סוף
תופרים ,קופירייטרים ,מעצבים תעשייתיים ,צלמי וידאו ,עורכים ,מתקלטים ,יחצ”נים ,מע אופנה ,קרמיקאים ,אדריכלים ,נגרים ,מעצבי פס-קל ,מקליטים ,זמרים ,מלחינים ,אורגים ,נפח פחחים ,מאיירים ,סופרים ,ציירים ,משוררים ,טבחים ,נגנים ,הוגים ,כותבים ,צלמים ,מוזיקא מעצבים ,תופרים ,קופירייטרים ,מעצבים תעשייתיים ,צלמי וידאו ,עורכים ,מתקלטים ,יחצ”נ מעצבי אופנה ,קרמיקאים ,אדריכלים ,נגרים ,מעצבי פס-קל ,מקליטים ,זמרים ,מלחינ אורגים ,נפחים ,פחחים ,מאיירים ,סופרים ,ציירים ,משוררים ,טבחים ,נגנים ,הוגים ,כותב צלמים ,מוזיקאים ,מעצבים ,תופרים ,קופירייטרים ,מעצבים תעשייתיים ,צלמי וידאו ,עורכ מתקלטים ,יחצ”נים ,מעצבי אופנה ,קרמיקאים ,אדריכלים ,נגרים ,מעצבי פס-קל ,מקליט זמרים ,מלחינים ,אורגים ,נפחים ,פחחים ,מאיירים ,סופרים ,ציירים ,משוררים ,טבחים ,נגנ הוגים ,כותבים ,צלמים ,מוזיקאים ,מעצבים ,תופרים ,קופירייטרים ,מעצבים תעשייתיים ,צ וידאו ,עורכים ,מתקלטים ,יחצ”נים ,מעצבי אופנה ,קרמיקאים ,אדריכלים ,נגרים ,מעצבי קל ,מקליטים ,זמרים ,מלחינים ,אורגים ,נפחים ,פחחים ,מאיירים ,סופרים ,ציירים ,משורר טבחים ,נגנים ,הוגים ,כותבים ,צלמים ,מוזיקאים ,מעצבים ,תופרים ,קופירייטרים ,מעצ תעשייתיים ,צלמי וידאו ,עורכים ,מתקלטים ,יחצ”נים ,מעצבי אופנה ,קרמיקאים ,אדריכל נגרים ,מעצבי פס-קל ,מקליטים ,זמרים ,מלחינים ,אורגים ,נפחים ,פחחים ,מאיירים ,סופר ציירים ,משוררים ,טבחים ,נגנים ,הוגים ,כותבים ,צלמים ,מוזיקאים ,מעצבים ,תופר קופירייטרים ,מעצבים תעשייתיים ,צלמי וידאו ,עורכים ,מתקלטים ,יחצ”נים ,מעצבי אופ קרמיקאים ,אדריכלים ,נגרים ,מעצבי פס-קל ,מקליטים ,זמרים ,מלחינים ,אורגים ,נפח פחחים ,מאיירים ,סופרים ,ציירים ,משוררים ,טבחים ,נגנים ,הוגים ,כותבים ,צלמים ,מוזיקא מעצבים ,תופרים ,קופירייטרים ,מעצבים תעשייתיים ,צלמי וידאו ,עורכים ,מתקלטים ,יחצ”נ סטודיו | מגזין | רוק’נרול מעצבי אופנה ,קרמיקאים ,אדריכלים ,נגרים ,מעצבי פס-קל ,מקליטים ,זמרים ,מלחינ שלכם לרעיונות אורגים ,נפחים ,פחחים ,מאיירים ,פתוח משוררים ,טבחים ,נגנים ,הוגים ,כותב ציירים, סופרים, af.knows@gmail.com קופירייטרים ,מעצבים תעשייתיים ,צלמי וידאו ,עורכ צלמים ,מוזיקאים ,מעצבים ,תופריםafknows.com , מתקלטים ,יחצ”נים ,מעצבי אופנה ,קרמיקאים ,אדריכלים ,נגרים ,מעצבי פס-קל ,מקליט זמרים ,מלחינים ,אורגים ,נפחים ,פחחים ,מאיירים ,סופרים ,ציירים ,משוררים ,טבחים ,נג
40
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
ת א פ מ מ א צ מ ז ה ו ק ט ת נ צ ק ק פ מ מ א צ מ ז
רוני אפלבוים 17 .17זו הגימטרייה של המילה טוב .לפני 17שנה ומשהו, קצת לפני שנולדה הבת הבכורה שלי נטע ,נסענו תמי ואני מתל אביב לרעננה ,עלינו לרגל לחנות המובילה בתחומה, טוב לי לתינוק .מכל הארץ באו לשם ,לקנות עגלות ולולים ושידות על גלגלים ומוצצים וחיתולים .ובעשרים ואחת לשלישי הגענו לבית החולים בקריה בתל אביב ובשעה 17 ומשהו אחר הצהריים עמדתי ליד מיטתה של אשתי ושרתי לה :אפי דורל טו יו ,אפי דורל טו יו ,אפי דורל דיר תמי, אפי דורל טו יו 17 .זו הגימטרייה של המילה טוב .לסבתא שלי מצד אבא שלי קראו גיטל וכשהגיע לארץ הודיעו לה שקוראים לה טובה .לסבתא שלי מצד אימא שלי קראו טוני וכשהגיעה לארץ הודיעו לה שקוראים לה טובה .טוב למות בעד ארצנו אמר טרומפלדור ומת והשמועה אומרת שהוא בכלל קילל ברוסית אבל מי יודע .באלף תשע מאות ו 17נולד אבא שלי ו 17שנה לאחר מכן באלף תשע מאות שלושים וארבע הוא עלה לארץ רגע לפני השואה ועוד 17 שנה לאחר מכן באלף תשע מאות חמישים ואחת נולד אחי הבכור והיחיד ועוד 17שנה לאחר מכן באלף תשע מאות שישים ושמונה נכנסו כולם לאופוריה לאומית שלאחר מלחמת ששת הימים ועוד 17שנה לאחר מכן באלף תשע מאות שמונים וחמש התאוששתי אני מהדיכאון האישי שלי כי רק חודשים ספורים לפני כן נפטר אבא שלי והתגרשתי מאשתי הראשונה שנפטרה ממני ופוטרתי בפעם הראשונה ממשרד הפרסום השלישי שעבדתי בו ועוד 17שנה לאחר מכן בשנת אלפיים ושתיים אני שוב נשוי ופלוס שלוש
ועובד מהמשרד הקטן שלי שבחצר הקסומה שלנו ומתאושש מהבחירות של שרון ונערך לבחירות של מצנע וכמה טוב יהיה לנו בעוד 17דקות ושעות וימים וחודשים ושנים ואלו היו 17שורות על 17 ,17זו הגימטרייה של המילה טוב.
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
39
עופר גולן כפרה משקולת את מבט האימה התמידי שנסוך על פניה -רק משקף כהה יכול להסתיר .את השריטות שהיא עושה על מיכל הדלק - רק צבע יכול לכסות .את ידיות הרוכב העקומות מעוצמת אחיזתה -רק מסגר יכול לתקן .ואת העובדה שהיא חוזרת שוב ושוב למושב האחורי באופנוע -רק אלוהים יכול להסביר. כפרה משקולת .הרוכבת הנצחית במושב האחורי .זו שמתנועעת כמו לולב מאחוריך ומעמידה את יכולת הנהיגה שלך במבחן תמידי .זו שתמיד תשחק אותה כאילו “מה זה היא אוהבת טיולי אופנועים” ,או “מז’תומרת?! אני והאופנוע מיקשה אחת”“ ,מה קרה לך! המושב האחורי באופנוע זה הדבר הכי נוח בעולם!”“ ,הויברציות עושות לי אורגזמה בכל נסיעה” .מה יש לומר ,מזוכיזם זו כנראה תכונה ממכרת. איזה כיף ואיזה בטיח! היא יושבת שם כמו חבילה ,עסוקה בכל האמצעים שיש בידיה כדי לא לעוף מהכיסא .תיקח אותה לצפון – מבחינתה זה כמו שהייתם בנגב .תעשה איתה את פיתולי כביש ערד סדום -היא תשאל אותך אם הגענו כבר לראש הנקרה .כי די קשה לראות נוף כאשר אתה לא מסיט את המבט מן הכיתוב שעל הקסדה שלפניך. אבל רק כאשר כפרה נמצאת לבד בלילה במיטה ,אחרי עוד שבת של סיוטים ,שרירי ירכיה כואבים מן הלפיתה הממושכת ,פצעי הלחץ מעטרים את ישבנה ,הראש עוד
38
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
דחוס מהקסדה והלב עוד לא חזר לקצב פעימותיו הרגיל, היא תקלל את אלוהים ששלח לה את האופנוען הזה לתוך החיים .כן ,אותו אלוהים שמקבל ממנה תפילת “תודה לאל” אחרי כל השכבה שהתיישרה ,אותו אלוהים שמקבל ממנה אלפי מברקים בכל טיול בזו הלשון“ :פליייז ...תן שזה ייגמר”. וזה לא עוזר לה שהיא למדה את כל השטיקים איך להיות “משקולת טובה” .איך “ללכת” עם הרוכב ,איך להרים תחת לפני מהמורה ואיך להיות בלתי מורגשת על האוכף. כי בכל סיבוב ,כאשר האוזן שלה כל כך קרובה לאדמה עד שהיא יכולה לשמוע את אדי האספלט הרוחשים ,היא נודרת נדר שזו הפעם האחרונה שהיא עולה על הדבר הזה. זו הפעם האחרונה שהיא מצטרפת לטיול אופנועים! אבל בחיים כמו בחיים .כאשר יישמע הצפצוף בחוץ ,היא תצא מהבית בחדווה ,מזנקת בקלילות מאחור ,וקדימה... לאן היום? לפחות עכשיו אף אחד לא יגיד עליה “נקניקיה”, “פולניה” או “כבדה” .היא בעניינים .זורמת .לגמרי. משקולת מושלמת. ואתה שם מקדימה ,אל תחשוב לרגע שבכל פעם שכפרה נצמדת אליך בחוזקה עד שאין לך יותר נשימה ,אל תחשוב לרגע שזהו חיבוק של אהבה ,תשוקה או משהו שמתקרב לזה .מקסימום זו “לפיתת הישרדות”.
אליסה מיל להפריח פרפרים הכי אני אוהבת ,זה להפריח פרפרים .פעם ביום אני מתיישבת ומפריחה .זה מתחיל בהרגשה קצת מוזרה בבטן, כשהפרפרים כמעט מוכנים לצאת ,ואם אני מכריחה אותם להישאר ,זה אפילו קצת כואב .אני מתיישבת על כיסא קסום שתמיד קר בהתחלה וחם בסוף ולוחצת ,לוחצת וצועקת “צאו פרפרים שלי ,פרפרים לא שומרים בבטן, פרפרים מפריחים!” לפעמים לוקח להם זמן ,אז אני קוראת את האותיות הקטנות או אולי אפילו מציירת פרפרים. כל פעם הם פורחים אחרת ,בכל מיני צורות וצבעים. הפרפרים שלי ,בדיוק כמו הפרפרים של כולם ,בתוך כיסא קסום משתכשכים. גם בחורות מפריחות פרפרים .ואוי ,כמה שזה נעים.
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
37
יוראי שושני איש בלי שם איש בלי שם הולך ברחוב עם פח ומטאטא .מה הוא אוכל? מה הוא שותה? נדמה שהוא רק הולך ומטאטא. גם פנים אין לאיש ,בלי אף ,בלי עיניים ובלי פה. כל מה שרואים עליו זה פח ומטאטא. “אל תסתכל” אומרת אימא “ואל תיגע” אומר האב ,מסוכן הוא האיש ,אולי סוטה ,אולי גנב. בטוח שאם אליו נפנה ,לא יגיב כלל כי הרי אין לו אף, עיניים ופה. מה שחשוב הוא שימשיך בעבודתו שיטאטא שיטאטא. יום אחד בעודי הולך פגשתי את האיש ההוא בלי השם, רכון מעל פרח בוהה ומתרשם. עצרתי ונעמדתי לידו ,ליד הפח וליד המטאטא. עיניו של האיש נישאו אליי עמוקות ונבונות ואז הבחנתי לא רק בעיניים אלא גם באף וגם בפה. “בוקר טוב” אמר האיש וחייך חיוך אחר “ ,בוקר אור” אני השבתי ואז החל הוא לספר. על בית קטן בכפר ומשפחה קטנה אוהבת וגינת פרחים קטנה מטופחת ומלבלבת. ובגן ניצב שם פרח ,פרח כזה בדיוק כאן כבר הבחנתי שקולו הופך סדוק. בגלל שריפה שאחזה בבית שנעלם כלא היה ,על אישה שאיבדה תומה ועל בתו שנעלמה.
36
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
על יריות לכל עבר ועל פחד ובהלה ועל החיים שהשאיר שם בשדה המלחמה. על צעדה בחשכת הליל וטיפוס גדרות של תיל אל הארץ המובטחת בה ירגיש סופסוף נחת. ואז לבש האיש חיוך כשדיבר על הדירה ,בסמטה קטנה בצד עם נוף אל השדרה. על שפת הים האהובה והשקיעה הזהובה אותה פוגש בדרך קבע בתום יום העבודה על פרנסה “ברוך השם” ,מעט כסף בכל יום על השפע והעושר הנמצא בכל מקום. “שיהיה שבוע טוב” בירך אותי האיש ,הנהנתי בראשי וחציתי את הכביש. הסתכלתי לאחור והכתה בי האמת ,הבנתי שגם אני חוטא, גם אני אשם. במחשבה שלאיש הזה אין פנים ושם. זהו האיש ,שבהחלט יש לו שם. שמו אדם ויש לו פנים ,פח ומטאטא
שלומי הוס יוצא לי יותר מדי להפליץ על תיירים בטיילת. ולא בכוונה. אני רוכב על האופניים ,ותוך כדי רכיבה ,הגוף משחרר גזים שהיו כלואים בגוף ,והופך אותם לנאדים. תמיד זה קורה לי בטיילת. תמיד מול מלון דייויד אינטר קונטיננטל. תמיד על שני תיירים מופתעים עם מצלמה. בד”כ גרמנים. האם זה מקרי? אולי.
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
35
עמית צרפתי שכנים היא יוצאת עם הכלב שלה לטיול 3פעמים ביום ,אני יודע כי אנחנו גרים דלת מול דלת ,היא מוציאה אותו ב 7-בבוקר ב 5-בערב ו-ב 11בלילה כל יום כמו שעון .יש לה פעמון שמצלצל כל פעם שהדלת נפתחת .אני מחכה לצלצול הזה כל בוקר .אני מכוון שעון מעורר לחמישה לשבע ואיך שהדלת שלה נפתחת אני רץ לדלת ומציץ מהעינית בשביל לראות אותה יוצאת עם הפיג’מה לטייל עם הכלב ואם אני לא ממהר אני נשאר ליד העינית בשביל לראות אותה חוזרת .היא תמיד מנקה את הרגליים ואז מסדרת את השטיח בדיוק בקו הדלת כמו פלס. אני הכי אוהב שכשהיא עושה קוקיות היא דואגת לעשות לכלב תסרוקת דומה .ויש לה נקודת חן בדיוק באמצע העורף .אני תמיד מדמיין איך אני מנשק לה אותה. בימי שישי אני מכין לי ארוחת ערב ויושב ליד העינית ומחכה לראות אותה יוצאת בשמלת ערב ואיפור ,אני הכי אוהב את שמלת המיני האדומה שלה ,ואת האמת אני חושב שהיא הרבה יותר יפה בלי איפור .היא אף פעם לא הביאה גבר הביתה .לפני יומיים היא דפקה אצלי בדלת ,אני כבר הייתי דבוק לעינית ברגע ששמעתי שהדלת שלה נפתחה. אני לא פתחתי ,היא הסתכלה לי ישר בעיניים ודפקה שוב, רציתי לפתוח לה אבל ידעתי שאז אני אאבד אותה. היא הסתובבה ,נשקתי לה את נקודת החן והיא נכנסה הביתה.
34
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
אתמול חזרתי מהעבודה ומהחדר מדרגות ראיתי שהדלת שלה פתוחה. ברחתי .ישנתי באוטו במגרש חנייה כל הלילה. היום בבוקר שחזרתי להחליף בגדים הדלת שלה הייתה סגורה .עמדתי על השטיח מול הדלת שלה ,הסתכלתי לה בעניים ואמרתי שאני מעדיף שהמצב יישאר ככה .היא דפקה דפיקה אחת להסכמה ונכנסתי הביתה.
לירית גיא הפעם הראשונה אומרים שבהודו כל אחד דורך על חרא לפחות פעם אחת. כך שבאופן טבעי הייתי עסוקה בללכת עם הראש שלי קבור באדמה במשך כל החודש הראשון של הטיול. כך הייתי מתהלכת ברחובותיה הצפופים וההומים של הודו, מפלסת דרכי במעין משחק מחשב שנקרא ‘לברוח מהחרא’: צעד קדימה ,צעד הצידה ,קפיצה קטנה שלא להיתקל בריקשה ,טיפה אחורה ושוב חוזר חלילה. מדי פעם קופץ למסך בלת”ם – פרה!! ואני חומקת ממנה בדקה ה ...90-כיאה לשחקנית מחשב מדופלמת. כעבור חודש בערך.... גואה. אנחנו הולכים על החוף בלילה לאורך הים .הגלים נשברים אל החוף ,הלילה זרוע כוכבים ,האוויר צלול ושקט .רק אני והוא. אנחנו עוברים בדרך חלקת חוף קטנה מלאה בסירות. מדלגים במהירות שלא להירטב מהגלים העולים ומציפים את החלקה הקטנה. אנו עוברים את החלקה בשלום וממשיכים להתהלך על חוף ריק מאדם ,המתפרש אל האופק הרחב .לפתע ,הוא נעצר ומושיט לעברי את ידו באבירות .אני משלחת את זרועי ומושיטה אליו באלגנטיות מסוימת את כף ידי העקמומית. הוא תופס אותה ,ומושך אותי אליו לנשיקה. כך אני נותרת שם ,צנופה בזרועותיו“ .קר” ,אני לוחשת
באוזנו ,וזורקת תוך כדי מבט מטה ,לעבר כף רגלי הקרירה. זאת בכדי לגלות ,שלאורך כל הרגע הרומנטי סלאש קיטשי הזה – אני עומדת בחרא! חרא גדול ,רטוב וטרי של פרה! “אהההה!!!” הצעקה שלי מפלחת בגסות משהו את הלילה הקר והרומנטי “אני לא מאמינה!” המאהב השרמנטי שלי נשאר שם ,נבוך ומבולבל ,בעודי צועדת יחפה לעבר הברז הקרוב ,תוך שאני ממלמלת לעצמי בתסכול“ :אוף ,הכול באשמתו ...יופי”.. וכך ,בליל קיץ רומנטי בחוף גואה ,איבדתי את בתולי החרא שלי.
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
33
שי זילברמן וג’וק תלחצי כבר את האקדח ,אני לוחש ומצמיד אותו לקיר. היא מתבוננת בי באור החלש והנשימה שלה נעצרת ,אתה אידיוט ,אתה יודע את זה? אמרנו כמה שפחות דיבורים, נכון? אתה רוצה שיעלו עלינו? המצח שלה מנצנץ מאגלי זיעה קטנטנים .כל החדרים בבית חשוכים ואנחנו נאלצים להסתמך על האור שחודר מהרחוב דרך חלון הסלון .רוח שקטנה שיחקה עם הווילון פנימה החוצה .את השקט מנסרות נחירות אישה .נשארה לנו עוד פינה קטנה אחת לסגור כאן לפני שנעלם מבלי להשאיר עקבות .אני יודע איך נכנסנו לזה .לא בטוח איך נצא .ביד רועדת היא מחזיקה את האקדח .הפה שלה אומר משהו אבל אני על סף עילפון כי מאחוריה מופיע צל .שלוש לפנות בוקר ,שנייה לפני שסיימנו .ידעתי שמשהו עומד להשתבש אבל זה לא עוזר לי מול השיתוק שאוחז בי .אני מסמן לה עם העיניים להסתובב .היא מכווצת את הגבות בניסיון לפענח מה קורה לי ,אתה בסדר? היא שואלת .אני מזיז את השפתיים אבל לא יוצא לי קול מהפה .הצל מתקרב ומקבל צורה מוכרת של אישה עם שיער פרוע .ידיי האישה מונפות גבוה מעל לראשה ,ולא סתם .היא מחזיקה מחבת ענק ומנחיתה אותו בתנופה .אני נופל לאחור .נדמה לי שצעקתי :לא! אבל שוב לא יצא לי קול ,רק ראיתי את רונה מסתובבת עם ידיים מתוחות ולוחצת על האקדח .סיכה אחת משתחררת .מכל ההמולה אני שומע רק את הרעש של אקדח הסיכות .אני חושב לעצמי איך לעזאזל לא שמנו לב שהנחירות נעלמו והאישה התגנבה כל הדרך למטבח ובחזרה רק כדי להנחית
32
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
עליי מחבת .האור נדלק. בפתח הסלון עומד ברוך בגופיית סבא ,תחתונים ונעליים. פנינה עוצרת באמצע הדרך עם ההנחתה אבל המחבת השתחרר לה מהיד ופגע לי במצח .רונה! היא צורחת ,מה קורה פה? אמא...אבא ,מה קמתם מה? מלמלה רונה אנ...אנח...רק רצינו להכין לכם הפתעה קטנה ,ניסיתי להציל את המצב ,תוך כדי מישוש הבלוטה שהתחילה לבצבץ בראש. הפתעה? בשלוש לפנות בוקר? עשיתם לי התקפת לב עשיתם לי ,חשבתי פרצו לבית! ברוך עדיין עם היד על מתג החשמל ,נראה ישן עם עיניים פקוחות“ :אז איך נכנסתם”? הוא שואל. מה זאת אומרת?! רונה עונה מהדלת הראשית בשקט עם המפתח ואז... אז למה החלון פתוח ויש סימני נעליים על הקיר? שואל ברוך ומצביע עם היד שלו על המתג לעבר החלון .אני מביט ומזהה שאלו נעלי ספורט לפי הצורה .חושב לעצמי זה בטח פורץ מקצועי מעניין איזו פירמה .את חוט המחשבה קוטע רעש של חפצים נופלים ,מכיוון חדר השינה. פנינה מתעלפת ,אני חוטף לרונה את האקדח סיכות ומזנק למקור הרעש ,אבל מהמכה של המחבת אני מאבד שיווי משקל,מפספס את המעבר ונכנס עם הראש בקיר .הדבר האחרון שאני רואה זה שברוך נועל נעלי ספורט .ברוך כיבה את האור.
נטע טובים תכתבי הוא אמר לי ,תכתבי אבל לא סתם שיהיה עם מסר. שיהיה מדויק ,אבל בעיקר מפתיע. תכתבי הוא אמר לי ,תכתבי שיהיה פשוט שיוכלו להתחבר שיגידו וואלה ואולי גם יחייכו. תכתבי הוא אמר לי ,תכתבי לא לקהל ,למישהו מסוים. תדברי אליו ,תדברי אלי. קחי איתך ארגז כלים צהוב, או לפחות תובנות מאיש עם פאוץ וכשרעש החצוצרה יעלם, תדעי שאת בדרך הנכונה. רק תיזהרי הוא אמר. תיזהרי . כי הלקוח עוד עלול לאהוב את זה. (וכן ,יותר נכון לכתוב ״כתבי״ ולא ״תכתבי״ אבל אף אחד לא מדבר ככה!)
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
31
טל פלח סוף קופי בתובנה תחילה. איפה היא מסתתרת? ,חיפשתי בכל המגירות של הדפדפן האינסופי באינטרנט ,חקרתי ערכים רבים ,ותשאלתי בראש אלף קולות ,והסתכלתי על הים ,חקרתי אדוות ,בלי להזיז את העיניים כמה דקות .הייתי עמוק! הפשטתי תפוח אדום (קילפתי ,עקרתי ,חציתי ,נגסתי) ,והוא עדיין תפוח! קראתי ספרים ,מצאתי הרבה דברים של אנשים אחרים ,לקחתי כל דבר שאמרו שם בעירבון בלתי מוגבל וכדרך חיים ,אבל שום דבר לא מתאים לצורה של התבנית .אח ..העמסתי בראש יותר מדי מחשבות על יותר מדי דברים שפחות מדי מסתדרים .עכשיו נשאר לי רק לחכות ...כמה דקות בעומס המעושן והתסכול המעייף ,שהבלנדר בוחש טוב בין האוזניים ,קצת אחרי מנוחה בלתי מתוכננת ,וכמה כוסות מים. היא תצוץ -התובנה .עכשיו אפשר להתחיל לעבוד.
30
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
לימור גולן סבא אליעזר בפינת החדר היא עומדת. מפלצת מתכת על גלגלים. כאילו לועגת לי ,אתה לא בין ההולכים. הפיליפינית מחכה להתניע. מנגבת לי פליטת מרק. בטח בראשה מקללת ,הזקן שוב עלי ירק. מרגיש שאני גר בבית הלא נכון. הראש צלול ,אך הגוף מנוון ,לא מכוון מכווץ בכסא כמו ילד קטן. הפיליפינית כבר מקשקשת עם החברות בגינה ובינתיים אני תוהה ,בשדיה בוהה. לו רק יכולתי לקום מהכסא.
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
29
שיר נבו אני לא רוצה להתבכיין אבל הכלב שלי נדרס והחתול שלי מתאבל עליו ונגמר לי הכסף לקנות לו את האוכל הצמחוני שלו כי הוא שמאלי ,אז חשבתי להתחיל שיעורי למידה לרקוד על עמוד אבל לא עמוד כמו שאתם חושבים ,עמוד אש ,אחד כזה כמו שאליהו נכנס בו עם המרכבה שלו או משהו כזה, וגם סבתא שלי שתזכה לחיים ארוכים התקשרה כדי לבקש את הכלים שלה בחזרה אחרי הסדר ואני לא מוצאת אותם ,וגם האוכל כבר התקלקל וכל מה שנשאר לי בדירה זה חמץ שקורץ לי עם עין שמאל. ניסיתי לתת את החמץ לכלב שלי ,הוא אכל ונהנה ממנו קצת אבל אז מיד רץ אל הכביש ונדרס. זה יכול להיות סרט אימה נפלא ,במקום לצפות בקלטת שאחריה מתקשרים אלייך ואומרים לך בקול צרוד עלאק לוחש “שבעה ימים” (שזה בכלל עיתון ,מה חשבתם לעצמכם) אפשר לאכול חמץ ולצפות לטלפון שאומר “שבעה ימי שבטא” ולנתק. אני לא רוצה להתבכיין אבל אני הולכת לשמוע את אימא שלי עכשיו מתבכיינת על כמה היא “סבלה” באילת ,ואת דודה שלי כמה היא “סבלה” בחו”ל ,ואני סביר להניח אעודד אותם במחשבה שעבדתי כמו חמורה בחג ובחול המועד. מזל שלפחות הם ישלמו לי על האוכל הלא חמץ הלא טעים שלי כדי שתהיה לי סיבה אחת פחות להתבכיין.
28
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
שי מנלה מסך מגע ישבנו במרינה חמישה ,שלושה קילומטר מהחוף .אימא אמרה שפעם מהחוף ראו את הים .ואני אמרתי לה שתסתום. “שיואו” אמרה אימא“ .זאת הפעם האחרונה שאת מדברת ככה” .נעלבתי .למה אימא לא יכולה לקבל אותי כמו שאני? ולמה שם כזה מפגר כמו שיואו ,למה היא לא קראה לי מדהימה או מלכת הכיתה כמו כל השאר?! סבתא יעל הגיעה עם החולצה של “ .zaraמה זה הדבר המזעזע הזה? מי עוד הולך עם חולצה בימינו?” אמרתי לאימא והיא בתגובה הורידה לי כאפה מאחורי הראש שפגעה לי ישירות בסלולארי במוח ,מה שגרם לשיבושי קליטה. לא אמרתי לסבתא יעל שלום והיא נעלבה“ .בתקופתך”...היא אמרה”.כן ,בתקופתך בתקופתך .אני יודעת שעה לקח לך לנסוע מאילת .אז מה סבתא?! גם עם הטרטועף שלי יש פקקים באוויר”. בלילה כשהטענתי את הסלולארי במוח חשבתי על זה שמן הראוי שאני אטעין גם את הלב.
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
27
משה שמש אני רוצה לספר על כיתה שהייתי חלק ממנה ,כיתה עם מורים מעולים ,ותלמידים שעוזרים. אפילו כשיש תחרות. כיתה שכמעט ואין בה קלמרים ותיקים ואין מבחנים קשים, אבל בכל זאת למדתי בה המון גם אם לא יצא ממני גאון.
26
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
אברימי ווינגוט מכירים את החיה שנקראת בונה? באנגלית ,ובעוד המון שפות קוראים לו ביבר (.)beaver מדובר במכרסם שגר ליד בצעי מים ונחלים שוצפים. בכל יום פוסע לו מעדנות הביבר לנחל ,לעבודה השוטפת היומית .בין יתר העבודות בונה הביבר סכרים (אם כי לא ממש משוכללים) ,צולל למים עמוקים ,ועוד כל מיני עבודות שלא ממש מובנות לי. מנהג מעניין מאד יש לביבר היקר :הוא כל יום חוזר לעבודה בדיוק באותה דרך בה הוא הלך אליה .למה? לא ברור ...אבל זה מנהגו .שריטה עמוקה לכל עדת הביברים הם לא זזים מילימטר מהשביל שהם פסעו בו לעבודה!יום אחד ,גומר הביבר את העבודה ,מוריד את הסרבל ואת השלייקעס ,וחוזר לביתו .כבר בתחילת הדרך ,רואה הביבר מלכודת בסופה! מה חשבתם? הוא ילך בדרך אחרת? ממש לא! הוא נוהג כמנהג אבותיו משכבר הימים ,וממשיך ללכת בלי לסור ימין ושמאל. לקראת המוות -ועיניו רואות וכלות ,אך הוא לא מוכן לזוז כמלא נימה בדרכו. דבר אחד הוא עושה :ממרר בבכי על כך שבעוד כמה דקות הוא נכנס למלכודת .מייבב ומייבב ומתקדם לפי-פחת. הביבר הזה זה אני .אני חושב לעשות כל מיני דברים .יודע שלא יצא מהם טוב .יודע שתכליתם רעה ,אבל אני עושה אותם .לצערי הרב ,כי אני לא מצליח להתגבר. מה נשאר לי? לייבב בדיוק כמוהו. זו יבבת הביבר.
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
25
רונן גלבוע שיר חשבתי לשיר לך שיר ,אז סתם קראתי לך שיר ואם את לא שומעת אז אני אצעק לך שיררררררר לא זכרתי איך קוראים לך אז חשבתי על שיר ואם רק תוכלי לראות לתוכי תדעי שכתבתי לך שיר.
24
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
אימא :ילדה שלי ,אני חייבת לשתות משהו ,להירגע. תצא מהמגירה ותתגלה כקופירייטרית ,לפחות שתהיה הכנתי מרק דלעת ,אני לא יודעת אם זה יצא כ”כ טוב ,את קופירייטרית מוצלחת! ואם הצלחת לשכנע אותי – אז את רוצה לטעום מאמי? מצוינת ,נשמתי! די ,אני אפסיק להתבייש בך ,אני אלך ילדה :אימא ,ככה את מוכרת לי את המרק שלך? תגידי – ברחוב בגאווה ,ואחייך למראה כל שלט חוצות שאראה מרק עשיר וחם ,צבעוני ומפנק! בידיעה שאולי את ,יוצאת חלצי ,כתבת אותו! מרק דלעת כתום וקטיפתי! את האלתרמן של המאה ה!21 - תמכרי יותר ברגש .מי ירצה לקנות את המרק שלך? לא משנה מה הנטייה שלך ,אני אוהבת אותך! אימא :אבל נשמה ,אני לא רוצה שיקנו את המרק שלי! אני חיבוקים ונשיקות דביקים. רוצה שאת תשתי אותו! ילדה“ :מרק דלעת – מרחיב את הדעת!” “מרק כתום” – יעשה לך את היום!” אני אוציא סטיקרים ,את בינתיים תעבדי על פלאיירים לתיבות דואר! אימא :די ,זה רק אוכל ,די!! למה את אף פעם לא יכולה להיות כמו כולם? ילדה :זהו זה! מרק לכ-ו-ל-ם ,למזרחים ,לאשכנזים, לפריפריה! כי מרק טוב – נותן לי הרגשה של בית! ההבדל הדק שעושה את המרק -המרק הטעים של אימא. אימא :כשחושבים על זה ,אולי את באמת צודקת לגבי כמה המרק שלי טעים. תמיד אמרו לי שהמרקים שלי זה משהו דליקטס ,אולי הגיע הזמן לצאת עם ליין מרקים מטעמי! הגיעה ההזדמנות שלי לפרוח! מאז ומעולם אמרתי שאם חלילה ,יבוא יום ,והבת שלי
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
23
מרב סלע איך סיפרתי לאימי שאני קופירייטרית ילדה :אימא ,אני חייבת לספר לך משהו. אימא :מה בתי? ילדה :אני מעדיפה ..לא אוהבת ..לא נמשכת למשפטים רגילים .יש בי את הלהט ,התשוקה.. אימא :אוי ואבויְ ..ל מה? ילדה :למילה החדה ,השנונה ,לפאנצי’ם .אני אוהבת לשחק ב ..לשחק ב ..לשחק במילים!! אימא :יו ,כמה זמן את כבר עושה את זה? ילדה :מאז שאני זוכרת את עצמי ,אבל זה התחזק בגיל ההתבגרות ,כשהייתי בשיא בגרותי המילית .ניסיתי להסתיר את זה ,ניסיתי להדחיק את זה ,בעיקר מאבא, אבל זה לא הרפה ממני .זה חזק ממני .אני חייבת כל הזמן להמציא סלוגנים ,ג’ינגלים רצים לי בראש כל היום ,אני אפילו חולמת עם קריינות!! אני מצטערת אימא ,אני יודעת שלא כך חינכת אותי, שאני לא הילדה שלה ייחלת ,בטח קיווית שאדבר שגרתי, שאחשוב רגיל ,שאכתוב רק כשצריך לכתוב קו”ח או מכתב לביטוח לאומי או משהו בסגנון... אימא :בתי ,האמת שחשדתי קצת כשתפסתי אותך עם ערימת קלטות של פרסומות מתחת למיטה ,או כשראיתי אותך משרבטת סיסמאות על מפיות בהיחבא ,אבל ניסיתי להתכחש לכך ,להדחיק. ילדה :אימא ,מה אני יכולה לעשות? הלהט משתלט עלי כל
22
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
אימת שאני מחזיקה עיפרון או נמצאת לבד עם עצמי ..אני מנסה להיות כמו כולם ,אבל אצלי כל מילה חוצבת בסלע, בוערת בעצמותיי ,חודרת לנשמתי. אימא :טוב ,די! אני לא יכולה לשמוע את זה! בתי ,אני מקווה שאת לא הופכת את זה למשהו מסחרי או חלילה שיווקי .אני מקווה שאת לא סוחרת במילים שלך. מה זה ,זה גובל בזנות.. ילדה :לא ,אימא .אל תגידי את זה! זה דבר פשוט וטבעי. תמיד אחוז מסוים באוכלוסייה יצא קופירייטרי .אני חייבת לשווק דברים באמצעות המילים .אם זה לא מוכֵ ר ,זה לא זה ,זה לא מספיק לי!! אימא :שרק תצאי מזה בשלום ,ילדה שלי! ילדה :זה רק מילים ,אימא .לא הפרעה נפשית! אימא :חיים ומוות בידי הלשון! ילדה :אוי ,ואני כ”כ אוהבת משחקי לשון! אימא :טו מאץ’ אינפורמיישן! אנחנו נלך לייעוץ ,מאמי שלי .זה בטח יעבור ,זו כנראה תקופה כזו של בלבול .את תכתבי כמו כולם ,ענייני ויבש .אל תדאגי ,אני אעזור לך .חוץ מזה – איך תמצאי חתן אם תתנסחי יותר טוב ממנו? זה ילחיץ אותו! ילדה :אימא ,אנחנו בשנות ה – !2000העולם התקדם, שחרור מיני ומילולי לנשים! אימא :אז זה סופי? ילדה :זה סופי ומוחלט בהחלט!
עדי פרחי ניצוץ של געגוע מתעורר מבפנים ,לפתע הוא חושב על מלאך השמיים, הוא היה נותן הכול בשביל אותן כנפיים. למעלה בשמיים גר מלאך מתוק, שום דבר לא יחזור ואף אחד לא יעזור, יפה ונערץ חי באושר ובצחוק. למלאך היו כנפיים לבנות ומדהימות איתן יכול היה לעוף הם לא רוצים מלאך/שטן ללא כנפיים. הוא מדיף ריח רע ,הוא זקוק לעזרה, לכל החלומות. והיו לו חברים והיו גם אמצעים והייתה גם מלאכית הוא לא שווה אגורה ללא כנפיים. יפהפייה. מלכי השמיים לא הסכימו על כך, שכך יראו חייו של המלאך. אז הם הרעידו את השמיים ,הם לקחו לו את הכנפיים, ונעלמו לאופק הרחוק. המלאך היה בשוק הוא בכה כמו תינוק, זה לא יהיה ,זה לא יחזור הכול נראה כל כך שחור לחלומות הוא לא יעוף שוב לעולם. ונעלמו החברים ונעלמו האמצעים וברחה עם הכול המלאכית. זה עצוב הכול נגמר את מלאכינו זה שבר ,מהשמיים הוא החליט להיפרד. את המלאך הבודד המצב הורס ,הוא רוצה את הכנפיים ומתחיל להיות כועס. זה היה עניין של זמן ,המלאך הפך שטן ,הזיכרונות מהשמיים נעלמו כבר ממזמן. הוא שוכב לו בסמטה רועד וחבול, הוא שפל ומכוער ומסמים מסטול.
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
21
מור ליטבר לכל מאן דבעי לכל מאן דבעי ,לאלו שמתעניינים 30כבר לא מפחיד ,אבל לוחץ קצת בצדדים כמו סיפור סינדרלה ,בלי נסיך ועם הרבה נעליים סיפור סינדרלה ,תל אביב של שנות ה.2000- דברים שלמדתי ,הרגלים שהפכו בינתיים טבע שני פרס נובל לעובדות מיותרות .כזו אני. וכמו אנג’לינה ג’ולי ,רק עם בעיית השמנה ורגליים קצרות מחפשת משמעות ב 45-מטר מרובע 7 ,קירות. לכל מאן דבעי ,למי שמסתקרן בתל-אביב קשה למצוא דשא של שכן וכמו נזירה שמכרה את הפג’ו לטובת ליסינג של גטס אומלל חולמת על בהונות בחול וטקילה ,מרמת החייל. חיה ב High Definition-עם בעיית תרגום קלה מצפה שיבינו ,רק בלי לומר מילה יין זול וריאליטי כמו בוטוקס לנשמה חיפוש מתמיד אחר בורקס ,ללא רגשות אשמה. לכל מאן דבעי ,למי ששם זין אמנם בלי מקף בשם ,אבל מרוצה בינתיים מחפשת את עצמי בין כל הקולות והדרמה יודעת שאם אני רק ציטוט אז למה?
20
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
טל שומרון במדינת תל אביב במדינת תל אביב הכול טוב ,תודה .אין ערבים ,רקטות, קסאמים ,או סכנה. כן ,קצת חבר’ה מפחידים שם באזור התחנה ,אך אם מתרחקים אז הכול אחלה. כן ,גונבים אופניים בקצב שהקיוסק מתחתיי מוכר מרלבורו לייט ,אבל זה כבר מפגע מוכר .כמו הוצאה מוכרת ,רק בלי החזר מס ,או כל החזר שהוא. במדינת תל אביב אין מלחמה ,את זה אנחנו משאירים לפריפריה ,תודה. אנחנו מזדהים ,כואבים ,בוכים עם תושבי הדרום ,עם תושבי הצפון ,עם החיילים ,ועם כל מי שצריך להזדהות איתו ,ואז יוצאים לבר הקרוב לשתות איזה בירה /צ’ייסר /קאווה, וואט אבר ,לקשקש עם הברמן הקבוע ,לפלרטט עם הבחור הרגיל ,וללכת לישון מבושמים עם הזדהות בתחתונים. במדינת תל אביב יש בעיית חניה ,בשביל זה העירייה החליטה לעשות סנקציות לטובת התל אביבים שיהיה להם יותר ,ולכל השאר .טוב ,הם לא חלק מהמדינה. במדינת תל אביב יש יוקר של מחיה ,אז עושים מחאה, ויוצרים קרקס של אוהלים ,וכיף חיים (תכלס היה תענוג בקיץ ,לא?) ,וצועקים ומפגינים ,והלכים באחווה ואהבה, ואז בסוף כשהכול נגמר חוזרים לחיות באותה קופסת נעליים במחיר מופקע .עד הקיץ הבא ,המחאה הבאה ,אני כבר את האוהל מכינה .במדינת תל אביב הכול טוב ,תודה. באמת שהכול אחלה. קמים בבוקר ,קפה על הדרך בשכונה ,עבודה ,ברים ,חברים,
ריאליטי חובה ,פייסבוק ,פה ושם הפגנה ,פוליטיקה ככה בקטנה ,ים מעבר לפינה ,מטקות ,שש בש ,כוסיות ,חתיכים, שבילי אופניים ,תיירים ,צרפתים (אויש שוב הם פה?), פארק (אחד) ,טוסטוסים עוברים כל שניה ,אוטובוסים, פיח ,זיהום ,ריאות חנוקות מזה ומסיגריות ,וצפוף ,וטוב, ומחניק ,וכיף ,ויקר ומגניב ,ואנחנו פה. במדינה .בתוך מדינה. כי הכול טוב במדינת תל אביב ,תודה. *** הכותבת היא תל אביבית גאה ,ולא צבועה חלילה כמו הטקסט שהיא פה תיארה.
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
19
אסף רוגני “תלחמו על החיים שלכם ,כל השאר כבר מתים ,אין לנו מה להפסיד” .בלה בלה בלה . איך אני שונא קלישאות כאלה ,תמיד יש לי מה להפסיד. “אם אין לך מספיק אומץ ,חבל שהצטרפת לפרטיזנים” אמר קול נשי מזעזע .אני? פרטיזנים? יאללה סתמי, את פרטיזנית בעצמך .פתאום אני מביט על כל הבלגאן מסביב ,זה מתחיל במבט חטוף אבל בהמשך האישונים שלי מתחילים לשדר למוח את מה שהוא מסרב לעכל -אנחנו במלחמה ,מלא צעקות ,גופות ,יריות ,יהודים ,גרמנים, כלבים ,גרמנים כלבים ,גרביים ,עשן ועוד מלא מוטיבים כאלה מהשואה .אבל אני לא בגטו ,אני ביער ,אני לבוש מוזר ויש לי נשק כבד וחלוד ,אההה נכון אני פרטיזן ,אני ? פרטיזן? איזה קטע הזוי ,אפילו השקיעו ביער הזה ופיזרו בכל פינה מכונת עשן ,זה ממש נראה כמו הסרטים האלה של התנגדות ביום השואה. “קח את הפצוע ליד העץ ותתקדם לכיוון מסילת הרכבת,הצרפתים מחכים שם” מי? מה?!? יאללה חדלי כבר (חדלי?? מה נסגר איתי?) ,אל תחלקי לי הוראות ,זה החלום שלי ואני אבחר אם להיות גיבור או לברוח .אגב, צרפתים הם מסריחים וגם הפצוע הוא בטח מסריח ,הרבה יותר נעים להישאר בערפל“ .גרשון ,תתחיל לזוז ,אני לא מתכוונת לומר לך את זה שוב “את לא מתכוונת?!? אז תפסיקי לחפור לי בהמה ,מה הסרט שלך? זה חלום, קחי שאכטה מהערפל,תנוחי .למה להרוס? למה צרפתים?” “גרשון תזדרז ,הגרמנים באים ,הם נמצאים בכל עבר!” יד גדולה ושעירה אחזה בי וכאילו חיברה אותי למציאות. ”בואו נתקדם לעבר מסילת הרכבת ,המפקד הרוסי נמצא
18
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
שם” רוסים? צרפתים? פרטיזנים? עזבוני למנוחה (התחלתי לדבר כמוהם???) מלמלתי לעצמי ,אבל המשכתי איתם, יאללה נזרום ,זה בסך הכול חלום .הרכבת הגיעה ,הערפל ברח ,הצרפתים מסריחים .רגע רגע .אם אנחנו בחלומות שואה וכאלה אז למה לעלות לרכבת? מה אתם לא יודעים לאן הן מובילות בתקופות כאלו?!? “גרשון תירגע ,כולנו מתוחים,אבל חייבים להתנגד לצורר הנאצי ,זה לא סיוט, זו המציאות” .טוב נו ,אתה במילא גדול ,שעיר ומפחיד, נזרום איתך ברכבות .הרכבת מאחרת ,נמאס לי כבר לחכות לה ,כנראה שבכל תקופות ההיסטוריה הרכבות מאחרות. “הרכבת מגיעה! תעלו מהר,הגרמנים באים” נזכרתי שאני חולם ,בכל זאת עליתי מהר כי נלחצתי .מסביב מלא אנשים עם מדים וכלבים ,שריקות ,דחיפות וצעקות .רכבות .אני חולם ,כלומר אני ישן ,אבל בכל זאת אני עייף ,אז החלטתי לנמנם קצת“ .אדוני תתעורר ,הגענו לתחנה” עזבי אותי בהמה! תני לי לישון ,זה החלום שלי”.אתה גס רוח,זו תחנה אחרונה,רק רציתי לעזור לך” .אני ממש מצטער גברתי, חשבתי שאת ההיא מהחלום ,כנראה שבאמת ישנתי חזק. וואו איזה סיוט ,כאלו שאתה מתעורר מהם וכולך מזיע, כאלו שנשארים איתך למשך כל היום,כאלו שאתה נוהג לחלום בלילות ארוכים במיטה שלך .אבל ..אבל ..אני לא במיטה שלי ,אני באמת ברכבת! מה קורה? איפה אנחנו? הגברת הסתלקה אבל קול שמימי בישר לי את הנורא מכל “התחנה הבאה – סוביבור מרכז ,זו תחנה אחרונה לרכבת זו”.
אמרתי לה שאני אוהב אותה יותר מהכל ,שהיא כן תלך איתי! אני והיא נהיה ביחד לנצח ובטח שהיא לא תצליח להפריד בינינו .אני לא אשכח את המבטים של כל האנשים בחתונה ,כולם רצו לקרוע אותה ממני ,אבל מה לעשות שהיא הייתה שלי .אח איזה זמנים נפלאים עברנו ביחד... הזמנים הנפלאים שלנו ביחד עברו ,הרגעים היפים ,הזמן חלף ,הכל איתה היה פשוט מושלם לא יכולתי לבקש יותר. עם כל יום שעבר אהבתי אותה יותר אבל בסופו של דבר כמו כל דבר בחיים גם מערכת היחסים שלנו הגיעה אל סופה ,מה לעשות ,גם אני גדלתי ,צמחתי לגובה ועליתי במשקל ,אז כבר לא יכולתי להיות איתה. מה אני אעשה שגדלתי ושהיא כבר לא התאימה לי .יואו אני לא אשכח איך אהבתי אותה. וכמה קשה היה להעביר אותה לאח שלי הקטן ,כמה אהבתי את אותה חולצה של .BillaBong
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
17
אסף אפלבוים “אל תשכח אותי” היא ביקשה שנייה לפני שהכול נגמר. “אל תשכח אותי” היא אמרה בדיוק לפני שעמדנו להיפרד לתמיד. “אל תשכח אותי” זה המשפט שלא אשכח ממנה לעולם, נישקתי אותה והלכתי. איזה זמנים נפלאים עברנו ביחד ,למשל בפעם ההיא שיצאנו לאכול ,אהבתי מאוד לפנק אותה ,מה לעשות אני אחד שמפנק ,לקחתי אותה לאיזה מסעדת יוקרה בהרצלייה פיתוח, אני כבר בקושי זוכר את השם של המסעדה. ישבנו ,אכלנו ,שתינו ,צחקנו ,היה פשוט מדהים.אני לא אשכח את זה שהיא התלכלכה מהספגטי ,ישר הרטבתי את המפית שלי במים וניקית לה את הכתם ,לא הייתי מוכן שהוא יישאר שם ,בשום מצב! אח איזה זמנים נפלאים עברנו ביחד. אני זכור את הפעם היא שהלכנו לסרט ביחד ,אני לא אשכח כמה היא אהבה קומדיות רומנטיות .את השם של הסרט כבר מזמן הספקתי לשכוח אבל את הבילוי המדהים שהיה לנו אזכור לנצח. קניתי לשנינו כרטיסים לסרט שהיא מאוד רצתה לראות הזמנתי אותה לפופקורן ענק ,קולה גדול ו”קליק” אדום כל הסרט היינו צמודים אחד לשני ,היא ממש עלתה עליי ולא רצתה לרדת ,זה היה נעים ,הרגשתי שאני באמת מתאהב בה ,וואו איזו הרגשה ,כמה אהבתי אותה ,אח איזה זמנים נפלאים עברנו ביחד. ביום ההולדת האחרון שלי ,כמובן שהיא הגיעה ביחד עם כולם,
16
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
היא נראתה יפה מתמיד ,יש לה יופי מיוחד שקשה לי להסביר. ממש כמו בפעם הראשונה שראיתי אותה ,היא הייתה מושלמת ,ישבנו ביחד אני והיא ,צחקנו ,נהנו ,אכלנו עוגה, עשינו שטויות ,אפילו לא התייחסתי לעובדה שהיא לא הביאה לי מתנה ,היא לא הייתה צריכה. היא הייתה המתנה הכי מושלמת בעולם שיכולתי לבקש, בסוף הערב היא נשארה לישון אצלי ,התכרבלנו ביחד על הלילה אני והיא במיטה שלי ,בבוקר היא כמובן הייתה שם לידי צמודה אליי מתמיד. איזה נפלאה היא הייתה ,אח איזה זמנים נפלאים עברנו ביחד. אני זוכר את הפעם שתכננו לנסוע ביחד לצפון ,רק אני והיא ,הודעתי להורים שלי שאני נוסע איתה לצפון ,הם לא הסכימו שניסע ביחד ,פשוט לא האמנתי ,איך הם עושים לי את זה ,היא כבר הייתה בחדר שלי ,היא הייתה מוכנה לתזוזה .תפסתי אותה בשרוול ומהר בחפזון ברחנו ביחד דרך החלון ,כשהגענו לאוטו נרגענו קצת ,שוב היינו ביחד רק אני והיא ואף אחד לא יכול היה להפריד בינינו ,נסעו לצפון ,היה מושלם. אח איזה זמנים נפלאים עברנו ביחד. הייתה את הפעם ההיא ,החתונה של דוד אפריים. רציתי לקחת אותה איתי להשוויץ בפניי כולם שיראו את היפה שלי .אימא לא הסכימה ,היא אמרה שאני צריך מישהי יותר יפה ,יותר “חגיגית” .אמרתי לה שזה מעליב ושבשבילי היא הכי יפה והיא הכי חגיגית שיש בעולם.
איור :ציון חסון
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
15
ציון חסון הוא שכב שם .מביט עליה עומדת מעליו .היא ידעה לדבר, תמיד היא הייתה טובה במילים ,עוד מימיהם המשותפים באוניברסיטה .כל מילת הספד שלה ,נשאה עימה צמרמורת שהדביקה את כולם כמו חיידק אחוז אמוק .היא ידעה לדבר .ידעה תמיד לסחוף ,ובעיניה התכולות לכדה את שארית האנשים שלא נמסו מדבריה .היא זועקת שאהוב ליבה ,חצי נשמתה ,נקרע ממנה ללא התראה ללא אזהרה מוקדמת ,איך יכלה לעזור ,למנוע ,להציל .מה היא תעשה עכשיו ,בלעדיו הרי ,אין לה חיים .החברים מהיחידה עומדים מהצד מחבקים אותה ,מחזקים כמה שאפשר ,הם יודעים כמה אהב אותה .מביטים בו חסרי אונים ,ממלמלים לעצמם את הריטואל המקורי ,איך נפלו גיבורים ,למה אלוהים לוקח רק את הטובים .החבר הכי טוב שלהם ,החיה שהובילה אותם בלי טיפת פחד לגיא צלמוות ,והוציאה אותם בגבורה ,שלמים וגאים .בו ובעצמם .הם נשבעו .הם לא ינוחו עד שימצאו את הרוצח הפחדן .הם נשבעו .רוצח מקצועי ככל שיהיה ,חייב להשאיר אחריו סימן ,שיערה, סיב .הם ימצאו אותו ולא יניחו ראשם עד שידעו בוודאות כי השרץ המתועב ,ירקב בכלוב הבטון עד שארית ימיו. אבא שלו עומד ,בלי דמעה ,בלי הבעה ,ריק ,מביט בעיניים חלולות וניכר על פניו שזה עתה ,הוציאו את תכלית נשמתו, תכלית חייו ,לאחר שרעייתו האהובה נלקחה בייסורים לבית עולמים בגלל המחלה הארורה .היא המשיכה לדבר המשיכה לסחוף את כולם אל הים הסוער של רגשותיה. הוא שכב שם ,לא שם את ליבו הדומם אל חבריו או אל
14
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
אביו .התמקד רק בה .בדמעות שהציפו את עיניה .בטיפות שהרטיבו את החול שנערם עליו .במילים שכיסו את אור השמש .רגע לפני שהחול יכסה גם את פניו ,הוא רוצה לחרוט את התמונה הזאת ,את העיניים שלה ,את דמעות התנין שזולגות לשווא .את הידיעה שמתפשטת בגופו המרקיב שכנראה ,לעולם לא ידעו שזו היא.
עדן הורוביץ אני אגדל כנפיים אופפ....חחח....פפפפ.....אהה.... די אני רעב ,אבל שום דבר עדיין לא בטוח .אני לא יכול להסתכל אחורה .כואב לי כבר .אני אמשיך .והרוח ,היא מייבשת לי את האישו-ן ,אולי אני אעצום ,אולי רק לרגע. לאאאא ,אסור! אמרו שלא אז לא .ומה אם רק לרגע רק לשנייה? מה זאת אומרת מה?!?!? אם אז יעקפו ,אם אז אני אחרון ,אם אז כלום כבר לא שווה. אופפפ....חחחח....פפפפפפ.....אהההה.... אתה לא כמו כולם ,אתה מיוחד ,שונה .אני? אני? אני? מי בכלל אמר .אני כמו כולם ,יש לי הכול ובעצם כלום ,גם בי בסופו של דבר יהיה נחיל של זחלי מוות רעבים לתוך תוכי, ואני? גם אני לא יהיה שם להגן .ומי יבוא אז?? אהה? מי יבוא? מי יעמוד מעליי? בכל מקרה ,אני כבר לא אהיה שם. אווופפפפפ....חחחחח....פפפפפפפפפ......אהההההההה... אבל מה עם אימא? ואבא ?? הוא בכלל...הוא לא יצליח. ומה איתי? אני אגדל כנפיים ואתעופף מעל כולנו בפוזה של שומר .אני שונא לשמור ,לא סבלתי את זה בצבא ואני לא סובל את זה היום .אולי קודם אני אתן להם ללכת .סתם כי טוב תמיד שמישהו הולך לפניך שומר לך מקום .אני אבקש מהם שיסדרו לי מקום טוב באמצע ,שיקבלו אותי בחיבוק. אווווופפפפפפ..חחחחחח..פפפפפפפפפפ....אההההההההה
איייי...כואב...דניייי .מה קשור שביל עכשיו? לאן? דנייייי... יורים עליי...סעמק..ימין או שמאל...אין לי זמן!! דנייייייי יאללה הגיע הזמן...איזה זמן? מי זה?
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
13
שני מועלם נפחא ליום הולדת 25הם קנו לי דג עם עיניים מיוחדות כאלה, נפוחות .הם הביאו אותו באקווריום עגול שנראה ממש קטן בשבילו ,עם כמה אבנים קטנות בתחתית ,וגם עם שקית אוכל לדגים. השקית זה רק דוגמית ,הם אמרו .צריך להאכיל אותו כל יום וזה ייגמר לך תוך יומיים-שלושה .אסור להאכיל יותר מידי .ידעתי. בכיתה ג’ היה לי דג זהב שהאכלתי הרבה .אהבתי להאכיל אותו ולראות איך הוא עושה מה שאני אומר לו .תאכל- ציוויתי – והוא אכל .אכל הכול ,כמו גדול .דג מאולף. עד שבוקר אחד ,כשבאתי להאכיל אותו ,ראיתי אותו צף באקווריום .בהתחלה חשבתי שהוא פשוט עוד לא התעורר מהלילה ,אבל כשחזרתי מהכדורגל והיה כבר חמש בערב הבנתי שהוא מת .אבא לקח אותו במסננת של המטבח ,כי אחת מיוחדת לאקווריום לא הייתה לנו ,ושם אותו באסלה. אחרי שהוא הוריד את המים אמרתי יזכור. את המילים ידעתי מטקס יום השואה ,אבל פה ושם התבלבלתי בגלל ה-יזכור של יום הזיכרון .היה לי קטע כזה ,בכיתה ג’ ,שהייתי קם להשתין כל לילה ב .2-בלי להתכוון לזה ,הייתי מתעורר והולך בעיניים חצי עצומות לשירותים .את המים לא הורדתי כדי לא להעיר את אחי. אחרי שצחי מת ,ככה קראו לדג הזהב שלי ,יצא שהייתי מנהל איתו שיחות נפש כל לילה ,בשירותים .דווקא אחרי שהוא מת נמאס לי מכל הקטע של לאלף אותו והרגשתי נוח לדבר איתו על הכול .דג שנמצא בשמיים זה כבר אחרת
12
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
לגמרי מדג ששוחה בתוך אקווריום .דג מלאך .האמת היא שלא הייתי בטוח אם צחי הוא דג מלאך או שהוא עדיין תקוע בצנרת של השירותים ,ולכן השתדלתי מאותו יום שהוא מת לא לחרבן בשירותים האלה .לפעמים הייתי דופק אצל השכנים או מתאפק ממש ועושה בשירותים של בית הספר ,כי לא היה לי נעים אחרי כל הנאמנות של צחי אליי ,והאילוף וכל זה ,לחרבן לו על הראש .ומי יודע אם הוא לא עשה את עצמו מת כדי לברוח ועכשיו הקקי שלי יכול ממש להרוג אותו סופית .אבל הדג החדש ,זה עם העיניים הנפוחות ,בכלל לא הזכיר את צחי .הוא היה שחור ,ודווקא אותו האכלתי בדיוק את הכמות שצריך .אבל יום אחד ,כשחזרתי הביתה מהעבודה ,משהו השתנה בו. פתאום עין אחת שלו הייתה גדולה יותר מהשנייה והוא התחיל לשחות במעגלים קטנים .כשקורה דבר כזה לדג אתה מייד בטוח שיש שעות ספורות עד שהוא ימות ,אבל אני לא התייאשתי .ישר התקשרתי לרחמים הווטרינר שמטפל בדובי ,הכלב שלי ,כבר שנים .רחמים צחק ,הוא אמר שהעניין הזה חורג מתחומו ואני נשארתי דיי המום שאין מי שיעזור לדג שלי .אולי הוא עושה את זה רק כדי לקבל תשומת לב ,חשבתי .דיי טיפשי מצידי שהוא אצלי כבר שבועיים ואפילו לא נתתי לו שם .מין פחד כזה להיקשר לדג שלך ,ויום אחד לראות אותו צף באקווריום. אז החלטתי לתת לו שם ,שם שיתאים לו ,נפחא .ובכל זאת הוא מת ,כעבור שעתיים בדיוק .דובי קשקש בזנב והפיל את האקווריום על הרצפה ,ונפחא ישר נפח את נשמתו .נו טוב ,לפחות הספקתי להתכונן לזה.
אריק סופר תמיד בסופו של כל חג או אירוע משפחתי או סתם משהו שהיה ונגמר ,אנחנו מופתעים איך עובר לו מהר הזמן ,פשוט טס. כשהיינו ילדים ,אימא שלי תמיד הייתה מתקנת אותנו“ :זה לא הזמן שעובר זה אנחנו! החג נשאר פה ,אנחנו עוברים”. אנחנו כמו אוטובוס שעובר בתחנות הזמן (אירועים ,חגים, חגיגות ועוד – )...האוטובוס עושה עוד סיבוב ועוד סיבוב ואילו התחנות נשארות במקום. כשהייתי ילד לא הבנתי כ”כ למה אימא שלי מתכוונת. היום ,שאני כבר ילד גדול ,עם שלושה ילדים מקסימים משלי, אני מבין טוב מאוד למה אימא שלי התכוונה.
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
11
אופיר רוזגוביץ רעיונות ומילים. זה הנשק שלנו. כמו חייל שיוצא למלחמה ,ולוקח m16מקוצר ,מחסניות מלאות ואמר״ל. ככה אנחנו. חיילים בצבא הקריאייטיב. פקודים של גנרל הפרסום הקשוח. המלחמה שלנו היא יומיומית .תמידית. להמציא ,לחדש ,לרגש ,לשכנע. אנחנו משתתפים קבועים במרוץ אינסופי ,שנקודת הסיום שלו דיי מעורפלת. בעצם ,מי צריך נקודת סיום? הרי כל העולם המשוגע הזה שלנו ,הוא חסר גבולות. לצאת מהקופסה ,אמרו לנו. אז יצאנו. ובינינו ,דיי נחמד פה בחוץ. לפעמים קצת אפור כזה ,שקט ,מרגיש כאילו כיבו לנו את מתג היצירתיות במוח. אבל היי ,מלחמה יומיומית ,זוכרים? ומה שלא הורג ,נותן לך השראה.
10
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
ניתאי פישר אבא שלי זוכה ל 6-מסיבות הפתעה כל שנה. נכון שזה נשמע קצת מופרך או מוגזם אבל כל מילה נכונה. לאבא שלי ,איך להגיד את זה במילים יפות ,לאבא שלי יש פה די גדול. ולא בקטע הפיזי של זה .הוא פשוט לא יודע לשמור סודות. הוא לא בן אדם רע חס וחלילה ,בדיוק להפך .אבל כל המשפחה כבר יודעת שאם אתה רוצה לשמור מידע ,שלא יגיע לאחרים, לקהל הרחב ,לכל בית ישראל .הכי בטוח יהיה שתרחיק אותו ממנו. התוצאה של אותו פה גדול (לא בקטע פיזי ,רק מזכיר) שבכל תכנון של מסיבת הפתעה יש שני אנשים שלהם אתה לא תספר בשום אופן על התכנית הראשון :בעל השמחה. השני :אבא שלי. ככה יצא שבכל מסיבת הפתעה שאנחנו נמצאים בה ,כשכולם מכריזים בקולי קולות ובהרמוניה מושלמת את המילה “ה פ ת ע ה !” ,גם הוא לא מוצא את עצמו מרוב אושר. ככה זה כל פעם מחדש. נראה שאבא שלי הוא פשוט בחור בר מזל.
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
9
אילן מציק ביום הולדתי ה ,28-לראשונה בחיי ,סגרתי מעגל.
8
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
תוכן העניינים
אילן מציק ניתאי פישר אופיר רוזגוביץ אריק סופר שני מועלם עדן הורוביץ ציון חסון אסף אפלבוים אסף רוגני טל שומרון מור ליטבר עדי פרחי מרב סלע רונן גלבוע אברימי ווינגוט משה שמש
8 9 10 11 12 13 14 16 18 19 20 21 22 24 25 26
שי מנלה שיר נבו לימור גולן טל פלח נטע טובים שי זילברמן וג’וק לירית גיא עמית צרפתי שלומי הוס יוראי שושני אליסה מיל עופר גולן רוני אפלבוים
27 28 29 30 31 32 33 34 35 36 37 38 39
רציתי לכתוב לך סיפור קצר בוגרי קופי 17
רעיון ,לחץ פיזי לא מתון (אבל ג’ינג’י )...והוצאה לאור :אליסה ,עדן ואריק עיצוב :סטודיו אף | afknows.com הודפס באדיבות דפוס “העיר העתיקה” ירושלים וחברת HPאינדיגו יוני ,2012תשע”ב | תל אביב | הודפס דיגיטלית במכונת HPאינדיגו
סטודיו | מגזין | רוק’נרול
אני מתחילה להתעגל. הם אומרים שאנחנו כיתה מיוחדת. רוני מספר לנו משפט מקסים“ :רציתי לכתוב לך מכתב קצר ,אבל לא היה לי זמן אז כתבתי לך מכתב ארוך”. ניראה לי שאמר את זה ברנרד שו. הזמן עובר .אני שמה לב לכך כאשר הקור עובר מפנים הכיתה אל העולם שבחוץ .ככל שהזמן עובר הכיתה מצטמצמת מאנשים והשיחות הבין-אישיות גדלות. הזמן עובר ובלי לשים לב ,מתארגן ערב כיתה בבמת כיתה מיוחדת שלי, הקומיקאים החובבים של הקאמל קומדי קלאב .ניתן היה מאחלת לכולנו המון הצלחה בהמשך, לזהות אותנו על-ידי מסך העשן מתחת לשלט האוסר על מור ליטבר. עישון במקום ,ודרך הבדיחות על איו”ש תודות ליהוחנן. מרדנים החמודים האלו. אני מתחילה להתקלקל. הם אומרים שאנחנו כיתה מיוחדת. מולי לא מסכים.
הספר הזה הוא אנחנו .סיפורים קצרים שמבטאים את הכישרון והגדילה המשותפת. לכתוב סיפור קצר זה הרבה יותר קשה מלכתוב סיפור ארוך. רוני פעם אמר לנו משפט מקסים“ :רציתי לכתוב לך מכתב קצר ,אבל לא היה לי זמן אז כתבתי לך מכתב ארוך”. ניראה לי שאמר את זה יוסי גיספן.
תשעה חודשים העברנו באינקובאטור של הבצפר ,סופרים את הדקות עד שנצא מוכנים ומצויידים ל”עולם האמיתי”. למדנו לעבור ראיון ,איך ניראה משרד פרסום מבפנים, למדנו לצייר אינטואיטיבית ,לכתוב אינטואיטיבית ,לכתוב אינסטלטיבית ,למצוא את הרלוונטי ,להביא את האנ- אקספקטד ,ללמוד מתוך הנאה ותמיד לרדוף אחרי התובנה הבאה.
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
3
פתח דבר לשיעור הראשון ,אי שם ביוני ,2011הגעתי תוך ידיעה ברורה שאינני רוצה קשר עם אף אחד מתלמידי הכיתה. אני? יש לי מספיק חברים ,וגם ככה ברור שכולם ילדים, מתלהבים ותחרותיים. “שלום אני לא אגיד להם” אני אומרת לעצמי ומתיישבת בשורה הראשונה מבלי להסתכל אחורה. תוך כמה דקות נכנסים שניים; זה שמתלבש כמו ליצן ובחור שחום ומסתורי ,אשר שולחים אותנו למכור עוגיות .מסתבר שביזוי הינו השיעור הראשון בעולם הפרסום .טוב לדעת. עת חזרתי אני למדה שאחת הקבוצות גייסה 12שקלים. לא כל כך תחרותיים החמודים האלו. אני מתחילה להתבלבל. בשיעור השני כבר מתחילים להיפתח :שמות ,סיפורי חיים, והזמנות למסיבה עם נ’. רוני ,הבחור שמתלבש כמו ליצן ונולד בדיוק ביום של אשתו של עופר ,השחום המסתורי ,מספר לנו משפט מקסים“ :רציתי לכתוב לך מכתב קצר ,אבל לא היה לי זמן אז כתבתי לך מכתב ארוך ”.ניראה לי שאמר את זה צ’רצ’יל. אנחנו ממשיכים להיפתח בפייסבוק .הם פותחים קבוצה של קופי 17והצעות חברות מתחילות לצוף וירטואלית. “מעניין כמה זמן ייקח לי לחסום אותם?” אני שואלת את עצמי בעודי מגחכת למקרא סטטוס על אוננות תמנונים. מצחיקים החמודים האלו. אני מתחילה להתרכך.
2
רציתי לכתוב לך סיפור קצר | בוגרי קופי 17
אבל נפתחים באמת רק מעל קירות המוות – המקום בו בריפים יקבלו סיסמאות ,קונספטים ,סימני קריאה ,הוראות הגעה לראשון מערב ,יד מושטת אל האופק ,שלוש נקודות, נגיחות של אבי תינוק הבמבה ומחיאות כפיים סוערות. תמיד מוחאים כפיים החמודים האלו. אני מתחילה להתרגל. הם אומרים שאנחנו כיתה מיוחדת. עם הזמן ,וכעבור עשרים מזכירות ,מתחילים לפקוד את הכיתה מרצים אורחים .אני לומדת לזהות מרצה אורח על פי הטייטל “יועץ בעל משרד פרטי של עובד אחד” והקדמה של רוני אשר מסירה את אחריות הבצפר על כל תביעה עתידית. המרצים האורחים באים בהרבה גדלים וצורות; נמוכים עם אף גדול ,קירחים עם אגו גדול ,חתיכים עם טבעת נישואין גדולה ,טרנינג מוכתם שמותאם ל 147-קילו ועוזר קטן, כובע מוגזם ותרגילי נשימה ,כותבי שירים ,שופטי זמרים, ממציאי קופסאות צהובות לכלים ,פיינליסט בתחרות הכפילים של ליאור נרקיס ויו”ר מועדון המעריצים של דב חנין. המכנה המשותף של כולם ,מלבד אהבה עצמית כמובן ,הינו סרט הפרסומת של .DOVE EVOLUTIONמסתבר שיש קונצנזוס בעולם הפרסום ,והוא בן 6דקות. בהפסקות כולם פוקדים את מכונת הממתקים ומוציאים בפלות וחטיפים יפנים מהמכונה. אדיבים החמודים האלו.
רציתי
לכתוב לך
ס יפור קצר בוגרי קופי 17