‪,‬‬ ‫חלק בהגדה של פסח‬ ‫וחלק בספרי פיוט‪.‬‬ ‫הפיוט "מראה כהן"‬ ‫נכתב על ידי פייטן ארץ‬ ‫ישראלי שחי במאה‬ ‫החמישית ושמו יוסי‬ ‫בןײַיוסי‪.‬‬

‫‪157‬‬

‫אָ‪ä‬בִ‪ã‬ינוּ מַ‪ñ‬לְ‪ï‬כֵּ‪î‬נוּ‬ ‫אָ‪ä‬בִ‪ã‬ינוּ מַ‪ñ‬לְ‪ï‬כֵּ‪î‬נוּ סְ‪ò‬לַ‪ï‬ח וּמְ‪ñ‬חַ‪ë‬ל לְ‪ï‬כָ‪î‬ל עֲ‪ô‬ווֹנוֹתֵ‪ü‬ינוּ‬ ‫אָ‪ä‬בִ‪ã‬ינוּ מַ‪ñ‬לְ‪ï‬כֵּ‪î‬נוּ שְׁ‪û‬לַ‪ï‬ח ְרפוּאָ‪ä‬ה שְׁ‪û‬לֵ‪ï‬מָ‪ñ‬ה לְ‪ï‬חוֹלֵ‪ï‬י עַ‪ô‬מֶּ‪ָñ‬ך‬ ‫אָ‪ä‬בִ‪ã‬ינוּ מַ‪ñ‬לְ‪ï‬כֵּ‪î‬נוּ זָ‪ê‬כְ‪ֵî‬רנוּ בְּ‪ã‬זִ‪ê‬כָּ‪î‬רוֹן טוֹב לְ‪ï‬פָ‪ö‬נֶ‪ó‬יָך‬ ‫אָ‪ä‬בִ‪ã‬ינוּ מַ‪ñ‬לְ‪ï‬כֵּ‪î‬נוּ חָ‪ë‬תְ‪ü‬מֵ‪ñ‬נוּ בְּ‪ã‬סֵ‪ò‬פֶ‪ö‬ר חַ‪ë‬יִּ‪ì‬ים טוֹבִ‪ã‬ים‬ ‫אָ‪ä‬בִ‪ã‬ינוּ מַ‪ñ‬לְ‪ï‬כֵּ‪î‬נוּ חָ‪ë‬תְ‪ü‬מֵ‪ñ‬נוּ בְּ‪ã‬סֵ‪ò‬פֶ‪ö‬ר גְּ‪å‬אֻ‪ä‬לָּ‪ï‬ה וִ‪è‬ישׁוּעָ‪ô‬ה‬ ‫אָ‪ä‬בִ‪ã‬ינוּ מַ‪ñ‬לְ‪ï‬כֵּ‪î‬נוּ חָ‪ë‬תְ‪ü‬מֵ‪ñ‬נוּ בְּ‪ã‬סֵ‪ò‬פֶ‪ö‬ר פַּ‪ְö‬רנָ‪ó‬סָ‪ò‬ה וְ‪è‬כַ‪î‬לְ‪ï‬כָּ‪î‬לָ‪ï‬ה‬ ‫אָ‪ä‬בִ‪ã‬ינוּ מַ‪ñ‬לְ‪ï‬כֵּ‪î‬נוּ הָ‪ֵé‬רם ֶקֶרן יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל עַ‪ô‬מֶּ‪ָñ‬ך‬ ‫אָ‪ä‬בִ‪ã‬ינוּ מַ‪ñ‬לְ‪ï‬כֵּ‪î‬נוּ מ ֵַ‪ñ‬ל‪ּï‬א אֲ‪ä‬סָ‪ò‬מֵ‪ñ‬ינוּ שָׂ‪û‬בָ‪ã‬ע‬ ‫אָ‪ä‬בִ‪ã‬ינוּ מַ‪ñ‬לְ‪ï‬כֵּ‪î‬נוּ שְׁ‪û‬מַ‪ñ‬ע קוֹלֵ‪ï‬נוּ חוּס וְ‪ַè‬רחֵ‪ë‬ם עָ‪ô‬לֵ‪ï‬ינוּ‬ ‫אָ‪ä‬בִ‪ã‬ינוּ מַ‪ñ‬לְ‪ï‬כֵּ‪î‬נוּ ַקבֵּ‪ã‬ל בְּ‪ַã‬רחֲ‪ë‬מִ‪ñ‬ים וּבְ‪ָã‬רצוֹן אֶ‪ä‬ת תְּ‪ü‬פִ‪ö‬לָּ‪ï‬תֵ‪ü‬נוּ‬ ‫אָ‪ä‬בִ‪ã‬ינוּ מַ‪ñ‬לְ‪ï‬כֵּ‪î‬נוּ פְּ‪ö‬תַ‪ü‬ח שַׁ‪û‬עֲ‪ֵô‬רי שָׁ‪û‬מַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם לִ‪ï‬תְ‪ü‬פִ‪ö‬לָּ‪ï‬תֵ‪ü‬נוּ‬ ‫אָ‪ä‬בִ‪ã‬ינוּ מַ‪ñ‬לְ‪ï‬כֵּ‪î‬נוּ נָ‪ó‬א אַ‪ä‬ל תְּ‪ü‬שִׁ‪û‬יבֵ‪ã‬נוּ ֵריָקם מִ‪ñ‬לְּ‪ï‬פָ‪ö‬נֶ‪ó‬יָך‬ ‫אָ‪ä‬בִ‪ã‬ינוּ מַ‪ñ‬לְ‪ï‬כֵּ‪î‬נוּ תְּ‪ü‬הֵ‪é‬א הַ‪é‬שָּׁ‪û‬עָ‪ô‬ה הַ‪é‬זֹּאת שְׁ‪û‬עַ‪ô‬ת ַרחֲ‪ë‬מִ‪ñ‬ים וְ‪è‬עֵ‪ô‬ת ָרצוֹן מִ‪ñ‬לְּ‪ï‬פָ‪ö‬נֶ‪ó‬יָך‬ ‫אָ‪ä‬בִ‪ã‬ינוּ מַ‪ñ‬לְ‪ï‬כֵּ‪î‬נוּ חֲ‪ë‬מֹל עָ‪ô‬לֵ‪ï‬ינוּ וְ‪è‬עַ‪ô‬ל עוֹלָ‪ï‬לֵ‪ï‬ינוּ וְ‪è‬טַ‪í‬פֵּ‪ö‬ינוּ‬ ‫אָ‪ä‬בִ‪ã‬ינוּ מַ‪ñ‬לְ‪ï‬כֵּ‪î‬נוּ עֲ‪ô‬שֵׂ‪û‬ה לְ‪ï‬מַ‪ñ‬עַ‪ô‬נְ‪ָó‬ך אִ‪ä‬ם ֹלא לְ‪ï‬מַ‪ñ‬עֲ‪ô‬נֵ‪ó‬נוּ‬ ‫אָ‪ä‬בִ‪ã‬ינוּ מַ‪ñ‬לְ‪ï‬כֵּ‪î‬נוּ עֲ‪ô‬שֵׂ‪û‬ה לְ‪ï‬מַ‪ñ‬עַ‪ô‬נְ‪ָó‬ך וְ‪è‬הוֹשִׁ‪û‬יעֵ‪ô‬נוּ‬ ‫אָ‪ä‬בִ‪ã‬ינוּ מַ‪ñ‬לְ‪ï‬כֵּ‪î‬נוּ עֲ‪ô‬שֵׂ‪û‬ה לְ‪ï‬מַ‪ñ‬עַ‪ô‬ן ַרחֲ‪ë‬מֶ‪ñ‬יָך הָ‪ַé‬רבִּ‪ã‬ים‬ ‫אָ‪ä‬בִ‪ã‬ינוּ מַ‪ñ‬לְ‪ï‬כֵּ‪î‬נוּ עֲ‪ô‬שֵׂ‪û‬ה לְ‪ï‬מַ‪ñ‬עַ‪ô‬ן שִׁ‪û‬מְ‪ָñ‬ך הַ‪é‬גָּ‪å‬דוֹל הַ‪é‬גִּ‪å‬בּוֹר וְ‪è‬הַ‪é‬נּוָֹרא שֶׁ‪û‬נִּ‪ְó‬קָרא עָ‪ô‬לֵ‪ï‬ינוּ‬ ‫אָ‪ä‬בִ‪ã‬ינוּ מַ‪ñ‬לְ‪ï‬כֵּ‪î‬נוּ חָ‪ë‬נֵּ‪ó‬נוּ וַ‪è‬עֲ‪ô‬נֵ‪ó‬נוּ כִּ‪î‬י אֵ‪ä‬ין בָּ‪ã‬נוּ מַ‪ñ‬עֲ‪ô‬שִׂ‪û‬ים‪.‬‬ ‫עֲ‪ô‬שֵׂ‪û‬ה עִ‪ô‬מָּ‪ñ‬נוּ צְ‪ָõ‬דָקה וָ‪è‬חֶ‪ë‬סֶ‪ò‬ד‬ ‫וְ‪è‬הוֹשִׁ‪û‬יעֵ‪ô‬נוּ‪.‬‬

‫‪156‬‬

‫לראשונה נזכרה תפילת‬ ‫"אבינו מלכנו" בתלמוד‬ ‫כתפילה שאמר רבי‬ ‫עקיבא בזמן עצירת‬ ‫גשמים‪ .‬לשני הפסוקים‬ ‫מהתפילה הכתובים‬ ‫בתלמוד נוספו במשך‬ ‫הדורות פסוקים‬ ‫נוספים‪.‬‬ ‫התפילה נאמרת בימי‬ ‫צום‪ ,‬בראש השנה וביום‬ ‫הכיפורים ובימים‬ ‫שביניהם‪.‬‬

‫מעשה בחייט ‪/‬‬

‫סיפור חסידי‬

‫פעם אחת‪ ,‬בערב יום הכיפורים‪ ,‬אמר הרבי אלימלך לתלמידיו‪ :‬רצונכם לדעת איך‬ ‫עושים כַּ‪î‬פָּ‪ö‬רוֹת בערב יום הכיפורים‪ ,‬לכו אל החייט היושב בקצה העיר‪.‬‬ ‫הלכו התלמידים בעלות השחר‪ ,‬ועמדו אצל חלון ביתו של החייט‪ .‬ראו שהוא ובניו‬ ‫התפללו בפשטוּת כמו כל החייטים‪.‬‬ ‫אחרי התפילה לבשו כולם בגדי שבת‪ .‬הדליקו נרות‪ ,‬ערכו שולחן‪ ,‬וישבו בשמחה‬ ‫רבה‪ .‬לקח החייט ספר אחד מן הארון‪ ,‬ובספר היו כתובות כל העבֵ‪ã‬רות שעשה‬ ‫השנה‪ ,‬מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הבא‪ .‬פתח את הספר ואמר‪:‬‬ ‫"ריבונו של עולם! היום הגיע הזמן לסַ‪ֵò‬דר בינינו ובין עצמנו את חשבון העבֵ‪ã‬רות‬ ‫שעשינו‪ ,‬כי זמן כפרה הוא לכל ישראל‪ ".‬והתחיל חושב ומונה את כל העבֵ‪ã‬רות‬ ‫שעשה במשך כל השנה‪ ,‬שכולן היו רשומות בספר זיכרון‪ .‬לאחר שגמר את חשבון‬ ‫העבֵ‪ã‬רות‪ ,‬הוציא מן הארון ספר גדול וכבד עוד יותר מן הראשון‪ ,‬פתח ואמר‪:‬‬ ‫"ריבונו של עולם! מקודם חישבתי את העבֵ‪ã‬רות שאני עשיתי‪ ,‬עכשיו אֶ‪ä‬מְ‪ñ‬נֶ‪ó‬ה את‬ ‫שעשית אתה‪".‬‬ ‫ָ‪ü‬‬ ‫העבֵ‪ã‬רות‬ ‫עמד ומנה את כל הצער והייסורין‪ ,‬צרות ועָ‪ô‬גְ‪å‬מַ‪ñ‬ת נפש‪ ,‬חָ‪ë‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ים רעים והפסד ממון‬ ‫ועוד פגעים רעים‪ ,‬שעברו עליו ועל בני ביתו בשנה זו‪ ,‬וכשגמר את החשבון אמר‪:‬‬ ‫"ריבונו של עולם! אם נחַ‪ë‬שב חשבון צדק‪ ,‬באמת וביושר‪ ,‬אתה חייב לי יותר ממה‬ ‫שאני חייב לך‪ .‬אך לא ארצה לבוא אליך בחשבון מדוקדק‪ .‬הלוא ערב יום‬ ‫הכיפורים היום‪ ,‬וחייב כל אחד להתפייס עם חברו‪ .‬אני מוחל לך את כל העבֵ‪ã‬רות‪,‬‬ ‫ואתה תמחל לנו את כל החטאים שחטאנו לך‪".‬‬ ‫מזג כוס יין ואמר בקול רם‪" :‬לחיים‪ ,‬ריבונו של עולם! הננו מוחלים זה לזה את כל‬ ‫החטאים שחטאנו איש לרעהו‪ ,‬וכל העבֵ‪ã‬רות‪ ,‬הן שלנו והן שלך‪ ,‬בטלות ומבוטלות‬ ‫הן כאילו לא היו כלל בעולם‪".‬‬ ‫אחר כך אכלו ושתו בשמחה רבה‪.‬‬ ‫התלמידים חזרו אל הרבי אלימלך וסיפרו לו את כל מה שראו עיניהם ושמעו‬ ‫אוזניהם ואמרו‪ ,‬כי דברי החייט קשים‪ ,‬והם רואים בהם חוצפה יתרה כלפי שמים‪.‬‬ ‫ענה הרב ואמר‪:‬‬ ‫"דעו לכם‪ ,‬כי הקדוש ברוך הוא‪ ,‬בכבודו ובעצמו‪ ,‬עם כל הפמליה של מעלה‪,‬‬ ‫התכנסו ובאו לשֵׁ‪û‬מַ‪ñ‬ע דברי החייט‪ ,‬שנאמרו בפשטות גדולה‪ ,‬ומדברי אמת שלו‬ ‫נעשה רצון וחדווה ושמחה בכל העולמות‪".‬‬

‫הימים הנוראים‬

‫‪159‬‬

‫מתוך תפילת נעילה‪:‬‬

‫אֱ‪ֹä‬להֵ‪é‬ינוּ וֵ‪è‬אֹלהֵ‪é‬י אֲ‪ä‬בוֹתֵ‪ü‬ינוּ‪ ,‬יַ‪ì‬עֲ‪ô‬לֶ‪ï‬ה וְ‪è‬יָ‪ì‬בוֹא וְ‪è‬יַ‪ì‬גִּ‪å‬יעַ‪ ,ô‬ו‪èְֵì‬י ָראֶ‪ä‬ה ו‪èְֵì‬י ָרצֶ‪õ‬ה וְ‪è‬יִ‪ì‬שָּׁ‪û‬מַ‪ñ‬ע‪,‬‬ ‫וְ‪è‬יִ‪ì‬פָּ‪ֵö‬קד וְ‪è‬יִ‪ì‬זָּ‪ê‬כֵ‪î‬ר זִ‪ê‬כְ‪î‬רוֹנֵ‪ó‬נוּ וּפִ‪ְö‬קדוֹנֵ‪ó‬נוּ‪ ,‬וְ‪è‬זִ‪ê‬כְ‪î‬רוֹן מָ‪ñ‬שִׁ‪û‬יחַ‪ ë‬בֶּ‪ã‬ן דָּ‪ç‬וִ‪è‬ד עַ‪ô‬בְ‪ã‬דֶּ‪ָç‬ך‪ ,‬וְ‪è‬זִ‪ê‬כְ‪î‬רוֹן‬ ‫יְ‪ì‬רוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם עִ‪ô‬יר ָקְדשְׁ‪ָû‬ך‪ ,‬וְ‪è‬זִ‪ê‬כְ‪î‬רוֹן כָּ‪î‬ל עַ‪ô‬מְּ‪ָñ‬ך בֵּ‪ã‬ית יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל לְ‪ï‬פָ‪ö‬נֶ‪ó‬יָך‪ ,‬לִ‪ï‬פְ‪ö‬לֵ‪ï‬יטָ‪í‬ה‬ ‫לְ‪ï‬טוֹבָ‪ã‬ה‪ ,‬לְ‪ï‬חֵ‪ë‬ן וּלְ‪ï‬חֶ‪ë‬סֶ‪ò‬ד וּלְ‪ַï‬רחֲ‪ë‬מִ‪ñ‬ים‪ ,‬לְ‪ï‬חַ‪ë‬יִּ‪ì‬ים וּלְ‪ï‬שָׁ‪û‬לוֹם‪ .‬בְּ‪ã‬יוֹם הַ‪é‬כִּ‪î‬פּוִּרים הַ‪é‬זֶּ‪ê‬ה‪,‬‬ ‫זָ‪ê‬כְ‪ֵî‬רנוּ ה' אֱ‪ֹä‬להֵ‪é‬ינוּ בּוֹ לְ‪ï‬טוֹבָ‪ã‬ה‪ ,‬וּפָ‪ְö‬קֵדנוּ בּוֹ לִ‪ï‬בְ‪ָã‬רכָ‪î‬ה‪ ,‬וְ‪è‬הוֹשִׁ‪û‬יעֵ‪ô‬נוּ בּוֹ לְ‪ï‬חַ‪ë‬יִּ‪ì‬ים‬ ‫)טוֹבִ‪ã‬ים( וּבִ‪ְã‬דבַ‪ã‬ר יְ‪ì‬שׁוּעָ‪ô‬ה וְ‪ַè‬רחֲ‪ë‬מִ‪ñ‬ים‪ ,‬חוּס וְ‪è‬חָ‪ë‬נֵּ‪ó‬נוּ‪ ,‬וְ‪ַè‬רחֵ‪ë‬ם עָ‪ô‬לֵ‪ï‬ינוּ וְ‪è‬הוֹשִׁ‪û‬יעֵ‪ô‬נוּ‬ ‫כִּ‪î‬י אֵ‪ä‬לֶ‪ï‬יָך עֵ‪ô‬ינֵ‪ó‬ינוּ‪ ,‬כִּ‪î‬י אֵ‪ä‬ל מֶ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך חַ‪ë‬נּוּן וְ‪ַè‬רחוּם אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה‪:‬‬ ‫חזן וקהל‪ :‬פְּ‪ö‬תַ‪ü‬ח לָ‪ï‬נוּ שַׁ‪û‬עַ‪ô‬ר‪ ,‬בְּ‪ã‬עֵ‪ô‬ת נְ‪ó‬עִ‪ô‬ילַ‪ï‬ת שַׁ‪û‬עַ‪ô‬ר‪ ,‬כִּ‪î‬י פָ‪ö‬נָ‪ó‬ה יוֹם‪:‬‬ ‫חזן וקהל‪ :‬הַ‪é‬יּוֹם יִ‪ì‬פְ‪ö‬נֶ‪ó‬ה‪ ,‬הַ‪é‬שֶּׁ‪û‬מֶ‪ñ‬שׁ יָ‪ì‬בוֹא וְ‪è‬יִ‪ì‬פְ‪ö‬נֶ‪ó‬ה‪ ,‬נָ‪ó‬בֹאָ‪ä‬ה שְׁ‪û‬עָ‪ֶô‬ריָך‪:‬‬ ‫חזן וקהל‪ :‬אָ‪ä‬נָּ‪ó‬א אֵ‪ä‬ל נָ‪ó‬א‪ ,‬שָׂ‪û‬א נָ‪ó‬א‪ ,‬סְ‪ò‬לַ‪ï‬ח נָ‪ó‬א‪ ,‬מְ‪ñ‬חַ‪ë‬ל נָ‪ó‬א‪ ,‬חֲ‪ë‬מֹל נָ‪ó‬א‪ַ ,‬רחֵ‪ë‬ם נָ‪ó‬א‪,‬‬ ‫כַּ‪î‬פֶּ‪ö‬ר נָ‪ó‬א‪ ,‬כְּ‪î‬בוֹשׁ חֵ‪ë‬טְ‪í‬א וְ‪è‬עָ‪ô‬וֹן‪:‬‬

‫נְ‪ó‬עִ‪ô‬ילָ‪ï‬ה ‪/‬‬

‫ַרעְ‪ô‬יָ‪ì‬ה הַ‪ְé‬רנִ‪ó‬יק‬

‫פְּ‪ö‬תַ‪ü‬ח לָ‪ï‬נוּ שַׁ‪û‬עַ‪ô‬ר‬ ‫בַּ‪ã‬יּוֹם הַ‪é‬זֶּ‪ê‬ה הַ‪é‬שָּׁ‪ֵû‬קט‬ ‫שֶׁ‪û‬בַ‪ã‬ע שָׁ‪û‬נִ‪ó‬ים אַ‪ä‬חֲ‪ֵë‬רי‬ ‫הָ‪ַé‬רעַ‪ô‬שׁ‪ .‬וַ‪è‬אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י ֹלא‬ ‫יוַֹדעַ‪ô‬ת כַּ‪î‬מָּ‪ñ‬ה לִ‪ï‬פְ‪ö‬נֵ‪ó‬י‬ ‫הָ‪ַé‬רעַ‪ô‬שׁ בָּ‪ã‬א‪.‬‬ ‫פְּ‪ö‬תַ‪ü‬ח לָ‪ï‬נוּ שַׁ‪û‬עַ‪ô‬ר‬ ‫אוּלַ‪ï‬י יָ‪ì‬בוֹאוּ בּוֹ‬ ‫הָ‪ַé‬רחֲ‪ë‬מִ‪ñ‬ים‬ ‫וְ‪è‬הָ‪é‬אַ‪ä‬הֲ‪é‬בָ‪ã‬ה‪.‬‬

‫‪158‬‬

‫הימים הנוראים‬

‫תפילת נעילה‬ ‫ביום הכיפורים נוספת‬ ‫תפילת "נעילה"‪ ,‬שאינה‬ ‫נהוגה בשום יום מימות‬ ‫השנה‪.‬‬ ‫"נעילה" היא התפילה‬ ‫האחרונה ביום‬ ‫הכיפורים‪.‬‬ ‫יש החושבים שהכוונה‬ ‫לנעילת שערי בית‬ ‫המקדש‪ ,‬ויש החושבים‬ ‫שהכוונה לנעילת שערי‬ ‫השמים או נעילת שערי‬ ‫הרחמים שהיו פתוחים‬ ‫כל היום לקבל את‬ ‫תפילות עם ישראל‪.‬‬

‫אמנם בחור נאה‪ ,‬אמרת אותם ימים‪ ,‬ואפילו יְ‪ֵì‬רא שמים‪ ,‬אלא שהוא‪ ,‬אותו מנוּוָ‪è‬ל‪,‬‬ ‫את בווַ‪è‬דאי זוכרת‪ ,‬לאחר שהוליד ממנה ארבעה ילדים‪ ,‬יצא יום אחד את הבית‬ ‫וּבָ‪ã‬רח‪ .‬כן‪ ,‬אישה‪ ,‬אותו פחח שבחרת לבתך‪ .‬מאז חיה האומללה עם ילדיה בִּ‪ã‬צְ‪õ‬ריף‬ ‫עני של פח‪ .‬בחורף‪ ,‬מה אני מלמד אותך‪ ,‬קופאים ילדיה כבתוך שלולית של‬ ‫זכוכית‪ ,‬ובקיץ נשרפים כִּ‪î‬בְ‪ã‬תוך מַ‪ñ‬חתה של גֶ‪å‬חָ‪ë‬לים‪ .‬והכל‪ ,‬אישה‪ ,‬אם תסלחי לי‪ ,‬בגלל‬ ‫עיקשותך להשׂיא אותה דווקא לפחח בוכרי‪ .‬אלא שעכשיו‪ ,‬שנפל בידך אותו‬ ‫מטמון‪ ,‬למה לא תיקחי מעט ממנו ותכפרי על חֶ‪ë‬טאך לבתך‪ .‬בבקשה‪ ,‬שתקנה בו‬ ‫סוף סוף המסכנה לעצמה ולִ‪ï‬ילָ‪ï‬דיהָ‪ ,é‬בית קטן של אבן‪ .‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬אישה‪ ,‬למה להפריז‪.‬‬ ‫מספיק פרוזדור קטן‪ .‬ארבע חמש אבנים ושלום על ישראל‪".‬‬ ‫וכך למָּ‪ñ‬חֳ‪ָë‬רת‪ ,‬בוטחת בפעם זאת בכוחה‪ ,‬מיהרה הישישה להרים את המזרן‪ .‬אך‬ ‫עוד קודם שנגעה ברצועת התיק‪ ,‬שוב נָ‪ó‬סוגה ידה אחור‪ .‬ניסתה שנית ושוב כשלה‪.‬‬ ‫כך‪ ,‬כל אותו יום החזיקה במזרן וְ‪è‬הרהֲ‪é‬רה באותו פחח‪ .‬מים לא שתתה‪ ,‬לחם לא‬ ‫לקחה‪ ,‬עד שבלילה‪ ,‬קודם שתש כוחה‪ ,‬זכרה שאותו פחח היה תימני‪ .‬הֵ‪é‬שיבה את‬ ‫המזרן לִ‪ï‬מקומו והשליכה עצמה עליו‪ .‬כך עבר עליה הלילה השלישי‪ ,‬הרביעי‪,‬‬ ‫החמישי‪ .‬שמונה לילות נוראים של חלומות מטורפים‪ ,‬עד שביום התשיעי שוב לא‬ ‫התאפקה‪ ,‬קראה לבתה הבכורה וּבִ‪ã‬קשה אותה לְ‪ï‬לַ‪ï‬ווֹתה אל תחנת המשטרה‪ .‬שם‬ ‫הִ‪é‬ניחה את התיק על שולחנו של השוטר הנדהם ושבה אל בֵּ‪ã‬יתה‪.‬‬ ‫והישישה‪ ,‬הכמעט מטורפת הזו‪ ,‬הוסיפה‪ ,‬שלא כדעת אותם רופאים‪ ,‬לחיות עוד‬ ‫חמש שנים‪ .‬עד שלילה אחד‪ ,‬שוב קראה לבתה‪ ,‬וכשקרבה זו אל המיטה‪ ,‬שאלה‬ ‫אותה אמה‪" :‬אותו חתן שהֵ‪é‬באתי לך‪ ,‬מֶ‪ñ‬ה היה השם שלו?" וכך‪ ,‬אותו לילה‪ ,‬גם‬ ‫נָ‪ó‬פחה הישישה את נִ‪ó‬שמתה‪.‬‬ ‫השגיח בן‬ ‫ַ‪ë‬‬ ‫שישה ימים ישבו הילדים על אמם‪ ,‬עד שבשביעי‪ ,‬כּשקמו מאֶ‪ä‬בלם‪,‬‬ ‫הזקונים בספר תפילת יום הכיפורים המוּנח על תִ‪ü‬קרת הארון‪ .‬הבן נדהם‪ .‬אמו‪,‬‬ ‫שמעולם לא ידעה קרוא וכתוב‪ ,‬מחזיקה ספר יקר זה בביתה‪ .‬הוא דפדף בו ודפדף‬ ‫ותדהמתו גדלה שבעתיים‪ .‬בדף החותם את תפילת הנעילה מצא מכתב אותו‬ ‫קיבלה אמו חמש שנים קודם מותה מידו של גביר אחד‪ ,‬שהודה לה על שהֵ‪é‬שיבה‬ ‫אלָ‪ï‬יו את כספו‪ .‬הבן מיהר אצל גבאי בית הכנסת וזה גילה בפניו שאכן לפני כְּ‪î‬חמש‬ ‫שנים באה אצלו אמו עם המכתב‪ ,‬והיא‪ ,‬לאחר שקרא בפניה את תוכנו‪ ,‬ביקשה‬ ‫אותו שֶ‪û‬ייִ‪ì‬תן בידה את מַ‪ñ‬חֲ‪ë‬זור תפילת יום הכיפורים ויניח את המכתב בדף החותם‬ ‫את תפילת הנעילה‪.‬‬ ‫אז ורק אז הֵ‪é‬בִ‪ã‬ין הַ‪é‬בֵּ‪ã‬ן את מעשה אמו וידע‪ ,‬ששעה שעמדו המתפללים בתפילת‬ ‫נעילה והתחננו בבכי על נפשם‪ ,‬באותה שעה ממש פתחה אמו את מחזור‬ ‫התפילה‪ ,‬באותו דף מפורש בו הניח בפניה הגבאי את המכתב‪ ,‬ומלמלה‪ ,‬כנראה‬ ‫בקול חלוש‪ :‬ריבונו של עולם‪ ,‬אתה הרי יודע שמעולם לא למדתי אותיות ומילים‬ ‫לבקש בהן על עצמי‪ .‬כל תפילתי‪ ,‬כל הסליחה שלמדתי‪ ,‬הוא מכתב זה המונח‬ ‫בפניך‪ .‬אם ראוי מכתב זה בעיניך שתחוס בזכותו על נפש יְ‪ì‬לַדי וּנְ‪ó‬כַדי‪ ,‬הרי אני‬ ‫שפחתך לפניך‪ .‬אך אם לאו‪ ,‬מהר וקח אותי מעולמך‪ ,‬כי ַדי ראיתי בצַ‪õ‬עֲ‪ô‬רם‪.‬‬ ‫ואדון שמים‪ ,‬ששופט נאמן הוא מכל שופט בשרײַוָ‪è‬דם‪ ,‬שמע לֶ‪ï‬עֱ‪ô‬נוּתָ‪ü‬הּ של אותה‬ ‫ישישה ופקד ברחמים לא רק על ילדיה ונכדיה‪ ,‬אלא קצב אף לה‪ ,‬כִּ‪î‬לְ‪ï‬אותו מלך‬ ‫צדיק‪ ,‬עוד חמש שנים תמימות קודם שנטל את נִ‪ó‬שמתה בִּ‪ã‬נְ‪ó‬שיקה‪.‬‬ ‫הימים הנוראים‬

‫‪161‬‬

‫זוּלִ‪ï‬יכָּ‪î‬ה בַּ‪ã‬ת כַּ‪î‬תוֹן ‪/‬‬

‫דָּ‪ç‬ן בְּ‪ã‬נָ‪ó‬יָ‪ì‬הײַסֵ‪ִò‬רי‬

‫שנה בשנה‪ ,‬עם נעילת יום הכיפורים‪ ,‬שב אני ובוכה על אותה ישישה‪ .‬אישה כבת‬ ‫תשעים שנה הייתה‪ .‬מעולם לא ידעה יום של חג‪ .‬אף לא יום של שמחה‪ .‬בִּ‪ã‬הְ‪é‬יותהּ‬ ‫כבת שתיםײַעשרה הִ‪é‬שִׂ‪û‬יאו אותה הוֶריהָ‪ é‬לבחור עני‪ ,‬אם כי יְ‪ֵì‬רא שמים‪ .‬שישה ילדים‬ ‫העמידה לו‪ ,‬עד שיום אחד חלה במחלה משונה‪ ,‬שאפילו הרופאים לא ידעו את‬ ‫ֶ‪ñ‬יה‬ ‫פִּ‪ö‬שָרהּ‪ ,‬וּמת‪ .‬מאז לא נישאה האלמנה שנית‪ .‬עמדה כל אותם ימים על יתומ ָ‪é‬‬ ‫וגידלה אותם מתוך עוני וָ‪è‬צַ‪õ‬ער‪ .‬כך‪ ,‬עד שגדלו הילדים‪ ,‬נשאו להם נשים ועזבו את‬ ‫ביתהּ‪.‬‬ ‫שנים רבות הוסיפה האלמנה בחַ‪ë‬דרה הקטן‪ ,‬עד אשר בִּ‪ã‬הְ‪é‬יותה כבת שמונים וחמש‬ ‫חשה בּבְ‪ã‬ריאוּתה‪ .‬הרופא‪ ,‬שאליו הבהילו אותה הבנים‪ ,‬לא מצא עליה כלום‪ ,‬גם‬ ‫חברו לא מצא דבר‪ .‬ואז אמרו שני הרופאים לילדים‪" :‬אִ‪ä‬מכם אינה חולה במחלה‬ ‫כלשהי‪ .‬היא רק עייֵ‪ì‬פה‪ .‬עייפה מן החיים‪ .‬הָ‪é‬שיבו אותה אל בֵּ‪ã‬יתהּ‪ .‬היא כבר לא‬ ‫תאריך ימים‪ .‬חודש‪ ,‬אולי חודשיים‪ ,‬אל תצפו ליותר‪".‬‬ ‫הבנים השיבו במִ‪ñ‬צווַ‪è‬ת הרופאים את אִ‪ä‬מם אל חַ‪ë‬דרה הֶ‪é‬עלוב וחזרו אל בתיהם‬ ‫כשהם ממתינים בַּ‪ã‬חֲ‪ë‬רדה נוראה לבשורה המרה‪ .‬הזקנה שבה אף היא אל חייה‪ ,‬וכך‬ ‫יום אחד‪ ,‬יצאה עם פח האשפה בידה לַ‪ï‬הֲ‪é‬ריקו בֶּ‪ã‬חבית הגדולה‪ .‬והנה‪ ,‬שם‪ ,‬סמוך‬ ‫לשער הֶ‪é‬חָ‪ë‬צר‪ ,‬ראתה תיק עור גדול‪ ,‬כמעט חדש‪ ,‬מונח על אבני הרצפה‪ .‬הזקנה‪,‬‬ ‫שבתחילה לא התרגשה‪ ,‬הֵ‪é‬רימה את התיק בידה וכמעט פרחה נשמתה‪ .‬התיק היה‬ ‫צפוף וגדוש בִ‪ã‬צְ‪õ‬רורות עבים של כסף‪ .‬מבלי לתת דין וחשבון לעצמה‪ ,‬מיהרה אל‬ ‫חדרה‪ ,‬נעלה על עצמה במפתח‪ ,‬וכשהיא מסתירה את האוצר מתחת למזרן‪,‬‬ ‫התרוצצה כל אותו יום סביב מיטתה כאישה המנסה לכבות שֵרפה בבֵ‪ã‬יתהּ‪.‬‬ ‫בלילה‪ ,‬כשעלתה לבסוף ְרצוּצה על יְ‪ì‬צוּעָ‪ô‬הּ‪ ,‬בא חלום מוזר וטרף את שנתה‪.‬‬ ‫בַּ‪ã‬חֲ‪ë‬לומה מצאה עצמה עומדת יְ‪ì‬חֵ‪ë‬פה ליד הֶ‪é‬חבית הגדולה‪ ,‬ואיש אחד‪ ,‬עטוף‬ ‫שחורים כְּ‪î‬אַ‪ä‬חַ‪ë‬ד המקוננים‪ ,‬ניצב מוּלה וּמדבר מתוך האשפה‪" :‬את‪ ,‬אישה‪ ,‬אולי‬ ‫אינך אשמה‪ .‬את הרי יודעת שמעולם לא גידלת את ילַדיִ‪ì‬יך בעושר ושמחה‪ .‬כל‬ ‫הימים זכו מיַדייִ‪ì‬ך רק ללחם יבש‪ .‬יצאו ממך בִּ‪ã‬סמרטוטים ומעולם לא זכו‪ ,‬כמו ילדי‬ ‫העשירים‪ ,‬להחזיק‪ ,‬ולו פעם אחת בחייהם‪ ,‬צעצועים עליזים‪ .‬עכשיו‪ ,‬שנפל‬ ‫ברשותך אותו מטמון‪ ,‬אולי תרשי לעצמך לקחת ממנו מעט ולקנות בו לנכדייך‬ ‫העצובים מעט צעצועים‪ .‬כן‪ ,‬כן‪ ,‬אישה‪ ,‬מעט צעצועים‪ ,‬שתצאי בשעה טובה את‬ ‫העולם כשאת רואה אותם סוף סוף צוחקים‪".‬‬ ‫ואכן לַ‪ï‬מָּ‪ñ‬חֲ‪ָë‬רת בבוקר‪ ,‬עוד קודם ששטפה את פניה מזוּהֲ‪é‬מת הלילה‪ ,‬מיהרה לשלוח‬ ‫יד אל עבר תיק הכסף‪ ,‬אלא שכמו מפני אש‪ ,‬שבה ידה אחור‪ .‬שוב‪ ,‬כִּ‪î‬בְ‪ã‬יום אתמול‪,‬‬ ‫התרוצצה חסרת מנוחה סביב למיטה‪ ,‬עד אשר בלילה‪ ,‬כשעלתה שוב על יְ‪ì‬צוּעָ‪ô‬הּ‪,‬‬ ‫בא חלום מוזר מקודמו וטרף את שנתה‪ .‬שוב מצאה עצמה עומדת יחפה ליד‬ ‫הֶ‪é‬חבית הגדולה ואותו איש עטוף שחורים ניצב מולה ומדבר מתוך האשפה‪" :‬ובכן‪,‬‬ ‫אישה‪ ,‬כל שיעצתי לך אתמול‪ ,‬עצה של שטות יעצתי‪ .‬רק להעמידך בניסיון‬ ‫ביקשתי‪ .‬אלא שעתה שוב איני יכול עוד להבליג‪ .‬לבי בוכה על בתך הבכורה‪ .‬כן‪,‬‬ ‫מימיה לימים טובים משלך‪ .‬עוד‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫כן‪ ,‬אישה‪ ,‬גם היא‪ ,‬את הרי יודעת‪ ,‬לא זכתה‬ ‫ַ‪ü‬נת אותה‪ ,‬נגד רצונה‪ ,‬עם שאול הפֶּ‪ö‬חָ‪ë‬ח‪.‬‬ ‫קודם שמלאו לה ארבע עשרה שנה חית ְ‪ü‬‬

‫‪160‬‬

‫הימים הנוראים‬

‫מטבע מזויף ‪/‬‬

‫אליהו אגסי‬

‫נער יתום וגלמוד שימש עוזר למלמד עני‪ ,‬והיה אוסף את דרדקיו מבתיהם כל‬ ‫בוקר ומוליכם אל ביתו של המלמד‪.‬‬ ‫יום אחד השׂתֵרר קור חזק וצינה מקפיאה ירדה לעולם‪ .‬סירבו האימהות להוציא‬ ‫את ילדיהן החוצה‪ ,‬והיתום חזר יחידי אל בית המלמד‪ .‬ראה אותו מכונס ומסורבל‬ ‫בסחבות בלוּיוֹת כדי לחמם את גופו‪ ,‬ואמר‪" :‬יום מנוחה לנו היום‪ .‬האימהות לא‬ ‫שלחו ילדיהן‪ ,‬רצונך — תוסיף לשכב"‪.‬‬ ‫אמר המלמד‪" :‬לוּ יכולתי ללגום לגימות אחדות של ערק‪ ,‬כי עתה הוחם לי‬ ‫ונרדמתי"‪.‬‬ ‫ענה היתום‪" :‬אפשר יש לך פרוטה איײַשם‪ ,‬תְ‪ü‬נֵ‪ó‬נָ‪ó‬ה‪ ,‬ואלך ואקנה לך מעט ערק"‪.‬‬ ‫אמר המלמד‪" :‬אין לי אלא מטבע מזויף אשר לא ישווה למאומה"‪.‬‬ ‫אמר הנער‪" :‬עלַ‪ï‬י חטאתך — תנהו!"‬ ‫לקח הנער את המטבע המזויף‪ ,‬הצטייד בבקבוק קטן והלך אל סוחר הערק‪ .‬היה‬ ‫קהל קונים רב והסוחר טרוד ועסוק עד מאוד‪ ,‬הטיל את המטבע המזויף לתוך‬ ‫קופתו ויצק מן החבית יַ‪"ì‬ש אל תוך הבקבוק אשר הושיט לו הנער‪ .‬חזר הנער בלב‬ ‫צוהל אל המלמד‪ ,‬והלָ‪ï‬ה שפך את הערק אל ִקְרבּוֹ בהנאה מרובה‪ ,‬וחם לו‪ ,‬ונרדם‪.‬‬ ‫מה עשה הנער? שם מים בבקבוק‪ ,‬חזר אל מוכר הערק וטען‪" :‬בעל הבית טעם‬ ‫טעם ואמר שהערק מהול במים‪ ,‬ואיננו רוצה בו!"‬ ‫כעס הסוחר הטרוד‪ ,‬שפך את הערק אל תוך החבית והחזיר לנער מטבע טוב‪.‬‬ ‫שמח הנער על המטבע ושמרו בכיסו‪ .‬למחרת קנה בו מקלות שומשומין בדבש‬ ‫ומכרם לילדים ברווח טוב‪ .‬למחר קנה מספר גדול יותר של מקלות שומשומין‬ ‫ומכרם ברווח גדול יותר‪ ,‬וכך עשה יום אחר יום‪ ,‬עד שצבר סכום כסף והשקיעו‬ ‫ברוכלות‪ .‬ומרוכל נעשה חנווני‪ ,‬ומחנווני לסוחר מצליח‪ ,‬ושמו יצא בכל העיר‬ ‫לעושר ויושר‪ ,‬לנדיבות ומעשים טובים‪.‬‬ ‫עבר חצי יובל שנים‪ ,‬והנער — כבר גבר ובעל בעמיו — ערך משתה והזמין אליו את‬ ‫כל חכמי העיר‪ ,‬נכבדיה וסוחריה‪ .‬כיבדוהו אלו ואהבוהו‪ ,‬על כן נענו להזמנתו ובאו‬ ‫להשתתף במשתהו‪ ,‬אולם איש את רעהו שאל‪" :‬מה היום מיומיים‪ ,‬ולשמחה מה זו‬ ‫עושה? לא מועד ולא חג‪ ,‬לא חתונה ולא ברית מילה?!"‬ ‫באמצע המשתה גבר תמהונם של הקרואים עוד יותר כאשר בעל המשתה ביקש‬ ‫מחילה והסתלק‪ ,‬ואחר חזר עם שני ישישים עניים ואלמונים‪ ,‬הושיבם במקום‬ ‫כבוד‪ ,‬ופניהם ענו בם כי נבוכים הם ונכלמים‪.‬‬ ‫מיד פנה בעל המשתה אל הרבנים ואמר‪" :‬תמחלו לי‪ ,‬בבקשה מכבודכם‪ ,‬אם אערב‬ ‫שמחה בעניין של רצינות‪ .‬כי לא יום חג לי היום‪ ,‬אלא יום של מזכרת חטא‬ ‫ובקשת תיקון‪ .‬ביום זה לפני עשרים וחמש שנים‪"...‬‬ ‫וכאן סיפר בעל המשתה לרבנים את מעשהו במטבע המזויף‪ ,‬וכיצד היתה ראשית‬ ‫עושרו נעוצה בהונאה‪ .‬אחר הצביע על שני הישישים ואמר‪" :‬זהו המלמד וזהו‬ ‫מוכר הערק‪ ,‬ולשניהם אני חייב את עושרי ואת מעשי הטובים‪ .‬ועתה אמרו נא לי‪,‬‬ ‫כבוד החכמים‪ ,‬מה עלי לעשות כדי להסיר מעלי אשם שזכרו מעיק עלי כל‬ ‫הימים?" השתוממו האורחים לשמע סיפורו של בעל המשתה‪ ,‬ואילו הרבנים‬ ‫הימים הנוראים‬

‫‪163‬‬

‫ועד היום‪ ,‬נשבעים זקני העדה‪ ,‬עִ‪ô‬ם שעולה קול שופר המבשר על סיום תענית‬ ‫הצום‪ ,‬באותה שעה ממש ניצת לפתע אור פִּ‪ö‬לאי מחַ‪ë‬דרהּ הנטוש של אותה ישישה‪,‬‬ ‫ובתײַקול גדולה עוברת בשכונה מסופה ועד סופה וּמְ‪ñ‬בשרת את כל העדה שבאה‬ ‫שְ‪û‬עַ‪ô‬ת הישועה‪ ,‬כי נפתח לישראל שער בעת נעילת שער‪.‬‬ ‫ואותה צַ‪ֶõ‬דקת‪ ,‬בת ירושלים הייתה‪ ,‬זוּלִ‪ï‬יכָּ‪î‬ה בַּ‪ã‬ת כַּ‪î‬תוֹן‪.‬‬

‫‪162‬‬

‫הימים הנוראים‬

‫עבודה ‪/‬‬

‫ש"י עגנון‬

‫צדיק אחד נזדמן לכפר‪ .‬שאל את אנשי המקום‪ :‬יש כאן מקום ללון? אמרו לו‪:‬‬ ‫יהודי אחד יש בכפר‪ ,‬לֵ‪ï‬ך אצלו‪ ,‬ודאי יעשה לך אכסניה בביתו; הראו לו את הבית‬ ‫והלך לשם‪ .‬נכנס ושאל‪ :‬אפשר לי ללון כאן? אמרה לו בעלת הבית‪ :‬כל הבית‬ ‫לפניך‪ .‬ערכה לפניו שולחן והציעה לו מיטה‪ .‬שאל‪ :‬ובעל הבית היכן? אמרה לו‪:‬‬ ‫בעלי מלאכתו בחוץ‪ ,‬מיד יחזור ויבוא‪ .‬הרגיש אותו צדיק ריח טהרה בבית‪ .‬הבין‬ ‫מדעתו‪ ,‬שבעלײַהבית איש קדוש‪ .‬שמח בלבו‪ ,‬שֶ‪û‬הֱ‪é‬ביאו המקום לְ‪ï‬כָ‪î‬אן‪ .‬אמר לעצמו‪:‬‬ ‫אשב ואראה את מעשיו‪ .‬נכנס בעלײַהבית‪ ,‬הִ‪é‬ניח כלָ‪ï‬יו והתפלל תפילת ערבית‪ .‬נטל‬ ‫ידיו וסעד וּבֵ‪ã‬יֵרך ועלה על מיטתו‪ .‬ולא ניכר‪ ,‬לא מתפילתו ולא משאר עֲ‪ô‬שׂיותָ‪ü‬יו‪,‬‬ ‫שום מעלה ממעלות הצדיקים‪.‬‬ ‫היה אותו צדיק תוהֶ‪é‬ה‪ :‬ריח זה של ְקדוּשָׁ‪û‬ה מהיכן הוא? שמא בעלײַהבית הוא מן‬ ‫הצדיקים הנסתרים‪ ,‬שמסתירים את מעשיהם מעיני הבריות? אמר לעצמו‪ :‬אשכב‬ ‫ואראה מהו בלילה‪ .‬העביר שנתו מעינָ‪ó‬יו והביט אחָריו כל הלילה‪ָ .‬ראָ‪ä‬הוּ ישֵ‪û‬ן שנת‬ ‫עובד‪ .‬וכשהגיע חצות לילה‪ ,‬לא עמד לתיקוּן חצות‪ .‬אמר אותו צדיק‪ :‬עלה בידיו‬ ‫של זה להסתיר עצמו ממני בלילה‪ .‬אראה מהו ביום‪ .‬כיוון שהאיר היום‪ ,‬עמד בעל‬ ‫הבית ממיטתו‪ ,‬רחץ פניו וידיו והתפלל כשאר פשוטי בני האדם‪ .‬לאחר שסייֵ‪ì‬ם את‬ ‫תפילתו‪ ,‬סעד לבו ונטל כליײַאוּמָ‪ñ‬נוּתוֹ ויצא‪ .‬הלך הצדיק אחָריו‪ ,‬ראהו נכנס להר‬ ‫וחוצב משם אבנים ויושב וּמְ‪ñ‬סַ‪ò‬תְּ‪ü‬תָ‪ü‬ן‪ .‬בִּ‪ã‬שעת עבודתו לא הגביה ראשו למעלה ולא‬ ‫פנה לא לכאן ולא לכאן‪ ,‬אלא שתי עינָ‪ó‬יו מכוונות לאבן שהיה מסתת‪ .‬בא אותו‬ ‫צדיק אצלו ושאל אותו‪ :‬זו מלאכתך? ניעְ‪ô‬נַ‪ó‬ע לו ראשו דרך הן‪ .‬אמר לו‪ :‬מוציא אתה‬ ‫כדי סיפוקך ממנה? אמר לו‪ :‬יש בנאים בעיר‪ ,‬שמחבבים את האבנים שאני מסתת‬ ‫ונותנים לי שכרי‪ .‬היה הצדיק יושב אצל הסתת יום‪ ,‬שני ימים וּשלושה ימים‪ ,‬ולא‬ ‫ראה בִּ‪ã‬שלושה ימים יותר ממה שראה ביום ראשון‪ .‬היה יושב ותוהה‪ :‬וכי בשביל‬ ‫שזה מסתת אבנים לבניין זכה שבֵּ‪ã‬יתו מעלה ריח טָ‪í‬הֳ‪ָé‬רה? לְ‪ָï‬קחוֹ בִּ‪ã‬דברים וּשְ‪û‬אָ‪ä‬לוֹ‪:‬‬ ‫שאר כל הימים מה אתה עושה? אמר לו‪" :‬כשם שראיתני היום ואתמול וקודם‬ ‫אתמול כך אני כל הימים‪ .‬הרהר הצדיק בלבו‪ :‬אמת נכון הדבר‪ ,‬מעשָ‪û‬יו מוכיחים‬ ‫אֲ‪ä‬מתָ‪ü‬תו‪ .‬בכל יום‪ ,‬אַ‪ä‬חַ‪ë‬ר שהוא מתפלל וסועד‪ ,‬יוצא הוא להר ונוטל אבנים וּמְ‪ñ‬שַׁ‪û‬בְּ‪ã‬בָ‪ã‬ן‬ ‫ומסתתן וּמְ‪ñ‬מָ‪ְñ‬רָקן‪ ,‬וּבָ‪ã‬אים בני אדם ונותנים לו שכרו וּמַ‪ñ‬עלים אותן לעיר‪ ,‬ובערב‬ ‫חוזר לו לבֵ‪ã‬יתו‪ ,‬ומתפלל ערבית וסועד וישן‪ .‬אתמול כן ושלשום כן וקודם שלשום‬ ‫כן; אמר לו‪ :‬הרי הימים הנוראים מְ‪ñ‬מַ‪ñ‬שמשים וּבאים‪ ,‬היכן אתה מתפלל? הלא אין‬ ‫כאן יהודים ואין כאן מניין! אמר לו‪ :‬לראשײַהשנה וליוםײַהכיפורים אני הולך לעיר‬ ‫לביתײַהמדרש פלוני‪ .‬שמע הצדיק שהוא מתפלל בעירו ובביתײַתפילתו‪ ,‬נתן הדבר‬ ‫אל לִ‪ï‬בו ואמר‪ :‬אראה מהו בראש השנה וביום הכיפורים‪ .‬כיווָ‪è‬ן שהגיע ראשײַהשנה‬ ‫מצאו עומד בביתײַתפילתו למטה‪ ,‬אצל הדלת‪ ,‬וּמתפלל כִּ‪î‬שְ‪û‬אר פשוטֵ‪í‬י העם‪ ,‬בלא‬ ‫כוונות יְ‪ì‬תֵ‪ü‬רות‪ .‬ראשײַהשנה כך וביוםײַהכיפורים כך; אמר אותוײַצדיק‪ :‬ריבונו של‬ ‫עולם‪ ,‬אדם זה במה זכה‪ ,‬שכותליײַביתו מעלים ריח של קדושה לפניך?‬ ‫במוצאי יום הכיפורים עשה הצדיק שאלת חלום‪ .‬נענו לו מן השמים ואמרו לו‪:‬‬ ‫סתת זה קדושתו היא בִּ‪ã‬מְ‪ñ‬לאכתו‪ ,‬שעושה אותה באמונה‪ ,‬בִּ‪ã‬שלמות גמורה‪ ,‬ואינו‬ ‫נותן לשום הרהור של חוץ לַ‪ï‬חְ‪ë‬צוץ בֵּ‪ã‬ינו וּבין עבודתו‪ .‬ודבר זה הוא ייִ‪ì‬חודי שלם‪.‬‬

‫הימים הנוראים‬

‫‪165‬‬

‫אמרו‪" :‬זה טיבו של חטא שהוא מייסר את עושהו כל הימים"‪ .‬ואשר לתיקונו של‬ ‫החטא פסקו החכמים כי בעל המשתה חייב לפייס את שני הישישים בחלק‬ ‫מממונו‪ ,‬למען ימחלו לו על הונותו אותם‪ ,‬וימשיך במעשיו הטובים למען יזכה‬ ‫לרחמי שמים ביום דין‪.‬‬ ‫)מתוך "חושם מבגדד"(‬

‫לעשות תשובה‬ ‫ַרבִּ‪ã‬י בּוּנֶ‪ó‬ם מִ‪ñ‬פְּ‪ö‬שִׁ‪û‬סְ‪ò‬חָ‪ë‬א הָ‪é‬יָ‪ì‬ה אוֹמֵ‪ñ‬ר לַ‪ï‬חֲ‪ë‬סִ‪ò‬יָדיו‪ :‬הָ‪é‬אַ‪ä‬שְׁ‪û‬מָ‪ñ‬ה הַ‪é‬גְּ‪å‬דוֹלָ‪ï‬ה שֶׁ‪û‬ל הָ‪é‬אָ‪ָä‬דם אֵ‪ä‬ינָ‪ó‬הּ‬ ‫הַ‪é‬חֲ‪ë‬טָ‪í‬אִ‪ä‬ים שֶׁ‪û‬הוּא חוֹטֵ‪í‬א — הַ‪é‬נִּ‪ó‬סָּ‪ò‬יוֹן עָ‪ô‬צוּם הוּא וְ‪è‬כוֹחוֹ דַּ‪ç‬ל! הָ‪é‬אַ‪ä‬שְׁ‪û‬מָ‪ñ‬ה הַ‪é‬גְּ‪å‬דוֹלָ‪ï‬ה שֶׁ‪û‬ל הָ‪é‬אָ‪ָä‬דם‬ ‫הִ‪é‬יא שֶׁ‪û‬יָּ‪ì‬כוֹל הוּא בְּ‪ã‬כָ‪î‬ל ֶרגַ‪å‬ע לַ‪ï‬עֲ‪ô‬שׂוֹת תְּ‪ü‬שׁוּבָ‪ã‬ה וְ‪è‬אֵ‪ä‬ינוֹ עוֹשֶׂ‪û‬ה‪.‬‬ ‫)מַ‪ְñ‬רטִ‪í‬ין בּוּבֵּ‪ã‬ר מתוך "אור הגנוז"(‬

‫מבקשי האלוהים‪ ,‬ראובן רובין‪ ,‬צייר ישראלי‪1974–1893 ,‬‬

‫‪164‬‬

‫הימים הנוראים‬

‫שלוש רגלים‬ ‫פסח‬ ‫שבועות‬ ‫סוכות‬ ‫"‪ ...‬וַ‪è‬הֲ‪é‬בִ‪ã‬יאֵ‪ä‬נוּ לְ‪ï‬צִ‪õ‬יּוֹן עִ‪ô‬יְרָך בְּ‪ִã‬רנָּ‪ó‬ה‬ ‫וְ‪è‬לִ‪ï‬ירוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם בֵּ‪ã‬ית מִ‪ְñ‬קדָּ‪ç‬שְׁ‪ָû‬ך‬ ‫בְּ‪ã‬שִׂ‪û‬מְ‪ñ‬חַ‪ë‬ת עוֹלָ‪ï‬ם‪".‬‬ ‫מתוך תפילת מוסף לשלוש רגלים‬

‫‪167‬‬

‫הגדה של פסח‬

‫ההגדה שאנחנו נוהגים לקרוא בליל הסדר נכתבה כדי שנחזור ונספר‪ ,‬מידי שנה‬ ‫בשנה‪ ,‬את סיפור יציאת מצרים‪ .‬ההגדה מכילה דברי חז"ל‪ ,‬קטעים מהתורה‪,‬‬ ‫מזמורים ושירים‪.‬‬ ‫ַ‪ְå‬דתּ לְ‪ï‬בִ‪ã‬נְ‪ָó‬ך בַּ‪ã‬יּוֹם הַ‪é‬הוּא לֵ‪ï‬אמֹר בַּ‪ã‬עֲ‪ô‬בוּר‬ ‫מקור השם הגדה הוא ככל הנראה בפסוק‪" :‬וְ‪è‬הִ‪é‬גּ ָ‪ü‬‬ ‫זֶ‪ê‬ה עָ‪ô‬שָׂ‪û‬ה ה' לִ‪ï‬י בְּ‪ã‬צֵ‪õ‬אתִ‪ü‬י מִ‪ñ‬מִּ‪ñ‬צְ‪ַõ‬ריִ‪ì‬ם" )שמות יג ח(‪ .‬פסוק זה מבטא את הרעיון המרכזי‬ ‫והחשוב ביותר של חג הפסח בכלל ושל ההגדה בפרט‪ ,‬החובה לספר לדורות‬ ‫הבאים את סיפור הגאולה מבית עבדים‪.‬‬ ‫חיבור ההגדה התחיל לאחר חורבן בית המקדש השני‪.‬‬ ‫במשנה‪ ,‬אשר נכתבה בתקופה ההיא‪ ,‬מוזכרים ארבע הקושיות‪ ,‬החזרת והחרוסת‪,‬‬ ‫וכן‪ ,‬מצה ומרור שעליהם צוותה התורה בפסח‪.‬‬ ‫בתלמוד הבבלי‪ ,‬שחובר אחרי המשנה‪ ,‬נוספו דברי רבן גמליאל על ארבעת הבנים‬ ‫– חכם‪ ,‬רשע‪ ,‬תם ושאינו יודע לשאול‪.‬‬ ‫כך במהלך כמה וכמה דורות הלכה והתגבשה ההגדה‪.‬‬ ‫הטופס העתיק ביותר של ההגדה שהגיע אלינו בשלמותו הוא טופס ההגדה‬ ‫בסידור התפילה שערך ר' סעדיה גאון‪ ,‬לפני יותר מאלף שנה‪ .‬תחילה היתה‬ ‫ההגדה חלק בלתי נפרד מסדור התפילה‪ ,‬אך לאחר מכן היא החלה להתפרסם‬ ‫בספר מיוחד הנקרא‪" :‬הגדה לפסח"‪.‬‬ ‫במשך השנים יצאו לאור הגדות באלפי הוצאות שונות‪ ,‬רבות מהן מלוות‬ ‫בתרגומים לשפות אחרות‪ ,‬בפרושים‪ ,‬בעיטורים ובציורים רבים‪.‬‬ ‫)על פי אנציקלופדיה אביב(‬

‫פסח‬

‫‪169‬‬

‫פסח‬

‫"בכלײַדור ודור חייב אדם‬ ‫לראות את עצמו‬ ‫כאילו הוא יצא ממצרים"‬ ‫הגדה של פסח‬

‫כְּ‪î‬נֶ‪ó‬גֶ‪å‬ד אַ‪ְä‬רבָּ‪ã‬עָ‪ô‬ה בָ‪ã‬נִ‪ó‬ים דִּ‪ç‬בְּ‪ָã‬רה תוָֹרה‪ :‬אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד חָ‪ë‬כָ‪î‬ם‪ ,‬וְ‪è‬אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד ָרשָׁ‪û‬ע‪,‬‬ ‫וְ‪è‬אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד תָּ‪ü‬ם‪ ,‬וְ‪è‬אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד שֶׁ‪û‬אֵ‪ä‬ינוֹ יוֵֹדעַ‪ ô‬לִ‪ï‬שְׁ‪û‬אֹל‪.‬‬ ‫חָ‪ë‬כָ‪î‬ם מָ‪ñ‬ה הוּא אוֹמֵ‪ñ‬ר?‬ ‫מָ‪ñ‬ה הָ‪é‬עֵ‪ô‬דוֹת וְ‪è‬הַ‪é‬חֻ‪ë‬קִּ‪ú‬ים וְ‪è‬הַ‪é‬מִּ‪ñ‬שְׁ‪û‬פָּ‪ö‬טִ‪í‬ים‪ ,‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר צִ‪õ‬וָּ‪è‬ה יְ‪ì‬יָ‪ ì‬אֱ‪ֹä‬להֵ‪é‬ינוּ אֶ‪ä‬תְ‪ü‬כֶ‪î‬ם )דברים ו‪,‬‬ ‫כ(‪ .‬וְ‪è‬אַ‪ä‬ף אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה אֱ‪ä‬מָ‪ñ‬רײַלוֹ כְּ‪î‬הִ‪é‬לְ‪ï‬כוֹת הַ‪é‬פֶּ‪ö‬סַ‪ò‬ח‪ :‬אֵ‪ä‬ין מַ‪ñ‬פְ‪ö‬טִ‪í‬יִרין אַ‪ä‬חַ‪ë‬ר הַ‪é‬פֶּ‪ö‬סַ‪ò‬ח‬ ‫אֲ‪ä‬פִ‪ö‬יקוֹמָ‪ñ‬ן‪.‬‬ ‫ָרשָׁ‪û‬ע מָ‪ñ‬ה הוּא אוֹמֵ‪ñ‬ר?‬ ‫מָ‪ñ‬ה הָ‪é‬עֲ‪ô‬בוָֹדה הַ‪é‬זֹּאת לָ‪ï‬כֶ‪î‬ם )שמות יב כו(‪ .‬לָ‪ï‬כֶ‪î‬ם וְ‪ֹè‬לא לוֹ‪ .‬וּלְ‪ï‬פִ‪ö‬י שֶׁ‪û‬הוֹצִ‪õ‬יא אֶ‪ä‬ת‬ ‫עַ‪ô‬צְ‪õ‬מוֹ מִ‪ñ‬ן הַ‪é‬כְּ‪î‬לָ‪ï‬ל‪ ,‬כָּ‪î‬פַ‪ö‬ר בָּ‪ã‬עִ‪ô‬קָּ‪ú‬ר‪ ,‬וְ‪è‬אַ‪ä‬ף אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה הַ‪ְé‬קהֵ‪é‬ה אֶ‪ä‬ת שִׁ‪û‬נָּ‪ó‬יו וֶ‪è‬אֱ‪ä‬מָ‪ñ‬רײַלוֹ‪:‬‬ ‫בַּ‪ã‬עֲ‪ô‬בוּר זֶ‪ê‬ה עָ‪ô‬שָׂ‪û‬ה יְ‪ì‬יָ‪ ì‬לִ‪ï‬י בְּ‪ã‬צֵ‪õ‬אתִ‪ü‬י מִ‪ñ‬מִּ‪ñ‬צְ‪ַõ‬ריִ‪ì‬ם )שמות יג‪ ,‬ח(‪ .‬לִ‪ï‬י וְ‪ֹè‬לא לוֹ‪ .‬אִ‪ä‬לּוּ‬ ‫הָ‪é‬יָ‪ì‬ה שָׁ‪û‬ם‪ֹ ,‬לא הָ‪é‬יָ‪ì‬ה נִ‪ó‬גְ‪å‬אָ‪ä‬ל‪.‬‬ ‫תָּ‪ü‬ם מָ‪ñ‬ה הוּא אוֹמֵ‪ñ‬ר?‬ ‫מָ‪ñ‬ה זֹאת )שמות יג‪ ,‬יד( וְ‪è‬אָ‪ä‬מַ‪ְñ‬רתָּ‪ ü‬אֵ‪ä‬לָ‪ï‬יו‪ :‬בְּ‪ã‬חֹזֶ‪ê‬ק יָ‪ì‬ד הוֹצִ‪õ‬יאָ‪ä‬נוּ יְ‪ì‬יָ‪ ì‬מִ‪ñ‬מִּ‪ñ‬צְ‪ַõ‬ריִ‪ì‬ם מִ‪ñ‬בֵּ‪ã‬ית‬ ‫עֲ‪ô‬בָ‪ִã‬דים )שמות יג‪ ,‬יד(‪.‬‬ ‫יוֵֹדע לִ‪ï‬שְׁ‪û‬אֹל —‬ ‫ַ‪ô‬‬ ‫וְ‪è‬שֶׁ‪û‬אֵ‪ä‬ינוֹ‬ ‫אַ‪ä‬תְּ‪ ü‬פְּ‪ö‬תַ‪ü‬ח לוֹ‪ ,‬שֶׁ‪û‬נֶּ‪ó‬אֱ‪ä‬מַ‪ñ‬ר‪ :‬וְ‪è‬הִ‪é‬גַּ‪ְå‬דתָּ‪ ü‬לְ‪ï‬בִ‪ã‬נְ‪ָó‬ך בַּ‪ã‬יּוֹם הַ‪é‬הוּא לֵ‪ï‬אמֹר‪ :‬בַּ‪ã‬עֲ‪ô‬בוּר זֶ‪ê‬ה עָ‪ô‬שָׂ‪û‬ה‬ ‫יְ‪ì‬יָ‪ ì‬לִ‪ï‬י בְּ‪ã‬צֵ‪õ‬אתִ‪ü‬י מִ‪ñ‬מִּ‪ñ‬צְ‪ָõ‬ריִ‪ì‬ם )שמות יג‪ ,‬ח(‪.‬‬ ‫"ארבעה בנים"‪ ,‬דן רייזינגר‪ ,‬צייר ישראלי‬

‫מצה זו ‪/‬‬

‫דוד בןײַגוריון‬

‫מתוך נאומו לפני וַ‪è‬עֲ‪ô‬דת החקירה האנגלית שדנה בַּ‪ã‬הֲ‪é‬קמת מדינה יהודית חופשית בײַ‪:1947‬‬

‫לפני כִּ‪î‬שְ‪û‬לוש מאות שנה הפליגה לעולם הֶ‪é‬חדש אֳ‪ä‬נִ‪ó‬ייה וּשמה "מֵ‪ñ‬ייפְ‪ö‬לָ‪ï‬אוּאָ‪ä‬ר"‪ .‬היה זה‬ ‫מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה‪ .‬אבל תָ‪ü‬אֵ‪ä‬ב אני לדעת‪ ,‬אם יש אנגלי אחד‬ ‫היודע בדיוק אֵ‪ä‬ימתי הפליגה אנייה זאת; וְ‪è‬כַ‪î‬מה אמריקנים יודעים זאת; היודעים‬ ‫הם כמה אנשים היו באותה אנִ‪ó‬ייָ‪ì‬ה‪ ,‬וּמָ‪ñ‬ה היה טיבו של הלחם שאכלו בצֵ‪õ‬אתם? והנה‬ ‫לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה‪ ,‬לפני הפלגת "מייפלאואר"‪ ,‬יצאו‬ ‫היהודים ממצרים — וכל יהודי בעולם‪ ,‬ואף בְּ‪ã‬אָ‪ä‬מריקה‪ ,‬וּבְ‪ã‬רוסיה הסובייֵ‪ì‬טית — יודע‬ ‫בדיוק באיזה יום יצאו‪ :‬בַּ‪ã‬חֲ‪ë‬מישה עשר בניסן; וכולם יודעים בדיוק‪ ,‬איזה לחם‬ ‫אכלו היהודים‪ :‬מצות‪ ,‬ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו‬ ‫בַּ‪ã‬חֲ‪ë‬מישה עשר בניסן‪ ,‬באמריקה‪ ,‬ברוסיה וּבַ‪ã‬אֲ‪ä‬רצות אֲ‪ä‬חֵ‪ë‬רות‪ .‬ומספרים בִּ‪ã‬יצִ‪õ‬יאת‬ ‫מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה‪ .‬והם מסַ‪ò‬ייְ‪ì‬מים בִּ‪ã‬שְ‪û‬ני‬ ‫מאמרים‪ :‬הָ‪é‬שַׁ‪û‬תָּ‪ü‬א עַ‪ô‬בְ‪ֵã‬די‪ ,‬לַ‪ï‬שנה הבאה בְּ‪ã‬נֵ‪ó‬י חוִֹרין‪ .‬הָ‪é‬שַׁ‪û‬תָּ‪ü‬א הָ‪é‬כָ‪î‬א‪ ,‬לשנה הבאה‬ ‫בּירוּשלים‪ ,‬בציון בארץ ישראל‪ .‬כך טיבם של יהודים‪.‬‬

‫לפני קוּם מדינת ישראל‬ ‫היה בןײַגוריון מראשי‬ ‫המנהיגים של הייִ‪ì‬שוב‬ ‫היהודי בארץ ישראל‪.‬‬ ‫הודות למַ‪ñ‬אֲ‪ä‬מצָ‪õ‬יו הכריזו על‬ ‫הֲ‪é‬קמת מדינת ישראל‪ .‬היה‬ ‫ראש הממשלה הראשון‬ ‫של מדינת ישראל‪ ,‬בשנים‬ ‫‪.1963–1949‬‬

‫‪170‬‬

‫פסח‬

‫כּוֹס הדורות ‪/‬‬

‫אשר ברש‬

‫בְּ‪ã‬מָ‪ñ‬גֶ‪å‬נְ‪ó‬צָ‪õ‬א היה סוחר עשיר ושמו ְקלוֹנִ‪ó‬ימוּס‪ .‬היתה לו בתוך כלֵ‪ï‬י הפּסח כוס של אליהו‬ ‫הנביא‪ ,‬ועליה חקוק "גרשוֹם בַּ‪ã‬ר יהודה"‪ .‬קבלה הייתה בִּ‪ã‬יֵדי משפחת קלונימוס‪,‬‬ ‫שירושה היא להם מַרבֵּ‪ã‬נוּ גרשום מאוֹר הגולה )מגדולֵ‪ï‬י חכמֵ‪ñ‬ינו בגרמניה‪ ,‬חי במאה‬ ‫העשירית(‪.‬‬ ‫כוס כזוֹ בִּ‪ã‬יֵדי אדם ולא יִ‪ì‬נְ‪ó‬צְ‪ֶõ‬רנָּ‪ó‬ה כְּ‪î‬בָ‪ã‬בת עינוֹ? היה מחזיקהּ סגורה על מסגר ולא‬ ‫הוציאהּ אלא ללילות ה"סדר" של פסח‪ ,‬והיה ממלאהּ יין ומעמידהּ באמצע‬ ‫השולחן כמנהג ישראל‪ ,‬והייתה מַ‪ñ‬שרה מזיווהּ על השולחן ועל המסוּבּים‪.‬‬ ‫וְ‪è‬לִ‪ְï‬קלונימוס שני בנים‪ ,‬שם הבכור יכין ושם הצעיר בועז‪ .‬נשאו הבנים נשים‬ ‫והעמידו ילדים‪ ,‬וּקלונימוּס אהב את כולם אהבתײַנפש וגם הם אֲ‪ä‬הָ‪é‬בוּהוּ והייתה‬ ‫סוכתײַשלום פרושה על המשפחה‪.‬‬ ‫יום אחד הלך קלונימוס ברחוב וְ‪è‬הִ‪é‬כַּ‪î‬תּוּ השמש‪ .‬בא לבֵ‪ã‬יתו וקרא "ראשי‪ ,‬ראשי!"‬ ‫ועד שהבהילו את הרופא יצאה נשמתו‪ .‬היה אבל כבד בבית ובעיר וַ‪è‬ייִ‪ì‬ווָ‪ַè‬דע‬ ‫שצִ‪õ‬דקותָ‪ü‬יו בסתר היו מרובּות מצדקותָ‪ü‬יו בגלוי‪.‬‬ ‫כשעברו שבעת ימי האבל אמר יכין לבועז‪ :‬אבינו מת בלא צוואה ועלֵ‪ï‬ינו לחלק את‬ ‫יְ‪ì‬רוּשתו‪ .‬קח אתה את הרכוש ואת הכוס תן לי‪.‬‬ ‫היו מתדיינים וּמִ‪ñ‬תנצחים‪ ,‬זה אומר‪" :‬לי הכוס ולך הרכוש‪ ",‬וזה אומר‪" :‬לך הרכוש‬ ‫ולי הכוס‪ ".‬ולא יכלו להתפשר ביניהם‪ .‬אמרו‪ :‬נלך אל הרב‪ .‬ובמגנצא רב זקן‪ ,‬גדול‬ ‫בתורה וּבְ‪ã‬מעשים‪ ,‬והוא בעינֵ‪ó‬י העם כמלאך ה' צבאות‪.‬‬ ‫הלכו האחים אצל הרב והִ‪é‬רצו לפנָ‪ó‬יו טַ‪í‬עֲ‪ô‬נותיהם‪.‬‬ ‫אמר להם הרב‪ :‬למה תריבו‪ ,‬בנַ‪ó‬י? אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום‪ .‬מה אתם‬ ‫טוענים? זה אומר‪" :‬אני ְרצִ‪õ‬יתִ‪ü‬יהָ‪ ",é‬זה אומר‪" :‬אני רציתיה‪ ",‬לחלֵ‪ï‬ק את הכוס אי‬ ‫אפשר‪ .‬על כן אַ‪ä‬פִּ‪ö‬יל גורל‪ ,‬ומי שיזכה בכוס — לו תהיה‪ ,‬והרכוש יהיה לחֲ‪ë‬ברו‪ .‬כי מה'‬ ‫משפט הגורל כמאמר הֶ‪é‬חכם מכל האדם‪" :‬בַּ‪ã‬חֵ‪ë‬יק יוּטל אתײַהגורל ומה' כלײַמשפטו"‬ ‫)משלי ט"ז‪ ,‬ל"ג(‪.‬‬ ‫אמרו האחים‪ :‬עשה‪ ,‬רבנו‪ ,‬כְּ‪î‬חָ‪ë‬כמתך‪.‬‬ ‫קרא הרב לתינוק שעבר ברחוב והפיל לעיניהם הגורל‪ ,‬ונפלה הכוס בחלקו של‬ ‫בועז‪.‬‬ ‫אמר להם הרב‪ :‬עתה לכו לבתֵ‪ü‬יכם בשלום וישמח כל אחד בחלקו שמינוּ לו מן‬ ‫השמים‪.‬‬ ‫הלכו האחים לבית אביהם ולקחו איש חלקו‪ ,‬כמשפט הגורל‪.‬‬ ‫היה בועז שמח בחלקו‪ ,‬ויכין — קנאתו שמורה לו בלבו‪ .‬היה יכין עושה מסחר‬ ‫ברכוש שירש מאביו וּמסחרו פרץ בארץ וּבמדינות הים‪ ,‬עד שהוכפל הונו פי‬ ‫ארבעה וחמישה ועשׂה לו שם גדול‪ .‬ובועז‪ ,‬שלא היה בידו כלום חוץ מן הכוס‪ ,‬היה‬ ‫טורח בְּ‪ã‬כָ‪î‬ל עבודה קשה ולא ראה ברכה בַּ‪ã‬עֲ‪ô‬מלו‪ .‬בא לגור עם בני ביתו בביתײַחומר‬ ‫ששכר לו מחוץ לעיר והיה לחם חוקם — העוני והמחסור‪ .‬רק נֶ‪ó‬חמה אחת היתה לו‪:‬‬ ‫הכוס שנפלה בגורלו‪ .‬היה מוציאהּ בכל יום מן הארון וּמעמידהּ לפניו על השולחן‬ ‫וזן בה את עינָ‪ó‬יו‪ ,‬עד ששכח ָרשוֹ‪ .‬וברוב הימים בא האיש עד כיכר לחם והילדים‬ ‫לא יכלו לצאת מפתח ביתם מפני הבושה‪ ,‬שלא היתה כּוּתוֹנת לִ‪ï‬בשרם ונעל לרגלם‪.‬‬ ‫פסח‬

‫‪173‬‬

‫בִּ‪ã‬עוּר חָ‪ë‬מֵ‪ñ‬ץ ‪/‬‬

‫חַ‪ë‬נָּ‪ó‬ה נִ‪ó‬יר‬

‫אֶ‪ä‬ת כָּ‪î‬ל הֶ‪é‬חָ‪ë‬מֵ‪ñ‬ץ‬ ‫שֶׁ‪û‬לִּ‪ï‬בִּ‪ã‬י מְ‪ñ‬אַ‪ä‬מֵּ‪ñ‬ץ‬ ‫בְּ‪ã‬יָ‪ì‬מִ‪ñ‬ים שֶׁ‪û‬ל סַ‪ò‬גְ‪ִå‬ריר וְ‪è‬שֶׁ‪û‬ל ֹקר‪,‬‬ ‫עִ‪ô‬ם בּוֹא הַ‪é‬חַ‪ë‬מָּ‪ñ‬ה‬ ‫בְּ‪ã‬יָ‪ì‬ד נִ‪ó‬כְ‪î‬לָ‪ï‬מָ‪ñ‬ה‬ ‫כְּ‪î‬עֵ‪ô‬שֶׂ‪û‬ב שׁוֹטֶ‪í‬ה אֶ‪ä‬עֱ‪ֹô‬קר‪.‬‬ ‫עֶ‪ô‬לְ‪ï‬בּוֹנוֹת שְׁ‪û‬כוּחִ‪ë‬ים‬ ‫בְּ‪ã‬נִ‪ó‬בְ‪ã‬כֵ‪î‬י הַ‪é‬כּוּכִ‪î‬ים‬ ‫מְ‪ִñ‬רירוּת שֶׁ‪û‬צָּ‪õ‬מְ‪ñ‬חָ‪ë‬ה בַּ‪ã‬מִּ‪ñ‬סְ‪ò‬תּוֹר‪,‬‬ ‫מֵ‪ñ‬חַ‪ְë‬דֵריײַחֲ‪ָë‬דִרים‬ ‫אַ‪ä‬עֲ‪ô‬לֶ‪ï‬ה וְ‪è‬אָ‪ִä‬רים‬ ‫וְ‪è‬אוֹצִ‪õ‬יא לַ‪ï‬חָ‪ë‬פְ‪ö‬שִׁ‪û‬י לְ‪ï‬פִ‪ö‬י תּוֹר‪.‬‬ ‫יַ‪ì‬עַ‪ô‬בְ‪ã‬רוּ אָ‪ä‬ז בַּ‪ã‬סָּ‪ְò‬ך‬ ‫ִרגְ‪å‬שׁוֹת לֵ‪ï‬ב מְ‪ñ‬סֻ‪ò‬כְ‪î‬סָ‪ְò‬ך‪,‬‬ ‫פַּ‪ö‬חַ‪ë‬ד‪ ,‬כַּ‪î‬עַ‪ô‬ס‪ִ ,‬קנְ‪ó‬אָ‪ä‬ה‪ ,‬תַּ‪ü‬חֲ‪ë‬רוּת‪,‬‬ ‫וְ‪ֵè‬ריָקה מִ‪ñ‬מִּ‪ñ‬טְ‪í‬עָ‪ô‬ן‬ ‫אֶ‪ä‬תְ‪ü‬יַ‪ì‬שֵּׁ‪û‬ב לַ‪ï‬שֻּׁ‪û‬לְ‪ï‬חָ‪ë‬ן‬ ‫וְ‪è‬אָ‪ä‬חֹג לִ‪ï‬י אֶ‪ä‬ת חַ‪ë‬ג הַ‪é‬חֵ‪ë‬רוּת‪.‬‬

‫ִמ‪ñ‬צ ַ‪è‬ו ו ת בדיקת חמץ — ערב‬ ‫לפני ליל הסדר בודקים‬ ‫לאור נר שאין חמץ בבית‪.‬‬ ‫יש שמניחים פתיתי חמץ‬ ‫במקומות מסוימים כדי‬ ‫שבודק החמץ ימצאם‪.‬‬ ‫מצוות ביעור חמץ הוא‬ ‫פינוי כל פינות הבית ממזון‬ ‫שיש בו חשש של חמץ‬ ‫ועדיין נמצא בבית‪.‬‬ ‫הדבר נעשה בערב פסח‪,‬‬ ‫לפני השעה ‪ 12:00‬בצהריים‪,‬‬ ‫אז נוהגים לשרוף את החמץ‬ ‫שנותר או שהוסתר במיוחד‬ ‫לשם קיום המצווה‪.‬‬

‫‪172‬‬

‫פסח‬

‫כשנשארו הילדים בבית עם אמם לא פסק פיהם מבְּ‪ã‬כייָ‪ì‬ה‪ .‬אמרו‪ :‬רוצים אנו לילך‬ ‫ילֶדיה ולא יכלה‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫לבית הכנסת ואין לנו לבוש ונעל‪ .‬נתעוררו ַרחֲ‪ë‬מי האישה על‬ ‫לראות עוד בְּ‪ã‬צַ‪õ‬עֲ‪ô‬רם‪ .‬נשקה להם ואמרה‪ :‬אל תבכו‪ ,‬ילַדי‪ ,‬הנה אלך ואביא מצות‬ ‫וּבָ‪ã‬שר וָ‪è‬יַ‪ì‬ין‪ ,‬ולכם אביא בגדים חדשים ונשמח בחג חֵ‪ë‬ירותנו ככל שאר היהודים‪.‬‬ ‫הוציאה בסתר את הכוס והסתירתה תחת סינרה‪ ,‬ולילדים אמרה‪ :‬שבו‪ ,‬ילַדי‪,‬‬ ‫בשלווָ‪è‬ה עד שאֶ‪ä‬חזור‪.‬‬ ‫הלכה האישה אל גיסה העשיר ואמרה לו‪ :‬הבאתי לך את הכוס‪ ,‬מהר תן לי את‬ ‫דמיה‪ ,‬שאספיק לקנות צורכי החג‪ .‬חטף יכין מידה את הכוס‪ ,‬הכוס שחשק בה‬ ‫כמה שנים‪ ,‬מילא כיסהּ בִּ‪ã‬זהובים וגם את כוס הזהב המשובצת אבנים טובות נתן‬ ‫לה‪ ,‬וּכשהלכה קרא אחֶריה‪ :‬אחרי הַ‪é‬חג תבואי ואתן לך עוד‪.‬‬ ‫מיהֲ‪é‬רה האשה אל השוק וקנתה מצות וּבשר ויין וּמִ‪ñ‬גדנים לרוב‪ ,‬וגם בגדים חדשים‬ ‫וכלי משחק קנתה לִ‪ï‬ילדיהָ‪ ,é‬נתנה הכול בסל גדול ושכרה סבּל שיוֹבילוֹ לבֵ‪ã‬יתה‪.‬‬ ‫כשראו הילדים את אמם וכל הטוב שבידה שמחו שמחה גדולה‪ ,‬עד שרקדו מפני‬ ‫השמחה‪ .‬רחצו פניהם וִ‪è‬יֵדיהם ולבשו את הבגדים החדשים‪ .‬אמרו‪ :‬נשב בנימוס‬ ‫ונמתין לאבא‪ .‬כשיבוא לא יַ‪ì‬כִּ‪î‬יֵרנוּ‪.‬‬ ‫ישבו והמתינו בִּ‪ã‬רעדה‪.‬‬ ‫ובועז עבר את השוק לאורכּו וּלרוחבּו‪ ,‬עיכֵּ‪î‬ב כמה אנשים וּשְ‪û‬אָ‪ä‬לָ‪ï‬ם לעבודה ולא‬ ‫נמצא לו כל עבודה‪ .‬חזר לביתו בפָ‪ö‬חֵ‪ë‬י נפש‪.‬‬ ‫מה השתומם בועז כשמצא את ביתו מלא מזון והילדים יושבים נקיים וּלבושים‬ ‫כִּ‪î‬בְ‪ã‬ני מלכים!‬ ‫נתמלאו עיניו דמעות ושאל את אשתו‪ :‬מאין?‬ ‫ענתה האשה‪ :‬אודה על האמת? לא יכולתי לראות בצערם של ילדינו‪ .‬הלכתי אל‬ ‫יכין ומכרתי לו את כוסו של אליהו‪ .‬נתן לי בדמיה כמאה זהובים וגם כוס של זהב‬ ‫נתן לי‪ .‬הנה היא בארון‪.‬‬ ‫כששמע בועז כך הלבינו פניו‪ ,‬בכה וצעק‪ :‬הכוס‪ ,‬שיְ‪ì‬קרה לי מכל אוצְ‪õ‬רות אבי‪,‬‬ ‫שהפילו בחלקי מן השמים — מכרת לאחי שׂונְ‪ó‬אי? מָ‪ñ‬ה עָ‪ô‬שית לי‪ ,‬האישה? ישב‬ ‫והליט פניו בכפיו‪.‬‬ ‫קרבו אליו הילדים‪ ,‬חיבקוהו וגיפפוהו‪ .‬אמרו‪ :‬אל תבכה‪ ,‬אבא‪ .‬תעמיד כוס זו על‬ ‫השולחן‪ ,‬תראה שאליהו הנביא ישמח בה‪.‬‬ ‫שמע בועז שיחת הילדים‪ ,‬מחה דמעה מעל לחיו ואמר‪ :‬ברוך טעמכם‪ ,‬ילַדי‪ .‬חג‬ ‫חירותנו הוא והקדוש ברוך הוא ציווה לנו לשמוח בו‪ .‬החליף את בגדיו והלך עם‬ ‫ילדיו לבית הכנסת‪ .‬כשחזר מבית הכנסת בֵּ‪ã‬יַרך את אשתו בְּ‪ã‬בִ‪ְã‬רכַּ‪î‬ת החג והֵ‪é‬איר לה‬ ‫פנים‪ .‬היה השולחן ערוך בכל טוב וכוס הזהב עמדה באמצע השולחן‪ .‬ערכו את‬ ‫ה"סדר" כהִ‪é‬לכתו וקראו בּהגדה של פסח‪ .‬הצעיר שבבנים שאל ארבע הקוּשִׁ‪û‬יות‪.‬‬ ‫שתו ארבע כוסות ואכלו מַ‪ñ‬עדנים‪.‬‬ ‫וּבועז מַ‪ñ‬ביט כל העת אל הכוס הזרה העומדת על שולחנו ונפשו בוכה בו על הכוס‬ ‫של אבותָ‪ü‬יו‪ ,‬שבאה לבית אחִ‪ë‬יו בִּ‪ã‬מחיר ה"סדר" הזה‪.‬‬ ‫כשהגיעו ל"שפוך חמתך" רץ הבן הבכור ופתח את הדלת‪ .‬כשנפתחה הדלת נעלמה‬ ‫כוס הזהב מן השולחן וּבִ‪ã‬מקומה עמדה כוס הדורות‪ ,‬היא כוסו של אליהו שחקוק‬ ‫עליה "גרשום בר יהודה"‪ ,‬והיא משרה מזיווָ‪è‬הּ על השולחן ועל המסוּבּים‪.‬‬ ‫פסח‬

‫‪175‬‬

‫הגיעו ימי הפסח ובועז לא יכול לקנות לא מצות ולא בשר וָ‪è‬יַ‪ì‬יִ‪ì‬ן‪ ,‬כַּ‪î‬נהוג בישראל‪.‬‬ ‫היה מתהלך וּפנָ‪ó‬יו שחורים כשולֵ‪ï‬י הקֵדרה‪ .‬אמרה לו אשתו‪ :‬עד מתי אתה מתהלך‬ ‫כך? לך אל אחיך ויַ‪ì‬לווֶ‪ָè‬ך זהובִ‪ã‬ים אחדים ונעשה את החג‪ .‬לִ‪ï‬כשירחיב השם גבולנו‬ ‫נפרע לו בתודה‪.‬‬ ‫אמר בועז‪ :‬אינך יודעת‪ ,‬שאחי שונא אותי בלבו?‬ ‫אמרה‪ :‬אף על פי כן לא כלו רחמֵ‪ñ‬י אח‪.‬‬ ‫הלך כמי שעולה לגרדום‪ .‬כששמע אחיו בקשתו אמר לו‪ :‬ראה להיכן הגעת‪ ,‬ולמה‬ ‫תסבול אתה ובני ביתך חינם? קח את הרכוש שירשתי מאבינו עליו השלום‪ ,‬ותן לי‬ ‫הכוס‪ .‬ועוד אוסיף לך כוס של זהב משובצת אבנים טובות‪ ,‬שלחו לי מתנה מארץ‬ ‫הודו‪.‬‬ ‫ענה בועז‪ :‬אם גם את נפשי תיקח‪ ,‬לא אתן לך את הכוס‪ .‬ואנו — כאשר רעבנו —‬ ‫רעבנו‪.‬‬ ‫נתכעס יכין על אחיו וגֵ‪å‬ירשו מביתו‪ .‬לֵ‪ְï‬ך לְ‪ָï‬ך‪ ,‬דל גֵ‪å‬א!‬ ‫חזר בועז לביתו וסיפר לאשתו‪ .‬אמרה לו‪ :‬לך אצל שכנֵ‪ó‬ינו‪ ,‬אפשר יַ‪ì‬לווָּך זהוּב או‬ ‫שניים כי "טוב שכן קרוב מאח רחוק" )משלי כ"ז‪ ,‬י'(‪.‬‬ ‫אמר לה‪ :‬איך אבקש מהם מִ‪ñ‬לווה וּכבר לוויתי מהם פעמים רבות ולא פרעתי‪ .‬אל‬ ‫תוסיפי לְ‪ï‬צַ‪õ‬עֵרנוּ בִּ‪ã‬דבַרייִ‪ì‬ך‪.‬‬ ‫הגיע ערב פסח‪ .‬כל בתי ישראל נתמלאו כל טוב ובית בועז ריק מכול‪ .‬בכו הילדים‪:‬‬ ‫מָ‪ñ‬ה חטאנו שאנו אין לנו לא מצות ולא יין ולא אגוזים? איך נסדר את ה"סדר"‬ ‫ואיך נשאל ארבע הקושיות?‬ ‫שמע בועז את בִּ‪ã‬כייָ‪ì‬ם ונשבר לבו בקרבּו‪ .‬אמר לנפשו‪" :‬אצא לשוק‪ ,‬אפשר יזדמן לי‬ ‫איזה ֶרווַ‪è‬ח ואקנה צורכֵ‪î‬י הַ‪é‬חַ‪ë‬ג‪".‬‬

‫‪174‬‬

‫עַ‪ô‬ל כַּ‪î‬פָּ‪ö‬יו יָ‪ì‬בִ‪ã‬יא ‪/‬‬

‫יוָֹרם טְ‪í‬הַ‪ְé‬רלֵ‪ï‬ב‬

‫בִּ‪ְã‬רחוֹבֵ‪ã‬נוּ הַ‪é‬צָּ‪õ‬ר‬ ‫גָּ‪å‬ר נַ‪ó‬גָּ‪å‬ר אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד מוּזָ‪ê‬ר‪,‬‬ ‫הוּא יוֹשֵׁ‪û‬ב בִּ‪ã‬צְ‪ִõ‬ריפוֹ וְ‪ֹè‬לא עוֹשֶׂ‪û‬ה דָּ‪ç‬בָ‪ã‬ר‪.‬‬ ‫אִ‪ä‬ישׁ אֵ‪ä‬ינוֹ בָּ‪ã‬א לִ‪ְï‬קנוֹת‬ ‫וְ‪è‬אֵ‪ä‬ין אִ‪ä‬ישׁ מְ‪ñ‬בַ‪ã‬קֵּ‪ú‬ר‪,‬‬ ‫וּשְׁ‪û‬נָ‪ó‬תַ‪ü‬יִ‪ì‬ם שֶׁ‪û‬הוּא כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר אֵ‪ä‬ינוֹ מְ‪ñ‬נַ‪ó‬גֵּ‪å‬ר‪.‬‬ ‫וְ‪è‬הוּא חֲ‪ë‬לוֹם אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד נוֹשֵׂ‪û‬א עוֹד בִּ‪ã‬לְ‪ï‬בָ‪ã‬בוֹ‬ ‫לִ‪ï‬בְ‪ã‬נוֹת כִּ‪î‬סֵּ‪ò‬א לְ‪ï‬אֵ‪ä‬לִ‪ï‬יָּ‪ì‬הוּ‪ ,‬שֶׁ‪û‬יָּ‪ì‬בוֹא‪.‬‬ ‫עַ‪ô‬ל כַּ‪î‬פָּ‪ö‬יו אוֹתוֹ יָ‪ì‬בִ‪ã‬יא‪ ,‬לְ‪ï‬אֵ‪ä‬לִ‪ï‬יָּ‪ì‬הוּ הַ‪é‬נָּ‪ó‬בִ‪ã‬יא‪.‬‬

‫בִּ‪ã‬ירוּשָׁ‪û‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם יֶ‪ì‬שְׁ‪û‬נוֹ‬ ‫אִ‪ä‬ישׁ לְ‪ï‬גַ‪å‬מְ‪ֵñ‬רי ֹלא צָ‪õ‬עִ‪ô‬יר‪,‬‬ ‫שֶׁ‪û‬בָּ‪ã‬נָ‪ó‬ה הַ‪ְé‬רבֵּ‪ã‬ה בָּ‪ã‬תִּ‪ü‬ים בְּ‪ã‬כָ‪î‬ל פִּ‪ö‬נּוֹת הָ‪é‬עִ‪ô‬יר‪.‬‬ ‫הוּא מַ‪ñ‬כִּ‪î‬יר כָּ‪î‬ל סִ‪ò‬מְ‪ñ‬טָ‪í‬ה‪,‬‬ ‫כָּ‪î‬ל ְרחוֹב וּשְׁ‪û‬כוּנָ‪ó‬ה‪,‬‬ ‫הוּא בּוֹנֶ‪ó‬ה אֶ‪ä‬ת הָ‪é‬עִ‪ô‬יר כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר שִׁ‪û‬בְ‪ã‬עִ‪ô‬ים שָׁ‪û‬נָ‪ó‬ה‪.‬‬ ‫וְ‪è‬הוּא חוֹלֵ‪ï‬ם כִּ‪î‬י כְּ‪î‬מוֹ שֶׁ‪û‬אֶ‪ä‬ת הָ‪é‬עִ‪ô‬יר בָּ‪ã‬נָ‪ó‬ה‪,‬‬ ‫יַ‪ì‬נִּ‪ó‬יחַ‪ ë‬לַ‪ï‬מִּ‪ְñ‬קדָּ‪ç‬שׁ אֶ‪ä‬ת אֶ‪ä‬בֶ‪ã‬ןײַהַ‪é‬פִּ‪ö‬נָּ‪ó‬ה‪.‬‬ ‫עַ‪ô‬ל כַּ‪î‬פָּ‪ö‬יו אוֹתָ‪ü‬הּ יָ‪ì‬בִ‪ã‬יא לְ‪ï‬אֵ‪ä‬לִ‪ï‬יָּ‪ì‬הוּ הַ‪é‬נָּ‪ó‬בִ‪ã‬יא‪.‬‬

‫וְ‪è‬הוּא יוֹשֵׁ‪û‬ב וּמְ‪ñ‬חַ‪ë‬כֶּ‪î‬ה לוֹ‬ ‫כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר שָׁ‪û‬נִ‪ó‬ים חוֹלֵ‪ï‬ם הוּא שֶׁ‪û‬יִּ‪ì‬זְ‪ê‬כֶּ‪î‬ה לוֹ‪,‬‬ ‫עַ‪ô‬ל סוֹדוֹ שׁוֹמֵ‪ñ‬ר וּמְ‪ñ‬חַ‪ë‬כֶּ‪î‬ה לוֹ‬ ‫מָ‪ñ‬תַ‪ü‬י כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר יַ‪ì‬גִּ‪å‬יעַ‪ ô‬הַ‪é‬יּוֹם‪.‬‬

‫וְ‪è‬הוּא יוֹשֵׁ‪û‬ב וּמְ‪ñ‬חַ‪ë‬כֶּ‪î‬ה לוֹ‪...‬‬

‫בִּ‪ְã‬רחוֹבֵ‪ã‬נוּ הַ‪é‬צָּ‪õ‬ר‬ ‫גָּ‪å‬ר סַ‪ò‬נְ‪ó‬דְּ‪ç‬לָ‪ï‬ר אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד מוּזָ‪ê‬ר‪,‬‬ ‫הוּא יוֹשֵׁ‪û‬ב בִּ‪ã‬צְ‪ִõ‬ריפוֹ וְ‪ֹè‬לא עוֹשֶׂ‪û‬ה דָּ‪ç‬בָ‪ã‬ר‪.‬‬ ‫מַ‪ñ‬דָּ‪ç‬פָ‪ö‬יו הָ‪ֵé‬ריִקים‬ ‫מְ‪ñ‬כֻ‪î‬סִּ‪ò‬ים בְּ‪ã‬אָ‪ä‬בָ‪ã‬ק‪,‬‬ ‫כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר שְׁ‪û‬נָ‪ó‬תַ‪ü‬יִ‪ì‬ם מֻ‪ñ‬נָּ‪ó‬ח הַ‪é‬מַּ‪ְñ‬רצֵ‪õ‬עַ‪ ô‬בַּ‪ã‬שַּׂ‪û‬ק‪.‬‬ ‫וְ‪è‬הוּא חוֹלֵ‪ï‬ם כִּ‪î‬י נַ‪ó‬עֲ‪ô‬לַ‪ï‬יִ‪ì‬ם הוּא תּוֹפֵ‪ö‬ר‬ ‫בָּ‪ã‬ן עַ‪ô‬ל הָ‪ִé‬רים יִ‪ì‬נְ‪ó‬ווּ ַרגְ‪å‬לֵ‪ï‬י הַ‪é‬מְ‪ñ‬בַ‪ã‬שֵּׂ‪û‬ר‪.‬‬ ‫עַ‪ô‬ל כַּ‪î‬פָּ‪ö‬יו אוֹתָ‪ü‬ם יָ‪ì‬בִ‪ã‬יא לְ‪ï‬אֵ‪ä‬לִ‪ï‬יָּ‪ì‬הוּ הַ‪é‬נָּ‪ó‬בִ‪ã‬יא‪.‬‬ ‫ל"ו צדיקים‬

‫על פי האגדה‪ ,‬העולם‬ ‫מתקיים בזכותם של‬ ‫שלושים ושישה‬ ‫שנמצאים בכל דור‪ .‬הם‬ ‫צדיקים נסתרים שאיש‬ ‫אינו יודע עליהם‪.‬‬ ‫אנשים אלה הם פשוטי‬ ‫עם‪ ,‬עובדים בעבודת‬ ‫כפיים‪ ,‬מסתפקים‬ ‫במועט ועושים הרבה‬ ‫למען זולתם‪.‬‬

‫פסח‬

‫‪177‬‬

‫שלח בועז את ידו‪ ,‬נְ‪ó‬טָ‪í‬לָ‪ï‬הּ וקרא בשמחה — ראו‪ ,‬מה עשה לנו התשבי‪ ,‬זכור לטוב‪:‬‬ ‫החזיר לנו כוס אבי‪ ,‬עליו השלום! וּבבית בועז היתה אורה ושמחה וששון וִ‪è‬יָקר‪,‬‬ ‫והאריכו ב"סדר" עד אחר חצי הלילה‪.‬‬ ‫אותו מעשה אֵ‪ä‬ירע גם בְּ‪ã‬בֵ‪ã‬ית יכין‪ .‬כשפתח את הדלת בִּ‪"ã‬שפוך חמתך" נעלמה כוסו‬ ‫של אליהו מעל השולחן וּבִ‪ã‬מקומה עמדה כוס הזהב‪ ,‬שנתן לאשת אחִ‪ë‬יו‪ .‬פנה זיווה‬ ‫של השולחן ושל המסובים‪ .‬נשבתה שמחת החג‪ ,‬קיצרו ב"סדר" ועלו על מיטתם‬ ‫בצער‪ .‬בבוקר הלך יכין לבית אחיו וראה שם כוס אביהם עומדת על השולחן‬ ‫מלאה יין כמו שמְ‪ñ‬זָ‪ê‬גָ‪å‬הּ בבֵ‪ã‬יתו‪ .‬אמר לאחיו‪ :‬עתה ידעתי שמן השמים היא לך‪ .‬סלח‬ ‫לי אחי‪ ,‬על הצער שגרמתי לך‪.‬‬ ‫נפלו איש על צוואֵרי אחיו וּבָ‪ã‬כו‪.‬‬ ‫וּבְ‪ã‬ליל ה"סדר" השני באו יכין ובני ביתו אל ביתײַהחומר של בועז אחיו‪ ,‬ערכו יחד‬ ‫את ה"סדר" ונהנו מזיו כוסו של אליהו‪ ,‬שהיתה מְ‪ñ‬אירה באור שבעת הימים‪.‬‬ ‫וּבמוצאי החג נתן יכין לאחִ‪ë‬יו חצי הונו וכל ימֵ‪ñ‬יהֶ‪é‬ם היו האהבה והשלום שרוּיים‬ ‫בֵּ‪ã‬יניהם‪.‬‬

‫סיפורים וּמנהגים רבים‬ ‫קשורים בִּ‪ã‬דמותו של‬ ‫אליהו הנביא המופיע‬ ‫בליל הסדר‪ .‬אליהו‬ ‫הנביא לובש דמותו של‬ ‫אורח‪ ,‬של הֵ‪é‬לך זקן‪ ,‬או‬ ‫של עני המושיע בעת‬ ‫צרה‪ .‬אליהו הנביא‬ ‫נחשב לִ‪ï‬מבשר הגאולה‪,‬‬ ‫וזאת על פי הכתוב‬ ‫בספר מלאכי פרק ג‬ ‫פסוקים כג–כד‪:‬‬ ‫ֵ‪ï‬ח לָ‪ï‬כֶ‪î‬ם אֶ‪ä‬ת‬ ‫"הִ‪é‬נֵּ‪ó‬ה אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י שֹׁל ַ‪ë‬‬ ‫אֵ‪ä‬לִ‪ï‬יָּ‪ì‬ה הַ‪é‬נָּ‪ó‬בִ‪ã‬יא לִ‪ï‬פְ‪ö‬נֵ‪ó‬י בּוֹא‬ ‫יוֹם ה' הַ‪é‬גָּ‪å‬דוֹל וְ‪è‬הַ‪é‬נּוָֹרא‪,‬‬ ‫וְ‪è‬הֵ‪é‬שִׁ‪û‬יב לֵ‪ï‬בײַאָ‪ä‬בוֹת עַ‪ô‬ל‬ ‫בָּ‪ã‬נִ‪ó‬ים וְ‪è‬לֵ‪ï‬ב בָּ‪ã‬נִ‪ó‬ים‬ ‫עַ‪ô‬לײַאֲ‪ä‬בוֹתָ‪ü‬ם‪"...‬‬

‫‪176‬‬

‫פסח‬

‫אֶ‪ä‬ל גִּ‪å‬נַּ‪ó‬ת אֱ‪ä‬גוֹז ‪/‬‬

‫שיר השירים‬

‫אֶ‪ä‬לײַגִּ‪å‬נַּ‪ó‬ת אֱ‪ä‬גוֹז יָ‪ַì‬רְדתִּ‪ü‬י‬ ‫לִ‪ְï‬ראוֹת בְּ‪ã‬אִ‪ä‬בֵּ‪ã‬י הַ‪é‬נַּ‪ó‬חַ‪ë‬ל‬ ‫לִ‪ְï‬ראוֹת הֲ‪é‬פָ‪ְö‬רחָ‪ë‬ה הַ‪é‬גֶּ‪å‬פֶ‪ö‬ן‬ ‫הֵ‪é‬נֵ‪ó‬צּוּ הָ‪ִé‬רמּוֹנִ‪ó‬ים‪.‬‬ ‫לְ‪ï‬כָ‪î‬ה דּוִֹדי נֵ‪ó‬צֵ‪õ‬א הַ‪é‬שָּׂ‪ֶû‬דה‬ ‫נָ‪ó‬לִ‪ï‬ינָ‪ó‬ה בַּ‪ã‬כְּ‪î‬פָ‪ִö‬רים‬ ‫נַ‪ó‬שְׁ‪û‬כִּ‪î‬ימָ‪ñ‬ה לַ‪ï‬כְּ‪ָî‬רמִ‪ñ‬ים‬ ‫נִ‪ְó‬ראֶ‪ä‬ה אִ‪ä‬ם פָּ‪ְö‬רחָ‪ë‬ה הַ‪é‬גֶּ‪å‬פֶ‪ö‬ן‬ ‫פִּ‪ö‬תַּ‪ü‬ח הַ‪é‬סְּ‪ò‬מָ‪ַñ‬דר הֵ‪é‬נֵ‪ó‬צּוּ ִרמּוֹנִ‪ó‬ים‬ ‫שָׁ‪û‬ם אֶ‪ä‬תֵּ‪ü‬ן אֶ‪ä‬ת דַֹּדי לָ‪ְï‬ך‪.‬‬

‫פסח‬

‫‪179‬‬

‫שְׁ‪û‬לַ‪ï‬ח נָ‪ó‬א אֶ‪ä‬ת עַ‪ô‬מִּ‪ñ‬י ‪/‬‬ ‫מַ‪ñ‬הֵ‪é‬ר‪ ,‬משֶׁ‪û‬ה‪ ,‬צַ‪õ‬וֵּ‪è‬ה פַּ‪ְö‬רעֹה‪:‬‬ ‫שְׁ‪û‬לַ‪ï‬ח נָ‪ó‬א אֶ‪ä‬ת עַ‪ô‬מִּ‪ñ‬י!‬ ‫מִ‪ñ‬צְ‪õ‬וַ‪è‬ת הָ‪é‬אֵ‪ä‬ל אֱ‪ä‬מֹר נָ‪ó‬א לוֹ‪:‬‬ ‫שְׁ‪û‬לַ‪ï‬ח נָ‪ó‬א אֶ‪ä‬ת עַ‪ô‬מִּ‪ñ‬י!‬ ‫קוּמָ‪ñ‬ה‪ ,‬לֵ‪ְï‬ך נָ‪ó‬א‬ ‫אֶ‪ä‬ל כְּ‪î‬בַ‪ã‬ד הַ‪é‬לֵּ‪ï‬ב הָ‪ַé‬רע‪,‬‬ ‫צַ‪õ‬ו לוֹ בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬מִ‪ñ‬י‪:‬‬ ‫שְׁ‪û‬לַ‪ï‬ח נָ‪ó‬א אֶ‪ä‬ת עַ‪ô‬מִּ‪ñ‬י‪.‬‬ ‫מָ‪ñ‬סַ‪ò‬ר משֶׁ‪û‬ה אֶ‪ä‬ת דְּ‪ç‬בַ‪ã‬ר שַׁ‪û‬דַּ‪ç‬י‬ ‫שְׁ‪û‬לַ‪ï‬ח נָ‪ó‬א אֶ‪ä‬ת עַ‪ô‬מִּ‪ñ‬י!‬ ‫וָ‪ֹè‬לא אַ‪ä‬כְּ‪ָî‬ך בְּ‪ã‬מַ‪ñ‬כּוֹתַ‪ü‬י‬ ‫שְׁ‪û‬לַ‪ï‬ח נָ‪ó‬א אֶ‪ä‬ת עַ‪ô‬מִּ‪ñ‬י!‬ ‫מִ‪ñ‬צְ‪õ‬וַ‪è‬ת הָ‪é‬אֵ‪ä‬ל‬ ‫הָ‪é‬בָ‪ã‬ה שְׁ‪û‬לַ‪ï‬ח נָ‪ó‬א‬ ‫אֶ‪ä‬ת יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל‪.‬‬ ‫)תרגם‪ :‬אפרים דרור(‬

‫‪178‬‬

‫פסח‬

‫שִׁ‪û‬יר עַ‪ô‬ם אפרוײַאַ‪ä‬מֵ‪ִñ‬ריָקאִ‪ä‬י‬ ‫יציאת ישראל ממצרים‬ ‫הפכה לסמל לכל‬ ‫האנשים בעולם‬ ‫הנאבקים על זכותם של‬ ‫כל בני האדם להתַקייֵ‪ì‬ם‬ ‫בְּ‪ã‬כָ‪î‬בוד ולהיות אֲ‪ä‬נשים‬ ‫חופשיים‪ .‬השיר הפך‬ ‫להמנונם של העבדים‬ ‫השחורים שהובאו‬ ‫מאפריקה לאמריקה‪.‬‬

‫"וַ‪è‬תִּ‪ü‬תֶּ‪ü‬ןײַלָ‪ï‬נוּ ה' אֱ‪ֹä‬להֵ‪é‬ינוּ בְּ‪ã‬אַ‪ä‬הֲ‪é‬בָ‪ã‬ה‬ ‫מוֹעֲ‪ִô‬דים לְ‪ï‬שִׂ‪û‬מְ‪ñ‬חָ‪ë‬ה חַ‪ë‬גִּ‪å‬ים וּזְ‪ê‬מַ‪ñ‬נִּ‪ó‬ים לְ‪ï‬שָׂ‪û‬שׂוֹן‬ ‫אֶ‪ä‬ת יוֹם חַ‪ë‬ג הַ‪é‬שָּׁ‪û‬בוּעוֹת הַ‪é‬זֶּ‪ê‬ה‬ ‫זְ‪ê‬מַ‪ñ‬ן מַ‪ñ‬תַּ‪ü‬ן תּוָֹרתֵ‪ü‬נוּ‬ ‫מִ‪ְñ‬קָרא ֹקֶדשׁ‪ ,‬זֵ‪ê‬כֶ‪î‬ר לִ‪ï‬יצִ‪õ‬יאַ‪ä‬ת מִ‪ñ‬צְ‪ַõ‬ריִ‪ì‬ם‪".‬‬ ‫)מתוך תפילת עמידה לחג השבועות(‬

‫זְ‪ê‬מַ‪ñ‬ן מַ‪ñ‬תַּ‪ü‬ן תּוָֹרתֵ‪ü‬נוּ —‬ ‫מִ‪ñ‬פְּ‪ö‬נֵ‪ó‬י מָ‪ñ‬ה נִ‪ְó‬קָרא חַ‪ë‬ג הַ‪é‬שָּׁ‪û‬בוּעוֹת "זְ‪ê‬מַ‪ñ‬ן מַ‪ñ‬תַּ‪ü‬ן תּוָֹרתֵ‪ü‬נוּ" וְ‪ֹè‬לא "זְ‪ê‬מַ‪ñ‬ן ַקבָּ‪ã‬לַ‪ï‬ת‬ ‫תּוָֹרתֵ‪ü‬נוּ"? מִ‪ñ‬פְּ‪ö‬נֵ‪ó‬י שֶׁ‪"û‬זְּ‪ê‬מַ‪ñ‬ן מַ‪ñ‬תַּ‪ü‬ן תּוָֹרתֵ‪ü‬נוּ" הָ‪é‬יָ‪ì‬ה ַרק פַּ‪ö‬עַ‪ô‬ם אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת‪ ,‬לִ‪ï‬פְ‪ö‬נֵ‪ó‬י אַ‪ä‬לְ‪ï‬פֵ‪ö‬י‬ ‫שָׁ‪û‬נִ‪ó‬ים בְּ‪ã‬מַ‪ñ‬עֲ‪ô‬מַ‪ñ‬ד הַ‪é‬ר סִ‪ò‬ינַ‪ó‬י‪ ,‬וְ‪è‬אִ‪ä‬לּוּ "זְ‪ê‬מַ‪ñ‬ן ַקבָּ‪ã‬לַ‪ï‬ת תּוָֹרתֵ‪ü‬נוּ" ֹלא פָּ‪ö‬סַ‪ò‬ק מֵ‪ñ‬עוֹלָ‪ï‬ם‪.‬‬ ‫בְּ‪ַã‬קבָּ‪ã‬לַ‪ï‬ת הַ‪é‬תּוָֹרה חַ‪ë‬יָּ‪ì‬ב לַ‪ï‬עֲ‪ô‬סֹק מִ‪ñ‬דֵּ‪ç‬י יוֹם בְּ‪ã‬יוֹמוֹ‪.‬‬ ‫)מתוך חידושי הרי"ם ר' יצחק מאיר(‬

‫‪181‬‬

‫שָׁ‪û‬בוּעוֹת‬ ‫"זְ‪ê‬מַ‪ñ‬ן מַ‪ñ‬תַּ‪ü‬ן תּוָֹרתֵ‪ü‬נוּ"‬

‫משה‪ ,‬רמברנדט‪ ,‬צייר הולנדי‪1669–1606 ,‬‬

‫‪180‬‬

‫שבועות‬

‫"ארץ שבעת המינים" –‬ ‫פרי הזית והתמר‬

‫שבועות‬

‫‪183‬‬

‫אֶ‪ֶä‬רץ שִׁ‪û‬בְ‪ã‬עַ‪ô‬ת הַ‪é‬מִּ‪ñ‬ינִ‪ó‬ים‬ ‫שִׁ‪û‬בּוֹלִ‪ï‬ים אֶ‪ä‬ל מוּל חַ‪ë‬מָּ‪ñ‬ה‬ ‫בְּ‪ִã‬רנָּ‪ó‬ה יוֹצְ‪õ‬אִ‪ä‬ים יַ‪ì‬חְ‪ë‬דָּ‪ç‬ו הַ‪é‬קּוֹצְ‪ִõ‬רים‬ ‫הַ‪é‬דָּ‪ç‬גָ‪å‬ן לָ‪ï‬אֲ‪ָä‬דמָ‪ñ‬ה‬ ‫מְ‪ñ‬נַ‪ó‬שֵּׁ‪û‬ק בְּ‪ã‬תֹם עִ‪ô‬דַּ‪ç‬ן מִ‪ñ‬מְ‪ñ‬טָ‪ִí‬רים‬ ‫אֶ‪ֶä‬רץ בָּ‪ã‬הּ שִׁ‪û‬בְ‪ã‬עָ‪ô‬ה מִ‪ñ‬ינִ‪ó‬ים‬ ‫אֶ‪ֶä‬רץ שְׂ‪û‬עוָֹרה‪ ,‬חִ‪ë‬טָּ‪í‬ה וְ‪è‬עֵ‪ô‬נָ‪ó‬ב‬ ‫אֶ‪ֶä‬רץ זַ‪ê‬יִ‪ì‬ת וּתְ‪ü‬אֵ‪ä‬נִ‪ó‬ים‬ ‫וְ‪ִè‬רמּוֹן וְ‪è‬גַ‪å‬ם תָּ‪ü‬מָ‪ñ‬ר הַ‪é‬זָּ‪ê‬הָ‪é‬ב —‬ ‫לַ‪ï‬כְּ‪ָî‬רמִ‪ñ‬ים בָּ‪ã‬נוֹת שָׁ‪û‬בוֹת‬ ‫בִּ‪ã‬מְ‪ñ‬חוֹלוֹת וּבְ‪ã‬שִׁ‪û‬יָרה אַ‪ä‬דִּ‪ç‬יָרה‬ ‫עֲ‪ô‬נָ‪ó‬בִ‪ã‬ים וְ‪è‬אַ‪ä‬הֲ‪é‬בוֹת‬ ‫תֶּ‪ü‬אֱ‪ä‬סֹף בְּ‪ã‬שֶׁ‪û‬פַ‪ö‬ע כָּ‪î‬ל נַ‪ó‬עֲ‪ָô‬רה‬ ‫אֶ‪ֶä‬רץ בָּ‪ã‬הּ שִׁ‪û‬בְ‪ã‬עָ‪ô‬ה מִ‪ñ‬ינִ‪ó‬ים‪...‬‬ ‫תַּ‪ü‬חַ‪ë‬ת עֵ‪ô‬ץ הַ‪é‬תְּ‪ü‬אֵ‪ä‬נָ‪ó‬ה‬ ‫לְ‪ï‬בוֹנָ‪ó‬ה וּמֹר וְ‪è‬צוּף הַ‪é‬זָּ‪ê‬הָ‪é‬ב‬ ‫אַ‪ä‬תְּ‪ ü‬אֵ‪ä‬ינֵ‪ְó‬ך מַ‪ñ‬אֲ‪ä‬מִ‪ñ‬ינָ‪ó‬ה‬ ‫הוּא רוֹצֶ‪õ‬ה אוֹתָ‪ְü‬ך בִּ‪ְã‬דבַ‪ã‬שׁ וְ‪è‬חָ‪ë‬לָ‪ï‬ב‬ ‫אֶ‪ֶä‬רץ בָּ‪ã‬הּ שִׁ‪û‬בְ‪ã‬עָ‪ô‬ה מִ‪ñ‬ינִ‪ó‬ים‪...‬‬ ‫הָ‪ִé‬רמּוֹן מַ‪ñ‬סְ‪ò‬מִ‪ñ‬יק עַ‪ô‬ל עֵ‪ô‬ץ‬ ‫אֶ‪ä‬ת פָּ‪ö‬נָ‪ó‬יו ָראִ‪ä‬ינוּ לְ‪ï‬מֵ‪ָñ‬רחוֹק‬ ‫אֵ‪ä‬יְך לִ‪ï‬בֵּ‪ã‬נוּ מִ‪ñ‬תְ‪ü‬נַ‪ó‬פֵּ‪ö‬ץ‬ ‫כְּ‪ִî‬רמּוֹן שָׁ‪û‬חוּט אֶ‪ä‬ל פִּ‪ö‬יְך הַ‪é‬מָּ‪ñ‬תוֹק‬ ‫אֶ‪ֶä‬רץ בָּ‪ã‬הּ שִׁ‪û‬בְ‪ã‬עָ‪ô‬ה מִ‪ñ‬ינִ‪ó‬ים‪...‬‬

‫‪182‬‬

‫שבועות‬

‫‪ /‬דּוּדוּ בָּ‪ָã‬רק‬

‫הַ‪é‬פֵּ‪ö‬רוֹת עַ‪ô‬ל הַ‪é‬שֻּׁ‪û‬לְ‪ï‬חָ‪ë‬ן‬ ‫שִׁ‪û‬בּוֹלִ‪ï‬ים בְּ‪ã‬תוְֹך סַ‪ò‬לֵּ‪ï‬י נֵ‪ó‬צֶ‪õ‬ר‬ ‫אִ‪ä‬ם הִ‪é‬גַּ‪å‬עְ‪ô‬נוּ עַ‪ô‬ד לְ‪ï‬כָ‪î‬אן‬ ‫עוֹד נֹאהַ‪é‬ב וְ‪è‬עַ‪ô‬ד מֵ‪ñ‬אָ‪ä‬ה וְ‪è‬עֶ‪ô‬שְׂ‪ִû‬רים‬ ‫אֶ‪ֶä‬רץ בָּ‪ã‬הּ שִׁ‪û‬בְ‪ã‬עָ‪ô‬ה מִ‪ñ‬ינִ‪ó‬ים‪...‬‬

‫סיפורו של "כֶּ‪î‬תֶ‪ü‬ר אֲ‪ָä‬רם צוֹבָ‪ã‬א"‬ ‫לפני יותר מאלף שנים נכתב בעיר טבריה ספר תורה‪ .‬את הספר העתיק כתב‬ ‫על גבי דפי קלף סופרײַסת"ם בשם שלמה בן בויעא‪ .‬אהרון בן אשר‪ ,‬ניקד‬ ‫ִ‪å‬יה אותו‪.‬‬ ‫והִ‪é‬ג ָ‪é‬‬ ‫זהו כתב היד העתיק‪ ,‬המדויק והמוסמך ביותר של התנ"ך שהשתמר עד ימינו‪.‬‬ ‫מטבריה התגלגל הכתר לירושלים‪ ,‬שם נשדד והועבר למצרים‪.‬‬ ‫הקהילה היהודית בקהיר פדתה אותו בכסף מידי השודדים ושיכנה אותו בבית‬ ‫הכנסת העתיק בעיר‪.‬‬ ‫הרמב"ם‪ ,‬שחי שנים אחדות במצרים‪ ,‬קרא בו כאשר כתב את ספריו והסתמך‬ ‫עליו‪.‬‬ ‫לפני כשש מאות שנים העבירו אותו יהודי מצרים לסוריה לבית הכנסת‬ ‫הקדום בעיר חָ‪ë‬לֶ‪ï‬בּ‪ ,‬הלא היא ארם צובא המקראית‪ .‬מאז נקרא ספר התורה‬ ‫"כתר ארם צובא" או "הכתר"‪.‬‬ ‫אנשי הקהילה בחָ‪ë‬לֶ‪ï‬בּ שמרו עליו מכל משמר בארון ברזל מיוחד באחד‬ ‫מאולמות בית הכנסת‪ .‬הם לא התירו אפילו למדענים לראות או לצלם אותו‪.‬‬ ‫איך הגיע "הכתר" לישראל?‬ ‫אירועי מלחמת העולם השנייה עוררו דאגה לגורל "הכתר" בקרב חוקרי‬ ‫המקרא ומנהיגי היישוב בארץ‪ .‬בשנת ‪ 1943‬כתב יצחק בן צבי )לימים הנשיא‬ ‫הראשון של מדינת ישראל( אל רחמים נחמד‪ ,‬ראש קהילת יהודי חָ‪ë‬לֶ‪ï‬בּ‪ ,‬והפציר‬ ‫בו להעביר את ה"כתר" למשמרת בבית הגנזים הלאומי שעל הר הצופים‬ ‫בירושלים‪ .‬ראשי הקהילה היהודית סירבו לבקשה‪.‬‬ ‫כאשר קמה מדינת ישראל בשנת ‪ ,1948‬כעסו הסורים על היהודים‪ ,‬טבחו‬ ‫ביהודי חָ‪ë‬לֶ‪ï‬בּ והעלו באש את בית הכנסת שלהם‪" .‬הכתר" ניצל מהשריפה‪ ,‬אך‬ ‫בעקבות המאורע שוב הופעל לחץ רב על קהילת חָ‪ë‬לֶ‪ï‬בּ להעביר אותו‬ ‫לירושלים‪ .‬הפעם נענו יהודי חָ‪ë‬לֶ‪ï‬בּ לבקשה‪ .‬מרדכי פאחם‪ ,‬אחד מיהודי חָ‪ë‬לֶ‪ï‬בּ‪,‬‬ ‫הבריח את כתב היד העתיק‪ ,‬תוך סיכון עצמי רב‪ ,‬לטורקיה‪ ,‬ומשם העבירו‬ ‫אותו בשנת ‪ 1959‬לישראל‪.‬‬ ‫בישראל מונה ל"כתר" ועד נאמנים שכלל נציגים מעולי חָ‪ë‬לֶ‪ï‬בּ‪ .‬הם החליטו‬ ‫שהספר יימסר למשמרת בידי מוסד ציבורי למטרות דתיות ולמטרות מחקר‪.‬‬ ‫)עלײַפי הספרייה הווירטואלית באינטרנט‪(.‬‬

‫צילום כתר ארם צובא מוזאון ישראל ירושלים‬

‫בשם "כתר" נוהגים‬ ‫לכנות כתב יד עתיק‬ ‫של המקרא‪.‬‬ ‫בעלי המסורה = בעלי‬ ‫מסירה‪.‬‬ ‫היו חכמים שמסרו‬ ‫והעבירו מדור לדור‬ ‫את הנוסח המדויק של‬ ‫המקרא‪ .‬הם שמרו על‬ ‫קריאה מדויקת‬ ‫במקרא וכתיב נכון‪.‬‬ ‫הם ניקדו את המילים‬ ‫כדי שבדורות הבאים‬ ‫יוכלו לקרוא באופן‬ ‫מדויק בתנ"ך‪ .‬בעלי‬ ‫המסורה גם חלקו את‬ ‫המקרא לפסוקים‬ ‫ולפרשות‪.‬‬ ‫במשך מאות שנים של‬ ‫העתקת המקרא נפלו‬ ‫שגיאות בכתוב‬ ‫ונמצאו נוסחים שונים‪.‬‬ ‫לפני כאלף שנה‬ ‫התקדש נוסח אחד‬ ‫לכל ספרי התנך‪ .‬הוא‬ ‫נקרא‪ :‬נוסח המסורה‬ ‫מאז אין מוסיפים ואין‬ ‫מחסירים מנוסח זה‪.‬‬ ‫סופר סת"ם‬ ‫את ספרי התנך היו‬ ‫מעתיקים בכתב יד עד‬ ‫שהומצא הדפוס‪) .‬את‬ ‫ספרי התורה‬ ‫הנמצאים בבית‬ ‫הכנסת מעתיקים גם‬ ‫היום על גבי קלף‬ ‫בכתב יד‪ (.‬המעתיקים‬ ‫היו זהירים מאוד שלא‬ ‫להחסיר ולא לשנות‬ ‫אף אות בזמן‬ ‫ההעתקה‪ .‬הם היו‬ ‫סופרים את מספר‬ ‫האותיות בספרי‬ ‫התורה והמזוזות‪,‬‬ ‫מכאן בא שמם סופרי‬ ‫סת"ם‪.‬‬

‫שבועות‬

‫‪185‬‬

‫תיקון ליל שבועות‬ ‫משחרב בית המקדש ועם ישראל יצא לגלות‪ ,‬אבד לחג אופיו החקלאי כחג בו‬ ‫עולים לרגל לירושלים ומביאים ביכורים לבית המקדש‪ .‬במקום זאת‪ ,‬באו מנהגים‬ ‫המבליטים את זכר מתן תורה וזכר מעמד הר סיני‪.‬‬ ‫בליל שבועות נוהגים להישאר ערים כל הלילה ולהקדיש אותו ללימוד תורה‪.‬‬ ‫לימוד זה נקרא תיקון ליל שבועות‪.‬‬ ‫גם אנשים לא דתיים מקיימים בימינו את המנהג הזה ומקדישים את ערב שבועות‬ ‫ללימוד נושאים שונים בתרבות ישראל‪.‬‬

‫הזמנה‬ ‫ויהי בחצי הלילה‪ :‬תיקון ליל שבועות‬ ‫יום ג'‪ 25 ,‬במאי‬ ‫ה' בסיון‪ ,‬החל מײַ‪21:30‬‬ ‫בצוותא תלײַאביב‬ ‫אבן גבירול ‪30‬‬ ‫עלמא מכללה עברית שמחה להזמינך זו השנה השביעית לחוויית לימוד לא‬ ‫שגרתי בתכנים מגוונים הקשורים בתרבות עברית — יהדות‪ ,‬ספרות‪ ,‬אמנות‪,‬‬ ‫החברה הישראלית‪ ,‬סרטי תעודה ועוד‪.‬‬

‫‪184‬‬

‫שבועות‬

‫מכתבו של יצחק בןײַצבי למרדכי פאחם‬

‫נשיא מדינת ישראל‬ ‫לכבוד‬ ‫מר מרדכי בן עזרא‪,‬‬ ‫בני ברק‬

‫ירושלים‪ ,‬י"ב כסלו תש"ך‬ ‫‪ 13‬בדצמבר ‪1959‬‬

‫מר פאחם הנכבד‪,‬‬ ‫אני רואה לנכון להביע לך בזה את תודתי האישית על מאמציך המוצלחים‪,‬‬ ‫אשר השקעת בהצלת שני הכתרים היקרים‪ ,‬שהאחד מהם הוא הכתר של‬ ‫בןײַאשר‪ ,‬שהיו שמורים במערת אליהו הנביא בבית הכנסת הקדמון‬ ‫בארםײַצובא‪.‬‬ ‫אני יודע להעריך את העמל ואת מסירות הנפש שלך בהצלת הכתרים‪,‬‬ ‫שהייתה כרוכה בסכנת נפשות‪ ,‬והקב"ה עזר לך בדרכך‪ .‬כל זאת עשית שלא‬ ‫על מנת לקבל פרס או תמורה כל שהיא ומסרת את שני הכתרים לידי‬ ‫באמצעות מר ש"ז שרגאי‪ ,‬ויהיה מכתבי זה לך לעדות שהכתרים נמסרו‬ ‫לידי‪.‬‬ ‫בברכה‬ ‫יצחק בןײַצבי‬

‫שבועות‬

‫‪187‬‬

‫עדותו של מרדכי פאחם ‪/‬‬

‫אמנון שמוש‬

‫מרדכי פאחם הוא‬ ‫האיש שהבריח את‬ ‫כתר ארם צובא מחלב‬ ‫לישראל‪.‬‬

‫ערב נסיעתי הלכתי לביתײַהכנסת להיפרד מהרבנים ומחברי‪ .‬הרב משה טאוויל‬ ‫אמר לי‪" :‬שב‪ ,‬אני רוצה לספר לך משהו‪ ".‬כשהתיישבתי לידו אמר לי‪" :‬אני‬ ‫רוצה לספר לך משהו‪ ,‬אבל חושש לשלומך‪ ,‬כי בדבר הזה יש סכנת נפשות‪ ,‬מי‬ ‫שיתפסו אותו עושה דבר זה מוציאים אותו להורג בתלייה‪ ".‬אמרתי לו‪" :‬אם‬ ‫אתה חושש לחיי לא היית צריך לומר לי מילה‪ ,‬אבל אתה אמרת לי‪ ,‬אם אני‬ ‫לא אעשה את זאת‪ ,‬הדבר יישאר כאן וזה דבר שלא יסוּלָ‪ï‬א בפז‪".‬‬ ‫הפצרתי ברב שיספֵּ‪ö‬ר לי‪ .‬אמר לי‪" :‬הדבר שאני מתכוון אליו זה כתר התורה של‬ ‫עזרא הסופר‪ ,‬אשר הגיע לידי הממשלה לאחר השֵרפות‪ .‬הרב משה מזרחי‬ ‫ביקש לקבְּ‪ã‬לו‪ ,‬ענו לו בחיוב‪ ,‬אבל בתנאי שלא יוֹציאוֹ מסוריה‪ .‬ואם יוּצַ‪õ‬א והוא‬ ‫בחיים יהרגו אותו‪ ,‬וכל מי שיתפסו והכתר ברשותו יחתכו אותו לחתיכות‪.‬‬ ‫הרב חתם על התנאי הזה‪ .‬הוא נפטר והכתר נשאר באותו מקום ששם אותו‪,‬‬ ‫אצל אחד מבני העדה‪ ".‬אמרתי לו‪" ,‬כיוון שסיפרת לי אני לא מוותר עליו‪.‬‬ ‫בעזרת האל אוציא אותו‪ .‬אל תחשוש לחיי‪ ,‬כי אם בורא עולם גזר שיוצא על‬ ‫ידי‪ ,‬זה יהיה נס גדול שעשה לי בורא עולם‪ .‬ואם אתפס לא נורא‪ ,‬אני כבר‬ ‫ראיתי את המוות יותר מפעם וזה יהיה יומי הכתוב לי‪ ".‬הרב קרא לרב סַ‪ò‬לֶ‪ï‬ם‬ ‫זעפראני וסיפר לו את כל מה שאמרתי וזה אמר לו‪ ,‬אם הוא לוקח את הכתב הזה‬ ‫על עצמו תן לו לעשות אותו‪ .‬אני אמרתי לו שברצוני להוציא את הכתר‪ ,‬לא‬ ‫אשאירו בידי הגויים ואני מסכים שיחתכו אותי לחתיכות אבל בעזרת השם‬ ‫אוציא אותו‪ .‬אז אמר לי‪" :‬הכתר נמצא אצל פלוני‪ ,‬אנחנו נגיד לו שיביא לך אותו‬ ‫הביתה‪ ".‬פלוני זה הביא לי את הכתר הביתה‪ ,‬שמתי אותו בין החפצים האישיים‬ ‫שלנו ונסענו‪ .‬במכס רצו לחפש בחפצים‪ .‬פתחו את החבילה הראשונה ואז אמרתי‬ ‫לו‪ ,‬לפקיד המכס‪" ,‬למה אתה פותח?" הצעתי את הדרכון שלי והסברתי שאני‬ ‫חזרתי לכאן באישור‪ .‬הוא אמר שהוא עושה את מלאכתו‪ .‬היה בינינו ריב ומדון‪.‬‬ ‫בא המנהל שלו‪ ,‬שאל‪" :‬מה העניין?" אמר לי‪" :‬מה שמך?" אמרתי לו‪" :‬מורד‬ ‫פאחם‪ ".‬שאל‪" :‬אתה שהגלו אותך לפני שנתיים?" אמרתי‪" :‬כן‪ ".‬הוא פנה לפקיד‬ ‫ואמר לו‪" :‬הגלו אותו כיוון שהוא ציוני‪ ,‬הממשלה תפסה את כל רכושו ועכשיו‬ ‫חזר‪ .‬תראה איזו עזות מצח‪ ,‬איך הוא מעז לחזור מבלי לחשוש לחייו לאחר‬ ‫שגירשוהו באשמת ציונות?!" אני התערבתי בשיחה‪ .‬אמרתי לו‪" ,‬אני חזרתי כיוון‬ ‫שאני חף מפשע‪ ".‬אז אמר לפקיד‪" ,‬עזוב אותו! אל תחפש בחפציו‪ ,‬תן לו שיסתלק‬ ‫מכאן‪ ".‬זה מה שקרה איתנו‪ ,‬בורא עולם היה בעזרתנו‪ ,‬ניצלנו והיגענו לישראל‪.‬‬

‫‪186‬‬

‫שבועות‬

‫אַ‪ä‬שְׁ‪ֶû‬ריָך ַרבִּ‪ã‬י עֲ‪ִô‬קיבָ‪ã‬א‬ ‫פַּ‪ö‬עַ‪ô‬ם אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת גָּ‪å‬זְ‪ָê‬רה מַ‪ñ‬לְ‪ï‬כוּת‬ ‫הָ‪é‬עוֹסֵ‪ò‬ק בְּ‪ã‬תוָֹרה יִ‪ì‬דָּ‪ֵç‬קר בְּ‪ã‬חֶ‪ֶë‬רב‪.‬‬ ‫בָּ‪ã‬א פַּ‪ö‬פּוֹס בֶּ‪ã‬ן יְ‪ì‬הוָּדה וּמְ‪ñ‬צָ‪õ‬אוֹ לְ‪ַï‬רבִּ‪ã‬י עֲ‪ִô‬קיבָ‪ã‬א שֶׁ‪û‬יּוֹשֵׁ‪û‬ב וְ‪è‬דוֵֹרשׁ וּמַ‪ְñ‬קהִ‪é‬יל ְקהִ‪é‬לּוֹת‬ ‫בָּ‪ַã‬רבִּ‪ã‬ים וְ‪è‬סֵ‪ò‬פֶ‪ö‬ר תּוָֹרה בְּ‪ã‬חֵ‪ë‬יקוֹ‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ פַּ‪ö‬פּוֹס‪ :‬עֲ‪ִô‬קיבָ‪ã‬א אִ‪ä‬י אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה מִ‪ñ‬ת‪üְָì‬י ֵרא מֵ‪ñ‬אֻ‪ä‬מָּ‪ñ‬ה זוֹ?‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ‪ :‬אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה הוּא פַּ‪ö‬פּוֹס בֶּ‪ã‬ן יְ‪ì‬הוָּדה שֶׁ‪û‬אוֹמְ‪ִñ‬רים עָ‪ô‬לֶ‪ï‬יָך חָ‪ë‬כָ‪î‬ם גָּ‪å‬דוֹל‪ ,‬אִ‪ä‬י‬ ‫אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה אֶ‪ä‬לָּ‪ï‬א טִ‪í‬פֵּ‪ö‬שׁ‪.‬‬ ‫)רוֹמִ‪ñ‬י(‬

‫הָ‪ְé‬רשָׁ‪û‬עָ‪ô‬ה שֶׁ‪ֹּû‬לא יַ‪ì‬עַ‪ô‬סְ‪ò‬קוּ בְּ‪ã‬תוָֹרה‪ ,‬וְ‪è‬כָ‪î‬ל‬

‫אֶ‪ä‬מְ‪ñ‬שֹׁל לְ‪ָï‬ך מָ‪ñ‬שָׁ‪û‬ל‪ ,‬לְ‪ï‬מָ‪ñ‬ה הַ‪é‬דָּ‪ç‬בָ‪ã‬ר דּוֹמֶ‪ñ‬ה‪:‬‬ ‫לְ‪ï‬שׁוּעָ‪ô‬ל שֶׁ‪û‬הָ‪é‬יָ‪ì‬ה מְ‪ñ‬הַ‪é‬לֵּ‪ְï‬ך עַ‪ô‬ל שְׂ‪û‬פַ‪ö‬ת הַ‪é‬יָּ‪ì‬ם‪ָ ,‬ראָ‪ä‬ה דָּ‪ç‬גִ‪å‬ים שֶׁ‪û‬מִּ‪ñ‬תְ‪ַü‬קבְּ‪ã‬צִ‪õ‬ים‪,‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם‪ :‬לָ‪ï‬מָּ‪ñ‬ה אַ‪ä‬תֶּ‪ü‬ם מִ‪ñ‬תְ‪ַü‬קבְּ‪ã‬צִ‪õ‬ים?‬ ‫אָ‪ä‬מְ‪ñ‬רוּ לוֹ‪ :‬מִ‪ñ‬פְּ‪ö‬נֵ‪ó‬י הָ‪ְé‬רשָׁ‪û‬תוֹת וְ‪è‬הַ‪é‬מִּ‪ñ‬כְ‪î‬מוֹרוֹת שֶׁ‪û‬עוֹשִׂ‪û‬ין לָ‪ï‬נוּ בְּ‪ã‬נֵ‪ó‬י אָ‪ָä‬דם לְ‪ï‬תָ‪ü‬פְ‪ö‬סֵ‪ò‬נוּ‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם‪ :‬עֲ‪ô‬לוּ לַ‪ï‬יַּ‪ì‬בָּ‪ã‬שָׁ‪û‬ה וְ‪è‬נָ‪ó‬דוּר אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י וְ‪è‬אַ‪ä‬תֶּ‪ü‬ם כְּ‪ֶî‬דֶרְך שֶׁ‪û‬דָּ‪ç‬רוּ אֲ‪ä‬בוֹתַ‪ü‬י וַ‪è‬אֲ‪ä‬בוֹתֵ‪ü‬יכֶ‪é‬ם‪.‬‬ ‫ֵ‪ú‬ח שֶׁ‪û‬בַּ‪ã‬חַ‪ë‬יּוֹת‪ ,‬אִ‪ä‬י אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה אֶ‪ä‬לָּ‪ï‬א שׁוֹטֶ‪í‬ה‪,‬‬ ‫אָ‪ä‬מְ‪ñ‬רוּ לוֹ‪ :‬אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה שׁוּעָ‪ô‬ל שֶׁ‪û‬אוֹמְ‪ִñ‬רין עָ‪ô‬לֶ‪ï‬יָך פִּ‪ö‬קּ ַ‪ë‬‬ ‫וּמָ‪ñ‬ה עַ‪ô‬כְ‪î‬שָׁ‪û‬ו שֶׁ‪û‬אָ‪ä‬נוּ עוֹמְ‪ִñ‬דין בִּ‪ã‬מְ‪ñ‬קוֹם חִ‪ë‬יּוּתֵ‪ü‬נוּ כָּ‪ְî‬ך‪,‬‬ ‫אִ‪ä‬ם אָ‪ä‬נוּ עוֹלִ‪ï‬ין לַ‪ï‬יַּ‪ì‬בָּ‪ã‬שָׁ‪û‬ה בִּ‪ã‬מְ‪ñ‬קוֹם מִ‪ñ‬יתָ‪ü‬תֵ‪ü‬נוּ עַ‪ô‬ל אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת כַּ‪î‬מָּ‪ñ‬ה וְ‪è‬כַ‪î‬מָּ‪ñ‬ה‪.‬‬ ‫וְ‪è‬אַ‪ä‬ף אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה‪ ,‬וּמָ‪ñ‬ה עַ‪ô‬כְ‪î‬שָׁ‪û‬ו שֶׁ‪û‬אָ‪ä‬נוּ עוֹסְ‪ִò‬קין בַּ‪ã‬תּוָֹרה‬ ‫שֶׁ‪û‬נֶּ‪ó‬אֱ‪ä‬מַ‪ñ‬ר בָּ‪ã‬הּ "כִּ‪î‬י הִ‪é‬יא חַ‪ë‬יֶּ‪ì‬יָך וְ‪è‬אֶֹרְך יָ‪ì‬מֶ‪ñ‬יָך" כָּ‪ְî‬ך‪,‬‬ ‫אִ‪ä‬ם אָ‪ä‬נוּ יוֹשְׁ‪û‬בִ‪ã‬ים בְּ‪ã‬טֵ‪í‬לִ‪ï‬ים עַ‪ô‬ל אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת כַּ‪î‬מָּ‪ñ‬ה וְ‪è‬כַ‪î‬מָּ‪ñ‬ה‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬מְ‪ñ‬רוּ‪ֹ ,‬לא הָ‪é‬יוּ יָ‪ì‬מִ‪ñ‬ים מוּעָ‪ô‬טִ‪í‬ים‬ ‫עַ‪ô‬ד שֶׁ‪û‬תָּ‪ü‬פְ‪ö‬סוּ אֶ‪ä‬ת ַרבִּ‪ã‬י עֲ‪ִô‬קיבָ‪ã‬א וַ‪è‬חֲ‪ë‬בָ‪ã‬שׁוּהוּ בְּ‪ã‬בֵ‪ã‬ית הָ‪é‬אֲ‪ä‬סוִּרים‬ ‫וְ‪è‬תָ‪ü‬פְ‪ö‬סוּ אֶ‪ä‬ת פַּ‪ö‬פּוֹס וַ‪è‬חֲ‪ë‬בָ‪ã‬שׁוּהוּ אֶ‪ä‬צְ‪õ‬לוֹ‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ ַרבִּ‪ã‬י עֲ‪ִô‬קיבָ‪ã‬א‪ :‬פַּ‪ö‬פּוֹס לָ‪ï‬מָּ‪ñ‬ה הֱ‪é‬בִ‪ã‬יאוָּך לְ‪ï‬כָ‪î‬אן?‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ פַּ‪ö‬פּוֹס‪ :‬אַ‪ä‬שְׁ‪ֶû‬ריָך ַרבִּ‪ã‬י עֲ‪ִô‬קיבָ‪ã‬א שֶׁ‪û‬נִּ‪ó‬תְ‪ü‬פַּ‪ö‬סְ‪ò‬תָּ‪ ü‬עַ‪ô‬ל דִּ‪ç‬בְ‪ֵã‬רי תּוָֹרה‪,‬‬ ‫אוֹי לוֹ לְ‪ï‬פַּ‪ö‬פּוֹס שֶׁ‪û‬נִּ‪ó‬תְ‪ü‬פַּ‪ö‬ס עַ‪ô‬ל דְּ‪ç‬בָ‪ִã‬רים בְּ‪ã‬טֵ‪í‬לִ‪ï‬ים‪.‬‬

‫)תלמוד בבלי‪ ,‬מסכת ברכות ס"א ב'(‬

‫‪189‬‬

‫יצחק בןײַצבי‪ ,‬הנשיא השני של מדינת ישראל‪ ,‬בחדר עבודתו‬

‫יצחק בןײַצבי‬

‫)‪(1963–1884‬‬

‫נשיאה השני של מדינת ישראל‬ ‫היה חבר במועצת המדינה הזמנית ומחותמי מגילת העצמאות‪.‬‬ ‫בײַ‪ ,1952‬לאחר מות חיים ויצמן‪ ,‬נבחר לנשיא מדינת ישראל‪ .‬לכהונה רמה זו נבחר‬ ‫שוב בײַ‪ 1957‬ופעם נוספת בײַ‪ 1962‬ובה כיהן עד יום מותו‪ .‬היה נשיא אָ‪ä‬הוּד‬ ‫ומקובל‪ ,‬וביתו היה פתוח לשכבות רחבות בחברה הישראלית‪.‬‬ ‫יצחק בן צבי שפע רעיונות‪ ,‬הִ‪é‬רבה לכתוב בעיתונים וחיבר עבודות מחקר על‬ ‫קהילות וכתות יהודיות ועל שבטי ישראל‪ .‬הוא עמד בראש מכון לחקר קהילות‬ ‫ישראל שמאז שנת ‪ 1952‬נקרא על שמו‪" ,‬מכון בן צבי"‪ .‬לאחר מותו הוקם לזכרו‬ ‫מכון המחקר הנקרא "יד בן צבי"‪.‬‬ ‫הוא גם תרם תרומה חשובה לחקר ההיסטוריה היהודית‪ .‬עַ‪ô‬נוותָ‪ü‬נוּתוֹ‪ ,‬פשטות דרכו‬ ‫ואהבתו לכל עדות ישראל עשוהו יקר לכל תושבי המדינה‪.‬‬

‫‪188‬‬

‫שבועות‬

‫מהריצה‪ ,‬אבא נשא אותי על ידיו‪ ,‬ואני עצמתי את העיניים‪ .‬כשהתעוררתי היינו‬ ‫בתוך מחסן נטוש‪ .‬במחסן זה הסתתרנו‪ ,‬עד שהמלחמה נגמרה"‪.‬‬ ‫קולו של אחי צלול ויפה‪ ,‬ואבי עומד על ידו גאה וזקוף‪ .‬אני רואה‪ ,‬שעיני אימא‬ ‫דומעות‪" .‬כשחזרנו אחרי המלחמה לכפר שלנו‪ ,‬כל בתי היהודים היו הרוסים‬ ‫וריקים‪ .‬מצאנו מקום מגורים בכפר סמוך‪ ,‬ובכל האזור היינו המשפחה היהודית‬ ‫היחידה ששרדה‪ .‬הרוסים‪ ,‬שתפסו את השלטון‪ ,‬גם הם לא היו נחמדים אלינו‪ .‬הם‬ ‫אסרו עלינו לקיים את מצוות התורה‪ ,‬אבל אנחנו לא ויתרנו על יהדותנו‪ ,‬והמשכנו‬ ‫לקיימה בסתר‪ .‬כשאבי נפטר‪ ,‬הצלחנו לקבור אותו בבית הקברות היהודי‪ ,‬וישבנו‬ ‫עליו "שבעה"‪ .‬להבדיל‪ ,‬את טקס נישואינו ערכנו בעלי ואני בסתר כדת משה‬ ‫וישראל‪ ,‬זאת אחרי שמילאנו אחרי הוראות הרוסים ונרשמנו כזוג נשוי במִ‪ñ‬רשם‬ ‫התושבים המקומי‪ .‬אני רציתי ללמוד רפואה‪ .‬ניגשתי לבחינות והצלחתי‪ ,‬אבל‬ ‫בגלל מסמכי‪ ,‬שהעידו שאני יהודייה‪ ,‬לא התקבלתי‪ .‬והנה שוב אירע לי נס‪ .‬על לוח‬ ‫המודעות מחוץ למשרד הקבלה ראיתי כתוב‪" :‬בחינות כניסה לרפואה וטרינרית‬ ‫)רפואה לחיות( יתקיימו ביום שני בשבוע הבא"‪ .‬מיד החלטתי לגשת לבחינות‬ ‫האלה‪ ,‬הצלחתי‪ ,‬והפעם התקבלתי‪ ,‬כי כאן התחשבו בציוני‪ ,‬ולא ביקשו ממני לצרף‬ ‫מסמכים‪".‬‬ ‫אחי סיים כבר את הקריאה בתורה וכל הנשים זורקות עליו עכשיו המון סוכריות‪.‬‬ ‫אבל אני עדיין שקועה בתוך סיפורה של סבתא‪ ,‬וסופו חוזר אלי עכשיו מילה‬ ‫במילה‪:‬‬ ‫"ימים ספורים אחרי החתונה‪ ,‬דפקה על דלת ביתנו גויה אחת ובידה היה סל גדול‪.‬‬ ‫אמי הכירה אותה מיָ‪ì‬ד‪ .‬היא הייתה שכנה מהכפר הסמוך‪ ,‬שמכרה לה ירקות לפני‬ ‫המלחמה‪ .‬אני חשדתי בה‪ ,‬שהיא באה לרגל אחרינו‪ .‬אבל אמי הכניסה אותה‬ ‫לחדר האורחים‪ ,‬והציעה לה כוס קפה עם עוגיות‪ .‬השארתי את שתיהן משוחחות‬ ‫ונכנסתי לחדרי‪ .‬ואז לפתע שמעתי את אמי צועקת ובוכה‪ .‬בבהלה זינקתי לחדר‬ ‫האורחים‪ ,‬ולא האמנתי למראה עיני‪ :‬על השולחן‪ ,‬על גבי מגבעת לבנה‪ ,‬היה מונח‬ ‫ספר תורה מגולגל‪ ,‬ואמי רוכנת עליו‪ ,‬מנשקת אותו‪ ,‬צועקת ובוכה‪" :‬ריבונו של‬ ‫עולם! איזה נס! ריבונו של עולם! איזה נס!"‪ .‬מדברי הגויה הסתבר‪ ,‬כי בעלה מצא‬ ‫את הספר הזה בין הריסות ביתו של רב הקהילה שלנו‪ ,‬הרב עמנואל‪ .‬היא שידעה‪,‬‬ ‫שאנו המשפחה היהודייה היחידה‪ ,‬ששרדה מכל הכפר‪ ,‬החליטה להביאו אלינו‪,‬‬ ‫כשהיא מסתירה אותו בתוך סל הירקות שלה‪.‬‬ ‫כשבעלי ראה את הספר‪ ,‬הוא התרגש כמונו‪ ,‬אבל הוא ראה מיד‪ ,‬שהספר ניזוק‬ ‫מאוד‪ .‬הוא ידע‪ ,‬כי רק במדינת ישראל‪ ,‬שהוקמה כבר אז‪ ,‬יֵ‪ì‬דעו לתקנו ויוכלו לגאול‬ ‫אותו מפסילתו‪ .‬אבל השלטונות הרוסיים סגרו אותנו ואת כל התושבים בארצות‬ ‫בהן הם שלטו כמו מאחורי מסך של ברזל‪ .‬רק למקרים בודדים הם נתנו אשרת‬ ‫יציאה‪ .‬אני לא יודעת איך‪ ,‬אבל בעלי‪ ,‬סבך ז"ל‪ ,‬השיג אשרה כזו‪ ,‬אולי כי הוא‬ ‫הצהיר שאני בהיריון‪ ,‬וכך שכנע אותם‪ ,‬שהוא יחזור‪ .‬ואולי עזר לו להשיג את‬ ‫האשרה הזו אחיו‪ ,‬שעלה לארץ ישראל לפני המלחמה‪ ,‬ובתוקף תפקידו היו לו‬ ‫קשרים גם עם הרוסים‪ .‬בעלי הסתיר את ספר התורה בין הבגדים במזוודה ונסע‪,‬‬ ‫ואני לילות לא ישנתי‪ ,‬כי חששתי לגורלו‪ .‬תודה לאל‪ ,‬הוא חזר אלי בריא ושלם‪,‬‬ ‫וזה היה ממש לפני הלֵ‪ï‬ידה של בתנו‪ ,‬שהיא אמך‪.‬‬ ‫שבועות‬

‫‪191‬‬

‫אחי ברײַמזל ‪/‬‬

‫יפה בנימיני‬

‫ההתרגשות בביתנו גדולה מאוד‪ .‬בשבת הקרובה נחגוג ברײַמצווה לאחי‪ ,‬הגדול‬ ‫ממני בשנתיים‪ .‬כולם מסתובבים סביבו‪ ,‬ונראה לי‪ ,‬שאותי בקושי זוכרים‪ .‬נכון‬ ‫שאימא לקחה אותי לחנות בגדים‪ ,‬ושם בחרתי לי שמלה חדשה לכבוד האירוע‪,‬‬ ‫אבל לאחי תפרו חליפה אצל חייט מומחה‪ .‬אבא מתפאר בו‪ :‬בני הוא בר מצווה‬ ‫ובר מזל‪ ,‬אבל כשאני הראיתי לו את הציון ‪ ,100‬שקיבלתי במבחן בחשבון‪ ,‬הוא רק‬ ‫אמר לי "יופי"‪ .‬הכי מרגיז אותי‪ ,‬שאחי כל הזמן מתהלך ומתפאר‪ ,‬שהוא יקרא את‬ ‫כל הפרשה‪ ,‬ולא מספר תורה אחד‪ ,‬כי אם משניים!!‬ ‫"אף אחד עכשיו לא מדבר אתי בבית‪ ",‬התאוננתי באותו ערב באוזני סבתי רחל‪,‬‬ ‫שגרה בבית לידנו‪ ,‬מאז שסבא נפטר‪.‬‬ ‫"על מה את רוצה שידברו אתך?" שאלה סבתא‪ ,‬תוך שהיא מכינה לשתינו לביבות‬ ‫תפוחי אדמה לארוחת ערב‪.‬‬ ‫"למשל‪ ,‬שיסבירו לי‪ ,‬מה פתאום אחי יקרא בתורה משני ספרים‪ ,‬ולא מאחד?"‪,‬‬ ‫אמרתי‪ ,‬ומיד התחרטתי‪ .‬סבתא בטח תחשוב עלי‪ ,‬שאני סתם קנאית‪.‬‬ ‫אבל סבתא הגישה את הלביבות לשולחן‪ ,‬ליטפה את ראשי ואמרה‪" :‬חביבתי‪ ,‬את‬ ‫לא שואלת‪ ,‬לכן לא עונים לך‪ .‬מכיוון ששאלת אותי‪ ,‬אענה לך‪ .‬אבל זה סיפור‬ ‫ארוך‪ ,‬לכן בואי קודם נאכל את הלביבות‪ ,‬כל זמן שהן חמות‪".‬‬ ‫מדי פעם מספרת לי סבתא כל מיני סיפורים מחייה‪ ,‬אבל את הסיפור הזה‪ ,‬היא‬ ‫אף פעם לא סיפרה לי‪ .‬אולי כי היא חשבה‪ ,‬שאני עוד ילדה קטנה‪ .‬ובאמת‪ ,‬באותו‬ ‫לילה‪ ,‬כששכבתי לישון‪ ,‬בקושי נרדמתי בעיקר בגלל החלק העצוב שבו‪.‬‬ ‫בדמיוני ראיתי את סבתא כילדה‪ ,‬בערך בגילי‪ ,‬מפוחדת וסגורה בבית‪ ,‬כי בחוץ היו‬ ‫הגרמנים האכזריים‪ .‬על דלת הבית תלה הרופא הגוי‪ ,‬שכיבד את אביה‪ ,‬שלט‪:‬‬ ‫"מגֵ‪å‬פה מסוכנת"‪ .‬זאת כדי שהגרמנים לא ייכנסו לשם ויפנו אותם מביתם‪ ,‬כמו‬ ‫שעשו לכל שאר היהודים שם‪ .‬אבל הרופא ידע‪ ,‬שהפתק הזה לא יגן על המשפחה‬ ‫הזאת לאורך ימים‪ .‬לילה אחד הוא הסיע אותם במכוניתו לאחד הכפרים‬ ‫המרוחקים‪ ,‬שם הסתירו אותם ידידי הרופא‪ .‬זאת עד שהלשינו עליהם‪ ,‬והם נאלצו‬ ‫לברוח משם‪ .‬אני ראיתי את סבתא כילדה מבוהלת‪ ,‬הבורחת עם הוריה ממקום‬ ‫מסתור אחד למקום מסתור אחר‪ ,‬וכילדה רעבה‪ ,‬שהתקיימה משאריות אוכל‪,‬‬ ‫אותן הצליחו הוריה להשיג בדוחק‪ .‬וראיתי אותה רועדת מקור‪ ,‬כשהיא והוריה‬ ‫נתפסו והוסעו בליל חג המולד בעגלה לתחנת הרכבת‪ ,‬שצריכה הייתה לקחת‬ ‫אותם משם למחנה ההשמדה אושוויץ‪ .‬רק כשזכרתי‪ ,‬כי סבתא שלי בכל זאת‬ ‫ניצלה מהשואה‪ ,‬נרגעתי ושקעתי בשינה‪.‬‬ ‫המשך הסיפור של סבתא שב אלי כמו חי ביום בר המצווה‪ .‬בית הכנסת מלא‬ ‫אנשים‪ .‬אני עומדת בעזרת הנשים ליד סבתא ואימא‪ ,‬ומשם אני רואה איך‬ ‫מוציאים בשירה מארון הקודש שני ספרי תורה‪ .‬והנה אחי באמת עומד וקורא את‬ ‫הפרשה שלו פעם מִ‪ñ‬סֵ‪ò‬פֶ‪ö‬ר אחד ופעם מספר שני‪ .‬אני בתוכי שומעת רק מה שסבתא‬ ‫סיפרה לי‪:‬‬ ‫"נס קרה לנו‪ ,‬הגרמנים בתחנת הרכבת חגגו את חג המולד‪ ,‬והיו שיכורים‪ .‬העגלון‬ ‫הגוי ריחם עלינו‪ ,‬אמר לנו לברוח‪ ,‬ואנחנו רצנו מהר ככל שיכולנו‪ .‬כשהתעייפתי‬

‫‪190‬‬

‫שבועות‬

‫סֻ‪ò‬כּוֹת‬

‫ִ‪ì‬ית אַ‪ְä‬ך שָׂ‪û‬מֵ‪ñ‬חַ‪"ë‬‬ ‫ְ‪ë‬תּ בְּ‪ã‬חַ‪ë‬גֶּ‪ָå‬ך וְ‪è‬הָ‪é‬י ָ‪ü‬‬ ‫"וְ‪è‬שָׂ‪û‬מַ‪ñ‬ח ָ‪ü‬‬

‫סוכות‪ ,‬ז'אן דויד‪ ,‬צייר ישראלי‪1993–1908 ,‬‬ ‫סוכות‬

‫‪193‬‬

‫איך לבסוף הצלחנו כולנו להגיע למדינת ישראל‪ ,‬זה סיפור אחר‪ .‬כאן אספר לך‪ ,‬כי‬ ‫הספר תוקן‪ ,‬והובא לבית הכנסת‪ ,‬בו מתפללים אנו כולנו מאז עלינו לארץ‪ .‬עוד‬ ‫אספר לך‪ ,‬מה גדולה הייתה הפתעתנו‪ ,‬כאשר כבר בשבת הראשונה‪ ,‬שהתפללנו‬ ‫שם‪ ,‬נודע לנו‪ ,‬כי באותו ארון קודש יש עוד ספר תורה‪ ,‬שניצל מהשואה‪.‬‬ ‫הקדוש ברוך הוא איחד בארץ באותו ארון קודש את שני ספרי התורה‪ ,‬שניצלו‬ ‫מהשואה‪ ,‬והוא איחד בארץ את שתי המשפחות‪ ,‬שהצילו תוך סכנת נפשות את‬ ‫שני הספרים האלו‪ .‬כי מי שהציל את ספר התורה השני היה סבך‪ ,‬אבי אביך‪.‬‬ ‫עכשיו את מבינה‪ ,‬נכדתי האהובה‪ ,‬למה החליטו אביך ואמך‪ ,‬שבנם‪ ,‬אחיך‪ ,‬בחגיגת‬ ‫הבר מצווה שלו יקרא את הפרשה משני הספרים הללו ביחד‪ .‬אחיך הוא באמת בר‬ ‫מזל!"‬ ‫אחי נושא עכשיו את דרשתו בפני כל הקהל ואומר‪" :‬אני שואל את עצמי‪ ,‬האם‬ ‫היהודים וביניהם רב הקהילה‪ ,‬כשהטמינו את ספרי התורה בזמן המלחמה‪ ,‬תיארו‬ ‫לעצמם‪ ,‬שאחרי יותר משישים שנה‪ ,‬ילד יהודי יקרא בהם במדינת ישראל‪ ,‬כשהוא‬ ‫עולה לתורה ביום בר המצווה שלו?" אני לא יודעת‪ ,‬אם אחי הוא זה שכתב את‬ ‫הדברים האלה‪ ,‬אבל אני‪ ,‬כנראה‪ ,‬מאוד מתרגשת מהם‪ ,‬כי בדמעה‪ ,‬שמתגלגלת‬ ‫עכשיו על לחייה של סבתא רחל‪ ,‬אני רואה פתאום את פניו של הרב עמנואל‪ ,‬והם‬ ‫כמו הפנים של סבתא ואימא‪ ,‬נוצצים משמחה ומאושר‪.‬‬

‫כתר תורה‬

‫‪192‬‬

‫שבועות‬

‫תהיה מדויקת ומתוקנת‪ .‬הוא עשׂה את מלאכתו באהבה רבה ושיקע בה מרץ רב‪,‬‬ ‫כי עז חפצו היה להשלים את הסוכה עד למועד חג הסוכּות הבּא‪.‬‬ ‫והסוּכּה הוקמה במועדה‪.‬‬ ‫אכן‪ ,‬סוכה כזאת לא נראתה בכל הארץ‪.‬‬ ‫בלילה הראשון של סוּכּות הוחגה חנוכּת הסוכּה ברוב פּאר ובטקס רב‪ .‬הוזמנו‬ ‫לחגיגה היהודים המעטים‪ ,‬גרי הכפר‪ .‬וחנה טרחה הרבה קודם החג‪ ,‬אפתה עוּגוֹת‬ ‫ותוּפינים והכינה מטעמים משוּבּחים — הכּול בשפע‪ .‬והקרואים אכלו ושתו ושׂמחו‪,‬‬ ‫ושרו שירי תפילה של החג‪ ,‬שיבּחוּ את חנה על טוּב טעם מטעמיה‪ ,‬וכולם‪ ,‬פה‬ ‫אחד‪ ,‬היללו את מלאכת הסוכּה הנאה‪ ,‬מעשׂה ידי יוחנן‪.‬‬ ‫ורבים מבני הכפר הלאײַיהודים באו אף הם והקיפו את הסוכּה מכל צד להתבונן‬ ‫בה‪ ,‬אף הביעו התפעלותם מיפי המלאכה‪ ,‬ואמרו‪:‬‬ ‫– אין אמןײַיד כיוחנן שלנו!‬ ‫וחנה הוציאה החוצה טַ‪í‬סים מלאים תוּפינים ומשקאות וכיבּדה בהם את הקהל‬ ‫אשר בחוץ‪ ,‬והיא שׂמחה ופניה מאירות‪.‬‬ ‫בין הקהל שהצטופף בחוץ היה גם כּוֹמר הכפר‪ ,‬אשר נחבּא מאחורי הגדר למען לא‬ ‫ייָראה‪ .‬הוא שמע על סוכּתו של יוחנן עד כמה יפה היא‪ ,‬ובא לראותה מקרוב‪.‬‬ ‫וכאשר ראה אותה — התפעל מן המלאכה היפה‪ .‬הוא הוסיף לעמוד ולהתבונן בה‪,‬‬ ‫ולא יכול לעקור רגליו מן המקום שעה רבה‪.‬‬

‫*‬

‫בלילה ההוא נדדה שנת הכּוֹמר‪ ,‬ולפנות בוקר שלח לקרוא אליו את יוחנן‪ ,‬ובבואו‬ ‫אמר לו‪:‬‬ ‫– ראיתי‪ ,‬יוחנן‪ ,‬את סוכּתך החטוּבה‪ ,‬מעשׂה ידיך‪ ,‬אין כמוה ליופי‪ .‬אכן‪ ,‬אמן‬ ‫ברוּךײַאלוהים אתה!‬ ‫– תודתי לך על דבריך הטובים! — הודה יוחנן‪.‬‬ ‫הכּוֹמר שתק רגעים מספּר‪ ,‬עצם עיניים‪ ,‬ואחר הוסיף‪:‬‬ ‫– כן‪ ,‬יוחנן‪ ,‬משאלה לי אליך‪ ,‬ואני מקווה כי לא תשיב את פני ריקם‪ :‬הנה נא‬ ‫הכּנסייה של כפרנו ישנהײַנושנה‪ ,‬עתיקת ימים‪ ,‬ויש לעשׂות לה בּדקײַבית‪ .‬כסף רב‬ ‫אִ‪ä‬תי בקופּת הכּנסייה‪ .‬ובימים הקרובים יבואו הבּונים לתקן את הבניין‪ .‬ממך‪,‬‬ ‫יוחנן‪ ,‬אבקש‪ ,‬כי תקים לנו את הבמה ואת המזבּח מעשׂה חיטוּב וגילוּף‪ ,‬ככל אשר‬ ‫עשׂית את הסוכּה הנפלאה שלך‪.‬‬ ‫יוחנן נבעת מאוד בשמעו את משאלת הכּוֹמר‪ ,‬כי איך יקים בידיו בּמה לאל נכר?‬ ‫אך מיד התאושש וענה‪:‬‬ ‫– יסלח לי‪ ,‬אדוני הנכבּד! לא אוּכל לעשׂות את הדבר אשר אתה מבקש‪ .‬כי הנה‬ ‫זקנתי ועיני אינן כתמול שלשום‪ ,‬אף ידי הנה כבר רועדות ואצבעותי אינן נאמנות‬ ‫לי‪ .‬ואתה ידעת‪ ,‬וכל אנשי הכפר יודעים‪ ,‬כי זה שנה תמימה אשר חדלתי לעבוד‬ ‫לשם פרנסתי‪ ,‬ולא עשׂיתי דבר אשר מכרתיו בכסף‪ .‬אני אימצתי את שארית כּוֹחי‬ ‫רק כדי לבצע את מעשׂה הסוּכּה הזאת‪ .‬בקושי גדול ובעזרת השם גמרתי את‬ ‫המלאכה‪ ,‬אך זוהי מלאכתי האחרונה‪ .‬ונדר נדרתי לא לקחת בידי חֶ‪ֶë‬רט וּמִ‪ñ‬פְ‪ö‬סֶ‪ò‬לֶ‪ï‬ת‬

‫סוכות‬

‫‪195‬‬

‫הסוכה המעופפת ‪/‬‬

‫לוין קיפניס‬

‫איש יהודי היה בכפר אחד בארץ אשכּנז‪ ,‬יוחנן שמו‪ ,‬ושם אשתו חנה‪ ,‬ובנים לא‬ ‫נוֹלדוּ להם‪ .‬והאיש חכםײַלב‪ ,‬חרטײַאמן‪ ,‬היודע לחַ‪ë‬טב בעץ ולגלף כליײַנוי וצעצועים‪.‬‬ ‫היה יוחנן חביב על אנשי הכּפר בגלל כָ‪î‬שרו ויָ‪ì‬שרו‪ ,‬ובאו אליו לקנות חפצי אמנות‬ ‫לפָ‪ö‬אר את בתּיהם‪ ,‬וצעצועים לשעשועים בשביל ילדיהם‪.‬‬ ‫היתה פרנסת האיש מצוּיה בֶרוַ‪è‬וח וחי לו עם אשתו חיי שלווה ונחת ימים רבים‪.‬‬ ‫ויהי היום וחנה אמרה אל יוחנן אישהּ‪:‬‬ ‫– והנה נא זַקנו ועשׂינו עוֹשׁר‪ ,‬ובנים אין לנו אשר יירשוּנו‪ ,‬למה זה תוסיף לעמול‬ ‫כל הימים בעבודת העץ? הגיעה השעה שנבלה את ימינו במנוחה‪ ,‬וההון אשר‬ ‫חסכנו לנו יספּיק למחיָ‪ì‬יתנו ברווח עד שׂיבה‪.‬‬ ‫ענה לה יוחנן‪:‬‬ ‫– מי אומר לשבת בבטלה? יכול אתה לעשות בעץ ככל העולה על רוחך‪ ,‬אבל לא‬ ‫לשם פרנסה ורווחים‪ ,‬כי אם לשם עונג וסיפּוּק נפש בלבד‪.‬‬ ‫הִ‪é‬רהר יוחנן ואמר‪:‬‬ ‫– יפה אמרת‪ ,‬חנה! וכבר הגיתי בדבר הזה‪ ,‬ליצור רק לשם סיפּוק נפשי בלבד‪ ,‬אך‬ ‫דחיתי את תשוקתי זו משנה לשנה‪ .‬ועתה הגיעה השנה‪ ,‬וכן אעשׂה כאשר אמרת‪,‬‬ ‫אשתי‪ ,‬ואף ברוּר לי הדבר אשר אני אומר לעשׂות‪.‬‬

‫*‬

‫ומה הדבר אשר אמר יוחנן לעשׂות?‬ ‫והוא אמר לבנות סוכּה לנוֹי‪ ,‬שתהיה כּולה מעשׂה חישוּב וחיטוּב‪ .‬בכל שנה ושנה‪,‬‬ ‫כאשר עסק בהקמת סוכת קרשים לחג‪ ,‬היה מתעורר בו מחדש הרעיון על הקמת‬ ‫סוּכּה לתפארת‪ .‬אך‪ ,‬כאמוּר‪ ,‬נדחה המעשׂה מפעם לפעם‪ .‬עתה החליט לבצע את‬ ‫המלאכה‪.‬‬ ‫וזה מעשׂה הסוּכּה‪:‬‬ ‫ארבעת הדפנות כולם מעשׂה חיטוּב בעץ‪ .‬בדוֹפן האחד — נשר קל כנפיים; בדוֹפן‬ ‫השני — נמר עז‪ ,‬בשלישי — אריה גיבּור; וברביעי — צבי רץ‪ .‬ממעל לחיות חוּטבוּ‬ ‫פסוּקים מתאימים מן התורה והאגדה ומסביב להם פּטוּרי ציצים‪ ,‬פרחים‬ ‫וציפּורים‪ .‬בצד אחד שנוֹעד להיות צד מזרח‪ ,‬התקין ארון קטן בשביל האתרוֹג‬ ‫והלוּלב‪ .‬ודלתות הארון אף הן פּיתוּחי ארבעת המינים‪.‬‬ ‫את הרצפּה עשׂה לוחיות עץ מעשה פּסיפס של שניםײַעשׂר המזלות‪.‬‬ ‫והתקרה — רשת‪ ,‬ובה שמש וירח ואחדײַעשר כוכבים‪ ,‬מעשׂה תשבּץ‪.‬‬ ‫וגג עשׂה לסוכּה — שתי כנפיים גדולותײַאדירות‪ ,‬וגלגל התקין להן‪ ,‬שעל ידי סיבּוּב‬ ‫קל ירדו הכּנפיים ויכסו את הסוכּה‪ ,‬להגן עליה מפני הגשם‪ ,‬ועל ידי סיבּוּב שכּנגד‬ ‫נפתחות הכנפיים ונפרשׂות למעלה כשתי כנפי עוף ענק‪ ,‬כדי לפנות את התקרה‬ ‫לסיכּוך הסכך‪.‬‬

‫*‬

‫שנה תמימה עסק יוחנן בעשׂיית הסוכּה‪ .‬ימים ולילות שקד על המלאכה‪ ,‬למען‬

‫‪194‬‬

‫סוכות‬

‫היתה שעת בוקר מוקדמת ויהודים נראים ברחובות עטופים חלוּקי משי וחבושים‬ ‫מצנפות‪ ,‬ואתרוגים ולולבים בידיהם‪ .‬יצאו אליהם יוחנן וחנה ושאלו לשם העיר‪,‬‬ ‫והנה הוּגד להם‪ ,‬כי עומדות רגליהם בשערי ירושלים‪.‬‬ ‫חגגו יוחנן וחנה בשׂמחה את ימי החג האחרונים בתוך סוכּתם אשר נחתה בשערי‬ ‫ירושלים‪.‬‬ ‫ואחר החג רכש לו יוחנן כליײַמלאכה חדשים והתחיל כמקודם חוטב ומגלף בעץ‪,‬‬ ‫אך העץ הוא עץײַהזית‪ ,‬והכלים אשר עשה – כליײַקודש היו‪ :‬עציײַחיים לספרי‬ ‫תורה‪ ,‬קופסאות לבשׂמים‪ ,‬תיבות לאתרוגים וכו'‪.‬‬ ‫ויוחנן וחנה חיו חיי נחת ושלווה והגיעו לשׂיבה טובה‪.‬‬

‫*‬

‫והסוכּה? —‬ ‫הסוכּה על חיטוּביה ושתי כנפיה — הֹלא היא שמורה בבית הנכוֹת בירושלים עד‬ ‫היום הזה‪.‬‬

‫‪197‬‬

‫למלאכה עד סוף ימי‪.‬‬ ‫כשמוע זאת הכּוֹמר‪ ,‬ניסה לשדל את יוחנן‪:‬‬ ‫– רק עוד עבודה אחת זו עשׂה נא‪ ,‬יוחנן‪ ,‬והשם יהיה בעזרתך‪ .‬ובדבר הנדר שנדרת‬ ‫אני הלוא יכול להתירו‪ .‬וגם שׂכרך יהיה רב מאתּי‪.‬‬ ‫וכאשר חזר יוחנן ואמר‪ ,‬שלא יוכל לקבל עליו את העבודה בכּנסייה‪ ,‬חרה לכּוֹמר‬ ‫מאוד‪ ,‬אך התאפּק ואמר‪:‬‬ ‫– ראה‪ ,‬יוחנן‪ ,‬אני קובע לך זמן שלושה ימים להימלך בדבר‪ .‬ואני ידעתיך כי איש‬ ‫נבון אתה‪ ,‬ומשׂכּיל להשיב את תשובתך‪.‬‬

‫*‬

‫כאשר חזר יוחנן הביתה ומסר לאשתו את דרישת הכּוֹמר ואת דבריו האחרונים‬ ‫אמרה‪:‬‬ ‫עלינו לעזוב את הכפר עד יעבור זעמו של הכּוֹמר‪.‬‬ ‫אך יוחנן אמר‪:‬‬ ‫– אם גם אמרתי לעזוב את הכפר‪ ,‬לא אוּכל לעזוב את הסוכּה ולהפקירה‪ .‬ובאשר‬ ‫לכּוֹמר — נבצר ממנו להכריחני לעשות דבר נגד רצוני‪ .‬וכי מה יעשׂה לנו? הן כל‬ ‫אנשי הכפר ידידינו הטובים הם‪ ,‬ולא ייתנו לכּוֹמר לגעת בנו לרעה‪.‬‬ ‫ונשאר בכפר‪.‬‬ ‫עברו שלושת הימים ויוחנן לא בא לכּוֹמר ולא השיב לו כל תשובה‪.‬‬ ‫בליל היום הרביעי ישבו יוחנן ואשתו בסוכּה וכנפי הסוכּה היו מוּרדוֹת על פני‬ ‫הסכך‪ ,‬למען לא תתבּלטנה ביותר לעיניים‪ .‬הם איחרו לשבת עד כי נרדמו‪,‬‬ ‫והתעוררו לצלצול פעמוני הכּנסייה‪ .‬עברה שעה קלה ונשמעה גם שירה פּרועה‪,‬‬ ‫ותהלוכה נראתה צועדת ובאה‪ ,‬ובראשה נושׂאי לפּידים בוערים‪ .‬ובהתקרב‬ ‫התהלוכה עד בית יוחנן‪ ,‬פתחו צעקנים מן הקהל בקריאות בּוּז וגידוּף נגד היהודי‬ ‫ונגד דת היהודים‪.‬‬ ‫ואחד הבריונים הניף את לפּידו וזרקו על גג הבית — לקול תרועת ההמון‪— .‬‬ ‫לשונות אש אחזו בבניין מכל צד ועשן כּבד התאבּך ועלה מעלה‪.‬‬ ‫יוחנן וחנה נתבהלו מאוד‪ ,‬החלו מתרוצצים ולא ידעו איײַמקום להימלט ולהיסתר‪.‬‬ ‫פתאום הורמו כנפי הסוכּה ברעש‪ ,‬ורוּח חזקה נפחה בהן‪ ,‬הן התחילו להתנפנף‬ ‫בכוח ולהתרומם‪ ,‬והרימו אִ‪ä‬תן את הסוכּה כּוּלה‪.‬‬ ‫ולאור הלהבות נראתה הסוּכּה פרוּשׂת הכנפיים כשהיא ממריאה ועולה מעלה‬ ‫מעלה‪.‬‬ ‫ברגעים הראשונים היו אנשי התהלוכה מוכּי תדהמה‪ ,‬אך מיד לאחר כך התעוררו‬ ‫והתחילו ליַ‪ì‬דות בסוכּה צרוֹרוֹת ואבנים‪ .‬אולם הסוכּה הוסיפה לעופף במרומי‬ ‫השמים כּציפּור כּנפיים והתרוממה מאוד‪ .‬כעבור שעה קלה נעלמה מן העיניים‪.‬‬

‫*‬

‫למחרת בבוקר נראתה הסוכּה המפוֹארת עומדת ליד שער עיר אחת גדולה ואיש‬ ‫ואישה ניצבים בפתחהּ‪ ,‬הֹלא הם יוחנן וחנה‪.‬‬

‫‪196‬‬

‫סוכות‬

‫גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם ‪/‬‬

‫אֶ‪ä‬סְ‪ò‬תֵּ‪ü‬ר ַראבּ‬

‫אָ‪ä‬נָּ‪ó‬א‪ ,‬פְּ‪ö‬תַ‪ü‬ח אֲ‪ֻä‬רבּוֹת שָׁ‪û‬מַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם — אֲ‪ֻä‬רבָּ‪ã‬ה אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת!‬ ‫סִ‪ò‬יעַ‪ô‬ת עֲ‪ô‬נָ‪ó‬נִ‪ó‬ים תְּ‪ü‬פוּחִ‪ë‬ים‪ ,‬לַ‪ï‬חִ‪ë‬ים —‬ ‫לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם כָּ‪î‬ל הַ‪é‬זֵּ‪ְê‬רעוֹנִ‪ó‬ים צְ‪õ‬מֵ‪ñ‬אִ‪ä‬ים‪.‬‬ ‫שְׁ‪û‬לַ‪ï‬ח טִ‪í‬פּוֹת גְּ‪å‬דוֹלוֹת‪,‬‬ ‫עֲ‪ô‬גֻ‪å‬לּוֹת וּמְ‪ñ‬תוּקוֹת —‬ ‫לָ‪ï‬אֲ‪ָä‬דמָ‪ñ‬ה אֲ‪ָä‬דמָ‪ñ‬ה צְ‪õ‬חִ‪ë‬יחָ‪ë‬ה‪.‬‬ ‫גָּ‪ֵå‬רשׁ רוּחוֹת ָרעוֹת מִ‪ñ‬שְׁ‪û‬תּוֹלְ‪ï‬לוֹת‬ ‫וַ‪è‬חֲ‪ë‬רוּלִ‪ï‬ים מְ‪ַñ‬רשְׁ‪ְû‬רשִׁ‪û‬ים יְ‪ì‬בֵ‪ã‬שִׁ‪û‬ים‪.‬‬ ‫הַ‪é‬עֲ‪ô‬לֵ‪ï‬ה לָ‪ï‬נוּ סַ‪ò‬בְ‪ã‬יוֹנִ‪ó‬ים ַרכִּ‪î‬ים‪,‬‬ ‫צְ‪õ‬הֻ‪é‬בִּ‪ã‬ים כְּ‪î‬חֶ‪ë‬לְ‪ï‬מוֹנִ‪ó‬ים‪,‬‬ ‫עַ‪ô‬ל צַ‪õ‬לְ‪ï‬עוֹת הַ‪é‬גְּ‪å‬בָ‪ã‬עוֹת; וְ‪è‬כַ‪î‬לָּ‪ï‬נִ‪ó‬יּוֹת מְ‪ñ‬חַ‪ë‬יְּ‪ì‬כוֹת בַּ‪ã‬וָּ‪ִè‬דיּוֹת‬ ‫וְ‪è‬חַ‪ë‬מְ‪ñ‬צִ‪õ‬יץ וְ‪è‬צִ‪õ‬בְ‪ã‬עוֹן‬ ‫בֵּ‪ã‬ין שִׂ‪û‬יחֵ‪ë‬י ֹרתֶ‪ü‬ם יְ‪ַì‬רְקַרק‪,‬‬ ‫וְ‪è‬תִ‪ü‬נְ‪ó‬בֹּט הַ‪é‬חִ‪ë‬טָּ‪í‬ה וְ‪è‬תוִֹריק הַ‪é‬שְּׂ‪û‬עוָֹרה‬ ‫וְ‪è‬לֶ‪ï‬חֶ‪ë‬ם יִ‪ì‬הְ‪é‬יֶ‪ì‬ה לָ‪ï‬אָ‪ָä‬דם וְ‪è‬לַ‪ï‬בְּ‪ã‬הֵ‪é‬מָ‪ñ‬ה‪,‬‬ ‫וְּדשָׁ‪û‬אִ‪ä‬ים גַּ‪å‬ם לָ‪ï‬אַ‪ä‬נְ‪ó‬קוִֹרים אֲ‪ä‬פִֹרים‪ְ ,‬רעֵ‪ô‬בִ‪ã‬ים —‬ ‫בָּ‪ã‬אָ‪ä‬בָ‪ã‬ק מִ‪ñ‬תְ‪ü‬פַּ‪ö‬לְּ‪ï‬שִׁ‪û‬ים וְ‪è‬צוֹוְ‪è‬חִ‪ë‬ים‪.‬‬ ‫פְּ‪ö‬תַ‪ü‬ח שַׁ‪û‬עֲ‪ֵô‬רי שָׁ‪û‬מַ‪ñ‬יִ‪ì‬ם נְ‪ó‬עוּלִ‪ï‬ים‪,‬‬ ‫שְׁ‪û‬לַ‪ï‬ח טִ‪í‬פּוֹת גְּ‪å‬דוֹלוֹת מְ‪ñ‬תוּקוֹת עַ‪ô‬ל לֵ‪ï‬ב אָ‪ָä‬דם וַ‪è‬אֲ‪ָä‬דמָ‪ñ‬ה‪.‬‬

‫סוכות‬

‫‪199‬‬

‫יין מִ‪ñ‬ירוּשלים ‪/‬‬

‫בֶּ‪ã‬ןײַעַ‪ô‬מִּ‪ñ‬י‬

‫בחג הסוכות הגעתי לבית כנסת של יהודים הרריים בְּ‪ã‬בָּ‪ã‬אקוּ‪ ,‬בירת אָ‪ä‬זַ‪ְê‬רבֵּ‪ã‬יגָ‪'å‬אן‪,‬‬ ‫בתפילה השתתפו כמָ‪ñ‬אתַ‪ü‬יִ‪ì‬ם יהודים‪ ,‬ואחרי התפילה יצאנו אל הסוכה שבַּ‪ã‬חֲ‪ë‬צַ‪õ‬ר בית‬ ‫הכנסת‪ .‬הרב‪ ,‬או ה"חכם"‪ ,‬כפי שקוראים לו יהוֵדי המזרח‪ ,‬היה איש זקן‪ ,‬אך עדיין‬ ‫חכם מאוד‪.‬‬ ‫בסוכה הראה לי הֶ‪"é‬חכם" בקבוק יין ישְׂ‪ְû‬ראֵ‪ä‬לי קטנטן‪ .‬כיצד קיבל את היין לא רצה‬ ‫לספר‪ .‬זה היה הסוד שלו‪ .‬אך הוא שמח מאוד שיוכל לקדש בסוכה על יין מארץ‬ ‫הקודש‪.‬‬ ‫– אבל איך יוכלו כולם לקדש על יין כל כך קטן? — שאלתי‪.‬‬ ‫– אל תדאג! ענה לי הזקן‪.‬‬ ‫הוא פנה אל המתפללים ואמר להם לעמוד בשורה‪.‬‬ ‫– כל אחד ימלא את כוסו ביין מקומי‪ ,‬שהביא מביתו‪ ,‬אמר לאנשים‪.‬‬ ‫המתפללים מילאו את כוסותיהם וה"חכם" עמד בפתח הסוכה והחזיק בידו את‬ ‫הבקבוק הקטנטן מישראל‪ .‬אחד אחד עברו המתפללים על ידו‪ ,‬כל אחד הושיט לו‬ ‫את כוסו‪ ,‬והֶ‪"é‬חכם" טפטף לתוך הכוס טיפות אחדות של "יין מִ‪ñ‬ירוּשלים"‪ .‬אחרי‬ ‫שעבר המתפלל האחרון‪ ,‬היה הבקבוק ריק‪ ,‬אבל כל בני העדה קידשו על יין‬ ‫מִ‪ñ‬ירוּשלים‪.‬‬

‫‪198‬‬

‫סוכות‬

‫אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה הוּא יְ‪ì‬יָ‪ ì‬אֱ‪ֹä‬להֵ‪é‬ינוּ מַ‪ñ‬שִּׁ‪û‬יב הָ‪é‬רוּחַ‪ ë‬וּמוִֹריד הַ‪é‬גָּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם‪:‬‬ ‫לִ‪ï‬בְ‪ָã‬רכָ‪î‬ה וְ‪ֹè‬לא לִ‪ְï‬קלָ‪ï‬לָ‪ï‬ה‪ :‬אָ‪ä‬מֵ‪ñ‬ן‬ ‫לְ‪ï‬חַ‪ë‬יִּ‪ì‬ים וְ‪ֹè‬לא לַ‪ï‬מָּ‪ñ‬וֶ‪è‬ת‪ :‬אָ‪ä‬מֵ‪ñ‬ן‬ ‫לְ‪ï‬שׂוֹבַ‪ã‬ע וְ‪ֹè‬לא לְ‪ָï‬רזוֹן‪ :‬אָ‪ä‬מֵ‪ñ‬ן‬ ‫סוגרים הארון‬ ‫)מתוך תפילת הגשם‪ ,‬הנאמרת בשמיני עצרת — שמחת תורה(‬

‫"הוֹשַׁ‪û‬עְ‪ô‬נוֹת"‬ ‫נְ‪ó‬הַ‪é‬לֶּ‪ï‬לְ‪ָï‬ך בְּ‪ã‬יוֹם שְׁ‪û‬בִ‪ã‬יעִ‪ô‬י כֵּ‪î‬ן הוֹשַׁ‪û‬עְ‪ô‬נָ‪ó‬א‪:‬‬ ‫אֵ‪ä‬ל נָ‪ó‬א אוֹצָ‪ְõ‬רָך הַ‪é‬טּוֹב תִּ‪ü‬פְ‪ö‬תַּ‪ü‬ח מִ‪ñ‬זְּ‪ê‬בוּלָ‪ï‬הּ‬ ‫וְ‪è‬הָ‪é‬אָ‪ֶä‬רץ תִּ‪ü‬תֵּ‪ü‬ן יְ‪ì‬בוּלָ‪ï‬הּ‬ ‫הוֹשַׁ‪û‬עְ‪ô‬נָ‪ó‬א וְ‪è‬הוֹשִׁ‪û‬יעָ‪ô‬ה נָּ‪ó‬א‬ ‫אֵ‪ä‬ל נָ‪ó‬א יוֹם זֶ‪ê‬ה חֲ‪ë‬תֹם נָ‪ó‬א חוֹתֶ‪ü‬מֶ‪ñ‬ת‪ ,‬בָּ‪ֵã‬רְך חִ‪ë‬טָּ‪í‬ה‬ ‫וּשְׂ‪û‬עוָֹרה וְ‪è‬כֻ‪î‬סֶּ‪ò‬מֶ‪ñ‬ת‪.‬‬

‫"הוֹ ַשׁ‪ְ û‬ע‪ô‬נוֹת"‬ ‫תפילה זו נאמרת ביום‬ ‫השביעי של חג הסוכות‪.‬‬ ‫ביום זה נוהגים לַ‪ï‬עֲ‪ô‬רוך‬ ‫הַ‪ָé‬קפוֹת ולַ‪ï‬חבּוֹט עֲ‪ָô‬רבוֹת‪.‬‬ ‫הוֹ ַשׁ‪ְ û‬ע‪ָ ô‬נ‪ó‬א ַר ָבּ‪ã‬א‬ ‫היום השביעי של סוכות‬ ‫נקרא "הוֹשַׁ‪û‬עְ‪ô‬נָ‪ó‬א ַרבָּ‪ã‬א"‬ ‫ונחשב כיום דין וגם‬ ‫כאחד הימים הנוראים‪.‬‬

‫אֵ‪ä‬ל נָ‪ó‬א בְּ‪ã‬מָ‪ñ‬טָ‪í‬ר ַרוֵּ‪è‬ה חַ‪ְë‬רבוֹנֵ‪ó‬י יְ‪ì‬שִׁ‪û‬ימוֹן‬ ‫וּבָ‪ֵã‬רְך גֶּ‪å‬פֶ‪ö‬ן תְּ‪ü‬אֵ‪ä‬נָ‪ó‬ה וְ‪ִè‬רמּוֹן‬ ‫אָ‪ä‬נָּ‪ó‬א אֵ‪ä‬ל נָ‪ó‬א הוֹשַׁ‪û‬עְ‪ô‬נָ‪ó‬א וְ‪è‬הַ‪é‬צְ‪õ‬לִ‪ï‬יחָ‪ë‬ה נָ‪ó‬א‪....‬‬

‫‪201‬‬

‫גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם בּוֹא ‪/‬‬

‫תִּ‪ְü‬רצָ‪õ‬ה אֲ‪ä‬תָ‪ü‬ר‬

‫נַ‪ְó‬רהִ‪é‬יבָ‪ã‬ה עֹז לִ‪ְï‬קֹרא לַ‪ï‬גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם כִּ‪î‬י יָ‪ì‬שׁוּב‬ ‫אֶ‪ä‬ל הָ‪é‬אָ‪ä‬בִ‪ã‬יב‪ ,‬הָ‪é‬אָ‪ä‬בִ‪ã‬יב‪.‬‬ ‫עֲ‪ô‬לֵ‪ï‬י שַׁ‪û‬לֶּ‪ï‬כֶ‪î‬ת יִ‪ì‬נָּ‪ó‬שְׂ‪û‬אוּ בְּ‪ã‬זֶ‪ֶê‬רם שׁוּב כְּ‪î‬מוֹ‬ ‫מֵ‪ñ‬אָ‪ä‬ז‪ .‬נִ‪ְó‬קָרא לַ‪ï‬גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם כִּ‪î‬י יָ‪ì‬שׁוּבָ‪ã‬ה עִ‪ô‬ם הַ‪é‬סַּ‪ò‬עַ‪ô‬ר מִ‪ñ‬סָּ‪ò‬בִ‪ã‬יב‬ ‫תִּ‪ü‬הְ‪é‬יֶ‪ì‬ה הָ‪é‬רוּחַ‪ ë‬שׁוּב לוֹחֶ‪ë‬שֶׁ‪û‬ת וְ‪è‬דוֹלֶ‪ֶï‬קת בְּ‪ã‬אוֹר פָּ‪ö‬ז‪.‬‬ ‫פזמון‪:‬‬ ‫גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם‪ ,‬גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם בּוֹא‬ ‫גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם‪ ,‬גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם שׁוּבָ‪ã‬ה‬ ‫כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר אָ‪ä‬בִ‪ã‬יב וְ‪è‬הַ‪é‬גְּ‪å‬בָ‪ã‬עוֹת‬ ‫כֻּ‪î‬לָּ‪ï‬ן יָ‪ֹì‬רק בּוֹעֵ‪ô‬ר‪.‬‬ ‫גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם בּוֹא‬ ‫גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם שׁוּבָ‪ã‬ה‬ ‫גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם שׁוּב מִ‪ñ‬ן הַ‪é‬יְּ‪ì‬עָ‪ô‬רוֹת‬ ‫הָ‪ְé‬רחוִֹקים מַ‪ñ‬הֵ‪é‬ר‪.‬‬ ‫ָקָראנוּ בּוֹא נָ‪ó‬א‪ ,‬בּוֹא נָ‪ó‬א גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם‪ ,‬גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם טוֹב‪,‬‬ ‫מִ‪ñ‬ן הַ‪é‬מָּ‪ñ‬רוֹם‪ ,‬הַ‪é‬מָּ‪ñ‬רוֹם‪.‬‬ ‫שָׂ‪û‬דוֹת שֶׁ‪û‬ל כֶּ‪î‬סֶ‪ò‬ף יִ‪ì‬תְ‪ü‬פַּ‪ö‬תְּ‪ü‬לוּ בִּ‪ã‬סְ‪ò‬עָ‪ָô‬רה‪ ,‬הֵ‪é‬נָּ‪ó‬ה וָ‪è‬שׁוֹב‪.‬‬ ‫ָקָראנוּ בּוֹאָ‪ä‬ה וַ‪è‬חֲ‪ë‬זֹר נָ‪ó‬א מִ‪ñ‬ן הַ‪é‬יַּ‪ì‬עַ‪ô‬ר לְ‪ï‬מָ‪ñ‬קוֹם‬ ‫שֶׁ‪û‬בּוֹ הַ‪é‬דֶּ‪ֶç‬רְך כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר פּוַֹרחַ‪ë‬ת וְ‪è‬שׁוֹלַ‪ï‬חַ‪ë‬ת אוֹר זָ‪ê‬הֹב‪.‬‬ ‫גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם בּוֹא‪...‬‬ ‫עַ‪ô‬ל אֵ‪ä‬ם הַ‪é‬דֶּ‪ֶç‬רְך שׁוּב נִ‪ó‬פְ‪ö‬גּוֹשׁ בַּ‪ã‬עֲ‪ô‬לָ‪ï‬מוֹת‬ ‫וּשְׂ‪û‬עָ‪ָô‬רן הָ‪ָé‬רטֹב‬ ‫יָ‪ì‬נוּעַ‪ ô‬חֶ‪ֶë‬רשׁ עַ‪ô‬ל כְּ‪î‬תֵ‪ü‬פֵ‪ö‬ינוּ מְ‪ñ‬תֻ‪ü‬לְ‪ï‬תָּ‪ü‬ל וְ‪è‬נֶ‪ó‬הְ‪é‬דָּ‪ç‬ר‪,‬‬ ‫הוֹ גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם‪ ,‬גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם בּוֹא נָ‪ó‬א‪ ,‬בּוֹא נָ‪ó‬א‪ ,‬פֹּה הָ‪é‬רוּחַ‪ ë‬תַּ‪ü‬חֲ‪ֹë‬לף‬ ‫תָּ‪ü‬שׁוּט אוֹהֶ‪é‬בֶ‪ã‬ת וְ‪è‬נוֹשֶׁ‪ֶû‬קת וְ‪è‬לוֹטֶ‪í‬פֶ‪ö‬ת כְּ‪î‬פַ‪ְö‬רפָּ‪ö‬ר‪.‬‬ ‫גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם בּוֹא‪...‬‬

‫איור של נחום גוטמן‪ ,‬צייר ישראלי‪1980–1898 ,‬‬

‫‪200‬‬

‫סוכות‬

‫בַּ‪ã‬יָּ‪ì‬מִ‪ñ‬ים הָ‪é‬הֵ‪é‬ם בַּ‪ã‬זְּ‪ê‬מַ‪ñ‬ן הַ‪é‬זֶּ‪ê‬ה‪...‬‬

‫שָׁ‪û‬ם בַּ‪ã‬חֲ‪ë‬נֻ‪ó‬כָּ‪î‬ה שְׁ‪û‬נַ‪ó‬ת ‪/ 1943‬‬

‫עוֹבֵ‪ã‬ד בֶּ‪ã‬ןײַיִ‪ì‬שַׁ‪û‬י‬

‫המעשה שאני עומד לספר לכם כאן‪ ,‬התרחש אחרי מלחמת העולם השנייה באי‬ ‫קטן מֵ‪ñ‬אִ‪ä‬יֵ‪ì‬י הים התיכון‪ .‬כשחזרנו משם ארצה שבעה חיילים יהודים‪ ,‬שְׂ‪û‬בֵ‪ã‬עֵ‪ô‬י עמל‬ ‫וּקרבות‪ ,‬לא ידע עלינו איש דבר‪ .‬אפילו לִ‪ï‬קרובֵ‪ã‬י משפחה לא סיפרנו מה שעבר‬ ‫עלינו‪ ,‬שמא יֶ‪ì‬חֶ‪ְë‬רדוּ יותר מדי‪.‬‬ ‫מאורעות הרבה עברו עלינו באותו אי קטן‪ ,‬וסיפורים הרבה יש לי לספר ולא‬ ‫בְּ‪ã‬פַ‪ö‬עם אחת אפשר לעשות זאת‪ .‬אך כיוון שחג החנוכה מתקרב‪ ,‬חג שאין כמוהו‬ ‫לספר על נסים ועל גבורות‪ ,‬אתחיל בַּ‪ã‬מֶ‪ñ‬ה שאֵ‪ä‬ירע לנו שם בַּ‪ã‬חֲ‪ë‬נוכה שנת ‪.1943‬‬ ‫נמנֵ‪ó‬ינו על חֵ‪ë‬יל המצב באי קטן בים האֵ‪ä‬גֵ‪å‬אִ‪ä‬י‪ .‬ולא היה זה דבר של מה בכך‪ .‬אותה‬ ‫שנה היתה שנה קשה‪ .‬הגרמנים הנאצים גברו מאוד וְ‪è‬כָ‪î‬בשו במכתײַבָּ‪ã‬זק את יוון‬ ‫ואת כל האיים הסמוכים לה‪ .‬וְ‪è‬כָ‪î‬ל כך עצומה היתה מַ‪ñ‬כּתם‪ ,‬שהבריטים מיהרו וּפִ‪ö‬נו‬ ‫את כל האיים עוד לפני שהִ‪é‬תקיפוּם הגרמנים‪ .‬בין השאר פינו את האי הקטן הזה‬ ‫שהיה בּיֵדיהם‪ ,‬אלא שהגרמנים לא נכנסו לאי הזה‪ .‬אולי משום שכבר תש כוחם‬ ‫אותה שעה‪ .‬משנודע הדבר‪ ,‬החליטו הבריטים לחזור לאי וּלְ‪ï‬הַ‪é‬חֲ‪ë‬זיק בו בשל הנמֵ‪ñ‬ל‬ ‫הקטן והנאה המצוי בו‪.‬‬ ‫בחָ‪ë‬פזה רבה לוקטו חיילים מכל הבא ליד ונשלחו להחזיק באי‪ .‬כך הגיעו שמה כמה‬ ‫עשרות חיילים בנֵ‪ó‬י הודו שחומים‪ ,‬גבוהֵ‪é‬י קומה וִ‪è‬יפֵ‪ö‬י מראה; כך הגיעו שמה‬ ‫כעשרים חיילים מבני האיים הבריטיים וכך הגענו שמה גם אנחנו היהודים‪.‬‬ ‫יחידתנו שכנה אותו זמן בקפריסין והיינו קרובים למקום‪.‬‬ ‫שונים ומשונים היו החיילים שנתלקטו באי‪ .‬שונים אלה מאלה ושונים מאתנו‬ ‫היהודים‪ .‬ההודים‪ ,‬פרט לכך שלוקטו מִ‪ñ‬יחִ‪ë‬ידות רבות ושונות‪ ,‬היו בני מחוזות‬ ‫שונים בארץ מולדתם‪ ,‬והיו ביניהם כאלה שלא הבינו איש שפת רעהו‪ .‬הבריטים‬ ‫המעטים נאספו מכל פינות האיים הבריטיים‪ :‬מסקוטלנד ועד לאירלנד‪ .‬הצד‬ ‫השווה שבהם שכולם הגיעו לכאן נגד רצונם והיו מלאי מרירוּת וּטרוּנְ‪ó‬יות‪ .‬כולם‬ ‫ידעו לספר מדוע נבחרו על ידי מפקֵדיהם לצאת בִּ‪ã‬שְ‪û‬ליחות זו‪ .‬יש מי שהֵ‪é‬פֵ‪ö‬ר‬ ‫משמעת‪ ,‬יש רודף קטטה‪ ,‬ויש סתם בטלנים ורשלנים שמפקדי יחידותֵ‪ü‬יהם שמחו‬ ‫להיפטר מהם‪.‬‬ ‫בַּ‪ã‬תחילה לא נשאנו חן בעינֵ‪ó‬י חבורה נאה זו‪ .‬כשסיפרנו להם כי התנדבנו לבוא‪,‬‬ ‫פרצו בִּ‪ã‬צְ‪õ‬חוק לעג שלא שְ‪û‬כָ‪î‬חוּהוּ ימים רבים‪.‬‬ ‫תפקידנו היה להגן על האי בִּ‪ã‬פני אווירונֵ‪ó‬י אויב‪ ,‬ואלה הגיעו כבר בשעות‬ ‫הראשונות לְ‪ï‬בואֵ‪ä‬נו והפגיזו את אזור הנמֵ‪ñ‬ל‪ .‬בעוד שאחרים סובבו באי באפס‬ ‫מעשה‪ ,‬כבר עמדו התותחים שלנו בעמדותיהם והשבנו באש חזקה‪ .‬גבוה גבוה‬ ‫טסו אווירונֵ‪ó‬י האויב וּפִ‪ö‬יזרו אש על פני שטח רחב מבלי לפגוע באיש‪ .‬הם לא הֵ‪é‬עֵ‪ô‬זו‬ ‫להנמיך טוּס‪.‬‬ ‫סבורים היינו כי לאחר זאת ישתנה היחס אלינו‪ .‬הן אלמלא אנחנו היו אווירוני‬ ‫האויב צוללים ויורדים ועורכים הצלפות מקרוב‪ .‬אלא שלא כך היה הדבר‪.‬‬ ‫"שָׂ‪û‬שִׂ‪û‬ים אֱ‪ä‬לֵ‪ï‬י קרב!" קראו לנו בשל היותנו נכונים תמיד לקרב‪ .‬ולא היה זה תואר‬ ‫כבוד‪.‬‬ ‫אווירוני האויב פקדו אותנו לעתים קרובות ביותר‪ ,‬אך מצאו אותנו תמיד דרוּכים‪.‬‬ ‫חנוכה‬

‫‪205‬‬

‫חנוכייה מדרום צרפת המאה הײַ‪15–14‬‬

‫חנוכייה מאפריקה הצפוניתײַמערבית‬

‫חנוכה‬ ‫חנוכייה ממזרח אירופה המאה הײַ‪18‬‬

‫"הַ‪é‬נֵּ‪ó‬רוֹת הַ‪é‬לָּ‪ï‬לוּ‬ ‫שֶׁ‪û‬אָ‪ä‬נוּ מַ‪ְñ‬דלִ‪ï‬יִקים‪"...‬‬

‫הרושם היה רב‪ .‬אם קודם לכן פקפק מישהו אם נפיל בחנוכה אווירון אויב‪ ,‬עתה‬ ‫שוב לא הִ‪é‬טיל איש ספק בדבר‪ .‬אפילו אנחנו התחלנו להאמין כי אמנם יתרחש‬ ‫הנס ונפּיל אחד‪.‬‬ ‫והנה הגיע ערב חנוכה‪ .‬מִ‪ñ‬בְּ‪ã‬עוֹד יום תכנַ‪ó‬נו את המעשה‪ .‬בְּ‪ã‬שׁורה ישרה בֵּ‪ã‬ינות‬ ‫לָ‪ï‬עֲ‪ô‬מָ‪ñ‬דות הצבנו שמונה פחים מלאים חול ויצקנו לתוכם נפט‪ ,‬למען ישמשו לנו‬ ‫חנוכייה‪ .‬כל חיל המצב עמד עלינו סביב וצפה בנו בחֶ‪ë‬רדת קודש‪ ,‬מָ‪ñ‬שָ‪û‬ל היינו‬ ‫כּוהנים העומדים להקריב קרבן על המזבח‪ .‬בִּ‪ã‬מְ‪ñ‬תינות עשינו את מלאכתנו‪ .‬יישרנו‬ ‫את שורת הפחים וניקינו את השטח סביב‪ .‬עם חשכה הדלקנו את החנוכייה‪.‬‬ ‫שמונֶ‪ó‬ה אֲ‪ä‬בוּקות כִּ‪î‬שמונֶ‪ó‬ה לשונות אש תימרו ועלו מן הפחים‪ .‬האש האירה היטב‬ ‫אותנו ואת עמדות התותחים ואת חיל המצב שהיה מכוּנס סביב וצופה בשקט‬ ‫בנעשֶׂ‪û‬ה‪ .‬זה היה פתיון לאויב‪.‬‬ ‫והוא בא‪ .‬שעה קלה לאחר שהודלקה החנוכייה נשמע זמזום קולו של אווירון‬ ‫אויב‪ְ .‬קהַ‪é‬ל הצופים נתפזר לכל עֵ‪ô‬בר ואנו אצנו לתותחים‪.‬‬ ‫דרוכים ישבנו ליד התותחים ועצרנו את אִ‪ä‬שנו‪ .‬שעה ארוכה חג האווירון מעלינו‬ ‫סחור סחור‪ ,‬אך עדיין גבוה היה‪ ,‬בלתי נראֶ‪ä‬ה והחליט לצלול‪ .‬קולו הלך חזק‪ ,‬ולפתע‬ ‫הֵ‪é‬גיח מן האפלה שממעל גוש שחור‪ ,‬אֵ‪ä‬ימְ‪ñ‬תני וצרחני‪.‬‬ ‫אם הספיק טייסו לפתוח באש‪ ,‬זאת לא נדע‪ ,‬כי כעבור רגע קל נתרסק אל הקרקע‬ ‫בקול רעש גדול ולא הרחק מאתנו‪.‬‬ ‫דממה נשתררה סביב‪ .‬מִ‪ñ‬מְ‪ñ‬קום נפילתו של האווירון נזדקרה מדורת אש גדולה‪.‬‬ ‫"שכחנו להכין שַׁ‪û‬מָ‪ñ‬ש לַ‪ï‬חֲ‪ë‬נוכיה שלנו‪ ",‬אמר מישהו מאתנו‪" ,‬ולכן הורידו לנו שמש‬ ‫מן השמים‪".‬‬ ‫מה שהתרחש באותו אי בלילה ההוא קשה לתאר‪ .‬כהרףײַעין נקבצו וּבָ‪ã‬או כולם‬ ‫מסביב לאווירון שבער‪ .‬הכל רצו לִ‪ï‬ראותו במו עיניהם‪ .‬הכל היו משולהבים כאילו‬ ‫לנגד עיניהם ממש נתרחש נס‪ .‬נס מן השמים‪ .‬כולם היו מאושרים‪ .‬לאחר שדעכה‬ ‫אש האווירון‪ ,‬נתכנסו ובאו סביב אִ‪ä‬שי החנוכייה שלנו‪ .‬כל הלילה דלקו האשים‪,‬‬ ‫הכל טרחו לְ‪ï‬כַ‪î‬לְ‪ï‬כְּ‪î‬לָ‪ï‬ן בדלק‪ .‬איש לא ישַ‪û‬ן‪ .‬לַ‪ï‬מָ‪ñ‬חֳ‪ë‬רת סיפרו לנו כי הפעם בְּ‪ã‬בוֹא האווירון‬ ‫לא פחדו‪ .‬רבים אפילו לא ניסו להסתתר‪ .‬הפחד ברח מן האי‪.‬‬

‫חנוכה‬

‫‪207‬‬

‫ושעה שהכול היו מסתתרים עמוק עמוק בעמדותיהם היינו אנחנו יוצאים‬ ‫וּמְ‪ñ‬שיבים מלחמה שַׁ‪û‬עְ‪ָô‬רה‪.‬‬ ‫"כמה אווירונים הפלתם הפעם?" היו שואלים אותנו בלעג בצֵ‪õ‬אתם מן החורים‪.‬‬ ‫ואם תשאלו‪ ,‬המפקד היכן היה?‬ ‫מפקד האי‪ ,‬בדרגת סרן‪ ,‬כיוון שעמד על טיבם של חייליו‪ ,‬לא טרח להטיל עליהם‬ ‫עול של משמעת‪ .‬אָ‪ä‬מוֹר אמר כי אם תבוא שעת הרעה‪ ,‬יילחמו כולם בעל כורחם‪,‬‬ ‫ובינתיים כל הרוצה יצא ויילחם‪ ,‬ומי שאינו רוצה יִ‪ì‬כָּ‪î‬בֵ‪ã‬ד וישב בִּ‪ã‬מְ‪ñ‬אורתו‪.‬‬ ‫ואנחנו רצינו להילחם‪.‬‬ ‫"ששים אלי קרב!" כינו אותנו שוב בלעג‪.‬‬ ‫אלא שעד מהרה נשתנו פני הדברים‪ .‬אין לכם דבר הֶ‪é‬עָ‪ô‬שוי לערער רוחו של חייל‪,‬‬ ‫כמו הפצצה מן האוויר שעה שהוא עצמו מסתתר באפס מעשה‪ ,‬ספק ייפָּ‪ö‬גַ‪å‬ע ספק‬ ‫לא ייפגע‪ .‬שבעתיים תתערער רוחם של חיילים כשהם מסתתרים וחשים בחוסר‬ ‫האונים שלהם‪.‬‬ ‫ההפצצות החוזרות והנשנות דכדכו את רוחו של חֵ‪ë‬יל המצב ועִ‪ô‬רעֲ‪ô‬רו לחלוטין את‬ ‫בטחונם העצמי‪ .‬אמת‪ ,‬שבתחילה פחדנו מאוד אך משנוכחנו כי יש בידינו לגרש‬ ‫אותם בתותחֵ‪ë‬ינו הלך פַּ‪ö‬חֲ‪ë‬דנו ונָ‪ó‬מוֹג‪.‬‬ ‫אט אט הֵ‪é‬חֵ‪ë‬לו כולם לדרוש את ִקרבתנו‪ .‬היה נדמה להם כי בשִׁ‪û‬בתם לידינו הם‬ ‫בטוחים יותר‪ ,‬כיוון שכל ההתקפות היו מן האוויר ראו בנו את מְ‪ñ‬גיניהם היחידים‪.‬‬ ‫שוב לא לעגו לרוח הקרב שלנו‪ .‬אדרבא‪ ,‬הם היו מעריצים אותו‪ .‬שוב לא שאלו‬ ‫דרך לעג‪" :‬כמה אווירונים הפלתם הפעם?" אדרבא‪ ,‬הם ביקשו‪ ,‬התחננו‪" :‬אנא‪,‬‬ ‫בפעם הבאה הַ‪é‬פּילו אותם שלא יָ‪ì‬עֵ‪ô‬זו לבוא‪ ".‬והם האמינו כי יש לְ‪ï‬אֵ‪ä‬ל ידינו אם רק‬ ‫נרצה‪ ,‬נרצה מאוד‪...‬‬ ‫את האמת ידעו היטב‪ .‬אם אווירוני האויב ימשיכו לטוס גבוה גבוה לא נפגע בהם‪.‬‬ ‫גם לא היה זה תפקידנו להפיל אותם‪ ,‬אלא להרחיקם כדי שלא יפגעו במטרה‪ .‬אך‬ ‫הם ביקשו‪ ,‬התחננו‪ ,‬והיו משוכנעים כי אם נבטיח‪ ,‬גם נפיל‪ .‬ואנחנו הבטחנו‪ .‬כן‪.‬‬ ‫כך בִּ‪ã‬צחוק‪ ,‬עמדנו והבטחנו‪.‬‬ ‫"מתקרב וּבָ‪ã‬א חג אחד‪ ",‬כך אמרנו להם‪" ,‬חג החנוכה‪ .‬זה חג הנִ‪ó‬סים והגבורות‬ ‫שלנו‪ .‬בַּ‪ã‬חֲ‪ë‬נוכה נפיל אחד‪".‬‬ ‫הדבר התרחש חודש לפני חנוכה‪ .‬קיווינו כי עד חנוכה ישכחו את הבטחתנו‪ ,‬אך‬ ‫התברר כי טעינו‪.‬‬ ‫ההודים‪ ,‬הם שהוציאו עלינו את הקול‪.‬‬ ‫הנה עומד לבוא ליהודים חג גדול — כך סיפרו — חג שבו מתרחשים להם נסים‬ ‫וּמעשֵ‪û‬י גבורה‪ ,‬ואז יפילו אותם‪ .‬ההודים האמינו בכך באמונה שלמה ודיברו על כך‬ ‫בהתלהבות‪ .‬אמונה זו דבקה גם ברבים מן החיילים הבריטיים‪.‬‬ ‫מפקד האי שהזמין אותנו לבוא וּלְ‪ï‬הסביר את המתרחש‪ ,‬נהנה כלײַכך מסיפורי‬ ‫חנוכה שסיפרנו לו‪ ,‬עד שהחליט שעלינו לספר אותם לכל חיל המצב‪ .‬עמד וְ‪è‬כִ‪î‬ינס‬ ‫אותם כולם בערב למקום אחד וַ‪è‬אֲ‪ä‬נחנו עמדנו וסיפרנו להם על נס פך השמן ועל‬ ‫מתתיהו החשמונַ‪ó‬אי ועל מלחמת יהודה המכבי‪ .‬מלחמת המעטים ברבים‬ ‫והצדיקים ברשעים‪ .‬בָּ‪ã‬זֶ‪ê‬ה אחר זה עלינו על הֶ‪é‬חבית ההפוכה ששימשה לנו דוכן‪,‬‬ ‫והשלמנו איש את ִדברי רעהו‪.‬‬

‫‪206‬‬

‫חנוכה‬

‫החנוכייה שלא דלקה‪/‬‬

‫רשם משה רבי‪ ,‬מפי הרב יוסף משאש ממארוקו‬

‫בימי רבי אברהם אבן עזרא )ראב"ע( חי בפאדובה שבאיטליה עשיר אוהב מצוות‬ ‫וטוב לב‪ .‬מגרעת אחת הייתה בו‪ :‬כְּ‪î‬שֶׁ‪û‬לָ‪ï‬וָ‪è‬ה כסף לא אהב לפרוע את חובו במועד‪.‬‬ ‫תמיד היה דוחה את בעל החוב בלֵ‪ְï‬ך וָ‪è‬שׁוֹב‪ ,‬וכשכבר שילם‪ ,‬היה נותן טיפין טיפין‪.‬‬ ‫כחודש ימים לפני חנוכה בא אליו בעל חוב ותבע ממנו את חובו‪ ,‬אך האיש דחה‬ ‫אותו בלך ושוב‪ .‬בעל החוב התחנן לפניו‪" :‬אני זקוק לכסף‪ ,‬ולך יש כסף רב‪ ,‬מדוע‬ ‫לא תפרע חובך?"‬ ‫הדבר הגיע לאוזני ראב"ע‪ ,‬והוא ציווה על העשיר לשלם את חובו בבת אחת‪,‬‬ ‫ככתוב בתורה‪ .‬אך העשיר לא שם לבו לדברי ראב"ע ולא פרע את חובו‪.‬‬ ‫כשבוע ימים לפני חג החנוכה פגש ראב"ע את העשיר אצל הצורף וראה אותו‬ ‫מזמין חנוכייה יקרה‪ ,‬משובצת אבנים יקרות‪ .‬פנה ראב"ע אל העשיר‪" :‬יפה מאוד‬ ‫שאתה מחבב מצוות‪ ,‬אך בכסף של החנוכייה המהודרת אתה יכול לפרוע את כל‬ ‫חובותיך‪ ,‬וזו מצווה חשובה יותר‪ ".‬העשיר לא שם לבו לדברי רבי אברהם והזמין‬ ‫את החנוכייה אצל הצורף‪ .‬אמר ראב"ע‪" :‬אני מתפלל שהמלאך מֵ‪ñ‬חִ‪ë‬בּוּב מצווה‬ ‫יילחם בך‪ ",‬ופנה לדרכו‪.‬‬ ‫בערב חנוכה בא העשיר לצורף ויבקש לקחת את החנוכייה‪ .‬הצורף ביקש את‬ ‫התשלום המלא‪ ,‬אך העשיר ניסה לדחותו‪" :‬אשלם לך בעוד חודש‪ ".‬הצורף סירב‬ ‫להצעה‪ ,‬וכשלא קיבל תשלום לקח את החנוכייה המהודרת לביתו והדליק בה נר‬ ‫ראשון של חנוכה‪ .‬העשיר לא רצה לוותר על החנוכייה‪ ,‬ולמחרת שילם לצורף את‬ ‫מחירה וייקחנה לביתו בשמחה‪ .‬מילא העשיר את הגביעים שמן והכין פתילות‪,‬‬ ‫ובערב עמדו כל אנשי ביתו ליד החנוכייה היקרה והוא החזיק בידו את השַ‪û‬מָ‪ñ‬ש‬ ‫ויברך בקול רם את ברכות החנוכה‪ ,‬וכשרצה להבעיר את הפתילות‪ ,‬לא דלקו‪ .‬ניסה‬ ‫פעמים אחדות אך הדבר לא עלה בידו‪ .‬ניסו גם בניו להדליק את החנוכייה ולא‬ ‫הצליחו‪ .‬עננה כיסתה את פניו‪.‬‬ ‫למחרת מיהר לביתו של סעדיה‪ ,‬רב העיר‪ ,‬וסיפר לו את אשר אירע לו ולחנוכייה‬ ‫שלא דלקה‪ .‬הרב‪ ,‬שלא האמין למשמע אוזניו‪ ,‬הלך עם העשיר לביתו‪ ,‬ניסה‬ ‫להדליק גם הוא את החנוכייה ולא הצליח‪ .‬החנוכייה לא דלקה‪ .‬שאל הרב את‬ ‫העשיר‪" :‬ממי קנית את החנוכייה? האם לחש מישהו איזה לחש או כישוף בזמן‬ ‫הקנייה?"‬ ‫ענה העשיר‪" :‬לפני הקנייה אמר לי רבי אברהם אבן עזרא משהו שלא הבינותי‪".‬‬ ‫שלח הרב להביא את ראב"ע‪ ,‬ויחד הלכו לבית העשיר‪ .‬ניסה גם ראב"ע להדליק‬ ‫את החנוכייה ונכשל‪ .‬אמר ראב"ע‪" :‬כנראה שתפילתי נתקבלה‪ .‬מאחר שהייתי‬ ‫אצל הצורף כשהזמין את החנוכייה וידעתי כי העשיר לא פרע את חובותיו‪,‬‬ ‫התפללתי שהמלאך ]של חיבוב המצווה[ יילחם בו‪ .‬מאחר שתפילתי נתקבלה‪ ,‬הוא‬ ‫חייב עתה לקיים את מצוות התורה ולפרוע כל חובותיו‪".‬‬ ‫העשיר הוכרח לסכם כל חובותיו‪ ,‬קרא לבעלי החוב ופרע את חובו במלואו‪ .‬אז‬ ‫חזר והדליק את החנוכייה ברוב שמחה ופאר‪.‬‬

‫חנוכה‬

‫‪209‬‬

‫מִ‪ñ‬תּוְֹך "עִ‪ô‬ם בּוֹא הַ‪é‬זִּ‪ê‬כָּ‪î‬רוֹן" ‪/‬‬

‫שָׁ‪û‬אוּל פְ‪ִö‬ריְדלַ‪ï‬נְ‪ֶó‬דר‬

‫ערב דצמבר אחד בײַ‪ ,1941‬התאספנו כולנו אצל הפרנקלים‪ ,‬בווילה ז'אנין‪.‬‬ ‫בעוד הגברת פרנקל פורסת מפה לבנה ועורכת על השולחן כפות וּמזלגות‬ ‫מוכספים‪ ,‬ולצדם כוסות בדולח ארוכות רגל‪ ,‬סיפר פרנקל האב סיפורים‪ ,‬כדרכו‪,‬‬ ‫כשההפסקות האסתטיות שלו מוסיפות נופך מיוחד להתלהבותו הטבעית‪ .‬אחר‬ ‫כך קם‪ ,‬פתח ארון‪ ,‬הוציא מנורה קטנה בעלת שמונָ‪ó‬ה קנים‪ ,‬והִ‪é‬ניח אותה על‬ ‫השידה‪ .‬הוא הדליק נר אחד ומסר אותו לאבי‪ ,‬והוא הדליק בו את הנר הראשון‪.‬‬ ‫היה זה ערב חנוכה‪.‬‬ ‫גברת פרנקל הכינה לאטֵקעס‪ ,‬אמי הביאה כרוב ממולָ‪ï‬א בִּ‪ã‬מְ‪ñ‬עט בשר טחון‬ ‫אמיתי‪ ,‬ופרנקל האב מזג יין מהול בהרבה מים אל כוסות הבדולח‪ .‬אבי הֵ‪é‬סיט‬ ‫את כסאו לאחור‪ ,‬הושיב אותי על ברכָּ‪î‬יו וסיפר את סיפור החנוכה‪.‬‬ ‫הוא הסביר לי איך רצו להכריח את היהודים להתכחש לֶ‪ï‬אֱ‪ä‬מונתם‪ ,‬ואיך המכבים‬ ‫התקוממו נגד מדכְּ‪î‬אֵ‪ä‬יהם‪ ,‬שברו את עול הרודן אַ‪ä‬נְ‪ó‬טִ‪í‬יוֹכוּס אֶ‪ä‬פִּ‪ö‬יפָ‪ö‬אנֵ‪ó‬ס ושחררו את‬ ‫ירושלים‪ .‬הוא גם סיפר כי בשעה שרצו להדליק מחדש את המנורה הקדושה‪,‬‬ ‫ראו שלא נשאר אלא כד שמן אחד בלבד‪ ,‬וכי הכמות הזאת‪ ,‬שבדרך כלל‬ ‫מספיקה ליום אחד‪ ,‬בערה אז בדרך נס במשך שמונָ‪ó‬ה ימים‪ ,‬עד שהגיע למקדש‬ ‫שמן הקודש‪ .‬לא יהודי אחד גילה פתאום‪ ,‬כמו אבי — בִּ‪ã‬מְ‪ñ‬בוכתײַהנפש המוחלטת‬ ‫שלו — איזשהו גרעין הקושר אותו אל הֶ‪é‬עבר הקולקטיבי‪ ,‬סיפור ילדות שנשכח‬ ‫ודאי זה זמן רב‪ ,‬וּלפתע התבונן בו במבט הַ‪é‬סְ‪ò‬סני ונבוך‪.‬‬ ‫בעתות משבר‪ ,‬אדם מחטט במַ‪ñ‬עֲ‪ô‬מַ‪ñ‬קי הזיכרון כדי לגלות בהם איזה שריד של‬ ‫העבר; לא עֲ‪ô‬בָ‪ã‬רו היחיד‪ ,‬שהוא קלוש וְּקצרײַימים‪ ,‬אלא עֲ‪ô‬בָ‪ã‬רה של העדה‪ ,‬עבר‬ ‫שממנו אמנם התנתק‪ ,‬ואףײַעלײַפיײַכן הוא מסמל את ההֶ‪é‬תְ‪ü‬מד והנצחיות‪.‬‬ ‫יש האומרים כי להיות יהודי פירושו להמשיך‪ ,‬דור אחרי דור‪ ,‬לספר סיפור שצורתו‬ ‫ניטשטשה כבר‪ .‬להיות ילד יהודי בנריס‪ ,‬בִּ‪ã‬תקופת המלחמה‪ ,‬פירושו היה לשמוע‬ ‫את סיפור החנוכה‪ ,‬בדממה עמוקה מאין כמוה‪ ,‬בלי לשאול שום שאלה‪ .‬הדיבורים‬ ‫הרגילים ליד השולחן‪ ,‬ההלצות שלא הסתירו יותר את החרדה ההולכת וּגְ‪ֵå‬דלה‪,‬‬ ‫פינו מקום לסיפור‪ ,‬שמתוכו תפסתי רק את העובדות העיקריות‪ ,‬אבל במרוצת‬ ‫השנים התקשרו בו הרבה שאלות‪ ,‬בגלל עצם הנסיבות שבהן שמעתי אותו‪ .‬ייתכן‬ ‫באמת שסגוּלתהּ המיוחדת של מסורת‪ ,‬הצידוק האחרון שלה‪ ,‬הוא לנסוך ביטחון‪,‬‬ ‫להמציא משהו מן החלום‪ ,‬רגע קצר של אשליה‪ ,‬בשעה שנִ‪ó‬סתם כל פתח מַ‪ñ‬מָ‪ñ‬שי‪,‬‬ ‫כשאין כבר שום מוצא אחר‪.‬‬

‫‪208‬‬

‫חנוכה‬

‫שאול פרידלנדר נולד‬ ‫בפראג בײַ‪ .1933‬עם‬ ‫פרוץ מלחמת העולם‬ ‫השנייה נמלט עם הוריו‬ ‫לצרפת‪ .‬על מנת להצילו‬ ‫מסרו אותו הוריו‬ ‫לפנימייה קתולית‪.‬‬ ‫בסיום המלחמה‬ ‫נתגלתה לו זהותו‬ ‫היהודית ועם הכרזת‬ ‫המדינה עלה לישראל‪.‬‬ ‫היום הוא פרופסור‬ ‫להיסטוריה מודרנית‬ ‫באוניברסיטה העברית‬ ‫בירושלים‪.‬‬

‫שְׁ‪ֵû‬קִדיּוֹת ‪/‬‬

‫נַ‪ó‬עֲ‪ô‬מָ‪ñ‬ה בֶּ‪ã‬נְ‪ó‬זִ‪ê‬ימָ‪ñ‬ן‬

‫וְ‪è‬שׁוּב שַׁ‪û‬בָּ‪ã‬ת‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬בִ‪ã‬יב שֶׁ‪û‬ל שְׁ‪û‬בָ‪ã‬ט‪.‬‬ ‫אֶ‪ä‬צְ‪õ‬לֵ‪ï‬נוּ בֶּ‪ã‬חָ‪ë‬צֵ‪õ‬ר‬ ‫הַ‪é‬יָּ‪ִì‬קינְ‪ó‬טוֹן נָ‪ó‬בַ‪ã‬ט‪.‬‬ ‫יָ‪ַì‬רְדנוּ יַ‪ì‬חַ‪ë‬ד‬ ‫לְ‪ï‬טַ‪í‬יֵּ‪ì‬ל בַּ‪ã‬וָּ‪è‬אִדיּוֹת‬ ‫וְ‪è‬אִ‪ä‬מָּ‪ñ‬א שׁוּב‬ ‫חִ‪ë‬פְּ‪ö‬שָׂ‪û‬ה לִ‪ï‬י שְׁ‪ֵû‬קִדיּוֹת‪.‬‬ ‫ָראִ‪ä‬ינוּ מִ‪ñ‬סָּ‪ò‬בִ‪ã‬יב הֲ‪é‬מוֹן גַּ‪å‬גּוֹת‪,‬‬ ‫ְרחוֹב ָקטָ‪í‬ן בּוֹ אֶ‪ä‬לֶ‪ï‬ף מַ‪ְñ‬דֵרגוֹת‪.‬‬ ‫הָ‪é‬יוּ שָׁ‪û‬ם פַּ‪ö‬עַ‪ô‬ם אֶ‪ä‬לֶ‪ï‬ף חַ‪ë‬מְ‪ñ‬צִ‪õ‬יצִ‪õ‬ים‪,‬‬ ‫עַ‪ô‬כְ‪î‬שָׁ‪û‬ו ַרק מִ‪ְñ‬רפָּ‪ö‬סוֹת וַ‪è‬עֲ‪ô‬צִ‪õ‬יצִ‪õ‬ים‪.‬‬ ‫הָ‪é‬יוּ שָׁ‪û‬ם נַ‪ְó‬רִקיסִ‪ò‬ים וְ‪ַè‬רקָּ‪ú‬פוֹת‪,‬‬ ‫עַ‪ô‬כְ‪î‬שָׁ‪û‬ו מִ‪ñ‬ין חֲ‪ë‬צֵ‪õ‬רוֹת מְ‪ֻñ‬רצָּ‪õ‬פוֹת‪.‬‬ ‫וְ‪è‬אַ‪ä‬בָּ‪ã‬א שׁוּב סִ‪ò‬פֵּ‪ö‬ר אֵ‪ä‬יְך שָׁ‪û‬ם בִּ‪ã‬לָּ‪ï‬ה‬ ‫עִ‪ô‬ם רוּת מִ‪ñ‬ן הַ‪é‬כִּ‪î‬תָּ‪ü‬ה הַ‪é‬מַּ‪ְñ‬קבִּ‪ã‬ילָ‪ï‬ה‪,‬‬ ‫וְ‪è‬שׁוּב הִ‪é‬זְ‪ê‬כִּ‪î‬יר אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬נּוֹפִ‪ö‬ים וְ‪è‬הָ‪ֵé‬ריחוֹת‪,‬‬ ‫וְ‪è‬עוֹד סִ‪ò‬פֵּ‪ö‬ר וְ‪è‬עוֹד סִ‪ò‬פֵּ‪ö‬ר מָ‪ñ‬ה שֶׁ‪û‬הָ‪é‬יָ‪ì‬ה‬ ‫עַ‪ô‬ד שֶׁ‪û‬בַּ‪ã‬סּוֹף מָ‪ñ‬צָ‪õ‬אנוּ שְׁ‪ֵû‬קִדיָּ‪ì‬ה‪.‬‬

‫ט"ו בשבט‬

‫‪211‬‬

‫ט"ו בשבט‬

‫המקום בו נמצאת הנשמה ‪/‬‬

‫אַ‪ä‬בְ‪ָã‬רהָ‪é‬ם שְׁ‪û‬טַ‪í‬אל‬

‫ילדים וִ‪è‬ילָ‪ï‬דות יהודים שגדלו באַ‪ְä‬רצות הגולה היו שונים מהילדים של העמים האחרים‪ .‬כל‬ ‫הילדים הכירו רק את הָ‪é‬אָ‪ä‬רץ שבה הם גרו‪ ,‬רוסיה או מרוקו או תימן או צרפת‪ .‬אך הילדים‬ ‫היהודים — גופם היה בְּ‪ã‬אֶ‪ä‬רץ הגלות‪ ,‬אך חלק מנשמתם היה באותו זמן בארץ ישראל‪ .‬מי‬ ‫שלמד ב"חדר"‪ ,‬שבו למדו הבנים הקטנים תורה‪ ,‬או מי שלמד בבית ספר יהודי‪ ,‬בו למדו בנות‬ ‫וּבָ‪ã‬נים‪ ,‬שמע על אברהם‪ ,‬יצחק ויעקב שנדדו בארץ הקודש‪ ,‬על שבטי ישראל שעלו ממצרים‬ ‫והתיישבו בארץ‪ ,‬על השופטים והמלכים‪ ,‬על באר שבע וּשְ‪û‬כם‪ ,‬על חברון וִ‪è‬ירוּשלים‪ .‬גם בבית‬ ‫הִ‪é‬רבּו להזכיר את ארץ ישראל וִ‪è‬ירוּשלים בהזדמנויות רבות‪ .‬בְּ‪ã‬פֶ‪ö‬סח סיפרו על ר' עקיבא וַ‪è‬חֲ‪ë‬בריו‬ ‫בִּ‪ã‬בְ‪ã‬ני ברק ושרו "לַ‪ï‬שנה הבאה בִּ‪ã‬ירוּשלים"‪ ,‬וּבְ‪ã‬תשעה באב התאבלו על חורבן בית המקדש‬ ‫והתפללו על בִּ‪ã‬ניינו מחדש‪ .‬בל"ג בעומר הזכירו את המלחמות של היהודים בָּ‪ã‬רומאים‪ ,‬וּבְ‪ã‬ט"ו‬ ‫בשבט השתדלו לאכול מהפרות האָ‪ä‬פְ‪ö‬ייניים לארץ ישראל‪ ,‬כמו למשל חרובים‪.‬‬ ‫עונות השנה החשובות לא היו אלה של הגולה‪ ,‬אלא העונות של ארץ ישראל‪ ,‬שהיו תלויות‬ ‫בחגים הגדולים‪ .‬כשהגיע פסח‪ ,‬היה זה בשביל היהודים ראשית האביב‪ ,‬גם כשהַ‪é‬חַ‪ë‬ג חל בסוף‬ ‫חודש מרס ובפולין היה אמצע החורף ובדרום אפריקה סוף הקיץ‪ .‬בְּ‪ã‬פֶ‪ö‬סח היו מתפללים‬ ‫תפילת טל‪ ,‬כי בארץ ישראל אין גשם באביב וּבַ‪ã‬קיץ‪ ,‬ובסוכות היו מתפללים תפילת הגשם‪,‬‬ ‫ואומרים בתפילה‪" :‬מַ‪ñ‬שִׁ‪û‬יב הרוח וּמוריד הגשם"‪ ,‬בלי להתייחס לעובדה‪ ,‬שבארץ בה ישבו‬ ‫ייתכן שיורד גשם כל השנה‪ .‬מבחינת ההרגשה‪ ,‬היהודים המשיכו לחיות בארץ ישראל‪,‬‬ ‫ונשמתם התנהלה לפי האקלים הארציִ‪ì‬שְ‪ְû‬ראֵ‪ä‬לי‪ ,‬גם כשהם שכנו בגולה‪.‬‬ ‫אני זוכר שנה אחת‪ ,‬מעט אחרי מלחמת העולם השנייה‪ .‬הייתי במוסד ילדים יהודי בַּ‪ã‬עֲ‪ô‬יירה‬ ‫קטנה בהולנד‪ ,‬עם ילדים אחרים שאֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד מהוריהם או שניהם נהרגו בשואה‪ .‬המוסד היה שייך‬ ‫ל"עלִ‪ï‬יַ‪ì‬ית הנוֹער"‪ ,‬וכולנו התכוננו לעלות לארץ כשהאנגלים יתנו רשות לכך‪ .‬באותה שנה היה‬ ‫חורף קשה בהולנד‪ .‬הארץ היתה מכוסה שלג כבד והנהרות והתעלות הרבים היו קפואים‪.‬‬ ‫בט"ו בשבט אספו אותנו‪ ,‬ילדים ובני נוער ממוסדות אחדים‪ ,‬וערכו לנו מסיבה‪ .‬כיבּדו אותנו‬ ‫בִּ‪ã‬שְ‪û‬קדים וּבִ‪ã‬תְ‪ü‬מרים מיובשים והיתה תָ‪ü‬כנית מיוחדת לחג‪ .‬הופיע גם מרצה‪ ,‬והוא אמר לנו‪:‬‬ ‫"הביטו החוצה‪ ,‬דרך החלון‪ .‬תראו את השלג‪ ,‬את העצים החשופים ללא עלים‪ .‬כאן‪ ,‬בהולנד‪,‬‬ ‫עדיין חורף‪ ,‬אין ניצני פריחה‪ ,‬קר‪ ,‬הכול קפוא‪ ,‬מת‪ .‬אבל בארצנו‪ ,‬ארץ ישראל‪ ,‬מהיום מתחיל‬ ‫הטבע להתעורר‪ ,‬מתחילה הצמיחה החדשה‪ .‬היום בארץ ישראל ראש השנה לאילנות‪.‬‬ ‫כשתבואו לארץ‪ ,‬תראו איך השקדייה פורחת וְ‪è‬כוּלה מכוסה פרחים לבנים וּוְ‪è‬רודים בתקופה‬ ‫זאת‪".‬‬ ‫הסתכלתי החוצה וניסיתי לְ‪ַï‬דמות לעצמי שאני נמצא בארץ‪ ,‬חַ‪ë‬ם ונעים בחוץ )לא ידעתי אז‪,‬‬ ‫שגם כאן יכול עדיין להיות קר וגשום בֶּ‪ã‬חודשים פברואר וּמַ‪ñ‬רס(‪ ,‬ואני עומד ונֶ‪ó‬הֱ‪é‬נֶ‪ó‬ה מפרחי‬ ‫השקדייה היפים‪ .‬חשבתי לעצמי‪" :‬הלוואי‪ ,‬הלוואי שהאנגלים כבר ילכו ונעלה ארצה ונוכל‬ ‫גם לֵ‪ï‬יהָ‪é‬נות מהחיים בארץ‪ ,‬בה לעולם לא קר כמו בהולנד‪ ."...‬ועכשיו‪ ,‬שזכיתי לכך‪ ,‬כשמגיע‬ ‫ט"ו בשבט אני זוכר מדי פעם את היום הקר ההוא בהולנד הרחוקה‪ ,‬וּכֵ‪î‬יצד חיזקו דבֵרי‬ ‫המרצה את רצוני לעזוב את הגולה ולעלות לארץ‪.‬‬ ‫שנים רבות לאחר עלייתי קראתי את דברי הסופר מֶ‪ñ‬נְ‪ֵó‬דּלִ‪ï‬י מוכר ספרים‪ ,‬שתֵ‪ü‬יאֵ‪ä‬ר את שלמה‬ ‫הקטן‪ ,‬ילד יהודי החי בגולה וחושב על ארץ התנ"ך עליה למד בחדר‪ .‬הילד שלמה גר ברוסיה‪,‬‬ ‫אבל "מְ‪ñ‬קום משכן נשמתו" בארץ ישראל‪ .‬זכרתי את דברי הסופר‪ ,‬ועל פיהם בחרתי את‬ ‫הכותרת לסיפורי‪.‬‬ ‫ט"ו בשבט‬

‫‪213‬‬

‫צַ‪õ‬לַּ‪ï‬חַ‪ë‬ת לַ‪ï‬חֲ‪ë‬מִ‪ñ‬שָּׁ‪û‬ה עָ‪ô‬שָׂ‪û‬ר בִּ‪ã‬שְׁ‪û‬בָ‪ã‬ט‪/‬‬ ‫עַ‪ô‬ל פְּ‪ö‬נֵ‪ó‬י צַ‪õ‬לַּ‪ï‬חַ‪ë‬ת ְקטַ‪í‬נָּ‪ó‬ה זוֹ‬ ‫פְּ‪ö‬רוּשָׂ‪û‬ה צִ‪õ‬יּוֹן כֻּ‪î‬לָּ‪ï‬הּ —‬ ‫מֵ‪ִ"ñ‬ראשׂוֹן" שְׁ‪ֵû‬קִדים‪ ,‬מִ‪ñ‬צְּ‪õ‬פַ‪ö‬ת חָ‪ë‬רוּב‪,‬‬ ‫עֲ‪ô‬נָ‪ó‬בִ‪ã‬ים מִ‪ñ‬מְּ‪ñ‬טוּלָ‪ï‬ה‪.‬‬ ‫אֶ‪ä‬שָּׂ‪û‬א תַּ‪ü‬פּוּחַ‪ë‬ײַזָ‪ê‬הָ‪é‬ב בַּ‪ã‬יָּ‪ì‬ד‬ ‫וְ‪è‬אֶ‪ä‬שָּׁ‪û‬קוֹ — יַ‪ì‬עַ‪ô‬ן‬ ‫ְרָקחָ‪ë‬יו מֵ‪ñ‬ימֵ‪ñ‬י יַ‪ְì‬רדֵּ‪ç‬ן הֵ‪é‬ם‪,‬‬ ‫ְקלִ‪ï‬פָּ‪ö‬תוֹ — שֶׁ‪û‬מֶ‪ñ‬שׁ כְּ‪î‬נַ‪ó‬עַ‪ô‬ן‪.‬‬ ‫וְ‪ִè‬רמּוֹן אָ‪ä‬נִ‪ó‬יף בִּ‪ְã‬רתֵ‪ü‬ת —‬ ‫עֲ‪ô‬סִ‪ò‬יסָ‪ò‬יו כַּ‪î‬מָּ‪ñ‬ה טְ‪í‬הוִֹרים‪:‬‬ ‫הָ‪ִé‬רמּוֹן צָ‪õ‬מַ‪ñ‬ח בְּ‪ã‬תֵ‪ü‬לײַחַ‪ë‬י‬ ‫וְ‪ָè‬דמוֹ — דַּ‪ç‬ם גִּ‪å‬בּוִֹרים‪.‬‬

‫‪212‬‬

‫ט"ו בשבט‬

‫אַ‪ä‬בְ‪ָã‬רהָ‪é‬ם ֶרגֶ‪å‬לְ‪ï‬סוֹן‬

‫"תְּ‪ü‬שׁוּעָ‪ô‬תָ‪ü‬ם‬ ‫ִ‪ì‬ית לָ‪ï‬נֶ‪ó‬צַ‪õ‬ח"‬ ‫הָ‪é‬י ָ‪ü‬‬ ‫)מתוך הפיוט שושנת יעקב(‬

‫בי"ס תרבות‬ ‫מִ‪ñ‬יסוּדוֹ של הברון הירש‬ ‫החיבור שלפניכם הוא‬ ‫צילום של כתב יד מקורי‬ ‫הלקוח מתוך עיתון‬ ‫ביה"ס ביגלניצה‬ ‫שבפולין שיצא לאור‬ ‫בפברואר ‪ ,1939‬כַּ‪î‬חֲ‪ë‬צי‬ ‫שנה לפני כיבוש פולין‬ ‫על ידי הנאצים‪ .‬לפני‬ ‫מלחמת העולם השנייה‬ ‫הייתה בפולין רשת בתי‬ ‫ספר עבריים בשם‬ ‫"תרבות"‪ .‬הלימודים‬ ‫התקיימו בשפה‬ ‫העברית‪ ,‬ולבוגרים‬ ‫הוענקה בגרות עברית‪.‬‬ ‫העיתון בו התפרסם‬ ‫המכתב שמור בבֵ‪ã‬יתה‬ ‫של הגב' רגינה ברנר‬ ‫מראשוןײַלציון‪ .‬מבין‬ ‫הילדים הרבים שכתבו‬ ‫בעיתון ניצלה רק‬ ‫אחותה‪ ,‬שושנה‪.‬‬

‫‪214‬‬

‫ט"ו בשבט‬

‫הברון הירש‬

‫הוֹפָ‪ö‬עַ‪ô‬ת הַ‪é‬לֵּ‪ï‬צִ‪õ‬ים ‪/‬‬

‫נָ‪ó‬תָ‪ü‬ן אַ‪ä‬לְ‪ï‬תֶּ‪ְü‬רמָ‪ñ‬ן‬

‫כְּ‪î‬אִ‪ä‬לּוּ שֻׁ‪û‬לְּ‪ï‬חוּ בִּ‪ã‬בְ‪ã‬עִ‪ô‬יטָ‪í‬ה עֲ‪ô‬צוּמָ‪ñ‬ה‪,‬‬ ‫כְּ‪î‬אִ‪ä‬לּוּ נוֹרוּ‬ ‫מִ‪ñ‬תּוְֹך שְׁ‪û‬נֵ‪ó‬י תּוֹתָ‪ü‬חִ‪ë‬ים‪,‬‬ ‫מוֹפִ‪ö‬יעִ‪ô‬ים בַּ‪ã‬זִּ‪ê‬יָרה‪ ,‬בְּ‪ã‬הוּמָ‪ñ‬הײַוּמְ‪ñ‬הוּמָ‪ñ‬ה‪,‬‬ ‫דִּ‪ç‬ינְ‪ó‬ג‬ ‫וְ‪è‬דוֹנְ‪ó‬ג‬ ‫אַ‪ä‬חִ‪ë‬ים!‬ ‫מוֹפִ‪ö‬יעִ‪ô‬ים הֵ‪é‬ם בִּ‪ã‬יעָ‪ô‬ף‪,‬‬ ‫נִ‪ó‬תְ‪ָü‬קלִ‪ï‬ים בַּ‪ã‬שָּׁ‪û‬טִ‪í‬יחַ‪,ë‬‬ ‫מִ‪ñ‬שְׁ‪û‬תַּ‪ü‬טְּ‪í‬חִ‪ë‬ים‬ ‫וְ‪ָè‬קמִ‪ñ‬ים‬ ‫אַ‪ְä‬ך מִ‪ñ‬דֶּ‪ç‬חִ‪ë‬י אֶ‪ä‬ל דֶּ‪ç‬חִ‪ë‬י‬ ‫מִ‪ñ‬צְ‪õ‬חֵ‪ë‬יהֶ‪é‬ם מִ‪ñ‬תְ‪ü‬נַ‪ó‬גְּ‪å‬שִׁ‪û‬ים‪...‬‬ ‫אֶ‪ä‬ת שְׁ‪û‬נֵ‪ó‬יהֶ‪é‬ם זֶ‪ê‬ה מַ‪ְñ‬רתִּ‪ü‬יחַ‪ë‬‬ ‫וּבְ‪ã‬קוֹל נֵ‪ó‬פֶ‪ö‬ץ‬ ‫סוֹטְ‪ִí‬רים זֶ‪ê‬ה לָ‪ï‬זֶ‪ê‬ה הֵ‪é‬ם עַ‪ô‬ל לֶ‪ï‬חִ‪ë‬י‪...‬‬ ‫וּבְ‪ã‬תוְֹך כָּ‪ְî‬ך מַ‪ñ‬כִּ‪î‬יִרים הֵ‪é‬ם בְּ‪ã‬אֹפֶ‪ö‬ן מַ‪ñ‬פְ‪ö‬תִּ‪ü‬יעַ‪ô‬‬ ‫אִ‪ä‬ישׁ אָ‪ä‬חִ‪ë‬יו‪ ...‬וְ‪è‬שָׂ‪û‬שִׂ‪û‬ים‪ ...‬וְ‪è‬צוֹחֲ‪ִë‬קים עַ‪ô‬ד בֶּ‪ã‬כִ‪î‬י!‬

‫הֵ‪é‬ם רוְֹקִדים‪ ,‬מַ‪ñ‬פִּ‪ö‬ילִ‪ï‬ים זֶ‪ê‬ה אֶ‪ä‬ת זֶ‪ê‬ה בַּ‪ã‬פַּ‪ö‬ח‪,‬‬ ‫מְ‪ñ‬חַ‪ë‬פְּ‪ö‬שִׂ‪û‬ים זֶ‪ê‬ה אֶ‪ä‬ת זֶ‪ê‬ה בִּ‪ã‬זְ‪ê‬כוּכִ‪î‬ית מַ‪ñ‬גְ‪å‬דֶּ‪ç‬לֶ‪ï‬ת‪.‬‬ ‫אִ‪ä‬וַּ‪è‬לְ‪ï‬תָּ‪ü‬ם הִ‪é‬יא גְּ‪å‬דוֹלָ‪ï‬ה וְ‪ַè‬רבָּ‪ã‬ה כָּ‪î‬לײַכָּ‪ְî‬ך‬ ‫וְ‪è‬כָ‪î‬לײַכָּ‪ְî‬ך מַ‪ñ‬קִּ‪ú‬יפָ‪ö‬ה וּמַ‪ñ‬מָּ‪ñ‬שׁ ֹלאײַמֻ‪ñ‬גְ‪å‬בֶּ‪ã‬לֶ‪ï‬ת‪,‬‬ ‫עַ‪ô‬ד כִּ‪î‬י גַּ‪å‬ם הַ‪é‬חָ‪ë‬כְ‪î‬מָ‪ñ‬ה )זֶ‪ê‬ה עִ‪ô‬נְ‪ó‬יָ‪ì‬ן מְ‪ñ‬סֻ‪ò‬בָּ‪ְã‬ך‪(...‬‬ ‫בָּ‪ã‬הּ כְּ‪î‬אִ‪ä‬לּוּ לְ‪ï‬פֶ‪ö‬תַ‪ü‬ע נִ‪ó‬כְ‪î‬לֶ‪ï‬לֶ‪ï‬ת‪...‬‬ ‫מְ‪ñ‬סַ‪ò‬פְּ‪ִö‬רים הֵ‪é‬ם בְּ‪ִã‬דיחוֹת בִּ‪ã‬מְ‪ñ‬הִ‪é‬ירוּת הַ‪é‬בָּ‪ã‬זָ‪ê‬ק‬ ‫וּלְ‪ï‬תוֹסֶ‪ò‬פֶ‪ö‬תײַגִּ‪å‬וּוּן מַ‪ñ‬צִּ‪õ‬יגִ‪å‬ים הֵ‪é‬ם בְּ‪ã‬יַ‪ì‬חַ‪ë‬ד‬ ‫מַ‪ñ‬עַ‪ְô‬רכוֹן אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר בּוֹ הֵ‪é‬ם אוֹכְ‪î‬לִ‪ï‬ים מָ‪ָñ‬רק‬ ‫וְ‪è‬שׁוֹבְ‪ִã‬רים אִ‪ä‬ישׁײַעַ‪ô‬לײַֹראשׁײַיְ‪ִì‬דידוֹ הַ‪é‬צַּ‪õ‬לַּ‪ï‬חַ‪ë‬ת‪.‬‬ ‫וְ‪è‬צוֹחֵ‪ë‬ק הַ‪é‬קָּ‪ú‬הָ‪é‬ל וְ‪è‬אוֹמֵ‪ñ‬ר‪ :‬חַ‪ë‬ד וְ‪ַè‬דק!‬ ‫בְּ‪ã‬הֶ‪é‬חְ‪ë‬לֵ‪ï‬ט הוֹפָ‪ö‬עָ‪ô‬ה מֻ‪ñ‬צְ‪õ‬לַ‪ï‬חַ‪ë‬ת‪.‬‬

‫הָ‪é‬אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד הוּא אָ‪ֹä‬רְך כְּ‪î‬מוֹ מוֹט‬ ‫וּמִ‪ñ‬יָּ‪ì‬ד מִ‪ñ‬תְ‪ü‬בָּ‪ֵã‬רר שֶׁ‪û‬הוּא לֶ‪ï‬מֶ‪ְñ‬ך‪.‬‬ ‫הַ‪é‬שֵּׁ‪û‬נִ‪ó‬י הוּא ָקצָ‪õ‬ר מְ‪ñ‬אוֹד‬ ‫וְ‪è‬נִ‪ְó‬ראֶ‪ä‬ה ְקצָ‪õ‬ת יוֹתֵ‪ü‬ר כְּ‪î‬בֶ‪ã‬ןײַסֶ‪ò‬מֶ‪ְñ‬ך‪.‬‬ ‫חָ‪ë‬טְ‪í‬מֵ‪ñ‬יהֶ‪é‬ם אֲ‪ֻä‬דמִּ‪ñ‬ים‪ ,‬שִׂ‪û‬פְ‪ö‬תֵ‪ü‬יהֶ‪é‬ם כְּ‪î‬תֻ‪ü‬מּוֹת‪,‬‬ ‫פְּ‪ö‬נֵ‪ó‬יהֶ‪é‬ם מְ‪ñ‬שׁוּחִ‪ë‬ים בַּ‪ã‬קֶּ‪ú‬מַ‪ñ‬ח‪.‬‬

‫פורים‬

‫‪217‬‬

‫בִּ‪ã‬לְ‪ï‬בּוּלֵ‪ï‬י הַ‪é‬מְּ‪ñ‬גִ‪å‬לָּ‪ï‬ה ‪/‬‬

‫אִ‪ä‬ם ֹלא זָ‪ê‬כַ‪ְî‬רתָּ‪ü‬‬ ‫אֶ‪ä‬ת וַ‪è‬יְ‪ì‬זָ‪ê‬תָ‪ü‬א‪,‬‬ ‫אִ‪ä‬ם שׁוּב שָׁ‪û‬לְ‪ï‬חוּ‬ ‫אוֹתְ‪ָü‬ך הַ‪é‬בַּ‪ã‬יְ‪ì‬תָ‪ü‬ה —‬ ‫אִ‪ä‬ם ֹלא יָ‪ַì‬דעְ‪ô‬תָּ‪ü‬‬ ‫וּבִ‪ã‬לְ‪ï‬בַּ‪ã‬לְ‪ï‬תָּ‪ü‬‬ ‫בֵּ‪ã‬ין אֲ‪ִä‬ריָדתָ‪ü‬א‬ ‫וְ‪è‬הַ‪é‬מְ‪ñ‬דָּ‪ç‬תָ‪ü‬א —‬ ‫אַ‪ä‬ל תִּ‪ü‬תְ‪ü‬יָ‪ì‬אֵ‪ä‬שׁ!‬ ‫וְ‪è‬אִ‪ä‬ם בִּ‪ã‬מְ‪ñ‬קוֹם בִּ‪ã‬גְ‪å‬תָּ‪ü‬ן וָ‪è‬תֶ‪ֶü‬רש‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ְñ‬רתָּ‪ ü‬שׁוּב "הָ‪é‬מָ‪ñ‬ן וְ‪è‬זֶ‪ֶê‬רשׁ"‪,‬‬ ‫וְ‪è‬הַ‪é‬פָּ‪ö‬סוּק "שָׂ‪û‬שׂוֹן וִ‪è‬יָקר"‬ ‫ְקצָ‪õ‬ת מְ‪ñ‬טֻ‪í‬שְׁ‪û‬טָ‪í‬שׁ וְ‪ֹè‬לא מֻ‪ñ‬כָּ‪î‬ר‪,‬‬ ‫אִ‪ä‬ם ֹלא הִ‪é‬צְ‪õ‬לַ‪ï‬חְ‪ë‬תָּ‪ ü‬לְ‪ï‬נַ‪ó‬חֵ‪ë‬שׁ‬ ‫מָ‪ñ‬ה שֵׁ‪û‬ם הַ‪é‬מֶּ‪ñ‬לֶ‪ְï‬ך הַ‪é‬טִּ‪í‬פֵּ‪ö‬שׁ —‬ ‫אַ‪ä‬ל תִּ‪ü‬תְ‪ü‬בַּ‪ã‬יֵּ‪ì‬שׁ‬ ‫אַ‪ä‬ל תִּ‪ü‬תְ‪ַü‬רגֵּ‪å‬שׁ‬ ‫חַ‪ë‬יֵּ‪ְì‬ך חִ‪ë‬יּוְּך‬ ‫וְ‪è‬הִ‪é‬תְ‪ü‬אוֹשֵׁ‪û‬שׁ!‬

‫נַ‪ó‬עֲ‪ô‬מָ‪ñ‬ה בֶּ‪ã‬נְ‪ó‬זִ‪ê‬ימָ‪ñ‬ן‬

‫פורים‪ ,‬צבעי מים על נייר‪ ,‬המאה הײַ‪ ,19‬צפת‬

‫‪216‬‬

‫פורים‬

‫אַ‪ä‬ל תִּ‪ü‬תָּ‪ü‬פֵ‪ö‬ס לְ‪ï‬בֶ‪ã‬הָ‪é‬לָ‪ï‬ה‪,‬‬ ‫זַ‪ê‬מְ‪ñ‬זֵ‪ê‬ם בְּ‪ã‬שֶׁ‪ֶû‬קט טְ‪ָí‬רײַלָ‪ï‬ײַלָ‪ï‬ה‪,‬‬ ‫תּוּכַ‪î‬ל לוֹמַ‪ñ‬ר כִּ‪î‬י הַ‪é‬מְּ‪ñ‬גִ‪å‬לָּ‪ï‬ה‬ ‫לִ‪ï‬כְ‪î‬בוֹד פּוִּרים הִ‪é‬תְ‪ü‬בַּ‪ã‬לְ‪ï‬בְּ‪ã‬לָ‪ï‬ה‪.‬‬ ‫אֱ‪ä‬מֹר מִ‪ñ‬יָּ‪ì‬ד כִּ‪î‬י בָּ‪ã‬א אֲ‪ָä‬דר‬ ‫וּבַ‪ã‬מְּ‪ñ‬ג ִָ‪å‬ל‪ּï‬ה בִּ‪ã‬לְ‪ï‬בֵּ‪ã‬ל הַ‪é‬סְּ‪ָò‬דר‬ ‫וְ‪è‬הִ‪é‬תְ‪ü‬הַ‪é‬פְּ‪ö‬כוּ בָּ‪ã‬הּ הַ‪é‬שּׁוּרוֹת‬ ‫וְ‪è‬הַ‪é‬יְּ‪ì‬צָ‪ִõ‬רים וְ‪è‬הַ‪é‬יּוֹצְ‪õ‬רוֹת‪.‬‬ ‫גַּ‪å‬שׁ לַ‪ï‬מּוָֹרה עִ‪ô‬ם ַרעֲ‪ô‬שָׁ‪û‬ן‪,‬‬ ‫סַ‪ò‬פֵּ‪ö‬ר לָ‪ï‬הּ עַ‪ô‬ל הָ‪é‬עִ‪ô‬יר שׁוּשָׁ‪û‬ן‪,‬‬ ‫אֱ‪ä‬מֹר כִּ‪î‬י גַּ‪å‬ם שׁוּשָׁ‪û‬ן נָ‪ó‬בוֹכָ‪î‬ה‪,‬‬ ‫הִ‪é‬תְ‪ü‬בַּ‪ã‬לְ‪ï‬בְּ‪ã‬לָ‪ï‬ה מַ‪ñ‬מָּ‪ñ‬שׁ כָּ‪î‬מוָֹך‪.‬‬

‫פּוִּרים צַ‪õ‬נְ‪ó‬עָ‪ô‬א — מֵ‪ñ‬אֵ‪ä‬בֶ‪ã‬ל לְ‪ï‬יוֹם טוֹב ‪/‬‬

‫על פי יוֹסֵ‪ò‬ף מְ‪ñ‬יוּחָ‪ë‬ס‬

‫י"ח באדר‪ .‬שׂונאי ישראל אשר בצנעא‪ ,‬מקוָרבי המלך ושׂריו חרשוּ מזימות‬ ‫להשמיד את היהודים ואתם את המשנה למלך היהודי‪ ,‬אשר המלך שומע בַּ‪ã‬עֲ‪ô‬צתו‬ ‫ועושה כִּ‪î‬דברו‪ .‬וּפַ‪ö‬עם ב"חג הסוכר"‪ ,‬הוא פורים‪ ,‬יצא בן המלך לטייל עם שני שָריו‬ ‫וסר לראות בעצם לרחוב היהודים כיצד הם שמחים בפורים‪ .‬בֶרדת בן המלך מעל‬ ‫סוסו ְרצָ‪õ‬חוּהוּ שני השרים נפש וּמיהֲ‪é‬רו להודיע למלך‪ :‬נְקמו היהודים את נקמת‬ ‫המן בְּ‪ã‬בִ‪ã‬נך‪ .‬כעס המלך וציווה לשים הֶ‪é‬סגר על הרחוב היהודי‪ ,‬ואם תוך ג' ימים לא‬ ‫יסגירו לידו את רוצחי בנו יישרפו כולם חיים‪ .‬היהודים קידשו צום וַ‪è‬עֲ‪ô‬צרה‬ ‫והתכנסו בבית תפילתם לצעוק אל ה'‪ .‬אולם קרה נס והאמת נודעה למלך‪.‬‬ ‫המלך ציווה לתלות על העץ את רוצחי בנו‪ ,‬וליהודים נֶ‪ó‬הְ‪é‬פַּ‪ö‬ך האבל לשמחה‪ .‬קיימו‬ ‫וקיבלו עליהם אנשי צנעא לעשות בכל שנה בי"ז בַּ‪ã‬אֲ‪ä‬דר צום וּתפילה לאזכרת‬ ‫נשמתו של הנסיך‪ ,‬וּלְ‪ï‬מָ‪ñ‬חֳ‪ָë‬רתוֹ י"ח באדר יום פורים שני‪ ,‬יום שמחה וששון ותודה‬ ‫לאל על הישועה הגדולה אשר הושיע לכל תושבי צנעא‪.‬‬ ‫)מתוך "מאבל ליוםײַטוב" מעשיות תימניות‪ ,‬יוסף בר"נ מיוחס(‬

‫פורים‬

‫‪219‬‬

‫פורים שני ‪/‬‬

‫גֵ‪'å‬ימְ‪ñ‬ס אֵ‪ä‬דוּאַ‪ְä‬רד הַ‪é‬נְ‪ó‬אוּאֵ‪ä‬ר‬

‫לִ‪ï‬יהוּדי סָ‪ָò‬רגוסה היתה אורה ושמחה‪.‬‬ ‫מעט מהיהודים היושבים בִּ‪ã‬ירוּשלים חוגגים‪ ,‬בנוסף לַ‪ï‬חגים היהודיים הרגילים —‬ ‫פסח‪ ,‬שבועות‪ ,‬סוכות וכו' — גם חג שנתי‪ ,‬שהם מכנים "פורים בנוֹסח סָ‪ָò‬רגוֹסָ‪ò‬ה"‪,‬‬ ‫כדי לציין את יְ‪ì‬שועתם מִ‪ñ‬סַּ‪ò‬כָּ‪î‬נָ‪ó‬ה גדולה של יהודי סרגוסה‪ ,‬בירתה של אָ‪ָä‬רגוֹן‪ ,‬הארץ‬ ‫בה ישבו לפנים‪ .‬סיפור זה של ֶרווח והַ‪é‬צלה‪ ,‬כפי שהוא מתוֹעד במגילות קטנות‬ ‫מסוימות בסגנון המחֶקה בַּ‪ã‬עֲ‪ô‬ליל את מגילת אסתר‪ ,‬נקרא בפוּמבִ‪ã‬י בכל פעם שהחג‬ ‫נחוג‪ .‬שמעתי על המנהג הזה לפני שנים רבות‪ ,‬ואולם בײַ‪ 13‬בפברואר ‪ ,1926‬לאחר‬ ‫שנמסר לי כי החג התקיים יומיים לפניײַכן‪ ,‬הצלחתי לשאול באמצעותו של חבר‬ ‫העתק של המגילה‪ .‬מובן שזו כתובה בעברית על קלף‪ .‬הסיפור המסופר בה הוא‬ ‫בקיצור כִדלָקמן‪:‬‬ ‫לערך בשנת ‪ ,1420‬בִּ‪ã‬ימֵ‪ñ‬י שלטונו של אַ‪ä‬לְ‪ï‬פוֹנסוֹ החמישי מלך אָ‪ָä‬רגוֹן‪ ,‬היו בעיר סרגוסה‬ ‫שניםײַעשר בתיײַכנסת נאים‪ ,‬ששֵ‪û‬ירתו אותו מספר של קהילות של יהודים אמידים‬ ‫וּבעלי השפעה‪ .‬היחסים בינם לבין הממשלה היו כה טובים‪ ,‬שבכל פעם שבא המלך‬ ‫לסרגוסה‪ ,‬יצאו כל הרבנים בתהלוכה לכבודו‪ ,‬וכל אחד מהם נשא את ספר התורה‬ ‫השייך לביתײַהכנסת שלו‪ .‬אנשים מִ‪ñ‬יחוּ ואמרו‪ ,‬כי כבודהּ של התורה נפגע כאשר‬ ‫ָ‪û‬אוּה החוצה כדי לְ‪ï‬הַ‪é‬חֲ‪ë‬ניף לגוי‪ .‬הרבנים שמחו כאשר נמצאה להם תואֲ‪ä‬נָ‪ó‬ה לא לשאת‬ ‫נְ‪ó‬שׂ ָ‪é‬‬ ‫את הספרים הכבדים החוצה‪ ,‬וכך החלו להשאיר באותן הזדמנויות את הספרים‬ ‫בביתײַהכנסת‪ ,‬והוציאו את נַ‪ó‬רתיֵקיהם הריקים בלבד‪.‬‬ ‫יהודי מוּמָ‪ñ‬ר אחד‪ ,‬וּשמו מַ‪ְñ‬רקוּס מדמשק‪ ,‬נטבל לַ‪ï‬נצרות והפך לאויְ‪ì‬בםײַבַּ‪ã‬נֶ‪ó‬פש של בני‬ ‫עמו באותה קנאוּת‪ ,‬האָ‪ä‬פְ‪ö‬יינית ביחס למומר חדש‪ .‬יום אחד‪ ,‬כששיבַּ‪ã‬ח המלך את‬ ‫נאמנות נתינָ‪ó‬יו היהודים‪ ,‬השיב מְ‪ñ‬שוּמד זה‪ ,‬שהיה בין אנשי הפָּ‪ö‬מַ‪ñ‬ליה‪ ,‬כי‬ ‫הודײַמלכותו ָקְרבן להונאה‪ .‬הוא טען‪ ,‬כי נֶ‪ó‬אֱ‪ä‬מנותם של היהודים למלך לא היתה‬ ‫אלא אחיזתײַעיניים‪ ,‬בדיוק כפי שהוציאו לכבודו נרתיקים מְ‪ñ‬רוָּקנים והעמידו פנים‪,‬‬ ‫כי הם נושאים את ספרי התורה של בתיײַהכנסת שלהם‪.‬‬ ‫למִ‪ñ‬שמע הדברים הללו נִ‪ó‬תכעס המלך על היהודים‪ ,‬אבל לא חש להעניש אותם‬ ‫קודם שבֵּ‪ã‬ירר את אמיתוּת הַ‪é‬הַ‪é‬אֲ‪ä‬שמה‪ .‬הוא יצא ללא דיחוי )היה זה ביום י"ז בשבט(‬ ‫לסרגוסה‪ ,‬כשמרקוס בין אנשי פָּ‪ö‬מלייתו‪ .‬המוּמָ‪ñ‬ר היה במצבײַרוח מרוֹמם‪ ,‬בחָ‪ë‬שְ‪û‬בו כי‬ ‫הצליח להמיט אסון על היהודים; ואולם באותו הלילה הֵ‪é‬עיר איש זקן את שַ‪û‬מָ‪ñ‬שו‬ ‫של כל אחד מבתיײַהכנסת‪ ,‬וסיפר לכל שמש ושמש כיצד המלך מתכוון להפתיע‬ ‫את הרבנים‪ .‬כשהכָּ‪î‬רוֹזים הודיעו בחוצות לַ‪ï‬מָ‪ñ‬חֲ‪ָë‬רת בבוקר‪ ,‬כי המלך עומד להגיע‬ ‫לעיר והרבנים יצאו לקדם את פניו כרגיל‪ ,‬הם היו מוכנים לכך‪ .‬אלפונסו לא השיב‬ ‫לבִ‪ã‬רכוֹתיהם‪ ,‬וּבְ‪ã‬פָ‪ö‬נים זועפות הורה לפתוח את הנרתיקים בזה אחר זה‪ .‬הם מילאו‬ ‫את פקודתו בשמחה רבה‪ ,‬וכך מצאו בכל נרתיק ונרתיק את חמשת חומשי התורה‬ ‫בִּ‪ã‬גְ‪å‬וויליהם‪ .‬אוײַאז הפנה המלך את זעמו כנגד מרקוס‪ ,‬והוא נתלה מעל העץ הקרוב‬ ‫ביותר‪.‬‬ ‫לציון האירוע הזה קבעו יהודי סרגוסה חג שנתי‪ ,‬והמשיכו לַקיימו גם לאחר‬ ‫שכתוצאה מרדיפות נוספות גוֹרשוּ מספרד‪ ,‬וּכְ‪î‬פי שראינו — חוגגים אותו‬ ‫צאצאיהם עד עצם היום הזה ביום י"ז בשבט‪.‬‬

‫‪218‬‬

‫פורים‬

‫פורים שני‬ ‫בִּ‪ְã‬קהילות ישראל היה‬ ‫נהוג לציין "פורים‬ ‫שני" לזכר הצלה מצרה‬ ‫קשה שהקהילה‬ ‫היהודית נֶ‪ó‬חְ‪ë‬לצה ממנה‪.‬‬ ‫"פורים שני" הוא יום‬ ‫טוב ונוהגים בו כמו‬ ‫בפורים‪ :‬משלוח מנות‬ ‫איש לרעהו וּמתנות‬ ‫לאביונים‪.‬‬ ‫יש קהילות שחיברו‬ ‫מגילות בנוֹסח מגילת‬ ‫אסתר לזכר נס‬ ‫ההצלה‪.‬‬

‫"המן שכמוך! אלי תרד כבר?!" שאג המנהלײַהבמאי‪.‬‬ ‫אבל המן הרשע לא מסכים לרדת מהבמה‪ .‬כל תכסיסֵ‪ò‬י המנהל לא הועילו‪ .‬הוא לא‬ ‫הצליח לסַ‪ò‬לֵקני‪ .‬מקהלת הילדים לא שרה אלא צווחה‪ ,‬מפחד המן; ולהקת המחול‬ ‫ברחה מפחד המן‪.‬‬ ‫המנהל מרט את שַׂ‪û‬עֲ‪ô‬רות ראשו האַ‪ä‬חֲ‪ë‬רונות‪ .‬והמן‪ ,‬זאת אומרת אני‪ ,‬לא יורד‬ ‫מהבמה‪ .‬אין ספק כי לוּלא תוּשִ‪û‬ייתו של השָׁ‪ַû‬רת היה המן נשאר על הבמה עד היום‬ ‫הזה‪ .‬אבל שרתנו הֶ‪é‬חביב תפס יָ‪ì‬זְ‪ê‬מה וקרא אלי בלחש‪:‬‬ ‫"המן‪ ,‬המן! קרה אסון נורא‪ :‬מרדכי היהודי התחיל לתלות את תשעת הבנים שלך‬ ‫על עצים‪ ,‬ואת וייזתא על עציץ!"‬ ‫רק שמעתי זאת — וזינקתי זינוק פִּ‪ְö‬ראִ‪ä‬י אל מאחורי הקלעים‪:‬‬ ‫"אני אראה לו‪ ,‬למרדכי היהודי! לתלות את וייזתא על עציץ?!" ברגע זה זינק עלי‬ ‫המנהל וּתְ‪ü‬פָ‪ö‬סַ‪ò‬נִ‪ó‬י בתפיסת מלקחיים‪ ,‬והשרת קשר אותי לסולם ההתעמלות הצמוד‬ ‫לקיר‪ .‬עתה יכלה ההצגה להימשך‪ ,‬והיא נסתיימה באורה‪ ,‬בשמחה ובששון‪ .‬אך‬ ‫מאז ועד היום‪ ,‬בכל פעם שהשרת מעמיד במה לחג — עולה חשש בלב כולם‪ :‬המן‬ ‫הרשע עלול לעלות שוב על הבמה‪....‬‬

‫פורים‬

‫‪221‬‬

‫הָ‪é‬מָ‪ñ‬ן — אוּלַ‪ï‬י תֵּ‪ֵü‬רד מֵ‪ñ‬הַ‪é‬בָּ‪ã‬מָ‪ñ‬ה?! ‪/‬‬

‫עָ‪ô‬מוֹס בָּ‪ã‬ר‬

‫הדבר ברור כַּ‪î‬שמש בצָ‪õ‬הֲ‪é‬רי אדר‪ .‬הצגת פורים של החוג הדרמתי של ביתײַספרנו‬ ‫תהיה ההצגה היפה מכל הצגות פורים של כל בתֵ‪ü‬יײַהספר!‬ ‫זה לא הודות למנהל‪ ,‬שהוא גם הבַּ‪ã‬מַ‪ñ‬אי‪.‬‬ ‫זה לא בזכות השָ‪û‬רת‪ ,‬שהֵ‪é‬קים במה לתפארת‪.‬‬ ‫זה לא בגלל המוָרה לאמנות‪ ,‬שהֵ‪é‬קימה תפאוּרה נפלאה‪.‬‬ ‫זה לא בגלל המורה להתעמלות‪ ,‬שהֵ‪é‬כינה עם הילדים ריקוד נהדר‪.‬‬ ‫זה לא בגלל המורה לזִ‪ê‬מְ‪ָñ‬רה‪ ,‬שהכינה מקהלה ברמה בינלאומית‪.‬‬ ‫זה לא בגלל אחי נחמן‪ ,‬המְ‪ñ‬גלֵ‪ï‬ם את דמותו של מרדכי היהודי‪.‬‬ ‫זה לא בגלל נועה‪ ,‬הממַ‪ñ‬לֵ‪ï‬את בצורה מושלמת את תפקיד אסתר המלכה‪.‬‬ ‫זה גם לא בגלל בֵּ‪ã‬נִ‪ó‬י השמן‪ ,‬שמתחפש לאישה שמנה וּשמה ושתי‪.‬‬ ‫לא וָ‪è‬לא‪ .‬ההצגה תצליח רק בגלל‪ ...‬רק בגללי‪ .‬נכון יותר — בגלל המן‪ .‬זאת אומרת‪:‬‬ ‫הודות לי‪ ,‬המופיע בתפקידו של המן הרשע‪.‬‬ ‫הַ‪é‬אֲ‪ä‬מינו לי‪ :‬כשאני מַ‪ñ‬ציג‪ ,‬אני עושה זאת בכל לבי‪ .‬אני מרגיש כאילו אני באמת‬ ‫המן‪ .‬לכן ההופעה שלי מצליחה‪ ,‬ולכן ההצגה כולה תצליח ותהיה ההצגה היפה‬ ‫והמוּצלחת מכל הצגות פורים!‬ ‫חג הפורים הגיע‪ְ .‬קהַ‪é‬ל מסכות מילא את אולם ההתעמלות‪ ,‬היו שם כל ילדי‬ ‫ביתײַהספר‪ .‬רק משתתפֵ‪ö‬י ההצגה מתכוננים להופעה מאחורי הקלעים‪ .‬אני מוכן‬ ‫כבר מזמן; שבוע לפני הַ‪é‬חַ‪ë‬ג לבשתי את מַ‪ñ‬די המן — בגד שחור‪ ,‬רע‪ .‬שפם גדול דבוק‬ ‫מתחת לאפי — רשע‪ .‬כובע אדון לראשי‪ ,‬וּבידי שוט להצליף ביהודים‪ .‬אבל עיקר‬ ‫התחפושת היא ההרגשה‪ .‬הרגשתי כמו המן‪ ,‬נעשֵׂ‪û‬יתי ילד רע‪ ,‬המרביץ לכל‬ ‫היהודים בכיתתי‪ .‬כולם קיבלו את המכות באהבה‪ ,‬כי ידעו שרק כך תצליח‬ ‫ההצגה! חבל שפורים לא בא פעמיים בשבוע‪...‬‬ ‫סוף סוף הגיע הרגע הגדול‪ ,‬והמסך נפתח‪ .‬קריאות התפעלות עלו מן הקהל‪:‬‬ ‫תַ‪ü‬פאוּרות שוּשן הבירה וארמון אחשוורוש נִ‪ó‬צבו בכל הֲ‪ָé‬דרם‪.‬‬ ‫כמה צער חשתי עד הופיעו אחשוורוש‪ ,‬ושתי‪ ,‬מרדכי ואסתר בחלק הראשון של‬ ‫ההצגה‪ ,‬וַ‪è‬אֲ‪ä‬ני‪ ,‬המן‪ ,‬עדיין ממתין לתורי מאחוֵרי הקלעים‪ .‬אבל ההיסטוריה זרמה‬ ‫על הבמה והגיע הרגע הגדול שבו הופעתי אנוכי! פרצתי אל הבמה ברשע ומיד‬ ‫כבשתי את לב הקהל‪ .‬שיחקתי מצוין בשעה שהשמצתי באוזני אחשוורוש את‬ ‫היהודים‪ ,‬או כאשר הובלתי את מרדכי על סוסײַהמלך והכרזתי‪" :‬ככה יֵ‪ì‬יעשה‬ ‫לאיש‪ "...‬זה היה קטע בלתיײַנשכח‪ .‬ושיא המשחק שלי היה כשהכנתי את‬ ‫עמודײַהתלייה למרדכי‪ .‬ידעתי שהעמוד נועד בשבילי‪ .‬כאשר כבו אורותײַהבמה‬ ‫והכָּ‪î‬רוֹז הכריז שעוד דקה ייתלה המן הרשע על עץ וכי "ליהודים היתה אורה‬ ‫ושמחה"‪ ,‬ידעתי שעלי להסתלק מהבמה‪ .‬אבל ברגע זה נכנס שֵׁ‪û‬ד קטן ללבי‪ ,‬וכאשר‬ ‫האור נדלק ולַ‪ï‬הֲ‪é‬קת המחול פתחה בריקוד‪ ,‬ראה הקהל דבר נורא‪ :‬המן נשאר על‬ ‫הבמה! והמן — זה אני! פרצתי את מעגל הרוקדים‪ ,‬משכתי בצעיפי הרקדניות‬ ‫והפלתי את כובעֵ‪ô‬י הרקדנים‪.‬‬ ‫"המן! אולי תרד מהבמה?" קרא המנהל מאחורי הקלעים‪ .‬אבל אני מוסיף להשתולל‬ ‫וּלְ‪ï‬הָ‪é‬ציק לילדים‪ .‬לא יכולתי להפסיק להיות המן‪ ,‬לא יכולתי לרדת מהבמה‪.‬‬

‫‪220‬‬

‫פורים‬

‫ר' עקיבא ומרד ברײַכוכבא ‪/‬‬

‫רבקה לוי‬

‫מרד ברײַכוכבא — ִרקעו‪ ,‬מַ‪ñ‬הֲ‪é‬לכו ותוצְ‪õ‬אותָ‪ü‬יו‬ ‫ר' עקיבא היה גדול התומכים במרד ברײַכוכבא‪ .‬נסקור בקצרה את‬ ‫האירועים שהובילו לַ‪ï‬מרד‪ ,‬את מהלך המרד עצמו ואת תוצְ‪õ‬אותיו‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 117‬לספירה‪ ,‬שישים שנה לאחר חורבן ירושלים והמקדש‪,‬‬ ‫עלה לשלטון ברומי הקיסר אַ‪ְä‬דִריָּ‪ì‬נוֹס )אִ‪ä‬לְ‪ï‬יוֹס(‪ .‬אדריינוס הִ‪é‬רבה‬ ‫לסייר באימפריה הרומית ודאג בעיקר לִ‪ï‬בְ‪ã‬נייתן וּלְ‪ï‬שיקוּמן של‬ ‫המדינות שרומי כבשה כדי לַ‪ï‬עֲ‪ô‬שׂותן חלק בלתי נפרד מִ‪ñ‬מַ‪ñ‬מלכתו‪.‬‬ ‫אדריינוס רצה להפוך את ירושלים לעיר בעלת אופי רומאי אלילי‪.‬‬ ‫שנים סבלו היהודים את עוֹל מלכות רומא‪ ,‬אשר הכבידה עליהם‬ ‫במסים רבים‪ ,‬בַּ‪ã‬עֲ‪ô‬בודות כְּ‪î‬פייה וּבְ‪ã‬גיוס לצבא‪ ,‬אולם את הפגיעה‬ ‫בדתם הקדושה לא יכלו לשֵׂ‪û‬את‪ .‬הזעם על חילול קודשֵ‪û‬י ישראל ועל‬ ‫הגזֵ‪ê‬רות הנוראות של רומי בא לִ‪ï‬יֵדי ביטוי בַּ‪ã‬מרד‪.‬‬ ‫המרד פרץ בהנהגתו של שִׁ‪û‬מְ‪ñ‬עוֹן בַּ‪ã‬רײַכּוֹסִ‪ò‬יבָ‪ã‬א‪ ,‬שֶׁ‪û‬כּוּנה מאוחר יותר‬ ‫בַּ‪ã‬שם שִׁ‪û‬מְ‪ñ‬עוֹן בַּ‪ã‬רײַכּוֹכְ‪î‬בָ‪ã‬א‪ .‬לא כל העם תמך במרד‪ .‬רבים זכרו את‬ ‫החורבּן שהֵ‪é‬מיט על העם המרד הגדול‪ ,‬שישים שנה קודם לכן‪ ,‬ולא‬ ‫רצו לשוב ולמרוד ברומי‪ .‬אולם אחרים ראו שהמצב בלתי נסבל‬ ‫וחשו שחַ‪ë‬יֵ‪ì‬יהם איבדו את טַ‪í‬עֲ‪ô‬מם‪ .‬אלה העדיפו מרד ברומי ומוות‬ ‫בקרב על פני חיים של שִׁ‪û‬עְ‪ô‬בּוד ללא כל היקר להם‪ :‬התורה‪ ,‬המצוות‬ ‫ואוַרח החיים היהודי‪ .‬המרד ארך שלוש שנים וחצי‪ ,‬משנת ‪132‬‬ ‫ועד ‪ .135‬בסופו נלכדה בֵּ‪ã‬יתָ‪ü‬ר‪ ,‬שהיתה המבצר האחרון של‬ ‫המורדים‪ ,‬וברײַכוכבא הנַ‪ó‬עֲ‪ô‬רץ נהרג‪ .‬הרומאים היו עייפים וּכְ‪î‬עוּסים‪,‬‬ ‫מאחר שהיו זקוקים לתקופה כה ארוכה כדי להתגבר על המורדים‬ ‫המעטים‪ .‬על כן‪ ,‬כשהצליחו לדכֵּ‪î‬א את המרד‪ ,‬כּילו בעם את זַ‪ê‬עֲ‪ô‬מם‪.‬‬ ‫הם הגבירו את לחצם על היהודים בשורה של גזֵ‪ê‬רות חדשות‬ ‫ונוראות‪ .‬הגזרות‪" ,‬גזרות אדריינוס"‪ ,‬נועדו לדכא את היהודים‬ ‫ולמנוע מהם כל אפשרות של ליכּוד מחוּדש והִ‪é‬תקוממות נוספת‪.‬‬ ‫על היהודים נאסר לָ‪ï‬מוּל את בניהם‪ ,‬להסמיך רבנים וַ‪è‬חֲ‪ë‬כמים‪ ,‬לקיים‬ ‫את השבת וּלהיכּנס לִ‪ï‬ירוּשלים‪ .‬כל מי שעבר על איסורים אלה‬ ‫ונתפַּ‪ö‬ס‪ ,‬נהרג בִּ‪ã‬פקודת השלטונות הרומיים בעינויים נוראיים‪ .‬רבים‬ ‫מתו על קידוש השם‪ .‬ר' עקיבא לא היה יכול להשלים עם המצב‬ ‫והמשיך כל העת ללמד תורה‪ .‬הוא נתפַּ‪ö‬ס ונאסר‪ .‬יותר משלוש‬ ‫שנים ישב בכלא וגם אז המשיך לקיים קשר עם תלמידיו וּלְ‪ï‬הדריך‬ ‫אותם בְּ‪ã‬פִ‪ö‬תְ‪ü‬רון שאלות בַּ‪ã‬הֲ‪é‬לכה‪ .‬רוחו האֵ‪ä‬יתָ‪ü‬נה וַ‪è‬עֲ‪ô‬מידתו בכל‬ ‫התלאות שמצאו אותו עודדו את תלמידיו להמשיך ולהתנגד לרומי‬ ‫בגאון‪.‬‬ ‫המסורת מספרת שהרומאים רצו לדכא את המרד והוציאו לְ‪ï‬הוֵרג‬ ‫עשרה מֵ‪ñ‬חַ‪ë‬כמי ישראל שלמדו תורה בגלוי‪ .‬גם רבי עקיבא הוא אֶ‪ä‬חד‬ ‫מֵ‪ñ‬עֲ‪ô‬שֶׂ‪û‬רת הרוגֵ‪å‬י מלכות‪.‬‬ ‫סולם חבלים משתלשל ממערת מסתור במדבר יהודה‬ ‫בה התחבאו המורדים בימי מרד ברײַכוכבא‬

‫ל"ג בעומר‬

‫מטבעות מימי מרד בר כוכבא‪:‬‬

‫הָ‪é‬אַ‪ְä‬ריֵ‪ì‬ה וְ‪è‬הַ‪é‬קּוֵֹרא‬ ‫אֲ‪ִä‬רי טָ‪ַí‬רף טֶ‪ֶí‬רף וְ‪è‬עָ‪ô‬מַ‪ñ‬ד עֶ‪ô‬צֶ‪õ‬ם בִּ‪ã‬גְ‪å‬רוֹנוֹ‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר‪ :‬כָּ‪î‬ל מִ‪ñ‬י שֶׁ‪û‬יָּ‪ì‬בוֹא וְ‪è‬יוֹצִ‪õ‬יאוֹ אֶ‪ä‬תֵּ‪ü‬ןײַלוֹ שְׂ‪û‬כָ‪î‬רוֹ‪.‬‬ ‫בָּ‪ã‬א קוֵֹרא מִ‪ñ‬צְ‪ִõ‬רי שֶׁ‪û‬מַּ‪ñ‬קּוֹרוֹ אָ‪ֹä‬רְך‪ ,‬נָ‪ó‬תַ‪ü‬ן מַ‪ñ‬קּוֹרוֹ‬ ‫לְ‪ï‬תוְֹך פִּ‪ö‬יו וְ‪è‬הוֹצִ‪õ‬יא אֶ‪ä‬תײַהָ‪é‬עֶ‪ô‬צֶ‪õ‬ם‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ‪ :‬תֵּ‪ü‬ןײַלִ‪ï‬י שְׂ‪û‬כָ‪ִî‬רי‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬מַ‪ñ‬ר לוֹ הָ‪é‬אֲ‪ִä‬רי‪ :‬לֵ‪ְï‬ך וֶ‪è‬הֱ‪é‬יֵ‪ì‬ה מִ‪ñ‬שְׁ‪û‬תַּ‪ü‬בֵּ‪ã‬חַ‪ë‬‬ ‫וְ‪è‬אוֹמֵ‪ñ‬ר‪ :‬נִ‪ó‬כְ‪î‬נַ‪ó‬סְ‪ò‬תִּ‪ü‬י לְ‪ï‬פִ‪ö‬י אֲ‪ִä‬רי בְּ‪ã‬שָׁ‪û‬לוֹם וְ‪è‬יָ‪ì‬צָ‪õ‬אתִ‪ü‬י בְּ‪ã‬שָׁ‪û‬לוֹם —‬ ‫וְ‪è‬אֵ‪ä‬ין לְ‪ָï‬ך שָׂ‪û‬כָ‪î‬ר גָּ‪å‬דוֹל מִ‪ñ‬זֶּ‪ê‬ה‪.‬‬

‫)מדרש בראשית רבה סד(‬

‫אחרי המרד הגדול‬ ‫וחורבן הבית השני‪,‬‬ ‫הבטיח הקיסר לאַ‪ä‬פשר‬ ‫לבנות מחדש את‬ ‫המקדש בִּ‪ã‬ירוּשלים‪.‬‬ ‫היהודים הֵ‪é‬חֵ‪ë‬לו באיסוף‬ ‫האוצרות הנדרשים‪,‬‬ ‫כְּ‪î‬שלפתַ‪ü‬ע חזרה בה‬ ‫האימפריה השלֶ‪ï‬טת‬ ‫מהסכמתה‪ .‬את‬ ‫ההתלהבות החליפו‬ ‫כעס ואכזבה‪,‬‬ ‫והיהודים‪ ,‬בִּ‪ã‬מצוּקתם‪,‬‬ ‫קראו למרד ברומי‪.‬‬ ‫הרבנים היו עֵ‪ô‬רים לכך‬ ‫שהמרד עלול להביא‬ ‫לחורבן וביקשו מרבי‬ ‫יְ‪ì‬הוֹשֻׁ‪û‬ע בֶּ‪ã‬ן חֲ‪ë‬נַ‪ó‬נְ‪ó‬יָ‪ì‬א‬ ‫להשפיע על העם‬ ‫לבטל את הקריאה‬ ‫למרד‪ .‬בעזרת המשל‬ ‫שלפניכם ניסה רבי‬ ‫יהושע בן חנינא‬ ‫להרגיע את זעם העם‪.‬‬ ‫בראשית רבה —‬ ‫אסוּפה של מדרשים‬ ‫ואגדות על ספר‬ ‫בראשית‪ .‬התחבר‬ ‫במאות הרביעית עד‬ ‫השישית לספירה‪.‬‬

‫האריה והקורא‪,‬‬ ‫מרסל ינקו‪ ,‬צייר‬ ‫ישראלי‪1984–1895 ,‬‬

‫ל"ג בעומר‬

‫‪225‬‬

‫אנשי עיר נצורה מטילים אבנים על הרומאים התוקפים‪.‬‬ ‫ציור מתוך תבליט על עמוד ניצחון של טר ָי‪ì‬נוּס ברומא )קיסר רומאי ‪ 117–98‬לספירה(‬

‫‪224‬‬

‫ל"ג בעומר‬

‫היהודיים — בתלמוד וּבַ‪ã‬מדרשים‪ .‬אפילו שמו של מנהיג המרד לא היה וַ‪ָè‬דאִ‪ä‬י‬ ‫לחלוטין‪ .‬הוא קרוי 'בר )או‪ :‬בן( כּוּזיבָ‪ã‬א'‪ ,‬שניתן לְ‪ï‬פָ‪ְö‬רשוֹ כּמְ‪ñ‬רמז על שליחות כֶּ‪î‬זֶ‪ê‬ב‪.‬‬ ‫עשרות מלומדים דנו בנושא זה שנים רבות; ובהם שסברו‪ ,‬כי שמו האמִ‪ñ‬תי היה‬ ‫אמנם 'ברײַכוכבא' )אולי על שם מְ‪ñ‬קום הולדתו( ואילו אחרײַכך‪ ,‬מִ‪ñ‬שֶ‪û‬הִ‪é‬כזיבה‬ ‫שליחותו‪ ,‬נשתנה בפי מתנגדיו ל'בןײַכּוּזִ‪ê‬יבָ‪ã‬א'; אחרים גרסו להפך‪ :‬שמו האמיתי‬ ‫היה דווקא 'בןײַכוזיבא' )שוב אולי על שם מְ‪ñ‬קום מוצאו‪ ,‬או על שם אביו(‪ ,‬ואילו‬ ‫מעריצָ‪õ‬יו וַ‪è‬חֲ‪ë‬סידיו‪ ,‬שהאמינו בִּ‪ã‬מְ‪ñ‬שיחיוּתו‪ ,‬כּינוּהוּ 'ברײַכוכבא'‪.‬‬

‫הארכיאולוג יגאל ידין‬

‫)הצילומים באדיבות עיזבון יגאל ידין(‬

‫ל"ג בעומר‬

‫‪227‬‬

‫מתוך הַ‪é‬חִ‪ë‬פּוּשִׂ‪û‬ים אַ‪ä‬חֲ‪ֵë‬רי בַּ‪ã‬רײַכּוכְ‪î‬בָ‪ã‬א ‪/‬‬

‫יִ‪ì‬גָּ‪å‬אֵ‪ä‬ל יָ‪ִì‬דין‬

‫יהודה השבוּיה‬ ‫המלחמה הגדולה נגד הרומאים‪ ,‬שהֵ‪é‬חֵ‪ë‬לה בשנת ‪ 66‬לַ‪ï‬ספירה הנוצרית ונסתיימה‬ ‫בשנת ‪ — 70‬זו המלחמה הידועה בַּ‪ã‬שם 'המרד הראשון' — דוּכּאה באכזריות‪,‬‬ ‫ותוצְ‪õ‬אותֶ‪ü‬יה היו נוראות לִ‪ï‬יהוּדה‪ .‬ירושלים — המרכז הרוחני‪ ,‬הלאומי והדתי של עם‬ ‫ישראל — נכבשה ונֶ‪ó‬הֶ‪é‬רסה בִּ‪ã‬יֵדי טִ‪í‬יטוֹס‪ ,‬המקדש הָ‪é‬עֳ‪ô‬לה באש‪ ,‬ושנים מספר לאחר‬ ‫מכן הוּכרעו אף אַ‪ä‬חֲ‪ë‬רוני המורדים שמצאו מקלט בִּ‪ã‬מְ‪ñ‬צָ‪ָõ‬דה‪ַ .‬קשתותײַזיכּרון התנוססו‬ ‫ברומא לנִ‪ó‬יצְ‪õ‬חון האימפֶּ‪ö‬ריה הרומית על יהודה‪ ,‬ומטבעות שנָ‪ó‬שׂאו את הכתובת‬ ‫'יהודה השבויה' עברו לסוחר בַרחֲ‪ë‬בֵ‪ã‬י הממלכה‪ .‬אך יהודה — או ליתר דיוק‪ :‬היהודים‬ ‫— לא השלימו עם תבוּסָ‪ò‬תם‪ .‬ב ַי‪ְ ì‬ב‪ֶ ã‬נ‪ó‬ה קם והתפתח מרכז רוחני חדש‪ ,‬בהַ‪é‬נְ‪ó‬הגתו של‬ ‫ַרבָּ‪ã‬ן יוֹחָ‪ë‬נָ‪ó‬ן בֶּ‪ã‬ן זַ‪ê‬כַּ‪î‬אי‪ ,‬והיַ‪ì‬הֲ‪é‬דות הסתגלה בְּ‪ã‬עַ‪ô‬לײַכּורחהּ להמשך קיומה ללא המקדש‬ ‫בִּ‪ã‬ירוּשלים‪ .‬פֵּ‪ö‬ירושים חדשים לתורה צמחו ועלו‪ ,‬וחוקים ותקנות התחדשו לַ‪ï‬בְּ‪ָã‬קִרים‪.‬‬ ‫ביַ‪ì‬בְ‪ã‬נֶ‪ó‬ה הונחו למעשה יסודות היהדות‪ ,‬כפי שאנו מַ‪ñ‬כּירים אותם כּיום‪ .‬אך החיים‬ ‫ללא מקדש וירושלים נֶ‪ó‬חשבו כשלב חולף בלבד‪ ,‬וכל יהודי האמין בסֵ‪ò‬תֶ‪ü‬ר לבו‪ ,‬כי‬ ‫לא ירחַ‪ë‬ק היום‪ ,‬שבו ישוב לִ‪ï‬ירוּשלים‪ ,‬שמקדשהּ יִ‪ì‬כּון שנית‪ ,‬והמשיח יבוא לגאול‬ ‫את עם ישראל‪.‬‬

‫המרד השני‬ ‫שישים ושתיים שנה לאחר חורבן ירושלים פרץ מרד נוסף נגד הרומאים‪ ,‬והפעם‬ ‫בארץײַישראל עצמה‪ .‬מלחמת ברײַכוכבא — או כפי שאנו מכנים אותה 'המרד השני'‬ ‫— אולי עלתה באַ‪ä‬כְ‪î‬זְ‪ê‬ריוּתה על המרד הראשון של שנות ‪66‬ײַ‪ .70‬היא נמשכה למעלה‬ ‫משלוש שנים‪ ,‬וּבִ‪ã‬תחילתה הצליחו היהודים בהנהגת ברײַכוכבא לִ‪ï‬כבּוש את‬ ‫ירושלים וּלחדש את המדינה היהודית‪ ,‬וּבְ‪ã‬כָ‪î‬ך העמידו בסכנה את מלחמת רומא‬ ‫וְ‪è‬כָ‪î‬פו על אַ‪ְä‬דְרייָ‪ì‬נוֹס לשלוח את מֵ‪ñ‬יטב לגיונותיו ללחום במורדים‪ .‬מרד שני זה לא‬ ‫זכה לתיאור מזהיר כמו תיאורו של יוסף בןײַמתתיהו את המרד הראשון — וכך‪,‬‬ ‫למרות חשיבותו המרובה‪ ,‬דלות היו ידיעותֵ‪ü‬ינו עלָ‪ï‬יו‪ ,‬וכל הנותר לנו היו רק ְרמיזות‬ ‫מעטות בכִ‪î‬תבֵ‪ã‬יהם של מספר היסטוריונים‪ ,‬ותֵ‪ü‬יאורים בסגנון אגדי במקורות‬

‫‪226‬‬

‫ל"ג בעומר‬

‫"עַ‪ô‬מּוּד הָ‪é‬אֵ‪ä‬שׁ לְ‪ï‬הָ‪é‬אִ‪ä‬יר לָ‪ï‬הֶ‪é‬ם לָ‪ï‬לֶ‪ï‬כֶ‪î‬ת יוֹמָ‪ñ‬ם וָ‪è‬לָ‪ï‬יְ‪ì‬לָ‪ï‬ה"‬

‫)שמות יג‪ ,‬פסוק כא(‬

‫עמוד האש‬ ‫ימי זיכרון‬ ‫יום העצמאות‬

‫לשמור על חיי אדם ‪/‬‬

‫יצחק רבין‬

‫מתוך הנאום באוֹסְ‪ò‬לוֹ בטקס קבלת פרס נובֵּ‪ã‬ל‪:‬‬ ‫"בגיל שבו תלמידים מנסים לפַ‪ö‬עְ‪ô‬נֵ‪ó‬ח את סודות המתמטיקה ואת מִ‪ñ‬סְ‪ò‬תְ‪ֵü‬רי‬ ‫התנ"ך‪ ,‬בגיל שבו פורחות אהבות ראשונות‪ ,‬בגיל ‪ ,16‬נתנו ביִדי אקדח כדי‬ ‫להָ‪é‬גֵ‪å‬ן על חיַ‪ì‬י וּלמרבה הצער‪ ,‬גם כדי להרוג בִּ‪ã‬שעת סכנה‪.‬‬ ‫זה לא היה חלום שלי‪ .‬רציתי להיות מהנדסײַמים‪ ,‬למדתי בביתײַספר חקלָ‪ï‬אִ‪ä‬י‪.‬‬ ‫חשבתי שמהנדסײַמים הוא מקצוע חשוב במזרח התיכון הצָ‪õ‬חיחַ‪ .ë‬אני חושב‬ ‫כך גם היום‪ .‬נאלצתי להחזיק בְּ‪ã‬רובה‪ .‬משך עַ‪ô‬שרות שנים לבשתי מדים‪ .‬תחת‬ ‫פיקודי הלכו אל מותם אנשים צעירים‪ ,‬שרצו לחיות ולאהוב‪ .‬תחת פיקודי‬ ‫הרגו אֲ‪ä‬נָ‪ó‬שַ‪û‬י אויבים‪ ,‬שנשלחו להרוג אותנו‪...‬‬ ‫גבירותַ‪ü‬י ורבותַ‪ü‬י‪ ,‬נער הייתי וגם זקנתי ומכל אוצר הזיכרונות שאגרתי בײַ‪72‬‬ ‫שנות חיַ‪ì‬י‪ ,‬אזכור עכשיו גם את התקוָ‪è‬וה‪ .‬זו התקווה שנתנו לעמנו בזמן‬ ‫האחרון‪ .‬בני עמנו בחרו בנו כדי לתת להם חיים‪ ,‬וכמה נורא לומר זאת‪:‬‬ ‫חייהם ביֵדינו‪ .‬הערב‪ ,‬עינֵ‪ó‬יהם מֵ‪ñ‬ישירות אלינו מבט‪ .‬והם שואלים‪ :‬איזה‬ ‫שימוש נעשה בסמכות שניתנה לנו? מה נחליט? לאיזה בוקר הם יקומו‬ ‫מחר? לשלום? למלחמה? לצחוק או לבכות? ַקבַּ‪ְã‬רנִ‪ó‬יטִ‪í‬ים חיָ‪ì‬יבים לספק לבני‬ ‫עמם תשתית‪ ,‬שתאפשר להם לֵ‪ï‬יהָ‪é‬נות מחייהם‪ .‬חופש דיבור וחופש תנועה‪,‬‬ ‫קורתײַגג ומזון‪ ,‬ואת הדבר הֶ‪é‬חשוב ביותר שאיײַאפשר בלעָדיו — החיים‪ .‬אי‬ ‫אפשר לֵ‪ï‬יהָ‪é‬נות משום זכות‪ ,‬אם לא נמצאים בחיים‪ .‬לכן אמורה כל מדינה‬ ‫לשמור גם על הדבר הֶ‪é‬חשוב ביותר בתַ‪ü‬שתיתה — חיֵ‪ì‬י אזרחֶ‪ë‬יהָ‪.é‬‬ ‫יש פִּ‪ö‬תְ‪ü‬רון אחד לשמור על חיי האדם‪ :‬לא לוחות פלדה‪ ,‬לא טנקים‪ ,‬לא‬ ‫מטוסים‪ ,‬לא מִ‪ñ‬בְ‪ã‬צְ‪ֵõ‬רי בטון‪ .‬הפתרון האחד הוא — השלום‪.‬‬ ‫נמשיך בדרך השלום בִּ‪ã‬נחישוּת וּבִ‪ã‬דבֵ‪ã‬קוּת‪ .‬לא נרפה‪ .‬לא נוַ‪è‬ותר‪ ,‬השלום יְ‪ì‬נַ‪ó‬צַּ‪õ‬ח‬ ‫את כל אויבינו‪ ,‬כי האפשרות האחרת גרועה לְ‪ï‬כוּלנו"‪.‬‬

‫יצחק רבין נולד‬ ‫בִּ‪ã‬ירוּשלים בשנת ‪.1922‬‬ ‫הוא התחנך בבית‬ ‫הספר "כדורי" ויחד‬ ‫עם רבים מחבָריו‬ ‫התגייס לפלמ"ח ונמנָ‪ó‬ה‬ ‫עם מפקָדיו הבכירים‪.‬‬ ‫בשנים ‪1968–1964‬‬ ‫כיהן כרמטכ"ל ולאחר‬ ‫שחרור מצה"ל שימש‬ ‫שגריר ישראל‬ ‫בארצותײַהברית‪.‬‬ ‫בשובו ארצה שימש‬ ‫בתקופות שונות‬ ‫כראש ממשלה וכשר‬ ‫ביטחון‪ .‬בתקופת‬ ‫כהונתו האַ‪ä‬חֲ‪ë‬רונה הֵ‪é‬חֵ‪ë‬ל‬ ‫בתהליך שלום עם‬ ‫העולם הערבי‪ .‬חתם‬ ‫על חוזה השלום עם‬ ‫ירדן ועל שלַ‪ï‬בֵּ‪ã‬י פיוס‬ ‫עם הפלשתינאים‪.‬‬ ‫נרצח בנובמבר ‪1995‬‬ ‫על ידי מתנקש יהודי‪,‬‬ ‫אשר חָ‪ë‬לַ‪ï‬ק על דרכו‬ ‫המדינית ורצה למנוע‬ ‫על ידי הרצח את‬ ‫המשך תהליך השלום‪.‬‬ ‫י"ב בחשוון‪ ,‬יום‬ ‫הירצחו של ראש‬ ‫הממשלה‪ ,‬נקבע כיום‬ ‫זיכרון ממלכתי‪.‬‬

‫עמוד האש‬

‫‪231‬‬

‫יום הזכרון‬ ‫ליצחק רבין‬ ‫"‪...‬לכן רק שירו שיר לשלום‬ ‫אל תלחשו תפילה!‬ ‫מוטב תשירו שיר לשלום‬ ‫בצעקה גדולה!"‬ ‫)יעקב רוטבליט(‬ ‫תצלום של כתובות קיר בכיכר רבין‪ ,‬לאחר רצח יצחק רבין‬

‫מתוך "קורות כיתה אחת" ‪/‬‬

‫בנימין טנא‬

‫אוּנטֶ‪í‬רמָ‪ñ‬ן‪ ,‬אוּשְׁ‪û‬מִ‪ñ‬ין‪ ,‬אֶ‪ä‬טִ‪í‬ינגָ‪å‬ר‪ ...‬בְּ‪ִã‬רין‪ ,‬בְּ‪ֶã‬רמֶ‪ñ‬ן‪ ,‬גולדין‪ ,‬גרינברג‪ ...‬הלר‪ ...‬טננבאום‬ ‫)טנא(‪ ...‬לוסטיג‪ ,‬לופגס‪ ...‬ציגלר‪ ...‬רשקס‪ .‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬אלה לא שמות מספר‬ ‫הטלפונים‪ .‬אלה שמות שלושהײַעשר מתוך שלושים הילדים של כיתתי‬ ‫בביתײַהספר העברי "דברי"‪ ,‬בוורשה‪ ,‬לפי סדר האלףײַבית‪.‬‬ ‫יום יום‪ ,‬בהתחלת כל שיעור‪ ,‬היה המורה פותח את יומן הכיתה וקורא לפי הסדר‬ ‫את שמות התלמידים‪ ,‬וכך שש פעמים ביום במשך כל השנה‪ .‬תלמיד שקראו בשמו‬ ‫היה קם ממקומו ואומר‪" :‬יֶ‪ì‬שנו"‪ .‬ואם לא היה בביתײַהספר‪ ,‬היה שקט בכיתה‪ .‬ילד‬ ‫שישב לידו היה אומר — "איננו" — והמורה היה כותב שהילד איננו בשיעור‪ .‬כשהיה‬ ‫המורה מגיע לשם האחרון ברשימה‪ ,‬היה סוגר את היומן‪ ,‬מביט בתלמידים‬ ‫ומתחיל את השיעור‪.‬‬ ‫הרבה שנים עברו מאז‪ ,‬אבל את רשימת השמות הזאת אינני שוכח לעולם‪.‬‬ ‫לפעמים‪ ,‬בלילות‪ ,‬כשאני סוגר את עיני‪ ,‬אני שומע פתאום שוב את קול המורה‬ ‫קורא‪ :‬ײַ אונטרמן‪ ,‬אושמין‪ ,‬אטינגר‪ ...‬ברין‪ ,‬ברמן‪ ,‬גולדין‪ ...‬ובחלומי אני רואה את‬ ‫כל שלושים הילדים של כיתתי — ילד ילד ופניו המיוחדים‪ ,‬ילד ילד ותכונותיו‬ ‫המיוחדות‪ :‬חכמים וטיפשים‪ ,‬חזקים וחלשים‪ ,‬אמיצים ופחדנים‪ .‬גם את המורים‬ ‫אני רואה לפני עיני‪ ,‬וגם הם שונים איש מרעהו‪ :‬מהם כעסנים‪ ,‬ומהם סלחנים‪,‬‬ ‫מהם טוביײַלב ומהם רשעים‪.‬‬ ‫החלומות אינם יודעים‪ ,‬כי כבר עבר זמן רב מאותם ימים; הם גם אינם יודעים‪,‬‬ ‫שכל אותם ילדים גדלו והיו לאנשים‪ ,‬ואז באה המלחמה הנוראה‪ ,‬ומסך שחור ירד‬ ‫על הכול‪.‬‬ ‫לי היה מזל ומשפחתי עלתה לפני המלחמה הנוראה לישראל‪ .‬אני ניצלתי‪ ,‬אך‬ ‫רבים מאוד מחברי ראו בעיניהם את האש הגדולה‪ ,‬שהדליקו הנאצים באירופה‪,‬‬ ‫ונשרפו חיים בתוכה‪ .‬היום‪ ,‬כאשר אני שומע את הקול הקורא את שמותיהם‬ ‫ביומן‪ ,‬אני אומר בלחש בלבי‪" :‬איננו"‪" ...‬איננו"‪" ...‬איננו"‪...‬‬

‫שואה וגבורה‬

‫‪233‬‬

‫יום הזיכרון לשואה ולגבורה‬

‫להסתתר ‪/‬‬

‫אידה ווס‬

‫"תכירו את גברת הֶ‪é‬לְ‪ï‬סלוט‪ ",‬אומרת אמא‪,‬‬ ‫"היא באה לקחת אֶ‪ä‬תכן‪ .‬אתן הולכות להסתתר‪".‬‬ ‫"להסתתר?"‬ ‫לא ברור על מה אמא מדברת‪.‬‬ ‫"אני לא הולכת‪ ",‬אומרת רחל‪.‬‬ ‫"את מוכרחה‪ ,‬חמודה‪".‬‬ ‫את ואבא‪ ,‬מה זה בכלל להסתתר?"‬ ‫"למה לא דיברתם אתנו קודם‪üְ ,‬‬ ‫"להסתתר זה להתחבא מהנאצים‪ ,‬מסוכּן מדי לשֶ‪û‬בת בבית וּלְ‪ï‬חכות להם עד‬ ‫שיבואו לקחת אותנו‪ ,‬קדימה‪ ,‬את ואסתר תלונו לילה אחד אצל גברת הֶ‪é‬לְ‪ï‬סלוט‪,‬‬ ‫וּמָ‪ñ‬חר היא תיקח אתכן לִ‪ï‬כְ‪î‬פר אחד בַּ‪ã‬סביבה‪ ,‬שם אבא וַ‪è‬אֲ‪ä‬ני נחכה לכן‪ .‬בואי‪,‬‬ ‫חמודה‪ ,‬קחי את הקוְרקינט‪ ,‬קדימה‪".‬‬ ‫אמא אומרת זאת כך שרחל מרגישה שהיא מוכרחה לשמוע בקולה‪.‬‬ ‫"אל תשכחי את הקורקינט‪ ",‬אומרת גב' הלסלוט‪" ,‬זה בשביל אַ‪ä‬נְ‪ָó‬קה‪ ,‬ממֵ‪ñ‬ילָ‪ï‬א לא‬ ‫תוכלו לשחק בו בֵּ‪ã‬ינְ‪ó‬תיים‪".‬‬ ‫"מי זאת אנקה?"‬ ‫"הבת הקטנה שלי‪ ,‬את תראי אותה כשנגיע הביתה‪".‬‬ ‫"לאן הולכים?" שואלת אסתר‪.‬‬ ‫"אני לא יכולה לגלות‪ ",‬אומרת גב' הלסלוט‪" ,‬תארי לעצמך שהגרמנים היו עוצרים‬ ‫אותנו עכשיו ושואלים אתכן לאן אתן הולכות‪ ,‬מוטב שלא תדעו לאן‪ ,‬בינתיים‪".‬‬ ‫מדבֶריה של גב' הלסלוט‪ ,‬הכל קרה כל כך מהר‪.‬‬ ‫ָ‪é‬‬ ‫היא לא מבינה דבר‬ ‫"בואי‪ ",‬אמא נותנת לה נשיקה‪" ,‬אני אמסור לאבא דרישת שלום מִ‪ñ‬כֶּ‪î‬ן‪ ,‬מחר שוב‬ ‫נתראה‪".‬‬ ‫היא נותנת לאמא נשיקה ושתי הילדות יוצאות לדרך‪ ,‬היא ואסתר על הקורקינט‬ ‫וּגברת הלסלוט הולכת לצִ‪õ‬דן‪.‬‬ ‫על הבית שבְּ‪ã‬פִ‪ö‬ינת הרחוב תלוי דגל גרמני‪ .‬לרגלי הדגל יושבות שתי ילדות‬ ‫ואוכלות‪ .‬לוטה ואלי‪ .‬הן חוגגות את יוםײַההולדת של היטלר‪.‬‬ ‫"להיטלר שלנו יש מחר יוםײַהולדת‪ ",‬סיפרה לוטה לרחל אתמול‪" ,‬אנחנו נזלול‬ ‫עוגות ואתן לא תקבלו שום דבר‪".‬‬ ‫"תמשיכו להתקדם ואל תסתכלו אחורנית!" אומרת גב' הלסלוט‪.‬‬ ‫כעבור עשר דקות הן נמצאות ברחוב שלא היו בו מעולם‪.‬‬ ‫"עִ‪ô‬צרו רגע‪ ,‬משהו חשוב יקרה עכשיו‪ ",‬אומרת גב' הלסלוט‪.‬‬ ‫ֶ‪ï‬יה‬ ‫היא נוגעת בְּ‪ã‬כִ‪î‬יס המעיל שלה‪ ,‬מוציאה משם זוג מספריים וּמְ‪ñ‬קרבת אותם אל ָ‪é‬‬ ‫ואל אסתר‪.‬‬ ‫היא מרגישה שגברת הלסלוט מושכת בטלַ‪ï‬אי שלה‪ .‬היא מרגישה שהגברת‬ ‫הלסלוט חותכת את התפרים‪.‬‬ ‫"לא!" היא צועקת‪" ,‬אסור לנו לצאת החוצה בלי טלַ‪ï‬אי‪ ,‬הם יתפְּ‪ö‬סו אותנו‪ ".‬היא‬ ‫רוצה לעצור את הגברת הלסלוט‪ ,‬אבל גברת הלסלוט תופסת אותה בידה‪.‬‬

‫שואה וגבורה‬

‫‪235‬‬

‫הנותן בכוונה מסתור ליהודים‬ ‫או עוזר להם בצורות אחרות‬ ‫)כגון מציע להם לינת לילה‪ ,‬מזון או‬ ‫מסיע אותם בכליײַרכב כלשהם‬ ‫וכד'( — מתחייב בעונש מוות‪.‬‬ ‫גזרײַהדין יתבצע בידי ביתײַמשפט‬ ‫מיוחד בווארשה‪ .‬אני מפנה את‬ ‫תשומת הלב של כל אוכלוסי‬ ‫מחוז ַו‪è‬רשָׁ‪û‬ה לתקנון החדש‪,‬‬ ‫הואיל ומעתה ואילך הוא יוצא אל‬ ‫הפועל בחומרה וללא רחמים‪.‬‬ ‫מושל מחוז ורשה‪ ,‬פולין‪ ,‬נובמבר ‪1941‬‬

‫‪234‬‬

‫שואה וגבורה‬

‫הן נצמדות זו אל זו‪ ,‬בעצם ֵדי נעים לשכב יחד במיטה אחת‪ ,‬בבית הן נוהגות‬ ‫לישון בנפרד‪.‬‬ ‫"איפה אנחנו?" לוחשת אסתר‪.‬‬ ‫"חכי רגע‪ ",‬היא לוחשת‪" .‬אני הולכת לבדוק‪".‬‬ ‫היא מַ‪ñ‬חֲ‪ë‬ליקה מהמיטה בִּ‪ã‬זְ‪ê‬הירות‪ ,‬מְ‪ñ‬סיטה את הווילון‪ .‬ממול ניצב שלט ועליו שם‬ ‫הרחוב‪:‬‬ ‫"אלל‪ ...‬אר‪ ...‬אני לא מצליחה לקרוא‪".‬‬ ‫"חכי רגע‪ ",‬אומרת אסתר‪" ,‬אני אדליק את האור‪ ",‬והיא מושכת בחבל התלוי מעל‬ ‫למיטה‪.‬‬ ‫"אל תעשו זאת אף פעם! מי שמסתתר אסור לו להדליק אור כשהווילונות‬ ‫פתוחים‪ ,‬בעצם אסור אף פעם להזיז את הווילונות‪ ,‬כדי שאיש לא יראה שאתן‬ ‫פה!"‬ ‫בחדר עומדת גב' הלסלוט‪.‬‬ ‫"תצטרכו להתרגל לָ‪ï‬זה‪ ,‬זה יהיה קשה‪ ,‬אל תעשו יותר מעשֵ‪û‬י שטות כאלה‪ ,‬בסדר?"‬ ‫"בסדר‪ ,‬גברת‪ ",‬אומרות שתיהן ביחד‪.‬‬ ‫"זה לא כלײַכך מסתדר עם המעיל שלך‪ ,‬אבל בסוף זה יצליח‪".‬‬ ‫"ומה אם זה לא יצליח?"‬ ‫"את תצטרכי ללבוש את המעיל בכל מקרה‪ .‬רק תצטרכי להחזיק ספר בַּ‪ã‬מקום שבו‬ ‫היה הטלאי‪".‬‬ ‫רחל אינה מצליחה להֵ‪é‬ירדם‪ ,‬על ידה שוכבת אסתר‪ .‬נשימותיה שקטות‪ ,‬היא דווקא‬ ‫מצליחה לישון‪.‬‬ ‫רחל חושבת על מחר‪ .‬אולי תצטרך לצאת החוצה בלי כוכב וּבְ‪ã‬כל זאת עם כוכב‪.‬‬ ‫כמה מסובך הכול היום‪.‬‬ ‫הדלת נפתחה בשקט‪.‬‬ ‫גברת הלסלוט עומדת לצד המיטה‪.‬‬ ‫"זה הצליח‪ ",‬היא לוחשת‪" .‬אף אחד לא יבחין שהיה לך טלאי על המעיל‪ .‬לילה‬ ‫טוב‪ ,‬שינה מתוקה‪".‬‬ ‫"לילה טוב‪ ,‬גברת‪ ",‬היא נאנחת‪" .‬ותמסרו בִּ‪ã‬שְ‪û‬מי דרישת שלום גם לאדון‪".‬‬ ‫)תרגום‪ :‬עילית ון פרג(‬

‫שואה וגבורה‬

‫‪237‬‬

‫"רחל‪ ,‬מעכשיו את חייבת לשמוע בקולי‪ ,‬אם את לא רוצה שיתפְ‪ö‬סו אותָ‪ü‬ך‪ .‬אסור‬ ‫לך ללכת יותר עם הטלאי‪".‬‬ ‫גב' הלסלוט ממשיכה לגזור‪ ,‬עוד משיכה אחת וּפִ‪ö‬יסת הבד הצהובה בידיה‪ .‬הן‬ ‫עומדות ליד פתח הביוב‪ .‬הטלאי נעלם בתוכו‪ .‬עכשיו מגיע תורה של אסתר‪.‬‬ ‫לאסתר לא אכפת‪ .‬היא מרשה לגברת הלסלוט לעשות בה כִּ‪ְî‬רצונה‪.‬‬ ‫"בואו ילדות‪ ,‬נמשיך ללכת‪".‬‬ ‫שוב הן עולות על הקורקינט‪ ,‬אסתר מלפנים ורחל מאחור‪.‬‬ ‫"לעזאזל"‪ ,‬אומרת גב' הלסלוט וּמכסה בידה את פיהָ‪" ,é‬ראי‪ ,‬רחל!" היא מצביעה‬ ‫על המעיל שעליו היה הטלאי רק לפני רגע‪.‬‬ ‫"אפשר לראות בדיוק איפה היה הטלאי הארור‪ .‬על מעיל התכלת שלך נשאר כתם‬ ‫כחול כהה במקומו של הטלאי‪".‬‬ ‫"אסתר‪ ,‬השתדלי להחזיק את הראש כל הזמן על הֶ‪é‬חזה של רחל‪".‬‬ ‫רחל פוחדת עד מוות‪ .‬היא מרגישה שידיה מתכסות בזיעה ולבה פועם חזק‬ ‫בצווארה‪ ,‬כמה היתה רוצה לחזור הביתה‪ ,‬לאבא ולאמא‪ ,‬ובכלל‪ ,‬היא אינה רוצה‬ ‫להסתתר‪ .‬תָ‪ü‬אֲ‪ä‬רו לעצמכם את הגרמנים באים וּמגלים את הכתם הכחול בִּ‪ã‬מְ‪ñ‬עילה‪.‬‬ ‫"היינץ‪ ",‬יגיד גרמני אחד לַ‪ï‬חֲ‪ë‬ברו‪" ,‬הילדה הזאת הורידה את הטלאי וזה אסור‪,‬‬ ‫אנחנו נעצור אותה‪".‬‬ ‫אחרי הליכה של רבע שעה אומרת גברת הלסלוט‪" :‬הגענו‪ ,‬תיכנסו פנימה מהר‪".‬‬ ‫הן נכנסות לְ‪ï‬בַ‪ã‬ית שיושבים בו סְ‪ò‬ביב שולחן גבר ושלוש ילדות‪.‬‬ ‫"זהו בעלי ואלה הילדות‪".‬‬ ‫"שלום אדוני‪ ",‬הן לוחצות את יד בעלה של גב' הלסלוט‪.‬‬ ‫"הורידו את המעילים‪ ",‬אומר האדון‪" ,‬אלוהים‪ ,‬טינה‪ ,‬איך הֵ‪é‬עזת ללכת כך עם‬ ‫הילדה ברחוב? יש לה כוכב כחול‪".‬‬ ‫"אני יודעת‪ ",‬אומרת גברת הלסלוט לבעלה‪" ,‬מזל שעברנו את זה בשלום‪ .‬הערב‬ ‫אֲ‪ä‬נסֶ‪ò‬ה להבהיר את הכוכב הכחול‪ ,‬אולי אצליח לטשטש את העֲ‪ֵô‬קבות‪".‬‬ ‫"אני מקווֶ‪è‬ה‪ ",‬אומר אדון הלסלוט‪.‬‬ ‫"אתן רוצות פרוסת לחם? לחם חי‪ ,‬חום וטעים עם חתיכה קטנה של בְּ‪ã‬שר חזיר?"‬ ‫"חזיר?" כמה רע לה כשאומרים את המילה הזאת 'חזיר'‪ .‬האם האדון הזה אינו‬ ‫יודע שלִ‪ï‬ילָ‪ï‬דים יהודים אסור לאכול חזיר?‬ ‫"מצטער‪ ",‬אומר אדון הלסלוט‪" .‬לא חשבתי על זה‪ .‬אתם הרי אינכם אוכלים‬ ‫חזיר‪".‬‬ ‫בערב משכיבה אותן גברת הלסלוט לישון‪.‬‬ ‫"שינה מתוקה‪ ",‬היא אומרת‪" .‬מחר אקח אתכן להורים שלכן‪ ,‬ניסע בחשמלית‬ ‫לֶדלְ‪ï‬פְ‪ö‬ט ואת ההמשך כבר תראו בעצמכן‪".‬‬ ‫"כבר מזמן אסור לנו לעלות לחשמלית‪ ",‬היא רוצה להגיד‪ ,‬אבל היא נאנחת‬ ‫ושותקת‪ .‬עייפות כבדה נופלת עליה‪.‬‬ ‫"אֲ‪ä‬נסה להבהיר את המעיל שלך‪ ,‬כדי שמחר‪ ,‬כשנצא לדרך‪ ,‬כבר לא יהיה לך שום‬ ‫כוכב – לא צהוב ולא כחול‪ .‬לילה טוב‪".‬‬ ‫שתיהן מקבלות נשיקה מגב' הלסלוט‪ .‬כמה נחמד מצדה‪ ,‬היא חושבת‪.‬‬

‫‪236‬‬

‫שואה וגבורה‬

‫מתוך‪ :‬אנה פרנק – יומנה של נערה‬ ‫אני מקווה שאוכל לגלות לפניך את כל לִ‪ï‬בי כאשר עוד לא יכולתי לגלותו לאיש‪,‬‬ ‫ואני מקווה שתהיה לי למשען וסעד‪.‬‬ ‫‪ 12‬ביוני ‪ 1942‬אנה פרנק‬

‫קיטי אהובה‬ ‫כל יום משהו חדש‪ .‬הבוקר תפסו את ואן הוּבֵ‪ã‬ן‪ :‬הוא הסתיר שני יהודים בביתו‪ .‬זו‬ ‫מכה קשה לנו‪ ,‬לא רק מפני שיהודים אומללים אלה שוב עומדים על עֶ‪ô‬בְ‪ֵã‬רי פי‬ ‫תהום‪ ,‬אלא גם מפני שהדבר נורא בשביל ואן הוּבֵ‪ã‬ן‪.‬‬ ‫עולם הפוך‪ :‬אנשים הגונים נשלחים למחנותײַריכוז‪ ,‬בתיײַסוהר ותאיײַבידוד‪.‬‬ ‫וחלאתײַאדם מושלת על צעיר וזקן‪ .‬עשיר ועני‪ .‬אחד נתפס על מסחר שחור‪ .‬שני‬ ‫על מתן עזרה ליהודים או למתחבאים אחרים‪ .‬מי שאינו חבר נס"ב‪ ,‬אינו יודע מה‬ ‫צפוי לו מחר‪.‬‬ ‫גם בשבילנו תפיסתו של ואן הוּבֵ‪ã‬ן היא מהלומה‪ .‬הנערות אינן יכולות וגם אסור‬ ‫להן לסחור כמויות גדולות כלײַכך של תפוחיײַאדמה — ואין לנו ברירה אלא לאכול‬ ‫פחות‪ .‬כיצד נעמוד בכך‪ ,‬עוד אודיע לך‪ .‬מכל מקום לא יהיה מצבנו נעים ביותר‪.‬‬ ‫אמא אומרת‪ ,‬שנבטל בכלל את ארוחתײַהבוקר‪ ,‬בצהריים נאכל דייסה ולחם‪,‬‬ ‫ובערב תפוחיײַאדמה מטוגנים; ואולי פעם אחת או פעמיים בשבוע ירקות או חסה‬ ‫— לא יותר‪ .‬פירוש הדבר‪ ,‬שנרעב; אך כל מחסור טוב משיגלו אותנו הגרמנים‪.‬‬ ‫שלך‪ ,‬אנה מ' פרנק‬ ‫יום ה'‪ 25 ,‬במארס ‪1943‬‬ ‫קיטי יקרה‪,‬‬ ‫אמא‪ ,‬אבא‪ ,‬מַ‪ñ‬רגוֹט ואני ישבנו ביחד בנעימים; פתאום נכנס פֶּ‪ö‬טֶ‪í‬ר ולחש משהו‬ ‫לאבא על אוזנו‪ .‬קלטתי משהו על "חבית שנפלה במחסן" ועל "מישהו שניסה‬ ‫לפתוח את הדלת‪ ".‬גם מרגוט שמעה דברים אלה‪ .‬אבל היא ניסתה להרגיע אותי‪.‬‬ ‫אני החוורתי‪ ,‬כמובן‪ ,‬כגיר והייתי עצבנית מאוד כאשר קם אבא ויצא עם פטר‪.‬‬ ‫שלושתנו ישבנו וחיכינו‪ .‬עוד לא עברו שתי דקות‪ ,‬והנה עלתה גברת ואן דאן‪,‬‬ ‫שהיתה למטה במשרד הפרטי והקשיבה לשידור הרדיו‪ .‬היא סיפרה‪ ,‬שפּים ביקש‬ ‫ממנה לסגור את הרדיו ולעלות בשקט אל המחבוא‪ .‬אך הצרה היא‪ ,‬שכאשר רוצים‬ ‫ללכת בשקט‪ ,‬חורקות המדרגות דווקא כפליים‪ .‬עברו עוד חמש דקות‪ ,‬ואז הופיעו‬ ‫פטר ופּים‪ ,‬חיוורים עד קצה אפם‪ ,‬וסיפרו לנו את הרפתקאותיהם‪.‬‬ ‫שואה וגבורה‬

‫‪239‬‬

‫אָ‪ä‬נָ‪ó‬ה פְ‪ַö‬רנְ‪ó‬ק )‪(1945–1929‬‬ ‫נערה יהודייה‪ ,‬שחיברה יומן על השנתיים ששהתה עם משפחתה במחבוא‬ ‫באַ‪ä‬מסטֶ‪í‬רָדם הכבושה בידי הנאצים‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬נָ‪ó‬ה פְ‪ַö‬רנק נולדה בגרמניה בשנת ‪ ,1929‬היתה בת ארבע כשהוריה נמלטו מגרמניה‬ ‫להוֹלנד‪ ,‬עם עליית הנאצים לשלטון‪ .‬היא למדה בבית ספר הולנדי באמסטרדם עד‬ ‫‪ ,1941‬כאשר התלמידים היהודים גורשו מבתי הספר הציבוריים בפקודת הכובש‬ ‫הנאצי‪ .‬אחר כך הִ‪é‬משיכה את לימודיה בבית ספר תיכון יהודי עד קיץ שנת ‪.1942‬‬ ‫באותה שנה החלו הנאצים לשלוח את יהודי הולנד למחנות השמדה במזרח‪.‬‬ ‫כאשר גברה הסכנה‪ ,‬בעזרת ידידים הולנדיים הסתתרה משפחת פַרנק‪ ,‬ההורים‬ ‫ושתי הבנות‪ ,‬אנה ומרגוט‪ ,‬בדירת גג‪ ,‬ואִ‪ä‬תם עוד ארבעה יהודים‪ .‬במחבוא זה שהו‬ ‫מײַ‪ 9‬ביולי ‪ 1942‬עד ‪ 4‬באוגוסט ‪ ,1944‬אך לבסוף גילה מלשין את אוזן הנאצים‪.‬‬ ‫בני משפחת פַרנק וחבריהם נעצרו‪ ,‬ונשלחו תחילה למחנה הריכוז וֶ‪è‬סטֶ‪í‬רבוּק‪,‬‬ ‫ומשם למחנה אַ‪ä‬וּשוויץײַבּירקנָ‪ó‬אוּ‪ .‬אָ‪ä‬נה ואחותה נשלחו בסוף ‪ 1944‬למחנה הריכוז‬ ‫בֶּ‪ã‬רגֶ‪å‬ןײַבֶּ‪ã‬לזֶ‪ê‬ן‪ .‬שם חלתה אנה ומתה במארס ‪ .1945‬גם אחותה מתה בבֶּ‪ã‬רגֶ‪å‬ןײַבֶּ‪ã‬לזֶ‪ê‬ן‪.‬‬ ‫אנה פרנק ניחנה בכשרון ספרותי‪ .‬במחבוא חיברה כמה סיפורים והתחילה לכתוב‬ ‫רומן‪ .‬אבל שמה התפרסם בעיקר הודות ליומנה‪ ,‬שנמצא ונשמר בידי ידידים‬ ‫הולנדיים אחרי שנעצרה המשפחה‪.‬‬ ‫הבית שבו הִ‪é‬סתתרה משפחת פרנק באַ‪ä‬סמטֶ‪í‬רָדם‪ ,‬הוא עתה מוזאון ובית ועד‬ ‫לארגוני נוער הפועלים למען השלום‪.‬‬

‫‪238‬‬

‫שואה וגבורה‬

‫השאלה מוּבנת‪ ,‬אך תשובה מניחה את הדעת עדיין לא מצא איש‪ .‬כּן‪ ,‬מדוּע בּוֹנים‬ ‫באנגליה כל פעם מטוֹסים גדוֹלים יוֹתר‪ ,‬מדוּע מרכּיבים פצצוֹת כּבדוֹת ויחד עם זה‬ ‫בּוֹנים בּתים אחידים לְ‪ï‬שיקוּם? מדוּע מבזבּזים יוםײַיום מיליוֹנים לצוֹרכי המלחמה‪,‬‬ ‫ואין פרוּטה לָ‪ï‬רפוּאה‪ ,‬לָ‪ï‬אמנים‪ ,‬לָ‪ï‬עניים?‬ ‫מדוּע חייבים בניײַאדם לסבּוֹל רעב‪ ,‬כּאשר בּחלקיײַעוֹלם אחרים נרקבים עוֹדפי‬ ‫מזוֹן? הוֹי‪ ,‬מדוּע הבּריוֹת מטוֹרפים כּלײַכּך?‬ ‫אנה פרנק‬ ‫* * *‬

‫קול ֶדנְ‪ó‬יָ‪ì‬ה הלוחמת‬ ‫"קול דניה הלוחמת‪ .‬אתם מאזינים לתחנת השידור של תנועת ההתנגדות‬ ‫הלאומית הדנית‪ .‬אתמול הוציא הפולש הנאצי צו חדש‪ .‬אם יוּצא לפּועל יוּכתם‬ ‫שם מולדתנו לנצח‪ .‬הפולשים ציוו על אזָרחֵ‪ë‬ינו בעלי הדת היהודית לשֵׂ‪û‬את על‬ ‫בִּ‪ã‬גדיהם טלאי צהוב בצורת מגן דוד‪ .‬כך הם רוצים להראות שהיהודים הם בני גזע‬ ‫נחות‪ .‬צו זה הוא למעשה החלק הראשון של תָ‪ü‬כנית זְ‪ê‬דונית להשמיד אלפים‬ ‫מֵ‪ñ‬אזרחינו‪ .‬אסור לנו‪ ,‬לִ‪ï‬בנֵ‪ó‬י האומה הדנית‪ ,‬להרשות שתוכנית זדונית זו תוצא‬ ‫לפועל‪ .‬לכן קוראת תנועת ההתנגדות הלאומית לכל האזרחים‪ ,‬מכל הדתות‪ ,‬אשר‬ ‫אינם רוצים שיוכתם כבוד מולדתם‪ ,‬לענוד את הטלאי הצהוב וּלְ‪ï‬הָ‪é‬פְ‪ö‬כוֹ אות כבוד‬ ‫וגאווה למען ייכשל צוום הזְ‪ê‬דוני של כובשי ארצנו‪".‬‬ ‫לַ‪ï‬מָּ‪ñ‬חֲ‪ָë‬רת נראָ‪ä‬ה הטלאי הצהוב על בגדיהם של מרבית תושבי דניה‪ ,‬וגם המלך ענד‬ ‫אותו‪.‬‬ ‫מבצע ויקינג — זהו‬

‫שמו של מבצע ההצלה‬ ‫של יהודי דנמרק‪.‬‬ ‫כשנודע למחתרת‬ ‫האנטיײַנאצית בדנמרק‬ ‫שהכובש הגרמני‬ ‫מתכוון להשמיד את‬ ‫היהודים‪ ,‬העבירו‬ ‫בלילה בַּ‪ã‬חֲ‪ë‬שאי את כל‬ ‫יהודי דנמרק לִ‪ï‬שְ‪û‬וודיה‬ ‫הנֵ‪ó‬ייטרלית‪.‬‬ ‫הם עשו זאת בְּ‪ã‬דרך‬ ‫הים‪ ,‬בסירות דיג‬ ‫וּבְ‪ã‬רפסודות‪ .‬הדבר היה‬ ‫בײַ‪.1943‬‬

‫שואה וגבורה‬

‫‪241‬‬

‫הם ישבו למטה‪ ,‬לרגלי המדרגות‪ ,‬והמתינו — תחילה ללא תוצאות‪ .‬אך פתאום‬ ‫שמעו שתי דפיקות עזות‪ ,‬כאילו נסגרו שתי דלתות בתוך הבית‪ .‬בקפיצה אחת היה‬ ‫פּים למעלה‪ ,‬ופטר רץ להזהיר את דיסל‪ ,‬שלאחר הכנות רבות ורעש רב הגיע גם‬ ‫הוא למעלה‪ .‬עתה חלצו את נעליהם ועלו דיוטה אחת‪ ,‬אל משפחת ואן דאן‪.‬‬ ‫האדון היה מצונן מאוד וכבר שכב במיטה‪ ,‬ואנו התאספנו כולנו סביב משכּבו‬ ‫וסיפרנו לו בלחישה על חששותינו‪.‬‬ ‫כל פעם שמר ואן דאן השתעל בקול‪ ,‬חשבנו‪ ,‬הגברת ואנוכי‪ ,‬שנקבל שבץײַלב‬ ‫מפחד‪ .‬כך זה נמשך עד שמישהו מאתנו העלה את הרעיון הגאוני לתת לו קצת‬ ‫קוָֹדאִ‪ä‬ין‪ ,‬ומיד נפסק שיעולו‪.‬‬ ‫שוב ישבנו וחיכינו‪ ,‬אך לא שמענו דבר‪ ,‬ועתה שיערנו כי כאשר שמעו הגנבים‬ ‫צעדים בבית השקט‪ ,‬החליטו לברוח‪ .‬אך הצרה הייתה‪ ,‬שהרדיו למטה עוד היה‬ ‫מכוון לאנגליה‪ ,‬והכיסאות עמדו מסודרים מסביב למקלט‪ .‬חששנו שמא פרצו‬ ‫הגנבים את הדלת ואנשיײַהג"א ירגישו בכך ויודיעו למשטרה‪ .‬דבר זה עלול להביא‬ ‫תוצאות בלתיײַנעימות עד מאוד‪ .‬מר ואן דאן קם אפוא‪ ,‬לבש את מעילו‪ ,‬חבש‬ ‫כובע והלך אחר אבא‪ ,‬שירד בזהירות רבה מן המדרגות‪ .‬פטר הלך אחריהם‪ ,‬והוא‬ ‫מזוין — למען הביטחון — בפטיש כבד‪ .‬הגברות למעלה )ובכללן מרגוט ואני( חיכו‬ ‫במתיחות חמש דקות‪ .‬עד שהגברים הופיעו והודיעו כי בבית שורר שקט גמור‪...‬‬ ‫עדיין היה ערב ואנו עוד היינו מבוהלים — אף שכבר נרגענו במקצת‪ ,‬הואיל ולא‬ ‫שמענו מאומה משעה שמונה‪ ,‬כאשר חדר הגנב לביתנו‪ ,‬ועד עשר וחצי‪ .‬לאחר‬ ‫שהרהרנו בדבר‪ ,‬נדמה היה לנו שאין זה מתקבל על הדעת שגנב יתפרץ לבית‬ ‫בשעה כה מוקדמת‪ ,‬כאשר יש עוד אנשים רבים ברחוב‪ .‬מישהו העיר‪ ,‬שייתכן כי‬ ‫המחסנאי אצל שכנינו‪ ,‬חברת ֶקך‪ ,‬עודנו עובד — ומרוב התרגשות‪ ,‬וגם בגלל‬ ‫הקירות הדקים‪ ,‬אפשר לטעות ברעש; והרי גם הדמיון ממלא תפקיד חשוב ברגעי‬ ‫התרגשות כאלה‪.‬‬ ‫שכבנו אפוא לישון‪ ,‬אבל לא יכולנו להירדם‪ .‬אבא‪ ,‬וכן אמא ומר דיסל‪ ,‬שנתם‬ ‫נדדה‪ ,‬ובקצת הגזמה יכולה אני לומר‪ ,‬שלא עצמתי עין כל הלילה‪ .‬בבוקר כבר ירדו‬ ‫הגברים ומשכו בדלת הבית כדי לראות אם היא עדיין נעולה; הכול היה בסדר‪.‬‬ ‫את המאורעות שגרמו לנו פחד רב כלײַכך תיארנו בכשרון רב באוזני כל עובדי‬ ‫המשרד‪ .‬הכול לגלגו עלינו‪ ,‬אך לאחר מעשה קל מאוד לצחוק על דברים כאלה‪ .‬רק‬ ‫בֶּ‪ã‬פּ התייחסה לעניין בכובדײַראש‪.‬‬ ‫שלך אנה‬ ‫יום ד'‪ 3 ,‬במאי ‪1944‬‬ ‫קיטי יקרה‪,‬‬ ‫מאז השבּת אנוּ אוֹכלים ארוּחת צהריים בְּ‪ã‬שעה אחתײַעשׂרה וחצי‪ ,‬ובַ‪ã‬בּוֹקר עלינוּ‬ ‫להִ‪é‬סתפּק בספל דייסה‪ .‬הכּוונה היא לחסוך ארוחה אחת‪ .‬עדיין קשה מאוֹד להשׂיג‬ ‫ירקוֹת‪ :‬היוֹם בצהריים היתה לנוּ חסה רקוּבה‪ ,‬חסה רגילה‪ ,‬תרד וחסה מבוּשלת —‬ ‫דברים אחרים אין‪ .‬ונוסף על כּך גם תפוּחיײַאדמה רקוּבים‪ :‬קוֹמְ‪ñ‬בִּ‪ã‬ינַ‪ó‬צְ‪õ‬יָ‪ì‬ה נפלאה!‬ ‫כְּ‪î‬פי שאַ‪ä‬ת יכוֹלה לתאר לך‪ ,‬אוֹמרים כּאן לא פּעם בייאוּש‪ :‬לשֵ‪û‬ם מה‪ ,‬הוֹי‪ ,‬לשֵ‪û‬ם מה יש‬ ‫צוֹרך במלחמה? מדוּע אין הבּריוֹת יכוֹלים לחיוֹת בְּ‪ã‬שלוֹם? למה צריך להחריב הכּול?"‬

‫‪240‬‬

‫שואה וגבורה‬

‫חסיֵדי אומות העולם‬ ‫חסידי אומות העולם הוא כינוי לאזרחים‪ ,‬נשים וגברים לא יהודים‪ ,‬שסיכנו את‬ ‫חייהם כדי להציל יהודים בודדים‪ ,‬משפחות ולעתים קבוצות שלמות מידי הנאצים‬ ‫ועוזריהם‪ .‬המצילים פעלו ממניעים שונים‪ :‬רגשי חמלה ואהבת האדם‪ ,‬שנאה‬ ‫לנאצים והתנגדות למעשיהם‪.‬‬ ‫אחד מתפקידיו של מוסד "יד ושם" הוא להנציח ולהוקיר מצילי ומצילות יהודים‬ ‫בזמן השואה ולטעת עצים על שמם בשדרה הקרויה "שֵדַרת חסידי אומות‬ ‫העולם"‪ .‬ועדה מיוחדת ב"יד ושם" בודקת מקרים של הצלת יהודים בעזרת לא‬ ‫יהודים‪ ,‬ומעניקה לאנשים הראויים את התואר "חסיד אומות העולם"‪ .‬במהלך‬ ‫שנות עבודתה של הוועדה קיבלו את התואר הזה למעלה מעשרים אלף אנשים‬ ‫ונשים‪ ,‬איכרים ובני עיר‪ ,‬אנשי כמוּרה‪ ,‬אנשי ציבור ואנשי צבא‪ ,‬דיפלומטים ואנשי‬ ‫חינוך‪ .‬על המֵ‪ñ‬דליה שמקבל "חסיד אומות העולם" חרוט המשפט מפרקי אבות‪:‬‬ ‫"כל המְ‪ַñ‬קיֵ‪ì‬ים נפש אחת כאילו ִקיֵ‪ì‬ים עולם מלא"‪.‬‬

‫מכתבה של אִ‪ä‬מא‬ ‫מאדאם מ' היקרה‪,‬‬ ‫בייאושי אני פונה אליך‪ ,‬כי בעלי סיפר לי שאת מרחמת עלינו‬ ‫ומבינה מה עובר עלינו‪ .‬אני מתחננת לפנייך‪ ,‬גברת יקרה‪,‬‬ ‫הואילי להשגיח על הילד שלנו ולתת לו את חסותך עד סוף‬ ‫המלחמה הנוראה הזאת‪ .‬איני יודעת מה הדרך הבטוחה ביותר‬ ‫להגן עליו‪ ,‬אבל אני סומכת בלב שלם על טובײַלבך ועל הבנתך‪.‬‬ ‫הגורל של בעלי ושלי הוא מעכשיו בידי אלוהים‪ .‬אם הוא רוצה‬ ‫שנינצל‪ ,‬נזכה להגיע לקצה של תקופה איומה זאת‪ .‬אם נגזר‬ ‫שנמות‪ ,‬תהיה לנו לפחות הנֶ‪ó‬חמה שבננו האהוב ניצל‪.‬‬

‫מכתב זה כתבה אמו של‬ ‫שאול פרידלנדר‪ .‬עם‬ ‫פרוץ מלחמת העולם‬ ‫השניה‪ ,‬בהיותו בן ‪,6‬‬ ‫נמלט עם הוריו מפראג‬ ‫בירת צ'כיה לצרפת‪.‬‬ ‫הוריו נספו בנסותם‬ ‫לחצות את הגבול‬ ‫לשוויצריה‪.‬‬ ‫שאול הילד ניצל‪.‬‬

‫מתוך הספר‪ :‬עם בוא הזיכרון‪ /‬שאול פרידלנדר‬

‫שואה וגבורה‬

‫‪243‬‬

‫לָ‪ï‬הײַשָׁ‪û‬מְ‪ñ‬בּוֹן‪ ,‬כפר של חסידי אומות עולם‬ ‫שָׁ‪û‬מְ‪ñ‬בּוֹן סוּר לִ‪ï‬ינְ‪ó‬יוֹן הוא כפר קטן הנמצא בדרום צרפת ליד הגבול עם שווייץ‪.‬‬ ‫במלחמת העולם השנייה פנה אל התושבים כומר הכפר‪ ,‬אַ‪ä‬נדֶרה טרוֹקוֹמֶ‪ñ‬ה‪ ,‬וביקש‬ ‫מהם לעזור ליהודים שנרדפו על ידי הנאצים‪.‬‬ ‫אנשי הכפר החביאו בבתיהם יהודים לתקופות של עד ארבע שנים‪.‬‬ ‫הם דאגו לצייד את היהודים שהגיעו אליהם בתעודות מזויפות ועזרו להם‬ ‫להימלט לשווייץ ולספרד‪ ,‬שלא נכבשו על ידי הגרמנים‪ .‬בסך הכול הצילו כײַ‪5,000‬‬ ‫יהודים‪ .‬אף אחד מתושבי הכפר לא סֵ‪ò‬ירב להושיט עזרה ליהודים‪ ,‬וכולם שמרו את‬ ‫הדבר בסוד כדי שהגרמנים לא ידעו על כך‪.‬‬ ‫כל הכפר זכה בשנת ‪ 1990‬בתואר‪:‬‬ ‫"חסידי אומות עולם"‪.‬‬

‫אנדרטה לכבודם של המצילים תושבי הכפר ָל‪ï‬הײַ ָשׁ‪ְ û‬מ‪ñ‬בּוֹן סוּר ִל‪ï‬י ְנ‪ó‬יוֹן‬

‫סֶ‪ò‬מְ‪ñ‬פּוֹ סוֹגִ‪å‬יהָ‪ָé‬רה‬ ‫סֶ‪ò‬מְ‪ñ‬פּוֹ סוגיהרה כיהן בתפקיד קונסול יפן בקוֹבְ‪ã‬נָ‪ó‬ה שבלִ‪ï‬יטָ‪í‬א‪ ,‬ובמסגרת תפקידו‬ ‫בשנת ‪ 1940‬עזר לפליטים יהודים‪.‬‬ ‫סוגיהרה הגה תכנית להצלת אלפי פליטים יהודים שברחו מפולין עלײַידי הנפָּ‪ַö‬קת‬ ‫אשרות מעבר‪ .‬שלטונות טוקיו סירבו לבקשותיו החוזרות ונשנות של סוגיהרה‬ ‫לאשר את הנפקת האשרות‪ ,‬וכאשר חש כי המְ‪ñ‬תנה נוספת עלולה להביא לאסון‪,‬‬ ‫המרה את פי הממונים עליו והחל להנפיק את האשרות‪.‬‬ ‫סוֹגִ‪å‬יהָ‪ָé‬רה‪ ,‬הדיפלומט הזר האחרון שעזב את קובנה‪ ,‬המשיך לחתום על אשרות מן‬ ‫החלון הפתוח של הרכבת הנוסעת‪ .‬כשחזר סוגיהרה לטוקיו בשנת ‪ ,1947‬פוּטר‬ ‫משירות החוץ בשל הסיוע שהושיט לפליטים היהודים בשנת ‪.1940‬‬ ‫בײַ‪ 1984‬הוכר סוגיהרה בידי "יד ושם" בתור חסיד אומות העולם‪.‬‬

‫‪242‬‬

‫שואה וגבורה‬

‫חֲ‪ë‬סִ‪ò‬יֵדי אֻ‪ä‬מּוֹת הָ‪é‬עוֹלָ‪ï‬ם ‪/‬‬

‫חַ‪ë‬יִּ‪ì‬ים חֶ‪ë‬פֶ‪ö‬ר‬

‫ֵ‪ñ‬ע אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬כִּ‪î‬נּוּי "חֲ‪ë‬סִ‪ò‬יֵדי הָ‪é‬אֻ‪ä‬מּוֹת" וַ‪è‬אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י מְ‪ñ‬נַ‪ó‬סֶּ‪ò‬ה‪,‬‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י שׁוֹמ ַ‪ô‬‬ ‫ַ‪ï‬חשֹׁב עַ‪ô‬ל הָ‪é‬אֲ‪ä‬נָ‪ó‬שִׁ‪û‬ים שֶׁ‪û‬נָּ‪ó‬תְ‪ü‬נוּ לִ‪ï‬י מִ‪ñ‬סְ‪ò‬תּוֹר וּמַ‪ñ‬חֲ‪ë‬סֶ‪ò‬ה‪,‬‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י מְ‪ñ‬נַ‪ó‬סֶּ‪ò‬ה ל ְ‪ë‬‬ ‫ַ‪ï‬חשֹׁב‪ ,‬וְ‪è‬שׁוֹמֵ‪ñ‬עַ‪ ,ô‬וְ‪è‬שׁוֹאֵ‪ä‬ל‪ :‬לוּ אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י בִּ‪ã‬מְ‪ñ‬קוֹמָ‪ñ‬ם מָ‪ñ‬ה הָ‪é‬יִ‪ì‬יתִ‪ü‬י עוֹשֶׂ‪û‬ה?‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י מְ‪ñ‬נַ‪ó‬סֶּ‪ò‬ה ל ְ‪ë‬‬ ‫אִ‪ä‬ם אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י‪ ,‬בְּ‪ã‬תוְֹך אוְֹקיָ‪ì‬נוֹס שֶׁ‪û‬ל שִׂ‪û‬נְ‪ó‬אָ‪ä‬ה‪ ,‬מוּל עוֹלָ‪ï‬ם מִ‪ñ‬תְ‪ü‬מוֹטֵ‪í‬ט וּבוֹעֵ‪ô‬ר‪,‬‬ ‫אִ‪ä‬ם אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י הָ‪é‬יִ‪ì‬יתִ‪ü‬י נוֹתֵ‪ü‬ן מִ‪ñ‬סְ‪ò‬תּוֹר לְ‪ï‬בֶ‪ã‬ן עַ‪ô‬ם אַ‪ä‬חֵ‪ë‬ר?‬ ‫אִ‪ä‬ם אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י הָ‪é‬יִ‪ì‬יתִ‪ü‬י מוּכָ‪î‬ן‪ ,‬אִ‪ä‬ם בְּ‪ã‬נֵ‪ó‬י מִ‪ñ‬שְׁ‪û‬פַּ‪ö‬חְ‪ë‬תִּ‪ü‬י הָ‪é‬יוּ מוּכָ‪î‬נִ‪ó‬ים‬ ‫לִ‪ï‬חְ‪ë‬יוֹת בְּ‪ã‬פַ‪ö‬חַ‪ë‬דײַתָּ‪ü‬מִ‪ñ‬יד כָּ‪î‬זֶ‪ê‬ה בְּ‪ã‬תוְֹך הָ‪ְé‬רחוֹב‪ ,‬בֵּ‪ã‬ין הַ‪é‬שְּׁ‪û‬כֵ‪î‬נִ‪ó‬ים‪,‬‬ ‫לַ‪ï‬חֲ‪ë‬לוֹם בַּ‪ã‬לֵּ‪ï‬ילוֹת אֶ‪ä‬ת צַ‪õ‬עֲ‪ָô‬דם הַ‪é‬כָּ‪î‬בֵ‪ã‬ד וְ‪è‬הַ‪é‬מְּ‪ñ‬אַ‪ä‬יֵּ‪ì‬ם שֶׁ‪û‬ל הַ‪é‬תַּ‪ü‬לְ‪ï‬יָ‪ì‬נִ‪ó‬ים‪,‬‬ ‫מוּכָ‪î‬ן לְ‪ï‬הַ‪é‬מְ‪ñ‬שִׁ‪û‬יְך וּלְ‪ï‬הַ‪é‬לֵּ‪ְï‬ך בֵּ‪ã‬ין מַ‪ñ‬טְ‪í‬חֵ‪ë‬י הַ‪é‬יְּ‪ִì‬ריּוֹת וְ‪è‬לַ‪ï‬הֲ‪é‬בֵ‪ã‬י הַ‪é‬סַּ‪ò‬כִּ‪î‬ינִ‪ó‬ים‪,‬‬ ‫בְּ‪ã‬תוְֹך לַ‪ï‬חֲ‪ë‬שֵׁ‪û‬י הָ‪ְé‬רכִ‪î‬ילוּת וּמִ‪ñ‬לְ‪ï‬מוּל הַ‪é‬שְּׁ‪û‬מוּעוֹת וְ‪è‬תִּ‪ְü‬קוַ‪è‬ת הַ‪é‬מַּ‪ñ‬לְ‪ï‬שִׁ‪û‬ינִ‪ó‬ים‪,‬‬ ‫וְ‪è‬כָ‪î‬ל זֹאת‪ֹ ,‬לא לַ‪ï‬יְ‪ì‬לָ‪ï‬ה אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד‪ֹ ,‬לא חֶֹדשׁ שָׁ‪û‬לֵ‪ï‬ם‪ ,‬אֶ‪ä‬לָּ‪ï‬א שָׁ‪û‬נִ‪ó‬ים!‬ ‫וְ‪è‬כָ‪î‬ל זֹאת בְּ‪ã‬לִ‪ï‬י לְ‪ï‬בַ‪ã‬קֵּ‪ú‬שׁ שָׂ‪û‬כָ‪î‬ר מִ‪ñ‬ן הַ‪é‬קָּ‪ְú‬רבָּ‪ã‬נוֹת‪ַ ,‬רק אֶ‪ä‬ת לְ‪ï‬חִ‪ë‬יצַ‪õ‬ת יָ‪ָì‬דם‪.‬‬ ‫וְ‪è‬כָ‪î‬ל זֹאת‪ַ ,‬רק מִ‪ñ‬פְּ‪ö‬נֵ‪ó‬י שֶׁ‪û‬אָ‪ָä‬דם לָ‪ï‬אָ‪ָä‬דם‪ ,‬חַ‪ë‬יָּ‪ì‬ב לִ‪ï‬הְ‪é‬יוֹת אָ‪ָä‬דם‪.‬‬ ‫וְ‪è‬כָ‪î‬ל זֹאת‪ ,‬כִּ‪î‬י בֶּ‪ã‬ן אֱ‪ä‬נוֹשׁ מִ‪ñ‬תְ‪ü‬גַּ‪å‬לֶּ‪ï‬ה בְּ‪ָã‬ך ַרק בְּ‪ã‬שָׁ‪û‬עוֹת כָּ‪î‬אֵ‪ä‬לֶּ‪ï‬ה שֶׁ‪û‬ל מִ‪ñ‬בְ‪ã‬חָ‪ë‬ן‪.‬‬ ‫הַ‪é‬אִ‪ä‬ם אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י‪ ,‬הַ‪é‬אִ‪ä‬ם אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י הָ‪é‬יִ‪ì‬יתִ‪ü‬י מוּכָ‪î‬ן?‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י רוֹאֶ‪ä‬ה אוֹתָ‪ü‬ם‪ ,‬אֶ‪ä‬ת אֵ‪ä‬לֶּ‪ï‬ה הַ‪é‬מְּ‪ñ‬כֻ‪î‬נִּ‪ó‬ים "חֲ‪ë‬סִ‪ò‬יֵדי הָ‪é‬אֻ‪ä‬מּוֹת"‪,‬‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י רוֹאֶ‪ä‬ה אוֹתָ‪ü‬ם בְּ‪ã‬אֶ‪ֶä‬רץ הַ‪é‬קְּ‪ú‬בָ‪ִã‬רים‪ ,‬חַ‪ë‬יִּ‪ì‬ים אֶ‪ä‬ת שְׁ‪û‬נֵ‪ó‬י הָ‪é‬עוֹלָ‪ï‬מוֹת‪.‬‬ ‫אֶ‪ä‬ת הָ‪é‬עוֹלָ‪ï‬ם שֶׁ‪û‬ל הָ‪é‬אֲ‪ִä‬דישִׁ‪û‬ים‪ ,‬שֶׁ‪û‬ל מְ‪ñ‬שַׁ‪û‬תְּ‪ü‬פֵ‪ö‬י הַ‪é‬פְּ‪ö‬עֻ‪ô‬לָ‪ï‬ה‪ ,‬שֶׁ‪û‬ל הָ‪é‬רוֹצְ‪õ‬חִ‪ë‬ים וְ‪è‬הַ‪é‬שּׂוְֹרפִ‪ö‬ים‪,‬‬ ‫חַ‪ë‬יִּ‪ì‬ים בּוֹ בַּ‪ã‬זְּ‪ê‬מַ‪ñ‬ן אֶ‪ä‬ת הָ‪é‬עוֹלָ‪ï‬ם הֶ‪é‬חָ‪ë‬שׁוְּך שֶׁ‪û‬ל חַ‪ë‬סְ‪ֵò‬רי הָ‪é‬אוֹנִ‪ó‬ים וְ‪è‬הַ‪é‬נִ‪ְó‬רדָּ‪ç‬פִ‪ö‬ים‪.‬‬ ‫ֻ‪ô‬לּם שֶׁ‪û‬ל הַ‪é‬כּוֹבְ‪ã‬שִׁ‪û‬ים‪,‬‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י רוֹאֶ‪ä‬ה אוֹתָ‪ü‬ם חַ‪ë‬יִּ‪ì‬ים אֶ‪ä‬ת שְׁ‪û‬נֵ‪ó‬י הָ‪é‬עוֹלָ‪ï‬מוֹת הָ‪é‬אֵ‪ä‬לֶּ‪ï‬ה‪ ,‬תַּ‪ü‬חַ‪ë‬ת ע ָ‪ï‬‬ ‫וְ‪è‬שָׁ‪û‬ם‪ ,‬וְ‪è‬אָ‪ä‬ז‪ ,‬בֵּ‪ã‬ין הַ‪é‬גְּ‪å‬בוָּרה וְ‪è‬הַ‪é‬פַּ‪ö‬חַ‪ë‬ד‪ ,‬הֵ‪é‬ם בּוֹחֲ‪ִë‬רים לִ‪ï‬הְ‪é‬יוֹת דַּ‪ç‬וְ‪ָè‬קא בְּ‪ã‬עַ‪ô‬ד הַ‪é‬חַ‪ë‬לָּ‪ï‬שִׁ‪û‬ים‪.‬‬ ‫בּוֹחֲ‪ִë‬רים לִ‪ï‬חְ‪ë‬יוֹת בָּ‪ã‬אֵ‪ä‬ימָ‪ñ‬ה הַ‪é‬מְּ‪ַñ‬רחֶ‪ë‬פֶ‪ö‬ת שֶׁ‪û‬ל כָּ‪î‬ל הַ‪é‬מִּ‪ñ‬יתוֹת וְ‪è‬הָ‪é‬עֳ‪ô‬נָ‪ó‬שִׁ‪û‬ים‪.‬‬ ‫כַּ‪î‬אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר הֵ‪é‬ם מְ‪ñ‬סַ‪ò‬כְּ‪î‬נִ‪ó‬ים ֹלא ַרק אֶ‪ä‬ת עַ‪ô‬צְ‪õ‬מָ‪ñ‬ם‪ ,‬כִּ‪î‬י אִ‪ä‬ם גַּ‪å‬ם אֶ‪ä‬ת חַ‪ë‬יֵּ‪ì‬י הַ‪é‬יְּ‪ì‬לָ‪ִï‬דים וְ‪è‬הַ‪é‬נָּ‪ó‬שִׁ‪û‬ים‪,‬‬ ‫בּוֹחֲ‪ִë‬רים לִ‪ï‬הְ‪é‬יוֹת צֶ‪õ‬לֶ‪ï‬ם אֱ‪ֹä‬להִ‪é‬ים שֶׁ‪û‬בְּ‪ã‬תוְֹך לֵ‪ï‬ב הָ‪é‬אֲ‪ä‬נָ‪ó‬שִׁ‪û‬ים‪,‬‬ ‫לִ‪ï‬הְ‪é‬יוֹת הַ‪é‬תִּ‪ְü‬קוָ‪è‬ה הָ‪é‬אַ‪ä‬חֲ‪ë‬רוֹנָ‪ó‬ה הַ‪é‬מְּ‪ñ‬לַ‪ï‬טֶּ‪í‬פֶ‪ö‬ת אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬מְּ‪ñ‬יֹאָ‪ä‬שִׁ‪û‬ים‪.‬‬ ‫בְּ‪ã‬תוְֹך הַ‪é‬מִּ‪ñ‬לְ‪ï‬חָ‪ë‬מָ‪ñ‬ה הַ‪é‬נּוָֹראָ‪ä‬ה הֵ‪é‬ם הֵ‪é‬ם שֶׁ‪û‬עָ‪ô‬מְ‪ñ‬דוּ יוֹםײַיוֹם בַּ‪ã‬קְּ‪ָú‬רב‪,‬‬ ‫וְ‪è‬הֵ‪é‬ם הַ‪é‬צַּ‪õ‬דִּ‪ç‬יִקים שֶׁ‪û‬בִּ‪ã‬סְ‪ò‬דוֹם‪ ,‬שֶׁ‪û‬בִּ‪ã‬זְ‪ê‬כוּתָ‪ü‬ם הָ‪é‬עוֹלָ‪ï‬ם ֹלא חָ‪ַë‬רב‪,‬‬ ‫הֵ‪é‬ם בְּ‪ã‬תוֹלְ‪ï‬דוֹתָ‪ü‬יו שֶׁ‪û‬ל עַ‪ô‬מִּ‪ñ‬י הָ‪ָé‬רצוּחַ‪ ,ë‬הַ‪é‬יָּ‪ì‬רוּי וְ‪è‬הַ‪é‬מֵּ‪ñ‬ת‬ ‫הָ‪é‬יוּ עַ‪ô‬מּוֵּדי הַ‪é‬חֶ‪ë‬סֶ‪ò‬ד וְ‪è‬הָ‪ַé‬רחֲ‪ë‬מִ‪ñ‬ים‪ ,‬שֶׁ‪û‬עֲ‪ô‬לֵ‪ï‬יהֶ‪é‬ם הָ‪é‬עוֹלָ‪ï‬ם עוֹמֵ‪ñ‬ד‪.‬‬ ‫וּבִ‪ã‬פְ‪ö‬נֵ‪ó‬יהֶ‪é‬ם וּבִ‪ã‬פְ‪ö‬נֵ‪ó‬י גְּ‪å‬בוָּרתָ‪ü‬ם‪ ,‬שֶׁ‪û‬הִ‪é‬יא עֲ‪ַô‬דיִ‪ì‬ן לָ‪ï‬נוּ חִ‪ë‬יָדה‬ ‫אֲ‪ä‬נַ‪ó‬חְ‪ë‬נוּ‪ ,‬הַ‪é‬יְּ‪ì‬הוִּדים‪ ,‬מַ‪ְñ‬רכִּ‪î‬ינִ‪ó‬ים אֶ‪ä‬ת ָראשֵׁ‪û‬ינוּ בְּ‪ã‬תוָֹדה‪.‬‬

‫שואה וגבורה‬

‫‪245‬‬

‫למרות האיסור החמור לעזור ליהודים‪ ,‬היו אנשים שהעזו להסתכֵּ‪î‬ן ועזרו‪ .‬להלן‬ ‫מספריהם על פי ארצות המוצא‪.‬‬ ‫חסידי אומות עולם בארצות הכיבוש הנאצי‬ ‫המספר המדינה‬ ‫‪ 5,800‬פולין‬ ‫‪ 4,586‬הולנד‬ ‫‪ 2,262‬צרפת‬ ‫‪ 1,984‬אוקראינה‬ ‫‪ 1,381‬בלגיה‬ ‫הונגריה‬ ‫‪643‬‬ ‫בלרוס‬ ‫‪527‬‬ ‫צ'כיה‬ ‫‪111‬‬ ‫בוסניה‬ ‫‪34‬‬ ‫מקדוניה‬ ‫‪10‬‬ ‫סלובניה‬ ‫‪6‬‬ ‫ליטא‬ ‫‪513‬‬ ‫ביילורוסיה‬ ‫‪512‬‬ ‫קרואטיה‬ ‫‪98‬‬ ‫רוסיה‬ ‫‪110‬‬

‫המספר המדינה‬ ‫סלובקיה‬ ‫‪439‬‬ ‫גרמניה‬ ‫‪383‬‬ ‫איטליה‬ ‫‪341‬‬ ‫יוון‬ ‫‪262‬‬ ‫יוגוסלביה‬ ‫‪118‬‬ ‫אוסטריה‬ ‫‪84‬‬ ‫לטביה‬ ‫‪94‬‬ ‫רומניה‬ ‫‪48‬‬ ‫אלבניה‬ ‫‪61‬‬ ‫שווייץ‬ ‫‪38‬‬ ‫מולדובה‬ ‫‪59‬‬ ‫דנמרק‬ ‫‪19‬‬ ‫בולגריה‬ ‫‪16‬‬ ‫אנגליה )כולל‬ ‫‪13‬‬ ‫סקוטלנד(‬

‫שדרת חסידי אומות העולם ב"יד ושם"‬

‫‪244‬‬

‫שואה וגבורה‬

‫המספר המדינה‬ ‫נורווגיה‬ ‫‪24‬‬ ‫שבדיה‬ ‫‪10‬‬ ‫ארמניה‬ ‫‪10‬‬ ‫ספרד‬ ‫‪3‬‬ ‫אסטוניה‬ ‫‪3‬‬ ‫אינדונזיה‬ ‫‪2‬‬ ‫ברזיל‬ ‫‪2‬‬ ‫סין‬ ‫‪2‬‬ ‫מהמדינות הבאות‪:‬‬ ‫‪6‬‬ ‫יפן‪ ,‬לוקסמבורג‪,‬‬ ‫פורטוגל‪ ,‬טורקיה‪,‬‬ ‫ארה"ב )‪ 1‬מכל‬ ‫מדינה(‬

‫לאחרײַמכן הייתי מצטנף לפקעת‪ ,‬מתכרבל ומתעטף בתוך השמיכה ובמשך כמה‬ ‫שעות קצרות של שינה ושִ‪û‬כחה הייתי מאושר מאוד‪.‬‬ ‫כך עברו עלי שבועיים‪ ,‬ומשחלפה הסכנה יצאתי שוב לרעות את הפרות‪.‬‬ ‫פעם אחת רעיתי את העדר בשדה יחד עם הנערים‪ .‬והנה השגחנו מרחוק בשני‬ ‫גברים זרים שהלכו וקרבו אלינו‪ .‬משניגשו‪ ,‬שאלו שמא ראינו בכפר יהודון קטן‪,‬‬ ‫המסתתר בו‪ ,‬עטו עלי‪ ,‬הפילוני‪ ,‬בעטו בי והחלו סוחבים אותי לעיירה‪ ,‬אל‬ ‫המשטרה‪ .‬הייתי קרוב לייאוש‪ .‬הם נהגו בי בגסות איומה כל כך‪ ,‬שלא נותרה בי כל‬ ‫תקווה שירפו ממני‪.‬‬ ‫ואז פדתה אותי מידם פולנייה אחת‪ .‬והיה זה כך‪:‬‬ ‫כבר היינו בעיבורה של העיירה והחוטפים הובילוני ליד ביתה‪ ,‬ואותה אישה יצאה‬ ‫בדיוק לפזר גרעינים לתרנגולות‪ .‬ומשראתה כיצד הם סוחבים אותי‪ ,‬נכמרו רחמיה‬ ‫עלי‪ .‬נעצרה והחלה מטיפה להם מוסר‪:‬‬ ‫— איך לא תבושו? — אמרה — כלום אין אלוהים בלבכם? האם הייתם רוצים‬ ‫שמישהו יגרור את ילדכם שלכם למוות? הניחו לילד ויחיה!‬ ‫הבטיחה להם בקבוק יי"ש וכל כך הרבתה דברים‪ ,‬עד שלא יכלו לסרב ושִׁ‪û‬חררוני‪.‬‬ ‫אך היה זה למראיתײַעין בלבד‪ .‬משנתרחקתי מביתה‪ ,‬הלכו בעקבותי ותפסוני שוב‪.‬‬ ‫הביאוני למשטרה‪ .‬ובתחנת המשטרה ישב אותו יום שוטר אחד ויחיד‪ ,‬כי כל‬ ‫חבריו השתתפו במצוד שנערך על יהודים‪.‬‬ ‫השוטר הכניסני לתא ונעל את הדלת‪ .‬ואני הצלחתי לפרוץ את הדלת‪ ,‬עברתי‬ ‫בקפיצה את הגדר וברחתי‪.‬‬ ‫עתה‪ ,‬לאחר שנים‪ ,‬איני מבין היכן לקחתי את הכוח הדרוש לפריצת הדלת‪ .‬הרי‬ ‫הייתי ילד‪ ,‬והדלת‪ ,‬אם כי עשויה עץ‪ ,‬הייתה חזקה למדי‪ .‬אלא שרצון חזק מגביר‬ ‫כנראה את כוחותיו של האדם‪.‬‬ ‫ובשדה רבוּץ היה השלג‪ .‬מסביב היה צחוֹר ומסנוֵ‪è‬ור עיניים‪ .‬הכפור עז היה‪ ,‬ויָ‪ַì‬די‬ ‫ורגלַ‪ï‬י קפאו‪ ,‬ואני הלכתי באין מטרה‪.‬‬ ‫לבסוף חזרתי אל שומסקה‪ ,‬שבמלונתײַהכלב שלה התגוררתי בטרם נחטפתי‪.‬‬ ‫האישה שמחה עם בואי‪ ,‬ואז הבינותי שהיא תעזור לי גם להבא‪ .‬ואני מאוד רציתי‬ ‫לחיות‪.‬‬ ‫)מתוך משמר לילדים כרך י"ד(‬

‫שואה וגבורה‬

‫‪247‬‬

‫מאוד רציתי לחיות ‪/‬‬

‫סיפר מאקס שווַ‪è‬אבּ‬

‫הגרמנים הוציאו להורג את כל יהודי העיירה ואני הצלחתי לברוח לשדות‪ .‬הייתי‬ ‫אז ילד‪ .‬ראיתי איכר קוצר‪ ,‬קרבתי וביקשתי שייתן לי עבודה‪ .‬הפסיק האיכר את‬ ‫עבודתו והציץ בי‪ .‬הוא הכיר במקרה את אבי ומוכן היה לעזור לי‪ .‬מיד הביא לי‬ ‫אוכל וציווה על הנערים שעבדו אתו שלא יספרו לשום איש על בואי‪.‬‬ ‫— אתה תרעֶ‪ô‬ה את הפרות — אמר לי‪.‬‬ ‫וכך היה‪ .‬עבדתי והנערים היו טובים אלי והיו מביאים לי אוכל לשדה‪.‬‬ ‫בתײַכפר אחת‪ ,‬פולנייה‪ ,‬הרשתה לי לישון בבור ריק של תפוחיײַאדמה‪.‬‬ ‫בימים הייתי רועה את העדר או עובד בשדה‪ .‬לא סבלתי רעב‪ .‬רק הקור הציק לי‬ ‫מאוד‪ .‬וגם חוסר הנעליים‪ .‬היה כבר סתיו מאוחר‪ .‬התהלכתי יחף בִּ‪ã‬שְׂ‪ֵû‬דה הַ‪é‬שֶׁ‪û‬לֶ‪ï‬ף‬ ‫וכפות רגלי פצועות‪.‬‬ ‫וכך עברו חודשיים‪ .‬בשבילי היו אלה ימים טובים‪ .‬אך לא ניתן לי לחיות כך לאורך‬ ‫ימים‪ .‬אוקראיני אחד‪ ,‬שנודע לו דבר מציאותי‪ ,‬החל לעקוב אחרי‪ .‬מהלֵ‪ï‬ך היה‬ ‫בשדות‪ ,‬בולש בכל פינה‪ .‬הוא רצה לקבל את פרסײַהכסף ששילמו הגרמנים בעד‬ ‫תפיסת ילד יהודי‪.‬‬ ‫עתה אנוס הייתי להסתתר מפניו גם ביום ולא יכולתי לעבוד‪ .‬הנערים היו אולי‬ ‫עוזרים לי‪ ,‬אך הם התייראו מאוד‪.‬‬ ‫ורק האישה‪ ,‬בתײַהכפר‪ ,‬שהניחה לי לישון בבור של תפוחיײַאדמה‪ ,‬סיכנה את‬ ‫עצמה והייתה מזהירה אותי בהתקרב האוקראיני מבקשײַנפשי‪.‬‬ ‫הוא בָּ‪ã‬לַ‪ï‬ש אחרי כל הימים ואני הייתי חומק מפניו‪ .‬הוא אָ‪ַä‬רב לי כחתול לעכבר‪.‬‬ ‫הקור הלך והתגבר‪ .‬קרב החורף‪ .‬הבור נתמלא תפוחים ולא יכולתי עוד לישון בו‪.‬‬ ‫בשדה הפתוח השתוללו רוחות והאדמה קפאה בלילות‪ .‬איײַאפשר היה לישון‬ ‫בחוץ‪.‬‬ ‫ואז הרשתה לי האישה הפולנייה ללון במלונתײַהכלב שלה‪.‬‬ ‫היה שם חם‪ ,‬רק סבלתי מן הדוחק‪ .‬וכשנעשה עוד יותר קר‪ ,‬הביאה לי האישה‬ ‫שמיכה למלונה‪.‬‬ ‫שמה היה שוּמְ‪ñ‬סְ‪ָò‬קה‪ .‬הייתה אישה קשישה‪ ,‬אלמנה‪ ,‬גבוהתײַקומה ופניה גרומות‪.‬‬ ‫היה לה בן נגר ובת תופרת שהתגוררה אצלה עם בעלה‪ .‬שומסקה ניהלה בעצמה‬ ‫את המשק‪ .‬הכול נתייראו מפניה‪ ,‬כי היתה כעסנית‪ ,‬אך לי היא נתנה בור‬ ‫תפוחיײַאדמה ומלונתײַכלב — ובימים ההם היה זה שקול כנגד ארמונות‪.‬‬ ‫שהרי הִ‪é‬צילה אותי ממוות ורעב וקור‪ ,‬ואףײַעלײַפי שידעה איזו סכנה צפויה לה‪ ,‬לא‬ ‫היססה ונתנה לי מקלט‪.‬‬ ‫היא הסתירה אותי לא רק מעיני הגרמנים והאוקראינים‪ ,‬השכנים הפולנים‬ ‫והנערים שבכפר‪ .‬היא שמרה את מציאותי בסוד גם בפני ילדיה שלה‪.‬‬ ‫בטרם שחר‪ ,‬כאשר בחוץ עמדה עוד חשכה והכול נמו שנתם‪ ,‬אנוס הייתי לעזוב‬ ‫את מלונתײַהכלב ולהתרחק מתחומי הבית‪ .‬מאוחר בלילה‪ ,‬כאשר נרדמו כולם‪,‬‬ ‫הייתי מתגנב וחומק אל המלונה‪ .‬לפעמים גיששתי ומצאתי שם צלחת עם אוכל‬ ‫של הכלב‪.‬‬

‫‪246‬‬

‫שואה וגבורה‬

‫יוֹם הזִ‪ê‬כָּ‪î‬רוֹן‬ ‫לחללי מערכות ישראל‬

‫אבי חזר מאושוויץ ‪/‬‬

‫קלודין וג‬

‫אבי חזר מאושוויץ‪ ,‬הוא מילא פיו מים‪ .‬הוא חדל לצחוק‪ .‬הוא חדל לדבר אל‬ ‫איש‪ .‬הוא הפחיד אותי‪ .‬לא הכרתיו עוד!‬ ‫אבי היה מתעורר בלילה מסיוטים נוראים‪ .‬הוא היה צורח‪.‬‬ ‫אחותי הייתה בת שלוש כאשר חזר אבי לפריס‪ ,‬עם שנינו‪.‬‬ ‫את מבינה‪ ,‬פרקײַהחיים הקשה ביותר עבר עליי אחרי שובו של אבי‪ .‬וכאשר לא‬ ‫חזרה אמי — זה היה קשה!‬

‫מחנה ההשמדה אושוויץ‬

‫‪248‬‬

‫שואה וגבורה‬

‫אושוויץ הוא שם של‬ ‫מחנה רכוז והשמדה‬ ‫בפולין‪ .‬בזמן השואה‬ ‫נרצחו בו יהודים מכל‬ ‫רחבי אירופה‪.‬‬

‫לפעמים הייתי עומד מאחורי הדלת ונוֵקש עליה קלות‪ .‬מבקש להיכנס מעט‪.‬‬ ‫להתיידד מעט‪ .‬אבל בנץ לא ענה‪ .‬אולי לא שמע‪ .‬אולי כבר נרדם‪ .‬ואולי היה עייף‬ ‫מדי לשיחות‪.‬‬ ‫השתיקה זחלה אל כל פינות הבית‪.‬‬ ‫יום אחד הגיע מֶ‪ñ‬נִ‪ó‬י‪ .‬כבד‪ ,‬גדול‪ ,‬אִ‪ä‬טי וממושקף‪ .‬לבדו בא‪ .‬התיישב על המיטה שלי‬ ‫ודיבר על הקוֹנְ‪ó‬צֶ‪ְõ‬רטים שלו‪ ,‬ועל תרגילי האצבעות שלו‪ ,‬כאילו היינו ידידים‬ ‫ותיקים‪.‬‬ ‫הייתי נבוך‪.‬‬ ‫לא זכרתי מתי דיברנו לפני כן‪ .‬שתקן היה וקודר‪ .‬בהפסקות נשאר תמיד יושב ליד‬ ‫השולחן‪ ,‬קורא בספר עבה‪ .‬פעם‪ ,‬כשחלה‪ ,‬הבאתי לו שיעורים‪ .‬גם אז לא שוחחנו‪.‬‬ ‫הוא לא ביקש להתיידד ואני לא ניסיתי‪ .‬באתי‪ ,‬הִ‪é‬נַ‪ó‬חתי ויצאתי‪.‬‬ ‫פתאום בא אלי‪ .‬לא ידעתי מה לעשות בו‪ .‬הנחתי לו לטייל בחדר‪ .‬שיחטט כרצונו‪.‬‬ ‫שידבר כרצונו‪ .‬אכפת לי?‬ ‫פתאום הבחין בחלילית שהציצה מבין ספרי הלימוד‪.‬‬ ‫"מי מנגן פה?" שאל‪" .‬אתה?"‬ ‫"ניגנתי‪ ",‬אמרתי לו‪.‬‬ ‫"מה זאת אומרת 'ניגנתי'?" שאל‪" .‬למה הפסקת?"‬ ‫התפלאתי‪ .‬כבר שכח? הרי למדנו יחד באותה כיתה‪ .‬הרי בא לנחם אותנו עם כל‬ ‫הכיתה והמורה‪ .‬נדמה לי שבא‪ .‬שישב בפינת החדר ובהה בתִ‪ü‬קרה‪ .‬לא הייתי בטוח‪.‬‬ ‫"חבל שהפסקת‪ ",‬אמר‪" .‬למה הפסקת?"‬ ‫"אסור לנגן אצלנו עכשיו‪ ",‬אמרתי לו‪.‬‬ ‫"אז תנגן אצלי‪ ",‬אמר מני‪" ,‬ננגן יחד‪".‬‬ ‫"אנחנו באֵ‪ä‬בֶ‪ã‬ל‪ ",‬אמרתי‪.‬‬ ‫"אני יודע‪ ",‬אמר מני‪" .‬לא נחלֵ‪ï‬ל את זכר המת‪ .‬נחלל לזכרו‪".‬‬ ‫הוא סיפר לי על וֶ‪ְè‬רִדי ומוֹצַ‪õ‬אְרט ועל מוסיקה יפה שכתב במיוחד לימים של אבל‬ ‫וצער‪ .‬אמר שיש במוסיקה רגשות כמו צער ופחד ואהבה‪ ,‬ושגם אני אבין את זה‬ ‫אם אמשיך לנגן‪.‬‬ ‫"אז תבוא?" שאל‪.‬‬ ‫"לא יודע‪ ",‬עניתי‪" ,‬בשביל מה?"‬ ‫"בשביל לספר את הצער שלך ואת הגעגועים שלך‪ ",‬אמר‪.‬‬ ‫"מה זה יעזור?" אמרתי‪" .‬אני לא רוצה לדבר על זה‪".‬‬ ‫"דיבורים זה ללעוס אבנים‪ ",‬אמר מני‪" ,‬צריך לנגן‪ ,‬המוסיקה מדברת יותר יפה‬ ‫ממילים‪ .‬תבוא‪ .‬אני מזמין אותך‪".‬‬ ‫הלכתי אליו‪ .‬ישבתי על הספה הכחולה שלהם בסלון ומני ניגן לכבודי‪ .‬אצבעותיו‬ ‫העבות היכו בקלילות על חליל הכסף‪ ,‬ואני חשבתי על מומו‪ .‬שמעתי את הקול‬ ‫שלו קורא מן המקלחת‪' :‬מישהו יכול להביא לי מגבת?' וראיתי את הגב הרטוב‬ ‫שלו בתוך האדים החמים‪.‬‬ ‫"יפה?" שאל מני‪.‬‬ ‫"כן‪ ",‬אמרתי‪ .‬לא חשבתי שנוכל לנגן פעם יחד‪ .‬הוא היה אמן‪.‬‬ ‫"אתה מכיר את 'החיפושיות'?" שאל מני‪.‬‬ ‫יום הזיכרון‬

‫‪251‬‬

‫אחים בלב ובנפש ‪/‬‬

‫מינה איתן‬

‫אחרי שמוֹמוֹ נפל‪ ,‬היינו כמו הסלע הבודד בחוף בתײַים‪ .‬כל היום‪ ,‬כמו גלים‪,‬‬ ‫התרפקו עלינו המבקרים הרבים‪ ,‬אבל בלילה נשארנו לבד‪ .‬כהים ושותקים נרדמנו‬ ‫איש איש לבדו‪.‬‬ ‫כבר בלילות ההם הלכו והעמיקו הסדקים בתוכנו‪ .‬מיום ליום התרחקנו זה מזה‬ ‫והתכסינו איש איש בשכבה עבה של ערפל‪.‬‬ ‫פעם היה לנו בית רועש‪ .‬מומו למד לבגרות ושירי "החיפושיות" מהתקליטים שלו‬ ‫הגיעו עד קצה השכונה‪ ,‬ובחדר השני היינו בֶּ‪ã‬נְ‪ó‬ץ ואני מתאמנים‪ .‬בנץ היה חובט בי‪,‬‬ ‫מפיל והופך אותי‪ ,‬מועך אותי אל הקיר‪ ,‬ובימים טובים גם כולא אותי בין ידיו‬ ‫החזקות ושואג‪" :‬תשתחרר‪ ,‬עכבר! קדימה! תשתחרר!"‬ ‫אמרתי לו שישאג בשקט‪ ,‬אבל הוא היה מתלהב וצורח‪ .‬גם אני צרחתי‪ .‬שנינו‬ ‫צרחנו‪ ,‬ואמא היתה מגיעה בריצה‪ .‬בכוח היתה מפרקת את ידיו של בנץ מצווארי‬ ‫ומאיימת שיום אחד עוד יהפוך אותי לנכה בלי כוונה‪" .‬תגידי תודה שאני מחזק‬ ‫לשבלול שלך את העצמות‪ ",‬היה בנץ עונה לה‪" ,‬אני מאמן אותו לסבול כמו חייל‪.‬‬ ‫בשקט‪".‬‬ ‫גם אני אמרתי לה שזה לא כואב ושאני מסכים‪ .‬הוכחתי לה שאני מתקדם לא רע‬ ‫והסברתי לה שבנץ מאמן אותי "להישאר בחיים"‪ .‬אבל היא שלחה את בנץ ללמוד‬ ‫היסטוריה ואותי לקחה בשבי אל המטבח‪ .‬אחר כך‪ ,‬כשישבה מנומנמת מול‬ ‫הסירים הרותחים‪ ,‬הייתי מתגנב ונטפל מחדש לבנץ‪ ,‬מתחנן שיואיל בטובו לחבוט‬ ‫בי מחדש‪.‬‬ ‫באמת היה שמח‪ .‬השכנים התלוננו‪ ,‬ואמא התנצלה‪ .‬אמרה שככה זה עם שלושה‬ ‫בנים‪.‬‬ ‫עכשיו אנחנו שניים ושקט אצלנו‪ .‬מאוד‪ .‬האימונים התבטלו‪ ,‬המוסיקה השתתקה‪,‬‬ ‫ובנץ עבר לגור בחדר של מומו ונעל אחריו את הדלת‪" .‬המוזאון הענק לתולדות‬ ‫הבלאגן" נסגר בפני‪ .‬שוב לא יכולת‪ ,‬כמו פעם‪ ,‬לחטט בחפציו הפזורים של מומו‬ ‫ולמצוא הפתעות‪ .‬בנץ לא הִ‪é‬רשה‪ ,‬הוא אסף את תרמילי הפגזים והסמלים‪ ,‬וכל‬ ‫המזכרות שמומו ליקט במסעות‪ ,‬וסידר הכל בשורות ישרות על המדפים‪ .‬את‬ ‫המדים תלה בארון ואת המכתבים של מומו והשירים שלו סידר בקופסאות והניח‬ ‫על שולחן הכתיבה‪.‬‬ ‫החדר שינה את פניו‪ .‬נעשה קפדני וחמוּר‪ .‬רק מומו המשיך לצחוק שם על גדותיו‬ ‫של ואדי יבש‪ ,‬כמו קו קצר של חיוך שנלכד בין המצֵ‪õ‬בות‪ .‬תמונה גדולה עשו לו‪.‬‬ ‫זר וריק נראה החדר הישן שלי בלי בנץ‪ .‬זר וריק נראה גם הסלון‪ .‬הנעליים‬ ‫הגדולות‪ ,‬המכנסיים ההפוכים‪ ,‬הגרביים‪ ,‬הילקוטים‪ ,‬צלחות הגרעינים ועיתוני‬ ‫השבת זחלו בשתיקה אל תוכי הארונות ונעלמו‪ .‬לאט לאט נעלמו גם המבקרים‪.‬‬ ‫הבית התמלא בקמטים עצובים ובעיניים עייפות‪.‬‬ ‫ההורים ישבו שעות ארוכות על המרפסת וצפו אל הרחוב כמו זוג ינשופים זקנים‪.‬‬ ‫בנץ יצא מן הבית בבוקר וחזר רק לעת ערב‪ .‬לא אמר היכן היה ואיש גם לא שאל‪.‬‬ ‫לבדו נכנס אל המטבח‪ ,‬חטף דברײַמה מן הצלחת שחיכתה לו עוד מן הצהריים‪,‬‬ ‫והסתגר בחדרו‪.‬‬

‫‪250‬‬

‫יום הזיכרון‬

‫אלי כהן ‪/‬‬

‫תמר אוֹרי‬

‫פעל בשליחות ריגול בסוריה ‪1965–1924‬‬ ‫אלי כהן נולד באלכסנדריה של מצרים למשפחה יהודית ממוצא סורי‪ .‬בשנת ‪1957‬‬ ‫עלה לישראל‪ .‬בײַ‪ 1960‬התגייס לשורות "המוסד למודיעין" כדי לבצע משימות‬ ‫ריגול בדמשק‪ .‬כדי לייצר לעצמו "סיפור כיסוי" נשלח תחילה לארגנטינה‪ ,‬שם‬ ‫סיגֵ‪å‬ל לו זהות חדשה של אדם ששמו קבל אמין ת'בת‪ ,‬יצואן ויבואן עור ממשפחה‬ ‫ערביתײַסורית גולה‪ .‬לאחר שרכש את אמון הקהילה הסורית בבואנוסײַאיירס‬ ‫וזהותו החדשה הייתה לו לטבע שני‪ ,‬נסע לדמשק כמי שמבקר לראשונה במולדתו‪.‬‬ ‫כל אותה עת לא ידעו אשתו ובני משפחתו האחרים על תכניותיו‪ ,‬והוא היה‬ ‫מתקשר אליהם מבירות אירופיות שונות כדי להסוות את מקומו‪.‬‬ ‫בדמשק ניצל אלי כהן את בקיאותו במנהגי המקום ובהלכי הרוח השוררים בו‪,‬‬ ‫השתמש בפיקחותו ובכשרונותיו והצליח להתיידד עם גדולי השלטון בסוריה‪,‬‬ ‫ובכללם מפקדים בכירים בצבא והנשיא אמין אלײַחאפז‪ .‬כך עלה בידיו לרכוש‬ ‫מידע רב על ביצורי הצבא הסורי בגבול ישראל‪ ,‬על אספקת מטוסים‪ ,‬טנקים ונשק‬ ‫מבריתײַהמועצות לסוריה‪ ,‬על שינויים בפיקוד הצבא‪ ,‬על מאגרי הדלק ועל‬ ‫המתרחש בישיבות הממשלה בדמשק‪ .‬את כל המידע שאסף העביר לישראל‬ ‫במשדר אלחוטי‪.‬‬ ‫אלי כהן כה הצליח בתפקידו בזהותו המושאלת‪ ,‬עד כי הנחה תכניות ברדיו סוריה‪.‬‬ ‫אך בסופו של דבר חשפו הסורים את זהותו‪ ,‬עצרו ועינו אותו ודנו אותו למוות‬ ‫בתלייה‪ .‬ממשלת ישראל ניסתה להצילו‪ ,‬בהעמידהּ לרשותו עורכי דין מפורסמים;‬ ‫היא פנתה למנהיגים דתיים ולמדינאים ברחבי העולם שיתערבו לטובתו‪ ,‬ואף‬ ‫האפיפיור ביקש שיֵקלו בעונשו‪ ,‬אך הסורים התעקשו להוציאו להורג "למען יראו‬ ‫וְ‪è‬יֵ‪ì‬יָראוּ"‪ ,‬והוא נתלה בכיכר העיר בדמשק בנוכחות המונים שמחים לאיד‪.‬‬ ‫הוריו‪ ,‬אשתו וילדיו‪ ,‬וכל הציבור בישראל‪ ,‬נותרו המומים בהיוָ‪è‬ודע הפרשה ברבים‪.‬‬ ‫על שמו של אלי כהן נקראו רחובות בכמה מערי הארץ‪.‬‬ ‫)עלײַפי אנציקלופדיה אביב(‬ ‫אלי כהן‪ ,‬שכונה "האיש‬ ‫שלנו בדמשק"‪ ,‬הצליח‬ ‫להוליך שולל את צמרת‬ ‫השלטון והצבא בסוריה‬ ‫ולהעביר לישראל מידע‬ ‫רבײַחשיבות‪ ,‬עד אשר‬ ‫נתפס והוצא להורג‬ ‫בתלייה‪.‬‬

‫יום הזיכרון‬

‫‪253‬‬

‫אמרתי‪" :‬מומו אהב אותם‪".‬‬ ‫"אתה מסכים לנסות שיר אחד?"‬ ‫אמרתי‪" :‬כן‪".‬‬ ‫"קוראים לו‪' :‬יֶ‪ì‬סְ‪ò‬טֶ‪ְí‬רֵדיי'‪ ",‬אמר מני‪" ,‬זאת אומרת‪' ,‬אתמול'‪".‬‬ ‫אמרתי‪" :‬בסדר‪".‬‬ ‫מני רשם את התווים והניח לפנַ‪ó‬י‪ .‬אמר שננגן יחד‪ .‬לאט לאט‪ .‬כאילו אנחנו‬ ‫מסתכלים באלבום תמונות‪ .‬תמונה אחרי תמונה‪.‬‬ ‫לאט‪.‬‬ ‫לאט לאט‪.‬‬ ‫)מתוך‪" :‬נעשה ממך גבר"(‬

‫‪252‬‬

‫יום הזיכרון‬

‫אֲ‪ä‬נַ‪ó‬חְ‪ë‬נוּ ֹלא צְ‪ִõ‬ריכִ‪î‬ים ‪/‬‬

‫אֲ‪ä‬בִ‪ã‬ינֹעַ‪ô‬ם קוֵֹרן‬

‫כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר יָ‪ì‬בְ‪ã‬שׁוּ עֵ‪ô‬ינֵ‪ó‬ינוּ מִ‪ñ‬דְּ‪ç‬מָ‪ñ‬עוֹת‬ ‫וּפִ‪ö‬ינוּ כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר נוֹתַ‪ü‬ר אִ‪ä‬לֵּ‪ï‬ם בְּ‪ã‬לִ‪ï‬י קוֹל‪.‬‬ ‫מָ‪ñ‬ה עוֹד נְ‪ó‬בַ‪ã‬קֵּ‪ú‬שׁ‪ ,‬אֱ‪ä‬מֹר‪ ,‬מָ‪ñ‬ה עוֹד‬ ‫כִּ‪î‬מְ‪ñ‬עַ‪ô‬ט בִּ‪ã‬קַּ‪ú‬שְׁ‪û‬נוּ לָ‪ï‬נוּ אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬כֹּל‪.‬‬ ‫אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם תֵּ‪ü‬ן ַרק בְּ‪ã‬עִ‪ô‬תּוֹ‬ ‫וּבָ‪ã‬אָ‪ä‬בִ‪ã‬יב פַּ‪ö‬זֵּ‪ê‬ר לָ‪ï‬נוּ פְּ‪ָö‬רחִ‪ë‬ים‬ ‫וְ‪è‬תֵ‪ü‬ן שֶׁ‪û‬יַּ‪ì‬חֲ‪ë‬זֹר שׁוּב לְ‪ï‬בֵ‪ã‬יתוֹ —‬ ‫יוֹתֵ‪ü‬ר מִ‪ñ‬זֶּ‪ê‬ה אֲ‪ä‬נַ‪ó‬חְ‪ë‬נוּ ֹלא צְ‪ִõ‬ריכִ‪î‬ים‪.‬‬ ‫כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר כָּ‪î‬אַ‪ä‬בְ‪ã‬נוּ אֶ‪ä‬לֶ‪ï‬ף צַ‪õ‬לָּ‪ï‬קוֹת‬ ‫עָ‪ô‬מֹק בִּ‪ã‬פְ‪ö‬נִ‪ó‬ים הִ‪é‬סְ‪ò‬תַּ‪ְü‬רנוּ אֲ‪ä‬נָ‪ó‬חָ‪ë‬ה‪.‬‬ ‫כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר יָ‪ì‬בְ‪ã‬שׁוּ עֵ‪ô‬ינֵ‪ó‬ינוּ מִ‪ñ‬לִּ‪ï‬בְ‪ã‬כּוֹת —‬ ‫אֱ‪ä‬מֹר שֶׁ‪û‬כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר עָ‪ô‬מַ‪ְñ‬דנוּ בַּ‪ã‬מִּ‪ñ‬בְ‪ã‬חָ‪ë‬ן‪.‬‬ ‫אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם תֵּ‪ü‬ן ַרק בְּ‪ã‬עִ‪ô‬תּוֹ‬ ‫וּבָ‪ã‬אָ‪ä‬בִ‪ã‬יב פַּ‪ö‬זֵּ‪ê‬ר לָ‪ï‬נוּ פְּ‪ָö‬רחִ‪ë‬ים‬ ‫וְ‪è‬תֵ‪ü‬ן שֶׁ‪û‬יַּ‪ì‬חֲ‪ë‬זֹר שׁוּב לְ‪ï‬בֵ‪ã‬יתוֹ —‬ ‫יוֹתֵ‪ü‬ר מִ‪ñ‬זֶּ‪ê‬ה אֲ‪ä‬נַ‪ó‬חְ‪ë‬נוּ ֹלא צְ‪ִõ‬ריכִ‪î‬ים‪.‬‬ ‫כְּ‪î‬בָ‪ã‬ר כִּ‪î‬סִּ‪ò‬ינוּ תֵּ‪ü‬ל וְ‪è‬עוֹד אֶ‪ä‬חָ‪ë‬ד‬ ‫טָ‪í‬מַ‪ñ‬נּוּ אֶ‪ä‬ת לִ‪ï‬בֵּ‪ã‬נוּ בֵּ‪ã‬ין בְּ‪ã‬רוֹשִׁ‪û‬ים‪.‬‬ ‫עוֹד מְ‪ñ‬עַ‪ô‬ט תִּ‪ü‬פְ‪ֹö‬רץ הָ‪é‬אֲ‪ä‬נָ‪ó‬חָ‪ë‬ה —‬ ‫ַקבֵּ‪ã‬ל זֹאת כִּ‪î‬תְ‪ü‬פִ‪ö‬לָּ‪ï‬ה מְ‪ñ‬אוֹד אִ‪ä‬ישִׁ‪û‬ית‪.‬‬ ‫אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ם תֵּ‪ü‬ן ַרק בְּ‪ã‬עִ‪ô‬תּוֹ‬ ‫וּבָ‪ã‬אָ‪ä‬בִ‪ã‬יב פַּ‪ö‬זֵּ‪ê‬ר לָ‪ï‬נוּ פְּ‪ָö‬רחִ‪ë‬ים‬ ‫וְ‪è‬תֵ‪ü‬ן שֶׁ‪û‬יַּ‪ì‬חֲ‪ë‬זֹר שׁוּב לְ‪ï‬בֵ‪ã‬יתוֹ —‬ ‫יוֹתֵ‪ü‬ר מִ‪ñ‬זֶּ‪ê‬ה אֲ‪ä‬נַ‪ó‬חְ‪ë‬נוּ ֹלא צְ‪ִõ‬ריכִ‪î‬ים‪.‬‬

‫יום הזיכרון‬

‫‪255‬‬

‫על החובש שלמה ‪/‬‬

‫רבקה לוי‬

‫אומרים שככה זה בְּ‪ã‬מלחמה‪ ,‬אחד נופל ואחד נשאר‪ .‬אני יודע שזה קורה‪ ,‬אבל כאן‬ ‫היה הכול שונה‪.‬‬ ‫שלמה וַ‪è‬אֲ‪ä‬ני לא השתתפנו יחד בקרב‪ ,‬אבל שלמה נפל‪.‬‬ ‫ואיך? הוא כיסה אותי בגופו‪ .‬והכדור פגע בו‪.‬‬ ‫אני נשארתי בחיים ושלמה איננו‪.‬‬ ‫אילו היה לי הכוח הנפשי הייתי הולך להוריו ואומר להם בְּ‪ã‬פַ‪ö‬שטות‪' :‬זה אני יוסף'‪,‬‬ ‫בגללי בִּ‪ã‬נכם נהרג‪.‬‬ ‫הוא היה יכול לברוח‪...‬‬ ‫הדבר היה במלחמת העצמאות‪ .‬הייתי ביחידה קרבית שהֵ‪é‬גֵ‪å‬נה על ירושלים הנְ‪ó‬צוּרה‪.‬‬ ‫שם פגשתי את שלמה‪ ,‬הוא היה החובש שלנו‪.‬‬ ‫הוא היה שתקן וצנוע‪ ,‬וכולנו ידענו שיש לו 'לבײַזהב'‪.‬‬ ‫נלחמנו בסִ‪ò‬מְ‪ñ‬טְ‪í‬אות ירושלים‪ .‬אש גֵ‪å‬יהִ‪é‬נום הוּנחֲ‪ë‬תה עלינו מכל הצדדים‪ .‬חיילים‬ ‫נפגעו‪ .‬שלמה החובש זינק קדימה עם האלונקה‪ .‬ובאותו הרגע נחת פגז על ידי‬ ‫והרגשתי שאני מתרומם באוויר‪ .‬נפלתי‪ ,‬נפצעתי קשה בִּ‪ã‬שתֵ‪ü‬י רגלַ‪ï‬י‪ .‬ניסיתי לקום‪,‬‬ ‫אך לא יכולתי‪ .‬שלמה השכיב אותי ליד קיר בטון והתחיל לטפל בי‪.‬‬ ‫פתאום נשמעו צעקות‪:‬‬ ‫לפַ‪ö‬נות מיד את השטח! מפגיזים!‬ ‫כל השטח מסביב היה עשֵ‪û‬ן‪ .‬בער באש‪.‬‬ ‫הפצועים התחילו לזחול על ארבע‪ .‬הם ניסו להגיע למקום בטוח‪ .‬גם אני ניסיתי‪,‬‬ ‫אבל הרגליים לא זזו‪ ,‬כאילו לא היו שם‪ .‬נשארתי ולא יכולתי לזוז‪.‬‬ ‫ואז התכופף שלמה מעלַ‪ï‬י‪ ,‬כיסה אותי בגופו ועוד אמר‪" :‬אל תדאג‪ ...‬אל תדאג‪..‬‬ ‫אני אִ‪ä‬יתך פה‪"...‬‬ ‫לא הספקתי לומר לו שיברח‪ ,‬והנה נחת פגז שני בִקרבתנו‪ .‬הרגשתי כאילו הוא‬ ‫נקרע ממני וַ‪è‬אֲ‪ä‬ני עף אחָריו‪.‬‬ ‫התעוררתי בבית חולים 'הדסה'‪.‬‬ ‫שאלתי‪' :‬איפה שלמה?' סיפרו לי ששלמה נהרג‪.‬‬ ‫לא רציתי לחיות יותר‪ .‬חשבתי שאין לי זכות לחיות‪.‬‬ ‫אני אשם‪ .‬אני הרגתי אותו‪.‬‬ ‫רציתי למות‪...‬‬ ‫ההורים והידידים עודדו עותי‪" :‬הילחם על חיֶ‪ì‬יך!" "על חיַ‪ì‬י?" שאלתי‪" .‬האם אלה‬ ‫חיי? אלה החיים של שלמה‪ .‬הוא נתן לי את חייו במתנה‪ ".‬כן‪ ,‬חשבתי בלבי‪,‬‬ ‫שלמה נתן לי את חייו ועלַ‪ï‬י לשמור עליהם‪.‬‬ ‫עלי לחיות!‬ ‫ואז החל המאבק על חייוײַחיַ‪ì‬י‪.‬‬ ‫רק אז הבנתי מה זה הרצון לחיות‪ ,‬להתקיים! וּכְ‪î‬פי שאתם רואים‪ ,‬אני חי‪ .‬מי היה‬ ‫מאמין?‬ ‫)על פי ידיעה עיתונאית(‬

‫‪254‬‬

‫יום הזיכרון‬

‫יוֹם שֶׁ‪û‬חָ‪ë‬שַׁ‪ְû‬ך ‪/‬‬

‫יָ‪ì‬פָ‪ö‬ה בִּ‪ã‬נְ‪ó‬יָ‪ì‬מִ‪ñ‬ינִ‪ó‬י‬

‫צַ‪õ‬עַ‪ô‬ר כּוֹאֵ‪ä‬ב‬ ‫לוֹפֵ‪ö‬ת אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬לֵּ‪ï‬ב‪.‬‬

‫לזכרו של רן ברון‪ ,‬הנכד‬ ‫של ידידי‪ ,‬ברכה וצביקה‬ ‫יופה‪ ,‬שנרצח בידי מחבל‬ ‫מתאבד‪ ,‬אור ליום כ"ט‬ ‫ניסן תשס"ג ‪.1.5.03‬‬

‫הַ‪é‬נְ‪ó‬כוֹנָ‪ó‬ה הַ‪é‬יְּ‪ִì‬דיעָ‪ô‬ה הַ‪é‬מָּ‪ָñ‬רה?‬ ‫דֶּ‪ç‬מַ‪ñ‬ע צוֵֹרב‬ ‫מִ‪ñ‬תְ‪ü‬פָּ‪ֵö‬רץ וְ‪è‬שׁוֹטֵ‪í‬ף‪.‬‬ ‫לָ‪ï‬מָּ‪ñ‬ה פָּ‪ö‬עֲ‪ô‬לָ‪ï‬ה שָׁ‪û‬ם הַ‪é‬יָּ‪ì‬ד הָ‪é‬אֲ‪ä‬רוָּרה?‬ ‫דְּ‪ç‬מָ‪ñ‬מָ‪ñ‬ה וְּדאָ‪ä‬בָ‪ã‬ה‪.‬‬ ‫אֵ‪ä‬ין נֶ‪ó‬חָ‪ë‬מָ‪ñ‬ה‪.‬‬ ‫לָ‪ï‬מָּ‪ñ‬ה נִ‪ó‬שְׁ‪û‬אָ‪ִä‬רים הַ‪é‬נְּ‪ó‬עָ‪ִô‬רים עַ‪ô‬ד אֵ‪ä‬ינְ‪ó‬סוֹף ַרק בְּ‪ã‬מַ‪ñ‬נְ‪ó‬גִּ‪å‬ינָ‪ó‬ה ָקָרה?‬

‫יום הזיכרון‬

‫‪257‬‬

‫לִ‪ï‬בְ‪ã‬כּוֹת לְ‪ָï‬ך ‪/‬‬

‫אָ‪ä‬בִ‪ã‬יב גֶּ‪å‬פֶ‪ö‬ן‬

‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י הוֹלֵ‪ְï‬ך לִ‪ï‬בְ‪ã‬כּוֹת לְ‪ָï‬ך‬ ‫תִּ‪ü‬הְ‪é‬יֶ‪ì‬ה חָ‪ë‬זָ‪ê‬ק לְ‪ï‬מַ‪ñ‬עְ‪ô‬לָ‪ï‬ה‬ ‫גַּ‪å‬עְ‪ô‬גּוּעַ‪ô‬י כְּ‪î‬מוֹ דְּ‪ç‬לָ‪ï‬תוֹת שֶׁ‪û‬נִּ‪ó‬פְ‪ö‬תָּ‪ü‬חוֹת בַּ‪ã‬לַּ‪ï‬יְ‪ì‬לָ‪ï‬ה‪.‬‬ ‫לָ‪ï‬נֶ‪ó‬צַ‪õ‬ח‪ ,‬אָ‪ä‬חִ‪ë‬י‪ ,‬אֶ‪ä‬זְ‪ê‬כֹּר אוֹתְ‪ָü‬ך תָּ‪ü‬מִ‪ñ‬יד‬ ‫וְ‪è‬נִ‪ó‬פָּ‪ö‬גֵ‪å‬שׁ בַּ‪ã‬סּוֹף‪ ,‬אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה יוֵֹדעַ‪.ô‬‬ ‫וְ‪è‬יֵ‪ì‬שׁ לִ‪ï‬י חֲ‪ë‬בֵ‪ִã‬רים אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל גַּ‪å‬ם הֵ‪é‬ם כָּ‪î‬בִ‪ã‬ים‬ ‫אֶ‪ä‬ל מוּל אוְֹרָך הַ‪é‬מְּ‪ñ‬שַׁ‪û‬גֵּ‪å‬עַ‪.ô‬‬ ‫כְּ‪î‬שֶׁ‪û‬עֲ‪ô‬צוּבִ‪ã‬ים הוֹלְ‪ï‬כִ‪î‬ים לַ‪ï‬יָּ‪ì‬ם‬ ‫לָ‪ï‬כֵ‪î‬ן הַ‪é‬יָּ‪ì‬ם מָ‪ñ‬לוּחַ‪ë‬‬ ‫וְ‪è‬זֶ‪ê‬ה עָ‪ô‬צוּב‪ ,‬שֶׁ‪û‬לְּ‪ï‬הַ‪é‬חְ‪ë‬זִ‪ê‬יר צִ‪õ‬יּוּד אֶ‪ä‬פְ‪ö‬שָׁ‪û‬ר‬ ‫ֹלא גַּ‪å‬עְ‪ô‬גּוּעַ‪.ô‬‬ ‫לָ‪ï‬נֶ‪ó‬צַ‪õ‬ח‪ ,‬אָ‪ä‬חִ‪ë‬י‪ ,‬אֶ‪ä‬זְ‪ê‬כֹּר אוֹתְ‪ָü‬ך תָּ‪ü‬מִ‪ñ‬יד‬ ‫וְ‪è‬נִ‪ó‬פָּ‪ö‬גֵ‪å‬שׁ בַּ‪ã‬סּוֹף‪ ,‬אַ‪ä‬תָּ‪ü‬ה יוֵֹדעַ‪.ô‬‬ ‫וְ‪è‬יֵ‪ì‬שׁ לִ‪ï‬י חֲ‪ë‬בֵ‪ִã‬רים אֲ‪ä‬בָ‪ã‬ל גַּ‪å‬ם הֵ‪é‬ם כָּ‪î‬בִ‪ã‬ים‬ ‫אֶ‪ä‬ל מוּל אוְֹרָך הַ‪é‬מְּ‪ñ‬שַׁ‪û‬גֵּ‪å‬עַ‪.ô‬‬ ‫וּכְ‪î‬מוֹ הַ‪é‬גַּ‪å‬לִּ‪ï‬ים‪ ,‬אֲ‪ä‬נַ‪ó‬חְ‪ë‬נוּ מִ‪ñ‬תְ‪ü‬נַ‪ó‬פְּ‪ö‬צִ‪õ‬ים‬ ‫אֶ‪ä‬ל הַ‪é‬מֵּ‪ñ‬זַ‪ê‬ח‪ ,‬אֶ‪ä‬ל הַ‪é‬חַ‪ë‬יִּ‪ì‬ים‪.‬‬ ‫וּכְ‪î‬מוֹ הַ‪é‬גַּ‪å‬לִּ‪ï‬ים‪ ,‬אֲ‪ä‬נַ‪ó‬חְ‪ë‬נוּ מִ‪ñ‬תְ‪ü‬נַ‪ó‬פְּ‪ö‬צִ‪õ‬ים‬ ‫אֶ‪ä‬ל הַ‪é‬מֵּ‪ñ‬זַ‪ê‬ח‪ ,‬אֶ‪ä‬ל הַ‪é‬חַ‪ë‬יִּ‪ì‬ים‪.‬‬ ‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י הוֹלֵ‪ְï‬ך לִ‪ï‬בְ‪ã‬כּוֹת לְ‪ָï‬ך‬ ‫תִּ‪ü‬הְ‪é‬יֶ‪ì‬ה חָ‪ë‬זָ‪ê‬ק לְ‪ï‬מַ‪ñ‬עְ‪ô‬לָ‪ï‬ה‪.‬‬

‫‪256‬‬

‫יום הזיכרון‬

‫מתוך מגילת העצמאות‪:‬‬ ‫בארץײַישראל קם העם היהודי‪ ,‬בה עוצבה דמותו הרוחנית‪ ,‬הדתית‬ ‫והמדינית‪ ,‬בה חי ֵחי קוְממיוּת ממלכתית‪ ,‬בה יצר ִנכסי תרבות לאומיים וְּכ‬ ‫ללײַאנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי‪.‬‬ ‫ַאצות ְָפּזוריו‪,‬‬ ‫לאחר שהוּגלה העם מארצו ְבּכוֹח הזרוע שמר לה אמונים בכל ְ ר‬ ‫ולא חדל ִמתפילה ִוּמתקווה לשוב לארצו וּ ְלחדש בתוכה את‬ ‫ֵחירותו המדינית‪.‬‬ ‫סוֹרתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב וּלֵהיאחז‬ ‫מתוך קשר היסטורי וָּמ‬ ‫לוצים‪,‬‬ ‫מונים‪ֲ ,‬וח‬ ‫רונים שבו לארצם בֲּה‬ ‫ח‬ ‫במולדתם העתיקה‪ ,‬וַּבדורות ֲַהא‬ ‫יו שפתם העברית‪ ,‬בנו כפרים וערים‪,‬‬ ‫מעפילים ְוּמגינים הפריחו נשמות‪ֱֶ ,‬הח‬ ‫קימו יישוב ֵגלד והולך השליט על ִ משקו ותרבותו‪ ,‬שוחר שלום וֵּמגן על‬ ‫וֵה‬ ‫עצמו‪ ,‬מביא ְ ִ בּרַכּת הִקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות‬ ‫ממלכתית‪.‬‬ ‫בח מיליונים‬ ‫רון‪ ,‬בה הוכרעו לֶט‬ ‫הַאח‬ ‫השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן ֲ‬ ‫חְבִּפתרון בעיית העם היהודי‬ ‫ֶהר‬ ‫ליל את ה ֵ ַכ‬ ‫יהודים באירופה‪ ,‬הוכיחה מחדש ֲַבּע‬ ‫מחוּסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית‬ ‫רווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק‬ ‫בארץײַישראל‪ ,‬אשר תפתח ִל ָ‬ ‫שׁותײַזכויות בתוך משפחת העמים‪.‬‬ ‫לעם היהודי מעמד של אומה ְ ַו‬ ‫יהויד ארצות‬ ‫שארית הפֵּלטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ְ ו ֵ‬ ‫אחרות לא חדלו להעפיל לארץײַישראל‪ ,‬על אף כל קושי‪ ,‬מניעה וסכנה‪,‬‬ ‫מלײַישרים במולדת עמם‪.‬‬ ‫ולא פסקו ִלתבּוֹע את זכותם לחיי כבוד‪ ,‬חירות ַ וֲע ְ‬ ‫בײַ‪ 29‬בנובמבר ‪ 1947‬קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה‬ ‫המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץײַישראל; העצרת תבעה מאת‬ ‫תושבי ארץײַישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצדם הם‬ ‫לביצוע ההחלטה‪ .‬הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי‬ ‫להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה‪.‬‬ ‫זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות‬ ‫עצמו במדינתו הריבונית‪.‬‬ ‫לפיכך נתכנסנו‪ ,‬אנו חברי מועצת העם‪ ,‬נציגי היישוב העברי והתנועה‬ ‫הציונית‪ ,‬ביום סיום המנדט הבריטי על ארץײַישראל‪ ,‬ובתוקף זכותנו‬ ‫הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו‬ ‫מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץײַישראל‪ ,‬היא‬ ‫יום העצמאות‬

‫‪259‬‬

‫יום העצמאות‬

‫זיכרונות מטכס הכרזת העצמאות ‪/‬‬

‫זאב שרף‬

‫יום ככל הימים היה היום‪ ,‬עשינו את עבודתנו כָּ‪î‬רגיל‪ ,‬וּכְ‪î‬חולמים היינו‪ .‬שמחה‬ ‫וַ‪è‬חֲ‪ë‬רדה כרוכות היו יחָדיו‪ ,‬הווה ועבר נתמזגו זה עם זה‪ .‬חזון וּמציאות שימשו‬ ‫בעִ‪ô‬רבובְ‪ã‬יָ‪ì‬ה; יְ‪ì‬מות המשיח הגיעו‪ ,‬הקץ לשִ‪û‬עבוּד מלכויות‪ .‬הולכים אנו בִּ‪ã‬שְׂ‪û‬דרות‬ ‫רוטשילד שבתלײַאביב‪ ,‬אצים אל אולם המוזאון וּתְ‪ü‬עודת ההכרזה על המדינה‬ ‫ביֵדינו‪ .‬השמירה שמסביב לבניין קפדנית הייתה‪ ,‬שרשרת מפנים לשרשרת‪,‬‬ ‫ומסביבן מתקהלים אנשים‪ ,‬באים מכל עבר ומכל פינה‪ .‬האם הגיעה השמועה‬ ‫אל האויב?‬

‫בײַ‪ 29‬בנובמבר ‪1947‬‬ ‫הכריז האו"ם על‬ ‫הקמת מדינה יהודית‬ ‫בארץײַישראל‪ .‬בה'‬ ‫באייר תש"ח‪ 14 ,‬במאי‬ ‫‪ ,1948‬הגיע המַ‪ñ‬נְ‪ָó‬דט‬ ‫הבריטי לִקצו‪ ,‬ודוד‬ ‫בןײַגוריון הכריז על‬ ‫הקמת המדינה‪.‬‬ ‫ההכרזה נערכה‬ ‫במעמד חגיגי באולם‬ ‫המוזאון בתלײַאביב‪.‬‬

‫האם לא יזדרזו ויפציצו? ליד המדרגות‪ ,‬בכניסה לבניין‪ ,‬עומד משמר של‬ ‫חיילים צעירים‪ ,‬פִּ‪ö‬רחֵ‪ë‬י קצינים של הצבא היהודי‪ ,‬וַ‪è‬חֲ‪ë‬גורותיהם הלבנות‬ ‫מבהיקות לְ‪ï‬מֵ‪ñ‬רחוק‪ .‬האולם הקטן קושט במיוחד לכבוד קדושת היום‪ .‬בִּ‪ã‬מקום‬ ‫תערוכת התמונות הרגילה נקבעו על גבי הקירות תמונות של ציירים עבריים‪.‬‬ ‫במרכז תלויה‪ ,‬על רקע של בדי תכלתײַלבן‪ ,‬תמונתו הגדולה של תֵ‪ü‬יאוֹדוֹר הרצל‬ ‫וּמִ‪ñ‬שני צדדיו מזה וּמִ‪ñ‬זה דגלי תכלתײַלבן‪ .‬מתי אמר‪" :‬מדינת היהודים היא צורך‬ ‫עולם‪ ,‬ולכן קוֹם תקוּם‪".‬‬ ‫האולם היה מלא עד אפס מקום‪ ,‬שקט היה בו והחום לוהט‪ .‬צלמי קולנוע‬ ‫וצלמי עיתונים שבאו מארצות שונות והחום שהֵ‪é‬פיקו מנוּרוֹתיהם הוסיף על‬ ‫החום שֶׁ‪û‬שָׂ‪ַû‬רר באולם‪ .‬נדמה כאילו ממלאים העיתונאים והצלמים את האולם‪,‬‬ ‫כה רבים היו‪ .‬וּמה הפלא? עמי אירופה וְ‪è‬אָ‪ä‬מריקה‪ ,‬אשר בתרבותן משובץ‬ ‫ספרײַהספרים‪ ,‬נשאו אותה שעה את עֵ‪ô‬יניהם אל פינה זו‪ ,‬שבה כאילו נפתח‬ ‫מֵ‪ñ‬חדש התנ"ך וקמו לִ‪ï‬תְ‪ü‬חייה פרקים מפרָקיו‪.‬‬ ‫בשעה ארבע בדיוק קם בןײַגוריון‪ ,‬הִ‪é‬קיש בפטיש על השולחן וכל הנוכחים קמו על‬ ‫רגליהם; פורצת שירת "התקווה"‪ .‬השירה לא היתה לפי התָ‪ü‬כנית‪ ,‬שכֵּ‪î‬ן את ההמנון‬ ‫היתה צריכה לנגן התזמורת הפילהרמונית‪ ,‬שהיתה כמו מוסתרת בקומה השנייה‪,‬‬ ‫אולם השירה הקדימה את הנגינה‪ .‬הכול יושבים‪ ,‬וּבןײַגוריון פותח‪" :‬אקרא לפניכם‬ ‫את מגילתײַהיסוד של מדינת ישראל אשר אוּשרה בִּ‪ְã‬קריאה ראשונה על ידי מועצת‬ ‫העם‪ ".‬כאילו היה מושב זה המשך הישיבה הקודמת והמגילה הזו‪ ,‬לְ‪ï‬ייִ‪ì‬סוד מדינת‬ ‫ישראל‪ ,‬מוּבֵ‪ã‬את כאן לִ‪'ï‬קריאה שנייה'‪ .‬פנָ‪ó‬יו נוהרים כאשר הפסוקים יוצאים מפיו‬ ‫והופכים חוויות מוחשות‪" :‬בארץײַישראל קם העם היהודי" — הנה יהושע בןײַנון‬ ‫ודוד המלך‪ ,‬נחמיה והחשמונאים; "בה עוּצבה דמותו הרוחנית‪ ,‬הדתית והמדינית‪,‬‬ ‫בה יצר נכסיײַתרבות לאומיים וּכְ‪î‬ללײַאֱ‪ä‬נושיים" – הנה הנביאים ועזרא הסופר‬ ‫ואנשי הכנסת הגדולה; "והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי‪".‬‬ ‫עשרה סעיפים קרא וּבָ‪ã‬הם הטעמים להכרזה‪ ,‬הפסיק קריאתו כדי רגע ואחר הרים‬ ‫את קולו וקרא‪:‬‬ ‫"לְ‪ï‬פִ‪ö‬יכך נתכנסנו‪ ,‬אנו חבֵרי מועצת העם‪ ,‬נציגי הייִ‪ì‬שוב העברי והתנועה הציונית‪,‬‬ ‫ביום סיום המַ‪ñ‬נְ‪ָó‬דט הבריטי על ארץײַישראל‪ ,‬וּבְ‪ã‬תוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית‬ ‫ועל יְ‪ì‬סוד החלטת עצֶ‪õ‬רת האומות המאוחדות אנו מכריזים בָּ‪ã‬זאת על הקמת מדינה‬ ‫יהודית בארץײַישראל היא מדינת ישראל‪".‬‬

‫יום העצמאות‬

‫‪261‬‬

‫מדינתײַישראל‪.‬‬ ‫מדינתײַישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על‬ ‫פיתוח הארץ לטובת כל תושביה‪ ,‬תהא מושתתת על יסודות החירות‪,‬‬ ‫הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות‬ ‫חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת‪ ,‬גזע ומין; תבטיח חופש‬ ‫דת‪ ,‬מצפון‪ ,‬לשון‪ ,‬חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל‬ ‫הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות‪.‬‬ ‫אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבניין מדינתו‬ ‫ולקבל את מדינתײַישראל לתוך משפחת העמים‪.‬‬ ‫אנו קוראים – גם בתוך התקפתײַהדמים הנערכת עלינו זה חודשים –‬ ‫לבני העם הערבי תושבי מדינתײַישראל‪ ,‬לשמור על השלום וליטול חלקם‬ ‫בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה‬ ‫בכל מוסדותיה‪ ,‬הזמניים והקבועים‪.‬‬ ‫אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן‪,‬‬ ‫וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי‬ ‫בארצו‪ .‬מדינתײַישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת‬ ‫המזרח התיכון כולו‪.‬‬ ‫אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב היישוב‬ ‫בעלייה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת‬ ‫הדורות לגאולת ישראל‪ .‬מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים‬ ‫בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו‪ ,‬במושב מועצת המדינה הזמנית‬ ‫על אדמת המולדת‪ ,‬בעיר תלײַאביב‪ ,‬היום הזה‪ ,‬ערב שבת ה' אייר‬ ‫תש"ח‪ 14 ,‬במאי ‪".1948‬‬

‫‪260‬‬

‫הזהירו אותנו‪ ,‬שלא נכריז על מדינה‬ ‫דוד בןײַגוריון סיפר‪:‬‬ ‫"מומחים צבאיים מִ‪ñ‬יִדיֵדינו הזהירו אותנו‪ ,‬שלא נכריז על מדינה‪ ,‬כי צִ‪õ‬באותײַערב‬ ‫הודיעו שהם ייִ‪ì‬לחמו במדינה‪ ,‬והמומחים היו בטוחים שה'הגנה' שאין לה אימון‬ ‫צבאי ואין לה נשק כבד בכלל‪ ,‬לא תוכל לעמוד והייִ‪ì‬שוב ייִ‪ì‬שָ‪û‬מד כולו‪ .‬היה גם‬ ‫מומחה צבאי נורווגי‪ ,‬קולונל לונד‪ ,‬שעבד אִ‪ä‬תנו וידע היטב מה יש ומה אין לנו‪.‬‬ ‫הוא הזהיר אותי‪ ,‬כִּ‪î‬שלושה שָ‪û‬בועות לפני הכרזת העצמאות‪ ,‬שלא נכריז על מדינה‪,‬‬ ‫כי לא נוכל לעמוד בפני צבאות סדירים של מדינות ערב‪ .‬היו גם היסוסים במִ‪ñ‬נהלת‬ ‫העם‪ .‬היו שהציעו להכריז רק על ממשלה יהודית‪ .‬הרוב‪ ,‬יחד אתי‪ ,‬לא קיבל זאת‪".‬‬

‫יום העצמאות‬

‫‪263‬‬

‫לשֵ‪û‬מע דברים אלה קם כל הקהל על רגליו וּפתח בִּ‪ã‬מחיאותײַכפיים ממושכות‪ .‬הרב‬ ‫י"ל פישמן בֵּ‪ã‬יֵרְך בקול רועד וחנוק מדמעות‪" ,‬שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"‪.‬‬ ‫אותו רגע היה אולם המוזאון ביתײַכנסת והקהל ענה "אמן" בקול‪ .‬הטקס כולו‬ ‫כסמל היה‪ ,‬אולם בו גופו לא היו מעשים סמליים; לא הורדו דגליײַזרים ולא הונפו‬ ‫דגלי האומה‪ ,‬יריות לא נוֹרוּ‪ ,‬צבא לא צעד‪ ,‬ואפילו נאומים לא נשמעו בו‪ .‬צנוע היה‬ ‫בתכלית הצניעות‪.‬‬ ‫חברי מועצת העם‪ ,‬דוד בןײַגוריון תחילה והאחרים לפי סדר הא"ב‪ ,‬חתמו אחד‬ ‫אחד על המגילה‪.‬‬ ‫משנסתיימה החתימה נשמעה פתאום נגינת "התקווה" על ידי התזמורת‪ .‬הנגינה‬ ‫באה מלמעלה‪ ,‬כאילו נפתחו השמים ועליונים כביכול פצחו רינה על תקומת העם‪.‬‬ ‫דומם עמדו האנשים‪ ,‬לא נעו ולא זעו והקשיבו לנגינה המופלאה שבאה ממקום‬ ‫לא נראה — וּמִ‪ñ‬שֶ‪û‬נאלַ‪ï‬ם אַ‪ä‬חֲ‪ë‬רון צלילֶ‪ï‬יהָ‪ ,é‬אמר היושבײַראש‪" :‬קמה מדינת ישראל!‬ ‫תמה הישיבה הזאת‪".‬‬ ‫‪ 32‬דקות ארכה הישיבה‪ ,‬בה הכריז על חירותו העם שנָ‪ó‬תוּן היה במשך ‪ 1887‬שנים‬ ‫לשִׁ‪û‬עבּוּד מלכויות‪ .‬מלכות אחר מלכות‪ .‬רומי וביזנטיון‪ ,‬גלות אֱ‪ä‬דוֹם וגלות ישמעאל‬ ‫מערב וּמזרח‪.‬‬ ‫אנשים חיבקו זה את זה וּבֵ‪ã‬ירכו זה את זה‪ ,‬נפלו כל המחיצות וּבוּטלו המעצורים‪.‬‬ ‫הוזלו ִדמעותײַגיל והיתה תוּגה על בנים שנפלו וַ‪è‬חֲ‪ë‬רדה על בנים שגורלם לא היה‬ ‫ידוע‪ ,‬אלא שהתוגה והחרדה כבושות היו עמוקײַעמוק בלבד‪.‬‬ ‫בינתיים נתקבצו המונים מכל קצווי העיר מסביב לבניין‪ ,‬פרצו כל שרשרות‬ ‫השמירה והתערבו עם השומרים‪ ,‬מחאו כפיים והריעו לכבוד האנשים שיצאו מן‬ ‫האולם‪ .‬רחובות תלײַאביב נתמלאו המונֵ‪ó‬י בניײַאדם שהאזינו עד אותו רגע לשידור‬ ‫הטקס ועתה פרצו החוצה בשִ‪û‬מחתם כי ָרבְ‪ã‬תה‪ ,‬וּפתאום הייתה כל העיר כחוגגת‬ ‫בלי שאוּרגן או הוכן ְדבר החגיגה‪.‬‬ ‫מחלונות הבתים בקעו נגינותיו של "קול ישראל" ומלמעלה חגו אווירונים‪ ,‬שפיזרו‬ ‫כרזות הקוראות לַ‪ï‬חֲ‪ë‬תימה על מִ‪ñ‬לווהײַהעצמאות‪ ,‬והיום יוםײַטוב היה והעיר צָ‪õ‬הֲ‪é‬לה‬ ‫ושמחה‪ .‬על לוחות המודעות המשיכו עובדי העירייה להדביק מודעות על הגיוס‬ ‫שיתנהל כל השבת ועל הַ‪é‬אֲ‪ä‬פָ‪ö‬לָ‪ï‬ה בלילה ועל אספות שייֵ‪ì‬ערכו אותו ערב וְ‪è‬לַ‪ï‬מָּ‪ñ‬חֳ‪ë‬רת‬ ‫בבוקר‪.‬‬ ‫בביתײַהדפוס "הפועל הצעיר" הודפס גיליון מס' ‪ 1‬של "העיתון הרשמי" ובו‬ ‫"הכרזה על הקמת מדינת ישראל" וה"מִ‪ñ‬נשר"‪ .‬הודפסו שמותיהם של כל חברי‬ ‫המועָ‪ô‬צה‪ ,‬אףײַעלײַפי שעדיין לא כולם חתמו על ההכרזה‪ .‬דבר זה נעשה מתוך‬ ‫הסתמכות על מברק הצטרפותם של החברים מִ‪ñ‬ירוּשלים‪ .‬חיכיתי להדפסת‬ ‫הטפסים הראשונים ולקחתי עמי שני גליונות‪ .‬אחד בשביל ד' בןײַגוריון‪ .‬כאשר‬ ‫הבאתי אותו אליו שאל‪" :‬מה נשמע בעיר?" אמרתי‪" :‬תלײַאביב צהלה ושמחה‪".‬‬ ‫השיב ואמר‪" :‬בי אין צָ‪õ‬הֳ‪é‬לָ‪ï‬ה‪ .‬רק חרדה עמומה כמו ביום ‪ 29‬בנובמבר‪ ,‬כאשר הייתי‬ ‫אבֵ‪ã‬ל בין השמחים‪".‬‬

‫‪262‬‬

‫יום העצמאות‬

‫אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י שַׁ‪û‬יָּ‪ְì‬ך ‪/‬‬

‫נוִּרית הִ‪é‬יְרשׁ‬

‫בְּ‪ַã‬רגְ‪å‬לַ‪ï‬י עָ‪ô‬בַ‪ְã‬רתִּ‪ü‬י אֶ‪ä‬ת הַ‪é‬גֶּ‪å‬שֶׁ‪û‬ר‬ ‫בְּ‪ã‬יָ‪ַì‬די בַּ‪ã‬שַּׁ‪û‬עַ‪ô‬ר אֶ‪ä‬תְ‪ü‬דַּ‪ç‬פֵּ‪ö‬ק‬ ‫כִּ‪î‬י בְּ‪ã‬עֹמֶ‪ñ‬ק נִ‪ó‬שְׁ‪û‬מָ‪ñ‬תִ‪ü‬י הַ‪é‬קֶּ‪ú‬שֶׁ‪û‬ר‬ ‫שֶׁ‪û‬לָּ‪ï‬עַ‪ô‬ד ֹלא יִ‪ì‬נָּ‪ó‬תֵ‪ü‬ק‪.‬‬ ‫אוֹר וְ‪è‬חֹם ַרק הֵ‪é‬ם נוֹתְ‪ü‬נִ‪ó‬ים לִ‪ï‬י כֹּחַ‪ë‬‬ ‫לִ‪ְï‬קָראתָ‪ü‬ם הַ‪é‬לֵּ‪ï‬ב נִ‪ó‬פְ‪ö‬תָּ‪ü‬ח‬ ‫ֹלא אוּכַ‪î‬ל גַּ‪å‬ם אִ‪ä‬ם אֶ‪ְä‬רצֶ‪õ‬ה לִ‪ï‬שְׁ‪û‬כֹּחַ‪ë‬‬ ‫עַ‪ô‬ד עוֹלָ‪ï‬ם אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י שַׁ‪û‬יָּ‪ְì‬ך‪.‬‬

‫עוֹד חוֹזֵ‪ê‬ר וּמִ‪ñ‬תְ‪ü‬חוֹלֵ‪ï‬ל הַ‪é‬פֶּ‪ö‬לֶ‪ï‬א‬ ‫בְּ‪ã‬חֶ‪ë‬בְ‪ַã‬רת אַ‪ä‬חַ‪ë‬י וְ‪è‬אַ‪ä‬חְ‪ë‬יוֹתַ‪ü‬י‬ ‫בִּ‪ã‬זְ‪ê‬כוּתָ‪ü‬ם שֶׁ‪û‬ל ְרגָ‪å‬עִ‪ô‬ים כָּ‪î‬אֵ‪ä‬לֶּ‪ï‬ה‬ ‫שֶׁ‪û‬אֶ‪ä‬שָּׂ‪û‬א עַ‪ô‬ד סוֹף יָ‪ì‬מַ‪ñ‬י‪.‬‬

‫אֶ‪ä‬ת עֵ‪ô‬ינַ‪ó‬י אֶ‪ä‬פְ‪ַö‬קח וְ‪è‬שׁוּב אָ‪ִä‬רימָ‪ñ‬ה‬ ‫אֲ‪ä‬חַ‪ë‬כֶּ‪î‬ה לַ‪ï‬קֶּ‪ú‬שֶׁ‪û‬ת בֶּ‪ã‬עָ‪ô‬נָ‪ó‬ן‬ ‫נֶ‪ó‬פֶ‪ö‬שׁ יְ‪ì‬הוִּדי הוֹמָ‪ñ‬ה בִּ‪ã‬י פְּ‪ö‬נִ‪ó‬ימָ‪ñ‬ה‬ ‫לַ‪ï‬כָּ‪î‬חֹל וְ‪è‬לַ‪ï‬לָּ‪ï‬בָ‪ã‬ן‪.‬‬

‫אוֹר וְ‪è‬חֹם‪...‬‬ ‫ֹלא אוּכַ‪î‬ל גַּ‪å‬ם אִ‪ä‬ם אֶ‪ְä‬רצֶ‪õ‬ה לִ‪ï‬שְׁ‪û‬כֹּחַ‪ë‬‬ ‫עַ‪ô‬ד עוֹלָ‪ï‬ם אֲ‪ä‬נִ‪ó‬י שַׁ‪û‬יָּ‪ְì‬ך‪.‬‬

‫אוֹר וְ‪è‬חֹם‪...‬‬

‫יום העצמאות‬

‫‪265‬‬

‫אִ‪ä‬ם יִ‪ì‬זְ‪ê‬דַּ‪ç‬מֵּ‪ñ‬ן לִ‪ï‬י מִ‪ñ‬כְ‪ֵî‬רה הַ‪é‬שָּׁ‪û‬לוֹם‪/‬‬

‫גַּ‪å‬סַּ‪ò‬אן עַ‪ô‬בְּ‪ã‬ד אַ‪ä‬רײַַרחֲ‪ë‬מַ‪ñ‬ן יוּסוֹף צַ‪ְõ‬רצוּר‬

‫אִ‪ä‬ם יִ‪ì‬זְ‪ê‬דַּ‪ç‬מֵּ‪ñ‬ן לִ‪ï‬י מִ‪ñ‬כְ‪ֵî‬רה הַ‪é‬שָּׁ‪û‬לוֹם —‬ ‫אֶ‪ä‬כָּ‪î‬נֵ‪ó‬ס אֶ‪ä‬ל תּוֹכוֹ וְ‪è‬אֶ‪ä‬חְ‪ë‬צֹב מִ‪ñ‬מֶּ‪ñ‬נּוּ אֶ‪ä‬ת מַ‪ñ‬עֲ‪ַô‬דן 'שָׁ‪û‬לוֹם' הַ‪é‬יָּ‪ָì‬קר‪,‬‬ ‫אֲ‪ä‬פִ‪ö‬יצֵ‪õ‬הוּ בֵּ‪ã‬ין בְּ‪ã‬נֵ‪ó‬י הָ‪é‬אָ‪ָä‬דם — וְ‪è‬יִ‪ì‬שְׂ‪ֹû‬רר הַ‪é‬שָּׁ‪û‬לוֹם בְּ‪ã‬כָ‪î‬ל אֲ‪ä‬תָ‪ü‬ר‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬ז יִ‪ì‬וָּ‪è‬עֲ‪ô‬דוּ יַ‪ì‬חְ‪ë‬דָּ‪ç‬ו בְּ‪ã‬נֵ‪ó‬י גְּ‪å‬זָ‪ê‬עִ‪ô‬ים וְ‪è‬אֻ‪ä‬מּוֹת אוֹיְ‪ì‬בוֹת‪,‬‬ ‫אֲ‪ä‬שֶׁ‪û‬ר נִ‪ó‬פְ‪ö‬גְּ‪å‬שׁוּ לָ‪ִï‬ראשׁוֹנָ‪ó‬ה בִּ‪ã‬שְׂ‪û‬דוֹת מַ‪ñ‬עֲ‪ָô‬רכָ‪î‬ה וְּקָרבוֹת‪,‬‬ ‫יְ‪ì‬חַ‪ë‬בְּ‪ã‬קוּ אִ‪ä‬ישׁ אֶ‪ä‬ת ֵרעֵ‪ô‬הוּ‪ ,‬יַ‪ì‬שְׁ‪û‬לִ‪ï‬ימוּ וְ‪è‬יִ‪ì‬שְּׂ‪û‬אוּ בְּ‪ָã‬רכָ‪î‬ה‪,‬‬ ‫יַ‪ì‬בִּ‪ã‬יטוּ זֶ‪ê‬ה אֶ‪ä‬ל זֶ‪ê‬ה וְ‪è‬יִ‪ì‬בְ‪ã‬כּוּ בְּ‪ã‬כִ‪î‬י שֶׁ‪û‬ל שִׂ‪û‬מְ‪ñ‬חָ‪ë‬ה‪.‬‬ ‫אַ‪ä‬חַ‪ë‬ר יֵ‪ì‬לְ‪ï‬כוּ אֶ‪ä‬ל נְ‪ó‬הַ‪é‬ר הַ‪é‬קֶֹּדשׁ‪ ,‬הוּא נְ‪ó‬הַ‪é‬ר הַ‪é‬שָּׁ‪û‬לוֹם‪,‬‬ ‫וְ‪è‬שָׁ‪û‬ם יְ‪ì‬נַ‪ó‬פְּ‪ö‬צוּ אֶ‪ä‬ת כְּ‪î‬לֵ‪ï‬י הַ‪é‬נֶּ‪ó‬שֶׁ‪û‬ק וְ‪è‬יַ‪ì‬שְׁ‪û‬לִ‪ï‬יכוּ הַ‪é‬תּוֹתָ‪ü‬חִ‪ë‬ים לַ‪ï‬תְּ‪ü‬הוֹם‪,‬‬ ‫הַ‪é‬תֵּ‪ְü‬ך יַ‪ì‬תִּ‪ü‬יכוּ הַ‪é‬מְּ‪ñ‬טוֹסִ‪ò‬ים וִ‪è‬יכַ‪î‬תְּ‪ü‬תוּ חַ‪ְë‬רבוֹתָ‪ü‬ם לְ‪ï‬אִ‪ä‬תִּ‪ü‬ים‪,‬‬ ‫לְ‪ַï‬קיֵּ‪ì‬ם אֶ‪ä‬ת דִּ‪ç‬בְ‪ֵã‬רי יְ‪ì‬שַׁ‪û‬עְ‪ô‬יָ‪ì‬ה הַ‪é‬מְּ‪ñ‬הֻ‪é‬לָּ‪ï‬לִ‪ï‬ים‪.‬‬ ‫אָ‪ä‬ז יָ‪ì‬סוּרוּ יֵ‪ì‬אוּשׁ וְ‪è‬אַ‪ä‬כְ‪î‬זָ‪ê‬בָ‪ã‬ה מֵ‪ñ‬חַ‪ë‬יֵּ‪ì‬ינוּ‬ ‫וְ‪è‬יִ‪ì‬הְ‪é‬יוּ כְּ‪ֹî‬לא הָ‪é‬יוּ יִ‪ì‬סּוֵּרינוּ וִ‪è‬יגוֹנֵ‪ó‬נוּ‪.‬‬ ‫הָ‪é‬אֵ‪ä‬יבָ‪ã‬ה תֵּ‪ü‬עָ‪ô‬לֵ‪ï‬ם מִ‪ñ‬כָּ‪î‬ל אֲ‪ä‬תָ‪ü‬ר וְ‪è‬יִ‪ì‬שּׁוּב‪,‬‬ ‫וּפְ‪ö‬חָ‪ֵë‬דינוּ יַ‪ì‬חֲ‪ֹë‬לפוּ‪ ,‬כִּ‪î‬י נִ‪ְó‬קבַּ‪ã‬ר הֶ‪é‬עָ‪ô‬בָ‪ã‬ר‪ ,‬בַּ‪ã‬ל יָ‪ì‬שׁוּב‪.‬‬ ‫בּוֹאוּ נָ‪ó‬א‪ ,‬בּוֹאוּ אֶ‪ä‬ל אִ‪ä‬ילַ‪ï‬ן הַ‪é‬שָּׁ‪û‬לוֹם‪,‬‬ ‫נִ‪ó‬לְ‪ï‬חַ‪ë‬ץ אִ‪ä‬ישׁ יַ‪ì‬ד ֵרעֵ‪ô‬הוּ הַ‪é‬מּוּשֶׁ‪û‬טֶ‪í‬ת לְ‪ï‬שָׁ‪û‬לוֹם‪,‬‬ ‫לְ‪ï‬מַ‪ñ‬עַ‪ô‬ן נִ‪ó‬חְ‪ë‬יֶ‪ì‬ה חַ‪ë‬יֵּ‪ì‬י שִׂ‪û‬מְ‪ñ‬חָ‪ë‬ה וָ‪è‬אשֶׁ‪û‬ר כִּ‪î‬י יָ‪ì‬בוֹאוּ —‬ ‫בּוֹאוּ נָ‪ó‬א‪ ,‬בּוֹאוּ יַ‪ì‬חַ‪ë‬ד‪ ,‬בּוֹאוּ!‬

‫עוֹשֶׂ‪û‬ה שָׁ‪û‬לוֹם בִּ‪ã‬מְ‪ñ‬רוֹמָ‪ñ‬יו‬ ‫הוּא יַ‪ì‬עֲ‪ô‬שֶׂ‪û‬ה שָׁ‪û‬לוֹם עָ‪ô‬לֵ‪ï‬ינוּ‬ ‫וְ‪è‬עַ‪ô‬ל כָּ‪î‬ל יִ‪ì‬שְׂ‪ָû‬ראֵ‪ä‬ל‬ ‫וְ‪è‬אִ‪ä‬מְ‪ñ‬רוּ אָ‪ä‬מֵ‪ñ‬ן‬

‫)מתוך סידור התפילה(‬

‫‪264‬‬

‫יום העצמאות‬

‫רמת גן‪ ,‬אריה לובין‪ ,‬צייר ישראלי‪1980–1897 ,‬‬

‫‪267‬‬

‫עוֹד ֹלא תַּ‪ü‬מּוּ כָּ‪î‬ל פְּ‪ö‬לָ‪ï‬אַ‪ä‬יִ‪ְì‬ך ‪/‬‬

‫יוָֹרם טְ‪í‬הַ‪ְé‬רלֵ‪ï‬ב‬

‫אַ‪ְä‬רצֵ‪õ‬נוּ הַ‪é‬קְּ‪ú‬טַ‪í‬נְ‪ó‬טֹנֶ‪ó‬ת‪ ,‬אַ‪ְä‬רצֵ‪õ‬נוּ הַ‪é‬יָּ‪ì‬פָ‪ö‬ה‬ ‫מוֹלֶ‪ֶï‬דת בְּ‪ã‬לִ‪ï‬י כֻּ‪î‬תֹּנֶ‪ó‬ת‪ ,‬מוֹלֶ‪ֶï‬דת יְ‪ì‬חֵ‪ë‬פָ‪ö‬ה‬ ‫ַקבְּ‪ã‬לִ‪ï‬ינִ‪ó‬י אֶ‪ä‬ל שִׁ‪û‬יַריִ‪ְì‬ך‪ ,‬כַּ‪î‬לָּ‪ï‬ה יְ‪ì‬פֵ‪ö‬הפִ‪ö‬יָּ‪ì‬ה‬ ‫פִּ‪ö‬תְ‪ü‬חִ‪ë‬י לִ‪ï‬י שְׁ‪û‬עָ‪ַô‬ריִ‪ָì‬ך‪ ,‬אָ‪ä‬בוֹא בָּ‪ã‬ם אוֶֹדה יָ‪ì‬הּ‪.‬‬ ‫בְּ‪ã‬צֵ‪õ‬ל עֲ‪ô‬צֵ‪õ‬י הַ‪é‬חֶֹרשׁ‪ ,‬הַ‪ְé‬רחֵ‪ë‬ק מֵ‪ñ‬אוֹר חַ‪ë‬מָּ‪ñ‬ה‬ ‫יַ‪ì‬חְ‪ë‬דָּ‪ç‬ו נַ‪ó‬כֶּ‪î‬ה פֹּה שֶֹׁרשׁ‪ ,‬אֶ‪ä‬ל לֵ‪ï‬ב הָ‪é‬אֲ‪ָä‬דמָ‪ñ‬ה‬ ‫אֶ‪ä‬ל מַ‪ñ‬עַ‪ô‬יְ‪ì‬נוֹת הַ‪é‬זֹּהַ‪é‬ר‪ ,‬אֶ‪ä‬ל בְּ‪ã‬אֵ‪ä‬רוֹת הַ‪é‬תֹּם‬ ‫מוֹלֶ‪ֶï‬דת לְ‪ֹï‬לא תֹּאַ‪ä‬ר‪ ,‬וְ‪è‬צוֹעֲ‪ô‬נִ‪ó‬י יָ‪ì‬תוֹם‪.‬‬ ‫עוֹד ֹלא תַּ‪ü‬מּוּ כָּ‪î‬ל פְּ‪ö‬לָ‪ï‬אַ‪ä‬יִ‪ְì‬ך‪,‬‬ ‫עוֹד הַ‪é‬זֶּ‪ê‬מֶ‪ñ‬ר ֹלא שָׁ‪û‬ט‪,‬‬ ‫עוֹד לִ‪ï‬בִּ‪ã‬י מַ‪ñ‬כֶּ‪î‬ה עִ‪ô‬ם לַ‪ï‬יִ‪ì‬ל‬ ‫וְ‪è‬לוֹחֵ‪ë‬שׁ לוֹ בַּ‪ã‬לָּ‪ï‬אט‪.‬‬ ‫אַ‪ä‬תְּ‪ ü‬לִ‪ï‬י אַ‪ä‬תְּ‪ַ ü‬רק הָ‪é‬אַ‪ä‬חַ‪ë‬ת‬ ‫אַ‪ä‬תְּ‪ ü‬לִ‪ï‬י אַ‪ä‬תְּ‪ ü‬אֵ‪ä‬ם וּבַ‪ã‬ת‬ ‫אַ‪ä‬תְּ‪ ü‬לִ‪ï‬י אַ‪ä‬תְּ‪ ü‬הַ‪é‬מְּ‪ñ‬עַ‪ô‬ט‪,‬‬ ‫הַ‪é‬מְּ‪ñ‬עַ‪ô‬ט שֶׁ‪û‬נּוֹתַ‪ü‬ר‪.‬‬ ‫נָ‪ó‬בִ‪ã‬יאָ‪ä‬ה בִּ‪ã‬בְ‪ã‬גָ‪ֵå‬דינוּ‪ ,‬אֶ‪ä‬ת ֵריחַ‪ ë‬הַ‪é‬כְּ‪î‬פָ‪ִö‬רים‬ ‫בְּ‪ã‬פַ‪ö‬עֲ‪ô‬מוֹן לִ‪ï‬בֵּ‪ã‬נוּ יַ‪ì‬כּוּ הָ‪é‬עֲ‪ָô‬דִרים‬ ‫יֶ‪ì‬שְׁ‪û‬נָ‪ó‬הּ דְּ‪ç‬מָ‪ñ‬מָ‪ñ‬ה רוֹגַ‪å‬עַ‪ô‬ת וְ‪ֶè‬קֶרן אוֹר יָ‪ì‬פָ‪ö‬ה‬ ‫וּלְ‪ï‬אוָֹרהּ נִ‪ó‬פְ‪ö‬סָ‪ò‬עָ‪ô‬ה‪ ,‬בְּ‪ֶã‬רגֶ‪å‬ל יְ‪ì‬חֵ‪ë‬פָ‪ö‬ה‪.‬‬ ‫עוֹד ֹלא תַּ‪ü‬מּוּ כָּ‪î‬ל פְּ‪ö‬לָ‪ï‬אַ‪ä‬יִ‪ְì‬ך‪,‬‬ ‫עוֹד הַ‪é‬זֶּ‪ê‬מֶ‪ñ‬ר ֹלא שָׁ‪û‬ט‪,‬‬ ‫עוֹד לִ‪ï‬בִּ‪ã‬י מַ‪ñ‬כֶּ‪î‬ה עִ‪ô‬ם לַ‪ï‬יִ‪ì‬ל‬ ‫וְ‪è‬לוֹחֵ‪ë‬שׁ לוֹ בַּ‪ã‬לָּ‪ï‬אט‪.‬‬

‫נוף ‪ ,1924‬מבט מתלײַאביב על גבעות רמת גן‬

‫‪266‬‬

‫יום העצמאות‬

‫עולם שיח‪:‬‬ ‫תקשורתײַבין אישית‪ ,‬המונים‬

‫עולם שיח‪ :‬עיוני‬

‫עיוניײַמידעי היסטורי‬ ‫סיפורים אישיים‬ ‫הדפוס‪/‬דורית ריינס ‪78‬‬ ‫החיפושים אחרי ברײַכוכבא‪/‬י‪ .‬ידין ‪226‬‬ ‫הזהירו שלא נכריז על מדינה‪/‬‬ ‫חסידי אומות עולם ‪243‬‬ ‫דוד בן גוריון ‪263‬‬ ‫המקום בו נמצאת הנשמה‪/‬א‪ .‬שטאל ‪ 213‬להיות ארכיאולוג בא"י‪/‬י‪ .‬ידין ‪227‬‬ ‫מהי אנטישמיות?‪/‬חנה ברנר ‪109‬‬ ‫העפרון‪/‬ימימה טשרנוביץ ‪64‬‬ ‫זיכרונות מטכס הכרזת העצמאות‪/‬זאב מהי המיתולוגיה?‪132/‬‬ ‫מהפכה בתקשורת עם עוורים‪/‬‬ ‫שרף ‪261‬‬ ‫חנה ברנר ‪69‬‬ ‫יין מירושלים‪/‬בן עמי ‪198‬‬ ‫סיפורו של כתר ארם צובא ‪185‬‬ ‫להסתתר‪/‬אידה ווס ‪235‬‬ ‫על משחק הכדורגל‪/‬שולה פרידור ‪48‬‬ ‫מר ברנאר‪/‬אלבר קאמי ‪54‬‬ ‫ר' עקיבא והמרד‪/‬רבקה לוי ‪223‬‬ ‫מתוך היומן שלי‪/‬מירה מאיר ‪14‬‬ ‫נתנו לי חכה‪/‬ארז ביטון ‪68‬‬ ‫עיוניײַמידעי אקולוגי‬ ‫עד עמוד התלייה‪/‬יהודה אשל ‪150‬‬ ‫עם בוא הזיכרון‪/‬שאול פרידלנדר ‪208‬‬ ‫הגנת הסביבה‪/‬פנחס זמיר ‪127‬‬ ‫צעדים ראשונים‪/‬אמנון שמוש ‪59‬‬ ‫מי יציל את הים התיכון?‪/‬פנחס זמיר ‪125‬‬ ‫קורות כיתה אחת‪/‬בנימין טנא ‪233‬‬ ‫עיוניײַמידעי יהדות‬ ‫רציתי להתפלל ולא ידעתי‪/‬מרדכי‬ ‫ברײַאון ‪155‬‬ ‫ההגדה של פסח‪169/‬‬ ‫שם בחנוכה‪/‬עובד בן ישי ‪205‬‬ ‫מנהגי צדקה בישראל‪/‬א‪ .‬שטאל ‪88‬‬ ‫פורים צנעא‪/‬יוסף מיוחס ‪219‬‬ ‫מכתבים‬ ‫מכתבי תודה‬ ‫אלבר קאמי ‪59‬‬ ‫יצחק בן צבי ‪185‬‬ ‫מכתב בקשה‬ ‫ש‪ .‬פרידלנדר ‪243‬‬ ‫ידיעה ברדיו‬ ‫קול דניה הלוחמת ‪241‬‬ ‫פרסומת‬ ‫הזמנה לתיקון חצות ‪182‬‬

‫עיוניײַמידעי ביוגרפי‬ ‫יצחק בןײַצבי ‪188‬‬ ‫אלי כהן ‪253‬‬ ‫אנה פרנק ‪238‬‬ ‫מרטין לותר קינג ‪58‬‬ ‫עיוניײַמידעי חברתי‬ ‫איקבל מאסי‪/‬על פי כתבה מהעיתונות‬ ‫‪56‬‬ ‫הצפייה בטלביזיה ואלימות‪/‬רחל כץ ‪84‬‬ ‫זכויות הנשים‪/‬צפרירה שחם ‪112‬‬ ‫עיוניײַקטעי נאום‬ ‫יש לי חלום‪/‬מרטין לותר קינג ‪98‬‬ ‫ירושלים‪/‬ש"י עגנון ‪142‬‬ ‫לשמור חיי אדם‪/‬יצחק רבין ‪231‬‬ ‫מצה זו‪/‬דוד בן גוריון ‪170‬‬ ‫עיוניײַהצהרות‬ ‫הכרזה עולמית בדבר זכויות האדם ‪111‬‬ ‫הצהרת זכויות הילד‪/‬יצחק קדמן ‪58‬‬ ‫מתוך מגילת העצמאות ‪259‬‬

‫‪269‬‬

‫סיווג תוכן העניינים על פי סוגות )ז'אנרים( בעולמות השיח‬ ‫שירים‬ ‫עולם שיח‪ :‬ספרות‬ ‫אם יזדמן לי מכרה השלום‪/‬גאסן‬ ‫סיפורים‬ ‫עבדײַאײַרחמן ‪264‬‬ ‫בין הדקלים‪/‬נורית זרחי ‪122‬‬ ‫אחד מיותר‪/‬משה בן שאול ‪163‬‬ ‫ביעור חמץ‪/‬חנה ניר ‪172‬‬ ‫אחים בלב ונפש‪/‬מינה איתן ‪250‬‬ ‫בלבולי המגילה‪/‬נעמה בנזימן ‪216‬‬ ‫אחי בר המזל‪/‬יפה בנימיני ‪190‬‬ ‫גשם‪/‬אסתר ראב ‪199‬‬ ‫האות האנגלית ‪/m‬א‪ .‬קסטלײַבלום ‪63‬‬ ‫הופעת הלֵ‪ï‬צִ‪õ‬ים‪/‬נתן אלתרמן ‪217‬‬ ‫החרם‪/‬עפרה גלברט ‪21‬‬ ‫היה לי מורה‪/‬אהרון אלמוג ‪64‬‬ ‫הירוק‪/‬אליס קארטר ‪17‬‬ ‫המן אולי תרד מהבמה?‪/‬עמוס בר ‪ 220‬הציפור פמפלה‪/‬נורית זרחי ‪33‬‬ ‫התחלה נפלאה‪/‬יורם טהרײַלב ‪30‬‬ ‫הנהג המציל‪/‬יוסי מרגלית ‪116‬‬ ‫יום שחשך‪/‬יפה בנימיני ‪252‬‬ ‫הצלקת‪/‬יאנוש קורצ'ק ‪106‬‬ ‫ילדות בעוני‪/‬יעקב יעקב ‪32‬‬ ‫כוכב‪/‬לאה עיני ‪10‬‬ ‫לדוכיפת‪/‬נורית זרחי ‪34‬‬ ‫כוס הדורות‪/‬אשר ברש ‪173‬‬ ‫סימנים‪/‬יורם טהרײַלב ‪30‬‬ ‫להסתתר‪/‬אידה ווס ‪235‬‬ ‫מה רע במילה יהודיה?‪/‬אלה רוסינק ‪ 104‬צלחת לחמישה עשר בשבט‪/‬‬ ‫א‪ .‬רגלסון ‪212‬‬ ‫מטבע מזויף‪/‬אליהו אגסי ‪163‬‬ ‫מתוך הקיץ של אביה‪/‬גילה אלמגור ‪ 19‬ציפור של אף אחד‪/‬ש‪ .‬אסיףײַכהן ‪83‬‬ ‫רוצה‪/‬דפנה דה הרטוך ‪16‬‬ ‫סודו של מוטי‪/‬עמי גדליה ‪41‬‬ ‫רכילות‪/‬דפנה דה הרטוך ‪27‬‬ ‫על החובש שלמה‪/‬רבקה לוי ‪254‬‬ ‫שיר המקל‪/‬ארז ביטון ‪87‬‬ ‫מעשיות ואגדות‬ ‫שקדיות‪/‬נעמה בנזימן ‪211‬‬ ‫סיפור של בת מלך שרצתה לדעת הכול‪ /‬תמונות חצר ילדות‪/‬פרץ בנאי ‪31‬‬ ‫תפילה‪/‬אריאנה הרןײַהכהן ‪154‬‬ ‫פנחס שדה ‪72‬‬ ‫תשעה באב‪/‬עזרא מורד ‪144‬‬ ‫הביצה‪/‬חיים נחמן ביאליק ‪94‬‬ ‫החנוכיה שלא דלקה‪/‬אליעזר מרכוס ‪209‬‬ ‫שירים מולחנים )שירי זמר(‬ ‫הנסיכה והסוס‪/‬יעל פישביין ‪74‬‬ ‫הסוכה המעופפת‪/‬לוין קפניס ‪194‬‬ ‫אנחנו לא צריכים‪/‬אבינועם קורן ‪255‬‬ ‫זוליכה בת כתון‪/‬דן בניה סרי ‪160‬‬ ‫ארץ שבעת המינים‪/‬דודו ברק ‪182‬‬ ‫שודד יהודי‪/...‬שלמה אבס ‪90‬‬ ‫גשם בוא ‪200‬‬ ‫חי‪/‬אהוד מנור ‪149‬‬ ‫משלים‬ ‫יום יבוא‪/‬דן אלמגור ‪99‬‬ ‫לבכות לך‪/‬אביב גפן ‪256‬‬ ‫האריה והקורא‪/‬מן המקורות ‪225‬‬ ‫העקרב והצפרדע‪/‬הלל מיטלפונקט ‪ 86‬לנגן ביחד‪/‬דתיה בן דור ‪9‬‬ ‫התוכי החכם‪/‬משל דרום אמריקאי ‪ 85‬עוד לא תמו כל פלאיך‪/‬יורם טהרײַלב ‪266‬‬ ‫על כפיו יביא‪/‬יורם טהרײַלב ‪177‬‬ ‫מפני מה העורב הולך ברקידה?‪/‬‬ ‫שלח את עמי‪/‬אפרו אמריקאי ‪178‬‬ ‫מן המקורות ‪40‬‬ ‫משל הנשר‪/‬ג'יימס אגרי ‪100‬‬ ‫עלילונים )קומיקס(‬ ‫שני תרמילים‪/‬אזופוס ‪86‬‬ ‫איך פחדתי‪/‬רותק'ה נוי ‪50‬‬ ‫סיפורים מן המיתולוגיה יוונית‬ ‫חבל‪/‬דוד אבגי ויואב רוקס ‪280‬‬ ‫אורופאוס ואורידיקה‪/‬נירה הראל ‪138‬‬ ‫עולם שיח‪ :‬מקורות יהודיים‬ ‫דדלוס ואיקרוס‪/‬ז'קלין מורלי ‪135‬‬ ‫מה חבוי בתיבת פנדורה?‪/‬ר‪ .‬זהר ‪ 139‬על נהרות בבל‪/‬מזמור תהילים ‪146‬‬ ‫תזאוס ואריאדנה‪/‬יצחק לבנון ‪133‬‬

‫‪268‬‬

‫מדרשים‬ ‫המגביה ידו על חברו‪/‬ריש לקיש )מדרש‬ ‫פרשני( ‪82‬‬ ‫משלים‬ ‫כנגד ארבעה בנים‪/‬מדרש מתוך ההגדה‬ ‫של פסח ‪171‬‬ ‫בשבילי נברא העולם‬ ‫תפילות ופיוטים‬ ‫אבינו מלכנו‪/‬תפילה מתוך המחזור ‪156‬‬ ‫מראה כהן‪/‬פיוט מתוך המחזור ימים‬ ‫נוראים ‪157‬‬ ‫מתוך י"ג העיקרים‪/‬הרמב"ם הצהרה‬ ‫מתוך המחזור ‪148‬‬ ‫מתוך תפילת נעילה‪/‬תפילה מתוך‬ ‫המחזור ‪158‬‬ ‫עם תחילת השנה‪/‬הרב רימר )תפילה‬ ‫אישית( ימים נוראים ‪155‬‬ ‫שיתחברו כל ההפכים‪/‬ר' נחמן מברסלב‬ ‫)תפילה אישית( ‪96‬‬ ‫תפילה לגשם‪/‬תפילה מתוך המחזור ‪201‬‬ ‫תקע בשופר גדול‪/‬תפילה מתוך‬ ‫הסידור ‪157‬‬ ‫אגדות וסיפורי חז"ל‬ ‫אם קלקלת אין מי שיתקן אחריך ‪120‬‬ ‫כשם שיגעו אבותי ‪121‬‬ ‫על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים ‪145‬‬ ‫אשריך ר' עקיבא ‪189‬‬ ‫אמרו עליו על הלל ‪71‬‬ ‫משלים‬ ‫האריה והקורא‪/‬מן המקורות ‪225‬‬ ‫מפני מה העורב הולך ברקידה?‪/‬‬ ‫מן המקורות ‪40‬‬ ‫סיפורים חסידיים‬ ‫מעשה בחייט ‪159‬‬ ‫מעשים של ממש ‪89‬‬ ‫עבודה‪/‬ש"י עגנון ‪165‬‬

‫תודה‬ ‫"לוס אנג'לס קאונטי מיוזיאום – ‪ "LACMA‬על ציורו של אביגדור אריכא בעמוד ‪20‬‬ ‫בית גוטמן ולפרופ' מנחם גוטמן על ציורו של נחום גוטמן בעמוד ‪200‬‬ ‫בית התפוצות‪ ,‬תל אביב על הצילום בעמוד ‪97–96‬‬ ‫בית ראובן על ציורו בעמוד ‪165‬‬ ‫בלהה קסטל על ציורו של משה קסטל בעמוד ‪147‬‬ ‫דן רייזינגר על ציורו ארבעה בנים בעמוד ‪171‬‬ ‫לגב' להמן על ציורו של רודי להמן בעמוד ‪101‬‬ ‫למכון בן צבי בירושלים על צילום כתר ארם צובא בעמוד ‪183‬‬ ‫מוזיאון ינקו דדה ולדדי ינקו על ציוריו של מרסל ינקו בעמוד ‪225‬‬ ‫מוזיאון ישראל — על ציוריהם בית כנסת הולנדי בעמוד ‪ ,154‬ועל ציורו של אביגדור אריכא בעמוד ‪20‬‬ ‫מוזיאון תל אביב — על ציורו של אריה לובין בעמוד ‪266‬‬ ‫מר דלקור מ"דאלי יוניברסל"‪ ,‬ול–‪ www.daliuniversal.com‬פריז‪ ,‬על ציורו של סלבדור דאלי בעמוד ‪180‬‬ ‫משכן לאמנות בעין חרוד על ה"מזרח" בעמוד ‪146‬‬ ‫משפחת אופק על ציורו של אברהם אופק בעמוד ‪31‬‬ ‫משפחת יגאל ידין על הכתבה והצילומים בעמוד ‪227–226‬‬ ‫סוזי דוד ולמשפחת מכנס על ציורו של ז'אן דוד בעמוד ‪193‬‬ ‫עיתון עיניים‪ ,‬ירושלים ותמיר ראונר‬ ‫פול קליי שטיפטונג‪ ,‬שווייץ‪ ,‬על ציורו של פול קליי בעמוד ‪87‬‬ ‫יהודית הנדל על ציורו של צבי מאירוביץ מאוסף יהודית הנדל בעמוד ‪148‬‬ ‫תצלומים מתוך אתר האינטרנט של המשרד לאיכות הסביבה ‪ www.sviva.gov.il‬עמוד ‪129‬‬ ‫הלילה הזה בע"מ על ציורו של דן רייזינגר בעמוד ‪171‬‬ ‫עבודתו של רוני אורן באישור "אגדה של הגדה" בהוצאת סרטי סקופוס‪/‬למבדה עמוד ‪168‬‬ ‫איורים‪:‬‬ ‫יוסי אבולעפיה ‪103‬‬ ‫רוני אורן ‪169‬‬ ‫גאולה דוברשטיין ‪174 ,34 ,13‬‬ ‫שירלי וייסמן ‪37‬‬ ‫אינה זולוטרסקי ‪77‬‬ ‫רותקה נוי ‪50‬‬ ‫נעמה נחושתאי ‪258 ,249 ,230 ,222 ,217 ,204 ,170 ,152 ,142 ,84 ,119 ,80 , ,96 ,48 52 ,30 ,14 ,9‬‬ ‫יפעת נחשון ‪107 ,46 ,33‬‬ ‫איילת שליטין אופירם ‪228 ,217 ,202 ,199 ,197 ,162 ,122 ,118 ,68,73 ,40 ,24 ,16‬‬ ‫הלית שפר ‪46‬‬ ‫תצלומים‪:‬‬ ‫עליזה אורבך ‪79‬‬ ‫מיכה ברעם ‪62‬‬ ‫השרות הבולאי ‪231 , 241 ,128‬‬ ‫יד בן צבי‪ ,‬כתר ארם צובא ‪183‬‬ ‫יד ושם ‪244 ,242‬‬ ‫לשכת העיתונות ‪263 ,262 ,253 ,186 ,168 ,166 ,113 ,112 ,89 ,88 ,66‬‬ ‫מטביי פלדמן ‪128‬‬ ‫אורי פרמונט ‪264‬‬ ‫יואב רואקס ‪28‬‬ ‫רוחה שבא ‪230‬‬ ‫זמיר שליטא ‪193 ,126‬‬ ‫איילת שליטין אופירם ‪232 ,221 ,212 ,210 ,198 ,83‬‬

‫‪271‬‬

‫רשימת מקורות‬

‫© כל הזכויות שמורות למחברים אלא אם מצוין אחרת‬ ‫אײַרחמן ג'אסן‪ ,‬צרצור יוסף — אם יזדמן לי מכרה השלום‪ ,‬מתוך בשיח ובאומר‪ ,‬דביר; אבגי דוד — חבל‪,‬‬ ‫רוקאס יואב — צילום‪ ,‬עיניים גיליון ‪ ;11‬אבס שלמה מפי יהודי גרוזיה — שודד יהודי שנעשה אחד מל"ו‪ ,‬מתוך‬ ‫מבחר מעשיות‪ ,‬עגור; אגסי אליהו — מטבע מזויף‪ ,‬מתוך חושם בבגדד; אגרי ג'ימס — משל נשר; אזופוס‪,‬‬ ‫משלים — האב הבן והחמור‪ ,‬שני תרמילים‪) ,‬תרגום( שפאן שלמה‪ ,‬העקרב והצפרדע‪ ,‬מיטלפונקט הלל‪,‬‬ ‫משקפיים; איני לאה — כוכב‪ ,‬מתוך האוסף של יונה טפר‪ ,‬הקיבוץ המאוחד; איתן מינה — אחים בלב ובנפש‪,‬‬ ‫מתוך נעשה ממך גבר‪ ,‬מסדה; אלמגור גילה — הקיץ של אביה‪ ,‬פרק מתוך הספר‪ ,‬עם עובד; אלמגור דן — יום‬ ‫יבוא; אלמוג אהרון — היה לי מורה; אלתרמן נתן — הופעת הלצים; אשל יהודה — עד עמוד התלייה‪ ,‬עיבד‬ ‫יהודה אטלס מתוך עלילות המחתרת הציונית‪ ,‬בעירק‪ ,‬משהב"ט ‪ ;1969‬אתר תרצה — גשם בוא; בובר מרטין‬ ‫— לעשות תשובה; ביאליק חיים נחמן — הביצה‪ ,‬דביר; ביטון ארז — נתנו לי חכה‪ ,‬שיר המקל; בן דור דתיה —‬ ‫לנגן ביחד‪ ,‬מתוך הספר הגדול‪ ,‬עם עובד; בן ישי עובד — שם בחנוכה שנת ‪ ;1943‬בן עמי — יין מירושלים‪,‬‬ ‫מתוך בין הפטיש והמגל‪ ,‬ההסתדרות הציונית; בנאי פרץ — תמונות חצר ילדות‪ ,‬מתוך חמצן‪ ,‬סתוונית‬ ‫בשיתוף עכשיו; בנזימן נעמה — שקדיות‪ ,‬בלבולי המגילה‪ ,‬מתוך ילד בערך‪ ,‬דומינו; בניה סרי דן — זוליכה בת‬ ‫כתון; בנימיני יפה — יום שחשך‪ ,‬אחי בר המזל; בר און מרדכי )מודי( — רציתי להתפלל ולא ידעתי; בר עמוס‬ ‫— המן — אולי תרד מהבמה?; ברק דודו – ארץ שבעת המינים; ברש אשר — כוס הדורות; גדליה עמי — סודו‬ ‫של מוטי; גלברט אבני עפרה — החרם‪ ,‬מתוך קירות שלא רואים‪ ,‬הקיבוץ המאוחד; גפן אביב — לבכות לך; דה‬ ‫הרטוך דפנה — רכילות‪ ,‬רוצה‪ ,‬מתוך פרפרים בבטן‪ ,‬עלמה; הד רונית — הטוחן הבן והחמור‪ ,‬מתוך עיניים‬ ‫גיליון ‪ ;32‬הירש נורית – אני שייך; הנאואר ג'יימס אדוארד — פורים שני; הראל נירה — אורפיאוס‬ ‫ואורידיקה‪ ,‬מתוך סוס הפלא המעופף‪ ,‬מסדה; הרן הכהן אריאנה — תפילה; הרניק רעיה — נעילה; וג קלודין —‬ ‫אבי חזר מאושוויץ — מתוך לא הספקתי לומר שלום‪ ,‬שוקן; ווס אידה — להסתתר‪ ,‬מתוך אדם בצלם‪ ,‬תרגום‪:‬‬ ‫ון פרג עילית; וקנין יצחק — למה תכה רעך‪ ,‬מתוך מה המשל הזה‪ ,‬מסדה ‪ ;1980‬זוהר רקפת — מה חבוי‬ ‫בתיבת פנדורה?‪ ,‬מתוך תיבת פנדורה‪ ,‬זמורה ביתן; זמיר פנחס – מי יציל את הים התיכון?; מה אנחנו יכולים‬ ‫לעשות כדי להגן על סביבתנו?; זרחי נורית — בין הדקלים‪ ,‬מתוך באה המלכה למלך‪ ,‬מסדה; זרחי נורית —‬ ‫הציפור פמפלה‪ ,‬מתוך אני אוהב לשרוק ברחוב‪ ,‬מסדה; לדוכיפת; חפר חיים — חסידי אומות עולם; טהר לב‬ ‫יהורם — התחלה נפלאה‪ ,‬סימנים‪ ,‬עוד לא תמו כל פלאיך‪ ,‬על כפיו יביא; טנא בנימין — מתוך קורות כיתה‬ ‫אחת; טשרנוביץײַאבידר ימימה — העיפרון; ידין יגאל — החיפושים אחרי בר כוכבא‪ ,‬מתוך יהודה השבויה‪,‬‬ ‫שקמונה; להיות ארכיאולוג יהודי בארץ ישראל; יעקב יעקב — ילדות בעוני; כהן אדיר‪ ,‬עיבוד — מעשים של‬ ‫ממש‪ ,‬איפה גר אלוהים‪ ,‬סיפור חסידי; כהן אסיף שלומית — ציפור של אף אחד‪ ,‬מתוך הספר הגדול‪ ,‬עם עובד‬ ‫‪ ;1991‬כץ רחל – האם הצפייה בטלוויזיה מעוררת אלימות?; האמנות היא דרך לעורר באדם מחשבה; לבנון‬ ‫יצחק — תיזיאוס ואדריאדנה‪ ,‬מתוך עולם הילד‪ ,‬זליקוביץ תשכ"ב; מאיר מירה — היומן שלי ‪ ,1.11.97‬מתוך‬ ‫הספר; מורד עזרא — תשעה באב; מורלי ג'קלין — דדאלוס ואיקרוס‪ ,‬אליגוןײַרוז תלמה‪ ,‬עריכה‪ ,‬מתוך סוס‬ ‫העץ הטרויני‪ ,‬כנרת; מיוחס יוסף‪ ,‬עלײַפי — פורים צנעא — ליום טוב‪ ,‬מאבל ליום טוב מעשיות תימניות‪ ,‬יוסף‬ ‫בר"נ מיוחס; מרגלית יוסי — הנהג המציל; מרכוס אליעזר‪ ,‬עיבוד — מתוך החנוכייה שלא דלקה; נוי רותקה —‬ ‫איך פחדתי‪ ,‬עיניים‪ ,‬גיליון ‪ ;11‬ניר חנה — ביעור חמץ; הגדה של פסח; סידון אפרים – הזאב והכלב‪ ,‬עלײַפי‬ ‫לה פונטיין כתר; ע‪ .‬הלל — השועל והחסידה; עגנון ש"י — עבודה‪ ,‬מתוך הכנסת כלה עמ' רפ"ג‪ ,‬שוקן‪,‬‬ ‫ירושלים ואני מתוך טקס קבלת פרס נובל; פישביין יעל — הנסיכה והסוס; פרידור שולה – על משחק‬ ‫הכדורגל; פרידלנדר שאול — עם בוא הזכרון‪ ,‬חנוכה בוילה ז'אנין‪ ,‬מכתב של אמו של שאול‪ ,‬מתוך עם בוא‬ ‫הזיכרון; פרנק אנה — יומנה של אנה פרנק עמ' ‪ ,80‬דביר; קאמי אלבר — מר ברנאר‪ ,‬מתוך האדם הראשון עמ'‬ ‫‪ ,125–124‬עם עובד; קארטר אליס — הירוק‪ ,‬דבר לילדים כ"ב ‪) ,625‬תרגום( גיל רפאל; קדמן יצחק‪ ,‬עריכה —‬ ‫זכויות הילד במדינת ישראל‪ ,‬הצהרת זכויות הילד; קורן אבינועם — אנחנו לא צריכים; קורצ'אק ינוש —‬ ‫צלקת; קינג‪ ,‬מרטין לותר — יש לי חלום‪ ,‬תרגום עלי מוהר; קיפניס לוין — הסוכה המעופפת; קסטל בלום‬ ‫אורלי — האות האנגלית ‪ ,m‬כתר; ראב אסתר — גשם; רגלסון אברהם — צלחת לחמישה עשר בשבט; רוסינק‬ ‫אלה — מה רע במילה יהודיה; ריינס דורית – הדפוס‪ ,‬ההמצאה ששינתה את חיי האדם‪ ,‬פשוש; רימר יעקב‪,‬‬ ‫הרב — עם תחילת השנה; שדה פנחס — סיפור בת המלך שרצתה לדעת‪ ,‬מתוך ספר הדמיונות של היהודים‪,‬‬ ‫שוקן; שוואב מקס — מאוד רציתי לחיות‪ ,‬מתוך משמר לילדים כרך י"ד; שחם צפרירה – מדוע נאבקות‬ ‫הנשים על זכויותיהן?; שטאל אברהם — המקום בו נמצאת הנשמה‪ ,‬מתוך מנהגי צדקה שהיו נהוגים‬ ‫בישראל; שמוש אמנון — צעדים ראשונים‪ ,‬עדותו של פאחם; שרף זאב — זכרונות מטכס הכרזת העצמאות‪,‬‬ ‫מתוך שלושה ימים‪ ,‬עם עובד;‬

‫‪270‬‬