דרור

‫דְּ רוֹר‬ ‫במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫ספרית היהדות המתקדמת‬ ‫התנועה הרפורמית – יהדות מתקדמת בישראל‬ ‫מר”ם – מועצת הרבנים המתקדמים בישראל‬

‫דְּ רוֹר‬ ‫במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫דְּ רוֹר‬ ‫במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫יה‬ ‫אתם דְּ רוֹ ר ָ ּב ָא ֶרץ לְ כָ ל י ְֹש ֶׁב ָ‬ ‫"וְ ִקדַּ ְש ֶּׁתם ֵאת ְשׁנַ ת ַה ֲח ִמ ִּשׁים ָשׁנָ ה ו ְּק ָר ֶ‬ ‫יוֹ ֵבל ִהוא ִּת ְהיֶ ה לָ כֶ ם‬ ‫ּ‬ ‫וְ ַש ְׁב ֶּתם ִאישׁ ֶאל ֲא ֻח ָּזתוֹ וְ ִאישׁ ֶאל ִמ ְש ַׁפ ְח ּתוֹ ָּת ֻשׁבוּ"‬ ‫(ויקרא כה‪ ,‬י)‬

‫ספרית היהדות המתקדמת‬ ‫התנועה הרפורמית | יהדות מתקדמת בישראל‬ ‫מר"ם | מועצת הרבנים המתקדמים בישראל‬

‫ערכו‪:‬‬ ‫ליאורה אזרחי‪-‬ורד‬ ‫מירה חובב‬ ‫יהוידע עמיר‬ ‫אפרת רותם‬ ‫עריכת לשון‪ :‬עדנה מזור‬ ‫עיצוב ועימוד‪ :‬סטודיו דוב אברמסון‪ ,‬ירושלים‬ ‫כל הזכויות על המאמרים‪ ,‬הדרשות‪ ,‬השירים והתפילות שמורות למחברים‪.‬‬ ‫הזכויות ליצירות הספרותיות המובאות בלקט שמורות למחברים‪ ,‬להוצאות הספרים ולאקו"ם‪.‬‬

‫© כל הזכויות שמורות‬

‫ספרית היהדות המתקדמת‬ ‫התנועה הרפורמית | יהדות מתקדמת בישראל‬ ‫מר"ם | מועצת הרבנים המתקדמים בישראל‬

‫ירושלים‪ ,‬אייר תשע"ד‬ ‫דרור רואה אור בסיוע‪:‬‬ ‫הסוכנות היהודית לארץ ישראל‬ ‫ההסתדרות הציונית העולמית‬ ‫הקרן הקימת לישראל‬

‫תוכן העניינים‬ ‫ ‬ ‫פתח דב ר‬ ‫ ל ‬ ‫במשוך היוב‬ ‫ ‬

‫ ‬ ‫הגות‬ ‫מאמרים ודברי ‬ ‫יוסי אוחנה ‬ ‫ ‬ ‫"שער פתח דודי"‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫ליאורה אזרחי ורד‬ ‫ ‬ ‫כולנו נכדים של תרח‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫שרגא בר און‬ ‫ ‬ ‫אתגר ההתחדשות היהודית בישראל‬ ‫ ‬ ‫אבי דבוש ‬ ‫בית הכנסת בברור חיל ‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫ענת הופמן‬ ‫ ‬ ‫נאום הכפתור‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫מירה חובב‬ ‫ ‬ ‫כל המקומות קדושים?‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫אלי לוין‬ ‫ ‬ ‫אני חילוני רפורמי‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫אשרת מורג‬ ‫ ‬ ‫א‪-‬חירות‪ :‬על אחריות‪ ,‬חירות‪ ,‬וסכנת האחרות‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫דליה מרקס‬ ‫ ‬ ‫שני כיסים‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫גליה סדן‬ ‫ ‬ ‫האינִ י‬ ‫גבולות האני וגבולות ֵ‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫ניקו סוקולובסקי‬ ‫ ‬ ‫כשהאישי הוא קדוש והקדוש הוא פוליטי‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫ג'ולי סלצר‬ ‫ ‬ ‫נָ ד נֵ ד‬ ‫ ‬ ‫על צדק‪ ,‬משפט וצדקה‪:‬‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫יהוידע עמיר‬ ‫ ‬ ‫ציוניותה ויהודיותה של מדינת ישראל‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫שלמה פוקס‬ ‫מענק על תנאי‪ :‬האחריות כבסיס לחירות ‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫ארנה פילץ‬ ‫ ‬ ‫דרוש חג ישראלי‬ ‫ ‬ ‫קדוש קדוש קדוש‪:‬‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫גילה קן‬ ‫ ‬ ‫על זכויות האם והיילוד בזמן הלידה‬ ‫ ‬ ‫סילבנה קנדל‪-‬למד ן‬ ‫ ‬ ‫המאבק לשחרור כתיקון עולם‬ ‫ ‬ ‫ישראל כמדינתו של העם היהודי וכמדינת כל אזרחיה‪:‬‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫גלעד קריב‬ ‫הצעת התנועה הרפורמית לעקרונות חוקת ישרא ל‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫ישי רון‬ ‫ ‬ ‫חירות היא כל הסיפור על רגל אחת‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫חיים רכניצר‬ ‫ ‬ ‫המוסרות שבדור‬ ‫ֵ‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫אליעזר שביד‬ ‫ ‬ ‫חירות האדם‬ ‫ ‬ ‫אילה שעשוע מירו ן‬ ‫ ‬ ‫שירת החירות של ליל הסדר‪ :‬פסח מצה ומרור‬ ‫ ‬ ‫סער שקד ‬ ‫ ‬ ‫בן חורין להכריע ואחראי להכרעותיי‬ ‫ ‬ ‫ ‬

‫‪1 3‬‬ ‫‪17‬‬ ‫‪21‬‬ ‫‪ 27‬‬ ‫‪ 29‬‬ ‫‪ 31‬‬ ‫‪35‬‬ ‫‪39‬‬ ‫‪ 43‬‬ ‫‪45‬‬ ‫‪ 49‬‬ ‫‪ 55‬‬ ‫‪5 7‬‬ ‫‪ 62‬‬ ‫‪ 66‬‬

‫ ‬

‫‪68‬‬ ‫‪ 73‬‬ ‫‪78‬‬ ‫‪84‬‬ ‫‪88‬‬ ‫‪92‬‬ ‫‪99‬‬ ‫‪102‬‬ ‫ ‬

‫ ‬ ‫ה‬ ‫דברי תור ‬ ‫טליה אבנון‪-‬בנבנישת י‬ ‫ ‬ ‫ישיבה‪ ,‬בין כליאה לשחרור (וישב)‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫אילת אורג‬ ‫ ‬ ‫כוחות הנפש של אשת לוט (וירא)‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫אסטבן גוטפריד‬ ‫ ‬ ‫אברהם ושרה אצל יועצת בית הספר (וירא)‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫בנג'י גרובר‬ ‫ ‬ ‫את אחי אנכי מבקש (וישב)‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫גבי דגן‬ ‫ ‬ ‫התאפקות‪ ,‬התוודעות והתוועדות (ויגש)‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫מאיה ליבוביץ‬ ‫ ‬ ‫לשאת עיניים ולראות קדימה (וירא)‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫מיכאל מרמור‬ ‫ ‬ ‫עומדים על פי החירות (בשלח)‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫ראובן מרקו‬ ‫ ‬ ‫הדרך יפה עד מאוד (קדושים)‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫אלונה ניר קרן‬ ‫ ‬ ‫ממיצרים (וארא)‬ ‫ָ‬ ‫להשתעבד לחירות‪ ,‬להשתחרר‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫נעמה קלמן‬ ‫ ‬ ‫ירושת האימהות (חיי שרה)‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫מיכל קן‪-‬תור‬ ‫ ‬ ‫ויחזק ה' את לב פרעה (בא)‬ ‫ ‬ ‫יעל קריא ‬ ‫ ‬ ‫הרגע לומר – די! (מצורע)‬ ‫ ‬ ‫מירה רגב ‬ ‫ ‬ ‫עולם של צללים (ויקהל)‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫אפרת רותם‬ ‫ ‬ ‫ממש לא יודע דבר (ויקהל)‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫ותפילה‬ ‫ ‬ ‫דברי שירה‬ ‫ ‬ ‫אלעזר בן לולו‬ ‫ ‬ ‫שוטטויות ישראליות‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫נחמן כהנא‬ ‫ ‬ ‫תפילתי‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫אלונה ליסיצה‬ ‫ ‬ ‫ֶע ֶבד ה’ הוּא לְ ַבד‪ָ .‬ח ְפ ִשׁי‪...‬‬ ‫ ‬ ‫מרק סילברמן ‬ ‫ ‬ ‫יש עם מי לדבר?‬ ‫ ‬ ‫גולי עמיר ‬ ‫ ‬ ‫ַעל נַ ֲהרוֹ ת ָ ּב ֶבל‬ ‫ ‬ ‫לריסה קנופוב ‬ ‫ ‬ ‫תפילה אישית‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫חיים רכניצר‬ ‫ ‬ ‫ֵ ּכן זֶ ה ָהיָ ה ָה ִא ָ ּיר‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫פרסומי היהדות הרפורמית בישראל (‪)2014-2000‬‬ ‫ ‬

‫‪106‬‬ ‫‪108‬‬ ‫‪111‬‬ ‫‪118‬‬ ‫‪120‬‬ ‫‪123‬‬ ‫‪126‬‬ ‫‪129‬‬ ‫‪132‬‬ ‫‪135‬‬ ‫‪137‬‬ ‫‪138‬‬ ‫‪141‬‬ ‫‪144‬‬

‫‪148‬‬ ‫‪151‬‬ ‫‪152‬‬ ‫‪153‬‬ ‫‪154‬‬ ‫‪155‬‬ ‫‪156‬‬ ‫‪157‬‬

‫פתח דבר‬ ‫בשנת ‪ 1964‬התכנסו‪ ,‬בדירה פרטית‪ ,‬שלושה רבנים רפורמים‪ ,‬והחליטו על הקמת "מועצת הרבנים‬ ‫המתקדמים בישראל"‪ .‬הרב משה זמר ז"ל‪ ,‬ויבדלו לחיים הרב חיים (הנק) סקריבל והרב ראובן‬ ‫(רוברט) סמואלס‪ ,‬הניחו בכך את התשתית הארגונית ל"תנועה ליהדות מתקדמת"‪ ,‬ובשמה הנוכחי‬ ‫"התנועה הרפורמית"‪ .‬מאז ידענו שנים של מאבק‪ ,‬של יצירה ושל צמיחה גדולה בכל התחומים‪.‬‬ ‫עשרות רבות של קהילות‪ ,‬של חבורות ושל מרכזים קהילתיים נפרשו ברחבי הארץ‪ .‬הוקמו מוסדות‬ ‫חינוך פורמליים ובלתי פורמליים‪ .‬מרכזה הרוחני והאקדמי של היהדות הרפורמית‪ ,‬ההיברו יוניון‬ ‫קולג'‪ ,‬העמיק שורשיו בירושלים‪ .‬בשנים האחרונות אנו עדים לתנופה של עשייה יהודית ליברלית‬ ‫בקרב ארגונים שונים ומגוונים‪ ,‬דתיים כחילוניים‪ .‬היהדות הרפורמית‪ ,‬כראש חץ לפעילות חשובה‬ ‫זו‪ ,‬הינה אבן בניין חשובה בבניית החברה הישראלית‪ .‬התנועה‪ ,‬על קהילותיה ומוסדותיה‪ ,‬הייתה‬ ‫שותפה בעשרות מאבקים על דמות המדינה והחברה‪ .‬נחלנו הצלחות רבות‪ ,‬אך אתגרים גדולים‬ ‫עדיין לפנינו‪ ,‬וכנראה תמיד יהיו‪.‬‬ ‫יובל‪ ,‬מלאת חמישים שנה לעשייה וליצירה‪ ,‬הוא רגע להתבוננות‪ ,‬לגאווה ולשמחה‪ .‬יותר מכך‪ ,‬הוא‬ ‫רגע שנכון לעצור בו כדי לבחון את הנתיבים השונים שבהם הלכנו‪ ,‬שאותם אנו מצוּוים לפלס‪ .‬לקראת‬ ‫חגיגת היובל חברו התנועה הרפורמית ומועצת הרבנים המתקדמים בישראל להביא את דרור‪ :‬במה‬ ‫לקידום החירות והאחריות בישראל‪ .‬לקט זה של מאמרים ודברי הגות‪ ,‬דברי תורה ודרשה‪ ,‬דברי‬ ‫שירה ותפילה‪ ,‬מבקש להיות תלמוד המעורר למחשבה‪ ,‬להעמקה‪ ,‬ולעשייה‪ .‬תמצאו בו דברים מפרי‬ ‫עטם של כותבות וכותבים ממעגליה של התנועה הרפורמית‪ ,‬כמו גם ממעגלים רחבים נוספים; הוא‬ ‫פונה אל כל אלה שהחברה הישראלית‪ ,‬דמותה ודרכה יקרות להם; אלה המתבוננים בעניין ובתקווה‬ ‫בהתחדשות היהודית בארץ‪ ,‬לגווניה השונים‪.‬‬ ‫רוב מאמרי דרור נכתבו עבור לקט זה‪ .‬כללנו בו גם מספר דרשות מתוך ספר הדרשות המתהווה‬ ‫של התנועה הרפורמית‪ ,‬שיראה אור בקרוב‪ ,‬כמו גם מאתר הדרשות התנועתי‪ .‬תודה שלוחה לכל‬ ‫הכותבות והכותבים הרבים שנענו לאתגר; לעורכת הלשון‪ ,‬עדנה מזור‪ ,‬שהתייצבה למלאכה במלוא‬ ‫המרץ‪ ,‬החכמה והרגישות; לסטודיו דוב אברמסון ולאנשיו שהיו אחראים על עיצוב הלקט והדפסתו;‬ ‫ולכל הרבות והרבים בתנועה שנתנו יד למאמץ‪.‬‬ ‫ליאורה ורד אזרחי‪ ,‬מירה חובב‪ ,‬יהוידע עמיר‪ ,‬אפרת רותם‬

‫ִ ּב ְמשׁ ְֹך ַה ּי ֵֹבל‬ ‫ִ ּב ְמ ׁש ְֹך ַה ּי ֵֹבל ֵה ָּמה ַי ֲעל ּו ָב ָהר‬

‫‪1‬‬

‫אנו מצוּוים על המאבק לחירות‪ .‬אנו נתונים לו בכל לבנו‪ ,‬כואבים את השעבוד הקיים בעולם ואת‬ ‫השעבוד שאנו מטילים‪ .‬אנו מחויבים לעמוד לימין החלשה והמוחלש‪ ,‬המודרת והדחוי‪ .‬זהו צו יסוד‪,‬‬ ‫זו שאיפה המכוננת את חיינו כבני אדם‪ ,‬כיהודים‪ ,‬כשותפים למאבקה של היהדות הרפורמית להביא‬ ‫לתיקון עולם במלכות שדי‪.‬‬ ‫אך מושג החירות – הדרור – חמקמק מאוד‪ .‬הוא נראה כטומן בחובו סתירה מובנית‪ .‬כיצד נוכל‪,‬‬ ‫כפרטים וכחברה‪ ,‬להיאבק למען החירות‪ ,‬כאשר היא טומנת בחובה גם את החופש להתעלם מן‬ ‫האחרת ומן האחר‪ ,‬להתכחש לצרכי קהילות ומגזרים אחרים? האם חופש זה הוא חירות? האם‬ ‫האחריות מגבילה את החירות או מכוננת אותה?‬ ‫דילמה זו עומדת בבסיסה של היהדות הליברלית‪ .‬דנו בה ראשוני הוגיה ומנהיגיה‪ .‬כבר הרב אברהם‬ ‫גייגר‪ ,‬ממניחי היסוד ליהדות הרפורמית בגרמניה במאה התשע עשרה‪ ,‬שאל‪ ,‬בהקשרם של השינויים‬ ‫הנדרשים בחיים הדתיים שלנו‪ :‬מהו היחס הנכון בין האוטונומיה של כל יחיד בקהילה לבין צרכי‬ ‫הקהילה? מכאן מתגלגלת בשבילנו השאלה אל העם כולו‪ ,‬אל מדינתנו‪ ,‬אל האנושות ואל הטבע‪.‬‬ ‫לתנועה הרפורמית בישראל מלאו יובל שנים‪ .‬אנו חוגגים רגע זה בערבה של שנת שמיטה‪ .‬התורה‬ ‫מלמדת ששמיטה ויובל הם מיסודם רגעים של מצווה‪ .‬עיקרה של מצוות השמיטה הוא המאבק‬ ‫בנטייה האנושית לפעור פערים בלתי נסבלים בין עשירים לבין עניים‪ ,‬בין בעלי שררה לבין מי‬ ‫שנשתעבדו‪ .‬עיקרה זה של המצווה צריך לשמש לנו‪ ,‬המצוּוים על חידוש המסורת‪ ,‬למנוף למאבק‬ ‫למען צדק חברתי בישראל‪ ,‬למען אחריות אקולוגית ולאומית‪ .‬מעל ומעבר לשנות השמיטה‪,‬‬ ‫המכוננות את מקצב השנים‪ ,‬כשם שהשבת מכוננת את מקצב השבוע‪ ,‬ניצבת‪ ,‬נישאה וייחודית –‬ ‫אתם ְדּ רוֹ ר ָ ּב ָא ֶרץ לְ כָ ל י ׁ ְֹש ֶב ָיה ‪ ...‬וְ ׁ ַש ְב ֶּתם ִא ׁיש ֶאל‬ ‫שנת היובל‪" .‬וְ ִק ַדּ ׁ ְש ֶּתם ֵאת ׁ ְשנַ ת ַה ֲח ִמ ּׁ ִשים ׁ ָשנָ ה‪ ,‬ו ְּק ָר ֶ‬ ‫ּ‬ ‫ֲא ֻח ָ ּזתוֹ וְ ִא ׁיש ֶאל ִמ ׁ ְש ּ ַפ ְח ּתוֹ ָּת ׁ ֻשבוּ"‪ ,‬מצווה התורה; רק אז‪ ,‬רק אם תעשו זאת‪" ,‬יוֹ ֵבל ִהוא ִת ְהיֶ ה ָלכֶ ם"‬ ‫(ויקרא כה‪ ,‬י)‪ .‬אנו‪ ,‬במעשינו‪ ,‬בהכרעותינו הפוליטיות‪ ,‬הכלכליות‪ ,‬הרוחניות‪ ,‬נקבע האם הרגע זה‬ ‫שבו מלאו חמישים שנה‪ ,‬אינו אלא נקודת זמן סתמית‪ ,‬או שמא יהא זה יובל לאמתו‪.‬‬ ‫ספר ירמיהו מספר כיצד נענו עשירי יהודה ושועיה‪ ,‬בשעה שכבר עמדו תחת האיום הבבלי‪ ,‬לקריאתו‬ ‫לשחרר את העבדים והשפחות שהיו תחת ידם; וכיצד שבו בהם מנכונות זו ושעבדו מחדש את‬ ‫המשוחררות והמשוחררים מעבדותם‪ .‬בקול גדול וללא מורא הטיח הנביא בפניהם‪:‬‬ ‫‪ 1‬שמות יט‪ ,‬יג‪.‬‬

‫וַ ָּת ׁ ֻשב ּו ַא ֶּתם ַה ּיוֹ ם וַ ַּת ֲעשׂ ּו ֶאת ַה ָ ּי ׁ ָשר ְּב ֵעינַ י לִ ְקרֹא ְדרוֹ ר ִא ׁיש לְ ֵר ֵעה ּו וַ ִּתכְ ְרת ּו בְ ִרית לְ ָפנַ י‬ ‫ַּב ַּביִת ֲא ׁ ֶשר נִ ְק ָרא ׁ ְש ִמי ָעלָ יו‪ .‬וַ ָּת ׁ ֻשב ּו וַ ְּת ַח ְּלל ּו ֶאת ׁ ְש ִמי וַ ָּת ׁ ִשב ּו ִא ׁיש ֶאת ַעבְ דּ וֹ וְ ִא ׁיש ֶאת‬ ‫ׁ ִש ְפ ָחתוֹ ֲא ׁ ֶשר ׁ ִש ַ ּל ְח ֶּתם ָח ְפ ׁ ִשים לְ נַ ְפ ׁ ָשם וַ ִּתכְ ְּב ׁש ּו א ָֹתם לִ ְהיוֹ ת לָ כֶ ם לַ ֲעבָ ִדים וְ לִ ׁ ְש ָפחוֹ ת‪ .‬לָ כֵ ן‬ ‫כּ ֹה ָא ַמר ה' ַא ֶּתם לֹא ׁ ְש ַמ ְע ֶּתם ֵאלַ י לִ ְקרֹא ְדרוֹ ר ִא ׁיש לְ ָא ִחיו וְ ִא ׁיש לְ ֵר ֵעה ּו ִהנְ נִ י ק ֵֹרא לָ כֶ ם ְדּ רוֹ ר‬ ‫נְ ֻאם ה' ֶאל ַה ֶח ֶרב ֶאל ַה ֶדּ בֶ ר וְ ֶאל ָה ָר ָעב וְ נָ ַת ִּתי ֶא ְתכֶ ם לְ זַ ֲעוָ ה לְ כֹל ַמ ְמלְ כוֹ ת ָה ָא ֶרץ (ירמיהו לד‪,‬‬ ‫טו‪-‬יז; הפטרת פרשת משפטים)‪.‬‬ ‫לדידו של ירמיהו‪ ,‬אין דרור בלא התייחסות לזולת ולחירותו‪ .‬אין קיום לחברה ללא האחריות להרבות‬ ‫חירות‪ ,‬לשבור את עול השעבוד‪ ,‬לחדול מניצול‪.‬‬ ‫הלל הזקן ביקש למצוא את האיזון בין חירות לאחריות‪ ,‬הן במישור האישי והן בזה הציבורי‪ .‬במישור‬ ‫האחד הציב את התביעה המשולשת "אם אין אני לי מי לי" (חירות); "וכשאני לעצמי מה אני"‬ ‫(אחריות); "ואם לא עכשיו אימתי" (דחיפות המעשה כאן ועכשיו)‪ 2.‬במישור הציבורי תבע "אל‬ ‫תפרוש מן הציבור"‪ 3.‬אדם אינו חופשי כשהציבור משעבד ומשועבד; תנועה אינה יכולה להביא טוב‬ ‫אם לא תדע להיות אחראית גם לחברה כולה‪ ,‬לעם כולו‪ ,‬להכרעותיה של המדינה‪.‬‬ ‫וכך מלמד אותנו הרב אברהם יהושע השל‪ ,‬הפילוסוף ולוחם זכויות האדם הגדול‪:‬‬ ‫במשך שנים רבות חייתי מתוך שכנוע שנועדתי לשרת בממלכת הפרטיות‪ ...‬שלושה‬ ‫מאורעות שינו את גישתי‪ .‬הראשון – מתקפות אין‪-‬ספור על חיי הפנימיים‪ ...‬המאורע‬ ‫השני היה הגילוי שאדישות לרוע גרועה יותר מהרוע עצמו‪ ...‬האירוע השלישי‬ ‫ששינה את גישתי היה המחקר שלי על נביאי ישראל‪ ...‬מן הנביאים למדתי על צרות‬ ‫העין של השגתנו המוסרית‪ ,‬על אי יכולתנו לחוש בעומק הסבל הנגרם בעטיים של‬ ‫כישלונותינו‪ ...‬מבחינה מוסרית‪ ,‬אין גבול לאכפתיות שאדם מוכרח להרגיש כלפי‬ ‫סבלו של בן אנוש‪ .‬כך גם התבהר לי שביחס למעשים האכזריים הנעשים בשמה של‬ ‫‪4‬‬ ‫חברה חופשית‪ ,‬אחדים אשמים‪ ,‬אך הכל נושאים באחריות‪.‬‬ ‫התביעה הנבואית‪ ,‬הצו לא להיות אדישים לרוע‪ ,‬תובעים מעשה‪ .‬וכך קושרת רבקה לוביץ‪ ,‬במדרשה‬ ‫והמחדש‪ ,‬את הכרעתן של המיילדות במצרים לסרב לצו המלך ולחיות את היילודים‪ ,‬עם‬ ‫המתחדש‬ ‫ֵ‬ ‫ערכו של תלמוד התורה‪:‬‬ ‫"וַ ִּת ֶיראן ָ ַה ְמיַ ְּלדֹת ֶאת ָה ֱאל ִֹהים וְ לֹא ָעשׂ ּו ַּכ ֲא ׁ ֶשר ִדּ ֶּבר ֲאלֵ ֶיהן ֶמלֶ ְך ִמ ְצ ָריִם וַ ְּת ַח ֶ ּיין ָ ֶאת‬ ‫ַהיְלָ ִדים" (שמות א‪ ,‬יז)‪ .‬מהו 'ותחיינה את הילדים'? שהחיו אותם בתורה‪ ,‬שאין חיים‬ ‫אלא תורה‪ .‬ומי הן שלימדו את ילדי ישראל תורה כל אותן שנים שעבדו ישראל‬ ‫בפרך? הרי אלו שפרה ופועה שהיו עוברות מבית לבית‪ ,‬מאישה לאישה‪ ,‬והיו‬ ‫‪ 2‬משנה‪ ,‬אבות‪ ,‬א‪ ,‬יג‪.‬‬ ‫‪ 3‬שם‪ ,‬ב‪ ,‬ה ‪.‬‬ ‫‪ 4‬דרור בונדי (עורך ומתרגם)‪ ,‬אלוהים מאמין באדם‪ :‬היהדות הציונות והצדק החברתי של אברהם יהושע השל‪ ,‬אור יהודה וירושלים‪,2011 :‬‬ ‫עמ' ‪.66-67‬‬

‫מתכנסין שם ילדי ישראל לרגלי מיטתה של יולדת‪ .‬תחילה היו מיילדות את האישה‪,‬‬ ‫ואחר מחיות את הילדים בתורה‪ .‬לפיכך נאמר "וַ יְ ִהי ִּכי יָ ְרא ּו ַה ְמיַ ְּלדֹת ֶאת ָה ֱאל ִֹהים‬ ‫וַ ַ ּי ַעשׂ לָ ֶהם ָּב ִּתים" (שמות א‪ ,‬כא)‪ ,‬אלו בתי מדרשות‪ .‬שכל בית שהייתה בו יולדת‬ ‫‪5‬‬ ‫נעשה להן כבית מדרש‪ ,‬עד שהיו ישראל מלאין בבתי מדרשות לרוב‪.‬‬ ‫גדול הוא התלמוד המביא לידי מעשה‪ ,‬קבעו חכמינו‪ 6.‬דברי העיון וההגות‪ ,‬דברי התורה והפרשנות‪,‬‬ ‫דברי השירה והתפילה שבלקט זה מבקשים להעשיר את המעשה‪ ,‬להעמיק את המחשבה ואת‬ ‫האמונה העומדות ביסודו‪ .‬רבים ממאמריו מוקדשים לבירור ישיר של שאלת היחס בין חירות‬ ‫לאחריות‪ ,‬בין יובל לצדק חברתי‪ .‬אחרים מאירים זוויות‪ ,‬סוגיות ושאלות נוספות הכרוכות בחיי‬ ‫חירות‪ ,‬בנטילת אחריות‪ .‬יהי רצון שיהיה בהם כדי לסייע בידינו לקיים את דבר נביא שיבת ציון‬ ‫"לְ ַב ּ ֵׂשר ֲענָ וִ ים ׁ ְש ָל ַחנִ י ַל ֲחב ֹׁש לְ נִ ׁ ְש ְ ּב ֵרי ֵלב לִ ְקרֹא לִ ׁ ְשב ּויִ ם ְדּ רוֹ ר וְ ַל ֲאסו ִּרים ּ ְפ ַקח קוֹ ַח ‪ִּ ...‬כי ֲאנִ י ה' א ֵֹהב‬ ‫ִמ ׁ ְש ּ ָפט שׂ ֹנֵ א גָ זֵ ל ְ ּבעוֹ ָלה וְ נָ ַת ִּתי ְפ ֻע ָ ּל ָתם ֶ ּב ֱא ֶמת ו ְּב ִרית עוֹ ָלם ֶאכְ רוֹ ת ָל ֶהם‪ .‬וְ נוֹ ַדע ַ ּב ּגוֹ יִ ם זַ ְר ָעם וְ ֶצ ֱא ָצ ֵא ֶיהם‬ ‫ְ ּבתוֹ ְך ָה ַע ִּמים ָּכל ר ֵֹא ֶיהם יַ ִּכירוּם ִּכי ֵהם זֶ ַרע ֵ ּב ַר ְך ה'" (ישעיהו סא‪ ,‬א; ח‪-‬ט)‪.‬‬ ‫ליאורה אזרחי ורד‪ ,‬יהוידע עמיר‪ ,‬אפרת רותם‬

‫‪ 5‬ותחיינה את הילדים‪ ,‬רבקה לוביץ‪ ,‬מתוך‪ :‬דרשוני‪ ,‬מדרשי נשים‪ ,‬עורכות‪ ,‬נחמה וינגרטן‪-‬מינץ‪ ,‬תמר ביאלה‪ ,‬הוצאת ידיעות אחרונות‪ ,‬תל‬ ‫אביב‪ ,‬עמ' ‪.83‬‬ ‫‪ 6‬בבלי‪ ,‬קידושין מ ע"ב‪.‬‬

‫מאמרים ודברי הגות‬

‫הנחוא יסוי‬

‫"שער פתח דודי‪"...‬‬

‫‪1‬‬

‫יוסי אוחנה‬

‫אמר הקדוש ברוך הוא‪ :‬אפתח לשון של כל בני בשר ודם‪ ,‬כדי שיהיו מקלסין לפני‬ ‫בכל יום וממליכין אותי בארבע רוחות העולם‪ ,‬שאלמלא שירה וזמרה‪ ...‬לא בראתי‬ ‫‪2‬‬ ‫את עולמי‪.‬‬ ‫דמיינו לעצמכם שאתם מגלים אוצר ואתם נהנים ושמחים בו‪ ,‬אבל אתם חשים שההנאה‪ ,‬העניין‬ ‫והשמחה יכולים להיות מועצמים דווקא אם תשתפו אנשים נוספים במכמני האוצר‪.‬‬ ‫כך הרגשתי עם גילוי האוצר שלי‪ ,‬עולם הפיוט‪.‬‬ ‫זה היה פרדוכס‪ ,‬כי בפועל היתה חיוּת אדירה של הפיוט‪ ,‬והיא פעפעה בקרב אוכלוסיות רחבות‪,‬‬ ‫בספירת התרבות‪.‬‬ ‫אבל אני לא הייתי מודע לה‪ ,‬כי לא היו לה ההיבטים הציבוריים‪ ,‬המקובלים ֵ‬ ‫נולדתי בכפר איית יחיא במרוקו ובגיל שש עליתי עם משפחתי לישראל‪ ,‬למושבה גבעת עדה‪.‬‬ ‫השכחה וההשכחה‪ ,‬ומהר מאוד הסקתי שבאתי מ’שום מקום’‬ ‫במערכת החינוך המקומית החלה ִ‬ ‫ומ’אין היסטוריה’ ובוודאי מ’אין תרבות’! זה היה המסר‪ ,‬והוא נקלט בנפש תמימה של ילד שחלם‬ ‫להסתגל ולהשתלב במציאות החדשה‪.‬‬ ‫רק בגיל הנושק לעשור הרביעי לחיי‪ ,‬החזקתי לראשונה בדיוואן ‪ -‬פיוטים ממסורת השירה‬ ‫המרוקאית‪ .‬קשה לתאר את תחושת הגילוי‪ ,‬ההתרגשות וההעצמה כשדפדפתי ב”שיר ידידות”‪,‬‬ ‫קובץ הפיוטים המרכזי לשירת הבקשות‪ .‬כשש מאות שירים המחולקים לשבתות החורף‪,‬‬ ‫השבתות שבין שבת בראשית ושבת 'זכור' שלפני פורים‪ .‬בצד משוררים ידועים מ'תור הזהב'‬ ‫בספרד ‪ -‬אבן‪-‬גבירול ויהודה הלוי‪ ,‬ומצפת של המאה ה‪ ,16-‬כישראל נג’ארה ואלקבץ‪ ,‬הרוב‬ ‫המכריע של השירים היו מפרי עטם של משוררים מצפון‪-‬אפריקה‪ .‬היוצרים הגדולים אבן‪-‬זמרה‪,‬‬ ‫‪ 1‬ככותרת פיוטו של רבי שלמה אבן גבירול‪ ,‬המצורף לדברים אלה‪ .‬ראו‪http://www.piyut.org.il/textual/249.html :‬‬ ‫‪“ 2‬מדרש אותיות דרבי עקיבא”‪ ,‬בתי מדרשות‪ ,‬ערך אהרן ורטהיימר‪ ,‬ירושלים‪ :‬תשי”ג‪ ,‬ב‪ ,‬עמ’ שמג‪.‬‬

‫*‬

‫יוסי אוחנה הוא פעיל חברה ותרבות‪ .‬הפך את בית‪-‬הלל באוניברסיטה העברית ובברקלי לצוהר‬ ‫לרב‪-‬תרבותיות וליזמות תרבותית‪ .‬מייסדו ומנהלו ה של ארגון "קהילות שרות פיוט וניגון"‪.‬‬

‫| ‪| 15‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫חסין‪ ,‬אבן‪-‬צור‪ ,‬אלקיים‪ ,‬ורבים נוספים הידועים רק בשמם הפרטי – מכלוף‪ ,‬מסעוד‪ ,‬עמרם ‪...‬‬ ‫ו”חצוֹ ת ַליְ ָלה ָאקוּם‬ ‫בלילות שבת של ימי החורף הארוכים קמו בני מרוקו בעקבות דוד המלך ֲ‬ ‫"א ִע ָירה ּׁ ָש ַחר" (תהלים נז‪ ,‬ט) ממש‪.‬‬ ‫לְ הוֹ דוֹ ת ָל ְך‪( ”...‬תהלים קיט‪ ,‬סב) ושוררו את הפיוטים עד ָ‬ ‫לכל אחד מהפיוטים האלה יש לחן ייחודי לו‪ ,‬והזמן היחיד שבו תוכל‪/‬י לשמוע אותו הוא חלון זמן‬ ‫בן מספר דקות‪ .‬אם יצאת החוצה או אחרת‪ ,‬פספסת! תיאלץ‪/‬צי להמתין שנה שלמה כדי לשיר‬ ‫ולשמוע אותו עם שאר חברי הקהילה‪.‬‬ ‫לפני אחת עשרה שנים הקמתי את הארגון "קהילות שרות פיוט וניגון"‪ ,‬ששם לו למטרה להביא‬ ‫למרכז ההוויה הישראלית את השירה והפיוט ממגוון מסורות ישראל‪ .‬כך ניתנה לי הזדמנות‬ ‫יוצאת דופן להתוודע לכך שמדובר בתרבות יהודית‪ ,‬ספרותית‪ ,‬מוזיקלית וקהילתית בעלת היקף‬ ‫ועומק עצומים‪ .‬תרבות זו‪ ,‬אם רק תהיה מוכרת‪ ,‬עשויה להיות אחת מאבני הבניין של התרבות‬ ‫הישראלית‪-‬יהודית המתהווה‪.‬‬ ‫מדוע אנחנו מחמיצים פוטנציאל אדיר זה להתחדשות קהילתית‪ ,‬לחוויה יהודית ידידותית‬ ‫ומעצימה‪ ,‬לצמיחה אישית? יש לכך תשובות ברורות ומפורטות‪ .‬הן קשורות לאופיו של כור‬ ‫ההיתוך התרבותי שפגש את יהודי ספרד והמזרח עם העלייה ארצה‪ .‬אביא רק דוגמה אחת‬ ‫להחמצה‪ .‬פרופ’ חיים זעפרני‪ ,‬מאוניברסיטת פאריס‪ ,‬גדול חוקרי התרבות היהודית בצפון‬ ‫אפריקה‪ ,‬מספר על תגובת החוקרים באוניברסיטה העברית לרצונו לחקור את השירה העברית‬ ‫במרוקו בחמש מאות השנים האחרונות‪“ .‬זו תקופה דקדנטית של ירידתה ושקיעתה של היצירה‬ ‫האינטלקטואלית בכלל‪ ,‬ושל היצירה היהודית בפרט‪ ;”..‬כך ניסו לרפות את ידיו‪ ,‬כשפנה אליהם‬ ‫כחוקר צעיר וביקש את הדרכתם וברכתם‪.‬‬ ‫אבל כרגע חשוב שננסה להתרכז בעתיד‪ ,‬במטרה להפוך מסורת מוסיקלית עשירה‪ ,‬המעוגנת‬ ‫ברובדי עומק של המחשבה היהודית‪ ,‬נגישה לכול‪.‬‬ ‫יש לשירה הזאת יתרון קהילתי‪ ,‬והוא היותה מולחנת; אחדוּת מילים ומנגינה‪ ,‬שהפכה את הפיוט‬ ‫נגיש עבור קשת רחבה ביותר של בני הקהילה‪ :‬תלמידי חכמים שנהנו לפענח את רבדי הדרש‬ ‫והסוד הטמונים בו‪ ,‬פשוטי עם שנהנו מהלחנים והנעימות‪ .‬היופי היום ב"קהילות שרות"‪ ,‬הוא‬ ‫לראות את אלה הבאים בגלל אהבת המוסיקה לשמה‪ ,‬ו"מגלים" את הטקסטים; ולהיפך‪ ,‬כאלה‬ ‫שבאו לשמוע מדרשי פיוט‪ ,‬ומתאהבים גם במוסיקה‪ .‬את החיבורים הכפולים האלה אנו מכנים‬ ‫"חיבור בטון"‪.‬‬ ‫בכנס "משיב הרוח"‪ ,‬בשנת ‪ ,2011‬התקבלה פנייה נרגשת למשוררים מנציגי קהילות ובתי‬ ‫תפילה‪" :‬נא כתבו שירים חדשים לחגי ישראל‪ ,‬נמאס לנו מ"מלאו כיסיי באגוזים" ו‪"-‬אני פורים‬ ‫שמח ומבדח"‪ .‬התחדשות ויצירתיות בהחלט נדרשות בתחום זה‪ ,‬אבל אני מציע לנסות ולהכיר‬ ‫את הרפרטואר הגדול של פיוטים ממגוון מסורות וקהילות המזרח שנכתבו לחגים‪ ,‬ולכל מעגל‬ ‫השנה! היום‪ ,‬יותר מבעבר‪ ,‬קיימים ערוצים 'עוקפי שומרי סף וקובעי טעם'‪ ,‬המאפשרים הכרות‬ ‫עם פיוטים ייעודיים שנכתבו למעגל החיים‪ ,‬ומלווים מברית המילה ושמחת הבת‪ ,‬דרך בת‪/‬בר‬ ‫המצווה‪ ,‬חתונה ועד הפטירה! (כן‪ ,‬הקינות הן פיוטים לכל דבר)‪.‬‬ ‫גם אני עצמי‪ ,‬כאמור‪ ,‬חייתי באותה בורות‪ .‬אני זוכר איך בבריתות של בניי התנגנו והושרו פיוטים‬ ‫מיוחדים לאירוע על ידי בני משפחתי המבוגרים‪ ,‬חלק מתרבות שנעלמה מעיניי‪ .‬נשאלתי על‬

‫| ‪| 16‬‬

‫הנחוא יסוי‬ ‫ידי חברים על המוסיקה היפה הזאת‪ ,‬אך לא היתה תשובה בפי‪ .‬אפשרויות החשיפה כיום גדלו‬ ‫משמעותית‪ ,‬גם בזכות אתרי אינטרנט דוגמת "הזמנה לפיוט"‪ ,‬שהורתו ב"קהילות שרות"‪.‬‬ ‫פרדוכס ישראלי‪ .‬הייתי צריך לנסוע עד לאוניברסיטת ברקלי הרחוקה שבקליפורניה כדי לגלות‬ ‫מסורות פיוט שהיו בקרבתי הפיסית‪ ,‬בירושלים‪ .‬באחד הימים הראשונים לכהונתי כסגן‪-‬מנהל‬ ‫הלל פנתה אליי קבוצת סטודנטים שביקשו לסייע להם להקים להקת פיוטים! להקת “זעתר”‬ ‫הפכה למוקד יהודי רב‪-‬תרבותי בקמפוס‪ ,‬ואני עצמי נחשפתי דרכה לרפרטואר מסורות מגוּון‪,‬‬ ‫ולהכרה שחלחלה בי בדבר כוחה של המוסיקה לקעקע חומות פסיכולוגיות‪.‬‬ ‫ב”קהילות שרות בארץ” פשוט ניסיתי לממש חלק מפוטנציאל זה עבור ציבור רחב ומגוון ככל‬ ‫שניתן‪ .‬לפני הכול‪ ,‬לנשים שהיו מו ָּדרות‪ ,‬ועתה הן משתתפות ואפילו משמשות אצלנו כמורות‬ ‫לפיוט‪ .‬קהל היעד הוא בני כל הגילאים והמוצאים‪ ,‬מטווח רחב ביותר של מקורות המסורת‬ ‫היהודית‪ .‬ברוח זו‪ ,‬שתי הקהילות השרות הראשונות שלנו נפתחו בעמק רפאים בירושלים‬ ‫ובשינקין בתל‪-‬אביב‪ .‬בהמשך גם בחיפה‪ ,‬בהרצליה‪ ,‬ברחובות‪ ,‬במודיעין‪ ,‬באשקלון‪ ,‬בירוחם‬ ‫ובבאר‪-‬שבע‪ .‬אני מעז לומר שבכל המובנים אין קבוצות מגוונות יותר מ”קהילות שרות”‪.‬‬ ‫מדוע הן מושכות קהל מגוּון? בגלל הרב‪-‬תחומיות של הפיוט‪ ,‬הכולל מוסיקה ממגוון גדול מאוד‬ ‫של מסורות‪ ,‬טקסטים יהודיים שהם כעין פאזל שמגלה רבדים ורעיונות מהמקרא‪ ,‬מהתלמוד‪,‬‬ ‫מהמדרש ומהקבלה; בגלל דמויות המשוררים המעניינות; בזכות הקהילות שבהן נוצר הפיוט;‬ ‫מכיוון שלשפת המוזיקה אין גבולות‪ .‬רק כך אפשר להסביר את המחזה המפתיע שנגלה לעיניי‬ ‫כשפסעתי לביתו של חבר קהילה שרה ברובע היהודי בעיר העתיקה‪ .‬הוא אירח את חברי קבוצתו‬ ‫בביתו‪ ,‬ובינתיים ראיתיו יושב ולומד בחברותא עם חברת הקהילה טקסט של הרב יוסף משאש‪,‬‬ ‫מגדולי רבני יהדות מרוקו‪ .‬הוא‪ ,‬נציג ש”ס ברשות השידור‪ .‬היא‪ ,‬פעילה מרכזית בנשות הכותל‪.‬‬ ‫הקהילות השרות הפזורות ברחבי הארץ הן האסטרטגיה המרכזית של “קהילות שרות”‪ ,‬אבל לא‬ ‫הבלעדית‪ .‬חשיבות הקהילות היא באינטנסיביות ובאורך הנשימה שלהן‪ .‬הן נפגשות שבוע‪-‬שבוע‬ ‫לאורך השנה ולמשך שנים‪ .‬זו אינה העשרה בת‪-‬חלוף‪ ,‬אלא לימוד‪ ,‬העמקה והפנמה‪ ,‬המביאים‬ ‫את המשתתפים להיות שגרירי פיוט מעולים בעצמם‪ .‬פרופ’ אריאל הירשפלד‪ ,‬ממבקרי התרבות‬ ‫הבולטים בדורנו‪ ,‬שנכח במפגשי הקהילות השרות ואף הרצה בקבוצת ההכשרה‪ ,‬ציין בכנס‬ ‫באוניברסיטה העברית‪:‬‬ ‫מתוך מה שראיתי ומתוך ענייני הדרוך בתרבות היהודית והישראלית‬ ‫העכשווית אני סבור כי המדובר הוא בתופעה יוצאת דופן ברוחה‪ ,‬ברמתה‬ ‫ובהישגיה ‪ ...‬היא עשייה של לימוד מעמיק הפונה אל האמנות המסורתית‬ ‫של שירת הקודש בכל עדות ישראל‪ ,‬תוך לימוד מחודש של אופני הביצוע‪,‬‬ ‫השיר והנגינה‪ ,‬מאומנים מסורתיים‪ ...‬תוך כבוד קפדני למסורת‪ .‬לימוד עמוק‪.‬‬ ‫מספר פעמים בשנה יוצאות הקהילות לשבת משותפת‪ ,‬הנפתחת בסדנאות בימי שישי בבוקר‬ ‫ונמשכות לתוך השבת עם מגוון פייטנים ומסורות‪ ,‬המבצעים קריאת התורה ושיר השירים‬ ‫בשבעה‪-‬שמונה נוסחים שונים‪ .‬הן ממשיכות בקימה לילית לשירת בקשות בנוסח “קהילות‬ ‫שרות”‪ ,‬ומסתיימות ב”מלווה מלכה” מוסיקלי‪ ,‬בליווי כלי נגינה מסורתיים‪.‬‬ ‫אחת לשנה נקבצות כל הקהילות לאירוע פיוט מרכזי‪ .‬כל קהילה וקהילה עולה ומבצעת בליווי‬

‫| ‪| 17‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫מוסיקלי פיוטים שנלמדו במהלך השנה‪ .‬לעתים בוחרות קהילות פיוט אחד ויחיד‪ ,‬ומבצעות את‬ ‫בתיו השונים בארבעה‪-‬חמישה נוסחים שונים! בשנה הנוכחית יתקיים האירוע ביום כה סיון‪,‬‬ ‫ב”נווה שכטר” בתל‪-‬אביב יפו‪ .‬אתם‪/‬ן מוזמנות‪/‬ים!‬ ‫בצד הקהילות‪ ,‬פועלת תוכנית הכשרה לפייטנים ולמנחים (יום מלא אחד בשבוע)‪ ,‬מקהלה‬ ‫ייצוגית שהופיעה לאחרונה עם אהוד בנאי והתזמורת האנדלוסית בשבעה קונצרטים ברחבי‬ ‫הארץ‪ ,‬סדנאות למובילים במערכת החינוך ובמרכזים הקהילתיים‪ ,‬תוכנית “גיבורי תרבות”‬ ‫להעצמה בפריפריה סביב דמויות משוררים‪-‬פייטנים דוגמת רבי דוד בוזגלו‪ ,‬ועוד‪.‬‬ ‫“קהילות שרות” אמנם נחשב היום למוביל מהפכת הפיוט‪ ,‬אבל דרך ארוכה עוד נכונה לנו למימוש‬ ‫החזון שלנו‪ ,‬ולמימוש מלא יותר של הפיוט כמשאב תרבותי‪ :‬לימודו כביטוי לתרבות דינמית‬ ‫פותח דיאלוג בין המונולוגים הרועשים על במת הציבוריות הישראלית; האסתטיקה המורכבת‬ ‫שלו הופכת רלבנטית ונגישה עבור יהודים בישראל‪ ,‬המבקשים להעמיק את זהותם היהודית;‬ ‫והכי חשוב‪ ,‬האפשרות להחזיר אל השיח הציבורי הישראלי מודל קהילתי ותרבותי שנשכח מלב‪,‬‬ ‫מודל המתבסס על ריבוי קולות ועל תעצומות הרוח של המחשבה היהודית לדורותיה‪ .‬הפיוט‪,‬‬ ‫כפי שנוצר ופותח בקהילות המזרח‪ ,‬מגלם באופן יוצא דופן תפישה משולבת מעין זו‪.‬‬ ‫תרבותן והגותן של קהילות המזרח נחשפות במלוא הרלבנטיות שלהן דרך תרבות הפיוט‪ ,‬ושוב‬ ‫נשמעות מסורות שתרומתן לעיצוב היהדות לא תשוער‪ .‬היא עשויה להפוך לשדה תרבותי‬ ‫חי ובועט‪ ,‬שדה המקרב ומפתח ושאינו מתבדל וקופא על שמריו‪ .‬המחשת הערך הגדול של‬ ‫המודלים התרבותיים והקהילתיים מן המזרח‪ ,‬עשויה לסייע גם בקביעת דיוקנה של התרבות‬ ‫הישראלית‪-‬יהודית המתהווה‪ ,‬כבעלת מסרים ייחודיים‪ ,‬אך פתוחה לאזור ולעולם‪.‬‬ ‫שינויים גדולים בחברה נובעים ממצרף של שינויים קטנים המחוללים רעיונות‪ ,‬ארגונים ופרטים‪.‬‬ ‫צריך להאמין בכוח לשנות ולהשפיע‪ .‬צריך ליצור את האפשרויות לחשיפה של נכסי תרבות‬ ‫יהודית דוגמת השירה והפיוט‪ ,‬המרחיבות את הדעת ונותנות טעם לחיים‪.‬‬

‫שער פתח דודי ‪ /‬שלמה אבן גבירול‬ ‫ׁ ַש ַער ּ ְפ ַתח דּ וֹ ִדי‬ ‫קו ָּמה ּ ְפ ַתח ׁ ַש ַער‬ ‫ִּכי נִ בְ ֲהלָ ה נַ ְפ ׁ ִשי‬ ‫ַ ּגם נִ ְ ׂש ֲע ָרה ַ ׂש ַער‬

‫ִמ ִ ּני ֲחצוֹ ת לַ יְלָ ה‬ ‫ּ ֶפ ֶרא ְר ָד ַפנִ י‬ ‫ַא ְח ֵרי ֲא ׁ ֶשר ָר ַמס‬ ‫אוֹ ִתי ֲחזִ יר יַ ַער‬

‫לִ י לָ ֲעגָ ה ׁ ִש ְפ ַחת‬ ‫ִא ִּמי‪ ,‬וְ ָרם לִ ָּב ּה‬ ‫יַ ַען ׁ ְשמ ַֹע ֵאל‬ ‫קוֹ ל ַצ ֲע ַקת נַ ַער‬

‫ַה ֵ ּקץ ֲא ׁ ֶשר נֶ ְח ַּתם‬ ‫הוֹ ִסיף ֲעלֵ י ַמכְ אוֹ ב‬ ‫לִ ִּבי‪ ,‬וְ ֵאין ֵמבִ ין לִ י‬ ‫וַ ֲאנִ י בַ ַער‬

‫| ‪| 18‬‬

‫דרו‪-‬יחרזא הרואיל‬

‫כולנו הנכדים של תרח‬

‫על משמעות המסורת מול החידוש בתנועה הרפורמית‬ ‫ליאורה אזרחי‪-‬ורד‬ ‫כל מי שהשתתף מימיו בפאנל בנושא זרמים ביהדות‪ ,‬או נפגש עם אנשים שאינם מכירים את‬ ‫פועלה של התנועה הרפורמית‪ ,‬נדרש לשאלה חשובה‪ :‬מהם גבולותיו של השינוי? האם ישנם‬ ‫קווים אדומים? ואם כן‪ ,‬מהם? האם יש חשש מפריצוּת שתהפוך אתכם‪-‬אותנו לדת אחרת?‬ ‫ביקורת זו אף נשמעת בתוך החיים התנועתיים ומעמידה אותנו כרבנים‪ ,‬מחנכים ויהודים בפני‬ ‫אתגר אמיתי‪.‬‬ ‫‪1‬‬ ‫יהודה עמיחי כתב‪:‬‬ ‫ֲאנַ ְחנ ּו ֻּכ ָ ּלנ ּו ְּבנֵ י ַאבְ ָר ָהם‬ ‫ֲאבָ ל ֲאנַ ְחנ ּו ַ ּגם ַה ְ ּנכָ ִדים ׁ ֶשל ֶּת ַרח‪ֲ ,‬אבִ י ַאבְ ָר ָהם‪.‬‬ ‫וְ ַעכְ ָשו א ּולַ י ִה ִ ּג ַיע זְ ַמן ַה ְ ּנכָ ִדים לַ ֲעשׂ וֹ ת‬ ‫לַ ֲאבִ ֶיהם ַמה ׁ ֶשהוּא ָע ָ ׂשה לְ ָאבִ יו‪,‬‬ ‫ׁ ֶש ׁ ּ ָשבַ ר ֶאת ְּת ָר ָפיו וֶ ֱאלִ ילָ יו‪ֶ ,‬את ָדּ תוֹ וֶ ֱאמ ּונָ תוֹ ‪.‬‬ ‫ֲאבָ ל ָ ּגם זֹאת ִּת ְהיֶ ה ַה ְת ָחלָ ה ׁ ֶשל ַדּ ת ֲח ָד ָשה‪.‬‬ ‫שאלה זו נועדה על פי רוב ליצור סערה ופרובוקציה‪ ,‬ואיננה בהכרח שאלת תם‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬כל‬ ‫העוסקים בחינוך יהודי ליבראלי‪ ,‬ובתוך כך אנו כרבנים ואנשי חינוך רפורמים‪ ,‬נדרשים לא אחת‬ ‫לדילמה עמוקה זו‪ .‬אנו חיים במציאות מורכבת בה המסורת שאנו מקבלים בבתי הכנסת שלנו‬ ‫היא מסורת של שינוי‪ .‬חלקנו כבר לא זוכרים מה שונה‪ .‬במילותיו של עמיחי‪ ,‬אנחנו כבר לא‬ ‫‪ 1‬יהודה עמיחי‪ ,‬פתוח סגור פתוח‪ ,‬ירושלים ותל‪-‬אביב‪ ,1998 :‬עמ' ‪.16‬‬

‫*‬

‫ליאורה אזרחי ורד היא תלמידת רבנות בהיברו יוניון קולג' ורכזת תוכן בתנועה הרפורמית‪ .‬נשואה‬ ‫לעמית ואם לאיתן‪ ,‬דן וארי‪.‬‬

‫| ‪| 19‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫זוכרים שאנחנו גם נכדיו של תרח‪.‬‬ ‫לטעמי יש לשאול מתי השינוי שאנו יוצרים מהווה חלק ממורשת אבותינו ואמותינו? האם‬ ‫אנו יוצרים דת חדשה? על פי עמיחי דומה שזהו המצב הרצוי‪ .‬עלינו להיות בו‪-‬זמנית בניו של‬ ‫אברהם‪ ,‬ממשיכי הדרך של הדת החדשה ומשמרי המהפכה‪ ,‬ומצד שני‪ ,‬נכדיו של תרח היוצרים‬ ‫דת חדשה משלנו; גם אם זה אומר שאנו הולכים אחורה וקדימה‪ .‬המובילים והמנהיגים הראשונים‬ ‫של התנועה הרפורמית באירופה ובארצות הברית כבר נדרשו לשאלת החידוש מול המסורת‪ ,‬אך‬ ‫הם לא ראו במתח בין החידוש והמסורת בעיה‪ ,‬אלא בסיס לתפיסת עולמם הרפורמית‪ .‬מתנגדיה‬ ‫של התנועה ראו בכך את נקודת התורפה בתיאולוגיה ובאידיאולוגיה הרפורמית‪.‬‬ ‫אחד הראשונים שהתייחס לשאלת הגבולות וההמשכיות‪ ,‬והן לאחריות שלנו ליצירת שינוי תוך‬ ‫שמירה על המסורת‪ ,‬היה אברהם גייגר‪ .‬גייגר תיאר את הצורך ליצור שינוי מהותי כצורך יסודי‬ ‫ובסיסי שקיים בכל אדם‪ .‬הלל הזקן היה בעיניו דוגמא למנהיג שלא יכול היה אלא לשנות ולהביא‬ ‫את השינויים האלו לקהילתו‪:‬‬ ‫הלל הזקן הוא עבורנו‪ ,‬והדבר לא יוריד מערכו אלא רק יאיר על מורשתו‪ ,‬רפורמטור‬ ‫אמיתי‪ .‬הוא התמודד עם שלל אתגרים על זמניים במאמצים ליצור חידוש ויצירה‪.‬‬ ‫ייתכן שהיו ששאלו אותו "מדוע אתה רוצה לשנות? הקפד על המקובל והראוי אחת‬ ‫ולתמיד‪ .‬מי ָ ׂשמך להיות מחדש?" תשובתו של הלל הייתה‪" :‬אם אין אני לי מי לי?"‪...‬‬ ‫יכול אני ליצור רק עבור עצמי‪ .‬לכך ענו לו ‪" :‬אם כן‪ ,‬שנֶ ה עבורך וקיים בעצמך‪ .‬מדוע‬ ‫אתה חש צורך לשנות עבור הקהילה כולה?"‪ ,‬כאילו שניתן לשים במגרה רעיונות‬ ‫גדולים וללמוד אותו בעת רצון‪ .‬כאילו שאין כוח חיים עצום ורב שדוחף את האדם ‪...‬‬ ‫"וכשאני לעצמי‪ ,‬מה אני?" האם אני מבקש רק עבור עצמי או האם יש לי מחויבות‬ ‫לקהילה כולה שגם היא מחפשת חיים חדשים? על כך ייתכן שענו לו‪" :‬עזוב את‬ ‫הדברים הללו‪ .‬אתה פזיז מדיי"‪ .‬ולזה ענה הלל‪" :‬ואם לא עכשיו‪ ,‬אימתי?" כל דור יוצר‬ ‫‪2‬‬ ‫וחייב ליצור ואם אנו נגרור את עברנו מאחורינו עתידנו יגדע באבו‪.‬‬ ‫מבחינתו של גייגר הצורך בשינוי היה חזק יותר מן הסכנות הטמונות בו‪ .‬הוא חי בדור שבו‬ ‫התחושה הייתה "להיות או לחדול"‪ .‬אלמלא היו יוצרים שינוי מהותי בחיים היהודים‪ ,‬הרי שרבים‬ ‫היו עוזבים את החיים היהודים כליל‪ .‬למעשה רבים כבר היו בדרכם החוצה‪ ,‬וגייגר ודומיו רצו‬ ‫לעצור את הזרם‪ .‬אך גם בני דורו של גייגר‪ ,‬שהביעו תמיכה בחלק ממעשיו‪ ,‬חששו מהשינויים‬ ‫ומחוסר היכולת לחנך את הדורות הבאים‪ .‬בספרו "כתר כהונה" כתב אלכסנדר צדרבוים (עורך‬ ‫ומו"ל עיתון המליץ‪ )1816-1893 ,‬ביקורת על דרכיו של גייגר ושותפיו הראשונים לרפורמה‪ .‬הוא‬ ‫הביע את החשש המוכר מהאוטונומיה של כל קהילה וכל רב‪ .‬הביקורת החריפה של צדרבוים‬ ‫מעניינת מכיוון שבמקרים רבים אחרים הוא הביע תמיכה ועניין בנעשה בקהילות הרפורמיות‬ ‫בגרמניה (הוא עצמו חי באודסה ובסנט פטרבורג)‪:‬‬ ‫‪Max Wiener (ed.), Abraham Geiger and Liberal Judaism: The Challenge of the Nineteenth Century, Philadelphia: 2‬‬ ‫‪1962, p. 186‬‬

‫| ‪| 20‬‬

‫דרו‪-‬יחרזא הרואיל‬

‫ואנחנו רואים בגרמניא חריצות עצומה בספרות היהודית‪ ,‬שאין כמוה בצרפת‪...‬‬ ‫באשכנז אין שלטון ראשי בעסקי אמונה ועדה‪ ,‬וכל קהלה וקהלה תכין לה צרכיה לבדה‬ ‫ותבחר לה רבנים ויתר משרתים בקדש כאות נפשה ותעשה לה תקנות כאשר יכשר‬ ‫בעיניה באין מוחה‪ ...‬והנה עינינו הרואות כי נחלקו אחינו באשכנז לארבע מפלגות‬ ‫שונות‪... :‬המתקנים במתינות (מעססיגע רעפארמער)‪ ,‬הנשאים פני עיקרי האמונה‬ ‫ומתקנים דברים שכבר מזוקן ולא שורש באמונה גזעם; ומחדשים מעקרים (ראדיקאלע‬ ‫רעפארמער)‪ ,‬שאינם נושאים פנים לכל דבר המקובל באומה ויסודו באמונה‪ ,‬רק אם‬ ‫הוא מתנגד לשקול דעתם יבטלוהו כלה‪ ,‬ומרחיקים כל מעצור לרוחם בחוזק יד‪ .‬מהם‬ ‫יצאו כבר כאלה שאינם חפצים גם בזכר מושגים קדומים וימחקו מהתפילות דברים‬ ‫התלוים באמונת ביאת המשיח ושיבת שבות ציון וכדומה; יש אשר בטלו מכל וכל‬ ‫סדר התפילות העתיקות ויתקנו במקומן אחרות בשפת הארץ‪ ... ,‬ויבואו אל בית ד'‬ ‫בגלוי ראש; ‪ ...‬ויביאו את המין היפה בהיכל ורק מסלול מפריד בין כסאות למושבות‬ ‫האנשים והנשים; הטלית היה להם לטורח ובלתי נאות‪ ,‬ותחת אשר המתקנים במתינות‬ ‫יקפלוהו ויעשוהו כעין רביד לצווארם‪ ,‬השליכוהו המחדשים כלה; בלהקת המשוררים‬ ‫נשמע קול עלמות; ויותר מזה הקלו לעצמם לבלי יפריעו את עצמם מעבודתם ביום‬ ‫השבת‪ ,‬ויעשו להם שבת שני של גלויות ויקדשו עצרה ביום א' לשבוע‪ .‬והיה כל הבא‬ ‫אל היכלם כמעט לא יכיר כי כנסת ישראל היא ויאמין כי בתוך מקדש פרוטסטנטים‬ ‫או קלווינים הוא עומד‪ .‬וכל זאת נהיתה באשכנז‪ ,‬לאשר אין מרכז כללי לכל הקהלות‬ ‫‪3‬‬ ‫וספרי הגדולים אבדו קדושתם בעיניהם‪.‬‬ ‫צדרבוים חשש מהשינויים מרחיקי הלכת והמסוכנים בעיניו‪ ,‬אף על פי שהוא עצמו היה ממקימי‬ ‫בית כנסת מתוקן באודסה‪ ,‬שגם בו הוכנסו שינויים מתונים יותר‪.‬‬ ‫כיוון מחשבה נוסף על שאלה זו מביא הרב הרפורמי פליקס לוי‪ ,‬מנהיג איגוד הרבנים הרפורמי‬ ‫(‪ )CCAR‬וממנסחי "מצע קולומבוס" של האיגוד (‪ 4.)1937‬במאמר פרי עטו ניסח את המתח בין‬ ‫חידוש למסורת כמהותה של היהדות‪ ,‬מעצם היותה דת הכוללת בתוכה את כל תחומי החיים‪:‬‬ ‫במידה מסוימת ליהדות יש מעצם טבעה רוח חופשית מכיוון שהיא איננה מחשיבה‬ ‫את הסטאטוס‪-‬קוו כקבוע או אפילו רצוי אלא כבסיס לשינויים‪ .‬היהדות איננה אוסף‬ ‫של אמונות אלא החיים עצמם‪ ,‬אורגניים שיש להם חיים משל עצמם‪ .‬היהדות איננה‬ ‫דוגמה אלא צורת הביטוי של התודעה של עם ורצונם לחיים‪ .‬הרפורמה שונה מתפיסת‬ ‫העולם המסורתית רק בכך שהיא יוזמת שינויים‪ ,‬לפעמים שינויים קיצוניים‪...‬‬ ‫כדוגמא הוא מביא את היחס למצעים השונים של התנועה הרפורמית בארצות הברית‪:‬‬ ‫‪ 3‬אלכסנדר הלוי צדרבוים‪ ,‬כתר כהונה‪ ,‬דפוס ל‪ .‬ניטשע‪ ,‬אודסה‪ ,‬תרכ"ז‪ ,‬עמ' ‪.58-59‬‬ ‫‪ 4‬גילוי נאות‪ :‬המחברת הינה נינתו‪.‬‬

‫| ‪| 21‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫הליבראליות נמצאת תמיד בסכנה‪ ,‬מכיוון שאין לה סמכות; גם אילו הייתה לה‪,‬‬ ‫אין לה דרך לאכוף אותה‪ .‬דבר זה נובע מכך שלא מדובר במצע אלא בגישה לחיים‪.‬‬ ‫למרות שפעמים רבות התנועה הרפורמית גיבשה עקרונות של אמונה באמצעות‬ ‫ועידות ומצעים‪ ,‬הם מעולם לא קיבלו הכרה מלאה‪ .‬רבים עושים את הנכון בעיניהם‬ ‫ומצדיקים זאת באמצעות תפיסתם הליבראלית ‪ ...‬רבים מתייחסים למצע פיטסבורג‬ ‫(‪ )1885‬כמחייב‪ ,‬כלומר כאורתודוקסיה‪ .‬אך מסמך זה מביע את רוח התקופה שבה‬ ‫נכתב‪ ,‬אמונה ליבראלית נאיבית‪ .‬מי שיקרא אותו כעבור חצי מאה יתרשם מרוחו‬ ‫ההומניסטית אך יבחין בשפה היהירה שלו‪ ...‬רבים‪ ,‬ואפילו רוב הרבנים‪ ,‬חשים שיש‬ ‫צורך לשנות את עמדותינו בנושאים שונים‪ ...‬הציונות היא היום נושא חשוב עבור‬ ‫‪5‬‬ ‫רבים מאיתנו‪...‬‬ ‫לוי מביע רעיון מורכב‪ ,‬שלא תמיד קל להעבירו לדורות הבאים‪ ,‬אך בבסיסו עוצמה רבה‪ .‬המתח‬ ‫בין חידוש לבין מסורת הוא סלע קיומנו; הוא זה היוצר עניין בחיינו הדתיים‪ .‬אסור לנו‪ ,‬גם‬ ‫אם מדובר בשינוי שאנחנו כרפורמים ירשנו מקודמינו‪ ,‬להפוך את הרפורמה לאורתודוקסיה‪.‬‬ ‫הליבראליות היא דרך חיים‪ ,‬למרות מגבלותיה‪.‬‬ ‫כאשר שואלים אותי – מהם הקווים האדומים והאם אינני חוששת שילדיי יחליטו לשנות את‬ ‫אורחות חייהם ואמונותיהם עד כדי יצירת דת חדשה‪ ,‬אני עונה שהשינוי הוא מהות החיים‬ ‫היהודים‪ .‬ישנם כאלה המתכחשים לשינוי‪ ,‬או אינם מעודדים את השינוי‪ ,‬ויש כאלו היוזמים אותו‪.‬‬ ‫אני מעדיפה ליצור שינוי ערכי מלכתחילה‪ ,‬ולא בדיעבד‪ .‬כאשר אני רואה סתירה בין תפיסת‬ ‫העולם ההומניסטית שלי לבין תפיסות מסורתיות ביהדות‪ ,‬אני דורשת מעצמי ליצור שינוי‪ ,‬ולא‬ ‫רק לראות כיצד ישתנו הדברים מעצמם‪ .‬כפי שאמרו גייגר ולוי ואחרים‪ ,‬המתח בין החידוש‬ ‫למסורת אינו צריך להדאיג אותנו‪ .‬יש לחגוג אותו‪ .‬זהו אחד המרכיבים המבדילים אותנו מן‬ ‫השאר ומאפשר לנו להישאר רלוונטיים בכל דור ודור‪ .‬אין זה אומר שעלינו להתנער מכל מה‬ ‫שבא לפנינו‪ .‬נהפוך הוא‪ .‬פירוש הדבר הוא שיש לנו אחריות רבה יותר ללמוד את המורשת שלנו‬ ‫כדי להחליט החלטה מושכלת‪ .‬עלינו להיות בכל רגע נתון גם אברהם וגם תרח‪ .‬יהודה עמיחי אף‬ ‫הגדיל ואמר‪" :‬השינוי הוא אלוהים"‪ .‬אינני יודעת לומר אם השינוי הוא אלוהים‪ ,‬אך ברור לי שזהו‬ ‫האתגר שאנו ניצבים בפניו מדי יום ביומו‪ .‬אין לנו לחשוש מעתידנו‪ ,‬אך אין אנו חופשיים מלימוד‬ ‫מעמיק של עברנו‪.‬‬

‫‪Sefton D. Temkin (ed.), His Own Torah: Felix A. Levy Memorial Volume, New York: 1969, 86, 92 5‬‬

‫| ‪| 22‬‬

‫ןוא רב אגרש‬

‫אתגר ההתחדשות היהודית בישראל‬ ‫שרגא בר און‬

‫הציונות מעולם לא הכירה את עצמה עד לסוף – האם היא תנועת המשך ורציפות‪,‬‬ ‫או תנועת מרד‪ ...‬האם הציונות היא תנועה המבקשת את המשך המסורת היהודית‬ ‫של כל הדורות‪ ,‬או שהיא באה להכניס שינוי בתופעה ההיסטורית הנקראת יהדות‪,‬‬ ‫בפנומן הקרוי יהדות ‪ ...‬ההתנגשות בין שני הגורמים הללו פעלה בציונות ופעלה גם‬ ‫‪1‬‬ ‫ביהדות הגולה‬ ‫דבריו אלו של גרשום שלום נכונים כיום ממש כשם שהיו נכונים בעת אמירתם‪ ,‬לפני כשלושים‬ ‫וחמש שנים‪ .‬העמדה הרואה בציונות נרמול של העם היהודי מוצאת את ביטויה היום בייחוד‬ ‫בקרב קבוצות הפועלות להפיכת מדינת ישראל ל”מדינת כל אזרחיה”‪ ,‬תוך קריאה לוויתור על‬ ‫סממנים יהודים ייחודיים‪ ,‬למצער במרחב הציבורי‪ .‬העמדה הרואה בציונות מפעל של התחדשות‬ ‫יהודית מוצאת את ביטויה בקרב שתי קבוצות‪ :‬מחד גיסא‪ ,‬בקרב חוגים לאומיים‪-‬דתיים‪,‬‬ ‫החותרים להעניק למדינה צביון אורתודוקסי; ומאידך גיסא‪ ,‬בקרב חוגי ההתחדשות היהודית‬ ‫בישראל‪ ,‬הנושאים ברובם אופי פלורליסטי וליברלי‪ .‬עובדה מעציבה היא‪ ,‬שהוויכוח על מקומה‬ ‫של היהדות בחברה בישראל אינו מעסיק את רוב הציבור ואת מרבית נציגיו הפוליטיים‪ .‬הרושם‬ ‫העולה באורח בלתי נמנע הוא‪ ,‬שהצלחתה הכבירה של הציונות משמעותה במידה רבה כישלונה‬ ‫של היהדות‪.‬‬ ‫במאמרו הפרוגרמטי “מדינת היהודים וצרת היהודים” התווה אחד העם את חזון הציונות הרוחנית‪,‬‬ ‫וזאת אל מול הציונות המדינית של הרצל‪ .‬מקובל לומר כי הרצל שאף להקמת “מדינת היהודים”‪,‬‬ ‫‪ 1‬גרשם שלום בראיון לאהוד בן עזר‪ ,‬אין שאננים בציון‪ ,‬תל אביב‪ ,1986 :‬עמ' ‪.296-297‬‬

‫*‬

‫ד"ר שרגא בר און הוא עמית מחקר במכון הרטמן וחוקר אורח בבית הספר למשפטים באוניברסיטת‬ ‫ניו‪-‬יורק‪ .‬בשנים ‪ 2006-2008‬היה יו"ר "נאמני תורה ועבודה"‪.‬‬

‫| ‪| 23‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫ואילו אחד העם שאף להקמת מרכז רוחני יהודי‪ .‬זוהי חלוקה גסה מדיי שאינה עושה צדק עם‬ ‫שני הצדדים‪ .‬כתביו של הרצל משופעים בעיסוק בדמותה היהודית של מדינת היהודים‪ ,‬ואילו‬ ‫הציונות הרוחנית של אחד העם אינה עוסקת בהיבטים אינטלקטואלים בלבד‪ ,‬אלא בכל תחומי‬ ‫התרבות (בהם חקלאות ותעשיה); למעשה הוא כתב על יצירת ציביליזציה יהודית כוללת‪ .‬דומה‬ ‫שהמחלוקת בין שני החוזים אינה על היעד הסופי‪ ,‬כמו על הדרך הראויה להגשמתו‪ .‬הרצל האמין‬ ‫שיש לקבץ את יהודי העולם לבית הלאומי‪ ,‬ועל גבי בית זה יבנה הנדבך התרבותי‪ .‬לעומתו‪ ,‬אחד‬ ‫העם האמין שהמסד לבית הלאומי הוא בטיפוחה של תרבות יהודית מודרנית; על בסיס טיפוח‬ ‫התרבות היהודית החדשה תוכל המדינה להיבנות לאיטה‪:‬‬ ‫לא היהודים בלבד יצאו מן הגטוֹ‪ ,‬כי אם גם היהדות‪....‬‬ ‫מבקשת היא‪ ,‬היהדות‪ ,‬לשוב למרכזה ההיסטורי‪ ,‬בשביל לחיות שם חיים של התפתחות‬ ‫טבעית‪ ,‬להעביד כוחותיה בכל מקצֹעות הקולטורא האנושית‪ּ ,‬‬ ‫לפתח ולהשלים את‬ ‫קנייניה הלאומיים אשר רכשה לה עד כה‪ ,‬ולהכניס ככה גם לעתיד לאוצרו של המין‬ ‫האנושי קולטורא לאומית גדולה‪ ,‬פרי עבודה חופשית של עם‪ ‬חי ברוחו‪ ,‬כמו שהכניסה‬ ‫ּ‬ ‫להסתפק לעת עתה במועט ואינה צריכה לממשלה‬ ‫לשעבר‪ .‬למטרה הזאת יכולה היא‬ ‫ּ‬ ‫ּ‬ ‫מדינית‪ ,‬כי אם רק – לברוא לה בארץ מולדתה תנאים נאותים להתפתחותה‪ :‬קבוּץ הגון‬ ‫של אנשים עברים העובדים‪ ,‬באין מפריע‪ ,‬בכל ענפי הקולטורא‪ ,‬מן עבודת אדמה ואוּ‬ ‫מנוּת עד עבודת החכמה והספרות‪ּ .‬‬ ‫הקבוּץ הזה‪ ,‬אשר יתלקט מעט מעט‪ ,‬יהיה ברבות‬ ‫הימים למרכז האומה‪ ,‬בו יתגשם רוחה בטהרתו‪ ,‬יתפתח לכל צדדיו ויגיע עד השלמוּת‬ ‫האפשרית לו‪ .‬ומן המרכז יבוא אז רוח היהדות אל כל ה”היקף” הגדול‪ ,‬אל כל קהלות‬ ‫הגולה‪ ,‬להחיותן ולשמור על אחדוּתן הכללית‪ .‬ואז‪ ,‬כאשר הקולטורא הלאומית בארץ‬ ‫ישׂ ראל תגיע למדרגה כזו‪ ,‬נוּכל לבטוח בה‪ ,‬כי היא עצמה תקים אנשים מבניה‪ ,‬שיהיו‬ ‫מוכשרים להשתמש בשעת הכושר בשביל ליסד שם גם מדינה – לא רק מדינת‪-‬‬ ‫‪2‬‬ ‫יהודים‪ ,‬כי אם מדינה יהודית באמת‪.‬‬ ‫למחלוקת זו משמעות רבה גם עבור קביעת המדיניות הציבורית במדינת ישראל בימינו‪ .‬אולם‪,‬‬ ‫לפני שעומדים על ההבדלים בין שני ההוגים‪ ,‬חשוב להדגיש את המכנה המשותף להם‪ .‬הציונות‬ ‫היא תנועה קולקטיבית‪ ,‬תנועה של עם שלם‪ .‬היא חותרת ליצירת מפעל משותף המורכב משני‬ ‫היבטים מכריעים ‪ -‬פיסי ותרבותי ‪ -‬שספק אם ניתן להפריד ביניהם‪ .‬המחלוקת נסבה על השאלה‬ ‫מהו העיקר? האם הבטחת התנאים הפיסיים קודמת לפיתוחה של תרבות יהודית מודרנית‪ ,‬או‬ ‫שתחילה יש לפתח את התרבות וכתוצאה מהתפתחות הדרגתית זו יגיע הקולקטיב היהודי גם‬ ‫להקמת מדינה‪.‬‬ ‫מחלוקת לשם שמים ולשם עתיד העם היהודי סופה להתקיים‪ .‬מבחינה היסטורית הוקמה מדינת‬ ‫ישראל במתווה קרוב יותר לדעתו של הרצל‪" .‬אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה" – האחוזים‬ ‫הבודדים מקרב יהודי העולם שתמכו בפרויקט הציוני כפתרון לעתיד העם היהודי הפכו לרוב‬ ‫‪ 2‬אשר גינצברג (אחד העם)‪" ,‬מדינת היהודים וצרת היהודים"‪ ,‬כל כתבי אחד העם‪ ,‬ירושלים‪ ,1949 :‬עמ' קלח‪.‬‬

‫| ‪| 24‬‬

‫ןוא רב אגרש‬ ‫מניינו ובניינו של העם היהודי בימינו‪ .‬תנועות יהודיות רבות עוצמה‪ ,‬שאיגפו את התנועה הציונית‬ ‫מימין ומשמאל והתנגדו לה או הסתייגו ממנה‪ ,‬השלימו עמה‪ .‬משלא יכלו לה ‪ -‬חלקים נכבדים מן‬ ‫האולטרה אורתודוקסיה ומן הזרמים הדתיים החדשים הצטרפו אליה להלכה או למעשה ונוטלים‬ ‫כיום חלק בעיצוב פניה של מדינת ישראל‪ .‬בעשור האחרון הפכה מדינת ישראל ל"מדינת רוב‬ ‫יהודי העולם" בפועל‪ .‬ספק אם הרצל עצמו שיער שכך יקרה‪ ,‬כשניבא "אם תרצו אין זו אגדה"‪.‬‬ ‫הבית הלאומי הוקם ומדינת ישראל הפכה למדינת היהודים‪.‬‬ ‫מדינת ישראל הפכה גם למרכז תרבותי חסר תקדים בתולדות העם היהודי ויצרה ציוויליזציה‬ ‫יהודית של ממש‪ ,‬אם להשתמש במונחיו של מרדכי קפלן‪ .‬עם זאת‪ ,‬מה רחוקים אנחנו עדיין‬ ‫מהגשמת חזונו של אחד העם‪ .‬מה רב המרחק מהשגת "מדינה יהודית באמת"‪ ,‬מדינה שהיהדות‬ ‫עומדת במרכזה ושבה "יתגשם רוחה בטהרתו‪ ,‬יתפתח לכל צדדיו ויגיע עד השלמות האפשרית‬ ‫לו"‪ ,‬מדינה שביכולתה להיות מרכז להזדהות‪ ,‬להשראה וללכידות עבור כל יהודי העולם‪ .‬במידה‬ ‫רבה הצלחתה הגדולה של הציונות באה על חשבון היהדות‪ .‬סיפוק הצרכים החומריים והתרבות‬ ‫העברית בישראל שחקו את האינטנסיביות של מרכיבי היהדות בתרבות הלאומית ודחקו במשך‬ ‫שנים את פיתוחה של תרבות יהודית מודרנית‪ ,‬ביחוד בקרב ציבורים ליברליים בישראל‪ .‬הקמת‬ ‫מדינת יהודים‪ ,‬בה תופעת ההתבוללות האתנית שולית‪ ,‬מדינה המתאפיינת בתרבות עברית‪,‬‬ ‫דווקא הקמתה של מדינה זו הפכה את הטיפוח של מרכיבי הזהות היהודיים למשני‪.‬‬ ‫אבל במבט לאחור נראה בבירור שהמסורת‪ ,‬שאותה חשבו לשחוק ולהעלים‪ ,‬ניצחה למרות הכל‪,‬‬ ‫וגברה על מגמות דחיקתה מימין ומשמאל‪.‬‬ ‫במקום האמונה באלוהים‪ ,‬אשר אבדה לכֻ לנו לעולמים‪ ,‬המציאו איזו אמונה חדשה‪,‬‬ ‫עיוורת‪ ,‬בכוחות לאומיותנו הגדולה‪...‬חיכינו למשיח‪ ...‬עכשיו אין ד'‪ ,‬אין משיח וגם‬ ‫‪3‬‬ ‫כסף אפס‪...‬‬ ‫קינה אכזרית ופסימית זו‪ ,‬ששם יוסף חיים ברנר בפי גיבורו‪ ,‬הייתה מוקדמת מדי‪ .‬דומה ששני‬ ‫הזרמים האידיאולוגיים שחתרו לפתור ב"שחור ולבן" את היחס בין יהדותה לבין חילוניותה של‬ ‫מדינת היהודים – נחלו עד כה כישלון‪ .‬המגמות ה'כנעניות' אשר ביקשו להיפטר מן המרכיב‬ ‫היהודי נותרו שוליות‪ ,‬למרות בולטות תקשורתית‪ ,‬תרבותית ואף חינוכית במוסדות מסוימים;‬ ‫החזון הדתי‪-‬לאומי של "מדינת התורה" כשל אף הוא‪ ,‬למרות המונופול האורתודוקסי בממסד‬ ‫הדתי והאוטונומיה החינוכית הנרחבת של הזרמים האורתודוקסים‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬הסתבר‪ ,‬כי‬ ‫גם לאחר שישה עשורים ומחצה של עצמאות‪ ,‬המכנה המשותף המסורתי של החברה היהודית‬ ‫בישראל יציב ונרחב‪ .‬סקר מכון גוטמן‪ ,‬משנת ‪ ,2009‬העלה‪ ,‬שלמרות השחיקה באינטנסיביות של‬ ‫ביטויי הזהות היהודית בישראל – קיים מכנה משותף נרחב של זהות יהודית לרוב גדול מאוד‬ ‫של האוכלוסייה היהודית בישראל‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ 80% ,‬מהאוכלוסייה היהודית בישראל מעידים על‬ ‫עצמם כי הם מאמינים באלוהים; ‪ 85%‬רואים חשיבות בציון חגי ישראל על‪-‬פי המסורת; למעלה‬ ‫מ ‪ 70%‬מקפידים על סוג זה או אחר של שמירת כשרות ולעולם אינם אוכלים חזיר; ‪ 68%‬צמים‬ ‫‪ 3‬כל כתבי יוסף חיים ברנר‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,1964 :‬א‪" ,‬מכאן ומכאן"‪ ,‬מחברת שלישית‪ ,‬עמ' ‪.338‬‬

‫| ‪| 25‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫ביום כיפור‪ .‬רבים עוד יותר מציינים חגים מסורתיים בעלי חשיבות לאומית (מעל ‪ 80%‬מדליקים‬ ‫נרות בחנוכה) ובטוחני שרוב מוחלט היה עונה שהוא מציין את המועדים הלאומיים (יום הזיכרון‪,‬‬ ‫יום העצמאות ויום השואה)‪ ,‬אילו עורכי הסקר היו רואים גם בהם סימנים יהודיים‪ .‬גם בנוגע‬ ‫למרחב הציבורי מסכם הדו"ח‪" :‬ככלל ניתן לומר שיהודים ישראלים רבים מביעים עמדה אוהדת‬ ‫כלפי ביטויים של דת ומסורת במרחב הציבורי הישראלי‪ ,‬אם כי בה בעת הם מבקשים לשמור על‬ ‫חופש בחירה אישי"‪ .4‬מסורתיות מתונה זו משקפת‪ ,‬לדעתי‪ ,‬את הדומיננטיות של החינוך הביתי‪,‬‬ ‫של החינוך הקהילתי ושל הזרמים המרכזיים בחינוך הממלכתי (ביחוד בחינוך הקדם‪-‬תיכוני)‪,‬‬ ‫אשר הנחילו תודעה לאומית‪-‬יהודית מתוך הזדהות‪ .‬ניתן‪ ,‬להערכתי‪ ,‬לקבוע כי בהנחלת הזהות‬ ‫היהודית 'ניצחו' המוסדות הקהילתיים האורגניים את ניסיונות האינדוקטרינציה של קבוצות‬ ‫אידיאולוגיות רבות עוצמה‪.‬‬ ‫זהות יהודית זו נשענת בעיקרה על הזדהות אתנוצנטרית‪ ,‬לאומית ופולקלוריסטית‪ ,‬ופחות על‬ ‫היכרות יסודית עם המסורת‪ ,‬על שמירת המצוות ועל לימוד אינטנסיבי‪ ,‬יסודות שאפיינו את‬ ‫החברה היהודית המסורתית‪ .‬היא גם אינה נסמכת‪ ,‬מעיקרה‪ ,‬על לימוד ביקורתי של המקורות‬ ‫היהודיים‪ ,‬המאפיין את המוסדות להשכלה גבוהה ואת מרבית המסגרות להתחדשות יהודית‪.‬‬ ‫מצב זה מקשה על יצירת מתאם בין החינוך האזרחי‪-‬דמוקרטי לבין מרכיבי הזהות היהודית‪.‬‬ ‫מסקר גוטמן עולה כי בה בשעה שרוב ניכר מיהודי הארץ (‪ )93%‬רואים עצמם חלק מן העם‬ ‫היהודי הרחב בעולם‪ ,‬רוב המשיבים נוטים לאשרר את המונופול האורתודוקסי ביחסי דת ומדינה‪.‬‬ ‫וכך‪ ,‬יותר ממחציתם אינם מכירים ביהדותו של אדם שגויר על ידי רב שאינו אורתודוקסי‪ .‬על‬ ‫השאלה הישירה‪ ,‬לאיזו מערכת יש להעניק קדימות במקרה של התנגשות בין ערכי הדמוקרטיה‬ ‫לבין ההלכה‪ ,‬השיבו ‪ 44%‬כי תמיד יש להעניק קדימות לדמוקרטיה‪ 20% ,‬השיבו כי לעולם יש‬ ‫להעניק קדימות להלכה ו‪ 36%‬השיבו כי לעיתים כך ולעיתים כך‪.‬‬ ‫כאן מונחים יתרונה‪ ,‬תפקידה ואחריותה של תנועת ההתחדשות היהודית בישראל‪ ,‬שמקום של‬ ‫כבוד בהובלתה תופסים מוסדות התנועה הרפורמית בישראל על קהילותיה‪ ,‬המרכז הרפורמי‬ ‫לדת ומדינה‪ ,‬מר"ם‪ ,‬ההיברו יוניון קולג'‪ ,‬המכינה הקדם צבאית‪ ,‬ועוד‪ .‬הקהילות הרפורמיות‬ ‫בישראל ומנהיגיהן מתאפיינים ברמת מחויבות גבוהה גם למסורת יהודית מבוססת וגם לערכים‬ ‫דמוקרטיים וליברליים‪ .‬המרכז הרפורמי לדת ומדינה מוביל מאבקים משפטיים וציבוריים‬ ‫להרחבת ולהעמקת הזהות היהודית והדמוקרטית בישראל‪.‬‬ ‫המשותף לרוב המוחלט של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל היא האמונה כי לא קיימת‬ ‫סתירה הכרחית בין יהדות לבין דמוקרטיה‪ ,‬וכי אין מדובר כאן ב"משחק סכום אפס"‪ .‬אדרבה‪,‬‬ ‫הם חותרים ליהדות‪-‬דמוקרטית ולדמוקרטיה‪-‬יהודית‪ ,‬ואוחזים בעמדה שמדינת ישראל יכולה‬ ‫להיות יותר דמוקרטית אם תהיה יותר יהודית‪ ,‬וביכולתה להיות יותר יהודית אם רק תהיה יותר‬ ‫דמוקרטית‪.‬‬ ‫עם זאת‪ ,‬למרות ההתקדמות הרבה שהושגה לאורך השנים‪ ,‬התנועה הרפורמית עדיין נתפסת‬ ‫בקרב ציבורים רחבים כנטע זר בחברה הישראלית ולא כחלק אינטגרלי ממנה‪ .‬ייתכן שיחס זה נובע‬ ‫מדעות קדומות ובורות; ייתכן שהוא נובע מסיבות היסטוריות‪ ,‬מדימויים לא מדויקים ובעייתיים‬ ‫‪ 4‬תקציר דו"ח גוטמן ‪ ,2009‬עמ' ‪.18‬‬

‫| ‪| 26‬‬

‫ןוא רב אגרש‬ ‫של התנועה הרפורמית בצפון אמריקה; ייתכן שהוא נובע מהעוינות של הממסד האורתודוקסי;‬ ‫ייתכן שהוא נובע מרתיעה אינטואיטיבית מסדרי בית הכנסת וממנהגי התפילה והטקסים‬ ‫היחודיים לזרמים הליברליים (ביחוד מן השוויון המגדרי); ויתכן שמרכיבים שונים משמשים בו‬ ‫בערבוביה‪ .‬משיתוף פעולה עם התנועה הרפורמית ומן ההיכרות האישית עם חלק מרבניה‪ ,‬אני‬ ‫יכול להעיד‪ ,‬כאורתודוקס וכיו"ר תנועת 'נאמני תורה ועבודה' בעבר‪ ,‬שלעיתים קרובות המכנה‬ ‫המשותף הערכי (ולעיתים מעט יותר רחוקות אף ההלכתי) בינינו היה רחב יותר מאשר זה שיש‬ ‫לי עם רבים מחברי במגזר האורתודוקסי‪ .‬כשרבנים חרד"ליים הצמידו לי ולחבריי את הכינוי‬ ‫"ניאו‪-‬רפורמים" התקשיתי לראות בו כינוי גנאי (אם כי יש לומר שביחס לרפורמות מרחיקות‬ ‫הלכת שהזרם החרד"לי מציע בדרכה ההיסטורית של הציונות הדתית אנחנו "ניאו רפורמים"‬ ‫מתונים בהחלט)‪ .‬אני מודה כי לעתים – במקרי גבול בהם הצטלבו דרכינו –נרתענו משיתוף‬ ‫פעולה גלוי עם התנועה הרפורמית‪ ,‬מפני שחשנו בהבדל ערכי משמעותי בינינו‪ .‬המחויבות‬ ‫היהודית שלנו כאורתודוקסים אינה מסתכמת רק בכפיפות להלכה‪ .‬מאחוריה עומדת עמדה‬ ‫שמרנית יותר‪ ,‬ההפוכה במגמתה לזו של 'היהדות המתקדמת'‪ .‬עבורנו העבר היהודי והמסורת‬ ‫ההלכתית מייצגים את התרבות היהודית שפארה עלינו ותפארתנו עליה‪ .‬המחלוקת שלנו עם‬ ‫המגזר האורתודוקסי היא על אודות הדרך הראויה ביותר להמשיך את העבר המפואר הזה בהווה;‬ ‫כיצד צריכה להיראות נאמנות מוחלטת למסורת העתיקה בעידן המודרני; זאת תוך הדגשת‬ ‫יסודות מבשרי‪-‬מודרניות בספרות המסורתית‪ .‬בניגוד לזרמים אורתודוקסים פונדמנטליסטים‪,‬‬ ‫קבוצות ההתחדשות בציונות הדתית אינן חוששות להודות כי אנו שואבים מלא חופניים מהישגי‬ ‫התרבות המודרנית‪ .‬עם זאת‪ ,‬אימוצם של יסודות מודרנים מותנה בשכנוע פנימי עמוק שהם‬ ‫מתישבים היטב עם המחויבות שלנו למורשת ההלכתית‪ .‬במספר הזדמנויות חשנו‪ ,‬שאנו‬ ‫ושותפינו הרפורמים מגיעים למסקנה מעשית דומה‪ ,‬אך מנקודת מוצא שונה‪ .‬חשנו‪ ,‬לעתים‪,‬‬ ‫ששותפינו הליברלים מגבשים מדיניות מתוך העדפה אפריורית של זכויות האדם וחירויות הפרט‬ ‫בכל מצב ומצב‪ .‬תחושה זו העיבה לעתים על שיתוף הפעולה מפני שנשאה בחובה איום על‬ ‫המחויבות האורתודוקסית שלנו – המעמידה את המחויבות לעבר לפני העתיד‪ ,‬את המחויבות‬ ‫למסורת לפני המחויבות לכל חבר וחבר הנושא את המסורת‪ .‬במקרים מסוימים העדפנו לצעוד‬ ‫חברנו לשיתוף פעולה‪ .‬אני יכול להעיד שמקרים‬ ‫הלאה במסלולים מקבילים‪ .‬במקרים אחרים ָ‬ ‫אלה של שיתוף פעולה אתגרו את תפיסת הזהות הדתית והאזרחית שלנו‪ ,‬ומקווה שהם אתגרו‬ ‫גם את תפיסותיהם של חברינו‪ .‬אני משוכנע שהם הועילו להרחבת הפלורליזם היהודי בישראל‪.‬‬ ‫הדברים האחרונים הם רק דוגמא לברית הנרקמת בחברה הישראלית בין ארגוני ההתחדשות‬ ‫היהודית החילונית‪ ,‬התנועות הדתיות הליברליות והאגפים הפתוחים בציונות הדתית‪ .‬למרות‬ ‫שעדיין לא כבשה את לב המרכז הישראלי‪ ,‬תנועת ההתחדשות היהודית היא תופעה תרבותית‬ ‫מרתקת ביותר‪ .‬היא עתידה להשפיע לאורך שנים רבות על דמותה של מדינת ישראל‪ .‬במשך‬ ‫שנים ארוכות התנהלה מלחמת התרבות בישראל על בסיס עמדות מגזריות דיכוטומיות‪ ,‬על‬ ‫הציר שבין דתיים‪-‬אורתודוקסים‪ ,‬מזה‪ ,‬לבין חיים חילונים‪ ,‬מזה‪ .‬בשלושת העשורים האחרונים‬ ‫חוֹ וָ ה החברה הישראלית פריחה מחודשת של גוונים ובני‪-‬גוונים של זהות יהודית מתחדשת‪.‬‬ ‫התחדשות זו נושאת אופי כפול‪ :‬פנים מגזרי ובין מגזרי‪ .‬היא קיימת בתוך המגזרים השונים‪ ,‬אך‬

‫| ‪| 27‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫יוצרת גם קואליציות חדשות ובריתות חדשות‪ ,‬החוצות את הזהויות המקובלות – תוך שהיא‬ ‫מחיה מחדש אופציות תרבותיות שהודחקו‪ .‬התחייה היהודית בישראל היא אוסף של ניסיונות‬ ‫שונים‪ ,‬שהתלכדו לאיטם לתנועה בעלת השפעה ֵגדלה והולכת על התהוות תרבות‪-‬מקום יהודית‬ ‫חדשה – תרבותה של מדינת ישראל‪.‬‬ ‫האתגר המרכזי העומד בפני השותפים להתחדשות יהודית זו הוא להצמיח את המנגנונים לשיתוף‬ ‫פעולה וליצירת הנהגה ישראלית‪-‬פלורליסטית שתסייע להרחבתו‪ .‬לשם כך‪ ,‬יש להעמיק ולבסס‬ ‫את הזהות היחודית של כל אדם ואדם ושל כל זרם וזרם‪ ,‬אך בד בבד יש לפעול יחד לגיבושו של‬ ‫מכנה משותף נרחב‪ ,‬שיוכל להעניק צביון יהודי‪-‬דמוקרטי לכלל החברה הישראלית‪.‬‬

‫| ‪| 28‬‬

‫שובד יבא‬

‫בית הכנסת בברור חיל‬ ‫אבי דבוש‬ ‫לפני כשנתיים חזרתי‪ ,‬עם ילדי ואשתי‪ ,‬מקבלת שבת של הקהילה הרפורמית המתגבשת בשער‬ ‫הנגב‪ .‬ממש כמאמר הקלישאה‪ ,‬עברתי ליד בית הכנסת וראיתי אור‪ .‬נכנסתי‪ .‬ומשם מתגלגלת‬ ‫ההיסטוריה הקטנה שלי‪.‬‬ ‫היהדות‪ ,‬לשמחתי‪ ,‬היתה תוכן רלוונטי בחיי מהרגע הראשון‪ .‬נולדתי למשפחה אורתודוקסית‪-‬‬ ‫מזרחית והתחנכתי בבית ספר ממלכתי‪-‬דתי‪ ,‬ובישיבה התיכונית 'אור עציון'‪ .‬בגיל ‪ 17‬הסרתי את‬ ‫הכיפה וחיפשתי דרכים אחרות להתחבר אל הרוח‪ .‬הולדת ילדיי המקסימים עוררה את החיפוש‬ ‫אחר הדרכים בהן אוכל להעביר להם מורשת יהודית פלורליסטית‪ ,‬שתהיה השלמה לחינוך חילוני‬ ‫קלאסי בקיבוץ ובמועצה‪ .‬ההתחברות לקבלות השבת של התנועה הרפורמית הייתה חלק טבעי‬ ‫מהעניין‪ .‬עם הרבנים מירה חובב‪ ,‬יעל קריא ואור זהר הנהדרים‪ ,‬התחילה מחדש ההתכתבות שלי‬ ‫עם הגירסא דינקותא‪.‬‬ ‫פתיחת הדלת של בית הכנסת בקבוץ החלה שלב נוסף‪ .‬בית הכנסת קיים במשך שנים מניין אשכנזי‬ ‫פעיל‪ ,‬בהובלת יוצאי ברזיל‪ .‬כשנכנסתי גיליתי שאחרי שנים של הפסקה מתהווה בו מניין‪ ,‬הפעם‬ ‫ספרדי‪ ,‬המבוסס בעיקר על אנשי ההרחבה הקהילתית‪ .‬חובשי כיפה‪ ,‬מסורתים וחילונים כמעט‬ ‫גמורים‪ ,‬התקבצו‪ ,‬מדי ליל שבת‪ ,‬לתפילה‪ .‬הם המשיכו את מה שממש איננו מובן מאליו ‪ -‬בית‬ ‫כנסת פעיל וחי בלב קיבוץ חילוני (גם אם לא אנטי‪-‬דתי‪ ,‬כקיבוצי השומר הצעיר)‪ .‬זה היה הבסיס‪.‬‬ ‫ומשם מעט מעט‪ ,‬אני מנסה לדחוף הלאה‪ .‬פתאום מצאתי את עצמי דוחף בכל הכוח פנימה‪.‬‬ ‫לאחר שנים של דחיפה החוצה‪ ,‬בהן הייתי היחיד ממשפחתי המורחבת (המונה מאות א\נשים‪,‬‬ ‫בלי עין הרע) שהסיר את הכיפה והלך שמאלה מבחינת תפיסותיו הפוליטיות; אחרי שסימנתי‬ ‫את עצמי כ"אחר"‪ ,‬מצאתי את עצמי בתפקיד הגבאי‪ .‬ממש כמו סבי עליו השלום‪ ,‬שהיה ממיסדי‬ ‫בית כנסת "שער השמיים" באשקלון‪ ,‬והיה הפרנס שלו עד נשימתו האחרונה‪ .‬זהו אותו סב‬

‫*‬

‫שמה" בשדרות ומוביל המניין ביישובו ברור חיל שבשער‬ ‫אבי דבוש הוא ממייסדי בית מדרש "לִ‬ ‫ּ‬ ‫הנגב‪ .‬מנהל את תחום התכניות ב"שתיל"‪ .‬אב לשניים‪.‬‬

‫| ‪| 29‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫שתפקד כיו"ר ועד העובדים במפעל "לבידים" באשקלון; שעשרות שנים אחריו‪ ,‬הובלתי גם‬ ‫אני‪ ,‬בעקבותיו‪ ,‬הקמת ועד במקום עבודתי‪" ,‬הקרן החדשה לישראל" ושתי"ל‪ ,‬ואף כיהנתי כיו"ר‬ ‫"כוח לעובדים"‪ .‬עוד כמה סיבובי קבלות שבת‪ ,‬בהן חשנו לעתים שיש נטייה בעייתית לכיוון‬ ‫הפולקלוריסטי על חשבון הרוחני והדתי‪ ,‬והמשימה הקהילתית הכריעה‪ .‬במקום בו אתה נחוץ‪,‬‬ ‫אתה פורח‪ .‬לצערי‪ ,‬נשים עדיין אינן מגיעות‪ ,‬ולכן האתגר המגדרי נדחק‪ .‬אבל כבר הצלחנו לקיים‬ ‫אירועי שמחת תורה וקריאת מגילת אסתר שוויוניים‪ .‬העיקרון הוא ליצר נביעה אורגנית מתוך‬ ‫הקהילה‪ .‬לדוגמא‪ ,‬כאשר ביקשתי לבער מתוך סדר "במה מדליקין"‪ ,‬הנאמר בתפילת ליל שבת‪,‬‬ ‫את 'על שלוש עבירות נשים מתות‪ ,'...‬התיעצתי עם הפדלחו'שיות בפייסבוק‪ .‬הרוח הכללית‬ ‫הייתה לוותר כליל על הקריאה‪ ,‬מה שמגובה הלכתית‪ .‬לי היה חשוב ליצר הסכמה לעניין‪ ,‬ולא‬ ‫לזרוק את המסורת לסל‪ .‬סוף דבר הוא שהגענו להסכמות‪ ,‬וכיום אני מדלג על המשנה הנוראה‬ ‫ההיא‪ ,‬ועדיין שומר על המסגרת המסורתית‪.‬‬ ‫גם הדרשה על פרשת השבוע‪ ,‬שאני נושא מדי שבת‪ ,‬היא אתגר‪ .‬בפעמים הראשונות הייתי בטוח‬ ‫ש"עוד רגע וסקלוני"‪ .‬בגלל החתרנות‪ ,‬סימני השאלה‪ ,‬ה"שמאלנות"‪ .‬לא מיניה ולא מקצתיה‪.‬‬ ‫הקהל‪ ,‬ברובו שמרן מאוד פוליטית‪ ,‬מקבל באהבה ובשקיקה את הדברים‪ .‬המתינות הספרדית‬ ‫שוב מוכיחה את עצמה‪ .‬בחודשים האחרונים יזמתי הקמת בית מדרש עם ד"ר אבנר דינור‪ ,‬מרצה‬ ‫למחשבת ישראל משדרות‪ .‬בבית המדרש "לשמה" הולך ומתהווה מפגש עמוק הנוגע בטקסטים‬ ‫ובמהלכים נפשיים‪ ,‬עם רב ד"'ר המלמד בישיבת ההסדר בשדרות‪ ,‬קיבוצניק היי‪-‬טקיסט חילוני‪,‬‬ ‫מורה לקולנוע מוותיקי שדרות‪ ,‬ועוד‪ .‬ממש "יחד שבטי ישראל" (או התחלה של בדיחת "צו‬ ‫פיוס" משובחת)‪.‬‬ ‫מה שמושך את הלב בעיניי בהתעוררות הקטנה והמתפתחת הזו הוא הרוח הפלורליסטית‪.‬‬ ‫לא מדובר בזרם מובחן‪ ,‬ולעיתים זה נדמה כזרזיף או כמים מן הסלע‪ .‬אבל התעוררות רוחנית‬ ‫יהודית שכזו‪ ,‬המתקיימת בקיבוץ חילוני באיזור עוטף עזה‪ ,‬ודאי מרנינה את הלב ויכולה להיתפס‬ ‫כשליחות ממש; שליחות המתווספת לזו שנטלנו על עצמנו כשבחרנו להמשיך את חיינו גם תחת‬ ‫קסאמים וביעותי ילדים‪ .‬כי זה מקומנו‪ .‬מה עוד‪ ,‬כאשר מדובר בישוב עם שורשים עמוקים‪ ,‬שהיה‬ ‫ישובו של רבן יוחנן בן זכאי בימי בית שני‪ .‬כולי תקווה שנצליח לשוב ולהביא את אור הנר לברור‬ ‫‪1‬‬ ‫חיל‪ ,‬כמאמר הגמרא‪.‬‬

‫‪ 1‬בבלי‪ ,‬סנהדרין לב ע"ב‬

‫| ‪| 30‬‬

‫ןמפוה תנע‬

‫נאום הכפתור‬ ‫ענת הופמן‬ ‫בספר הילדים של שלונסקי "עלילות מיקי‪-‬מהו" מובא הסבר למושג אחריות‪:‬‬ ‫שוב שואלת ּ ִפט‪:‬‬ ‫ּ‬ ‫ועכשיו אמור לי‪ ,‬פוּט‪:‬‬ ‫מהו פשר אחריות?‬ ‫שוב משיב ּפוּט‪:‬‬ ‫"אחריות?" – שואלת ּ ִפט‬ ‫גם‪-‬כן שאלה טיפשית!‬ ‫"אחריות" – זה‪ ...‬איך לומר?‪.‬‬ ‫"אחריות" – זה‪ ...‬מין דבר‪...‬‬ ‫ש‪ ...‬אשר‪...‬‬ ‫אולי אוכל‬ ‫להסביר זאת במשל‪:‬‬ ‫אם במכנסיו של ּפוּט‬ ‫כל הכפתורים ַק ּפוּט‪– ,‬‬ ‫אז ירגיש גם גולם‪-‬איש‪,‬‬ ‫שהעסק עסק ביש!‬ ‫אך הנה כפתור אחד‬ ‫על‪-‬פי נס נשאר לבד‪– ,‬‬ ‫אז עליו אחריות‬ ‫‪1‬‬ ‫בעד מכנסיו של ּפוּט!‬ ‫‪ 1‬אברהם שלונסקי‪ ,‬עלילות מיקי מהו‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,1947 :‬עמ' ‪.138-139‬‬

‫*‬

‫ענת הופמן היא ראש המרכז הרפורמי לדת ומדינה ויושבת ראש "נשות הכותל"‪ .‬חברה בקהילת "כל‬ ‫הנשמה" בירושלים‪.‬‬

‫| ‪| 31‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫אילו יכול היה הכפתור‪ ,‬במכנסיו של פוט‪ ,‬לדבר ולספר לנו מהי אותה "אחריות" עבורו‪ ,‬אולי היה‬ ‫אומר כך‪:‬‬ ‫אני כפתור פשוט‪ .‬נראה ככל הכפתורים האחרים‪ .‬אין לי קישוטים מיוחדים‪ .‬בסך הכל‬ ‫כפתור פלסטיק קטן‪ .‬אולם‪ ,‬אל תטעו בי ובממדיי הקטנים – יש לי משימה חשובה‬ ‫מאין כמוה‪ .‬אני מחזיק בכוחותיי את המכנסיים כולם‪.‬‬ ‫אני נמצא במקום שבו ֵמרב הלחצים‪ ,‬במקום שבו הקושי כבד מנשוא; ואני מחזיק‬ ‫מעמד כי סביבי קואליציה חזקה עשויה מחומרים שונים ומיכולות שונות‪ .‬חבריי –‬ ‫הלולאה‪ ,‬הרוכסן‪ ,‬החגורה והחוט – מחזקים אותי ברגעים קשים‪ .‬מנהיגות אחראית‬ ‫נבחנת ביכולת ליצור קואליציה רחבה‪.‬‬ ‫מחשב להיקרע‪ ,‬ואז אני נזכר שאני‬ ‫יש עתים קשות‪ ,‬כשהלחצים חזקים מנשוא ואני ֵ‬ ‫הקטן נושא על כתפיי את כל העולם‪ .‬אני מעניק חירות לבעל המכנסיים להלך לאן‬ ‫שיחפוץ‪ ,‬אני שומר עליו מפני בושות‪ ,‬ועוטף את גופו בלילות הקרים‪ .‬הבנת חשיבות‬ ‫המשימה היא שמדרבנת אותי‪ .‬אני פה במקום שאין אחר‪ .‬בלעדיי אין תכלית‬ ‫למכנסיים‪ .‬במקום שאין כפתור‪ ,‬במקום שהכפתורים שכחו את ייעודם ואינם מבינים‬ ‫את תפקידם‪ ,‬אני משתדל להיות כפתור‪.‬‬ ‫ראיית הנולד נותנת לי כוח ברגעים הקשים‪ .‬אני הקטן יודע מה יקרה אם ייפלו המכנסיים‪.‬‬ ‫אני צופה איזו רעה תתרגש עלינו‪ .‬מנהיגות אחראית חייבת לדעת מה עלולות להיות תוצאות‬ ‫מחדליה‪.‬‬ ‫ברבות הימים‪ ,‬אסיים את תפקידי ואושלך כלאחר יד אל קופסת הכפתורים‪ ,‬אך על פניי יעלה‬ ‫חיוך‪ .‬אני אדע שאני את שלי עשיתי‪.‬‬

‫| ‪| 32‬‬

‫מירה חובב‬

‫כל המקומות קדושים?‬ ‫מירה חובב‬ ‫כל המקומות קדושים‬ ‫סיכויים קלושים לתפוס מקום‬ ‫אפילו הימים קשים‬ ‫‪1‬‬ ‫יותר קשים מיום ליום‬ ‫יש מי שגר בצריף רעוע‪ ,‬יש מי שוכן בתוך ארמון‪ .‬קהילת יוב”ל‪ ,‬הפועלת זה כארבע שנים בגדרה‪,‬‬ ‫היא‪ ,‬כמאמר השיר‪“ ,‬ביתי שלי ללא קירות”‪ .‬אין לנו משכן של קבע‪ .‬קבלות השבת מתקימות‬ ‫במבואה של אחד מבתי הספר‪ ,‬שהתנאים בה בסיסיים ביותר‪ ,‬ולשמחתנו‪ ,‬כבר זמן רב שהיא‬ ‫צרה מלהכיל את כולנו‪ .‬אין לנו ספר תורה‪ ,‬ארון קודש או פרוכת‪ .‬גם לא ספריה‪ ,‬ואפילו לא‬ ‫ארון לאכסן בו את סידורי התפילה ויתר הציוד‪ .‬לפני כל קבלת שבת – ויהי בנסוע הארון –‬ ‫מזוודות עמוסות בציוד נפרקות על ידי מתנדבי הקהילה במבואת בית הספר‪ .‬בסיומה הן נארזות‬ ‫ומאוחסנות עד הפעם הבאה‪ .‬מפגשי לימוד וישיבות פעילים נודדים בין בתי החברים‪ ,‬המשרד‬ ‫ּ‬ ‫ומביתה‪.‬‬ ‫הר ָ ּבה‬ ‫הרכב של ַ‬ ‫פועל מתוך ֶ‬ ‫תחילתו של הסיפור הזה היא‪ ,‬אפוא‪ ,‬באילוץ‪ .‬את העליות לתורה של בני ובנות המצוה בקהילה‬ ‫אנו מקיימים‪ ,‬על פי רוב‪ ,‬בקהילת מבשרת ציון (קמ”ץ)‪ ,‬או בבתי כנסת אחרים של התנועה‪,‬‬ ‫המסייעים לנו ופותחים את שעריהם בפני משפחות הקהילה‪ .‬בחיפושינו אחר מקום ראוי לקיים‬ ‫בו הנחת תפילין קבוצתית לבני המצווה‪ ,‬הבנו שהמשפחות יאלצו ממילא לנסוע הרחק מגדרה‬ ‫כדי להשתתף בתפילה; מכאן עלה הרעיון לקים את הנחת התפילין בכותל המערבי‪ .‬בפעמים‬ ‫הראשונות התקימה התפילה בקֶשת רובינזון; בהמשך‪ ,‬עם שינוי ההסדרים ברחבת הכותל‪,‬‬ ‫‪ 1‬מתוך‪ :‬מאיר גולדברג‪“ ,‬ארץ קטנה עם שפם”‪.‬‬

‫*‬

‫הרבה מירה חובב היא הרבה של קהילת יוב"ל בגדרה‪ .‬עוסקת במוסיקה ובתפילה ישראלית עם‬ ‫דגש על זמר עברי‪ .‬בעלת הטור "זמר לשבת‪ :‬דרש עם שיר" באתר התנועה הרפורמית‪.‬‬

‫| ‪| 33‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫ברחבה החדשה של “עזרת ישראל”‪ .‬בשובי מאחת התפילות הללו‪ ,‬נתקלתי במקרה במורי ורבי‬ ‫יוקי עמיר‪ ,‬וסיפרתי לו מאין אני שבה‪ .‬יוקי נעץ בי עיניים משתאות ושאל את השאלה שהייתה‬ ‫חייבת להישאל‪“ :‬הכותל? מה לי ולכותל? מה לתנועה הרפורמית ולכותל?”‬ ‫הבטחתי לו תשובה‪.‬‬ ‫כמו בענינים אחרים הקשורים לזהות הלאומית והדתית שלי‪ ,‬גם כאן‪ ,‬אני מוצאת את עצמי חצויה‬ ‫בין השכל לרגש‪ .‬ההיגיון אומר לי שאין שום ערך מוסף בתפילה באתר כזה או אחר‪ ,‬שהכותל הוא‬ ‫בסך הכול ערימה של אבנים עתיקות‪ .‬לאבנים הללו יש יופי והוד‪ ,‬כמו גם ערך כאתר היסטורי‪,‬‬ ‫אבל בוודאי שלא אמורה להיות בהן סגולה דתית או רוחנית יתרה‪ .‬מה שנעשה כיום בכותל הוא‬ ‫על גבול העבודה הזרה‪ ,‬אם לא מעבר לכך‪ .‬ועל כל זה עוד נזרה התבלין הפוליטי‪ ,‬והזיהוי המצער‬ ‫של המקום עם הימין הקיצוני‪ ,‬והדתיות שאין בינה לבין עולמי הרוחני והדתי ולא כלום‪ .‬הכותל‬ ‫איננו מקום קדוש בעיני‪ ,‬כנראה משום שאני כופרת מלכתחילה במושג “מקום קדוש”‪.‬‬ ‫עד כאן השכל‪ .‬אבל הרגש – הו‪ ,‬הרגש‪ .‬הוא מספר סיפור אחר לגמרי‪ .‬אחרי ביקורים חוזרים‬ ‫ונשנים בכותל עם משפחות מכל רחבי העולם והארץ‪ ,‬אני נאלצת להודות שעם אותה הדומיה ועם‬ ‫אותה התפאורה פשוט אי אפשר להתחרות‪ .‬המקום הזה מעורר בלבי ובלבם של רבים התרגשות‬ ‫עזה‪ .‬הקהילה בגדרה היא חילונית מאד וצברית ברובה‪ ,‬אך מגוונת ביותר מבחינת רקעם ומוצאם‬ ‫של חברותיה ושל חבריה‪ .‬דווקא בכותל פוגשת ההתרגשות של הסבתא המזרחית‪ ,‬שגדלה ברקע‬ ‫מסורתי‪ ,‬את ההתרגשות של הסבא מקיבוץ של “השומר הצעיר”‪ ,‬שמילא עם בני כיתתו שלוש‬ ‫עשרה משימות חשובות ומשמעותיות‪ ,‬אך יעלה לתורה לראשונה רק בבר המצווה של נכדו‪.‬‬ ‫ההתרגשות הזו היא בה‪-‬בעת דומה ושונה מזו של האב‪ ,‬היהודי האמריקני‪ ,‬החוזר עם ילדיו‬ ‫לכותל שלושים שנה לאחר שעלה שם לתורה בעצמו כשהגיע למצוות‪.‬‬ ‫סביב הכותל יש אווירת קרנבל קוסמופוליטית על גבול הקיטש‪ :‬כלייזמרים בגלביות‪ָּ ,‬כפיות‬ ‫מעין שכירי חרב‪ ,‬מלווים את חתני בר המצוה לחלקו האורתודוקסי של הכותל בקול‬ ‫וזקנים‪ֵ ,‬‬ ‫ָ‬ ‫רעש גדול אדיר וחזק‪ ,‬משמיעים קול ומתנשאים בשופרות‪ּ ,‬‬ ‫דרבוקות וקלרינטים‪ .‬במראה הזה‪,‬‬ ‫שאפשר לתהות לגבי טוּב הטעם שבו‪ ,‬מביט תור ארוך של תיירים הממתינים לכניסה להר הבית‪.‬‬ ‫הללו נועצים אזניים משתאות ביודעי הנגֵ ן ובחתני השמחה הנבוכים המובלים תחת חופות‬ ‫נודדות‪ .‬הקיטש מגיע לשיאו עם מוכר כעכים ותירס ערבי‪ ,‬המושך אחריו עגלה כבדה‪ .‬רק גמל‬ ‫חסר להשלמת התמונה האוריינטליסטית שיש בה‪ ,‬יש להודות‪ ,‬מן המגוחך‪.‬‬ ‫כאן כדאי לעצור‪ .‬ההמשך‪ ,‬ברחבת הכותל המערבי עצמה‪ ,‬כבר פחות נעים‪ ,‬בעיקר לנשים שבינינו‪.‬‬ ‫אבל אם ניכנס ל”עזרת ישראל” המשותפת‪ ,‬החגיגה נמשכת‪ .‬מנינים קטנים מתקבצים ברחבה‪,‬‬ ‫וקולות תפילה בשלל מבטאים מתערבבים אלו באלו‪ .‬מימינך פותחים את התפילה ומסבירים‬ ‫שאלו הם דברים שאין להם שיעור‪ ,‬בעוד שמשמאלך כבר שרים “בסימן טוב ומזל טוב”‪ ,‬או‬ ‫“עלינו לשבח”‪.‬‬ ‫לעתים נדמה לי שבכל המעשה היהודי‪-‬ציוני שלנו כתנועה וכיחידים‪ ,‬אנחנו משחזרים את‬ ‫קורותיו של יצחק קומר‪ ,‬גיבור “תמול שלשום” לעגנון‪:‬‬

‫| ‪| 34‬‬

‫מירה חובב‬ ‫כל זמן שהיה יצחק דר בחוצה לארץ‪ ,‬היה שומר שבת ומניח תפילין ומתפלל בכל יום‪,‬‬ ‫כמצות אנשים מלומדה‪ .‬משעלה לארץ ישראל‪ ,‬תלה את תפיליו על היתד ופרק שאר‬ ‫המצוות מעל צווארו‪ ,‬לא שמר שבת ולא התפלל‪ .‬משניטל ממנו מוראו של אביו ניטל‬ ‫ממנו מוראו של אביו שבשמים‪ .‬צעיר היה יצחק ומחשבות הרבה לא חישב עם קונו‪,‬‬ ‫כרוב חברינו באותם הימים‪ .‬משעלה לירושלים התחיל משתנה‪ .‬פעמים על ידי עצמו‬ ‫ופעמים על ידי אחרים‪ .‬כגון שעשה עם צבעי ירושלים והגיע זמן תפלת מנחה ועמדו‬ ‫הצבעים להתפלל הניח אף הוא את מלאכתו והתפלל עמהם‪ ,‬ואם אכל עמהם כזית פת‬ ‫‪2‬‬ ‫היה מצטרף לזימון ומברך אחר מזונו‪.‬‬ ‫קומר מיטלטל על הציר שהיום אנו קוראים לו כביש מס’ ‪ – 1‬הדרך בין תל אביב (יפו של אז) לבין‬ ‫ירושלים‪ .‬כמו קומר‪ ,‬רבים מאיתנו התחילו את דרכם ביפו החילונית‪ ,‬החדשה‪ ,‬זו המנסה להתנער‬ ‫מכובדו של האבק הירושלמי‪ ,‬ומגבה את מעשיה בצידוקים אידיאולוגיים שכלתניים‪ ,‬ציוניים או‬ ‫סוציאליסטיים‪ .‬אבל משהו דוחף אותנו מזרחה‪ ,‬אל עבר ירושלים על המועקות שלה‪ ,‬ירושלים‬ ‫היותר יהודית והפחות ציונית‪ ,‬זו שמשא ההיסטוריה רובץ עליה ומכביד על חיי היושבים בה‪,‬‬ ‫משל היה משא פיסי של ממש‪ .‬מה עושים קומר וחבריו כבילוי השבת שלהם? מטיילים בעיר‪.‬‬ ‫ואם תחשבו שטיול הוא בילוי קליל שנועד להפיג את לחצי השבוע‪ ,‬שימו לב לתיאור המסלול‪:‬‬ ‫פעמים מסבבים את החומה ואת שבעת שעריה‪ ,‬ופעמים יוצאים משער שכם ובאים‬ ‫למערת צדקיהו‪ ,‬שבה ברח צדקיהו המלך מפני הכשדים‪ ,‬והיא הולכת מתחת לאדמה‬ ‫עד ליריחו‪ .‬וכנגד מערת צדקיהו רואים את חצר המטרה שהיה ירמיהו הנביא חבוש‬ ‫שם‪ ,‬ושם הבור שהשליכו בו את ירמיהו והסלע שעליו ישב ירמיהו והיה מקונן על‬ ‫החורבן‪ .‬ומשם הולכים ובאים לשער הפרחים‪ ,‬ששם חנה נבוכדנצר מלך בבל כשבא‬ ‫‪3‬‬ ‫על ירושלים להחריבה‪ ,‬ומשם כבש טיטוס הרשע את ירושלים ‪...‬‬ ‫לא יפלא איפוא‪ ,‬שבניגוד לקומר‪ ,‬אנו מתקשים להשלים את המהלך‪ ,‬ולהשלים עם המהלך‪ ,‬של‬ ‫התנועה מזרחה אל עבר ירושלים‪ .‬קומר נכנע לרגש היהודי‪ ,‬קיבל אותו על עצמו באהבה עם כל‬ ‫מועקת הדורות שבו‪ ,‬ונתן לו לגבור על השכל הציוני שלו‪ .‬לעתים‪ ,‬למרות סופו המר‪ ,‬יש בי קנאה‬ ‫גדולה בו‪ ,‬על יכולתו להותיר את השכל ואת האידיאולוגיה מאחור‪.‬‬ ‫לתנועה הרפורמית יש חלק מרכזי במגמה ֵּ‬ ‫מחדש את מה שהיה זמן רב מידי נחלתם‬ ‫לנכס ָ‬ ‫הבלעדית של חוגים אורתודוקסים‪ .‬הצעדים הראשונים היו לקיחת בעלוּת מחודשת על ארון‬ ‫הספרים היהודי‪ .‬זה היה ללא ספק הצעד הקל ביותר‪ ,‬באשר הוא מושתת על השכל ועל הלימוד‪.‬‬ ‫הצעדים הבאים היו מעט רגשיים יותר ולכן גם קשים יותר‪ :‬התחברות מחודשת אל התפילה ואל‬ ‫הסמלים הפיסיים כמו הטלית‪ ,‬ספר התורה‪ ,‬התפילין‪ .‬בד בבד עלתה גם ההכרה שיש גם לנו צורך‬ ‫וזכות לחיים שיש בהם רוחניות ורגשות דתיים ולאומיים‪ .‬החזרה לירושלים היא אולי הצעד הבא‪.‬‬ ‫לבכּ ות את אבדנו של ארון הספרים היהודי וניכוסו בידי האורתודוקסיה הלאומנית‪ ,‬כפי‬ ‫חדלנו ַ‬ ‫שלקחנו אחריות על תפילות‪ ,‬על טקסים ועל ערבי לימוד; חדלנו להיות אורחים בכל אלה והפכנו‬ ‫‪ 2‬ש”י עגנון‪ ,‬תמול שלשלום‪ ,‬ירושלים ותל‪-‬אביב‪ ,1966 :‬עמ’ ‪.258‬‬ ‫‪ 3‬שם‪ ,‬עמ’ ‪.233‬‬

‫| ‪| 35‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫להיות בעלי הבית‪ .‬באותה מידה ממש‪ ,‬אין סיבה שתישלל מאיתנו הזכות להזיל דמעה בכותל‪,‬‬ ‫לאהוב אותו ולהזדקק לו‪ .‬וכן‪ ,‬לצפות שגם הוא מצידו‪ ,‬ישיב לנו אהבה‪.‬‬ ‫ביותר מתרגש היה יצחק בערבי שבתות‪ ,‬כשהעיר מפסקת משאה ומתנה ומבהיקה‬ ‫מאור השבת‪ .‬זה אור השבת שזיו הדרו מבהיק אפילו בדורות המקולקלים‪ .‬החמה‬ ‫עדיין לא גמרה מהלכה ברקיע‪ ,‬אבל למטה מן השמים‪ ,‬בארץ מתחת שינוי גדול כבר‬ ‫ניכר‪ .‬האוירים מתחלפים וכמין חדוה סמויה באה ועולה‪ .‬כל החנויות ננעלות וכל עסק‬ ‫של חול נפסק‪ .‬חוצות ירושלים נתרוקנו מן העגלות ואדמת הקודש שרויה בדממה‪.‬‬ ‫גלגל לא מנסר ושוט לא מצליף חללו של עולם דומם‪ .‬ודומיה קדושה מתלקחת‬ ‫‪4‬‬ ‫מדממת העיר‪.‬‬ ‫כל המקומות קדושים‪ ,‬ולכן אף אחד מהם איננו קדוש באמת‪ .‬אבל ירושלים והכותל המערבי הם‬ ‫שם‪ ,‬הושיטי היד וגעי בם‪ .‬יצחק קומר בחר לראות בהם את מעמד הר סיני חוזר ומתחדש בכל‬ ‫לנצח אותי‪ .‬גם אם ביום מן הימים יהיה לנו בקהילת יוב”ל‬ ‫ערב שבת‪ .‬אני בחרתי לתת לכותל ֵ‬ ‫משכן ראוי‪ ,‬קשה לי להאמין שנוותר על הנחת התפילין הקבוצתית בכותל‪ .‬אני אשמח לחזור‬ ‫ולהתרגש עם כל קבוצה מחדש בשירת “ירושלים של זהב” דווקא בכותל המערבי‪ .‬יחד נחזור‬ ‫ונקרא את דברי הגמרא במסכת ברכות‪ ,‬המסבירה לאיזה כיוון יש לפנות בתפילה‪ ,‬גמרא הנחתמת‬ ‫‪5‬‬ ‫במלים המרגשות‪“ :‬נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד”‪.‬‬

‫‪ 4‬שם‪ ,‬עמ’ ‪.261‬‬ ‫‪ 5‬בבלי‪ ,‬ברכות‪ ,‬ל ע”א‪.‬‬

‫| ‪| 36‬‬

‫ןיול ילא‬

‫אני חילוני רפורמי‬ ‫אלי לוין‬ ‫"לא אבנים מעניינות אותנו‪ ,‬לא שבטיוּת ולא כרומוזומים‪ .‬מי שמבקש להתחקות אחר הרצף‬ ‫היהודי‪ ,‬די בכך שיהיה אדם קורא"‪ 1.‬עמוס עוז ופניה עוז‪-‬זלצברגר מתארים את הגחלת‬ ‫הטקסטואלית שעוברת מיהודי ליהודי‪ ,‬מדור לדור‪ ,‬וטוענים שהיא חזקה יותר מהאמונה או‬ ‫הגנטיקה‪ .‬בספר יהודים ומילים‪ ,‬פורשים הסופר ובתו ההיסטוריונית את התשובה שלהם לשאלה‬ ‫"מיהו יהודי?"‪ .‬עוז ובתו מגדירים את עצמם כיהודים ישראלים חילונים‪ .‬המשמעות הראשונה‬ ‫בהגדרתם זו היא שאינם מאמינים באלוהים‪ .‬אני מבקש להציע דגם אחר לחילוניות שלי‪,‬‬ ‫הקושרת אותי‪ ,‬לא רק במילים כי אם גם במעשים‪ ,‬לשרשרת החוליות הארוכה מאד של העם‬ ‫היהודי‪ .‬החלוקה לדתיים‪ ,‬אנשי אמונה‪ ,‬ולמולם חילונים אתאיסטים‪ ,‬היא חלוקה דיכוטומית‪,‬‬ ‫שאינה משקפת את התהליכים התרבותיים המתרחשים בחברה היהודית‪ ,‬מאז עליית הרפורמה‬ ‫בגרמניה של המאה השמונה עשרה ועד לימינו אלה‪.‬‬ ‫גם לי האבנים‪ ,‬כמו גם הכרומוזומים‪ ,‬אינם מעיקר השקפתי‪ .‬היהדות שלי אכן נמדדת בסולם‬ ‫ערכים אחר‪ .‬מורשתה החילונית נעוצה בתנ"ך‪ ,‬אבל גם הספרות היהודית לכל דורותיה מציבה‬ ‫בפניי אתגר ודילמות הרלוונטיות לחיינו‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬בחוג בר מצווה שאני עורך לנערים ולנערות‬ ‫בהתקרב טקס בר‪/‬בת המצווה‪ ,‬כלולים שלושה מפגשים המיועדים ללימוד מקורות‪ ,‬בסגנון בית‪-‬‬ ‫מדרש‪ ,‬מתוך הספרות היהודית העתיקה והמודרנית‪ .‬לצד קריאה ולימוד בצוותא של פרק ל‬ ‫בספר דברים‪ ,‬העוסק בריבונות שלנו על בחירותינו בחיים‪ ,‬ולצד לימוד מעשה המופיע במסכת‬ ‫תענית שבתלמוד‪ ,‬תוך נסיון לברר את משמעות המשפט‪" :‬תנו רבנן‪ :‬לעולם יהא אדם רך כקנה‬ ‫ואל יהא קשה כארז"‪ ,‬אנו חותמים בשעור המוקדש לשיר "אבי" של יהודה עמיחי‪.‬‬ ‫שיר של עמיחי גם נקרא במהלך טקס בר‪/‬בת המצווה לפני עטיפת הנער‪/‬ה בטלית‪:‬‬

‫‪ 1‬הארץ‪ ,‬מוסף מיום ‪ ,7.2.2014‬עמ’ ‪.34‬‬

‫*‬

‫הרב ד"ר אלי יואל לוין הוא רב קהילת "דרכי נעם" ברמת השרון‪ .‬רואה בבית הכנסת מרכז ללימוד‬ ‫וליצירה של תרבות יהודית וישראלית‪ .‬נשוי לתמי‪ .‬לזוג שלושה ילדים‪.‬‬

‫| ‪| 37‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫ת‪-‬שחוֹ ר‪-‬לָ בָ ן‬ ‫‪...‬ו ַּמדּ ו ַּע ַה ָּטלִ ית ְּב ַפסיִם וְ לֹא ְּב ִמ ׁ ְש ְּבצוֹ ׁ ָ‬ ‫ְּכמוֹ לו ַּח ַש ְח ַמט‪ִּ .‬כי ָה ִר ּבו ִּעים ֵהם סוֹ ִפ ּיִים ּובְ לִ י ִּת ְקוָ ה‪,‬‬ ‫ַה ּ ַפ ִסים ָּב ִאים ֵמ ֵאין‪-‬סוֹ ף וְ יוֹ ְצ ִאים לְ ֵאין‪-‬סוֹ ף‪.‬‬ ‫‪2‬‬ ‫ְּכמוֹ ַמ ְסל ּולֵ י ַה ְמ ָר ָאה ִּב ְ ׂש ֵדה ְּתעו ָּפה לִ נְ ִח ַיתת ַה ַּמלְ ָאכִ ים ּולְ ַה ְמ ָר ָא ָתם‪.‬‬ ‫זו בדיוק היהדות שלי‪ ,‬המתבוננת‪ ,‬הלומדת והמתווכחת עם הכתוב‪ ,‬המעלה על נס את האמונה‬ ‫ואת השאלות הפילוסופיות הרלוונטיות‪ ,‬ושמה בצד את החלקים ההיסטוריים האנאכרוניסטים‪.‬‬ ‫אני לא צ ּווֵ יתי‪ -‬אני ְמצווה על עצמי‪ .‬אני יצרתי לעצמי את מסגרת הערכים שאת כולם קיבלתי‬ ‫בירושה‪ ,‬בעזרת אופנים שונים של לימוד והפנמה‪ .‬יצירה זו יפה‪ ,‬ראויה ומשמעותית בעיניי‪.‬‬ ‫היא הבחירה האישית שלי‪ ,‬לקחת חלקים שונים ממערכי הגות שונים‪ ,‬להיות אקלקטי מתוך‬ ‫מודעוּת תרבותית‪ ,‬משפחתית‪ ,‬היסטורית‪ .‬לא קל המקום שלי‪ .‬יש בו סתירות‪ .‬יש בו שאלות‬ ‫נוקבות חסרות מענה‪ .‬ועד שתשבי יתרץ קושיות – אני חי בדואליות‪ ,‬במתח מסוים‪ ,‬לא פתיר‪.‬‬ ‫אך בעיניי‪ ,‬דווקא המקומות הבלתי פתירים הם המקומות בעלי פוטנציאל היצירה וההתפתחות‪,‬‬ ‫הצמיחה המשמעותית‪ .‬לעיתים נראה לי שתמציתה של המורשת היהודית לדורותיה הוא אומץ‬ ‫הלב האינטלקטואלי והרגשי לחיות בחוויה של שאלה פתוחה שאין לה מענה‪.‬‬ ‫במאמרו "העוז להיות חילוני"‪ ,‬מגדיר ס‪ .‬יזהר את החילוני כך‪:‬‬ ‫להיות חילוני‪ ,‬זה להיות בעל תביעה לריבונות על חייו‪ .‬בלתי מחוייב מראש למצוות‬ ‫או לחיובים שלא באו מהכרעתו ומהסכמתו האוטונומית‪ ,‬לרבות חולשתו‪ ,‬שגיאותיו‬ ‫ומחיר השגיאות‪ ,‬שעל ראשו‪ .‬החילוני הוא מי שמקבל עליו עמידה מתמדת במצב‬ ‫מהפכני‪ .‬אין לו את מי להאשים ואין לו אל מי לפנות‪ .‬כל האחריות עליו‪ .‬האחריות‬ ‫ומחירה‪ ,‬האחריות וכאב בדידותה‪ ,‬אבל גם האחריות וריבונותה‪ .‬הכל עליו עד שיימצא‬ ‫לו מה שיימצא‪ ,‬אם יימצא‪ ,‬ובלבד שתתיישב לו עם בחירתו וחופש רצונו – ואם לא –‬ ‫לא‪ .‬דווקא לכן‪ ,‬דווקא בגלל העמידה על המשמר הזאת‪ ,‬תמיד בקשב‪ ,‬תמיד בנכונות‪,‬‬ ‫תמיד בחיפוש‪ ,‬תמיד בנכונותו של אברהם להעתיק את אוהלו ולנסוע משם והלאה‬ ‫‪3‬‬ ‫– אין זה מצב שנוח לעמוד בו‪.‬‬ ‫המאמץ תרבותית את הטקסיות היהודית בשלב‬ ‫אבל ס‪ .‬יזהר אינו מכיל בהגדרתו את החילוני‬ ‫ֵ‬ ‫זה או אחר של חייו‪ ,‬ואף אינו מוכן לדו‪-‬שיח על משמעות האל בעידן המודרני‪ .‬לדידו יש חילוני‬ ‫מסוג אחד בלבד‪:‬‬ ‫רבים מן הלא‪-‬דתיים מוסיפים להיות לא‪-‬דתיים עד לרגע שנתקלים במעצור בחייהם‪,‬‬ ‫כשנחבט עליהם פתע משהו מעבר לשיגרתי‪ ,‬או מאורע חוסם‪-‬דרך – וכמועדים‬ ‫‪ 2‬יהודה עמיחי‪ ,‬פתוח סגור פתוח‪ ,‬ירושלים ותל‪-‬אביב‪ ,1988 :‬עמ’ ‪.14‬‬ ‫‪ 3‬ס‪ .‬יזהר‪“ ,‬העוז להיות חילוני”‪ ,‬בתוך‪ :‬יעקב מלכין (עורך)‪ ,‬תרבות היהדות החילונית‪ :‬הגות חדשה בישראל‪ ,‬ירושלים‪ :‬כתר‪,2005 ,‬‬ ‫עמ’ ‪.350‬‬

‫| ‪| 38‬‬

‫ןיול ילא‬ ‫שולחים הם אז יד להיתפש בדבר ולהיאחז במשהו יציב‪ ,‬בטוח יותר‪ ,‬אבהי‪ .‬אלא‪,‬‬ ‫שנסיגות זמניות אלה אל "העמידה הדתית" (או‪ ,‬במבט אחר‪" ,‬גיחות" אלה) – אינן‬ ‫עזות עד כדי טלטול האדם מלא‪-‬דתיות אל דתיות שלמה‪ ,‬ומשאירות אותו לא‪-‬דתי‬ ‫במצב מנמנם‪ .‬לא‪-‬דתי כזה – אינו חילוני‪ .‬אלא הוא‪ ,‬כאמור‪ ,‬לא‪-‬דתי אד‪-‬הוק‪ ,‬מטעמי‬ ‫נוחות‪ ,‬מטעמי חסכון‪-‬מאמץ‪ ,‬וגם‪ ,‬אולי‪ ,‬מטעמי אופנת הזמן‪ .‬אין בלא‪-‬דתיותו שום‬ ‫‪4‬‬ ‫בחירה‪.‬‬ ‫אני בוחר בטקסיות יהודית ובפולחן יהודי מתוך הכרה תרבותית‪ ,‬ולא כמעצור בחיי‪ ,‬או כהיאחזות‬ ‫במשהו יציב ממני‪'" .‬הצורך להתפלל מורגש גם לאדם המגדיר את עצמו בוודאות כ'בלתי‬ ‫מאמין'"‪ ,‬כותב אליעזר שביד‪ 5,‬משפט המצוטט גם בסידור העבודה שבלב של התנועה הרפורמית‬ ‫בישראל; יש מצבים שבהם הוא רוצה להתפלל‪.‬‬ ‫אברהם יהושע השל כתב כי בשעת התפילה אין אנו פורשים מן העולם‪ ,‬אלא משקיפים עליו‬ ‫מנקודה שמחוצה לו‪ .‬האני איננו הציר המרכזי של הגלגל המסתובב‪ ,‬אלא אחד מחישוקיו‪.‬‬ ‫התפילה אינה סם חיים ואינה תחליף לפעילותנו היומיומית‪ ,‬אלא "משולה היא לקרן אור מן‬ ‫הפנס בחושך לפנינו‪ .‬באור זה אנו‪ ,‬המגששים והנכשלים בכל צעד‪ ,‬מגלים היכן אנו נמצאים‪ ,‬מה‬ ‫‪6‬‬ ‫סביבנו ומהי הדרך שעלינו ללכת בה"‪.‬‬ ‫זוהי האלוהות שלי‪ :‬היא שלוש הנקודות שהן מעבר לגבולות הבנתי; היא קרן האור מן הפנס‬ ‫בחושך שלפניי; היא הראוי‪ ,‬הצודק והמוסרי; ממנה אני גוזר את התנהגותי‪ ,‬ואל שלמותה אני‬ ‫שואף‪.‬‬ ‫אני חש את הקשר עם אלוהים בעשייה החברתית‪ .‬לא מפני שהאמונה באלוהים דוחפת לצדק‪,‬‬ ‫אלא מפני שהיא הצדק עצמו‪ .‬הצדק איננו עיקרון מופשט‪ .‬הוא צריך להתממש ְבחברה שבה יוכל‬ ‫האדם להבחין בפניו של האחר‪ ,‬שבה יֵ דע שהוא מצוּוה על כך‪.‬‬ ‫בתפילת "כל נדרי"‪ ,‬כמו גם ב"קדיש" או בתפילות וטקסים יהודיים אחרים‪ ,‬אני מחבר את עצמי‬ ‫לשרשרת הדורות‪ ,‬הטקסים והתפילות שנאמרו על ידי אבי ואמי‪ ,‬אמותיהם ואבותיהם‪ ,‬וכל‬ ‫הדורות שלפניהם‪ ,‬גם מאז הקמת המדינה וגם על ידי יהודים לכל אורך ההיסטוריה היהודית‪.‬‬ ‫בטקסים ובתפילה מתחדדים ומתחדשים אמונותינו והקודים המוסריים שלנו‪ ,‬באה לביטוי‬ ‫תחושת סולידאריות ופעולה קהילתית משותפת‪ ,‬ומתקיים קשר עם רצף הדורות והמסורת‬ ‫היהודית‪ .‬חלק מהתפילות אני אומר במילים אחרות מהכתוב; לעיתים – נוספות‪ ,‬לעיתים – תוך‬ ‫השמטת מילים‪ .‬וכדברי הרב מרדכי רותם‪:‬‬ ‫אטמנו‪ -‬אזנינו מזעקת דל ואומלל‬ ‫בזנו ‪ -‬לישר דרך ונקי כפיים‬ ‫‪ 4‬שם‪ ,‬עמ’ ‪.349‬‬ ‫‪ 5‬אליעזר שביד‪“ ,‬המייחלים לתפילה”‪ ,‬אמונת ישראל ותרבותו‪ ,‬ירושלים‪ ,1976 :‬עמ’ ‪.96‬‬ ‫‪ 6‬מצוטט מתוך סדור העבודה שבלב‪ ,‬עמ‪ .3 .‬במקור‪Abraham Joshua Heschel, Man’s Quest for God: Studies in Prayer and :‬‬ ‫‪Symbolism, New York: 1954, p.8‬‬

‫| ‪| 39‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫גבה ‪ -‬ליבנו‬ ‫דחינו‪ -‬דרך ארץ מחיינו‬ ‫הסכמנו‪ -‬עם בעלי מאה‬ ‫ויתרנו‪ -‬על הקדושה‪...‬‬ ‫הבחירה האישית – מתוך לימוד וידע‪ ,‬מתוך אחריות והזדהות ִעם ַעם‪-‬ישראל ומסורתו – היא‬ ‫עקרונית לתפישתי היהודית החילונית והרפורמית‪ .‬תודעת החירות‪ ,‬החופש לבחור ולקבל‬ ‫אחריות על חיינו‪ ,‬היא מאבני היסוד של היהדות‪ .‬חיים יהודיים מתקדמים והומניסטיים הם חיים‬ ‫של בחירה מתמדת‪.‬‬ ‫כרב רפורמי אני מוצא ביסוד היהדות ובתורת נביאי ישראל את השאיפה לתיקון החברה ולעיצובה‬ ‫כחברה צודקת‪ .‬חברה המושתתת על צדק ומוסר; זו היהדות אשר העמידה את העזרה לזולת‪ ,‬את‬ ‫הדאגה לנצרך ואת האחריות כלפי החריג בחברה‪ ,‬מול הפולחניות הדתית‪ִּ :‬‬ ‫"כי ֶח ֶסד ָח ַפ ְצ ִּתי וְ לֹא‬ ‫זָ ַבח ‪( ”...‬הושע ו‪ ,‬ו)‪.‬‬

‫| ‪| 40‬‬

‫גרומ תרשא‬

‫א‪-‬חירות‬

‫על אחריות‪ ,‬חירות וסכנת האחרוּת‬ ‫אשרת מורג‬ ‫אני מאד אוהבת את הטקסטים היהודיים שלנו‪ .‬הם אינם קלים‪ ,‬יפים או טהורים‪ .‬אין בהם קדושה‬ ‫משל עצמם‪ ,‬או מסר עולמי נצחי‪ .‬רוב הזמן הם אפילו מדירים אותי כאישה‪ .‬אז מדוע אני אוהבת‬ ‫אותם? כי הם שלי; כי הם מאתגרים אותי לחשוב‪ ,‬לשאול‪ ,‬לתהות‪ ,‬לרצות להבין; כיוון שבכל‬ ‫קריאה בהם אני נוכחת עד כמה הם רלוונטיים לחיי ההווה שלי; כל התשובות שזורות זו בזו‪.‬‬ ‫גדלתי כאישה יהודיה‪ ,‬בבית מעין מסורתי‪-‬אורתודוקסי‪ ,‬בו הודרתי מעיקר חיי בית הכנסת‪ .‬מאז‬ ‫התחלתי את מסעי בעולם הטקסטים היהודיים אני עסוקה בשאלת האנרגיה הרבה שמשקיעים‬ ‫חכמים בהגדרת ה”אחר”‪ .‬כיוון שאני רואה בהגדרת ה”אחר” וה”אחרות” את עיקר האתגר בחברה‬ ‫הישראלית היום‪ ,‬בחרתי לצאת לטיול קצרצר בעקבות הטקסטים‪.‬‬ ‫השאלה המנחה אותי היא מדוע הגיעו חכמים‪ ,‬בדגש על חכמי בבל‪ ,‬לסיווג נרחב כל כך של‬ ‫ה”אחר”? מדוע זוכה ה”אחר” ליחס כה קשה‪ ,‬עד כדי שלילתו לא פעם? כלומר‪ ,‬כיצד יתכן שכאשר‬ ‫מדברים על עם ישראל מול הגויים‪ ,‬קיים באופן תיאורטי “עם ישראל”‪ ,‬מעין גוף מאוחד; אך‬ ‫כאשר בוחנים את המונח “עם ישראל” מגלים עוינות פנימית כלפי כל מי שאינו מחֶברת החכמים‪,‬‬ ‫לעתים תוך שימוש באותה לשון ממש שנקטו בה כלפי הגויים‪.‬‬ ‫מקריאת טקסטים רבניים ניכר כי שורשו של תהליך ההדרה של קבוצות רבות תחת כותרת‬ ‫ה”אחרוּת” נובע מהרצון לבסס את מעמדם של חכמים כקבוצה נבחרת‪ .‬נראה כמה דוגמאות‪:‬‬ ‫במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (כ‪ ,‬כב) אנו עדים להשוואה מעניינת בין אבני המזבח‪ ,‬המתווכות‬ ‫(“מטילות כפרה”) בין ישראל לה’‪ ,‬לבין בני תורה‪ ,‬עליהם נאמר שהם בעצמם כפרה לעולם‪:‬‬ ‫‪...‬והלא דברים קל וחומר ומה אבנים שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות על‬ ‫שמטילות כפרה בין ישראל לאביהם שבשמים אמר הקב”ה לא תניף עליהם ברזל‪ ,‬בני‬ ‫תורה שהן כפרה לעולם‪ ,‬על אחת כמה וכמה שלא יגע בהם אחד מכל מזיקין שבעולם‪.‬‬

‫*‬

‫הרבה אשרת מורג היא רבה בתנועה ליהדות מתקדמת ודוקטורנטית בתחום התיאולוגיה‬ ‫הפמיניסטית‪ .‬כותבת שירה‪ ,‬תפילות וטקסי מעגל חיים‪ .‬מנחה קבוצות נשים‪.‬‬

‫| ‪| 41‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫הסוגיה עצמה מעניינת אך קצרה היריעה מלפרשה‪ .‬לענייננו חשוב השימוש במוטיבים פולחניים‬ ‫כוהניים המעידים על העצמת מעמד החכמים והשוואתו למעמד הכוהנים‪ .‬בכך מבססים החכמים‬ ‫את עצמם כמחליפיהם של הכהנים לאחר החורבן‪.‬‬ ‫זו דוגמה “חיובית”; החכמים מתארים כאן את עצמם כקבוצה מיוחדת‪ .‬ואילו בתלמוד הבבלי‪,‬‬ ‫(פסחים מט ע”א‪-‬ע”ב) אנו קוראים על חכמים המגדירים עצמם כקבוצה‪ ,‬תוך שלילת האחר‪.‬‬ ‫הסוגיה עוסקת בשאלה מי ראוי לשאת בת חכמים‪ .‬על מנת להבהיר חד משמעית שאין להשיאה‬ ‫לעמי הארץ‪ ,‬משתמשים חכמים בשפה שקשה לנו היום לקבלה ‪ .‬דוגמה קצרה מהקטע‪:‬‬ ‫אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן‪ :‬עם הארץ מותר לקורעו כדג‪ .‬אמר רבי‬ ‫שמואל בר יצחק‪ :‬ומגבו‪ .‬תניא‪ ,‬אמר רבי עקיבא‪ :‬כשהייתי עם הארץ אמרתי‪ :‬מי יתן‬ ‫לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור‪ .‬אמרו לו תלמידיו‪ :‬רבי‪ ,‬אמור ככלב! ‪ -‬אמר להן‪ :‬זה ‪-‬‬ ‫נושך ושובר עצם‪ ,‬וזה ‪ -‬נושך ואינו שובר עצם‪.‬‬ ‫מעניין לציין שהסוגיה המקבילה בתלמוד הירושלמי דנה בהשאת כהנים ועמי הארץ; הבבלים‬ ‫מוסיפים את החכמים כקבוצה מיוחסת אף היא‪ .‬ש”י וולד טוען‪“ :‬שמואל‪...‬לא ביטל את הגדר‬ ‫המפרידה בין כהנים לפשוטי העם‪ ,‬אלא הרחיב את מעגל המעמד המיוחד‪ ,‬וכלל בו תלמידי‬ ‫‪1‬‬ ‫חכמים כאחד‪ ,‬והשאיר את עמי הארץ מחוץ לגדר”‪.‬‬ ‫ביסוס מעמדם של תלמידי חכמים והנכחת קטגוריות ה”אחר” לא נותרה בתוך כתלי בית המדרש‬ ‫בלבד והוטמעה גם בסידור התפילה‪( .‬על התפתחות “הברכות המבחינות” כתבה הרבה ד”ר דליה‬ ‫מרקס בספרה המרתק “בעת אישן ואעירה” עמ’ ‪.)137-140‬‬ ‫בתוספתא (מסכת ברכות [ליברמן]‪ ,‬ו‪ ,‬יח) אנו קוראים‪“ :‬אומר ר’ יהודה‪“ :‬חייב אדם לברך בכל יום‬ ‫ברוך שלא עשני גוי‪ ,‬ברוך שלא עשני בור‪ ,‬ברוך שלא עשני אשה”‪ .‬הרחבתו של רעיון זה מתבטא‬ ‫‪2‬‬ ‫בשני קטעי גניזה‪ ,‬שהביא נ’ וידר‪ ,‬המכילים רשימות של קטגוריות שעליהן אדם מתפלל‪:‬‬ ‫‪3‬‬

‫קטע גניזה ראשון‪ :‬קטע גניזה שני‪:‬‬

‫אדם ולא בהמה שלא שמתני עם הארץ‬ ‫איש ולא אשה שלא שמתני אשה‬

‫ ‬

‫ישראל ולא גוי שלא שמתני גוי‬ ‫מל ולא ערל‬ ‫חפשי ולא עבד שלא שמתני עבד‬

‫‪ 1‬ש”י וולד‪“ ,‬סוגיה י”ג‪ :‬עם הארץ”‪ ,‬מסכת פסחים‪ -‬פרק אלו עוברין‪ ,‬ירושלים‪ :‬תש”ס‪ ,‬עמ’ ‪.220‬‬ ‫‪ 2‬נ’ וידר‪ ,‬התגבשות נוסח התפילה במזרח ובמערב‪ ,‬חלק א‪ ,‬ירושלים‪ :‬תשנ”ח עמ’ ‪.213 ,211‬‬ ‫‪ 3‬במקור הסדר הוא‪ :‬גוי‪ ,‬עבד‪ ,‬עם הארץ‪ ,‬אשה‪ .‬שיניתי את הסדר בטבלה כדי להקביל את הנושאים‪.‬‬

‫| ‪| 42‬‬

‫גרומ תרשא‬ ‫במאמרו מביא נ’ וידר שוני נוסף בקטגוריות בין “המסורת הבבלית הגורסת בברייתא ‘בהמה’ ובין‬ ‫‪4‬‬ ‫המסורת בתוספתא ובירושלמי הגורסת ‘בור’”‪.‬‬ ‫המסקנה המתבקשת היא‪ ,‬אם כך‪ ,‬שאם “חייב אדם לברך” על כל מה שאינו‪ :‬בהמה‪ ,‬אשה‪ ,‬גוי‪,‬‬ ‫עבד ועם הארץ‪ ,‬אזי אדם הוא תלמיד חכם‪ .‬לא זאת אף זאת‪ ,‬תוך ביסוס מעמד התלמיד החכם‬ ‫הוגדרו קטגוריות מאד ברורות של אחֵרות‪ :‬עם הארץ‪ ,‬אשה‪ ,‬גוי‪ ,‬עבד‪ ,‬בור (ובמקורות נוספים‬ ‫מתווספים הרשעים‪ ,‬המינים‪ ,‬האפיקורסים ועוד ועוד)‪.‬‬ ‫מדוע חשוב כל כך ליצור קבוצה כה רחבה של ה”אחר”?‬ ‫כשקראתי טקטסים אלו לראשונה היה נדמה לי שהחכמים הבבלים‪ ,‬אשר קבעו לעצמם ייעוד של‬ ‫לימוד תורה‪ ,‬הגדירו את האחֵר ככל מי שעלול להפריע להם בלימודם‪ .‬בקריאה מעמיקה יותר‪,‬‬ ‫ותוך חיפוש תיאולוגי של מקומי כאישה בעולם הדתי היהודי‪ ,‬התברר לי כי החכמים הגדירו‬ ‫והרחיבו את הגדרת האחר כלפי כל מי שהיה עלול לחתור תחת סמכותם‪ .‬כלומר‪ ,‬מחד גיסא‪,‬‬ ‫חתרו ללימוד תורה‪ ,‬לשמירה על אליטה לומדת‪ ,‬אליטה הסגורה בפני האחר ובפני העולם מתוקף‬ ‫לימודם; ומאידך גיסא‪ ,‬כל עיסוקם הלמדני התרחש מתוקף הסמכות שהייתה להם בעיניהם‬ ‫לקבוע עבור האחר ולהתערב במעשיו בכל תחומי החיים‪ ,‬כמו הדת‪ ,‬החברה והפוליטיקה‪ .‬לפיכך‪,‬‬ ‫הם ביססו את ה”אני” לומד התורה‪ ,‬כבעל הסמכות‪ ,‬תוך שלילת האחר‪.‬‬ ‫מאחַר והדרך לקביעת מיהו האחֵר הייתה סוציולוגית‪/‬פסיכולוגית‪/‬פוליטית – כלומר‪ ,‬כרוכה‬ ‫במאבקי שליטה וכוח‪ ,‬ולא תיאולוגית‪ ,‬אין היא הכרחית ואינה בת קבע‪ .‬היא יכולה להשתנות‬ ‫באמצעות שינויים חברתיים‪ ,‬פוליטיים וכו’‪.‬‬ ‫בהשלכה לימינו‪ :‬למרבה הצער קטגוריות ה”אחר” לא נעלמו‪ .‬קבוצות שלמות בחברה הישראלית‪:‬‬ ‫עניים‪ ,‬נשים‪ ,‬גרים‪ ,‬פליטים ואפילו בעלי חיים‪ ,‬נותרו בגדר ה”אחר” מבחינת היחס‪ ,‬הנראוּת‪,‬‬ ‫הקצאת המשאבים והשיח החברתי‪ .‬קבוצות אלו לא מוגדרות כך מתוקף כוח עליון‪ ,‬אלא על ידי‬ ‫קבוצה שלטת‪ ,‬עילית (רבנית‪ ,‬כלכלית‪ ,‬ממשלתית) בעלת כוח רב‪ ,‬שנוח לה – ואף חיוני בעיניה‬ ‫– לשמֵר את ה”אחר” במקומו‪.‬‬ ‫בורכתי להיות חלק מתנועה שלקחה על עצמה למגר את ה”אחרות”‪ ,‬השואפת לקדם את הרצון‬ ‫ליצור פה חברה שוויונית ושוות הזדמנויות; תנועה המוּנעת מהצו היהודי הדתי והמוסרי למען כל‬ ‫באי עולם; תנועה הפועלת על מנת לשנות את ההגדרות וליצור שיח חדש‪ ,‬לעצב מילים שילוּו‬ ‫בעשיה חברתית של תיקון; תנועה הרואה עצמה אחראית למאבק לטששוש מחסום האחֵרוּת‬ ‫וליצירת מצב המאפשר חירות אמיתית‪.‬‬ ‫אחי‬ ‫אם אינך רואה שחביבין‬ ‫אשה‬ ‫גוי‬ ‫עבד‬ ‫‪ 4‬נ’ וידר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ’ ‪.207‬‬

‫| ‪| 43‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫בהמה‬ ‫שנבראו בצלם‬ ‫שאל את עצמך אדם‬ ‫מי אתה‬ ‫לשים מחיצה לאחרוּת‬ ‫ליצור במו ידיך‬ ‫א‪-‬חרות‬ ‫בוא תראה כמה פשוט‬ ‫לטפל באחרות‬ ‫בקדושה‬ ‫באחריות‬

‫| ‪| 44‬‬

‫סקרמ הרש הילד‬

‫בין שני כיסים‬ ‫דליה מרקס‬

‫ ‬ ‫ ‬ ‫כל אדם צריך שיהיו לו שני כיסים‪ .‬בכיס הימני פתק ובו כתוב‪" :‬בשבילי נברא העולם"‬ ‫(משנה סנהדרין ד‪ ,‬ה)‪ ,‬ובכיס השמאלי פתק ועליו‪" :‬אנכי עפר ואפר" (בראשית יח‪,‬‬ ‫‪1‬‬ ‫כז)‪.‬‬

‫מימרה זו‪ ,‬המיוחסת לרבי שמחה בונים מפשיסחא (‪ ,)1765-1827‬מציגה שני מערכים נפשיים‬ ‫סותרים‪ .‬על פי האחד‪ ,‬האדם הוא נזר הבריאה‪ ,‬שהכול נברא לכבודו; על פי האחר‪ ,‬האדם נטול‬ ‫ערך ומשולל חשיבות‪.‬‬ ‫רבים מאמינים שרבי שמחה שרטט מנעד בין שתי הגישות ההופכיות‪ ,‬וקורא לנו למצוא את האיזון‬ ‫המעצים "בשבילי נברא העולם";‬ ‫המבורך ביניהן‪ .‬כאשר נחוש חסרי ערך‪ ,‬עלינו לקרוא את הפתק ֲ‬ ‫שיצרנו תוכף עלינו ניטול את הפתק השני כדי להזכיר לעצמנו את מקומנו היחסי‬ ‫ואילו כשנרגיש‬ ‫ֵ‬ ‫ממתנת‪.‬‬ ‫בעולם‪ .‬לפי פירוש זה‪ ,‬שני הפתקים בשני הכיסים משמשים כאבן מאזניים ַ‬ ‫אני‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬סבורה שיש להבין את הקריאה של רבי שמחה כאזהרה‪ :‬כל אחת מן ההצהרות‬ ‫מזהירה אותנו מפני גישה מסוכנת‪ .‬הגישות הללו הפוכות‪ ,‬אבל סכנתן שווה‪ .‬שתיהן ביטויים של‬ ‫עצמי לא שלם‪ ,‬ובשתיהן ניכרת עמדה נרקיסיסטית‪ ,‬שהרי לעתים גישה של "הכול קשור אליי"‪,‬‬ ‫"אני במרכז"‪ ,‬עשויה לחשוף דווקא תחושה עמוקה ומציקה של חוסר ערך עצמי‪ ,‬וזו לובשת צורה‬ ‫של חשיבות עצמית מנופחת‪.‬‬ ‫במקום להושיט את ידנו לכיס זה או אחר‪ ,‬במקום לנפח את האגו או לדכא אותו‪ ,‬דומני שרבי‬ ‫שמחה קורא לנו לבחון את שאלת האגו באופן עמוק וכן‪ .‬בביקורת על שני הפתקים יש מסר‬ ‫חיוני‪ ,‬הקורא לנו לצאת מה"אני" המצומצם שלנו‪ ,‬זה המתבטא בהאדרה עצמית או בביטול עצמי‬ ‫‪ 1‬על פי מרטין בובר‪ ,‬אור הגנוז‪ :‬סיפורי חסידים‪ ,‬תל אביב‪ :‬תשל"ט‪ ,‬עמ' ‪.414‬‬

‫*‬

‫הרבה פרופ' דליה שרה מרקס היא פרופ' חברה לליטורגיה ולמדרש בהיברו יוניון קולג'‪ .‬עוסקת‬ ‫בכתיבה אקדמית‪ ,‬מסאית וליטורגית‪ .‬בין ספריה‪ :‬בעת אישן ואעירה‪ :‬על תפילות שבין יום ובין‬ ‫לילה‪.‬‬

‫| ‪| 45‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫– שני צידיו של אותו מטבע עצמו‪ ,‬של ה"אני" הכבול בתוך עצמו‪.‬‬ ‫ה"אני"‪ ,‬העצמיות שלנו‪ ,‬יש בו ממש‪ .‬הוא אינו אשליה‪ .‬על פי רוב‪ ,‬לא הלכה היהדות בדרכן של‬ ‫אמונות מזרחיות‪ ,‬הקוראות לביטול האני ולאיוּן האגו‪ .‬שיטת הפתקים של הרב שמחה מאששת‬ ‫את האני‪ .‬בלעדי היחיד‪-‬הסוביקט לא תיכון תבל ולא תיבנה ארץ‪ .‬בה בשעה‪ ,‬שיטתו קוראת גם‬ ‫ליחיד לצאת מתוך עצמו‪ ,‬לרתום את עצמיותו למטרות נעלות‪.‬‬ ‫ההוגה והמחנך הציוני אהרן דוד גורדון (‪ )1856-1922‬קרא לסופר יוסף חיים ברנר במכתב גלוי‪,‬‬ ‫בשנת ‪:1912‬‬ ‫הבו לנו יחידים! הבו לנו מתייאשים! הבו לנו יחידים‪ ,‬שאינם מתבטלים ושאינם‬ ‫עוזבים את המערכה‪ ,‬והבו לנו מתייאשים‪ ,‬המשקיעים את יאושם בבניין‪ ,‬בבניין אחד!‬ ‫אז תראו ונוכחתם‪ ,‬מה יחידים מתייאשים‪ ,‬מה יחידים בכלל‪ ,‬אפילו לא יוצאים כל כך‬ ‫‪2‬‬ ‫מן הכלל‪ ,‬יכולים לברוא בארץ ישראל זו‪ ,‬שרבים הם עתה המתייאשים ממנה‪.‬‬ ‫גורדון פנה אל חלוצי העלייה השניה‪ ,‬וקריאתו נשמעת היטב מבעד למסך הזמן שחלף מאז‪ .‬אני‬ ‫מבינה את דבריו כמבקשים לגייס הן את האגו והשאפתנות והן את תחושת הייאוש והאובדן‪.‬‬ ‫הוא אינו מבקש להצמית אף אחד מהם או להכפיפו‪ ,‬הוא אינו יוצא נגד הייאוש‪ ,‬אלא קורא לגייס‬ ‫אותו ולהטמיע אותו במעשה החיים והיצירה‪.‬‬ ‫דיכוטומיה של כוח וחולשה‪ ,‬של שביעות רצון מדושנת ותחושת ֶחסר כוססת‪ ,‬וגינויָ ם – אין בה‬ ‫תועלת‪ .‬ניסיון להכניס אדם לסד של התייחסות ממוצעת וראויה – אינה מועילה אף היא‪ .‬במקום‬ ‫זאת יש לקחת את כל מדורי הנפש‪ ,‬את גילוייהם‪ ,‬שעליהם גאוותנו‪ ,‬ואף את אלה שאין אנו גאים‬ ‫בהם‪ ,‬היצרים והרגשות‪ ,‬את כל העמדות היסודיות שלנו לגבי החיים‪ ,‬ולהעלות אותם למדרגה‬ ‫של יצירה ותיקון‪.‬‬ ‫ברווח שבין שני הכיסים נמצאים בני האדם‪ ,‬גופם‪ ,‬נפשם ונשמתם; על יאושיהם וכאביהם‪ ,‬על‬ ‫תקוותיהם וייחוליהם‪ .‬בין האזהרות שבשני הפתקים‪ ,‬אנחנו נקראים לתפקד‪" .‬בכל דרכך דעהו"‬ ‫(משלי ג‪ ,‬ו)‪ ,‬קורא מחבר ספר משלי‪ ,‬בכוח ובחולשה‪ ,‬בשביעות הרצון ובתחושת חוסר הערך‬ ‫לעבר עשייה גדולה‬ ‫והתואם; ובלבד שהיחיד יחרוג מדל"ת אמותיו שלו‪ ,‬ומנבירה בעצמיותו‪ֵ ,‬‬ ‫יותר‪ .‬זו בעיניי חשיבותם של שני פתקיו של רבי שמחה בונים‪ ,‬זה כוחם המרבה אחריות ומשתית‬ ‫חירות‪.‬‬

‫‪ 2‬אהרן דוד גורדון‪ ,‬האומה והעבודה‪ ,‬ערכו ש‪ .‬ה‪ .‬ברגמן ואל‪ .‬שוחט‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,1952 :‬עמ' ‪.160‬‬

‫| ‪| 46‬‬

‫גליה סדן‬

‫האינִ י‬ ‫האני וגבולות ֵ‬ ‫גבולות ֲ‬ ‫גליה סדן‬ ‫זהותנו נעה בין מעגלי החירות והאחריות‪ .‬מחד גיסא אנחנו מבקשים ומבקשות לעצמנו‪ ,‬ודאי‬ ‫וודאי בעולם המערבי המודרני‪ ,‬חירות לממש את עצמנו ולבטא את אישיותנו‪ .‬מאידך גיסא‪,‬‬ ‫רובנו חשים אחריות כלפי המסגרות החברתיות שאנחנו משויכים ומשויכות אליהן‪ :‬משפחה‪,‬‬ ‫מקום עבודה‪ ,‬קהילה וכיוצא באלה‪ .‬אחריות זו מגבילה לא פעם את רצוננו “להיות אנחנו”‪ ,‬שכן‬ ‫אנו נאלצים (ונראה שיותר מכך – נאלצות) להכפיף את רצוננו לזה של אחרים‪ ,‬להתגמש‪ ,‬לוותר‪.‬‬ ‫דומה שאנו נתונים במתח מתמיד בין שני קצוות אלה‪ ,‬נדים ביניהם‪ .‬אחדים ואחדות יחיו את‬ ‫חייהם קרובים יותר לקצה האחד; אחרות ואחרים נראים כנוטים דווקא לאחר‪ .‬את המתח הזה בין‬ ‫הזהות האישית של אדם לבין הצורך שלנו להשתייך למעגלים חברתיים מוגדרים וברורים‪ ,‬אני‬ ‫רוצה לבדוק באמצעות דמותיתיהן של שתי נשים‪ :‬רות ואיזבל‪ .‬שתיהן היו נשים‪ ,‬שתיהן נכריות‪,‬‬ ‫שתיהן הגיעו לסביבה לא מוכרת‪ ,‬זרה ועוינת‪ .‬רות הגיעה‪ ,‬מבחירה‪ ,‬לבית‪-‬לחם יהודה‪ .‬איזבל‪ ,‬יש‬ ‫לשער‪ ,‬נישאה לאחאב מלך ישראל מכורח‪ ,‬בשידוך דיפלומטי בינו לבין אביה‪ ,‬מלך צידון (מלכים‬ ‫א‪ ,‬טז‪ ,‬כט‪-‬לא)‪ .‬האחת בחרה להיטמע; האחרת – להתאים לנוהגיה ולעולמה את הסביבה הזרה‬ ‫לה‪ .‬האחת יסדה שושלת; האחרת הפכה לסמל של רוע‪ ,‬של שחיתות‪ ,‬אפילו של זנות‪.‬‬ ‫רות‪ ,‬גיבורת מגילתה‪ ,‬הגיעה ליהודה בעת קציר השְׂ עוֹ רים‪ .‬כזכור‪ ,‬רות הלכה ממואב לארץ יהודה‬ ‫בעקבות חמותה נעמי‪ ,‬לאחר שכל אחת מהן אבדה את האיש שנישאה לו‪ .‬נעמי הגיעה לשם עם‬ ‫ּ‬ ‫אישה ועם שני בניה‪ ,‬כשהמשפחה “ירדה מן הארץ” בשל הרעב‪ .‬לאחר שמתו בן הזוג והבנים‪,‬‬ ‫ומשהמצב הכלכלי בארץ השתפר‪ ,‬החליטה לחזור‪ .‬רות‪ ,‬כלתה‪ ,‬הצטרפה אליה והפכה בכך לסמל‬ ‫המסירות‪ ,‬הבחירה הראויה‪ ,‬ההשתלבות‪ .‬היא לא נטשה את חמותה הזקנה ועברה איתה את כל‬ ‫תלאות ההשתלבות והקליטה‪ ,‬עד שזכתה להתחתן (“להיגאל”‪ ,‬כלשון התנ”ך) עם בועז ולהקים‬ ‫את שושלת בית דוד‪ .‬מעניין‪ ,‬שהתורה יוצרת הקבלה בין ממזרים למואבים‪ ,‬ודוחה מקהל ישראל‬ ‫את המואבים‪ ,‬אולי דווקא בגלל קרבתם הגיאוגרפית לארץ ישראל‪ ,‬וקרבתם המשפחתית לעם‬

‫*‬

‫הרבה גליה ריבה סדן היא רבה‪-‬עמיתה בקהילת "בית דניאל" בתל‪-‬אביב ורכזת מר"ם‪ .‬חברה‬ ‫פעילה ב"שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם"‪ .‬חוקרת את הפיוט הארצישראלי‪ .‬אם לאיתמר‪.‬‬

‫| ‪| 47‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫ישראל‪ ,‬המתוארת בספר בראשית (יט‪ ,‬ל‪-‬לח)‪ :‬עמון ומואב היו‪ ,‬כך מסופר‪ ,‬נכדים‪/‬בנים של‬ ‫לוט‪ ,‬בן‪-‬אחיו של אברהם אבינו‪ .‬וכך נאמר בספר דברים (כג‪ ,‬ד)‪“ :‬לֹא יָ בֹא ַמ ְמזֵ ר ִ ּב ְק ַהל ה’ ַ ּגם דּ וֹ ר‬ ‫ֲעשִׂ ִירי לֹא יָ בֹא לוֹ ִ ּב ְק ַהל ה’‪ .‬לֹא יָ בֹא ַע ּמוֹ נִ י וּמוֹ ָא ִבי ִ ּב ְק ַהל ה’ ַ ּגם דּ וֹ ר ֲעשִׂ ִירי לֹא יָ בֹא ָל ֶהם ִ ּב ְק ַהל ה’‬ ‫ַעד עוֹ ָלם”‪ .‬מה שקרוב הוא מה שמאים‪ ,‬דווקא בגלל הקרבה והדמיון אלינו‪.‬‬ ‫על רקע טריקת דלת זו של עם ישראל כלפי מואב‪ ,‬בולטת הצהרתה של רות המואביה לנעמי‪:‬‬ ‫ֹאמר רוּת ַאל ִּת ְפ ְ ּג ִעי ִבי לְ ָעזְ ֵב ְך ָל ׁשוּב ֵמ ַא ֲח ָריִ ְך ִּכי ֶאל ֲא ׁ ֶשר ֵּתלְ כִ י ֵא ֵל ְך ו ַּב ֲא ׁ ֶשר ָּתלִ ינִ י ָאלִ ין ַע ֵּמ ְך‬ ‫“וַ ּת ֶ‬ ‫ְ‬ ‫ּ‬ ‫ַע ִּמי וֵ אל ַֹהיִ ך ֱאל ָֹהי‪ּ ַ .‬ב ֲא ׁ ֶשר ָּתמו ִּתי ָאמוּת וְ ׁ ָשם ֶא ָק ֵבר כּ ֹה יַ ֲעשֶׂ ה ה' לִ י וְ כֹה י ִֹסיף ִּכי ַה ָּמוֶ ת יַ ְפ ִריד ֵ ּבינִ י‬ ‫ו ֵּבינֵ ְך" (רות א‪ ,‬טז‪-‬יז)‪ .‬בכך בחרה רות לקבל על עצמה את כל המערכת התרבותית‪ ,‬החברתית‬ ‫והדתית של עם ישראל‪ .‬היא קבלה עליה את האל ואת חוקיו; ומתוך כך גם את הנורמות החברתיות‬ ‫הנוהגות ביהודה‪ :‬אישה איננה עובדת – היא מקבצת נדבות; אישה משתמשת במין כדי להשיג‬ ‫את רצונה; אישה צריכה להיכנע לחברה הגברית ולגחמותיה‪ ,‬במקרה זה גחמות הנערים הקוצרים‬ ‫השולטים על גורלה‪ .‬אפילו את בנה היא מפקידה בידי החברה החדשה‪ .‬לא היא המעניקה לו את‬ ‫שמו (ובכך מוותרת על שייכותו אליה)‪ .‬הבן הוא רכושה של נעמי ורכוש הכלל‪ ,‬המיוצג במגילה‬ ‫על ידי השכֵ נות‪:‬‬ ‫ֹאמ ְרנָה‬ ‫וַ ּי ַ ִּקח ּב ַֹעז ֶאת רוּת וַ ְּת ִהי לוֹ לְ ִא ּׁ ָשה וַ ָ ּיבֹא ֵאלֶ ָיה וַ ּי ִֵּתן ה’ לָ ּה ֵה ָריוֹ ן וַ ֵּתלֶ ד ֵּבן‪ .‬וַ ּת ַ‬ ‫ַה ּנ ׁ ִָשים ֶאל ֳנָע ִמי ָ ּברו ְּך ה’ ֲא ׁ ֶשר ל ֹא ִה ׁ ְש ִ ּבית לָ ְך ּג ֵֹאל ַה ּיוֹ ם וְ ָ ּיִק ֵרא ׁ ְשמוֹ ְ ּביִשְׂ ָר ֵאל‪ :‬וְ ָהיָ ה‬ ‫לָ ְך לְ ֵמ ׁ ִשיב ֶנֶפ ׁש וּלְ כַ לְ ֵּכל ֶאת שֵׂ בָ ֵת ְך ִּכי כַ ָ ּל ֵת ְך ֲא ׁ ֶשר ֲא ֵהבָ ֶת ְך יְלָ ַד ּת ּו ֲא ׁ ֶשר ִהיא טוֹ בָ ה לָ ְך‬ ‫ִמ ּׁ ִשבְ ָעה ָּבנִ ים‪ .‬וַ ִּת ַ ּקח נָ ֳע ִמי ֶאת ַה ֶ ּילֶ ד וַ ְּת ׁ ִש ֵתה ּו בְ ֵח ָיק ּה וַ ְּת ִהי לוֹ לְ א ֶֹמנֶ ת‪ .‬וַ ִּת ְק ֶראנָה לוֹ‬ ‫יִשי ֲאבִ י ָדוִ ד” (רות ד‪,‬‬ ‫ַה ׁ ּ ְשכֵ נוֹ ת ׁ ֵשם לֵ אמֹר ַ ּיֻלד ֵּבן לְ נָ ֳע ִמי וַ ִּת ְק ֶראנָ ה ׁ ְשמוֹ עוֹ בֵ ד הוּא ֲאבִ י ׁ ַ‬ ‫יג‪-‬יז)‪.‬‬ ‫רות בחרה למחוק את זהותה הקודמת‪ .‬היא נטמעה לחלוטין בעולם החדש‪ ,‬היטמעות שהתנ”ך‬ ‫מציג אותה כראויה לכל שבח‪ .‬בתמורה להיטמעותה בחברה “הנכונה” ולמחיקה מוחלטת של‬ ‫זהותה כמואביה‪ ,‬כאישה עצמאית‪ ,‬היא זוכה להינשא ולהקים שושלת מפוארת‪ ,‬את שושלת בית‬ ‫דוד‪ .‬לזכותה של רות יֵ אמר‪ ,‬כי כל זאת עשתה מבחירה‪ .‬היא זו שבחרה להצטרף לנעמי למרות‬ ‫ָּ‬ ‫שערכ ּה חישובי הפסד‬ ‫הפצרותיה שתישאר במואב‪ .‬רות הייתה אז כבר אלמנה בוגרת‪ .‬יש לשער‬ ‫מול רווח‪ ,‬והחליטה ‘להמר על כל הקופה’‪.‬‬ ‫מסר אפשרי העולה‪ ,‬אפוא‪ ,‬ממגילת רות‪ ,‬הוא שיש חברה נורמטיבית נכונה‪ ,‬ראויה; מי שבוחר‬ ‫להצטרף אליה ולהיטמע בתוכה‪ ,‬תוך ויתור מוחלט על ה”אני” שלו‪ ,‬יבוא על שכרו‪ .‬מבחינה‬ ‫למדים מהמגילה דבר על המחיר‬ ‫חברתית והיסטורית‪ ,‬רות יצאה ברווח‪ .‬אולם כדאי לזכור‪ ,‬שאיננו ֵ‬ ‫הנפשי והרגשי ששילמה‪ .‬המקרא‪ ,‬כהרגלו‪ ,‬בוחר למעט בתיאור רגשות גיבוריו‪ ,‬לא כל שכן –‬ ‫גיבורותיו‪ .‬מה מרגישה אישה במוחקה את הרקע התרבותי שלה? מה מרגישה אם שכאשר בנה‬ ‫נולד הוא מנוכס מיידית לטובת הכלל‪ ,‬ולה אף אין הזכות לקרוא לו בשם? האם אותן שכנות‬ ‫קיבלו את רות לתוכן בחום ובאהבה‪ ,‬או שמא כל דאגתן הייתה שיהיה מי שתדאג לנעמי בזקנתה‬ ‫(“וְ ָהיָ ה ָל ְך לְ ֵמ ׁ ִשיב נֶ ֶפ ׁש ּולְ כַ לְ ֵּכל ֶאת שֵׂ ָב ֵת ְך”); האם לא הזכירו לרות‪ ,‬שוב ושוב‪“ ,‬לא יבוא עמוני‬

‫| ‪| 48‬‬

‫גליה סדן‬ ‫ומואבי בקהל ה’”?‬ ‫מראה‪ .‬סיפורה של איזבל מתפרש על פני כמה וכמה פרקים‬ ‫מול רות ניצבת איזבל כבתמונת ָ‬ ‫בסוף ספר מלכים א ובתחילת ספר מלכים ב‪ .‬היא הייתה‪ ,‬כאמור‪ִ ,‬בתו של “אתבעל מלך צידונים”‬ ‫ונישאה לאחאב מלך ישראל‪ .‬המספֵּר המקראי מקטרג על אחאב בגלל נישואיו לה‪ ,‬הצידונית‬ ‫(מלכים א טז‪ ,‬כט‪-‬לא)‪ .‬היא מואשמת בהדחתו לעבודת הבעל‪ ,‬האליל החשוב ביותר בכנען‬ ‫ובסביבותיה‪ .‬בניגוד לרות‪ ,‬איזבל בחרה שלא להיטמע בסביבתה כי אם להתאים (באלימות‪ ,‬יש‬ ‫לומר) את הסביבה אליה‪ .‬היא החדירה את עבודת הבעל והאשרה לתרבות ממלכת ישראל (ויש‬ ‫הטוענים‪ ,‬שרק העצימה עבודת בעל שכבר שררה בחברה זו)‪ ,‬רדפה את נביאי ה’ והרגה בהם‪.‬‬ ‫היא הפכה‪ ,‬הלכה למעשה‪ ,‬את עבודת הבעל לדת הרשמית בממלכה‪ .‬איזבל עשתה כל מאמץ‬ ‫לחסל את דת ה’‪ .‬היא לא קבלה עליה את דת הממלכה‪ ,‬ואף לא את הקודים התרבותיים שלה‪:‬‬ ‫היא השולטת בכל ענייני הפנים; היא הקובעת את נורמות המוסר על פי הנורמות שהיא רגילה‬ ‫להן‪ ,‬שלפיהן המלך הוא האל והחוק (במיוחד בולט הדבר בסיפור הידוע על כרם נבות היזרעאלי‬ ‫במלכים א כא)‪.‬‬ ‫על כך נענשה איזבל במוות מזוויע‪ ,‬כאשר נדחפה החוצה מן החלון על ידי בני השושלת החדשה‬ ‫שקמה וחיסלה את שושלת אחאב‪ ,‬שושלת יהוא בן נמשי; גופתה נאכלה על ידי הכלבים (מלכים‬ ‫ב ט‪ ,‬כט‪-‬לז)‪ .‬בזיכרון הקולקטיבי שלנו נחרטה איזבל לדראון עולם‪ :‬התלמוד שם את עיסוקה‬ ‫בעבודה זרה בקונטקסט מיני‪ 1,‬בברית החדשה היא מואשמת בזנות ממש‪ ;2‬בתרבות האמריקאית‬ ‫‪3‬‬ ‫‪ Jezebel‬הוא כינוי לאישה מופקרת‪ ,‬זנותית‪.‬‬ ‫*‬ ‫האם משמעותה של השוואה זו היא שהאישה “הטובה” היא זו שתבחר לוותר על עולמה ועל‬ ‫ערכיה? האם משמעות הדבר היא שקיימות רק שתי דרכים אפשריות לאישה‪ ,‬או לאדם בכלל‪:‬‬ ‫השתלטות מוחלטת (ואלימה) הנובעת מניכור מוחלט כלפי הסביבה ומאמץ לשנות אותה בכל‬ ‫מחיר‪ ,‬מזה‪ ,‬או טמיעה מוחלטת ואבדן זהות‪ ,‬מזה?‬ ‫מדוע אין בנו חמלה ואמפתיה כלפי איזבל‪ ,‬שככל הנראה הושאה לאחאב שלא על פי רצונה‬ ‫ובמסגרת הסדר דיפלומאטי; ואף על פי כן החליטה להיאבק על זכותה להשפיע‪ ,‬ליצור מציאות‬ ‫חדשה‪ ,‬להרגיש “בבית” גם בממלכה הזרה? ומאידך גיסא‪ ,‬האם אין מקום לביקורת כלפי רות‪,‬‬ ‫שויתרה כה בקלות על השורשים התרבותיים והערכיים שגדלה עליהם ומחקה את זהותה‪ ,‬תוך‬ ‫נכונות לקבל עליה בהשלמה גמורה את העיקרון “להיות [מה שמצפים ממך] – או לחדול”?‬ ‫רות ואיזבל אינן רק מודלים להתנהגות נשית‪ .‬הן שתי נקודות קיצון על הציר שבקצהו האחד‬ ‫ה‪”-‬איני”‪ .‬הן מעוררות שאלות על הבחירות הזהותיות שלנו‪ .‬מה אנחנו‬ ‫ה‪”-‬אני” ובקצהו השני‬ ‫ֵ‬ ‫‪ 1‬ראו למשל בבלי‪ ,‬סנהדרין לט ע"ב‪ ,‬קב ע"ב‪.‬‬ ‫‪“ 2‬אך מעט יש לי עליך כי תניח את האישה איזבל האומרת כי היא נביאה ללמד ולהתעות את עבדי לזנות ולאכול זבחי אלילים‪ .‬ואתן‬ ‫לה זמן לשוב והיא מאנה לשוב מתזנוניה‪ .‬הנני מפיל אותה על מיטה ואת המנאפים איתה בצרה גדולה אם לא ישובו ממעשיהם” (חזון‬ ‫יוחנן‪ ,‬ב‪ .)23-20 ,‬ייתכן‪ ,‬אומנם‪ ,‬שאיזבל המתוארת כאן איננה אותה דמות המתוארת בספר מלכים‪ ,‬אולם לענייננו חשוב כי בדיעבד‬ ‫שתיהן נתפשות בתרבות הנוצרית כדמות אחת‪ .‬ראו הפנייה למאמרה של ‪ ,Pippin‬הערה ‪ 3‬להלן‪.‬‬ ‫‪ 3‬ראו למשל ‪T. Pippin, (1994), “Jezebel Re-Vamped”, in Athalya Brenner (ed.) Feminist Companion to Samuel and‬‬ ‫‪Kings, Sheffield Academic Press, pp. 196-206‬‬

‫| ‪| 49‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫בוחרים ובוחרות לגלות? ומה להסתיר? למי אנחנו בוחרים לגלות מי אנחנו? וממי אנחנו‬ ‫מסתירות? על מה חשוב לנו להיאבק בכל מחיר‪ ,‬ועל מה אנחנו מוכנים לוותר? עד כמה יש בנו‬ ‫רגישות לסביבה המקיפה אותנו‪ ,‬ועד כמה אנחנו קשובים לרגשותינו‪ ,‬זהותנו וצרכינו?‬ ‫*‬ ‫לעיתים קרובות נדמה לנו שכל מה שאיננו “אנחנו” באופן מוחלט ובמאת האחוזים‪ ,‬מנוגד‬ ‫לנו מכול וכול‪ .‬יותר מכך‪ ,‬דומה שכל מה שאיננו “אנחנו” במאת האחוזים‪ ,‬מאים עלינו ומפיק‬ ‫מאתנו תוקפנות וניכור‪ .‬לא אחת נדמה לנו שאם נקבל על עצמנו כללים ומנהגים אחרים מאלה‬ ‫שהורגלנו בהם‪ ,‬או מאלה שאנחנו מאמינים בהם‪ ,‬אנחנו מוחקים את עצמנו לחלוטין‪ .‬תפיסת‪-‬‬ ‫מציאות קוטבית שבה רק שני קצוות‪ ,‬קצה ה”אני” וקצה ה”איני”‪ ,‬אינה מאפשרת תקשורת עם‬ ‫כל הטווח החיוני והפורה שבין הקצוות‪ .‬בראש ובראשונה עולה שאלה זו לקדמת הבמה במפגש‬ ‫עם סביבתנו המידית‪ :‬בן או בת זוג‪ ,‬הורים‪ ,‬אחים‪ ,‬ילדים; אבל גם בכל מפגש אנושי באשר הוא‪.‬‬ ‫אני רוצה להיות גם רות וגם איזבל‪ .‬אני רוצה להיות מיזוג של רות ואיזבל‪ .‬לפעמים רק רות;‬ ‫לעתים אחרות – ממש ממש איזבל; ובמצבים אחרים – לקחת משהו מכל אחת מהן; או אולי‬ ‫לתבל את דמויותיהן במעט אסתר‪ ,‬או מרים‪ ,‬עם ֵ ּ‬ ‫הרבה ברוריה והרבה דבורה‪.‬‬ ‫מי קובע את המינונים‪ ,‬את התזמונים? מה מרכיב את המתכון הפרטי של האישיות שלי‪ ,‬של‬ ‫ההעדפות שלי‪ ,‬של תחומי הענין ודרכי ההתנהגות? מי מצביע על כמה רות וכמה איזבל יש‬ ‫ב”אני”‪ ,‬וכמה הן מגדירות את מה ש”איני”? ואם נחזור לשאלות ששאלתי בתחילת דבריי – האם‬ ‫תודעת האחריות אין משמעה גם אחריות כלפי עצמי? והחירות שלי לפעול כפי שאני פועלת‪,‬‬ ‫האם אין היא מוענקת לי מפני שיש מסביבי משפחה וקהילה התומכות בי?‬ ‫שתי הנשים המרתקות ויוצאות הדופן – כל אחת בדרכה – האלה‪ ,‬מאתגרות את ראייתנו את‬ ‫עצמנו‪ .‬טוב שכך‪ .‬שכֵּן מבלי שנאתגר את עצמנו ונבחן את שאלת זהותנו האישית אל מול היותנו‬ ‫חלק מהחברה שבה אנו פועלים ופועלות‪ ,‬לא יקרא לנו דרור – כיחידים‪ ,‬וכחברה‪.‬‬

‫| ‪| 50‬‬

‫יקסבולוקוס וקינ‬

‫כשהאישי הוא קדוש והקדוש הוא פוליטי‬ ‫ניקו סוקולובסקי‬ ‫היכן וכיצד מקבלים קדושה? כשאנו אומרים או שומעים ביטויים כמו ‘ארץ הקודש’‪‘ ,‬הרב‬ ‫הקדוש’‪‘ ,‬קדיש אבלים’‪‘ ,‬קידוש ליל שבת’ או ‘מקודשת‪ ,‬מקודשת‪ ,‬מקודשת!’‪ ,‬לרוב איננו‬ ‫עוצרים לחשוב על משמעותם‪ ,‬לתהות מה הקשר (בהנחה שאולי יש כזה) בין הרעיונות הרבים‪,‬‬ ‫המקומות והמצבים המיוצגים על‪-‬ידי השורש קד”ש‪ .‬נראה כאילו ברור לאנשים למה הכוונה‪ ,‬אך‬ ‫אותה “בהירות” היא מעין “משחק קודים”‪ ,‬שבו המשתתפים ממשיכים להשתמש במונח‪ ,‬אך‬ ‫אינם מתעמקים במשמעותו‪.‬‬ ‫המצב שבו הכול מניחים‪ ,‬בטעות‪ ,‬שאנו יודעים במה מדובר כשאנו משתמשים במלה “קדושה”‪,‬‬ ‫הוא לא רק מגוחך‪ ,‬אלא גם גורם להחמצה מצערת של האפשרות להעמקת הדיון ושל העלאת‬ ‫שאלות מהותיות‪ .‬העיסוק בשאלת הקדושה קשה; היכן מושרשת באמונתנו‪ ,‬בתפיסתנו‬ ‫ובחווייתנו הקדושה? אלו שאלות שהתשובות עליהן אינן מובנות מאליהן‪.‬‬

‫מערכת של משמעות‬ ‫“לכונן קשרים?”‬ ‫“כמובן"‪ ,‬אמר השועל‪" .‬בשבילי אינך אלא ילד קטן‪ ,‬ואינך שונה ממאות אלפי ילדים‬ ‫קטנים אחרים‪ ,‬לכן אני אינני זקוק לך וגם אתה אינך זקוק לי‪ .‬בשבילך אינני אלא שועל‬ ‫כמו מאות אלפי שועלים אחרים‪ .‬אבל אם תאלף אותי ‪ ...‬אתה תהיה בשבילי יחיד‬ ‫‪1‬‬ ‫ומיוחד בכל העולם‪ ,‬ואני אהיה בשבילך יחיד ומיוחד בעולם”‪...‬‬ ‫‪ 1‬אנטואן דה‪-‬סנט אקזופרי‪ ,‬הנסיך הקטן‪ ,‬מצרפתית‪ :‬אילנה המרמן (‪ ,)1993‬תל‪-‬אביב‪ ,1993 :‬עמ' ‪.66‬‬

‫*‬

‫הרב ניקו סוקולובסקי הוא מחנך ואיש קהילה‪ .‬היה ממקימיה וממובילה של קהילת "השכוניה"‬ ‫בחיפה‪ .‬עוסק במחשבה יהודית מודרנית ומתמקד ביצירת חיבור רעיוני ומעשי בין אנשים לערכים‪.‬‬

‫| ‪| 51‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫מה הופך ילד כלשהו לחבר "הכי טוב"? מה הופך אישה לאמא? מה הופך שני צעירים לשותפים‬ ‫לחיים? מה הופך שולחן למקום למפגש משפחתי או ריח של אוכל – לגעגוע? ומה הופך את‬ ‫המצה ללחם העוני או ארבעה קירות – לבית?‬ ‫לכל חפץ בעולם הזה מערכת משמעויות הסובבת אותו‪ .‬אשתמש בהשאלה באבחנה שעורך‪,‬‬ ‫בהקשר שונה‪ ,‬עמנואל קאנט‪ ,‬ואבחין בעקבותיו בין הנומנון לפנומנון‪ .‬הנומנון יבטא את החפצים‬ ‫כפי שהם‪ ,‬נטולי משמעות‪ֶ ,‬הקשרים וחוויות‪ .‬כך למשל‪ ,‬שולחן‪ :‬אוביקט בעל ארבע רגליים‬ ‫ומשטח ישר מעליו‪ .‬הפנומנון‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬מתייחס לדברים כפי שהם נתפסים על ידינו ‪ -‬על ידי‬ ‫הניסיון והחוויות שלנו‪ .‬בעקבות קאנט נאמר‪ ,‬שלאמתו של דבר איננו יכולים לתפוס את הנומנון‪,‬‬ ‫שכל תפיסה מטילה כבר משמעות בדבר שאנו מתנסים בו‪.‬‬ ‫תמונה‪ ,‬ריח‪ ,‬טעם‪ ,‬חפץ‪ ,‬הם מעט מהדברים היכולים לחבר אותנו באופן סמלי למערכת של‬ ‫משמעות‪ ,‬הנוספת למובנים הפונקציונאליים שיש לדברים האלו – תמונה לקישוט‪ ,‬מעיל‬ ‫לחימום‪ ,‬וכו'‪ .‬הילד העומד מולנו‪ ,‬יש לו משמעות הנסתרת אולי עבור רוב האנשים בעולם; אך‬ ‫בשבילי הוא קודם כל הבן שלי‪ ,‬ונושא משמעות שהיא הרבה מעבר לדמותו הפונקציונאלית‪.‬‬ ‫השאלה הפילוסופית שתישאל בהקשר הזה‪ ,‬ובהשראתו של קאנט‪ ,‬תהיה כיצד אנחנו יוצרים את‬ ‫הקשר ואיך אנחנו חווים את האינטראקציה הסמלית ואת הענקת המשמעות‪.‬‬ ‫בדברים שקראנו מהנסיך הקטן מופיע תיאור‪ ,‬יפה ומדויק מאין כמותו בעיניי‪ ,‬של יצירת מערכת‬ ‫משמעות‪ .‬הדבר שהשועל קורא לו "אילוף" מקביל בעיניי לקדושה‪ .‬זוהי הענקת המשמעות‬ ‫המקסימאלית שיכולה להינתן לקשר או לאדם‪ .‬הנסיך הקטן‪ ,‬השווה לאלף ילדים אחרים בעולם‪,‬‬ ‫הפך לאחד ויחיד בעולם כולו; זאת מתוך כך שהשועל‪ ,‬שאיש לא הבחין בו כייחודי‪ ,‬הופך למושא‬ ‫אהבה‪ ,‬הקשבה והשקעה‪.‬‬ ‫התיאור הזה של יצירת קשר כה טהור ועמוק‪ ,‬עד שהוא מניע אותי לחשוב על הגותו של מרטין‬ ‫בובר‪ ,‬המדבר על מערכת יחסים אפשרית עם "האתה הנצחי"‪ ,‬ועל פוטנציאל ההתגלות הנמצא‬ ‫בכל יחסי "אני‪-‬אתה"‪ .‬הקדושה נמצאת ביצירת הקשר‪" :‬כל שמותיה של האלוהות נשארו‬ ‫עומדים בקדושתם‪ :‬שהרי בשמות אלה דיברו לא רק על אלוהים אלא גם אליו"‪ 2.‬הקדוש הוא‬ ‫חבירה‬ ‫הדיבור עם אלוהים‪ ,‬אל אלוהים‪ ,‬ולא הדיבור עליו‪ .‬כי בדיבור אליו יש ניסיון אמתי של ִ‬ ‫אל משמעות טרנסנדנטלית‪ .‬על אף שבובר אינו מגדיר זאת כך‪ ,‬אני רואה בזיקה שהוא מתאר‬ ‫קדוּשה‪" .‬כשאני ניצב מול אדם כאתה שלי ואומר לו את מילת‪-‬השיתין אני‪-‬אתה‪ ,‬שוב אין הוא‬ ‫חפץ בין חפצים"‪ 3.‬האדם‪ ,‬הדבר או הזמן שאני יוצר עמו את הקשר המעמיק של "אני‪-‬אתה"‪ ,‬אני‬ ‫‪4‬‬ ‫יוצר אתו קשר של קדושה‪" .‬רק הודות לכוח‪-‬הזיקה שלו יודע האדם לחיות ברוח"‪.‬‬ ‫הזיקה היא פוטנציאלית‪ .‬מה שיעניק משמעות לדבר עבורי תהיה ההחלטה שלי‪ ,‬או שלנו‪ ,‬לעמוד‬ ‫בזיקה‪ .‬העמידה בזיקה דומה לכיוון של פנס אל מטרה מסוימת‪ ,‬ותפיסתה בתוך החושך כדבר‬ ‫צח וברור‪ .‬אפשר ללכת בעולמנו גם בלי "לראות"‪ .‬אפשר להסתובב בעולם מלא חפצים ואנשים‬ ‫שאין בהם כל משמעות‪ .‬היכולת שלי לעמוד בזיקה היא מה שמאפשר לי להיות לא "עיוור"‬ ‫‪ 2‬מרטין בובר‪ ,‬אני ואתה (‪ ,)1923‬מגרמנית‪ :‬יהושע עמיר‪ ,‬עריכה‪ :‬יהוידע עמיר (טרם ראה אור)‪ ,‬חלק ‪.III‬‬ ‫‪ 3‬שם‪ ,‬חלק ‪.I‬‬ ‫‪ 4‬שם‪ ,‬חלק ‪.II‬‬

‫| ‪| 52‬‬

‫יקסבולוקוס וקינ‬ ‫כשאנסה בכל פעם שאני מזדמן לפגישה לעמוד בזיקה‪" ,‬להאיר בפנס"‪ .‬אני המחזיק בפנס ויכול‬ ‫לבחור להאיר או לא להאיר בו‪ .‬אם אבחר להותירו כבוי‪ ,‬אוסיף להסתובב בעולם‪ ,‬אך לְ דבר לא‬ ‫תהיה משמעות מיוחדת עבורי‪.‬‬ ‫מרדכי קפלן הדגיש את הפן החברתי הרחב יותר‪ ,‬והסביר כי במרוצת ההיסטוריה נקראו דברים‪,‬‬ ‫מוסדות ואישים רבים "קדושים"‪ ,‬כאשר כל אחד מהם נראה על ידי ציבור מסוים כבעל חשיבות‬ ‫עליונה‪ .‬ואולם אותה חשיבות‪ ,‬או קדושה‪ ,‬אינה טבועה באותם עצמים או אישים‪ ,‬היא אינה‬ ‫אינהרנטית‪ .‬על פי קפלן "אמת המידה לקדושתו של עצם מן העצמים‪ ,‬היא מידת הענקתו‬ ‫‪5‬‬ ‫להאדרת החיים‪ ,‬להרגשתנו בערכם וחשיבותם‪.‬‬ ‫בהקשר דומה‪ ,‬משה מאיר מסביר בספרו שניים יחדיו – פילוסופיה דתית‪-‬חילונית חדשה‪,‬‬ ‫שהרמן כהן ראה את הקדושה כמושג "מצטרף"‪ ,‬כלומר מושג בעל "שני קטבים שרק הצטרפותם‬ ‫יחד מניבה את פשרו"‪ .‬הקדושה מתקיימת‪ ,‬לדבריו‪ ,‬בצירוף בין אלוהים והאדם‪ .‬חשוב לציין כי‬ ‫אותו צירוף אינו חורג מגבולות האדם – האדם מקבל תנופה מחיים "לפני אלוהים" וראייה של‬ ‫אלוהים כאידיאה מכוונת‪ ,‬אך הוא יכול להגיע רק עד קצה גבול היכולת של עצמו‪ .‬המושג קדושה‬ ‫‪6‬‬ ‫"מורה על תנועת היש אל עבר אלוהים‪ ,‬האחר"‪.‬‬

‫על קדושה ופוליטיקה‪ :‬מחשבותיי על השיח בישראל‬ ‫סוגית הקדושה בהקשר של השיח הישראלי מעלה באופן מיידי סוגיות רבות‪ ,‬טעונות מבחינה‬ ‫חברתית‪ .‬ביניהן דיונים בין חילונים ודתיים; המאבק על צביון הכותל; השאלה האם מדינת ישראל‬ ‫צריכה להשתרע על כל שטח "ארץ הקודש" המוגדרת בתורה הקדושה עבור העם הקדוש‪ ,‬או‬ ‫שמא לא כך; מי מבחינתה של ה"חברה קדישא" רשאי לומר "קדיש" בבית קברות; האם רק הגבר‬ ‫מקדש את האישה בחתונה‪ .‬כל אלה דברים הנוכחים באופן תמידי בשיח שלנו‪.‬‬ ‫דוגמא לעצמות הרגשיות שמעורר הדיון על הקדושה ניתן למצוא בדברי עמוס עוז‪ ,‬המובאים‬ ‫באוסף תרבות היהדות החילונית‪ :‬הגות חדשה בישראל‪ .‬הוא מציג תפישה של מה שהוא רואה‬ ‫כעיוות הנוצר ביחסי דתיים‪-‬חילונים‪:‬‬ ‫יש אנשים ממש‪ ,‬הדתיים‪ ,‬ולהם תורה ומצוות‪ ,‬ומה שיקר וקדוש להם הוא יקר וקדוש באמת‪,‬‬ ‫ויש אנשים שהם פחות ממש‪ ,‬החילונים‪ ,‬שכביכול שום דבר לא יקר להם ושום דבר לא קדוש‬ ‫להם ועל כן הם בחזקת "עגלה ריקה" שאפשר להזיז אותה הצידה כדי לפנות דרך לבעלי "העגלה‬ ‫‪7‬‬ ‫המלאה"‪.‬‬ ‫קול מעניין אחר המציג ניגודיות באופן שבו ניתן להבין קדושה‪ ,‬הוא זה של רחל אליאור‪,‬‬ ‫פרופסור לפילוסופיה יהודית‪ .‬באותו אוסף מובאים דבריה על הקדושה‪ ,‬כדרך שהיא נתפסת‬ ‫בעיני המשתמשים בה ככלי לדיכוי נשים במסורת היהודית‪ .‬היא מסבירה את ֶהקשרי הקדושה‬ ‫והטומאה בהשקפה הדתית וטוענת כי הגבר הוא המצוי "בזיקה לתחום הקדושה"‪ ,‬וברובד‬ ‫‪ 5‬מרדכי מנחם קפלן‪ ,‬ערכי היהדות והתחדשותם‪ ,‬מאנגלית אברהם רגלסון‪ ,‬ירושלים‪( 2003 :‬מהדורה שנייה)‪ ,‬עמ’ ‪.85‬‬ ‫‪ 6‬משה מאיר‪ ,‬שניים יחדיו‪ :‬פילוסופיה דתית‪-‬חילונית חדשה‪ ,‬ירושלים‪ ,2012 :‬עמ’ ‪.138‬‬ ‫‪ 7‬עמוס עוז‪“ ,‬עגלה מלאה ועגלה ריקה? הרהורים על תרבות ישראל”‪ ,‬בתוך‪ :‬יעקב מלכין יעקב (עורך)‪ ,‬תרבות היהדות החילונית‪ :‬הגות‬ ‫חדשה בישראל‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,2006 :‬עמ’ ‪.29‬‬

‫| ‪| 53‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫החברתי של מעבר "מן התוהו לבריאה או מן הטומאה לקדושה‪[ ,‬נעשה] באמצעות קידושין‬ ‫הכרוכים בקניין (שטר כתובה) ומניין (שבעה ימי טוהרה)‪ ,‬בבעלות‪ ,‬בכיסוי (מכסה ערוותה)‪,‬‬ ‫אילוף וריסון של האשה‪ /‬הטבע‪ /‬הערווה בידי מי שאדון לקדושה‪ ,‬לדעת‪ ,‬לשפה‪ ,‬ולמספר‪ ,‬לחוק‬ ‫‪8‬‬ ‫ולמצווה‪ ,‬להיתר ולאיסור‪ ,‬לדת ולדין"‪.‬‬ ‫דברי עוז ואליאור מבטאים שניהם קרע וכאב עמוק‪ ,‬ומדגימים קונפליקטים שחוות קבוצות‬ ‫שונות בשיח הישראלי‪ ,‬שהמכנה המשותף שלהם הוא שאלת מהו הקדוש ומי מגדירו‪.‬‬ ‫כשאני חושב על אופי העימותים הפוליטיים סביב סוגיית הקדושה‪ ,‬משהו בדינמיקה ובלשון של‬ ‫אותם עימותים נוטה להזכיר לי מריבות שבין ילדי גן חובה‪ .‬אינני אומר זאת כבדיחה או כהבעת‬ ‫זלזול‪ ,‬אלא כהתייחסות לצורת בניית הטיעונים שבמחלוקת‪ .‬כידוע‪ ,‬אחד הדברים שילדים בגיל‬ ‫הרך עושים על מנת להיראות חזקים‪ ,‬כשהם אינם מסכימים על דבר מה‪ ,‬הוא להצהיר "דוד שלי‬ ‫שוטר!"‪" ,‬אח שלי חייל!"‪ ,‬או "לסבא שלי יש אקדח ע‪-‬נ‪-‬ק!"‪ .‬הילד המשתמש ב"איום" מביא‬ ‫יראה‪ .‬הדיונים סביב‬ ‫גורם שהוא מספיק בלתי‪-‬מוכר לאחר‪ ,‬טמון בו מסתורין‪ ,‬ולכן הוא מייצר ָ‬ ‫הקדושה דומים‪ .‬כל צד מביא את ה"מסתורין" שלו‪ ,‬והצדדים יכולים להמשיך ולהתווכח עד אין‬ ‫קץ‪ ,‬כשכל צד שומר בקנאות על עמדתו ומנסה להראות שהמסתורין וכוח האיום שלו גדולים‬ ‫יותר‪ .‬אך כששני ילדים מושכים באותה בובה תוך צעקות‪ ,‬הרי שבסופו של דבר הבובה תתפרק‬ ‫ואיש לא יוכל לשחק בה עוד‪ .‬מה שכל ילד בגן הילדים צריך ללמוד הוא‪ ,‬שכאשר הוא מעוניין‬ ‫בצעצוע הנמצא תחת הגדרת "נחלת הכלל"‪ ,‬גם אם הוא מאד רוצה אותו והוא מאד מיוחד עבורו‪,‬‬ ‫אין ברירה אלא להסכים לחלוק‪ .‬משום מה‪ ,‬לעתים נראה שתובנה בסיסית זו אינה חלק מהתודעה‬ ‫הציבורית הישראלית‪ .‬החל מהקמת מחלקת טיפול נמרץ בבית חולים על שטח שלפני אלפיים‬ ‫שנה שימש בית קברות לגויים (ויש מי שמתעקש לחשוב שנקברו שם יהודים)‪ ,‬ועד השאלה מי‬ ‫ואיך יכול להתפלל בכותל המערבי‪ .‬הצדדים מושכים ברגלי הבובה‪ ,‬כל אחד לכיוונו‪ ,‬תוך צעקות‪.‬‬ ‫והרי‪ ,‬בדיוק כפי שאני יכול להתבונן ְ ּבדבר ולהחליט‪ ,‬או פשוט לדעת‪ ,‬שהוא קדוש עבורי‪ ,‬גם‬ ‫האחר יכול לחוש כך או לדעת זאת‪ .‬ואם אני‪ ,‬אפילו מבחינה פרגמאטית‪ ,‬בוחר שלא לכבד את‬ ‫האחר ואת האופן שבו הוא ניגש לקדושה‪ ,‬אני עשוי להישאר עם בובה מפורקת ורגל אחת שלה‬ ‫בידי‪.‬‬ ‫כשאני מבקש להסביר כיצד הדיונים על קדושה נעשים כל כך קיצוניים לעתים‪ ,‬אחת‬ ‫האסוציאציות המידיות העולות בראשי היא המשפט "האישי הוא פוליטי"‪ 9.‬נראה כי אחת‬ ‫הבעיות במדינת ישראל היא כי האישי הוא קדוש‪ ,‬והקדוש הוא פוליטי‪ .‬כאשר האישי הוא‬ ‫פוליטי אפשר לשוחח ולהתפלמס על עמדות‪ .‬כשהקדוש הוא הפוליטי ואני מנתק את הקדוש מן‬ ‫האישי‪ ,‬לא אני מתפלמס אתך על עמדות פוליטיות ועל הבנתנו את הקדושה‪ ,‬אלא זהו אלוהים‬ ‫(שלי) המדבר משמים ומתפלמס עם הכפירה (שלך)‪ ,‬אולי באמצעות הקול שלי‪ .‬כאשר האישי‬ ‫מנותק מן הקדוש הרי שהקדוש מחובר ישירות לאלוהי‪ ,‬ואז אני איני מדבר בשם התובנות‪,‬‬ ‫האמונה‪ ,‬ההשקפה הדתית שלי; אלא השיחה היא על קדושה כערך טוטלי האמור להיות ברור‪,‬‬ ‫‪ 8‬שם‪ ,‬עמ’ ‪.162‬‬ ‫‪ 9‬מונח המזוהה במקור עם תנועות הפמיניזם בשנות ה‪ 60-‬וה‪ 70-‬של המאה הקודמת; הפך פופולרי עם מאמרה של קרול הניש‬ ‫מפברואר ‪ ,1969‬הנושא שם זה‪.‬‬

‫| ‪| 54‬‬

‫יקסבולוקוס וקינ‬ ‫ידוע ומשותף לכול‪ .‬ואם אינך אוחז בערך זה‪ ,‬אינך סתם חולק עליי‪ ,‬אלא ממש כופר בעיקר‪.‬‬ ‫כאשר אנו מדברים מן הקדוש אל הקדוש ואין לנו דעות עצמאיות אלא כביכול צווים אלוהיים‪,‬‬ ‫אנו מוותרים על יכולתנו כחברה וכבני אנוש – לשוחח‪.‬‬ ‫אם כן‪ ,‬כיצד ניתן להימנע מן העוולות? מי קובע מה קדוש? האם מוכתב לנו דבר‪-‬מה מראש‬ ‫לגבי הקדושה? האם הקדושה היא ערך מובנה‪ ,‬כדרך שמציג זאת כמעט כל מי שמדבר בשמה‪,‬‬ ‫או שמדובר במבנה תרבותי פרטיקולארי? כיצד נזכה מחדש בסיכוי להיות מסוגלים לקיים שיחה‬ ‫שתכיל גם את הערכים שלנו וגם את הערכים של האחר?‬

‫קדושים נהיה; על אינהרנטיות‪ ,‬חוויה‪ ,‬מחויבות ומשמעות‪.‬‬ ‫לחשוב על קדושה כאינהרנטית הוא כמו להחליט שיהיו חפצים בעולם הזה שיש להם אותה‬ ‫משמעות עבור כל באי עולם‪ .‬בעיניי‪ ,‬הנחה זו בעייתית מאוד‪.‬‬ ‫אחד ההקשרים המוכרים ביותר של המילה קדושה הוא במערכת הנישואין‪ .‬כאשר רואים אותי‬ ‫ואת אשתי חיים יחדיו בדירה אחת‪ ,‬אפשר להגיד "אלו שותפים לדירה"‪ .‬אך מה שהופך אותנו‬ ‫שנתנו למערכת היחסים‬ ‫לזוג נשוי הוא מכלול הפעולות שאנו עושים‪ ,‬ועוד יותר מכך המשמעות ַ‬ ‫שלנו; וזאת‪ ,‬כמובן‪ ,‬בנוסף למעמד הטקסי בו הכרזנו על החיבור בינינו‪ .‬קורה לא אחת שבני זוג‪,‬‬ ‫במעשיהם ובבחירותיהם‪ ,‬מחללים את קדושת הזוגיות שלהם‪ ,‬מפחיתים אותה ואף מביאים אותה‬ ‫אל קיצה‪ .‬לו הקדושה הייתה אינהרנטית‪ ,‬והנישואין היו הופכים לאובייקט קדוש‪ ,‬המשמעות‬ ‫הייתה שאנחנו איננו אחראים‪ ,‬ומעשינו אינם תורמים לשימור הקדושה‪ .‬כי הרי הקדושה הייתה‬ ‫נמצאת שם בלא קשר להתנהגות היום‪-‬יומית שלנו ולבחירות שלנו‪ .‬היא הייתה נוצרת ברגע‬ ‫החתונה‪ ,‬נמצאת ונותרת "מאז ולתמיד"‪ .‬אך לא כך הדבר‪ .‬בהקשר דומה‪ ,‬אפילו אהבתנו לילדינו‬ ‫אינה אינהרנטית; היא אינה בהכרח מובנת מאליה‪ ,‬אינה דבר מובנה‪.‬‬ ‫מדוע שאלת האינהרנטיות כה חשובה? על העובדה שהשמש זורחת אין לנו אחריות‪ .‬בכל‬ ‫בוקר אנחנו קמים והיא נמצאת שם‪ .‬להגיד כי הקדושה אינהרנטית הוא דבר דומה‪ .‬אם נעשה‬ ‫זאת‪ ,‬נייחס משמעות אכסיומטית וקבועה למה שאמור‪ ,‬על פי השקפתי‪ ,‬להימצא בטווח שבין‬ ‫הפעולה לבין החוויה האנושית‪ .‬בכך נשליך מעלינו אחריות‪ .‬אם הקדושה היא אינהרנטית‪ ,‬אין‬ ‫היא פרי של תפיסה‪ ,‬תרבות‪ ,‬השקפה דתית שבחרתי לאחוז בה‪ ,‬או מצאתי את עצמי מחויב לה;‬ ‫היא 'חפץ' אחד מני רבים‪ .‬במצב כזה המרב שאני יכול לקחת על עצמי כמחויבות הוא "לעבוד‬ ‫אותו"‪ .‬במקרה של האינהרנטיות‪ ,‬האדם נעשה לסביל במקום שבו צריך להיות לו תפקיד פעיל‬ ‫מאין כמותו‪ .‬בוויתור על רעיון האינהרנטיות שבקדושה אנו מרוויחים את מחויבותו של האדם‬ ‫כיוצר קדושה‪ ,‬כמקדש‪.‬‬ ‫אותו דבר נכון גם לגבי ההתייחסות להיסטוריה שלנו‪ ,‬למקומות הקדושים לנו כעם‪ ,‬וכיוצא באלו‪.‬‬ ‫הגישה האקטיבית אינה "נוחה"‪ ,‬כי כשהקדושה אינה אינהרנטית‪ ,‬הרי שלא אלוהים הוא האומר‬ ‫שהימצאותנו בארץ ישראל היא קדוֹ שה‪ ,‬אלא אנחנו‪ ,‬בכוח ההיסטוריה והתרבות שלנו‪ ,‬אומרים כי‬ ‫הזיקה הזאת היא אמת רגשית‪ ,‬תרבותית‪ ,‬רוחנית ואנושית‪ .‬כלומר‪ ,‬הקדוּשה שאינה אינהרנטית‬ ‫הופכת את היוצרות; אנחנו‪ ,‬מכוח אנושיותנו‪ ,‬מבקשים למצוא את הנשגב‪.‬‬ ‫אחת הבעיות הנוצרות תדיר וקשורות בקדושה‪ ,‬כפי שראינו למעלה‪ ,‬היא הבעיה הפוליטית‪ .‬בכל‬

‫| ‪| 55‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫הקשור לתחום הפוליטי‪ ,‬כשנעבור לטעון שהקדושה היא אמת תרבותית ומוסרית‪ ,‬נהיה חייבים‪,‬‬ ‫מיניה וביה‪ ,‬לשוחח עם האחר‪ .‬האמיתוֹ ת שלנו יהפכו לאנושיות‪ ,‬ו"האלוהים שלי" לא יוכל עוד‬ ‫להיות הצד המכריע בהכרעת הדיון; הוא יהיה שיקול אחד מיני רבים‪ ,‬תוך התחשבות במגוון‬ ‫תפיסות ובמגוון רגישויות‪ ,‬תוך לקיחה בחשבון של "האלוהים שלך"‪.‬‬ ‫ביטול האינהרנטיות הוא אימוץ המחויבות‪ .‬זהו אימוץ המחויבות למה שקדוש לי‪ ,‬אך גם פתח‬ ‫למחויבות כלפי מה שקדוש לאחר‪ .‬מהמקום הזה‪ ,‬אם רק אין לעמדתו השלכות פוגעניות או לא‬ ‫מוסריות‪ ,‬אני יכול להתמלא הערכה ויראת כבוד אל יראת הקודש של האחר; וכאשר הקדושה של‬ ‫האחד פוגשת בזו של השני והן מתנגשות‪ ,‬כאשר אנחנו בסיטואציה של "החזקת רגלי הבובה"‪,‬‬ ‫אפשר גם להתגמש‪ .‬אפשר לשחרר לכמה רגעים‪ ,‬אפשר לחלוק בבובה‪.‬‬ ‫האם חוסר האינהרנטיות של הקדושה הופך אותה לפחות משמעותית? התשובה החד‪-‬משמעית‬ ‫היא – לא‪ .‬האמיתות שאינן אינהרנטיות אינן פחותות ערך‪ ,‬הן לא פחות קדוֹ שות רק משום‬ ‫שאנחנו אלה המגדירים אותן ככאלה‪ .‬כי הרי זו הדרך שבה אנו מבקשים לגלות את האלוהים‪.‬‬ ‫אנחנו מקדשים כדי לציין ערך‪ ,‬כדי לתת תחום לערך‪ .‬חוסר האינהרנטיות הופך את המשמעות‬ ‫להשראה חיה לחיפוש‪ ,‬לפיתוח יצירתיות‪ ,‬לשיחה קהילתית‪ ,‬וכן הלאה‪ ,‬גם ברמה האישית וגם‬ ‫כעם‪ .‬הוא מאפשר את ריבוי הביטויים ומגוון הזהויות היהודיות‪ .‬הקדוּשה היא משאב העומד‬ ‫ומקדשת‪ .‬כל יחיד וכל קהילה יכולים ליצור את החיבור הנכון עבורם‪ ,‬לעמוד‬ ‫מקדש ַ‬ ‫לרשות כל ַ‬ ‫בזיקה אל מול הערכיות הנשגבת שהגדירו לעצמם‪ ,‬להסתכל על המוגמר‪ ,‬לברך את עולם המעשה‬ ‫ולקדש את המסתורין‪ ,‬שהוא ה"אוויר" המפעיל את כל המערכת הזו‪ .‬באותו ֶהקשר אני מבקש‬ ‫לפרש את הצו "קדושים תהיו כי קדוש אני" (ויקרא יט‪ ,‬ב)‪ ,‬כציווי האלוהי ליצירתיות אנושית‪,‬‬ ‫ולחיפוש בכל דרך אחר חיבור מעמיק‪.‬‬

‫| ‪| 56‬‬

‫רצלס ילו'ג‬

‫נָ ד‪-‬נֵ ד‬ ‫ג'ולי סלצר‬ ‫לפעמים אני חושבת שהיחס בין חירות לאחריות הוא יחס הפוך‪ .‬אני מדמיינת את הזוג הזה‬ ‫בגן השעשועים‪ ,‬יושב משני צידי הנדנדה‪ :‬כשהאחריות למטה‪ ,‬החירות למעלה; כשהאחריות‬ ‫למעלה‪ ,‬החירות למטה‪ .‬זה שורשו של הפחד שלי מאחריות‪ :‬ככל שיש יותר מגבלות‪ ,‬חוקים‪,‬‬ ‫ומסגרות המצמצמות אותי‪ ,‬החירות שלי נפגעת‪ .‬ואולי לא?‬ ‫בזמן שהרהרתי על חירות ועל אחריות‪ ,‬וביחוד על הקשר ביניהם‪ ,‬הבנתי שיש משהו מוזר באופן‬ ‫מובנה‬ ‫שבו חוגגים את חג הפסח‪ .‬למה מלמדים את סיפור החירות שלנו דרך "סדר" – בטקס ְ‬ ‫יתר על המידה‪ ,‬המורכב מחמישה עשר חלקים ומשופע בהוראות ביצוע מדויקות; עד כדי כך‬ ‫שנוטלים מאתנו אפילו את החופש לבחור מתי למזוג כוס יין‪ ,‬שלא לומר מתי לשתות אותה?‬ ‫באותה מידה‪ ,‬למה חג החירות‪ ‬מתאפיין בתפריט המגביל אותנו?‬ ‫ייתכן שבלב העניין שוכן פרדוקס‪ :‬יכול להיות שאחריות‪ ,‬מבנה‪ ,‬סדר‪ ,‬והגבלות אינם מצמצמים‬ ‫את החירות‪ ,‬אלא מעצימים אותה‪ .‬הצלחתי להבין את המושג (באופן אינטלקטואלי לפחות) דרך‬ ‫האמנות‪ .‬למשל‪ ,‬אם נבקש מפלונית לצייר רק בצבע כחול‪ ,‬ייתכן שיהיה לה יותר חופש להתבטא‬ ‫מאשר לאלמונית‪ ,‬שנבקש ממנה לצייר בכל הצבעים‪ .‬מעיקרו של דבר‪ ,‬לשתיהן יש חופש‬ ‫אין סופי‪ .‬אין גבול למה שצייר יכול לצייר בכל הצבעים‪ ,‬או אך ורק בכחול; לציירת יש חופש‬ ‫מוחלט‪ .‬אבל לזו שהגבילה עצמה לכחות בלבד יש בכל זאת שכבה נוספת של חירות‪ :‬הראש שלה‬ ‫משוחרר מעודף אפשרויות ומרוכז בפרויקט שניצב לפניה‪ .‬טוב‪ ,‬היא אומרת לעצמה‪ .‬מה אוכל‬ ‫ליצור‪ ‬מתוך הכחול?‬ ‫אחת המרצות שלי לתאטרון באוניברסיטה אמרה שהיא חוותה חירות גדולה ביותר דווקא‬ ‫כשלימדה בקהיר‪ ,‬במקום שבו המסורת לא מאפשרת אפילו נשיקה על הבמה‪ .‬היא נדחקה‬ ‫לפינה‪ ,‬ונאלצה למצוא פתרונות יצירתיים‪ .‬דווקא כאשר היו האפשרויות מעטות‪ ,‬החירות שלה‬

‫*‬

‫ג'ולי סלצר היא מסופרות הסת"ם היחידות בעולם‪ ,‬תלמידתם של ג'ן טיילור פרידמן וסופרי סת"ם‬ ‫מוכרים בארץ‪ .‬כתבה ספר תורה במסגרת תערוכה במוזיאון ליהדות בת זמננו בסן פרנסיסקו‪.‬‬

‫| ‪| 57‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫הייתה רבה יותר‪ .‬כפי שאמר השחקן והבמאי אורסון וולס‪" :‬חוסר המגבלות הוא האויב הגדול‬ ‫המעבר מעבדות לחירות התרחש במרחב צר‬ ‫ביותר של האמנות"‪ .‬וכפי שהתורה מספרת לנו‪ ,‬גם ֲ‬ ‫ֹאלם" (שמות יד‪ ,‬כט)‪ .‬‬ ‫ימינָ ם ו ִּמ ּ ְׂשמ ָ‬ ‫ביותר‪" :‬וְ ַה ַּמיִ ם ָל ֶהם ח ָֹמה‪ִ ,‬מ ִ‬ ‫אבל מסתבר שגם הידיעה שאחריות יכולה להגדיל את החירות הפנימית לא באמת עוזרת לי‬ ‫להתגבר על התנגדותי לאחריות רבה יותר‪ .‬יש כאן סוג של מתח – אם גורם חיצוני מטיל עלי‬ ‫אחריות‪ ,‬לאמתו של דבר נוצר בתוכי סוג של חירות; אבל קשה לי מאוד לבחור להטיל על עצמי‬ ‫מגבלות אלה‪ .‬ההתמודדות הזו מזכירה לי את המסופר על מה שקרה בהר סיני‪" :‬וַ ִ ּי ְתיַ ְ ּצב ּו ְ ּב ַת ְח ִּתית‬ ‫ָה ָהר" (שמות יט‪ ,‬ז)‪ .‬בתלמוד הבבלי כתוב כי אלוהים החזיק את ההר כולו מעל ראשינו ואיים‬ ‫על חיינו‪" :‬רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית‬ ‫ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם"; וממשיך התלמוד‬ ‫[ה ְ ּיהו ִּדים ֲע ֵל ֶיהם]' (אסתר ט‪ ,‬כז)"‪ 1.‬רק‬ ‫ואומר‪" :‬הדור קבלוה בימי אחשורוש ככתוב ִ'ק ְ ּימ ּו ִוק ְ ּבל ּו ַ‬ ‫כאלף שנים לאחר מתן תורה קיבלנו אותה ואת מצוותיה ללא כפייה‪ .‬רק לאחר שהתבגרנו כעם‪,‬‬ ‫בתקופה שבה התרחשה סיפור מגילת אסתר‪ ,‬היינו בשלים מספיק לקבל את התורה מתוך בחירה‬ ‫עצמית‪ .‬בקרוב אצלי‪.‬‬ ‫‪ ‬‬

‫‪ 1‬בבלי‪ ,‬שבת‪ ,‬פח ע"א‪.‬‬

‫| ‪| 58‬‬

‫ירימע עדיוהי‬

‫על צדק‪ ,‬משפט וצדקה‬

‫תשתית עיונית לבחינת יהודיותה וציוניותה של ישראל‬ ‫יהוידע עמיר‬ ‫קו מרכזי בחזונות המשיחיים המקראיים כורך את תקוות הגאולה הלאומית בתקווה לגאולה‬ ‫קוסמית‪-‬אוניברסאלית‪ ,‬ולכינונה של חברת מופת שתקיף את האנושות כולה‪ .‬שיבת ציון ופדות‬ ‫עם ישראל ישקמו את הברית בין האל לבין עמו‪ ,‬ברית שמרגע בקיעתה בצו "לך לך" של האל‬ ‫לאברם‪ ,‬כרכה את ההבטחה שייעשה ל"גוי גדול"‪ ,‬עם הברכה‪-‬ציפייה "וְ נִ ְב ְרכ ּו ְב ָך כּ ֹל ִמ ׁ ְש ּ ְפחֹת‬ ‫ָה ֲא ָד ָמה" (בראשית יב א‪-‬ג)‪ .‬כך‪ ,‬בדיוק‪ ,‬שוזר זכריה‪ ,‬נביא הדור השני לשיבת ציון‪ ,‬את התקווה‬ ‫המשיחית האוניברסאלית הנאדרה "וְ נִ לְ ו ּו גוֹ יִ ם ַר ִ ּבים ֶאל ה' ַ ּב ּיוֹ ם ַההוּא וְ ָהי ּו לִ י לְ ָעם"‪ ,‬עם התודעה‬ ‫שבכך תתקיים גם ההבטחה "וְ ׁ ָשכַ נְ ִּתי ְבתוֹ כֵ ְך וְ יָ ַד ַע ְּת ִּכי ה' ְצ ָבאוֹ ת ׁ ְש ָל ַחנִ י ֵא ָליִ ְך" (זכריה ב‪ ,‬טו)‪.‬‬ ‫שילוב זה של יסודות מתבטא לא אחת גם במסורת הבתר‪-‬מקראית‪ ,‬מדרשית‪ ,‬פילוסופית‬ ‫וליטורגית‪ .‬כך עושה‪ ,‬למשל‪ ,‬התוספת לברכת הקדושה שבתפילת העמידה לימים הנוראים‪.‬‬ ‫היא פותחת בתקווה האוניברסאלית המשיחית "ובכן תן פחדך ה' אלוהינו על כל מעשיך ‪...‬‬ ‫וייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם"; ממשיכה בייחול "ובכן תן כבוד ה' לעמך‬ ‫‪ ...‬שמחה לארצך וששון לעירך"; ומבטאת את שילוב שני הממדים הללו בקריאה "ואז צדיקים‬ ‫יראו וישמחו ‪ ...‬כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ"‪ .‬אמת‪ ,‬זהו רק אחד הקווים במסורת היהודית‪,‬‬ ‫מקראית ובתר‪-‬מקראית; אחרים ‪ -‬נטולי איכות אוניברסאלית ולעתים אף גזעניים בעליל‪.‬‬ ‫חשיבותו‪ ,‬לענייננו‪ ,‬בכך שהציונות לזרמיה ִאמצה אותו בדורות הראשונים שלה באורח מובהק‬ ‫ובלעדי כמעט‪ .‬החזונות אודות החברה היהודית שתכונן תנועת השחרור הלאומית היהודית הציגו‬ ‫חברה זו כחברת‪-‬מופת המבטאת סדר וצדק‪ ,‬התעלות האדם והחברותא האנושית‪ .‬המעשה‬ ‫הציוני הפרטיקולארי‪-‬מעיקרו נתפס על ידי ההוגים הציוניים כמסמן דרך לגאולת האנושות‪.‬‬ ‫כאלה היו דרכיהם של אהרן דוד גורדון והרב קוק‪ ,‬זאב ז'בוטינסקי ובר בורוכוב‪ ,‬אחד העם והרצל‪.‬‬

‫*‬

‫הרב פרופ' יהוידע עמיר הוא הוגה דעות וחוקר מחשבת ישראל‪ .‬מלמד בהיברו יוניון קולג'‪ .‬יו"ר‬ ‫מועצת הרבנים המתקדמים בישראל‪ .‬בין ספריו‪ :‬קול דממה דקה (‪.)2005‬‬

‫| ‪| 59‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫מבחנה של מדינת ישראל‪ ,‬כניסוחו של ראש ממשלתה הראשון‪ ,‬אינו מתמצה בהיותה מדינה‬ ‫תקינה; לעולם עומד לפניה האתגר להיות "אור לגויים"‪ ,‬להפיץ תקווה ויצירה‪ ,‬שחרור וקדמה‪.‬‬ ‫בחינת דרכה של ישראל‪ ,‬הצלחותיה וכשליה‪ ,‬צריך שתיעשה בפרספקטיבה זו‪ .‬אין די להתבונן‬ ‫בחברה הישראלית בפרספקטיבות סוציולוגיות והיסטוריות רחבות‪ ,‬כדרך שראוי לבחון כל חברה‬ ‫המראה של החזון הייחודי שעמד ביסוד‬ ‫וכל מדינה‪ .‬עלינו להציב את המציאות שיצרנו גם אל מול‬ ‫ָ‬ ‫המפעל הציוני‪ .‬בחינה כזו עשויה להיות קשה וכואבת במיוחד; אלא שהיא גם חיונית עד מאוד‪.‬‬ ‫אפשר שיהיה בה כדי להניח תשתית למאמץ לרפא את תחלואיה המוסריים והערכיים של חברה‬ ‫זו ולשקם את החזון העומד ביסודה‪.‬‬ ‫חלק מהכשלים‪ ,‬המאפיינים את החברה הישראלית ומסכנים את המשך קיומה‪ ,‬מאפיינים את‬ ‫הסדר העולמי במאה העשרים ואחת ואת מיקומה של ישראל בתוכו‪ .‬אחרים ייחודיים לאופייה‬ ‫של ישראל כמדינה יהודית וכפרי המאמץ הציוני‪.‬‬ ‫כשל מהסוג הראשון הוא‪ ,‬למשל‪ ,‬זה של היחס אל מהגרי העבודה ואל הפליטים‪ .‬סוגיית הגירת‪-‬‬ ‫העבודה והפליטוּת היא ביטוי לגלובליזציה הקפיטליסטית ולפער הבלתי‪-‬נסבל השורר בין חלקי‬ ‫האנושות השבעים לבין אלה העניים והרעבים‪ .‬כל החברות ה"שבעות" מתנודדות בין חשש‬ ‫מהצפתן בידי "זרים"‪ ,‬לבין הרצון ליהנות מכוח עבודתם הזול‪ .‬בכולן משמשת הגירה זו כשמן על‬ ‫הסדר החברתי הקפיטליסטי וכמכשיר שנועד ללחוץ את העשירונים התחתונים כלפי מטה‬ ‫גלגלי ֵ‬ ‫ולמוטט את העבודה המאורגנת וזכויות העובדים‪ .‬שנאת הזרים‪ ,‬ההסתגרות האתנית והדתית‬ ‫והפיתוי לנקוט בעיקר אמצעי אכיפה אלימים נגד המהגרים‪ ,‬כל אלה מאפיינים את ההתמודדות‬ ‫הכושלת לא רק בישראל‪ ,‬כי אם גם בארצות רבות אחרות‪ .‬האחריות להתמודדות עם ביטוייה‬ ‫המקומיים של מכשלה זו היא עלינו; אולם מענה ממשי לסוגיה טמון רק במאבק על סוג אחר‬ ‫של גלובליזציה‪ ,‬שעניינה יהיה אחריות כוללת לרווחת האנושות ולאקולוגיה של כדור‪-‬הארץ‪.‬‬ ‫הוא הדין בסחר הבינלאומי בנשים ובעבדותן‪ ,‬המקיף ארצות וחברות רבות‪ .‬החברה הישראלית‬ ‫אינה ה"ספקית" של מרבית הנשים המשמשות כסחורה חיה העוברת לסוחר ולמתעלל‪ .‬מצוקתן‬ ‫נובעת על‪-‬פי‪-‬רוב ממצוקה כלכלית וחברתית בארצות המוצא שלהן‪ .‬לישראל יכולה להיות רק‬ ‫השפעה מקומית על הצלחת המאבק בסחר מתועב זה‪ .‬גם בסוגיה זו האחריות המוטלת עלינו‬ ‫היא מוחלטת; התקווה להיאבק בהצלחה בעבדות נוראה זו עשויה להיות טמונה רק בשילוב ידיים‬ ‫בינלאומי ובשינוי פוליטי‪ ,‬חברתי ורוחני וכולל‪ ,‬שאינו נראה כרגע באופק‪.‬‬ ‫הפערים הכלכליים‪-‬חברתיים המשסעים את החברה הישראלית נראים אמנם כעניינה הפנימי‬ ‫של החברה הישראלית‪ ,‬אולם גם יסודם באימוץ מודלים כלכליים‪-‬חברתיים דומיננטיים בעולם‬ ‫הרחב‪ .‬גם כאן האחריות המלאה המוטלת עלינו שזורה בהבנת כוחו של הסדר הכלכלי העולמי‬ ‫על כל חברה וכלכלה מקומיות‪.‬‬ ‫החברה הישראלית נבנתה מלכתחילה על אדנים סוציאל‪-‬דמוקרטיים וסוציאליסטיים‪ .‬היא‬ ‫הצטיינה‪ ,‬עוד טרם הקמת המדינה‪ ,‬ברשתות ביטחון ובתודעת אחריות מפותחות מאוד‪ .‬במערך‬ ‫זה נבעו כשלים חמורים‪ .‬לא אחת הוא שימש מסד דווקא לאפלייתם ולהדרתם של ציבורים‬ ‫מסויימים‪ ,‬ולהשלטתן של אליטות חברתיות‪ ,‬מגזריות ומעמדיות‪ ,‬עדתיות ותרבותיות‪.‬‬ ‫ההתנערות מאלה הובילה לאימוץ מרחיק לכת של דפוסים כלכליים‪-‬חברתיים קפיטליסטיים‪,‬‬

‫| ‪| 60‬‬

‫ירימע עדיוהי‬ ‫בעיקר מבית מדרשו של הימין האמריקני‪ .‬התוצאה אינה רק יצירה של פערים חסרי תקדים‪,‬‬ ‫מהגדולים והמסוכנים בעולם המערבי; אלא גם‪ ,‬ובהכרח‪ ,‬לשחיקה מרחיקת לכת של חישוקיה‬ ‫המלכדים של החברה הישראלית‪ ,‬לאובדן כוחה להתמודד עם אתגרים חברתיים ותרבותיים‪,‬‬ ‫ולהטלת צל כבד על יכולתה ועל רצונה להיאבק על המשך קיומה‪.‬‬ ‫לצד עוולות אלה‪ ,‬שאחדות מהן נסקרו כאן‪ ,‬סובלת החברה הישראלית גם מכשלים ומעיוותים‬ ‫המייחדים אותה כפריו של המאמץ הציוני וכנושאת אופי יהודי ייחודי‪ .‬כאן אנו נבחנים לא רק‬ ‫כחלק מסדר עולמי כללי‪ ,‬שאיננו יותר מפיסה אחת בו; כאן אנו נבחנים בנכונותנו‪ ,‬או בחוסר‬ ‫נכונותנו‪ ,‬ליטול אחריות על מעשה ידינו שלנו‪.‬‬ ‫ייחודה של הציונות‪ ,‬בין התנועות הלאומיות שקמו לפניה ואחריה‪ ,‬בתנועת ההגירה שהקימה‪,‬‬ ‫העלייה לארץ ישראל‪ .‬אופיינית לה הסיסמה "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ"‪ .‬אלא‪ ,‬שסיסמה זו‬ ‫הייתה נכונה רק בחלקה‪ .‬צודקת הייתה התביעה שלעם היהודי יינתן לשוב לארצו ולקיים בה‬ ‫חיים לאומיים ככל עם‪ .‬ואולם‪ ,‬הארץ שאליה שבו לא הייתה "ללא עם"‪ .‬הקיום הערבי ברחבי‬ ‫הארץ אינו ניתן להכחשה‪ .‬הסכסוך היסודי בין הלאומיות היהודית הישראלית ללאומית הערבית‬ ‫הפלסטינית מלווה את המפעל הציוני מראשיתו‪ .‬מאז מלחמת ששת הימים‪ ,‬למעלה משני שליש‬ ‫שנות קיומה של מדינת ישראל‪ ,‬אוחזת המדינה בשטחי‪-‬כיבוש נרחבים‪ .‬תהא אשר תהא התפיסה‬ ‫האידיאולוגית באשר ל"זהותם" של שטחים אלה‪ ,‬לא ניתן להכחיש שישראל שולטת באוכלוסייה‬ ‫רחבת היקף‪ ,‬נטולת זכויות‪ ,‬הנאנקת תחת עול הכיבוש ונאבקת נגדו‪ .‬הפיתוי להתנחל‪ ,‬לשלוט‪,‬‬ ‫לכונן מערכות קולוניאליסטיות חזק במיוחד משום שבשטחים אלה טמונים שורשי ההיסטוריה‬ ‫היהודית‪ .‬אלא שמציאות‪-‬החיים שיוצר הכיבוש‪ ,‬ומלבה ההתנחלות‪ ,‬היא הרסנית; סופה לרסק‬ ‫את מדינת ישראל ולהביא לחיסולו של החזון הציוני‪.‬‬ ‫אתגר הצדק והשוויון שהחברה הישראלית ניצבת בפניו מעוגן בעצם החזון הציוני‪ .‬ישראל‪ ,‬מיעוט‬ ‫תשמר מידה של ייחודיות‬ ‫קטן במזרח התיכון‪ ,‬יכולה להיות "בית לאומי" לעם היהודי רק אם‬ ‫ֵ‬ ‫והתבדלות בתוך מרחב זה‪ ,‬תדגיש את אחריותה לקיום היהודי בארץ ובתפוצות‪ ,‬ותיתן את חילה‬ ‫לשימור המורשת היהודית לגווניה‪ .‬על רקע זה צומח אתגר יחסה של המדינה‪ ,‬ושל חברת‪-‬‬ ‫הרוב היהודי‪ ,‬אל המיעוט הפלסטיני הישראלי‪ .‬לא ניתן "לפתור" את המתח בין פיתוחה של‬ ‫ישראל כ"מדינה יהודית" לבין החובה לפתחה כ"מדינת כל אזרחיה"‪ ,‬השוקדת על פיתוח הארץ‬ ‫לטובת "כל תושביה"; ניתן רק לנהלו באורח נבון ומוסרי‪ .‬ישראל נכשלת בכך לאורך כל שנותיה‪.‬‬ ‫מעולם לא נעשה ניסיון של ממש לשלב את המיעוט הפלסטיני בחברה הישראלית ולהבטיח‬ ‫לו שוויון זכויות ורווחה כלכלית‪ .‬מעולם לא הובטחה לו היכולת לבטא את ייחודו הלאומי ואת‬ ‫תרבותו‪ .‬מעולם לא ניסינו לראות בציבור זה משאב המעשיר את מרקמה של חברתנו ומעמיק‬ ‫את שורשיה‪ .‬עד היום נשמרת תבנית‪-‬היסוד הבלתי‪-‬מוצהרת‪ ,‬שהפלסטינים הישראלים הם‬ ‫הלכה‪-‬למעשה אזרחים על‪-‬תנאי; איום מסוכן‪ ,‬רדום לעתים‪ ,‬בוטה ומחציף פנים לעתים‪.‬‬ ‫מורכב לא פחות הוא משמעה של הצלחת המפעל הציוני כלפי החברה היהודית‪-‬הישראלית‬ ‫פנימה‪ .‬העלייה לארץ‪ ,‬ממצוות היסוד הציוניות‪ ,‬יצרה חברת מהגרים רב‪-‬גונית‪ .‬ייחודה בכך‪ ,‬שעל‬ ‫פי הגדרתה‪ ,‬כל הבאים אליה מרחוק שבו "הביתה"‪ ,‬והיא הייתה אמורה ליהנות מאיסופן יחדיו‬ ‫של תרבויות וחברות יהודיות; מהפגשתן זו עם זו ומהיצירה שתיווצר מהתכתן זו בזו‪ .‬כחברה‬

‫| ‪| 61‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫שזהו המסד האידיאולוגי לקיומה‪ ,‬עשינו מעט מאוד להבטחת תודעת השותפות ושוויון‪-‬הערך‬ ‫של עדות‪ ,‬דרכים יהודיות‪ ,‬קבוצות ומגזרים‪ .‬פעם אחר פעם מנסות קבוצות רוב דומיננטיות‬ ‫לכפות את פרשנותן‪ ,‬הדתית או החילונית‪ ,‬ה"יהודית" או ה"ישראלית"‪ ,‬על מי שנתפסים‬ ‫כקבוצת שוליים שיש להפשיטה מסממניה הייחודיים וללמדה "דרך ארץ"‪ .‬כך בקשו ללמד את‬ ‫בני מרכז אירופה לזנוח את יהדותם הליברלית‪ ,‬ההומניסטית; כך נעשה מאמץ אדיר – וכושל‬ ‫במידה רבה ‪ -‬לבולל את יהדות ארצות ערב בתוך דפוסיה המתהווים של ישראליות שיסודה‬ ‫מזרח אירופי; כך לימדנו את בני העלייה האתיופית שאין כל ערך לקיום הדתי והתרבותי היהודי‬ ‫שהביאם לארץ ועליהם לאמץ דפוסים זרים כדי להיות יהודים לגיטימיים; כך מתכחשת החברה‬ ‫הישראלית לאתגר עליית ההמונים מבריה"מ לשעבר ולעושר התרבותי והחברתי שקיום יהודי‬ ‫זה נושא בכנפיו‪.‬‬ ‫לא פחות חמורים הכשלים הנובעים מחוסר התמודדות ראויה עם השניוּת המובנית המציינת‬ ‫את הזהות היהודית‪ ,‬כתרבות ששורשיה דתיים ולאומיים גם יחד‪ .‬ההתמודדות עם עובדה זו‪,‬‬ ‫ועם השפעתו העמוקה של החילון על מרקם מורכב זה‪ ,‬דורשת פתרונות מורכבים; הפתרונות‬ ‫הנדרשים שונים בוודאי מהאופן שבו הופרדה הדת מהמדינה בארה"ב‪ .‬עם זאת‪ ,‬הכרח היה‬ ‫ששאלות זהות ותרבות אלה תופרדנה בבהירות ובעקביות מכוחה הכופה והמחייב של המדינה‪.‬‬ ‫לא כך עוצבה מדינת ישראל ולא כך היא מתנהלת‪ .‬ההסדרים הקיימים בתחום זה אינם‪ ,‬על‬ ‫פי רוב‪ ,‬פריו של דיון מעמיק ואחראי‪ ,‬אלא פרי חוסר‪-‬התמודדות עם שאלות יסוד‪ .‬פן בולט‬ ‫וכואב של מצב עניינים זה הוא תחום המעמד האישי‪ ,‬שכידוע ניתן על ידי המדינה באורח רשמי‬ ‫לסמכויות הרשויות הדתיות‪ ,‬היינו במקרה היהודי‪ ,‬לסמכויות בתי הדין הרבניים ַור ַשמי הנישואין‬ ‫מטעם הרבנות הראשית‪ .‬העוולות הנובעות ממצב עניינים זה זועקות לשמיים‪ֵ .‬מ ַרבים ניטלה‬ ‫הזכות להינשא‪ ,‬בין משום שאינם בני אותה עדה דתית‪ ,‬בין משום שלפחות אחד מבני הזוג אינו‬ ‫רשום כבן עדה דתית מוכרת כלשהי‪ ,‬בין משום שמדובר בקשר נישואין בין בני אותו מין‪ .‬קשה‬ ‫ופוגעני המצב לאין שיעור בכל הנוגע לגיטין‪ ,‬שנזקקים להם כל היהודים שנרשמו בדרך זו או‬ ‫אחרת כנשואים‪ ,‬כאשר מגיעים נישואין אלה אל קיצם‪ .‬חילול השם‪ ,‬הכפפת הדיון לנורמות זרות‬ ‫ופסולות והסבל הנורא הנגרם לא אחת למתדיינים‪ ,‬ובעיקר למתדיינות‪ ,‬בפני בתי דין אלה הוא‬ ‫מן המפורסמות שאינן צריכות ראייה‪.‬‬ ‫*‬ ‫ישראל ניצבת כיום בפני צומת דרכים מסוכן‪ ,‬מאתגר ומחייב מאוד‪ .‬לאחר למעלה משישים‬ ‫שנות קיום עצמאי‪ ,‬וכמעט מאה וחמישים שנה של מאמץ ציוני‪ ,‬ניבטים לנגד עינינו הכשלים‪,‬‬ ‫העיוותים והעוולות המציינים את חיינו באור קשה ומחריד‪ .‬הסכנה שנאבד את דרכנו ונחריב‬ ‫את בית‪-‬חיינו אינה כה רחוקה כשם שהיינו רוצים לחשוב‪ .‬מדינת ישראל קמה כפריו של מאמץ‬ ‫רצוני‪ ,‬הכרעה ערכית וגיוס של כוחות רוח וחומר לאומיים ובינלאומיים‪ .‬יש לה קיום רק כל עוד‬ ‫רצון זה ישרור‪ ,‬כל עוד מאמץ זה יימשך וייתן את פירותיו‪ .‬שאם לא כן‪ ,‬אם קיומה יהיה נתון אך‬ ‫ורק לכוחות הפוליטיים‪ ,‬החברתיים והכלכליים הפועלים על ישראל כעל כל מדינה וחברה אחרת‪,‬‬ ‫יש אפשרות ברורה ומוחשית שלא נתקיים לאורך זמן‪ .‬אשר על כן‪ ,‬המצווה לשוב ולבנות‪ ,‬לשוב‬ ‫ולקומם הריסות היא אפוא מצוות חיים ממשית מאוד‪ ,‬חיונית מאוד‪ .‬היא מצוות חיינו‪.‬‬

‫| ‪| 62‬‬

‫ירימע עדיוהי‬ ‫במציאות זו אין לחמוק משאלת היסוד מהו המשמע שנדע להעניק לרצון להמשיך ולקיים‬ ‫בארץ ישראל מדינה יהודית; מה המחיר שנהיה נכונים לשלם כדי שניתן יהיה לצעוד הלאה‬ ‫בנתיב למימושו הראוי של חלום זה; מהן אמות‪-‬המידה שבהן נבחן האם מעשינו צולחים או‬ ‫שמא שוב לא יוכל המעוות לתקון‪ .‬יותר מדורות קודמים אנחנו יכולים להביט נכחה לא רק‬ ‫בכשלים ה"כלליים" המלווים את קיומנו כאחת החברות האנושיות בנות זמננו‪ ,‬אלא גם בכשלים‬ ‫ובעיוותים שהם פריו של המאמץ הייחודי לנו‪ ,‬היהודי והציוני‪ .‬יהיו מי שיסיקו מהתבוננות זו‬ ‫מסקנות "פוסט‪-‬ציוניות" ויאמרו שהוכחנו במו ידינו שלחזון הציוני אין עתיד מלבד הקמת חברה‬ ‫ומעוולת‪ .‬אחרים עשויים לחוש‪ ,‬גם ללא גיבושה של תשתית עיונית מוצקה‪ ,‬שמקומם‬ ‫מעוּותת ַ‬ ‫שוב אינו בינינו‪ ,‬שאת עתידם ראוי להם לבקש ברחבי העולם‪ .‬כדאי מאוד שנקשיב לאלה כמו‬ ‫גם לאלה‪ ,‬במקום לדחותם ולבזותם‪ .‬חיוני שנבין מה האתגר האמיתי‪ ,‬האנושי‪ ,‬היהודי שהם‬ ‫מבטאים‪.‬‬ ‫אולם אם איננו רוצים לאמץ את הפתרונות‪ ,‬הממשיים והמדומים‪ ,‬שמציעים הפוסט‪-‬ציונים‬ ‫והעוזבים מכול וכול את הקיום הישראלי‪ ,‬אין לנו ברירה אלא לשוב למאמץ להגשים את שעמד‬ ‫ביסוד המאמץ הרצוני הציוני‪ ,‬זה שהוליד את הטוב ואת הרע שבחיינו‪ .‬לשם כך עלינו להתבונן‬ ‫בעין פקוחה ובלב נכון גם בסכנות הטמונות בו‪ .‬עלינו להכריע למען מאבק חסר פשרות‪ ,‬נטול‬ ‫סנטימנטאליות‪ ,‬אמיץ ועקבי בכשלים ובעוולות האורבות למימוש החזון הציוני ולכל ניסיון‬ ‫לקומם חיים יהודיים עצמאיים מודרנים‪ .‬ומעל לכול‪ ,‬הכרח הוא שנשוב ונאמץ – מזווית ראייה‬ ‫חילונית כמו גם מזווית ראייה דתית – את המצווה לשזור את תקוותנו לתקנתה ולשגשוגה של‬ ‫החברה הישראלית‪ ,‬באחריות ובתקווה לעתידן של "משפחות האדמה" כולן‪.‬‬ ‫בלא מאבק עיקש ומתמשך על צדק ומשפט‪ ,‬צדקה ושלום לא תיכון לאורך ימים המדינה‬ ‫שכונָ נו‪ .‬בלא שנשוב ונאמץ את השילוב הפרטיקולארי‪-‬אוניברסאלי שעמד ביסוד זרמיו השונים‬ ‫של המפעל הציוני‪ ,‬כשם שעמד ביסוד המעשה וההגות הרפורמים‪ ,‬לא יהיו חיינו יהודיים‪ ,‬לא‬ ‫תהיה חברתנו ציונית‪ ,‬לא יוכל אדם לקוות לחידוש ימינו כקדם‪ .‬זו המשמעות הממשית והנוקבת‬ ‫"צ ּיוֹ ן ְ ּב ִמ ׁ ְש ּ ָפט ִּת ּ ָפ ֶדה וְ ׁ ָש ֶב ָיה ִ ּב ְצ ָד ָקה" (ישעיהו א‪ ,‬כז)‪ .‬זהו התנאי לעצם‬ ‫שקונים דברי ישעיהו‪ִ :‬‬ ‫קיומנו‪ ,‬לעצם יכולת הישרדותנו‪ ,‬לתקוותנו שאכן תהיה תקומה לשיבתם המודרנית של יהודים‬ ‫לציון ולבניין חייהם בה‪.‬‬

‫| ‪| 63‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫מענק על תנאי‬

‫האחריות כבסיס לחירות‬ ‫שלמה פוקס‬ ‫הנביא יחזקאל מדבר על תפקידו של המנהיג – 'בן אדם'‪ ,‬כצופה הניצב בשער‪" :‬וְ ַא ָּתה ֶבן ָא ָדם‬ ‫צ ֶֹפה נְ ַת ִּת ָ‬ ‫יך לְ ֵבית יִ שְׂ ָר ֵאל וְ ׁ ָש ַמ ְע ָּת ִמ ּ ִפי ָדּ ָבר וְ ִהזְ ַה ְר ָּת א ָֹתם ִמ ֶּמ ִ ּני" (יחזקאל לג‪ ,‬ט)‪.‬‬ ‫כשם שחובת המנהיג‪ ,‬בן אדם‪ ,‬על‪-‬פי דמות הצופה בשער‪ ,‬היא לשאת מבטו אל האופק‪ ,‬להתבונן‬ ‫על המציאות מתוך פרספקטיבה‪ ,‬ולקחת אחריות על מעשי העם המציב אותו לתפקידו כשומר‪,‬‬ ‫כך האחריות היא הבסיס לחירות‪.‬‬

‫א ‪ -‬אח‪ - ‬אחר ‪ -‬אחרי ‪ -‬אחריו ‪ -‬אחריות ‪ -‬מא' ועד ת' ‪ -‬ובעיקר החמרמורת שאחרי‬ ‫אחריות מתחילה בצירוף הפשוט‪ ,‬הראשוני‪ ,‬של אדם לאדם‪ ,‬הבא לידי ביטוי באותיות הראשונות‪,‬‬ ‫היוצרות את המילה 'אח'‪ .‬אחווה בין בני אדם היא הבסיס לתחושת האחריות‪ ,‬הנשענת על‬ ‫האמונה שכל בני האדם נבראו בצלם‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬במציאות חיינו ישנם אלה שאנחנו מרגישים‬ ‫שייכות אליהם‪ ,‬וישנו גם ה'אחר'‪ ,‬השונה מאתנו‪ ,‬ואולי גם 'אחרים' המעוניינים לפגוע בנו‪ .‬כאן‬ ‫אנחנו נדרשים לאזן בין הזהירות המתבקשת כאשר הסכנה היא ממשית‪" ,‬וְ ָר ָאה ֶאת ַה ֶח ֶרב ָ ּב ָאה‬ ‫ַעל ָה ָא ֶרץ ‪ ...‬וְ ִהזְ ִהיר ֶאת ָה ָעם" (שם‪ ,‬ג)‪ ,‬לבין חשדנות שלא במקומה‪ ,‬הרואה פני 'אחר' בדמותו‬ ‫של ה'אח'‪.‬‬ ‫יציאה לחירות כרוכה במעבר מההסתכלות פנימה‪ ,‬לד' אמותיי שלי‪ ,‬אל פקיחת עיניים כלפי‬ ‫חוץ‪ .‬יציאה לחירות משעבוד משמעה לשאת באחריות כלפי חוץ‪ ,‬כלומר‪ ,‬לאזן בין היחס לכל‬ ‫באי עולם כאחים שנבראו בצלם‪ ,‬לבין האחר שבתוכי ומחוצה לי‪ .‬עלינו להבחין בין הפעמים שיש‬ ‫להוביל ולקרוא 'אחריי!' ובין ההכרה שאיני יודע‪/‬ת בבירור לאן אלך‪ ,‬ויש ללכת בעקבות מישהו‬ ‫אחר‪' :‬אחריו' או 'אחריה'‪ .‬היוצא מעבדות משועבד לחוויות שעיצבו את תפיסת עולמו‪ .‬כדי‬ ‫להשתחרר‪ ,‬עליו להשיל מעליו את הכעסים ואת הרצון לנקמה‪.‬‬

‫*‬

‫הרב שלמה פוקס הוא מורה לתלמוד ולחסידות בהיברו יוניון קולג‪ .‬ממלא מקום רב קמ"ץ (קהילת‬ ‫מבשרת ציון)‪ .‬מנחה בעמותת 'קולות'‪.‬‬

‫| ‪| 64‬‬

‫סקופ המלש‬

‫על סף החירות‬ ‫רבי צדוק הכהן דורש את הפסוק "וְ יָ ׁ ֻשב ּו וְ יַ ֲחנ ּו לִ ְפנֵ י ּ ִפי ַה ִחירֹת ֵ ּבין ִמגְ דּ ֹל ו ֵּבין ַה ָ ּים לִ ְפנֵ י ַ ּב ַעל ְצפֹן‬ ‫נִ כְ חוֹ ַת ֲחנ ּו ַעל ַה ָ ּים" (שמות יד‪ ,‬ב) וכותב‪:‬‬ ‫ושמעתי רמז וישובו ויחנו לפני פי החירות שצריך להתיישב ולחנות‪ ,‬קודם שיוציא‬ ‫פיו לחירות לדבר ככל העולה על רוחו‪ )...( .‬בשני הימים הראשונים הפה סח בחירות‬ ‫כרצונו‪ ,‬ורק ביום הג' נרמז זה שצריך עדיין להתיישב הרבה קודם הדיבור כי עדיין אינו‬ ‫‪1‬‬ ‫חירות גמור‪.‬‬ ‫המפגש עם מקום הנקרא 'פי החירות' בעת היציאה ממצרים מסמל את הידיעה שעדיין אין‬ ‫כל ביטחון שאכן העבדים המשוחררים הם בני חורין או יוצאים לחירות‪ .‬היוצא לחירות‪ ,‬בעל‬ ‫אחריות‪ ,‬הוא זה היודע לאזן בין הקריאות השונות ולהתאים את התנהגותו לנסיבות‪ .‬אחריות‬ ‫משמעה גם ראייה קדימה‪ ,‬מא' ועד ת‪ .,‬אדם אחראי מתכנן את מעשיו מתוך שאיפה להביא‬ ‫בחשבון את הת'‪ ,‬כלומר‪ ,‬את התוצאה‪ ,‬כאשר המחשבה על התוצאות וההשלכות מחייבת לעתים‬ ‫'אחרי'‪ .‬האחריות ביציאה‬ ‫גם שינוי התוכנית תוך כדי עשייה‪ .‬יתר על כן‪ ,‬עליו לחשוב מה יהיה ֵ‬ ‫מעבדות לחירות דורשת לתת את הדעת לאן מועדות פנינו‪.‬‬ ‫היציאה ממצרים‪ ,‬כמטפורה‪ ,‬מבטאת את החירות‪ .‬הכניסה לארץ תוזמנה כך שתהיה בעשרה‬ ‫לחודש הראשון‪ ,‬חודש ניסן‪ ,‬כלומר כמה ימים לפני הפסח; זאת על מנת שיהיה מספיק זמן לעם‬ ‫הזוכר את היציאה של אבותיו מבית עבדים‪ ,‬לחשוב היטב עד כמה הכניסה לארץ תאפשר את‬ ‫אותה חירות‪ ,‬על מנת שחלילה לא יהפוך המקום הנכבש לבית עבדים‪.‬‬

‫חירות ממסורת או המסורת כחירות‬ ‫העבר‪ ,‬להתנער ממנו ולהכריז על פתיחת דף חדש‪ .‬מה משמעותה‪,‬‬ ‫לכאורה‪ ,‬עלינו להתנגד לסיפור ָ‬ ‫העבר וללא‬ ‫אם כן‪ ,‬של הבחירה להישאר בתוככי האמונה וההכרה הדתית‪ ,‬בלי ניתוץ זיכרון ָ‬ ‫האמירה שעלינו להתחיל מחדש? הבחירה הזו נשענת על ההבנה שאנו בני חורין לשנות את קווי‬ ‫ההנחיה של המסורת ולהתאימם לדורנו‪.‬‬ ‫הטעויות שנעשו וחטאי העבר אמורים להוביל את העם לתיקון‪ .‬נוכל להגיע אל החירות האמתית‬ ‫כאשר ניקח אחריות על "סיפור מעשי אבותינו"‪ ,‬נשאל מה עלינו לתקן ובעיקר מה עלינו ללמוד‬ ‫וליישם בחיינו‪ .‬שהרי "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו יצא ממצרים"‪ ,‬כנוסחו‬ ‫של הרמב"ם; הוא ביקש להדגיש שעל המספר בסיפור יציאת מצרים להראות ולא רק לראות‪,‬‬ ‫אורח‬ ‫שה"כאילו" אמור לבוא לידי ביטוי בחיים ממש‪ .‬החלטה זו להישאר בפנים‪ ,‬לעצב את ַ‬ ‫החיים מתוך אמונה‪ ,‬מחייבת למתוח את הגבולות‪.‬‬ ‫חציית קווי המסורת מופיעה באגדה מהתלמוד הירושלמי‪:‬‬

‫‪ 1‬צדוק הכהן‪ ,‬ספר פרי צדיק‪ ,‬עמלה של תורה‪ ,‬א‪.‬‬

‫| ‪| 65‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫ריש לקיש מנהגו בלימוד תורה‪ ,‬פעמים שהיה יוצא מחוץ לתחום בשבת‪ ,‬והוא לא‬ ‫‪2‬‬ ‫ידע‪ ,‬לקיים מה שנאמר ְּ‬ ‫"ב ַא ֲהבָ ָת ּה ִּת ׁ ְש ֶ ּגה ָת ִמיד" (משלי ה‪ ,‬יט)‪.‬‬ ‫עולה השאלה‪ ,‬האם יש לקרוא את המילה "תשגה" שבפסוק זה ׁבשין או בשׂ ין‪ .‬האם יש לקרוא‬ ‫את דברי ריש לקיש כאילו לא שם לב (בשגגה או במזיד) בפעמים שנהג כך‪ ,‬למרות שעל‪-‬‬ ‫פי תפיסת עולמו התחום המגביל‪ ,‬ה'עירוב'‪ ,‬הוא חיוב; או‪ ,‬שמא‪ ,‬מבחינתו העירוב הוא גדר‬ ‫המאפשרת פריצה ומלמדת אותנו שללימוד התורה אין מגבלות‪ ,‬אף לא תחום שבת‪ .‬ניתן להבין‬ ‫מדברי ריש לקיש ש"אהבה דוחקת את הבשר"‪ ,‬שבשמה של האהבה ישנה אפשרות לחצות את‬ ‫תחומי ההלכה‪.‬‬

‫הקורה הגזולה‬ ‫סוגיית "מריש הגזול" (הקורה הגזולה) דנה בשאלה‪ ,‬מה יש לעשות כאשר מתגלה שבית בנוי וגמור‬ ‫נשען על קורה ראשית גנובה‪ .‬המשנה מחייבת אותנו לבדוק כיצד ננהג‪ .‬לשיטת בית שמאי יש לקעקע‪,‬‬ ‫להרוס‪ ,‬את הבניין ולבנותו מחדש בלא שימוש בקורה הגזולה‪ .‬ברם בכך מוחקים את העבר‪ ,‬ונמנעת‬ ‫התמודדות עם מה שאירע‪ .‬לשיטת בית הלל יש לחיות עם העבר‪ ,‬לדעת את מקורו הבעייתי ולמצוא‬ ‫את הדרך לתקן ולשלם את מחיר הגזל‪.‬‬ ‫בזמן יציאת מצרים לקחו עמם בני ישראל רכוש מהמצרים‪" :‬וַ ִ ּי ׁ ְש ֲאל ּו ִמ ִּמ ְצ ַריִ ם ְּכלֵ י כֶ ֶסף ּוכְ לֵ י זָ ָהב‬ ‫ּושְׂ ָמלֹת ‪ ...‬וַ יְנַ ְ ּצל ּו ֶאת ִמ ְצ ָריִ ם" (שמות יב‪ ,‬לה)‪ .‬על פי שיטת בית הלל‪ ,‬עלינו להיות מודעים למקורם‬ ‫הבעייתי של הרכוש והכסף האלה‪ ,‬ולמצוא דרך לתקן את המעוות‪.‬‬ ‫הרב יוסף רוזין‪ ,‬הרוגוצ'ובר‪ 4,‬מוביל אותנו בדרך מרתקת בעקבות הכסף שלקחנו ממצרים‪ .‬לטענתו‪,‬‬ ‫הכסף שלקחנו בהשאלה הוחזר למצרים במסע שישק (מלכים א יד‪ ,‬כה‪-‬כו)‪ .‬פרשנותו היא מסע‬ ‫המתחיל ביציאת מצרים ונגמר בחורבן הבית הראשון‪ ,‬בימי נבוכדנצר‪ .‬וכך הוא כותב‪" :‬השאלת כלי‬ ‫כסף‪ ,‬כלי זהב ושמלות (היא) בגדר מענק 'על תנאי'‪ ,‬כך שבאם לא תקיימו את צו שחרור העבדים אל‬ ‫‪5‬‬ ‫תתפלאו שהמענק יילקח מכם"‪.‬‬ ‫מיהם העבדים שיש לשחרר? הלא כל בני ישראל יצאו ממצרים יחד‪ ,‬מבית עבדים‪ .‬הנביא ירמיהו‬ ‫מתאר צו שניתן בזמן היציאה ממצרים‪" :‬כּ ֹה ָא ַמר ה' ֱאל ֵֹהי ְ ׂ‬ ‫יִש ָר ֵאל ָאנֹכִ י ָּכ ַר ִּתי בְ ִרית ֶאת ֲאבוֹ ֵתיכֶ ם‬ ‫ּ‬ ‫ְּביוֹ ם הוֹ ִצ ִאי אוֹ ָתם ֵמ ֶא ֶרץ ִמ ְצ ַריִם ִמ ֵּבית ֲעבָ ִדים לֵ אמֹר‪ִ :‬מ ֵ ּקץ ׁ ֶשבַ ע ׁ ָשנִ ים ְּת ׁ ַש ְלח ּו ִא ׁיש ֶאת ָא ִחיו ָה ִעבְ ִרי‬ ‫ֲא ׁ ֶשר יִ ָּמכֵ ר לְ ָך וַ ֲעבָ ְד ָך ׁ ֵש ׁש ׁ ָשנִ ים וְ ׁ ִש ַ ּל ְח ּתוֹ ָח ְפ ׁ ִשי ֵמ ִע ָּמ ְך וְ לֹא ׁ ָש ְמע ּו ֲאבוֹ ֵתיכֶ ם ֵאלַ י וְ לֹא ִה ּט ּו ֶאת ָאזְ נָ ם"‬ ‫(ירמיהו לד‪ ,‬יג‪-‬יד)‪ .‬על פי הפירוש שנותן לפסוק זה התלמוד הירושלמי‪ ,‬המדובר הוא בציווי לשלֵ ח‬ ‫את העבדים העבריים‪ 6.‬מי יכולים היו להיות העבדים העבריים שהיו ליוצאי מצרים‪ ,‬שיצאו כולם זה‬ ‫עתה מעבדות? ה"משך חכמה"‪ ,‬ר' שמחה הכהן מדוינסק‪ ,‬אומר בזהירות כי "אולי היו המה השלושה‬ ‫‪3‬‬

‫‪ 2‬ירושלמי‪ ,‬ברכות‪ ,‬פרק ה‪ ,‬הלכה ה [דף ט‪ ,‬טור ד]; בתרגום לעברית‪.‬‬ ‫‪ 3‬משנה‪ ,‬גיטין‪ ,‬ה‪ ,‬ה; בבלי‪ ,‬גיטין נה ע"א‪ ,‬ירושלמי‪ ,‬גיטין פרק ה‪ ,‬הלכה ו [דף מו‪ ,‬טור ב]‪.‬‬ ‫‪ 4‬חי בדוִ ינְ סק‪ .1858-1936 ,‬כינויו הרוגוצ'ובר – על שם עיר הולדתו‪.‬‬ ‫‪ 5‬יוסף רוזין‪ ,‬צפנת פענח (מהדורת כשר) שמות‪ ,‬וארא‪ ,‬ו‪ ,‬יג (עמ' יא)‪.‬‬ ‫‪ 6‬ירושלמי‪ ,‬ראש השנה‪ ,‬פרק ג‪ ,‬הלכה ה [דף נח‪ ,‬טור ד] ‪.‬‬

‫| ‪| 66‬‬

‫סקופ המלש‬ ‫שבטים‪ ,‬ראובן ושמעון ולוי‪ ,‬שהנהיגו שררה במצרים‪ ...‬אשר היו משעבדים את ישראל הנמכרים להם‬ ‫‪7‬‬ ‫מהממשלה של פרעה"‪.‬‬

‫איפה הכסף?‬ ‫העובדה ששלושת שבטי ישראל לא קיימו את הצו לקרוא דרור לעבדיהם‪ ,‬מעידה שהם עצמם‬ ‫עדיין לא השתחררו ואינם בני חורין‪ .‬מעשה זה מחייב להחזיר את "המענק" שקיבלו בהשתחררם‬ ‫מעבדות‪ 8,‬היינו כלי הכסף‪ ,‬הזהב והשמלות‪ ,‬וביזת הטובעים בים סוף‪ ,‬שפגשנו‪.‬‬ ‫את המשך הסיפור נמצא בתלמוד הבבלי‪:‬‬ ‫והיה מונח עד רחבעם‪ .‬בא שישק מלך מצרים ונטלו מרחבעם‪ ,‬שנאמר‪" ,‬וַ ִיְהי ַּב ּׁ ָשנָ ה‬ ‫ישק ֶמלֶ ְך ִמ ְצ ַריִם ַעל יְרו ׁ ָּש ִָלם‪ .‬וַ ּי ַ ִּקח ֶאת א ְֹצרוֹ ת‬ ‫ַה ֲח ִמ ׁ ִ‬ ‫ישית לַ ֶּמלֶ ְך ְר ַחבְ ָעם ָעלָ ה שושק ׁ ִש ׁ ַ‬ ‫ְ‬ ‫ּ‬ ‫ֵּבית ה' וְ ֶאת אוֹ ְצרוֹ ת ֵבית ַה ֶּמלֶ ך" (מלכים א יד‪ ,‬כה‪-‬כו)‪ .‬בא זרח מלך כוש ונטלו‬ ‫משישק‪ .‬בא אסא ונטלוהו מזרח מלך כוש‪ ,‬ושיגרו להדרימון בן טברימון‪ ,‬באו בני עמון‬ ‫ונטלום מהדרימון בן טברימון‪ .‬בא יהושפט ונטלו מבני עמון‪ ,‬והיה מונח עד אחז‪ .‬בא‬ ‫סנחריב ונטלו מאחז‪ .‬בא חזקיה ונטלו מסנחריב‪ ,‬והיה מונח עד צדקיה‪ .‬באו כשדיים‬ ‫ונטלוהו מצדקיה‪ .‬באו פרסיים ונטלוהו מכשדיים‪ .‬באו יוונים ונטלוהו מפרסיים‪ .‬באו‬ ‫‪9‬‬ ‫רומיים ונטלוהו מיד יוונים‪ .‬ועדיין מונח ברומי‪.‬‬ ‫והרוגצ'ובר ממשיך להאיר את עינינו‪" ,‬אין רע בלי טוב‪ ,‬העובדה שהכסף‪ ,‬המענק‪ ,‬הושב לבעליו‪,‬‬ ‫‪10‬‬ ‫למצרים‪ ,‬התיר את השעבוד בגוף‪ ,‬שהרי נבוכדנצר כבש את מצרים ולקח מהם את הכסף"‪.‬‬ ‫פירוש זה מציב את הצו האלוהי המחייב‪ .‬השאלת כלי כסף‪ ,‬כלי זהב ושמלות הייתה בגדר מענק‬ ‫על תנאי‪" ,‬כך שבאם לא תקיימו את צו שחרור העבדים אל תתפלאו שהמענק יילקח מכם"‪.‬‬ ‫הסיפור שפורש הרוגצ'ובר מלמד‪ ,‬כי ההיסטוריה אינה גורל בלבד; יש בה סדר‪ ,‬וניתן ללמוד‬ ‫מהסיפור הזה כיצד לתקן‪.‬‬ ‫בירור משמעות החירות אמור להביא את החברה לקבל אחריות הן על ההווה והן על העבר‪.‬‬ ‫מתברר שהעמידה על 'פי החירות' מאפשרת לשהות רגע לפני שבונים את העתיד‪ ,‬לברר את‬ ‫משמעות היציאה מעבדות לחירות‪ ,‬ולהכיר בעובדה הלא‪-‬פשוטה שהחזקת עבדים אינה בהכרח‬ ‫רק עניין שלקו בו המצרים; שישנן גם ישנן התנהגויות של עמנו הדורשות תיקון‪ .‬ואכן‪ ,‬חלק תוקן‬ ‫במודע או שלא במודע‪ .‬נֵ דע אנו ללמוד מהעבר – בבחינת הנאמר פעם אחר פעם בתורה "וְ זָ כַ ְר ָּת‬ ‫ית" – כי גרים היינו בארץ מצרים; כי גרים אנו עם אלוהינו‪ .‬החירות היא זו המחייבת‬ ‫ִּכי ֶע ֶבד ָהיִ ָ‬ ‫להכיר בחובתנו לזולת‪.‬‬

‫‪ 7‬מאיר שמחה הכהן‪ ,‬משך חכמה‪ ,‬שמות ו‪ ,‬יג (על פי מדרש במדבר רבה‪ ,‬נשא‪ ,‬יג‪ ,‬ח)‬ ‫‪ 8‬על פי דברים טו‪ ,‬יג‪-‬יד בעל העבד (העברי) חייב לתת לעבדו מענק בעת שחרורו‪.‬‬ ‫‪ 9‬בבלי‪ ,‬פסחים קיט ע"א‪.‬‬ ‫‪ 10‬צפנת פענח‪ ,‬שם‪.‬‬

‫| ‪| 67‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫דרוש‪ :‬חג ישראלי‬ ‫ארנה פילץ‬ ‫בימי ספירת העומר‪ ,‬בין פסח לשבועות‪ ,‬משתחלת אל לוח השנה היהודי המסורתי מערכת‬ ‫נוספת‪ ,‬חדשה‪ ,‬שמספרת את הסיפור הישראלי באופן תמציתי‪ :‬יום הזיכרון לשואה‪ ,‬יום הזיכרון‬ ‫לחללי צה"ל ויום העצמאות‪ .‬משואה לתקומה‪ .‬מיד ושם להר הרצל‪.‬‬ ‫המועדים הישראליים שלנו הם בעצם ישראליים‪-‬יהודיים‪ .‬זה נראה לנו מובן מאליו ‪-‬אבל זה‬ ‫לא‪ .‬אנחנו‪ ,‬היהודים הישראלים‪ ,‬נוטים לזהות את המושג "ישראלי" עם יהודי‪-‬ישראלי ולנכס‬ ‫אותו באופן שאינו מותיר מקום לישראלים הלא‪-‬יהודים שבינינו‪ .‬כשאנחנו עורכים טקס יום‬ ‫זיכרון באוניברסיטה‪ ,‬הסטודנטים הערבים נשארים על הדשא‪ ,‬זה מובן‪ .‬אבל המצב שבו שוב‬ ‫ושוב הפעילות התרבותית טקסית המשותפת שלנו פונה רק לשמונים אחוז מאזרחי המדינה‪,‬‬ ‫ומותירה את השאר בעמדת צופים מהצד‪ ,‬מצטברת לכדי מסר לא נעים‪ .‬אם אנחנו מאמינים‬ ‫בישות הישראלית‪ ,‬ושואפים לחזק אותה ולמלא אותה בתוכן‪ ,‬לוח השנה הוא אחת הפלטפורמות‬ ‫המתבקשות לבטא את הרצון הזה‪ .‬לכן רצוי‪ ,‬לדעתי‪ ,‬להוסיף ללוח השנה חג שיפנה אל כלל‬ ‫אזרחי מדינת ישראל‪.‬‬ ‫לרוב אנחנו חושבים על החגים והמועדים כמשקפים ומשמרים היסטוריה‪ ,‬ערכים ומסורות‪ ,‬וערים‬ ‫פחות להשפעתם החברתית‪ .‬אבל לחגים‪ ,‬ולטקסים המגלמים אותם‪ ,‬יש תפקיד מרכזי בחיזוק‬ ‫קבוצת ההשתייכות שלנו ובהבניה החברתית‪" :‬הטקס הוא מראה המשקפת את פני החברה‪...‬‬ ‫הטקס מבדיל בין מי ש'בפנים' ומי ש'בחוץ'‪ ...‬הטקס מקדש את ההבדלים הקיימים בין הקבוצות‬ ‫השונות והופך אותם לחוקיים וממוסדים'‪ 11‬אנו משתייכים לקבוצות שונות‪ .‬הזהות היהודית‬ ‫והזהות הישראלית אינן זהות‪ ,‬אבל אפשר לטפח את שתיהן‪ .‬השנה למשל א' חנוכה נחוג בדיוק‬ ‫באותו תאריך בו ציינו כל אזרחי ארצות הברית את חג ההודיה‪ ,‬המבטא אסירות תודה על יבולי‬ ‫‪ 1‬ניסן רובין‪ ,‬שמחת החיים‪ :‬טקסי אירוסים ונישואים במקורות חז"ל‪ ,‬תל‪-‬אביב‪.2004 :‬‬

‫*‬

‫הרבה ארנה פילץ פועלת ליצירת חיבור ומשמעותי בין המסורת היהודית לבין נערות ונשים‬ ‫ישראליות‪ .‬חיברה את את ואני‪ :‬אמא ובת מצווה‪ .‬נשואה לאורי ואמא לטל לתמר ולהלל‪.‬‬

‫| ‪| 68‬‬

‫ץליפ הנרא‬ ‫הסתיו‪ ,‬השפע והטוב בעולמם‪ .‬חבריי האמריקאים העלו לרשת תמונות משועשעות (חנוכיות על‬ ‫רקע תרנגולי הודו ופשטידות דלעת) המציגות בגאווה את היותם יהודים ואמריקאים השלמים‬ ‫עם מרכיבי הזהות השונים שלהם ונהנים משני העולמות‪ .‬גם אנחנו יכולים לפתח ולטפח זהות‬ ‫ישראלית שתהיה משותפת ל"כל אזרחיה" בלי לחשוש לזהות היהודית שלנו‪ .‬בניגוד למה שנהוג‬ ‫לחשוב‪ ,‬בישראל לא מדובר ב'משחק סכום אפס'‪ .‬אנחנו‪ ,‬אנשי ההתחדשות היהודית בישראל‪,‬‬ ‫צריכים להיזהר לא להשתלב במגמת הבדלנות היהודית שהולכת והופכת לתפיסת העולם‬ ‫המקובלת בישראל‪.‬‬ ‫בהשראת אחינו החיוביים שמעבר לים (על אף ההבדל הגדול בין "מדינת כל אזרחיה" לבין‬ ‫"מדינה יהודית")‪ ,‬אנחנו יכולים להיזכר שגם בארצנו הקרועה ממחלוקות פוליטיות‪ ,‬רב המשותף‬ ‫על המבדיל והמפריד‪ .‬ראשית‪ ,‬משום שכולנו בני אדם‪ ,‬וההבדלים בינינו קטנים ממה שאנחנו‬ ‫נוטים להאמין; שנית‪ ,‬משום שהחיים באותו מרחב מביאים לכך שיש לנו מאפיינים משותפים‬ ‫רבים ומידה רבה של שותפות גורל‪ .‬לכן הגיע הזמן לחשוב על יצירת מועד חדש‪ ,‬שיהיה משותף‬ ‫לכל תושבי הארץ‪ ,‬ללא הבדל של מוצא והשתייכות דתית‪ .‬חג שיציין ערכים‪ ,‬משאלות‪ ,‬שאיפות‬ ‫ויעדים המשותפים לכל תושבי הארץ‪ ,‬ובראש וראשונה את הרצון האנושי לחיות יחד מתוך‬ ‫תחושת שייכות‪.‬‬ ‫אנו חולקים את הרצון לשמור על הטבע‪ ,‬על הנוף‪ ,‬החי והצומח‪ ,‬על הארץ עצמה‪ ,‬למען הקיום‬ ‫הפיזי והרוחני שלנו ושל הדורות הבאים; השאיפה לשמור על הגוף ועל הבריאות משותפת לכל‬ ‫הדתות והעדות; אולי דרוש לנו יום חג לשירה‪ ,‬לספרות או לאמנויות‪ ,‬ואולי יום שיעלה על נס‬ ‫מסורות עתיקות מתחומים שונים‪ :‬המלאכה‪ ,‬האומנויות‪ ,‬הבישול‪ .‬אוכל מקרב בין אנשים ויכול‬ ‫להוות מכנה משותף שיש עליו הסכמה רחבה‪ .‬אין ספק שהמאכלים המסורתיים של חג ההודיה‬ ‫תרמו רבות להצלחתו‪.‬‬ ‫ההוויה הישראלית מהווה זירה לאין סוף ניגודי אינטרסים ויריבויות‪ ,‬פערים ואפליות‪ ,‬אך גם‬ ‫לארגונים קבוצות ומיזמים שפועלים למען חברה צודקת יותר‪ .‬כיוון שחברה לא נבנית רק במישור‬ ‫הפוליטי החוקי והכלכלי‪ ,‬מצבנו יהיה טוב יותר אם נוסיף אל לוח השנה שלנו חג שאיננו נוצרי‬ ‫מוסלמי או יהודי‪ ,‬אלא באמת חג ישראלי‪ .‬מתאים שיוזמה כזאת תצא משורותינו – העוסקים‬ ‫בהתחדשות היהודית – וכך יתחזק המסר שטיפוח ה"משותף" הישראלי לא נובע מהרצון לפגוע‬ ‫בייחוד היהודי‪ ,‬אלא להשלים אותו‪.‬‬

‫| ‪| 69‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫קדוש קדוש קדוש‬

‫על זכויות האם והיילוד בזמן הלידה‬ ‫גילה קן‬ ‫אפתח בשאלה שאני חוזרת ושואלת – מדוע ברוב סידורי התפילה שאני מכירה‪ ,‬לא קיימת ברכה‬ ‫או תפילה לזמן הלידה? ‪ ‬איך יכול להיות שאחד מרגעי השיא‪ ,‬אם לא הרגע‪ ,‬בחיי א‪/‬נשים‪ ,‬אינו‬ ‫כלול באסופת המילים הזו שאנו קוראים לה סידור תפילה?!‬ ‫נביאים‪ ,‬שמאנים וכוהנים ידעו פעם‪ ,‬ויודעים היום‪ ,‬שקיימת התגלות אלוהית באדמה עצמה‪ .‬שלא‬ ‫רק הטקסט המקודש (כל טקסט מקודש)‪ ,‬או ניתוק מהגוף‪ ,‬הם היכולים להוביל אותנו אל המפגש‬ ‫עם האלוהות‪ .‬רבים מהם הבינו שדווקא התבוננות פנימה – אל תוך העולם‪ ,‬אל חיי האדמה‪ ,‬אל‬ ‫הגוף החי – אל חוויית החיים – היא שמגלה בפנינו את יהוה‪ .‬הוגים בני הדורות האחרונים‪,‬‬ ‫במיוחד כאלה המפתחים תיאולוגיה סביבתית עמוקה‪ ,‬מזהים את המפגש וההתגלות עם האלוהי‬ ‫בתוך מרחבי הבריאה ובלימוד הבריאה המתמשכת – בין אם במפגש עם הטבע‪/‬גוף‪ ,‬בין אם‬ ‫בחקר מדעי של העולם‪ 1.‬מחשבה דתית זו אינה נרתעת ממחקר מדעי של העולם והתנהלות גם‬ ‫על‪-‬פי העולה ממנו‪ ,‬לבד מאותם מקרים בהם מדובר בתפיסת עולם מדעית (ביולוגית‪ ,‬רפואית‪,‬‬ ‫פיסיקאית וכו')‪ ,‬שאינה רואה את העולם אלא דרך עיניה שלה‪ .‬חוויה ייחודית של בריאה ממשית‬ ‫החוברת ליום יום שלנו‪ ,‬היא חווית ההריון והלידה – על כל הכאב‪ ,‬היופי‪ ,‬הכיעור‪ ,‬המוות והחיים‬ ‫העטופים בהם‪ .‬בתחום זה הגיעו אנשי מקצוע בדורות האחרונים לתובנות רפואיות מבריקות‪,‬‬ ‫שהיטיבו עם חיי יולדות וילודים – לפחות במדינות העשירות יותר‪ .‬אולם דווקא בתחום הרגיש‬ ‫הזה‪ ,‬אנו חשות על בשרנו את הפער האדיר שבין עולם המדע והרפואה ובין עולם הרוח‪.‬‬ ‫מצד אחד רובנו נהנות‪/‬ים מפיתוחה של הבנה ביולוגית ורפואית מעמיקה יותר לגבי חלק‬ ‫מהתהליכים העוברים על גופינו בתחום הפריון – וזו ברכה גדולה‪ .‬אולם‪ ,‬מצד שני‪ ,‬נוצרת‬ ‫התחושה שדווקא הבנה רפואית זו נוטה להעלים את הכוח ואת הנוכחות האישית של כל יולדת‪,‬‬ ‫‪Lawrence Troster, “The Book of Black Fire: An Eco-Theology of Revelation”, Conservative Judaism, 62, 1‬‬ ‫‪1-2. pp. 132--151‬‬

‫*‬

‫הרבה גילה קן היא מנחת טקסי חיים‪ ,‬אירועי מעגל השנה וקבוצות לימוד‪ .‬חוקרת‪ ,‬לומדת ומלמדת‬ ‫(יחד עם נשות מקצוע מתחום המיילדות)‪ ,‬את המפגש בין לידה לעבודה‪.‬‬

‫| ‪| 70‬‬

‫ןק הליג‬ ‫ובעצם גם של היילודים‪ .‬הממסד הרפואי‪/‬מדעי הסמכותני נוטה לראות בעיקר את האמת של‬ ‫עצמו‪ ,‬ומעניק סמכות קטנה לאין ערוך לכוח ולידע הגופני של כל יולדת‪ .‬בנוסף לכך‪ ,‬נדמה כי‬ ‫עולם הטקס וההבנה הרוחנית באשר למהותן של הלידה ושל היולדות הופכים דלים יותר ויותר‬ ‫במרחב הציבורי הכללי‪ .‬לעומת חתונות‪ ,‬לוויות או טקסי התבגרות‪ ,‬שעברו שכלול ופיתוח אל‬ ‫תוך העולם העכשווי שלנו‪ ,‬העולם הטקסי שסביב הריון‪ /‬פריון‪ /‬לידה הוא ראשוני‪ 2‬ואפילו מיושן‬ ‫(במידה והוא קיים)‪.‬‬ ‫אני רוצה להציע שחזרה לעיסוק רוחני עמוק ובעל משמעות בתחום הלידה‪ ,‬מתוך כבוד לנשמות‬ ‫היולדת והיילוד‪ ,‬עשויה להנכיח מחדש את צלם האלוהים שלהן בתוך חדר הלידה‪ .‬וכאשר זה‬ ‫יקרה‪ ,‬נראה הפחתה משמעותית בהפרות החוזרות ונשנות של זכויות האדם של יולדות ושל‬ ‫יילודים בזמן לידה‪.‬‬ ‫זו בעיני המשמעות הדתית המדויקת יותר של קידוש החיים‪.‬‬ ‫‪3‬‬ ‫קבלת הפנים אל תוך העולם אינה בטקסי ברית המילה‪ ,‬שמחת הבת‪ ,‬ברית המילים‪ ,‬או בכל טקס‬ ‫אחר הנערך שבוע או חודש לאחר הלידה‪ .‬קבלת הפנים אל תוך העולם היא במפגש הראשוני‪,‬‬ ‫ברגע היציאה של התינוקת מתוך רחמה של ִאמה‪ ,‬אל תוך הידיים המקבלות‪ ,‬העוטפות‪,‬‬ ‫המחתלות אותה; בידיים המניחות אותה על גופה החם של האם; בשפתיים של התינוק המחפש‬ ‫את הפטמה‪ ,‬את החיבור וההזנה הראשוניים‪.‬‬ ‫זה זה רגע המפגש עם העולם! ומן הראוי שייעשה בשימת לב‪ ,‬באהבה ובאופן מקודש‪ .‬על מנת‬ ‫לקדש רגע‪ ,‬אין צורך בהרבה‪ ,‬גם לא בטקס גדול‪ .‬מה שנחוץ הוא תשומת לב נכונה לכך שמדובר‬ ‫באירוע המחבר יחדיו גוף ונשמה (בדומה להבנה שרגע המוות הוא רגע פרידת הנשמה מהגוף)‪.‬‬ ‫אמר ר' יוחנן‪ :‬שלושה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח‬ ‫ואלו הן‪ :‬מפתח של גשמים ומפתח של חיה [יולדת‪/‬לידה] ומפתח של תחיית המתים‬ ‫(בבלי‪ ,‬תענית‪ ,‬ב ע"א)‪.‬‬ ‫אין שליחים בהורדת גשמים‪ ,‬בלידה ובתחיית המתים‪ .‬רק האלוהות מעסיקה עצמה בתחומים‬ ‫אלה במו ידיה‪ .‬מדוע? מכיוון שהם מסתורין גדול‪ ,‬מכיוון שהם עיסוק ממשי בחיים ובמוות‪,‬‬ ‫משום שהם בריאה מתמדת; ומכיוון שהם מורכבים כל כך עד שתזוזה אחת קטנה לכיוון הלא‬ ‫נכון‪ ,‬והנה כבר הכול עולה על גדותיו ומתפרק‪.‬‬ ‫ראוי להעמיק במדרש מופלא זה מכיוונים שונים‪ ,‬על מנת להבין משהו על הענווה שבה אנו‬ ‫מוזמנים לעמוד מול עולם הבריאה‪ .‬לענייננו‪ ,‬איעזר בו ואלמד ממנו שלושה דברים בסיסיים‪,‬‬ ‫הנוגעים בדרך שבה ראוי לנו לגשת אל לידה‪:‬‬ ‫פריון ולידה הם נס‪ .‬לעולם אין לקחת כניסה להריון כמובן מאליו‪ ,‬או להחיל על התהליך תנאים‬ ‫או מוסכמות חברתיות (כדוגמת רווחי הזמן שבין לידת ילדים‪ ,‬כמות הילדים וכו')‪ ,‬וזאת מכיוון‬ ‫‪ 2‬שלא ב"מיינסטרים" ניתן למצוא פיתוח עשיר של טקס‪ ,‬של טקסט ושל טיפול העוסקים בכל מה שקשור בהריון ולידה‪ ,‬אולם למרבה‬ ‫הצער‪ ,‬לרוב הנשים קשה מאוד להגיע אליהם‪ .‬אלא אם כן הן ממש יוצאות ומחפשות‪.‬‬ ‫‪ 3‬ברית מילים או ברית שלום הם טקסים לקבלת בן זכר אל תוך העם היהודי‪ ,‬שאינם כוללים את טקס המילה‪.‬‬

‫| ‪| 71‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫שלידה נמצאת מחוץ לתחום השיפוט האנושי והחברתי‪ ,‬היא מעשה בריאה מתמשך (כמו גשם‪,‬‬ ‫כמו תחיית המתים)‪.‬‬ ‫קיימת סכנת היבריס כאשר מתעסקים באופן נטול ענווה בתהליכי הלידה‪ ,‬כאשר נוטים לחשוב‬ ‫שאנו מבינים לכל עומקו את המרחב הכולל והעדין הזה של כניסה להריון‪ ,‬פריון‪ ,‬תהליך הלידה‬ ‫והבאת ילדים לעולם‪.‬‬ ‫מדובר באירוע רוחני מדרגה גבוהה ביותר‪ ,‬כמו גשם ותחיית המתים – המסמל משהו עמוק על‬ ‫סוג התקשורת שהאלוהות ואנחנו מקיימים‪ .‬במקרה זה‪ ,‬וככל הנראה לזוועת לב התרבות שאנו‬ ‫חיות בה‪ ,‬רק נשים מצויות ליד שער התקשורת המסוים הזה‪.‬‬ ‫הדיון על זכויות היילוד‪ ,‬כמו גם על זכויות האם היולדת ועל מערכת הקשרים המסועפת ביניהן‪,‬‬ ‫אמור לתפוס מקום מרכזי מאוד דווקא בשיחה המתקיימת בתוך עולמה של היהדות הליברלית‬ ‫(או בעולמה של כל דתיות ליברלית ואוהבת חיים)‪ .‬רגע הגחת הנולדת אל אויר העולם‪ ,‬הוא‬ ‫ההזדמנות הראשונה והבלתי חוזרת שלנו לבחון עד כמה אנו רציניים בשימוש שלנו במושג‬ ‫"קדושת החיים"‪ .‬חיים על כל המכלול שלהם – הפיסי‪ ,‬הרגשי‪ ,‬הרוחני – ועל שלל השילובים‬ ‫שבין הממדים הללו‪.‬‬ ‫‪4‬‬ ‫בשנת ‪ 2013‬נשלחה עצומה חתומה ע"י יותר מ‪ 10,000-‬נשים ואנשים‪ ,‬שדרשה משרת הבריאות‬ ‫לשים לב ולפעול לתיקון המצב המתמשך של פגיעה בזכויות אדם שחווֹ ים נשים ויילודים בבתי‬ ‫החולים בארץ‪ 5.‬עצומה זו לא נוצרה בחלל ריק; היא חלק מדיון בינלאומי הולך ומתרחב הקורא‬ ‫לממשלות‪ ,‬לבתי‪-‬חולים‪ ,‬לאנשי רפואה וכן הלאה‪ ,‬להיות מודעים לכך שהאופן שבו נשים‬ ‫מטופלות בהריון ובלידה הוא במידה רבה שאלה של זכויות אדם‪ 6.‬שאלת זכויות האדם רחבה‬ ‫ומורכבת כאן‪ ,‬מכיוון שמדובר לא רק בזכות לחיים (והרי גאוותם של בתי חולים רבים בארץ היא‬ ‫על אחוזי התמותה הנמוכים של יולדות ויילודים)‪ ,‬אלא גם על חוויית הלידה עצמה – עד כמה‬ ‫חווים האישה והיילוד תופעות העלולות לעודד דיכאון‪ ,‬טראומה‪ ,‬חולי‪ ,‬פגיעה בזוגיות ועוד‪.‬‬ ‫הדיון הוא בעצם על מכלול אירוע הלידה; עד כמה‪:‬‬ ‫נשים מרגישות שהן יולדות בתוך מרחב המכבד אותן (גוף ונפש) ורואה בהן יצורים בעלי בינה‬ ‫ויכולת לקבל החלטות;‬ ‫יילודים חווים כניסה אוהבת אל העולם‪ ,‬כזו המכירה בכך שהם יצורי אנוש שבמהותם מחוברים‬ ‫עדיין לאמם‪ ,‬ויש להם הזכות להמשיך ולהיות קרובים להוריהם במידת האפשר (כמובן שלוקחים‬ ‫בחשבון את אותם מקרים שבהם אין לאם ו‪/‬או לאב היכולת הפיסית‪/‬הרגשית להיות שם – אך‬ ‫אלו מקרי קיצון מועטים יחסית)‪.‬‬ ‫‪ 4‬יוזמות העצומה הן נשות הארגון "נשים קוראות ללדת" ‪/http://www.nashimkorot.org.il -‬‬ ‫‪ 5‬לדף העצומה‪http://www.atzuma.co.il/nashimkorot :‬‬ ‫‪ 6‬ניתן לקרוא מסמכים של ארגון הבריאות העולמי בעניין זה‪:‬‬ ‫‪http://www.who.int/reproductivehealth/publications/maternal_perinatal_health/policy/‬‬ ‫‪ /en‬ושל ארגונים נוספים שמגדירים את העניין בצורה ישירה יותר‪ ,‬לדוגמא‪./http://humanrightsinchildbirth.com :‬‬ ‫אפשר גם לראות התייחסות לשאלה זו בפסיקה של בית הדין האירופי לזכויות אדם‪ ,‬בנוגע לאשה הרה שתבעה את מדינתה‪ ,‬סביב חוסר‬ ‫האפשרות שלה לבחור בלידת בית ‪:‬‬ ‫‪http://hudoc.echr.coe.int/sites/eng/pages/search.aspx#{"dmdocnumber":["878621"],"item‬‬ ‫‪}]"id":["001-102254‬‬

‫| ‪| 72‬‬

‫ןק הליג‬ ‫באותה עצומה‪ ,‬שנכתבה בידי נשות ואנשי מקצוע מתחום המיילדות‪ ,‬הובאו דוגמאות לתחומים‬ ‫שבהם נשים רבות בארץ חוות הפרה מתמשכת של זכויות האדם שלהן בבואן ללדת בבתי חולים‬ ‫(והרי הרוב המוחלט של נשים בישראל של שנת ‪ 2014‬אינו יכול ללדת אלא בבתי חולים‪ ,‬מכיוון‬ ‫שאין כמעט בנמצא מרכזי לידה‪ ,‬ואין מסדירים באופן חוקי ומספק את נושא לידות הבית)‪ .‬הנה‬ ‫שתי דוגמאות מתוך העצומה‪:‬‬ ‫‪...‬התערבויות רפואיות הנהוגות כשגרה אשר לא תמיד תומכות בלידה או ביולדת‪:‬‬ ‫אלו עלולות לכלול בדיקות וגינאליות תכופות‪ ,‬ניטור רציף ומניעת שתיה ואוכל‪.‬‬ ‫במוסדות רבים יכולה היולדת להימנע מהתערבויות אלו רק אם היא עומדת בתקיפות‬ ‫על זכותה לסרב‪ .‬לעתים התערבויות הנערכות כשגרה משרתות צרכים מערכתיים‬ ‫או בטוחיים ולא רק רפואיים‪ ,‬חלקן אף בניגוד ל ‪evidence-based medicine‬‬ ‫‪ .‬התערבויות‪ ,‬כגון זירוז הלידה על מנת לקצר את משכה‪ ,‬מניעת ליווי ע"י דולה‪ ,‬או‬ ‫ניטור רציף המאפשר ‘השגחה מרחוק’‪ ,‬תורמות לעליה בשיעור הניתוחים הקיסריים‪,‬‬ ‫מעבר למומלץ על ידי ה‪.WHO-‬‬ ‫הפרדת התינוק מן האם באורח שגרתי וכפוי מיד לאחר הלידה מקובלת כמעט בכל‬ ‫בתי החולים למרות שהיא עומדת בניגוד להמלצות ה‪ WHO-‬ולאמנת ‪UNICEF‬‬ ‫לבית חולים ידידותי ליילוד‪ ,‬ואף בניגוד לזכותו הטבעית של יילוד לשהות בצמוד‬ ‫לאמו‪ .‬מעבר לכך‪ ,‬בחלק מן המוסדות‪ ,‬מפאת העדר אפשרות ל'ביות‪-‬מלא'‪ ,‬נאלצת‬ ‫האם למסור את התינוק לתינוקייה בלילות‪.‬‬ ‫כפי שכבר כתבתי‪ ,‬בעיניי השאלה כאן אינה "רק" של זכויות האדם‪ ,‬אלא גם של החובה לזהות‬ ‫את צלם האלוהות שבאדם‪ ,‬את ההכרה בכך שכל אחת ואחד מאתנו נבראו בצלם אלוהים ממש‪,‬‬ ‫שנשים יולדות ותינוקות נולדים הם התגלמות האלוהות הבוראת‪ ,‬כל פעם מחדש‪.‬‬ ‫מכיוון שכך‪ ,‬אני רואה פגם גדול בדלותה של השפה היהודית הליברלית בכל הנוגע לדיון בסוגיות‬ ‫הכרוכות בכל מה שמאפשר לנו להביא חיים לעולם‪ :‬החל מהשפה המצומצמת‪-‬יחסית שיש לנו‬ ‫לשיחה על מיניות‪ ,‬וכלה ברזון השפה והטקס סביב לידה‪ .‬מדובר כאן בחוסר היכולת שלנו לחגוג‬ ‫את החיים באמת; מעבר לכך‪ ,‬בנפקדות שלנו מהשיחה אנו פותחים פתח להתפשטותה של שפה‬ ‫מסורתית ו‪/‬או ריאקציונרית‪ ,‬המחזיקה במושגים פוגעניים של "קדושת המשפחה" (על שלל‬ ‫ההתפתחויות הרעיוניות והמעשיות העולות משם‪ ,‬ודי אם נזכיר את עמותת "אפרת"‪ ,‬או את‬ ‫הכנסים נטולי הייצוג הנשי של "מכון פועה"‪.)7‬‬ ‫יתרון נוסף בהחזרת והעמקת ממד הקדושה ללידה‪ ,‬ובהבנה שאלוהים מגולמת בכל יולדת‪/‬יילוד‪,‬‬ ‫הוא בהכרה מחדש שלכולן ולכולם מגיע ללדת ולהיוולד באופן המכבד ביותר‪ ,‬גם למי שאין‬ ‫ביכולתה לממן לעצמה דולה או מיילדת פרטית צמודה‪ .‬על מנת שזה יקרה‪ ,‬עלינו לתמוך באותן‬ ‫נשים העומדות ודורשות מהמדינה‪ ,‬מהממסד הרפואי ומעצמנו כחברה‪ ,‬שגם ברגעים מורכבים‬ ‫רפואית‪ ,‬ימשיך להינתן יחס של כבוד לצלם האלוהים שבכל אישה‪.‬‬ ‫‪ 7‬לאתר מכון פועה‪www.puah.org.il :‬‬

‫| ‪| 73‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫הנביא ישעיהו עמד בתוך קודש הקודשים‪ ,‬מול כסא הכבוד‪ ,‬כאשר שמע את השרפים קוראים‬ ‫"קדוֹ ׁש ָקדוֹ ׁש ָקדוֹ ׁש ה' ְצ ָבאוֹ ת ְמלֹא כָ ל ָה ָא ֶרץ ְּכבוֹ דוֹ " (ישעיהו ו‪ ,‬ג)‪ְ .‬מל ֹא כל‬ ‫זה אל זה ואומרים ָ‬ ‫הארץ‪ ,‬מכיוון שאין מקום או מרחב פנויים מכבוד האלוהות‪.‬‬ ‫קיימת כאן הזדמנות גדולה לתיקון עמוק בתוך התרבות הרוחנית שלנו‪ .‬אנו מוזמנים להסיט‬ ‫את מוקד תשומת הלב שלנו ולהפוך את הבריאה עצמה לרגע ההתגלות המשמעותי ביותר‪,‬‬ ‫להתמקד בכל מה שפועם וגדל סביב יצירתם של חיים חדשים‪ ,‬להבין שאלוהים מגלה עצמה‬ ‫בפנינו בכל יום מחדש בחדרי לידה; ולהבין באופן דתי עמוק‪ ,‬שדווקא שם עומדים השרפים‪,‬‬ ‫וחוזרים וקוראים – קדוש קדוש קדוש‪.‬‬

‫| ‪| 74‬‬

‫סילבנה קנדל למדן‬

‫המאבק לשחרור כתיקון עולם‬ ‫סילבנה קנדל למדן‬ ‫ָמלְ א ּו ֲא ָס ֵמינ ּו ָּבר וִ ָיקבֵ ינ ּו יַ יִן‬ ‫ָּב ֵּתינ ּו הוֹ ִמים‪ ,‬הוֹ ִמים ִמ ִּתינוֹ קוֹ ת‬ ‫ּובְ ֶה ְמ ֵּתנ ּו ּפוֹ ָרה –‬ ‫ָמה עוֹ ד ְּתבַ ְ ּק ׁ ִשי ֵמ ִא ָּתנ ּו ְמכוֹ ָרה‬ ‫וְ ֵאין‪ ,‬וְ ֵאין ֲע ַדיִן?‬ ‫ָמה עוֹ ד ְּתבַ ְ ּק ׁ ִשי ֵמ ִא ָּתנ ּו ְמכוֹ ָרה‬ ‫‪1‬‬ ‫וְ ֵאין‪ ,‬וְ ֵאין ֲע ַדיִן?‬ ‫לתנועתנו מלאו חמישים שנה‪ .‬יובל של עשייה דתית‪ ,‬אינטלקטואלית‪ ,‬חברתית וציבורית‬ ‫עשירה ומבורכת‪ .‬יובל של השמעת קול יהודי אחר‪ ,‬אמיץ וחיוני לחברה הישראלית‪ .‬היום ניתן‬ ‫להגיד כי בתי כנסיותינו‪ ,‬הוותיקים והחדשים‪ ,‬שוקקי חיים; בתי מדרשנו גועשי יצירה ודעת;‬ ‫ישנו דור של ילדים המתחנכים במוסדותינו‪ ,‬הן בבתי הספר הקשורים לתנועה‪ ,‬הן בתנועת הנוער‪,‬‬ ‫ואפילו במכינה; אין חולק על פירותיהם הגלויים לעין של המאבקים הציבוריים שניהלנו‪ .‬אז‬ ‫במה אברכך‪ ?2‬מה עוד צריכה "המכורה‪-‬המדינה" לבקש שנעסוק בו עד היובל הבא‪ ,‬מלבד כמובן‬ ‫המשכיות‪ ,‬חיזוק‪ ,‬שיפור והעצמה של כל מה לעשות שאנו כבר עוסקים בו?‬ ‫יש לדעתי דבר אחד שאין לנו עדיין‪ ,‬או אין לנו מספיק ממנו‪ .‬אני רוצה להציע שמה שחסר לנו‬ ‫כתנועה הם האמונה והעשייה שיובילו את חברתנו לתיקון אמיתי‪ .‬אין בשימושי במילה "אמיתי"‬ ‫‪ 1‬מלאו אסמינו בר‪ /‬פנחס אלעד (תרצ"ג)‪.‬‬ ‫‪ 2‬על פי תענית ה ע"ב‪.‬‬

‫*‬

‫הרבה סילבנה (ציפורה) קנדל למדן הוסמכה בתכנית הישראלית לרבנות‪ .‬כיום היא מכשירה רבנים‬ ‫ומורים כמנהלת מחלקת החינוך ב"סמינריו רביניקו לטינו‪-‬אמריקנו"‪.‬‬

‫| ‪| 75‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫שיפוט או קריאת תיגר על מה שכולנו‪ ,‬רבנים וחברי קהילות‪ ,‬מקדישים לו את מירב זמננו‪,‬‬ ‫בתלמוד ובמעשה‪ ,‬בדרשה וביצירה‪ .‬אלא שרוב אותה למידה ועשייה ראויה להיקרא "תיקון‬ ‫אדם" יותר מאשר "תיקון עולם"‪ .‬זהו תיקון חיוני וחשיבותו עליונה‪ ,‬כי מושאו הוא האדם הקרוב‬ ‫אלינו‪ ,‬מידותיו‪ ,‬זכויותיו וחובותיו כיהודי וכאדם‪ .‬הצלחת פעילותנו בתחום זה תשפיע‪ ,‬בוודאי‪,‬‬ ‫על הסביבה הרחבה שלנו‪ .‬אך האם יהיה בכך באמת גם משום "תיקון עולם"?‬ ‫את המודל לתיקון אותו אנו מרבים לישם בקהילותינו ניתן להמחיש דרך פסוקי התורה הידועים‪ :‬‬ ‫ִּכי ְיִהיֶ ה בְ ָך ֶאבְ יוֹ ן ֵמ ַא ַחד ַא ֶח ָיך ְּב ַא ַחד ׁ ְש ָע ֶר ָיך ְּב ַא ְר ְצ ָך ֲא ׁ ֶשר ה' ֱאל ֶֹה ָיך נ ֵֹתן לָ ְך לֹא ְת ַא ֵּמץ‬ ‫ֶאת לְ בָ בְ ָך וְ לֹא ִת ְק ּפֹץ ֶאת יָ ְד ָך ֵמ ָא ִח ָיך ָה ֶאבְ יוֹ ן‪ִּ .‬כי ָפת ַֹח ִּת ְפ ַּתח ֶאת יָ ְד ָך לוֹ וְ ַה ֲעבֵ ט ַּת ֲעבִ ֶיט ּנ ּו‬ ‫ֵדּ י ַמ ְחסֹרוֹ ֲא ׁ ֶשר יֶ ְח ַסר לוֹ‪ִ .‬ה ּׁ ָש ֶמר לְ ָך ּ ֶפן ְיִהיֶ ה ָדבָ ר ִעם לְ בָ בְ ָך בְ לִ ַ ּי ַעל לֵ אמֹר ָק ְרבָ ה ׁ ְשנַ ת‬ ‫ַה ּׁ ֶשבַ ע ׁ ְשנַ ת ַה ּׁ ְש ִמ ָּטה וְ ָר ָעה ֵעינְ ָך ְּב ָא ִח ָיך ָה ֶאבְ יוֹ ן וְ לֹא ִת ֵּתן לוֹ וְ ָק ָרא ָעלֶ ָיך ֶאל ה' וְ ָהיָ ה בְ ָך‬ ‫ֵח ְטא (דברים טו‪ ,‬ז‪-‬ט)‪.‬‬ ‫זהו מודל של דאגה וסולידריות של האדם הפרטי השבע כלפי האדם הפרטי הנזקק‪ .‬על‪-‬פי‬ ‫פסוקים אלה הדבר היחיד העומד בין האדם החלש לבין היכולת לשפר את מצבו הכלכלי הוא‬ ‫מידת "אימוץ הלב" של הנותן‪.‬‬ ‫אולם העולם המתוקן שאני מבקשת ושעליו אני חולמת הוא עולמו של הפסוק הקצר המופיע‬ ‫"א ֶפס ִּכי לֹא יִ ְהיֶ ה ְ ּב ָך ֶא ְביוֹ ן" (שם‪ ,‬שם ד)‪ .‬בעולם כזה תוסר כל‬ ‫לפני הפסוקים שצוטטו לעיל‪ֶ :‬‬ ‫אפשרות שישרור בו עוני; בעולם כזה אין מקבלים את המצוקה החומרית כתופעת טבע‪ ,‬אלא‬ ‫רואים בה מחלה חברתית שאפשר וצריך למגר‪ .‬כמה וכמה ממאבקי המרכז הרפורמי לדת ומדינה‬ ‫כוונו‪ ,‬אמנם‪ ,‬לתיקונים יסודיים של החברה‪ ,‬אך ככלל‪ ,‬ביובלה הראשון של התנועה ליהדות‬ ‫מתקדמת בארץ‪ ,‬עלינו לומר כי פעלנו על מנת שיותר אנשים יחושו אמפתיה‪ ,‬יפתחו את ליבם‬ ‫וירצו לדאוג לחלשים בחברה‪ .‬כאמור זוהי עשייה מבורכת וחשובה‪ ,‬ואסור לחדול ממנה‪ ,‬אך‬ ‫לדעתי המשימה שאנו צריכים לאמץ לחמישים השנים הבאות היא הגברת האקטיביזם על מנת‬ ‫‪3‬‬ ‫שלא יהיו בארץ אביונים‪ ,‬עשוקים ונדחקים כלל‪.‬‬ ‫זה נשמע אוטופי‪ ,‬אך אני בטוחה שזה אפשרי‪ .‬אכן הדבר דורש שינוי יסודי בתפיסות החברתיות‬ ‫והכלכליות שלנו כיחידים‪ ,‬וגם את אלה שאנו משדרים כתנועה‪ .‬כפי שאמר וולטר בנימין‪" ,‬בכל‬ ‫‪4‬‬ ‫דור הניסיון חייב להיעשות מחדש לחלץ את המסורת מן הקונפורמיזם העומד לגבור עליה"‪.‬‬ ‫ואת ה”חילוץ” הזה ניתן להשיג בשתי דרכים משלימות‪ :‬ביצירת תיאולוגיה חדשה מזה‪ ,‬ובפיתוח‬ ‫דפוס חדש של עשייה מזה‪ .‬את שני אלה כבר החלו לעשות לפני כארבעים שנה‪ ,‬בתורה שלא‬ ‫יצאה מציון ולא מניו יורק‪ ,‬אלא דווקא מדרום אמריקה‪ .‬תורה שלא פותחה על ידי יהודים‪ ,‬אלא‬ ‫על ידי כמרים ותיאולוגים קתולים‪ ,‬והיא "תיאולוגיית השחרור"‪ .‬בעודי עושה צעדים ראשונים‬ ‫בלמידתה‪ ,‬אני נפעמת מעוצמתה ומלהט הצדק המציף את העוסקים בה‪ .‬אני נכבשת בשאלה‬ ‫איזה מקור השראה נהדר כל זה יכול לשמש לנו‪ ,‬עם כל ההבדלים בינינו‪ ,‬לשם יצירת "תיאולוגיית‬ ‫‪ 3‬מובן שאני מתייחסת לכלל תושבי הארץ‪ ,‬יהודים כערבים‪ ,‬אזרחים ומהגרים‪ ,‬ודוחה בתוקף את פרשנותו של רש"י בשם המדרש‬ ‫המנסה ליישב את הסתירה בין שני הפסוקים שציטטנו‪" :‬אפס כי לא יהיה בך אביון"‪ ,‬ו "כי לא יחדל אביון" – באומרו‪" :‬אלא‪ ,‬בזמן‬ ‫שאתם עושים רצונו של מקום‪ ,‬אביונים באחרים ולא בכם; וכשאין אתם עושים רצונו של מקום‪ ,‬אביונים בכם"‪.‬‬ ‫‪Walter Benjamin, Thesis on the Philosophy of History, Illuminations, NY: 1968, p. 255 4‬‬

‫| ‪| 76‬‬

‫סילבנה קנדל למדן‬ ‫שחרור יהודית‪-‬ישראלית‪-‬רפורמית"‪ .‬שכן הדגש בתיאולוגיית השחרור אינו נעוץ בהכרח‬ ‫‪5‬‬ ‫בתכניה‪ ,‬אלא במתודולוגיה שהיא מאמצת‪.‬‬ ‫לתיאולוגיה זו שני מקורות השראה‪ .1 :‬החוויות היומיומיות של האדם הפשוט שנדחק לשולי‬ ‫החברה‪ .2 .‬הטקסט המקראי (בשבילם כמובן מדובר בעיקר ב"ברית החדשה")‪ ,‬המתפרש לאור‬ ‫חוויות אלה‪ .‬וזה בדיוק מה שמיוחד בה‪ .‬המילה "תיאולוגיה" שולחת אותנו לרוב לספריות‬ ‫אוניברסיטאיות ולסמינרים לכמרים‪ ,‬אך תיאולוגיית השחרור היא תיאוריה שצומחת מתוך השטח‬ ‫ממש‪ .‬בנוסף להיותו מלומד בכתבי הקודש‪ ,‬על כל תיאולוג להיות מחויב ומעורב באופן ממשי‬ ‫במאבק נגד עוול חברתי המתרחש בסביבתו‪ .‬המחויבות כלפי העשוקים היא‪-‬היא המסגרת שבה‬ ‫מתפתחים הכמרים; כל תפיסות העולם שלהם מעוצבות בעקבות המפגשים היומיומיים שלהם‬ ‫עם הנדחקים לשולי החברה‪ .‬הבנה תיאולוגית פירושה כאן פתיחות לשינוי פרספקטיבה‪ ,‬היינו‬ ‫להפסיק לראות באנשי השוליים נזקקים ולראותם כבני שיח‪ ,‬תושבים שנעשה להם עוול כלכלי‪,‬‬ ‫חברתי והיסטורי‪ .‬שני קולות הם המרכיבים את התיאולוגיה‪ ,‬כפי שמסביר גוסטאבו גוטיארז‬ ‫(‪ ,)Gustavo Gutierrez‬אחד מהוגיה ופעיליה המרכזיים של התנועה‪" :‬הקורא המיומן" מזה‪,‬‬ ‫ו"האנשים הפשוטים" מזה‪ .‬כדי לעשות תיאולוגיה ולא להסתפק בלימודה‪ ,‬דרוש מעבר מ"לדבר‬ ‫בשם" ו"לשמוע את"‪ ,‬גישה המאפיינת את רוב אנשי הדת‪ ,‬ל"לדבר עם" ‪ -‬חיבור לקולותיהם דרך‬ ‫‪6‬‬ ‫לימוד משותף ומעורבות במאבקם‪.‬‬ ‫אנו‪ ,‬אנשי היהדות הרפורמית בישראל‪ ,‬צריכים לשאול את עצמנו‪ ,‬האם אנחנו באמת מדברים‬ ‫עם העניים או רק מחלקים להם אוכל? למה לא הצלחנו עד היום להתקרב אל הזרים והשונים‬ ‫מאיתנו? תיאולוגיית השחרור הנוצרית טוענת שרק מתוך התחברות אל מעמקי הסבל האנושי‪-‬‬ ‫חומרי ניתן לחוש את "מלכות שדי"‪ .‬אני מציעה לאמץ עמדה פחות רדיקלית מזו‪ ,‬עמדה הטוענת‬ ‫כי אין זה מספיק להרגיש כשוליים הדתיים של המדינה; עלינו להצליח להרגיש ולו במעט גם‬ ‫את השוליים החברתיים‪ .‬זו הדרך היחידה בה נפסיק לעשות בעיקר צדקה ונתמקד בעשיית צדק‪.‬‬ ‫הצדק ייעשה כאשר נעזור ל"אנשי השוליים" של חברתנו להיכנס להיסטוריה בדלת הראשית‪,‬‬ ‫דבר שלא יכול להתרחש ללא עירעורם מן היסוד של כל המבנים הכלכליים והחברתיים הקיימים‬ ‫היום‪ .‬אין מדובר ברפורמה קטנה‪ ,‬אלא בשינוי כולל של כל המערכת ‪ ‬הפוליטית‪-‬חברתית‪-‬‬ ‫כלכלית העכשווית‪ ,‬והפיכתה למערכת של שיוויון הזדמנויות אמיתי‪ ,‬של בעלות משותפת‬ ‫על משאבי הטבע ואמצעי היצור‪ ,‬של שמירה על המרחב הציבורי‪ ,‬של שמירה על כבוד האדם‪,‬‬ ‫כמובא בהבחנה של אחד מכלכלני תיאולוגיית השחרור‪ :‬להחליף את ה”‪Accumulation of‬‬ ‫‪7‬‬ ‫‪( ¨Capital‬הצבר ההון) ל‪( ”Dignification of Labor-‬מתן כבוד לעבודה)"‪.‬‬ ‫אחת התרומות המרכזיות של תיאולוגיית השחרור היתה הכנסתו לשיח את המושג‪Structural" ‬‬ ‫‪ ”Sin‬או “‪( ”Sinful Structures‬החטא המערכתי או מערכות ַח ָטאות)‪ .‬זוהי קריאה של‬ ‫‪ 5‬לתיאולוגיית השחרור יש פנים רבות‪ ,‬נושאים וזוויות מגוונים‪ .‬כמו למשל תיאולוגיית השחרור הפמיניסטית‪ ,‬השחורה‪ ,‬הפוליטית‪.‬‬ ‫במאמר זה אתמקד רק באחת הפנים שלה‪ ,‬זו הנוגעת לשוליים החברתיים והעוני‪.‬‬ ‫‪Gerald West, ¨The Bible and the Poor, a New Way of doing Theology¨, in Christopher Rowland, (ed.) The 6‬‬ ‫‪Cambridge Companions to Religion, 2007, p.166‬‬ ‫‪Valpy Fitzgerald, “The Economics of Liberation Theology”, in Rowland, The Cambridge Companions to 7‬‬ ‫‪Religion, p. 252‬‬

‫| ‪| 77‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫המציאות – ולכן של הסיפור המקראי – המוסיפה על הזווית האישית של הטרגדיה הקטנה של‬ ‫האדם העני או הנדחק לשוליים‪ ,‬את הזווית המערכתית החוקרת את הסיבות שבגללן הגיע אדם‬ ‫זה למצבו החומרי הקשה‪ .‬התשובה היא שבמקום שבו יש עשוק‪ ,‬תמיד יהיה עושק‪ ,‬בין אם זה‬ ‫פריץ אחד ובין אם חברה שלמה‪ .‬קבלתה של עמדה זו אינה פשוטה‪ ,‬שכן כל אחת ואחד מאיתנו‬ ‫שייכים ל‪ ,-‬פועלים ב‪ -‬ומתחזקים את המערכות הרקובות האלה‪ .‬וכיצד מתחילים להוביל שינוי‬ ‫שכזה? כצעד ראשון‪ ,‬אני מציעה שנשאל שאלות חדשות כשאנו ניגשים ללמוד וללמד את הדין‬ ‫החברתי מאחת מתוך אינספור הפעמים שהתורה מצווה עלינו לגלות אמפתיה ולדאוג לעניים‬ ‫והחלשים‪:‬‬ ‫ִּכי ַת ּׁ ֶשה בְ ֵר ֲע ָך‪ַ ,‬מ ּׁ ַשאת ְמאו ָּמה לֹא ָתבֹא ֶאל ֵּביתוֹ לַ ֲעבֹט ֲעבֹטוֹ ַּ‬ ‫‪ .‬בחוּץ ַּת ֲעמֹד וְ ָה ִא ׁיש ֲא ׁ ֶשר‬ ‫ַא ָּתה נ ׁ ֶֹשה בוֹ יוֹ ִציא ֵאלֶ ָיך ֶאת ַה ֲעבוֹ ט ַהחו ָּצה ‪.‬וְ ִאם ִא ׁיש ָענִ י הוּא לֹא ִת ׁ ְש ַּכב ַּב ֲעבֹטוֹ ‪ָ .‬ה ׁ ֵשב‬ ‫ָּת ׁ ִשיב לוֹ ֶאת ַה ֲעבוֹ ט ְּכבוֹ א ַה ּׁ ֶש ֶמ ׁש‪ ,‬וְ ׁ ָשכַ ב ְּב ַ ׂשלְ ָמתוֹ ּובֵ ְרכֶ ָּך; ּולְ ָך ִּת ְהיֶ ה ְצ ָד ָקה‪ ,‬לִ ְפנֵ י ה'‬ ‫ֱאל ֶֹהיך" (דברים כד‪ ,‬יג)‪.‬‬ ‫לנגד עינינו צריכה להיות השאלה כיצד קרה שלאדם זה יש רק בגד אחד ללבוש? האם כסות‬ ‫אחת יכולה לספק את הצורך הבסיסי של האדם? האם כבודו נשמר במצב שכזה? ולמה הוויתור‬ ‫נחשב למלווה לצדקה? מה היה חלקו הישיר או העקיף במצבו הירוד של הלווה? כיצד היתה‬ ‫החברה יכולה לפעול אחרת במצב שכזה? קריאות ביקורתיות דוגמת זו‪ ,‬היוצאות מקבוצות‬ ‫לימוד מגוונות הצומחות מהשטח‪ ,‬עשויות לתרום תרומה ממשית לקידום מאבקים חברתיים‪.‬‬ ‫הדוגמא הבולטת ביותר היא התסיסה החברתית שנולדה מתוך קבוצות לימוד של איכרים בדרום‬ ‫אפריקה שעסקו במקרא‪ .‬היתה זו התעוררות עממית של אנשים פשוטים שגילו והפנימו את‬ ‫המושג 'חטא מערכתי'‪ ,‬שהשפיעה השפעה מכרעת בתהליך הפלת משטר האפרטהייד‪.8‬‬ ‫קריאה כזו מכריחה אותנו לשאול את השאלה הבסיסית‪ ,‬מהו 'עוני'? באחד מניתוחיו‪ 9‬גוטיארז‬ ‫מסביר כי ישנם שלושה סוגים של עוני‪:‬‬ ‫‪ .1‬עוני ממשי או חומרי‪ ,‬היינו מחסור בצרכים הבסיסיים של בני האדם (פה אנו פוגשים את‬ ‫הקושי המוכר לקבוע מהו "קיום בכבוד")‪.‬‬ ‫‪ .2‬עוני רוחני‪ ,‬מה שהאוונגליון משבח ומכנה "רוחניות ילדותית"‪ ,‬היינו המושג הנוצרי של קבלת‬ ‫רצון האל‪ .‬אני מתרגמת ומפרשת את הנקודה הזאת לעולמנו דרך המושג "התמימות השנייה"‬ ‫של עקיבא ארנסט סימון‪ 10,‬שהוא רגש ההודיה של השמח בחלקו למרות שחלקו אינו גדול‪,‬‬ ‫היכולת להרגיש את נוחכות האל גם בחיים קשים‪ .‬זהו מרכיב קשה להשגה אך חשוב מאוד‪ ,‬כי‬ ‫הוא מאפשר לאדם לצאת למאבק עם פחות מרירות ועם פחות אלימות‪.‬‬ ‫‪ .3‬עוני כמחוייבות קולקטיבית‪ ,‬היינו סולידריות כלפי העניים ומחאה אקטיבית נגד העוני‪.‬‬ ‫התרגום שלי לנקודה הזאת היא הדרישה למהלך כולל של צמצום הרכוש המצוי גם אצל מי‬ ‫שהפרוטה בכיסם‪ .‬המטרה אינה 'לטעום מהעוני'‪ ,‬כי עוני בשום מקרה איננו אידיאל‪ .‬המטרות‬ ‫של מהלך כזה הן להתנגד לתרבות הצרכנות המופרזת‪ ,‬לצמצם את פגיעתנו בטבע ולהקטין את‬ ‫‪Gerald West, ibid. p. 168 8‬‬ ‫‪Gustavo Gutierrez, “The Task and Content of Liberation Theology”, in Rowland, pp. 25-26 9‬‬

‫‪ 10‬עקיבא ארנסט סימון‪" ,‬אז איתם – על התמימות השנייה"‪ ,‬האם עוד יהודים אנחנו‪ ,‬ספרית פועלים‪.1982 ,‬‬

‫| ‪| 78‬‬

‫סילבנה קנדל למדן‬ ‫הפער בין אלה שיש להם יותר לאלה שיש להם פחות‪.‬‬ ‫ומה מקומנו בכל זה? הנה הקריאה לשחרור אותה אני מבקשת לעורר בנו כפרטים וכתנועה‪:‬‬ ‫‪ .1‬שחרור פוליטי‪-‬חברתי‪ ,‬הכולל בשלב ראשון הבנה תיאורטית מסוימת בהתנהלותן של חברה‬ ‫וכלכלה (לימודי כלכלה בתור ציווי תיאולוגי); בשלב שני ‪ -‬פעולה אקטיבית לביטול הסיבות‬ ‫המערכתיות לעוני ולחוסר הצדק החברתי והסביבתי; ובשלב שלישי פעולה אקטיבית לבניית‬ ‫חברה מבוססת על שיוויון הזדמנויות וצדק חלוקתי‪ ,‬כבוד אישי‪ ,‬ערבות הדדית וקהילתיות‪ .‬רק‬ ‫כך יהיה תיקון העולם אליו כולנו מייחלים למציאות ממשית‪.‬‬ ‫‪ .2‬שחרור רוח האדם מכל אותם דברים המגבילים את נפשו מלהתפתח ביצירתיות ובחופשיות‪.‬‬ ‫סעיף זה כולל בתוכו דברים רבים מאוד‪ ,‬הנכנסים בתוך עיסוקו של ההומניזם העכשווי אותו אנו‬ ‫צריכים לפתח‪.‬‬ ‫‪ .3‬שחרור מאנוכיות ומסדר עדיפויות אישי שגוי‪ ,‬היינו תיקון האדם‪.‬‬ ‫אז מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה‪ ,‬ליובל הבא של פעילות התנועה ליהדות מתקדמת בישראל?‬ ‫בקשי מאיתנו לבחור בחיים‪ ,‬לקחת יותר אחריות בבניית חברה המקדשת את החיים שקיבלנו;‬ ‫בקשי שיהיו אלה חיים של עבודה‪ ,‬של אדמה‪ ,‬של קהילה‪ ,‬של בריאות‪ ,‬של חינוך‪ ,‬של שוויון‪ ,‬של‬ ‫שותפות‪ ,‬של ניקיון כפיים;‬ ‫בקשי מאיתנו מידי פעם "לשבור את הכלים" ולנסות דברים חדשים‪ ,‬עד שנצליח;‬ ‫בקשי מאיתנו להמשיך ללמוד מאחרים ומעצמנו;‬ ‫בשקי מאיתנו לבחור בחיים של צדק‪ ,‬של שחרור ושל תיקון יסודי‪.‬‬

‫| ‪| 79‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫ישראל כמדינתו של העם היהודי‬ ‫וכמדינת כל אזרחיה‬

‫הצעת התנועה הרפורמית לפרק המבוא ולפרק עקרונות‬ ‫היסוד של חוקתה העתידית של מדינת ישראל‬ ‫גלעד קריב‬ ‫בשנים האחרונות שב והתעורר השיח הציבורי בנושא כינונה של חוקה למדינת ישראל‪ .‬פעולתה‬ ‫של ועדת חוקה‪ ,‬חוק ומשפט של כנסות קודמות ופעולתם של גופי מחקר ומדיניות‪ ,‬כדוגמת‬ ‫"המכון הישראלי לדמוקרטיה"‪ ,‬עודדו שיח זה‪ .‬במצב העניינים הנוכחי‪ ,‬ארוכה הדרך לכינונה של‬ ‫חוקה‪ ,‬ודומה כי החברה הישראלית עושה אך את צעדיה הראשונים בתחום זה‪ .‬עם זאת‪ ,‬כבר‬ ‫עתה ניתן להצביע על מגמה מדאיגה של אי מתן ביטוי ראוי ומספק בשיח החוקתי לקהילות‪,‬‬ ‫לקבוצות ולמגזרים שונים בחברה הישראלית‪ .‬הדרה זו משקפת גם את הדרתם של קהלים‬ ‫אלה מהנרטיב המונח ביסוד אחדות מ"הטיוטות החוקתיות" הנדונות בציבור הישראלי‪ ,‬ואת‬ ‫ההתעלמות של יוצרי אותן טיוטות מ"צרכיהם החוקתיים"‪ .‬התנועה הרפורמית פעלה לגיבוש‬ ‫תפיסת עולם כוללת ומקפת‪ ,‬ולתרגומה למסמך חוקתי שיעמוד לצד ההצעות האחרות שבבסיס‬ ‫השיח החוקתי הישראלי‪.‬‬ ‫בעת האחרונה שבה ועולה היזמה לחוקק את חוק יסוד‪ :‬הלאום‪ .‬הנוסחים המוצעים על ידי‬ ‫המקדמים יזמה זו מבטאים באורח בוטה ומסוכן את המגמות שאל מולן התייצבנו כשניגשנו‬ ‫לנסח מסמך זה‪ .‬האווירה הציבורית האופפת יזמה זו עושה את משימתנו לקשה מאי פעם;‬ ‫מציאות פוליטית וציבורית זו מעניקה לה חשיבות עילאית‪.‬‬ ‫גיבוש מסמך זה ממקם את הקול היהודי המתקדם במסגרת השיח החוקתי; יתרה מכך‪ ,‬זו הזדמנות‬ ‫לחידוד העמדות הרעיוניות בסוגיית משנתה הציונית והאזרחית של היהדות המתקדמת בישראל‪.‬‬ ‫במסמך מובאת הצעת התנועה למבוא לחוקה ולפרק עקרונות היסוד שלה‪ ,‬הראוי להיות פרקה‬

‫*‬

‫הרב עו"ד גלעד קריב הוא מנכ"ל התנועה הרפורמית‪ .‬הקים את פורום הצעירים והסטודנטים של‬ ‫התנועה ושימש כמנהל המרכז לפלורליזם יהודי‪ .‬מרבה לפרסם מאמרים וניירות עמדה‪.‬‬

‫| ‪| 80‬‬

‫בירק דעלג‬ ‫הראשון‪ .‬עקרונות אלו אמורים להניח את התשתית הערכית והזהותית לחוקה ולמדינה‪ .‬בהמשך‪,‬‬ ‫אמורה החוקה לכלול שער הנוגע לזכויות האדם והאזרח‪ ,‬ושער הנוגע לסדרי הממשל במדינת‬ ‫ישראל‪ ,‬לסמכויות הרשויות ולמעמדה המשפטי של החוקה‪ .‬גם בתחומים אלה אנו מתכוונים‬ ‫להשמיע את דעתנו‪ ,‬אך איננו סבורים שתפקידנו להציע נוסח מלא‪ ,‬שיקיף את מלוא היקפן של‬ ‫הסוגיות השונות‪.‬‬ ‫להלן העקרונות שהנחו את עבודת צוות ההיגוי של המרכז הרפורמי לדת ומדינה (אז "המרכז‬ ‫לפלורליזם יהודי")‪ ,‬העומדים ביסוד הצעתנו‪:‬‬ ‫א‪ .‬הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית וכמדינת כל אזרחיה ובמקביל כמדינה דמוקרטית‪.‬‬ ‫לשיטתנו הקביעה המופיעה בסעיף הראשון של שער עקרונות היסוד‪ ,‬כי מדינת ישראל היא‬ ‫"מדינה יהודית‪ ,‬באשר היא ביתו הלאומי של העם היהודי‪ ,‬ומדינת כל אזרחיה" היא ביטוי מיטבי‬ ‫לתפיסות היסוד הציוניות וההחלטות הבין‪-‬לאומיות על הקמת המדינה‪ .‬הגדרה זו משקפת‬ ‫ומעגנת את המכנה המשותף לפרשנויות השונות ל"יהדותה" של המדינה‪ ,‬ויוצקת תוכן ברור‬ ‫לקשריה של המדינה עם קהילות העם היהודי ותפוצותיו‪.‬‬ ‫במקביל‪ ,‬מעניקה הגדרה זו ביטוי חוקתי לצורך לאפשר לכלל האזרחים לחוש תחושת שייכות‬ ‫למדינה‪ ,‬ולהעניק ביטוי הולם למושכלת היסוד הדמוקרטית על‪-‬פיה כלל האזרחים הם בעלי‬ ‫הבית במדינתם‪ .‬צורך זה אינו יכול להתממש אך ורק באמצעות הבטחת יחס הוגן ושוויוני מצד‬ ‫המדינה כלפי אזרחי קהילות המיעוט‪ ,‬אלא תלוי ביכולתה להעניק לכל אזרח תחושת שותפות‬ ‫במרחב הציבורי והרגשה כי זהותו האישית והקהילתית מוכלת בחיי הכלל‪.‬‬ ‫הגדרה יסודית זו לאופייה של מדינת ישראל באה להחליף את הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית"‪,‬‬ ‫שלידתו אך בראשית שנות ה‪ ,90-‬במסגרת חוק היסוד‪ :‬כבוד האדם וחירותו וחוק היסוד‪ :‬חופש‬ ‫העיסוק‪ .‬לשיטתנו‪ ,‬טמונים בביטוי זה שני קשיים מרכזיים‪ .‬ראשית‪ ,‬מעת כינונו‪ ,‬נתפס ביטוי זה‬ ‫כמעמיד זה לעומת זה‪ ,‬במעין עימות‪ ,‬את אופייה היהודי של המדינה ואת אופייה הדמוקרטי‪.‬‬ ‫שנית‪ ,‬ביטוי זה שולל את האפשרות להכיל יחד את הרעיון כי מדינת ישראל היא מדינתו של העם‬ ‫היהודי‪ ,‬שבה הוא מממש את זכותו להגדרה עצמית‪ ,‬יחד עם השאיפה לאפשר לכל אזרח‪ ,‬יהודי‬ ‫כערבי‪ ,‬לחוש תחושת שייכות למדינה ושותפות אמיתית בחיי הציבור‪.‬‬ ‫הגדרת ישראל כמדינה דמוקרטית משתיתה את הבסיס הראוי לשיח‪ ,‬לתרבות‪ ,‬ולשיטת הממשל‬ ‫שבה‪ ,‬בין היתר‪ ,‬יוכרעו מעת לעת המתחים המהותיים הנובעים מהצורך לאזן בין הגדרת המדינה‬ ‫כמדינה יהודית להגדרתה כמדינת כל אזרחיה‪ .‬הצבתה של הגדרה זו בנפרד‪ ,‬וללא תלות בשתי‬ ‫ההגדרות הללו‪ ,‬תשחרר אותנו מהצורך‪-‬כביכול לאזן בין השמירה הקפדנית והשיטתית על‬ ‫עקרונות הדמוקרטיה לבין העמידה על היסודות הזהותיים של המדינה‪ ,‬בין בקוטב האחד ("בית‬ ‫לאומי לעם היהודי") בין בקוטב השני ("מדינת כל אזרחיה")‪.‬‬ ‫ב‪ .‬אימוץ גישה מרחיבה כלפי המשמעויות הנקנות למרכיבי הגדרתה של מדינת ישראל כמדינת‬ ‫העם היהודי וכמדינת כל אזרחיה‪.‬‬ ‫מתוך ההכרה כי עקרונות היסוד החוקתיים מהווים אבני בנין לשיח הזהותי של החברה הישראלית‪,‬‬ ‫יש להבטיח כי עקרונות אלו יעניקו ביטוי למגוון הזהויות הישראליות ולכלל מגזריה וקהילותיה‬

‫| ‪| 81‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫של החברה הישראלית‪ ,‬וזאת בצד חיזוקו של המכנה המשותף לכלל אזרחי המדינה ותושביה‪.‬‬ ‫על מנת לעשות כן‪ ,‬מן הראוי לאמץ גישה מרחיבה כלפי ניסוח עקרונות היסוד הזהותיים‪ ,‬למרות‬ ‫היתרונות השונים שהיו עשויים להיות גלומים באימוץ שפה חוקתית "רזה"‪ .‬גישה מרחיבה זו‬ ‫מתחייבת מן השאיפה לאפשר לכלל מגזרי החברה את התחושה כי החוקה אכן נותנת ביטוי‬ ‫לצרכיהם הזהותיים והמשפטיים‪ .‬בנוסף‪ ,‬הצורך באימוצה של גישה מרחיבה מתחדד במיוחד‬ ‫לנוכח מאפייניו של השיח החוקתי הישראלי‪ ,‬המתפתח באופן הדרגתי ומתוך ניסיון לייצר‬ ‫הסכמה ציבורית רחבה‪ ,‬ולא מתוך שינוי חד בנסיבות קיומה של המדינה‪.‬‬ ‫תובנה זו‪ ,‬בדבר אימוץ גישה מרחיבה‪ ,‬באה לידי ביטוי בהצעתנו בפירוט ההגדרה "מדינה יהודית"‪,‬‬ ‫בהתייחסה במפורש לקשרי המדינה עם בני העם היהודי ולאחריותה הייחודית כלפי תרבותו‪,‬‬ ‫מורשתו ושפתו ועל ידי עיגונם של עקרון השבות ואופיים היהודי של סמלי המדינה‪ .‬מעל לכל‬ ‫באה תובנה זו לידי ביטוי בשילובה של הכרזת העצמאות במבוא לחוקה‪ .‬פירוט זה מקטין את‬ ‫החשש הצפוי של קבוצת הרוב היהודי מהגדרת המדינה גם כמדינתם של כלל האזרחים‪ .‬באופן‬ ‫דומה‪ ,‬נפרט המושג של "מדינת כל אזרחיה" להכרה בזכויות הקבוצתיות של אזרחי ישראל‬ ‫הערבים‪ ,‬הדרוזים והצ'רקסים‪ ,‬להכרה במעמדה הרשמי של השפה הערבית‪ ,‬לשילובם של סמלי‬ ‫מדינה אזרחיים בצד הסמלים היהודיים‪-‬ציוניים‪ ,‬ולהכרה בחובת המדינה לפעול לטיפוח מגוון‬ ‫המורשות התרבותיות‪ ,‬הדתיות והלשוניות של תושביה‪ .‬פירוט זה אמור לאפשר לאזרחי ישראל‬ ‫הלא‪-‬יהודים תחושת הכלה ושותפות‪ ,‬למרות הגדרת המדינה כביתו הלאומי של העם היהודי‪.‬‬ ‫אימוצן של שתי הגישות המרחיבות מבטא את עמדתנו‪ ,‬כי לנוכח המתחים הרבים המשסעים‬ ‫את החברה הישראלית חייב המאמץ לכינון חוקה להתמקד בסיכוי להפחתת מתחים אלו ולתרום‬ ‫למימושו של סיכוי זה‪.‬‬

‫הצעת התנועה הרפורמית לפרקי המבוא ועקרונות היסוד‬ ‫בחוקת מדינת ישראל‬ ‫מבוא‬ ‫הוראותיה של חוקה זו תכובדנה ברוח עקרונות ההכרזה על הקמת מדינת ישראל מיום ה באייר‬ ‫‪1‬‬ ‫תש"ח ותפורשנה בהתאם לעקרונות היסוד המופיעים בשערה הראשון‪.‬‬

‫שער א'‪ :‬עקרונות יסוד‬

‫‪1.1‬יסודות‬ ‫ )‬ ‫ )‬

‫שם המדינה הוא "ישראל"‪.‬‬ ‫א‬ ‫במדינת ישראל היא מדינה יהודית‪ ,‬באשר בה מממש העם היהודי את זכותו להגדרה‬ ‫עצמית‪ ,‬ומדינת כל אזרחיה ללא הבדל דת‪ ,‬גזע‪ ,‬מוצא‪ ,‬שפה ומין‪.‬‬

‫‪ 1‬כאן מובא בהצעת התנועה נוסח ההכרזה במלואו‪ ,‬שהוא עיקרו של פרק המבוא; לא הבאנו נוסח זה כאן מטעמי מקום‪.‬‬

‫| ‪| 82‬‬

‫בירק דעלג‬ ‫גמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית‪ ,‬אשר משטרה מושתת על ההכרה בכבוד האדם‪,‬‬ ‫על עקרון השוויון בפני החוק‪ ,‬ועל כיבוד חירויות האדם והאזרח‪.‬‬

‫ )‬

‫‪2.2‬ריבונות‬ ‫ )‬

‫ציבור האזרחים במדינת ישראל הוא הריבון‪ .‬מקורן של כל סמכויות השלטון ברצון‬ ‫א‬ ‫האזרחים‪ ,‬הבא לידי ביטוי בחוקה ובבחירות חופשיות‪.‬‬

‫ )‬

‫בפעולותיהן של רשויות השלטון‪ ,‬ובכללן חלוקתם של משאבי הציבור‪ ,‬תכוונה לקידום‬ ‫טובתם של כלל אזרחי המדינה ותושביה‪.‬‬

‫‪3.3‬מדינת ישראל‪ ,‬העם היהודי ומורשתו‬ ‫ )‬

‫מדינת ישראל תפעל להבטחת עתידו של העם היהודי ולטיפוח מורשתו‪ ,‬תרבותו‪,‬‬ ‫א‬ ‫שפתו העברית וקשריו ההיסטוריים עם הארץ‪.‬‬

‫ )‬

‫במדינת ישראל תשקוד על טיפוח קשריה עם קהילות העם היהודי ותעודד קיבוץ גלויות‪.‬‬

‫ )‬

‫גמדינת ישראל תפעל להבטחת שלומם של בני העם היהודי וביטחונם‪.‬‬

‫‪4.4‬מדינת ישראל ומורשות הארץ‬ ‫מדינת ישראל תפעל לשימור מורשותיה ההיסטוריות של הארץ ולטיפוחן של המורשות‬ ‫התרבותיות‪ ,‬הדתיות והלשוניות המגוונות של אזרחיה ותושביה‪.‬‬

‫‪5.5‬קהילות מיעוט אתניות‪-‬לאומיות‬ ‫ )‬

‫מדינת ישראל תכיר במאפייניהם האתניים‪-‬לאומיים‪ ,‬התרבותיים‪ ,‬הדתיים‪ ,‬החברתיים‬ ‫א‬ ‫והלשוניים הייחודיים של ציבור האזרחים והתושבים הערבים בישראל ושל ציבור‬ ‫האזרחים והתושבים הדרוזים בישראל ובקשריהם ההיסטוריים עם הארץ‪.‬‬

‫ )‬

‫במדינת ישראל תבטיח את זכותם של בני קהילות המיעוט האתניות‪-‬לאומיות לפעול‬ ‫במשותף למען טיפוח תרבותם‪ ,‬מורשתם ושפתם ולמען הנחלתן לבני הדורות הבאים‪,‬‬ ‫ותיצור את התנאים למימושה של זכות זו‪.‬‬

‫ )‬

‫גמדינת ישראל תפעל לקידום שוויון הזדמנויות לבני קהילות המיעוט האתניות‪-‬‬ ‫לאומיות ולייצוגם ההולם במוסדות השלטון‪.‬‬

‫‪6.6‬שבות‬ ‫לאלה תינתן הזכות לעלות לישראל ולשבת בה‪:‬‬ ‫ ) א‬ ‫‪1)1‬בן לאב או לאם יהודיים ובלבד שלא המיר דתו מרצון‪.‬‬ ‫‪2)2‬מי שנתגייר בקהילה יהודית מוכרת והוא אינו בן דת אחרת‪.‬‬ ‫‪3)3‬מי שמוכר כיהודי על ידי קהילה יהודית מוכרת בישראל או בתפוצות‪ ,‬מקיים זיקה‬ ‫משמעותית‪ ,‬מתמשכת ומוכחת לעם היהודי והוא אינו בן דת אחרת‪.‬‬ ‫‪4)4‬מי שנרדף בשל מוצאו היהודי או בשל זיקתו לעם היהודי‪.‬‬ ‫ )‬

‫בפרטי הזכות לשבות יקבעו בחוק‪.‬‬ ‫| ‪| 83‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫‪7.7‬אזרחות‬ ‫ )‬

‫לאלה תוקנה אזרחות ישראלית‪:‬‬ ‫א‬ ‫((‪(1‬למי שנולד לאב או לאם שהם אזרחי ישראל ותושבי המדינה בעת לידתו‪ ,‬לבן‬ ‫זוגו ולילדיו‪.‬‬ ‫((‪(2‬למי שעלה מכוח שבות‪ ,‬לבן זוגו ולילדיו הקטינים‪.‬‬

‫ )‬

‫בפרטי הקנייתה של אזרחות ישראלית מכוח סעיף א יקבעו בחוק‪.‬‬

‫ )‬

‫גהוראות בדבר הענקת אזרחות ישראלית מכוח קשרי משפחה עם אזרח ישראלי ומכוח‬ ‫טעמים הומאניטאריים ואחרים תקבענה בחוק‪.‬‬

‫ )‬

‫דלא תבוטל אזרחות ישראלית אלא מחמת העילות המפורטות בחוק‪ ,‬ובאמצעות‬ ‫החלטתו של בית משפט מוסמך‪ ,‬ובלבד שלא יהא אדם משולל אזרחות של מדינה‬ ‫כלשהי כתוצאה מן הביטול‪.‬‬

‫‪8.8‬דתות‬ ‫ )‬

‫מדינת ישראל תבטיח את מעמדן‪ ,‬עצמאותן‪ ,‬וחופש פעולתן של הקהילות הדתיות‬ ‫א‬ ‫הפועלות בה‪.‬‬

‫ )‬

‫במדינת ישראל תמנע מהענקת מעמד שלטוני למוסדותיהן של קהילות דתיות או‬ ‫למוסדות בעלי אופי דתי‪ ,‬אך לא יהיה בכך כדי למנוע את הסדרת מעמדם באמצעות‬ ‫חוק‪ ,‬או את תמיכתה של המדינה בפעולתם‪.‬‬

‫ )‬

‫גמדינת ישראל תבטיח את חופש הגישה של בני כל הדתות אל המקומות הקדושים‬ ‫לדתם‪ ,‬ואת חופש הפולחן בהם‪ ,‬ותמנע את חילול כבודם‪.‬‬

‫‪9.9‬שפות‬ ‫ )‬

‫דעברית וערבית תשמשנה כשפות רשמיות במדינת בישראל‪ .‬הסדרת השימוש בשפות‬ ‫אלו תעשה בחוק‪.‬‬

‫ )‬

‫הבמדינת ישראל יוכר חופש שפה מלא‪ ,‬הכולל את הזכות להשתמש בשפה‪ ,‬לטפחה‪,‬‬ ‫ללמדה ולהנחילה לבני הדורות הבאים‪.‬‬

‫‪ 1010‬פיתוח הארץ ורווחת כל תושביה‬ ‫ )‬

‫ומדינת ישראל תפעל לפיתוח הארץ וכלכלתה לטובת כל אזרחיה ותושביה‪.‬‬

‫ )‬

‫זמדינת ישראל תפעל לקידום רווחתם ואיכות חייהם של אזרחיה ותושביה‪ ,‬תערוב ‬ ‫לקיומם בכבוד באמצעות מנגנוני בטחון סוציאלי ותקדם שוויון הזדמנויות חברתי‬ ‫וכלכלי‪.‬‬

‫ )‬

‫חמדינת ישראל תפעל לשמירה על משאבי הטבע וערכי הנוף‪ ,‬להבטחת זמינותם לבני‬ ‫הדורות הבאים ולמניעת הפגיעה בהם‪ ,‬תוך איזון עם צרכי החברה והכלכלה‪.‬‬

‫| ‪| 84‬‬

‫בירק דעלג‬ ‫ )‬

‫טמדינת ישראל תפעל לקידום שוויון הזדמנויות מגדרי ולהבטחת ייצוג הולם לבני ובנות‬ ‫שני המינים במוסדות השלטון‪.‬‬

‫‪ 1111‬סמלי המדינה‬ ‫ )‬

‫ידגל המדינה ‪ -‬צבעו לבן‪ ,‬שני פסי תכלת סמוך לשוליו העליון והתחתון‪ ,‬ומגן דוד‬ ‫תכול במרכזו‪.‬‬

‫ )איסמל המדינה הוא מנורת שבעת הקנים‪ ,‬עלי זית בצדיה והמילה ישראל בכיתוב עברי‬ ‫וערבי למרגלותיה‪.‬‬ ‫ )ביהמנון המדינה הוא ה"תקווה"‪.‬‬ ‫ )גילמחוקק הסמכות לקבוע סמלי מדינה נוספים ואת פרטי השימוש בהם‪ ,‬לרבות המנון‬ ‫נוסף‪.‬‬ ‫ )דידגל המדינה יונף מעל מוסדות השלטון‪.‬‬ ‫ )וטאחד מאלו יוצגו במוסדות השלטון‪ :‬סמל המדינה‪ ,‬מגילת העצמאות‪ ,‬מילות ההמנון‪.‬‬ ‫ )זטפרטי השימוש בדגל המדינה‪ ,‬בסמלה ובהמנונה ושמירת כבודם יקבעו בחוק‪.‬‬

‫‪ 1212‬הבירה‬ ‫ )זיבירת ישראל היא ירושלים‪.‬‬ ‫ )חיירושלים היא מקום מושבם של נשיא המדינה‪ ,‬הכנסת‪ ,‬ממשלת ישראל ובית המשפט‬ ‫העליון‪.‬‬

‫‪ 1313‬חגה הלאומי של מדינת ישראל ויום כינון החוקה‬ ‫ )טיחגה הלאומי של מדינת ישראל יצוין ביום הא באייר‪ ,‬יום הכרזת העצמאות‪ .‬פרטי ציונו‬ ‫של היום‪ ,‬לרבות הקדמתו ודחייתו מפאת יום השבת‪ ,‬יקבעו בחוק‪.‬‬ ‫ )‬

‫כיום כינונה של חוקה זו‪ ,... ,‬יצוין במוסדות השלטון ובמוסדות החינוך‪ .‬פרטי ציונו של‬ ‫היום יקבעו בחוק‪.‬‬

‫| ‪| 85‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫"חירות" היא כל הסיפור על רגל אחת‬ ‫וְ ִא ָיד ְך זִ יל ְ ּגמוֹר‪...‬‬ ‫ישי רון‬ ‫לאחר שברא את האדם‪ ,‬אמר בלבו האלוהים הטוב‪" :‬לֹא טוֹ ב ֱהיוֹ ת ָה ָא ָדם לְ ַבדּ וֹ ֶא ֱעשֶׂ ה ּלוֹ ֵעזֶ ר‬ ‫ְּכנֶ גְ דּ וֹ " (בראשית ב‪ ,‬יח)‪ .‬אך מניין ידע כבודו על מועקת הבדידות‪ ,‬העמוקה והכואבת שבחוויות‬ ‫אנוש? "יֵ דע אישי" – האל עצמו היה בודד‪ .‬מתהום בדידותו המקודשת ברא האל את העולם –‬ ‫את האור ואת החושך; את ההרים‪ ,‬האגמים והעצים‪ ,‬את בעלי‪-‬חיים‪ .‬אך כל אלה לא שיככו את‬ ‫לרע‪ ,‬לדמות שיהיה לו אכפת ממנה ולה‬ ‫תוגת בדידותו‪-‬האלוהית‪ .‬להפגת צערו זקוק היה האל ֵ‬ ‫שאתה יוכל למצוא שפה משותפת; שיחלוק עמה תפיסת עולם מוסרית אודות‬ ‫– אכפת ממנו; ִ‬ ‫טוב ורע; שניתן יהיה לשתפה בעניינים כואבים ומשמחים‪ ,‬כאהבה ואכזבה וחמלה‪ .‬אלוהים זקוק‬ ‫לרע בדמותו‪.‬‬ ‫היה ֵ‬ ‫ֹאמר ֱאל ִֹהים נַ ֲעשֶׂ ה ָא ָדם ְ ּב ַצלְ ֵמנ ּו ִּכ ְדמו ֵּתנוּ" (שם א‪ ,‬כו)‪.‬‬ ‫מעומק בדידותו‪ ,‬עשה האל מעשה‪" :‬וַ ּי ֶ‬ ‫אלוהים ברא את האדם בצלמו ובדמותו בתקווה שיפיג‪ ,‬ולו במעט‪ ,‬את ערירותו‪-‬הנשגבת‪.‬‬ ‫"הצלם האל ִֹקי‬ ‫על הדמיון בין האל לאדם עמד ר' מאיר שמחה הכהן מדויינסק‪ ,‬ה"משך‪-‬חכמה"‪ֶ :‬‬ ‫הוא הבחירה‪-‬החופשית בלי טבע מכריח‪ ,‬רק מרצון ושכל חפשי" (לפרשת בראשית א‪ ,‬כו) ‪ .‬בעל‬ ‫בחירות את שורש הדמיון והשיתוף בין האדם לבין האל‪ .‬הרצון והשכל‬ ‫ה"משך‪-‬חכמה" ראה ֵ‬ ‫החופשי נטועים באדם‪ ,‬ומן החירות יצמח כל מה שאלוהי באדם (לרבות חווית הבדידות)‪.‬‬ ‫על חשיבותה של החירות נלמד מהדיבר הראשון‪ ,‬הדיבר המהווה את הראשית למצוות האחרות‬ ‫את ָ‬ ‫"אנֹכִ י ה' ֱאל ֶֹה ָ‬ ‫יך ֵמ ֶא ֶרץ ִמ ְצ ַריִ ם ִמ ֵ ּבית‬ ‫יך ֲא ׁ ֶשר הוֹ ֵצ ִ‬ ‫ובו אלוהים מציג את עצמו בפני בני‪-‬ישראל‪ָ :‬‬ ‫ֲע ָב ִדים" (שמות כ‪ ,‬ב)‪ .‬אלוהי ישראל אינו מזדהה בפני בני‪-‬ישראל כבורא‪-‬עולם‪ ,‬ואף לא כאלוהי‬ ‫אבותיהם (ואימותיהם)‪ ,‬אלא כמי שהוציא את האדם מעבדות לחירות‪ .‬ואם אלוהי ישראל הוא‬ ‫אלוהי החירות‪ ,‬ויציאת מצרים מגלמת את פועלו של האל‪ ,‬הרי "חירות"‪ -‬היא כל הסיפור היהודי‬

‫*‬

‫הרב עו"ד ישי רון הוא מגשר בתחום הזוגי‪ .‬כרב רפורמי מלמד במכינות קדם צבאיות מטעם "שומרי‬ ‫משפט"‪ .‬עוסק בזכויות אדם וחוה‪ ,‬ובסוגיות אמונה וחירות‪ .‬דוקטורנט בפילוסופיה‪.‬‬

‫| ‪| 86‬‬

‫ןור ישי‬ ‫על רגל אחת‪.‬‬ ‫"האדם הוא חירות"‪ ,‬טען הפילוסוף ז'אן פול סארטר‪ .‬לדידו‪ ,‬חירות היא מצב קיומי בו נתון האדם‬ ‫מרגע בואו לעולם; האדם "נידון להיות חופשי"‪ .1‬אין לו חופש הבחירה אם להיות בן‪-‬חורין אם‬ ‫לאו (אף שיכול האדם להונות את עצמו כאילו אינו בן‪-‬חורין)‪ .‬אם נאמץ את הסיפור אודות‬ ‫בריאת האדם‪ ,‬ונשלב בו את עמדתו של סארטר‪ ,‬שכמובן ידחה את מעורבות האל בסיפור‪ ,‬נקבל‬ ‫אדם שאינו נדרש לעשות דבר כדי להידמות לאל; האדם הינו בן‪-‬חורין מעצם בריאתו בצלם‬ ‫אלוהים‪ .‬אך האדם‪ ,‬נוסח סארטר‪ ,‬לא נזקק לאל שיוציאו ממצרים; אמנם האדם נברא בצלם האל‪,‬‬ ‫אך האל זר לו‪ ,‬ולכן לא יוכל "האדם" (נוסח סארטר) למלא את יעודו – להפיג את בדידותו של‬ ‫האל‪.‬‬ ‫לעומת סארטר‪" ,‬חירות" במתכונתה היהודית איננה יכולה להיות מובנת רק כעובדה קיומית;‬ ‫היציאה מעבדות מצרים לחירות איננה נתון קבוע מן העבר‪ ,‬אלא אתגר מתמשך; היא יעוד‪ .‬האדם‬ ‫אמנם נולד חופשי‪ ,‬במובן קיומי מאד מצומצם (היכולת לפעול בדרך זו או אחרת)‪ ,‬אך חירות‬ ‫במובנה העמוק והשלם‪ ,‬כזו שמעניקה טעם ומשמעות לבחירותיו‪ ,‬כזו שתעמיד את האדם ֵכרע‬ ‫לאל‪ ,‬יש לאדם רק כפוטנציאל‪ .‬בידו לממש פוטנציאל זה תוך השקעת מאמץ רב ‪ ...‬וקצת עזרה‬ ‫מחברים‪.‬‬ ‫לאישוש הטענה אבקש לפנות למדרש תלמודי יפה‪ ,‬המבקש לבחון את השאלה מהו יסוד‬ ‫היסודות של המצוות שעל בסיסו ניתן להעמיד את התורה כולה‪:‬‬ ‫דרש רבי שמלאי‪ :‬שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה; ‪ ...‬בא דוד והעמידן‬ ‫על אחת עשרה ‪ ... ,...‬בא ישעיהו והעמידן על שש ‪ ,...‬בא מיכה והעמידן על שלש‪,‬‬ ‫‪ ...‬חזר ישעיהו והעמידן על שתים; ‪ ...‬בא חבקוק והעמידן על אחת‪ ,‬שנאמר‪...":‬וְ ַצדִּ יק‬ ‫ֶ ּב ֱאמוּנָתוֹ ְיִחיֶ ה‪( ".‬מכות כג‪ ,‬ע"ב– כד ע"א)‪.‬‬ ‫על פי מדרש זה‪ ,‬האדם ("הצדיק") המקיים את יסוד היסודות של האמונה היהודית הוא מי שחי‬ ‫על פי אמונתו; שחייו הינם מתוך "בחירה‪-‬חופשית בלי טבע מכריח‪ ,‬רק מרצון ושכל חפשי"‪,‬‬ ‫כפי שהיה מנסח ה"משך חוכמה"‪ .‬אמור מעתה‪" :‬צדיק" הוא מי שחותר לממש את קיומו ְ ּ‬ ‫"ב ֶצ ֶלם‬ ‫ֱאל ִֹהים"‪ ,‬היינו להדמות לאל‪ ,‬מי ששואף להיות בן‪-‬חורין‪.‬‬ ‫עולה מן המדרש שאדם לא נולד "צדיק"; עליו להיעשות "צדיק" – עליו לחיות על פי אמונתו‬ ‫כדי לזכות בחירותו‪ .‬ומכלל הן נשמע גם את הלאו – יכול אדם שלא להיות "צדיק"‪ ,‬אלא לחיות‬ ‫בכפיפות לרצון האחר ובניגוד לאמונתו; יכול הוא להיות עבד‪ .‬הבחירה נתונה לאדם‪.‬‬ ‫חירות ניתנת לתיאור כבעלת שני ממדים‪ :‬חירות "שלילית" ‪" -‬החופש מ‪ ,"...‬וחירות "חיובית"‪-‬‬ ‫‪2‬‬ ‫"החופש ל‪."...‬‬ ‫"החירות השלילית" משמעה היעדר שיעבוד לכוח הכופה עלי לפעול בעל‪-‬כורחי; היא מתקיימת‬ ‫‪ 1‬ז'אן פול סארטר‪ ,‬האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם‪ ,‬ירושלים‪ ,1990 :‬עמ' ‪.21‬‬ ‫‪ 2‬ראו לדוגמא‪ :‬ישעיהו ברלין‪" ,‬שני מושגים של חירות"‪ ,‬ארבע מסות על חרות‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ;1987 :‬ומזווית אחרת‪ :‬אריך פרום‪ ,‬מנוס‬ ‫מחופש‪ ,‬תל‪-‬אביב‪.1992 :‬‬

‫| ‪| 87‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫המוסרות הכובלות אותי‬ ‫כשרצוני איננו מתבטל מפני רצון אחר‪ ,‬ועל‪-‬פי מידת יכולתי לסלק את‬ ‫ֵ‬ ‫למוסכמות חברתיות מזדמנות‪ ,‬לדפוסי מחשבה מקובלים‪ ,‬לדעות קדומות ולהרגלים ישנים‪.‬‬ ‫כדי לזכות "בחופש מ‪ "...‬עליי להשתחרר אפילו מן השעבוד לשרירות‪-‬לבי שלי‪ .‬שהרי אם‬ ‫אעשה רק את מה שמתחשק לי‪ ,‬אם אתמסר כל כולי לגחמותי‪ ,‬אהיה עבד ליצרי ולדחפי‪ ,‬ולא‬ ‫אחיֶ ה באמת על פי אמונתי האנושית העמוקה‪ .‬בשפה דתית "חירות שלילית" משמעה שלילת‬ ‫"עבודת אלילים"‪.‬‬ ‫לדבר‪ ,‬ונתונה לי האפשרות‬ ‫ואולם לא די בקיומו של "חופש מ‪ ,"...‬שכן גם אם אינני משעובד ַ‬ ‫הבלתי אנוסה לבחור‪ ,‬נותרת עדיין השאלה במה לבחור‪ .‬בהיעדר תשובה ראויה לשאלה‪ ,‬כל‬ ‫"בחירה" שאעשה תהא סתמית‪ ,‬וחסרת משמעות בעבורי; היא לא תשקף את אמונתי הפנימית‬ ‫העמוקה‪ ,‬אלא‪ ,‬לכל היותר‪ ,‬תהא תולדה מקרית של נסיבות‪.‬‬ ‫חירות שלילית היא פוטנציאל לחופש‪ ,‬אך כשלעצמה אין היא יותר ממודעות כואבת לריקות‪,‬‬ ‫לחוסר המשמעות של הדברים‪ ,‬של המילים; חירות שלילית היא כמו שפה פרטית‪ ,‬שאינה מובנת‬ ‫לאיש‪ ,‬שאין עם מי לחלוק אותה‪ ,‬שאין בשביל מי‪ ,‬ואין בשביל מה – היא בדידות‪.‬‬ ‫"החירות החיובית" (החופש ל‪ )...‬מתאפשרת רק לאחר שזכיתי בחופש ממה שכובל אותי‬ ‫ושהותיר בי חלל הקורא לי למלאו בתוכן‪ :‬להיות מי שאני באמת‪ ,‬לממש את עצמי‪ .‬החירות‬ ‫החיובית היא החופש להעניק לקיום משמעות; לבחור בטוב על פי השקפת עולמי; היא חופש‬ ‫היצירה וההגשמה העצמית; החופש לממש את חיי על פי אמונתי; חירותי החיובית תחלצני‬ ‫מבדידותי‪.‬‬ ‫אך מהי אמונתי שלי לאחר שהסרתי מעליי את הכבלים? כיצד אמלא את החלל שנוצר? וכיצד‬ ‫לא אפול למלכודת של שיעבוד חדש? שכן גם דבקות קנאית בהימנעות משעבוד ‪ -‬משעבדת‪.‬‬ ‫במסע לגילוי "החופש ל‪ ,"...‬שבו אדרש לברר מה אמיתי ובעל ערך עבורי‪ ,‬אורבת הסכנה‬ ‫שאתמסר לעיסוק אובססיבי בעצמי ("מי אני"‪" ,‬מה אני"‪ .)...‬כך אני עלול למצוא את עצמי שוב‬ ‫משועבד‪ ,‬והפעם‪ ,‬לפולחן‪-‬עצמי העוסק בנבירה נרקיסיסטית וחסרת תוחלת‪.‬‬ ‫כדי להימנע ממלכודת החיטוט בתוך בועת ה"עצמי"‪ ,‬מעבירה היהדות את המיקוד בשאלת‬ ‫באחר‪ .‬כשביקש רבי עקיבא להעמיד את התורה על עיקרון יסוד‪,‬‬ ‫"החופש ל‪ "...‬אל העיסוק ֵ‬ ‫הוא העמידה על האחריות של אדם לזולתו‪" .‬ואהבת לרעך כמוך‪ .‬רבי עקיבה אומר זהו כלל גדול‬ ‫בתורה" (ירושלמי‪ ,‬נדרים‪ ,‬ט‪ ,‬ד)‪.‬‬ ‫מן החיבור המתקבל מהציווי המקראי "ואהבת לרעך כמוך" עם הצו העליון – לחיות על פי‬ ‫אמונתי‪ ,‬עולה חובתי לדאוג שגם זולתי יוכל לחיות על פי אמונתו‪ .‬שהרי אם לחיות על פי‬ ‫אמונתי משמע להיות בן‪-‬חורין‪ ,‬אם חירותי חשובה לי מכל‪ ,‬כי אז עלי לאהוב גם את חירותו של‬ ‫זולתי כחירותי‪.‬‬ ‫מן הדברים עולה‪ ,‬כי הדאגה לחירותו של הזולת איננה מן סרח עודף‪ ,‬מגבלה מוסרנית המוטלת‬ ‫על חירותי; היא חיונית להתממשות חירותי שלי; החופש להגשים באופן שלם את חירותי מותנה‬ ‫בקיומו של אדם אחר שיעניק משמעות לבחירותי; שיהיה אכפת לי ממנו‪ ,‬שאת חירותו אוהב‬ ‫כשם שאני אוהבת את חירותי‪ .‬התוכן החיובי של חירותי‪ ,‬הבחירה שלי להיות מי שאני‪ ,‬אינה‬ ‫יכולה להתקיים בבדידותי‪ ,‬כמאמר הלל הזקן‪" :‬וכשאני לעצמי מה אני?!" (משנה‪ ,‬אבות‪ ,‬א‪ ,‬יד)‪.‬‬

‫| ‪| 88‬‬

‫ןור ישי‬ ‫ּ‬ ‫אב‪-‬הדיבר‬ ‫ובפרפרזה על דברי מרטין בובר‪ :‬אין לך "אני" בן‪-‬חורין בפני עצמו‪ ,‬אלא האני של‬ ‫"אני‪-‬אתה"‪.‬‬ ‫בחזרה לתחילת הדברים‪ .‬סיפור בראשית הותיר בי שאלה מטרידה אודות המוטיבציה הראשונית‬ ‫של האל‪ .‬מדוע טרח אלוהים לברוא עולם ואדם‪ ,‬ולתבוע מעם אחד‪ ,‬עם ישראל‪ ,‬לאהוב את האל‬ ‫ואת רעו כמותו?‬ ‫אבקש להציע תשובה‪ ,‬שלאמיתו של דבר‪ ,‬איננה אלא עוד סיפור להשקיט את רוחי‪ :‬אלוהים‪,‬‬ ‫מעצם היותו בצלם‪-‬צלמו‪ ,‬שאף לממש את חירותו‪ ,‬להיות חופשי באמת‪ .‬חירות‪ ,‬במובנה‬ ‫השלילי‪ ,‬כבר הייתה נתונה לו‪ ,‬שהרי האל הבלתי מוגבל לא פעל מכורח חיצוני; לכל היותר‪ ,‬מתוך‬ ‫הכרח עצמו בלבד (כהגדרת שפינוזה)‪ .‬אך החירות האלוהית‪ ,‬השלילית‪ ,‬הייתה חירות חלקית‪,‬‬ ‫חירות ריקה‪ ,‬בודדה‪.‬‬ ‫מכוח חירותו ההכרחית (השלילית) ברא האל עולם מגוּון ועשיר‪ ,‬אך העולם שברא היה נטול‬ ‫משמעות‪ .‬האל נותר בבדידותו‪ .‬לצורך הגשמת חירותו‪ ,‬כמו גם להפגת בדידותו‪ ,‬זקוק היה האל‬ ‫לטעם‪ ,‬למשמעות שתוענק לפעלו‪ .‬בריאת האדם בדמותו נועדה לצקת משמעות למעשיו של‬ ‫האל‪ ,‬להעניק לו את החירות החיובית שבלעדיה לא תהיה חירותו שלמה; חירות שתחלצהו‬ ‫מבדידותו‪ .‬אך משמעות זו הינה משמעות על תנאי; על תנאי שאף האדם שנברא בצלם האל‬ ‫יהיה בן‪-‬חורין‪.‬‬ ‫רבי עקיבא העמיד את התורה על המאמר "וְ ָא ַה ְב ָּת לְ ֵר ֲע ָך ָּכמוֹ ָך ֲאנִ י ה'"‪ .‬ישעיהו ליבוביץ התרעם‬ ‫על הפרשנות המוסרית‪ ,‬הקאנטיאנית‪ ,‬של הפסוק‪ ,‬הקוראת רק את שלוש מילותיו הראשונות‪.‬‬ ‫הרע כי אני ה' שציוויתי‬ ‫הוא הדגיש את סיום הפסוק וראה בו ביטוי לצו דתי מובהק‪ :‬לאהוב את ֵ‬ ‫זאת‪ .‬לנוכח האמור כאן אבקש להציע ללכת בדרך אחרת‪ ,‬ולקרוא את הפסוק כמבטא תנאי‪ :‬אם‬ ‫אתה‪ ,‬האדם‪ ,‬תאהב את רעך כמוך‪ ,‬תאהב את חירותו ובכך תגשים את חירותך השלמה – אני‪,‬‬ ‫האל‪ ,‬אהיה ה' אלוהיך המוציאך מעבדות לחירות‪.‬‬ ‫חירותו השלמה של האל כרוכה בחירות האדם‪ .‬כדי להעניק משמעות לבחירותיו זקוק האל‪ ,‬כמו‬ ‫גם האדם‪ ,‬לאהוב את חירות זולתו‪ .‬אם יהיה האדם בן‪-‬חורין‪ ,‬יזכה גם האל בחירותו השלמה; אך‬ ‫אם ימנע האדם מאחריות לזולתו‪ ,‬ובכך ישאר רק עם חירותו השלילית‪ ,‬המנוכרת והבודדה‪ ,‬האל‬ ‫לא יאהבו‪ ,‬וגם פועלו של האל יוותר חסר משמעות‪ ,‬והאל – בבדידותו‪.‬‬

‫| ‪| 89‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫וֹסרוֹת ֶש ַ ּבדְּ רוֹר‬ ‫ַה ּמ ֵ‬ ‫חיים רכניצר‬ ‫בלב ליבה של ההגשמה הציונית עומד ערך החירות‪ :‬החופש של האדם היחיד‪ ,‬החירות של האזרח‪,‬‬ ‫והדרור של האומה‪ .‬אידאל ההגשמה ירד אל העולם כרוך בטבורו ברעיון החירות‪ .‬ההגשמה‬ ‫והחירות מגולמים יחדיו בביטוי מתוך ההמנון הלאומי ‘להיות עם חופשי בארצנו’‪ ,‬כאשר כל‬ ‫מילה שזורה בחברתה‪‘ .‬להיות’ משמע עשייה ממש ולא הינתנות פאסיבית מובנת מאליה; המילה‬ ‫‘בארצנו’ מניחה מושג של קניין; לשון הרבים ‘ארצנו’ והמושג ‘עם’‪ ,‬גם אם יש בהם כדי לטשטש‬ ‫את מעמדו של היחיד או לאיים עליו‪ ,‬מניחים מראש את עצם קיומו של הפרט ואת הצטרפותו‬ ‫אל הקבוצה‪ .‬חירות העם וחירות היחיד הבאה עמה נקנות בהגשמת הציונות ונבנות בקוממיות‪,‬‬ ‫משל היו שתי פנים אלו – החירות והמחוייבות הלאומית – פאותיה של מטבע אחת‪ .‬אין חירות‬ ‫סתם אלא החירות להיות עם חפשי‪ ,‬להיות אדם חופשי‪ ,‬לחיות כאדם עברי‪ ,‬כאזרח ישראלי‪.‬‬ ‫אך מה שנראה כחיבור טבעי‪ ,‬אותו מעמד של עצמאות‪ ,‬רגע המעבר בשער הקוממיות‪ ,‬הוא גם‬ ‫מהלך של היפוך ממדים‪ .‬ואין דבריי כאן נאמרים רק על זמן הכרזת העצמאות של מדינת ישראל‪,‬‬ ‫אלא על כל רגע ורגע בחיי האדם הישראלי‪-‬יהודי ובחיי העם היהודי החי במדינת ישראל‪ 1.‬זהו‬ ‫אמנם מעבר מעולם של “עבדות‪-‬הגלות” אל מציאות קיומית ומדינית של “חירות‪-‬הקוממיות”‪,‬‬ ‫אך בה בעת זהו מעבר אל עולם של חירות שהיא “עבדות‪-‬הקוממיות”‪ .‬כאן החופש‪ ,‬אך כאן‬ ‫גם נעוץ המלכוד‪ .‬אותו מהלך משחרר הוא‪-‬הוא אף המעשה הכובל‪ .‬האדם נעשה חופשי תמיד‬ ‫בתוך מסגרת נתונה‪ .‬האדם חופשי כאזרח במדינתו‪ ,‬והאומה חופשית כאשר היא מסדירה את‬ ‫חייה תחת ממסד מדיני‪ .‬זהות הפרט‪ ,‬גם בתקופה של ַה ֲע ָצ ָמה (‪ )intensification‬של הרב‪-‬‬ ‫תרבותיות‪ ,‬מושפעת עמוקות על ידי הקניית שפת‪-‬האם‪ ,‬שבישראל היא לרוב אף שפת הלאום‪,‬‬ ‫‪ 1‬דבריי כאן חלים כמובן רק על האזרחים היהודים (בהגדרה הרחבה ביותר) של מדינת ישראל‪ .‬דיון ממצה במושגי החופש‪ ,‬הזהות‬ ‫והמוסרות של אזרחי “המדינה היהודית והדמוקרטית” אשר אינם יהודים הוא חשוב ביותר‪ ,‬אך חורג מתחומו של מאמר זה‪.‬‬ ‫ֵ‬

‫*‬

‫הרב פרופ' חיים אוטו רכניצר הוא מרצה בהיברו יוניון קולג' בסינסנטי‪ .‬ספריו‪ :‬נבואה והסדר המדיני‬ ‫המושלם‪ :‬התיאולוגיה המדינית של ליאו שטראוס (‪ ;)2012‬שירי הגלות השלישית (‪.)2014‬‬

‫| ‪| 90‬‬

‫רצינכר םייח‬ ‫על ידי מערכות החינוך והריתמוס התרבותי והציבורי הכללי; זאת גם אם ציבור זה מורכב מתת‪-‬‬ ‫קבוצות מגוונות ביותר‪ .‬האופי הכללי של האומה מושפע עמוקות מן הממסד המדיני והפוליטי‪,‬‬ ‫ברמה הלאומית וברמה המוניציפלית‪ .‬זה מפעיל כוחות כלכליים וחוקתיים לתמוך‪ ,‬לעודד‪ ,‬לנתב‬ ‫או לדכא התפתחויות תרבותיות ומגמות חברתיות‪ .‬עולה אפוא במלוא התוקף השאלה‪ :‬האם‬ ‫יתכן חופש לאחר הקוממיות? האם יש חופש לאחר החופש להיות?‬ ‫דיוננו כאן איננו תיאורטי גירדא‪ ,‬שיחה מופשטת באדם‪ ,‬בעם‪ ,‬ובמדינה סתמיים; זהו דיון מכוּון‬ ‫בכאן ובעכשיו‪ ,‬באדם היהודי בארץ ישראל ובמדינת ישראל‪ .‬שהרי‪ ,‬ארץ ישראל ומדינת ישראל‬ ‫אינם אתר “ניטראלי”‪ ,‬חף ממטען תיאולוגי‪-‬מדיני‪ .‬מרכיבי היסוד בזהות הלאום מתוּוכים דרך‬ ‫המסורת הדתית‪ ,‬המספרת על גיאוגרפיה קדושה והיסטוריה קדושה של “העם”‪“ .‬המקום” הוא‬ ‫‪2‬‬ ‫שם משותף לאלוהים ולארץ‪ .‬הוא ה ‪ mundi axis‬הפיזי והרוחני‪ ,‬ציר גיאוגרפי וציר זמן כאחת‪.‬‬ ‫ההווה‪ ,‬או ההיסטוריה המיידית (של כמה עשורים) של התרבות היהודית והישראלית נבחנים על‬ ‫העבר דרך הווה‬ ‫פני ציר זה לאורן של מסורות דתיות ושל ערכים דתייים‪ .‬כך נפרש לו האופק מן ָ‬ ‫אל ֵעבר חזון משיחי‪ ,‬בין אם הוא טבול בדתיות ישירה בין בערכים דתיים מחולנים‪ .‬דוגמה לערכים‬ ‫מחולנים כאלה ניתן לראות במושגים כמו “גאולת הארץ”‪“ ,‬קרן קיימת”‪ ,‬ואף ברעיונות יסוד של‬ ‫צדק חברתי‪ ,‬הנוצקים בדברי התורה ונביאינו על הההגנה והסעד לחלש‪ ,‬לגר ליתום ולאלמנה‪.‬‬ ‫ארץ ישראל היא האתר והזירה להגשמת היעוד הדתי והרוחני של האדם ושל האומה‪ .‬חזרתו של‬ ‫האדם וחזרתה של האומה אל הארץ היא מיניה וביה כניסה אל גיאוגרפיה תיאולוגית ופוליטית‬ ‫כאחת‪ .‬הקמת מדינת ישראל בארץ ישראל איננה מעשה שרירותי‪ ,‬בחינת איתור מקום גיאוגרפי‬ ‫זמין לפתרון הבעיה של היהודים‪ ,‬אלא המקום הטבעי לפתרון הבעיה היהודית‪ .‬רבות המחלוקות‬ ‫על היחס הראוי בין הדת למדינה ובין מרכיבי הזהות הדתית‪ ,‬התרבותית והלאומית של החברה‬ ‫היהודית‪-‬הישראלית‪ .‬טוב שכך‪ .‬הויכוח והמחלוקת מַרבּים את גיוונה של התרבות היהודית‪-‬‬ ‫ישראלית‪ .‬למרות המחלוקות הקשות בנושא דת ומדינה ובשאלת הזהות היהודית של מדינת‬ ‫ישראל אין זה תמוה‪ ,‬ואף אין זה אירוע מקרי או מוטציה פוליטית‪ ,‬שהכנסת קבעה בראשית‬ ‫שנות התשעים של המאה הקודמת שמטרתם של חוק יסוד‪ :‬כבוד האדם וחירותו‪ ,‬וחוק יסוד‪:‬‬ ‫‪3‬‬ ‫חופש העיסוק היא “לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית”‪.‬‬ ‫כלומר‪ ,‬לעגן בחוק של המדינה הריבונית החילונית‪ ,‬של בית נבחרים דמוקרטי‪ ,‬את מה שנתפס‬ ‫ברוחנו כמבטא ערכים שהתפתחו ומצאו את ביטוים בדת ובתרבות ישראל לדורותיה‪ .‬מהו אפוא‬ ‫תפקיד הדת במדינה יהודית ודמוקרטית‪ ,‬הן במישור החברתי מדיני הן במישור האישי‪-‬הפרטי;‬ ‫וכיצד קשורים דברים אלו לשאלת החופש האישי והציבורי?‬ ‫ישעיהו ליבוביץ (‪ )1903-1994‬הטיף להפרדת הדת מהמדינה על מנת להגן על הדת מפני שיעבודה‬ ‫למדינה‪ ,‬כלומר מפני הפיכתה של הדת למכשיר להשגת מטרות אנושיות מדיניות‪ .‬יש לשים לב‬ ‫שטיעונו של ליבוביץ‪ ,‬בעד הפרדת הדת מהמדינה‪ ,‬הוא טיעון דתי‪ ,‬ולא טעון פילוסופי‪-‬מדיני‬ ‫‪ 2‬ראו‪Mirca Eliade, Sacred and Profane: The Nature of Religion, San Diego, New York, London: 1957, :‬‬ ‫‪chapters 1 & 2‬‬

‫‪ 3‬ראו באתר הכנסת ‪ -‬חוק יסוד‪ :‬כבוד האדם חירותו ו וחוק יסוד‪ :‬חופש העיסוק‪:‬‬ ‫‪http://main.knesset.gov.il/Activity/Legislation/Documents/yesod3.pdf‬‬ ‫‪http://main.knesset.gov.il/Activity/Legislation/Documents/yesod1.pdf‬‬

‫| ‪| 91‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫חילוני‪ 4.‬הגנת הדת ושמירה על האדם הדתי עומדת במרכז הטיעון‪ .‬ליבוביץ קשר את הדרישה‬ ‫להפרדת הדת מן המדינה לערך הדתי של “עבודת ה’ לשמה” לעומת “עבודה שלא לשמה”‪.‬‬ ‫ללא הפרדת הדת מן המדינה‪ ,‬גם במישור המוסדי וגם בזה התיאולוגי (דוגמת התיאולוגיה של‬ ‫“הציונות הדתית” מבית מדרשו של הרב קוק) אנו הופכים‪ ,‬כיחידים וכחברה‪ ,‬את המעשה הדתי‬ ‫לאמצעי למען מטרה עילאית ממנו‪ .‬כלומר‪ ,‬אנו מקיימים את הדת ‘שלא לשמה’‪ ,‬אלא משעבדים‬ ‫אותה‪ ,‬ועמה את עצמנו‪ ,‬למטרות אנושיות‪ ,‬טבעיות‪ ,‬של העולם הזה‪ .‬רק “עבד ה’” הוא לבדו‬ ‫חופשי‪ ,‬שכן הוא איננו עבד לדבר מן העולם‪ ,‬לא להנאותיו ולמאוויו הוא‪ .‬הוא אף לא הופך כלי‬ ‫“ע ְב ֵדי זְ ָמן ַע ְב ֵדי ֲע ָב ִדים ֵהם – ֶע ֶבד ֲאדֹנָ י‬ ‫שרת בידי ממסדים ואידיאולוגיות‪ .‬כדברי רבי יהודה הלוי ַ‬ ‫הוּא לְ ַבד ָח ְפ ׁ ִשי”‪ .‬טיעונו של ליבוביץ‪ ,‬כמו גם טיעוני כאן‪ ,‬שוזר את האדם הפרטי ואת עבודת‬ ‫השם שלו בשאלה של הכלל או החברה‪ ,‬ומדגיש את הקשר הגורדי שבין היחיד‪ ,‬חירותו‪ ,‬זהותו‪,‬‬ ‫מוסֵרותיו לבין הדת והמדינה‪ .‬אך הפתרון של לייבוביץ הוא נסיגה פנימה והתבצרות של האדם‬ ‫הדתי בפני החברה המדינית‪ .‬הלכה למעשה זו גלות מרצון‪ ,‬גלות אקסיסטנציאלית‪-‬דתית בתוך‬ ‫מדינת ישראל החילונית‪ .‬זהו מעשה מיגננה נואש של קיצוץ בחלוּת של האקסיסטנציה הדתית‬ ‫על מלוא ההוויה האישית והציבורית‪ .‬בניגוד לליבוביץ אינני גורס את הפרדת הדת מהמדינה‪ ,‬לא‬ ‫את הפרדת הדת מהחברה‪ ,‬ואף לא את התפיסה הבינארית בין “לשמה” ו”שלא לשמה”‪.‬‬ ‫הקולז' הרב‪-‬תרבותי של כל אחד מאיתנו‪ .‬היא‬ ‫הדת היא חלק ממכלול התרבות היהודית ומן‬ ‫ָ‬ ‫מרכיב מהותי בהבנית הזהות של כל פרט ושל הקבוצה‪ .‬ככזו‪ ,‬היא מהותית לקוממיות של כל פרט‬ ‫ושל הקבוצה; ומכאן גם לחירות וגם ַל ּמוֹ ֵסרוֹ ת שבהם נתון הפרט‪ ,‬ואשר לתוכָ ן נוצקת הקבוצה‪.‬‬ ‫בדת נטוע גם היסוד המערער‪ ,‬המקשה‪ ,‬האנרכי המפרק‪ ,‬האנטי‪-‬נומי והא‪-‬נומי; היסוד המשחרר‪.‬‬ ‫הדת מכילה בתוכה לא רק את החוקים הפוזיטיביים‪ ,‬אלא אף את חרב הלהט המתהפכת הניצבת‬ ‫בשער המעבר בין קוממיות וּמוֹ ְסרוֹ ֶת ָיה‪ ,‬המכוננים זהות‪ ,‬לבין החופש המפרק זהות והורס מבנים‬ ‫היררכיים‪ .‬יסודות דתיים אלו מתקיימים במישור האישי בהיכרות אינטימית‪-‬פנימית עם טעמו‬ ‫של החטא ועם כפירה בכל מוסכמה‪ .‬הם מפעפעים במישור החברתי‪-‬מדיני בביקורת נוקבת‬ ‫כלפי אי‪-‬צדק ועוולה‪ 5.‬בנוסף‪ ,‬מכיוון שמרכיבי הזהות של היחיד והקבוצה מושפעים באופן‬ ‫משמעותי על ידי הממסד המדיני‪ ,‬אני גורס שהקול הדתי‪ ,‬ולענייננו‪ ,‬קולם של ארגוני התנועה‬ ‫הרפורמית‪ ,‬ישמע לא רק כקול מבקר ומטיף (למשל לצדק חברתי בשם רוח נביאי ישראל)‪ ,‬אלא‬ ‫גם כקול הדורש את יצוגו בתוככי התהליך הפוליטי על כל רמותיו; מהרמה השכונתית והעירונית‬ ‫ועד למישור הלאומי‪ .‬לא הפרדת הדת מהמדינה דרושה לנו כאן‪ ,‬אלא דווקא הרחבתה קשת‬ ‫השותפים והנציגים הלגיטימיים‪ ,‬המסובים באורח לגיטימי אל שולחן הדיונים הפוליטי‪ .‬חשוב‬ ‫‪ 4‬ליבוביץ הביע רעיונות אלו במספר רב של מאמרים ורשימות וקצרה היריעה מלמנותם‪ .‬כאן יספיק לציין את המאמר “לשמה ושלא‪-‬‬ ‫לשמה”‪ ,‬אמונה‪ ,‬היסטוריה‪ ,‬וערכים‪ :‬מאמרים והרצאות‪ ,‬ירושלים‪ :‬תשמ”ב‪ ,‬עמ’ ‪.25-50‬‬ ‫‪ 5‬המישור האישי והמישור החברתי‪-‬מדיני אינם נפרדים לחלוטין‪ .‬חיינו כפרט וחיינו כאזרחים שזורים האחד בשני‪ .‬אותו אדם הוא‬ ‫זה המערער על מוסכמות מוסריות וזה הרואה עוולה וזועק ממרפסת ביתו‪ ,‬ויורד אל הרחוב להפגין‪ .‬ההבחנות בין הפרטי לציבורי‬ ‫הן דיפוזיות‪ .‬הן אינן מהותיות‪ ,‬אלא שרויות במשא ומתן מתמיד‪ .‬הספרות הפילוסופית‪-‬פוליטית עוסקת רבות בקווי התיחום בין‬ ‫הפרטי לציבורי‪ .‬ראו לדוגמא את מאמריהם של מיכאל סנדל (‪ )Sandel‬הקהילתני‪ ,‬והליבראל‪-‬אינדיבידואליסט רונלד דבורקין‬ ‫(‪ )Dworkin‬בקובץ‪Avineri, Shlomo, and Avner De-Shalit (eds.),. Communitarianism and individualism, :‬‬ ‫‪Oxford [England]: 1992‬‬

‫| ‪| 92‬‬

‫רצינכר םייח‬ ‫להדגיש‪ ,‬שהדרישה להרחיב את היצוג הקהילתי‪-‬דתי‪-‬חברתי חלה על כל האירגונים ועל בני כל‬ ‫הדתות אזרחי ישראל; בשום אופן אל לה להיות שמורה רק לאזרחים היהודים‪ .‬הדבר הנדרש הוא‬ ‫הגברת המעורבות של הקבוצות הדתיות ושל הארגונים התרבותיים‪-‬הקהילתיים‪ ,‬ולא הפרדתם‬ ‫וניכורם מהתהליך הפוליטי‪ .‬תפיסה הוליסטית של הזהות והבנייתה במרקם האישי והחברתי‪,‬‬ ‫תוך בניה של מנגנוני ביקורת והגנה‪ ,‬מלמדת שלא דרושה לנו מדינה ניטראלית מינימאלית‪,‬‬ ‫מדינה “שומרת לילה”‪ ,‬כמשנתו של הליברטיאן (ליבראל ימני קיצוני) רוברט נוזיק‪ ,‬אלא מדינה‬ ‫‪6‬‬ ‫לאזרחיה; מדינה תומכת‪ ,‬בונה ונבנית באינטראקציה רב קהילתית‪ ,‬רב‪-‬דתית‪.‬‬ ‫במישור האישי‪-‬דתי אומנם גלוי הוא שהדת היא מרכיב מכריע בהבניית המנהג והקנייית ערכים‪.‬‬ ‫אלו הם מרכיביה הפוזיטיביים המשמרים‪ .‬אך על מנת לנוע מעֵבר לקוממיות‪ ,‬אל החופש‬ ‫שבַּמּוֹסֵרוֹת‪ ,‬עלינו לחתור לחוויה וללימוד של יסודות ביקורתיים‪ ,‬אנטי‪-‬נומיים וא‪-‬נומיים בתוך‬ ‫ֶ‬ ‫המסורת הדתית עצמה‪ .‬המסורת הספקנית הפילוסופית מספקת יסודות שיטתיים לחשיבה‬ ‫מערערת‪ ,‬אך הם חיצוניים לעולם המושגים הדתי‪ .‬כאדם דתי‪ ,‬וכתנועה דתית‪ ,‬ישנה חשיבות‬ ‫ראשונה במעלה למצוא כוחות אלו בתוכה של המסורת היהודית פנימה‪ ,‬דווקא בתוככי עולם‬ ‫המושגים והפרקטיקות הדתיות‪ .‬אגביל את עצמי לדוגמה אחת‪ .‬נביט בדבריו של רבי נחמן‬ ‫מברסלב על הפסוק הפותח את פרשת ּ‬ ‫“בֹא” (שמות י‪ ,‬א)‪ .‬רבי נחמן מבחין שם בין שני סוגי‬ ‫אפיקורסות‪ .‬האחת זו שקשורה ל”חכמות חיצוניות”‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬ספק המתגלע עקב סתירה בין‬ ‫מה שנתפס כהוראה דתית לבין האמיתות המדעיות‪ .‬אפיקורסות כזו‪ ,‬אומר רבי נחמן‪ ,‬אפשר‬ ‫ליישב‪ .‬אין ספק שהיהדות הרפורמית אינה זקוקה לסיוע רב במישור זה‪ .‬אך ישנו סוג אחר של‬ ‫אפיקורסות שלא ניתן ליישב בהכרה השכלית‪ .‬כניסה אל עומקה של זו שמור ל”צדיק גדול שהוא‬ ‫בחינת משה‪ ,‬הוא דווקא צריך לעיין בדברי אפיקורסות אלו”‪ .‬ועוד מפרש רבי נחמן את ההוראה‬ ‫“בֹא אל פרעה”‪ ,‬כמורה על לשון של ביטול ומחיקה‪ ,‬כפינוי מקום המאפשר התגלות‪ .‬כלומר‪,‬‬ ‫דווקא מתוך מצב של ביטול וספק‪ ,‬מתוך כניסה אל אותו מקום נפשי פרוע‪ ,‬כאוטי‪ ,‬חסר סדר‪,‬‬ ‫דווקא משם צומחות השראה והתגלות חדשה ורעננה‪ .‬אין צמיחה ללא הטלת ספק וניתוץ‪ .‬אך‬ ‫הקרישה‪ .‬הפעילות הספקנית‪,‬‬ ‫שוב ושוב יש לזכור‪ ,‬כי על כל שכבה רעננה פועלים מייד כוחות‬ ‫ָ‬ ‫המשימה הכופרנית עומדת בפנינו בוקר וערב‪ ,‬בכל יום תמיד‪ .‬עלינו‪ ,‬על כל אחד מאיתנו כיחיד‪,‬‬ ‫ועל כל הקהילה‪ ,‬לעמוד כל יום כאילו היה זה יום חשבון נפש שהוא אף יום חג חירות גדול‪.‬‬

‫‪)”Utopia. New York: 1974, Ch. 3 (“Moral Constrains and the States and ,State ,Anarchy ,Nozick Robert 6‬‬

‫| ‪| 93‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫חירות האדם – אחריותו או אנוכיותו?‬

‫עיון ביקורתי ב”חוק יסוד‪ :‬כבוד האדם וחירותו”‬ ‫לאור תורת משה‬ ‫אליעזר שביד‬ ‫המשמעות הראשונית של חירות כדרך שרוב בני האדם מבינים אותה היא היעדר כפייה חיצונית‪.‬‬ ‫חירות היא המצב שבו באה לידי ביטוי‪ ,‬ללא עכבות מבפנים ומניעות מבחוץ‪ ,‬היכולת המודעת‬ ‫שיש לאדם לפעול כרצונו ולבחור בין ברירות שונות של התנהגות‪ ,‬עשיה ויצירה‪ .‬כמובן‪ ,‬כולנו‬ ‫יודעים שחירותנו מוגבלת‪ .‬כישורינו ונתונינו מוגבלים‪ .‬גם המשאבים והזימונים שהסביבה‬ ‫מעמידה לרשותנו מוגבלים‪ .‬אבל האדם השכלי מתייחד ביכולתו לבחור בין השְלמה עם מצבו‬ ‫ועם מגבלות יכולתו לבין הרחבה מתמדת של אלה‪ .‬לימוד מעמיק של סביבתו ובחינה מעמיקה‬ ‫של יכולות היצירה הגלומות בו‪ ,‬מאפשרים לו ליצור מכשירים‪ ,‬שבאמצעותם יוכל לעצב את‬ ‫סביבתו בהתאם לרצוי לו‪ .‬דומה כי המושג “בן חורין” מתיחס ביחוד ליכולת זו‪.‬‬ ‫ההבנה הראשונית של מושג החירות נראית לרבים כוודאית מכוחה של התנסות יום‪-‬יומית‪ ,‬אך‬ ‫בעיני הפילוסופים היא מלאה קשיים כרימון‪ .‬האם הרגשתם של בני האדם שבכל מצב נתון‬ ‫הם בוחרים בין חלופות שונות היא אמיתית? אפשר שהיא מדומה בלבד‪ ,‬שהרי סיבות פנימיות‬ ‫או חיצוניות בלתי נשלטות דוחפות להעדפה זו או אחרת‪ .‬או שאלה אחרת‪ :‬האם ההבדל בין‬ ‫הברירות השונות הוא אכן ממשי מבחינת האושר שאנו מבקשים? האם סביבתנו וגורלנו מציעים‬ ‫לנו באמת חלופות משמעותיות מבחינת הטוב או הרע שבהן? או שמא כל הברירות שוות‪ ,‬בעוד‬ ‫שהרצוי לנו באמת אינו בגדר האפשר? לבסוף‪ ,‬מי שעיניו בראשו יודע גם יודע שאנו נאלצים‬ ‫לבחור ולא בוחרים לעשות זאת‪ .‬איננו מושלמים וקיומנו כרוך בחסרונות ובמכשולים‪ ,‬כמו גם‬ ‫בתלות מתמדת בסביבתנו‪ .‬זו אכן מציעה לנו אפשרויות שונות‪ ,‬שאין לנו ברירה אלא לבחור‬ ‫באחת מהן‪ ,‬ובתוך כך לוותר על כל היתר‪ .‬היכולת לבחור היא אפוא ביטוי של תלותנו המשעבדת‬ ‫בסביבתנו‪.‬‬

‫*‬

‫פרופ' אליעזר שביד הוא פילוסוף וחוקר מחשבת ישראל‪ .‬ממקימי החוג למחשבת ישראל‬ ‫באוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל‪ .‬בין ספריו הרבים‪ :‬המדינה היהודית במבחני הגשמתה‬ ‫(‪.)2012‬‬

‫| ‪| 94‬‬

‫דיבש רזעילא‬ ‫לא יצלח כל ניסיון להכריע לוגית‪ ,‬או על בסיס נסיון‪-‬חיינו‪ ,‬בין התשובות הפילוסופיות הרבות‬ ‫והמגוונות על קושיות אלה‪ .‬פרדוכסלית נראה‪ ,‬שגם בין התשובות השונות אנו נאלצים לבחור;‬ ‫והיא חירותנו‪ .‬בנו תלוי הדבר אם נחיה בתודעה של בני חורין או בתודעה של כפוים ונאנסים‪.‬‬ ‫לבחירה זו נודעת השפעה על התנהגותנו‪ ,‬על יחסנו לעצמנו ולסביבתנו‪ ,‬ואף ליחסה של‬ ‫הסביבה אלינו‪ .‬יש משמעות מוסרית לבחירה בין תודעת חירות המחיבת אחריות אישית‪ ,‬לבין‬ ‫תודעת גורליות כפייתית הפוטרת ממנה‪ .‬ישנן תרבויות שביסודן השקפת עולם דתית גורלית‪-‬‬ ‫דיטרמיניסטית‪ ,‬ביסוד אחרות – השקפת עולם דתית המבוססת על חופש הבחירה‪ .‬ההבדלים‬ ‫בין אלה לאלה באים לידי ביטוי ביחוד במשטר‪ ,‬בחקיקה‪ ,‬במוסר ובאורחות חיים‪ .‬הראשונות הן‬ ‫התרבויות האליליות; האחרות – מונותאיסטיות‪ .‬כאלה הן תרבויות העם היהודי ותרבות המערב‬ ‫הנוצרית‪ ,‬המיוסדות‪ ,‬מכוח רעיון בריאת האדם “בצלם אלוהים”‪ ,‬על חופש הבחירה‪ ,‬ומתוך כך גם‬ ‫על תודעת אחריותו של האדם למעשיו ולתוצאותיהם בסביבתו‪.‬‬ ‫על נדבך ראשון זה של הדיון במושג החירות יש להשתית את שאלת יישום החירות בפועל‪,‬‬ ‫בבחירה בפעולה‪-‬מכוונת‪-‬לתכלית‪ ,‬בעשייה וביצירה‪ .‬מהו שיקול הדעת שביסוד בחירה זו?‬ ‫על‪-‬פי איזו אמת‪-‬מדה נתקבלה? לפי אלו ערכים ונורמות ישומיות‪ ,‬ומה מקורם ויסוד תוקפם‬ ‫המחייב? מהו גדרם הכולל של הטוב והרע שעל‪-‬פי שיקולם בוחר אדם את דרכו?‬ ‫התשובה לשאלות אלה נוגעת למשמעותה של החירות עצמה‪ .‬שהרי יש להבחין בין חירות‬ ‫כיכולת טבעית כללית של האדם לפעול בהתאם למידע ולשיקול דעת‪ ,‬לבין התבטאות הבחירה‬ ‫בפועל בהתנהגות‪ ,‬בעשייה וביצירה‪ .‬האם תמיד כשאנו פועלים על‪-‬פי החלטה שקבלנו‪ ,‬לטוב או‬ ‫לרע‪ ,‬אנו בני חורין; או שמא תלוי הדבר באיכות המעשה שבחרנו לעשותו? זאת‪ ,‬הן מצד התאמת‬ ‫המעשה למטרתנו‪ ,‬הן מצד טיבו של המעשה עצמו; האם הוא טוב אובייקטיבי (טוב לכולם) או‬ ‫טוב סובייקטיבי (טוב לי לבדי‪ ,‬העשוי להיות רע לזולתי)‪.‬‬ ‫שני כיווני מחשבה מנוגדים עולים בהגות סביב שאלה זו‪ .‬האחד יטען שהחירות מתקימת מכוח‬ ‫הגשמתה של בחירה שאיננה כפויה‪ ,‬טובה כרעה או כשגויה‪ .‬השני יגרוס שהחירות מתקימת רק‬ ‫בידי מי שבוחר לעשות את שהוא טוב על‪-‬פי אמַת מידה אוביקטיבית‪ :‬מעשה שהוא טוב מבחינת‬ ‫הכול‪ .‬הבחירה במה שנדמה כ”טוב” לי על חשבון זולתי – היא בחירה ברע; למרות שבחרתי כבן‬ ‫חורין‪ ,‬בחרתי להשתעבד ליצרי ולמחשבתי הרעה‪ .‬בחרתי כבן חורין ואני נושא במלוא האחריות‬ ‫למעשיי‪ ,‬אך בחרתי שלא להיות בן חורין; השתעבדותי לאנוכיותי וליצרי הרכ היא היא ה”עונש”‬ ‫על מעשיי הרעים‪ ,‬באשר היא פוגעת בתבוניותי‪.‬‬ ‫אלה דברים שהניסיון מזמן לנו בכל עת‪ .‬כל אימת שאדם נתקל בהתנגשות בין שאיפותיו‬ ‫האנוכיות לבין חובותיו המוסריות‪ ,‬הוא נדרש להתמודד איתן‪ .‬יש לבחון לאורה של ההתמודדות‬ ‫עמן כל חקיקה‪ ,‬וביחוד חקיקה המבקשת לקבוע את יסודות המשפט; בראש ובראשונה ל”חוק‬ ‫יסוד‪ :‬כבוד האדם וחירותו”‪ ,‬גולת הכותרת של חוקתה המתהווה של מדינת ישראל‪ .‬בהקדמה‬ ‫לחוק זה קובעים המחוקקים שהוא נועד לקיים את המחוייבות של מדינת ישראל במגילת‬ ‫העצמאות להומניזם הליברלי ולמורשת נביאי ישראל‪ .‬ראוי‪ ,‬אפוא‪ ,‬לבחון אם הוא אמנם נאמן‬ ‫לשתי המורשות הנעלות הללו‪.‬‬ ‫“חוק יסוד‪ :‬כבוד האדם וחירותו” מגדיר את זכויות האדם שמוסדות המדינה‪ ,‬חברתה וכל אזרחיה‬

‫| ‪| 95‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫חייבים לכבדן‪ .‬יסודו בקביעה שכל בני האדם שווים בפני החוק באשר הם בני אדם‪ .‬על יסוד‬ ‫קביעה זו אוסר החוק כל אפלייה לטובה או לרעה‪ ,‬ומטיל על רשויות השלטון של המדינה לכונן‬ ‫סדרים נאותים שימנעו הפרת החוק ויאכפו אותו‪ ,‬אם יופר‪.‬‬ ‫החירות מוצגת בחוק כזכות עליונה‪ ,‬שניה לזכות החיים ונגזרת ממנה‪“ .‬כבוד האדם” מוצג בו‬ ‫כמשקלו הסגולי של האדם‪ ,‬המחייב את כל בני האדם הסובבים את הפרט לאפשר לו להיות‬ ‫מי שהינו‪ ,‬ולחיות כפי שהינו על‪-‬פי טבעו המוּלד‪ .‬משמעות החירות‪ ,‬לפי הבנה זו‪ ,‬היא הזכות‬ ‫להיות ולחיות‪ ,‬לפעול‪ ,‬לעשות וליצור באופנים המביעים את עצמיות האדם‪ .‬אמנם‪ ,‬אכיפת‬ ‫החוק מגבילה את החירות ביחס לזולת ולכלל‪ ,‬אולם זאת רק באשר בני האדם מוכרחים לפעול‬ ‫יחד כדי לממש את זכותם לחיים‪ ,‬חירות ואושר; הם מוכרחים להרשות למוסדות המדינה להגביל‬ ‫את חירותם כדי לכבד את זכויות כולם כתנאי להשגת אושרם‪ .‬גם כאשר החוק מגביל את חירות‬ ‫הפרט‪ ,‬הוא עושה זאת מכוחה ולמענה של חירות זו‪.‬‬ ‫אין ספק‪ ,‬שחוק כזה בתחולתו האוניברסלית הוא בעל מעלה מוסרית‪ .‬הוא חיוני להגנה על‬ ‫חירותם של כל היחידים‪ ,‬ביחוד על מיעוטים וחלשים בחברה‪ ,‬מפני פגיעה זדונית של הרבים‪,‬‬ ‫של החזקים‪ ,‬ועוד יותר מכך – מפגיעת השלטון והאנשים המחזיקים בו‪ .‬אלא שנשאלת השאלה‪:‬‬ ‫האם מלבד זכויות קובע החוק גם חובות החלות על כל בני האדם ועל כל מוסדותיהם‪ ,‬באשר‬ ‫מוטלת עליהם אחריות לטובת כולם? האם מתבטאות בו מצווֹת כגון “ואהבת לרעך כמוך” הדתי‪,‬‬ ‫וכמו “הצו הקטגורי” של קאנט‪ ,‬המשמש יסוד לתורת המוסר ההומניסטית? האם החוק מבטיח‬ ‫לממש‬ ‫לאזרחי המדינה‪ ,‬מעֵבר למניעת כל פגיעה זדונית בזכויותיהם‪ ,‬גם את היכולת החיובית ֵ‬ ‫אותן?‬ ‫בחינת “חוק יסוד‪ :‬כבוד האדם וחירותו” באור זה‪ ,‬תגלה שהוא פחות נעלה מכפי שמתימרים‬ ‫בו מחוקקיו‪ ,‬מכל מקום בהשוואה למורשת הנביאים ולמורשת ההומניזם (המושפע ממורשת‬ ‫הנביאים)‪ ,‬שהמחוקקים התימרו לפעול לפיהן‪ .‬במסריו החינוכיים‪ ,‬ולא כל שכּן בהחלתו‬ ‫המשפטית‪ ,‬לא נכללים “ואהבת לרעך כמוך”‪ ,‬שרבי עקיבא ראה בו את “הכלל הגדול” בתורה‪ ,‬או‬ ‫הצו הקטגורי של קאנט לראות כל אדם לא רק כאמצעי לטובתך האנוכית‪ ,‬אלא כתכלית המחיבת‬ ‫אותך לדאוג לחייו‪ ,‬חירותו ואושרו‪ .‬לפנינו חוק שנוסח על פי הדגם החוקתי של הליברליזם‬ ‫האמריקני‪ ,‬המתבסס על אידיאולוגיה נאו‪-‬קפיטליסטית חומרנית‪-‬תחרותית‪ .‬זהו מקור השראתו‬ ‫וזו מגבלתו‪.‬‬ ‫כיצד מתפרשת החירות הראשונית של האדם‪ ,‬שהחוק מזהה‪ ,‬הלכה למעשה‪ ,‬עם “כבודו”?‬ ‫התשובה נמצאת ברשימת הזכויות‪ ,‬היינו החירויות המתיחסות למעשים‪ ,‬להנהגות‪ ,‬להתבטאויות‪,‬‬ ‫לבקשת עבודה לשם השתכרות‪ ,‬ולהחזקה בקניינים‪ .‬לפי החוק זכאי כל אדם‪ ,‬כלומר חופשי‬ ‫לעשות‪ ,‬להתנהג‪ ,‬להתבטא‪ ,‬להתפרנס‪ ,‬וביחוד להחזיק בקניינים הנמצאים בדיעבד תחת ידו‬ ‫(ובלבד שאי אפשר להוכיח שגזולים הם בידו‪ :‬כלומר‪ ,‬ירש אותם‪ ,‬קיבל אותם במתנה או רכש‬ ‫אותם בכספו)‪ .‬נדגיש‪ :‬לקניינו ולממונו של אדם מייחס החוק ערך מקודש‪ .‬לא צריך לתהות‬ ‫מדוע‪ .‬ניסיוננו המעשי מלמד שהקניינים‪ ,‬וביחוד הממון‪ ,‬הם התנאי ההכרחי לחירות במובנה‬ ‫הראשוני שהוגדר לעיל‪ .‬בלעדיהם לא ניתן לממש את הזכויות שהחוק מבטיח‪.‬‬ ‫חירויות אלה מוגבלות רק על‪-‬ידי הזכויות המקבילות של תושבי המדינה האחרים‪ ,‬מזה‪ ,‬ועל‪-‬ידי‬

‫| ‪| 96‬‬

‫דיבש רזעילא‬ ‫הזכויות של מוסדות השלטון המיצגים את טובת הכלל‪ ,‬מזה‪ .‬מגבלות אחרות – ַאין‪ .‬לא נמצא‬ ‫בחוק גם דיון במקור שממנו נובע כבודו של האדם‪ ,‬המתבטא בחירויותיו‪ .‬ההנחה היא שהאדם‬ ‫בן‪-‬חורין מטבעו; הוא נולד עם כבודו‪-‬חירותו‪ .‬מהיותו מודע לעצמו בתוך סביבתו הוא מעניק‬ ‫לעצמו את חירויותיו‪ .‬והרי זה לכאורה דבר של תימה‪ .‬כבוד אכן מתיחס לסגולות מסוימות של‬ ‫היצור המכובד‪ ,‬המעניקות לו משקל וערך‪ .‬סגולות אלה משפיעות על סביבתו ומעוררות כלפיו‬ ‫יחס מסוים‪ .‬אך היא הנותנת‪ :‬הכבוד הוא היחס המעריך את הסגולות‪ ,‬וברור שככזה אינו נלקח‬ ‫כי אם ניתן‪ .‬בוודאי יכול אדם לרחוש כבוד לעצמו ולהתפאר בהישגיו‪ ,‬אבל גם אז הוא מצפה‬ ‫לאישורם של הסובבים אותו‪ .‬אם תגובתם לועגת ומבזה – אין כבודו כבוד אפילו בעיני עצמו‪.‬‬ ‫הכבוד לא נוצר לא מן המכובד בעצמו ולא ממכבדיו בעצמם‪ ,‬אלא בין שניהם‪ .‬הוא זיקת גומלין‪.‬‬ ‫לבסוף‪ .‬אין ב”חוק יסוד‪ :‬כבוד האדם וחירותו” איזכור לעובדה היסודית שהיחיד האנושי אינו‬ ‫מיצר מעצמו לבדו את אותן הסגולות האנושיות‪ ,‬שבגינן מכבדים אותו יותר מכפי שמכבדים‬ ‫עצמים דוממים‪ ,‬צמחים ובעלי חיים‪ .‬איכויות וכישרונות‪-‬שמלידה הן נתון הכרחי‪ ,‬אולם כידוע‬ ‫האדם הוא יצור “פוליטי” מטבעו; זאת לא רק מפני שהוא זקוק לחברה לשם הגנה וסיפוק צרכיו‪,‬‬ ‫אלא מפני שסגולותיו האנושיות מתפתחות בו ויוצאות אל הפועל רק בחברה ובאמצעותה‪,‬‬ ‫ורק על‪-‬ידי זיקות הגומלין הבין‪-‬אנושיות‪ .‬בלא אהבת‪-‬גומלין אין חינוך‪ ,‬אין לשון‪ ,‬אין כללי‬ ‫התנהגות‪ ,‬אין דעת ואין שיקול דעת‪ .‬ללא אלה אין בני אדם באותו מובן תבוני שעליו חל המושג‬ ‫“כבוד האדם”‪ ,‬ועל יסודו אפשר להעניק זכויות ולהבטיחן כחוק‪ .‬מכל ההיבטים האלה החברה‬ ‫והזולת מקדימים את היחיד; הם המאצילים ליחיד את כבודו ואת חירויותיו‪ .‬אבל מבחינתם של‬ ‫החברה ושל הזולת אין מדובר מלכתחילה בזכות אלא בחובה; זו מוטלת על בני האדם זה כלפי זה‬ ‫ובעיקר כלפי צאצאיהם‪ .‬החובה שהאדם מקבל על עצמו מתוך הכרה שכך הוא חייב לפעול באשר‬ ‫זהו הטוב והראוי‪ ,‬היא‪-‬היא מקור כבוד האדם ומקור חירותו‪ .‬אלא‪ ,‬שכאמור‪“ ,‬חוק יסוד‪ :‬כבוד‬ ‫האדם וחירותו” מגדיר הן את כבוד האדם הן את חירותו כזכויות מולדות‪ ,‬ללא חובות‪.‬‬ ‫אכן‪ ,‬גם מנסחי החוק יכירו בכך שעל רשויות המדינה לאכוף את החוק‪ .‬במובן זה‪ ,‬ורק במובן זה‪,‬‬ ‫הם מכירים בכך שהחוק מטיל “חובות” על האזרחים‪ ,‬לטובתם הם‪ ,‬ומגבילים בכך בהכרח את‬ ‫זכויותיהם‪ .‬אולם הם מתעלמים מכך שביסוד “חובות” אלה עומדת בראש ובראשונה הבחירה‬ ‫הרצונית של האזרחים‪ ,‬המעוגנת בהכרת הראוי לאדם באשר הוא יצור תבוני‪ .‬מכוחה של הכרה‬ ‫זו החובה היא ביטוי לחירותו של אדם ולא הגבלתה‪ .‬התעלמות זו מעוגנת בהבנתם הראשונית‪,‬‬ ‫הפשטנית‪ ,‬של מושג החירות‪ .‬ואין צריך לומר שבכך מתעלם ומקפח את עומק משמעותו של‬ ‫המושג‪ .‬עובדה זו מתבטאת בקביעה היסודית‪ ,‬הנראית במבט ראשון נעלה ומרוממת‪ ,‬שכל בני‬ ‫האדם נולדים בני חורין‪ .‬אלא שלאמיתו של דבר קביעה זו באה דווקא לגרוע מאחריותה של‬ ‫החברה ליחידיה‪ ,‬ושל המדינה לאזרחיה‪ .‬לפי הגיונה‪ ,‬כל אדם נושא עמו את כבודו ואת חירותו‪,‬‬ ‫מפתח אותם ומממש אותם מעצמו‪ ,‬כמובן אם יש בו הכשרון והמרץ‪ ,‬ובעיקר אם בידו הקנינים‬ ‫והממון הנחוצים לכך‪ .‬תמורת זאת אין הוא חב דבר לא לזולת ולא לחברה‪ ,‬ומובן מאליו שגם‬ ‫הזולת והחברה אינם חבים לו דבר‪ .‬אדרבא‪ .‬יוכיח שהוא תורם לרווחתם ולאושרם‪ ,‬ואז יתרמו לו‬ ‫כגמולו‪ ,‬כדינה של עיסקה “הוגנת”‪.‬‬

‫| ‪| 97‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫כלום צריך לומר שהבנה זו של היחסים בין בני האדם היא פיקטיבית? שאם מישמים אותה‬ ‫בעקביות מתבטלות כל הזכויות‪ ,‬והכבוד איתן? ניסיון חיינו היום‪-‬יומי מלמד שהחברה היא‬ ‫היוצרת את התנאים להתפתחותנו כבני אדם על‪-‬ידי שהיא מקימת את חובותיה כלפינו; בני‬ ‫אדם אינם שווים זה לזה לא מלידה‪ ,‬לא ממשפחה‪ ,‬לא מקהילה ולא ממעמד חברתי‪ .‬נתוניהם‬ ‫הטבעיים‪ ,‬מצבם בטבע ובחברה וקניניהם – שונים‪ .‬אחדים מגלים שלרשותם קנינים רבים מן‬ ‫הנחוץ לקיומם; רבים – שלרשותם הרבה פחות מן הנחוץ‪ .‬אפילו עקרון “שוויון ההזדמנויות”‪,‬‬ ‫שהחוק בא כביכול להבטיח‪ ,‬הוא פיקציה‪ ,‬בשל אי השוויון ההתחלתי בין בני האדם‪ .‬לא ניתן‬ ‫להשוות את הזדמנויותיהם של בני עניים להזדמנויותיהם של בני עשירים‪ ,‬והחוק לא בא אלא כדי‬ ‫להסוות את אי‪-‬השוויון; להצדיק אותו‪ ,‬מזה‪ ,‬ולהשלות את המקופחים ולהרגיע את מצפונה של‬ ‫החברה המבוססת על אינדיבידואליות אנוכית‪-‬תחרותית‪ ,‬מזה‪ .‬חברה כזאת מחזקת את החזקים‬ ‫ומחלישה את החלשים‪ ,‬מעניקה לחזקים זכויות ממשיות ולחלשים זכויות פיקטיביות‪ ,‬באשר‬ ‫אין היא דואגת שיוכלו לממש אותן‪ .‬היא מכבדת אותם “לפני החוק” ומבזה אותם לעיני הבריות‪.‬‬ ‫זו המציאות החברתית השוררת במדינות המערב הליברליות‪-‬קפיטליסטיות‪ ,‬שמהן העתיקה‬ ‫מדינת ישראל את “חוק יסוד‪ :‬כבוד האדם וחירותו”; זו המציאות שנוצרה במדינת ישראל עקב‬ ‫חקיקתו וישומו‪ .‬נוצרה תרבות שפע משגשגת‪ ,‬אף כי ספק אם גם אלה הנהנים ממנה באמת‬ ‫מאושרים בה‪ ,‬מבחינת “הגשמת עצמם” כבני‪-‬אדם תבוניים‪ ,‬מבחינת חירותם וכבודם‪ .‬שהרי‪,‬‬ ‫במקביל נוצרו מצד אחד חברת עוני ממאיר ומצד שני חברת פשע אלימה; והשחיתות הנובעת‬ ‫מעירוב הון בשלטון הרקיבה את כל מערכות הכלכלה‪ ,‬החברה והשלטון‪.‬‬ ‫*‬ ‫על רקע זה אציע בקצרה את תפיסת החירות הנגדית של תורת משה‪ ,‬זו שבכתב וזו שבעל‪-‬פה‪.‬‬ ‫אדרש למקור המכונן‪ :‬סיפור יציאת מצרים‪ ,‬שהוא סיפור היציאה מעבדות לחירות‪.‬‬ ‫לשם קיצור ָ‬ ‫שני שלבים לסיפור‪ .‬בראשון על העם להשתחרר מפחד השלטון העריץ‪ ,‬להעז להתקומם ולפרוק‬ ‫את עולו על‪-‬ידי היציאה למדבר‪ .‬המדבר מסמל את החופש במובנו הראשון‪ ,‬השלילי‪ .‬אין בו‬ ‫שלטון‪ ,‬אף לא תשתית לשלטון‪ .‬הכוח החיצוני המשעבד נעלם‪ ,‬חומות בית הסוהר נפלו‪ .‬העם‬ ‫יכול‪ ,‬לכאורה‪ ,‬לפעול כרצונו‪ .‬זו מעין שיבה ל”מצב הטבעי” שבטרם הציביליזציה‪ ,‬היינו למצב‬ ‫שבו‪ ,‬לדברי שפינוזה‪ ,‬זכות האדם לקחת לעצמו ממשאבי הטבע חופפת את יכולתו; איש הישר‬ ‫בעיניו יעשה‪ ,‬עד כמה שכוחו עומד לו‪.‬‬ ‫האם זוהי החירות המבוקשת? עד מהרה העם מגלה שתחת עול השעבוד במצרים היה מצבו טוב‬ ‫לאין ערוך‪ :‬לחמו ומימיו היו מובטחים; פחד השלטון מנע מריבות בנושאי קנין ומקורות פרנסה‪.‬‬ ‫ואילו במדבר‪ ,‬מה שהטבע נותן מעצמו לאדם מצומצם מאד‪ ,‬ואם כל יחיד ישאף ליטול לעצמו‬ ‫כמידת כוחו‪ ,‬ימותו כולם ברעב ובצמא‪ .‬העם שיצא למדבר מוצא‪ ,‬אפוא‪ ,‬שהוא משועבד בו על‪-‬‬ ‫ידי יצריו ועל‪-‬ידי תנאי קיומו הרעים‪ ,‬יותר משהיה משועבד תחת יד פרעה‪ .‬הוא רשאי אמנם‬ ‫לבחור כרצונו‪ ,‬אבל אין לו במה לבחור‪ .‬הוא עומד עתה בפני מטלתו העיקרית‪ :‬כדי לחיות במדבר‬ ‫כבן חורין עליו לכונן משטר על בסיס של חוקים‪ ,‬שיאפשרו לעם כעם ולכל יחידיו לחלק בצדק‬

‫| ‪| 98‬‬

‫דיבש רזעילא‬ ‫את משאבי הקיום שהביאו ממצרים ושמצאו בדוחק במדבר‪ .‬זהו השלב השני – של “החירות‬ ‫החיובית”‪ .‬משה כונן את המשטר וחקק את חוקיו‪ ,‬זאת לא על‪-‬ידי הגדרת “זכויות” כי אם על‪-‬ידי‬ ‫הטלת “מצוות”‪ ,‬היינו חובות שאדם מקבלן על עצמו מרצונו‪.‬‬ ‫החקיקה הראשונה של משה‪ ,‬בהקשרו של נס הורדת המן‪ ,‬היא מצוות השבת‪ .‬ביום זה חורגים‬ ‫מהחיוב על כל איש ואישה‪ ,‬החל ביתר ימי השבוע‪ ,‬להסתפק בנחוץ להם לקיומם באותו יום‪.‬‬ ‫מצווה זו היא ההתגלמות האידאלית של משטר החירות שכונן משה בהמשך דרכו‪ ,‬במעמד הר‬ ‫סיני‪ .‬השבת מגבילה את העבודה הגופנית המספקת פרנסה‪ ,‬שכּ ן בני האדם נוטים להשתעבד‬ ‫לעבודה ולשעבד לה אחרים‪ .‬השבת אינה “מזכה” את בני ישראל במנוחה; היא ְמצווָ ה עליהם את‬ ‫הפסקת העבודה לשם פרנסתם‪ .‬כולם מצוּוים לנוח יחד וליהנות מפרי עבודתם‪ ,‬שעליהם לראותו‬ ‫כמתנת אלהים בורא היקום ובוראם‪ ,‬לו חייבים הם את חייהם ואת אושרם‪ .‬באופן זה מזהה משה‬ ‫את רעיון החירות לא עם מושג הזכות‪ ,‬אלא עם מושג הצדק‪ .‬הזכות הניתנת על‪-‬ידי החברה לכל‬ ‫יחידיה באורח שווה היא מלכתחילה חובה החלה על כולם במידה שווה‪ .‬עדת ישראל התארגנה‬ ‫אפוא סביב רעיון השבת‪ .‬ביסודו עומדת ההנחה שאם כל בני ישראל יקיימו את חוקת השבת‬ ‫מרצונם יחיו תחת שלטון עצמי צודק‪ ,‬שגלומה בו החירות במשמעותה החיובית‪.‬‬ ‫אנו למדים‪ ,‬אפוא‪ ,‬שהחירות אינה מתמצה בשחרור משעבוד חיצוני‪ ,‬כי אם בשחרור משעבוד‬ ‫לדחפים היצריים האנוכיים‪ .‬היא אינה נקנית רק על‪-‬ידי פריקת עול חיצוני‪ ,‬כי אם על‪-‬ידי יצירת‬ ‫שלטון עצמי המבוסס על חוקי צדק‪ .‬שנית‪ ,‬שהחירות אינה מתמצה במימוש היכולת הטבעית‬ ‫לבחור‪ ,‬כי אם בבחירה הראויה‪ ,‬הבחירה בטוב שהוא טוב לכולם‪ .‬ולבסוף‪ ,‬שהחירות מתממשת‬ ‫על‪-‬ידי הכרת החובה המוטלת על כל אדם לדאוג לטובת הכלל וכל יחידיו‪ ,‬ולטובת עצמו כאחד‬ ‫מהם במידת שוויון‪ .‬חובה כוללת זו היא האחריות המוטלת על כל אדם לפני אלהיו‪ ,‬ורק כשהוא‬ ‫עומד בה הוא בן‪-‬חורין באמת‪.‬‬ ‫האם פרוש הדבר הוא שתורת משה אינה מכירה בזכויות האדם? אכן‪ ,‬בתורה שבכתב לא נזכרות‬ ‫זכויות אלא מצוות‪ ,‬חוקים ומשפטים‪ .‬אולם זוהי שאלה של ניסוח בלבד ולא של מהות‪ .‬כשבוחנים‬ ‫לעומקו את משמעות המושג מצווה בתורה‪ ,‬מתברר שהמצוות שהתורה מצווה על כל אדם ביחס‬ ‫לזולתו הן ממילא הזכויות של זולתו‪ .‬המילה שבה מוגדר מושג הזכות בלשון תורת משה הוא‬ ‫“צדקה”‪ .‬צדקה היא הצדק המגיע לכל אדם מזולתו ומחברתו‪ ,‬ממשפחתו‪ ,‬מקהלתו וממלכתו‪.‬‬ ‫על‪-‬פי תורת משה מתן צדקה לזולת אינה נדבה‪ ,‬כי אם חובה מוגדרת כחוק‪ ,‬והיא עניין של‬ ‫מחוייבות גומלין‪ :‬לכל אדם מגיע צדק מזולתו‪ ,‬וגם להפך‪ :‬על כל אדם מוטלת חובת עשיית צדק‬ ‫עם זולתו‪.‬‬ ‫כך גם ביחס שבין אלהים‪ ,‬מקור החוק‪ ,‬לבין האדם המציית לו‪ .‬תורת משה אמנם תובעת שבני‬ ‫אדם יראו כמטרת חייהם את עבודת האל בקיום מצוותיו‪ .‬במובן זה היא “תאוצנטרית”‪ .‬אולם‬ ‫מצד שני עומדת מחויבות הגומלין של אלהים לעמו‪ ,‬ומבחינה זו אפשר לומר שאלהים הוא‬ ‫“אנתרופוצנטרי”‪ .‬מצוותו אינה מכוונת לתועלתו שלו‪ ,‬אלא לטובת היקום שברא והאדם שנברא‬ ‫“בצלמו”‪ .‬כשאדם מציית מרצונו למצווֹת האלהים‪ ,‬הוא עושה את רצון עצמו לטובתו הוא‪ ,‬והיא‬ ‫חירותו במובנה החיובי‪ .‬כך במסכת אבות (ב‪ ,‬ד)‪“ :‬עשה רצונך כרצונו כדי שיעשה רצונו כרצונך”‪.‬‬ ‫אנו ממצים בכך את ההבדל בין תפיסת החירות השלילית של חוק יסוד‪ :‬כבוד האדם וחירותו לבין‬

‫| ‪| 99‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫תפיסת החירות החיובית של חוקת תורת משה‪ .‬לפי החוק‪ ,‬האדם נולד בן‪-‬חורין מטבעו והחברה‬ ‫אינה רשאית לקפח את חירותו‪ ,‬אלא רק להגבילה על‪-‬פי הכרח‪ .‬ואילו תורת משה יודעת את‬ ‫האמת הפשוטה והגלויה‪ :‬האדם לא נולד חופשי‪ .‬על כרחו הוא חי ועל כרחו הוא מת‪ .‬אין הוא‬ ‫בוחר לא את הוריו‪ ,‬לא את תורשתו ולא את המורשת שבה יתחנך‪ .‬אדם אינו מפתח את חירותו‬ ‫בעצמו ומתוך עצמו‪ ,‬אלא החירות היא מתן שהחברה נותנת לו מתוך הכרת חובתה כלפיו‪ .‬רק אם‬ ‫יעמוד בחובותיו כלפיה יהיה בן חורין‪ .‬החוק מזהה את חירות האדם‪ ,‬שהיא כבודו‪ ,‬עם אנוכיותו;‬ ‫חוקת תורת משה מזהה את חירות האדם עם החובה המטילה עליו אחריות לעצמו ולכל הסביבה‬ ‫האנושית והטבעית שבתוכה הוא חי‪ .‬יומרת מחוקקי “חוק יסוד‪ :‬כבוד האדם וחירותו” לקים‬ ‫בעזרתו את מורשת נביאי ישראל‪ ,‬כאת ערכי ההומניזם‪ ,‬תוצדק רק אם החוק יתוקן מיסודו‪ ,‬אם‬ ‫יעמיד כנגד כל הזכויות שהוא מבטיח ואינו מקיים‪ ,‬את החובות הנגזרות מהן; וכנגד כל החובות‬ ‫– את הזכויות הצומחות ועולות מקיומן‪.‬‬

‫| ‪| 100‬‬

‫ןורימ עושעש הליא‬

‫שירת החירות של ליל הסדר‬ ‫פסח מצה ומרור‬

‫אילה שעשוע מירון‬ ‫אני זוכרת את בני הקטן מביט בי בתמיהה בעיצומה של תזזית הניקיון לקראת פסח ושואל‪ :‬אמא‪,‬‬ ‫מה את עושה? המשכתי אז בעיסוקיי ועניתי כלאחר יד‪ :‬אני עושה סדר! השתיקה שלו גרמה לי‬ ‫לעצור לרגע ולהסתכל בפניו‪ ,‬להסתכל סביבי‪ .‬מה שהוא ראה סביבי לא הזכיר בשום צורה‪ ,‬אפילו‬ ‫לא ברמז‪ ,‬את הרעיון של סדר‪ .‬נאנחתי ואמרתי לו‪ :‬מה לעשות? בשביל שיהיה סדר צריך קודם‬ ‫לעשות בלאגן!‬ ‫מחשבותי היום על חירות‪ .‬כדי שחירות תתממש צריך לעבור קודם במנהרה של‬ ‫כאלה הן גם‬ ‫ַ‬ ‫בלבול‪ ,‬של טשטוש גבולות‪ ,‬של מועקה‪ ,‬שלא לומר מחנק‪ ,‬ואז – לרוב ללא קולות‪ ,‬ברקים‬ ‫וזיקוקי דינור – נסדק הסדק‪ ,‬נפתחת הדלת לחירות‪.‬‬ ‫בחירות טעם מתוק נדונה‪ ,‬על פי ניסיוני‪ ,‬ברוב המקרים‪ ,‬לאכזבה; טעמה של‬ ‫הציפייה לטעום ֵ‬ ‫החירות הוא טעם מר‪ .‬אמנם‪ ,‬יציאת מצרים על פי הגרסה של אולפני יוניברסל‪ ,‬כפי שהיא מוצגת‬ ‫בסרט "נסיך מצרים"‪ ,‬מתרחשת בהתרוממות רוח ובשירה אדירה‪ ,‬המקדימה או מטרימה את‬ ‫שירת הים‪ .‬אבל הרושם העולה מן הסיפור המקראי‪ ,‬הגם שהוא כהרגלו מקמץ בפרטים‪ ,‬הוא‬ ‫שיציאת מצרים התרחשה באישון לילה‪ ,‬בחשאי‪ ,‬בחיפזון וללא עמודי אש ותמרות עשן ההולכים‬ ‫לפני המחנה‪ .‬להיפך‪ ,‬נדמה שיותר מכל דבר אחר‪ ,‬הקולות שליוו את יציאת מצרים הם קולות‬ ‫הזעקה מבתי המצרים‪ ,‬המתאבלים על מות בכוריהם‪.‬‬ ‫שירת הפליאה‪ ,‬ההודיה והתרוממות הרוח הגיעה רק מאוחר יותר‪ ,‬בעקבות הנס של קריעת‬ ‫ים סוף‪ .‬גם ארבע לשונות הגאולה – הוצאתי‪ ,‬הצלתי‪ ,‬גאלתי ולקחתי – שייכות רק בדיעבד‬ ‫לתיאור יציאת מצרים‪ ,‬רק בזיכרון של חג פסח המונחל לדורות הבאים‪ .‬קשה לתאר שהיוצאים‬ ‫ממצרים חוו את מלוא עוצמתן של אלה‪ .‬כך גם בזירה האישית‪ .‬כשאנחנו פועלים מתוך חירות‪,‬‬ ‫אנו קולטים‪ ,‬לרוב‪ ,‬את מלוא המשמעות שלה רק בדיעבד‪ ,‬ואז גם באה השמחה‪.‬‬

‫*‬

‫הרבה אילה שעשוע מירון היא רבת קהילת "בבת עין" שבראש העין ומורה בתוכנית הישראלית‬ ‫לרבנות בהיברו יוניון קולג'‪ .‬ספרה כחול בעיני הרוחות ראה אור בשנת ‪.1992‬‬

‫| ‪| 101‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫אני מבקשת להציע מחשבה קצרה על חירות‪.‬‬ ‫בעיניי‪ ,‬חירות מתרחשת בשני מצבים אפשריים‪ :‬ביכולת לצייר ּ ֶפתח‪ ,‬חלון או נתיב‪ ,‬במקום‬ ‫שנדמה היה לנו כדרך ללא מוצא; באפשרות לפתוח מניפה של אפשרויות‪ ,‬במקום שנדמה היה‬ ‫לנו שנכנסנו לדרך חד סטרית‪.‬‬ ‫זהו השיעור המשמעותי של סיפור יציאת מצרים וקריעת ים סוף‪ :‬פתיחה של אפשרויות לשיקול‬ ‫דעת ולבחירה במקומות שנדמה היה שאין בחירה‪ .‬זו אולי אחת האפשרויות להבין את הרעיון של‬ ‫ַ'עם בחירה' – העם שמאמין ביכולת‪ ,‬אולי אפילו בדרישה‪ ,‬לבחור‪.‬‬ ‫וכאן השאלה‪ :‬כיצד משקף חג הפסח‪ ,‬וליל הסדר בפרט‪ ,‬את הרעיון‪ ,‬את האפשרות‪ ,‬של חירות?‬ ‫בליל הסדר קיים העיקרון הפשוט שעליו מבוססת חירות‪ :‬האומץ להתבונן במציאות באופן שונה‬ ‫מהאופן השגור‪ ,‬המורגל‪ .‬היכולת שלנו לחרוג מאיזור הנוחות שלנו – לשנות נקודת מבט‪ ,‬לשנות‬ ‫זווית ראייה‪ ,‬לשנות דפוס של תגובה המתרחש ללא בירור ממשי שלנו עם עצמנו‪ .‬הסממנים‬ ‫המובהקים ביותר של הסדר – ההסבה‪ ,‬ארבע הכוסות והמצה – מהדהדים את ההנחה הבסיסית‬ ‫הזו‪ :‬היציאה מתחום הנוחוּת וההרגל מאפשרת חירות‪ .‬אנחנו יושבים באופן שונה‪ ,‬שלא לומר‬ ‫משוּנה‪ 1.‬המאכל הבסיסי ביותר על שולחננו‪ ,‬הלחם‪ ,‬משנה ללא הכר את צורתו‪ ,‬את טעמו ואת‬ ‫‪2‬‬ ‫המרקם האהוב שלו‪ ,‬ובנוסף – לא פחות מארבע כוסות של יין!‬ ‫כל אלה כדי להמחיש את הרעיון הפשוט עד ְּכאב – חירות דורשת שינוי‪ :‬שינוי עמדה‪ ,‬שינוי פרשנות‪,‬‬ ‫שיקול מחדש של אופן התגובה והמעשה‪ .‬ללא טשטוש הגבולות של המוכר והידוע‪ ,‬של המורגל‬ ‫והשגרתי‪ ,‬לא תתרחש יציאת מצרים‪.‬‬ ‫ואם אנחנו לא זוכרים זאת – הילדים השואלים מזכירים לנו באמצעות הקושיות של ליל הסדר (ושל‬ ‫‪3‬‬ ‫היציאה לחירות)‪ :‬מה נשתנה? למה נשתנה?‬ ‫אני מוצאת השתקפות של הרעיון הבסיסי בדבר החירות גם בשלושת מרכיבי הסדר‪ ,‬שמזכיר רבן‬ ‫גמליאל‪ :‬פסח‪ ,‬מצה ומרור‪.‬‬ ‫פסח – משום שאנחנו מרשים לעצמנו לפסוח על שתי הסעיפים‪ ,‬לא להגיב באופן אוטומטי‪ ,‬לא‬ ‫להיכנע לדפוסי המחשבה והמעשה המוכנים והמורגלים‪.‬‬ ‫מצה – משום שאנחנו מונְ עים באופן מודע את האפשרות להתנפח ולהתחפר בעמדותנו‪ ,‬להתגדר‬ ‫הטרטוּר המתמשך של האגו‪ ,‬הנוטה‬ ‫ולהתבצר בצדקתנו‪ .‬אנחנו עושים מאמץ מכוּון לצמצם את ִ‬ ‫לתפוח ולהחמיץ‪ .‬אנחנו עושים כל שביכולתנו להביט על עצמנו מבחוץ‪.‬‬ ‫ומרור – כפי שטענתי קודם‪ ,‬הטעם הבלתי נמנע של הבחירה הנובעת מחירות אינו מתוק‪ .‬המרקם‬ ‫של החירות אינו נימוח ואינו מחליק מעדנות בגרון‪ .‬אולי להיפך‪ :‬החירות מותירה בשוליה טעם‬ ‫מריר‪ ,‬אולי אפילו נתקעת בגרון‪ .‬אבל המרירות הזו מעוררת‪ ,‬מפעילה‪ ,‬תובעת תשומת לב; את‬ ‫אלה אין המתוק והמחליק בגרון תובעים‪ .‬ההבנה בדיעבד של מה שעשינו‪ ,‬של האופן שבו פעלנו‪,‬‬ ‫‪ 1‬אני חייבת להודות שאף פעם לא הבנתי עד הסוף את עניין ההסבה‪ .‬ראשית‪ ,‬זה תופס מקום רב מדיי סביב השולחן‪ ,‬ולרוב אנחנו די‬ ‫צפופים‪ .‬שנית‪ ,‬זה לא נוח במיוחד‪ .‬אם נשענים על יד אחת‪ ,‬אוכלים ביד אחת בלבד‪ ,‬אתגר לא פשוט‪ ,‬ובפרט לשמאליים הנאלצים להסב‬ ‫לשמאל ולאכול בימין‪.‬‬ ‫מעבר לשמחה‪ ,‬הוא ליצור אותם תנאים של טשטוש גבולות המוכר‪ .‬אולי כאן מתממש באופן העמוק הרעיון של‬ ‫‪ 2‬תפקידו של היין‪ֵ ,‬‬ ‫'עד דלא ידע' שפגשנו בחג המכין ליציאת מצרים‪ ,‬בפורים‪.‬‬ ‫‪ 3‬מובן שבעקבות השאלה "מה נשתנה" אנו נדרשים גם לשאול‪ :‬מה או איך נשנה? איך נעשה את ההבדל?‬

‫| ‪| 102‬‬

‫ןורימ עושעש הליא‬ ‫של הבחירה שבחרנו‪ ,‬זו שבסופו של דבר תביא איתה קמצוץ של מתיקות‪ ,‬כמו עלי החסה (היא‬ ‫המרור‪ )4‬שאנחנו אוכלים בליל הסדר‪.‬‬ ‫ואחרי שיצאנו חובת שלושה אלה – הפסח‪ ,‬המצה והמרור – מגיע מבחינתי החלק שנחרט‬ ‫בזיכרוני כילדה‪ ,‬וגם היום אני מצפה בשמחה ובדריכות לבואו‪ :‬הכריך של הלל הזקן‪ .‬האפשרות‬ ‫לכרוך את המצה‪ ,‬שהיא לחם העוני ולחם החירות גם יחד‪ ,‬את המרור‪ ,‬שהוא זיכרון לעבדות‬ ‫אבל גם לאפשרות להיחלץ ממנה‪ ,‬ואת החרוסת‪ ,‬שהיא זכר לטיט ולעבודה הקשה‪ ,‬אבל מוסיפה‬ ‫מתיקות ומורכבות לתערובת; ההזדמנות לחוות את כל הטעמים והזיכרונות הללו יחד‪ ,‬לכרוך‬ ‫אותם לכריכה אחת נוטפת‪ ,‬מתפוררת‪ ,‬מרירה ומתוקה‪ ,‬היא‪ ,‬לטעמי‪ ,‬שירת החירות של ליל‬ ‫הסדר‪.‬‬

‫‪ 4‬בעדות שונות נהוג לאכול כמרור ירקות מרים שונים (וראו משנה‪ ,‬פסחים‪ ,‬בו‪ ,‬ו)‪ .‬נראה שהמנהג‪ ,‬הנהוג בעדות המזרח‪ ,‬לאכול כמרור‬ ‫עלה חסה‪ ,‬הוא הקרוב ביותר לכוונתם המקורית של חז”ל‪.‬‬

‫| ‪| 103‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫בן חורין להכריע ואחראי להכרעותיי‬ ‫הצהרת אמונה‬ ‫סער שקד‬ ‫חירות לְ מה ואחריות כלפי מה? הווי אומר כלפי הכרעותיי‪ .‬זו‪ ‬מידת הרצון החופשי שנטע הרחמן‬ ‫באדם‪ .‬כדרך שאמר הרמב”ם‪:‬‬ ‫רשות לכל אדם נתונה‪ ,‬אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק‪ ,‬הרשות בידו‪,‬‬ ‫“הן‬ ‫ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע‪ ,‬הרשות בידו‪ .‬הוא שכתוב בתורה ֵ‬ ‫‪1‬‬ ‫ָה ָא ָדם ָהיָ ה ְּכ ַא ַחד ִמ ֶּמ ּנ ּו לָ ַד ַעת טוֹ ב וָ ָרע”‪.‬‬ ‫ִ ּברשות זו‪ ,‬שניתנה לאדם לבדו מכל הבריאה‪ ,‬יודע הוא חירות‪ .‬זו‪ ‬היא המידה הראויה לאדם‪.‬‬ ‫בחירותו יכול הוא להוציא מן הכוח אל הפועל איכויות הגלומות בו ולבטא את הייחודיות‪ ‬שבה‬ ‫ֵ‬ ‫ניכר אנוש מזולתו‪ .‬ייחודיות‪ ‬זו‪ ‬היא הערך הסגולי הנותן לחיי אנוש את ערכם‪ ,‬היא המבדילה‪,‬‬ ‫ברוח‪ ‬המשלים החסידיים הידועים‪ ,‬בין רבי בונם הסומא מפשיסחא ובין אברהם אבינו‪ ,‬בין זושיא‬ ‫מהאניפולי למשה רבנו‪ .‬‬ ‫מושג האחריות משלים את מושג החירות‪ .‬היחיד‪ ,‬הריבון להכריע‪ ,‬בהיותו בן חורין ליצירת חייו‬ ‫והטענתם במשמעות‪ ,‬אחראי לתוצאות‪ ‬בחירותיו‪ .‬בפרט אמורים הדברים במישור החברתי‪.‬‬ ‫הרי‪ ‬כל אחד הוא יחיד ומיוחד; ובכל זאת‪ ,‬גם דעתו של הציבור היא גורם מעצב מרכזי בעבור‬ ‫היחיד‪ .‬אנו מאולפים כיצד להתנהג וכיצד לחשוב‪ ,‬הרבה יותר מכפי שנוח לנו להודות‪ .‬צריך אומץ‬ ‫כדי לצאת כנגד דעה שלטת‪ ,‬למען עניין שמאמין בו אדם‪ .‬זוהי תמציתה של ההכרעה המוסרית‪-‬‬ ‫‪ 1‬רמב"ם‪ ,‬משנה תורה‪ ,‬הלכות תשובה‪ ,‬ה‪ ,‬א‪.‬‬

‫*‬

‫הרב סער שקד הוא רב קהילת "בית עמנואל" שביהונסברג‪ ,‬דרום אפריקה‪ .‬היה רב קהילת "אחוות‬ ‫ישראל" ומזכ"ל תנועת "בדרך לסולחה"‪ .‬ספרו‪ :‬שלום על אדמת האלוהים (‪.)2012‬‬

‫| ‪| 104‬‬

‫דקש רעס ברה‬ ‫חברתית‪ .‬וכדברי רבי יהודה הלוי‪:‬‬ ‫אמר החבר‪ :‬אין אני מבקש כי אם את החרות מן השעבוד לרבים‪ ,‬אשר איני רוצה כלל‬ ‫למצוא חן בעיניהם‪ .‬ואילו השתדלתי בזה כל‪ ‬ימי חיי לא הייתי מגיע לכך ואילו הגעתי‬ ‫לכך לא היה הדבר מביא לי תועלת ‪ -‬כוונתי לשיעבוד לבני אדם ולבקשה למצא חן‬ ‫בעיניהם‪ 2.‬‬ ‫הכרעה של אמת היא לא אחת זו הניצבת נגד עמדה מקובלת על הרבים‪ .‬היא עשויה בהחלט‬ ‫לתבוע את מחירה‪ .‬בארץ שבה אני משרת כעת‪ ,‬דרום אפריקה‪ ,‬סרב פעם עורך דין הודי צעיר‬ ‫לרדת מקרון הרכבת המיועד ללבנים בלבד‪ .‬בתוך חודשים ספורים מצא עצמו אותו צעיר‪,‬‬ ‫מוהנדיס גנדי שמו‪ ,‬מתעמת עם נשיא הרפובליקה‪ ,‬יאן סמאטס‪ .‬נלסון מנדלה היה כלוא עשרים‬ ‫ושבע שנים‪ ,‬חלקם בתנאי בידוד קשים‪ .‬מהי האמונה שראוי להסתכן למענה‪ ‬בתשלום מחיר מעין‬ ‫זה?‪ ‬‬ ‫כאן אנו שרויים לחלוטין בתחומה של הבחירה הרעיונית‪ ,‬האמונית‪ .‬זהו בדיוק הענין‪ ,‬שהכול בידי‬ ‫שמים‪ ,‬חוץ מיראת שמים; יראת שמים היא עניין פרטי הנתון ללב‪ .‬ולכן‪ ,‬נדרשת כאן קפיצת‬ ‫אמונה וּודאות פנימית שאין לה תימוכין אלא מתוכך‪.‬‬ ‫לת ֵ ּקף את הכרעתי זו‬ ‫שאין‪ ‬ביכולתי‬ ‫אף‬ ‫על‬ ‫וכך‪ ,‬על אף שאין זה מסתבר מכוחו של הגיון עקיב‪,‬‬ ‫ַ‬ ‫בשום אופן אוביקטיבי – הריני מכריע‪ ,‬כמקבל עליי עול מלכות שמיים‪ ,‬שראויים הם חיי אדם‬ ‫לחיותם; שראוי הוא השיח ומגונה היא האלימות; שחירות היא מעלה הטמונה באדם כפוטנציאל;‬ ‫שאפשר לו לאדם להוציאה אל הפועל‪ .‬עוד בוחר אני להכריע‪ ,‬בהיעדר כל תיקוף חיצוני‪ ,‬כי חיי‬ ‫אדם הם חיי אמת‪ ‬בהיותם נתונים בזיקה הדדית שבין הבריות‪ ,‬וכי זיקה זו היא בגדר האפשר‪.‬‬ ‫ולבסוף‪ ,‬בוחר אני לכנות זיקה נצחית זו בשם אלוה‪ .‬יכול אני לפנות אל זיקה זו בדברים‪ .‬ויש‪ ,‬לו‬ ‫תסולח לי עזות הפנים‪ ,‬ובאות בקרבי וודאות‪ ,‬עוז רוח או הבנה שאין לי דרך להסביר את נוכחותה‬ ‫אלא כמענה לזיקה זו עם האלוהי‪ .‬‬ ‫את העוז להכריע הכרעת אמונה זו‪ ,‬אני שואב מהמסורת הרוחנית שאני מתרגל‪ ,‬שבמחיצתה אני‬ ‫מעז לשרות עם אלוהים ואדם‪ .‬שהרי‪ ,‬הקול הקורא לחירות ומצווה לאחריות הינו רכיב יסודי‬ ‫ואותנטי באמונה היהודית‪ ,‬החל בנביאי‪ ‬ממלכות אפריים ויהודה ועד לנביאי המאה העשרים‪ 3.‬‬ ‫לבסוף‪ ,‬איני רק אדם ההוגה בדברים‪ ,‬אלא גם פעיל חברתי ופוליטי‪ ,‬חינוכי ודתי‪ .‬בכך אני מטה‬ ‫שכם למאבק על כבוד האדם וחירותו‪ .‬מתוך כך מוטלת עלי גם האחריות לממש משהו מדבר‬ ‫אלוהים ברחובה של עיר‪ ,‬בהמולתה של הציבוריות היהודית והכללית‪ .‬זה חלקי הצנוע‪ ,‬חלקו‬ ‫הצנוע של כל המטה שכם לעשייה מפרכת ומתישה זו‪ ,‬במעשה הגאולה‪ .‬את‪ ‬האקטיביזים‬ ‫החברתי והפוליטי כשדה פעולה של העשייה הדתית מניעה התפיסה כי‪:‬‬

‫‪ 2‬רבי יהודה הלוי‪ ,‬ספר הכוזרי‪ ,‬מערבית‪ :‬יהודה אבן שמואל‪ ,‬חלק ה‪ ,‬כה‪.‬‬ ‫‪ 3‬ראו‪ :‬אליעזר שביד‪ ,‬נביאים לעמם ולאנושות‪ ,‬ירושלים‪ :‬מאגנס‪ ,‬תשנ"ט‪ .‬שביד מזהה קבוצה מגוונת של הוגים כגורדון וביאליק‪ ,‬הרמן‬ ‫כהן ורוזנצוויג‪ ,‬הרב קוק והרב השל‪ ,‬כ"נביאים" מודרנים‪ .‬בכך הוא עצמו מתייצב כ"נביא" כזה‪.‬‬

‫| ‪| 105‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫איני חייב‪ ‬כלל ועיקר למנוע עצמי מן הברכה הגדולה הטמונה בידיעה ובאמונה‬ ‫שהאדם נברא בצלם אלוהים‪ .‬בידי להוסיף ולדבוק בתקווה ובנחמה הטמונות‬ ‫בביטחה בכך שההיסטוריה‪ ,‬כשדה המערכה האנושי‪ ,‬אינה רחוקה מעיניו של בורא‬ ‫האדם‪ .‬כשדה המערכה של האמונות והדיעות‪ ,‬המעשים והשאיפות של בני האדם‪,‬‬ ‫ההיסטוריה עשויה גם עשויה להיות ביטוי לרוח האדם הנאבקת על מימושו של הצו‬ ‫‪4‬‬ ‫האלוהי שהיה אלינו‪.‬‬ ‫שייכותו של עניין כזה או אחר למאבק על כבוד האדם ועל חירותו היא היא‪ ‬אמת המידה לשאלה‬ ‫האם ראוי הוא עניין זה שיפעלו למענו‪ ,‬ואף תוך נטילת סיכון‪ .‬כך מכריז “צ’ארטר החירות”‬ ‫שאימץ “הקונגרס הלאומי האפריקני”‪ ,‬ביוני‪ 5:1955 ‬‬ ‫הארץ שייכת לכל תושביה‪ ,‬שחורים כלבנים‪ .‬לא תוכל ממשלה להצדיק את סמכותה‪,‬‬ ‫אלא אם כן היא מייצגת את רצונם של‪ ‬האנשים כולם ‪ ...‬ארצנו לא תשגשג או תהיה‬ ‫חופשיה עד אשר כל אנשיה יחיו באחווה‪ ,‬בשוויון זכויות והזדמנויות‪ .‬רק מדינה‬ ‫דמוקרטית‪ ,‬המבוססת על רצון העם‪ ,‬יכולה להבטיח‪ ‬זכויות מולדות אלה בלא להבחין‬ ‫בין צבע‪ ,‬גזע‪ ,‬מין או אמונה ‪ ...‬העם‪ ‬ישלוט (‪ ... )the people shall govern‬ייהנו‬ ‫כל‪ ‬חלקי העם מזכויות שוות ‪...‬יחלקו כל חלקי העם ביניהם את עושרה של ארצנו ‪...‬‬ ‫יהיו הכול שווים בפני החוק ‪ ...‬שלום ורעות ישררו נא‪.‬‬ ‫עוד רחוקה הדרך עד למימושן של מילים ראויות אלה‪ .‬עשרים שנה לאחר לידתה מחדש‪ ,‬עדיין‬ ‫נאבקת האומה הדרום אפריקאית ונפתלת נפתולי אלוהים‪ :‬עושר מנקר מול עוני מנוול‪ ,‬שחיתות‬ ‫ומיאוס’ ואפילו געגועים לעולם הישן‪ ,‬שהטוב והרע היו מוגדרים בו יותר‪.‬‬ ‫מדוע כך הוא הדבר? כאן‪ ,‬בישראל‪ ,‬בכל אתר? מדוע יודעת רוח האדם להתבטא בביטויים נשגבים‬ ‫וכנים כאלה‪ ,‬אך מתקשה כל כך לתת לביטויים אלה אחיזה במציאות החיים הממשית? האם יש‬ ‫טעם בפעולה למען אידיאלים‪ ,‬מתוך הכרעת אמונה‪ ,‬כאשר המציאות מוכיחה פעם אחר פעם‪,‬‬ ‫שבני האדם אינם מיטיבים דרכיהם?‪ ‬‬ ‫זהו המיסתורין שבאמונה‪ .‬על האדם להציע עצמו ככלי לשליחות‪ ,‬תהיה אשר תהיה ויבוא אשר‬ ‫יבוא‪ .‬בהכרעותיו הפרטיות עונה אדם לקריאתו של האלוהים בחייו‪ ,‬במלוא ה”הנני” של ישותו‪.‬‬ ‫נענה לקריאה או מסרב לה; אוזר כוחות לעשות במלאכה שלא יוכל לגמור אותה‪ ,‬או נכנע ומתיר‬ ‫לעצמו להיות מותש וחסר אונים‪ .‬אין לחקור אחר דרכי האלוהים ולא לחפש בהן סימנים‪ .‬‬

‫‪ 4‬יהוידע עמיר‪ ,‬קול דממה דקה‪ :‬מחשבות אמונה וביקורת‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,2009 :‬עמ’ ‪.80‬‬ ‫‪ 5‬אתר הקונגרס הלאומי האפריקני‪http://www.anc.org.za/show.php?id=72 :‬‬

‫| ‪| 106‬‬

‫דברי תורה‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫ישיבה‪ ,‬בין כליאה לשחרור‬ ‫דברים לפרשת וישב‬ ‫טליה אבנון‪-‬בנבנישתי‬ ‫“בואי נשב”‪ ,‬הצעתי לה בפתחו של אחד מבתי הקפה הרבים בעיר‪ ,‬בעודנו מבקשות למצוא מחסה‬ ‫מן השרב המכביד שנחת עלינו בשלהי נובמבר‪ .‬מזג האוויר החם הפתיע אותנו בעודנו משוטטות‬ ‫באיטיות ברחובות ההומים‪ ,‬מקשיבות זו לסיפוריה של זו‪ ,‬מציעות פרשנות מנחמת זו לצרה של‬ ‫האחרת‪ .‬הישיבה ליד השולחן הפונה אל הרחוב אפשרה למבטינו לבהות ולתהות באשר לסיפור‬ ‫מרפא‪ ,‬לחלל בו הרעש‬ ‫חייהם של האחרים‪ ,‬ומבלי שהרגשנו הפכה הישיבה המשותפת לרגע ַ‬ ‫הפנימי מחריש‪ ,‬להכרה משחררת באיכות הנדירה של חיינו‪.‬‬ ‫לא דומה היא חוויית הישיבה בפרשת “וישב”‪ .‬שם נאלצים היושבים בבורות הקרים להתפלל‬ ‫שנים ארוכות לרגע שיבתם אל המרחבים הפתוחים‪ ,‬לייחל לשוב ולהתאחד עם המשפחות‬ ‫שנטשו אותם בעודם הלומים‪ ,‬מדממים מכאב אל תוך האפילה השוררת בתחתיתו של הבור או‬ ‫הבאר‪.‬‬ ‫אוסף הסיפורים הקצרים המופיע בפרשה‪ ,‬חושף את הקוראים לתמונת מצב קשה ומורכבת‪.‬‬ ‫למרות שכל דמות בפרשה מתמודדת עם מצב שונה או עם אירוע ייחודי בחייה‪ ,‬כולן חוֹ ות סבל‬ ‫ממצבי “המתנה‪-‬ישיבה” שונים‪ .‬עבורן‪ ,‬הישיבה היא עניין מאוס ומאיים‪ .‬היא גוזלת מהשוהים‬ ‫בה את חוויות החיים‪:‬‬ ‫תמר‪ ,‬שבפרק זמן קצר וטראגי התאלמנה משני בני זוג‪ ,‬ובגיל צעיר הספיקה לחוות את הכאב‬ ‫האנושי במלוא עוצמתו‪ ,‬מייחלת לאיש‪ ,‬לילד‪ ,‬למשפחה משלה‪.‬‬ ‫יהודה‪ ,‬אב שכול שאיבד שניים מבניו‪ ,‬את אשתו‪ ,‬את תקוותו וכבודו‪ ,‬מצפה ומתפלל לנכד‪.‬‬ ‫התינוק‪ ,‬הוא מאמין‪ ,‬יקהה את כאבו‪.‬‬

‫*‬

‫הרבה טליה אבנון‪-‬בנבנישתי היא מנהלת בית הספר ללימודי העם היהודי בבית התפוצות‪ .‬שימשה‬ ‫בעבר כמנהלת מחלקת החינוך של "מרכזי דניאל" בתל‪-‬אביב‪.‬‬

‫| ‪| 108‬‬

‫יתשינבנב‪-‬ןונבא הילט‬ ‫יעקב‪ ,‬שסיפור חייו כולו נחשף בפנינו אט אט‪ ,‬ובכל שבוע מקלפת הפרשה הנקראת שכבה עדינה‬ ‫מנפשו המתייסרת‪ ,‬מסרב להאמין שבנו מת ומייחל כל השנים לשובו של בנו האובד‪ .‬ולנוכח אי‬ ‫הוודאות‪ ,‬אל מול תרגילי ההטעיה של ילדיו‪ ,‬ומשום שהיה חרש לזעקה שכלאו בגרונם – כמהים‬ ‫בניו לאהבת אב פשוטה‪ ,‬כנה‪ .‬הם אינם מרפים בחפשם את אותו רגש הורי חיוני‪ ,‬וכמיהתם‬ ‫מסיתה אותם אל שפל המדרגה‪.‬‬ ‫מנגד‪ ,‬יוסף‪ ,‬הבן האהוב‪ ,‬מקווה לשחרור המיוחל מנפילה מתמדת אל בורות בחייו; ואילו אשת‬ ‫פוטיפר‪ ,‬רוצה כנראה בסך הכול קצת תשומת לב מבן הזוג‪ .‬היא משתוקקת למגע עדין‪ ,‬חם ורך‬ ‫של אהבה‪.‬‬ ‫ישיבתן והמתנתן האינסופית של הדמויות השונות בפרשה הופכת בלתי נסבלת‪ .‬הן זקוקות‬ ‫לגאולה פרטית‪ ,‬למשהו חדש שיקרה ויוציא אותן מסבך חייהן‪ .‬ה”ישיבה” עבורן היא קללה‪ .‬היא‬ ‫חותרת תחת תקוותן לשינוי גורלן‪.‬‬ ‫פרשתנו היא תזכורת חשובה אך כואבת‪ ,‬שאם נַ פנה לרגע את מבטנו אחור‪ ,‬אם רק נניח לכמה‬ ‫רגעים לעיסוקי חיינו היום‪-‬יומיים‪ ,‬נוכל להתבונן בסיפור החיים של נשים ואנשים רבים‪ .‬נגלה‬ ‫שרבים מהם שהו תקופות ארוכות ואפילות בתחתיות הבור; מקווים‪ ,‬מייחלים ומתפללים לחיים‬ ‫אחרים‪ .‬אחדים מהם‪ ,‬סרבו לשבת ולהמתין להיפוכו של גורל או להתרחשותו של נס‪ ,‬ובמו ידיהם‬ ‫יצרו‪ ,‬חפרו וסללו את דרכם אל החוץ‪ .‬מי ייתן ונשכיל בחיינו להקים נשים ואנשים מהישיבה‬ ‫הממושכת והמייגעת שהתרגלו לה בתחתיתו של הבור‪ ,‬לסתת עבורם אבנים המוליכות החוצה‬ ‫מן הבאר‪ ,‬ולבנות עבורם חיים של זקיפות קומה ושאר רוח‪.‬‬

‫| ‪| 109‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫כוחות הנפש של אשת לוט‬

‫דברים לפרשת וירא ממבטה של עובדת סוציאלית‬ ‫איילת אורג‬ ‫הקדמה שהיא התנצלות‪ :‬כחלק ממנגנון ההתמודדות עם סיפורים קשים וטראגיים‪ ,‬צוותים‬ ‫טיפוליים מאמצים להם פעמים רבות הומור שחור וציניות‪ ,‬בבואם לנתח את הסיטואציות‬ ‫הטיפוליות שעמן הם נדרשים להתמודד‪ .‬דבר התורה שלי יתובל במעט הומור שחור‪ ,‬ואני‬ ‫מתנצלת בפני כל מי שיחוש שאין זה מכובד‪ .‬אין כל כוונה לזלזל או לפגוע; אבל ‪...‬‬ ‫הפרשה נפתחת בשלושה אורחים חסרי בית‪ ,‬או בז’רגון המקצועי “דרי רחוב”‪ ,‬המגיעים להתארח‬ ‫באוהלו של אברהם‪ .‬כמנהג רבים מדרי הרחוב‪ ,‬גם הם נמצאים בעיצומה של שליחות אלוהית‪ .‬הוא‬ ‫מנחה אותם בדרכם ומורה להם לאן ללכת‪ .‬בהמשך‪ ,‬שרה עומדת להיתקל בקשיים ביורוקרטים‬ ‫רבים מול הביטוח הלאומי‪ ,‬כאשר תבקש להמיר את קצבת הזקנה בדמי לידה ובקצבת ילד‬ ‫ראשון‪ ,‬אירוע שזקני המוסד אינם זוכרים כמותו‪ .‬מבחינת אברהם‪ ,‬ככל שהפרשה מתקדמת‪,‬‬ ‫עולה השאלה של מיצוי זכויות – האם לא כדאי לו להמיר קצבת זקנה בקצבת נכות‪ ,‬על סעיפים‬ ‫של שמיעת קולות אלוהיים המבטיחים לו בן? הפרשה ממשיכה לאתגר את העובד הסוציאלי‬ ‫הצעיר; המצב הולך ומקצין ומחייב דיווח לפקידת סעד לחוק נוער וילדים בסיכון‪ :‬שלושת דרי‬ ‫הרחוב מגיעים למשפחת לוט‪ .‬אבי המשפחה לא צפה מעולם בתכניות כדוגמת “סופר נני”‪ ,‬לא‬ ‫קרא ספרים בסיסיים על הורות וזוגיות‪ ,‬ומי יודע באיזו משפחת מוצא גדל והתחנך‪ .‬הוא מוכן‬ ‫למסור את בנותיו הקטינות לבריוני העיר‪ ,‬ולהפוך אותן לקורבנות של אלימות מינית; זאת בשם‬ ‫הכנסת אורחים ושמירה על חיי שלושת דרי הרחוב שלנו‪ .‬אין ספק שכאן המקום להפעיל חוק‬ ‫נוער ולדווח על הזנחה הורית‪.‬‬ ‫הדרמה ממשיכה‪ .‬לא רק שנשארנו עם קטינות נזקקות‪ ,‬אב מתעלל‪ ,‬אם שאינה מגינה על בנותיה‬ ‫ועיר שלמה הנותנת דרור ליצריה המיניים; החל מעלות השחר יש לנו גם משפחה נמלטת‪ ,‬אסון‬ ‫מתקרב ובא‪ ,‬חוויית סוף העולם‪ ,‬ממטרי אש וגופרית ושרפה גדולה‪ .‬בסיומה של התופת אנו‬

‫*‬

‫איילת אורג היא עובדת סוציאלית בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית‪ ,‬המטפלת בנפגעי‬ ‫טרור ובמשפחותיהם בביטוח הלאומי‪ .‬חברה פעילה בוועד קהילת צור הדסה ליהדות מתקדמת‪ .‬‬

‫| ‪| 110‬‬

‫גרוא תלייא‬ ‫נשארים עם אמא אחת מאובנת‪ ,‬אבא שיכור‪ ,‬מעשה גילוי עריות החוזר על עצמו פעמיים‪,‬‬ ‫וקטינות בהריון‪.‬‬ ‫בהמשך הפרשה נולד לאברהם ושרה תינוק במזל טוב‪ .‬שרה‪ ,‬אולי בשל מכת הורמונים‪ ,‬מחליטה‬ ‫לגרש את העובדת הזרה שלה עם תינוק למדבר‪ .‬העובדת הזרה כל כך חסרת אונים עד שהיא‬ ‫משליכה את התינוק שלה תחת השיחים‪ ,‬והנה‪-‬הנה כמעט היינו צריכים לפעול לפי הפרוטוקול‬ ‫“התערבות חרום לילד נטוש”‪ .‬אך לא‪ ,‬העובד הסוציאלי הגדול מכולם‪ ,‬מלך מלכי המטפלים‪,‬‬ ‫נזעק משמים ומעניק לה הדרכה הורית חיה‪ .‬היא לוקחת חזרה את תינוקה‪ ,‬ומגיעה למקור מים‬ ‫חיים; הם ניצלים‪ .‬בינתיים‪ ,‬אברהם שלקה כנראה בשכחה‪ ,‬מתבלבל ואומר למלך אבימלך כי‬ ‫שרה היא אחותו‪ .‬אכן אין ספק שמבחינת יחס לנשים בכלל ולבנות משפחה בפרט‪ ,‬לוט ואברהם‬ ‫בעלי מטען גנטי זהה‪ .‬מבחינתם‪ ,‬הנשים במשפחתם הן דבר‪-‬מה שראוי לחלוק עם גברים אחרים‪.‬‬ ‫שיאו של הקורס ‘מיומנויות התערבות בעבודה סוציאלית’ מגיע בסוף הפרשה‪ .‬אברהם שומע‬ ‫קולות‪ ,‬לוקח את בנו יחידו למסע ארוך‪ ,‬שבסופו הוא מתיימר לעקוד אותו על מזבח‪ ,‬עם האש‪,‬‬ ‫המאכלת ו‪...‬רגע? איפה השה לעולה? אה בני היקר‪ ,‬אתה השה לעולה‪ .‬ושוב‪ ,‬כשכבר כמעט‬ ‫ואי אפשר לשאת את הסבל‪ ,‬מופיע המפקח העולמי על חוק הנוער וקטינים בסיכון‪ ,‬עוצר את‬ ‫אברהם‪ ,‬ושולח אייל למלא את מקום יצחק על המזבח‪ .‬עד כאן תקציר האירועים‪ .‬נעבור עתה‬ ‫לישיבת הצוות‪.‬‬ ‫אי אפשר שלא להשוות בין חורבן סדום ועמורה ובין מראות קשים של הרס הנגרם על ידי איתני‬ ‫הטבע‪ .‬אם בסדום ועמורה ירדו אש וגופרית מהשמיים‪ ,‬הרי שבשטפונות‪ ,‬בהוריקנים‪ ,‬ברעידות‬ ‫אדמה ובשאר אסונות טבע‪ ,‬השמיים והאדמה מביאים עמם טונות של מים‪ ,‬ברקים‪ ,‬אש ורוחות‬ ‫עזות‪ .‬כשאנו מתמודדים עם אסונות הנגרמים מעצמת איתני הטבע‪ ,‬אינני יכולה שלא להזדהות‬ ‫ולחשוב על אשת לוט שלא יכלה לשאת את תחושת החורבן והבהלה‪ ,‬ולא יכלה לעצור את הדחף‬ ‫להתבונן אחורה‪ ,‬אולי כדי לנסות ולהאמין שאכן אלו הם חייה‪ .‬חייה שהתהפכו ללא הכר‪ .‬היא‬ ‫גיבורת הפרשה מבחינתי‪ .‬היא ומבטה שקפא באחת‪ ,‬בשעה שהעזה להסב פניה לאחור ולהביט‬ ‫אל הזוועה‪ .‬כאשר מחליט אלוהים “להשחית את המקום”‪ ,‬מורים המלאכים ללוט‪“ :‬הימלט על‬ ‫נפשך אל תביט אחוריך‪( ”...‬בראשית יט‪ ,‬יז)‪ .‬לוט אוסף את משפחתו ובעודם נסים על נפשם‪,‬‬ ‫מעזה אשת לוט להפר את הצו האלוהי‪ ,‬ובתנועה הפוכה מסתובבת לאחור ומישירה מבטה אל‬ ‫התופת‪ .‬התוצאה‪ ,‬הפיכתה לנציב מלח‪ ,‬אינה מותירה ספק באשר לעמדתו הנחרצת של הטקסט‬ ‫המקראי לגבי חומרת המעשה‪ .‬מאידך גיסא‪ ,‬קריאה חוזרת מבליטה בעיניי דווקא את תעוזתה‬ ‫ואנושיותה של אישה זו‪ ,‬הפונה אל התופת וניצבת לבדה כעדות אילמת המנציחה את הזוועה‬ ‫שהתחוללה‪.‬‬ ‫כעובדת עם נפגעי טרור אני נתקלת שוב ושוב באותם ניצולים שכל מטרתם בשיחות הטיפוליות‬ ‫היא לשוב ולהתבונן בתופת ובטרגדיה האישית שלהם‪ .‬בשלוש השנים האחרונות אני מלווה‬ ‫בטיפול ניצולה מההרג במומבסה‪ ,‬קניה‪ ,‬אירוע טרור רצחני מלפני כעשר שנים‪ .‬בפגישותיי היא‬ ‫שבה ומתארת איך ציינה את יום ההולדת העשירי לפיגוע‪ ,‬יחד עם שאר הניצולים‪ .‬ואיך היא‬ ‫מרשה לעצמה לשוב להתבונן לאחור ולשחזר את כל המראות האיומים‪ ,‬הריחות והצעקות‪.‬‬ ‫להתבונן לאחור‪ ,‬לקפוא בזמן ובגוף‪ ,‬ולשהות שם‪.‬‬

‫| ‪| 111‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫פירושים ומדרשים רבים נכתבו על אשת לוט‪ .‬ברובם היא מופיעה כדמות שלילית‪ ,‬שאינה‬ ‫נשמעת לציווי האלוהי‪ .‬כזו הנכנעת ליצר הרע‪ ,‬כזו שאינה מביטה קדימה “לעשות תשובה”‪.‬‬ ‫אחדים פירשו את העונש כתגובה לקמצנותה בעת הכנסת האורחים‪ .‬בעיניי מבטא המעשה שלה‬ ‫כוחות נפש רבים‪ .‬להתבונן באסון‪ ,‬לנסות להמשיג‪ ,‬ולהאמין שאכן המציאות כה קשה; לא לברוח‬ ‫תוך אימוץ נרטיב של “לא ידעתי‪ ,‬לא שמעתי‪ ,‬עשיתי מה שאמרו לי”‪ .‬מבחינה טיפולית‪ ,‬אין ספק‬ ‫שלו נותרה בחיים‪ ,‬הדרך האישית שלה לשיקום הייתה קלה יותר מזו של בעלה ושל בנותיה שלא‬ ‫אזרו כוחות להתמודד “כאן ועכשיו” עם אסונם‪ .‬בטווח הארוך‪ ,‬שיקום שנעשה סביב נרטיב של‬ ‫בריחה‪ ,‬חוסר אונים‪ ,‬ופחד להתבונן בטרגדיה‪ ,‬הוא קשה ומורכב יותר‪.‬‬ ‫אם יש מסר אחד שאני לוקחת מהפרשה‪ ,‬הוא שהיכולת להתבונן ולהיות נוכח‪ ,‬לא רק פיזית אלא‬ ‫גם נפשית‪ ,‬בתוך סיטואציית חירום קשה‪ ,‬היכולת הזו היא המאפשרת החלמה עתידית‪ ,‬קלה‬ ‫ומהירה בהרבה‪ .‬לא לחינם מוצפת המדיה‪ ,‬כל פעם מחדש‪ ,‬בתמונות מחרידות שצילמו ניצולים‬ ‫של אסון זה או אחר‪ .‬זהו הצורך שלנו לשוב ולהתבונן כדי להאמין שזה היה‪ ,‬שזה אמיתי‪ ,‬ששרדנו‬ ‫את זה‪ ,‬ונשארנו לספר על כך‪ .‬אולי אשת לוט נשארה לנצח בתנוחה המתבוננת לאחור כדי להזכיר‬ ‫לנו שאי אפשר לברוח מהעבר‪ ,‬מהחטאים ומהתוצאות של מעשינו‪ ,‬גם הגרועים שבהם‪ .‬וייטב‬ ‫לנו שנדע לקיים דיאלוג עם ההתבוננות הזו ולא נתכחש לה‪.‬‬

‫| ‪| 112‬‬

‫דירפטוג ןבטסא‬

‫אברהם ושרה אצל יועצת בית הספר‬ ‫מחזה במערכה אחת לפרשת לך לך‬ ‫אסטבן גוטפריד‬ ‫יועצת בית ספר מזמנת את אברהם ושרה לדון בהתנהגותו של יצחק שהידרדרה בזמן האחרון‪.‬‬ ‫אברהם ושרה נכנסים לחדר היועצת ומתיישבים מולה‪.‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬

‫*‬

‫אני מאוד מודה לכם שמצאתם לנכון לבוא‪ .‬אני יודעת שאתם אנשים מאוד עסוקים‪.‬‬ ‫האמת שיום חמישי זה היום שאני עושה ספונג’ה באהל‪ ...‬חלונות‪ ,‬תריסים‪ ,‬הכול‪,‬‬ ‫קומפלט‪ ...‬אבל לא נורא‪ ...‬קיבלנו את הפתק ממך והבנו שזה דחוף‪ ...‬אז הנה אנחנו‪...‬‬ ‫מה?‬ ‫אנחנו פה‪ ,‬לא?‬ ‫אה‪ ...‬כן‪ ...‬הנני‪ ...‬הנני!‬ ‫יפה מאוד‪ .‬שמי ציפי‪ ,‬ואני היועצת של בית הספר‪ .‬הזמנתי אתכם כי אני קצת מודאגת‬ ‫בקשר ליצחק‪.‬‬ ‫יצחק שלנו? מה לא בסדר איתו?‬ ‫לא אמרתי שמשהו לא בסדר‪ .‬אמרתי רק שאני מודאגת‪ .‬זה הכל‪ .‬תראו‪ ...‬אני מאוד‬ ‫אוהבת את הנכד שלכם‪ ,‬אבל‪...‬‬ ‫איזה נכד?‬ ‫אני מצטערת‪ .‬אתם לא ה‪ ...‬הייתי בטוחה שאתם‪ ...‬טוב‪ ,‬לא משנה‪ .‬בקשר ליצחק‪....‬‬ ‫(נעצרת)‪ .‬מה‪ ,‬את רצינית? בת כמה את?‬

‫הרב אסטבן גוטפריד הוא רב‪ ,‬מייסד‪-‬שותף ומנהל "בית תפילה ישראלי"‪ .‬הוסמך על ידי ההיברו‬ ‫יוניון קולג'‪ .‬עסק בתיאטרון‪ ,‬בקולנוע ובטלוויזיה‪ .‬חתן שני פרסי "אופיר" לקולנוע‪.‬‬

‫| ‪| 113‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫התחלנו מאוחר!‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫כמובן‪ .‬זה גם לא ענייני‪ .‬ובכן‪ ,‬כפי שאמרתי‪ ,‬יצחק הוא ילד‪( ....‬נעצרת) וככה‪ ,‬בלי‬ ‫טיפולים‪ ...‬בלי כלום?‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫קיבלנו קצת עזרה‪.‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫כל הכבוד לכם! בחיי!‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫תודה רבה‪.‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫אז איפה היינו‪ ...‬כן‪ ...‬יצחק‪ ...‬ה‪...‬בן‪ ...‬שלכם‪ .‬תראו‪ ,‬יצחק ילד מקסים‪ ...‬באמת‪...‬‬ ‫צוחק כל הזמן‪ ...‬חבר טוב‪ ,‬עדין‪ ...‬לא מרים את הקול‪ ,‬מנומס‪ ...‬חרוץ‪...‬באמת ילד‬ ‫מתוק‪...‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫תודה‪.‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫רק שבזמן האחרון ההתנהגות שלו מעוררת דאגה מסוימת‪ ...‬פתאום הוא נהיה‪...‬‬ ‫שונה‪...‬‬ ‫(אברהם מתפתל בכיסאו‪ .‬מפנה את מבטו מהיועצת ומשרה)‪.‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫מה זאת אומרת “שונה”?‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫מופנם יותר‪ ...‬פחות ידידותי‪ ...‬אפילו מבוהל‪ ,‬הייתי אומרת‪ ....‬לא שמתם לב?‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫לא‪ .‬מבוהל ממה?‬ ‫(אברהם מניד את ראשו בשלילה‪ .‬שרה מחפשת את מבטו של אברהם‪ ,‬המפנה עדיין את גבו)‪.‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫מבוהל ממה?‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫מכל דבר כמעט‪ ...‬הוא מתבודד‪ ...‬לא מדבר עם אף אחד‪ ...‬לא משתתף בפעילויות כמו‬ ‫פעם‪ ...‬אני לא יודעת‪ ...‬תגידו אתם‪.‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫זה בהחלט משהו חדש בשבילנו‪.‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫אה‪ ...‬אני לא יודע על מה את מדברת‪.‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫לפני יומיים‪ ,‬למשל‪ ,‬ראיתי אותו בהפסקה עומד בצד וכל הזמן ממשש את צווארו‪...‬‬ ‫בהתחלה חשבתי שיש לו פריחה אז שלחתי אותו למרפאה שישימו לו משהו‪ ...‬אבל‬ ‫זו לא היתה פריחה‪...‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫אז מה זה היה?‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫לא יודעת‪ .‬מין טיק כזה‪ .‬כל הזמן ככה‪ ...‬עם הידיים על הצוואר‪ ...‬אולי משהו‬ ‫פסיכוסומטי‪ ...‬אני לא מבינה איך זה שאתם לא הבחנתם בכל זה‪.‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫תראי‪ ...‬הוא תמיד היה ילד מיוחד‪...‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫זה נכון‪ .‬אני זוכרת שהוא אף פעם לא אהב להשתתף בשיעורי‪ ‬מלאכה‪ ...‬עד היום‪ ,‬כולם‬ ‫עושים פסלים יפהפיים חוץ ממנו‪.‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫אה‪ ...‬זה מהבית‪ .‬אנחנו נגד‪.‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫נגד מה? שיעורי מלאכה?‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫נגד כל מיני‪ .‬מה זה משנה?‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫בכל מקרה‪ ,‬בשיעור מלאכה האחרון למשל‪ ,‬הוא לא רק סירב לפסל‪ ,‬הוא גם השחית‬ ‫את הילקוטים של חבריו לכיתה‪ ,‬ואת כל הציורים שלהם‪...‬‬

‫| ‪| 114‬‬

‫דירפטוג ןבטסא‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬

‫שרה‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬

‫אני בשוק‪ ...‬אני בהלם‪ ...‬אני המומה‪ ...‬יצחק שלנו?!‬ ‫אברהם‪ ,‬אתה שומע?‬ ‫שומע‪ ,‬שומע‪.‬‬ ‫ואפרופו ציורים‪ ...‬יש משהו שאני חייבת להראות לכם‪.‬‬ ‫(מראה ציור של ילד בלי ראש‪ ,‬בצבעים אדומים)‪.‬‬ ‫מה זה?‬ ‫את זה יצחק צייר לפני שבוע‪.‬‬ ‫מוכשר‪ ,‬לא?‬ ‫מה זה בכלל?‬ ‫ציור של ילד‪ ...‬רק בלי ראש‪.‬‬ ‫אז?‬ ‫אלה סימני אזהרה חמורים מאוד‪...‬‬ ‫אולי פשוט אין לו ראש לצייר‪ ...‬סתם‪ ,‬סתם‪...‬‬ ‫וזה לא נגמר בזה‪ .‬לפני שלושה ימים המורה לטבע רצתה לקחת את כל הכיתה לטיול‬ ‫והוא לא היה מוכן‪ .‬צרח‪ ,‬בעט ‪ ...‬השתולל ‪ ...‬לא הסכים בשום אופן‪ .‬ומה בסך הכול‬ ‫רצתה המורה? לקחת את הכיתה לפיקניק על ההר! אני אומרת לכם‪ ,‬עובר עליו משהו‪.‬‬ ‫לי זה נשמע מאוד מוזר‪ ...‬הוא כל כך אוהב פיקניקים‪ ...‬נכון אברהם?‬ ‫מאוד לא מתאים לו ‪...‬‬ ‫אולי הגר עשתה לו משהו ‪...‬‬ ‫מי זאת הגר?‬ ‫די‪ ,‬תרדי ממנה כבר‪ .‬מה היא עשתה לך שאת מתלבשת עליה ככה?‬ ‫המטפלת?‬ ‫אתה רואה איך אתה מגן עליה כל הזמן! אתה עדיין חושב עליה!‬ ‫המאהבת?‬ ‫בכלל לא חושב עליה – רק שאת כל הזמן מזכירה אותה!‬ ‫החותנת?‬ ‫נפטרת ממנה כבר‪ .‬מה עוד את רוצה מהמסכנה?!‬ ‫ְ‬ ‫שלא תזכיר אותה בכלל! מכשפה מכוערת‪ ,‬שתמות‪ .‬בטח זו היא שעשתה ליצחק עין‬ ‫רעה‪.‬‬ ‫אה ‪ ...‬אני רואה‪ ‬שהנושא הזה גורם למתחים לא מעטים‪ .‬האם גם בבית יש ביניכם‬ ‫ריבים? צעקות? יצחק הוא ילד מאוד רגיש ‪ ...‬‬ ‫אין לנו ריבים ‪ ...‬היה מקרה אחד או שניים‪ ,‬אבל זה נגמר‪.‬‬ ‫היו לנו קצת חילוקי דעות לגבי מה לעשות עם המטפלת ‪...‬‬ ‫הגר ‪...‬‬ ‫אל תקראי לה מטפלת ‪...‬‬ ‫תפסיק להגן עליה כל הזמן!‬

‫| ‪| 115‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫יועצת‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬

‫יועצת‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬

‫אני רואה שהנושא עוד חם ‪...‬‬ ‫בקיצור‪ ,‬אני רציתי לפטר אותה ‪ ...‬מזמן‪ ,‬כי היא היתה נורא מחפפת ‪ ...‬ובכלל‪ ,‬אני‬ ‫מעדיפה לקחת עוזרת משלנו ‪ ...‬זה יותר בטיחותי ‪ ...‬הוא לא כל כך רצה ‪ ...‬אני עשיתי‬ ‫לו סצינה ובסוף הוא הסכים‪ .‬היא עפה לכל הרוחות‪ ,‬יחד עם הילד שלה‪ ,‬תודה לאל‬ ‫– למרות שהוא ענה לקריטריונים להתאזרחות של משרד הפנים – היא עפה יחד עם‬ ‫הילד הזר שלה ‪...‬‬ ‫אז אולי זה השפיע עליו ‪ ...‬יצחק היה מאוד קשור אליה?‬ ‫מה קשור? מה פתאום קשור? לא היה קשור! אף אחד לא קשר אותו ‪...‬‬ ‫על מה אתה מדבר?‬ ‫אה ‪ ...‬שום דבר ‪ ...‬שום דבר ‪ ...‬סליחה ‪ ...‬תמשיכו ‪...‬‬ ‫אני בכל זאת הייתי רוצה שתחשבו אם היה איזשהו אירוע חריג ‪ ...‬איזו חוויה קשה‬ ‫שיצחק עבר בשבועיים האחרונים ‪...‬‬ ‫שבועיים? זה התחיל לפני שבועיים?‬ ‫בערך ‪...‬‬ ‫(לאברהם) זה לא היה לפני שבועיים‪ ,‬שנסעת איתו לטיול ב‪?...‬‬ ‫אולי ‪ ...‬לא ממש זוכר ‪...‬‬ ‫אולי תשתפו אותי?‬ ‫(עדיין לאברהם) בכלל לא סיפרת לי מה היה בטיול ‪...‬‬ ‫מה כבר היה? טיול! הלכנו‪ ,‬עלינו להר‪ ,‬עשינו פיקניק ‪ ...‬שלושה ימים וחזרנו‪ ,‬זה הכול‪.‬‬ ‫נשמע כיף‪.‬‬ ‫נורא כיף ‪ ...‬מדהים ‪ ...‬מזג האוויר היה נוח ‪ ...‬לא קר מדיי‪ ,‬לא חם מדיי ‪ ...‬קצת רוח‪,‬‬ ‫את יודעת ‪ ...‬בכל זאת הרים ‪...‬‬ ‫ומה עשיתם שלושה ימים?‬ ‫מה זה משנה? מה זה קשור בכלל לכל הנושא הזה?‬ ‫אולי הוא פחד בלילה ‪ ...‬אולי נורא התגעגע לאמא שלו‪ ,‬פיתח חרדת נטישה וזה מה‬ ‫שגרם לו לטראומה ‪ ...‬לא יודעת ‪ ...‬אנחנו מחפשים‪.‬‬ ‫(לאברהם) למה נדמה לי שאתה מסתיר ממני משהו?‬ ‫אני גם חושבת‪ .‬יש משהו שאתה רוצה לספר לנו?‬ ‫אמרתי לכם‪ ,‬אין מה לספר‪ .‬זה היה קטע של אבא ובן ‪ ...‬גיבושון‪.‬‬ ‫אבל מה עשיתם?‬ ‫סתם‪ ,‬בילינו‪ ,‬אכלנו ‪ ...‬שתינו ‪ ...‬שיחקנו הרבה ‪ ...‬היה איזה ערב אחד ש ‪ ...‬לא‪ ,‬אבל‬ ‫לא נראה לי שזה זה‪.‬‬

‫| ‪| 116‬‬

‫דירפטוג ןבטסא‬

‫יועצת‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬

‫שרה‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬

‫ערב אחד ֶשמה?‬ ‫תראי ‪ ...‬אצלנו יש כל מיני טקסים ‪...‬‬ ‫כן? ‪...‬‬ ‫את יודעת ‪ ...‬מסורת ‪ ...‬חשוב לשמור על המסורת‪.‬‬ ‫בהחלט‪ .‬ומה היה בטקס?‬ ‫סתם ‪ ...‬טקס ‪ ...‬משלנו ‪ ...‬את לא תביני‪.‬‬ ‫אז אולי אני אבין‪.‬‬ ‫עזבי‪ ,‬שרה‪ .‬אני אספר לך בבית‪.‬‬ ‫לא! אני רוצה שתספר לי וליועצת‪ .‬עכשיו!‬ ‫תראי ‪ ...‬איך אני אסביר לך ‪ ?...‬אני שומע קולות‪.‬‬ ‫קולות? איזה מין קולות?‬ ‫כל מיני קולות ‪ ...‬שאומרים לי לעשות דברים ‪...‬‬ ‫כמו מה?‬ ‫דברים ‪ ...‬כמו ‪ ...‬ללכת מפה לשם ‪ ...‬לעבור דירה‪...‬‬ ‫אהה ‪...‬‬ ‫או לקחת את הילד ו ‪ ...‬עזבי ‪ ...‬את באמת לא תביני ‪ ...‬זה עניין של מסורת אצלנו ‪...‬‬ ‫אתם דתיים?‬ ‫מסורתיים‪.‬‬ ‫לקחת את הילד‪ ,‬ומה?‬ ‫מה עשית אתו?‬ ‫כלום ‪ ...‬מה אתן מתנפלות עליי ככה ‪ ? ...‬באמת‪ ,‬סתם בילינו ‪ ...‬סתם ‪ ...‬עלינו להר‬ ‫ושיחקנו משחק כזה שאני קושר אותו ומדליק מדורה מתחת ‪ ...‬ואז אני מוציא סכין‬ ‫כזאת ו”כאילו” בא להרוג אותו‪ ,‬וברגע האחרון עושים “פוס” ואז אני עושה לו‪“ ,‬סתם‬ ‫‪ ...‬סתם ‪”...‬‬ ‫מה זה‪ ,‬מה זה‪ ,‬מה זה?‬ ‫עשית מה?!‬ ‫אמרתי לכם שלא תבינו ‪ ...‬בכל מקרה‪ ,‬לא נראה לי שזה משהו שיכול היה להשפיע על‬ ‫יצחק בלימודים ‪ ...‬תגידי ‪ ...‬איך הוא בתושב”ע?‬ ‫תגיד‪ ,‬אתה השתגעת? מה עשית לילד? מפלצת!‬ ‫כלום ‪ ...‬זה שום דבר‪ ,‬אני אומר לכן‪.‬‬ ‫אני מצטערת ‪ ...‬אבל נראה לי שאני צריכה לקרוא למשטרה‪.‬‬ ‫למה משטרה? מה קרה? אי אפשר ֵּ‬ ‫לדבר? ביקשת שאני אספר‪ ,‬אז אני מספר לך ‪...‬‬

‫| ‪| 117‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬

‫אברהם‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬

‫אברהם‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬

‫אברהם‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬

‫אני מאוד מצטערת ‪ ...‬אבל אני לא בטוחה שאני רוצה להמשיך לשמוע ‪ ...‬תסלחו לי‬ ‫‪ ...‬אני הולכת להביא עזרה‪( .‬יוצאת)‪.‬‬ ‫אתה לא נורמלי‪ .‬אתה דפוק לגמרי‪ ,‬אתה יודע? מה הוא עשה לך הילד? למה אתה‬ ‫מתעלל בו?‬ ‫מה מתעלל? בסך הכול בילינו יחד ‪ ...‬בסוף שחטנו איזה אייל ביחד ‪ ...‬עשינו על האש‬ ‫‪ ...‬היו מלא צחוקים ‪ ...‬אל תהי כזאת רגישה‪.‬‬ ‫די! נמאס לי ממך‪ .‬נמאס לי כבר מכל המוזרויות האלו שלך‪ .‬הפעם זה באמת עבר כל‬ ‫גבול!‬ ‫ידעתי שלא הייתי צריך לספר לך ‪ ...‬אמרו לי בפירוש לא לספר לך‪.‬‬ ‫כן? מי אמר לך? ה”קולות” האלה שלך?‬ ‫תגידי תודה ל”קולות” האלו‪ ,‬שבגללם נכנסת בכלל להיריון!‬ ‫אתה יודע מה? זה לא הקולות שמפריעים לי‪ ,‬זה אתה ‪ ...‬הכול אצלך מוגזם ‪ ...‬ובלתי‬ ‫צפוי ‪ ...‬אתה כל כך קיצוני ‪ ...‬תאמין לי‪ ,‬לא הייתי צריכה להתחתן אתך בכלל ‪ ...‬חבל‬ ‫שלא נשארתי באוּר ‪ ...‬מה היה לי רע באוּר ‪ ...‬מחזרים לא חסרו לי ‪ ...‬אבל אתה באת‬ ‫ושיגעת לי את השכל שחייבים לעבור ‪ ...‬ושיהיה בסדר‪ ,‬ושתסדר לנו מגרש של אלפי‬ ‫דונמים ‪ ...‬ושיהיו לנו המון ילדים ‪ ...‬ושמוכרחים‪ ,‬ושתעשה מהפכות ‪...‬‬ ‫מה לא טוב לך‪ ,‬אני לא מבין‪...‬‬ ‫אני רוצה חיים נורמלים‪ ,‬פשוטים ‪ ...‬למה אתה תמיד צריך להיות שונה? למה? למה‬ ‫היית צריך לחתוך לעצמך את הזה? למה? וגם זה כנראה לא הספיק לך והיית צריך גם‬ ‫לחתוך ליצחק המסכן ‪...‬‬ ‫אוי‪ ,‬שרה! כולם אצלנו עושים את זה ‪...‬‬ ‫מי זה כולם? ממתי כולם עושים את זה?‬ ‫מאז שאני חתכתי‪.‬‬ ‫על זה אני מדברת‪ .‬תראה איזה דוגמה רעה אתה נותן לילדים!‬ ‫‪.‬‬ ‫את לא מבינה ‪...‬‬ ‫גם לא רוצה להבין! לא רוצה לשמוע יותר את השגעונות שלך‪ .‬לא רוצה שתגיד שאני‬ ‫אחותך‪ ,‬כי אני לא אחותך‪ .‬אחותך אחותך אבל לא אני‪ ,‬לא רוצה שתמכור אותי‪ ,‬לא‬ ‫מהפרת ועד החידקל‪ ,‬לא רוצה ילדים כמו כוכבי השמיים כי בכלל לא‬ ‫רוצה הבטחות ּ ְ‬ ‫יהיה לי זמן לעצמי ‪ ...‬ואני גם רוצה לעשות משהו עם החיים שלי ‪ ...‬לא רק אתה חשוב‬ ‫כאן ‪ ...‬ובטח ובטח שאני לא רוצה שתיקח את הילד שלי ותעשה ממנו מנגל!‬ ‫אוי‪ ,‬שרה! נראה לך שאני מסוגל להרים יד על הילד שלי? ככה את מכירה אותי?‬ ‫אני כבר לא יודעת מה לחשוב ‪...‬‬ ‫זה היה קטע ביני לבינו ‪(...‬מצביע לשמים) הוא ביקש ממני טובה ‪ ...‬עשיתי לו טובה‪,‬‬ ‫זה הכול ‪ ...‬זרמתי איתו ‪...‬‬ ‫מה זרמת? מה אתה‪ ,‬נהר?‬ ‫צחי מסכן‪ ,‬מתוק שלי! מה עשית לו? לא פלא שהוא התחרפן!‬ ‫| ‪| 118‬‬

‫דירפטוג ןבטסא‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫יועצת‪:‬‬

‫(חוזרת) אדוני ‪ ...‬אני חוששת שנֵ אלץ לבקש צו הרחקה מהילד‪.‬‬ ‫את רואה? גם היא משחקת אתי אותו משחק‪ .‬רוצה לקחת לי את הילד אבל בסוף היא‬ ‫לא תיקח ‪ ...‬בואי נזרום איתה‪.‬‬ ‫אני רוצה ללכת הביתה‪.‬‬ ‫טוב‪ ...‬בואי נלך הביתה‪.‬‬ ‫אדוני‪ ...‬אתה לא תוכל להתקרב לילד שלך יותר!‬ ‫בסדר‪ ,‬בסדר‪ ,‬מה שתגידי‪( .‬לשרה) את רואה איך אני זורם?‬ ‫אני רצינית!‬

‫אברהם‪:‬‬ ‫אין בעיה‪.‬‬ ‫(לשרה) תראי שברגע האחרון היא תביא איזה אייל‪ .‬מכיר כבר את התרגיל‪.‬‬ ‫(ליועצת) תודה רבה לך ‪ ...‬היה בהחלט מאיר עיניים‪ .‬בואי‪ ,‬שרה‪ ,‬הולכים‪.‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫את לא חייבת ללכת אתו‪ .‬תדעי לך שיש לך זכויות ‪...‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫יאללה‪ ,‬שרה ‪ ...‬בואי נלך‪.‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫לך לך אתה‪ .‬אני אתך לא הולכת לשום מקום‪.‬‬ ‫יועצת‪:‬‬ ‫כל הכבוד!‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫בואי‪ ,‬שורה’לה ‪ ...‬אל תעשי לי סצינות‪ ,‬זה לא מתאים לפרק הזה‪.‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫אני רוצה קודם שתתנצל‪.‬‬ ‫בסדר‪ ,‬אני מתנצל‪ .‬אני מוכן לעשות כל דבר שתבקשי‪.‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫באמת? אז אני‪ ‬רוצה שתחזיר את הבחורצ'יק שלך למימדיו המקוריים‪.‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫זה מה שיספק אותך?‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫אני מקווה‪.‬‬ ‫שרה‪:‬‬ ‫אז אני אבקש ממנו שיסדר לי את זה ‪ ...‬אחרי הכול ‪ ...‬הוא חייב לי ביג טיים‪ .‬בואי‪.‬‬ ‫אברהם‪:‬‬ ‫(אברהם ושרה יוצאים מחובקים‪ .‬בדרך החוצה‪ ,‬כשהם עם הגב לקהל‪ ,‬היא ממששת לו את אזור החלציים‪.‬‬ ‫ ‬ ‫אברהם מגיב בהתאם‪ .‬שרה מופתעת מההתקשות היוצאת דופן)‪.‬‬ ‫ ‬ ‫אברהם!‬ ‫שרה‪ :‬‬ ‫הנני ‪! ...‬‬ ‫אברהם ‪:‬‬ ‫ ‬ ‫(לאלוהים‪ ):‬סחתיין ‪ ...‬עכשיו אנחנו תיקו‪.‬‬ ‫ ‬ ‫ ‬

‫| ‪| 119‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫“את ַא ַחי ָאנ ִֹכי ְמ ַב ֵ ּקשׁ”‬ ‫ֶ‬ ‫דברים לפרשת וישב‬ ‫בנג’י גרובר‬ ‫פרשת וישב פותחת את המסכת המפורסמת הידועה בשם “יעקב ובניו”‪ ,‬ואולי בצורה נכונה יותר‬ ‫“יוסף ֶואחיו”‪:‬‬ ‫יִש ָר ֵאל ָא ַהב ֶאת יוֹ ֵסף ִמ ָּכל ָּבנָ יו ִּכי בֶ ן זְ ֻקנִ ים הוּא לוֹ וְ ָע ָ ׂשה לוֹ ְּכתֹנֶ ת ּ ַפ ִּסים‪ .‬וַ ּי ְִרא ּו ֶא ָחיו‬ ‫וְ ְ ׂ‬ ‫ּ‬ ‫ִּכי אֹתוֹ ָא ַהב ֲאבִ ֶיהם ִמ ָּכל ֶא ָחיו וַ ּיִשְׂ נְא ּו אֹתוֹ וְ לֹא יָ כְ ל ּו ַדּ ְּברוֹ לְ ׁ ָשלֹם‪ .‬וַ ַי ֲחלֹם יוֹ ֵסף ֲחלוֹ ם‬ ‫ֹאמר ּו לוֹ ֶא ָחיו ֲה ָמל ְֹך ִּת ְמל ְֹך ָעלֵ ינ ּו ִאם ָמ ׁשוֹ ל‬ ‫וַ ַ ּי ֵ ּגד לְ ֶא ָחיו וַ ּיוֹ ִספ ּו עוֹ ד שְׂ נֹא אֹתוֹ ‪ ...‬וַ ּי ְ‬ ‫ִּת ְמ ׁשֹל ָּבנ ּו וַ ּיוֹ ִספ ּו עוֹ ד שְׂ נֹא אֹתוֹ ַעל ֲח ֹלמ ָֹתיו וְ ַעל ְדּ בָ ָריו (בראשית לז‪ ,‬ג‪-‬ח)‪.‬‬ ‫וישנאו ‪ ...‬ויוסיפו עוד שנוא אותו ‪ ...‬ויוסיפו עוד שנוא אותו – הרבה שנאה יש בפסוקים אלה‪,‬‬ ‫שנאת האחים ליוסף‪ .‬בהמשך‪ ,‬שולח יעקב את יוסף לבדוק את שלום ֶאחיו שיצאו עם הצאן‪ .‬יוסף‬ ‫יוצא לדרכו‪ ,‬אך אינו מוצא אותם בתחילה‪:‬‬ ‫ֹאמר ֶאת ַא ַחי ָאנֹכִ י‬ ‫וַ ּי ְִמ ָצ ֵאה ּו ִא ׁיש וְ ִה ֵ ּנה ת ֶֹעה ַּב ּ ָ ׂש ֶדה וַ ּי ׁ ְִש ָאלֵ ה ּו ָה ִא ׁיש לֵ אמֹר ַמה ְּתבַ ֵ ּק ׁש‪ .‬וַ ּי ֶ‬ ‫ְמבַ ֵ ּק ׁש ַה ִ ּג ָידה ָ ּנא לִ י ֵאיפֹה ֵהם ר ִֹעים (שם‪ ,‬טו‪-‬טז)‪.‬‬ ‫סיפור זה מעורר תמיהה‪ .‬אין ספק שרבות אירע ליוסף בהיותו בדרך‪ .‬האם הליכתו לאיבוד חשובה‬ ‫להבנת הסיפור‪ ,‬או למסרים הגלומים בסיפור המשפחתי הזה? האם הדבר מסופר כי יוסף שובר‬ ‫את הסטריאוטיפ בדבר הקושי של גברים להודות בכך שהם אינם מתמצאים בדרך וזקוקים‬ ‫לעובר‪-‬אורח שיכוון אותם? אולי‪ ,‬אך נראה שיש כאן יותר מזה‪.‬‬ ‫הרשב”ם‪ ,‬הנדרש לשאלה זו (פירוש הרשב”ם לבראשית לז‪ ,‬טו)‪ ,‬משיב‪“ :‬להגיד חשיבותו של‬ ‫יוסף נכתב הדבר‪ ,‬שלא רצה לחזור לאביו כשלא מצא את אחיו בשכם‪ ,‬אלא ביקשם עד שמצאם‪,‬‬

‫*‬

‫הרב בנג'י גרובר הוא רב קהילת יהל‪ .‬פועל להתחדשות יהודית בערבה ובאילת‪ .‬הוא ורעייתו טובי‬ ‫הורים ליאיר‪ ,‬אלה ואנה‪ .‬מחבר‪-‬שותף של סולם יעקב‪ :‬מחשבות יהודיות (‪.)2012‬‬

‫| ‪| 120‬‬

‫רבורג י’גנב‬ ‫ואף על פי שהיה יודע שמתקנאים בו הלך וביקשם כמו שאמר לו אביו ‘וַ ֲה ׁ ִש ֵבנִ י ָדּ ָבר’ (שם‪ ,‬יד)”‪.‬‬ ‫הענין הוא דבקותו במשימה‪ .‬אני מציע למצוא את התשובה לתמיהה זו דווקא בדבריו של יוסף‬ ‫עצמו‪ ,‬בתגובתו המרגשת לזר שהוא פוגש; באמירה שהוא “מבקש” את אחיו‪.‬‬ ‫אם נבדוק במילון אבן שושן‪ ,‬נראה ש”לחפש” פירושו להשתדל למצוא‪ .‬ואילו “ביקש” מצביע‬ ‫חפץ‪ ,‬רצה‪ ,‬התאווה‪ .‬והנה הכתוב אינו אומר “מחפש”‪ ,‬אלא “מבקש”‪ .‬יש כאן בן זקונים אל‬ ‫על ֵ‬ ‫לאימתו –אחים‬ ‫מול אחיו הגדולים ממנו; יש כאן נער שגדל והתפנק בבית‪ ,‬ולעומתו – ושמא גם ֵ‬ ‫רבים וחזקים‪ .‬במציאות זו צריך יוסף ממש לרצות את המפגש‪ ,‬לבקש אותו‪.‬‬ ‫התורה טורחת להביא את הפרט השולי‪-‬לכאורה של המפגש עם האיש‪ ,‬כי עיקרו נעוץ בדיאלוג‪,‬‬ ‫הנוגע ללב‪ ,‬בין השניים‪ .‬יש לשים לב‪ ,‬שלא יוסף הוא היוזם את השיחה ושואל היכן אחיו; דווקא‬ ‫האלמוני הוא הפונה אליו ושואל‪ :‬מה תבקש? יתכן בהחלט שמצוקתו של יוסף ניכרה על פניו‪.‬‬ ‫הוא אינו בן המקום; אפשר שהאלמוני‪ ,‬בן המקום‪ ,‬זיהה את מצוקתו של הנער שהלך לאיבוד‪.‬‬ ‫אך אולי‪ ,‬רק אולי‪ ,‬האיש שאל “מה תבקש” כי ראה שיש שם עוד משהו‪ .‬הוא שאל בעצם – מה‬ ‫מעיק עליך יוסף? מה גודל המשימה שלקחת על עצמך‪ ,‬בצו אביך? הביטוי הנרגש‪“ :‬את אחי אנכי‬ ‫מבקש” – מראה שיוסף הבין לעומקה את שאלת הזר‪ .‬הוא היה חיב להיות ער לקנאה ולשנאה‬ ‫שקיננה בלב אחיו כלפיו‪ ,‬בעקבות העדפת אביו אותו על פניהם ובעקבות חלומותיו ודבריו‪.‬‬ ‫“אחיו”; ואילו הוא אינו מכונה “אחיהם”‪ ,‬לבד מברגע שבו‬ ‫מעניין שלאורך כל פרק לז הם מכונים ֶ‬ ‫יהודה משכנעם למוכרו‪ .‬הקריאה הנרגשת של יוסף והבקשה שלו את קירבת האחים‪ ,‬היא מה‬ ‫שהסיפור הצדדי בא להדגיש‪ .‬האחים רואים אותו מרחוק בלבד‪“ .‬וַ ִ ּי ְרא ּו אֹתוֹ ֵמ ָרחֹק ו ְּב ֶט ֶרם יִ ְק ַרב‬ ‫ֲא ֵל ֶיהם וַ ִ ּי ְתנַ ְּכל ּו אֹתוֹ ַל ֲה ִמיתוֹ ” (שם‪ ,‬יח)‪ .‬זהו סיפור על קירבה וריחוק‪ ,‬על רצון להתקרב ומנגד ‪-‬‬ ‫ריחוק רב עוד יותר הנוצר באותו רגע‪.‬‬ ‫יוסף רצה את אחיו מאז ומתמיד‪ ,‬רצה את הקשר איתם‪ .‬הוא ביקש את קרבתם בסיפורי החלומות‪,‬‬ ‫ואחר כך בבואו לחפשם בשכם‪ .‬אבל הדרך שבה הוא תקשר איתם הייתה שגויה‪ .‬הוא תקשר עם‬ ‫אחיו ועם העולם בצורה מתנשאת‪ ,‬שהפכה אותם בהכרח לאויביו‪ .‬יתכן שהוא אף לא היה מודע‬ ‫לכך‪ ,‬שלא יכול היה להבין מדוע הם שונאים אותו‪ .‬ואני שואל – האם זה הובן להם? לבו של יוסף‬ ‫אולי נקי‪ ,‬אך האם האחים ראו זאת? הם היו נתונים לחששות שלהם מן האח הזה‪ ,‬על חלומותיו‬ ‫ועל פינוקיו‪.‬‬ ‫“א ֶ ּלה ַה ְדּ ָב ִרים ֲא ׁ ֶשר ַּת ֲעשׂ ּו ַדּ ְ ּבר ּו ֱא ֶמת ִא ׁיש ֶאת ֵר ֵעהו ֱא ֶמת ו ִּמ ׁ ְש ּ ַפט ׁ ָשלוֹ ם‬ ‫הנביא זכריה אומר ֵ‬ ‫ׁ ִש ְפט ּו ְ ּב ׁ ַש ֲע ֵריכֶ ם” (זכריה ח‪ ,‬טז)‪ .‬ובלשון מודרנית‪ :‬על הצדק להיראות ולא רק להיעשות‪ .‬אוסיף‬ ‫על כך‪ :‬הצדק אינו צריך להיראות בלבד; הוא צריך להיות מובן לצופה מן הצד‪.‬‬ ‫אין זה מספיק לרצות קירבה בין אחים‪ ,‬לחשוב על קשר בין אנשים שונים‪ ,‬לקוות למפגש בין‬ ‫עולמות שונים‪ .‬הדרך חשובה לא פחות; גם כאשר נדמה לנו שאנחנו מאותה משפחה‪ .‬יש לנו‬ ‫חלומות‪ ,‬אבל האם הם מובנים לאחרים? לא אחת‪ ,‬דרך העברת המסר עלולה לחבל ברצון הטוב‪,‬‬ ‫ובהבנת הצד השני את מה שאנחנו מנסים לומר‪ .‬והרי‪ ,‬את אחֵינו אנחנו מבקשים‪.‬‬

‫| ‪| 121‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫התאפקות‪ ,‬התוודעות והתוועדות‬ ‫דברים לפרשת ויגש‬ ‫גבי דגן‬ ‫על גבעה נישאה בעמק חפר‪ ,‬ליד הדקל שניטע עם הקמתה של הישיבה התיכונית הראשונה‬ ‫בישראל‪ ,‬עומד איתן בית המדרש הישן‪ .‬כיפה לבנה‪ ,‬המזכירה בצורתה מסגד‪ ,‬מעטרת את גג‬ ‫בית המדרש בן כמוסים דורות של דברי תלמידים הממלמלים בשפתותיהם תפילה‪ ,‬גמרא‪ ,‬תנ”ך;‬ ‫אותיות פורחות באוויר יוצרות מציאות בתוך הכיפה‪ ,‬מתחתיה ומעליה‪ .‬עם בניית בית המדרש‬ ‫החדש‪ ,‬נזנח המקום ההוא לטובת פאר ארכיטקטוני אחר‪ .‬ממש ליד‪ .‬לאחר זמן‪ ,‬החליט אחד‬ ‫מרבני הישיבה‪ ,‬אישיות “קרליבכית” משהו‪ ,‬לערוך בבית המדרש הישן‪ ,‬באישון ליל‪-‬שבת‪ ,‬את‬ ‫ההתוועדויות החסידיות‪.‬‬ ‫לקראת קבלת שבת סחבו קומץ של תלמידים‪ ,‬באדיקות ובמסירות‪ ,‬ספסלים ושולחנות מכיתות‬ ‫הלימוד‪ ,‬כדי להציב את התפאורה למה שמכונה ‘טיש’‪ .‬לקראת חצות גדשו עשרות תלמידים‬ ‫את הספסלים שעוצבו בצורה של קולוסיאום רומי‪ ,‬שבתחתיתו יושבים בכירי התלמידים‪,‬‬ ‫ובראשם הרב‪ .‬ריחם של “עוגות החֶנק״ ו״יין הפטישים״ עלה אפילו על ריחות הגוף שפשטו‬ ‫בחלל העמוס‪ .‬וכך‪ ,‬בקולות רמים‪ ,‬ערכנו התוועדות‪ .‬ידיים מכות בחוזקה על כל משטח קשה‪,‬‬ ‫תנועות גוף מדיטטיביות שאותן מפסיק רק ה”וארט” (דבר התורה) הבא‪ .‬ניי‪ ,‬ניי‪ ,‬ניי‪ ...‬דיי‪,‬‬ ‫דיי‪ ,‬דיי‪ ...‬ליי‪ ,‬ליי‪ ,‬ליי‪...‬אט אט‪ ,‬פשטו האינטימיות‪ ...‬הקירבה‪ ...‬נעלם המתח‪ .‬נעלם הצורך‬ ‫להיות נכון‪ ,‬מושלם‪ ,‬מאופק‪ .‬לרגע נראה היה כי כולנו חוטאים‪ .‬חוטאים בחטא ההנאה‪ ,‬בחטא‬ ‫המידות המוסריות‪ ,‬בעודנו מתערטלים בפני השבת ללא גבולות‪ ,‬בחולצות לבנות‪ ,‬במכנסיים‬ ‫כחולים ובגרביים כהים עם סנדלים תנכ”יים‪ .‬מתחככים ונוגעים יותר ויותר‪ ,‬בַּידיעה‪ ,‬ברוח‪,‬‬ ‫בַּקדוּשה‪ ,‬בַּטומאה‪ .‬מההתוודעות השטחית של חברים הלומדים יחדיו‪ ,‬חצינו את הגבול אל ֵעבר‬ ‫ההתוועדות‪ .‬מהדעת לעֵדות‪.‬‬

‫*‬

‫הרב גבי דגן הוא רב קהילת ״אוהל אברהם״ והחטיבה העליונה במרכז חינוך ליאו באק בחיפה‪.‬‬ ‫עוסק בקידום תחום החינוך היהודי כמנוף לפיתוח קהילתי ולקשרי ישראל‪-‬תפוצות‪.‬‬

‫| ‪| 122‬‬

‫ןגד יבג‬ ‫חוויה אישית זו‪ ,‬משכבר ימי נעוריי‪ ,‬שבה ועולה בי עם קריאת הפסוק‪“ :‬וְ לֹא יָ כֹל יוֹ ֵסף לְ ִה ְת ַא ּ ֵפק‬ ‫לְ כֹל ַה ִ ּנ ָ ּצ ִבים ָע ָליו וַ ִ ּי ְק ָרא הוֹ ִציא ּו כָ ל ִא ׁיש ֵמ ָע ָלי וְ לֹא ָע ַמד ִא ׁיש ִא ּתוֹ ְ ּב ִה ְתוַ ַדּ ע יוֹ ֵסף ֶאל ֶא ָחיו”‬ ‫(בראשית מה‪ ,‬א)‪ .‬יוסף עומד מול אחיו‪ ,‬שאת פניו הם אינם מזהים‪ ,‬ומתאפק; מה משמעותה של‬ ‫ההתאפקות? הרשב”ם מפרש על אתר‪“ :‬ולא יכול יוסף להתאפק – עוד‪ ,‬כי עד עתה היה עושה כל‬ ‫מעשיו על ידי שהיה מתאפק בלבו”‪ .‬והרמב”ן אומר בפירושו לפסוק‪ ,‬שלהתאפק משמעו לסבול‪.‬‬ ‫אונקלוס תרגם “לאתחסנא” – כלומר‪ ,‬להתחזק‪ .‬חוויית ההתאפקות‪ ,‬עניינה לדידי החזקתו של‬ ‫הרגש בפנים‪ .‬זו חוויה מעצימה ומחזקת‪ .‬אך יש לה גבול ברור‪ .‬ברגע שבו ההתאפקות נשברת‪,‬‬ ‫נכנסת חווית ההתוודעות‪.‬‬ ‫בקריאתי את הפסוק‪ ,‬משמעות ההתאפקות היא‪ :‬ולא יכול היה יוסף לסבול את נוכחותו של אף‬ ‫אדם בחדר ברגע ההתוודעות‪ ,‬לא רצה שאיש יִראה כיצד הוא שב ונופל לבור העמוק לעיני אֶחיו‪,‬‬ ‫כיצד הוא מתפרק‪ ,‬כיצד הוא מתערטל מול אחיו ומתבוסס בבושתו‪ .‬‬ ‫הוא בוכה‪ֶּ ,‬‬ ‫מבכה את עברו‪ ,‬שמֵחַ בעתידו‪ ,‬נוגע ללא בושה באחיו‪ ,‬מנשק אותם‪ ,‬מאבד שליטה‪.‬‬ ‫אדרנלין של אלכוהול זול ומתוק ושל עוגות יבשות חונקים את גרונו‪ ,‬בעודו מתמסר טוטאלית‬ ‫לרגשותיו; מול ֶאחיו‪ ,‬מול הורגיו‪ ,‬מול משליכיו לבור‪ .‬הוא מזיל את דמעותיו על בגדיהם‪ ,‬על‬ ‫שערם‪ ,‬על כותונתיהם‪ .‬מכתים אותן בפסים של טיפות‪-‬דמעותיו‪ .‬‬ ‫והכתוב ממשיך‪“ :‬וַ יְ נַ ּׁ ֵשק לְ כָ ל ֶא ָחיו וַ ֵ ּי ְב ְּך ֲע ֵל ֶיהם” (שם‪ ,‬טו)‪ .‬ואילו הם דוממים‪ .‬אינם מגיבים ברגע‬ ‫הראשון‪ .‬המומים מחוויית ההתוועדות שהם צופים בה‪ .‬יוסף מתוועד; הם מתוודעים‪ .‬‬ ‫אמיץ או טיפש? חלש או חזק? צדיק או נער‪-‬תפנוקים מרושע? לאורכו של הסיפור כולו מעוררת‬ ‫דמותו של יוסף שאלות אלו‪ .‬מה גורם לאדם להתבונן לעומקו של בור‪ ,‬לעומקה של תהום‬ ‫הנשייה‪ ,‬לפגוש את מקנאיו‪ ,‬לעמוד בחדר אחד עם גזלני גופו‪ ,‬עם מהרסי משפחתו‪ ,‬עם מכחישי‬ ‫זהותו‪ ,‬ולומר להם‪“ :‬וְ ַע ָּתה ַאל ֵּת ָע ְצב ּו וְ ַאל יִ ַחר ְ ּב ֵעינֵ יכֶ ם ִּכי ְמכַ ְר ֶּתם א ִֹתי ֵה ָ ּנה ִּכי לְ ִמ ְחיָ ה ׁ ְש ָל ַחנִ י‬ ‫ֱאל ִֹהים לִ ְפנֵ יכֶ ם” (שם‪ ,‬ה)‪ .‬מה לו לאדם שאין בו ולוּ מעט רגש של נקמה‪ .‬מה לו לאדם שאין בו ולוּ‬ ‫מעט כעס וטינה‪ .‬מה לו לאדם שאין בו ולוּ מעט זיכרון צורב מאותה השפלה‪ ,‬מהבושה מהכלימה‬ ‫‪ ...‬האם זו ענווה? או שמא גאווה?‬ ‫והאחים שותקים‪.‬‬ ‫ר’ אלעזר בן עזריה דורש‪“ :‬אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה! ומה יוסף הצדיק‪ ,‬שהוא בשר‬ ‫ודם‪ ,‬כשהוכיח את אחיו לא יכלו לעמוד בתוכחתו‪ ,‬הקדוש ברוך הוא‪ ,‬שהוא דיין ובעל דין ויושב‬ ‫על כסא דין ודן כל אחד ואחד – על אחת כמה וכמה שאין כל בשר ודם יכולים לעמוד לפניו!”‬ ‫(בראשית רבה‪ ,‬צג‪ ,‬יא)‪.‬‬ ‫מדוע בכה יוסף? אולי יש לומר שיוסף חזה במעין “נבואה פרטית” את אחיו כמתים‪ ,‬כעומדים‬ ‫בפני בורא עולם; והם הם העירומים מכותנתם‪ .‬הוא ראה את אי‪-‬יכולתם להסביר לאל את שעשו‪,‬‬ ‫את שהניע אותם לעולל כל זאת‪ .‬הוא לא הוכיח אותם‪ .‬פותר החלומות חזה ברגע זה כיצד אֶחיו‬ ‫נידונים לבור עמוק‪ ,‬עמוק מזה שהוא הושלך אליו‪ .‬הוא בכה עליהם‪ ,‬התאבל על כשלונם‪ ,‬כאב‬ ‫את עתידם‪ .‬הוא וויתר על בכיית עברו שלו‪ .‬הוא נתן להם מעצמו ללא מעצורים‪ ,‬התחכך בהם‪,‬‬ ‫בכה את כאבו העמוק‪.‬‬ ‫אחיו היו אחוזי בהלה‪ .‬האם בהלה זו כרוכה בהבנה עמוקה של משמעות מעשיהם? האם הם‬

‫| ‪| 123‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫נזכרו בחלומו של יוסף בילדותו‪ ,‬חלום שבו הם משתחווים אליו‪ ,‬והבינו לאורו את סופם הטרגי?‬ ‫האם במעשיו ובדבריו פתר יוסף תעלומה שאחיו לא רצו לראות בפתרונה‪ ,‬חששו כל ימיהם‬ ‫שמא תיפתר? האם מדובר בהתוועדות אקסטטית של יוסף עם אלוהיו‪ ,‬מראה שהבהיל בעצמתו‬ ‫ובמוזרותו את אֶחיו? האם הבכי‪ ,‬הקודם להתוודעות‪ ,‬הוא‪-‬הוא רגע ההתוועדות?‬ ‫“וְ ַא ֲח ֵרי כֵ ן ִדּ ְ ּבר ּו ֶא ָחיו ִא ּתוֹ ” (שם‪ ,‬טו)‪ .‬יוסף ידע אותם‪ .‬הוא היה עד למה שהתרחש‪ ,‬הבין את אשר‬ ‫דברו ביניהם מתוך ביטחון שאין איש בסביבה הדובר את לשונם‪ .‬הוא העיד באותו רגע על אשר‬ ‫עשו לו אחיו; אך הם ‪ ...‬הם עדיין בשלב ההיכרות‪.‬‬ ‫האם זו מהותה של ההתוועדות‪ ,‬זו השונה כל כך מההתוודעות? האם זו משמעה של הצעידה על‬ ‫הגשר הצר שבין ההיכרות המצטינת בשטחיות ובנחמדות‪ ,‬לבין הוויתור הפנימי העמוק שביני‬ ‫הקרוב‪/‬ה אלי‪ ,‬ביני לבין הרחוק‪/‬ה ממני? האם יתגלו ברגע מעין זה חמלה‪ ,‬הזדהות עמוקה עם‬ ‫האחר‪ ,‬יצירת קשר עמוק‪ ,‬קשר של אמת בין נפש המתוועד לבין נפש המתוודע?‪ ‬‬ ‫החטאים שבים ורודפים את אחֵי יוסף‪ .‬ב”חצי פגישה” זו אין הם מסוגלים לראות אלא את עצמם‪.‬‬ ‫חייהם משולים‪ ,‬בעבר ובהווה‪ ,‬להתמכרות ארוכה לעוצמתם ולכוח ידם‪ .‬הם‪-‬הם השיכורים‬ ‫במעשה ה”טיש”‪ .‬הם נעים בדבקות אחורה וקדימה‪ ,‬ממלמלים בשפתותיהם‪ :‬דיי‪ ,‬דיי‪ ,‬דיי‪...‬ניי‪,‬‬ ‫ניי‪ ,‬ניי‪ ...‬ליי‪ ...‬ליי‪ ,...‬ליי‪ ...‬הם מכים בחוזקה על כל משטח קשה‪ ,‬עד אבדן תודעה של מה נכון‪,‬‬ ‫מה אמת‪ ,‬מה מוסרי‪ ,‬מה קדוש‪ ,‬מה טמא‪ .‬כשהם נפגשים עם האיפוק‪ ,‬עם המוסריות‪ ,‬עם החמלה‬ ‫– אין הם יודעים להכירם‪ ,‬להכיר בערכם‪ .‬כאשר המוסריות והחמלה פוגשים התפרקות‪ ,‬שבירת‬ ‫הדפוס הקבוע‪ ,‬המדיטטיבי – הם נאלמים‪ .‬אין הם שרים עוד‪ ,‬אינם נעים‪ ,‬אינם ערים לגורלם‪.‬‬ ‫זו הייתה פגישה‪ .‬לא חצי פגישה‪ ,‬לא מבט אחד מהיר‪ ,‬הרבה קטעי ניבים סתומים‪ .‬אבל בהחלט‪,‬‬ ‫זה די‪.‬‬

‫| ‪| 124‬‬

‫מאיה ליבוביץ'‬

‫לשאת עיניים ולראות קדימה‬ ‫דברים לפרשת וירא‬ ‫מאיה ליבוביץ’‬ ‫שלושה אנשים ניצבים בפני אברהם בפתח אוהלו כחום היום ובפיהם הבשורה‪ָּ :‬‬ ‫"כ ֵעת ַח ָ ּיה וְ ִה ֵ ּנה‬ ‫ֵבן לְ שָׂ ָרה ִא ׁ ְש ֶּת ָך" (בראשית יח‪ ,‬י)‪ .‬זו בשורה בלתי הגיונית על פי כל אמת מידה מציאותית‪,‬‬ ‫והפסוקים מטעימים את חוסר הסבירות של לידה כזו שלוש פעמים‪" :‬וְ ַא ְב ָר ָהם וְ שָׂ ָרה זְ ֵקנִ ים ָ ּב ִאים‬ ‫ַ ּב ָ ּי ִמים ָח ַדל לִ ְהיוֹ ת לְ שָׂ ָרה א ַֹרח ַּכ ָ ּנ ׁ ִשים" (שם)‪ .‬תגובת שרה‪ ,‬טבעית משום כך‪" :‬וַ ִּת ְצ ַחק שָׂ ָרה‬ ‫ְ ּב ִק ְר ָ ּב ּה ֵלאמֹר ַא ֲח ֵרי ְבל ִֹתי ָהיְ ָתה ִּלי ֶע ְדנָ ה וַ אדֹנִ י זָ ֵקן" (שם שם‪ ,‬יב)‪ .‬וכשאלוהים בישר לאברם על‬ ‫שינוי שמו ושם שרי לאברהם ולשרה ועל הברכה "ו ֵּב ַרכְ ִּתי א ָֹת ּה וְ גַ ם נָ ַת ִּתי ִמ ֶּמ ָ ּנה לְ ָך ֵ ּבן ו ֵּב ַרכְ ִּת ָיה‬ ‫וְ ָהיְ ָתה לְ גוֹ יִ ם ַמלְ כֵ י ַע ִּמים ִמ ֶּמ ָ ּנה יִ ְהיוּ" (שם יז‪ ,‬טז)‪ ,‬הוא הגיב באורח דומה‪" :‬וַ ִ ּי ּפֹל ַא ְב ָר ָהם ַעל ּ ָפנָ יו‬ ‫ֹאמר ְ ּבלִ ּבוֹ ַה ְּל ֶבן ֵמ ָאה ׁ ָשנָ ה יִ ָ ּו ֵלד וְ ִאם שָׂ ָרה ֲה ַבת ִּת ׁ ְש ִעים ׁ ָשנָ ה ֵּת ֵלד" (שם‪ ,‬יז)‪.‬‬ ‫וַ ִ ּי ְצ ָחק וַ ּי ֶ‬ ‫אברהם ושרה מציאותיים‪ ,‬אבל הסיפור המקראי בא ללמדנו שיש אירועים שאינם מציאותיים‪,‬‬ ‫שהם פורצי סדריהם של ההיסטוריה ושל ההיגיון‪ .‬במקרא קראו לכך “נס”‪ ,‬אף על פי שהמלה‬ ‫“נס” אינה מוזכרת כאן‪ .‬איציק מנגר‪ ,‬המשורר האידי הנפלא‪ ,‬ביטא זאת בשחוק‪ ,‬בשירו “אברהם‬ ‫ושרה”‪“ :‬ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה”‪ .‬ואכן‪ ,‬הנס התרחש‪“ :‬וַ ה’ ּ ָפ ַקד ֶאת שָׂ ָרה ַּכ ֲא ׁ ֶשר ָא ָמר‬ ‫וַ ַ ּי ַעשׂ ה’ לְ שָׂ ָרה ַּכ ֲא ׁ ֶשר ִדּ ֵ ּבר‪ .‬וַ ַּת ַהר וַ ֵּת ֶלד שָׂ ָרה לְ ַא ְב ָר ָהם ֵ ּבן לִ זְ ֻקנָ יו ַל ּמוֹ ֵעד ֲא ׁ ֶשר ִדּ ֶ ּבר אֹתוֹ ֱאל ִֹהים”‬ ‫(שם כא‪ ,‬א‪-‬ב)‪ .‬ניסיות הרגע מודגשת באמצעות יחוס המעשה לאלהים‪.‬‬ ‫בפרשה זו יש ניסים נוספים‪ ,‬כאלה שהמחולל אותם הוא כוחו האנושי של האדם‪ .‬נס כזה‪,‬‬ ‫שכוחות הנפש האנושיים מובילים אליו‪ ,‬קשור בראייה חזונית‪ ,‬בראייה שמעבר למציאות‪ .‬ראייה‬ ‫זו מוזכרת בפרשה בביטוי “נשיאת עיניים”‪ .‬שלוש פעמים בפרשה נושא אברהם עיניו‪ .‬בפעם‬ ‫“פ ַתח ָהא ֶֹהל ְּכחֹם ַה ּיוֹ ם” (שם יח‪,‬‬ ‫הראשונה‪ ,‬אברהם‪ ,‬שזה עתה עבר ברית מילה‪ ,‬יושב כואב ּ ֶ‬ ‫א)‪ .‬על החום הזה אומר התלמוד‪“ :‬הוציא הקב”ה חמה מנרתיקה כדי שלא יטריח אותו צדיק‬ ‫[אברהם] באורחים” (בבלי‪ ,‬בבא מציעא‪ ,‬פו ע”ב)‪ .‬על אף הכאב ולמרות החום‪ ,‬עיני אברהם‬

‫*‬

‫הרב מאיה ליבוביץ היא הרבה המייסדת של "קהילת מבשרת ציון" ומנהיגתה בעשרים שנותיה‬ ‫הראשונות‪ .‬בין היתר ערכה (בשותפות) את פרשת המים‪ .‬בת זוגו של מנחם‪ ,‬אם לארבעה וסבתא‬ ‫לחמישה‪.‬‬

‫| ‪| 125‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫נשואות לקיים את מצוות הכנסת אורחים‪ .‬המבט המיוחד הזה‪ ,‬שלא מסתכל מטה אל הכאב‪ ,‬אלא‬ ‫מעלה אל החזון‪ ,‬מתוגמל בבשורת לידתו הצפויה של יצחק‪.‬‬ ‫ָ‬ ‫ָ‬ ‫“קח נָ א ֶאת ִ ּבנְ ך ֶאת יְ ִח ְידך ֲא ׁ ֶשר ָא ַה ְב ָּת ֶאת‬ ‫בפעם השנייה‪ ,‬מופיע הביטוי לאחר הציווי הנורא‪ַ :‬‬ ‫ָ‬ ‫יִ ְצ ָחק וְ ֶל ְך לְ ָך ֶאל ֶא ֶרץ ַה ּמ ִֹר ָ ּיה וְ ַה ֲע ֵלה ּו ׁ ָשם לְ ע ָֹלה ַעל ַא ַחד ֶה ָה ִרים ֲא ׁ ֶשר א ַֹמר ֵא ֶליך” (שם כב‪ ,‬ב)‪.‬‬ ‫אברהם נענה לצו והולך בדרך שלושה ימים‪ .‬אברהם נענה לצו ללא ערעור‪ .‬הוא אינו שואל את‬ ‫השאלה המתבקשת ‪ -‬כיצד מתיישב הצו עם כל ההבטחות על ריבוי זרע וירושת הארץ‪ ,‬שניתנו‬ ‫לו בברית בין הבתרים‪ .‬כותב ישעיהו ליבוביץ’‪:‬‬ ‫מכל ההבטחות לא נותר מאומה זולתי מעמדו של המאמין בפני השם יתברך בכבודו‬ ‫ובעצמו‪ .‬ואברהם אינו פוצה פה ומערער ‪ ...‬הוגי דעות באמונה‪ ,‬בעולמם של חז”ל‬ ‫ובמדרשים‪ ,‬עומדים על עובדה זו‪ ,‬שאברהם אבינו אף על פי שהיה מסוגל לכך כפי‬ ‫שראינו בפרשת סדום‪ ,‬ואף שהיו לו סיבות טובות ומוצדקות לנהוג כך‪ ,‬אברהם מקבל‬ ‫“ה ׁש ֵֹפט ָּכל ָה ָא ֶרץ לֹא יַ ֲע ֶ ׂשה ִמ ׁ ְש ּ ָפט”‬ ‫צו זה בשתיקה ואינו מעורר כאן את שאלת ֲ‬ ‫‪1‬‬ ‫(בראשית יח‪ ,‬כה)‪.‬‬ ‫התורה אינה מספרת לנו מה עבר עליו בשלושת הימים האלה‪ .‬אך ביום השלישי לצעידת האב‬ ‫והבן יחד‪“ :‬וַ ִ ּי ּ ָׂשא ַא ְב ָר ָהם ֶאת ֵעינָ יו וַ ַ ּי ְרא ֶאת ַה ָּמקוֹ ם ֵמ ָרחֹק” (שם כב‪ ,‬ד)‪ .‬מה ראה אברהם כשנשא‬ ‫עיניו ובנו יחידו לצידו? פרשנים רבים יאמרו שהוא ראה את אלוהים‪ ,‬שזאת משמעות הביטוי‬ ‫“להאמין”‪ .‬הניסיון הגדול של האמונה הדתית‪ ,‬על‪-‬פי הפרשנות הזאת‪ ,‬הוא‪ :‬האם מסוגל אדם‬ ‫להאמין בה’‪ ,‬מבלי לצפות שה’ יפעל למען האדם? האם ישנה אמונה טהורה ללא תקווה לשכר‬ ‫ועונש? אחרים‪ ,‬שהתפיסה הזאת מעקרת עבורם את היחס האלוהי לאדם‪ ,‬יאמרו כי אברהם ראה‬ ‫מעֵבר לציווי‪ .‬הם יפרשו‪ ,‬שאברהם הבין שאלוהים אינו יכול לנסות אותו באהבת בנו‪ ,‬ועל כן נענה‬ ‫לצו‪ ,‬בידיעה ברורה‪ ,‬או באמונה צרופה שהצו לא יתקיים בפועל‪.‬‬ ‫וכאן באה נשיאת העיניים השלישית‪ .‬יצחק כבר עקוד על המזבח‪ ,‬וידו של אברהם שלוחה לשחוט‬ ‫"אל ִּת ׁ ְש ַלח יָ ְד ָך ֶאל ַה ַ ּנ ַער וְ ַאל ַּת ַעשׂ לוֹ ְמאו ָּמה ִּכי ַע ָּתה‬ ‫את בנו‪ ,‬כשהמלאך קורא אליו מן השמים‪ַ :‬‬ ‫ָ‬ ‫ָ‬ ‫יָ ַד ְע ִּתי ִּכי יְ ֵרא ֱאל ִֹהים ַא ָּתה וְ לֹא ָחשַׂ כְ ָּת ֶאת ִ ּבנְ ך ֶאת יְ ִח ְידך ִמ ֶּמ ִ ּני‪ .‬וַ ִ ּי ּ ָׂשא ַא ְב ָר ָהם ֶאת ֵעינָ יו וַ ַ ּי ְרא וְ ִה ֵ ּנה‬ ‫ַאיִ ל ַא ַחר נֶ ֱא ַחז ַ ּב ְּס ַב ְך ְ ּב ַק ְרנָ יו" (שם כב‪ ,‬יב‪-‬יג)‪ .‬נשיאת העיניים הזו מעמידה את סיפור העקידה‬ ‫שוב על קרקע המציאות‪ :‬האל אינו חפץ בקרבן האנושי‪.‬‬ ‫נצא ונלמד‪ ,‬כמה כוחות נפש צריך היה אברהם לאגור כדי לשאת עיניים בכל אחד משלושת‬ ‫המקרים‪ .‬כמה בלתי הגיוני ובלתי מציאותי היה להאמין ברגעים כל כך קשים‪ .‬אבל‪ ,‬זו משמעותו‬ ‫של חזון‪ :‬גם מול תנאי חיים בלתי אפשריים ובלתי הגיוניים‪ ,‬אין האדם שוכח את החלום אליו‬ ‫הוא שואף‪.‬‬ ‫חלומנו אנו‪ ,‬כאן בארץ‪ ,‬פשוט יותר‪ :‬רוצים לחיות בשקט‪ ,‬רוצים לעבד את אדמת אבותינו‪ ,‬רוצים‬ ‫להנחיל מורשת דורות לבנים ולבנות‪ ,‬רוצים לשבת איש על אדמתו ואיש תחת תאנתו באין‬ ‫מחריד‪ .‬רוצים שלום‪ .‬מוכנים‪ ,‬כדי לממש את החזון הזה‪ ,‬להתפשר‪ ,‬אבל לעתים נדמה שאין מול‬ ‫‪ 1‬ישעיהו ליבוביץ’‪ ,‬שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע תשל”ו‪ -‬תשמ”ג‪ ,‬ירושלים‪ :‬ליאור שרף‪ ,2000 ,‬עמ’ ‪.82-83‬‬

‫| ‪| 126‬‬

‫מאיה ליבוביץ'‬ ‫מי‪ .‬האם בכוח המציאות לבטל את החזון הזה? מפרשת השבוע עלינו לאמץ את נשיאת העיניים‪:‬‬ ‫לשאת עיניים‪ ,‬לראות למרחוק‪ ,‬אל מעֵבר לאירועים העכשוויים; לראות את המדינה הרצויה‪ ,‬גם‬ ‫מעבר לזו המצויה‪ .‬בשנת ‪ 1915‬כתב דוד בן גוריון‪:‬‬ ‫מולדת איננה ניתנת ואינה ניטלת במתנה‪ ,‬אינה נקנית בזכויות וחוזים פוליטיים‪,‬‬ ‫אינה נרכשת בזהב ואינה נרכשת בכוח הזרוע‪ .‬מולדת זוהי יצירה היסטורית ומפעל‬ ‫קולקטיבי של עם‪ .‬פרי עבודתו הגופנית והמוסרית במשך דורות‪ ...‬ארץ ישראל‬ ‫תהיה שלנו לא כשהתורכים‪ ,‬האנגלים או ועידת השלום יסכימו לזה ויבואו על‬ ‫החתום באמנה דיפלומטית אלא כשהעם היהודי יבנה אותה‪ .‬ישראל תהיה שלנו‬ ‫‪2‬‬ ‫כשרוב עובדיה ושומריה יהיו שלנו‪.‬‬ ‫והנה היא שלנו – נישא עיניים ולא נתייאש‪.‬‬

‫‪ 2‬דוד בן גורין‪“ ,‬מתן ארץ”‪ ,‬על ההתיישבות‪ :‬קובץ דברים‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ :‬הקיבוץ המאוחד‪ ,‬תשמ”ז‪ ,‬עמ’ ‪.51‬‬

‫| ‪| 127‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫עומדים על פי החירות‬ ‫דברים לפרשת בשלח‬ ‫מיכאל מרמור‬ ‫בפרשת בשלח אנו מוצאים את עצמנו על מעבר חצייה‪ .‬השחור והלבן באים בזה אחר זה‪ ,‬שאגת‬ ‫הניצחון לצד דאגת החידלון‪ .‬אנחנו יוצאים אל המסע הגדול‪ ,‬מלוּוים בעמוד הענן ביום ובעמוד‬ ‫החירוֹת הוא תחנה בדרך ממצרים לארץ‬ ‫האש בלילה‪ .‬לפי הניקוד המסורתי שניתן לתורה‪ ,‬פי ִ‬ ‫החירוּת‪ ,‬רגע של שהות לפני היציאה אל החירות שבמדבר; המסע מביא‬ ‫כנען‪ .‬אבל הוא גם‪ ,‬פי ֵ‬ ‫ֹת‪-‬החירוּת‪ ,‬שהוא גם מקום וגם מצב‪ .‬כשאנחנו על סף החירות‪,‬‬ ‫אותנו עד שפת הים ועד פי החִירו‬ ‫ֵ‬ ‫פרעה משנה את דעתו ומתחיל לרדוף אחרינו‪ .‬שם‪ ,‬בפי החירות‪ ,‬אנחנו חוֹ וים את הדקות הקשות‬ ‫שלפני הישועה הגדולה‪.‬‬ ‫התחושה הקשה היא שכל הישגיה של היציאה ממצרים עלולים לעלות בתוהו‪ .‬לפני העם ניצב‬ ‫רק הים‪ ,‬ומאחוריו פרעה וכל חילו המתקרבים בשצף קצף‪ .‬ומה עושה העם? הוא צועק אל ה’‬ ‫ומתלונן בפני משה‪ ,‬כשם שירבה לעשות גם בהמשך הפרשה ולכל אורך נדודיו במדבר‪:‬‬ ‫ֹאמר ּו ֶאל מ ׁ ֶֹשה ַה ִמ ְּבלִ י ֵאין ְקבָ ִרים ְּב ִמ ְצ ַריִם לְ ַק ְח ָּתנ ּו לָ מוּת ַּב ִּמ ְד ָּבר ַמה ּזֹאת ָע ִ ׂש ָית ָ ּלנ ּו‬ ‫וַ ּי ְ‬ ‫ָ‬ ‫לְ הוֹ ִצ ָיאנ ּו ִמ ִּמ ְצ ָריִם‪ֲ .‬הלֹא זֶ ה ַה ָדּ בָ ר ֲא ׁ ֶשר ִדּ ַּב ְרנ ּו ֵאלֶ יך בְ ִמ ְצ ַריִם לֵ אמֹר ֲח ַדל ִמ ֶּמ ּנ ּו וְ נַ ַעבְ ָדה‬ ‫ֶאת ִמ ְצ ָריִם ִּכי טוֹ ב לָ נ ּו ֲעבֹד ֶאת ִמ ְצ ַריִם ִמ ֻּמ ֵתנ ּו ַּב ִּמ ְד ָּבר (שמות יד‪ ,‬יא‪-‬יב)‪.‬‬ ‫המסר למשה פשוט וברור‪ :‬אם המשמעות של החירות הנשגבה הזאת היא אובדן החיים‪ ,‬אזי‬ ‫עדיפים חיי עבדות‪ .‬דברי התרסה ולעג מוטחים במשה‪ ,‬ובאמצעותו ‪ -‬באלוהי ישראל‪ :‬האם‬ ‫הבאת אותנו עד פי החירות כדי לחסל אותנו? האם ככלות הכול‪ ,‬הגאולה המובטחת אינה אלא‬ ‫סוג של קבורה אלטרנטיבית?‬

‫*‬

‫הרב ד"ר מיכאל מרמור הוא הפרובוסט ע"ש מנדל בהיברו יוניון קולג'‪ .‬בעבר שימש כרב קהילת‬ ‫"אהל אברהם" בחיפה ודיקן הקולג' בירושלים‪ .‬חוקר ההגות היהודית המודרנית‪.‬‬

‫| ‪| 128‬‬

‫רומרמ לאכימ‬ ‫ֹאמר מ ׁ ֶֹשה ֶאל ָה ָעם ַאל ִּת ָירא ּו‬ ‫תשובתו של משה חדה ובטוחה‪ ,‬צלולה לא פחות מתלונות העם‪“ :‬וַ ּי ֶ‬ ‫יתם ֶאת ִמ ְצ ַריִ ם ַה ּיוֹ ם לֹא ת ִֹספ ּו‬ ‫ִה ְתיַ ְ ּצב ּו ו ְּרא ּו ֶאת יְ ׁשו ַּעת ה’ ֲא ׁ ֶשר יַ ֲעשֶׂ ה ָלכֶ ם ַה ּיוֹ ם ִּכי ֲא ׁ ֶשר ְר ִא ֶ‬ ‫לִ ְרא ָֹתם עוֹ ד ַעד עוֹ ָלם‪ .‬ה’ יִ ָ ּל ֵחם ָלכֶ ם וְ ַא ֶּתם ַּת ֲח ִר ׁשוּן” (שמות יד‪ ,‬יג‪-‬יד)‪ .‬לנוכח ספקות העם‪ ,‬הוא‬ ‫מטיף לביטחון גמור בנפלאות האל‪ .‬בלקסיקון הפוליטי של ימינו‪ ,‬סיסמת משה הייתה אולי‪ :‬תנו‬ ‫לאל לנצח‪ .‬או לחילופין‪ :‬זה בידיים שלו‪.‬‬ ‫הדברים נשמעים רהוטים ובוטחים מאוד‪ ,‬אולם רבים בימינו יתקשו עד מאוד לקבל גישה זו‪.‬‬ ‫לפנינו שילוב בין ודאות דתית לבין פסיביות פוליטית‪“ .‬שבו בשקט”‪ ,‬אומר לנו משה‪ ,‬כביכול‪.‬‬ ‫“שבו וראו מה הולך לקרות”‪ .‬כקוראים אנו יודעים שנבואתו‪-‬הבטחתו של משה אכן תתממש‪,‬‬ ‫שהעם לא בא אל פי החירות כדי למות ולהיקבר שם‪ .‬אולם‪ ,‬כמי שההיסטוריה היהודית פרושה‬ ‫לפניהם‪ ,‬כמי ששאלות הקיום היהודי ניצבות בפניהם‪ ,‬אנו יודעים בוודאות לא פחותה‪ ,‬שבתולדות‬ ‫עמנו לא תמיד הסתיים הסיפור כך‪.‬‬ ‫ההתנגדות של כמה מקוראי הסיפור לעמדתו המוצהרת של משה אינה נובעת רק משיקול‬ ‫פרגמטי‪ .‬ההתנגדות לפסיביות אינה אך ורק עניין של חוסר תכלית‪ .‬גם ברמה המוסרית יש סיבה‬ ‫להסתייג מהרעיון שה’ ילחם עבורנו ואנחנו נחריש‪ .‬זו הסיבה שבגללה קשה לרבים להסכין עם‬ ‫התנהגותו של אברהם בעקידת בנו; גם אם אנו‪ ,‬כקוראים‪ ,‬יודעים שבסופו של סיפור הכול בא‬ ‫על מקומו בשלום‪.‬‬

‫הציונות של נחשון‬ ‫המהפכה הציונית וההיסטוריה של מאה השנים האחרונות הופכות את המסר של “ה’ יילחם לכם‬ ‫ואתם תחרישון” לבעייתי ביותר‪ .‬מנקודת מבט ציונית‪ ,‬גיבור הפרשה שלנו הוא נחשון בן עמינדב‪,‬‬ ‫שאינו ממתין לחזות בנפלאות הבורא‪ ,‬אלא (לפי המדרש) צועד אל המים מתוך אמונה אקטיבית‬ ‫מאוד‪ .‬עם זאת מתברר‪ ,‬כי ההסתיגות מהעולה מפשט הדברים לא התעוררה רק בימינו אנו‪.‬‬ ‫במכילתא דר’ ישמעאל מובאת גרסה המבליטה את מגוון התגובות בקרב העם למצב הקיצוני בו‬ ‫היו שרויים‪“ :‬ארבע כתות נעשו לישראל על הים‪ :‬אחת אומרת ניפול לים‪ ,‬ואחת אומרת נחזור‬ ‫למצרים‪ ,‬ואחת אומרת נעשה מלחמה כנגדן‪ ,‬ואחת אומרת נצווח כנגדן” (מכילתא דר’ ישמעאל‪,‬‬ ‫בשלח‪ ,‬מסכתא דויהי‪ ,‬ב)‪ .‬לפי תיאור זה‪ ,‬גם כשהגב אל הקיר לא שוררת בעם ישראל אחדות‬ ‫נורמטיבית‪ ,‬מקיר אל קיר‪ .‬יש המגלים יצר אובדני‪ :‬ניפול אל הים ונטבע; אחרים מתגעגעים‬ ‫למצרים ומחפשים דרך חזרה אל העבדות המוכרת; קבוצה שלישית מתכוננת לקרב‪ ,‬כי “פי‬ ‫החירות לא תיפול”‪ ;...‬ואין לשכוח את הקבוצה הרביעית‪ ,‬אלה שפשוט צורחים וצווחים‪.‬‬ ‫מהי הקבוצה הנורמטיבית בחברה הישראלית בימים אלה? דומה כי כל הכתות מיוצגות בחברה‬ ‫הישראלית ובעם היהודי בן זמננו‪ .‬אם כך‪ ,‬כיצד יש להשיב לכל אחת מהן? בעל אותו מדרש‬ ‫במכילתא‪ ,‬ממשיך ומפרש את תשובתו של משה‪ .‬לפי פירושו אין זו תשובה חד‪-‬ממדית לעם‬ ‫אחיד ומאוחד‪ ,‬כדרך שעלה מן הפשט‪ .‬הוא רואה בה רצף של תשובות‪ ,‬שכל אחת מהן מכוונת‬ ‫לצרכיה ולרצונותיה של כל אחת מהקבוצות הללו בעם‪:‬‬

‫| ‪| 129‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫“ה ְתיַ ְ ּצב ּו ו ְּרא ּו ֶאת ׁיְשו ַּעת ה’”‬ ‫זאת שאמרה ניפול לים נאמר לה‪ִ :‬‬ ‫זו שאמרה נחזור למצרים נאמר לה‪ִּ :‬‬ ‫“כי ֲא ׁ ֶשר ְר ִא ֶיתם ֶאת ִמ ְצ ַריִם ַה ּיוֹ ם לֹא ת ִֹספ ּו‬ ‫לִ ְרא ָֹתם עוֹ ד ַעד עוֹ לָ ם”‬ ‫וזו שאמרה נעשה מלחמה כנגדן נאמר לה‪“ :‬ה’ ָ ּיִל ֵחם לָ כֶ ם”‬ ‫וזו שאמרה נצווח כנגדן נאמר לה‪ “ :‬וְ ַא ֶּתם ַּת ֲח ִר ׁשוּן”‪.‬‬ ‫החברה הישראלית מצויה היום בארץ ישראל‪ ,‬אך היא שרויה עדיין בפי החירות‪ .‬אנחנו עדיין עם‬ ‫כמעט‪-‬חופשי בארצנו‪ ,‬עַם על סָף‪ .‬יש בינינו הדוהרים אל הים‪ ,‬המצפים לנס‪ ,‬או לבוץ‪ .‬יש בינינו‬ ‫החולמים על חזרה למצרים‪ ,‬לגלות המוכרת והמפתה כל כך‪ .‬יש בינינו הקוראים למלחמה‪ ,‬או‬ ‫הגורסים שהמלחמה בלתי‪-‬נמנעת‪ .‬וכן‪ ,‬כמו אז כן עתה‪ ,‬יש העומדים וצוֹ וחים‪.‬‬ ‫במקום להעמיד פנים כאילו אנחנו עם חד‪-‬פרצופי‪ ,‬עלינו לנקוט גישה פרשנית מדרשית‪ ,‬הערה‬ ‫לאירוניה ופתוחה לריבוי הדעות‪ .‬אולי כמה מקוראי שורות אלו יוכלו להזדהות עם שתים‪ ,‬עם‬ ‫שלוש‪ ,‬או אפילו עם כל ארבע הכתות של המדרש‪ :‬אני רוצה לרוץ קדימה‪ ,‬אך בו בזמן גם לחזור‬ ‫אחורנית; אני משיב מלחמה שערה‪ ,‬וגם מרים קול צעקה נגד המצב המורכב כל כך שאנו נמצאים‬ ‫בו‪ .‬אנחנו על סף החירות במובנים רבים‪ :‬במובן הפוליטי‪ ,‬הרוחני‪ ,‬הכלכלי‪ ,‬ועוד‪ .‬אל לנו להפיק‬ ‫מפרשת השבוע מסר פשטני של אמונה פסיבית‪ .‬אדרבא‪ ,‬המצב המורכב דורש תגובה מורכבת‪:‬‬ ‫כנגד התבוסתנות – תקווה; כנגד הגלותיות – פרספקטיבה היסטורית רחבה; כנגד המיליטריזם‬ ‫– מחויבות לערכים נשגבים; וכנגד הצרחנות – קצת שקט‪ .‬כך נחצה את הים יחדיו; לא באחידות‬ ‫מזויפת‪ ,‬אלא באחדות מגוונת ואמיתית‪ .‬גם ברגעי הקושי והאימה‪ ,‬גם כשנדמה שהים והאויב‬ ‫שמעבר לאותו‬ ‫למעבר המוליך אותנו מן המצר(ים) ועד לארץ‬ ‫ֵ‬ ‫סוגרים עלינו‪ ,‬עלינו להכין עצמנו ֲ‬ ‫ים‪ ,‬אל ארץ זבת חלב ודבש‪.‬‬

‫| ‪| 130‬‬

‫וקרמ ןבואר‬

‫“הדרך יפה עד מאד”‬ ‫דברים לפרשת קדושים‬ ‫ראובן מרקו‬ ‫“דּ ֵ ּבר ֶאל ָּכל ֲע ַדת ְ ּבנֵ י יִ שְׂ ָר ֵאל וְ ָא ַמ ְר ָּת ֲא ֵל ֶהם ְקד ׁ ִֹשים ִּת ְהי ּו ִּכי ָקדוֹ ׁש‬ ‫אנו קוראים בפתח הפרשה ַ‬ ‫ֲאנִ י ה’ ֱאל ֵֹהיכֶ ם” (ויקרא יט‪ ,‬א‪-‬ב)‪ .‬החידוש בדברים אלה אינו בעצם הציווי להיות קדושים‪ .‬כך‪,‬‬ ‫למשל‪ ,‬נאמר כבר בספר שמות “וְ ַא ֶּתם ִּת ְהי ּו לִ י ַמ ְמ ֶלכֶ ת כּ ֲֹהנִ ים וְ גוֹ י ָקדוֹ ׁש” (שמות יט‪ ,‬ו)‪ .‬עצמתם‬ ‫של הפסוקים שבפרשתנו נקנית להם משום שכאן נאמר‪ ,‬לראשונה‪ ,‬כיצד נעשים “גוי קדוש”‪,‬‬ ‫כיצד מקדשים את החיים‪ ,‬שהרי אחריהם באה רשימה מובהקת ומשמעותית של דרישות‪ ,‬מאוד‬ ‫“אל‬ ‫ספציפיות ומאוד מדויקות‪ .‬חלק מן הדרישות הן מהתחום שבין האדם לבין אלוהיו‪ ,‬כגון ַ‬ ‫ִּת ְפנו ֶאל ָה ֱאלִ ילִ ם וֵ אל ֵֹהי ַמ ֵּסכָ ה לֹא ַת ֲעשׂ ּו ָלכֶ ם” (ויקרא יט‪ ,‬ד)‪ ,‬אבל רוב רובן מהתחום שבין‬ ‫האדם לסביבתו‪ ,‬הסביבה האנושית וסביבת הטבע‪ .‬המעניין מכול הוא שיש כאן הכול בכול מכל‬ ‫כול ‪ -‬התורה קופצת מנושא לנושא‪ ,‬כביכול ללא סדר‪ .‬כך למשל בלקט ההוראות הבא‪ ,‬המרוכז‬ ‫בשלושה פסוקים‪:‬‬ ‫לֹא ִת ּקֹם וְ לֹא ִת ּטֹר ֶאת ְּבנֵ י ַע ֶּמ ָך וְ ָא ַהבְ ָּת לְ ֵר ֲע ָך ָּכמוֹ ָך ֲאנִ י ה’‪ֶ .‬את ֻח ּק ַֹתי ִּת ׁ ְשמֹר ּו ְּב ֶה ְמ ְּת ָך‬ ‫לֹא ַת ְר ִּב ַיע ִּכלְ ַאיִם ָ ׂש ְד ָך לֹא ִתזְ ַרע ִּכלְ ָאיִם ּובֶ גֶ ד ִּכלְ ַאיִם ׁ ַש ַע ְטנֵ ז לֹא יַ ֲעלֶ ה ָעלֶ ָיך‪ .‬וְ ִא ׁיש ִּכי‬ ‫יִש ַּכב ֶאת ִא ּׁ ָשה ׁ ִשכְ בַ ת זֶ ַרע וְ ִהוא ׁ ִש ְפ ָחה נֶ ֱח ֶר ֶפת לְ ִא ׁיש וְ ָה ְפ ֵדּ ה לֹא נִ ְפ ָדּ ָתה אוֹ ֻח ְפ ׁ ָשה לֹא‬ ‫ְׁ‬ ‫נִ ַּתן לָ ּה ִּב ּק ֶֹרת ִּת ְהיֶ ה לֹא יו ְּמת ּו ִּכי לֹא ֻח ּ ָפ ׁ ָשה (ויקרא יט‪ ,‬יח‪-‬כ)‪.‬‬ ‫נראה בעליל‪ ,‬שאין זה פשוט להיות קדוש ואין זה עניין בעל ממד אחד‪ ,‬תחום פעילות יחיד‪,‬‬ ‫התייחסות מבודדת לסוגיה ספציפית‪.‬‬ ‫מעניין גם העירוב‪ ,‬לאורך הדברים‪ ,‬בין לשון יחיד לבין לשון רבים‪ .‬לעיתים מדובר בפניה לרבים‪,‬‬ ‫לפעמים הציווי הוא אישי‪ .‬לעתים נראה שמרכז הכובד הוא ביחיד ובהתנהגותו; לעתים איכותה‬

‫*‬

‫ראובן אברהם מרקו הוא חבר קהילת "נתן יה" ומבעלי התפילה שלה‪ .‬חבר הנהלת התנועה‬ ‫הרפורמית ומועמד לתפקיד יו"ר התנועה‪ .‬מהנדס אלקטרוניקה ובעל תואר שני במנהל עסקים‪.‬‬

‫| ‪| 131‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫של החברה היא המונחת על הכף‪ .‬מכל מקום‪ ,‬נראה בבירור שהבסיס לחיי קדושה עומד הרבה‬ ‫יותר על רגליו של המתרחש בין האדם לחברו מאשר על רגלי כל רובד אחר של ציוויים‪ .‬כאלה‬ ‫הן ההנחיות הברורות‪ ,‬חלקן מהפכניות‪ ,‬בתחום החברתי‪“ :‬ו ְּב ֻק ְצ ְרכֶ ם ֶאת ְק ִציר ַא ְר ְצכֶ ם לֹא ְתכַ ֶ ּלה‬ ‫ּ ְפ ַאת שָׂ ְד ָך לִ ְקצֹר וְ ֶל ֶקט ְק ִצ ְיר ָך לֹא ְת ַל ֵ ּקט‪ .‬וְ כַ ְר ְמ ָך לֹא ְתעוֹ ֵלל ו ֶּפ ֶרט ַּכ ְר ְמ ָך לֹא ְת ַל ֵ ּקט ֶל ָענִ י וְ ַל ֵ ּגר ַּת ֲעזֹב‬ ‫את ֵּמ ֱאל ֶֹה ָ‬ ‫יך ֲאנִ י ה’”‬ ‫א ָֹתם ֲאנִ י ה’ ֱאל ֵֹהיכֶ ם” (שם‪ ,‬ט‪-‬י); וגם‪ִ ,‬‬ ‫“מ ּ ְפנֵ י שֵׂ ָיבה ָּתקוּם‪ ,‬וְ ָה ַד ְר ָּת ּ ְפנֵ י זָ ֵקן וְ יָ ֵר ָ‬ ‫(שם‪ ,‬לב)‪ .‬בתחום המשפטי והמסחרי‪:‬‬ ‫ָ‬ ‫ּ‬ ‫יתך” (שם‪ ,‬טו)‪ ,‬או‬ ‫“לֹא ַת ֲעשׂ ּו ָעוֶ ל ַ ּב ִּמ ׁ ְש ּ ָפט לֹא ִת ּ ָׂשא ְפנֵ י ָדל וְ לֹא ֶת ְה ַדּ ר ְפנֵ י גָ דוֹ ל ְ ּב ֶצ ֶדק ִּת ׁ ְש ּפֹט ֲע ִמ ֶ‬ ‫יפת ֶצ ֶדק וְ ִהין ֶצ ֶדק יִ ְהיֶ ה‬ ‫“לֹא ַת ֲעשׂ ּו ָעוֶ ל ַ ּב ִּמ ׁ ְש ּ ָפט ַ ּב ִּמ ָדּ ה ַ ּב ִּמ ׁ ְש ָקל ו ַּב ְּמשׂ ו ָּרה‪ .‬מֹאזְ נֵ י ֶצ ֶדק ַא ְבנֵ י ֶצ ֶדק ֵא ַ‬ ‫אתי ֶא ְתכֶ ם ֵמ ֶא ֶרץ ִמ ְצ ָריִ ם” (שם לה‪-‬לו)‪ .‬אפילו היחס לאדם באשר‬ ‫ָלכֶ ם ֲאנִ י ה’ ֱאל ֵֹהיכֶ ם ֲא ׁ ֶשר הוֹ ֵצ ִ‬ ‫ָ‬ ‫הוא אדם‪ ,‬בין אם הוא בן ברית בין אם לאו‪“ ,‬וְ כִ י יָ גוּר ִא ְּתך ֵ ּגר ְ ּב ַא ְר ְצכֶ ם לֹא תוֹ נ ּו אֹתוֹ ‪ְּ .‬כ ֶאזְ ָרח ִמ ֶּכם‬ ‫יתם ְ ּב ֶא ֶרץ ִמ ְצ ָריִ ם ֲאנִ י ה’ ֱאל ֵֹהיכֶ ם” (שם לג‪-‬‬ ‫יִ ְהיֶ ה ָלכֶ ם ַה ֵ ּגר ַה ָ ּגר ִא ְּתכֶ ם וְ ָא ַה ְב ָּת לוֹ ָּכמוֹ ָך ִּכי גֵ ִרים ֱהיִ ֶ‬ ‫לד)‪ .‬כאמור‪ ,‬זו מערכת ציוויים המשקפת תחום רחב מאוד של עניינים שמהותם חברתי‪.‬‬ ‫הקדוּשה‪ ,‬כך נראה‪ ,‬אינה נגזרת מהלימוד או בדרך עיונית אחרת כלשהי‪ .‬היא נבחנת באמת מידה‬ ‫אחת‪ ,‬זו של המעשה‪ .‬אין כאן דבר וחצי דבר‪ ,‬לפחות לכאורה‪ ,‬הקשור ביֶ דע‪ ,‬בלימוד‪ ,‬או בשינון‪.‬‬ ‫פסוקי הפרשה מתייחסים התייחסות ברורה למדי לכללי “עשה” ו”אל תעשה”‪ ,‬מתוך הבנה שכך‬ ‫ניתן לנהל חברה מתוקנת‪ .‬יש שיעדיפו זאת כך ‪ -‬מעשה‪ ,‬בלא לימוד‪ ,‬בלא התייחסות להקשר‬ ‫שבתוכו הטקסט נאמר‪ ,‬בלי לנסות להעניק לטקסט משמעות רלבנטית‪ .‬אולם בכך אובד דבר‬ ‫מה חיוני‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬אנו מצוּוים שלא לכלות את פאת השדה‪ ,‬שלא ללקט את לקט הקציר‪,‬‬ ‫ולא לעולל את הכרם‪ .‬כמה מאתנו מתעסקים בכך היום?! מעטים שבמעטים‪ .‬רובנו עוסקים‬ ‫במקצועות ובהתמחויות שלא נידונו בזמן כתיבת הטקסט הזה‪ .‬האם פירוש הדבר שאנחנו‬ ‫פטורים מללמוד אותו‪ ,‬מלהבין אותו‪ ,‬מלנסות ליישם אותו בתחומים וברבדים השייכים עד מאוד‬ ‫לכאן ולעכשיו של חיינו?‬ ‫כבר במסכת קידושין שבתלמוד הבבלי מספרים על המחלוקת בשאלת היחס שבין המעשה לבין‬ ‫התלמוד‪:‬‬ ‫וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד נשאלה שאילה זו בפניהם‬ ‫תלמוד גדול או מעשה גדול נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול נענה רבי עקיבא‬ ‫ואמר תלמוד גדול נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה‪.‬‬ ‫(בבלי‪ ,‬קידושין מ ע”ב)‬ ‫רוב החכמים‪ ,‬כך נראה‪ ,‬מנווטים בין הקיצוניות של רבי טרפון המצדד במעשה בלבד‪ ,‬ובין רבי‬ ‫עקיבא המצדד בתלמוד בלבד‪ .‬הפשרה הנמצאת להם היא שהתלמוד גדול אמנם‪ ,‬אבל רק מפני‬ ‫שהוא מביא לידי מעשה‪ ,‬רק אם הוא אכן מביא לידי מעשה‪ .‬תלמוד בלא מעשה‪ ,‬כאילו לא נלמד‪.‬‬ ‫אם התלמוד אינו מביא לכלל מעשה‪ ,‬אין לו ערך‪ .‬כך‪ ,‬מי שלמד ושנה‪ ,‬הבין ופירש כל זווית‬ ‫של “לֹא ָתלִ ין ּ ְפ ֻע ַ ּלת שָׂ כִ יר ִא ְּת ָך ַעד ּב ֶֹקר” אך אינו מיישם לימוד זה בחיי היומיום‪ ,‬לא כתביעה‬ ‫מאחרים‪ ,‬ולא בחייו שלו‪ ,‬כאילו לא למד‪ ,‬מפני שתלמודו לא הביאו לכלל מעשה‪ .‬כך‪ ,‬מי שיודע‬

‫| ‪| 132‬‬

‫וקרמ ןבואר‬ ‫הכול על האיסור להונות את הגר‪ ,‬אך כאשר במציאות גס ליבו בזר הגר בקרבנו‪ ,‬הוציא עצמו‬ ‫“קד ׁ ִֹשים ִּת ְהיוּ”‪.‬‬ ‫מכלל ְ‬ ‫זו הדרך שאנחנו שואפים לפלס בכל ימות השנה‪ .‬זה האיזון שאנו מנסים למצוא בין לימוד העבר –‬ ‫על היפה והקשה שבו‪ ,‬על מוראותיו ועל נפלאותיו – לבין המחויבות למעשה הבניין של המדינה‪,‬‬ ‫של החברה‪ ,‬של העם ושל האנושות‪ .‬לכן ייסדנו לפני שנים את “שבת תקומה”‪ ,‬זו המגשרת בין‬ ‫זיכרון השואה לבין השילוב הקשה והמאתגר של זיכרון החללים – חיילי צה”ל‪ ,‬חללי מערכות‬ ‫ישראל‪ ,‬נפגעי פעולות האיבה – ושל שמחת חג העצמאות‪ .‬אנו מאמינים שמהתעמקות בעבר‬ ‫ובמשמעויותיו יצמח לנו שיח נכון וראוי יותר על המעשה שאנו מצוּוים עליו למען העתיד;‬ ‫שהעשייה העשירה שנעשה תצדיק את קרבן השנים‪.‬‬ ‫זה גם עניינה של “ועידת היובל”‪ ,‬שלקראתה מתפרסם לקט זה‪ .‬היא מבקשת לחגוג בלב שלם‬ ‫הישגי עבר‪ ,‬להסתכל לאחור ולומר בגאווה לא מוסתרת כי התנועה הטביעה את חותמה בחברה‬ ‫“לכְ ֵּת ְך ַא ֲח ַרי ַ ּב ִּמ ְד ָ ּבר ְ ּב ֶא ֶרץ לֹא זְ רו ָּעה” (ירמיהו ב‪,‬‬ ‫הישראלית‪ ,‬לחוש שהתקיימו בנו דברי הנביא ֶ‬ ‫ב)‪ .‬אבל נדע שלימוד זה קנה את ערכו אם הוא יעצים את כוחנו לצאת – על בסיס מה שהיה ומה‬ ‫שהווה – לדרכים חדשות‪ ,‬לפיתוח תוכניות ממשיות העשויות להשאיר חותמן על מה שיהיה‪.‬‬ ‫ימי ועידה הם יפים‪ ,‬אך חשובה אף מהם העשייה היומיומית‪ ,‬הסיזיפית לא אחת‪ ,‬המאתגרת‬ ‫מאוד; אבל‪ ,‬זו המניבה פירות‪ .‬וכך אומרת המשוררת לאה גולדברג‪ ,‬בראשון מ”שירי סוף הדרך”‬ ‫שלה‪:1‬‬ ‫ַה ֶ ּד ֶרך יָ ָפה ַעד ְמאֹד ‪ָ -‬א ַמר ַה ַ ּנ ַער‪.‬‬ ‫ַה ֶ ּד ֶרך ָק ׁ ָשה ַעד ְמאֹד ‪ָ -‬א ַמר ָה ֶעלֶ ם‪.‬‬ ‫ַה ֶ ּד ֶרך ָא ְרכָ ה ַעד ְמאֹד ‪ָ -‬א ַמר ַה ֶ ּגבֶ ר‪.‬‬ ‫יָ ׁ ַשב ַה ָז ֵּקן לָ נו ַּח ְּב ַצד ַה ֶ ּד ֶרך‪.‬‬

‫צוֹ בְ ָעה ַה ּׁ ְש ִק ָיעה ֵ ׂשיבָ תוֹ ְּב ָפז וָ א ֶֹדם‪,‬‬ ‫ל‪-‬ה ֶע ֶרב‪,‬‬ ‫ַה ֶ ּד ׁ ֶשא ַמבְ ִהיק לְ ַרגְ לָ יו ְּב ַט ָ‬ ‫ּ‬ ‫ִצ ּפוֹ ר ַא ְחרוֹ נָ ה ׁ ֶשל יוֹ ם ֵמ ָעלָ יו ְמזַ ֶמ ֶרת‪:‬‬ ‫ֲה ִתזְ ֹּכר ַמה ָ ּי ְפ ָתה‪ַ ,‬מה ָ ּק ׁ ְש ָתה‪ָ ,‬מה ָא ְרכָ ה ַה ֶ ּד ֶרך?‬

‫נזכור את היופי ואת הקושי‪ ,‬את אורכה של הדרך ואת אתגריה; נדע גם נדע שאנחנו מניחים‬ ‫יסודות למדינת ישראל סובלנית יותר ויהודית יותר; כזו שיהודיותה אינה מעוגנת באיסורים‬ ‫ובהדרה‪ ,‬באפליית הזר ובהסתגרות‪ ,‬אלא בחיבוק‪ ,‬בשוויון‪ ,‬בצדק‪ ,‬בחמלה‪ ,‬ובהבנה‪ .‬נדע שאנו‬ ‫מצוּוים‪ ,‬ככל הדורות‪“ ,‬קדושים תהיו”‪.‬‬

‫‪ 1‬לאה גולדברג‪ ,‬שירים‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,1986 :‬ב‪ ,‬עמ’ ‪.152‬‬

‫| ‪| 133‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫להשתעבד לחירות‪ ,‬להשתחרר ִמ ֵּמ ַצ ִרים‬ ‫דברים לפרשת וארא‬ ‫אלונה ניר קרן‬ ‫אתי ֶאת ְ ּבנֵ י יִ שְׂ ָר ֵאל ִמ ּתוֹ כָ ם" (שמות‬ ‫ל‪-‬מ ְצ ָריִ ם; וְ הוֹ ֵצ ִ‬ ‫"וְ יָ ְדע ּו ִמ ְצ ַריִ ם ִּכי ֲאנִ י יהוה ִ ּבנְ ט ִֹתי ֶאת יָ ִדי ַע ִ‬ ‫מהמצרים? האם האל הכול‪-‬יכול נמצא‬ ‫ז‪ ,‬ה)‪ .‬מדוע חשוב לה' כי "ידעו מצרים"? מה אכפת לו‬ ‫ִ‬ ‫בתחרות עם מישהו? הפסוק הזה חוזר מילה במילה פעמיים בפרשה וארא‪ ,‬וכפי שאנו יודעים –‬ ‫אין חזרות מיותרות במקרא‪.‬‬ ‫הפרשה המקדימה עוסקת בשמות‪ ,‬ופרשתנו נפתחת בהצגת שמות האל‪ :‬השם הראשוני‪" ,‬שדי"‪,‬‬ ‫ֹאמר‬ ‫שבו נגלה האל לאבותינו; והשם ה"אמיתי"‪ ,‬זה שאסור לאמרו‪" :‬וַ יְ ַד ֵ ּבר ֱאל ִֹהים ֶאל מ ׁ ֶֹשה וַ ּי ֶ‬ ‫ֵא ָליו ֲאנִ י יהוה‪ .‬וָ ֵא ָרא ֶאל ַא ְב ָר ָהם ֶאל יִ ְצ ָחק וְ ֶאל יַ ֲעקֹב ְ ּב ֵאל ׁ ַש ָדּ י ו ׁ ְּש ִמי יהוה לֹא נוֹ ַד ְע ִּתי ָל ֶהם" (שמות‬ ‫ו‪ ,‬ב‪-‬ג)‬ ‫שם הפרשה‪ ,‬וארא‪ ,‬מסגיר את המוטו של אלוהים בפרשה הזו‪" .‬ושמי יהוה" – קרי הויה‪ .‬אלוהים‬ ‫מחליט סוף סוף להיראות לעמו‪ ,‬לבני ישראל; להיות נוכח בשמו המלא‪ ,‬ולא סתם כאיזשהו אל‬ ‫שדי; להיות הוויה; להיות להיות‪ .‬הוא שולח את משה לבשר זאת לעם‪" .‬וַ יְ ַד ֵ ּבר מ ׁ ֶֹשה ֵּכן ֶאל ְ ּבנֵ י‬ ‫יִ שְׂ ָר ֵאל וְ לֹא ׁ ָש ְמע ּו ֶאל מ ׁ ֶֹשה ִמ ּק ֶֹצר רו ַּח ו ֵּמ ֲעב ָֹדה ָק ׁ ָשה" (שם‪ ,‬ט)‪ .‬העם אומר למשה – "לא ‪...‬‬ ‫תקשיב ‪ ...‬אין לי זמן עכשיו‪ ,‬יש לי מלא עבודה‪ ,‬הפירמידות‪ ,‬התבן‪ ,‬הלבנים‪ ,‬המשכנתא‪ ,‬הילדים‪,‬‬ ‫גם המכונית במוסך ‪ ." ...‬מקוצר רוח ומעבודה קשה העם אינו שועה למשה‪.‬‬ ‫אני רוצה לטעון כי הפניות "וידעו מצרים"‪ ,‬הן למעשה פניות לבני ישראל‪ .‬אני רוצה להציע‬ ‫לקרוא את "וידעו ִמ ְצ ַריִ ם" כ"וידעו ֵמ ַצ ִרים"‪ ,‬קרי "וידעו ֵ ּ‬ ‫הגבלים" ‪ -‬כפי שיתבהר בהמשך‪.‬‬ ‫אתי‬ ‫בהמשך הפסוק‪ ,‬המפגיש אותנו בפעם הראשונה עם הרעיון ש"מצרים" יידע‪ ,‬נאמר‪" :‬וְ הוֹ ֵצ ִ‬

‫*‬

‫אלונה ניר קרן היא תלמידת התוכנית הישראלית לרבנות‪ .‬משמשת כשליחה המרכזית לתנועה‬ ‫הרפורמית בארה״ב‪.‬‬

‫| ‪| 134‬‬

‫ןרק רינ הנולא‬ ‫ מתוך תודעת העבד‬,‫ מתוך עצמם‬,‫ לפי הפירוש אני מציעה‬,‫ היינו‬,)‫ ז‬,‫ֶאת ְ ּבנֵ י יִ שְׂ ָר ֵאל ִמ ּתוֹ כָ ם" (שם‬ .‫של עצמם‬ The Rising Tide of Racial“ ‫ נשא מרטין לותר קינג נאום בניו יורק שכותרתו‬1960 ‫בשנת‬ ‫ הוא מתאר בנאומו את האזיקים שהשחורים‬.]"‫” ["הגֵ אות של המודעות לגזע‬Consciousness :1‫ את היותם משועבדים לתודעתם‬,‫ממשיכים להיות אזוקים בהם גם לאחר סיום העבדות‬ We are all familiar with the historical circumstances and the psychological conditions that gave many Negroes a sense of inferiority. From 1619 through 1862 the Negro was forced to live through the long night of slavery. He was little more than a depersonalized cog in a vast plantation machine. After slavery ended the Negro found himself shackled with the cruel chains of segregation. Living with these conditions many Negroes lost faith in themselves and came to feel that perhaps they were less than human. But as the years unfolded something happened to the Negro. He began to look at himself in a new light. He came to feel a new sense of “somebodiness.”

He has come to feel that he is somebody. He is no longer ashamed of the color of his skin or the texture of his hair. He has come to see the meaning of the words of the eloquent poet2: Fleecy locks and black complexion Cannot forfeit nature’s claim Skin may differ, but affection Dwells in black and white the same.

And were I so tall as to reach the pole Or to grasp the ocean at a span I must be measured by my soul, The mind is the standard of the man. ‫ רק האל חופשי‬,‫ קרי‬3,"‫בחיבורו אתיקה טוען שפינוזה כי "רק האלוהים הוא סיבה חופשית‬ ‫ כמו‬,‫ ניתן ללמוד מטענת שפינוזה שני דברים – האחד‬.‫ כי הוא הסיבה והרצון של עצמו‬,‫באמת‬

Peter Holloran, Ralph Luker & Penny A. Russel (eds.), The Papers of Martin Luther King, Jr: Threshold 1 :‫ ראו גם‬of a new decade, January 1959-December 1960, Berkley & Los Angeles, 2005, p. 500 http://mlk-kpp01.stanford.edu/primarydocuments/Vol5/6Sept1960_TheRisingTideofRacialConsciousnessA ddressattheGold.pdf ‫”; יתר השורות‬The Negro’s Complaint“ ,Cowper William :‫ ארבע השורות הראשונות מצוטטות על ידי קינג מתוך‬2 . Lyricne, London: 1715, I, p. 706 Horae ,”Greatness False“ ,Watts Isaac :‫מתוך‬

‫ משפט נלווה‬,17 ‫ משפט‬,‫ [חלק א‬95 '‫ עמ‬,2003 ,‫ הקיבוץ המאוחד‬:‫אביב‬-‫ תל‬,‫ ירמיהו יובל‬:‫ מלטינית‬,‫ אתיקה‬,‫ ברוך שפינוזה‬3 .]2

| 135 |

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫שאמר ברי סחרוף‪ :‬כולנו עבדים;‪ 4‬השניה‪ ,‬היא שהדרך היחידה לחירות היא להשתעבד לחופש‬ ‫"עבד‬ ‫המוחלט‪ .‬ניסח את זה הרבה לפני שפינוזה‪ ,‬ולטעמי יפה הרבה יותר‪ ,‬רבי יהודה הלוי שכתב‪ֶ ,‬‬ ‫יהוה הוּא לְ ַבד ָח ְפ ׁ ִשי"‪.‬‬ ‫אבל מה זה אומר להיות משועבד לאל? מה זה אומר להיות עבד של יהוה?‬ ‫לספר‬ ‫לפני חמש עשרה שנים בחרתי להשתחרר מכבלי התודעה של "להיות בסדר"‪ .‬בחרתי ּ ֵ‬ ‫לאחי ואחר כך לאמי‪ .‬סיפרתי לחברים ולחברות‪ .‬חלפו שנתיים עד שעוד‬ ‫שאני לסבית‪ .‬קודם כל ִ‬ ‫אזיק השתחרר‪ ,‬וסיפרתי לאבי ולאחותי‪ .‬ומאז יום יום אני בוחרת להשתחרר – במקום העבודה‪,‬‬ ‫בפני בעל הדירה החדשה‪ ,‬בפני רופא הנשים‪ ,‬בפני המוכר בחנות המזרנים‪ ,‬כשאני באה לקנות בה‬ ‫עם בת זוגי‪ .‬כל יום הוא בחירה‪ .‬אני עבד לבחירה שלי‪.‬‬ ‫מהי המשמעות של להיות עבד של יהוה? עבד יהוה הוא מי שיכול לבחור באופן חופשי‪ ,‬ומשום‬ ‫כך חייו הם בצלם אלוהים‪ .‬הבחירה החופשית היא בחירה קשה מנשוא‪ .‬החופש מדעות קדומות‪,‬‬ ‫מקבעונות‪ ,‬מהנחות מוטעות‪ ,‬מפחדים‪ ,‬מעצלנות ומרפיון – תובע עבודה קשה ויום‪-‬יומית; ממש‬ ‫""צ ֶדק ֶצ ֶדק ִּת ְרדּ ֹף" (דברים טז‪ ,‬כ); ַ ּ‬ ‫"ב ֵ ּק ׁש ׁ ָשלוֹ ם‬ ‫כדרך שעלינו לרדוף אחר הצדק והשלום‪ ,‬ככתוב ֶ‬ ‫וְ ָר ְד ֵפהוּ" (תהלים לד‪ ,‬טו)‪ .‬כך ממש עלינו לרדוף חופש‪ .‬חופש אינו חופשה‪ .‬בלטינית‪ ,‬משמעות‬ ‫המילה "‪ "vacance‬היא מקום ריק‪ .‬חופש‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬הוא מקום של בחירה מלאה ומתמדת‪.‬‬ ‫לאחר שהשתחררנו מתודעת העבד שלנו‪ ,‬אם בזכות אותות ומופתים‪ ,‬אם משום שעלה בידינו‬ ‫המצרים את מחשבתנו החופשית‪ ,‬נוכל להתפנות ולהקשיב למה שאומר‬ ‫להסיר את כל הדברים ֵ‬ ‫אתי ֶאת יָ ִדי ָל ֵתת א ָֹת ּה‬ ‫אתי ֶא ְתכֶ ם ֶאל ָה ָא ֶרץ ֲא ׁ ֶשר נָ שָׂ ִ‬ ‫"וה ֵב ִ‬ ‫לנו בהמשך הפרשה משה בשם יהוה‪ֵ :‬‬ ‫לְ ַא ְב ָר ָהם לְ יִ ְצ ָחק ּולְ יַ ֲעקֹב וְ נָ ַת ִּתי א ָֹת ּה ָלכֶ ם מוֹ ָר ׁ ָשה ֲאנִ י יהוה" (שמות ו‪ ,‬ח)‪ .‬שהרי‪ ,‬השחרור מתודעת‬ ‫העבד אין משמעו ניתוק מן העבר‪ ,‬אלא להיפך‪" .‬ונתתי אותה לכם למורשה"‪ ,‬הארץ המובטחת‪,‬‬ ‫כמו מצרים‪ ,‬היא מטפורה‪ ,‬מקום רעיוני‪ ,‬שאליו מגיעים רק במאמץ‪ ,‬בחיפוש‪ ,‬בנדודים‪ .‬וניתן גם‬ ‫ניתן לרשת ולהוריש את הארץ המובטחת‪ ,‬את המורשה שלנו‪ ,‬את המורשת שלנו שהיא החינוך‬ ‫לבחירה חופשית‪" .‬בכל דור ודור חייב אדם" – כיהודים‪ ,‬זוהי אחריות אישית של כל אחד ואחת‬ ‫מאתנו לחנך את הדור הבא לבחור להיות חופשי‪ .‬לבחור שוב ושוב בכל יום‪.‬‬ ‫עלינו לוודא כי הדאגה לבחירה חופשית קיימת בכל רובד ורובד בחיינו‪ ,‬מהבחירה לאהוב את מי‬ ‫שאנחנו אוהבים ועד הבחירה לחיות בדמוקרטיה אמתית; מהבחירה היכן לשבת באוטובוס ועד‬ ‫לבחירות לכנסת; מהבחירה לקנות דירה היכן שאני רוצה ועד החופש לממש את הפוטנציאל של‬ ‫כל אחת ואחד מאתנו באופן מלא ככל שניתן‪ .‬חובתנו היא לראות ולהיראות‪ ,‬למדוד ולהימדד אך‬ ‫ורק באמת‪-‬המידה של נשמתנו ובחופש המחשבה שלנו‪.‬‬ ‫‪I must be measured by my soul,‬‬ ‫‪The mind is the standard of the man.‬‬

‫‪ 4‬ברי סחרוף‪" ,‬עבדים"‪.‬‬

‫| ‪| 136‬‬

‫ןמלק המענ‬

‫ירושת האמהות‬

‫דברים לפרשת חיי שרה‬ ‫נעמה קלמן‬

‫מורשת האמהות היא מורשת מורכבת‪ .‬אנו מחפשות בנרות נשות מופת שתארנה לנו את הדרך‪,‬‬ ‫כמנהיגות וכפורצות דרך‪ .‬כאשר מתבוננים בארבע האמהות שבספר בראשית‪ ,‬הכוס נותרת חצי‬ ‫מלאה‪ ,‬או שמא חצי ריקה‪ .‬שרה‪ ,‬רבקה‪ ,‬לאה ורחל מוגדרות כאמהות בלבד‪ .‬האבות מתמודדים‬ ‫עם מצבים שונים‪ :‬מבחני מנהיגות‪ ,‬חיפוש רוחני‪ ,‬מאבקי כוח; וגם עם יחס ישיר ובלתי אמצעי‬ ‫עם האל‪ .‬מה נלמד מארבע האמהות מעבר לסיפורי לידה‪ ,‬גידול ילדים‪ ,‬קנאה‪ ,‬ותחרות ביחס‬ ‫לגברים? האין מורשת עשירה יותר שתעניק השראה? אילו מידות יכולות נשים עצמאיות בדורנו‬ ‫ללמוד מן האמהות?‬ ‫פרשת חיי שרה פותחת במות שרה‪ ,‬אך בכל זאת‪ ,‬יש בה רמז למורשתה‪ .‬בחייה ראתה צורך‬ ‫לדאוג למעמדו של יצחק כ”יורש העצר”‪ ,‬אך הבטחת מעמדו נעשתה בדרך כואבת ואכזרית‪.‬‬ ‫גירוש הגר וישמעאל הבטיח את מקומו של יצחק‪ ,‬אך הוא תקדים למאבק שיתחולל בין יעקב‬ ‫לעשו; גם בו תמלא האם‪ ,‬רבקה‪ ,‬תפקיד ראשי‪ .‬בחברה הפטריארכאלית אין לנשים ברירה אלא‬ ‫להילחם על “זכותן” למימוש עצמי דרך בניהן‪ .‬בסיפורי בראשית‪ ,‬הבן האהוב של האישה האהובה‬ ‫זוכה בברכת ה”בכורה”‪ ,‬גם אם אינו הבכור‪ .‬האם לפנינו דוגמה לעורמה נשית “טיפוסית”‪ ,‬או‬ ‫שמא אין לנשים בתורה דרך אחרת להוכיח את כישוריהן?‬ ‫השושלת איננה עניין של משפחה ושל דם בלבד‪ .‬אברהם שולח את עבדו לחפש אישה ליצחק‪:‬‬ ‫ִּ‬ ‫“כי ֶאל ַא ְר ִצי וְ ֶאל מוֹ ַל ְד ִּתי ֵּת ֵל ְך וְ ָל ַק ְח ָּת ִא ּׁ ָשה לִ ְבנִ י לְ יִ ְצ ָחק” (בראשית כד‪ ,‬ד)‪ .‬לאברהם חשוב‬ ‫לשמור על קו לאומי‪-‬תרבותי‪ ,‬המתחבר למשפחתו שבמרחקים‪ .‬ברצוני להציע שלשלת נוספת‪,‬‬ ‫והיא “שלשלת גואלת”‪ .‬גאולה היא פעולה של חסד‪ .‬בברית שכרת איתנו‪ ,‬דורש מאתנו אלוהים‬ ‫לעשות חסד ולפעול לתיקון העולם‪ .‬כל פעולה של חסד‪ ,‬כל תיקון‪ ,‬אפילו מזערי‪ ,‬מתחברים‬ ‫לתיקון הגדול המביא לגאולה‪ .‬כאן אנו מגלים את תפקיד האישה‪ .‬לא פעם‪ ,‬האמהות הן שפעלו‬

‫*‬

‫הרב נעמה קלמן היא דיקנית ההיברו יוניון קולג' בירושלים‪ ,‬האישה הראשונה שהוסמכה לרבנות‬ ‫בתוכנית הישראלית לרבנות‪.‬‬

‫| ‪| 137‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫והתערבו בחסדים קטנים כדי לתקן את העולם‪.‬‬ ‫הסיפור המרכזי בפרשת חיי שרה הוא סיפור נישואי רבקה ויצחק‪ .‬פרק כד הוא אחד הפרקים‬ ‫הארוכים והמפורטים בתורה‪ .‬הסיפור חוזר בו פעמיים‪ ,‬פעם כסיפור המאורעות עצמם ופעם‬ ‫כשהעבד מתאר מה קרה לו; לאורך שישים ושבעה פסוקים אנו עדים לסיפור מתח ואהבה‪.‬‬ ‫מבחינה ספרותית נמצאים בסיפור כל האלמנטים של ספרות יפה וגבוהה‪ .‬אנו פוגשים דמויות‬ ‫מלאות ומתפתחות‪ .‬בסיפור מפורט מאוד‪ ,‬מוסר לנו המספר פרטים רבים כל כך עד שיש תחושה‬ ‫שאנחנו נמצאים ממש על יד הבאר‪ ,‬או בתוך האוהל‪ .‬חולף רגע ואנו ניצבים מול האופק המדברי‪,‬‬ ‫כשרבקה מתקרבת למקום מגורי יצחק‪ ,‬היוצא לשוח בשדה‪ .‬יצחק המחכה לה‪ .‬איזה סיפור נפלא‬ ‫של כמיהה לחיים‪.‬‬ ‫זהו סיפור שסופו ידוע לנו עוד מתחילתו‪ .‬בפתיחת ה"נובלה" הקצרה‪" :‬וְ ַא ְב ָר ָהם זָ ֵקן ָ ּבא ַ ּב ָ ּי ִמים‬ ‫וַ ה' ֵ ּב ַר ְך ֶאת ַא ְב ָר ָהם ַ ּבכּ ֹל" (בראשית כד‪ ,‬א)‪ .‬ובכן‪ ,‬הסופר רומז לקוראים‪ :‬הישארו במתח לאורך‬ ‫עשרות פסוקים‪ ,‬אך דעו כי מצפה לכם סוף טוב‪ .‬לפי המדרש (תוספתא קידושין ה‪ ,‬יז‪-‬כ)‪ ,‬המילה‬ ‫"בכול" מרמזת לבת שנולדה לאברהם‪ .‬לפי רש"י‪ ,‬משמעה דווקא "בן" הזקוק לאישה‪ .‬בכל מקרה‪,‬‬ ‫גורסים המפרשים‪ ,‬אברהם זוכה למתנה "נשית"‪.‬‬ ‫פרק כד מספר על מסעו של עבד אברהם למציאת אישה ליצחק‪ .‬היכן ניתן לאתר את האשה‬ ‫הנבחרת? ליד הבאר‪ ,‬ככתוב‪“ :‬ו ְּבנוֹ ת ַאנְ ׁ ֵשי ָה ִעיר י ְֹצאֹת לִ ׁ ְשאֹב ָמיִ ם” (שם‪ ,‬יג)‪ .‬כדי להיבחר‪ ,‬על‬ ‫רבקה לעבור כמה מבחנים‪ .‬ראשית‪ ,‬עוד לפני שהיא נבחנת‪ ,‬אנו למדים שהיא טובת מראה‪.‬‬ ‫חשוב יותר‪ ,‬היא מזדרזת להשקות את האורח ואת גמליו‪ ,‬וממשיכה את מסורת הכנסת האורחים‬ ‫של אברהם ושרה‪ .‬ברור שדרכו של העבד צלחה‪ .‬אולם‪ ,‬יד אלוהים פועלת גם כאן‪ .‬כאשר עבד‬ ‫“ה ְק ֵרה נָ א לְ ָפנַ י ַה ּיוֹ ם וַ ֲעשֵׂ ה ֶח ֶסד ִעם‬ ‫אברהם ניגש לבאר‪ ,‬הוא פונה בתפילת בקשה לאלוהים‪ַ :‬‬ ‫ֲאדֹנִ י ַא ְב ָר ָהם” (שם‪ ,‬יב)‪ .‬סיפור מקביל נמצא בספר רות‪“ :‬וַ ִ ּי ֶקר ִמ ְק ֶר ָה ֶחלְ ַקת ַה ּ ָׂש ֶדה לְ ב ַֹעז” (רות‬ ‫ב‪ ,‬ג)‪ .‬האם מקרי הוא שרות מגיעה דווקא לשדה של בועז? האם הייתה זאת יד המקרה‪ ,‬שעם‬ ‫בוא העבד אל הבאר הוא מוצא דווקא את רבקה‪ ,‬בת משפחתו של אדוניו? או שמא שידוכים‬ ‫חשובים מצביעים על נוכחות “גורם” סמוי? התנ”ך‪ ,‬כך נדמה‪ ,‬מנסה ללמד שיד האל פועלת‪,‬‬ ‫ויש לראות קו ישיר בין סיפור רבקה ויצחק לבין סיפור רות ובועז‪ .‬בשניהם נמצא את החסדים‬ ‫הקטנים המובילים לאהבה גואלת ומנחמת‪ ,‬שיש בכוחה לכפר על האובדן‪ .‬החסד של רות ממתיק‬ ‫את המרירות של נעמי ומשקם את השלשלת שתתפתח עד לדוד המלך ולשושלתו‪ .‬חסדיה של‬ ‫רבקה‪ ,‬הפוגשים את יד האל המפגיש בינה לבין העבד‪ ,‬מאפשרים לה “לגאול” את יצחק מייסוריו‬ ‫על אובדן אמו ולבסס את המשך בית אברהם‪.‬‬ ‫כאמור‪ ,‬ברגע המפגש‪ ,‬בראות רבקה את יצחק‪ ,‬היא “נופלת” מהגמל‪ .‬לרגע‪ ,‬הנשימה נעצרת‪ .‬איך‬ ‫יגיב יצחק כלפי האישה המסתורית? התשובה מופיעה בפסוק הסוגר את הפרק‪“ :‬וַ יְ ִב ֶא ָה יִ ְצ ָחק‬ ‫ָהא ֱֹה ָלה שָׂ ָרה ִא ּמוֹ וַ ִ ּי ַ ּקח ֶאת ִר ְב ָקה וַ ְּת ִהי לוֹ לְ ִא ּׁ ָשה וַ ֶ ּי ֱא ָה ֶב ָה וַ ִ ּי ָ ּנ ֵחם יִ ְצ ָחק ַא ֲח ֵרי ִא ּמוֹ ” (בראשית כד‪,‬‬ ‫סז)‪ .‬מורשת שרה נשמרת; שושלת האהבה והנחמה הגואלת נוסדת‪ .‬באמצעות נשים כדוגמת‬ ‫רבקה ורות‪ ,‬נכונה ירושת האמהות‪.‬‬

‫| ‪| 138‬‬

‫רות‪-‬ןק לכימ‬

‫ויחזק ה' את לב פרעה‬ ‫דברים לפרשת בא‬ ‫מיכל קן‪-‬תור‬ ‫'וַ יְ ַח ֵ ּזק ה' ֶאת ֵלב ּ ַפ ְרעֹה וְ ל ֹא ָא ָבה לְ ׁ ַש ְּל ָחם' (שמות י‪ ,‬כז)‪.‬‬ ‫מהו שדייק הכתוב ואמר "וַ יְ ַח ֵ ּזק ה' ֶאת ֵלב ּ ַפ ְרעֹה" ?‬ ‫שמא כפה על פרעה הר כגיגית? אלא ללמדך שאין הקב"ה כופה רצונו על האדם‪ ,‬אלא מניח לו‬ ‫שיגשים רצונו שלו‪.‬‬ ‫וישלח את בני ישראל‪.‬‬ ‫ראה השם יתברך‪ ,‬שהולך פרעה ונחלש‪ ,‬וחשש שמא יעשה כנגד רצונו‪ַ ,‬‬ ‫וזה חס וחלילה איננו לפי רצון הש"י‪ .‬הביט הקב"ה בלבו של פרעה וראה כי 'וְ לֹא ָא ָבה לְ ׁ ַש ְּל ָחם'‪,‬‬ ‫שלא הייתה בו התאווה לשלחם; ולכך נאמר 'וַ יְ ַח ֵ ּזק'‪ ,‬שעזר לו שימצא פרעה את החוזק שלו‬ ‫להגשים את רצונו‪ .‬שהיה רצונו לפי שמו כנגד ה'‪ ,‬על כן אל תקרי פרעה אלא פרע‪-‬ה' ‪.‬‬

‫*‬

‫מיכל רטנר קן‪-‬תור היא תלמידת רבנות‪ .‬מובילה את המיזם להתחדשות יהודית במועצה האזורית‬ ‫מגידו‪ ,‬מורה לתלמוד ולתפילה במכינה הקדם צבאית "מכמנים" של התנועה הרפורמית‪.‬‬

‫| ‪| 139‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫הרגע לומר – די!‬

‫דברים לפרשת מצורע‬ ‫יעל קריא‬ ‫לא להתנהג כמו חלק ‪ /‬יונה וולך‬ ‫לֹא לְ ִה ְתנַ ֵהג ְּכמוֹ ֵחלֶ ק‬ ‫לְ ִה ְתנַ ֵהג ְּכמוֹ ׁ ָשלֵ ם‬ ‫לֹא לְ ִה ְתנַ ֵהג ְּכמוֹ ֲא ָד ָמה‬ ‫ְּכמוֹ ִּכבְ ָ ׂשה‬ ‫אוֹ ֶא ָחד ִמ ִדּ בְ ֵרי ַה ֶּטבַ ע‬ ‫ַה ְּתמוּנוֹ ת ָה ֵא ּל ּו‬ ‫ָּבאוֹ ת ו ִּמ ְתיַ ּׁ ְשבוֹ ת ַּב ּ ָפנִ ים‬ ‫ֲא ָד ָמה ְּבע ּולָ ה‬ ‫ַא ָּבא וְ ִא ָּמא וְ יַ לְ ָדּ ם ָטלֶ ה‬ ‫אח"כ ָ ּג ֵדל וְ כִ בְ ָ ׂשה‬ ‫ָה ּה ָה ּה ה‬ ‫ָּת ִמיד ָע ִ ׂש ִיתי ַמה ּׁ ֶש ָרצ ּו ִמ ֶּמ ִניּ‬ ‫יִיתי ׁ ַש ֶ ּיכֶ ת‬ ‫ָּת ִמיד ָה ִ‬ ‫ְרכו ּׁש ָק ָטן‬ ‫יִיתי ֵעץ‬ ‫ָּת ִמיד ָה ִ‬ ‫ישה ּו חוֹ ֶסה ְּב ִצ ּלוֹ‬ ‫ׁ ֶש ִּמ ׁ ֶ‬ ‫נוֹ ֵתן ִמ ּ ִפ ְריוֹ‬ ‫‪1‬‬ ‫ַדּ י‪.‬‬

‫‪ 1‬יונה וולך‪ ,‬צורות‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,1985 :‬עמ' ‪.110‬‬

‫*‬

‫יעל קריא היא רבה‪-‬סטודנטית ב"קהילת שער הנגב"‪ .‬פעלה במשך שש שנים כמתנדבת במחלקה‬ ‫החינוכית של המרכז לנפגעות אונס ותקיפה מינית בירושלים‪ .‬מתגוררת בקיבוץ דורות‪.‬‬

‫| ‪| 140‬‬

‫אירק לעי‬ ‫מילים כואבות‪ ,‬פוצעות בבשר החי‪ ,‬מפריחות על העור פרחי צרעת; הצרעת עוברת לאדמה‪,‬‬ ‫פושטת על קירות הבית‪ ,‬מתמקמת היטב בין החרכים‪.‬‬ ‫פרשת השבוע‪ ,‬פרשת מצורע‪ .‬פרופסור רחל אליאור מגדירה את הצרעת "עונש גלוי‪ ,‬על חטא‬ ‫נסתר"‪ ,2‬ואני שאלתי את עצמי‪ ,‬האם החטא הנסתר הוא של מוכה הצרעת או של החברה שאינה‬ ‫מסוגלת להכיל אותו? האם את החטא נושא החולה או נושאים הפרשנים‪ ,‬המנסים למצוא סיבה‬ ‫מוסרית למחלה פיזית?‬ ‫בימים האחרונים מתנהלים דיונים על פרשת האונס הקבוצתי של ילדה בת ‪ .13‬בכל כלי התקשורת‬ ‫כמו מגלגלים כדור‪-‬אשמה בין שער אחד למשנהו‪ .‬מי אשם בצרעת הגלויה על קירות הבית?‬ ‫ההורים? מערכת החינוך? הממשלה? הנערים שאנסו? הנערה שנאנסה?‬ ‫חלק מהכותבים מאשימים את הורי הילדה שלא לימדו אותה שלא לראות עצמה כחפץ‪ ,‬כחלק‪,‬‬ ‫ככבשה‪ ,‬כעץ שחסים בצלו‪ .‬עד אשר‪ ,‬שלא כמו בשירה של המשוררת‪ ,‬לא אמרה די! הם מחפשים‬ ‫את ה"חטא הגלוי על העונש הנסתר"‪ .‬האם פיתתה את הנערים? בקשה תשומת לב? לבשה‪,‬‬ ‫בכוונה תחילה‪ ,‬בגדים "מזמינים"?‬ ‫חלקם מאשימים את הורי הבנים‪ ,‬שלא לימדו אותם לראות אדם כשלם‪ ,‬לא כחלק‪ ,‬לא כחפץ‪ ,‬לא‬ ‫כמכשיר לסיפוק היצר‪ ,‬נתון לניצול‪ ,‬לפורקן האלימות הפנימית‪ .‬מפנים את האצבע המאשימה‬ ‫אל צרעת האלימות‪ ,‬אל קהות החושים‪ ,‬אל השעמום‪.‬‬ ‫הדיונים נשמעים בתקשורת; על גבי העיתונים ומשם הצרעת מתפשטת אל קירות הפייסבוק‪,‬‬ ‫ואני משוועת לכהן או כהנת שיטהרו את הנגע‪ ,‬אך מפחדת מבחירת הקרבנות‪.‬‬ ‫פרשת מצורע‪ ,‬העוסקת בעניני טהרה‪ ,‬איננה מצביעה באופן ישיר על הצרעת כחטא‪ .‬אולם‬ ‫הפרדתה משאר המחלות‪ ,‬והצורך בכהן ובקרבן על מנת לטהר את הנגע‪ ,‬מצביעים על אותו‬ ‫"חטא נסתר"‪ .‬בדומה לפרשנים המודרנים‪ ,‬גם פרשני העבר מחפשים את החוטא או החוטאת‪,‬‬ ‫ומבקשים להגדיר את החטא‪ .‬ישעיהו לוי הורוביץ‪ ,‬הידוע בכינויו "השל"ה הקדוש"‪ ,‬שוזר חוט‬ ‫המתחיל בזרע זוהמת הצרעת שהטביע הנחש בחוה‪ ,‬הועבר לקין‪ ,‬ומשם בגלגול ליתרו‪ ,‬שעלול‬ ‫היה לפגוע במשה בשל נישואיו לציפורה‪ .‬אך הזרע יצא ופרח דרך ידו‪ .‬המטה הפך לנחש‪ .‬כדי‬ ‫להזכיר את הבועל הראשון‪ ,‬קורבן המצורע הוא ציפור‪ ,‬כדי להזכיר את הקשר לציפורה‪ .‬הוא‬ ‫מציע כי טומאת האישה יוצאת דרך ידו המורה של הגבר‪ ,‬ומועלה כקורבן על מנת לכפר באופן‬ ‫גלוי על חטא נסתר‪.‬‬ ‫אהרון ומרים מבקרים את נישואי משה לאישה הכושית ומעלים שאלות לגבי המעמד בהנהגת‬ ‫העם האמור להיות משותף להם ולמשה‪ .‬שלושת האחים נקראים לצאת אל מחוץ לאוהל‪.‬‬ ‫אלוהים משמיע באזניהם דברי תוכחה‪ ,‬ומחזק את מעמדו של משה‪ .‬בתום דבריו מתגלה הצרעת‬ ‫בגופה של מרים‪ .‬אהרון מבקש ממשה לבקש מהאל רחמים‪ ,‬הוא מדבר בלשון רבים‪ּ ִ :‬‬ ‫"בי ֲאדֹנִ י‬ ‫ַאל‪-‬נָ א ָת ׁ ֵשת ָע ֵלינ ּו ַח ָּטאת ֲא ׁ ֶשר נוֹ ַאלְ נ ּו וַ ֲא ׁ ֶשר ָח ָטאנוּ" (במדבר יב‪ ,‬יא)‪ .‬משה‪ ,‬שנמצא בין החיים‬ ‫"אל‬ ‫בזכות תושיתה ואומץ לבה של מרים הידועים לנו משכבר הימים‪ ,‬נעתר לבקשה‪ .‬הוא זועק‪ֵ :‬‬ ‫נָ א ְר ָפא נָ א ָל ּה" (שם שם‪ ,‬יג)‪ .‬העונש מומתק ל"יריקה בפניה"‪ ,‬היינו לנידויה למשך שבעה ימים‬ ‫מחוץ למחנה‪ .‬חטאם המשותף של אהרון ומרים עובר דרך גופה של האישה‪.‬‬ ‫‪ 2‬רחל אליאור‪ ,‬מתוך הרצאה במכון ון ליר בירושלים‪10 ,‬באפריל ‪.2005‬‬

‫| ‪| 141‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫במסכת יבמות (סג ע"ב) מצטטים חז"ל מספר בן סירא‪":‬כתוב בספר בן סירא ‪ :‬אשה טובה מתנה‬ ‫טובה לבעלה ‪ ...‬אשה רעה צרעת לבעלה‪ .‬מאי תקנתיה? יגרשנה ויתרפא מצרעתו"‪ .‬האישה‬ ‫והצרעת אחת הן‪ ,‬לומר ש"צרעת היא לבעלה"‪ ,‬כמוה כמו לומר שהיא החטא של בעלה; כאשר‬ ‫הוא נפטר ממנה‪ ,‬הוא נפטר מהחטא‪.‬‬ ‫ובמקום כלשהו בארץ‪ ,‬יושבת ילדה בת ‪ 13‬ומרגישה שקיבלה עונש גלוי על חטא נסתר; מנותקת‬ ‫ובודדה‪ ,‬מאמינה שאם זה קרה לה‪ ,‬כנראה עשתה משהו שבגללו זה קרה דווקא לה‪ .‬ולכל אלה‬ ‫הבאים לקראתה הייתה צועקת‪ ,‬לו רק הייתה יכולה‪" ,‬זהירות‪ ,‬מצורע"‪.‬‬ ‫בכל מקום בארץ יושבים ילדות‪ ,‬נערות‪ ,‬נשים‪ ,‬ילדים‪ ,‬נערים‪ ,‬גברים‪ ,‬שנגע הצרעת הוטבע‬ ‫בהם על ידי אדם אחד‪ ,‬או כמה אנשים‪ ,‬פעם אחת‪ ,‬או פעמים רבות‪ .‬והנגע מתפשט ומגיע לכל‬ ‫חלקה פנויה‪ ,‬וכשאין לו כבר מקום בנפש הפצועה‪ ,‬הוא פורץ החוצה וצובע את קירות הבית ואת‬ ‫לפעיָ ה‪ ,‬את‬ ‫האדמה‪ .‬הוא הופך אותה ל"אדמה בעולה"‪ ,‬את הגוף הפרטי ל"רכוש"‪ ,‬את המילים ִ‬ ‫השלם לחלק‪.‬‬ ‫את ספרה טראומה והחלמה פותחת ג'ודית לואיס הרמן בהסבר מדוע חקר הטראומה עובר‬ ‫טלטלות רבות במהלך השנים‪ :‬צף על פני השטח‪ ,‬נקבר בעומק‪ ,‬צף ועולה שוב וחוזר חלילה‪ .‬היא‬ ‫מצביעה על כך שכחברה לא נוח לנו להתמודד עם קורבן הטראומה‪ .‬התבוננות עמוקה אל תוך‬ ‫עיני הקורבן תשקף לנו את מלוא הרוע‪ ,‬החולשה‪ ,‬הכאב והחרדה הקיימים באדם‪.‬‬ ‫גדול הפיתוי לעמוד לימין התוקף‪ ,‬היא כותבת‪ ,‬זה אינו מבקש אלא שהצופה מן‬ ‫הצד יישב בחיבוק ידיים‪ .‬הוא פונה אל הרצון האוניברסאלי שלא לראות רע‪ ,‬לא‬ ‫לשמוע עליו ולא לדבר עליו‪ .‬הנפגע‪ ,‬לעומת זה‪ ,‬מבקש מן העומד מן הצד לחלוק‬ ‫‪3‬‬ ‫עמו את משא הכאב‪.‬‬ ‫שבועיים לפני ליל הסדר‪ ,‬ברוב הבתים כבר התחילו לנקות; זמן מעולה לבדק בית פנימי – מתי‬ ‫אנחנו מישירים מבט לעיניו של התוקף ומסיטים את מבטנו מעיני הקרבן? מתי אנחנו הופכים את‬ ‫הנפגע או הנפגעת למצורע או למצורעת? מתי חוסר היכולת שלנו להכיל את כאבו של הקרבן‬ ‫ולהיות שותפים למשא הכאב‪ ,‬גורם לנו לחפש "הצדקה מוסרית" שתעמוד מאחורי עונשו? כיצד‬ ‫נרפא את הבית ברטיות של דין לפוגעים ובמשחת חמלה‪ ,‬הקשבה‪ ,‬שפע טוב ורחמים לנפגעות‬ ‫ֵּ‬ ‫ולנפגעים? מתי יגיע הרגע שבו נאמר – די!‬

‫‪ 3‬ג'דית לואיס הרמן‪ ,‬טראומה והחלמה‪ ,‬מאנגלית‪ :‬עתליה זילבר‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,1992 :‬עמ' ‪.19‬‬

‫| ‪| 142‬‬

‫בגר הרימ‬

‫עולם של צללים‬

‫דברים לפרשת ויקהל‬ ‫מירה רגב‬ ‫את דברי לפרשת השבוע אני מבקשת להקדיש לצל‪ ,‬לצילו של האל – בצלאל בן חורי‪ .‬פרשת‬ ‫השבוע עוסקת בבניית המשכן‪ ,‬דבר שמשמעותו אינה ברורה כלל וכלל‪ :‬בית לאלוהים? מדוע‬ ‫וכיצד יצמצם עצמו האל‪ ,‬מלוא כל הארץ כבודו‪ ,‬לנקודה אחת לשכון בה‪ ,‬ולדרך אחת לעבוד‬ ‫אותו? כיצד מייצגים כלים מסוימים מאוד ‪ -‬כפתור ופרח‪ ,‬כפורת וכרובים ‪ -‬את קדושתו?‬ ‫ר’ יהודה בר ר’ סימון דורש את הפסוק‪“ :‬י ׁ ֵֹשב ְ ּב ֵס ֶתר ֶעלְ יוֹ ן ְ ּב ֵצל ׁ ַש ַדּ י יִ ְתלוֹ נָ ן” (תהלים צא‪ ,‬א)‬ ‫ומקשר אותו לבצלאל בן אורי באמצעות המילה “צל” הנמצאת הן בשם והן בפסוק (שמות רבא‪,‬‬ ‫פרשה לד‪ ,‬א)‪ .‬את המשמעות של “בצל אל” ניתן להבין‪ ,‬אך מהו “צל שדי”?‬ ‫על פי הפרשנות המדרשית המקובלת‪ ,‬שדי היא האיכות האלוהית שיודעת להגיד “די”‪ ,‬לתחֵם‪,‬‬ ‫לשים גבולות‪ .‬הפרשנות הזאת נסמכת על הפסוק שקראנו‪ּ ְ ,‬‬ ‫“ב ֵצל ׁ ַש ַדּ י יִ ְתלוֹ נָ ן”‪ .‬דהיינו‪ :‬לן בצלו‬ ‫של התחום המוגדר‪ .‬אך עלינו לזכור‪ ,‬כי חרף העובדה שהמקדש תוחם ומגדיר בית לאל‪ ,‬הוא‬ ‫עדיין רק צל לקדושת האל‪ .‬במובן מסוים‪ ,‬כל יצירה היא רק צל‪ ,‬היטל דו ממדי‪ ,‬או אף תלת ממדי‪,‬‬ ‫של עולם החוויה הרב ממדי‪ ,‬האין סופי‪ ,‬של היוצר‪ .‬כשאני סובבת באולמותיו של מוזיאון‪ ,‬אני‬ ‫חשה פעמים רבות את הצללים קוראים אליי מן הקירות‪ .‬כל צל חושף מעט‪ ,‬מעיד על עולם מלא‬ ‫העומד מאחוריו אך נשקף רק ברמז לעיני‪ ,‬המתבוננת‪.‬‬ ‫שמו של בצלאל מבטא היטב את המתח הגלום בעולמו של היוצר‪ .‬הוא מחפש לבטא את הנסתר‪,‬‬ ‫לתפוס את הנעלם‪ ,‬אך זה חומק תמיד בין אצבעותיו ומותיר מאחריו צל בלבד‪.‬‬

‫*‬

‫הרבה מירה רגב היא רבה רפורמית‪ ,‬מורה בישיבה החילונית ומנהלת בית המדרש של "בינה – מרכז‬ ‫חינוך לזהות יהודית ותרבות ישראלית"‪ .‬אם לשניים‪.‬‬

‫| ‪| 143‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫מילים ושמות הם גם צללים‬ ‫כשאני אומרת למישהו “אני אוהבת אותך”‪ ,‬המילים הן צל לתחושה הפנימית המפעמת בי‪.‬‬ ‫השפה‪ ,‬מעצם מהותה‪ ,‬היא כלי ביטוי המעוגן ביכולתה לצמצם‪ ,‬להגדיר‪ ,‬לצקת בביטוי‪-‬הפה‬ ‫תחושות ורעיונות הבאים אל העולם המוגדר והמתוחם מן האין סוף‪ ,‬שאין בו תיחום והגדרה‪.‬‬ ‫מדרש נוסף‪ ,‬גם הוא משמות רבא‪ ,‬מדבר על המתח הזה הגלום בשפה‪:‬‬ ‫טוב היה שמו של בצלאל משֶׁמן הטוב‪ ,‬שנאמר ְ“רא ּו ָק ָרא ה’ ְּב ׁ ֵשם ְּב ַצלְ ֵאל” (שמות‬ ‫“ה ּמוֹ ִציא בְ ִמ ְס ּ ָפר ְצבָ ָאם לְ כֻ ָ ּלם ְּב ׁ ֵשם ְיִק ָרא” (ישעיה‬ ‫לה‪ ,‬ל)‪[ ...‬בפסוק אחד נאמר] ַ‬ ‫מ‪ ,‬כו)‪ ,‬וכתוב אחד אומר‪“ :‬לְ כֻ ָ ּלם ׁ ֵשמוֹ ת ְיִק ָרא” (תהלים קמז‪ ,‬ד) – כיצד יתקיימו‬ ‫שני כתובים אלו? אלא‪ ,‬כשהקב”ה מבקש לקרותם כאחד הוא קורא לכולם שם אחד‪,‬‬ ‫וכשהוא קורא לכל אחד ואחד בשמו הוא קורא אותו מיכאל‪ ,‬גבריאל וכד’‪ .‬לכך נאמר‬ ‫“לכלם שמות יקרא”‪ .‬אין לי אלא למעלן‪ ,‬מנין אף למטן? שנאמר‪“ְ :‬רא ּו ָק ָרא ה’ ְּב ׁ ֵשם‬ ‫ְּב ַצלְ ֵאל” (שמות רבא‪ ,‬פרשה מח‪ ,‬א)‪.‬‬ ‫בעל המדרש מאיר בדקות הבחנה את ההבדל שבין שני פסוקים הנראים דומים‪ .‬הוא שם לב‪,‬‬ ‫שבאחד נאמר “לכולם בשם יקרא”; בשני–”לכולם שמות יקרא”‪ .‬מדוע מופיעה המילה “שם”‬ ‫פעם בריבוי ופעם ביחיד? תשובתו היא שיש שתי זוויות ראייה שונות‪ :‬האחת היא זווית הראייה‬ ‫של עולם האחדות‪ ,‬ממנה הכל נראה כאחד ונקרא בשם אחד; ואילו זווית הראייה האחרת היא זו‬ ‫של עולם הריבוי‪ ,‬ממנה רואים היטב שלכל ישות בעולם יש שם פרטי מיוחד משלה (גבריאל‪,‬‬ ‫מיכאל וכדומה)‪.‬‬ ‫כעת אפשר להבין את הפסוק “קרא ה’ בשם בצלאל” קצת אחרת‪ .‬המילה “בשם” היא מילת קוד‬ ‫לראייה מזווית הראייה האחדותית; אך נוספת לה גם זהות פרטית‪ ,‬שמו של בצלאל‪ .‬בצלאל‬ ‫מאחד אפוא את שתי זוויות הראייה – האחדותית והפרטית – כראוי לאיש ההולך לבנות גשר‬ ‫בין העליונים לבין התחתונים‪.‬‬ ‫דיברנו על הפן החסר שבצל‪ ,‬על הפן של אי היכולת להכיל את הכול‪ ,‬לתפוס את המכלול‪ .‬זהו‬ ‫ההיבט המצמצם שבצל‪ .‬אך בקוראנו את הפסוקים על בצלאל אפשר לחוש גם תחושת מלאוּת‪:‬‬ ‫“וַ יְ ַמ ֵ ּלא אֹתוֹ רו ַּח ֱאל ִֹהים ְ ּב ָחכְ ָמה ִ ּב ְתב ּונָ ה ו ְּב ַד ַעת ו ְּבכָ ל ְמ ָלאכָ ה” (שמות לה‪ ,‬לא)‪ .‬בצלאל מתואר‬ ‫כאדם ברוך כישרונות‪ .‬בתלמוד מובאים דברי רב יהודה בשם רב‪“ :‬יודע בצלאל לצרף אותיות‬ ‫שנבראו בהם שמים וארץ” (בבלי ברכות‪ ,‬נה ע”א)‪ .‬בצלאל הוא היוצר האולטימטיבי‪ ,‬המכיר את‬ ‫עולם הבריאה ושותף ליצירה שבו‪ .‬לכן‪ ,‬הוא האדם הראוי לבנות ולעצב את משכנו של האל‪ .‬אדם‬ ‫כזה נמצא כל הזמן בצלו של האל משום שהוא מודע לנוכחותו באופן תמידי‪ .‬הוא מלא ברוחו‪.‬‬ ‫יצירתו אינה באה מתוך אגו או גאווה עצמית‪ ,‬אלא מתוך תחושת השתתפות בהוויה האלוהית‪.‬‬ ‫האמנות שבו באה משורש האמונה שבו‪ ,‬ועל כן היא מעשה דתי‪.‬‬ ‫הצל של בצלאל הוא סמל גם לצל שעם ישראל שרוי בו‪ .‬כך מתאר המדרש את מעבריו של העם‬ ‫בין אורות וצללים‪:‬‬

‫| ‪| 144‬‬

‫בגר הרימ‬

‫“אנִ י ֲחבַ ֶ ּצלֶ ת ַה ּׁ ָשרוֹ ן” (שיר השירים ב‪ ,‬א)‪ ,‬אמרה כנסת ישראל‪ .‬אני היא וחביבה אני‪,‬‬ ‫ֲ‬ ‫“חבַ ֶ ּצלֶ ת” – שעשיתי לו צל על ידי בצלאל;‬ ‫אני שחיבבני הקב”ה משבעים אומות‪ֲ .‬‬ ‫“ה ּׁ ָשרוֹ ן” שאמרתי לפניו שירה על ידי משה‪ .‬אני היא שהייתי חבויה בצלן של מצרים‪,‬‬ ‫ַ‬ ‫ולשעה קלה כנסני הקב”ה לרעמסס‪ ,‬והרטבתי מעשים טובים כשושנה‪ ,‬ואמרתי לפניו‬ ‫“אנִ י ֲחבַ ֶ ּצלֶ ת ַה ּׁ ָשרוֹ ן” – אני היא וחביבה אני‪ ,‬אני היא שהייתי‬ ‫את השירה‪ .‬דבר אחר‪ֲ :‬‬ ‫חבויה בצלו של סיני‪ ,‬ולשעה קלה הרטבתי מעשים טובים כשושנה בידי ולבי‪ ,‬ואמרתי‬ ‫“אנִ י ֲחבַ ֶ ּצלֶ ת ַה ּׁ ָשרוֹ ן”‬ ‫לפניו‪“ :‬כּ ֹל ֲא ׁ ֶשר ִדּ ֶּבר ה’ נַ ֲע ֶ ׂשה וְ נִ ׁ ְש ָמע” (שמות כד‪ ,‬ז)‪ .‬דבר אחר‪ֲ :‬‬ ‫– אני היא וחביבה אני‪ ,‬אני היא שהייתי חבויה ורמוסה בצלן של מלכויות‪ ,‬למחר‬ ‫כשיגאלני הקב”ה מצלן של מלכויות אני מרטבת כשושנה‪ ,‬ואומרת לו שיר חדש‪,‬‬ ‫“שיר ּו לַ ה’ ׁ ִשיר ָח ָד ׁש ִּכי נִ ְפלָ אוֹ ת ָע ָ ׂשה הוֹ ׁ ִש ָיעה ּלוֹ ִיְמינוֹ ּוזְ רוֹ ַע ָק ְד ׁשוֹ ” (תהלים‬ ‫שנאמר‪ִ ׁ :‬‬ ‫צח‪ ,‬א) [שיר השירים רבא‪ ,‬ב‪ ,‬א]‬ ‫אנו חוֹוים בחיים הרבה גלים של אורות ושל צללים‪ .‬לא אחת עובר מעלינו ענן מֵצל‪ ,‬ענן המחשיך‬ ‫ומשכיח את היכולת לראות את האור המחכה מן העֵבר האחר‪ .‬לא אחת אנו חוֹוים את צל אי‪-‬‬ ‫הוודאות‪ ,‬את צללי הפחד‪ .‬כנסת ישראל‪ ,‬כמתואר במדרש‪ ,‬יודעת להתמודד גם עם הצל‪ .‬היא‪,‬‬ ‫שהייתה בצילה של מצרים ובצל המלכויות‪ ,‬יודעת כי הצל הוא מקום הכרחי; הוא חלק מתודעת‬ ‫הזרימה של החיים; החוויה האלוהית אינה רק אור ושמחה‪ ,‬אלא גם עלטה וצל‪.‬‬ ‫הידיעה שאני בצל האל יכולה להקל מאד בעתות חושך‪ .‬דווקא בצל אנו נדרשים להתמלא‬ ‫באמונה‪ .‬דווקא שם חבוי הסיכוי להתמלא ברוחו של האל‪ ,‬לפרוץ אל האור ולומר שירה‪.‬‬

‫| ‪| 145‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫"ממש לא יודע דבר"‬ ‫דברים לפרשת ויקהל‬ ‫אפרת רותם‬ ‫אני לא יודעת איך להיות רבה (סטודנטית) רפורמית לסבית‪ .‬זה משפט מוזר‪ .‬הוא מוזר מפני‬ ‫שאני לסבית; האם אני לא יודעת איך להיות אני? האם זה מפני שלא למדתי מנשים שגם הן‬ ‫כאלה? האם זה מפני שאני לא חושבת מספיק על הצירוף הזה‪ ,‬ואיך הוא נשמע לאחרים? האם‬ ‫זה מפני שזהו צירוף שלא מספיק חושבים על משמעותו ועל תוכנו? האם זה מפני שאני לא רוצה‬ ‫לדעת‪ ,‬או לא רוצה לשמוע‪ ,‬את התשובה שתינתן לי מבחוץ? האם זה מפני שאנחנו רגילים לא‬ ‫לדבר על מה שמביך אותנו?‬ ‫רש"י ופרשנים אחרים‪ ,‬הפועלים על פי התפיסה ש'אין מוקדם או מאוחר בתורה'‪ ,‬טוענים שבניית‬ ‫המשכן החלה אחרי חטא העגל‪ ,‬לא לפניו‪ .‬במקום "מלוא כל הארץ כבודו" ‪ -‬הרעיון שאלוהים‬ ‫ומלא פרטים‪.‬‬ ‫הנמצא בכל מקום ולא במקום אחד במיוחד‪ ,‬ניתנות הנחיות לבניית משכן מורכב ֵ‬ ‫זה קורה לאחר האכזבה של משה‪ ,‬לאחר הניפוץ‪ ,‬לאחר ההרג חסר ההבחנה שאירע בעקבות בניית‬ ‫עגל הזהב‪.‬‬ ‫אולי מפני שעוצמתו של האחד‪ ,‬של אין‪-‬סוף‪ ,‬של "לית אתר פנוי מיניה"‪ ,‬של "אהיה אשר אהיה"‪,‬‬ ‫של אלוהים‪ ,‬אולי עוצמה זו זקוקה למשכן שאדם יכול לתפוס בחושיו‪.‬‬ ‫והנה ניסיון לאמת מידה של אדם‪:‬‬ ‫ִא ּל ּו ִפינ ּו ָמלֵ א ׁ ִש ָירה ַּכ ָ ּים‪ּ ,‬ולְ ׁשוֹ נֵ נ ּו ִר ָ ּנה ֲּכ ַהמוֹ ן ַ ּג ָ ּליו‪ ,‬וְ ִ ׂש ְפתוֹ ֵתינ ּו ׁ ֶשבַ ח ְּכ ֶמ ְר ֲחבֵ י ָר ִק ַיע‪,‬‬ ‫וְ ֵעינֵ ינ ּו ְמ ִאירוֹ ת ַּכ ׁ ֶש ֶמ ׁש וְ כַ ָ ּי ֵר ַח‪ ,‬וְ יָ ֵדינ ּו ְפרוּשׂ וֹ ת ְּכנִ ְ ׂש ֵרי ׁ ָש ַמיִם‪ ,‬וְ ַרגְ לֵ ינ ּו ַק ּלוֹ ת ָּכ ַא ָ ּילוֹ ת ‪-‬‬ ‫‪1‬‬ ‫ֵאין ֲאנַ ְחנ ּו ַמ ְס ּ ִפ ִיקים לְ הוֹ דוֹ ת לְ ָך‪ ,‬ה' ֱאל ֵֹהינ ּו וֵ אל ֵֹהי ֲאבוֹ ֵתינ ּו וְ ִא ּמוֹ ֵתינוּ‪.‬‬ ‫‪ 1‬מתוך ברכת "נשמת כל חי" שבתפילת שחרית לשבת וליום טוב‪.‬‬

‫*‬

‫אפרת רותם היא רבה‪-‬סטודנטית ב"קהילת הלב" בתל אביב‪ .‬בעלת תואר שני בספרות‬ ‫מאוניברסיטת תל‪-‬אביב‪ .‬אקטיביסטית לסבית‪.‬‬

‫| ‪| 146‬‬

‫םתור תרפא‬ ‫זהו ניסיון חסר טעם‪ .‬בני אדם אינם נשרים ואיילות‪ ,‬ולא יוכלו להיות לעולם‪ .‬אבל אמת המידה‬ ‫המתוארת מובנת לנו בכל זאת‪ .‬אנחנו יכולים לדמיין את ההתרחשות הזו‪ ,‬להעלות אותה בדעתנו‪,‬‬ ‫לצייר ממנה תמונה‪ ,‬לממש אותה באנימציה ממוחשבת‪ .‬נוכל אז לשחות בים השירה‪ ,‬לרונן‬ ‫ולפאר כמו גלים רבים‪ ,‬ולשבח את אלוהים כמו שמיים פרושים מקצה עולם ועד קצהו‪ .‬וראוי‬ ‫לשים לב שבקטע התפילה הזה‪ ,‬לאחר תיאור הרצון‪ ,‬שאינו יכול להתממש‪ּ ֵ ,‬‬ ‫לשבח את אלוהים‪,‬‬ ‫פונה המשורר הליטורגי‪ ,‬בן התקופה התנאית‪ ,‬לתיאור שאינו קשור עוד לשאלה איך ניתן להלל‬ ‫את אלוהים‪ .‬הדמיון שלו כבר נושא אותו הלאה‪ ,‬לעיניים שאורן כאור שני המאורות הגדולים‪,‬‬ ‫ומוטת הידיים מתרחבת למוטת כנפי נשרים‪ ,‬והרגליים קלילות‪ ,‬מהירות‪ ,‬נאחזות בכל צלע הר‪.‬‬ ‫מתוך הניסיון להמחיש מה בני האדם אינם‪ ,‬ולהנכיח את מגבלותיהם לעומת אלוהים‪ ,‬הצליחו‬ ‫כותבי התפילה להמחיש דווקא את כוחו של הדמיון ואת יכולתו לעורר בנו מחזות טרנסנדנטיים‪.‬‬ ‫ואמנם‪ ,‬אנחנו יכולים לדמיין‪ .‬ולדמיון יש ערך רב‪ .‬הוא מאפשר לנו לראות חלק מהאלוהות‪,‬‬ ‫אבל גם מאלץ אותנו להודות במגבלותינו‪ .‬המשכן המוקפד הנבנה על ידי חכמי הלב ועל ידי‬ ‫מלאי רוח אלוהים וחושבי מחשבות‪ .‬הוא נבנה מחומרים‬ ‫כל אישה שחכמת לב בידיה‪ ,‬על ידי ֵ‬ ‫סופיים‪ ,‬חומרים הנחצבים מתוך האדמה בעבודה קשה כמו זהב‪ ,‬כסף ונחושת; חומרים שיש‬ ‫לחרוש‪ ,‬לרקום‪ ,‬לארוג ולעמול רבות עד שהם מקבלים את צורתם הסופית‪ ,‬עד שהם נהיים‬ ‫לקרסים‪ ,‬ללולאות‪ ,‬ליריעות; עד שהם ממלאים את המשכן בתכלת‪ ,‬בארגמן בשני ובשש; עד‬ ‫שהם מפיצים במשכן ריח של בושם‪ ,‬שמן וקטורת‪.‬‬ ‫אז אזכיר לעצמי‪ ,‬איך זה שאני לא יודעת להיות מי שאני?‬ ‫הייתי ילדה שכחנית‪ .‬ואחרי שצפיתי בסרט "מרי פופינס"‪ ,‬ידעתי מה הפתרון הנחוץ לי‪ .‬תיק כמו‬ ‫שלה‪ ,‬שנִ פחוֹ אין סופי‪ ,‬וניתן לשלוף ממנו את תיק הציור ששכחתי בבית‪ ,‬כריך‪ ,‬סוודר אם קר לי‪,‬‬ ‫להחזיר משהו פנימה אם הידיים מסתבכות לי‪ ,‬שאוכל לשמוע מוזיקה מתי שארצה‪ ,‬ולקרוא את‬ ‫הספר ששכחתי באמבטיה בבוקר‪ .‬לא היה לי תיק כזה‪ .‬מאכזב מאוד‪ .‬אבל במשך הזמן גיליתי‬ ‫שהרצון הלא ממומש שלי בתיק הזה מאלץ אותי ללמוד משהו‪ .‬הוא מלמד אותי להשלים עם‬ ‫המציאות החומרית‪ .‬הסופית‪ .‬החומריות מלמדת אותי שהרצון יוצר את האכזבה‪.‬‬ ‫במשחק הלימודי "אלכימיה"‪ ,‬על השחקנית לבחור חומרים שונים‪ ,‬אבני בניין של הטבע‪ ,‬כמו‬ ‫מימן וחמצן‪ ,‬למשל‪ ,‬שמהם אפשר להרכיב מים‪ .‬ואת המים אפשר לחבר ליצורים חד תאיים‬ ‫שיחיו בתוכם‪ ,‬וכך לאט‪-‬לאט ליצור חיים‪ .‬אי אפשר לדלג על שלב‪ ,‬אי אפשר לדלג על מרכיב‬ ‫חומרי אחד‪ ,‬בלי שיתקבל חומר אחר או בעל חיים אחר‪.‬‬ ‫למדתי לשמוח בעולם החומרי‪ ,‬על המגבלות שהוא משית עליי‪ ,‬בזכות המיניות שלי‪ .‬בזכות‬ ‫הלסביות שלי‪ ,‬הקוויריות שלי‪ ,‬הבוצ'יות שלי‪ .‬כנערה בת ארבע עשרה שהבינה שאף אחד סביבה‬ ‫לא מרגיש כמוה‪ ,‬שהבינה שהגוף והרצונות שלו הם מכשול‪ ,‬החלטתי שאני רק ראש‪ .‬החלטתי‬ ‫שהגוף שלי אינו אני‪ ,‬אם כי אני נאלצת להסתובב בתוכו‪ .‬בתקופה מאוחרת יותר‪ ,‬שבה ניסיתי‬ ‫להבין את עצמי ואת מקומי בעולם‪ ,‬ולהמשיג את הזהות שלי‪ ,‬את העולם שסביבי‪ ,‬ואת התגובה‬ ‫שלו לתשוקה שלי‪ ,‬הבנתי למה הרחקתי את הגוף‪ .‬הסיבה היא‪ ,‬שהאחרוּת המינית היא אחרוּת‬ ‫שמקורה בגוף‪ ,‬בחומר‪ .‬ההבדל הוא לא רק במושא האהבה‪ ,‬אם כי יש מי שנוח לו לעצור שם‪.‬‬ ‫ההבדל הוא בביטוי הגופני של תשוקה‪ .‬וכמו במשחק "אלכימיה"‪ ,‬שבו בסופו של דבר ניתן לחבר‬ ‫את כל היסודות ואת החומרים הנוצרים מהם לשרשרת ארוכה וליצור את העולם‪ ,‬כך גם נבנה‬

‫| ‪| 147‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫לי לאטו עולם‪-‬תוכן מלא חיבורים בין גוף לדימויי גוף‪ ,‬לתשוקה‪ ,‬לשאילת שאלות‪ ,‬ליצירה של‬ ‫משהו חדש‪.‬‬ ‫המשכן החומרי יכול היה להיבנות בדרכים רבות‪ .‬הוא יכול היה להיבנות כמו מקדש שלמה‪,‬‬ ‫שהתבסס על מומחים מבחוץ ולא על אנשים חכמי לב מתוך העם‪ .‬הוא יכול היה להיבנות‬ ‫מהחומרים הטובים ביותר הנמצאים באזור‪ ,‬ולא ממה שגנבו בני ישראל ממצרים‪ ,‬וממה שנשאר‬ ‫להם בכיסים או נתלה על צווארם‪ .‬אבל החומר הנוצר מדם הלב‪ ,‬מחוכמת הלב‪ ,‬כמו המשכן‪,‬‬ ‫יכול להיות הדבר המדויק ביותר באותו רגע של אובדן דרך‪ ,‬שבו העבדים שזה אך השתחררו‬ ‫מעבדותם‪ ,‬התועים במדבר‪ ,‬מחפשים את עצמם‪ ,‬ואת דרכם אל אלוהים‪.‬‬ ‫בספר הזֵ ן של ג'וֹ שוּ‪ ,‬מורה זן סיני שחי במאה השמינית והתשיעית‪ ,‬וחי מאה עשרים שנה‪ ,‬מובא‬ ‫הסיפור הבא‪:‬‬ ‫נזיר שאל‪" :‬זה עתה הגעתי למנזר הזה‪ .‬איני יודע דבר על זן"‪ .‬ג'ושו אמר‪" ,‬מה ִשמך?"‬ ‫‪2‬‬ ‫הנזיר אמר‪" ,‬אנאן"‪ .‬ג'ושו אמר‪" ,‬ממש 'לא יודע דבר'"‪.‬‬ ‫ג'ושו ראה את מה שהנזיר עוד לא ראה‪ .‬הוא ראה שהוא יודע מי הוא; וזו התחלה‪ ,‬אבל גם הסוף‪.‬‬ ‫המורה הרוחנית ביירון קייטי כותבת‪:‬‬ ‫האם אתם יודעים מה תומך בקיומכם בזה הרגע? ‪ ...‬צווארכם והכתפיים שלכם תומכים‬ ‫בראשכם‪ .‬עצמותיכם ושרירי החזה שלכם תומכים בנשימתכם‪ .‬הכיסא תומך בגופכם‪.‬‬ ‫הרצפה תומכת בכיסא שלכם‪ .‬אדמת כדור הארץ תומכת בבניין שבו אתם נמצאים‪.‬‬ ‫כוכבים וכוכבי לכת שונים שומרים את כדור הארץ במסלולו‪ .‬מחוץ לחלון מטיילים‬ ‫איש וכלבו‪ .‬האם אתם יכולים לדעת לבטח שאין לאיש תפקיד בתמיכה שאתם זוכים‬ ‫לה? אולי הוא מתייק מדי יום מסמכים במסגרת עבודתו בחברת החשמל‪ ,‬המאפשרת‬ ‫‪3‬‬ ‫לאורות בביתכם להידלק‪.‬‬ ‫אז אם אתייחס לשאלה שבה פתחתי‪" ,‬איך להיות" רבה‪-‬סטודנטית לסבית‪ ,‬אולי ג'ושו וקייטי‬ ‫אומרים לי שהגוף שלי‪ ,‬הנתמך והתומך‪ ,‬והידיעה שלי את עצמי‪ ,‬הם הבסיס הדרוש לי כדי להיות‬ ‫אני‪ ,‬ותו לא‪ .‬ופרשת ויקהל‪ ,‬על המשכן החומרי שבה‪ ,‬מספרת על אלוהים המקשיב לצרכיהם של‬ ‫בני האדם החיים במציאות החומרית והמוגבלת‪ ,‬ומסמן להם את הכוח שבחומריות‪.‬‬ ‫העולם מתחיל בגופנו וגופנו נגמר בעולם‪ .‬בתקופת הגאונים הוסיפו לתפילה התנאית של "אלו‬ ‫פינו" את מה שהגוף מסוגל לעשות‪ ,‬ולא רק הדמיון‪ .‬אברי הגוף הפנימיים והחיצוניים משתתפים‬ ‫בתפילה‪ ,‬ממריצים את הדם‪ ,‬מהללים את אלוהים‪ ,‬וחיים את הגוף השלם‪ ,‬את הגופנפש המחובר‪,‬‬ ‫שהוא בעל תשוקה‪ ,‬ויודע מי הוא‪ ,‬ומאפשר לאדם שלידו לקבל את אותה תמיכה מהעולם‪ .‬וכך‬ ‫נאמר בהמשך ברכת "נשמת כל חי"‪:‬‬ ‫ּ‬ ‫ַעל ֵּכן ֵאבָ ִרים ׁ ֶש ּ ִפ ַ ּלגְ ָּת ָּבנ ּו וְ רו ַּח ּונְ ׁ ָש ָמה ׁ ֶש ָ ּנ ַפ ְח ָּת ְּב ַא ֵפנ ּו וְ לָ ׁשוֹ ן ֲא ׁ ֶשר ַ ׂש ְמ ָּת ְּב ִפינוּ‪ֵ ,‬הן ֵהם‬ ‫יש ְּבח ּו וִ ָיפ ֲאר ּו וִ ירוֹ ְממ ּו וְ יַ ֲע ִריצ ּו וְ יַ ְק ִדּ ׁיש ּו וְ יַ ְמלִ יכ ּו ֶאת ׁ ִש ְמ ָך ַמלְ ֵּכנוּ‪ִּ ,‬כי כָ ל‬ ‫יוֹ ד ּו וִ יבָ ְרכ ּו וִ ׁ ַ‬ ‫ּ ֶפה לְ ָך יוֹ ֶדה וְ כָ ל לָ ׁשוֹ ן לְ ָך ִת ּׁ ָשבַ ע וְ כָ ל ֶּב ֶר ְך לְ ָך ִתכְ ַרע וְ כָ ל קוֹ ָמה לְ ָפנֶ ָיך ִת ׁ ְש ַּת ֲחוֶ ה וְ כָ ל‬ ‫יִיראו ָּך וְ כָ ל ֶק ֶרב ּוכְ לָ יוֹ ת יְזַ ְּמר ּו לִ ׁ ְש ֶמ ָך‪.‬‬ ‫לְ בָ בוֹ ת ָ‬ ‫‪ 2‬ספר הזן של ג’ושו‪ ,‬מסינית‪ :‬יואל הופמן ודרור בורשטיין‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,2007 :‬עמ’ ‪.135‬‬ ‫‪ 3‬קייטי ביירון‪ ,‬אהבתך נחוצה לי – האם זו האמת?‪ ,‬מאנגלית יעל ענבר‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,2012 :‬עמ’ ‪.23‬‬

‫| ‪| 148‬‬

‫דברי שירה ותפילה‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫שוטטויות ישראליות‬ ‫אלעזר בן לולו‬ ‫הרכבת הקלה‬ ‫עומדים‪ .‬יש זקופים ויש כפופים‪ .‬כולם צפופים‪ ,‬מחנק וחום של יוניולי‪ .‬ויש שיגידו תפארת‬ ‫העשור של הבירה הגאה‪ .‬זו שספגה דם ובניין‪ ,‬זוכה באחת משלה‪ .‬אירופה כבר כאן‪ .‬ואני נסחב‬ ‫עם תיק צד ובו קלסר כבד של “ניתוח שסעים ומגמות בחברה הישראלית” של ד”ר גרוסמן ‪-‬‬ ‫עליו ָ ּ‬ ‫אבחן בעוד מספר ימים‪ .‬מהר מאד הבנתי שהתשובות לבחינה נגלות אל מול עיניי‪ .‬אישה‬ ‫שחורה נגררת עם ארבעת ילדיה הקטנים‪ ,‬והחייל ממשיך לשבת‪ .‬קשישה ערבייה עייפה עם‬ ‫סלים וקניות‪ ,‬והאישה ממשיכה לשבת‪ .‬כמה ליטאים שעושים שרירים על אויביהם החסידים‪ ,‬כי‬ ‫“לכובע שלי שלוש פינות”‪ ,‬וכל פינה היא עולם אחר ‪ -‬יהדות מעולם אחר‪ .‬עוד כמה אמריקאים‬ ‫ציונים פליטי ‘תגלית’‪ ,‬עוד כמה סרוגים‪ ,‬וכמובן ִמדגם צה”לי מייצג‪ .‬וכולם עומדים‪ ,‬שותקים או‬ ‫מתפללים למישהו ששומע‪ ,‬למישהי ששומעת‪ ,‬או עסוקים בשיחות פרטיות סלולריות במרחב‬ ‫ציבורי דפוק‪ .‬והרינגטונים הים תיכוניים נלחמים במזרחיים‪ ,‬מעין מאבק מוסיקלי אמיתי על‬ ‫נוכחות השפה‪ .‬מי משמיע פה את הקול? מי מכתיב את הקצב? אווירת מבוכה מהולה בניכור;‬ ‫תם עידן של מושבים נוחים ומזיעים עורף אחר עורף‪ ,‬בחסות אגד‪ .‬אלא פנים אל מול פנים‪ ,‬מבט‬ ‫מול מבט‪ ,‬והעיניים מספרות הכל‪ .‬נדמה שקדושת המקום של העיר העתיקה על דתותיה‪ ,‬מגוון‬ ‫עדותיה ומגזריה‪ ,‬דחקה הצידה את קדושת ערך האדם‪ .‬ראה – פניה של החברה הישראלית‬ ‫המתפתחת והמודרנית המתגאה ברכבת החוצה היסטוריה שלמה; בעוד על הדרך נחצו גבולות‬ ‫אנושיים‪ ,‬הורחבו גבולות של פחד וחרדה‪ ,‬וצומצמו גבולות של חופש וזכויות אדם‪ .‬פתאום דבקה‬ ‫בי העצבות הירושלמית‪ .‬מזל שאת הקורס לפחות אני לומד במדינת תל אביב‪ .‬או‪ ,‬אולי יש עוד‬ ‫תקווה? הרכבת עצרה‪ .‬תחנה חדשה‪ .‬הפסקת אש‪ :‬נגמרה המלחמה?! ומתחילה זו החדשה של‬ ‫אחרי ולפני הכול אף אחד לא באמת רוצה להישאר‪ ,‬או‬ ‫דחיפות ואגרופים‪ ,‬קללות ונימוסים; ֵ‬

‫*‬

‫אלעזר בן לולו הוא כותב ניירות עמדה במרכז הרפורמי לדת ומדינה‪ ,‬דוקטורנט לאנתרופולוגיה של‬ ‫הדת באוניברסיטת בן גוריון בנגב וחוקר את הקהילה הרפורמית בישראל‪.‬‬

‫| ‪| 150‬‬

‫ולול ןב רזעלא‬ ‫להישכח‪ ,‬בקרון שכזה‪ .‬אך גבירותיי ורבותיי‪ ,‬ההצגה חייבת להימשך; עולים חדשים – וותיקים‬ ‫שכבר זכו למושב כבוד – ועוד כמה שעומדים ממורמרים ומיטלטלים‪ .‬לצערי‪ ,‬עד לעצירה הבאה‬ ‫– את המנגינה הזו כנראה שאי אפשר להפסיק‪ .‬אני יורד בתחנה הבאה‪ .‬יום טוב‪.‬‬

‫פתאום נזכר‬ ‫פתאום נזכר בתמונתו הגדולה והכבדה של הרב עובדיה‪ ,‬שהייתה מרכיב קבוע בסלון של סבא‬ ‫וסבתא היקרים‪ ,‬שהם כבר אינם‪ ,‬והיא כבר איננה‪ ,‬והיום גם הוא איננו‪ .‬פתאום נזכר בקופת ש”ס‬ ‫הצהובה והגדולה‪ ,‬שנתלתה בפינה קבועה‪ ,‬על המקרר הישן‪ ,‬בבית הקטן שלנו‪ .‬גם אחרי עשרים‬ ‫שנה‪ ,‬כשאמא החליפה את המקרר‪ ,‬קופת הצדקה לא זזה סנטימטר‪ ,‬ואחי ואני תורמים ממיטב‬ ‫אגורותינו (שאגב נאספו בכלל בקופה של “חיה טמאה”) למען הגשמת החזון היהודי‪-‬ספרדי‪ .‬וגם‬ ‫הוא שם – עם אותו המבט ועם אותם המשפטים המבקשים להשיב עטרה ליושנה‪.‬‬ ‫על אף ההתנגדות האידאולוגית והמחלוקת האמונית בין תם שיודע לשאול לבין הפוסק המוערך‪,‬‬ ‫הצלחתי למצוא רגע אינטימי של כאב וצער‪ .‬ברגע זה של אובדן‪ ,‬נבראת ומקבלת תוקף יותר‬ ‫מתמיד ההנחה כי היהדות היא ההוכחה וההלכה היא המחלוקת‪.‬‬ ‫כבן וכנכד גאה ליהדות מזרחית (שנדמה כי מטוּבה חוסכים ומכסים לא פעם)‪ ,‬כבוד הרב‪ ,‬אני‬ ‫מודה לך שעוררת בימים ההם ובזמן הזה שיח יהודי חשוב למען השיח עצמו‪ ,‬וקידמת מחשבה‬ ‫למען המחשבה‪ .‬וזאת על אף‪ ,‬ואולי במיוחד‪ ,‬מפני שלא פעם‪ ,‬בעיניי הטובות‪ ,‬התפרשו דעותיך‬ ‫כמקולקלות ואף כמסוכנות‪ .‬ודווקא מנקודת התנגדות ופולמוס זו הצלחתי למצוא את השאלה‪,‬‬ ‫ואולי את התשובה הנסתרת שלעולם לא אמצא‪ .‬יהי זכרך ברוך‪.‬‬

‫שיר השירים של פסח‬ ‫ואז‪ ,‬מנגנים בשבילך שיר השירים ומספרים כי טובים דודיך מיין‪ .‬והשעון עומד זקוף‪.‬‬ ‫חירות מדומיינת של עבדות מודרנית בחסות הריבון של ישראל‪ ,‬של העולם ושל העולמות‪ .‬ככה‬ ‫סתם‪ ,‬צחוק מתגלגל של ילד מלוכלך בכסות מצת שוקולד רטובה‪.‬‬ ‫ואמו הנואשת‪ ,‬שולפת עיניה באדישות שגרתית ויורה בו‪“ :‬עוד פעם?”‬ ‫ועכשיו‪ ,‬מנגנים בשבילה שיר השירים ומספרים כי טובים בניה מיין‪.‬‬ ‫עבדות מדומיינת של חירות מודרנית בחסות הריבון של העולמות‪ ,‬של העולם ושל ישראל‪.‬‬ ‫ככה במכוון‪ ,‬צווחה אילמת של ילד מצוחצח בכסות מצת שוקולד יבשה‪.‬‬ ‫ואביו המסופק‪ ,‬נועל עיניו בקדושה ממלכתית ומשיב בו באהדה שגרתית‪:‬‬ ‫“עוד הפעם”‪.‬‬

‫על חטא הקירור‬ ‫על חטא שחטאנו במתן הוראות לנסיעה בטוחה במקום במתן הוראות לחיים אנושיים‪.‬‬ ‫על חטא שחטאנו בדיווחי תנועה רגע לפני שהמוות מגיע לביקור תמידי‪ ,‬במקום דיווחים על‬ ‫סיוע או פתרון זמני‪.‬‬ ‫על חטא שחטאנו בחימום של ידיים ושל רגליים‪ ,‬במקום של לבב אנוש חשוף‪.‬‬ ‫על חטאים שכיסו את עינינו האטומות והקרות במקום את גופם הנרעד‪.‬‬

‫| ‪| 151‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫על חטאים שהכשירו ביודעין חדרי קירור מלאים במקום לחמם בתים ומבטים‪.‬‬ ‫על חטאים שחטאנו בדברים “כי לֹא יֶ ְח ַ ּדל ֶא ְביוֹ ן ִמ ֶ ּק ֶרב ָה ָא ֶרץ ַעל ֵּכן ָאנֹכִ י ְמ ַצ ְו ָּך ֵלאמֹר ּ ָפת ַֹח ִּת ְפ ַּתח‬ ‫ֶאת יָ ְד ָך לְ ָא ִח ָ‬ ‫יך ַל ֲענִ ֶ ּי ָך ּולְ ֶא ְביֹנְ ָך ְ ּב ַא ְר ֶצ ָך” (דברים טו‪ ,‬יא)‪ ,‬במקום במעשים‪.‬‬ ‫והכל שריר‪ ,‬קריר וקיים‪ ,‬לנו ולכל העם הנבחר שבוחר בקור‪.‬‬

‫עצירה‬ ‫במבט תמים ומכונס‪ ,‬שקועה בין דפיו של ספר גדול בתוך אוטובוס קטן ומרקיב‪ .‬אותיות שחורות‬ ‫מצוות בה להמשיך ולהמשיך ללא שאלות מפריעות‪ .‬כמעט אמצע נובמבר ואצלה כבר אמצע‬ ‫ַ‬ ‫בש ּלה‪ .‬מזיזה עולמות והופכת בקשות לרגעי מציאות שיצרה לעצמה‪ ,‬ועוד‬ ‫פברואר‪ .‬והיא ׁ ֶ‬ ‫בטח תיצור ותייצר‪ .‬מחייכת ועוצמת עיניה באדיקות מתחנה לתחנה מתחנות חייה‪ .‬בתחנונים‬ ‫ובאצילות היא מתגלמת ממקומה בכיסא אנונימי שהיה פנוי עד שעלתה בשובע וכבשה אותו‪.‬‬ ‫והוא כבר שלה – והיא שלו; מערכת יחסים זמנית של שגרה קבועה ומאומצת שמגדירה מחדש‬ ‫תפילות נשכחות מהן‪.‬‬ ‫ולפתע עברה על פניו ותקרא בגרון חנוק‪“ :‬אדוני הנהג‪ ,‬למה לא עצרת לי בתחנה?”‪ .‬והוא‪ ,‬במבט‬ ‫משולב של ייאוש ומבוכה‪ ,‬אל מלא רחמים‪ ,‬דוחק צדק ומשפט‪ ,‬לוקח סיכון ופותח בשקט דלתות‬ ‫קודש ירוקות בדרך סגורה וסואנת‪.‬‬ ‫והיא יורדת באטיות‪ ,‬צועדת בשביל זהב שהכירה בעל פה‪.‬‬

‫| ‪| 152‬‬

‫אנהכ ןמחנ‬

‫תפילתי‬ ‫נחמן כהנא‪ ,‬שורד שואה‬ ‫ריבונו של עולם‪,‬‬ ‫מודה אני לפניך‬ ‫על כל הטוב ועל הרע שהנחלת לי;‬ ‫על שהצלת אותי מגיא צלמות בעור שיניי;‬ ‫על כוח הרצון שנטעת בי להמשיך לחיות‪ ,‬למרות הכול;‬ ‫על שסייעת לי‪ ,‬בכל זאת‪ ,‬להישאר אדם מן הישוב;‬ ‫על השאלות שנותרו ללא מענה;‬ ‫על האישה האהובה‪ ,‬הילדים והנכדים הנהדרים שהענקת לנו‪.‬‬ ‫עשה נא שלא אבוש ולא אבייש‪ ,‬לא ַּ‬ ‫אכ ֵ ּלם ולא ַאכְ לִ ים‪,‬‬ ‫לא ַּ‬ ‫אכשל ולא אכשיל‬ ‫כל ימי חיי‪.‬‬ ‫אנא עשה שזִ קנתי לא תבייש את נעוריי;‬ ‫ואל נא תשליכני לעת זִ קנה‪ּ ,‬כִכלות כוחי אל נא תעזבני‪.‬‬ ‫אמן‪.‬‬

‫*‬

‫נחמן כהנא הוא תושב ירושלים בן ‪ ,86‬וחבר בקהילת "מבקשי דרך"‪ .‬שרד את מחנה אוושויץ‬ ‫בשואה‪ .‬נשוי ליהודית‪.‬‬

‫| ‪| 153‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫ֶע ֶבד ה' הוּא לְ ַבד‪ָ .‬ח ְפ ִשׁי‪...‬‬ ‫אלונה ליסיצה‬ ‫ֲאנִ י יוֹ ֵצאת ֵמ ֵחרו ִּתי‬ ‫יוֹ ֵצאת ִמ ֶּמ ָ ּנה ַל ָח ְפ ׁ ִשי‬ ‫ו ְּמ ַח ּ ֶפ ֶ ֹ‬ ‫שת ֶאת ֻע ִּלי‬ ‫ְּכ ֵדי לְ ַק ְ ּבלוֹ ָע ַלי‪.‬‬ ‫ֲאנִ י מוֹ ֶד ֶדת אוֹ תוֹ‬ ‫ַה ִאם הוּא ׁ ֶש ִּלי?‬ ‫ַה ִאם ַמ ְת ִאים לְ ִמדּ וֹ ַתי‬ ‫ַמ ְר ִחיב לִ ִ ּבי ּוגְ בוּלוֹ ַתי?‬ ‫ֲאנִ י יוֹ ֵצאת ֵמ ַה ִּמ ְצ ַריִ ם ֶשל ח ֶֹפ ׁש ֻמ ְח ָלט‬ ‫ְּכ ֵדי לְ ִה ְת ַח ֵ ּיב ֶח ְמ ָלה‪ ‬‬ ‫לְ ִה ְת ַח ֵ ּיב לְ ַאט לְ ַאט‬ ‫לִ ְפנֵ י ִּכ ֵּסא כְ בוֹ ֶד ָך ֶ ּב ֱאמ ּונָ ה ַר ָ ּבה‬ ‫וְ ַל ֲעבֹד ַל ֲעבֹד ַל ֲעבֹד‪.‬‬

‫*‬

‫הרבה אלונה ליסיצה היא מורה ואחראית על הכשרה מעשית בהיברו יוניון קולג'‪ .‬דוקטורנטית‬ ‫בתלמוד‪ .‬ערכה (בשותפות)‪ :‬פרשת המים‪ ,‬ספריית היהדות המתקדמת (‪.)2011‬‬

‫| ‪| 154‬‬

‫ןמרבליס קרמ‬

‫עם מי אפשר לדבר?‬ ‫מרק סילברמן‬ ‫עם מי אפשר לדבר?‬ ‫עם עצמנו‪.‬‬ ‫עם הפחדים‪ ,‬החרדות‪ ,‬חוסר האמונה ואי‪-‬האמון שלנו בכל העולם כולו‪ ,‬ובכל הנברא בצלם‬ ‫אלוהים‪.‬‬ ‫עם מכאובינו האמיתיים והמדומים‪.‬‬ ‫עם זיכרון השואה‪.‬‬ ‫עם תחושות הקרבן‪ ,‬הקיפוח‪ ,‬והרחמים העצמיים המושרשות עמוק בתוכנו‪.‬‬ ‫עם המבחנים והניסיונות שהציבו לנו העקירה‪ ,‬הקליטה והקיום בארצנו הישנה‪-‬חדשה‪.‬‬ ‫עם הדחפים לנטור‪ ,‬לנקום‪ ,‬להתעקש לא להיות פראיירים של אף אחד!‬ ‫עם דחיקת האנושי ׁ ֶש ּבנו והשתקתו‪ ,‬עם קהות‪-‬החושים וקשיחות הלב‪.‬‬ ‫עם התעלמותנו‪ ,‬תוקפנותנו ושתלטנותנו‪.‬‬ ‫עם ׁ ֶשפך הדם של עצמנו ושל זולתנו‪.‬‬ ‫עם אי יכולתנו לשקול את כבוד שכנינו במאזני אמת וצדק‪.‬‬ ‫עם ֶּכשל כוחנו לשחרר את השטחים מאתנו ואותנו מהם‪.‬‬ ‫עם כל אלה‪ ,‬ועל כל אלה; ֵ ּ‬ ‫לדבר עוד ועוד‪ ,‬עד שנשנה את הגורל האכזרי שאנו גוזרים על זולתנו‬ ‫ועל עצמנו‪.‬‬

‫*‬

‫ד"ר מרק סילברמן הוא מרצה בכיר לחינוך באוניברסיטה העברית‪ .‬מתמחה במחשבת החינוך‬ ‫ובזרמים תרבותיים‪-‬חינוכיים יהודים‪ .‬ספרו על הגותו החינוכית של יאנוש קורצ’אק‪ :‬הילד הוא אדם‬ ‫(‪.)2012‬‬

‫| ‪| 155‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫ַעל נַ ֲהרוֹת ָ ּב ֶבל‬ ‫גולי עמיר‬ ‫ַעל נַ ֲהרוֹ ת ָ ּב ֶבל‬ ‫לֹא ָ ּבכִ ינ ּו‬ ‫ַ ּבת קוֹ ל לֹא נוֹ ְת ָרה ָ ּבנ ּו‬ ‫ָהח ׁ ֶֹש ְך ִה ׁ ְש ַּת ֵּכן ְ ּבתוֹ כֵ נ ּו‬ ‫ָהיִ ינ ּו ְּכחוֹ לְ ִמים‬ ‫ֶמה ָח ַל ְמנ ּו‬ ‫ָח ַל ְמנ ּו אוֹ ָתנ ּו ַא ֵח ִרים‬ ‫ַא ֵח ִרים‬ ‫ַה ּׁ ֶש ֶמש ֵה ִא ָירה‬ ‫ָהיִ ינ ּו יָ ִפים‬ ‫ַעל נַ ֲהרוֹ ת ָ ּב ֶבל ׁ ָש ַת ְקנ ּו ֶא ָליִ ְך‬ ‫ַעל נַ ֲהרוֹ ת ָ ּב ֶבל ׁ ָש ַת ְקנ ּו ֵא ָליִ ְך ִציוֹ ן‬ ‫ִציוֹ ן ֲהלא ִּת ׁ ְש ֲאלִ י‬ ‫ֲהלֹא ִּת ׁ ְש ֲאלִ י‬

‫*‬

‫גולי עמיר היא משוררת‪ .‬ספרה מילים באות והולכות ראה אור בהוצאת "כרמל"‪.‬‬

‫| ‪| 156‬‬

‫בופונק הסירל‬

‫תפילתי‬ ‫לריסה ְק ּ‬ ‫נוֹפוֹב‬ ‫אני מודה לך‪ ,‬אלוהי‪ ,‬שהבאת אותנו אחרי שנות ציפייה קשות וארוכות לארץ ישראל ובתוכה‬ ‫לירושלים‪.‬‬ ‫תודה שנתת לי לחיות את חיי ללא בושה‪ ,‬שנתת לי כוח לעבוד כאן ולסייע לאנשים ככל יכולתי‪.‬‬ ‫תודה על שעד היום אני עומדת על רגליי ואינני שוכבת חסרת אונים‪ ,‬נישאת בידי ילדיי‪.‬‬ ‫אנא אלי‪,‬‬ ‫שמור על מדינתנו והגן על עמך‪ .‬תן לנו כוח לנצח במאבקינו עם בעיותינו הפנימיות והחיצוניות‪.‬‬ ‫עזור לקהילתנו להצליח בתוכניות גדולות וקטנות‪.‬‬ ‫חזק את ידי ילדיי ונכדיי בעשותם מעשים טובים‪.‬‬ ‫אנא‪ ,‬שמע את תפילתי ומלא אותה‪ .‬אולי יהיה זה קשה‪ ,‬אך כבר חוללת נסים רבים‪.‬‬ ‫לו יהי‪.‬‬

‫*‬

‫לריסה קנופוב היא עולה ותיקה מאוזבקיסטן (‪ .)1990‬עבדה שנים רבות כמתכנתת מחשבים וסוכנת‬ ‫נסיעות‪ .‬חברה בקהילת "מבקשי דרך"‪ .‬נשואה‪ ,‬אם לשנים וסבתא לשניים‪.‬‬

‫| ‪| 157‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬

‫ֵ ּכן זֶ ה ָהיָ ה ָה ִא ָ ּיר‬ ‫חיים רכניצר‬ ‫ְּכ ׁ ֶש ְּמאוֹ ד ִה ְת ַא ַּמ ְצ ִּתי לִ זְ כּ ֹר ָאז‬ ‫ְ ּבוַ ַדּ אי‪ֵּ ,‬כן‬ ‫ָהיִ ינ ּו עוֹ ְמ ִדים‬ ‫ְ ּב ֻחלְ צוֹ ת לְ ָבנוֹ ת ָהיָ ה ַה ַח ְמ ִסין קוֹ ֵפ ַח‬ ‫ֹאשי ְ ּבנֵ רוֹ ת ׁ ַש ֲעוָ ה ְמ ַט ְפ ֶט ֶפת‬ ‫ֶאת ר ׁ ִ‬ ‫ְ ּב ֶא ְצ ְ ּבעוֹ ַתי נִ ְק ָר ׁש ַה ָדּ ם וַ ֲאנִ י ַ ּגם‬ ‫ָּכל ָּכ ְך ָצ ֵמא ׁ ֶש ְּכ ָבר ְ ּגרוֹ נִ י נִ ְת ָל ׁש ֶאל‬ ‫ַה ּׁ ִשיר ׁ ֶש ְּמ ַה ְד ֵהד ְ ּב ַר ְמקוֹ ל ַה ְּמנַ ֵהל‬ ‫ְמ ַל ֵּמד אוֹ ִתי ַעכְ ׁ ָשו ֶק ׁ ֶשת‬ ‫וקוֹ ֵרא לִ י ַה ְ ּצ ִבי‪ָ ׁ ,‬שאוּל‪ָ ׁ ,‬שאוּל‪,‬‬ ‫ַאל ַּת ְחזֹר ֵר ָיקם‬ ‫וַ ֲאנִ י ְמ ַהנְ ֵהן ֵמרֹב חֹם וְ רוֹ ֶצה ׁ ֶש ְּמ ַטר‬ ‫ַה ּ ְפגָ זִ ים יִ ָ ּג ֵמר וְ יִ ּפֹל ָע ַלי ָּכל ַהחוֹ ל‬ ‫וְ יַ ְס ִּתיר אוֹ ִתי ֵמ ַה ּׁ ֶש ֶמ ׁש ַהזּוֹ ׁ ֶשל‬ ‫ַמאי וְ י ּונִ י וְ אוֹ ְקטוֹ ֶ ּבר‪ ,‬וְ ֵא ְ‬ ‫יך זֶ ה‬ ‫ָּכל ָּכך ַחם ְ ּבאוֹ ְקטוֹ ֶ ּבר ו ַּמה ִּלי‬ ‫וְ ַל ֶח ֶרב ְ ּב ִמגְ ַר ׁש ַה ַּכדּ ו ֶּרגֶ ל ׁ ֶשל‬ ‫ֵ ּבית ֵס ֶפר ְ ּגא ּולִ ים‬ ‫ֶש ִ ּבירו ָּש ַליִ ם‪.‬‬

‫*‬

‫הרב פרופ' חיים אוטו רכניצר הוא חוקר מחשבת ישראל ומשורר‪ .‬בקרוב יראה אור ספרו שירי‬ ‫הגלות השלישית‪ .‬השיר המתפרסם כאן לקוח ממקבץ שיריו "מחזור שירי ארץ אהבתי"‪.‬‬

‫| ‪| 158‬‬

‫לארשיב תימרופרה תודהיה ימוסרפ‬

‫פרסומי היהדות הרפורמית בישראל (‪)2000-2014‬‬ ‫‪2003‬‬

‫‪2000‬‬ ‫‪1.1‬יהורם מזור (עורך)‪ ,‬מעמד יום הזיכרון לראש הממשלה‬ ‫יצחק רבין ז"ל‪ ,‬ירושלים‪ :‬התנועה ליהדות מתקדמת‬ ‫בישראל ומועצת הרבנים המתקדמים בישראל‪.‬‬ ‫‪2.2‬נעמה דפני (עורכת)‪ ,‬פתח לנו שער‪ :‬אסופת סליחות‪,‬‬ ‫ירושלים‪ :‬הוצאת התנועה ליהדות מתקדמת בישראל‬ ‫(בית דניאל ופורום הצעירים) והיברו יוניון קולג'‬ ‫(התוכנית הישראלית לרבנות)‪.‬‬

‫‪2001‬‬ ‫‪3.3‬דליה מרקס (עורכת)‪ ,‬החוויה שבלב (מהדורה שנייה)‪,‬‬ ‫ירושלים‪ :‬התנועה ליהדות מתקדמת בישראל‪.‬‬

‫‪9.9‬מרדכי קפלן‪ :‬ערכי היהדות והתחדשותם‪ ,‬מאנגלית‪:‬‬ ‫אברהם רגלסון (מהדרה שנייה עם הקדמה מאת‬ ‫אליעזר שביד)‪ ,‬ירושלים‪ :‬ראובן מס עבור מרכז מרדכי‬ ‫מ‪ .‬קפלן‪.‬‬ ‫‪1010‬מירה רז‪ ,‬דרך התורה לאהבה‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ :‬שופרא‬ ‫לספרות יפה‪.‬‬ ‫‪1111‬עדה זבידוב ונעמה דפני (עורכות)‪ ,‬ונהפוך בו‪ :‬עיונים‬ ‫בחג פורים‪ ,‬ירושלים‪ :‬היברו יוניון קולג' והתנועה‬ ‫ליהדות מתקדמת בישראל‪.‬‬

‫‪2004‬‬

‫‪4.4‬ורד סקל ונעמה דפני (עורכות)‪ ,‬וציוונו להדליק נר‪:‬‬ ‫חנוכה; יום זכויות האדם הבינלאומי‪ ,‬ירושלים‪ :‬התנועה‬ ‫ליהדות מתקדמת בישראל (פורום הצעירים) והיברו‬ ‫יוניון קולג‪.‬‬

‫‪1212‬מרדכי קפלן‪ ,‬לחידוש פני הציונות‪ ,‬מאנגלית‪ :‬ראובן‬ ‫סיוון (מהדורה שנייה עם הקדמה מאת מוקי צור)‪,‬‬ ‫ירושלים‪ :‬הספריה הציונית עבור מרכז מרדכי מ‪.‬‬ ‫קפלן‪.‬‬

‫‪5.5‬דוד לוין‪ ,‬תעניות הציבור ודרשות החכמים‪ :‬הלכה‬ ‫ומעשה בתקופת התלמוד‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ :‬הקיבוץ‬ ‫המאוחד‪.‬‬

‫‪1313‬ג'נין ווסברג (עורכת)‪ ,‬מלים שבלב‪ :‬דברי תפלה‬ ‫בקשה תחנון שירה והרהור‪ ,‬תל אביב‪ :‬הוצאת העורכת‬ ‫והמרכז לפלורליזם יהודי‪ ,‬היברו יוניון קולג' והתנועה‬ ‫ליהדות מתקדמת בישראל [החוברת מוקדשת לחולי‬ ‫הטרשת הנפוצה בישראל]‪.‬‬

‫‪7.7‬דוד אריאל‪-‬יואל‪ ,‬מיה ליבוביץ‪ ,‬יהורם מזור ומוטי‬ ‫ענברי (עורכים)‪ ,‬מלחמת גוג ומגוג‪ :‬משיחיות‬ ‫ואפוקליפסה ביהדות בעבר ובימינו‪ ,‬תל‪-‬אביב‪:‬‬ ‫ידיעות אחרונות‪.‬‬

‫‪1414‬יהוידע עמיר‪ ,‬דעת מאמינה‪ :‬עיונים במשנתו של פרנץ‬ ‫רוזנצוויג‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ :‬עם עובד‪.‬‬

‫‪6.6‬מבקשי פניך‪ ,‬א‪ :‬לקט תפילות ותוספות לימים‬ ‫הנוראים‪ ,‬ירושלים‪ :‬קהילת מבקשי דרך‪.‬‬

‫‪2002‬‬

‫‪1515‬רוחמה וייס‪ ,‬שמירה‪ :‬שירים‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ :‬הקיבוץ‬ ‫המאוחד‪.‬‬

‫‪2005‬‬

‫‪8.8‬מיכאל לבני‪ ,‬האופציה הרפורמית‪ :‬ציונות אחרת‪,‬‬ ‫לוטן‪ :‬קבוץ לוטן‪.‬‬

‫‪1616‬מאיר אזרי (עורך)‪ ,‬חושבים יהדות מתקדמת‪ :‬מסע‬ ‫להכרת היהדות הרפורמית‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ :‬בבל‪.‬‬

‫| ‪| 159‬‬

‫דרור ‪ ::‬במה לקידום החירות והאחריות בישראל‬ ‫‪1717‬מרדכי קפלן‪ ,‬דת האומיות המוסרית‪ :‬תרומת היהדות‬ ‫לשלום העולם‪ ,‬מאנגלית‪ :‬נפתלי גולן (מהדורה שנייה‬ ‫עם הקדמה מאת יהודע עמיר)‪ ,‬ירושלים‪ :‬מוסד‬ ‫ביאליק עבור מרכז מרדכי מ‪ .‬קפלן‪.‬‬ ‫‪1818‬ג'נין ווסברג (עורכת)‪ ,‬דרך האבל‪ :‬מדריך להתמודדות‬ ‫רוחנית ורגשית עם מצבי אבלות‪ ,‬ירושלים‪ :‬המרכז‬ ‫לפלורליזם יהודי והתנועה ליהדות מתקדמת‪.‬‬ ‫‪1919‬גלעד קריב (עורך)‪ ,‬תיקון ליל ט"ו בשבט (מהדורה‬ ‫שנייה)‪ ,‬הביאה לדפוס‪ :‬גילה קן‪ ,‬ירושלים‪ :‬פורום‬ ‫הצעירים והסטודנטים ואגף החינוך של התנועה‬ ‫ליהדות מתקדמת בישראל‪.‬‬ ‫‪2020‬יהוידע עמיר (עורך)‪ ,‬נצח בעתות של שינוי‪ :‬אנדרה‬ ‫נהר וההגות היהודית הצרפתית לאחר השואה‪,‬‬ ‫תל אביב‪ :‬הקיבוץ המאוחד וירושלים‪ :‬מכון ון ליר‬ ‫בירושלים‪.‬‬

‫‪2006‬‬ ‫‪2121‬מיכאל מאיר‪ ,‬יהדות בתוך המודרניות‪ :‬חיבורים על‬ ‫ההיסטוריה והדת היהודית‪ ,‬מאנגלית‪ :‬עֹפר קובּ ר‪,‬‬ ‫עורך‪ :‬אברהם שפירא‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ :‬עם עובד‬ ‫‪2222‬עפר שבת בית‪−‬הלחמי (עורך) אל הלב‪ :‬אסופת‬ ‫תפילות וברכות לעת מצֹא‪ ,‬ירושלים‪ :‬התנועה ליהדות‬ ‫מתקדמת והיברו יוניון קולג'‪.‬‬ ‫‪2323‬רוחמה וייס‪ ,‬מתחייבת בנפשי‪ :‬קריאות מחוייבות‬ ‫בתלמוד‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ :‬משכל (ידיעות אחרונות)‪.‬‬

‫‪2007‬‬ ‫‪2424‬לוי ויימן קלמן‪ ,‬מעין טורנר ושאול ורדי (עורכים)‪,‬‬ ‫העבודה שבלב נוסח קהילת כל הנשמה (מהדורה‬ ‫עברית ומהדורה עברית‪-‬אנגלית)‪ ,‬ירושלים‪ :‬קהילת‬ ‫כל הנשמה‪.‬‬

‫‪2008‬‬ ‫‪2525‬רחל אדלר‪ ,‬פמיניזם יהודי‪ :‬תיאולוגיה ומוסר‪ ,‬מאנגלית‪:‬‬ ‫רות בלום‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ :‬משכל (ידיעות אחרונות)‪.‬‬

‫‪2009‬‬ ‫‪2626‬גולי ויהוידע עמיר (עורכים)‪ ,‬מבקשי פניך‪ ,‬ב‪ :‬לקט‬ ‫תפילות ותוספות לחגים‪ ,‬מועדים וימי ציון‪ ,‬ירושלים‪:‬‬ ‫קהילת מבקשי דרך‪.‬‬ ‫‪2727‬יהורם מזור‪ ,‬דליה מרקס ויהוידע עמיר (עורכים)‪,‬‬ ‫הגדה לזמן הזה‪ :‬ההגדה לפסח של היהדות המתקדמת‬ ‫בישראל‪ ,‬ירושלים‪ :‬מר"ם – מועצת הרבנים‬ ‫המתקדמים בישראל‪.‬‬

‫‪2010‬‬ ‫‪2828‬יהוידע עמיר‪ ,‬נעמה דפני ומייק ניצן (עורכים)‪ ,‬ברכו‪:‬‬ ‫במה להתחדשות התפילה‪ ,‬ירושלים‪ :‬התנועה ליהדות‬ ‫מתקדמת בישראל (ספריית היהדות המתקדמת)‪,‬‬ ‫תש"ע‪.‬‬ ‫‪Richard G. Hirsch, For the Sake of Zion :2929‬‬ ‫‪Reform Zionism: A Personal Mission, New‬‬ ‫‪.York: JRJ Press‬‬ ‫‪Werner M. Loval, We Were Europeans: A3030‬‬ ‫‪Personal History of a Turbulent Century,‬‬ ‫‪Jerusalem: Gefen‬‬

‫‪2011‬‬ ‫‪3131‬אלונה ליסיצה‪ ,‬דליה מרקס‪ ,‬מיה ליבוביץ‪ ,‬תמר‬ ‫דבדבני (עורכות)‪ ,‬פרשת המים‪ :‬טבילה כהזדמנות‬ ‫לצמיחה‪ ,‬להיטהרות ולריפוי‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ :‬הקיבוץ‬ ‫המאוחד (ספריית היהדות המתקדמת)‪.‬‬ ‫‪3232‬מרדכי קפלן‪ ,‬יהדות דינמית (מבחר מכתביו)‪,‬‬ ‫מאנגלית‪ :‬דבורה בושרי‪ ,‬עורכים‪ :‬עמנואל גולדסמיט‬ ‫ומרדכי (מל) סקולט‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ :‬משכל (ידיעות‬ ‫אחרונות)‪.‬‬ ‫‪3333‬נחמן קרוכמל‪ ,‬מורה נבוכי הזמן‪ ,‬עורך‪ :‬יהוידע עמיר‪,‬‬ ‫ירושלים‪ :‬כרמל‪.‬‬

‫‪2012‬‬ ‫‪3434‬יעקב כהן ובנג'י גרובר‪ ,‬סולם יעקב‪ :‬מחשבות‬ ‫יהודיות‪ ,‬עורך‪ :‬יהוידע עמיר‪ ,‬ירושלים‪ :‬כרמל‪.‬‬ ‫‪3535‬סער שקד‪ ,‬שלום על אדמת האלוהים‪ ,‬תל‪-‬אביב‪:‬‬ ‫רסלינג‪.‬‬ ‫‪3636‬רוחמה וייס ואבנר הכהן‪ ,‬אימהות בטיפול‪ :‬מסע‬ ‫פסיכולוגי‪-‬ספרותי עם גיבורות התלמוד‪ ,‬תל‪-‬אביב‪:‬‬ ‫משכל (ידיעות אחרונות)‪.‬‬

‫‪2013‬‬ ‫‪3737‬ארנה פילץ‪ ,‬את ואני ‪ :‬אימא ובת מצווה‪ ,‬עורכת‪:‬‬ ‫מיכל שורץ‪ ,‬אור יהודה ‪ :‬כנרת‪ ,‬זמורה‪-‬ביתן‪ ,‬דביר‪.‬‬

‫‪2014‬‬ ‫‪3838‬יוג'ין בורוביץ‪ ,‬חידושה של הברית‪ :‬תיאולוגיה‬ ‫ליהודים הפוסט‪-‬מודרנים‪ ,‬מאנגלית‪ :‬מנשה ארבל‬ ‫ואילון שמיר‪ ,‬עריכה‪ :‬אילון שמיר ויהוידע עמיר‪,‬‬ ‫תל‪-‬אביב‪ :‬הקיבוץ המאוחד (ספריית היהדות‬ ‫המתקדמת)‪.‬‬

‫| ‪| 160‬‬

‫לארשיב תימרופרה תודהיה ימוסרפ‬ ‫‪3939‬דוד אלנסון ודניאל גורדיס‪ ,‬ברית אמונים‪ :‬גיור‪ ,‬הלכה‬ ‫ומדיניות קהילתית בספרות השו"ת במאה ה‪ 19-‬ובמאה‬ ‫ה‪ ,20-‬מאנגלית‪ :‬חנה השקס‪ ,‬ירושלים‪ :‬מרכז שלם‪.‬‬ ‫‪4040‬מיה דובינסקי ויעל מולדצ'סקי‪ ,‬טעם של חג‪:‬‬ ‫סיפורים ומטעמים לילדים‪ ,‬מתכונים‪ :‬מרב סריג‪,‬‬ ‫איורים‪ :‬ליאורה גרוסמן‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ :‬כנרת‪.‬‬ ‫‪4141‬סידור העבודה שבלב‪ :‬מהדורה עברית‪-‬אנגלית‬ ‫מחודשת‪ ,‬מעברית‪ :‬נחמה נמל‪ ,‬מודיעין‪ :‬קהילת‬ ‫יזמ"ה ומר"ם – מועצת הרבנים המתקדמים בישראל‬ ‫(יראה אור בקרוב)‪.‬‬ ‫‪4242‬עודד מזור (עורך אחראי) ולוי ויימן‪-‬קלמן (עורך)‪,‬‬ ‫השמחה שבלב‪ :‬מחזור לרגלים ולשבתותיהם‪,‬‬ ‫ירושלים‪ :‬קהילת כל הנשמה ומועצת הרבנים‬ ‫המתקדמים בישראל (יראה אור בחודשים הקרובים)‪.‬‬

‫אתרי תוכן של התנועה הרפורמית‪:‬‬ ‫באתר התנועה הרפורמית [‪:]www.reform.org.il‬‬ ‫ ·פרקי אבות‪ ,‬זמר לשבת‪ ,‬פרשת השבוע‪ ,‬תורה‬ ‫ביצירה‪.‬‬ ‫אתר החגים‪www.hagim.org.il :‬‬

‫מבחר ספרים בתחום ההתחדשות‬ ‫היהודית בישראל‪:‬‬

‫‪1010‬מוטי זעירא‪ ,‬מקומי‪ :‬עדות דורית‪ ,‬ירושלים‪ :‬כרמל‪,‬‬ ‫‪.2010‬‬ ‫‪1111‬ירמיהו יובל‪ ,‬יאיר צבן ודוד שחם‪ ,‬זמן יהודי חדש‪:‬‬ ‫תרבות יהודית בעידן חילוני (מבט אנציקלופדי‬ ‫בחמישה כרכים)‪ ,‬ירושלים‪ :‬כתר‪.2007 ,‬‬ ‫‪1212‬ענת ישראלי‪-‬טרן ואסתר פישר (עורכות)‪ ,‬דורשות‬ ‫טוב‪ :‬פירוש קבוצתי פמיניסטי לסוגיית איסורי ייחוד‬ ‫(קידושין פ ע"ב—פב ע"ב)‪ ,‬טבעון‪ :‬אורנים – בית‬ ‫מדרש ניגון נשים‪.2013 ,‬‬ ‫‪1313‬אפרים מאיר‪ ,‬מעשה זיכרון‪ :‬חברה‪ ,‬אדם ואלוהים‬ ‫לאחר אושוויץ‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ ,‬רסלינג‪.2006 ,‬‬ ‫‪1414‬משה מאיר‪ ,‬שניים יחדיו‪ :‬פילוסופיה דתית‪-‬חילונית‬ ‫חדשה‪ ,‬ירושלים‪ :‬מאגנס‪.2012 ,‬‬ ‫‪1515‬יעקב מלכין (עורך)‪ ,‬התרבות היהודית החילונית‪:‬‬ ‫הגות חדשה בישראל‪ ,‬ירושלים‪ :‬כתר‪.2005 ,‬‬ ‫‪1616‬נירה נחליאלי וענת ישראלי‪ ,‬והיא שעמדה‪ :‬הגדה‬ ‫של פסח עם מדרש נשי חדש‪ ,‬טבעון‪ :‬המדרשה‬ ‫באורנים‪.2012 ,‬‬ ‫‪1717‬חנה ספראי ואביטל קמבל הוכשטיין‪ ,‬נשים בחוץ‬ ‫נשים בפנים‪ :‬מקומן של נשים במדרש‪ ,‬תל‪-‬אביב‪:‬‬ ‫משכל (ידיעות אחרונות)‪.2008 ,‬‬

‫‪1.1‬מאיר בוזגלו‪ ,‬שפה לנאמנים‪ :‬מחשבות על המסורת‪,‬‬ ‫ירושלים‪ :‬כתר‪.2008 ,‬‬

‫‪1818‬זאב קינן (עורך בפועל)‪ ,‬ואני תפילתי‪ :‬סידור‬ ‫ישראלי‪ ,‬ירושלים‪ :‬הספרייה המסורתית (התנועה‬ ‫המסורתית וכנסת הרבנים בישראל)‪.2009 ,‬‬

‫‪2.2‬יצחק בנימיני‪ ,‬צחוק בראשית‪ :‬פירוש לספר בראשית‬ ‫כתיאולוגיה ביקורתית‪ ,‬תל‪-‬אביב‪-‬רסלינג‪.2011 ,‬‬

‫‪1919‬אורית קמיר‪ ,‬כבוד אדם וחוה‪ :‬פמיניזם ישראלי‬ ‫משפטי וחברתי‪ ,‬ירושלים‪ :‬כרמל‪.2007 ,‬‬

‫‪3.3‬יוכי ברנדס‪ ,‬היהדות שלא הכרנו‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ :‬כנרת‬ ‫זמורה ביתן דביר‪.2014 ,‬‬

‫‪2020‬מיכאל רוזנק‪ ,‬צריך עיון‪ :‬מסורת ומודרנה בחינוך‬ ‫היהודי בזמננו‪ ,‬ירושלים‪ :‬מאגנס ומכללת ליפשיץ‪,‬‬ ‫תשס"ג‪.‬‬

‫‪4.4‬אסטבן גוטפריד‪ ,‬סידור ערב שבת – בית תפילה‬ ‫ישראלי‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ :‬בית תפילה ישראלי‪.2011 ,‬‬ ‫‪5.5‬אליעזר גולדמן‪ ,‬יהדות ללא אשליה‪ ,‬עורכים‪ :‬דני‬ ‫סטטמן ואבי שגיא‪ ,‬ירושלים‪ :‬מכון שלום הרטמן על‬ ‫ידי כתר‪.2009 ,‬‬ ‫‪6.6‬ראובן גרבר‪ ,‬הומניזם ישראלי‪ :‬מציונות רוחנית‬ ‫לזהות ישראלית‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ :‬מופת‪.2011 ,‬‬

‫‪2121‬אליעזר שביד‪ ,‬מסות גורדוניות חדשות‪ :‬הומניזם‪,‬‬ ‫גלובליזציה‪ ,‬פוסט‪-‬מודרניזם והעם היהודי‪ ,‬תל‪-‬‬ ‫אביב‪ :‬הקיבוץ המאוחד‪.2005 ,‬‬ ‫‪2222‬אליעזר שביד‪ ,‬סידור התפילה‪ :‬פילוסופיה‪ ,‬שירה‬ ‫ומסתורין‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ :‬משכל (ידיעות אחרונות)‪,‬‬ ‫‪.2009‬‬

‫‪7.7‬דעות‪ :‬כתב העת של נאמני תורה ועבודה‪( 65 ,‬ניסן‬ ‫אייר תשע"ד) [כל מאמרי הגיליון עוסקים בתפילה‬ ‫בציונות הדתית ובעולם היהודי היום]‪.‬‬

‫‪2323‬עפר שיף‪ ,‬יהודים משתלבים‪ :‬אוניברסליזם רפורמי‬ ‫אמריקני מול ציונות‪ ,‬אנטישמיות ושואה‪ ,‬תל‪-‬אביב‪:‬‬ ‫עם עובד‪.2001 ,‬‬

‫‪8.8‬חיים היימס‪-‬עזרא‪ ,‬אני (לא) מאמין‪ :‬ישראל והיהדות‬ ‫– עבר‪ ,‬הווה‪ ,‬עתיד‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ :‬כתב ווב‪.2011 ,‬‬

‫‪2424‬עפר שיף‪ ,‬הציונות של המנוצחים‪ :‬המסע של אבא‬ ‫הלל סילבר אל מעבר ללאומיות‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ :‬רסלינג‪,‬‬ ‫‪.2010‬‬

‫‪9.9‬נחמה ויגרטן‪-‬מינץ ונחמה ביאלה (עורכות)‪ ,‬דרשוני‬ ‫וחיו‪ :‬מדרשי נשים‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ :‬משכל (ידיעות‬ ‫אחרונות)‪.2009 ,‬‬

‫| ‪| 161‬‬

‫‪2525‬יאיר שלג‪ ,‬הדתיים החדשים‪ :‬מבט עכשווי על‬ ‫החברה הדתית בישראל‪ ,‬ירושלים‪ :‬כתר‪.2000 ,‬‬