קטעים מספרו האוטוביאוגרפי של משה ויסברג – העליה ארצה ומחנה עתלית.
שפוט את עצמך הלא זו שעתך הנעלה ביותר... ענין אחד הוא המחשבה ,וענין אחר במעשה ,ושונה משניהם תמונת המעשה. פרידריך ניטשה. הקדמה ניגש אני להעלות זיכרונותיי על הניר ,בדחילו ורחימו. בדחילו ,כי ירא אני שמא אכשל במוצא עטי ,שמא אפגע ,שמא אסלף בשוגג ,שמא אחטא לאמת .ברחימו ,כי לעת זקנה חש אני צורך פנימי ודחף אינסטינקטיבי להביא את יבולי הגורנה ולהעיף עליו מבט תוהה ושואל :מה עשיתי בחיים שנתנו לי? לא לשפוט באתי -את זה יעשו הדורות הבאים ,את עצמי לספר באתי ולנסות לתפוס פינה כלשהי במגדל בבל של המשפחה המתנשא אל ערפל העתיד הרחוק .באהבה ,כי היו אלה בני ,שביקשו ממני לעשות זאת .הייתה זאת אלן ,שהעלתה את הבקשה וארי שנתן לה דחיפה ממשית. לא אשבע בנקיטת חפץ ,שאמת צרופה בפי ואין בילתה ,כי פשוט אין כמו הזיכרון :מטעה .אולם דבר אחד אוכל להבטיח; את האמת ורק אותה אספר כפי שזיכרוני ,רגשותיי ודמיוני יחפרוה ממעמקי ישותי. למזלי הטוב לא רבים המעשים ,שמפאת טיבם עלי להסתירם ולקחת אותם איתי לעולמים .הייתי מספר גם אותם ללא היסוס ,לולא נגעו לאנשים החיים איתי עדיין ולולא לא היו מבקשים ולוחצים עלי לפרסם את שכתבתי כבר עתה .אך מצפוני נקי :אין כאלה ביניהם שמעיקים על רוחי ,או שקבעו במעט או בהרבה במהלך חיי. איני מתכוון לערוך חקירות ואימותים ואיני חושב לשמור על רצף כרונולוגי .נותן אני לפנימיותי להוליך את העט שבידי בכל דרך שתרצה כולל זו האסוציאטיבית, לא גדולות ולא נצורות שמורים אתי ,ואיני מבטיח לא שעשועים ולא דרמות מסמרות ,רק צל צעדיו של יצור אנוש ,שהטביע בזרם נהר החיים ושאין בו דבר יוצא דופן. מתחבט אני ברצוני-חובתי לספר את שעבר על משפחתי בימי סבל, עינויים וצעידה על חבל דק על פני תהום האבדון -ואני איני אתם .את
2 זה אצטרך לפתור בנפרד ,כי מלבד דאגה ,פחד וחרדה לגורלם בצרוף חוסר האונים להושיע ,לא נשאתי איתם את תלאותיהם ,השפלותיהם וגורלם המר.
משה ויסברג קיבוץ רוחמה
סיפור חיי -עליה -הילדה ועתלית
3 עלייתי ארצה
לפני שאני ניגש לספר את מאורעות הימים מתוך ערפל הזכרון ,אני חייב להתודאות .יתכן שבאופן הגיוני אני צריך לדחות וידוי זה לסוף סיפור חיי ,כעין סכום .אך משום שאני עומד בפני האפופיה המרכזית שבחיי ,מבחינת מפנה חד ,מבחינת סכנה ממשית לחיי ומבחינת גורלה של משפחתי -אני חש צורך להקדים את המאוחר .יתכן ,שאני מתגרה בזה במזלי המחייך לי בדרך כלל ,אך הלחץ הפנימי והצורך הנפשי כה גדולים ,שאין לי ברירה מאשר להסתכן. ובכן ,נולדתי במזל שור ,אינני יודע מה אומרים האסטרולוגים על מזל זה ,אך נסיון חיי מביא אותי למסקנה שזהו מזל ממוצע אך נוח ונדיב. אתחיל מזה שמעולם לא הרגשתי מחסור חריף ומעיק בתחומי מזון, לבוש ,טפול רפואי ,תרבות בסיסית וצרכים אחרים שנראו לי הכרחיים - בכל אלה תמיד השגתי את שדרוש היה לי .בביתי ,בעיקר אבי ,לימדו אותי להסתפק במועט ,לחשוב על העתיד .תשוקותי הצנועות היו תמיד בהישג ידי .אם היו ימי מחסור בעת פעולתי בתנועה או בראשית ימי הקבוץ ,היה זה מחסור שנשאתי בו מרצוני ,ולא רק שלא גרם לי סבל ודכאון ,כי אם להפך .בהיותו עבורי דבר חדש ובהיותו למען משהו נשגב, לדעתי ,אליו שאפתי ,הביא הוא לי רוממות רוח ושמחת נתינה .היה בכך מעין ירידה לצורך עליה ,והיא התקבלה בהרגשת סיפוק .מעולם לא חשתי פחד-מות ,כפי שאומרים ,גם כאשר סכנה ערבה לחיי ,לא רק שלא נתקפתי היסטריה ,אפילו דאגה בהולה מרפת-ידיים לא חשתי .נכון ,שלא עשיתי מעשה מיוחד ,שלא נאבקתי ,רק מסרתי את גורלי למזלי ,והטבע הביא לי מזור. כך היה בילדותי כאשר המחלה איימה עלי -עשיתי ברוגע את מה שנתבקשתי ועברתי בשלום את הזמן הקריטי .באניית המעפילים ,בדרך ארצה ,בתנאים לא אנושיים ,בסכנת שריפה וטביעה -לא נתפסתי לחרדת כליון .בימי מלחמת השחרור ,בשמירות ברוחמה ,במשלט קאוקבה או בעזרה לבארות-יצחק שעל גבול עזה -עמדתי בשמירה, הלכתי בפשטות מובנת מעצמה והפחדים -והיו כאלה -לא עברו את גבול טבעיותם .כאשר פעמיים התנסיתי בהתקפי לב ,בפעם הראשונה כאשר היו אפילו רגעים שבקשתי את מותי בשל הכאבים העזים שהיו לי ,ובפעם השניה כאשר התעלפתי -לא נטשה אותי האופטימיות, והסכנות לא גברו על שפיותי. מצויד בתחושות אלה וברצון העז להגיע לארץ ישראל ,הגעתי במועד שנקבע :אמצע נובמבר 9191 -לבוש ומצויד כאחד היוצא לטיול -אל מלון מסוים על-יד תחנת הרכבת בבוקרסט .מצאתי שם כבר כמה סיפור חיי -עליה -הילדה ועתלית
4 "מטיילים" כמוני מוכנים .רק אחד או שניים מהם הכרתי .שמונת הלילות שלנו במלון היו דומים ללילות שביליתי במלוני "הזכור לטוב" ,בהבדל שהפעם לא הייתי לבד. איש לא גילה לנו מה ,איך ומתי ,הכל היה אפוף סודיות חמורה .לכן, לא כל-כך ישנו אותם לילות .אף כי אסור היה לנו לדבר זה עם זה ,ישבנו שעות וניתחנו את השמועות ואת סימני הדרך שגילינו .ביום התשיעי, 9.99.91בבקר השכם ,נגשנו לתחנת הרכבת ונסענו לגלצי .שם הביאונו ישר לנמל ,עברנו את ה"כביכול" בדיקות -ועלינו על אונית נהרות שחיכתה על הדאנובה .היות ודבר לא ידענו ,חשבנו שזאת האוניה (ואני עליתי זאת הפעם הראשונה בחיי על אוניה) שתסיע אותנו למטרתנו. היא נראתה לנו די נוחה ומתקבלת על הדעת .הדבר שהיה חשוב בעינינו הוא ,שלא חלקו אותנו לתאים .עמדנו על סיפון האוניה והיא הפליגה מיד .שטנו עם זרם הדאנובה והשובל שהשארנו אחרינו ושהלך ונמוג, נראה לי כברכת שלום ולא להתראות ,סמל להתנתקותי ממקומות אלה. שעה ארוכה עמדנו שעונים על המעקה וצופים למים ולחופים .עוד לא הספקנו לעבור בכל חדרי האוניה ופתאם חשנו טלטולים חזקים .האוניה יצאה אל הים הפתוח .כולנו מיהרנו לעלות לסיפון כדי לפתור את חידת השינוי הדרסטי .לפנינו נגלה משטח המים העצום ומוכה גלים .נשמנו את האויר המלוח ,הרחנו ריח חד וחריף והקצף על המים נראה לי פעם מחייך אלי ופעם מאיים .באופק גילינו נקודה שחורה ,שהלכה והתארכה וגבהה עד שקיבלה את קויה הברורים של אוניה .היא נראתה גדולה מזו שלנו" .אליה אנו שטים !" מישהו הכריז .התקרבנו קרוב קרוב לאניה, ובאמצעות גשר עץ ניד ,עלינו עליה .היה זה ב.23.99.91- נדהמנו למצוא את הסיפון מלא אנשים ,מגילים שונים גברים ,נשים וטף וביניהם תינוקות ממש .על-פי צלילי השפה דברו גרמנית .לא רק שלא התקבלנו בשמחה ובברכה ,אפילו שמענו טרוניות" :מה ,עוד פליטים מצ'כיה ,מאוסטריה ומגרמניה אנשים?" .על האונייה היו שהגיעו על הדאנובה שבועיים ויותר לפנינו (על הימים האלה כדאי לקרוא בספרה של רות קליגר "המפלט האחרון" (עמ' .)903-939האוניה הפליגה אך לא הרחיקה ,וודאי לא ליעד שהוא משאת נפשנו .מ23.99.91- נעצרנו מול חוף ג'ורג'יו בגבול רומניה בולגריה. על האונייה קיבל אותנו "ועד החלוצים" המורכב מנציגי כל התנועות, ואשר היה הגוף הקובע בעניני יומיום באוניה .הקצו לנו מקום בין חברי השוה"צ מצ'כיה ומגרמניה ,שהיו על האונייה .לתאר את האונייה מבחוץ לא אוכל ,כי יותר לא ראיתי את חיצוניותה .מן הצד ,כאשר ירדנו ממנה ,אחרי למעלה מחודשיים ,בחיפה ,אפילו לא סובבתי את ראשי להביט בה .היא נשארה בתוכי בדמות פס שחור ,אפל ,לא יציב ורוגז, במילה אחת."TROUBLE MAKER" :
סיפור חיי -עליה -הילדה ועתלית
5 מענין יהיה להביא את דבריו של א .ל .אבני בספרו "מולוס עד טארוס" עמ' ..." :953היתה אוניה ישנה ,בעלת נפח של 9,200טון ומהירותה 5 - 3קשר .היה ספק אם עדיין ראויה היא להפלגה בים ,אך באין ברירה נקנתה ע"י המוסד בלי שתבדק כשירותה" .מה שהיה בפנים היה מחריד עוד יותר .שני מחסנים היו לאוניה ,לתוכם ירדנו במדרגות עץ ,שהורכבו למטרה זו .בפנים היו בנויות בשתי קומות ,ומשני הצדדים לאורך כל המחסן ,מדפי עץ ששימשו לנו מיטות .עליהן מזרוני קש דקים. המעבר היה צר .רק שני אנשים יכלו לעבור זה ליד זה .שום מחיצות לא היו ,גברים נשים וילדים ישנו זה לצד זה .אחד מבדיחות הזמן אמרה: כאשר אדם רוצה להתהפך מצד לצד ,אפשרויותיו רבות :או שיזחל למעבר ,יתהפך ויחזור לשכב על צידו השני ,או שיצעק "להתהפך!" וכל שוכבי המדף ישנו את תנוחתם כאיש אחד .התרמיל ,עם קצת הבגדים, שימש ככרית לראש ושמיכות"-קוצים" להתכסות .הם הספיקו כדי לחמם אותנו ,למרות שהיו אלה חודשי נובמבר דצמבר ,כי ישנו בבגדים והצפיפות הפיקה חום .המקור היחיד לאויר היה פתח המחסן ,ששימש לכניסה וליציאה .אך אם ירד גשם או שלג ממושך ,כיסוהו בברזנט. משום כך ,היינו רוב הזמן על הסיפון ושם התנהלו חיינו. במחסן הימני ,שהיה הגדול בין השניים ,שכנו המשפחות .שם היה הבלגן ,אי הסדר ,הרעש ,הטרוניות ,הלכלוך והריבים הגדולים ביותר. במחסן השמאלי ,שכנו יוצאי תנועות הנוער ,אנשי ההגנה ,וקצת מהצעירים שהוריהם שכנו במחסן השני .אצלנו היה סדר ,תורנות לניקוי, שהתבצע רק לעיתים רחוקות ,הנהלה שנבחרה על-ידי מארגני העליה, משמעת והשלמה עם המצב .מכאן בקעו -לפחות בזמן הראשון -שירי א"י ,התקיימו אספות כלליות ואף ארגנו מעין מסיבות כמו למשל חג החנוכה ,שמצא אותנו שם ,או למשל קבלת שנת .9130מסיבה שעוררה ויכוח עז עם יוצאי תנועת "מזרחי" שעל האונייה .במחסן הימני לא הצליחו להתארגן וכל הזמן בקעו משם קולות ריב ומדון .ואכן ,מצבם היה קשה בהרבה. לאחר שעלינו על האונייה והיא הפליגה הגענו לנמל הדייגים הרומני סולינה ושם נעצרנו .איש לא ציפה ולא העלה על הדעת ,ששם נבלה את סוף הסתו ואת ראשית החורף .התנאים באונייה ,האספקה שעליה, השלטונות בחוף ,האמצעים הכספיים -כל אלה לא אפשרו שהות ממושכת כזאת ,ובכל זאת – שהינו שם חודשים .עתה צא וראה :מה רב כוח סבילותו של האדם .בל נשכח ,שהיו אלה חודשיה האחרונים של .9191אירופה הייתה כמרקחה ,לאחר שהגרמנים פלשו ואף כבשו את פולניה .חלוקת פולין לאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב והכרזת המלחמה של אנגליה וצרפת על גרמניה ופלישת בריה"מ לפינלנד .כל זה קרה בעת שהותנו על האונייה .אנחנו ידענו אך מעט על מה שקורה ,כי היינו מנותקים לגמרי מכל מקור אינפורמציה .אני שמעתי על הפליטים . סיפור חיי -עליה -הילדה ועתלית
6 הפולניים ,שברחו לצ'רנוביץ עם הכיבוש הגרמני ,עוד בימים המועטים ששהיתי בבית .רק פירורי ידיעות ויותר מזה שמועות הגיעו אלינו ,הן על העומד לקרות לנו והן על הנעשה סביבנו .משום מה החליטה ההנהלה לא לידע אותנו דבר על הנעשה בעולם ,ומגע אחר עם החוץ לא היה לנו. אם סבל הזכרתי ,הרי בראש ובראשונה -התנאים הסניטריים .בשני קצות הסיפון נבנו שני תאי עץ והם עמדו כך ,שהפרש התדרדר ונשפך ישר לים .כעת ,ידמיין כל אחד את משמעות הדבר ,כאשר שנים אלה הצטרכו לשרת קרוב ל -090נפש .אמנם העץ מהם נבנו היה חדש והדלתות פעלו כסדרן ,אך התור .נדמה לי ,שהתור לא פסק 23שעות ביממה .היו שקמו בשעות הבוקר המוקדמות והיו שחיכו עד שעות הלילה המאוחרות ,כדי לא לעמוד זמן רב בתור .המצב התקרב לזועה, כאשר מסיבה זו או אחרת פרץ שילשול -וזה קרה פעמיים -באוניה. אני מבקש את סליחת הקוראים על מה שאני עומד לספר ,אך מבלי לעשות זאת יחסר צד אנושי חשוב בהווי חיינו על האוניה .ובכן ,בשל התור ,קשה היה להקפיד על הנקיון ,ובאין תנאים ,נדף מהתאים ריח חריף של סרחון ,שרק הודות לרוח הים הטובה הוא לא התפשט על-פני כל הסיפון כולו .אבל אם הרוח נחלשה או נעצרה לרגע -התרוקן הסיפון כולו .למזלנו זה קרה לעתים רחוקות .במים שסביב לאוניה נוצר מעין נזר חום-שחור שנע וזע כרוקד ואשר העיד שאכן אנשים בסביבה .אנחנו - אם לעזוב את הרצינות -קבלנו מאז אופקים רחבים ,כי לא העזנו להשפיל את עינינו ,תמיד השקפנו אל האופק .אינני יכול לאשר או לדחות האם ישנם דגים בים השחור ,לא הזדמן לי אפילו פעם לראות דגים במים .בשרותים המצומצמים שהיו ליד חדרי הצוות ,השתמשו רק הם ובאופן יוצא מהכלל אמהות לילדים קטנים .אני לא ראיתי אותם אפילו פעם אחת. ומה עם רחיצה וכביסה ? גם לזה דאגו; על הסיפון סידרו מעין שוקט וברזים ,בהם זרמו מים מלוחים לרוב .על מקלחת רק חלמנו ,אך לרחוץ חלק מן הגוף אפשר היה .כאן כבר הוכיחו האנשים כושר המצאה: דליים ,קערות ,חביות ,קירות משמיכות וכד' .איש עזר לרעהו .ברור, שהכול במים קרים ,כמעט תמיד על הסיפון .חג היה כאשר הסיפון כוסה שלג ,חטפו אותו לשימוש ,בין רגע נעלם ,אפילו לא הספקנו להנות מזיוו של סיפון לבן .אז איך בכל זאת עברנו זמן זה בשלום יחסי ? לדעתי ,רק הודות לקור ולכפור .כנראה ,שרק זה הציל אותנו ממגיפות .שלג ראשון וכפור עז ירדו עלינו ב 90.92.91-ובאותו היום חילקו לנו קצת בגדי חורף. האנשים כמעט לא הזיעו ,הלכלוך היה קפוא .הרוחות אמנם טלטלונו, אך גם טהרו את הסביבה ,גשמים וגלי ים שטפו את האונייה. סיפור חיי -עליה -הילדה ועתלית
7
כל עוד החורף התנהג ,הייתי אומר ,באופן רציונלי ,ברכנו אותו ושאבנו ממנו כל תועלת אפשרית ,אך כאשר הביא סערה בכנפיו ,הגענו לאסונות .בשל הקור העז ,הביאו לנו שני תנורי מתכת .תנור בכל מחסן. לא היה מקום אחר להעמידם ,כי אם לצד מדרגות העץ ולמשוך את ארובותיהם ישר החוצה ,דרך פתח הכניסה .את התנורים הסקנו בחתיכות עץ שקבלנו .נוסף על זה עלי לציין ,שזה מזמן לא הייתה לנו תאורת חשמל ,רק פנסי רוח האירו את חשכת המחסנים .יום אחד ,היה זה ב -23.92.91כפור עז שרר בחוץ ורוב האנשים היו למטה ,הערב רד, ניגש בחור אחד ,במחסן המשפחות ,למלא פנס כזה נפט ,ולא היה לו מקום פנוי אחר מאשר ליד התנור הבוער .קרה והנפט עבר על גדות הפנס והגיע לתנור .פרצה להבה פתאומית ,שהתרוממה אל הפתח שמעליה ודרכו זנקה החוצה כלפי השמים הכהים .גירסה אחרת אומרת, שבמקום נפט מילא את הפנס בבנזין ,וכאשר הדליק גפרור וקרבו לפנס פרצה להבה בהתפוצצות אדירה .אין הסיבה משנה את העובדה, שלהבה פרצה ,גאתה והתלהטה ליד מדרגות העץ ,שגם הן כידוע התרוממו לאותו פתח. האור הגדול הפתאמי הזה ,ההתפוצצות הרועשת של הבנזין ,תוספת שני מזרונים שהתיבשו ליד התנור ,הזינו להבות צהובות-אדומות, שנמשכו בכוח אל החמצן שבפתח .כל אלה היו סיבה טובה לפאניקה איומה :צעקות ,צריחות ,בכי .הכול אצו ונדחפו אל המדרגות .בכוח, בבהלה ובפחד רצו הכול ,מכל פינות המחסן אל המדרגות והלחץ הגיע לפראיות כזאת ,שבחורה אבדה שיווי משקלה וצנחה אל הלהבות ישר, ולא רק היא ,אך ברצונה להאחז בחברתה ,משכה גם אותה .שתיהן נכוו, נלקחו אח"כ לעיר הנמל ,וכפי שנודע לנו אחר כך ,אחת מהן ,לצערנו הרב ,נפטרה שם. הראשון שלא איבד עשתונותיו ,היה חבר שלנו מצ'כיה ,שהיה במקרה במחסן המשפחות (שמו בנקו -חבר כפר-מסריק) .הוא שתפס מעיל עור שהיה בקרבת מקום ,השתטח איתו על האש ,צעק לעוד אנשים שתפסו שמיכות להחניק את האש .הגיעו גם המלחים לפתח ועם מטפים התיזו מלמעלה קצף .הלהבות שקעו לאט ,הפכו לעשן שחור סמיך ,שהלך עם הזמן ונעשה אפור ואחרי כשעה של מאמצים הצליחו לסיים את המלאכה .אך המתח ואנחות הפחד ,חווית הסכנה והצער על הנפגעים עוד ריחפו מעלינו ובתוכנו ימים רבים. השריפה היתה האזהרה המוחשית והקשה ביותר לסכנת החיים בו היינו נתונים .אך היא לא היתה היחידה .כאשר אותו חורף ,שבאופן סיפור חיי -עליה -הילדה ועתלית
8 כללי היה די נוח ,הביא סערה חזקה ואנו רחוקים מהחוף ,מחוץ למים הטריטוריאליים של רומניה (לפי דרישת השלטונות) ,הגענו לאסון השני. זה היה בערב ,הגלים התחילו גואים ומכים ביתר שאת בדפנות האונייה. השמים היו שחורי ם ונתזי גלים בחוף אף הסתירו את אורות סולינה, שתמיד ראינו מרחוק .לא עבר זמן רב והגלים התחילו שוטפים את הסיפון בכוח והאונייה התנדנדה מצד לצד .הכל ירדו מהר לבטן האונייה והרעש היה מחריש אוזניים .באותו רגע לא תפסנו ,שאנו סגורים ומסוגרים ולו היה קורה משהו לאוניה ,לא היה ניצל איש מאיתנו .יתכן שהיו כאלה שחשבו על כך ,אך איש לא הוציא הגה מן הפה .שכבנו על מדפינו ,בחושך ,כל אחד עם מחשבותיו ועם תפילתו. לא הרגשנו כלל ,שהאונייה זזה ממקומה ,נקרעה מהעוגן ,עוד לפני שהמלחים החליטו לקרבה לחוף ולהכנס לנמל .אך לא לנמל הגענו. פתאם חשנו זעזוע חזק ,כאילו רעד פתאומי איתן עבר באניה ,מקצה לקצה .לאחר שניות הופתענו להרגיש ,שהטלטלות הולכות ונחלשות והרעש שוקע .מאוחר בלילה כבר היה ,עייפים היינו ורובנו נרדמנו ,תוך הקלה. רק למחרת בבוקר נודע לנו מה איים עלינו .האוניה לא היתה בנמל, מצאנו אותה נצבת מול סלע בולט מן המים בקרבת החוף .סופר, שהאוניה התנגשה בסלע ,נפער חור באחת הדפנות והמים החלו חודרים. שני דברים עמדו לצידנו :אחד ,שהחור לא היה גדול וזרם המים ,מי חוף שאינם חזקים כל כך ,לא פרצו בכוח ולא הרחיבוהו .שניים ,אחד המלחים הרגיש בכך מיד ,למרות שזה היה בראש האוניה ,מקום לשם מזדמנים לעתים רחוקות .הוא הזעיק את הצוות ואת עשרת השומרים מבין החלוצים ,שהיו ערים ,לפי התור ,כל לילה .הציבו את המשאבה, שאבו בדליים .חלק מאנשי הצוות הדקו טלאי וסתמו את החור .אכן סכנה ממשית ,שאת מוראותיה ופחדיה לא ידענו .למעלה משבוע עוד חיפשו אחר העוגן ,שבלעדיו לא הורשנו לזוז מן המקום. ה -99.92.91היה יום שנסך תקווה בלבנו ,שאכן עומדים אנו להפליג. באותו יום חל שיפור ניכר במזג האוויר :הים שקט וגלים זעירים השתעשעו על פניו ,האוויר היה צח ושקוף והשמש שחייכה אלינו משמים בהירים וכחולים ,עידנה וטיהרה את הקור .נוספה הבשורה שהעוגן נמצא ועושים למשותו מן המים .מעל לכול :עלה על האוניה אידוב כהן -מנהל הקק"ל בבוקרסט וידיד החלוצים .הוא לבטח לא בא לחכות איתנו .השמחה בקבלת השנה החדשה היתה לכן גדולה. הצטרפתי אליהם והמשכנו בשירה ובריקודים עד אור הבוקר.
סיפור חיי -עליה -הילדה ועתלית
9 עברו רק יומיים והתחולל הדבר ,שהישהה אותנו זמן רב במקום הזה. הצוות נוכח בסכנות הקשות הצפויות לאונייתנו .הם חרדו לחופש שלהם ואף לחייהם .הם חששו מפני האחריות הרבה הקשורה בחיי כ-090 אנשים חיים ,או שנודע להם על האמצעים שנקטו האנגלים -ימי מלחמה -ועל העונשים שהם מטילים על משיטי אוניות מעפילים .זה התחיל בריב ובמכות ביניהם וב 3.9.30- -הם התפטרו ונטשו את האונייה .אנחנו ידענו אך מעט על מה שקורה בין הצוות לבין האחראים לאוניה .כפי שכתבתי הייתה זאת מדיניות ההנהלה לא לעדכן אותנו על הנעשה .השתוממנו מאד לראות אותם יורדים לסירה ומפליגים לחוף. התרעמנו" :מה החופש הזה פתאם ,מוטב שנפליג" .וכאשר נודע לנו שהם לא יחזרו ומחכים לצוות אחר -נדהמנו והשלמנו .הצוות האחר בושש לבוא .יום ועוד יום ,שבוע ועוד שבוע ואותנו מרגיעים בהבטחות סרק .ביום אחד הגיעו מלחים ,עלו על האוניה ,שהו בה לילה ולמחרת הסתלקו .היו ביניהם יוונים ,טורקים ומקומיים .פרץ ביניהם ריב שהפך לקטטה .חלק מהם עזב והחלק האחר העלה תביעות לתנאים ולתוספות תשלום. האחד ,הקבוע שהיה איתנו ,היה רב-החובל .אדם מבוגר ,ממש זקן. גימלאי .גוף מלא ,עיניים קטנות וממצמצות ,פנים נפולים ואף רחב ונפוח. אך מעט ראינו אותו ,תמיד הסתגר בחדרו .אותן הפעמים המועטות שפגשנוהו ,היה -כך העידו חברים -שיכור כלוט .ידענו שאי-שם באוניה יש רב-חובל ,אבל מה תפקידו והאם הוא ממלא אותו -איש מאיתנו לא ידע ,אולי רק אנשי ההנהגה שהיו אתנו .בכל אופן ,בין השמועות שהתהלכו נאמר גם ,שהוא אחת מהסיבות שהצוות עזב .נאלצנו לאייש את העבודות ההכרחיות באנשים מנוסעי האוניה. הכלכלה בימים הראשונים היתה טובה -בהחלט ,אפילו קצת פינקו אותנו בתפוחים ובדברי מתיקה .הכל היה אוכל קר ומוכן ,רק מים חמים אפשר היה לקבל ,במטבח הצוות ,לתה .באותם ימים ,גם מצב הרוח היה מרומם .לאט לאט הרגשנו ,שהפינוקים נעלמים ואחריהם הולך האוכל ונעשה מצומצם יותר ,חד-גוני והדבר היחיד שאפשר היה לקבל בשפע, היה לחם-ים ,זהו לחם עגול כצלחת וקשה כאבן .אי אפשר לאכלו מבלי לטבלו בנוזלים .הגענו לכך שכמה ימים היה הלחם הזה ,מזוננו היחיד לצד המים החמים. בחוף היו כל הזמן שליחי קשר; אנשי עליה ב' ואנשי החלוץ .אינני יודע מה היו הקשיים בהם הם נתקלו ,שלא העבירו אלינו אספקה .הדבר המתקבל ביותר על הדעת ,הוא פשוט חוסר אמצעים כספיים ,כי היו אלה ימי מלחמה ,אף אם רומניה עדיין עמדה מן הצד .אנשים אלה גם סיפור חיי -עליה -הילדה ועתלית
01 תרו אחר אנשי צוות .הם הרי לא יכלו לשקר לצוות ,שמדובר בהפלגה בלתי חוקית ,למרות שבתעודות הרשמיות נרשמה הפלגה לאחת מארצות אמריקה הלטינית והתכולה -סחורות .לכן ,המלחים שהסכימו להפלגה מן הסוג הזה ,רובם יונים ומעוטם תורכים ,היו מתחתית אנשי המקצוע או אנשים שעל סף היאוש ,או פושעים. גם בתנאים קשים אלה אין בני אדם יכולים להמנע מפעילות ומתהליכים טבעיים .התהליכים הטבעיים הביאו בכנפיהם שתי לידות. הרופא שהיה איתנו על האוניה ,קבל את שתי הלידות (אחת מהן על הסיפון) בן ובת נולדו "במזל טוב" .האמנם ,במזל טוב? העיקר שיצאו בשלום .מן החוף הביאו את הדרוש וניתן להגיד שאפילו שתינו לחיים. השם שניתן לבת היה בת-עליה .נודע לי שהיא חברת קיבוץ להב. האנשים קראו מכל הבא ליד ,הבעיה היתה היכן אפשר לשבת ולשקוע בקריאה ? ארגנו קורסים לעברית ואני לימדתי באחד מהם. בשבועות הראשונים קיימו תנועות הנוער אספות ,כל תנועה בנפרד, כמובן .היינו מתיישבים על המדפים התחתונים אלה מול אלה והשפה בה ניסינו להתדבר היתה עברית .ודווקא משום כך נאלצנו אחר כך להתכנס לפי שפות .ניסינו לארגן קבלות שבת .כל זה הלך ודעך עם הדחיות התכופות של מועד הפלגתנו .האנשים השקיעו יותר זמן בטיפול בעניניהם; הרחצה ,הכביסה; הדאגה למזון; לצרכי ניקוי ועוד .המצב הלך ונעשה גרוע מיום ליום .בשל הכפור התפוצצו צנורות המים .הפסקנו להתרחץ ולכבס את הלבנים והחולצות .הופיעו כינים שהתפשטו כאש. מאור החשמל נפסק כבר מזמן .התזונה דלה וחד-גונית .היאוש התחיל לכרסם .השיא היה בנסיון ההתאבדות של אישה שקפצה הימה. לאין שיעור חזקים היו המתחים ,ההתמרמרות ,הזעקות והתלונות אצל בעלי המשפחות ,שהיו להם ילדים או שנספחו אליהם הוריהם הזקנים .כאשר הגיע נציג העליה מן החוף או כאשר איש הועד שלנו, וילי ,היה חוזר מבקור בחוף ,הם היו מתנפלים בשצף קצף וזועקים :למה הבאתם אותנו הנה ? התור אצל הרופא הלך והתארך ומחלות ומיחושים ממינים וסוגים שונים הופיעו .אני סבלתי תקופה די ארוכה מכאבי בטן, בצורות שונות ומהתקררויות .ימים רבים לא העזתי לספר זאת לאיש, בסוף נאלצתי לגשת לרופא .תרופותיו ועצותיו אמנם הקלו עלי ,אך רפואה שלמה לא הביאו. ב - -90.92.91הוא היום ה -95על האוניה רשמתי ביומני" :היום הוא היום ה -3שאני שוכב חולה במיטה :כאב גרון ,חום גבוה ,כאב ראש וכאב בטן .לא פעם זה הביא אותי למצב של חצי יאוש וחרטה .אולם לא סיפור חיי -עליה -הילדה ועתלית
00 לזמן רב ,כי ראשית ,עם הטבה שחלה במצבי הפיזי הוטב גם מצב רוחי ושנית הודות לטיפול ולנחמות שזכיתי מחברי .מזג האויר רע מאד :קור עז ,שלג ,רוח ולפעמים גשם .בתוך האוניה ריח רע ,חושך ,רעש ,אי-סדר וכו' .במיוחד מטרידני הרעש ,חולם אני פשוט לרגע של התבודדות ,של שקט מוחלט "...ועוד כתבתי " :צער רב תקף אותי על שבבית לא יודעים דבר עלי .אני רואה בעיני רוחי את אמא בוכה .ויכוחים אין סופיים, מאשימים זה את זה .הסבא מרגיע שיש עוד תקווה ושיש לבטוח וכו'. אני מוכן לעשות הכל כדי להודיע הביתה למשפחתי" .ב92.9.30- התחוללה התפרצות אוימה על אנשי ההנהלה .הצעקות ,הזעקות והבכי הגיעו לשמים. סוף סוף הגיע היום ,צוות חדש עלה על האוניה .קבלנו אותם בדממה ובאי-אמון ,אבל בתקוה .לא היה בכוחנו להתלהב ,היינו תשושים וחרדים ,השתוקקנו לראות את האוניה מפליגה .עד כמה היינו ממושמעים ותמימים יעיד המאורע הבא :בסירת המלחים התגנב עולה חלוץ מהנוער הציוני ועלה יחד אתם על האונייה .כאשר נודע הדבר להנהגה נצטוונו לחפש אחריו .קבלנו הוראה לפנות את המחסן וכאשר לא מצאוהו ,הוטל עלינו אנשי השומר הצעיר שבהגנה לחפש אחריו. סרבנו .הוחלט להוציאנו משורות ההגנה בשל אי-ציות. המלחים נגשו מיד לעבודה .לא היה זה צוות מלא כדרוש ,השלימו אותו אנשי "ההגנה" מנוסעי האוניה .התברר פתאם שאחד המנועים מקולקל ואין במה לתקנו ,נצטרך לשוט עם אחד בלבד ,לכן נתקדם לא במלוא המהירות .היו עוד תיקונים .במשך כל אותו לילה ,שמענו דפיקות ,הלחמות ותכונה רבה בבטן התחתונה של האוניה .עד הרגע האחרון כרסם בלבנו הספק .אולם בשעות הבוקר אכן חשנו שאנו זזים. היה זה ב -93בינואר 9130בשעה 99בבקר .כולם היו על הסיפון ,וצעקת שחרור פראית פרצה בכוח על-אנושי במרחבי האין-סוף ,מאופק לאופק. הים נטה לנו חסד ,הוא היה שקט והגלים כאילו ברכונו לשלום בקצפם הלבן על הרקע האפור של הים .לא סתם קוראים לו "הים השחור" .קור מתון עטף אותנו .רוח נעימה נשבה מערבה ושמים ,שמי חורף בהירים ועמוקים השקיפו עלינו מעל .השמש זהרה אלינו בכל חומה החורפי .בדרך הספקנו לראות מרחוק נמל בולגרי כנראה ורנה ועם דמדומים הלכנו והתקרבנו למיצרים .עברנו כ 930-מייל ימי. לפנות ערב קבלנו הוראה חמורה לרדת למחסנים ולא לצאת משם כי אם לכשירשו לנו .הכוונה היתה לעבור את המיצרים ולהכנס לים התיכון בשעות לילה מאוחרות ,תחת המסוה של אונית משא .היה חם בפנים ,כי סיפור חיי -עליה -הילדה ועתלית
02 את הפתח היחיד כיסו ושני שומרים נצבו עליו .האויר בפנים נעשה סמיך והנשימה נעשתה קשה .הכל שכבו במקומם והציפיה היתה רבה .חצינו את מיצר הבוספורוס ,עצרנו על-ידי נמל תורכי למלא דלק ומים ,המשכנו בים השיש וחצינו את הדרדנלים .כל אותו הזמן לא קרו שום מקרים יוצאי דופן .מדי פעם פתחו את הפתח להכניס אויר לנשימה ולשרותים יצאו אחד אחד .המתח היה רב ,אולם בלב הלכה וגברה התקוה ,שהנה הסוף הטוב מתקרב. כאשר נכנסנו לדרדנלים ,ההוראות נעשו חמורות יותר וחשנו שנקודת המבחן הגיעה .יצאנו אל הים ההגאי .תנודות האוניה נעשו חזקות והלמות הגלים בדפנות האוניה הודיעו לנו שתנאי ההפלגה השתנו - סערה ! לא התקדמנו הרבה ובבת אחת כאילו השמש זרחה .אור יום ממש עטף את האוניה משני צדדיה וסימנים שונים באור ובקול נשלחו אלינו .חברי הועד נקראו לסיפון .חשנו ששינוי מכריע עומד להתחולל. אנו בפנים לא ידענו עדיין ,האם זה קשור בסערה או שיש בעיות עם הטורקים .לא זה ולא זה ,היו אלה שתי אוניות מלחמה בריטיות ,שציוו לעצור והן הלכו וקרבו אלינו משני צידנו .כנראה שחברי ההנהלה שלנו לא היו מוכנים למקרה כזה ,כי לרגע השתררה מהומת-מה ,הכל עלו על הסיפון והסתובבו הנה והנה ,הפרוז'קטורים החזקים סינוורו אותנו, עמדנו איש איש במקומו .היה שקט מוחלט ,והציפייה לבלתי ידוע הייתה גדולה .אונייתנו התנדנדה די חזק מצד לצד. פתאם נשלחו מתוך אלומות האור מעין ידים רחבות וציפורניים בקצותיהן ,והן נתפסו במעקה אוניתנו וכעבור שניות הגיחו בזה אחר זה חיילים בריטיים ,חצו מהר את הגשר וקפצו ,עם רוביהם המכוונים כלפינו ,לאוניתנו ובריצה התפזרו לכל אורכה .מלה לא נאמרה .לאחר דקות ספורות יצאו מביניהם שניים ,שעלו לרב החובל העומד על גשר הפיקוד ורק אז כבו האורות המסנוורים ואחרי כמה דקות יכולנו להבחין בשתי האוניות המתרחקות מאיתנו. הים כאילו חש את סערת רוחנו ,מזמן לזמן נעשה גועש יותר .החושך סביבנו היה סמיך שאפשר היה לחתכו בסכין .הרוח הלכה והתגברה ויללתה כאילו יצאה מפי אלף שדים .גשם מפוזר עם טיפות עזות ,אולי ברד ,הצליף בעומדים .ירדנו למחסנים ,נשכבנו על מדפינו וכל אחד שקע במחשבותיו .האונייה הגבירה את טילטוליה ופה ושם אנשים קמו להקיא .המחשבה שהטרידה אותי בעיקר הייתה; את יוצאי גרמניה וצ'כיה אין הם יכולים להחזיר לארצותיהם ,אבל אותנו יוצאי רומניה, ארץ שעדיין לא הצטרפה למלחמה ? אמנם ,זמן קצר אחר עלייתנו על האונייה נלקחו מאתנו הדרכונים הרומניים והושלכו לים .נאמר לנו כי סיפור חיי -עליה -הילדה ועתלית
03 עלינו ,יוצאי רומניה להצהיר שאנו יוצאי פולין ,שברחנו לרומניה .עלי היה להגיד שאני יוצא העיר סטרי שבגליציה ,ואף נמצא אחד ,שסיפר לי כמה פרטים עליה .אבל ברור שבחקירה הפשוטה ביותר אפשר היה להכשיל אותי ולהביאני לגלות את האמת .חשבתי על הבית ,על ההורים ,מה הם יודעים עלי ? ודאי מודאגים מאד. הרבה להתענות במחשבות מטרידות לא יכולתי ,כי טלטלות האוניה הגיעו לעליות וירידות כאלה ,שנחרדתי ונבהלתי .היה עלי לחפש אחיזה, כדי שלא הושלך ממשכבי .בהתרומם הצד שלי ,נמצאתי במצב של עמידה .מזלי שגובהי איפשר לי להשעין רגלי בלוח האופקי שהיה לאורך המדף ובאותו הזמן ללחוץ בשתי ידי בדפנות האוניה שלמראשותי .יותר קשה היה להחזיק כאשר האוניה נטתה לצד ההפוך .כי אז הרגליים היו באויר וכל משקלי לחץ על הידיים .תחושת סוף העולם חדרה לא רק למוחנו כי אם גם להרגשותינו ,חשנו חסרי אונים ,חסרי עצה ,חסרי מוצא .המחשבה שאוניתנו עומדת להשבר ,עלתה עם השמע חריקות עזות מצדדים שונים .הרעש היה כה גדול ,שנשמע כהתפוצצות אחר התפוצצות .על סיפון האוניה שמעלינו שמענו את זרמי המים החוזרים לים ואלה הבאים .החושך וחוסר היכולת להחליף מלה עם שכנך ,יצרו את ההשליה שידיים איתנות וזדוניות ,שחטפו אותי ,משחקות בי כבכדור ואני מתטלטל ללא אחיזה יחידי ובודד וכה נפחד ,עד שאף אינני מסוגל לזעוק. המאורע היחיד באותו מצב ,שכיום מעורר צחוק ,אך לא אז ,היה - ההקאה .לאורך המעבר היו דבוקים פחים עבור אלה שמדי פעם הקיאו. מספר המקיאים באותו לילה היה גדול .כאשר המקיא שבמדף התחתון הוציא את ראשו לפח או לרצפת המעבר ,היה לפעמים נשטף בקיאו של השוכב על המדף העליון .אפילו לא היתה אפשרות שאיש יזהיר את רעהו ,או יבוא אליו בטרוניה .אני מניח שבמחסן המשפחות המצב היה הרבה יותר קשה .אינני יכול לקבוע כמה זמן זה נמשך כך .הראש הסתחרר ואבדנו כל חוש לזמן וכל יכולת התמצאות .גם עתה זה נראה לי כנצח. פתאם ,התחילה האוניה להרגע ,חשנו את המעבר ,כאשר הטלטולים הלכו ואבדו מעוצמתם .רעש הגלים הלך וקטן ובתוך החושך ראינו קונטורים של דמויות נעות ואף יכולנו לשמוע את קול החפצים הנחבלים אל העמודים או נעים בתחתית האולם .המחשבה הראשונה שעלתה במוחי משום מה ,היתה ,כעת אני יודע מה ירגיש ואיך יתנהג הבן-אדם בבוא יום הדין או ימי הרת-עולם .תהיה בו תערובת של להאחז בקש, של שיתוק ושל השלמה ,זאת אומרת ,קבלת הגורל. סיפור חיי -עליה -הילדה ועתלית
04
הרוגע והשקט התגברו עד שהשתלטו על האונייה .לנו זה עוד לקח זמן עד שהסכנו למצב החדש .לאט לאט התחילו בודדים זוחלים ממאורותיהם ובצעדים כושלים ואיטיים פונים למדרגות היציאה .פרץ של אויר רטוב ,כבד אך נקי ,ללא רוח ,קידם את פני בעמדי לרגלי המדרגות .הרמתי ראשי ואור ראשון של בוקר כיסה כערפל את פתח היציאה .במאמץ לא קטן טיפסתי על המדרגות ,הוצאתי את ראשי ושאבתי אויר מלא הריאות .השמים עוד היו אפלים והרוח הצליפה רטובה בפנים .יצאתי מהפתח ,וכאשר הרמתי ראשי התנשא מולי צוק אבן גבוה ,שראשו הרבה מעל לאוניה ,כולו בליטות ,חריצים וקמטים וצבעו צהוב-אפור .הוא נראה מפחיד ומאיים ביציבותו האיתנה ומנער מעצמו כאילו בשוויון נפש את הגלים המנסים להכותו ולטפס עליו מצדדיו .וכל זאת מול האוניה העומדת עלובה ,ומתחננת לחסות .ועל האונייה עמדנו משתהים כנמלים סחוטות ,שותקות ועצובות. במחשבה ראשונה ,נחרדתי שעלינו על שרטון ,ולפי הנסיון הקודם מי יודע מה קרה לאוניה .אך לאחר מכן שמעתי את הספור הבא: לכשהתרחקו אוניות המלחמה ,פנה רב החובל להתקדם קרוב לחופי תורכיה .הוא הכיר את האונייה ,את הים ,וידע מה יש לו באוניה ומה צופנת בחובה עונה זו .היה לו ברור שיש לשמור על קשר עין עם החוף כל עוד זה ניתן .אך לקצינים הבריטיים אצה הדרך ,הם פקדו עליו ואף איימו ,שישוט ישיר לחיפה .אחד מהם אף דחה את רב החובל ממקום עומדו ,נעמד במקומו והכריז שהאוניה נתפסה על-ידי צי הוד מלכותו, ומעתה והלאה הוא מפקד עליה. אבל כאשר הסערה השתוללה ,נרתע אותו גברא-רבא .החזיר את הפקוד לרב החובל (אמנם זקן ושיכור ,אך בעל נסיון ואיש מקצוע) .הוא שהכיר היטב את איי הים הרבים ,היפנה את האונייה לאי-סלע זה ונעמד בצידו המוגן .הוא זה שהציל אותנו .חבל ,שלא נפגשנו איתו יותר ,כדי להודות לו אפילו על מעשהו זה בלבד .כאשר עצרנו מול חיפה ,חיכתה לנו סירת משטרה ודבר ראשון הורידו אותו ואת הצוות .אינני יודע מה עלה בגורלם ,אך אני מקוה שנמצא מישהו שהביע בפניהם את הכרת תודתנו. כמה ימים עוד שטנו בים שקט ומסביר פנים או בים סוער במקצת ,עד שהגענו מול חיפה .זה היה ב ,-23.9.30חודשיים מאז עלייתי על האונייה. כאשר עצרנו רחוקים מהנמל ,וחיפה נגלתה לעינינו -פרצנו בשירת התקוה ושירים אחרים .היינו בטוחים שכל תושבי חיפה עומדים בחוצות העיר ונרעדים לשירתנו. סיפור חיי -עליה -הילדה ועתלית
05
לאחר ששבענו להביט אל הר הכרמל שחיפה צמודה לצידו המערבי, לאחר שניסינו לזהות את הבנינים הבולטים בשטח ,לאחר שנוכחנו בשקט האדיש ,שחזר אלינו מן העיר -התפזרנו למאורתנו ,ומבלי שאיש יגיד לנו דבר התחלנו לאסוף את חפצינו המועטים מתוך אמונה ,שעוד מעט ורגלינו תדרוכנה על אדמה יציבה. אך לא כך היה .היום עבר והלילה הגיע .אז נפרשה לפנינו חיפה בשלל אורותיה .עמדנו ובלענו כל שינוי בתמונה; האורות שנדלקו ואלה שנכבו ,פנסי המכוניות הנעות .במיוחד משך את ליבי אור מהבהב ,נדלק וכבה ,מראש ההר .הייתי בטוח שזהו איתות של אנשי ההגנה וודאי יש מישהו על האונייה שקורא את מה שמאותתים ,חשבתי. כמה עדוד שאבתי מגחמה זו .רק בקיץ שעבר ,בטיול בחיפה עם אלי והנכדים הגעתי לראשונה לאותו מגדל-אור המאותת ליורדי הים .עמדתי והסתכלתי ארוכות בפנס המסתובב הזורק אלומת אור חזקה אל מרחקי החושך וכמו גלי הים המתמידים ,אין הוא מתעייף מלקרוץ אל היוצאים ובמיוחד אל הבאים ולברכם בברוך הבא .זה מה שחשבתי ,כאשר עמדתי לרגלי אותו מגדל-אור ,וכה התרגשתי ,עד שנאלצתי לשבת על ספסל שבמורד ההר ואפילו לא היה בכוחי לחזור על סיפור זה בפני נכדי האהובים ,כי דמעות נצצו בעיני וקולי נחנק .לנגד עיני קמה לתחייה אותה תמונה של חיפה ואורותיה ופנס הפלאים ,שמספר סודות וממלא לבי תקווה. למחרת בבוקר התקרבה סירה ובה אנשי הסוכנות היהודית; הם הביאו אספקה ואמרו ,שגורלנו עדיין לא נחרץ .הם עושים כל שביכולתם .כאשר לראשונה פרקו על האונייה תפוזים התנגדנו וצעקנו בקול "לא רוצים אוכל ,רוצים לרדת" .רק כאשר נאמר "אלה מתושבי חיפה הדואגים" -הסכמנו .קשה להעלות על הדעת את השמועות והניחושים וההנחות שכל אחד מאיתנו הניח ,ניחש או שמע מ ...הדכאון הלך והעמיק .הרגשה מיאשת ומעיקה ,כי נמצאנו כלואים זמן רב במקום צפוף ומאוס עלינו וגורלנו-עתידנו בידיים עלומות ,זרות ועוינות שאפילו איננו יודעים איך הם נראים .ויותר מזה ,רואה את משאת נפשך מולך ומנוע מלבוא עדיו .סוף סבלך בהשג יד ואיום ,כחרב המתהפכת ,עומד לקטוע אותו. אז עלתה על דעתי אותה תמונה ,שתמיד ריגשה אותי מחדש ,את משה על הר נבו .עומד מול הארץ אליה חתר ,רואה אותה פרושה לנגד עיניו כעל כף היד ,אך אליה לא יבוא .כמה טרגיות בסיטואציה כזאת, סיפור חיי -עליה -הילדה ועתלית
06 כמה עצב וכאב אישי בזה .איש מלבד המתנסה בכך לא יוכל לדעת זאת. אך לי ,שלא כמו למשה ,לא כוח עליון ,שרירותי וחסר רגשות ,סתם את הדרך .לכן ,בכל זאת ,הבהבה התקווה בלב ובערה האמונה ,שאותם כוחות בארץ שנראו לי אז בדמיוני אגדתיים ,על-אנושיים ,אותם כוחות יורידונו אל מחוז חפצינו. אם לא הגענו למעשי יאוש היה זה משום היותנו ציבור גדול ,וכידוע, צרת רבים… אבל יותר מזה היו אלה ההתקהלויות על הסיפון והצעקות בכעס ומכל הלב "תנו לרדת לחוף"" ,לגרמניה לא נחזור"" ,די סבלנו, הצילו!" "תחי א"י שלנו" .היה די ששנים שלושה יתחילו לצרוח ומיד צצו רבים ובזעקות החרשנו את יאושנו .האם מישהו שמע? איני יודע ,אך עלינו זה הקל .ואכן ,כך היה .ארבעה ימים התטלטלנו בין יאוש לתקווה .בינתיים הספיקו לקלקל את המכונות ,כדי שהאונייה לא תוכל לזוז מן המקום והתכוננו להתנגד בתוקף להרחקתנו .בבוקר היום הרביעי ב -90.9.30נקשרה האונייה לסירה גוררת ואנו קיבלנו הוראה להכין את חפצינו .כוח ,רצון ודחף לפרוץ בצהלה כבר לא היה לנו .הוכנסנו לנמל, נקשרנו לרציף ועל גבי גשר עץ צר הורדו ראשונים החולים ,הילדים והזקנים ואח"כ בצעדים איטיים ,מהססים ובתחושת נצחון סמוי ירדנו לחוף .לא ,לא התכופפנו לנשק את משטח הנמל ,עברנו דוממים ומהורהרים בין שתי שורות של חיילים ושוטרים אל תוך מחסן בנמל חיפה .כך באה לסיומה הרפתקת עלייתי ארצה ,אך עדיין לא הושלמה, עדיין אינני חופשי לנפשי.
במחנה מאסר -עתלית במחסן שבנמל נעמדנו בתור זה אחר זה ושורת חיילים מבדילים בינינו לבין עובדי הנמל ,שהתקבצו מסביב .היה זה אולם עצום ,אפל ומבהיל במבנהו שכולו ברזל ופחים .בפינות ערימות דוממות של שקים, תיבות וחביות .חשנו זעירים ,עלובים ושחוקים .לפנינו ,על-יד שולחן, סיפור חיי -עליה -הילדה ועתלית
07 ישבו שלושה לובשי מדים ,לפניהם שאלונים ,ובהם רשמו פרטיו של כל אחד מהבאים .חזרה אלי החרדה בפני חקירה על העיר סטרי ,מקום מגורי הפיקטיבי .נסחתי לי כל מיני תשובות מתחמקות .במחסן היתה רק דלת אחת פתוחה ופס עמום של אור הבליט את האפלה .היות ולא ידענו מה יבוא אחר-כך ,התגנבו ללבנו חששות בפני העומד לקרות לנו :האם הדבר הנחשק ,שכבר נמצא בידינו ,עומד להשמט ? את הסקרנים שהתאספו על-יד המחסן וביניהם שוטרים -הרחיקו. הם עמדו כקפואים ,איש לא הרים יד או אמר מלה .במחסן נשארה רק קבוצה קטנה ,שעבדה שם .הם נראו לי משונים בבגדי עבודתם ,מאובקים ועל גבם מעין דבשת בתוך שק .עקבתי אחריהם בתשומת לב .פתאם, אחד מהם מרים ידו ,הכרתי את ליוניה פרידל ואחריו את צינה .ליוניה חייך אלי ונופף בידו .הסתכלתי אליו ארוכות חייכתי ,אך תנועה פחדתי לעשות .נחמתי היתה ,שכעת ידעו בקבוץ ,שאני בין העולים .להפתעתי הרבה ,עבר הרשום ללא כל בעיות .כל מה שאמרתי הם רשמו .את השאלות שאלו באנגלית ורק אם היא לא הובנה ,היה אחד מהרושמים מסביר בעברית .לאחר שנרשמתי המשכתי לפישפש שבקצה השני של המחסן .סונוורתי מאור השמש .וכשהתרגלתי לאור הבוהק ,ראיתי מולי אוטובוס .כשהאוטובוס התמלא -זזנו .זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את רחובות חיפה תחתית מבעד לחלון .התקנאתי באנשים שהתהלכו בהם. גם בתוך האוטובוס איש לא גילה לנו לאן אנו נוסעים .יצאנו את חיפה ,הים התגלה לפנינו מצד אחד ,ושדות שמאחוריהם הרים מצד שני .לא הרחקנו הרבה ונעצרנו בפני שער גבוה עשוי שתי וערב חוטי תיל .עברנו חצר אחת ונכנסנו לשניה וכאן נצטווינו לרדת .מסביבינו ,אין ספור גדרות-תיל ,כמה עשרות חיילים וביניהם חובשי מגבעות שחורות וגבוהות ,היו אלה גפירים יהודיים ,ובאחת הפינות קבוצה גדולה של אנשים ,שהיו צמודים לחוטי התיל ,ונופפו אלינו בידיהם .עברנו פישפש וריח עז של צבע יסוד טרי חדר לנחירי אפינו .היה זה ריח שליווה אותנו כל ימי שהותנו במחנה עתלית ,ועד היום מעורר בי סלידה עד סחרחורת. מחנה עתלית היה חדש ,זה עתה הסתיימה הקמתו ואנו היינו עולי האוניה השניה שהובאנו הנה .המחנה היה מחולק לארבעה רבעים ,בכל רובע -אם אינני טועה -שישה צריפים .הצריפים עשויים לוחות לא מהוקצעים וטבולים באותו צבע שחור ,מדיף ריח .לכל צריף דלת כניסה אחת וארבעה חלונות .בתוך הצריף שתי נורות חשמל קטנות ועשרים ושתיים מיטות ,אחת עשרה לכל צד ,ועליהן כלי מיטה מסודרים בסגנון צבאי. סיפור חיי -עליה -הילדה ועתלית
08
כל "מחנה קטן" כזה היה מוקף גדר תיל ובין המחנות הקטנים נוצר מעין פרוזדור לתוכו נפתחו הפישפשים .כל המחנות הקטנים יחד היו מוקפים גדר תיל שניה ובה שער שנפתח אל הפרוזדור הנ"ל ואל מחנה השומרים .מחוץ לגדר עמדו כמה צריפים עבור הנהלת המחנה והשומרים .גדר שלישית הקיפה את כל המחנה כולו .בין הגדר השניה לשלישית היו מגדלי שמירה ובהם שומרים 23שעות ביממה .נוסף לזה היו שומרים על-יד השערים ובזמן הראשון פיטרלו חיילים נוספים בין הגדרות. מסביב למחנה השתרעו שדות ירוקים ,ככל שיכולנו לראות .במזרח הרחוק ,לרגלי ההר ,הבחנו במכוניות שנסעו כצעצועים .בדרום התרוממה שדרה ישרה של עצים שנראו ענקים וממערב הגיע אלינו רעש גלי הים שהתדפקו אל החוף .היינו מוקפים ,מבודדים וסגורים. בין הנשים לגברים הפרידו ,הילדים היו עם אמהותיהם .הקשר ביניהם היה בתנועות ידיים ובצעקות ,משני צידי הפרוזדור כשהם צמודים לחוטי הטיל של הגדר .במצב זה עמדו אלה מול אלה ושוחחו. האנגלים פיזרו אותנו בצריפים באופן שרירותי ,אך אנו התחלפנו זה בזה ויצא שברובע הצפוני היו בעלי המשפחה ,כי מולם היו הנשים והילדים ,ובזה הדרומי יוצאי תנועות הנוער .השירותים היו צבוריים לכל רובע ,בשעות נעילת הצריפים השתמשנו במיכל שהיה מותקן בחדר קטן בסוף כל צריף .בין השעות 90:00לפנות ערב עד 03:90בבקר היינו נעולים בצריפים ,לאחר שעברנו מפקד .כל אחד ניצב לפני מיטתו והרב- סמל הבריטי עובר ובודק. מרגע שפתחו את דלת הצריף ועד שעת הנעילה היינו חופשיים לעשות כרצוננו בגבולות רובענו .חדשנו את הארגון שהיה באונייה ושיכללנו אותו .היו פעילויות לכל הרובע והיו לכל תנועה :קורסים לעברית ,ערבית ,להסטוריה יהודית ועוד .התקיימו קבלות שבת ,מופעים של חברים יודעי נגן ,זמר ,הצג ומשחקים .זכורה לי הופעה של היפנוזה שערך אחד מיושבי רובע המשפחות ,מופע שנמשך שלוש שעות ויותר
והיה משעשע ביותר .הובאו למחנה ספרים בעברית ובגרמנית. בסה"כ היינו כלואים -חופשיים כל התחייבות ,היינו הולכי בטל. הבטלנות וחוסר הוודאות ,שנוספו לניתוק החמור העיקו עלינו יותר ויותר .פעולותינו לא היו כל יום ולא נמשכו כי אם שעה-שעתיים סיפור חיי -עליה -הילדה ועתלית
09 ביממה .הבטלנות כה העיקה עד שערכנו הפגנות ,בין גדר הרובע, בדרישה שינתן לנו לעשות גן-ירק בשטח ריק שהיה בין צריפי ההנהלה. דבר שאכן ניתן לנו ,אחרי זמן.
ביומני רשמתי" :המחנה עושה עלינו רושם מדהים ,הצריפים יפים מאד" ,לכל איש יש מיטה?" שאלנו בתמיהה .מזרונים לבנים ,כר ושמיכה .במיוחד התפעלנו מבית המרחץ :מקלחות ובתי-כסא -הכל כל כך מודרני...בעינינו. המקום החדש ,הזר והסגור נטע בלבי תחושת בדידות מעיקה .הוסיף לזה מזג האויר ורוחותיו העזים ,הגשמים החזקים והרטיבות .ובכל זאת רשמתי" :אבל כל זה כדאי -כשאני יודע שהגעתי סוף סוף לא"י .רק שלצערי בביתי לא יודעים זאת". איש לא גילה לנו כמה זמן נשהה במחנה .חשבנו שמדובר בשבועות. אך כאשר השבועות עברו ולא ניכר היה סימן כלשהו לשחרורנו ,התחלנו להפגין .כתבנו סיסמאות על קרטונים והסתובבנו סביב הגדר .צעקנו, שרנו וניסינו לפרוץ את הגדר .היו אלה הגפירים היהודיים ,שדברו על לבנו לא לעשות זאת .רק פעם אחת פרצנו את הפישפשים ויצאנו להפגין בפרוזדור .התקדמנו ,עד שהגענו לשער וכאן שוב נתקלנו בגפירים ,שהיו השומרים במקום .הפעם לא נשתכנענו מהר .עמדנו צמודים לגדר השניה הפונה לצריפי ההנהלה וצרחנו שעה ארוכה .האנגלים עמדו מרחוק, הסתכלו בנו ואת מלאכת ההרגעה השאירו לגפירים .בכלל ,התנהגו האנגלים בסבלנות רבה .הם נמנעו מלהסתובב ברובעים ,מלבוא בכלל במגע איתנו .השמירה שהיתה בהתחלה רבה והדוקה ,הלכה והתרופפה עם הזמן .את השומרים בין הגדרות ביטלו ,את השמירה הישירה מסרו לגפירים .רק במגדלי השמירה עמדו אנגלים עם מכונות ירייה .בידיהם נשמר המיפקד היומי והפיקוח במטבח. המצב היה כזה ,שבערבים ,מדי פעם ,היינו יוצאים -אחרי המיפקד - דרך החלונות ונכנסים לשכנינו לאספה ,החלונות היו סגורים על-ידי סגרים רגילים מבחוץ .היינו פותחים בחשאי במשך היום אחד הסגרים ובערב פתחנו את החלון ואחד אחד עברנו לצריף השכן או שהם באו אלינו .את הפעולה קיימנו בשקט מירבי ולא קרה אפילו פעם שיפתיעו אותנו ,שיגלו זאת .אפשר להניח שהאנגלים ידעו ,אך עצמו עיניים. מאורע יוצא דופן וחמור במיוחד קרה בראשית אפריל .ברובע שמולנו שוכנו עולים שרובם היו בית"רים .הקשרים בינינו היו רופפים או נכון סיפור חיי -עליה -הילדה ועתלית
21 יותר כמעט שלא היו .למרות שראינו ,מבעד לגדרות התיל ,אלה את אלה ,התקיימה מעין מחיצה דמיונית של זרות ושל אדישות .איש לא החליט על כך ולא ציווה ,זאת היתה התנהגות טבעית ומובנת לכל. כאשר נערכו הפגנות אנו לא הצטרפנו לשלהם והם לא הצטרפו לשלנו. באחד הימים הבעירו שני בחורים שלהם אש בתוך הצריף .אינני יודע לשם מה .בשל העשן שהיתמר ,נזעקו החיילים האנגלים לצריף ולקחו את שני הבחורים לצריף המשמר .שם הוכו מכות רצח .אחד מהם אף נזקק לאישפוז .הרוגז ,המרירות והכעס התפשטו כאש בקוצים בין כל כלואי המחנה .פתאם עברה ההוראה( ,איש לא שאל מי נתנה) ,להכריז שביתת רעב .ההצעה להכריז שביתת רעב כבר התהלכה זמן רב במחנה, במטרה להאיץ את שיחרורנו ,כעת נראתה ההזדמנות המתאימה לכך. אנו חשבנו להביע בשביתה את מחאתנו על המקרה ,לכן החרמנו את ארוחת-הבוקר והתכוונו לקבל את ארוחת הצהרים .בלחצם ,ויתרנו גם על הצהרים ואף על ארוחת הערב .אולם למחרת התחיל במחננו ויכוח האם להמשיך בשביתת הרעב -כפי שהבית"רים דרשו -עד לשחרורנו. עלי לציין ,שבמשך כל הזמן רבים מאיתנו ,ואני בתוכם ,התהלכנו רעבים .האוכל היה חד-גוני מאד ,אך אפשר היה לאכלו .הבעיה היתה הכמות .היא פשוט לא השביעה אותנו ,במיוחד כמות הלחם .לפרוסת לחם היה ערך רב .היו כאלה שביקשו לחם מהזקנים שברובע הסמוך ,כי להם זה הספיק .לא פעם הלכתי גם אני לגדר שבינינו ,בכוונה לבקש משאריות הלחם שלהם ,אך לא היה בי האומץ לכך .ראיתי בכך השפלה ופחיתות כבוד .לא היתה לי ברירה מאשר לרעוב ולהשתדל ,בעת חלוקת המנות ,להגיע למנת לחם גדולה ככל שניתן .היו חברים ,שלאחר זמן התחילו לקבל חבילות מקרובים או מקיבוציהם ,אך לא אני ,כי לי לא היו לא קרובים שהתקשרו אתי ולא קיבוץ שחיכה לי .על כך עוד אספר. נחזור לשביתה .באסיפה הכללית ברובענו נאמתי בפא טוס (ד"א באידיש) נגד המשך השביתה .נימוקי היו :אסור לנו להגרר אחרי הבית"רים ,אנו שייכים לישוב המאורגן ואיש לא ביקש זאת מאיתנו ,מה איכפת לאנגלים שנמות מרעב כאשר בחוץ אף לא יודעים על כך .אחרי קמו נוספים וחיזקו את דברי .זכיתי לתמיכת כולם .אך כאשר רצינו לבצע את סיכומנו נתקלנו בשני דברים :כל יתר הרבעים החליטו בעד המשך השביתה וזה הרתיע חלק מאנשינו ,שלא רצו להיות שוברי-שביתה. שנית ,קבוצת נשים ,שבמחנה שלהן -נמצא המטבח ,ניצבו בדרך ולא נתנו לנו לגשת .היה ברור שכל נסיון שלנו להמשיך יביא לתגרת ידיים. נאלצנו לסגת .ביומני באותם ימים רשמתי התפלספות ארוכה על סיפור חיי -עליה -הילדה ועתלית
20 הפסיכולוגיה של ההמונים ,על הטקטיקה כלפיהם ועל תפקידו של החלוץ שלפני המחנה. ביום השלישי לשביתה הגיעה משלחת מהסוכנות .הם כינסו נציגים מכל רובע ושם הוחלט על הפסקת השביתה .הועלתה שם גם בעית כמות האוכל .הם הבטיחו ואף קיימו :תוספת אוכל מטעם הסוכנות .מאז ממש זללנו לחם ותפו"א .הם גם השיגו הקלות מסויימות והבטיחו שמטפלים בשחרורנו לאחר שפגה ההתלהבות של השבועיים הראשונים ששהינו בעתלית, הלכה וגברה תחושת הבדידות והעזובה שהתמקמה בי .ימי החורף (חודשי פברואר-מארס) הקרים והגשומים ,הצפיפות בצריפים (עם הבאת טרנספורטים נוספים גדל מספר הגרים בצריפנו ל -90איש .חלק מהבאים התמקמו עם מזרוניהם על הרצפה .זה מנע מאיתנו מקום כלשהו לקריאה או כתיבה וכל אפשרות לשמור על נקיון בצריף) .הניתוק המוחלט מהמשפחה ,אליה התגעגעתי מאד ,כאבי-בטן משתנים ומחושים בחלקי גוף שונים ,אי-הוודאות בקשר למועד שחרורנו (ביחוד לאחר שבסוף פברואר שוחרר הטרנספורט מבולגריה שאותו מצאנו במחנה לכשהגענו) שמועות מוזרות על החזרתנו לרומניה (לאחר שבאמצע מאי נלקחו 0יוצאי הונגריה ו -2יוצאי ליטה לשם החזרתם לארצותיהם) -כל אלה דכאו את נפשי עד עפר .אך מעל לכל מוטטה את רוחי העובדה שקבוצי "עמל" לא רק שלא יצר קשר אתי ,אלא התעלם לחלוטין מכל מכתבי ופניותי באמצעות הגפיר שלי .פשוט לא הגיבו, התעטפו בשתיקה פושעת ממש לקריאות הנואשות שלי .איש מכל חברי, איתם פעלתי בתנועה ,כולל אלה שמנעו את עלייתי כדי שאמשיך בעבודתי בתנועה ,כגון אדם ,דב או חרנש איש מכל אלה לא חש חובה או צורך לבוא לבקרני ,להתענין בי .כעת ,בקוראי את רשימותי בנושא זה ביומני מאז ,אני כולי רותח ואיני יכול לסלוח על העלבון הגס ,הזילזול וחוסר האנושיות הפשוטה שהיה בכך. הקשר הראשון עם החוץ ,היה לאחר יותר מחודשיים ימים :גלויה מניוניה ובה הזמנה להצטרף לגרעין "גזית" .גלויה זו ,ככל הנראה פורמלית ,הסעירה את רוחי .קודם כל משום שניוניה כתבה וזה העלה בנפשי את סבך היחסים בינינו .אמנם החלטתי ,לנתק את קשרי האהבה שבינינו ,היתה סופית ,אך רגשות העבר לא כלו .חשתי תערובת של משיכה ,אסירות תודה ,אשם ודחייה ,ומאד רציתי בקיום קשרי ידידות. שנית ,שנמצא גוף שרוצה בי .אמנם ,לא הערכתי אותם ,הם היו צעירים ממני ,וחשבתי שלא אסתגל אליהם ,אולם הזמנתם פתחה בפני פתח.
סיפור חיי -עליה -הילדה ועתלית
22 חברי "גזית" מצידם כבר ראו בי מועמדם ועל החבילות ששלחו אחר כך לחבריהם צרפו גם את שמי. פגישתי הראשונה עם מישהו מ"עמל" היתה עם פוגה .היא באה לבקר את משה פוטקמין ושוחחה גם אתי .רק ממנה שמעתי על הנעשה בקבוץ ועל בעית קליטתי. רק בראשית החודש השישי לשהותי במחנה ולאחר שהייתי כבר כלאחר יאוש ,הגיע אלי דב מרקוביץ ,כמזכיר קבוץ "עמל" .הוא שהה אצלי די זמן כדי לספר לי הרבה דברים ,פחות על הקבוץ ויותר על האנשים ועל ההולך בארץ .אבל בקשר לעתידי בקבוץ היתה לו תשובה אחת" :תצא מפה ,תבוא ,ואז נראה" .אני נאחזתי בתשובה זאת ונתמלאתי תקווה .מאותו רגע לא הפסקתי להתפאר "בקיבוצי" ולספר על יציבותו הכלכלית ,על העירות הפוליטית ועל האוירה התרבותית, כפי שתארתי לי אותם בעקבות סיפוריו. נעים לי ,בתוך תחושת המועקה ,הבדידות והיאוש שעפפוני ,להזכר בשלוש חגיגות שחגגנו בחודש אפריל .בתחילת אפריל ,מלאו 99שנים לקיומו של הקבה"א .באספת השומרים החלטנו לקיים מעין תחרות ספרותית ,בשיר ובסיפור על העליה או מחנה ההסגר או הקבוץ .נדלקתי לרעיון ,כי מצאתי בו דחיפה ליצירה משלי .אותו לילה לא נרדמתי וטוויתי ספור על מעשה אהבה בין בת ובן על אוניתנו ,כפי שמצאתיו ביומנה .הבחורה אמורה היתה להיות רגשית ,סנטימנטלית ,ספונטנית ויצרית מאד והבחור לעומתה פעיל מאד ,מחושב ורציונאלי עד קיצוניות. הם נוטים זה לזה ,אוהדים איש את רעותו ואף נמשכים הדדית ,אך האהבה בלתי אפשרית .הבדלי האופי מביאים לכך שהיא מתמסרת לו בכל מאודה ,נקשרת אליו בעבותות תלות ,עד כדי אבוד שפיות דעתה, בשעה שכל מאוויו נתונים לפעילות ולחשוב הכדאיות .עד כדי כתיבת הספור לא הגעתי ,כי פשוט לא מצאתי מקום מתאים ושקט שיאפשר לי ריכוז .שאלה אחת עולה בפני כעת :האם היה בכך בקורת עצמית? זה יכול בהחלט להיות ,כי באותם ימים מטריד אותי לא מעט הצורך בחברה .אני רושם את המניעים להתגברות הצורך בהתקשרות לבחורה- חברה ואף מונה את התכונות שאני רוצה למצוא בה :קודם כל כושרה האינטלקטואלי. החגיגה השניה היתה :עריכת סדר פסח .הייתי בין השלושה שכתבו את ההגדה .המקור היה בידי וכנראה שזרקתיו .ידוע לי שבידי החברים ב"הזורע" יש העתק ממנה .התרוממות רוח מיוחדת היתה בסדר פסח זה. כי הרי את "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל" כבר קיימנו. סיפור חיי -עליה -הילדה ועתלית
23 נשאר לנו עוד ,ואנו מצפים לכך בכליון עיניים "השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין" .באותו הזמן לא אמרנו זאת מן הפה לחוץ ,זה ממש הרעיד את לבנו ולחלח את עינינו. החגיגה השלישית ,הייתה 9במאי .זאת היתה הפעם הראשונה שחגגתי חג זה בפרהסיה ללא פחד ומורא .הנאומים ,התהלוכה בין גדרות התיל ובעיקר הדגלים האדומים שהופיעו מאיפה שהוא ,האגרוף המונף באון ושירת האינטרנציונל" ,הנם סמלים" ,כתבתי ביומני, "שממלאים את הלב רגש של בטחון ,של התלהבות ושל כוננות למאבק, יש לשמור עליהם מכול ,ביחוד כשהינך מרגיש עצמך חלק בלתי נפרד מצבור אנשים עצום ,המאוחדים אתך ברצון ובשאיפה". לא עברו כי אם עשרה ימים ומצב רוחי הגיע לשפל כזה ,שעד כמה שאני זוכר ,לא היה מעולם .היה זה לאחר שנודע לנו על פלישת הצבא הנאצי לבלגיה ,הולנד ,לוקסמבורג ושוויץ .הייתה זאת תערובת של צער, פחד ,געגועים צורבים וחוסר אונים .ביומן אני מגדיר זאת "אומללות", אך למעשה זה היה דכאון עמוק ,מעין הרגשה של חוסר-מוצא ,של היות נתון בסד .למאורעות המזעזעים הנ"ל יש להוסיף את אי-הוודאות המכאיבה ביחס למועד שחרורנו ,היו שמועות שהאנגלים יחזיקו אותנו עד סוף המלחמה ,כי היות ובעליה שלנו מספר רב של יוצאי גרמניה, אוסטריה וצ'כיה ,הם חוששים שנמצאים ביניהם מרגלים וחבלנים, שנשלחו על-ידי המפקדה הנאצית .היו שאמרו ,שהסוכנות אינה מעונינת לשחררנו ,כי בארץ יש חוסר עבודה ומה יעשו אלפים נוספים? אין להם כסף וכאן אנו מתקיימים על חשבון הממשלה האנגלית -לחשו. כמו כן אי-הוודאות ביחס לגורלי בקבוץ (זה הרי חודש לפני הבקור הראשון והיחיד של מזכיר הקבוץ) .מכתבי לקבוץ ,לקרובים ,למכרים ובמיוחד למשפחתי בחו"ל נשארו ללא תשובה .רק שלושה שבועות לאחר מכן קבלתי את המכתב הראשון מההורים .הוא היה כתוב באותו כתב-יד ,באותו סגנון ,עם אותן שאלות ועל אותו ניר של דף ממחברת, כמו שקיבלתי בשנים האחרונות ,כשהייתי מחוץ לבית .חשתי כאילו, אני נעדר לזמן מה מהבית ומהמשפחה ,ובאפשרותי לחזור כמו אז אליהם כל עת שארצה .התרגשותי לא ידעה גבול וגעגועי נסקו לשמים בהשפעת המלים שבמכתב "דואגים כי אתה חולה" "בלעדנו ודאי קשה לך" ועוד .שמחתי לדעת שהם קבלו כמה ממכתבי .תארתי לעצמי את ההתקהלות של כל המשפחה ואבא קורא בקול רם ,ובעיני הנשים דמעות .בין כולם בולטת אמי כשחיוך של שמחה מהול בנצנוץ הדמעות נסוך על פניה.
סיפור חיי -עליה -הילדה ועתלית
24 אך ,בינתיים המכתב עוד בדרך ואני תוהה ומשתוקק .נעלמה השקידה בה קראתי בספרים ובמקומה :חוסר מנוחה ושעמום חודר לב. אני פשוט לא מוצא לי מקום ומתרחק מאדם .בורח אל בדידותי ומתמסר לעינויה .הולכים ותוכפים אותי חלומות הזועה ,אותם עוד אזכיר .מאחד מהם נשארה לי עד היום התמונה בה אני עומד כפוף מאד ,סביבי רקע שחור ואני יורק דם .התעוררתי כולי מפורק ,עיף ומבוהל .הרקע לזה היו ודאי כאבי הבטן ודפיקות הלב שלא פסקו. במצב זה גברה השתוקקותי לחברה ,לאדם קרוב .באחד הימים פקדה את חצרנו נערה בגילי בערך ,גבוהה ,דקה ופרצופה שיגרתי בהחלט .אך כאשר נתקלתי בעיניה האפורות והצלולות קפאתי במקום .ימים מספר לא יכולתי להשתחרר ממבט זה .חיפשתי אחריו בעמדי צמוד לגדר התיל ,ומבטי משוטט בחצר הרובע של הנשים .לא יכולתי לכתוב ,ולא לקרוא ,כי עיניה הבהירות והחדות השקיפו אלי מן הניר .בעקבותיהן צפו ועלו בדמיוני עיניה של המורה לציור בתיכון ,מיכאילובה ,ועיניה האפורות והעמוקות של אותה עלמה מצ'רנוביץ ,נדמה לי דרוקמן היה שמה ,שפגשתי בבודאקי ,צער אפף אותי על שנתקתי את קשרי אתה. ב -95.3.30נודע שהתקבל מכתב רשמי מצבא הוד מלכותו ,שבתום ששת חודשי המאסר נשוחרר; מדובר ב -22ביולי .לאחר ימים מספר בא אשור על כך גם מהסוכנות היהודית .נדהמתי ,כאשר לא היה פרץ של שמחה מפי הכלואים .נענענו בראש ,מתחו חיוך והלכו לדרכם .האם זה נבע מחוסר-אמון שחדר לנפשם של האנשים לאחר שמועות חוזרות ונשנות שהתבררו כטפלות? האם היה זה בשל אי-הוודאות בהמשך דרכם וחששם בפני המצפה להם שם בחוץ ? או האם ,לאחר תשעה חודשי שיוט והסגר ,מאז עלינו על האונייה ,נולד בלבנו פחד לא מוגדר בפני החופש? הלך הרוחות היה פסימי ואני התכוננתי -כפי שכתבתי -ל"חיים קשים המחכים לי" .עם הזמן נעשיתי אדיש למתחולל בעולם ,לאחר שציפיותי שברית המועצות תצטרף לבעלות הברית ואף ארצות הברית - לא התקיימו .החזון של התפשטות הסוציאליזם בעת שהמדינות האימפריאליסטיות מחלישות אלו את אלו -הלך והתרחק .רקמתי תוכניות איך אקלט בקבוץ וחששות עלומות קיננו בלבי .אפשר לכנות את יחסם "גישה ספרטנית" ,הווה אומר ללא סנטימנטים ,ללא יחס מיוחד. על שני דברים ברצוני עוד לספר :על חלומותיי ובמה אני התעסקתי בזמני הרב.
סיפור חיי -עליה -הילדה ועתלית
25 אינני זוכר בחיי תקופה ,שכה הרבה חלמתי ושחלומותי כה העסיקו אותי לאחר מכן .היו אלה חלומות מפחידים ,קטועים ומשונים .אינני זוכר מה בדיוק היה בהם ,אני רק זוכר שרוב הדמויות שהופיעו בהם היו בני המשפחה .הרוח הדומיננטית היתה ,סכנות ,נפילות ,פגיעות ,מצבים ארוטיים מעוותים ,הייתי רוצה לצעוק ,אך לא יכולתי .וכשהתעוררתי, הייתה מועקה עמוקה צורבת בלבי .היו חלומות בהם אמי הופיעה כעומדת מהצד ומתבוננת בהתיסרותי .אני עצמי עברתי בחלומותיי מקרי זוועה -רדיפות ,נפילות ,שריפות ועוד ,והפה סתום. האם חלומות אלה היו קשורים בסכנות שעברתי ודחקתי והתעלמתי מהם ,האם השתולל בקרבי הצורך בבת זוג ,האם הם היו קשורים בידיעות שהגיעו אלי אז על כניסת הרוסים לבסרביה? אינני יודע .אכן, כמה פעמים מסרנו שמות וכתובות הורינו לאנשי הצלב האדום ,וידוע לי שהם גם קבלו ד"ש ממני בדרך זו .האמת היא ,שכניסת הרוסים -לפי השקפתי אז -לא עוררה חששות בלבי ,הדאגה היחידה היתה האם אפשר יהיה לקיים קשר איתם. את זמני אני ,הייתי מקדיש לקריאה ולעריכת רשימות .רוב הספרים שקראתי היו בגרמנית .לכן ,קראתי לאט והתעמקתי בכל מלה. ברשימותי גם נקטתי עמדה :הסכמתי והוספתי או התנגדתי .כאן קראתי לראשונה את רוזה לוקסמבורג ,כאן קראתי לראשונה את לנין -שניהם על האימפריאליזם. מלאתי בציטוטים ובהערות מדבריהם ,מחברת שלמה (עם עטיפה שחורה) באותיות קטנות ,זמן רב שמרתי מחברת זו ,יותר מאשר בשל הרשימות ,היה זה בשל הקשר שלה לעתלית .בימי הקיץ מצאתי לי פינה שקטה בצריף או בחוץ ושם התבודדתי עם ספרי ועם רשימותי .ניסיתי ללמוד ערבית ,ללא הצלחה יתרה ,מפי חבר מסלובקיה ,שלמד עוד בחו"ל .תרגלתי קריאה ברוסית .התיידדתי עם אחד הגפירים ,ששמר לעתים קרובות בשער שלנו .הייתי עומד ומשוחח איתו .הוא שהוציא את מכתבי ושלח על חשבונו ואיתו שוחחתי על הנשמע ועל הנעשה בארץ ובעולם .רווק מבוגר היה ואדם טוב לב .לא נראה זריז ומפוקח ביותר והגיע לגפירות ,כי כנראה לא מצא דבר אחר .התקשרנו מאד ,אך לצערי, מאז שנפרדנו בעתלית לא ראיתי אותו יותר ,אם כי מאד רציתי. כיום ,כאשר אני מעלה בדמיוני חצי שנה זאת ,זה נראה לי כאילו נפלטתי מים סוער על אי זר .נתפסתי על-ידי תושבי האי המשונים והאדישים .במנהרה לבנה מרופדת שתי וערב חוטי תיל ,ובדממה מעיקה
סיפור חיי -עליה -הילדה ועתלית
26 הובלתי אל מוצא שנפתח כעין משפך אל רחוב סואן .בשל שיגרת היומיום ,כנראה ,הצטמק משך הזמן ,ליום אחד ארוך ארוך. אין בי מרירות כלפי האנגלים ,על שגזלו מחיי מחצית השנה, והפסדתי בשל כך מי יודע מה .גם אין לי הרגשת סיפוק של הקרבה לרעיוני ,או גאווה בשל נתינה למען שאיפתי (כמו בפעולתי בקן או בתלאות עלייתי ארצה) .כיום נראית לי התנסות זו כחצי שנה של תנומת-דב .לולא היומן שניהלתי ושכיום הוא נראה לי די מגוחך ונחות, לא הייתי מרחיב כל כך את הדבור. ברשותי תמונה שהצטלמתי לאחר השחרור לצידה של חיה ,בת- דודתי .עוד אף פעם ,לא לפני ולא לאחר מכן ,לא נראיתי כה שמן. כנראה שמבטלה ,לחם ותפוחי אדמה "מתנפחים". ביום השחרור הובלנו באוטובוסים שוב לאחד המחסנים בנמל .שם חיכה ,קהל רב של קרובי משפחה ושל נציגי קבוצים ,לקרוביהם ולחבריהם .לי לא חיכה איש .לאחר שאלו שחיכו להם יצאו לדרכם, חלקו את הנשארים לפי יעדם ,מי צפונה ומי דרומה .יחידי נשארתי באוטובוס ,לאחר שפיזר את היתר ברחבי חיפה והקריות .הנהג עצר לפני צריף קטן השקוע בחול זהוב ,המפורר באין סוף צעדי אדם .בצעדים מהוססים ותרמילי על גבי ,צעדתי אל מזלי ,בקיבוץ "עמל" שלא חיכה לי .איש לא יצא לקראתי.
סיפור חיי -עליה -הילדה ועתלית