ויטקה עם הנכד נועם. מסיבת ביכורים 2003
עם שלומית ורחל הררי .שנות ה2000-
189
שהיה עליו לקבל את התפקיד ,יחד עם כמה התניות והסתייגויות .העניין עדיין לא הסתיים ומעניין לדעת מה דעתך בנידון .מיכיק ,מסור ד“ש למימי וכתוב .אני מסיימת. בברכת אהבה ,אמא
יתרונו של אדם במעשיו ולא במילים מפוצצות אפריל 1974 מיכיק יקירי, קשה לי לתאר לך מה זה בשבילי לשמוע את קולך מעבר לקו הרחוק המפריד בינינו .עבר כבר שבוע מאז ורישומו עדיין ניכר .מה עוד ,שבדיוק באותו רגע שבו דיברנו ,הופיע נתן והביא לנו ד“ש חיה ממך .הוא סיפר שאתה נראה בריא וטוב ותענוג לדבר איתך .היה מלא רשמים ממך ובמיוחד מגישתך העצמאית לחיים והתייחסותך העמוקה לדברים .לאימא תמיד נעים לשמוע דברים כאלה על הבן ,שאינו מרבה לספר על עצמו .גם אם היו מרבית הדברים על מעשיך ,שמחנו לשמוע אותם מנתן. אצלנו הדברים יגעים בארצנו הקטנה ,וקשה להפריד בין חיי הפרט לנעשה סביבנו .נאמרים הרבה דברים על המצב ,ואין קשר כמעט בין מילים מפוצצות על שינוי ערכים ותמורה, הקטנת הפער ורענון במחשבה ,לבין הנעשה בשטח .למעשה ,כל זה מצטמצם לשינוי אישים בממשלה ,בתקווה שכך יהיה יותר טוב .איש אינו מוכן לוותר כהוא-זה על נוחות החיים שלו .אפילו בקיבוץ קל יותר לגייס אנשים שיזרקו אבנים על גולדה מאשר לוותר מעט על רמת החיים המתנהלת על פי השגרה ,כולל נסיעות פרטיות וקיבוציות לחו“ל ,קניית טלוויזיות לחדרים וכדומה .נתלתה רשימה בחדר האוכל ,שבה פנייה להתגייס ב 1-במאי למען תושבי קריית שמונה .מלבד כמה חברים ותיקים – לא מצאת שם שמו של איש צעיר אחד .אני האמנתי ,ועד עכשיו אני מאמינה ,שיתרונו של האדם הוא במעשיו ולא במילים מפוצצות (לכן אני נגד "מוקד“ ,כי לדעתי הם פטפטנים המתבשמים מהמילים היפות של עצמם) .כואב לי ביותר המצב הזה בארץ ,שהמלל משתולל ,המהפכנות היא ריקה ומושפעת מתנועות בעולם המערבי .איננו יכולים להרשות לעצמנו לוקסוס מעין זה. מספיק ליילל על הכול ,וייסלח לי שהפעם שפכתי הרבה כעס האצור בתוכי מאז "רעידת האדמה“ ,כפי שנהוג להגיד .לדעתי ,דבר לא השתנה מהותית ,גם אם הממשלה תהיה כנראה רעננה וצעירה .עם כל השמחה שרבין נבחר ,חבל לי עליו .מוטב היה לו כונן ממשלה לאחר הבחירות ,כי כעת כל ראש ממשלה (ולא חשוב מיהו) – ייכשל ,באווירה זו של "נגד“ הכול וכולם. אצלנו במשפחה אין שינויים מיוחדים .אבא עסוק בבית התפוצות ,עומד בפני לחצים להיכנס למערבולת החברתית-פוליטית .שלשום היה אצלנו אהרון אפרת ,בשבת יגיע אמרי רון (מזכיר הקיבוץ הארצי) כדי לרכך את התנגדותו לקבלת תפקיד .אבא עומד בסירובו
172שער רביעי :מכתבים משכבר
...מיכיק ,השתדל לכתוב לעתים קרובות ,כי אנו מאוד מחכים לשמוע ממך .מסור ד“ש לבבית למימי (איך היא הסתדרה עם הלימודים שלה?). אני מסיימת, נשיקות מאמך האוהבת
הציעו לאבא להיות מזכיר הקיבוץ הארצי 1974 מיכיק יקירי, שלשום סיימתי את בחינותיי שהיו קשות ,מייגעות ודי מתסכלות .הן נמשכו יומיים וכל יום שבע שעות רצופות .במשך שלוש שעות הסתגרתי בחדר עם הספרים וחרשתי קשה .בסופו של דבר ,הבחינה לא עמדה בשום יחס למאמצים המושקעים ואף לא שיקפה את הבנתי וידיעתי בנידון .אני מצדי הגעתי אדישה והשמחה הייתה רבה בלבבי ,כי אכן הדבר הסתיים. וכמו שאמר דוד דורי" :טוב שזה מאחוריי“ .כשאני מסתכלת לאחור נראה לי ,שבגילי אדם אינו צריך להיכנס להרפתקה מעין זו וללמוד בתנאים כפי שאני למדתי .זה קשה בכל גיל, ועל אחת כמה וכמה בגילי .אך נעזוב זאת .בדרך ,כשנסענו באוטובוס הביתה ,חשבתי עליך רבות ואפילו די בכעס .לא הגיעו ממך מכתבים זה זמן רב והייתי ממש מודאגת .והנה אני מגיעה הביתה ושלומית מקבלת אותי באופן ממש מרגש; החדר מקושט ומלא פרחים ,והיא מגישה לי קופסת תכשיטים מוצלחת ביותר ,שהכינה במו ידיה .אני פותחת אותה ומוצאת בה את המכתב ממך .האמן לי ,שהקלת עליי מאוד במכתבך זה .אני מבינה שטוב לך ואתה נהנה מהמעשים ומהחיים בצוותא .אולי זוהי הסיבה שאין לך צורך גם לכתוב לנו ,או כפי שאתה אומר – "לא מצליח לכתוב מכתב ,כפי שהייתי עושה זאת פעם“ .אני מאמינה שזה כך ,אך אני מבקשת אותך מיכיק ,ואין זו בקשה מוגזמת ,שגם אם אין לך מה לכתוב – תשגר גלויה או איגרת ובה כמה משפטים ,וכך תחסוך ממני דאגה מיותרת .בקשר לתכניות שלך בעתיד ,הן אינן ברורות לי .אני מבינה שמימי תצטרך ללמוד עוד שנתיים ורק לאחר מכן תשובו ,או שטעות בידי? אצלנו הדברים נמשכים ללא שינויים רבים .אתמול חגגנו את יום ההולדת שלנו יחד עם סיום הבחינות שלי .היו כמה אנשים והיה נעים מאוד ,רק אתה חסרת לנו (אפילו לא זכרת לברך אותנו לרגל המאורע ,וזה כמעט לא קרה אף פעם) .אבא שקוע בבית התפוצות ויש לו צרות שאינן קשורות לעבודה עצמה ,אלא לתככים שונים מסביב. שמעון אבידן היה אצלו והציע לו להחליף אותו בתפקיד מזכיר הקיבוץ הארצי .לדעתו ,זה מה שדרוש כעת .גם החברים הצעירים בתנועה דורשים זאת .הם זקוקים לאדם לא שגרתי, צעיר ,איש רוח ולא איש מפלגתי ,איש שיש לו מה להגיד בעת הזאת .אבא סירב ,ולי נראה
171
קשה לשאת כישלון ,תסכול ובדידות 26.11.1973 מיכיק יקירי כעת אני שומרת לילה ,ליד הטלפון המפורסם של גילה ורותי ,וכשאני כותבת לך נדמה לי, שאני מבינה אותך ומרגישה איך זה לשבת בלילה לבד ,כשהכול מסביבך רדום ,ולהתרכז בכתיבת מכתב. מזה שבועיים נעדרת ולי נראה כאילו עברו שנים .הזמן ,בעיה שפעם מאוד העסיקה אותך ,יש לו ממדים שונים .הוא אינו קלנדארי (על פי לוח שנה) בלבד .ייתכן שהדבר נובע מן האינטנסיביות בימים אלה בהם אנו שקועים ,וכל יום שעובר הוא בעל משמעות מיוחדת ,וכל שהתרחש לפני ה 6-באוקטובר הוא רחוק בזמן ובמקום ,בחיים הפרטיים והכלליים של החברה שבה אתה חי. מאז שנסעת אני תופסת את עצמי לא פעם שרויה במצב מיוחד (לפעמים מוגדר מצב זה על ידי פסיכולוגים כהזיות) .אני משוחחת איתך שיחות דמיוניות רבות ,כאילו עמדת על ידי ואף באינטנסיביות רבה ביותר .אין לי רצון ואף אין לי צורך לנתח את התופעה המוזרה הזו ,וכעת כשאני כותבת לך אף קשה לי למסור לך את תוכנן של השיחות .מכל מקום ,ברור לי שדברים רבים מדי התרחשו אצלך ואצלנו בזמן קצר ,זה ששהית בארץ ובבית בלי יכולת לעכלם ,וכעת הם דורשים את שלהם .אך אין שיחה הזויה דומה לשיחת אמת ,ועל כן מוטב לדחות את כל הדברים שמתפרצים ולהגידם בזמנים אחרים ,שקטים יותר ונורמליים יותר. הייתי רוצה למסור לך מעט מהמתרחש בארץ ובבית .הדיכאון והייאוש "אוכל בכל פה“ את האנשים ,האווירה קשה ללא נשוא וכל יום נהיה שחור יותר .איני זוכרת תקופה כזו בחיי (ולא חסרו תקופות קשות הרבה יותר בארץ) .אני מנסה ומנסה לרדת לעומקם של דברים ולא מוצאת תשובה .ייתכן שהאירועים עדיין קרובים מדי ואנחנו עדיין חיים בתוכם מכדי שנוכל לנתחם ולהבינם .אך כנראה משהו מתרחש בתוך העם .איני מאמינה שהמשבר שעבר עלינו יביא תמורות רציניות בארץ .ישנם תהליכים שכנראה קשה לעצרם ,ואמון שהתערער קשה להחזירו .לומר את האמת – אינני מיואשת לא מההנהגה ולא מהמחדלים ,אלא מחוסר המוצא ,מאדישות העולם ומבדידותנו הנוראה .לא לכך חונכנו וחינכנו את בנינו .כעת מורגשת האכזבה ואי-היכולת לעמוד בפני המציאות המרה ,לאו דווקא בשדה הקרב .הבנים שלנו שם יותר מוצלחים ,נאמנים ונועזים .כנראה אותם החוקים חלים על אדם ועם כאחד – קשה לשאת כישלון ,תסכול ובדידות. מי ייתן ונעמוד בכל אלה ,כפי שעמדו יהודים בכל הזמנים במשך דורות .די לדבר על דברים כלליים ,אך כעת נראה לי שלא נותר דבר פרטי לאיש ,פרט לצרות ,שאותן כל אחד נושא על פי דרכו .אתמול ביקרתי אצל ניצן ,הוא עומד בפני ניתוח קשה – כנראה יקטעו לו את היד, לא ידוע עדיין מה הסיכוי .הוא ביקש למסור לך ד“ש ,היה לבבי ביותר ואני מלאת הערצה לכוח עמידתו.
170שער רביעי :מכתבים משכבר
165
164שער רביעי :מכתבים משכבר
יפים פניך ,רעיתי ,כולך עמי ...עיניים הנעצמות לחצאין בציפייה גמורה וודאית לזה ,שעתיד להתרחב. עיניים אלו ,שאין אחריהן כבר כל תעלומה ,כל הפתעה... השֹובע הבא לאחר הסיפוק (בעצם ,זה מה ַ ידעתי ,שאינני אוהב (ואפילו סולד) את רגע שחושבים "סיפוק“ – הוא סיפוק של יצר אחד ואילו יצרים אחרים ורגשות אחרים עדיין לא באים על סיפוקם ,למשל ,רגש היופי). אינני אוהב לראות מולי את פני האישה השוקעות בהנאה מטמטמת (בכל הנאה יש משהו מן הטמטום ,מן הניוון .השמחה היא שיא היופי .ההנאה – ראשית של ניוון) .שעה שאני חושב על "הנאה“ תמיד אני רואה :עיני עגלה כשמלטפים על צווארה! ידעתי זאת – אולם מעולם לא ידעתי מהו הדבר שאפשר לאהוב במקום זה. והנה ,באותה שעה של "פרידה“ נתגלתה לי (כמה גילויים וחידושים עוד אמצא בך ,ויט?) את אשר ביקשתי ולא ידעתי מהו. היה משחק חופשי ויפה .ואחר כך היו עינייך עצומות לגמרי ,לא באותה הבעת פנים של הנאה ,אלא של קשב רב .היית כולך קשובה .כאותה אילה העומדת בעיניים עצומות תחת קשב אביב ,כולה קשובה לטפיחות הזרם הרוחץ את גופה .רגע אחר כך – אותו רגע של "אחר כך“ ,בו דועכים הפנים ורופפים ונהיים ריקניים מאוד – נפתחו עינייך ואיזו שובבות רעננה ,מתנערת ,נתרקדה על פניך ,סביב עינייך ... "ויט ,פניך יפים מאוד עכשיו!“ – אמרתי לך .אמרתי מכל לב .כי היו פניך יפים עד למאוד. וחשבתי אז :אולי רק נראית האילה המנערת עצמה מהגשם ושוב ׂשוחקת כולה לשמש. ומחיה ,זאת אשר חיפשתי ולא שובבות זו – היכולת להתיך את ההנאה שוב לשמחה ,רעננה ַ ידעתי לבטא ,עד שבאו פניך ונתנו בלא דברים את הנכסף. יפים פניך ,רעייתי. כולֵ ך עמי, אבא
163
הילד השעין את ראשו /אבא קובנר ַהּיֶ לֶ ד ִה ְׁש ִעין ֶאת רֹאּׁשו ַעל ָה ֵעץ מּוטב ֶׁשיַ ְׁש ִעין ֶאת רֹאׁשֹו ַעל כְּ ֵת ִפי ָ כְּ ֶׁשהּוא ָעיֵ ף ,אֹו ַעל ִאּמֹו. ֲא ָבל ַמגִּ ָיעה ָׁש ָעה ֶׁש ָאביו וְ ִאּמֹו כּתף עֹומ ִדים כָּ ֵתף ֶאל ֵ ְ ּדּומם ּומ ִבּ ִיטים ָ ַ ֵאיְך ַהּיֶ לֶ ד ַמ ְׁש ִעין ֶאת רֹאׁשֹו ַעל ֵעץ ּובֹוכֶ ה ְׁש ֵאלָ ה ְבּ ֵחיקֹו ֶׁשל ֵעץ רֹואה ּולְ ַא ַחר ֶׁש ַהּיֶ לֶ ד בֹּוכֶ ה הּוא ֶ יֹוצאת ֵאיְך ַה ֶּׁש ֶמׁש ֵ ּוב ֲע ָדּה יוצאת ַ ּׁשמׁש ֵ ַה ֶ אּולַ י גַ ם ֶאת ָא ִביו וְ אּמֹו רֹואה הּוא ֶ ׁשּובה עֹומד ְבּ ְת ָ וְ ָה ֵעץ ֵ
מתוך :מכול האהבות ,הוצאת ספריית הפועלים ,1965 ,עמוד 87
158שער רביעי :מכתבים משכבר
לפנות וחששו שענפים ייפלו על ראשם ,האדמה הייתה בוצית מאוד. כאשר היינו שומעים על אסונות טבע קטלניים ,הייתה ויטקה אומרת ,שזה מפחיד יותר מאשר לצאת לפעולה. ויטקה ,כפסיכולוגית ,יצרה שיטות טיפול חדשות והכשירה תלמידים ,שעבדו לפי שיטותיה. היא אהבה את פרחי גינתה ,ביגוניות ובשמת והם קישטו את הכניסה לביתה .התפארה בעציץ שקיבלה ,עקבה אחרי ניצנים שהצמיחו פרחים חדשים ונהנתה מלבלובם .היא השתדלה לא להחמיץ מופע טוב .יחד עם אהרון רכשנו מנוי לתיאטרון "גשר“ .כמו כן ,היינו נוסעים לראות את להקת המחול הקיבוצית. ויטקה הייתה גאה במיכאל ,בשלומית ובנכדיה. בשנים האחרונות ויטקה חלתה ,הלכה ודעכה. זכיתי בחיי לחברה ,עד שניפגש שוב במרום. שלום ידידה יקרה. עין החורש 2012
145
חברים הצמאים להשראה .לא מקרה כי לאורך כל חייה מצאה ויטקה שותפים צעירים המוכנים לצמיחה חדשה ,למחויבות מורדת בדיכאון המשתק .שהרי מי כויטקה ידע את ההבדל בין אשליה מכזבת לבין עיקרון התקווה.
ויטקה חברתי /גיטה אלכסנדרוני
78
יש מי שיזכרו את ויטקה כפרטיזנית ,יש מי שידגישו את היותה פסיכולוגית ואני אזכור אותה כחברה יקרה. ויטקה הייתה חברת קיבוץ והאמינה בכל לבה בערכיו של הקיבוץ כמפעל ציוני ,כמסגרת חיים שוויונית בין בני אדם – זו המעניקה אפשרות לקיום בכבוד לכל אדם .ויטקה הייתה אישה הגונה ,בעלת השקפת עולם הומאנית .לא פעם חשבתי כיצד התמודדה עם מות יקיריה – אבא ורוז‘קה – וכבר אינה בקו הבריאות ,אך זוקפת קומתה. יום-יום ישבנו בחדר האוכל בארוחת צהריים ,כאשר ויטקה נהגה לספר את קורותיה בתקופת השואה ,איך פיקדה כאישה יחידה על גברים .כמו כן ,סיפרה כיצד הלכה בלילה אחד 40קילומטר ,נושאת מזוודה מלאה מוקשים ,חדרה לווילנה ופוצצה את תחנת החשמל; כיצד מכל הפרטיזנים קיבלה מהרוסים אות מופת של גיבורת ברית המועצות. אולם הדגישה ,שהמעשה האמיץ ביותר שלה התחולל בהיותה בת ,17כאשר עזבה את בית הוריה ,עברה לעיר הגדולה כדי ללמוד באוניברסיטה ולא הייתה מצויה פרוטה בכיסה. אחד מחבריה הלווה לה כסף כדי שתירשם לאוניברסיטה .בינתיים התגוררה בכוך וחיה רק על לחם ומים .במשך הזמן התפרנסה ממתן שיעורים פרטיים .הוריה אמנם שלחו לה כסף ,אך היא סירבה לקבלו. ויטקה אהבה את הקיבוץ ,הייתה קנאית לערכי השיתוף ,התגאתה בעבודתה ואת כל הכסף שהרוויחה כפסיכולוגית העבירה לקיבוץ .היא כאבה מאוד את השינויים המתחוללים בקיבוץ. לאחר מות אבא ורוז‘קה ,עמדה כסלע איתן מול תנודות החיים והמשברים. ויטקה הרבתה לספר לי ,שהוריה היו חילונים ובקאליש למדה עברית בבית ספר פרטי, יהודי .בגימנסיה העברית נהגה להיעדר פעמים רבות מהשיעורים ,לטייל בפארקים או לשוט בסירות .ביער ,כך סיפרה ,מעולם לא הייתה רעבה .הבחורים לא הבינו אותה והיו מוכנים לסכן את חייהם כדי לקחת מהאיכרים ביצים ,כאשר הקוד המוסרי היה מעל לכול – אינך גונב אצל האיכרים עבור עצמך ,גם כשאתה רעב .הדבר המפחיד ביותר ,כך סיפרה ,היה להימצא ביער בשעת סופה – הרוח שרקה ,עצים נפלו ,אנשים לא ידעו לאן .78מורה ומחנכת ,חברת עין החורש.
144שער שלישי :דברים לדמותה
צירוף נדיר של חכמה ונועזות /מוקי צור כשהחלו להתכנס האנשים ללוויה של ויטקה קובנר בעין החורש חשתי בזרזיף ראשון. ידעתי :אצל ויטקה לא יהיו הנחות .כעבור זמן קצר החל גשם עז והסערה התחוללה. מאות המלווים מכורבלים תחת מטריותיהם המתקפלות ברוח החלו להתלחש עד כמה אנו מפונקים :חצי שעה של קור בבית העלמין מול הימים הרבים הקפואים של הפרטיזנים. ימי הדם בהיסטוריה וביער... בתם של אבא קובנר וויטקה ,שלומית ,נפרדה מאמה במילים מדויקות בדיוק קובנרי :החוד של אבא ,הקיצור של אימא .היא אומרת לאמה כי הגיעה השלווה ,הקץ למלחמות חייה .זו השלווה שויטקה סירבה לה כל ימיה. הביוגרפיה של ויטקה היא ביוגרפיה של מי שבימים בהם משל המוות אחזה בענווה גאה בכל כוחה במטלת שמירת ערך החיים .שנים אחר כך ,בימים של שלטון השגרה ,האמינה ולחמה למען חיים של ערך. ויטקה קובנר הייתה ידועה בכך ,שעצרה לשנייה את ביטחון מכונת הרצח והטירוף :היא הייתה הפרטיזנית הראשונה שהורידה רכבת גרמנית מהפסים .היא עמדה מול הכוח האדיר ללא פחד בצירוף נדיר של חכמה ונועזות .הפרטיזנית שהייתה לפסיכולוגית הקדישה שנים להחזיר לפסים נשמות צעירות ,לא לפסים של תפקוד בלבד ,אלא לדרכים של יצירה, פעילות ואמון. רוז‘קה קורצ‘אק ,אבא קובנר וויטקה קמפנר היו אנשי "השומר הצעיר“ צעירים ונלהבים. הם עברו מבחנים קשים יחד בארגון המרד ובפרטיזנים ,התבגרו יחד וגובשו לתא של קרבת נפש וגורל" .המולקולה“ קראו להם .שתי המשפחות שהקימו חיו באחוות מופת בעין החורש .כמה טבעי שבבית העלמין את סיפור חייה של ויטקה סיפרה יונת ,הבת של רוז‘קה .אבא ורוז‘קה היו אנשי המילה .ויטקה ,לעומתם ,הכירה יפה את הרווח המשמעותי בין המילים .היא ידעה להעריך את אבא ,האיש עמו הקימה בית .למרות שבנתה לה ערוץ אחר ,היא הזדהתה גם עם מפעליו הרוחניים של אבא ,גם עם שליחותו הציבורית ,גם עם אחריותו לתרבות היהודית .אבא האמין בחכמתה התמציתית ,הזדהה עם שאיפתה לחירות יוצרת ועם צימאונה הבלתי מתכלה לחיים ,שהתגלה באחריותה לבני אדם בחיי המעשה. בחדר האוכל של עין החורש סיפרו ותיקי חבריה סיפורים על מבחנים חורצי זיכרון .מיכאל קובנר ,הבן ,ליווה את דבריהם בתודה והוסיף שיר אהבה של אבא לויטקה. בראשית דרכו הספרותית כתב אבא קובנר פואמה ,המתארת את חיי הפרטיזנים ביער – "המפתח צלל“ .בלוויה של ויטקה חשתי ששוב צלל המפתח וסגר מעגל .הפעם ,צלילתו הותירה תחושה כי נסגר מעגל של אצולה חשאית ,אצולה יוצרת ומחויבת ,אצולה המאמינה בשוויון ערך אמיתי .אך ייתכן ששגיתי :על ידי ראיתי דמעות נרגשות של אנשים צעירים, שכמעט לא הכירו את ויטקה .על פניהם ראיתי כיצד יכול סיפור להתגלגל בין דורות ולמצוא
143
הסקוטי טרוואת‘ן ,המבוססים על תצפיות באמהות ובתינוקות ,בהתייחס לעמדה הטיפולית המתחייבת ממטפל העובד עם ילדים שזקוקים לעזרה רבה מאוד ,בניסיון להיחלץ מעולם פנימי שמעולם לא התפתח די הצורך. במונח "נוכחות חיה“ הבליטה אלוורז היבט שהיה פחות מודגש במשך שנים רבות בתיאוריה הפסיכואנליטית, והוא ההיבט של הנוכחות הפעילה של האובייקט (האם ,הדמות המטפלת) ולא של היעדרה. בכך גם האירה את חשיבות כוחו המעורר של האובייקט ,המזמין את הילד להתפתח ולהכיר את עצמו ואת יכולותיו. נדמה לי ,שויטקה ,בעמדתה הטיפולית האקטיבית ,המעוררת ללמידה ומגרה את הסקרנות הרגשית ,החווייתית והאינטלקטואלית של הילד ,היוותה עבור מטופליה הצעירים (וגם עבורי) "נוכחות חיה“ ביותר .ככזו ,הושיטה להם את ידה וסייעה להם לחבור אל מעייני החיוניות והחיות שבתוכם.
צבע סתם מתרגילי ויטקה לילדים
יהי זכרה ברוך! ניר צבי נובמבר 2012
לצייר ריבועים שנוגעים אחד בשני מתרגילי ויטקה לילדים
125
ויטקה תמיד אמרה – "מתוך היחד בא היחס ,ומתוך היחס בא היחד“. ביחסה אל הילד היו רצינות וכבוד .בלי דיבורים מיותרים ,בלי שאלות של למה ומדוע, כאומרת בעצם" :יש כאן אותך ואותי כעת ,ומה שאתה עושה או לא עושה ,ומה שאתה מביא או לא מביא – זה אתה וזה הרבה יותר מבסדר .ולא נכביר שאלות לָ ָמה עשית ומה חשבת לעצמך ,ולְ מה זה קשור וממה זה בא .בוא פשוט נעבוד ביחד ,נגלה דברים חדשים“. ויטקה קידמה בברכה כל ביטוי של הילד -חזרתי ומקובע ,יצירתי או מוזר והזוי ככל שיהיה. תגובותיה אל הילד ,אף הטיפוליות ביותר ,היו נאמרות כבדרך אגב ,בשיא הטבעיות ,בדרך שאפשרה לו לחוש שבאמת הכול בסדר. בתחושתי ,המפגש עם ויטקה אפשר חוויה גדולה של חופש .חופש מהסברים ומסיבתיות, חופש מתובנות ...היא העניקה לילד את החופש להיות בסתמיותו האגבית ,בחומר ,בצבע, בתנועה ראשונית ומשם לצמוח ולהתפתח ,בהתאם לביטויו האישי. בתוך המורכבות הרבה של תהליכי ההתפתחות הרגשית של הילד ,ויטקה הדגישה ,בהשראת ד“ר שטרן מורה ורבה ,את התהליכים התפיסתיים .בתפיסה ראתה כוח מכונן ,המאפשר לילד הצעיר לארגן את מגוון ההתנסויות והחוויות החושיות לקונספטים סמליים ,ובאמצעותם לבנות חוויה של התמצאות בעולמו הפנימי ובמציאות הסובבת אותו .כך קיימה עם הילד דיאלוג ללא הרבה מילים ,שעקף את הפרטים ונגע במהות מצוקתו. הסמלים שפיתחה בעבודתה -הצבע -המייצג את העולם הרגשי; הצורה -המייצגת את החלקים המובנים והמציאותיים יותר; התנועה ,החומר ,הדמות ,הרקע ,כל אלה ועוד -שימשו אותה כשפה שהיוותה מרחב ליצירה ולהתנסויות חדשות .מלאכת המחשבת בעבודתה הייתה בהזמנה לילד לשוב ולחזור אל מעיין החיוניות הסתמי הבראשיתי שבו ובמאמציה להציע לו גירויים סמליים שונים -שיגרו אותו להתפתח ולהגיע לאיזון טוב יותר של מרכיבי נפשו. אחד ממקורות החוזק בעבודתה של ויטקה הוא ,לדעתי ,מכוונותה אל כוחות ההתפתחות הספונטניים ,שכל יצור אנוש ניחן בהם .מבטה של ויטקה הופנה תמיד אל מה שיש ולא אל מה שאין ,וזאת ,לרגע לא מתוך התכחשות לחוסר ולקושי. פעמים רבות חשבתי ,מבלי לשתף אותה בכך ,שזה קשור אולי לסיפור חייה .היכולת שלא להתעכב במקומות החסרים ,במקומות שמושכים לאחור ,אלא לנוע קדימה עם כוחות ההתפתחות והחיים .דווקא מתוך היכרות עמוקה עם החלקים הפתולוגיים בנפשו של האדם וידיעת עוצמת הרסנותם ,שאפה ויטקה לחזק את מקורות הבריאות בנפשו של הילד .היא ראתה עצמה כמי שתפקידה לעורר ולגרות שוב ושוב את כוחותיו הבריאים של הילד ,תוך התחדשות מתמדת. שנים רבות לאחר מכן פגשתי אצל אן אלוורז ,פסיכואנליטיקאית בריטית בעלת שם, שאת רוב עבודתה הקדישה לילדים עם הפרעות התפתחותיות עמוקות – את המונח שטבעה – "נוכחות חיה“ .אלוורז טבעה מונח זה בהשראת מחקריו של הפסיכו-ביולוג
124שער שני :ויטקה ודרך עבודתה בשדה הפסיכולוגיה
נוכחות חיה /ענבל קליינר
71
מילדותי בעין החורש זכורה לי התקופה ,שבה היה לויטקה חדר עבודה קטן בין האיקליפטוסים הגבוהים והירוקים מאוד ,לא רחוק משער הקיבוץ .ילדים שזכו להיכנס אל החדר הזה היו חוזרים אחר הצהריים לבתי הילדים ,כיסיהם מלאים ממתקים ובידיהם עבודות צבע מרהיבות .אני זוכרת ,שהיה בזה משהו עמום ומסתורי ,שעורר בי סקרנות ואולי גם קנאה ...באותם ימים ,כילדה ,את ויטקה לא ממש הכרתי. כשחזרתי לעין החורש מהצבא ,עבדתי בחברת הילדים ביחד עם שלומית (בתה של ויטקה) וכבר נרשמתי לאוניברסיטה .התלבטתי בין כיוונים טיפוליים שונים לבין לימודי אמנות. בהשראת משפט אחד של ויטקה " -כדאי שתתחילי בפסיכולוגיה ,זה קודם כל ,תחום רחב ועמוק .אחר כך תבחרי הלאה“ -שלחתי את הטפסים מחדש והתחלתי בלימודי פסיכולוגיה. בהמשך ,כשכבר למדתי לתואר השני בפסיכולוגיה קלינית של הילד ,הזמינה אותי ויטקה לעבוד עם ילדים בעין החורש בהדרכתה .היא הכירה לי את חוג הפסיכולוגיות שעבדו איתה והפכה אותי לבת בית – הן בחדר עבודתה והן ב“חדר“ שלה ,בדירתה .מהתחלה נתנה בי ויטקה אמון מלא וליוותה אותי לאורך שנים בסבלנות ובהתמדה ,חונכת את צעדיי הראשונים במקצוע והופכת לדמות משמעותית בחיי. ויטקה הייתה אדם מעשי וענייני ,בעלת גישה ישירה מאוד .היא לא הרבתה לדבר ,על אף שהיה לה תמיד מה לומר .לעומת זאת ,היא ידעה להקשיב .כשדיברה -הייתה נוגעת תמיד בלב העניין ,לא בשוליים ,מפשטת מורכבות גדולה בשניים-שלושה משפטים קצרים. במבט לאחור אני חושבת ,שהייתה התאמה מפליאה בין אישיותה הייחודית לבין שיטת הטיפול שפיתחה – שכוחה הוא במקומות שמעבר למילים .זוהי שיטה שחוזקתה ביכולת להשהות את המילים ,את הסיפורים ואת התכנים ולגעת ביסודות הראשוניים של החיים, באופן סמלי ,בצבע ,בצורה ,בחומר ,באופן שמאפשר המון מרחב לביטוי ,להתפתחות וליצירה. בגישתה אל הילד ויטקה מעולם לא "התיילדה“ .היא פגשה אותו בגובה העיניים ,מתוך סקרנות אמיתית להכירו .מפגש בין ויטקה לילד היה מפגש ייחודי ,של כאן ועכשיו, הממוקד בהתרחשות ביניהם ,באופן מרוכז ועמוק מאוד .מפגש כזה אפשר למציאות שמחוץ לחדר – להורים ,למורים ,לחברת הילדים ,לבעיות ,לכעסים – להמתין לרגע בחוץ .ילד שיצא מחדרה של ויטקה ,לאחר עבודה בצבע ,בצורה ובחומר ולאחר ששיחק איתה במשחקים (ויטקה העריכה ביותר את המשחק ככלי טיפולי) ,חזר אל מציאות חייו ותביעותיה מעט יותר רגוע ,מחוזק ומחובר אל כוחותיו. .71פסיכולוגית ,עובדת עם פעוטות ,ילדים ,נוער ומבוגרים.
123
אפשר להגדיר את התודעה כניסיון נמשך לשמור על השוני של הרכיבים ,המהווים את החוויה הלימודית .השאלה היא ,כיצד מעבירים משהו שבאורח יסודי נמצא כנטול משמעות אל האזור הנותן לו משמעות .פסיכולוגיית התודעה מתרכזת בתחום הלא משמעותי של הלמידה הקודם ללמידה עצמה .מצע זה הוא האפקט .כדי להעביר דבר אנו צריכים לארגנו בצורה הניתנת לתפיסה .אפקט אפשר לתפוס דרך הביטוי ,שהוא אמצעי של תקשורת הקובעת את משמעות הביטוי (ציור ,כתב ,ביטוי מילולי ,מוסיקה וכדומה). אמצעים אלה מגדירים ומגבילים את מעשה הביטוי עצמו .מבנה האמצעים ומסגרתם או יכולתנו להבינם קובעים את מידת הבנתנו את הביטוי האפקטיבי .המשמעות קשורה להבנת האמצעים ,שכדי להבינה יש להבין תחילה את אמצעי הביטוי .המבנה מאפשר לנו לתפוס ביטוי בתוך מסגרת התייחסות רחבה יותר .אנו יכולים ,באופן שרירותי, להגדיר ביטוי כקונפיגורציה ,הכוללת שני אלמנטים – דמות ורקע .שתי יחידות אלה אינן משתנות ,אך הביטוי משתנה ומתפתח .מה שמשתנה ,אם כך ,הוא החיבור .היחס בין הדמות והרקע .החיבור הוא המשמעות (ראו בהמשך הרחבה בנושא זה עמ' .)118 "ההבחנה בין דמות ורקע מוטבעת בתפיסתם של בני אדם ומאפשרת להם לתפוס שלמויות .שיבוש בתהליך התפיסתי הבסיסי הזה מפר את יכולת האדם לתפוס שלמויות ומאיים על הבריאות הנפשית ועל תהליכי התפתחות המבוססים על יכולת מולדת זאת .תפיסת שלמויות נובעת מהיכולת לארגן תהליכי דיפרנציאציה ואינטגרציה ,אשר אינם אלא אספקטים משלימים בתהליך הארגון התפיסתי ההכרחיים בכל התפתחות תקינה .בתהליכים אלה נוצר איזון בין הנטייה לתפוס דמות כגורם דומיננטי לבין קליטה של גורמי רקע הבולטים פחות .האינטגרציה של תהליכי התפיסה תורמת לתחושת רקע בתוך האגו“ (רחל שמיר). את המסגרת של חוויית הלמידה אפשר לראות כאורגן המאחד אנליזה וסינתזה .באנליזה אנו מפרקים את השלם ליחידות ובסינתזה אנו מאחדים אותן .הסינתזה משרתת את הפונקציה של מיגוע-חיבור-סיכום .פה מושרש הנתון הפיסיולוגי בנתון התפיסתי והם קיימים כיחידה אחת .ככאלה ,הם מעבר לזמניות ולפיכך יש להביאם לרצף הזמן .האורגן של סינתזה-אנליזה מתבטא מבחינה תפיסתית ביחס ההדדי שבין זיכרון והיכר מחדש. הזיכרון קשור לאנליזה והיכר מחדש לסינתזה. "הזיכרון בורר את הדבר המשמעותי בלי שאתה מודע למה נוצר ההיכר מחדש, המחבר את היחידות לשלמות (הסינתזה) .זיכרון=שמיעה=אנליזה; ראייה=היכר מחדש=סינתזה“ (אליענה רובין).
100שער שני :ויטקה ודרך עבודתה בשדה הפסיכולוגיה
מתרחש מעבר מהביטוי הספונטני לעבר שליטה ,שהיא הדרך המובילה אל הביטוי של המבנה ,שהוא כה חיוני לעיצוב האישיות .היצירה היא בעיקרה ביטוי פנימי ,שיוצר מושג מחשבתי .כך נבנה תהליך הלימוד ,שיוצר את ההתפתחות. "הקשר בין הגירוי והתפיסה מהווה תופעה מרתקת .זו הדדיות מוחלטת לפיה הגירוי מחולל תפיסה ,אך בו-בזמן התפיסה מחוללת את הגירוי ולמעשה היא זו הנותנת חיים ומשמעות לקיומו“ (רחל שמיר). המבנה של התפיסה מתגלה על ידי הביטוי ואת חוויית הלמידה אפשר לכנות בשם תפיסה. לגבי התפיסה ,ראוי לציין ,שהיא תהליך חושי פעיל של רשמים וחוויות הנקשרים לניסיונות עבר .כך גם נוצרים תמרורי הדרך .המפגש בין חוויית ההווה לניסיון העבר מפעיל תהליכים פנימיים ,מודעים ובלתי מודעים כאחד .התנהגות האורגניזם תלויה בתפיסתו את הגירויים ולא בגירויים עצמם .אנו רואים ,אם כך ,שהאורגניזם פעיל .תפיסה היא מאמץ לתפוס כמה שאפשר יותר דברים קבועים ,רציפים ובלתי משתנים ,בתוך חומר מגורה ,שהוא לא רציף ומשתנה כל הזמן .אולי הביטוי ,כפי שמופיע ביצירה ,הוא האפשרות היחידה שלנו כבני אדם מודעים לתפוס את הבלתי ניתן לתפיסה. "התודעה הופכת את הפסיכופתולוגיה לפוטנציאל ,שבבואו לידי ביטוי אנו מכירים בו את האישיות .הפסיכולוגיה של התודעה היא סיסטמיזציה ובתור שכזאת היא מאבדת את משמעותה ברגע שאנו מבינים אותה .כדי שהיא תהיה מדעית עליה לאפשר לאמת להתגלות מעצמה ,מבלי שהאמת תיכלל בתוכה .הדבר נשמע כפרדוקס ,אך בפרדוקס כזה אנו נפגשים ,כשאנו מניחים שאמת מדעית חייבת להיות קומוניקטיבית“ (ד“ר שטרן). טקסט זה סתום ,אך דרכו אפשר להבין את חשיבתו של ד“ר שטרן ואת הסיבה להיותה של חשיבה זו כה סתומה ,שרק מעטים הבינוה .ד“ר שטרן מתגלה לנו פה כשילוב של הוגה ומשורר (מיכאל קובנר). השימוש ההגיוני ביותר של פסיכולוגיית התודעה הוא חוויית הלמידה .מובנה של חוויית הלמידה הוא בהעברה של משהו שעד כה היה בלתי ידוע ,כלומר ללא משמעות ,והפיכתו לבעל משמעות .אנו מכירים שלושה מצבים בחוויית הלמידה: .1האובייקט -הגירוי; .2הקולט או הפולט; .3המשקע החווייתי.
99
המצע האורגני כולל ,אם כן ,בניית מערכת תמרורים על ציר הזמן והפיכתם ליסודות מיוחדים ומוכרים ,שמהם אפשר לצאת להרפתקאות חדשות .זאת ההתפתחות שמטרתה להגיע אל האינדיבידואליות .דיפרנציאציה היא איכות מהותית של המנטליות שלנו ושל החיים עצמם.
התפתחות הילד בשלביו הראשונים בחודשים הראשונים של חייו התינוק נמצא במצב של דיס-אוריינטאציה פרימיטיבית וזקוק לסיפוק צרכיו באופן מיידי על ידי האם .סיפוק צרכים זה מאפשר לו ,עם הזמן ,להבחין בין חוויות נעימות (של סיפוק) לבין חוויות מכאיבות (של רעב) .זהו מצב ,שבו האני אינו מובחן מה“לא אני“ ואין הבחנה בין חוץ לפנים. לפי המחקרים של הפסיכולוגיה הניסויית ,בחודשים הראשונים של הילד הלמידה מתרחשת תוך התניה .לקראת החודש השלישי מתחילים עקבות של זכירה; הלמידה ,שהתקיימה עד כה על ידי התניה ,מתחלפת בלמידה דרך ניסיון .עכשיו ,הבקבוק מתחיל לשנות את זהותו ויוצא מתחום ה self-ומתחיל להיות מזוהה כאובייקט .תפיסת המושא -האובייקט -מתחילה להתפתח כשהתינוק לומד להשהות את סיפוק צרכיו ואז ניכרים הסימנים הראשונים של האגו .מעתה ,הצרכים יושגו תוך ויתור .זוהי דרך יותר קשה ,אך גם סתגלנית יותר ,המפתחת את הלימוד ואת התפיסה ובונה את האישיות .ילד שיכול להשהות ולוותר יתפתח כיצור יותר מורכב ועם יכולות יותר גבוהות להתמודד עם המציאות .מטרת הילוד לצמוח ולהתפתח והמכשיר להשגת מטרה זו היא הלמידה .הלמידה אינה אלא נקודת המוצא של התרפיה. עלינו להקשות על תנאי הלמידה ועל התרחשותם ולהתייחס לשאלות אלו כאל גישה בעלת משמעות לפסיכותרפיה.
הביטוי הביטוי נובע מהמצב האורגני ואילו את הגדרתו (מבחינת המושג) הוא מוצא באישיות. עלינו להבדיל בין מבנה הביטוי לביטוי עצמו .המבנה יבוא בעקבות הביטוי והוא האפקט הגלוי של הביטוי ,הניתן לתפיסה .קודם למבנה של הביטוי הוא מה שנתפס ההיה תחילה חופשי .המצב החופשי של הביטוי (ביטוי ללא מבנה) הוא חוליה המקשרת בין המצב האורגני והייצוג המושגי = האישיות .זהו החיבור הדואלי בין האורגני והמושגי (הביטוי ומבנה הביטוי) .התהליך דרכו בא הביטוי לידי מבנה כרוך בחוויה לימודית ,מכאן נחזור לשאלתנו הראשונה – כיצד נבנה הביטוי. הביטוי הוא המתווך בין השדה האורגני (האוניברסלי) למבנה של היחיד (האינדיבידואלי) ולבניית האגו .התהליך נוצר בתוך חוויית הלמידה והוא בעיקרו תהליך של יצירה ,שבו
98שער שני :ויטקה ודרך עבודתה בשדה הפסיכולוגיה
לכן השארתי טקסט זה כפי שנכתב .מי שיתאמץ לקרוא – גם אם יבין חלק אחד או מספר חלקים ,גם אם יובהר לו מושג אחד או שניים – הרי זה יהיה כדאי. ולסיום הקדמה זו ,אציין ,כי נתתי מאמר זה לבני עמיקם ושאלתיו האם הוא מובן רק לפסיכולוגים או יכול להיות נגיש לכל אדם ,ועל כך הוא ענה" :אני לא בטוח שכל הפסיכולוגים יבינו את זה .זה חומר קשה ולא תמיד נגיש ,אך זה ירתק כל אדם סקרן“ .זאת אכן תקוותי ,שההחלטה להעמיד חלקים נרחבים מהרעיונות של ויטקה /ד“ר שטרן בספר זה אינה שגיאה. (מדברי ויטקה בריאיון עם יונה הרצברג בספר זה): "היפה בדרך הזאת (של ד“ר שטרן) שהיא מתייחסת לפרט מבלי להיכנס לניתוח מכאיב ומעמיק והיסטורי של האישיות .וזה משך אותי ...זו הייתה חוויה אמיתית. בחיים פגשתי הרבה אנשים מאוד מעניינים ומאוד מוכשרים ,אבל אדם כמוהו לא פגשתי .נכון ,הוא היה איש קשה .מי שלא קיבל את הדעה שלו ,הוא עשה ממנו 'עפרא דה ארעא' .אף אחד לא יכול היה לסבול אדם שמזלזל בו“.
התפתחות ולמידה תהליך התפתחות הילד מעוגן במצע האורגני הכולל ,שניתן להבחין בו בשלוש יחידות: אוניברסלי ,אינדיבידואלי וזהותי .שלוש יחידות אלו חוזרות על עצמן במשך ההתפתחות. את התהליך כולו אפשר לדמיין בצורת סליל ,כשבדרך זו נמצא העומק של האישיות. אוניברסלי :בהקשר זה מובנו של האוניברסלי הוא המצע האורגני הכולל של הילד. במצע האורגני ,מסלול ההתפתחות מתקיים דרך תהליך שאפשר לכנותו היכר מחדש .כלומר, תוך כדי ההתפתחות ,הילד מכיר תמרורי דרך במצע שלו ועל ידי כך מגיע לביטויו המיוחד. מהו המצע האורגני? זוהי הקרקע של הנפש במצבה הראשוני ,שבה נקלטות החוויות הראשונות ,שמהן צומחים הנבטים הראשונים .החוויות החדשות באות באינטראקציה עם אלו שנבטו כבר והן יוצרות קשרים וצורות חדשות שלאט-לאט בונות את השדה הראשוני. הדיפרנציאציה ומתי מתחילה הדיפרנציאציה ואיך ומה בינה לבין התפיסה והלמידה? ההתפתחות היא כמין חתירה או שיטוט בשדה ,שהם ניסיונות חוזרים ונשנים של הכרה מחדש ,כדי לזהות את תמרורי הדרך שלאט-לאט מתהווים ובונים את האישיות האינדיבידואלית .הילד הרך תר בשדה האורגני ויוצר את הדיפרנציאציה בינו לבין שדה זה .תוך תהייה וטעייה נוצר היחס בין הנרכש לבין הפוטנציאל הראשוני.
97
הדברים של ד“ר שטרן ושל ויטקה קשורים אלה באלה וקשה להפריד ביניהם .אין במקור ציטוטים או מראה מקומות ,הכול נכתב בידי ויטקה ועל הקורא לנסות ולהבין מי הדובר (ויטקה הייתה אדם מעשי ואילו ד“ר שטרן היה איש שחשב במונחים מופשטים וזה יכול להיות אחד המפתחות להבחנה ביניהם). הייתי המום מעוצמת הטקסט ,מהמקוריות שלו ומהחשיבה הגבוהה והמעמיקה על עולם הילד ועל תפיסתו את העולם (תפיסה טרום-מילולית) .ויטקה אמרה לי (בימי לימודיה)" :אני לא מבינה כמעט כלום ממה שהאיש הזה (ד“ר שטרן) אומר ,אבל הקצת שאני מבינה שווה יותר מכל מה שאני לומדת באוניברסיטה“ .כשנתקלתי בטקסטים הללו הבנתי את הסיבה לדבריה אלה .כאמור ,הטקסט סתום ולא קל לפענוח ,אך כזו היא דרכם של האנשים הנוגעים במעמקי ההכרה הנושקת את היסוד החבוי שבעולם .כדי להעביר טקסט נסתר אל הידוע, האדם זקוק לסוג של שליחים ,בדרך כלל אלה הם המשוררים ,האמנים וחלק מההוגים .אין לי ספק ,שד“ר שטרן הוא אחד מהם .אנסה לפרוס כאן חלק מהגותו (שנתגלתה לי בדפים שויטקה כתבה) ,לקשור ולשזור אותם בתפיסתה הטיפולית של ויטקה .צירפתי וחיברתי קטעים משלושת המאמרים שמצאתי בעיזבונה ,בניסיון לעשות מהם יחידה אחת: .1טיפול בילד דרך צורה וצבע; .2פסיכולוגיית התודעה; .3ללא כותרת ,מאמר המסביר את העבודה הנעשית בתחנה להדרכת הילד ב“אורנים“. מדי פעם אשרבב הערות מפיהן של פסיכולוגיות שעבדו עמה ועם ד“ר שטרן (רחל שמיר, גאולה גל ,יהודית בירין ואליענה רובין) ושל הוגי דעות שונים .לפעמים אני מרשה גם לקולי להישמע. מכיוון שאנשים שנתתי להם לקרוא טקסט זה אמרו לי שהוא סתום ולא ניתן להבנה ,ארחיב מעט בעניין זה. ד“ר שטרן עוסק בעולם הטרום-מילולי של האדם .זהו מקום שאין אנו יודעים עליו דבר, אך השנתיים האלה בחיינו ,עד שהמושגים נבנים למילים והכרתנו לובשת צורה חדשה ,הן השנים המשמעותיות ביותר בחיינו ,ועבורנו העולם הזה סגור .אמנים ואנשי הגות ניסו להגיע למגע עם עולם זה ,עולם ההוויה ,עולמו של החומר ההיולי ,שבו הזמן הוא פנימי ,הלימוד הוא גופני והחיים זורמים להם כיחידה שלמה אחת ,שאין בה עבר ,הווה ועתיד .ברור ,אם כך ,שגם הטקסט והמחשבה שתנסה לפענח עולם זה תישאר בגדר חידה .אני מרגיש שיש פה איזו תובנה של איש מיוחד במינו (לי היא מזכירה את החשיבה של הנרי ברגסון ו-א.ד. גורדון ,שהאמינו בהתקשרות עם ההוויה דרך החוויה האותנטית או דרך האינטואיציה. לאנשים אחרים זה ודאי יזכיר הוגים אחרים) .לא אנסה להסביר את משנתו של ד“ר שטרן ,כי איני בא מהעולם הזה ואני מרגיש שכל ניסיון לשנות משפט (לפשטו לצורך הסבר שהקורא יבין) ,עלול לעשות שינוי משמעותי ביותר ברעיון ,שאותו ד“ר שטרן וויטקה רצו להעביר.
96שער שני :ויטקה ודרך עבודתה בשדה הפסיכולוגיה
תפיסת העולם של ויטקה בשדה הפסיכולוגיה לאור תורתו של ד“ר שטרן /מיכאל קובנר אמר הוא "יש דברים שאמר הוא בספרו ,ויש דברים שנאמרו עליו ולא הוא אמרם .ואני יודע מה שתאמר עכשיו :שאם האמת אחת היא לי ואחרת לך ,איך נדע איזוהי האמת שנבור לנו? אינך צריך לבחור .הלב כבר יודע .הוא לא ציוה לכתוב את ספרו בשביל שיקרא אותו מה שבורר ובוחר ,אלא בשביל שיקרא אותו הלב ,לא חכמי ארץ ,שאולי אינם צריכים לו ,ושמא החכמים אין להם לב עוד ,אלא מוכי ארץ ועלובי ארץ שאין להם לקריאה אלא לבם בלבד .כי האנשים שכתבו את ספרו בשבילו כתבו על האמת ויש אמת אחת בלבד וכוחה יפה לכל הדברים הנוגעים ללב. (וילאם פוקנר“/הדב“)
מבוא "הפסיכולוגיה של התודעה היא סיסטמיזציה ובתור שכזאת היא מאבדת את משמעותה ברגע שאנו מבינים אותה .כדי שהיא תהיה מדעית עליה לאפשר לאמת להתגלות מעצמה ,מבלי שהאמת תיכלל בתוכה .הדבר נשמע כפרדוקס ,אך בפרדוקס כזה אנו נפגשים כשמניחים שאמת מדעית חייבת להיות קומוניקטיבית“ (מדבריו של ד“ר שטרן). אני רואה צורך להסביר את החלק הזה בספר העוסק בחשיבתה ובעבודתה של ויטקה כפסיכולוגית .אנסה להביא לידיעת הקורא את המורכבות והמיוחדות של הנושאים שבהם ויטקה עסקה במשך 40שנה .הניסיון להבין את השורות המעטות המופיעות בראש המאמר ידרוש מהקורא מאמץ לא קטן (וכך יהיה גם בהמשך המאמר) ,שבסופו יבין ,שאכן יש לו מגע עם חומר חשיבתי מרתק .מאחר שפעמים הרבה החומר סתום והקריאה קשה ,אפשר לדלג על הקטעים הלא מובנים ולחזור אליהם לאחר מכן .השארתי את הטקסט כפי שהופיע במקור ,כי הוא אפיין את המפגש עם משנתו של ד“ר שטרן, שסקרנות ותסכול היו שלובים בה יחדיו. הניסיון לכתוב על ויטקה ועל תפיסתה הטיפולית מחייב גם להציג את עולמו הרוחני של המורה ד“ר שטרן; את היחס בין התיאוריה שלו לגישתה המיוחדת של ויטקה אל עולם הפסיכולוגיה ואת הניסיון לשלב בין הגישה הטיפולית שלה לבין משנתו של ד“ר שטרן. אך ראשית ,אני חייב התנצלות והסבר בתקווה שיישאר בזיכרונו של הקורא .אין לי ידע בפסיכולוגיה ,לא רשמי ולא לא-רשמי .ניסיתי להבין את עולמה של ויטקה כפסיכולוגית ואת האתגרים שעמדו בפניה ,לנוכח הרעיונות המיוחדים ,אך הסתומים ,שלה ושל המורה שלה -ד“ר שטרן.
95
אחת החוויות שלי בבית החולים הייתה המפגש עם אנשים "שחפנים“ ,ממש כמו שתומס מאן כתב ב“הר הקסמים“ .הבנתי עד כמה דבריו נכונים .אנשים "שחפנים“ הם אנשים "רעים“. לא כולם ,אבל בדרך כלל .הם כל כך סבלו ...היו כאלה שידעו שלא יישארו בחיים ...כאמור, את התרופה מצאו כשחליתי ,אבל היא לא הועילה ל“חולים ותיקים“ .הם יכלו לצאת לבית קפה ,לשבת בין הקהל ולהגיד" :אנחנו חולים ,שאחרים גם כן יחלו“... כשהגעתי לבית החולים נאלצתי לעבור בדיקה קשה מאוד – ברונכוסקופייה .היום הבדיקה הזו הרבה יותר פשוטה .ה“שחפנים“ עמדו לידי ואמרו" :את לא יודעת מה זה ...איזה סבל.... אילו כאבים “...סתם ,כדי להפחיד אותי ,או שהיו מרימים את חולצותיהם ואומרים" :תראי איך שזה נראה ,איך מורידים את העצמות ...משהו נורא" ... בבית החולים החלטתי לנעול את הדלת מבפנים .לא רציתי לשמוע .חשבתי שאם אשמע את כל הסיפורים האלה ,גם אני אכנס לדיכאון .קראתי המון ,למדתי צרפתית ואנגלית ואף נרשמתי לקורס היסטוריה באוניברסיטה הפתוחה .העיקר – הייתי עסוקה מאוד .עם מיכאל כמעט שלא נפגשתי במשך השנה הזו וראיתי אותו רק מרחוק .כשהגעתי הביתה לחופשה – נאסר עליו לגשת אליי .כך גם כשחזרתי הביתה ונאלצתי לשכב במשך שנה .מיכאל היה מסכן .אבא בצבא ואנחנו ללא משפחה .צ‘שה (צילה עמית) טיפלה במיכאל ,כשאבא נעדר מהבית .גם הביקור בבית חולים היה שונה מהיום .בקיבוץ לא היו מכוניות ואפשר היה לנסוע רק לאחר שעות העבודה. אבא ביקר אותי רק אחרי הצהריים .ובכל זאת ,אני זוכרת היטב שביקרו אותי המון חברים .כל מי שנסע לתל אביב היה עוצר בדרך ונכנס אליי לביקור .כך היה פעם – תחושת קרבה והשתתפות פעילה בגורלו של האחר .היום ,כל זה איננו עוד וללא קשר עם השינויים שחלים בקיבוץ .עכשיו כל הנושא הטיפולי עובר דרך הממסד ורק חברים קרובים מגיעים לביקור .הייתי ברת-מזל ,כי בבית החולים שכבו לידי אנשים שימים רבים לא זכו לביקור כלשהו. 68 למשל ,אשתו לשעבר של גארי ברתיני שכבה לידי. עם הבן מיכאל .שנות ה50- .68מנצח ומלחין ישראלי ,חתן פרס ישראל לשנת 1978נפטר ב.2005-
84שער ראשון :בדרך
ויטקה בגן הירק
מיכאל .הוא היה מלוכלך ולכן ,מרילה זהורית ,האחראית על בית התינוקות ,לא רצתה לתת לו להיכנס .כולם התנפלו עליה ,לבסוף היא ויתרה. מלחמת השחרור הייתה קשה .הייתי לבד עם מיכאל ,אחרי יום עבודה ארוך בשדה. בארץ ובקיבוץ שררה אווירה מתוחה והעיתון ,שהגיע כל בוקר ,היה שחור ממודעות אבל. לדעתי ,מלחמת השחרור הייתה הקשה ביותר בין כל המלחמות בארץ ותבעה קורבנות רבים .היום לא היו עומדים בכך .בעין החורש גויסו רק מעטים ולא כל כך הרגשנו את הדי המלחמה ,כמו בנגב ובגליל.
התמודדות עם מחלת השחפת כשמיכאל היה בן שלוש חליתי בשחפת קשה .במשך שנה הייתי מאושפזת בבית חולים (כיום בית חולים לווינשטיין) ,ולאחר מכן נאלצתי להיות מרותקת למיטה .התנאי לשחרורי מבית החולים היה לגור בבית עם שירותים ולכן הקדימו את תורנו לשיכון ותיקים .למזלי, באותה תקופה נמצאה תרופה חדשה לשחפת ,שרק החלו להשתמש בה. הגעתי לבית חולים עם 40מעלות חום ,שתי ריאות פגועות וברונכיט .הטיפול כלל שכיבה מוחלטת וזה היה מוטרף ,כי הרגשתי טוב ולא היו לי פצעים .שנה שלמה שכבתי בבית חולים במיטה ,בלי לזוז .מקור השחפת שלי היה בברונכים ולכן לא ניתן היה לנתח אותי. נאלצתי לשכב ולקחת כדורים.
83
עבדנו ובערבים ישבנו בעיגול על הדשא ,שרנו והתווכחנו .פעמיים בשבוע למדנו עברית, כי לא כל חברינו שלטו בשפה. החיים היו מאוד קשים והתקשינו להתחבר אליהם .עד בואנו ארצה חיינו במצב של מאבק אידיאי ,כשהנקם עומד בראש מעיינינו .לא אפשרנו לעצמנו חיים רגילים ,כפי שהתחלנו לחיות בקיבוץ .תוך זמן קצר ,רבים עזבו .אחד הדברים שהרתיעו את החברים מחיי הקיבוץ היה הצלצול בפעמון בבוקר ,כי לא היו שעונים. מסביב לקיבוץ הוצבו גדרות והיו אנשים שהמקום הזכיר להם מחנה ריכוז .נשארנו קבוצה קטנה ,אבל העוזבים הגיעו אלינו מדי פעם לשיחות. קיימנו שיחות נוקבות ,שיצרו בינינו קרע .חלק מן האנשים חשב שאבא רימה אותם ,פיתה אותם לבוא ובגד ברעיון הנקם .אחרים ,אני ואבא ביניהם ,חשבנו שפרק הנקם נגמר ,גם משום שהתנאים לא התאימו .חשבתי ,שלאנשים אין יותר כוח ,כי לפעול ב“נקם“ אחרי גטו ויער ועלייה ,זה כבר יותר מדי .האנשים היו זקוקים למנוחה .סביב העניין הזה נוצר קרע, שנמשך עד היום .יש חברים שלא סלחו לאבא. פעם המשורר נתן אלתרמן הגיע לבקר את אבא .גרנו אז בבונגלוס בתנאים ירודים ,ומאז ועד סוף חייו נהג לשאול את אבא" :נו ,יש לך כבר כיסא“? החום היה כבד מנשוא בעיקר בונגלוס .חברים ותיקים הזמינו אותנו לנוח בבתיהם .נהגנו לנוח ,בימי הקיץ החמים ,בחורשה ובצל. התחלתי לעבוד בגן הירק ועבדתי שם עד שחליתי .העבודה בשדה זכורה לי כחוויה גדולה .עבדתי עם אולה נון ,החברה הכי טובה שלי בקיבוץ באותם ימים ,עם גד שי, שבתאי לוי ורבקה גולן .עבדנו הרבה שעות ביחד ונוצר בינינו קשר טוב .העבודה החלה בחמש בבוקר ונמשכה עד 12בצהריים .בשדה הרגשתי כאילו "קילו“ של צרות וזיכרונות מושלים ממני .זו התקופה הכי טובה שלי בקיבוץ ,כי כל כך נהניתי מהעבודה. קודם כל ,זכיתי לראות איך יהודים עובדים בשדה ,אבל גם נהניתי מהמרחבים ,מהשקט ומהאוויר ,הרגשתי כאילו שמו לי תחבושות הרגעה .שקלתי 46קילו והייתי חלשה, ובכל זאת העבודה הפיזית לא הכבידה עליי .דבר אחד הפחיד אותי -הימצאותם של ערבים בסביבה .את כל המלחמה עברתי ,ודווקא כאן ,בקיבוץ ,חששתי מהערבים ,כי לא הייתה לי שפה משותפת איתם.
מיכאל נולד ואבא ב“גבעתי“ בינתיים פרצה מלחמת השחרור .אבא התגייס לצבא ,אני הייתי בהיריון .מיכאל נולד ורק כעבור שבועיים אבא קיבל חופשה לכמה שעות כדי לראות את בנו .באותו יום מטוס עיראקי השליך פצצה על כפר חוגלה והילדים שהו במקלט .אבא הגיע פעם ראשונה לראות את
82שער ראשון :בדרך
ויטקה ואבא .ימים ראשונים בקיבוץ
חלק שישי: בארץ ובקיבוץ מראיינת :יונה הרצברג2001 ,
ימים ראשונים בעין החורש ויטקה :אבא ורוז‘קה הציעו לנו לבוא לעין החורש .הקיבוץ קיבל אותנו בצורה נהדרת .הדימוי שלי לארץ ישראל היה מדבר והנה ,פתאום ,ראינו דשאים ועצים וכיבדו אותנו בענבים. ואכן ,ההתרשמות הראשונה שלנו מהקיבוץ ומקבלת הפנים של החברים הייתה יוצאת מן הכלל .באותם ימים ,הקיבוץ היה עני מאוד .החברים יצאו מן הבתים שלהם ונתנו לנו את החדרים שלהם לחודש ,כדי שנוכל לנוח ,הם חיפשו כל דרך כדי להקל עלינו .מאוד התרשמנו מהמחווה .אחרי כחודש עברנו לבונגלוס והתחלנו לנהל חיים סדירים .בימים
81
כשחזרנו מהיער ופגשנו את שרידי השואה ,הדבר היחיד שדיברו עליו היה הנקם .ראינו כתובות שהשאירו יהודים לפני שעונו ונרצחו .הם ביקשו נקם .אני זוכרת מכתב אחד שמצאנו (אולי אבא הביא אותו לישראל) ,שכתבו בני משפחה שהובלו לפונאר ועונו בצורה מזעזעת. במכתב מתועדים כל הפרטים .קשה אפילו לחזור על הדברים ,עד כמה הם נוראים .בסוף המכתב היה כתוב" :קחו נקמה“. בכל מקום שיהודים השאירו עקבות ושעברנו בו ,המילה הנשנית וחוזרת הייתה "נקמה“, ביידיש כמובן ,כך שהרעיון על נקמה היה רעיון מכונן ,שאמנם לא תמיד בוצע ,אבל היה בלב רוב האנשים שעברו את השואה. ידענו שאנחנו לא יוצאים למלחמה בגרמנים ואין ביכולתנו להדביר אותם ,אבל רצינו להגיב על מה שקרה ואחד הרעיונות היה לנקום בהם. אברהם :הכוונה ללחימה בגרמנים ,להריגת גרמנים? ויטקה :אנשים נקמו באופן אישי על התאכזרות כלפי בני משפחותיהם ,אבל כשמדברים על הנקם כעל רעיון ,שהנחה את הקבוצה שלנו ,המשמעות היא שונה .כפי שכבר ציינתי ,כשחזרנו לווילנה התקיים ויכוח על המשך דרכנו – האם לחפש דרך להגיע לארץ או להילחם עם הצבא האדום .אחד הרעיונות היה :להתגייס לצבא האדום ולנסות להגיע לברלין ,ושם לנקום .אבל אף אחד לא יכול היה להבטיח לנו שכך יקרה .יכלו לשלוח אותנו לכל מקום. רעיון הנקמה התגבש ,כאמור ,בלובלין .אני מניחה שבהשפעת הדברים שאבא ראה שם, כי בסך הכול בווילנה היינו מאוד סגורים ולא קיבלנו מידע על המתרחש במחנות הריכוז. כשאבא כתב בכרוז ,בסוף ,1941שכל היהדות תושמד ,אלה היו חששותיו .הוא עדיין לא ידע שחששותיו יתאמתו .בלובלין נפגשנו עם קבוצת פרטיזנים שהגיעה מרובנו ויחד גיבשנו את הרעיון. למעשה ,לא התכוונו לנקמה אישית באנשי אס.אס ,אלא מה שרצינו זה ללמד את העמים שאין הפקר ,שלא יכולים להשמיד עם .כאן נעוץ ההבדל בינינו לבין קבוצות נקמה אחרות. חשבנו במונחים של "תגובה הולמת למה שקרה לעם היהודי“ .כעת זה נראה מוזר ,כי מדובר גם בחפים מפשע ,אבל אז חשבנו שכל הגרמנים השתתפו בהשמדה או לפחות ידעו עליה. עשינו חשבון :אם נחבר את מספר החיילים בצבא הגרמני עם מספר החבילות שנשלחו מהעורף לחזית ,נקבל את כל העם הגרמני .זו הייתה נקודת המוצא שלנו. הצבנו לעצמנו שלוש מטרות: תכנית א‘ – השמדה מאסיבית. תכנית ב‘ – פעולה נגד אנשי אס .אס. תכנית ג‘ – נקמה אישית ,צייד אחרי גרמנים. לא רצינו לממש את תכנית ג‘ במסגרת קבוצתית .החלטנו ,כי אם מישהו מחברינו יפעל בדרך זאת ,הוא יעשה זאת על דעתו בלבד. הרעיון היה נועז מאוד .אינני יודעת אם אפשר להבין אותו עכשיו ,אבל אז ,אנשים רבים
65
ל 60-איש ,אבל לא כולם הכירו האחד את האחר .אני לא יכולה להסביר ,איך אנשים כל כך שונים זה מזה בגילם ,באישיותם ,באורחות חייהם ,מגבשים עמדה אחידה .מדובר באנשים, שבחיים הרגילים לא הייתי יכולה להימצא בקרבתם .באותם ימים הפער בין גיל 20ל30- היה גדול מאוד .לנו ,אדם בן ,30נראה מאוד מבוגר. אברהם :את אומרת שהרעיון הזה מילא אתכם .לא התגנבה לך ללב איזו שאיפה לגמור עם כל הסיפור ולהגיע למנוחה ולנחלה ,לחיים נורמליים? ויטקה :לא! עכשיו אני חושבת כמוך ,אבל אז – בכלל לא .ראינו את עצמנו כברי מזל שנשארנו בחיים .התפיסה שלנו הייתה ,שהחיים בכלל לא שייכים לנו ,אנחנו שליחים .אף פעם לא עמד לנגד עינינו השיקול :מה טוב לי? מה אני צריכה? אולי אברח? לא .ועובדה ,שאיש לא ברח, וגם איש לא חיֵ יב אף אחד מאיתנו לפעול ,זו הייתה מחויבות פנימית .ואכן ,אחד הדברים המדהימים ביותר שאני זוכרת הוא המסירות הזאת ,ללא גבול ,עד הסוף ,של אנשים שכבר באמת היו צריכים להיות עייפים .ידענו שיש ארץ ישראל ,יש בריגאדה ,יש עלייה ויש גם מי שייקח על עצמו אחריות חוץ מאיתנו. אנשי הבריגאדה אמרו לנו" :די ,עשיתם את שלכם ,סעו ארצה ,יש אחרים ,יש מוסדות ,יש הנהגה ,יש סוכנות ,יש קונגרס ציוני ,יש צבא .אתם יותר לא מחליטים“ .אותם זה הרגיז וגם אותנו .לא היינו מוכנים לקבל מרות בעניין הנקם ,אבל קיבלנו ברצון את העברת האחריות לעלייה הבלתי לגאלית .זה היה מקור להתנגשויות גדולות ,ואני חושבת שזה גם השפיע פוליטית; לא רק התנגדו לנו כקבוצה ,אלא כתבו שאנחנו "שטרניסטים“ ,50תומכים בלח“י, ואנחנו בכלל לא ידענו במה מדובר .לא התמצאנו במשטר המפלגתי בארץ. בנוגע לחטיבה שלנו ,חברים מ“השומר הצעיר“ אמרו לנו" :אתם לא יודעים על מה אתם מדברים .בארץ יש משטר מפלגתי .אתם משחקים לידי מפא“י .הם מדברים על איחוד וגם אתם מדברים על איחוד ,אז הם נושאים אתכם על כפיים“ .ובאמת ,כאשר אבא הגיע ארצה, אנשים ראו אותו כמנהיג של העם ,שמביא את הבשורה .וכשאבא עסק בעניינים אחרים, מאוד חיזרו אחריו .ראו אותו כמי שמבטא את הרעיון של מפא“י .עכשיו אני מבינה ,ששיחקנו לידיהם של אנשים ,שהיו להם מגמות פוליטיות ,כ“שהשומר הצעיר“ היה מאוד רחוק מהם. מעניין ,שדווקא אנשי "השומר הצעיר“ בבריגאדה ,שהסתייגו מאוד מרעיון הנקם ,הבינו אותנו ותמכו בנו ,אף על פי שידעו מה יקרה לכשנגיע ארצה. אברהם :אני רוצה לחזור לשאלה – מאין צמח רעיון הנקמה בגרמנים? אני מניח שהוא לא נולד רק אחר המלחמה ,אלא צמח כבר בתקופת הגטו והיער. ויטקה :לדעתי ,רעיון הנקם ליווה את היהודים במשך כל תקופת הכיבוש הנאצי .כבר ביער נקראנו גדוד נוקם .ביער היו גדודים רבים ששמם היה "הנוקם“ ,גם אצל הפרטיזנים הסובייטים. .50חברי לח"י "שטרניסטים" ,נקראו כך על שם מנהיגם אברהם (יאיר) שטרן ,שנרצח על ידי הבריטים ב 12-בפברואר .1942
64שער ראשון :בדרך
קבוצת "הנקם" .מימין :אליעזר לידובסקי ,ויטקה ,בצלאל (קק) מיכאלי ,אבא קובנר ,חסיה (חשקה) טאובס-ורשבצ'יק ,דורקה אבידוב ,פאשה אבידוב .מאחור הורביץ
חלק חמישי: "ה נ ק ם“ מראיין :אברהם אצילי1989 , ויטקה :באיטליה לא נשארנו הרבה זמן .היינו כל כך רחוקים מחוויות החיים ,לא הקפדנו על לבוש ומראה ,וגם לא הסתכלנו על שום דבר .מאיטליה אינני זוכרת כלום .היינו שבועיים במילאנו, גרתי ליד הדום ואפילו לא ירדתי לראות את הקתדרלה .כולנו היינו בתוך התכניות הגדולות שרקמנו בנוגע לנקם ,ושום דבר אחר לא היה שווה בעינינו ולא עניין אותנו. יום אחד עלינו לסאן-מרקו בוונציה .אחד הבחורים שלנו אמר" :מעניין כמה חומר נפץ צריך כדי לפוצץ את כל זה…“ אני מציינת זאת ,כדוגמה להוויה שבה היינו נתונים .היו בינינו יחסים חברתיים ואהבות ,אבל כל הרוח נשבה לכיוון הנקם. אברהם :בכמה אנשים מדובר? ויטקה :מעט מאוד .בהתחלה הקבוצה מנתה עשרה אנשים בלבד ואחר כך גויסו עוד .אולי הגענו
63
ההמונים ,לפרוץ את השער ולאפשר לאנשים לברוח .אבל ראינו שיושבי הגטו לא משתפים איתנו פעולה ורואים בנו בוגדים ,כמו ,למשל ,הוריהם של חברי ה-פ.פ.או שקיללו אותנו, וכן אנשי רוח ,ביניהם קלמנוביץ‘ ,איש הרוח הבולט ביותר ביהדות וילנה .אבא היה בין הבולטים שהובילו את המהלך שקרא להישאר בגטו. ויכוח חריף אחר התעורר ביני לבין גלזמן .לדעתו ,היהודים בגדו בנו ,לכן מוטב להילחם ביער .הקומוניסטים תמיד היו בעד לצאת ליער .בעצם ,רק אנחנו ,חברי "השומר הצעיר“ ,העדפנו להישאר בגטו .זה מוזר ,כי אנחנו היינו תנועה סוציאליסטית ,המזוהה עם המפלגה הקומוניסטית .בתנועה עצמה כמעט שלא התקיימו ויכוחים תנועתיים על רקע אידיאולוגי ,כנראה בהשפעתו של אבא .היו גם כאלה ,שהאשימו אותו על כך. זו הייתה סוגיה מורכבת. אברהם :מתי ,אם כך ,מתחילים לטוות קשרים לכיוון היער? ויטקה :מיד ,תוך כדי הוויכוחים האלה ,הוחלט שאנחנו עושים שני דברים :מעבירים חלק מהאנשים וחלק מהציוד ליערות ומשאירים את שאר אנשינו בגטו .החלטנו לצרף ליוצאים ליערות אנשים מהפריפריה .הקבוצה הראשונה יצאה ליער ,כשגלזמן בראשה. הבריחה אל היער הייתה משימה קשה מאוד ,כי הגרמנים תפסו אנשים רבים בדרך ללא תעודות ורצחו אותם.
כרוז המרד "אל נלך כצאן לטבח ,נוער יהודי .אל תאמינו למוליכים אתכם שולל .מ 80,000-יהודי ירושלים-דליטא נשארו רק .20,000לנגד עינינו נקרעו מאתנו הורינו ,אחינו ואחיותינו .היכן מאות הגברים שנחטפו לעבודה בידי החוטפים הליטאים? היכן הן הנשים העירומות האלה שהוצאו בליל האימים של הפרובוקציה? היכן היהודים מיום הכיפורים? היכן אחינו מהגטו השני? מי שהוצא דרך שערי הגטו לא יחזור עוד .כל הדרכים מובילות לפונאר ופונאר היא מוות .מיואשים ,קרעו מעיניכם את האשליה .ילדיכם ,בעליכן ,אינם עוד .פונאר איננה מחנה עבודה ,כולם נורו שם .היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה .על יהודי ליטא יצא להיות גורלם בתור הראשון .אל נלך כצאן לטבח .אמת ונכון :אנו חלשים וחסרי מגן ,אבל התשובה היחידה לרוצחים היא התגוננות .אכן מוטב ליפול כלוחמים בני חורין מאשר לחיות בחסדי מרצחים .להתגונן ,להתגונן עד נשימתנו האחרונה".
(הכרוז נכתב והוקרא על ידי אבא קובנר בכנס של אנשי תנועות הנוער בגטו וילנה בליל ה 31-בדצמבר .1941מצוטט מתוך העדות של אבא קובנר במשפט אייכמן ,1961 ,כפי שמופיע בספר הפרסום הרשמי של העדויות במשפט אייכמן ,כרך א‘ עמ‘ .)343
33
והתקיימו רוב ישיבות המטה .באותו יום ,כשתפסו את ויטנברג ,גנס זימן את סוניה מדייסקר וחיינה בורובסקה.29 הדבר עורר קצת חשד וכל המטה הלך אל גנס .רוז‘קה ואני חיכינו בחדר שלנו ,ונדמה היה לנו שהמפגש מתארך והחברים אינם חוזרים .רוז‘קה החליטה לבדוק מדוע חברינו מאחרים להגיע וגילתה ,שבחדרו של גנס נמצאים גם גרמנים .היא חזרה לחדר ואנחנו כבר הבנו שמשהו מתרחש .היה ערב כאשר ראינו שני חיילי גסטאפו מוציאים את ויטנברג .בשלב יותר מאוחר החברים שלנו הצליחו לשחרר את ויטנברג ולהסתירו .גייסנו את כל אנשינו למענו וכך ,למעשה ,נחשפה המחתרת. אני זוכרת את גנס נושא נאום בחצר היודנראט ומודיע ,שבגטו פועלת מחתרת יהודית. בחצר התרכזו המוני יהודים ,ביניהם אני .גנס ידע לדבר .הוא אמר ,שהגטו כבר התייצב וכל הסיכויים שהיהודים יישארו בחיים ,אבל פועל בתוכנו קומוניסט ,שיצר קשר עם אנשים מחוץ לגטו והוא מסכן את שלום כולם .הוא ממש שלהב את האנשים. ההמונים החלו להסתער על חברינו עם מקלות ואבנים .זה היה נורא .אנחנו היינו מאורגנים בשתי יחידות שונות ,וכל אחד מאיתנו היה מצויד בנשק .היחידה שלי התרכזה בבית מלאכה יהודי .ראינו משם הכול ושמענו את הצעקות ואת ההתנפלות של ההמונים על חברינו .וכך, כל האידיאולוגיה שלנו כמעט קרסה .הבנו ,שהרעיון שאנחנו נתחיל את המרד והאנשים ילכו אחרינו לא הוכיח את עצמו .כמה מחברינו נפגעו בהתפרצות ההמונים ,כמו ברוך גולדשטיין ,שהוכה במוט ברזל ונחבל בראשו. אחרי המלחמה ,כשהגענו לארץ ישראל ,רצינו לספר שאיציק ויטנברג החליט להסגיר עצמו לגרמנים מרצונו ,במקום לסכן את הגטו כולו .זו גם הייתה גרסתה של רוז‘קה .האמת היא, שוויטנברג הסגיר עצמו על פי החלטה של התא הקומוניסטי ומאוד נפגע ,כשסוניה וחיינה הקומוניסטיות תמכו בכך. על רקע פרשה זו התעוררו ויכוחים רבים והאשמות רבות מצד חברי ארגון ה-פ.פ.או ,שלא ידעו מה מתרחש .הם היו עדים לאירוע מזעזע ,אולי אחד האירועים הקשים ביותר בתקופת השואה :מחתרת מוסרת את מפקדה .אני עדיין זוכרת זאת באופן כל כך חי :חברי המחתרת עומדים משני צדי הרחוב הקטן ורואים את ויטנברג יוצא ממחבואו ומסגיר עצמו לגרמנים. אירוע זה ייסר את אבא עד יומו האחרון ,וזו הפעם הראשונה שאני מספרת על כך .אבא כתב שיר לזכרו של ויטנברג ,בהיותו מאושפז ב“סלון קייטרינג“ .זה נושא כל כך כאוב ,כי בעצם ,אילו רצינו ,יכולנו להציל את ויטנברג ולהקדים בכך את חיסול הגטו ,שממילא הגיע כעבור זמן לא רב .לדילמה הזאת אין תשובה .עם סיום פרשת ויטנברג נוצר חוסר אמון בין חברי המחתרת .גנס יכול היה לפעול נגדנו ,כי כולנו היינו עכשיו גלויים בפניו. התעורר ויכוח אידיאולוגי נוקב :האם לצאת מהגטו או להישאר בו? רצינו להתייצב בראש .29פעילות מרכזיות של המפלגה הקומוניסטית בגטו.
32שער ראשון :בדרך
של 80ס“מ .חברים שלנו ,שעבדו אצל הגרמנים באיסוף ובתיקון נשק ,הביאו חומר נפץ לגטו בכמויות קטנות ,וכן חיבלו בציוד הגרמני שעמו עבדו (אחד מהם אף שילם על כך בחייו). אבא מילא את הצינור בחומר נפץ והסביר לאיזיה מיסקביץ‘ ולי כיצד לבצע את הפעולה. בליל הפעולה 8 ,ביוני ,1942יצא מהגטו גם אחד המפקדים 28במשטרה היהודית ,וחבר בארגון ה-פ.פ.או .הוא הטמין את הפצצה תחת מעיל העור שלו ,הביא אותה למקום שנקבע מראש וחזר לגטו .אנחנו חיכינו עד לשעה היעודה ,ירדנו לכיוון פסי הרכבת ,הנחנו את הפצצה וברחנו מיד .מרחוק שמענו את הפיצוצים .הגרמנים לא חשדו בכלל ביהודים ,אבל הם הוציאו להורג פולנים רבים ,שגרו באזור. ב 1942-התנועה הפרטיזנית עדיין לא החלה בפעילותה ,הגרמנים התקרבו כבר למוסקבה ומעשה החבלה בעורף גרם לבהלה גדולה .בגטו שררה שמחה רבה בין האנשים שהיו מעורבים בפעילות .חשנו שיש לנו יכולת לפעול נגד הגרמנים ולא רק לחכות ליום המיוחל, שבו יפרוץ המרד. אברהם :אפשר לומר שזו הפעולה הראשונה של ארגון ה-פ.פ.או? ויטקה :זו הייתה הפעולה הראשונה בכלל באזור. אברהם :הייתה משמעות לכך שהפעולה הראשונה בוצעה על ידי בחורה? והק ָשרים היו ויטקה :רק המטה ידע מי ביצע את הפעולה .אבא היה מוציא כל יום דף מיוחד שכתב ַ מעבירים אותו ליחידות .ליחידות הודיעו ,שאכן בוצעה פעולה כזאת ,אבל לא ציונו שמות. עד לסיום המלחמה ,איש לא ידע שאנחנו ביצענו את הפעולה הזאת .בכלל ,במחתרת שלנו, אנשים מעטים ידעו באמת מה מתרחש. אברהם :סיפרת לנו קודם כיצד הגיעו שני הרימונים הראשונים לגטו .איך ממשיכים לאסוף נשק? ויטקה :כמה מחברינו ,שעבדו במחסנים לכלי נשק ,הצליחו לגנוב כלי נשק ולהעבירם לגטו .זו הייתה פעולה הכרוכה בסיכון רב .אפילו מכונת ירייה הבאנו לגטו ,כמובן בחלקים .בחור אחד ,ז‘מקה טיקטין ,שנמנה עם הצוות שלי ,נהרג בניסיון לגנוב נשק. אברהם :לפני היציאה ליער ,הגעתם אי-פעם למצב שבו לכל פעיל בארגון ה-פ.פ.או היה כלי נשק? ויטקה :לא .זה היה מוזר ,היינו תנועת מחתרת לוחמת והתאמנו באקדח באחד ממרתפי הגטו .לאיש לא היה נשק .הנשק היה מוסתר בסטרשונה .רק ביום שבו נתפס ויטנברג ,הכול התגלה. במחתרת איש לא ידע מה קורה ,פרט לאנשי המטה.
פרשת ויטנברג אברהם :הזכרת כבר כמה פעמים את "יום ויטנברג“ ,איפה היית באותו יום? ויטקה :באותם ימים רוז‘קה ,אבא ואני גרנו בדירה נפרדת ,אבל בחדר שלנו התרחשה כל הפעילות .28משה ברוזה שוטר ,חבר בית"ר ואיש המחתרת.
31
לחזית .אני ועוד חבר ,איזיה מיצקביץ‘ ,נבחרנו לבצע את הפעולה ,אבל הוא הצטרף אליי רק בשלב הסופי .הטמנת הפצצה לא היוותה קושי עיקרי במבצע ,אלא הסיורים הרבים, שארכו חודשים ,כדי למצוא את המקום המתאים להטמין בו את הפצצה. מקום מתאים משמעו תוואי שבו עוברת רכבת בלילה ,מקום מרוקן מיהודים ,כי היהודים עבדו בעבודות כפייה סביב פסי הרכבת .ברור היה לנו ,שאם נטמין פצצה באזורים אלה ,היהודים ישלמו את המחיר היקר ביותר .הגרמנים ,כידוע ,נקטו בשיטת האחריות הקולקטיבית ,כלומר, רצחו את כל בני המשפחה שנתנה מחסה ליהודים .חששנו ,שכל הגטו עלול לשלם את המחיר. המבצע היה קשה וכרוך בסיכון רב .ימים רבים סיירנו סביב פסי הרכבת .אני יצאתי מהגטו כגויה ,עם הניירות המזויפים .לצאת מהגטו היה מעשה מסובך ,כי הייתי חייבת להיצמד ליהודים שיצאו לעבודה .הייתי מדביקה את שני הכוכבים על החזה ועל הגב ,מצטרפת לקבוצת יהודים ומנסה לחמוק ממנה לאחר שעברנו את השער .ליהודים נאסר ללכת על המדרכה ,לכן נאלצתי ללכת על הכביש ,להסיר את הטלאים ,לעלות על המדרכה ולאחר מכן להסתובב כל היום בחוץ כגויה .בסוף הפעילות שוב עשיתי את אותה דרך – הצטרפתי לקבוצת יהודים שנכנסה לגטו. בנוסף לכך ,נאלצתי גם לשכב שני לילות בחורשה ,ליד פסי הרכבת ,מרחק של כ15- קילומטר מהגטו ,כדי לבדוק את פעילותן של הרכבות ומידת אבטחתן ולתכנן לאחר מכן את אופן הנסיגה. כיוון שהתקשינו למצוא מסתור בעיר ,נאלצנו לחזור לגטו בשעות הבוקר .זו הייתה בעיה ,כי בשעות הבוקר יהודים יצאו מהגטו וחזרו רק בערב .פעם אחת התנסיתי בהרפתקה ,שיכולתי לשלם עליה מחיר יקר .לא הצלחתי לחזור דרך הכפר ,כי הכלבים נבחו .נאלצתי לעבור דרך חורשה ולהסתיר את עצמי ,כדי שלא יבחינו בי ,כי החל מהשעה תשע בערב הונהג עוצר, שכלל גם את הפולנים .ראיתי חורשה מוקפת חוטי ברזל ,נכנסתי אליה ושמעתי יריות מכל הצדדים .הבנתי שנפלתי בפח ושזהו כנראה מטווח גרמני .לא הייתה ברירה ונאלצתי להמשיך ללכת .ככל שהתקדמתי ,ראיתי שאני מוקפת בגרמנים .החלטתי לגשת למפקד ולהראות לו עד כמה אני אומללה .בכיתי וביקשתי את עזרתו .המפקד האמין לי וציווה על שני חיילים ללוות אותי .אבל הסתבר ,שהדרך שהם הלכו אינה מובילה לגטו והיה עליי לחפש דרך אחרת -יותר ארוכה ומסוכנת. בינתיים ,התכוננו בגטו להכין את הפצצה .לאיש מאיתנו לא היה ידע מקצועי .אבא היה אחראי על הפרויקט .רוז‘קה ומיכאל קובנר 27עבדו במיון ספרים ,שאמורים היו להישלח לברלין על פי דרישת הגרמנים .תוך כדי עבודתם הם הצליחו למצוא חוברת הדרכה קטנה מטעם מחתרת הצבא הפיני ,שלחם נגד הרוסים ,על אופן הרכבת פצצה .החוברת נכתבה ברוסית ואבא פשוט למד על פיה .הכנו פצצה פרימיטיבית ביותר ,המורכבת מצינור באורך .27אחיו של אבא קובנר.
30שער ראשון :בדרך
אברהם :בנוגע לוויכוח על הקשרים בין התנועות ,הזכרת את הוויכוח :גטו או יער ואמרת ,ששותף בכיר לוויכוח הזה היו הקומוניסטים .האם היו גם אחרים שהעדיפו את היער? ויטקה :כן .הוויכוח הזה החריף במיוחד אחרי "מקרה ויטנברג“ .24רבים חשבו שהאוכלוסייה היהודית הכזיבה ואין טעם להישאר בגטו ,כי היהודים בגטו לא יהיו איתנו ביום מבחן .בהתחלה, כולם תמכו בהישארותנו בגטו ורק אחר כך הוויכוח החריף ,בעיקר לאחר שניסו לחטוף את יוסף גלזמן .25הוא מאוד רצה שנצא ליער וכך גם עשה. אברהם :הוא יצא מתוך החלטה משותפת? ויטקה :כן.
26
היחסים עם יעקב גנס
אברהם :מה את יכולה לספר על היחסים עם גנס ,הרי קיום ארגון ה-פ.פ.או לא היה סוד בשבילו. ויטקה :עד תקופה מסוימת קיום המחתרת נשמר בסוד .לגנס ולחבריו נודע שגלזמן פעיל בארגון מחתרתי רק לאחר שהסתבך בקשר רומנטי .לגלזמן הייתה חברה ,אחת הנשים המרכזיות בתנועה הרוויזיוניסטית ,שהקימה ארגון מחתרתי נוסף .כשהפרשה נחשפה ,האישה הלשינה עליו בפני גנס וסיפרה לו על הארגון שלנו .גלזמן נאסר ורצו לשלוח אותו מהגטו .המחתרת התארגנה ושחררה אותו בכוח .ליהודי הגטו נודע על המחתרת רק לאחר פרשת ויטנברג. בעקבות הפרשה החלו ויכוחים עם גנס ונערך מעין משא ומתן פוליטי ,שאותו ניהלה בעיקר חיינה בורובסקה ,נציגת הקומוניסטים .גנס טען ,שעלינו לנקוט עמדה ,הקוראת להציל את מרב היהודים .הוא סבר ,שאם הגטו יעמוד בפני סכנת חיסול ,הוא (גנס) יוביל את היהודים ליערות ,כי הוא איש צבא ויידע איך לעשות זאת .אמירותיו לא שכנעו אותנו, אבל זה היה בעצם סוד הקשר :גנס יודע שהמחתרת קיימת ,אינו מפריע ,אבל מנסה לשכנע אותנו שאנחנו טועים בדרך.
פיצוץ רכבת האויב הגרמני אברהם :נחזור אלייך .ספרי קצת על הפעולות הראשונות שאת לוקחת בהן חלק. ויטקה :כשקם ארגון ה-פ.פ.או החלטנו להקריא את הכרוז ,לאסוף נשק ולבצע פעולות חבלה נגד הגרמנים .אספר רק על מה שנפל בחלקי. אבא הגה את הרעיון להטמין פצצה תחת פסי רכבת ,שמובילה את החיילים הגרמנים 16 .24ביולי .1943 .25מנהיג בית"ר בגטו ,חבר בהנהגת ה-פ.פ.או. .26ראש היודנראט בגטו וילנה.
29
ויטקה :כן .ראשית ,החזרנו לגטו את כל האנשים שהסתתרו מחוצה לו .זה היה ,לדעתי ,אחד הצעדים שאינו מובן מאליו .לאבא ולחייקה היה אמנם קשר עם הקהילה ,אבל ברמה של נציגי תנועות הנוער ולא ברמה המעשית .בינתיים ,כבר התעורר רעיון ההתקוממות ,שהתגבש סופית עם הפצת כרוז הקריאה למרד .הרעיון התבשל בראשו של אבא קובנר ,בשעת השיחות עם חייקה גרוסמן ועם אריה טננבאום .בפעמים שהזדמנתי למנזר ,גם אני השתתפתי בשיח. לאחר שגיבשנו את החלטתנו לצאת מווילנה ,החלטנו לשלוח חברים גם למקומות אחרים. צריך לזכור ,שחברים כמו ֶא ֶדק בורקס 19וחייקה גרוסמן נשלחו לארגן התקוממות במקומות שונים .רק בודדים מבין חברי התנועה יצאו מווילנה ,כי לא רצו להישאר בעיר הזו. שאלתך נכונה .אם החלטנו להיות עם העם ,מדוע אנחנו כל כך מתבדלים? טענו שאת כל המאמץ צריך להשקיע בארגון ההתנגדות – לא בתנועה ,לא בבית ספר ,לא בחיי חברה ולא בחיי תרבות .בגטו ורשה תנועת "השומר הצעיר“ פעלה בתחומים רבים ,פרסמה עלון והייתה מעורבות בחיי הקהילה ,בבית הספר ובקרב המורים .אנחנו היינו נגד הפעילות הזאת ,שנחשבה בעינינו כבגידה ,כי לא ייתכן לעסוק בתרבות ,כשהעולם הולך ונחרב ויהודים מובלים אל מותם. היום ,במרחק ההיסטוריה ,הדברים נראים לי אחרת .אבל חשוב לי להעביר את התחושה שלנו אז ועד כמה מעורבותנו בחיי הגטו הייתה דלה .אני ,למשל ,לא ידעתי על הרבה דברים שהתרחשו בגטו ,כפי שבאים לידי ביטוי במחזה "גטו“ של יהושע סובול .אינני זוכרת ,שאי פעם מישהו מאיתנו הלך לתיאטרון או למועדון נוער .מהרגע שנכנסנו לגטו מטרתנו הייתה אחת – לשמור על התנועה ,כלומר :על חייהם של בני אדם .אני ,כאמור ,פעלתי גם במקומות אחרים ולא רק בגטו .אדק תמיד אמר" :חכו חכו ,יבוא יום וויטקה תהיה המקשרת עם גורמים מחוץ לגטו ,למרות שהיא נראית יהודייה – שחורה ,רזה ועם ג‘ינג‘ים“ .כולם צחקו עליי ,אבל היום הזה ,שהוא דיבר עליו ,הגיע די מהר .התנהגתי כפולנייה ויכולתי לצאת למשימה. חייקה גרוסמן פעלה גם היא מחוץ לגטו וככל הזכור לי ,כלל לא נכנסה אליו .אני יצאתי אחריה .אבא קובנר הסתתר במנזר מחוץ לעיר .עבדתי אצל משפחה פולנית כמשרתת .כדי להתחזות לארית נאלצתי לספק שתי כתובות מגורים נכונות .מאחר שלא הייתי מצוידת באף תעודה ,מצאנו פתרון -לקחנו תעודות מקריות ,הדבקנו עליהן תמונה שלי ואבא העתיק את החותמת .כמובן ,שלתעודה לא היה כל תוקף ,כי היא הייתה שייכת למישהו מבית אבות. אם היו מגלים את התרמית הכול היה אבוד. ובכל זאת ,כעבור זמן מה ,קיבלתי חותמת אמיתית ובזכות קשריה של חייקה התחלתי לטפל בילדה פולנייה .אמה ,מן האצולה הפולנית ,עזבה את החווה שבבעלותה ועברה להתגורר בווילנה יחד עם בתה .הן גרו במנזר פתוח ,שהשכיר דירות לאנשים פרטיים .בעלה ,כנראה קצין גבוה ,התגייס לצבא והיא נשארה לבד עם הילדה .גרנו כולנו בחדר אחד קטן – האם, .19איש "השומר הצעיר" ממנהיגי המרד בגטו ביאליסטוק.
25
התנועה .גם מרדכי טננבאום תמך בעמדתם .הוא היה בחור אמיץ ובעל אישיות כריזמטית. טננבאום החליט לצאת אל מחוץ לגטו עם ניירות של טטארי ,שסידרנו לו .למרות מראהו היהודי (צבע עורו היה שחור) ,הוא הציג עצמו כקראי (הקראים מאוד קרובים לטטארים). תקופה מסוימת הייתי איתו יחד מחוץ לגטו .אני זוכרת ששאלתי אותו" :כשמסתכלים עליך, מי יידע שאתה קראי?“ והוא ענה לי" :יש לי ניירות“ ...בחור אמיץ וגם תמים ,שטען שאנחנו חייבים לחזור לוורשה או לביאליסטוק. חייקה ,אבא ,רוז‘קה ואני התנגדנו לעמדה זו ולא רצינו לעזוב את וילנה .אבל בתנועה שלנו אנשים בגילנו וגם צעירים מאיתנו התעקשו דווקא לצאת מווילנה .ביניהם גם יָ אנדז‘ה (יעקב לייבדז‘) ,אמן (ניהל להקות) ,דמות מאוד מרכזית בווילנה. בסופו של דבר החלטנו שכל אחד ינהג לפי רצונו .ניהלנו שיחה מאוד סוערת ,גם אידיאולוגית וגם אישית .אנשים רבים ראו שביב הצלה ביציאה מווילנה ואת העניין האישי הפכו גם לאידיאולוגי .חלקם נשבר בעקבות המצב בגטו; כל הזמן נערכו אקציות והפחד שרר בכל מקום .בתקופה הזו עדיין ניתן היה להציל יהודים .נעזרנו באחד מקציני הצבא הגרמני, אוסטרי במקורו ,17שמרדכי טננבאום יצר עמו קשר טוב .הוא היה איש הגון ,שהעביר אנשים מווילנה לביאליסטוק .גם אני יצאתי להיפגש איתו .בסופו של דבר ,כמעט כל חברי תנועת "החלוץ“ יצאו מווילנה .נשארו רק בודדים ,שחיו במחנות סביב הגטו.
להיות עם העם ,להוביל למרד תפקידי היה לצאת מהגטו ולארגן לקבוצות שברחו דרכי מעבר .עשיתי זאת ,על אף שלא הייתי בדעתם .מדובר היה במבצע מסוכן ואכן ,נתפסתי מהר מאוד ,בעת שיצאתי להיפגש עם קצין גרמני .מישהו הלשין עליי .העבירו אותי לבית מלאכה של יהודים ,ששכן על הגבול, מעין גטו-עיר ,וחיכיתי שחיילי הגסטאפו 18יבואו לקחת אותי .ביקשתי שידווחו עליי במקום שהייתה לנו בו השפעה ולמזלי הטוב שחררו אותי .יותר לא יצאתי מחומות הגטו. כאמור" ,השומר הצעיר“ סבר ,שעלינו להישאר במקום ,משום שאנחנו תנועה הקשורה לעם ודואגת לו .באופן טבעי ,תמכנו בעלייה לארץ ישראל ,אבל ידענו שאם גורל היהודים נגזר ,אין לנו זכות ,כחלוצים לפני המחנה ,לברוח .ויכוחים שהתנהלו במנזר ובגטו התגבשו לידי החלטות :עמדת התנועה היא שאנחנו נשארים ,אבל מי שרוצה לצאת -שיעשה זאת בכוחות עצמו. אברהם :האם לעמדה הזו היה ביטוי מעשי? אתם מתחילים לעשות משהו בתוך הקהילה? .17אנטון שמידט ,אוסטרי ,סמל תחבורה בוורמאכט ,שעזר להבריח יהודים מווילנה .קיבל את התואר "חסיד אומות עולם". .18משטרת המדינה החשאית ,הידועה לשמצה ,של גרמניה הנאצית.
24שער ראשון :בדרך
לגטו ,כדי לחפש מזון ובכך סיכנו את חייהם .לרוז‘קה ולי לא היו משפחות ,כך שהיינו פחות מוטרדות מהמצב .ישנו שניים במיטה (ולפעמים אף יותר) ואכלנו קליפות של תפוחי אדמה קפואים .למרות הקשיים ,אינני זוכרת את התקופה הזאת כחוויה מזעזעת. יש לציין ,שעל אף כל המצוקה ,בגטו וילנה אנשים לא מתו מרעב או ממחלות (כמו בגטו ורשה) .אנשים גרו בצפיפות איומה וחששו מהחמרתם של התנאים הסניטאריים .לזכותו של דינסטמן 15ייאמר ,שהמשטרה היהודית דאגה לצרכינו הבסיסיים.
חיפשנו האחד את האחר אברהם :ההנהגה יושבת במנזר ומעבירה אליכם החלטות וסיכומים .מה קורה עם החניכים הצעירים? ויטקה :מהריכוז השומרי נשארנו מעטים – רוז‘קה קורצאק ,צ‘שה עמית ,ברוך גולדשטיין ואני. נפגשנו רק עם אנשים צעירים ,אנשי התנועה ,בני 13עד .19אני הייתי בת .21בהתחלה ניסינו בגטו לשמור על ארגון תנועתי ונפגשנו אחת לשבוע .אני אפילו הדרכתי ילדים צעירים בני .12עד כמה שהתאפשר לנו קיימנו קשר אישי ,כשמטרתנו לשמור על חיינו ולעזור איש לרעהו. אברהם :אפשר לומר ,שסוף השלטון הסובייטי ִאפשר לכם לצאת מהמחתרת? ויטקה :לא יצאנו מהמחתרת .גם בגטו אסור היה לצאת בחושך .אנשים עבדו ביום ונפגשו לפנות ערב ,אבל תמיד בסתר. חיפשנו אנשים מ“השומר הצעיר“ ,בלי קשר למחתרת לוחמת .דאגנו לדרך הצלה ,לקבל תעודה כדי להסתיר אנשים בחוץ ולקיים מגע אנושי. בנוסף ,ניטש ויכוח סוער בינינו לבין תנועות נוער אחרות בתנועה הציונית (גם במנזר וגם בגטו) לגבי תפקידה של התנועה בימים אלה .נציגי התנועות נפגשו (נדמה לי ,שחייקה גרוסמן הייתה הנציגה שלנו ומרדכי טננבאום 16נציג "דרור“ ו“החלוץ“) .רוז‘קה קורצ‘אק נתנה לכך ביטוי בספר שלה "להבות באפר“ .ידענו ,שנתיים אחרי פרוץ המלחמה ,שתנועת "השומר הצעיר“ פעילה בוורשה ובביאליסטוק .אנשים טענו ,שהמטרה העיקרית של התנועה היא להציל יהודים כדי להעלותם לארץ ישראל ,אם תיווצר הזדמנות כזאת .משמעות הדבר היא, שאנחנו חיים פה בשלב ביניים ,עד שתתאפשר עלייה .היו ויכוחים נוקבים סביב השאלה - האם להעביר אנשים לביאליסטוק ולוורשה או להישאר בגטו וילנה. למרות הסכנות והמגבלות הגיעו אלינו שליחים ,כמו תימה כץ (חברתו של מרדכי טננבאום), דמוביץ‘ .הם המליצו לנו ָ טוסיה אלטמן ,פרומקה פולוטניצ‘קה ,הנייק גרבובסקי ואירנה ַא לעבור לביאליסטוק ,לגרודנה או לוורשה ,כי לדעתם יש סיכוי שכך נינצל וגם נשמור על .15ראש המשטרה בגטו. .16ממנהיגי "דרור" ו"החלוץ" ,הוביל את המרד בגטו ביאליסטוק ,שם נפל.
23
הימים היו מאוד קשים והטילו אימה על האנשים ,שחיו בחוסר ודאות מוחלטת ,עד שרעיון הגטו היה מעין הקלה .הגטו הצטייר בעיני רבים כמקום קשה ,אבל קבוע .אלה שעדיין לא חיו בגטו ,על אף שהגטו בוורשה כבר היה קיים כשנתיים ,לא הבינו מה משמעות החיים שם. על הקמת הגטו נודע לי זמן קצר לאחר שהגעתי לווילנה. יום אחד הגרמנים הגיעו לדירה שלי ושל רוז‘קה .האנשים העמיסו על עצמם את כל מיטלטליהם ויצאו בשיירה לכיוון הגטו .אנחנו לא חשבנו על הצד החומרי ויצאנו כפי שאנו, רק עם לבושנו .הצטרפנו לשיירה גדולה שצעדה ברגל – נשים ,גברים ,זקנים וילדים .כולם היו עמוסי חבילות ,לבשו שכבות של בגדים וסחבו כסתות .אנשים לקחו גם כספים ,שהיו ברשותם .רבים הסתירו חפצים שונים אצל הפולנים. כשהגענו לגטו ,עמדנו רוז‘קה ואני לפני השער זמן רב ולא ידענו מה לעשות .הגדר כבר הוקמה והתברר לנו ,שהגרמנים הפתיעו את היהודים שהתגוררו בשטח הגטו ,פרצו לבתיהם והוציאו אותם בכוח .לא ידענו לאן הם נלקחו .הבנו שהמצב מאוד קשה. יושבי הגטו החדשים ,כ 30-אלף איש ,נדחקו בכל פינה וחיפשו נואשות מקום להתמקם בו .זה היה מזעזע .הצפיפות הייתה איומה .השטח כלל בסך הכול חמישה רחובות ,כאשר ברחוב הארוך ביותר ניצבו כ 20-בתים בלבד ,בכל בית שתי קומות. רוז‘קה ואני חיכינו לאחי ,שיסייע לנו במציאת מגורים ,מאחר שהוא שירת במשטרה היהודית כשאר חבריו הרוויזיוניסטים. 14 חשוב לציין ,שהרוויזיוניסטים בגטו פעלו כאילו חיו במדינה יהודית .הם כל הזמן התאמנו להיות חיילים והתייצבו ראשונים למשימותיה של המשטרה היהודית. בסופו של דבר ,קיבלנו חדר בביתו של אחד השוטרים וכך ניצלו חיינו ,שכן מיד לאחר שהגרמנים הכניסו את האנשים לגטו נערכה בו אקציה. בתחילה הגרמנים פיצלו את השטח לשני גטאות – גטו גדול וגטו קטן .לאחר מכן ,החליטו לאחדם ולהעביר חלק מהאנשים מהגטו הקטן לגדול .חלק אחר נשלח לפונאר .עובדות אלו נודעו לנו רק בדיעבד .האקציות נמשכו כל הזמן .הגרמנים שלחו מהגטו בעיקר את האנשים שלא היו להם רישיונות עבודה .בגטו יכול היה להישאר רק מי שברשותו ניירות מטעם המשטרה ("שיינים צהובים“) ,המעידים שהוא עובד ולכן יעיל לגרמניה. רוז‘קה ואני היינו ממש אומללות ,כי לא היו בידינו "שיינים“ ולא יכולנו לצאת מהגטו. החלטנו להציג את עצמנו כנשות שוטרים ,מה שבאמת עזר לנו מאוד. בתחילה ,כאשר הגענו לגטו לא פעל בו שום ארגון .אנשים חיפשו רק מקום להניח את ראשם, לאכול משהו ולמצוא מכרים .מזוננו הסתכם במנת לחם זעומה ודייסה .פעם בשבוע קיבלנו בשר סוס ,אבל יהודים רבים ויתרו על המנה הזו .מי שלא עבד ,כמו לא היה קיים ,לא קיבל אוכל כלל .אנשים שטיפלו במשפחותיהם ,בהורים ,באחים ובסבים ,נאלצו לצאת אל מחוץ .14זרם בציונות ,שנוסד על ידי זאב ז'בוטינסקי ב .1925 -דגל בקו תקיף נגד המדיניות האנטי-ציונות של ממשלת המנדט הבריטית בארץ ישראל.
22שער ראשון :בדרך
על הפגישה המחודשת .אמרתי לה" :באתי לווילנה כי לא ידעתי דבר על הנעשה בה“ .תוך זמן קצר החלו הגרמנים לחטוף יהודים ולשלוח אותם לפונאר .למעשה ,כל מה שהתרחש בסלונים חזר על עצמו גם בווילנה .ידענו שאנשים צעירים יוצאים לעבודה ונעלמים ,אבל לא שיערנו לעצמנו שהם מוצאים להורג .בשבילי זו הייתה מציאות חדשה לחלוטין .את וילנה עזבתי מתוך פחד שישלחו אותי לסיביר וכשחזרתי כבר רוב היהדות לא הייתה קיימת. מדובר בחודשים הראשונים לפני הקמת הגטו .הסתבר לי ,שכשהגרמנים נכנסו לווילנה הייתה בריחה המונית של יהודים .כל מי שרק יכול היה לברוח עשה זאת במהירות. באותם ימים עסקנו בהעברת הבחורים למקומות מסתור ,כי הגרמנים ניסו תחילה לצוד אותם ונשקפה להם סכנה מיידית. בווילנה נשארו חברי תנועה מעטים בלבד ,שאת רובם לא הכרתי .הם לא עזבו את העיר, כי ראו עצמם מחויבים להוריהם ולמשפחתם .אחרים התפזרו במקומות שונים ,חלקם כלל לא היה בווילנה ואחרים ברחו למזרח פולין ,למקומות שמהם הגיעו – רוסיה וכדומה .חלק גדול מהחברים שלנו התקבץ באוזבקיסטאן ושהה בה כל המלחמה. במסגרת הפעולה להסתרת הבחורים הצלחנו להסתיר את אבא קובנר במנזר .לתנועת "השומר הצעיר“ היה קשר עם תנועת הצופים הפולנים ,כי שתי התנועות עסקו בפעילות צופית .עם זאת ,חברי תנועת הצופים הפולנית היו מאוד לאומניים והיו להם קשרים עם אנשי כמורה .אירנה אדמוביץ‘ ,למשל ,קתולית אדוקה ,נקשרה מאוד לתנועה הלאומנית הפולנית ,אבל גם הייתה קרובה ל“השומר הצעיר“ .היא נהגה לומר ש“מענית“ הוא הקיבוץ שלה .היא יצרה קשר עם חברתה בווילנה ,יַ ְדזָ ‘ה (ידוויגה דודז‘יץ‘) ,וזו יצרה קשר עם אנה בורקובסקה ,אם המנזר ,שהסכימה להסתיר מספר חברים שלנו :אבא קובנר ,אחיו מיכאל קובנר ,אריה וילנר ואחרים .היינו בקשר עם יַ ְדזָ ‘ה כל תקופת הגטו .לאחר שיצאנו ליער נודע לנו ,שהגרמנים רצחו אותה. אנה בורקובסקה ,אישה בעלת תודעה לאומית פולנית ,התגלתה לנו כאישיות מיוחדת במינה .בתקופה מסוימת הסתתרו במנזר די הרבה יהודים ולא רק מהתנועה שלנו .התנהלו שם ויכוחים בלתי פוסקים על הנעשה סביבנו .גם חייקה גרוסמן נהגה לבקר שם .אריה וילנר עמד על כך ,שעליו לחזור לוורשה .הוא ייצג את "הגישה המערבית“ ואילו אבא את "הגישה המזרחית“ (לא במשמעות הישראלית ,כמובן) .מדובר בשתי גישות קיצוניות ושונות זו מזו. אריה ואבא היו אנשים אינטליגנטים ,שניהם עבדו קשה בחקלאות ולאחר מכן ניהלו את הוויכוחים ,גם עם הנזירות .למעשה ,הדיונים נסבו על דרכה של התנועה :האם להסתתר או להמשיך ולשמור על אופי התנועה? מאוחר יותר ,כשכבר הוקם הגטו ,התנהל ויכוח האם לחזור לגטו או לא והאם להעביר את האנשים למקומות אחרים. בגטו לא פעלה הנהגה כלשהי .ההנהגה הסתתרה במנזר ומשם שלחה לנו את החלטותיה. כאמור ,אריה וילנר עזב מוקדם וחזר לוורשה ,שם פעל כדמות מרכזית.
21
הריכוז השומרי בווילנה (ויטקה עומדת שלישית מימין)1940 ,
חלק שני: הכיבוש הגרמני והגטו בווילנה מראיין :אברהם אצילי1989 , ויטקה :מיד עם כניסת הגרמנים לסלונים החלו הפרעות ביהודים .כבר בחודש הראשון ,הגרמנים התאכזרו ליהודים ,שהתגוררו מחוץ לתחום השליטה הסובייטי והוציאו אותם להורג. כאשר נודע לי ,שהגרמנים פלשו לווילנה ,אמרתי לעצמי :כל ידידיי נמצאים בווילנה ,משפחה אין לי ,מוטב ,אם כן ,שאחזור לשם .כולם אמרו שהשתגעתי ,משום שנסיעה לווילנה פרושה לנסוע לכיוון החזית .בכל זאת ,עליתי על רכבת צבאית לכיוון וילנה ,שהובילה נשק וחיילים לחזית .אחד הקצינים ניגש אליי וניהל איתי שיחה .הוא שאל אותי ,האם אני פרוטסטנטית? השבתי בשלילה .הוא המשיך לשאול האם אני פרובסלבית או אולי קתולית? "לא!“ השבתי נחרצות .הוא לא הניח לי ,המשיך לחקור ולבסוף שאל האם אני יהודייה? השבתי בחיוב. הקצין כל כך נדהם ,שמיד הסתלק ,משום שאסור היה לדבר עם יהודים ואני לתומי עניתי לו על שאלותיו .הבנתי שמסוכן מדי לנסוע ברכבת והחלטתי להמשיך דרכי בטרמפים. לפנות ערב הגעתי לווילנה ולא ידעתי מה מתרחש בה .לא ידעתי על הצווים האוסרים על היהודים לצאת בערב או ללכת על המדרכות; לא ידעתי על החובה לענוד טלאי צהוב. פסעתי במהירות לעבר הבית שבו גרתי .כשרוז‘קה ראתה אותי היא כמעט התעלפה .שמחנו
20שער ראשון :בדרך
הייתה הפתעה מוחלטת ,על אף שהשטח "בער" :המפלגה הנאצית שלטה בגרמניה ,ליל הבדולח 5כבר התרחש וגירוש יהודים מגרמניה נמשך -גם לביתנו הגיעה משפחה מגרמניה שחיפשה מקלט .היום ,אינני מבינה איך לא הבנו ולא חשנו ,שהאדמה רועדת תחתינו .אני גם לא זוכרת שבתנועה חשבנו ,שאנחנו נתונים בסכנת חיים .הקהילה טיפלה ביהודים שגורשו מגרמניה ואנו המשכנו בשגרת חיינו.
בחופשת נעורים .ויטקה רביעית משמאל
אני אברח ,אליי ככה לא יתייחסו ב 1-בספטמבר 1939הגרמנים פלשו לפולין .קאליש קרובה מאוד לגבול ,כך שהם הגיעו אליה תוך יום-יומיים .היו אלה ימי החופש הגדול ואני שהיתי בבית הוריי .המטוסים טסו מעלינו ואנחנו הבנו שפרצה מלחמה. כל יהודי העיר ברחו לבלשקי – עיירה המרוחקת מהגבול .הבריחה הזו הייתה קצת משעשעת, שכן נאחזנו בכל אמצעי התחבורה שיכולנו להשיג – עגלות ,סוסים וכמובן שצעדנו ברגל. כשהגענו לעיירה הראשונה פגשנו את הגרמנים שהקדימו אותנו .נחרדנו מהעוצמה הגרמנית, בעיקר כשראינו צבא ממונע ובעל יכולות .אני זוכרת ,שהגרמנים צחקו עלינו" :מה אתם חושבים ,שאתם יכולים לברוח מהצבא שלנו? ולאן תברחו?" שאלו בלעג. ואכן ,כל יהודי קלאיש נאלצו לחזור לביתם .מבחינתי האישית ,המלחמה קטעה את לימודיי. תמיד אזכור את החייל הגרמני ,שאמר לי פעם" :אנחנו מהוורמאכט ,מהצבא הגרמני ,לכן אתם ,היהודים ,עדיין במצב טוב .חכו ותראו כשיבואו אנשי ה-אס .אס ...אז כבר תכירו באמת את הגרמנים" .גם החיילים הגרמנים שלחו יהודים למחנות עבודה והתנכלו להם בכל דרך אפשרית ,ואנחנו ,הצעירים ,עדיין לא הבנו עד כמה המצב חמור. .5פוגרום שנערך ביהודים ברחבי הרייך השלישי (גרמניה ואוסטריה) ,בלילה שבין ה 9-ל 10-בנובמבר .1938
13
בכיתה י"ב ,לקראת בחינות הבגרות ,חברותיי מ"השומר הצעיר" שכנעו אותי לעזוב את בית"ר ולהצטרף ל"השומר הצעיר". בגיל 17סיימתי את הלימודים ואת מבחני הבגרות ונשארתי שנה בבית .לאחר מכן יצאתי ללמוד בוורשה ,בסמינר ללימודי יהדות ,במכון של פרופסור שור .את ההחלטה לנסוע לוורשה קיבלתי באופן ספונטני ,לאחר שכעסתי על אחד מהוריי .סכום הכסף שעמד לרשותי הספיק לכרטיס נסיעה בלבד .הגעתי לוורשה ,בלי שהכרתי איש וזה היה מטורף לגמרי. עם בואי לוורשה הלכתי מיד לקן של "השומר הצעיר" .חיפשתי מקום לינה ומצאתי בית שבו התגוררו כ 30-איש ושם לנתי .רציתי להירשם ללימודים ,אך מאחר שלא היה לי כסף ביקשתי ממישהו שילווה לי חמישה זהובים והוא נענה לבקשתי .לאחר שהתחלתי לעבוד במתן עזרה לימודית החזרתי לו את הכסף. במהלך לימודיי הצטרפתי לאגודת סטודנטים בשם "אבוקה" ,שהייתה קרובה בדעותיה ל"השומר הצעיר" ,אך נפרדתי ממנה כעבור זמן מה .הפעילות שם כללה בעיקר שיחות אינטלקטואליות. בוורשה התגוררתי שנה ,עד שפרצה המלחמה .שנה זו השפיעה מאוד על התפתחותי. יונה :כפי שאני מבינה ,מדובר בשנת .1938מה הייתה השפעת ההתרחשויות בעולם הגדול ובעולם היהודי עלייך? ויטקה :ב 1938-פרצה כבר אנטישמיות בפולין ,אבל איש לא שיער עדיין מה עתיד לקרות .הייתי מגיעה לקן של "השומר הצעיר" ונפגשת עם הנוער הוורשאי ,הגאוותן מאוד .כעבור זמן, כשהגעתי לווילנה ,גיליתי שגם שם הנוער גאוותן לא פחות .אנשי ורשה האמינו שאין עוד איש כמותם וגם תושבי וילנה חשבו שאין דומים להם. הייתי בחורה די משכילה ,אבל כשהגעתי לקן ,הסתבר שאני נחשבת לבורה בעיני החניכים ,כי לא קראתי את "להבות" של סטניסלב בז'וז'ובסקי 4ולא הלכתי לקונצרטים של הפילהרמונית. הם היו משכילים סנובים ויצרו סביבם אווירה פחות נוחה .על אף זאת ,תוך זמן קצר התגברתי על קשיי ונקשרתי לחברים רבים בקן .עברנו יחד חלק מהמלחמה .באותן שנים חייתי חיים סוערים ומאוד מספקים. אל בית הוריי נסעתי רק בחופשות ,כי קאליש הייתה רחוקה מוורשה .אני זוכרת ,שבחופש הגדול ,בדרכי לקאליש ברכבת ,הרגשתי את הרוחות הרעות המנשבות בסביבה .בגילויי אנטישמיות נתקלנו בעיקר באוניברסיטה ,כאשר בפני היהודים נסגרו חלק מהמקצועות, כמו :רפואה ,הנדסה וארכיטקטורה .בנוסף לכך ,בוגרי אוניברסיטות לא הצליחו למצוא עבודה וגם המורים המשכילים פוטרו מעבודתם .כמו כן ,התפרסמו כרוזים נגד היהודים והושלכו אבנים על חנויותיהם .עם זאת ,איש מאיתנו לא חשב שתפרוץ מלחמה וכשזו פרצה, .4סופר והוגה דעות .ספרו "להבות" תורגם לעברית על ידי בנימין טנא ב 1940-והשפיע רבות על חניכי "השומר הצעיר" בפולין.
12שער ראשון :בדרך
המשטר הלימודי בבית הספר היה יותר מחמיר מאשר באותם ימים בפולין .היה לי סדר משלי בלימודים .היו ימים שהייתי מגיעה רק לשיעוריו של המורה לתנ"ך ,שכל כך הבין אותי ותמך בי .בכלל ,הגעתי רק לשיעורים שעניינו אותי ,אבל עם זאת ,סיימתי את הלימודים בהצלחה .למעשה ,המבחן הראשון שעמדתי בפניו היה מבחן הבגרות .בגלל האנטישמיות בפולין ,לא נתנו ליהודים להתקדם במקצועות חופשיים ,ומה שנותר להם היה ללמוד וללמד. כאמור ,כל תלמיד ,גם אם לא הצטיין בלימודיו ,נשאר ללמוד בבית הספר. כל השנים ,מאז היותי נערה בת ,14עבדתי בהוראה מתקנת .נתתי שיעורים פרטיים והרווחתי כסף למימון לימודיי .היה לי הרבה זמן פנוי ,כי את שיעורי הבית הכנתי עוד בשעות הלימודים – בשיעור אחד סיימתי את שיעורי הבית של השיעור האחר .לא רציתי להפסיד את ההפסקות ולכן הכנתי את שיעורי הבית במהלך השיעורים. גרמנית לא למדתי מסיבות אידיאולוגיות ,מתוך הזדהות עם פולין .אחרי הסכם ריבנטרופ- מולוטוב ,2הפולנים שנאו את הגרמנים שהשתלטו עליהם ,ואני הייתי אז פטריוטית פולנית. הזדהיתי עם העם הפולני באופן מוחלט והתאבלתי על מותו של פילסוצקי .3ההזדהות שלי הייתה יותר תרבותית מפוליטית ,כי התעניינתי מאוד בתחומי תרבות שונים – ספרות, תיאטרון ,סגנון לבוש וכדומה .את נפוליאון הערצנו ,כי הוא עזר לפולנים .קשה להבין איך בבית ספר יהודי-ציוני הגיעו להזדהות כזו עם פולין .אולי ב"השומר הצעיר" זה היה אחרת ,אבל אני תמיד הייתי שונה .ייתכן שזו גם הסיבה שהסכם ריבנטרופ-מולוטוב לא ממש הטריד אותי .חודשיים לפני המלחמה אמר לי קצין פולני ,ששוחחתי איתו ,שלדעתו אין מקום ליהודים בפולין. אחזור לימים בבית הספר .בחופש ,לפני שנת לימודיי האחרונה ובחינות הבגרות ,לקחתי שיעורים פרטיים וסיימתי את כל המבחנים בהצלחה. חלק מהתלמידים בבית הספר היו חברי "השומר הצעיר" ,אבל אני השתייכתי לבית"ר. המורים ,שהיו ציונים משכילים וקשורים למפא"י ,הציקו לי כל הזמן" :איך את יכולה להיות בבית"ר? עם מי את מסתובבת"? ואכן ,לבית"ר הצטרפו רק בחורים ואני ,נערה בת ,14הייתי הבחורה הראשונה שהתקבלה לתנועה הזו .הייתי מאוד גאה בכך .זאת הייתה חוויית ילדות מעצבת .אמרתי לעצמי" :אם בבית"ר אין בחורות ,אהיה אני הבחורה הראשונה" .הצלחתי לשכנע את אחיי להצטרף לתנועה ,אפילו את אבי ,שהיה רוויזיוניסט .למעשה" ,סחבתי" את כל בני משפחתי לסביבה הבית"רית. כל התנועות בחו"ל הושפעו מהאירועים בארץ .בבית"ר שמו דגש על ההכנה הצבאית ללחימה בארץ .עשינו תרגילים צבאיים והתחנכנו על ברכי "שתי גדות לירדן ,זו שלנו, זו גם כן" .הרכבם של חניכי בית"ר היה שונה לגמרי מהרכבם של חניכי "השומר הצעיר". .2הסכם אי-התקפה ,שנחתם בין גרמניה לברית המועצות באוגוסט .1939 .3יוזף פילסוצקי ,נשיא פולין מ 1926-ועד למותו במאי .1935
11
בעיר קאליש התגוררו כ 80-אלף תושבים ,מהם כ 25%-היו יהודים .גרנו בשכונה יהודית, בבית שהיה שייך לסבי .קרובי משפחה רבים שלנו גרו בשכונות לא-יהודיות. הייתה לי משפחה גדולה בקאליש .לאמי היו חמישה אחים ואחות ,שהיו נפגשים מדי פעם, בעיקר בחגים ,אצל סבתא .הם היו משפחות מודרניות ,יותר מהמקובל באותם ימים ,שבחרו להביא לעולם ילד אחד או שניים; הקשרים בין המשפחות היו רופפים למדי. את לימודיי בכיתה א' התחלתי בבית ספר יהודי ,פרטי ויקר מאוד .בגלל מצבנו הכלכלי (הוריי עסקו במסחר צנוע) ,עברתי ללמוד שנה אחת בבית ספר כללי ,אבל בסיומה חזרתי לבית הספר היהודי .אחיי נשלחו ללמוד בבית הספר "תחכמוני" לבנים ,שפעל ברוח דתית. לא ברור לי מה הניע את הוריי לשלוח אותם לבית ספר דתי. הפער ברמת הלימודים בין שני בתי הספר – היהודי והכללי – היה עצום .בבית הספר היהודי למדנו שתי שפות ,פולנית ועברית .יידיש לא ידעתי .כשהגעתי לווילנה ,כולם דיברו יידיש ואני ,כמו גויה ,לא הבנתי כלום .היו כאלה שחשבו אותי למתבוללת ,כי דיברתי פולנית. בכיתה ד' עברתי לגימנסיה היהודית ,שמוריה היו מצוינים .באותה עת פעלה בפולין שרשרת של גימנסיות יהודיות ,שבהן עשו שתי בגרויות – בפולנית ובעברית. למדנו מגוון רב של נושאים – עברית ,תנ"ך ,ספרות והיסטוריה עברית .בוגרי בית הספר דיברו עברית רהוטה .כשהגעתי לגימנסיה ,לא ידעתי לקרוא היטב בעברית ולכן כתבתי מילים עבריות באותיות לטיניות .כעבור שנה כבר השגתי את שאר התלמידים .היה לי מורה נהדר ,שמאוד תמך בי והודות לו התאקלמתי יפה בכיתה. הייתי ילדה שובבה ,בורחת מדי פעם מבית הספר, שעלותו ,כאמור ,הייתה גבוהה .מי שלא שילם נשלח הביתה .הייתי משוטטת הרבה עם חבריי והיינו מבלים נהדר – שטים בסירות ,מטיילים בפארק הגדול וסתם משתובבים. אני זוכרת את בית הספר בכלל ואת הלימודים בפרט כחוויה חיובית ביותר .המורים התייחסו אליי מאוד יפה ושיטת הלימוד הייתה מעניינת ומתקדמת .המורים היו משכילים ,חלקם שלטו בשפות רבות והשפיעו עליי ועל דרכי בעתיד .לא נערכו מבחנים ,אך ניתן דגש על שיעורי בית ,אבל אם מישהו לא הכין אותם ,לא נפלו מהכיסא… אני חושבת שאפילו בקיבוץ ,בשנים הראשונות, פורטרט1937 ,
10שער ראשון :בדרך
שם :ויטקה שם משפחה :קובנר (קמפנר) תאריך לידה14.3.1920 : שם האב :צבי שם האם :חיה ארץ מוצא :פולין עיר מוצא :קאליש תאריך עלייה לארץ1946 : חברת קיבוץ עין החורש משנת 1946 יוצאת תנועת הנוער בית"ר בנערותה ו"השומר הצעיר" בבגרותה.
חלק ראשון: ילדות ,נעורים ,בחרות ,פרוץ המלחמה ,וילנה מראיינת :יונה הרצברג2001 , ויטקה :נולדתי בשנת ,1920בעיר קאליש שבמערב פולין ,הקרובה לגבול הגרמני .זאת הייתה עיר מחוז ידועה גם בהיסטוריה היהודית ,שכן צמחה בה קהילה יהודית החל מהמאה ה.12- אמי הייתה ילידת העיר ,אבי הגיע מעיירה קטנה – זדונסקה וֹולה .לאחר שנישאו ,אבא עבר להתגורר בקאליש. אבא גדל במשפחה דתית מאוד ,אבל הוא עצמו היה אדם חופשי בדעותיו .כאשר החליט להסיר מעליו את המעיל והכובע החסידיים ,נאלץ לעזוב את העיירה וגם את משפחתו. אינני יודעת הרבה על משפחתו של אבא .ידוע לי ,שזו הייתה משפחת רבנים ,אבל אינני בטוחה בכך .אבא היה בין הראשונים במשפחתו שעזב את הדת ,לאחר מכן כל אחיו ואחיותיו הלכו בעקבותיו .עזיבת הדת נחשבה במשפחה לבגידה קשה. גדלתי בבית חילוני .גרנו יחד עם הסבים מצד אמי ,שהיו אנשים אדוקים ,אך פחות ממשפחתו של אבי .הסבים שלי דיברו יידיש ,אבל בבית הוריי השפה המדוברת הייתה פולנית .המשרתת הדליקה נרות שבת וגם שמרה על הכשרות .אני זוכרת ,שהיא הייתה צועקת לאמי" :שוב בלבלת את החלבי עם הבשרי". אינני בטוחה שהוריי שמרו על קדושתה של השבת .בחגים הגדולים אבי הלך לבית הכנסת, כי כך היה מקובל .אינני חושבת שהוא היה צם ביום כיפור .נרות שבת דלקו רק כדי שסבתי תראה אותם אם במקרה תיכנס אלינו הביתה .בבית לא עשו עניין גדול מהדת ,עובדה שהשפיעה עליי מאוד.
9
הקדשה /אבא קובנר לויטקה ַעל ַָהּיָ ִמים ָה ֵהם זֹוה ֶרת ֶש ִׁהיית ְבּלֹונְ ִדינִ ית ֶ ְמ ַּת ְע ַּת ַעת ֵעינֵ י ַהגֶּ ְר ָמנִ ים ְּתזָ זִ ית רּוח כְּ ַ ִהנַּ ְח ֶּתם לְ ַס ֵפּר לַ יְ לָ ִדים כָּ ל עֹוד ֵהם יְ לָ ִדים ִבּ ְמ ֻש ָּׁתף;
ַעל ַה ֵטּרּוף ָה ָטּהֹור י-ד ַעתְ .בּלִ י ַבּיִ ת, ֶשׁל ְשׁפּויֵ ַ ֱבּלִ י ַא ְר ֵצְךְ ,בּלִ י ָחסּות ֲא ִפּלּו ְבּלִ י ֶצ ַבע ְש ָׂע ֵרְך! – ִהנַּ ְח ֶּתם ֶש ְׁת ַס ְפרּו לַ נְּ כָ ִדים כְ ֶשּיְ גְ ּדלּו ְמ ֻש ָּׁתף;
בּורת ְש ִׁת ָיק ֵתְך ִמי יְ ַמלֵ ּל גְּ ַ כְּ נֶ גֶ ד ַבּּיֹום ָה ֶא ָחד ָשׁקּול כָּ ל ַהּיָ ִמים ִמּמּול ִבּ ְסלֹון ֶק ֶיט ִרנְ יגַ ּתּוחים ֲח ַדר ַהנִ ִ קֹורא לַ נְּ ָש ָׁמה כְּ ֶשׁכָּ ל ֶא ָחד ָהיָ ה ֵ ֲחיִ י! גֹורלֹו לְ ָ חֹורי ַה ַפּ ְרגֹּוד, ֵמ ֲא ֵ ְבּנִ ְפ ָרד.
,14.3.1987י"ג באדר תשמ"ו מתוך :סלון קטרינג ,הוצאת הקיבוץ המאוחד ,יולי 1987
8
ראשון :בדרך שער ראשון: שער בדרך
עם המשפחה המורחבת בקאליש לפני המלחמה (ויטקה בשורה השנייה מלמעלה מצד ימין)
שער ראשון :בדרך
קסם מיוחד עמד באוויר /ציפי בן ציון
151
ויטקה הפרטיזנית /מכתב של אמי קובנר
152
לזכר סבתא /עמיקם קובנר
154
מפנקת וגם מלמדת /דניאל קובנר
156
שער רביעי :מכתבים משכבר
157
הילד השעין את ראשו /אבא קובנר
158
זה קשה ,אך צריך להמשיך /רוז'קה קורצ'אק
159
מכתבים מאבא קובנר לויטקה
161
אהיה כאדם הממתין בחוף לספינה שלו ,שהיא עדיין בים
161
בוב שלי .בוב שלי
162
יפים פניך ,רעיתי ,כולך עמי
163
את ויט ,חסרה לי כל כך
166
מכתבים מויטקה למיכאל
167
חיים ללא חלום וללא ציפייה אינם חיים
167
בציוריך ניכרת היד וגם הלב
168
קשה לשאת כישלון ,תסכול ובדידות
170
הציעו לאבא להיות מזכיר הקיבוץ הארצי
171
יתרונו של אדם במעשיו ולא במילים מפוצצות
172
לא מסוגלת להפסיק דברים באמצע
173
בדומה לאביך ,אתה יכול לעשות רק דבר אחד ולהתמסר לו
173
יש זמנים שאפשר להגדיר את הזהות האישית כזהות הלאומית
174
ספר שיריו של אבות ישורון – חוויה גדולה
175
שער חמישי :אלבום צילומים
177
שער שישי :פרידה
195
אליך /אבא קובנר
196
תפילתי התקבלה /שלומית קובנר
197
שיח /שלומית קובנר
198
לזכר אמא /מיכאל קובנר
200
תוכן העניינים
פתח דבר :פרופסור דינה פורת שער ראשון :בדרך
5 7
הקדשה /אבא קובנר
8
חלק ראשון :ילדות ,נעורים ,בחרות ,פרוץ המלחמה ,וילנה /מראיינת :יונה הרצברג
9
חלק שני :הכיבוש הגרמני והגטו בווילנה /מראיין :אברהם אצילי
20
חלק שלישי :פרטיזנים ביער ,השחרור /מראיין :אברהם אצילי
34
חלק רביעי" :יציאת אירופה" /מראיין :אברהם אצילי
53
חלק חמישי" :הנקם" /מראיין :אברהם אצילי
63
חלק שישי :בארץ ובקיבוץ /מראיינת :יונה הרצברג
81
שער שני :ויטקה ודרך עבודתה בשדה הפסיכולוגיה
93
כעת חיה /אבא קובנר
94
תפיסת העולם של ויטקה בשדה הפסיכולוגיה לאור תורתו של ד"ר שטרן /מיכאל קובנר
95
נוכחות חיה /ענבל קליינר
123
היא אהבה את החיים -שיחה עם גאולה גל /מראיין :יגאל וילפנד
126
נגעה בנכון /רחל שמיר
133
לויטקה -מילים שבאו עם השנים /אביה רבין
134
זוכרת אותה באהבה /נעמי מיתקי
135
שער שלישי :דברים לדמותה
137
כל החשבון /אבא קובנר
138
ויטקה שזכיתי להכיר ולהעריץ /חנוך ברטוב
139
עם ויטקה /מוקי צור
140
צירוף נדיר של חכמה ונועזות /מוקי צור
143
ויטקה חברתי /גיטה אלכסנדרוני
144
על הספה /עידית בכר
146
דברי פרידה /יונת רוטביין-מרלא
147
ההלוויה האחרונה /אליעזר יערי
149
הידידות שנשארה /חיים מילר
150
ויטקה לוחמת לחיים
ויטקה קמפנר-קובנר 2012-1920