Storia di un gentiluomo modenese by Boxman

Storia di un gentiluomo modenese Ricordando Chicco Crema (1938-2016)

Editing e coordinamento editoriale a cura di: Sarah Parenzo www.sarahparenzo.com

Progettazione grafica: Enrico Attas Stampato in Israele 2017, presso Eshel Printing, Jerusalem

Scrivo queste pagine a beneficio soprattutto dei miei figli e dei figli di mio fratello Manu, perchè sappiano il più possibile del loro caro nonno che li ha amati molto, ricambiato. Nel mio piccolo, seguo così l’esempio dello zio di papà, Arrigo Levi, che ha reso eterno il ricordo di suo padre Enzo Levi per noi discendenti.

Michele, 31 Gennaio 2017

Le origini Papà era un ebreo modenese figlio di ebrei modenesi. La famiglia Crema, a Modena da centinaia di anni, è di origini ashkenazite e mio nonno Fortunato Crema (per tutti Nino) ha pregato alla Scola Tedesca finchè è esistita. Quando venne chiusa scese al tempio Italiano, sedendosi in seconda fila, a fianco degli adorati cugini Uzzielli. Nel 1935, nel giro di pochi giorni, il nonno Nino perse suo padre Felice e si fidanzò con Alberta Levi. Nino entrò in una famiglia molto diversa dalla sua, più ricca, più laica e maggiormente coinvolta nella politica. Ma soprattutto più grande, forte dei sette fratelli Levi di cui mia nonna era la primogenita, e che presto lo assorbì1. Da diverse testimonianze ho appreso che i Crema erano piuttosto osservanti. Mia zia Franca Eckert (nata nel 1937) ricorda che la mamma di Nino, Enrichetta, era per i bambini ebrei modenesi un punto di riferimento religioso. Il nonno Nino mi raccontò di aver messo i tefillin in una spiaggia romagnola insieme al figlio del rabbino Levi, suo caro amico, successivamente deportato. Nino aveva persino preso il diploma di shochèt per pollame. La famiglia della nonna Alberta, invece, era totalmente laica, tanto che la nonna partecipò al suo primo séder pasquale solo dopo il fidanzamento. Comunque, subito dopo il matrimonio, ho motivo di credere che la casa dei miei nonni fosse strettamente cashèr, infatti la nonna raccontava di una colf disattenta che metteva il formaggio nelle polpette. Questa osservanza si è invece allentata con il passare degli anni. Papà nacque a Modena il 4 dicembre del 1938. Erano dunque trascorsi solo pochi giorni dalla promulgazione delle leggi razziali, e a tale proposito la nonna Alberta diceva che alla milà tutti piangevano e nessuno rideva. Lo chiamarono Felice Giorgio, Pinchas di nome ebraico. Felice era il nome del nonno paterno e del nonno di suo nonno. A causa della guerra, nel 1942, a meno di quattro anni papà salpò per l’Argentina a bordo del Monte Amboto, una piccola nave spagnola, insieme ad una “tribù” di 10 Levi, intraprendendo un viaggio pieno di incognite. Risale 1 Sulla storia della famiglia Levi esiste già molto materiale di rilievo, motivo per cui in questa sede tratto solo la storia della famiglia Crema.

a quelll’epoca il soprannome “Chicco d’oro”, dovuto alla chioma folta e bionda. Perso l’oro dei capelli biondi, rimase Chicco per sempre. In Argentina nel 1943 nacque la sorella di papà, Daniela. Dopo la guerra la famiglia fece ritorno in Italia; dato che i ricordi del periodo della guerra in Argentina erano agrodolci e a volte addirittura positivi, ho chiesto varie volte perché tornarono: in fin dei conti il Bel Paese li aveva presi a pesci in faccia mentre l’Argentina li aveva accolti. La risposta che mi fu sempre data dalla nonna Alberta era un secco “noi eravamo Italiani”, risposta probabilmente anche utilizzata quale contraltare rispetto alla mia ambizione di lasciare l’Italia per Israele. In realtà ho capito con il tempo che c’erano altre considerazioni, come la salute di Daniela e il legame con la nonna Ida, rientrata in Italia per il referendum del 1946 e rimasta presto vedova. Del resto, a conferma dell’esitazione sulla decisione di tornare in Italia sta il fatto che il nonno Nino rimase da solo in Argentina per 8 mesi prima di ricongiungersi a moglie e figli e riabbracciare sua madre Enrichetta, questo anche per mantenere la buona posizione ottenuta laggiù in una ditta di nome Levin. Ma sulla scia del nonno Enzo, tornato per votare contro la

Nonno Nino, Nonna Alberta e Papà

monarchia e per morire a Modena, fu indubbiamente l’amore verso l’Italia il motivo principale che li riportò a Modena. La travagliata storia dell’Argentina dopo la Seconda Guerra Mondiale testimonia tra l’altro che fu una buona scelta. Rifletto spesso sul fatto che noi Crema abbiamo lasciato Modena due volte sole negli ultimi 3 o 400 anni. La prima volta durante l’uragano della guerra mondiale, fuggendo. La seconda volta a testa alta, senza rancore, tuttaltro, ma credo per sempre. Quella terra che in passato (e spero mai piu’ in futuro) ci ha volto le spalle, tutto sommato ci ha plasmato, ha plasmato il nostro senso civico, il nostro ebraismo, il nostro modo di lavorare e persino di essere una famiglia. Non credo che i nipoti di Papà, tutti israeliani, abbiano i mezzi per capire e riconoscere la loro “modenesità”. Ma sappiano che quando faranno una cosa perchè è giusto farla, anche se magari non conviene, o quando preferiranno esprimere un’opinione solo se ben argomentata, è perchè nelle loro

Nonno Nino con sua madre Enrichetta e le sorelle Luisa e Stella, 1931

Papà bimbo sulla nave per l’Argentina con da sinistra: Nonno Nino, Anna Levi, Nonna Alberta, Arrigo, Paola e Luisa Levi

vene scorre anche il sangue di un nonno onesto e gentile, che purtroppo non c’é più.

Papà da ragazzo, raccontato da chi c’era Racconta Carlo Vellani, amico d’infanzia di Papà, suo socio alla Biomedica per trent’anni dal 1974: La nostra conoscenza direi sia iniziata dalle scuole medie. Il ginnasio e il liceo li abbiamo vissuti serenamente, ricordo gli amici e le partite a un gioco di allora di cui non rammento il nome presso il bar dei “Trentini”. Da allora si è rafforzata una vera amicizia familiare tra genitori e figli. Ricordo con affetto le partite giocate a tennis nella vostra casa di San Martino, con piccole discussioni con Ricky e Junior per l’uso del campo. Ricordo la figura della nonna Ida come anche di Anna e Alberto, i genitori di Ricky e Junior. Insieme ad Alberto Alberti facemmo la prima esperienza di campeggio con una tenda comprata dal prof. Carlo Benatti e pagata cinquemila

lire. Pagata poco non a caso perché non aveva il fondo e i bottoni non erano paralleli alle asole e per chiudere la tenda uno doveva tirare in basso i bottoni e un altro tirare su le asole. Il dramma fu una notte a Milano Marittima quando, durante un temporale, l’acqua scorreva Papà con Carlo Vellani nelle file della Folgore nel fondo trascinando foglie, mozziconi di sigarette e quant’altro. Altra esperienza con la tenda la facemmo a Bardolino sul lago di Garda, ed infine a Imperia da dove andammo in bici a Cannes e percorremmo la Promenade des Anglais, per terminare il viaggio a Montecarlo. In quegli anni si giocava a pallone nella “Folgore” e devo dire che Chicco giocava molto bene a tennis, mentre a calcio era piuttosto scarso. Di quegli anni sereni racconta anche Paolo Milano, uno dei cugini della grande famiglia Levi: Chicco era il più grande dei cugini e d’estate era parecchio impegnato con lo studio, ma quello che faceva di lui un personaggio mitico, quasi irraggiungibile, erano le sue uscite, la Lambretta, i compagni, più grandi di noi, con cui giocava a tennis (e a cui dovevamo lasciare immediatamente il campo libero...) e soprattutto, per me, il fascino delle sue vacanze in campeggio con gli amici che, dai pochi racconti trapelati, si intuivano come momenti di grande allegria, libertà e divertimento! Quando con Andrea passavamo lunghi periodi estivi a San Martino, accuditi e nutriti dagli zii presenti, soprattutto dai tuoi nonni Alberta e Nino, si cenava in camera da pranzo con la porta e la finestra aperte; spesso le farfalle notturne volteggiavano attorno al lampadario. Certe sere si accendeva una forte animazione perché si sapeva che dopo cena Chicco sarebbe andato a Modena a trovare gli amici, sulla sua

Lambretta. Assistevamo alla preparazione dell’evento, conquistati dal rituale: oltre alle varie raccomandazioni, era importante che si coprisse bene, quindi sotto la giacca a vento venivano infilati fogli di giornale per maggior protezione dal freddo e dalla velocità; ed era eccitante e struggente il momento della sua partenza verso l’avventura, verso luoghi, volti ed avvenimenti che noi, più piccoli, non potevamo fare altro che immaginare. Enzo Neppi, uno dei cugini piu cari anche se molto più giovane, racconta che papà quel ruolo di cugino vecchio proprio non lo disdegnava: Quando ero bambino Chicco abitava da noi, in via Castellata, a Bologna, perché studiava chimica industriale all’università. Io facevo dei gran balzi in salotto per raggiungere l’architrave della porta, per vedere se ero cresciuto e perché volevo diventare un campione di pallacanestro. Dicevo: «Vedi, Chicco, ancora un po’ raggiungo il soffitto!», e lui mi rispondeva: «Sono tuo cugino, ma sono talmente più vecchio di te che mi devi trattare con più rispetto, mi devi chiamare zio Chicco». Papà era anche un fratello premuroso per la zia Daniela, che racconta:

Papà al liceo

Ero a Milano Marittima con Luciana e la famiglia di Elsa Fezzi. Io, che ho sempre sofferto lontano dai miei genitori, alla sera piangevo sempre. Vostro padre era in campeggio lì vicino con gli amici. La mia disperazione era tale che una sera dovettero mandare Gigi, figlio di Elsa Fezzi, a prenderlo, perché io avevo bisogno di vedere almeno lui.

Nasce la nostra famiglia La mamma aveva quindici anni quando hanno cominciato ad uscire insieme, il papà ventidue; Nonno Max e Nonno Nino ad una festa di Purim se mia figlia Mila a quell’età mi si a Firenze, 1932 presenterà con un ventiduenne non ho dubbi che chiamerò la polizia. Invece, dato che le famiglie si conoscevano da tutta la vita, e dato che un ebreo modenese era una vera rarità tutto filò liscio. La nonna Alberta e la nonna Nella erano state in classe insieme, il nonno Nino e il nonno Max erano grandi amici, probabilmente gli unici e ultimi giovani della Scola Tedesca a Modena. Abbiamo persino trovato il testo di una recita di Purim a cui parteciparono bambini il nonno Nino e la nonna Nella, insieme agli amici Enrico Castelbolognesi e Ines Caion. La mamma andava dalla zia Daniela a giocare, per cui ha incontrato il papà di frequente crescendo. Il colpo di fulmine per la mamma avvenne un Kippùr in cui papà bello “incravattato” entrò al tempio, all’epoca avvenimento piuttosto raro, dato che non era molto osservante. I nonni (sia Eckert che Crema) erano all’oscuro del primo appuntamento, solo la zia Daniela lo sapeva e fece da copertura andando invece dall’amica Mirella. Furono “beccati” già al primo appuntamento, da Alberto e Anna Levi, che passarono in macchina in viale Muratori. All epoca papà viveva a Bologna dagli

Papà e Mamma al Matrimonio di Irma e Giorgio Uzzielli

zii Neppi. Nel ’62, quando la mamma aveva solo diciassette anni, al matrimonio di Giorgio e Irma Uzzielli, erano già una coppia (anche se non fidanzati ufficialmente). Nel ‘63 la mamma era stata a studiare inglese a Londra per qualche mese e verso la fine del ’64 a Washington dalla sorella Franca per tre mesi. La zia Daniela racconta teneramente quanto papà fremesse di sentire la sua voce per telefono. Mi ha sempre fatto ridere una storia di quell epoca: la mamma si toglieva gli occhiali uscendo da scuola per essere più bella, nel caso papà la fosse venuta a trovare. Ma la mamma vede davvero poco senza occhiali e doveva incaricare le amiche che la accompagnavano di avvisarla “C’è Chicco, c’è Chicco!” e la mamma terribilmente miope chiedeva “dove, dove?”.

Nel gennaio del ’65 la mamma in lacrime lo accompagnò al monumento, in Via Caduti In Guerra, per partir soldato. Papà prestò servizio a Caserta, a Legnano e poi a Pordenone, da ufficiale, facendo persino il corso d’ardimento. Mio zio Giorgio Coen ricorda il periodo immediatamente dopo il matrimonio, nel novembre del 1965: Da giovane appena sposato era stato nel corpo dei bersaglieri con sede a Pordenone, insieme alla giovanissima Sandra, periodo che ricordava con orgoglio. Ricordo i racconti delle prodezze ginniche, il salto attraverso un cerchio infuocato, le corse accanto ai carroarmati e lo spirito di corpo con cui partecipava con entusiasmo. Una storia classica che raccontava papà risalente a quei tempi riguarda uno svenimento dovuto ad una polenta troppo calda che la mamma gli avrebbe preparato nella fredda Pordenone. Un tentato omicidio, diceva. Durante la shivà ho appreso che durante il militare papà fu molto felice, aveva buoni amici e, secondo la mamma, fu il periodo più bello della sua vita. Il ritorno a Modena, dopo l’esercito, con la nascita di Emanuele e Giulio fu invece reso più triste dalla prematura scomparsa della nonna Nella.

Il rapporto con i figli, appunti sparsi Papà riponeva grandissima importanza nella dedizione agli studi. Non ai voti alti, che certamente non ha ottenuto da nessuno di noi. Credo piuttosto che gli desse fastidio vedere pigrizia e superficialità. A scuola nutrivo grande insofferenza nei confronti della disciplina e ricordo che lui prendeva sempre la parte dei professori. Oggi, da padre, mi rendo conto che spesso i genitori scelgono la parte dei figli imputando i loro fallimenti ad un accanimento dell’insegnante invece che alla puerilità dei loro beniamini. Appunto numero uno: prendere la parte dei miei figli è spesso sbagliato se voglio stimolarli e responsabilizzarli. Non era nel carattere di papà guardare avanti, verso il futuro; preferiva piuttosto lanciare uno sguardo romantico al passato della sua famiglia, del suo popolo, gli ebrei, e della sua patria, l’Italia. Credo che l’alone dell’affascinante passato familiare che ha sempre aleggiato in casa mi abbia reso più moderato. Quando ti confronti con qualcosa di monumentale sai mettere le altre cose nelle debite proporzioni.

Papà con Emanuele

Papà con Michele, Svizzera

Appunto numero due: voglio parlare coi miei figli dei miti di famiglia, li aiuterà a mettere tutto nelle giuste proporzioni. Credo che la mia osservanza abbia infastidito papà in alcune fasi. Lui era più laico, mentre io ero attratto dalla religiosità dei miei fraterni amici Lattes, e del mio carismatico nonno Max Eckert. Ammiro tuttavia il fatto che mi abbia perdonato tutto, accettando la mia indipendenza giovanile. Papà mi ha concesso infatti completa autonomia in tutte le mie scelte, che naturalmente non sarebbero state possibili senza il suo sostegno. Spero di essere in grado di fare altrettanto con i miei figli. Appunto numero tre: voglio lavorare affinchè i miei figli possano realizzare i loro sogni, anche se non sono i miei. Papà ha fatto un’aliyà progressiva per congiungersi a figli e nipoti, cominciata nella sua mente forse già nel 1992, quando mio fratello Manu e Yael si sposarono. A questo fine ha percorso un tragitto, credo sereno, di avvicinamento alla religione. Da anziano infatti era diventato molto più religioso, osservando precetti che mai aveva tenuto fino

ad allora. Credo lo abbia fatto anche per rispetto nei confronti di noi figli e dell’armonia delle famiglie religiose che stiamo costruendo. Appunto numero quattro: l’amore non si esprime solamente con la presenza e l’influenza, un animo gentile sa amare e farsi amare anche nascondendosi.

Il periodo post-aliyà In seguito al mio trasferimento in Israele nel 1995, con papà si è progressivamente creato un rapporto adulto e meno confittuale che è culminato con la creazione della mia famiglia. Il rapporto di comunione con lui era basato sulla soddisfazione da parte sua sia nei confronti della mia vita professionale sia, forse soprattutto, della mia vita familiare. Il suo amore profondo verso i miei figli e il suo affetto per mia moglie mi hanno appagato molto. Papà era una persona ansiosa, non molto serena, soprattutto da anziano. Ma anche in questa fase non ha mai cercato di influenzarmi, persino quando ho preso decisioni che son sicuro lui ritenesse totalmente sbagliate, come nel momento in cui diedi le dimissioni alla Banca d’Israele per trasferirmi in Canada per un anno o due, senza un piano preciso. Ricordo una volta in cui papà si interessò nei dettagli di uno dei miei primi lavori, molto poco soddisfacente, non remunerativo nè interessante, mentre ero ancora studente. Gli dissi: ho la sensazione che tu sia più fiero di me per un lavoro temporaneo, e che detesto, di quanto lo fossi quando studiavo ad un università prestigiosa. Mi rispose: «Come se non lo sapessi, dimmi qualcosa che non so!». Facendo un passo

indietro, capisco meglio che il suo interesse per il mio andamento scolastico fosse solo preoccupazione per un figlio un po’ incapace di prendere la vita sul serio. Invece, il successo professionale era una cosa che aveva un valore fine a se stesso per lui, un tratto questo che lo accomunava al nonno Nino. Papà e il nonno sono entrambi invecchiati molto nel momento in cui sono andati in pensione. Rimane una sfida per l’uomo moderno reinventarsi e continuare a sentirsi importante da anziano, al capolinea della vita professionale.

Hai mantenuto la promessa! Alla nascita del mio primo figlio maschio, nel 2011, abbiamo chiesto a mio suocero Eli di esserne padrino al brit milà. Papà la prese male, essendo lui piu vecchio di Eli di quasi vent’anni, si aspettava di essere padrino lui, per la prima volta nella vita. Gli spiegai che il nome del bimbo sarebbe stato di famiglia nostra (lo abbiamo chiamato Noah Yoel, in ricordo di mio fratello Giulio Yoel) e che magari ne avremmo fatto un altro, ma rispose cinicamente che lui sarebbe morto certamente prima. Nel settembre 2013, quando si ammalò di nuovo, gli annunciai commosso la prossima nascita di un altro maschietto, Yona, di cui sarebbe stato padrino nel febbraio 2014. Disse: «hai mantenuto la promessa». Poche volte nella vita ho percepito una tale emozione nella sua voce, di solito pacata, è un momento che non scorderò. Un paio di settimane prima della sua morte l’ho sentito vantarsi: “quanto mi assomiglia!” riferendosi a Yona. Chiariamo: Yona è molto più bello, ma il mento, il colore dei capelli e forse

anche la forma del viso ricordano il suo caro nonno. In realtà è Dan il nipote che ricorda più il papà fisicamente.

San Martino, la casa di famiglia La casa di famiglia Levi, a San Martino di Mugnano rappresenta teneri momenti di familiarità per noi e per decine di parenti di Papà. Negli ultimi anni, l’edificio, in decadenza, è letteralmente pericolante. Ricordando il passato a volte si fa l’errore di ricordare solo l’ultima immagine che una persona o un luogo ti hanno lasciato, come quando erroneamente ricordo dei miei nonni gli ultimi tristi anni di malattia e incapacità mentale. Invece dovremmo ricordarci degli anni più belli e significativi, sia delle persone che dei luoghi. Io di San Martino voglio ricordare le cene in loggia. Ricordo una cucina fredda per l’umidità, ricordo alberi immensi nel boschetto. Ricordo che vidi un Alfetta volare verso un abisso che avrebbe cambiato tutto per sempre, ricordo la casa dei nani e la montagnola, le prugne

La famiglia Levi riunita al gran completo intorno a Nonna Ida nel 1974 a San Martino

Tutti i cugini Levi al matrimonio della Zia Daniela con Fausto Palladini, al centro

e le perine, una libreria immensa e dotta, ricordo una Lacoste con un golf sulle spalle, ricordo un uomo sicuro, con la sigaretta in bocca, che sorrideva premuroso ai suoi cari, ricordo valori, famiglia, affetto, riconoscenza, generazioni, appartenenza, orgoglio. È un orgoglio ereditario. Papà ha sottolineato il seguente brano del libro «Un paese non basta» di suo zio Arrigo Levi: Essere ebrei significava ancora, sicuramente, per mio padre, i miei zii, gli innumerevoli cugini, appartenere al popolo eletto. Essere italiani, voleva dire essere cittadini e patrioti del paese migliore e piu civile al mondo. Essere l’una e l’altra cosa assieme e per di piu modenesi (e i modenesi hanno un furibondo orgoglio della loro modenesita) voleva dire essere al vertice della piramide umana, al vertice della fortuna, una condizione che permetteva di dimenticare i secoli di persecuzioni. Confesso che qualche traccia di questi sentimenti si nasconde ancora in fondo all’identità collettiva di famiglia.

Il football A papà piaceva chiamarlo football, romanticamente. Si tratta del mio più vecchio ricordo di lui e risale alla finale di Madrid, nel 1982. Avevo quasi sei anni, c’era anche Giulio e persino la mamma. Paolo Rossi segnò, papà balzò dalla gioia e mi diede una pacca sulla gamba, piansi, un po’ spaventato, e mi sedetti sulle ginocchie della mamma per il resto della partita. Ma la vera passione comune per il football fu consumata le domeniche pomeriggio allo stadio Braglia, su di una gradinata ben poco affollata, a sostenere un Modena spesso penoso, quasi sempre in Serie C. Furono ore di vicinanza e comunione con papà, bei ricordi. Solo a sedici o diciassette anni cominciai ad andarci in motorino con gli amici, e non so se lui ci rimase male. Perchè papà amava il calcio? Era un amore di famiglia. Mi raccontò di essere andato a vedere il River Plate col nonno Nino. Una volta lo stadio era così affollato che il nonno Nino si spaventò ed uscì tenendo papà bambino sospeso su una mano. Al Braglia di Modena invece non abbiamo mai avuto problemi di eccessivo affollamento! Non che sia una cosa rara in Italia amare il calcio, ma papà era indubbiamente un appassionato. Credo che fosse un amore nostalgico, gli si illuminavano gli occhi quando declamava la formazione della Juve o del River di cinquanta o più anni prima. Anche se da ragazzo la sua passione era Sivori, Papà con la maglia del River Plate, amava i Ravanelli più dei Baggio. in una gita a Cordoba, Argentina

Amava l’outsider che tutti consideravano inadeguato. Credo fosse parte del suo ostinato rispetto. Se Ravanelli è lì, è perchè se lo è guadagnato e merita lo stesso rispetto di Baggio, e così era diventato il suo beniamino. Credo che a papà desse fastidio che non si rispettassero i “Ravanelli” del mondo. Il rispetto è la base dello sport, e vale la pena insegnare lo sport affinchè i figli imparino il rispetto. La passione non era diretta solo al calcio, ma a vari sport: papà è stato un ottimo tennista e ha ben tirato di scherma. Discipline di “duello”, ma anche di rispetto e studio dell’avversario. Nel Levitico (25, 17) è scritto “velo tonnu ish et amito”. Una traduzione semplicistica potrebbe essere “non imbrogliatevi tra di voi” ma si intende non solo negli affari, bensì persino nelle parole. Nel trattato talmudico di Bava Metzyìa si porta come esempio di questo divieto di non chiedere ad un commesso il prezzo di un oggetto se non si ha intenzione di comprarlo. Chi è stato vicino a papà durante la ristrutturazione dell’appartamento di Gerusalemme sa quanto abbia sofferto per ogni preventivo di un artigiano che poi non è stato selezionato. Anche se allora mi era parso esagerato, ora capisco e ammiro la sua sensibilità nei confronti dei sentimenti altrui.

La vita professionale Carlo Vellani, il socio di papà alla Biomedica, ditta che eseguiva analisi del sangue, racconta: Finito il liceo abbiamo iniziato assieme l’avventura dell’iscrizione alla Facoltà di Chimica concludendo poi con laurea a Bologna in Chimica Industriale. Dopo alcuni anni di lavoro nel settore farmaceutico, prendendo spunto dal fatto che un nostro collega, Paolo Taschini, aveva rilevato un laboratorio di analisi mediche: la “Bioanalisi”, abbiamo deciso di affrontare la stessa avventura e abbiamo aperto la “Biomedica-laboratorio di analisi chimico cliniche”. La partenza è stata difficile perché abbiamo commesso errori come quello di prendere in società amici medici, errore subito rimediato “riprendendoci” le nostre

quote. Facemmo una società al 50% con difficoltà a volte di condividere strategie e politiche di espansione viste le caratteristiche diverse dei titolari, ma a ciò abbiamo rimediato grazie alla comune identità, onestà, lealtà, professionalità, comune resistenza ai compromessi, e alla bella amicizia fra le nostre famiglie e i nostri ragazzi. Vale la pena ricordare fra i successi la convenzione con l’Inail a cui trasmettevamo denunce di malattia professionale nei casi di intossicazione; la presidenza dei laboratori di analisi di Modena e provincia; la rappresentanza in Regione ad un tavolo con primari dei vari ospedali di Bologna; la convenzione con l’Associazione Industriali di Modena e l’orgoglio di avere fatto analisi per imprese importanti in ogni settore come Fiat, Maserati, Ferrari, etc..

Mio padre era un amico favoloso Mio zio Giorgio Coen racconta: Aveva amici affettuosi in città a Modena, molti ed affezionati, di cui

si fidava ciecamente, perchè il rapporto che costruiva non era mai conflittuale e si basava sulla tolleranza e la fiducia per il prossimo. I buoni rapporti lo legavano anche agli altri membri della comunità ebraica di cui fu presidente per un lungo periodo, senza mai mostrare arroganza per il ruolo e riscuotendo la generale approvazione. Papà aveva tanti amici carissimi, con cui aveva un legame decennale e che lo amavano molto. Amici cari furono Claudio Generati, Franco Sani, Enrico Marini e Vittorio Battaglia che non ci sono più e anche Carlo Vellani. Ma il suo amico più caro negli ultimi quarant’anni credo sia stato Nino Bemporad, che racconta: “Non c’è più l’amico caro ed il futuro è un po’ più amaro” Però, ripercorrendo i mille ricordi delle cose fatte insieme in quaranta e passa anni, quasi un’amicizia d’oro, mi si riempie il cuore di gioia e di riconoscenza. Sono sicuro che un giorno potremo, io e Chicco, ricordarle e sorriderne insieme. Negli ultimi vent’anni, con i figli già grandi, chiacchierando del più e del meno dopo cena, passavamo le serate “stravaccati” sui divani di Modena, o di Moneglia, o di Fanano, a casa nostra o dai Crema, mentre Sandra e Donna sistemavano la cucina, sfumacchiando e chiacchierando, anche loro del loro più e del loro meno. Noi sentivamo solo il suono delle loro voci e risatine che creavano un sottofondo piacevole. Noi non si discuteva dei massimi sistemi, ma si chiacchierava di politica spicciola, delle famiglie, dei problemi della comunità, di Israele, di sport, spesso di salute: in modo confidenziale e quasi come parlando a se stessi. In quelle occasioni ho sentito rarissimamente Chicco criticare qualcuno e, se lo faceva, cercava sempre di capirne le ragioni: erano chiacchiere tra due vecchi amici, rilassanti e rassicuranti. E ognuno di noi cercava, e spesso trovava, nelle argomentazioni dell’altro le spiegazioni e le certezze delle quali sentiva il bisogno. Questo mi mancherà molto.

Papà con Nino Bemporad

Ripercorrendo la storia della nostra amicizia, questa ebbe inizio nel lontano 1973/74 quando la Lelli e la “Crema Vecchia”, amiche dell’ADEI, decisero che era giunto il momento di fare incontrare le nostre famiglie. Per noi fiorentini, da poco trasferiti a Carpi per lavoro e probabilmente anche per i Crema, modenesi da sempre, si trattava solo di una formalità per fare contente le nostre mamme. Mi ricordo che fummo invitati con i nostri figli, un pomeriggio, in una villa in campagna a Castelnuovo. Mi si presenta questo signore bassino, con un naso importante e due gambine secche, ma muscolose,

che gli spuntavano da un paio di pantaloncini da tennis: col sorrisino di circostanza, che ho imparato a conoscere bene, modi formali, molto gentile ed educato. Tra me e me pensai, forte dei miei 25 chili (oggi 50) e 15 cm in più: facciamo questo sforzo, due chiacchiere, speriamo in una buona merenda e poi via a casa. Ed invece, alla fine della giornata, con i bimbi che cominciavano a giocare insieme, parlando del più e del meno, scoprimmo che c’erano un paio di cose che ci legavano: avevamo fatto tutti e due il liceo classico e giocavamo tutti e due a tennis - e di lì tutto iniziò in discesa. Cominciammo a giocare a tennis. Ci si incontrava allo Z2 la mattina alle sette, due o tre volte a settimana, prima di andare al lavoro, per un’ora di tennis tirato. Quell’omino si trasformava in un leone e mi sparava delle cannonate di diritto impossibili da prendere. E correva come un forsennato. Il mio rispetto per Chicco aumentò a dismisura. In doppio poi ci siamo levati anche qualche soddisfazione. Da allora, grazie anche alla sintonia che si era creata tra le nostre donne ed al

La passione di famiglia per il tennis: Nonna Alberta gioca a San Martino, Enzo Levi sullo sfondo

fatto che i figli stessero volentieri insieme, la vita delle nostre due famiglie si è sempre più intrecciata, a tal punto che le gioie ed i dolori dell’una si riverberavano sull’altra, e si rideva e si piangeva insieme perché l’evento positivo o negativo che fosse, era vissuto come che avesse colpito ognuno di noi. Cercando di fare un excursus solo delle cose belle fatte insieme, come mi vengono in mente alla rinfusa: - Bar e Batmitzva dei nostri figli, - secondo nostro matrimonio (Chicco mio testimone), - Pesach a casa Crema con il grande Eckert a capotavola ed io, grandissimo onore, seduto accanto, divenuti col tempo grandi amici anche noi, - le ferie invernali a Folgaria ed a Siusi, Chicco che fece un tentativo con lo sci di fondo, miseramente abortito per colpa mia (per anni Chicco mi ha accusato di aver sabotato il suo fulgente futuro di sciatore). Le cose andarono così: mentre Chicco stava impegnandosi allo spasimo per stare ritto su quegli sciini sottilissimi, io dalla terrazza di Baffo lo invitai a bere un vin brulè per riscaldarsi. Non avevo ancora finito l’invito che Chicco si sfilò gli sci, mollò racchette e mi raggiunse di corsa al bar. Da quel momento le strade di Chicco e dello sci si separarono definitivamente…… per colpa mia e del vin brulè. Poi le ferie estive: in Corsica insieme, noi in roulotte ed i Crema in tenda. Mi ricordo che noi arrivammo qualche giorno prima al camping

Merendella. Io guidavo l’Alfa di Chicco, mentre Chicco avrebbe guidato la mia macchina nuova, la Peugeot 7 posti che non era ancora pronta per quando avevamo prenotato il ferry boat. Dopo qualche giorno ecco arrivare Chicco e famiglia sulla mia Peugeot bellissima. I Crema in tenda, in una favolosa tenda nuova 5 posti, con addirittura un ingressino per le scarpe e le valige. Forte dell’esperienza fatta da Chicco da ragazzo (credo un weekend al mare), la tenda fu montata alla perfezione seguendo le istruzioni e la prima notte iniziò abbastanza serena. Ma la mattina presto fummo svegliati da lampi/ tuoni e un acquazzone terrificante. Purtroppo, come spesso succede ai neofiti, nessuno aveva pensato di fare intorno alla tenda i canali di scolo, per cui la pioggia entrava tranquillamente dentro la tenda!! Noi dalle finestre della roulotte vedevamo ogni tanto qualcuno uscire di corsa e, sotto l’acqua, con una palettina, cercare di scavare dei canaletti che facessero defluire l’acqua: tentativo inutile in quanto il terreno era diventato un pantano. La pioggia continuò per tutto il giorno e solo a sera il temporale finì e tornò il sereno. Tutto fu messo ad asciugare, tipo accampamento profughi. L’inizio fu disastroso, poi compensato dal bel tempo e dai bagni per il prosieguo delle ferie. E la sacra cerimonia della pasta al forno di fine anno in montagna: da un minimo di otto teglie al massimo record di dodici. La ricetta era facilissima: ogni teglia 1/2 chilo di pasta, 1/2 chilo di besciamella, 250 grammi di parmigiano, 250 grammi di mozzarella, margarina a volontà: una cosina leggera! Si iniziava alle due del pomeriggio a cuocere pentoloni di penne rigate rigorosamente Barilla. Chicco arrivava verso le tre per la preparazione degli ingredienti. Hali grattava chili di parmigiano, io condivo la pasta ed a Chicco era affidato un compito importantissimo: tagliare a dadini minimo due chili di mozzarella. E Chicco, serissimo, spesso con grembiule gentilmente fornito dalla Sandra con precisione

certosina tagliava prima la mozzarella a strisce, poi le strisce a dadini, tutti rigorosamente uguali. Poi iniziava la preparazione delle teglie: tutto fatto a mano libera: prima ungevamo di margarina la teglia, poi uno strato di pasta, poi la besciamella e Chicco che gettava dadini di mozzarella. A lui sembrava sempre troppa, io a insistere che ne mettesse ancora. Poi un’altro strato di pasta, besciamella, parmigiano, dadini di mozzarella, qualche volta pan grattato per fare la crosta. Dopo qualche ora le teglie erano pronte, noi tutti esausti ma soddisfatti del nostro lavoro. E per 3/4 giorni si mangiava pasta al forno, ogni giorno più buona, ma non finiva mai….. E poi la ricerca della casa al mare, con la Sandra che spingeva per l’Adriatico, e io che insistevo per il Tirreno. Ognuno di noi sognava i posti frequentati da bambini. Iniziammo dall’Adriatico, Cesenatico, Milano Marittima, Cervia, tutto troppo caro. Poi provammo ai Lidi, case troppo brutte e troppe zanzare. Io continuavo a spingere per il Tirreno. Finalmente i Bemporad furono mandati in avanscoperta sul Tirreno e dopo vari tentativi infruttuosi, quasi per caso arrivammo a Moneglia e sicuramente per caso trovammo una casa bellissima. Subito i Crema iniziarono anche loro a cercare casa a Moneglia e dopo poco trovarono e comprarono una casa deliziosa! Ma per Chicco, che non amava particolarmente il mare, il sogno era trovare casa a Fanano. Quando i bimbi erano piccoli, Chicco e Sandra passavano spesso le ferie sull’Appennino modenese ed i ricordi di quei tempi felici erano fortissimi. Noi non c’eravamo mai stati, neanche di passaggio. Ma se andava bene ai Crema, andava bene anche ai Bemporad. Detto fatto, i Crema acquistarono un bellissimo appartamento ancora da essere finito un pò fuori Fanano, e noi un bellissimo e vecchissimo appartamento nella piazza principale di Fanano.

Grazie ai Crema, abbiamo conosciuto zone che ci erano sconosciute e che abbiamo imparato ad amare. La rincorsa delle nostre famiglie era completa: insieme a Modena, a Moneglia e a Fanano. E più ripenso ai tanti anni passati insieme più si affollano nella mia memoria di vecchietto mille episodi che potrebbero riempire decine di pagine……. ma ho deciso di lasciarli tutti per quando Chicco ed io, gemelli diversi, non so dove e non so quando, ci ritroveremo a chiacchierare del più e del meno come abbiamo fatto per tutta la vita insieme.

La festa dei cinquant’anni di matrimonio Quando ho capito che il progetto della mamma di fare una festa per i cinquant’anni di matrimonio si sarebbe realizzato, ero meno che entusiasta. Noi Crema non siamo dei gran festeggiatori nè oratori. Però, nel preparare il mio unico contributo alla festa, un breve discorso, ho dovuto fare un esercizio da cui ho ricevuto molto, che è stato quello di

guardare ai mie genitori e ringraziarli in pubblico di quello mi hanno dato. Questa è una sintesi di ciò che ho detto: Quando un ragazzo cresce, crede di essere molto diverso dai suoi genitori, ma nella mia esperienza è soprattutto quando ci si sposa, e si diventa padre, che si capisce. Nella Bibbia è scritto che “l’uomo è come un albero del campo” (Deuteronomio 20,19). Se la Torà fa un paragone così strano, non credo che dobbiamo cercare le vaghe somiglianze tra l’uomo e l’albero, bensì credo che la Torà voglia dirci che c’e’ una differenza tra uomo e albero in realtà è solo apparente. La differenza più evidente tra un uomo e una pianta è che l’uomo si muove, mentre invece la pianta è ferma, ha le radici. Per cui il messaggio che intende probabilmente trasmetterci la Torà è che come l’albero, così anche l’uomo non può allontanarsi dalle proprie radici. In questo senso siamo come l’albero del campo. I miei genitori mi hanno inculcato i due ideali o modi di vivere che alla

fine mi hanno guidato sempre, l’ebraismo e il sionismo, che son sempre stati una cosa sola nella mia kehillà, a Modena. Devo ringraziarli della libertà: non mi è mai stato imposto niente. O che forse non ho mai fatto niente che andasse male. O che forse non ho mai ascoltato quando mi dicevano che sbagliavo. Ma non c’è mai stato nessuno a dirmi di no in maniera irreversibile. I miei mi hanno sempre fatto vedere (senza discorsoni) che questa libertà è limitata solo dal rispetto per il prossimo e per la società, dal senso del dovere. La cosa più importante per cui ringraziare è di aver ricevuto il valore stesso della famiglia. Ma anche questo valore non mi è mai stato imposto. Una famigliarità fatta più di cene che di pensieri profondi. Di grasse risate, di “juventinità”, di Pastelitos dopo l’ennesima sconfitta del Modena sotto la pioggia, di “arietta” a San Martino, di “robe nostre”.

Il rapporto con la malattia Papà è morto a causa del Mieloma Multiplo, una malattia che lo ha afflitto a più riprese per quasi vent’anni. La ricerca afferma che con questa malattia si sopravviva tra i due e i cinque anni. Un paio di giorni prima dell’ultimo ricovero papà portò le bimbe (Ariela e Mila) a balletto, a testimonianza di una discreta salute fino all’ultimo. Enzo Neppi ricorda: Un giorno Chicco mi accompagnò all’Ospedale Estense, dovevamo vedere l’internista che aveva in cura mio padre per capire meglio quanto fosse grave la disfunzione del sistema immunitario di cui soffriva, una forma di cancro che dopo essere stata per lungo tempo in remissione si era da poco aggravata. Stavamo seduti su una panca, nella penombra, e l’attesa si annunciava assai lunga. A un certo punto Chicco mi disse che nel corso di un normale controllo di routine era risultato che anche lui soffriva di un’anomalia del sangue, che forse sarebbe rimasta sempre asintomatica, ma che poteva anche

trasformarsi più tardi in un mieloma, una malattia simile a quella di mio padre, e potenzialmente mortale. Non sapevo quanto fosse seria questa minaccia, e conoscevo il carattere lamentoso di Chicco, a cui mai avevo sentito dire: «Ah che bella giornata! Come mi sento bene oggi, so che il peggio è passato, la guerra è finita, ho moglie e figli, amo la vita e sono... felice». Ma capii che questa volta parlava sul serio, la sua paura non era ingiustificata. Se un ipocondriaco come mio padre aveva finito per ammalarsi davvero, poteva accadere anche a lui. Me ne ricordai quando, qualche anno dopo, venni a sapere che gli era stato appena diagnosticato un mieloma, e che doveva sottoporsi a cure ancora sperimentali, molto intrusive, che includevano un autotrapianto del midollo spinale. Per impedire il rigetto delle cellule trapiantate gli avrebbero somministrato farmaci molto potenti, che deprimendo il suo sistema immunitario lo esponevano al rischio delle infezioni. Lo specialista che aveva introdotto in Italia questa cura era un medico del Rizzoli di Bologna, ma che aveva allievi a Modena, e non era quindi necessario che Chicco fosse ricoverato a Bologna. Una sera, a Modena, Chicco mi prese nel suo studio per parlarmi della sua malattia. Mi spiegò la terapia cui doveva sottoporsi, mi raccontò del suo incontro con lo specialista bolognese del mieloma e le risposte un po’ reticenti del medico alle domande del paziente. Ma la reticenza era in primo luogo quella di Chicco nei confronti del proprio male. Non mi è ben chiaro – mi disse – quanto sia grave, e che conseguenze possa avere sulla mia vita, ma preferisco rimanere nell’ignoranza, non vedo cosa ci guadagnerei a sapere esattamente come stanno le cose, a essere perfettamente informato su quanti anni mi restano da vivere, nel più felice, nel più fortunato dei casi. Emanuele più tardi mi spiegò: se anche l’autotrapianto riesce e la malattia diventa per un certo tempo asintomatica, non è una vera guarigione; ci può essere una lunga remissione, ma prima o poi è probabile che il male ritorni. Difficile che possa vivere più di cinque anni. Ma la medicina progredisce, e magari da qui a cinque anni

troveranno la cura ultimativa’. E così infatti in parte è stato. Il progresso della medicina ha permesso a Chicco di vivere vent’anni con una malattia che permetteva di vivere qualche anno soltanto. Ai 120 anni non è arrivato, ma nella Terra Promessa aveva fatto in tempo a entrare. E auguriamoci allora che per i suoi figli e i figli dei suoi figli – dopo tante guerre feroci – sia davvero la Terra Promessa. Auguriamoci che il fico e la vigna stendano su tutti noi la loro ombra, che ci diano un po’ di refrigerio e di pace, anche nei giorni più caldi d’estate.

Lacrime che non possono essere asciugate Negli ultimi giorni della sua vita nel reparto di terapia intensiva dell’ospedale Sha’are Zedeq di Gerusalemme, quando non era chiaro se fosse cosciente o no, i dottori ci raccomandarono di parlargli. Non è facile parlare con chi non risponde e forse neppure ti sente, per cui gli ho letto brani del libro autobiografico di suo nonno, Enzo Levi, un libro che papà avrà letto cento o mille volte. Sono rimasto molto colpito da un brano, sembrava scritto apposta per prepararmi e rincuorarmi. Il nonno Enzo cita suo padre, Alberto Levi, che parla della perdita dei genitori: «È naturale che ciò avvenga, ed è necessario che così sia, perchè non si avveri ciò che non deve essere, e cioè che i genitori perdano i figli e debbano piangerli con lagrime che non possono essere asciugate. Dovrebbe, chi ha i genitori in vita, prepararsi alla loro scomparsa, valutando intanto la gioia di averli vivi; ma ciò non avviene

mai e i genitori si perdono improvvisamente; quando ciò accade non ci par vero e soltanto allora si misura la gioia che ci è venuta da loro. La perdita appena accade è dura, ma la vita che si rinnova nei nostri figli ci assorbe e la serenità, quando la morte è conforme alle leggi della natura si riconquista con sufficiente rapidità. La dolcezza del ricordo ci pervade presto e ci consente di ricordarci di loro, di pensare a loro senza sofferenze insopportabili; come io spesso, assai spesso, ripenso all’amore del quale mi ha circondato il mio papà». Quanta saggezza. È vero che non è possibile prepararsi alla morte di un padre, anche di un padre che sia stato così malato tante volte. Ed ì vero che papà non si è mai ripreso dalla perdita di mio fratello Giulio. Lo ha compianto attivamente e profondamente ogni giorno della sua vita e rimpiango di non aver mai avuto il coraggio di parlargli di Giulio. Le sue lacrime per la perdita di Giulio non potevano essere asciugate, come scrive il nonno Enzo. Persino nel novembre 2015, papà cercò di impedire quella

Giulio, Michele e Manu a Castelnuovo, 1977

che poi fu invece una bellissima festa di cinquant’anni di matrimonio, spiegandomi che lui non poteva essere al centro di una festa perchè era in lutto per Giulio. Non so cosa ci sia nell’aldilà, ma il pensiero di un abbraccio tra papà e Giulio attraversa spesso la mia mente e mi fa stare bene.

Alisa Nel dicembre 2016, a trent’anni di distanza dalla morte di Giulio, perdendo Alisa Coen, anch’ella diciottenne, la mia famiglia è ricaduta nel lutto. La tradizione ebraica prevede un lutto di dodici mesi nella perdita dei propri genitori e di solo un mese per un figlio. Pare illogico, considerando l’inconsolabilità di chi perde un figlio. Ma forse in questa stessa incongruenza possiamo trovare una risposta: se un anno di lutto è la misura che i rabbini hanno trovato giusta per piangere la perdita del padre, per la perdita del figlio dieci anni basterebbero? A che serve dunque imporre usanze di lutto a chi comunque ha la krià2 nel cuore? Allontanandosi dal tumulo, mia zia Franca Coen, straziata, ha chiesto «abbiamo finito?» riferendosi al funerale. Mia madre d’istinto ha risposto «abbiamo solo cominciato, sorella», cosciente del lungo cammino di lutto che ci aspetta, nuovamente.

Il ricordo del giusto porta benedizione Riporto qui un breve ricordo di quattro rabbini che sono stati legati a papà in periodi diversi della sua vita: rav Goldstein, rav Punturello, rav Ascoli e rav Joel Lattes, nipote di rav Raffaello Lattes, z”l che fu il rabbino delle ultime tre generazioni modenesi dei Crema.

Rav Joel Lattes, hesped, elogio funebre: Nel trattato di Pesachìm (54b) è scritto: «Sette cose sono nascoste 2 Durante il funerale avviene la krià, lacerazione, un rito che prevede che il vestito dell’orfano o dei parenti prossimi del morto tenuti ad osservare il lutto, venga tagliato.

all’uomo: il giorno della morte, il giorno della consolazione, la profondità del giudizio (divino), e la persona non sa cosa c’è nel cuore del suo prossimo ecc.., vediamo però che il re Davide era interessato a conoscere il giorno della sua morte, perché i giusti utilizzano il tempo a loro disposizione fino all’ultimo.». Nei Salmi egli chiede al Signore: Fammi sapere, oh Signore, la mia fine, e qual è la misura dei miei giorni (39,5). Nel trattato di Shabbàt (30a) è scritto che il Signore gli rispose, che l’essere umano non può sapere la data della sua fine, ma rivelò al re Davide che sarebbe morto di Shabbàt. Pinchàs z”l, aveva il presentimento di essersi avvicinato al traguardo. Poche settimane fa lo incontrai ad un matrimonio, mi disse che aveva difficoltà con l’ebraico. Gli risposi che non è un problema, è sufficiente imparare una parola al giorno. Egli sorrise e disse: è una brutta battuta, non mi rimane ancora molto tempo. Ha avuto il merito di sapere di essere vicino alla fine, cosa riservata solo ai giusti. Il Midràsh dice: ci sono tre elementi che circondano la persona: i suoi beni materiali, i suoi parenti e amici, le sue buone azioni. La cosa ricorda colui che aveva tre amici. Capitò di essere stato accusato dal re, accusa per la quale avrebbe rischiato seriamente. Chiese aiuto ai suoi amici. Il primo rispose che di queste cose non se ne occupa. Il secondo lo accompagna in tribunale e lo abbandona lì. Il terzo non solo lo accompagna, ma lo precede per poterlo difendere davanti al giudice. Lo stesso succede quando la persona muore, lascia i beni dove sono, non lo accompagnano neanche al cimitero. I parenti e gli amici lo accompagnano fine alla sepoltura. Le sue buone azioni lo precedono nel tribunale celeste e lo difendono, ciò è detto dal versetto: “E la tua rettitudine andrà davanti a te” (Isaia 58:8), nel senso che le sue buone azioni lo precederanno al tribunale celeste per proteggerlo. La persona non va giudicata in base al livello degli altri, ma secondo da dove è partita. Pinchàs non è certo cresciuto in una famiglia ultraortodossa, nonostante ciò era molto legato alla tradizione e

Nonno Max e Rav Lattes in Piazza Mazzini, Modena

alla religione. Pinchàs, lui e la sua famiglia, hanno avuto il merito di sostenere la comunità di Modena per decenni, preoccupandosi delle necessità materiali e spirituali. Che i suoi meriti lo accompagnino nel giudizio celeste.

Esempio, di Rav Pierpaolo Pinhas Punturello: A Gerusalemme è morto un Signore. Un ebreo dall’identità consapevole, ma mai urlata e dalle mitzvòt consolidate, ma mai usate come armi o come pietre per colpire gli altri. A Gerusalemme è morto un ebreo italiano di un mondo e di un’educazione ebraica di una generazione che trova il suo senso più compiuto nelle parole del Salmo 92, 7 «L’ignorante non può sapere e l’uomo stolto non può comprenderlo». Lì dove ignoranza, stoltezza, leggerezza, futilità mai furono così distanti e così lontane dal Signore che ci ha lasciati e dall’eredità che ci consegna. Una eredità fatta di una signorilità ebraica e non ebraica che molto ha da insegnare alla nostra generazione così pronta all’urlo, così decisa nella contrapposizione volgare, nell’uso della propria identità come arma e delle proprie dita, che battono sulle tastiere, come fucili.

A Gerusalemme è morto un Signore il cui ricordo non sarà solo in benedizione, ma dovrà essere anche un esempio, per un mondo, quello ebraico italiano, che ha ancora molto da imparare da se stesso, dai propri padri e dall’educazione delle proprie case. Addio Pinhas ben Mazal Tov Crema z’’l.

Eredità, Rav Michael Ascoli: Felice Crema z”l era anche esponente di una meravigliosa comunità italiana, la comunità ebraica di Modena. Ho avuto l’onore di essere ministro di culto di quella comunità ormai molto tempo fa, ed all’epoca Felice Crema ne era il presidente: era (e ho ragione di ritenere lo sia tutt’oggi) una comunità incredibile, dove l’esiguità numerica non impediva affatto una vita ebraica intensa e un attaccamento sionista che ha visto molti dei suoi figli arrivare in Israele già anni e anni fa. Gli shabbatòt e le domeniche trascorsi a Modena, il trasporto delle tefillòt (70 iscritti facevano minian tre volte ogni shabbat) nelle meravigliose cornici del tempio e del tempietto, l’entusiasmo dello studio con i ragazzi e con i bambini, l’atmosfera calda e serena dei pasti a casa Crema, e di altre meravigliose famiglie, sono per me ricordi indimenticabili. Felice Crema ci lascia un’eredità doppia: in Italia e in Israele.

Parole in ricordo del dott. Pinchas Felice ben Mazal Tov Crema z” l, di Rav Beniamino Goldstein: Da dove nasce la differenza tra due parole per indicare una sinagoga, la parola tempio e la parola scola? Dalla seconda metà dell’Ottocento ai primi anni del Novecento, in tutta Europa, si costruirono dei bellissimi edifici come nuove sinagoghe. Il passaggio a questo nuovo stile architettonico per una sinagoga coincise con l’era dell’emancipazione degli ebrei nei vari paesi d’Europa. Da sudditi tollerati nei casi migliori e cacciati in quelli peggiori, gli ebrei acquisirono gli stessi diritti degli altri cittadini per poter vivere una nuova esperienza di vita. Per dimostrare agli altri, ma forse principalmente a se stessi, questa importante conquista e il

loro nuovo status essi costruirono dei magnifici edifici come templi ebraici che andarono ad aggiungersi o a sostituire le sinagoghe che li avevano accompagnanti nel lungo percorso della diaspora, le scole. Queste erano dei posti di riunione, preghiera e studio esteriormente difficilmente riconoscibili, in certi casi adirittura impossibili da riconoscere, che però contenevano una ricca e vitale vita ebraica. Il problema che sorse con la costruzione dei nuovi edifici era che quanto si era acquistato nella dignità e magnificenza esteriore si era perso nella vitalità interna, mancando questi ultimi delle caratteristiche di calore e vitalità che avevano le scole. Questa forse è una delle sfide che si ponevano e si pongono per questi templi: riuscire a introdurre nella nuova cornice quei suoni e quell’atmosfera che contradistinguevano le scole ebraiche. Parlando di Pinchas z” l (per tutti noi ebrei della kehilà modenese, Chicco) mi ricordo subito di quanto era contento quando il nostro bet hakneset si riempiva di vita, di corse dei bambini, di parole e tefilòt degli adulti e di tutto quello che caratterizza un posto ebraico aperto e vitale. Vorrei ricordare particolarmente un fatto che dimostra questa sua volontà: la sukkà negli ultimi anni in via Andreoli, a casa sua. Negli ultimi anni per facilitare alcune famiglie che avevano bisogno di un uso quotidiano della sukkà durante la festa, propose il cortile di casa come posto dove costruire la sukkà. Il primo anno la sukkà costruita fu in effetti una costruzione altamente precaria che però riusci a sopravvivere per i giorni della festa. Ma l’anno dopo, vedendo l’esperienza della prima sukkà, cominciò a progettare molto prima della festa una sukkà che poteva veramente essere una dirat arai, un’abitazione temporanea. Si fecero delle travi apposta, si fece uno schach. e dopo ogni nuova fase della costruzione mi chiedeva di supervisionare i lavori affinchè questa diventasse una sukkà secondo tutti i criteri. Mi ricordo ancora la sua gioia, e quella di Sandra, quando finalmente arrivò l’ora dell’inaugurazione della nuova sukkà che poteva contenere ora con larghezza tutti gli ospiti

tra i quali anche i suoi amati nipoti con i quali trascorremmo un bellissimo Sukkòt (anche se la lotta con le zanzare nel cortile di Via Andreoli, durante la festa, continua fino ai giorni nostri). Penso che si possa vedere in questo episodio non soltanto un particolare, ma la volontà di dar luogo nella propria vita, nella propria famiglia e nella propria comunità ad un’atmosfera e vitalità da vera scola ebraica, come le antiche scole dell’Italia ebraica Iehi zichrò baruch!

Il Kaddìsh 3 Papà ha recitato il Kaddìsh per moltissime persone: per i suoi genitori, per un figlio e per tanti zii e parenti che non avevano chi potesse leggerlo per loro. Il testo del kaddìsh non è un Requiem, nè parla dell’aldilà, ma piuttosto una lode a Dio ed un augurio che il Suo nome venga glorificato in terra. Dato che ci sono infinite interpretazioni sul perchè questa preghiera sia attribuita proprio all’avèl, al figlio del defunto, mi sento libero di scegliere la spiegazione che più aggrada me e probabilmente mio padre. Non vado certo in una direzione mistica come molti rabbini, ma piuttosto penso ad una spiegazione sociale. Il Kaddìsh va letto di fronte alla comunità, mai in solitudine. L’interpretazione che apprezzo di più e’ quella di un chachàm italiano, praticamente sconosciuto, di nome Ovadia, citato da Leon Wieseltier nel suo splendido libro Kaddish. Il Kaddìsh, secondo Ovadia, e’ una testimonianza, non una preghiera. Io sono qui a testimoniare di fronte alla comunità che mio padre ha compiuto il suo dovere di fronte al suo popolo inculcandomi di prendermi le mie responsibilita di ebreo, aggiungendo una generazione al popolo ebraico. Il precetto mi impone di non rinchiudermi in un dolore solitario, ma piuttosto di presentarmi in pubblico e proclamare le lodi del Signore. Anche nella mia profonda, orfana solitudine io appartengo alla comunità e onoro mio padre mostrando che lui ha lasciato qualcosa in terra, una sua continuazione affettuosa. 3 Il Kaddìsh è una preghiera recitata dal figlio del defunto negli undici mesi di lutto alla presenza di dieci correligionari. Se non c’e’ un figlio in grado di recitarlo, si ricorre ad un altro parente. Il Kaddìsh è presente e si recita in ognuna delle tre preghiere giornaliere.

Nonno Al funerale, il nipote maggiore, Eitan Crema, già soldato, ha detto in un fluente italiano: Nonno. Sempre modesto, elegante, con la cravatta alle sette del mattino, facendo sempre la cosa giusta come un vero nobile. Lottavi contro la malattia già da quasi vent’anni, e vincevi sempre, come quando tiravi di scherma e giocavi a tennis. Ogni volta che la malattia ti prendeva con sorpresa la guardavi in faccia e non avevi paura. Forse questa volta per essere giusto, sempre giusto, l’hai lasciata vincere. Nonno, per sempre nostro nonno. Con te giochiamo a tennis, a Fanano o a San Martino. Con te vediamo le partite, parliamo della Juve anche se nel cuore preferisci il Modena. Con te si dicono delle barzellette. Con te si covince la nonna a fare le pastelitos o il fegato d’oca. Con te parliamo della famiglia e dei tempi passati. Con poche parole ma quelle giuste. Anche noi adesso poichè è hol hamo’ed4 dobbiamo esprimere con poche parole quanto ti amiamo. Barùch dayàn emèt

4 Se un funerale avviene durante una festività religiosa si usa limitare la lunghezza degli elogi funebri. Papà è morto durante Pèsach.

‫‪41‬‬

‫נונו‪ ,‬נונו שלנו לתמיד‪.‬‬ ‫איתך אנחנו משחקים בטניס‪ ,‬בפנאנו או בסן מרטינו‪.‬‬ ‫איתך אנחנו צופים במשחקי כדורגל‪ ,‬מדברים על "יובה" גם אם בלב אתה מעדיף‬ ‫את "מודנה"‪.‬‬ ‫איתך מספרים בדיחות‪.‬‬ ‫איתך משכנעים את נונה להכין פסטליטוס וכבד אווז‪.‬‬ ‫איתך מדברים על המשפחה ועל זמנים שהיו‪.‬‬ ‫במילים מעטות אך מתאימות‪.‬‬ ‫גם אנחנו‪ ,‬מכיוון שעכשיו חול המועד‪ ,‬צריכים להביע במילים מעטות כמה אנחנו‬ ‫אוהבים אותך‪.‬‬ ‫ברוך דיין האמת‪.‬‬

‫‪40‬‬

‫הקדיש‬

‫‪4‬‬

‫אבא אמר קדיש על המון אנשים‪ :‬על הוריו‪ ,‬על אחד מבניו ועל דודים וקרובי‬ ‫משפחה רבים להם לא היה מי שיוכל לומר עליהם קדיש‪ .‬הטקסט של הקדיש אינו‬ ‫רקוויאם‪ ,‬ואינו מתייחס לעולם הבא‪ ,‬אלא הוא שבח לאל ואיחול ששמו יהולל‬ ‫בעולם הזה‪ .‬ישנם אינספור פירושים למדוע דווקא תפילה זו מיוחסת לאבל‪ ,‬לבנו‬ ‫של המת‪ ,‬ולכן אני מרגיש בנוח לבחור בהסבר המועדף עלי‪ ,‬וסביר להניח שגם על‬ ‫אבי‪ .‬איני פונה להסבר מיסטי בשונה מרבנים רבים‪ ,‬אלא אני בוחר בהסבר חברתי‪.‬‬ ‫על הקדיש להיאמר מול הקהילה‪ ,‬לעולם לא לבד‪ .‬הפירוש האהוב עלי הוא זה של‬ ‫חכם איטלקי‪ ,‬לא מוכר‪ ,‬בשם עובדיה‪ ,‬אליו מתייחס ליאון ויזלטיר בספרו היפהפה‬ ‫קדיש‪ .‬לדידו של עובדיה הקדיש הוא עדות‪ ,‬לא תפילה‪ .‬אני פה כדי להעיד מול‬ ‫הקהילה שאבי מילא את חובתו לעמו‪ ,‬בכך שהנחיל בי את אחריותי כיהודי‪ ,‬והוסיף‬ ‫דור נוסף לעם היהודי‪ .‬המצווה דורשת ממני לא להסתגר בכאב בבדידות‪ ,‬אלא‬ ‫לעמוד בפומבי ולהכריז על שבחי האל‪ .‬גם בבדידותי היתומה והעמוקה אני שייך‬ ‫לקהילה‪ ,‬ומכבד את אבי בכך שאני מראה שהוא הותיר משהו בעולם‪ ,‬המשכיות‬ ‫אוהבת שלו‪.‬‬

‫נונו (‪)Nonno‬‬ ‫בהלוויה הנכד הבכור‪ ,‬איתן‪ ,‬כבר חייל‪ ,‬אמר באיטלקית שוטפת‪:‬‬ ‫נונו‪ .‬תמיד צנוע‪ ,‬אלגנטי‪ ,‬מעונב כבר בשבע בבוקר‪ ,‬עושה תמיד את הדבר הנכון‬ ‫כמו אציל אמיתי‪.‬‬ ‫נלחמת במחלה כבר כמעט עשרים שנה‪ ,‬וניצחת תמיד‪ ,‬כמו כשנלחמת בסיף או‬ ‫שיחקת בטניס‪.‬‬ ‫כל פעם שהמחלה תפסה אותך בהפתעה הבטת בפניה ולא פחדת‪ .‬אולי הפעם‬ ‫כדי להיות הוגן‪ ,‬תמיד הוגן‪ ,‬נתת לה לנצח‪.‬‬ ‫‪ 4‬קדיש היא תפילה הנאמרת על ידי בניו של המת באחד‪-‬עשר חודשי האבל בנוכחות עשרה אנשים יהודים‪ .‬אם אין בן היכול‬ ‫לומר קדיש‪ ,‬קרוב משפחה אחר אומר אותו‪ .‬הקדיש נוכח ונאמר בכל אחת משלושת התפילות היומיות‪.‬‬

‫‪39‬‬

‫ולמידה שהיה קשה לזהות מבחוץ‪ ,‬ובמקרים מסוימים אף בלתי אפשרי‪ ,‬אך שהכילו‬ ‫חיים יהודיים עשירים ותוססים‪ .‬הבעיה שנולדה עם בניית המבנים החדשים היתה‬ ‫שמה שהורווח במונחים של כבוד והדר חיצוניים‪ ,‬אבד במונחים של חיוניות פנימית‪,‬‬ ‫שכן בניינים אלו היו חסרים את החום והחיוניות שאפיינו את ה"סקולות"‪ .‬זהו אולי‬ ‫אחד האתגרים אשר אפיינו ומאפיינים את בתי כנסת אלו‪ :‬להצליח להפיח במסגרת‬ ‫החדשה את אותם הצלילים ואותה האווירה שאפיינו את ה"סקולות" היהודיות‪.‬‬ ‫בהקשרו של פנחס ז"ל (עבורנו‪ ,‬היהודים של קהילת מודנה‪ ,‬קיקו) אני מיד נזכר‬ ‫כמה הוא שמח כאשר בית הכנסת שלנו היה מתמלא חיים‪ ,‬ריצות של ילדים‪ ,‬מילים‬ ‫ותפילות של מבוגרים וכל מה שמאפיין מקום יהודי פתוח ומלא חיים‪.‬‬ ‫ברצוני להזכיר עובדה שמוכיחה את רצון זה שלו‪ :‬הסוכה בשנים האחרונות ברחוב‬ ‫אנדראולי‪ ,‬בביתו‪ .‬בשנים האחרונות הוא הציע את חצר ביתו כמקום לבניית סוכה‪,‬‬ ‫כדי להקל על כמה משפחות להם היה צורך יומיומי בסוכה במהלך החג‪ .‬בשנה‬ ‫הראשונה הסוכה שנבנתה היתה למען האמת מבנה רעוע ביותר‪ ,‬אך היא הצליחה‬ ‫לשרוד את ימי החג‪ .‬אבל בשנה שאחרי כן‪ ,‬לאור הנסיון עם הסוכה מהשנה הקודמת‪,‬‬ ‫הוא התחיל לתכנן הרבה לפני החג סוכה שיכלה באמת להיות "דירת ארעי"‪ ,‬כלומר‬ ‫דיור זמני‪ .‬נבנו קורות במיוחד‪ ,‬סכך‪ ,‬ואחרי כל שלב בנייה הוא ביקש ממני לפקח על‬ ‫העבודה כדי שזו תהיה סוכה כשרה‪ .‬אני עוד זוכר את שמחתו‪ ,‬ואת שמחתה של‬ ‫סנדרה‪ ,‬כאשר סוף סוף הגיע זמן חנוכת הסוכה החדשה‪ ,‬שיכלה עכשיו להכיל‬ ‫בנוחות את כל האורחים‪ ,‬וביניהם גם את נכדיו האהובים‪ ,‬עמם בילינו חג סוכות‬ ‫נהדר (למרות שהקרב נגד היתושים בגינת רחוב אנדראולי בחגים נמשך עד‬ ‫לימינו)‪.‬‬ ‫אני חושב שניתן לראות באפיזודה זו לא רק את המקרה הפרטי‪ ,‬אלא גם את‬ ‫רצונו של קיקו להפיח בחייו‪ ,‬במשפחתו ובקהילתו את אותן אווירה וחיוניות של‬ ‫"סקולה" יהודית של ממש‪ ,‬כמו ה"סקולות" העתיקות של איטליה היהודית‪.‬‬ ‫יהיה זכרו ברוך!‬

‫‪38‬‬

‫המקלידות כברובים‪.‬‬ ‫בירושלים מת אדון שזכרו יהיה לנו לא רק לברכה‪ ,‬אלא הוא יצטרך להיות גם‬ ‫לדוגמה‪ ,‬לעולם היהודי איטלקי‪ ,‬שלו יש עוד הרבה מה ללמוד מעצמו‪ ,‬מאבותיו‬ ‫ומהחינוך בבתים שלו‪ .‬היה שלום פנחס בן מזל טוב קרמה ז"ל‪.‬‬

‫מורשת‪ ,‬רב מיכאל אסקולי‪:‬‬ ‫פליצ'ה קרמה ז"ל היה גם חבר בקהילה איטלקית מקסימה‪ ,‬הקהילה היהודית של‬ ‫מודנה‪ .‬היה לי הכבוד לשמש כעוזר של הרב הראשי באותה קהילה לפני שנים רבות‪,‬‬ ‫ובאותה תקופה פליצ'ה קרמה עמד בראשה‪ :‬זו היתה (ויש לי סיבות להאמין שהיא‬ ‫גם היום) קהילה מדהימה‪ ,‬בה מספר הנפשות המצומצם לא מנע כלל חיים יהודיים‬ ‫מלאים ושייכות ציונית שראתה רבים מבניה מגיעים לישראל כבר לפני שנים רבות‪.‬‬ ‫השבתות וימי ראשון שבילינו במודנה‪ ,‬הכוונה בתפילות (‪ 70‬חברי קהילה עשו‬ ‫מניין שלוש פעמים ביום בשבת) במסגרת הקסומה של בית הכנסת הגדול והקטן‪,‬‬ ‫התשוקה של הלמידה עם הנערים והילדים‪ ,‬האווירה החמה והשלווה של הארוחות‬ ‫בבית קרמה ושל משפחות מקסימום אחרות‪ ,‬הם עבורי זיכרונות שלעולם לא אשכח‪.‬‬ ‫פליצ'ה קרמה‪ ,‬אתה מותיר לנו מורשת כפולה‪ :‬באיטליה ובישראל‪.‬‬

‫מילות הרב בנימין גולדשטיין לזכר דוקטור פנחס‬ ‫פליצ'ה בן מזל טוב קרמה ז"ל‪:‬‬ ‫מאיפה נולד ההבדל בין שתי המילים האיטלקיות המתארות בית כנסת‪ ,‬המילה‬ ‫"‪ "tempio‬והמילה "‪ ?"scola‬בין החצי השני של המאה ה‪ 19-‬והשנים הראשונות‬ ‫של המאה ה‪ 20-‬בכל אירופה נבנו בניינים יפהפיים עבור בתי כנסת חדשים‪ .‬המעבר‬ ‫לסגנון האדריכלי החדש המדובר עבור בית כנסת חפף לתקופת האמנציפציה של‬ ‫היהודים במדינות אירופה השונות‪ .‬מנתינים נסבלים במקרה הטוב ומגורשים במקרה‬ ‫הרע‪ ,‬היהודים נהיו לאזרחים בעלי זכויות שוות לאחרים‪ ,‬ויכלו להחשף לחוויית חיים‬ ‫אחרת‪ .‬כדי להוכיח לאחרים‪ ,‬ואולי בעיקר לעצמם‪ ,‬את הישג חשוב זה ואת מעמדם‬ ‫החדש‪ ,‬הם בנו מבנים מרהיבים כבתי כנסת‪ ,‬שהתווספו או החליפו את בתי הכנסת‬ ‫שליוו את היהודים לזמן כה ארוך בגלות‪ ,‬ה"סקולות"‪ .‬אלו היו מקומות מפגש‪ ,‬תפילה‬

‫‪37‬‬

‫במדרש כתוב שישנם שלושה יסודות המרכיבים את חייו של האדם‪ :‬קניינו‬ ‫החומרי‪ ,‬קרובי משפחתו וחבריו‪ ,‬וזכויותיו‪ .‬זה מזכיר את הסיפור על האדם‬ ‫לו היו שלושה חברים‪ .‬הוא הואשם על ידי המלך‪ ,‬וההאשמה סיכנה אותו‬ ‫באופן ממשי‪ .‬הוא ביקש עזרה מחבריו‪ .‬הראשון ענה שהוא לא עוסק בדברים‬ ‫כאלו‪ .‬השני ליווה אותו לבית הדין ונטש אותו שם‪ .‬השלישי לא רק ליווה‬ ‫אותו‪ ,‬אלא צעד לפניו כדי שיוכל להגן עליו מול השופט‪ .‬אותו הדבר קורה‬ ‫כאשר אדם נפטר‪ :‬קניינו נותר היכן שהוא‪ ,‬הוא לא מלווה אותו אפילו לבית‬ ‫הקברות‪ .‬קרובי המשפחה והחברים מלווים אותו עד לקבר‪ .‬זכויותיו ניצבות‬ ‫לפניו בבית הדין של מעלה ומגנות עליו‪ ,‬כפי שנאמר בפסוק‪" :‬וְ ָהלַ ְך לְ ָפנֶ יָך‬ ‫צִ ְד ֶקָך" (נח ח)‪ ,‬במובן שזכויותיו יעמדו לפניו בבית הדין של מעלה כדי להגן‬ ‫עליו‪.‬‬ ‫אין לשפוט אדם לפי רמתם של אחרים‪ ,‬אלא לפי הנקודה ממנה התחיל‪.‬‬ ‫פנחס בטח לא גדל במשפחה חרדית‪ ,‬ולמרות זאת הוא היה קרוב מאד‬ ‫למסורת ולדת‪ .‬לזכותם של פנחס ומשפחתו הם תמכו בקהילת מודנה‬ ‫במשך עשרות שנים‪ ,‬ודאגו לצרכיה החומריים והרוחניים‪ .‬שזכויותיו יילוו‬ ‫אותו בפסק הדין של מעלה‪.‬‬

‫דוגמה‪ ,‬של רב פיירפאולו פנחס פונטורלו‪:‬‬ ‫בירושלים מת אדון‪ .‬יהודי בעל זהות מודעת‪ ,‬אך לעולם לא זועקת‪,‬‬ ‫ובעל מצוות מבוססות‪ ,‬אך שלעולם לא נעשה בהם שימוש כנשק או‬ ‫כאבנים כדי לפגוע באחרים‪ .‬בירושלים מת יהודי איטלקי שבא מעולם‬ ‫ומחינוך יהודי של דור המוצא את משמעותו המלאה במילים מתהילים‬ ‫יׁש‪ּ-‬ב ַע ר‪ ,‬ל ֹא יֵ ָד ע; ּוכְ ִס יל‪ ,‬ל ֹא‪-‬יָ ִב ין ֶא ת‪ -‬זֹאת"‪ ,‬כאשר הבערות‪,‬‬ ‫ַ‬ ‫צב ז‪ִ " :‬א‬ ‫הקלילות‪ ,‬ההבל‪ ,‬מעולם לא היו נפרדים ורחוקים יותר מהאדון שאבד‬ ‫לנו ומהמורשת שהוא מותיר לנו‪ .‬מורשת הבנויה מאציליות יהודית ולא‬ ‫יהודית ממנה הדור שלנו יכול ללמוד הרבה‪ ,‬דור כה מוכן לצעקה‪ ,‬כה‬ ‫מכוון להתנגדות הגסה‪ ,‬לשימוש בזהותו כנשק ולשימוש באצבעותיו‬

‫‪36‬‬

‫נונו מקס ורב לטס בפיאצה מציני‪ ,‬מודנה‬

‫רב יואל לטס‪ ,‬הספד‪:‬‬ ‫במסכת פסחים (נד ב) כתוב‪" :‬שבעה דברים מכוסים מבני אדם‪ ,‬אלו הן‪:‬‬ ‫יום המיתה‪ ,‬ויום הנחמה‪ ,‬ועומק הדין ‪ ,‬ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו‪,‬‬ ‫[‪ ]...‬ומלכות בית דוד מתי תחזור‪ ,‬ומלכות חייבת מתי תכלה"‪ .‬בתהלים הוא‬ ‫ה‪-‬היא; (לט ה)‪ ".‬במסכת שבת‬ ‫י‪ּ--‬ומ ַּדת יָ ַמי ַמ ִ‬ ‫ִ‬ ‫"הֹוד ֵיענִ י יְ הוָ ה‪ִ ,‬קּצִ‬ ‫מבקש מהשם‪ִ :‬‬ ‫(ל א) כתוב שהשם ענה לו שהאדם אינו יכול לדעת את תאריך מותו‪ ,‬אך הוא‬ ‫גילה למלך דוד שהוא ימות בשבת‪.‬‬ ‫לפנחס ז"ל היתה תחושה שהוא מתקרב לקו הסיום‪ .‬לפני כמה שבועות פגשתי‬ ‫אותו בחתונה‪ ,‬הוא אמר לי שקשה לו עם העברית‪ .‬עניתי לו שזו לא בעיה‪,‬‬ ‫שמספיק ללמוד מילה ביום‪ .‬הוא חייך ואמר‪ :‬זו בדיחה גרועה‪ ,‬לא נותר לי עוד‬ ‫הרבה זמן‪.‬‬ ‫היתה לו הזכות לדעת שהוא קרוב לסופו‪ ,‬דבר השמור רק לצדיקים‪.‬‬

‫‪35‬‬

‫במהרה ומאפשרת לנו לזכור אותם‪ ,‬לחשוב עליהם ללא כאב בלתי נסבל; כפי שאני‬ ‫נזכר‪ ,‬פעמים רבות‪ ,‬באהבה שבה אבי הקיף אותי‪ ".‬כמה חכמה‪ .‬נכון שלא ניתן‬ ‫להתכונן למותו של אב‪ ,‬אפילו לזה של אב שחלה פעמים כה רבות‪ .‬ונכון שאבא‬ ‫מעולם לא התאושש ממותו של אחי ג'וליו (‪ .)Giulio‬הוא ביכה אותו באופן פעיל‬ ‫ועמוק כל יום מחייו ואני מתחרט על כך שמעולם לא היה לי האומץ לדבר איתו על‬ ‫ג'וליו‪ .‬הדמעות שלו על אובדן ג'וליו היו דמעות שלא ניתן לנגב‪ ,‬כפי שכותב סבא‬ ‫אנצו‪ .‬אפילו בנובמבר ‪ 2015‬אבא ניסה למנוע את מה שהתגלה כמסיבה מקסימה‬ ‫לכבוד חמישים שנות הנישואין‪ ,‬והסביר לי שהוא לא יכול להיות במרכז מסיבה כי‬ ‫הוא באבל על ג'וליו‪ .‬אני לא יודע מה יש בעולם הבא‪ ,‬אבל המחשבה על חיבוק בין‬ ‫אבא וג'וליו עוברת רבות בראשי וגורמת לי להרגיש טוב‪.‬‬

‫עליזה‬ ‫בדצמבר ‪ ,2016‬שלושים שנה אחרי מותו של ג'וליו‪ ,‬כשאיבדנו את עליזה כהן‪,‬‬ ‫גם היא בת שמונה‪-‬עשרה‪ ,‬משפחתי נפלה שוב לתוך האבל‪ .‬המסורת היהודית‬ ‫מקדישה אבל של שנים‪-‬עשר חודשים למות ההורים וחודש בלבד עבור מותו של‬ ‫בן‪ .‬זה נראה חסר הגיון‪ ,‬אם מתייחסים לכאב שאין לנחמו של הורה שכול‪ .‬אך אולי‬ ‫חוסר ההתאמה עצמו רומז על פתרון‪ :‬אם שנת אבל היא המידה המתאימה לפי‬ ‫הרבנים כדי לבכות את אובדן האב‪ ,‬האם יספיקו עשר שנים לאובדן של בן? אז למה‬ ‫להכתיב מנהגי אבל לאלו שיש להם את הקריעה‪ 3‬בלב?‬ ‫בעודה מתרחקת מהקבר דודה שלי פרנקה כהן‪ ,‬קרועה‪ ,‬שאלה "סיימנו?"‬ ‫והתכוונה להלוויה‪ .‬אמא שלי ענתה באופן אינסטינקטיבי "רק התחלנו‪ ,‬אחות"‪,‬‬ ‫מודעת לתהליך האבל הארוך שמחכה לנו‪ ,‬שוב‪.‬‬

‫זכר צדיק לברכה‬ ‫אני מציין כאן דברי זכרון של ארבעה רבנים שהיו קרובים לאבא בתקופות שונות של‬ ‫חייו‪ :‬רב גולדשטיין‪ ,‬רב פונטורלו‪ ,‬רב אסקולי ורב יואל לטס‪ ,‬נכדו של הרב רפאלו לטס‬ ‫ז"ל שהיה רב של שלושת הדורות האחרונים של משפחת קרמה ממודנה‪.‬‬ ‫‪ 3‬‬

‫במהלך ההלוויה מתרחשת הקריעה‪ ,‬טקס בו בגדו של היתום או של קרובי המת נגזר‪.‬‬

‫‪34‬‬

‫ג'וליו מיקלה ומנו בקסטלבטרו‪1977 ,‬‬

‫מאד התרשמתי מקטע אחד‪ ,‬היה נראה שהוא נכתב במיוחד כדי להכין ולנחם אותי‪.‬‬ ‫סבא אנצו מצטט את אביו‪ ,‬אלברטו לוי‪ ,‬שמדבר על אובדן ההורים‪" :‬טבעי שזה‬ ‫יקרה‪ ,‬וצריך שכך יהיה‪ ,‬כדי שלא יתקיים מה שלא צריך להיות‪ ,‬כלומר שההורים‬ ‫יאבדו את הבנים ויבכו אותם בדמעות שלא ניתן לנגב‪ .‬על מי שהוריו בחיים להתכונן‬ ‫לאובדנם‪ ,‬ולהעריך בינתיים את האושר על היותם חיים; אבל זה לא קורה אף פעם‬ ‫ומאבדים את ההורים בפתאומיות; כשזה מתרחש נדמה לנו שאין זה אפשרי‪ ,‬ורק‬ ‫אז מתגלה לנו כמה אושר הם הביאו לחיינו‪ .‬האובדן קשה ברגע שהוא קורה‪ ,‬אך‬ ‫החיים המתחדשים בילדינו מעסיקים אותנו‪ ,‬וכאשר המוות תואם את חוקי הטבע‬ ‫השלווה משתלטת עלינו שוב במהירות מספקת‪ .‬מתיקות הזיכרון ממלאת אותנו‬

‫‪33‬‬

‫היו לו תלמידים במודנה‪ ,‬אז לא היה צורך שקיקו יאושפז בבולוניה‪.‬‬ ‫ערב אחד במודנה קיקו לקח אותי לסטודיו שלו כדי לדבר איתי על המחלה שלו‪.‬‬ ‫הוא הסביר לי על הטיפול שהיה עליו לעבור‪ ,‬הוא סיפר לי על הפגישה שהיתה‬ ‫לו עם מומחה המיאלומה מבולוניה ועל התשובות המהוססות מעט של הרופא‬ ‫לחולה‪ .‬אך ההססנות היתה קודם כל זו של קיקו ביחס למחלה שלו‪ .‬לא לגמרי‬ ‫ברור לי – הוא אמר – כמה היא חמורה ואילו השלכות יכולות להיות לה על‬ ‫החיים שלי‪ ,‬אבל אני מעדיף לא לדעת‪ ,‬אני לא רואה מה אני יכול להרוויח‬ ‫מלדעת בדיוק מה המצב‪ ,‬ומלהיות לגמרי מעודכן לגבי כמה שנים נותרו לי‬ ‫לחיות במקרה הכי טוב ומאושר‪.‬‬ ‫מנו הסביר לי מאוחר יותר‪ :‬גם אם ההשתלה העצמית תצליח ולמחלה לא יהיו‬ ‫תסמינים לתקופה מסוימת‪ ,‬זו לא תהיה החלמה של ממש; יכולה להיות רמיסיה‬ ‫ארוכה‪ ,‬אבל סביר להניח שבשלב מסוים המחלה תחזור‪ .‬קשה להאמין שהוא‬ ‫יחיה יותר מחמש שנים‪ .‬אבל הרפואה מתקדמת‪ ,‬ואולי בחמש השנים האלו‬ ‫ימצאו את הטיפול ה'מושלם'‪.‬‬ ‫ואכן כך היה באופן חלקי‪ .‬התקדמות הרפואה אפשרה לקיקו לחיות עשרים שנה‬ ‫עם מחלה איתה ניתן היה לחיות כמה שנים בודדות‪.‬‬ ‫הוא לא הגיע ל‪ ,120-‬אבל הוא הספיק להיכנס לארץ המובטחת‪ .‬אז בואו נאחל‬ ‫לעצמנו שעבור בניו ועבור בני בניו – אחרי מלחמות אכזריות רבות – זו תהיה‬ ‫באמת הארץ המובטחת‪ .‬נאחל לעצמנו שעץ התאנה והגפן יפרסו על כולנו את‬ ‫צילם‪ ,‬שירעננו אותנו ויתנו לנו מעט שלווה‪ ,‬גם בימים החמים ביותר של הקיץ‪.‬‬

‫דמעות שלא ניתן לנגב‬ ‫בימים האחרונים של חייו במחלקת טיפול נמרץ בבית חולים שערי צדק‬ ‫בירושלים‪ ,‬כשלא היה ברור אם הוא בהכרה או לא‪ ,‬הרופאים המליצו לנו לדבר‬ ‫איתו‪ .‬לא קל לדבר עם מי שלא עונה ואולי אף לא שומע‪ ,‬לכן קראתי לו קטעים‬ ‫מהספר האוטוביוגרפי של סבו‪ ,‬אנצו לוי‪ ,‬ספר שאבא קרא מאה או אלף פעמים‪.‬‬

‫‪32‬‬

‫אנצו נפי (‪ )Enzo Neppi‬זוכר‪:‬‬ ‫יום אחד קיקו ליווה אותי לבית‬ ‫החולים "אסטנסה"‪ ,‬הינו צריכים‬ ‫לפגוש את הפנימאי שטיפל באבא‬ ‫שלי כדי להבין טוב יותר כמה‬ ‫הלקות במערכת החיסון ממנה סבל‬ ‫היתה חמורה‪ .‬זה היה סוג של סרטן‬ ‫שהחמיר בתקופה האחרונה אחרי‬ ‫רמיסיה ארוכה‪ .‬ישבנו על ספסל‪,‬‬ ‫היה חשוך למדי‪ ,‬והסתמנה המתנה‬ ‫ארוכה מאד‪ .‬באיזשהו שלב קיקו‬ ‫אמר לי שעלה מבדיקה שגרתית‬ ‫שגם הוא סובל מבעיה בדם‪ ,‬שאולי‬ ‫לא תגרום לתסמינים לעולם‪ ,‬אך‬ ‫ייתכן גם שתתפתח בשלב מאוחר‬ ‫יותר למיאלומה‪ ,‬מחלה דומה לזו‬ ‫של אבי‪ ,‬שעלולה להיות סופנית‪ .‬לא ידעתי כמה האיום הזה רציני‪ ,‬והכרתי את‬ ‫האופי הנרגן של קיקו‪ ,‬אותו מעולם לא שמעתי אומר "איזה יום יפה! איך אני‬ ‫מרגיש טוב היום‪ ,‬אני יודע שהגרוע מכל מאחורי‪ ,‬המלחמה נגמרה‪ ,‬יש לי אישה‬ ‫וילדים‪ ,‬אני אוהב את החיים ואני‪ ...‬מאושר"‪ .‬אבל הבנתי שהפעם הוא היה‬ ‫רציני‪ ,‬הפחד שלו היה מוצדק‪ .‬אם היפוכנדרי כמו אבא שלי בסוף חלה באמת‪,‬‬ ‫זה יכל לקרות גם לו‪.‬‬ ‫נזכרתי בזה כאשר גיליתי‪ ,‬כמה שנים לאחר מכן‪ ,‬שאובחן אצלו מיאלומה‪ ,‬ושהיה‬ ‫עליו לעבור טיפולים ניסיוניים פולשניים ביותר‪ ,‬שכללו השתלה עצמית של מח‬ ‫עצם‪ .‬כדי למנוע דחייה של התאים המושתלים היו צריכים לתת לו תרופות מאד‬ ‫חזקות‪ ,‬שדכאו את המערכת החיסונית שלו וכך חשפו אותו לסכנה של זיהומים‪.‬‬ ‫המומחה שייבא לאיטליה את הטיפול הזה היה רופא מ"ריצולי" בבולוניה‪ ,‬אבל‬

‫‪31‬‬

‫עשיתי שום דבר בעייתי‪ .‬או שאולי מעולם לא הקשבתי כשאמרו לי שאני טועה‪.‬‬ ‫כך או כך‪ ,‬מעולם לא היה מישהו שאמר לי לא באופן סופי‪ .‬ההורים שלי תמיד‬ ‫הראו לי (בלי נאומים מוגזמים) שהחופש הזה תחום רק על ידי הכבוד כלפי‬ ‫הזולת וכלפי החברה‪ ,‬על ידי תחושת מחויבות‪.‬‬ ‫הדבר החשוב ביותר שעליו אני צריך להודות הוא על שקיבלתי את ערך המשפחה‬ ‫עצמו‪ .‬אך גם הערך הזה מעולם לא נכפה עלי‪ .‬זו משפחתיות הבנויה יותר על‬ ‫ארוחות ערב מאשר על מחשבות עמוקות‪ .‬על צחוק גדול‪ ,‬על "יובנטיניות"‪ ,‬על‬ ‫פסטליטוס אחרי התבוסה המי יודע כמה של "מודנה" בגשם‪ ,‬על הבריזה של סן‬ ‫מרטינו‪ ,‬על "דברים שלנו"‪.‬‬

‫היחס למחלה‬ ‫אבא נפטר ממיאלומה נפוצה‪ ,‬מחלה שייסרה אותו פעמים רבות לאורך כמעט‬ ‫עשרים שנה‪ .‬לפי המחקר ניתן לשרוד עם המחלה הזו בין שנתיים לחמש שנים‪.‬‬ ‫כיומיים לפני האשפוז האחרון אבא הביא את הילדות (אריאלה ומילה) לבלט‪ ,‬מה‬ ‫שמעיד על בריאות מסוימת עד ימיו האחרונים‪.‬‬

‫‪30‬‬

‫על מה שהם נתנו לי‪ .‬זה סיכום של מה שאמרתי‪:‬‬ ‫כשנער גדל‪ ,‬הוא חושב שהוא מאד שונה מהוריו‪ ,‬אך בחווייתי בעיקר כאשר‬ ‫מתחתנים ונהיים הורים‪ ,‬מבינים‪.‬‬ ‫ש"ה ָא ָדם ֵעץ ַה ָּׂש ֶדה" (דברים כ יט)‪.‬‬ ‫בתנ"ך כתוב ָ‬ ‫אם בתורה ישנה השוואה כה מוזרה‪ ,‬אני לא חושב שעלינו לחפש את הדמיון‬ ‫המעורפל בין אדם לעץ‪ ,‬אלא אני מאמין שהכוונה בתורה היא שישנו הבדל בין‬ ‫האדם לעץ שלמעשה הוא רק נדמה לנו‪ .‬ההבדל הכי בולט בין אדם לצמח הוא‬ ‫שאדם זז‪ ,‬בעוד שהצמח עומד במקום‪ ,‬יש לו שורשים‪ .‬אז כנראה המסר של‬ ‫התורה הוא שכמו העץ‪ ,‬גם האדם לא יכול להתרחק משורשיו‪.‬‬ ‫במובן הזה אנו כמו עץ השדה‪.‬‬ ‫הורי הנחילו לי את שני הערכים או דרכי החיים שבסוף הדריכו אותי תמיד‪,‬‬ ‫היהדות והציונות‪ ,‬שתמיד היו לדבר אחד בקהילה שלי במודנה‪.‬‬ ‫עלי להודות להם על החופש‪ :‬מעולם לא נכפה עלי דבר‪ .‬או שאולי מעולם לא‬

‫‪29‬‬

‫מדי‪ .‬ואז ניסינו בלידי‪ ,‬בתים מכוערים מדי ויותר מדי יתושים‪.‬‬ ‫אני המשכתי להתעקש על הים הטירני‪.‬‬ ‫סוף סוף משפחת במפוראד נשלחה לסיור מקדים בים הטירני‪ ,‬ואחרי כמה‬ ‫נסיונות כושלים הגענו כמעט בטעות למונליה ולגמרי במקרה מצאנו בית יפהפה‪.‬‬ ‫משפחת קרמה התחילה מיד לחפש גם היא בית במונליה ומעט מאוחר יותר הם‬ ‫מצאו וקנו בית מקסים!‬ ‫אבל בשביל קיקו‪ ,‬שלא כל כך אהב את הים‪ ,‬החלום היה למצוא בית בפנאנו‪.‬‬ ‫כשהילדים היו קטנים‪ ,‬קיקו וסנדרה בילו לרוב את חופשותיהם על הרי האפנינים‬ ‫באיזור מודנה‪ ,‬והזכרונות מאותם זמנים מאושרים היו מאד עוצמתיים‪.‬‬ ‫אנחנו מעולם לא ביקרנו שם לפני כן‪ ,‬אפילו בחטף‪ .‬אבל אם זה התאים למשפחת‬ ‫קרמה‪ ,‬זה התאים גם למשפחת במפוראד‪ .‬חיש קל משפחת קרמה רכשה דירה‬ ‫מקסימה וטרם מוכנה‪ ,‬מעט מחוץ לפנאנו‪ ,‬ואנחנו רכשנו דירה מקסימה וישנה‬ ‫בכיכר המרכזית של פנאנו‪.‬‬ ‫בזכות משפחת קרמה הכרנו גם אזורים שלא היו לנו מוכרים‪ ,‬ושלמדנו לאהוב‪.‬‬ ‫החיפושים של משפחותינו הגיעו לסופם‪ :‬יחד במודנה‪ ,‬מונליה ופנאנו‪.‬‬ ‫ככל שאני חושב יותר על השנים הרבות שבילינו יחד‪ ,‬ככה מצטברות בזיכרון‬ ‫הקשיש שלי אלפי אפיזודות שהיו יכולות למלא עשרות דפים‪ ...‬אבל החלטתי‬ ‫לשמור את כולן ליום בו אני וקיקו‪ ,‬תאומים שונים‪ ,‬אני לא יודע היכן ומתי‪ ,‬נפגש‬ ‫שוב לשיחת חולין טובה‪ ,‬כפי שהיה לאורך כל חיינו יחד‪.‬‬

‫המסיבה לכבוד חמישים שנות הנישואין‬ ‫כשהבנתי שהתוכנית של אמא לארגן מסיבה לכבוד חמישים שנות הנישואין‬ ‫תצא לפועל‪ ,‬בכלל לא התלהבתי מהרעיון‪ .‬אנחנו משפחת קרמה לא חוגגים גדולים‬ ‫ולא נואמים‪ .‬אבל כשהכנתי את התרומה היחידה שלי למסיבה‪ ,‬נאום קצר‪ ,‬נאלצתי‬ ‫לתרגל דבר מה שממנו קיבלתי הרבה‪ ,‬וזה היה להתבונן בהוריי ולהודות להם בציבור‬

‫‪28‬‬

‫הגשם המשיך כל היום‪ ,‬ורק בערב הסערה שכחה והשמיים התבהרו‪ .‬הכל נתלה‬ ‫להתייבש‪ ,‬כמו במחנה פליטים‪.‬‬ ‫ההתחלה היתה אסון‪ ,‬אבל כפיצוי כל שאר החופשה התאפיינה בשמש וטבילות‬ ‫בים‪.‬‬ ‫והטקס הקדוש של ה‪( Pasta al forno-‬בעברית‪ :‬פסטה בתנור) של סוף שנה‬ ‫בהרים‪ :‬ממינימום של שמונה תבניות ועד לשיא מקסימלי של שתים‪-‬עשרה‪.‬‬ ‫המתכון היה קל מאד‪ :‬בכל תבנית ½ קילו פסטה‪ ½ ,‬קילו בשמל‪ 250 ,‬גרם‬ ‫פרמזן‪ 250 ,‬גרם מוצרלה‪ ,‬מרגרינה בשפע‪ :‬קליל משהו!‬ ‫בשתיים בצהריים הינו מתחילים לבשל בסירים גדולים פסטה מסוג ‪Penne‬‬ ‫‪ ,rigate‬תמיד רק ‪ .Barilla‬קיקו היה מגיע בסביבות שלוש להכנת המצרכים‪.‬‬ ‫חלי גרדה פרמזן בכמויות‪ ,‬אני תיבלתי את הפסטה ולקיקו ניתן תפקיד חיוני‪:‬‬ ‫לחתוך לקוביות קטנות לפחות שני קילו מוצרלה‪ .‬וקיקו‪ ,‬בשיא הרצינות‪,‬‬ ‫פעמים רבות בסינר שסנדרה סיפקה לנו באדיבותה‪ ,‬חתך בדיוק של מהנדס‬ ‫את המוצרלה קודם כל לרצועות‪ ,‬ואז את הרצועות לקוביות‪ ,‬כולן זהות לגמרי‬ ‫בגודלן‪ .‬ואז התחילה הכנת התבניות‪ ,‬הכל לפי התחושה‪ :‬קודם כל הינו משמנים‬ ‫את התבניות במרגרינה‪ ,‬אחר כך שכבת פסטה‪ ,‬ואז הבשמל וקיקו שהשליך‬ ‫קוביות מוצרלה‪ .‬תמיד היה נדמה לו שהוא שם יותר מדי‪ ,‬ואני התעקשתי שיוסיף‬ ‫עוד‪ .‬ואז עוד שכבת פסטה‪ ,‬בשמל‪ ,‬פרמזן‪ ,‬קוביות מוצרלה‪ ,‬ולפעמים פירורי לחם‬ ‫כדי שיצא פריך‪.‬‬ ‫כמה שעות מאוחר יותר התבניות היו מוכנות‪ ,‬וכולנו הינו מותשים אבל מסופקים‬ ‫מהעבודה שלנו‪ .‬ובמשך שלושה או ארבעה ימים הינו אוכלים פסטה בתנור‪ ,‬יותר‬ ‫ויותר טעימה בכל יום‪ ,‬אבל היא לא היתה נגמרת לעולם‪....‬‬ ‫והחיפוש של הבית בים‪ ,‬עם סנדרה שרצתה את הים האדריאטי‪ ,‬ואני התעקשתי‬ ‫על הים הטירני‪ .‬כל אחד מאיתנו חלם על המקומות בהם הינו בתור ילדים‪.‬‬ ‫התחלנו מהים האדריאטי‪ ,‬צ'זנטיקו‪ ,‬מילאנו מריטימה‪ ,‬צ'רביה‪ ,‬הכל היה יקר‬

‫‪27‬‬

‫אני הזמנתי אותו מהמרפסת של באפו‬ ‫(‪ )Baffo‬לבוא לשתות יין חם כדי‬ ‫להפשיר‪ .‬עוד לפני שהספקתי לסיים את‬ ‫המשפט קיקו הוריד את מגלשי הסקי‪,‬‬ ‫זנח את מקלות הסקי והצטרף אלי לבר‬ ‫בריצה‪ .‬מאותו רגע דרכם של קיקו ושל‬ ‫הסקי נפרדו לעד‪ ...‬בגללי ובגלל היין‬ ‫החם‪.‬‬ ‫וחופשות הקיץ‪ :‬יחד בקורסיקה‪ ,‬אנחנו‬ ‫בקרוון ומשפחת קרמה באוהל‪.‬‬ ‫אני זוכר שהגענו כמה ימים לפני כן‬ ‫למחנה מרנדלה‪ .‬אני נסעתי ברכב‬ ‫ה‪ Alfa-‬של קיקו‪ ,‬וקיקו היה אמור‬ ‫לנסוע ברכב החדש שלי‪Peugeot ,‬‬ ‫עם שבעה מקומות שעוד לא היה מוכן‬ ‫ביום בו הזמנו כרטיסים למעבורת‪.‬‬ ‫והנה‪ ,‬אחרי כמה ימים קיקו והמשפחה שלו הגיעו על ה‪ Peugeot-‬החדשה‬ ‫והמקסימה שלי‪ .‬משפחת קרמה שהתה באוהל‪ ,‬אוהל מדהים וחדש לחמישה‬ ‫אנשים‪ ,‬עם מקום קטן בכניסה אפילו לנעליים ולמזוודות‪ .‬בזכות התנסותו של‬ ‫קיקו כנער (אני חושב שהיה איזה סוף שבוע בים) האוהל הורכב בצורה מושלמת‬ ‫ולפי ההוראות‪ ,‬והלילה הראשון היה די רגוע‪ .‬אבל בבוקר מוקדם התעוררנו בגלל‬ ‫ברקים‪/‬רעמים וסערה מחרידה‪.‬‬ ‫לצערנו‪ ,‬כפי שקורה רבות לחדשים בתחום‪ ,‬אף אחד לא חשב לחפור מסביב‬ ‫לאוהל תעלות ניקוז‪ ,‬אז המים נכנסו בקלות לאוהל!! אנחנו ראינו מחלונות‬ ‫הקרוון כיצד לפעמים מישהו יוצא בריצה בגשם עם עת חפירה‪ ,‬ומנסה לחפור‬ ‫תעלות קטנות כדי לנקז את המים‪ :‬זה היה נסיון אבוד‪ ,‬כי האדמה נהפכה לבוץ‪.‬‬

‫‪26‬‬

‫חיי המשפחות שלנו הלכו והצטלבו‪ ,‬עד כדי כך שהאושר והכאב של האחת‬ ‫השתקפו בשניה‪ ,‬והינו צוחקים ובוכים יחד כי האירוע החיובי או השלילי נחווה‬ ‫כאילו הוא קרה לכל אחד מאיתנו‪.‬‬ ‫אנסה לעבור רק על הדברים היפים שעשינו יחד‪ ,‬כפי שאני נזכר בהם באופן‬ ‫מפוזר – בר ובת‪-‬המצווה של הילדים שלנו; החתונה היהודית שלנו (קיקו היה‬ ‫העד שלי); פסח בבית קרמה עם אקרט הגדול בראש השולחן ואני לידו‪ ,‬כבוד‬ ‫ענק – גם אנחנו נהיינו עם הזמן לחברים טובים; חופשות החורף בפולגאריה‬ ‫ובסיוזי‪ ,‬קיקו שהתנסה בסקי למרחקים‪ ,‬וכשל לגמרי בגללי (שנים אחרי כן קיקו‬ ‫עוד האשים אותי על שחיבלתי בעתידו המזהיר כגולש סקי)‪ .‬זה מה שקרה‪:‬‬ ‫בזמן שקיקו התאמץ עד כאב כדי לעמוד זקוף על מגלשי הסקי הדקיקים ההם‪,‬‬

‫אהבה משפחתית לטניס‪ :‬נונה אלברטה עם נונו אנצו ברקע‪ ,‬סן מרטינו‬

‫‪25‬‬

‫אבא עם נינו במפוראד‬

‫שהיה דבר או שניים שקישר בינינו‪ :‬שנינו למדנו בתיכון קלאסי‪ 2‬ושנינו שיחקנו‬ ‫בטניס – ומאז הכל בא בקלות‪ .‬התחלנו לשחק בטניס‪ .‬הינו נפגשים במועדון‬ ‫‪ 2Z‬בשבע בבוקר‪ ,‬פעמיים שלוש בשבוע‪ ,‬לפני העבודה‪ ,‬לשעה אינטנסיבית של‬ ‫טניס‪ .‬האיש הקטן ההוא היה הופך לאריה‪ ,‬והוא היה יורה עלי כדורים בחבטות‬ ‫אנכיות‪ ,‬שהיה בלתי אפשרי לתפוס‪ .‬והוא רץ כמו מטורף‪ .‬הכבוד שלי כלפי קיקו‬ ‫התעצם לאין שיעור‪ .‬וכששיחקנו בזוגות זכינו לכמה סיפוקים‪ .‬מאז‪ ,‬גם בזכות‬ ‫ההרמוניה שנוצרה בין הרעיות שלנו והעובדה שהילדים שמחו לבלות זמן יחד‪,‬‬ ‫‪ 2‬באיטליה ישנה חלוקה לסוגי תיכון שונים‪ .‬בתיכון קלאסי ניתן דגש על מדעי הרוח‪ ,‬ובפרט יוונית עתיקה‪ ,‬לטינית‪ ,‬פילוסופיה‪,‬‬ ‫היסטוריה וספרות‪.‬‬

‫‪24‬‬

‫חברות זהב‪ ,‬ליבי מתמלא כל כך הרבה אושר והכרת תודה‪ .‬אני בטוח שיום אחד‬ ‫נוכל‪ ,‬אני וקיקו‪ ,‬להזכר בהם יחד ולחייך‪ .‬בעשרים השנים האחרונות‪ ,‬כשהילדים כבר‬ ‫היו גדולים‪ ,‬בילינו את הערבים בשיחות חולין אחרי ארוחת הערב‪" ,‬זרוקים" על ספות‬ ‫מודנה‪ ,‬או מונליה‪ ,‬או פנאנו‪ ,‬או בבית שלנו או אצל משפחת קרמה‪ ,‬בזמן שסנדרה‬ ‫ודונה סידרו את המטבח‪ ,‬תוך כדי עישון ודיבור‪ ,‬גם הן בשיחות חולין‪ .‬אנחנו שמענו‬ ‫רק את צליל קולן ואת הצחקוקים‪ ,‬שיצרו לנו רקע נעים‪.‬‬ ‫לא דנו בנושאים ברומו של עולם‪ ,‬קשקשנו על פרשות פוליטיות קטנוניות‪ ,‬על‬ ‫המשפחות‪ ,‬על בעיות הקהילה‪ ,‬על ישראל‪ ,‬ספורט‪ ,‬הרבה על בריאות‪ :‬זנחנו כל‬ ‫פורמליות‪ ,‬כמעט כאילו דיברנו לעצמנו‪ .‬באותן הזדמנויות כמעט ולא שמעתי את‬ ‫קיקו מעביר ביקורת על מישהו‪ ,‬ואם הוא כן עשה זאת‪ ,‬הוא לרוב ניסה להבין את‬ ‫הסיבות‪ :‬אלו היו שיחות בין שני חברים ותיקים‪ ,‬מרגיעות ומעודדות‪ .‬וכל אחד מאיתנו‬ ‫חיפש‪ ,‬ופעמים רבות מצא‪ ,‬בטיעוניו של האחר את ההסברים והוודאות להם היה‬ ‫זקוק‪ .‬זה יחסר לי מאד‪.‬‬ ‫אני מביט אחורה להיסטוריה של החברות שלנו‪ .‬היא נולדה בשנת ‪1973/74‬‬ ‫הרחוקה‪ ,‬כשאימי ללי ו"קרמה הזקנה"‪ ,‬חברות ב‪( ADEI-‬איגוד הנשים היהודיות‬ ‫של איטליה)‪ ,‬החליטו שהגיע הזמן להפגיש בין המשפחות שלנו‪.‬‬ ‫עבורנו‪ ,‬שהגענו מפירנצה לקרפי מטעמי עבודה‪ ,‬וכנראה גם עבור משפחת קרמה‪,‬‬ ‫תושבי מודנה מאז ומתמיד‪ ,‬מדובר היה רק בגינונים כדי לרצות את האמהות שלנו‪.‬‬ ‫אני זוכר שהוזמנו יחד עם בנינו‪ ,‬אחרי הצהריים‪ ,‬לוילה כפרית בקסטלנואובו‪ .‬מתייצב‬ ‫מולי אדון דיי נמוך‪ ,‬עם אף בולט וזוג רגליים רזות אבל שריריות‪ ,‬שהשתרבבו מזוג‬ ‫מכנסוני טניס‪ :‬עם חיוך של נימוס‪ ,‬שלמדתי להכיר היטב‪ ,‬גינונים רשמיים‪ ,‬מאד‬ ‫ידידותי ומתורבת‪.‬‬ ‫ביני לבין עצמי חשבתי‪ ,‬עם ה‪ 25-‬קילו (היום ‪ )50‬ו‪ 15-‬סנטימטר שלי יותר ממנו‪:‬‬ ‫נעשה את המאמץ‪ ,‬שיחה קצרה‪ ,‬נקווה לארוחת ארבע טעימה ויאללה‪ ,‬הביתה‪.‬‬ ‫ודווקא בסוף היום‪ ,‬בזמן שהילדים התחילו לשחק יחד‪ ,‬תוך כדי שיחת חולין גילינו‬

‫‪23‬‬

‫אבא שלי היה חבר נפלא‬ ‫דוד שלי ג'ורג'ו כהן מספר‪:‬‬ ‫היו לו חברים טובים בעיר במודנה‪ ,‬רבים וקרובים‪ ,‬עליהם סמך בעיניים עצומות‪,‬‬ ‫כי הקשר שנהג לבנות מעולם לא היה מסוכסך‪ ,‬והוא התבסס על קבלה ואמון‬ ‫באחר‪ .‬היו לו קשרים טובים גם עם החברים האחרים בקהילה היהודית‪ ,‬שבראשה‬ ‫עמד זמן רב‪ .‬הוא מעולם לא הפגין יהירות על תפקידו‪ ,‬ותמיד זכה לאהדת הכלל‪.‬‬ ‫לאבא היו הרבה חברים יקרים מאד‪ ,‬איתם היה לו קשר של עשרות שנים ושמאד‬ ‫אהבו אותו‪ .‬בין החברים הקרובים היו קלאודיו ג'נרלי‪ ,‬פרנקו סאני‪ ,‬אנריקו מריני‬ ‫וויטוריו בטליה שאינם עוד‪ ,‬וגם קרלו ולני‪ .‬אך החבר הקרוב ביותר בארבעים השנים‬ ‫האחרונות היה לדעתי נינו במפוראד (‪ ,)Nino Bemporad‬שמספר‪:‬‬ ‫"החבר היקר אינו עוד‪ ,‬והעתיד קצת פחות ורוד"‪.‬‬ ‫כשעולים בי אלפי הזיכרונות על דברים שעשינו יחד בארבעים שנה ויותר‪ ,‬כמעט‬

‫‪22‬‬

‫הכוונה היא לא לרמות את האחר‪ ,‬אך לא רק בעסקים‪ ,‬אלא אפילו במילים‪ .‬במסכת‬ ‫בבא מציעא בתלמוד כדוגמה לאיסור זה מצוין האיסור לבקש ממוכר את מחירו של‬ ‫חפץ מסוים אם אין כוונה לקנות אותו‪ .‬מי שהיה קרוב לאבא בתקופת השיפוץ של‬ ‫הדירה בירושלים יודע כמה הוא סבל בגלל כל הצעת מחיר של בעל מלאכה שבסוף‬ ‫לא נבחר‪ .‬גם אם אז זה נראה לי מוגזם‪ ,‬עכשיו אני מבין ומעריך את הרגישות שלו‬ ‫כלפי רגשות הזולת‪.‬‬

‫החיים המקצועיים‬ ‫קרלו ולני (‪ ,)Carlo Vellani‬שותף של אבא בביומדיקה‪ ,‬חברה שביצעה‬ ‫בדיקות דם‪ ,‬מספר‪:‬‬ ‫בסוף התיכון התחלנו יחד את הרפתקת ההרשמה לפקולטה לכימיה‪ ,‬אותה סיימנו בסוף‬ ‫עם תואר בכימיה תעשייתית בבולוניה‪ .‬לאחר כמה שנים של עבודה בתחום הרוקחות‬ ‫קיבלנו השראה מכך שעמית לעבודה שלנו‪ ,‬פאולו טסקיני(‪ ,)Paolo Taschini‬ניהל‬ ‫מעבדה לבדיקות רפואיות‪ ,"Bioanalisi" :‬והחלטנו להתמודד עם אותה ההרפתקה‪ .‬כך‬ ‫פתחנו את " ‪( "Biomedica-laboratorio di analisi chimico cliniche‬בעברית‪:‬‬ ‫"ביומדיקה – מעבדת בדיקות כימיות קליניות")‪ .‬ההתחלה היתה קשה כי היו לנו כמה‬ ‫טעויות‪ ,‬וביניהן להכניס לשותפות חברים רופאים‪ .‬מיד תיקנו את הטעות בכך שרכשנו‬ ‫את המניות שלנו‪ .‬הינו בשותפות של ‪ ,50%‬ולעיתים היו לנו קשיים סביב ההסכמה על‬ ‫אסטרטגיות ומדיניות ההתפתחות בגלל התכונות השונות של בעלי העסק‪ .‬התגברנו על‬ ‫הקשיים בזכות זהותנו המשותפת‪ ,‬היושר‪ ,‬הנאמנות‪ ,‬המקצועיות‪ ,‬הנטייה של שנינו לא‬ ‫להתפשר‪ ,‬והחברות היפה בין המשפחות שלנו ובין הילדים שלנו‪.‬‬ ‫כדאי לזכור מבין ההצלחות את ההסכם עם ‪( INAIL‬המכון הלאומי לביטוח נגד‬ ‫תאונות עבודה) להם דיווחנו על תלונות על מחלות הקשורות לעבודה במקרים של‬ ‫הרעלה; את העמידה בראשות מעבדות הבדיקות של מודנה והאיזור; את נציגות‬ ‫המחוז בשולחן אחד עם מנהלי בתי חולים של בולוניה; את ההסכם עם איגוד‬ ‫התעשיות של מודנה‪ ,‬והכבוד לעשות בדיקות עבור חברות חשובות בכל תחום כגון‬ ‫‪ Fiat , Maserati, Ferrari‬וכו'‪...‬‬

‫‪21‬‬

‫באצטדיון ברליה‪ ,‬ביציע בהחלט לא צפוף‪ ,‬משם תמכנו בקבוצת מודנה לרוב מביכה‪,‬‬ ‫כמעט תמיד בסרייה ‪ .C‬אלו היו שעות של קרבה ושותפות עם אבא‪ ,‬זכרונות יפים‪.‬‬ ‫רק בגיל שש‪-‬עשרה או שבע‪-‬עשרה התחלתי לנסוע לאצטדיון בקטנוע עם החברים‪,‬‬ ‫ואני לא יודע אם הוא התאכזב מזה‪.‬‬ ‫למה אבא אהב כדורגל? זו היתה אהבה משפחתית‪ .‬הוא סיפר לי שהלך לראות‬ ‫את ריבר פלייט עם סבא נינו‪ .‬פעם אחת היה כל כך צפוף באצטדיון שסבא נינו נבהל‬ ‫ויצא תוך כדי שהוא מחזיק את אבא הילד גבוה על הידיים‪ .‬לעומת זאת בברליה‬ ‫במודנה מעולם לא היתה לנו בעיה של צפיפות יתר! זה כמובן לא דבר נדיר לאהוב‬ ‫כדורגל באיטליה‪ ,‬אבל לאבא היתה תשוקה של ממש‪ .‬אני חושב שזו היתה אהבה‬ ‫נוסטלגית‪ ,‬נצצו לו העיניים כשהוא דקלם את ההרכבים של יובנטוס או של ריבר‬ ‫מחמישים שנה לפני כן ויותר‪ .‬גם אם בתור נער היתה לו תשוקה מיוחדת לסיבורי‪,‬‬ ‫הוא אהב את הראבנלי‪-‬ים יותר מאשר את הבאג'ו‪-‬ים‪ .‬הוא אהב את האאוטסיידר‬ ‫שהיה לדעת כולם לא מותאם‪ .‬אני חושב שזה היה חלק מהכבוד העיקש שלו‪.‬‬ ‫אם ראבנלי נמצא שם‪ ,‬הסיבה היא‬ ‫שהוא הרוויח את זה ומגיע לו את אותו‬ ‫הכבוד שנותנים לבאג'ו‪ ,‬וכך הוא נהיה‬ ‫למועדף עליו‪ .‬אני חושב שהפריע לאבא‬ ‫חוסר הכבוד ל"ראבנלי‪-‬ים" של העולם‪.‬‬ ‫הכבוד עומד בבסיס הספורט‪ ,‬ושווה‬ ‫ללמד ספורט כדי שהילדים ילמדו‬ ‫לכבד את הזולת‪.‬‬ ‫היתה לו תשוקה לא רק לכדורגל‪,‬‬ ‫אלא גם לענפי ספורט אחרים‪ :‬אבא‬ ‫היה שחקן טניס מעולה וסייף טוב‪.‬‬ ‫אלו דיסציפלינות של "דו‪-‬קרב"‪ ,‬אך גם‬ ‫של כבוד ולמידת היריב‪ .‬בויקרא (כה‬ ‫יז) כתוב "וְ ל ֹא תֹונּו ִאיׁש ֶאת‪-‬עֲ ִמיתֹו"‪.‬‬

‫אבא במדי ריבר פלייט בטיול משפחתי בקורדובה‪ ,‬ארגנטינה‬

‫‪20‬‬

‫כל בני הדודים לוי בחתונתם של דודה דניאלה עם פאוסטו פלדיני‪ ,‬במרכז התמונה‬

‫משמעות היותנו יהודים עבור אבי‪ ,‬דודי‪ ,‬בני הדודים הרבים‪ ,‬עודנה ללא ספק‬ ‫להשתייך לעם הנבחר‪ .‬משמעות היותנו איטלקים היתה להיות אזרחים ופטריוטים‬ ‫של המדינה הטובה והתרבותית ביותר בעולם‪ .‬להיות האחד והשני ובנוסף גם‬ ‫להיות ממודנה (ולתושבי מודנה גאווה זועמת על ה"מודנזיות" שלהם) משמעותו‬ ‫להיות בפסגת הפירמידה האנושית‪ ,‬בפסגת המזל; היה זה מצב שאיפשר לשכוח‬ ‫מאות שנים של רדיפה‪ .‬אני מודה שרגשות אלו הותירו סימנים אשר עדיין‬ ‫מסתתרים בזהות הקולקטיבית של המשפחה‪.‬‬

‫הפוטבול‬ ‫אבא אהב לקרוא לכדורגל פוטבול‪ ,‬באופן רומנטי‪ .‬מדובר בזכרון הישן ביותר‬ ‫שלו שיש לי‪ ,‬והוא מהגמר במדריד‪ ,‬בשנת ‪ .1982‬היתי כמעט בן שש‪ ,‬גם ג'וליו‬ ‫היה שם ואפילו אמא‪ .‬פאולו רוסי הבקיע‪ ,‬אבא קפץ מרוב אושר וטפח לי על הרגל‪,‬‬ ‫בכיתי‪ ,‬קצת מבוהל‪ ,‬וישבתי על ברכיה של אמא עד לסוף המשחק‪.‬‬ ‫אך התשוקה המשותפת לפוטבול היתה מתממשת בימי ראשון אחרי הצהריים‬

‫‪18‬‬

‫משפחת לוי במלואה‬ ‫בסן מרטינו מסביב‬ ‫נונה אידה‪1974 ,‬‬

‫‪17‬‬

‫האחרונות המבנה הרקיב והוא בסכנת קריסה של ממש‪ .‬כשזוכרים את העבר‬ ‫לעיתים נזכרים בשוגג רק בתמונה האחרונה שאדם או מקום הותירו בנו‪ ,‬כפי שאני‬ ‫לפעמים שוגה וזוכר לגבי סביי את שנות המחלה והסניליות האחרונות והעצובות‪.‬‬ ‫עלינו לזכור דווקא את השנים היפות והמשמעותיות ביותר‪ ,‬גם של האנשים וגם של‬ ‫המקומות‪.‬‬ ‫אני רוצה לזכור מסן מרטינו את ארוחות הערב באכסדרה (‪ .)loggia‬אני זוכר‬ ‫מטבח קר בגלל הלחות‪ ,‬אני זוכר עצים עצומים ביער הקטן‪ .‬אני זוכר שראיתי רכב‬ ‫‪ Alfetta‬עף לעבר תהום שתשנה את הכל לעד‪ ,‬אני זוכר את בית הגמדים והגבעה‪,‬‬ ‫את השזיפים והאגסונים‪ ,‬ספריה ענקית ומלומדת‪ ,‬אני זוכר חולצת ‪ Lacoste‬עם‬ ‫סוודר על הכתפיים‪ ,‬אני זוכר גבר בטוח בעצמו‪ ,‬עם סיגריה בפה‪ ,‬שחייך בחום‬ ‫לאהוביו‪ ,‬אני זוכר ערכים‪ ,‬משפחה‪ ,‬חיבה‪ ,‬הכרת תודה‪ ,‬דורות‪ ,‬שייכות‪ ,‬גאווה‪.‬‬ ‫זו גאווה תורשתית‪ .‬אבא הדגיש את הקטע הזה בספר ‪Un paese non basta‬‬ ‫(בעברית‪ :‬מדינה אחת לא מספיקה) של דוד שלו אריגו לוי‪:‬‬

‫‪16‬‬

‫ההצלחה המקצועית היתה דבר בעל ערך בפני עצמו עבורו‪ ,‬וזוהי תכונה שהיתה גם‬ ‫לסבא נינו‪ .‬גם אבא וגם סבא הזדקנו מאד ברגע שיצאו לפנסיה‪ .‬למצוא משמעות‬ ‫חדשה ולהמשיך להרגיש חשוב בתור מבוגר‪ ,‬בסופם של החיים המקצועיים‪ ,‬זה‬ ‫אתגר עבור האדם המודרני‪.‬‬

‫קיימת את ההבטחה!‬ ‫כאשר נולד לי בן זכר ראשון‪ ,‬ב‪ ,2011-‬ביקשנו מחמי אלי להיות לו לסנדק‬ ‫בברית המילה‪ .‬אבא נעלב‪ ,‬שכן בשל היותו מבוגר מאלי כמעט בעשרים שנה הוא‬ ‫ציפה להיות הסנדק‪ ,‬לראשונה בחייו‪ .‬הסברתי לו ששם הילד יבוא ממשפחתנו‬ ‫(קראנו לו נח יואל‪ ,‬לזכר אחי ג'וליו יואל) ושאולי יוולד לנו בן נוסף‪ ,‬אבל הוא ענה‬ ‫בציניות שהוא בטח ימות לפני כן‪ .‬בספטמבר ‪ ,2013‬כשחלה שוב‪ ,‬התרגשתי לספר‬ ‫לו על לידתו הקרבה של בן נוסף‪ ,‬יונה‪ ,‬לו הוא יהיה לסנדק בפברואר ‪ .2014‬הוא‬ ‫אמר‪" :‬קיימת את ההבטחה"‪ .‬מעטות הפעמים בהן שמעתי כזו התרגשות בקולו‪,‬‬ ‫המתון בדרך כלל‪ .‬זהו רגע שלא אשכח‪.‬‬ ‫כשבועיים לפני מותו שמעתי אותו‬ ‫מתגאה‪" :‬כמה הוא דומה לי!"‪ ,‬בעודו‬ ‫מתייחס ליונה‪ .‬שיהיה ברור‪ :‬יונה הרבה‬ ‫יותר יפה‪ ,‬אבל הסנטר‪ ,‬צבע השיער‬ ‫ואולי גם צורת הפנים מזכירים את‬ ‫סבו היקר‪ .‬האמת היא שדן הוא הנכד‬ ‫שמזכיר במראהו את אבא ביותר‪.‬‬

‫סן מרטינו‪ ,‬בית המשפחה‬ ‫בית משפחת לוי‪ ,‬בסן מרטינו די‬ ‫מונייאנו‪ ,‬מייצגת רגעים חמים של‬ ‫משפחתיות‪ ,‬עבורנו ועבור עשרות‬ ‫קרובי משפחה של אבא‪ .‬בשנים‬

‫‪15‬‬

‫התקופה שאחרי העלייה‬ ‫בעקבות המעבר שלי לישראל בשנת ‪ ,1995‬נוצר עם אבא בהדרגה קשר בוגר‬ ‫ופחות מסוכסך‪ ,‬שהגיע לשיאו עם יצירת משפחתי‪ .‬הקשר עמו היה מבוסס על‬ ‫הסיפוק שלו הן מחיי המקצועיים והן‪ ,‬ואולי בעיקר‪ ,‬מחיי המשפחה שלי‪ .‬אהבתו‬ ‫העמוקה כלפי בניי וחיבתו לאשתי נתנו לי הרבה נחת‪ .‬אבא היה אדם חרדתי‪ ,‬לא‬ ‫מאד שלו‪ ,‬בעיקר בזקנתו‪ .‬אך גם בתקופה זו הוא מעולם לא ניסה להשפיע עלי‪,‬‬ ‫אפילו כשקיבלתי החלטות שאני בטוח שהוא חשב שהיו שגויות לחלוטין‪ ,‬כמו‬ ‫כאשר התפטרתי מבנק ישראל כדי לעבור לקנדה לשנה או שנתיים‪ ,‬בלי תכנית‬ ‫ברורה‪.‬‬ ‫אני זוכר שפעם אחת אבא התעניין בפרטי אחת העבודות הראשונות שלי‪,‬‬ ‫עבודה בכלל לא מספקת‪,‬‬ ‫משתלמת או מעניינית‪,‬‬ ‫כשעוד הייתי סטודנט‪.‬‬ ‫אמרתי לו‪" :‬יש לי תחושה‬ ‫שאתה יותר גאה בי‬ ‫בגלל עבודה זמנית שאני‬ ‫שונא‪ ,‬מאשר כשלמדתי‬ ‫באוניברסיטה יוקרתית"‪.‬‬ ‫הוא ענה לי‪" :‬כאילו שאני‬ ‫לא יודע‪ ,‬תספר לי משהו‬ ‫שאני לא יודע!"‪ .‬כשאני‬ ‫לוקח צעד אחורה אני מבין‬ ‫שהעניין שלו בהתקדמות‬ ‫שלי בלימודים כנער נבע‬ ‫רק מדאגה לילד שקצת‬ ‫חסר את היכולת לקחת את‬ ‫החיים ברצינות‪ .‬לעומת זאת‬

‫‪14‬‬

‫אבא עם מיקלה‪ ,‬שויץ‬

‫בניי‪ .‬הערה שלישית‪ :‬אני רוצה לעבוד כדי שבניי יוכלו להגשים את חלומותיהם‪ ,‬גם‬ ‫אם אלו לא חלומותי שלי‪.‬‬ ‫אבא עשה עליה הדרגתית כדי להצטרף לילדיו ונכדיו‪ ,‬אשר התחילה בראשו‬ ‫אולי כבר בשנת ‪ ,1992‬כשאחי מנו ויעל התחתנו‪ .‬לשם כך הוא עבר תהליך‪ ,‬אני‬ ‫חושב שהיה זה תהליך שלו‪ ,‬של התקרבות לדת‪ .‬ואכן בזקנתו הוא היה הרבה יותר‬ ‫דתי‪ ,‬וקיים מצוות שמעולם לא שמר עד אז‪ .‬אני חושב שהוא עשה זאת גם מתוך‬ ‫כבוד לנו‪ ,‬בניו‪ ,‬ולהרמוניה של המשפחות הדתיות שאנו בונים‪ .‬הערה רביעית‪ :‬לא‬ ‫מביעים אהבה רק באמצעות נוכחות והשפעה; נפש אדיבה יודעת לאהוב ולהיות‬ ‫אהובה גם על ידי היותה חבויה‪.‬‬

‫‪13‬‬

‫בוחרים בצד של בניהם ומייחסים את כישלונותיהם להתנכלות של המורה במקום‬ ‫לילדותיות של אהוביהם‪ .‬הערה ראשונה‪ :‬פעמים רבות לא יהיה נכון לבחור בצידם‬ ‫של ילדי אם אני רוצה לדרבן אותם ולעורר בהם תחושת אחריות‪.‬‬ ‫להסתכל קדימה‪ ,‬לעתיד‪ ,‬לא היה באופי של אבא; הוא העדיף אם כבר להעיף‬ ‫מבט רומנטי לעבר של משפחתו‪ ,‬של עמו‪ ,‬היהודים‪ ,‬של מולדתו‪ ,‬איטליה‪ .‬אני‬ ‫חושב שהילתו של העבר המשפחתי האפוף קסם שתמיד הורגשה בביתי הפכה‬ ‫אותי למתון יותר‪ .‬כאשר אתה נמדד מול משהו מונומנטלי אתה יודע לשים דברים‬ ‫אחרים בפרופורציות הנכונות‪ .‬הערה שנייה‪ :‬אני רוצה לדבר עם בניי על המיתוסים‬ ‫המשפחתיים‪ ,‬זה יעזור להם לשים הכל בפרופורציות הנכונות‪.‬‬ ‫אני חושב שהדתיות שלי הפריעה לאבא בתקופות מסוימות‪ .‬הוא היה חילוני‬ ‫יותר‪ ,‬בעוד שאני נמשכתי לדתיות של חברי הקרובים לטס‪ ,‬ושל סבי הכריזמטי‬ ‫מקס אקרט‪ .‬אני בכל זאת מעריך את העובדה שהוא סלח לי על הכל‪ ,‬וקיבל את‬ ‫העצמאות שלי בצעירותי‪ .‬אבא נתן לי עצמאות מלאה בכל בחירותי‪ ,‬שכמובן לא‬ ‫יכלו להתקיים ללא תמיכתו‪ .‬אני מקווה שאהיה מסוגל לעשות את אותו הדבר עם‬

‫אבא עם מנו‬

‫‪12‬‬

‫דוד שלי ג'ורג'ו כהן זוכר את התקופה‬ ‫מיד אחרי החתונה‪ ,‬בנובמבר ‪:1965‬‬ ‫כשהיה צעיר ישר אחרי החתונה‬ ‫הוא שירת ביחידת סיירת בשם‬ ‫‪ Bersaglieri‬בפורדנונה‪ ,‬יחד עם‬ ‫סנדרה שהיתה אז צעירה מאד; היתה זו‬ ‫תקופה שהוא זכר בגאווה‪ .‬אני זוכר את‬ ‫סיפורי הגבורה הספורטיביים‪ ,‬הקפיצה‬ ‫דרך חישוק בוער‪ ,‬הריצות ליד הטנקים‬ ‫ויחידת הגאווה וההתלהבות בהם‬ ‫השתתף בפעילויות‪.‬‬ ‫סיפור קלאסי של אבא מאותה‬ ‫תקופה הוא על התעלפות בגלל פולנטה‬ ‫חמה מדי שאמא הכינה לו בפורדנונה‬ ‫הקרה‪ .‬נסיון רצח‪ ,‬הוא נהג לומר‪.‬‬ ‫במהלך השבעה שמעתי שבתקופת‬ ‫הצבא אבא היה מאושר מאד‪ ,‬היו לו חברים טובים‪ ,‬ולדעת אמא זו היתה התקופה‬ ‫הכי יפה בחייו‪.‬‬ ‫החזרה למודנה אחרי הצבא לעומת זאת‪ ,‬עם לידתם של מנו וג'וליו (‪,)Giulio‬‬ ‫נהיתה לעצובה יותר בשל מותה המוקדם של סבתא נלה (‪.)Nella‬‬

‫מערכת היחסים עם הבנים‪ ,‬הערות פזורות‬ ‫אבא העניק חשיבות רבה מאד למסירות ללימודים‪ .‬לא לציונים הגבוהים‪ ,‬שבכל‬ ‫מקרה אף אחד מאיתנו לא סיפק לו‪ .‬אני חושב שמה שהפריע לו היה דווקא לראות‬ ‫עצלנות ושטחיות‪ .‬בבית הספר הייתי מאד חסר סבלנות למשמעת ואני זוכר שהוא‬ ‫תמיד היה בצד של המורים‪ .‬היום‪ ,‬בתור אבא‪ ,‬אני מבין שפעמים רבות ההורים‬

‫‪11‬‬

‫אבא ואמא בחתונצם של אירמה וג'ורג'ו עוזיאלי‬

‫אבא ציפה לשמוע את קולה בטלפון‪ .‬ישנו סיפור מאותה התקופה שתמיד הצחיק‬ ‫אותי‪ :‬אמא היתה מורידה משקפיים ביציאה מבית הספר כדי להיות יפה יותר‪,‬‬ ‫למקרה שאבא בא לבקר אותה‪ .‬אבל אמא באמת בקושי רואה בלי משקפיים והיא‬ ‫היתה צריכה להדריך את חברותיה‬ ‫שיגידו לה "קיקו פה‪ ,‬קיקו פה!"‪ ,‬והיא‪,‬‬ ‫עם קוצר הראייה שלה‪ ,‬היתה שואלת‬ ‫"איפה‪ ,‬איפה?"‪.‬‬ ‫בינואר ‪ '65‬אמא ליוותה אותו‬ ‫בדמעות לאנדרטה ברחוב ‪Caduti‬‬ ‫‪( in guerra‬בעברית‪" :‬הנופלים‬ ‫במלחמה") כדי להתגייס‪ .‬אבא שירת‬ ‫בקזרטה‪ ,‬לניאנו ואז בפורדנונה‪ ,‬כקצין‪,‬‬ ‫שם הוא אף עבר קורס הסתערות‬ ‫באומץ‪.‬‬

‫‪10‬‬

‫המשפחה שלנו נולדת‬ ‫אמא היתה בת חמש‪-‬עשרה‬ ‫כשהם התחילו לצאת‪ ,‬ואבא בן‬ ‫עשרים ושתיים; אם הבת שלי מילה‬ ‫תבוא אלי באותו גיל עם בחור בן‬ ‫עשרים ושתיים אין לי ספק שאני‬ ‫אתקשר למשטרה‪ .‬אבל בגלל‬ ‫שהמשפחות הכירו האחת את‬ ‫השניה כל החיים‪ ,‬ובגלל שיהודי‬ ‫ממודנה היתה מציאה של ממש‪ ,‬הכל‬ ‫הסתדר‪ .‬סבתא אלברטה וסבתא נלה‬ ‫היו בכתה יחד‪ ,‬וסבא נינו וסבא מקס‬ ‫היו חברים טובים‪ ,‬אולי הצעירים‬ ‫היחידים והאחרונים מבית הכנסת‬ ‫נונו מקס ונונו נינו במסיבת פורים בפירנצה‪1932 ,‬‬ ‫האשכנזי במודנה‪ .‬אפילו מצאנו את‬ ‫הטקסט של הצגת פורים בה סבא נינו וסבתא נלה שיחקו בתור ילדים‪ ,‬יחד עם‬ ‫החברים אנריקו קסטלבולונייזי ואינס קאיון‪ .‬כילדה אמא היתה הולכת לשחק אצל‬ ‫דודה דניאלה‪ ,‬לכן היא פגשה הרבה את אבא כשגדלה‪ .‬אמא התאהבה ביום כיפור‬ ‫אחד‪ ,‬בו אבא נכנס כולו "מעונב" לבית הכנסת‪ ,‬מה שהיה אז אירוע די נדיר‪ ,‬כי‬ ‫הוא לא היה מאד דתי‪ .‬הסבים (גם אקרט וגם קרמה) לא ידעו על הדייט הראשון‪,‬‬ ‫רק דודה דניאלה ידעה והיא כיפתה עליהם כשלמעשה הלכה לחברתה מירלה‪.‬‬ ‫הם "נתפסו" כבר בדייט הראשון על ידי אלברטו ואנה לוי‪ ,‬שעברו ברכב בשדרת‬ ‫מוראטורי‪ .‬באותה תקופה אבא כבר גר בבולוניה אצל הדודים נפי‪ .‬בשנת ‪,'62‬‬ ‫כשאמא היתה רק בת שבע‪-‬עשרה‪ ,‬בחתונה של ג'ורג'ו ואירמה עוזיאלי(‪Giorgio‬‬ ‫‪ , )e Irma Uzzielli‬הם כבר היו זוג (גם אם לא מאורסים רשמית)‪ .‬בשנת ‪'63‬‬ ‫אמא נסעה ללונדון ללמוד אנגלית לכמה חודשים ולקראת סוף שנת ‪ '64‬היא נסעה‬ ‫לוושינגטון לאחותה פרנקה לשלושה חודשים‪ .‬דודה דניאלה מספרת ברכות כמה‬

‫‪9‬‬

‫אנצו נפי (‪ ,)Enzo Neppi‬אחד מבני הדודים הקרובים יותר גם אם היה צעיר‬ ‫בהרבה‪ ,‬מספר שאבא ממש לא הצטער על אותו תפקיד של בן דוד מבוגר‪:‬‬ ‫כשהייתי ילד קיקו גר אצלנו‪ ,‬ברחוב קסטלטה‪ ,‬בבולוניה‪ ,‬כי הוא למד כימיה‬ ‫תעשייתית באוניברסיטה‪ .‬אני הייתי קופץ וקופץ בסלון ומנסה להגיע לקורת‬ ‫הדלת‪ ,‬כדי לבדוק אם גדלתי וכי רציתי להפוך לאלוף בכדורסל‪ .‬היתי אומר‪:‬‬ ‫"אתה רואה‪ ,‬קיקו‪ ,‬טיפה יותר גבוה ואני מגיע לתקרה!"‪ ,‬והוא היה עונה‪" :‬אני‬ ‫אמנם בן דוד שלך‪ ,‬אבל אני כל כך יותר מבוגר ממך שאתה צריך להתייחס אלי‬ ‫ביותר כבוד‪ ,‬אתה צריך לקרוא לי דוד קיקו"‪.‬‬ ‫אבא היה גם אח מתחשב עבור דודה דניאלה‪ ,‬שמספרת‪:‬‬ ‫היתי במילאנו מריטימה עם לוצ'אנה והמשפחה של אלזה פצי‪ .‬אני‪ ,‬שתמיד‬ ‫סבלתי כשהיתי רחוקה מהורי‪ ,‬היתי בוכה תמיד בערב‪ .‬אבא שלכם היה במחנאות‬ ‫שם ליד עם חברים‪ .‬ערב אחד היתי כל כך אומללה שהם נאלצו לשלוח את ג'יג'י‪,‬‬ ‫בן של אלזה פצי‪ ,‬לקחת אותו‪ ,‬כי היתי זקוקה לראות אותו לפחות‪.‬‬

‫אבא בתיכון‬

‫‪8‬‬

‫חוויה עם האוהל בברדולינו‪ ,‬על אגם‬ ‫גרדה‪ ,‬ולבסוף באימפריה‪ ,‬משם נסענו‬ ‫באופניים לקאן‪ ,‬חצינו את "פרומנד‬ ‫דז אנגלז" וסיימנו את הטיול במונטה‬ ‫קרלו‪.‬‬ ‫באותם שנים הינו משחקים בכדורגל‬ ‫אבא עם קרלו ולני במדי הפולגורה‬ ‫ב"פולגורה"(‪ )Folgore‬ואני חייב‬ ‫לומר שקיקו שיחק טוב מאד בטניס‪ ,‬אך בכדורגל הוא היה די חלש‪.‬‬ ‫אותם שנים שלוות מסופרות גם על ידי פאולו מילאנו (‪ ,)Paolo Milano‬אחד‬ ‫מבני הדודים של משפחת לוי הגדולה‪:‬‬ ‫קיקו היה הגדול ביותר מבין בני הדודים ובקיץ הוא היה מאד עסוק בלימודים‪ ,‬אבל‬ ‫מה שהפך אותו לדמות אגדית‪ ,‬כמעט בלתי ניתנת להשגה‪ ,‬היו היציאות שלו‪,‬‬ ‫הקטנוע "‪ ,"Lambretta‬החברים‪ ,‬גדולים מאיתנו‪ ,‬איתם היה משחק בטניס‬ ‫(להם הינו חייבים ישר לפנות את המגרש‪ )...‬ובעיקר‪ ,‬עבורי‪ ,‬קסם החופשות שלו‬ ‫במחנאות עם החברים‪ ,‬שמהסיפורים המעטים שדלפו נשמעו כמלאי שמחה‪,‬‬ ‫חופשיות וכיף!‬ ‫כשהינו מבלים תקופות קיץ ארוכות עם אחי אנדראה (‪ )Andrea‬בסן מרטינו‪,‬‬ ‫והדודים הנוכחים היו דואגים לנו ומכינים לנו אוכל‪ ,‬בעיקר סבא וסבתא שלך‬ ‫אלברטה ונינו‪ ,‬הינו אוכלים ארוחת ערב בחדר אוכל עם הדלת והחלונות‬ ‫פתוחים; לרוב פרפרי הלילה היו חגים סביב השנדליר‪ .‬ערבים מסוימים היו‬ ‫סוערים יותר כי היה ידוע שאחרי ארוחת הערב קיקו ייסע למודנה לבקר חברים‪,‬‬ ‫על ה"‪ "Lambretta‬שלו‪ .‬הינו צופים בהכנות לאירוע‪ ,‬מהופנטים מהריטואל‪:‬‬ ‫נאמר לו בן היתר שחשוב שהוא יתלבש חם מספיק‪ ,‬אז מתחת למעיל גשם היו‬ ‫שמים דפי עיתון‪ ,‬שישמרו עליו מפני הקור והמהירות; כמה מרגש ומסעיר היה‬ ‫רגע יציאתו לעבר ההרפתקה‪ ,‬לעבר מקומות‪ ,‬פנים ואירועים שאנחנו‪ ,‬הקטנים‬ ‫יותר‪ ,‬לא יכולנו אלא לדמיין‪.‬‬

‫‪7‬‬

‫אבא ילד על הסירה לארגנטינה יחד עם‪ ,‬משמאל‪ :‬נונו נינו‪ ,‬אנה לוי‪ ,‬נונה אלברטה‪ ,‬אריגו‪ ,‬פאולה ולאויזה לוי‬

‫במשך שלושים שנה מ‪ ,1974-‬מספר‪:‬‬ ‫היתי אומר שההיכרות שלנו התחילה בחטיבת הביניים‪ .‬חווינו את שנות התיכון‬ ‫בשלווה‪ ,‬אני זוכר את החברים ואת המשחקים בבר "טרנטיני"‪ ,‬היה זה איזה‬ ‫משחק של פעם שאת שמו אני לא זוכר‪ .‬מאז התפתחה חברות של ממש בין‬ ‫המשפחות‪ ,‬הן בין ההורים והן בין הילדים‪ .‬אני זוכר בחיבה את משחקי הטניס‬ ‫בביתכם בסן מרטינו‪ ,‬את הוויכוחים הקטנים עם ריקי וג'וניור על מי יקבל את‬ ‫המגרש‪ .‬אני זוכר את דמותה של סבתא אידה ושל אנה ואלברטו‪ ,‬ההורים של‬ ‫ריקי וג'וניור‪.‬‬ ‫יצאנו לראשונה למחנאות יחד עם אלברטו אלברטי‪ ,‬באוהל שפרופסור קרלו‬ ‫בנטי קנה ושילם עליו ‪ 5000‬לירטות‪ .‬לא בכדי הוא עלה מעט‪ :‬לא היתה לו‬ ‫תחתית‪ ,‬והכפתורים לא היו מקבילים לחריצים כך שכדי לסגור את האוהל אדם‬ ‫אחד היה צריך למשוך למטה את הכפתורים והשני למשוך למעלה את החריצים‪.‬‬ ‫הדרמה התרחשה לילה אחד במילאנו מריטימה‪ ,‬כשבמהלך סערה המים זרמו‬ ‫לתוך תחתית האוהל‪ ,‬וסחפו יחד איתם עלים‪ ,‬בדלי סיגריות ועוד‪ .‬היתה לנו עוד‬

‫‪6‬‬

‫אני מהרהר רבות בכך שמשפחת קרמה עזבה את מודנה פעמיים בלבד ב‪300-‬‬ ‫או ב‪ 400-‬שנים האחרונות‪ .‬הפעם הראשונה התרחשה בעקבות סערת מלחמת‬ ‫העולם השנייה‪ ,‬אז ברחנו‪ .‬הפעם השנייה היתה בראש מורם‪ ,‬ללא טינה‪ ,‬להיפך‪ ,‬אך‬ ‫אני חושב שלעד‪ .‬אותה אדמה שבעבר (ואני מקווה שלעולם לא עוד) הפנתה לנו‬ ‫גב‪ ,‬בסופו של דבר עיצבה אותנו‪ ,‬עיצבה את המודעות האזרחית שלנו‪ ,‬את היהדות‬ ‫שלנו‪ ,‬את הדרך שלנו לעבוד ואף להיות משפחה‪ .‬אני לא חושב שלנכדיו של אבא‪,‬‬ ‫ישראלים כולם‪ ,‬ישנם הכלים להבין ולזהות את ה"מודנזיות" שלהם‪ .‬אבל שידעו‬ ‫שכשהם עושים דבר מה כי נכון לעשות אותו גם אם אולי זה לא כדאי‪ ,‬או כאשר‬ ‫יעדיפו להביע עמדה רק אם היא מבוססת‪ ,‬הסיבה לכך היא שבעורקיהם זורם גם‬ ‫דמו של סבא ישר ואדיב‪ ,‬שלמרבה הצער אינו עוד‪.‬‬

‫אבא כנער‪ ,‬מסופר על ידי מי שהיה שם‬ ‫קרלו ולני (‪ ,)Carlo Vellani‬חבר ילדות של אבא ושותף שלו בביומדיקה‬

‫נונו נינו עם אמו אנריקטה ואחיותיו לואיזה וסטלה‪1931 ,‬‬

‫‪5‬‬

‫צבע השיער הזהוב‪ ,‬הוא נשאר ‪ Chicco‬לעד‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1943‬בארגנטינה נולדה דניאלה‪ ,‬אחותו של אבא‪ .‬אחרי המלחמה‬ ‫המשפחה חזרה לאיטליה; הזיכרונות מתקופת המלחמה בארגנטינה היו מרים‪-‬‬ ‫מתוקים‪ ,‬ולעיתים אף חיוביים‪ ,‬לכן שאלתי פעמים רבות מדוע חזרו‪ :‬בסופו של‬ ‫דבר מולדתם הפנתה להם גב בעוד שארגנטינה קיבלה אותם לחיקה‪ .‬סבתא תמיד‬ ‫היתה עונה לי בפשטות "הינו איטלקים"‪ ,‬כפי שתמיד היתה מזכירה לי בנחרצות גם‬ ‫אל מול שאיפתי לעזוב את איטליה לטובת ישראל‪ .‬למען האמת הבנתי עם הזמן‬ ‫שהיו גם שיקולים אחרים‪ ,‬כגון הבריאות של דניאלה והקשר עם סבתא אידה‪,‬‬ ‫שחזרה לאיטליה למשאל העם בשנת ‪ 1946‬ועד מהרה התאלמנה‪ .‬בנוסף‪ ,‬בהתאם‬ ‫להססנות לגבי ההחלטה לחזור לאיטליה‪ ,‬סבא נינו נשאר שמונה חודשים לבד‬ ‫בארגנטינה‪ ,‬זאת גם כדי לשמר את עמדתו הטובה בעבודה‪ ,‬בחברה בשם לוין‪,‬‬ ‫לפני שהצטרף לאשתו וילדיו וחיבק שוב את אמו אנריקטה‪ .‬אך בדומה לסבא אנצו‪,‬‬ ‫שחזר כדי להצביע נגד המונרכיה ולמות במודנה‪ ,‬ללא ספק האהבה לאיטליה היתה‬ ‫הסיבה המרכזית שהביאה אותם בחזרה למודנה‪ .‬ההיסטוריה הקשה של ארגנטינה‬ ‫מאז מלחמת העולם השנייה מעידה בין היתר על כך שזו היתה בחירה טובה‪.‬‬

‫נונו נינו ונונה אלברטה עם אבא‬

‫‪4‬‬

‫המקורות‬ ‫אבא היה יהודי ממודנה בן של יהודים ממודנה‪ .‬משפחת קרמה‪ ,‬במודנה מזה‬ ‫מאות שנים‪ ,‬היא אשכנזית‪ ,‬וסבי פורטונטו קרמה (עבור כולם "נינו") היה מתפלל‬ ‫בבית הכנסת האשכנזי (‪ )Scola tedesca‬של מודנה כל עוד הוא היה קיים‪ .‬כאשר‬ ‫נסגר הוא פנה לבית הכנסת האיטלקי‪ ,‬שם היה מתיישב בשורה השניה‪ ,‬לצד בני‬ ‫הדודים האהובים עוזיאלי‪ .‬בשנת ‪ 1935‬תוך כמה ימים סבא נינו איבד את אביו‬ ‫פליצ'ה והתארס לאלברטה לוי‪ .‬נינו הצטרף למשפחה מאד שונה משלו‪ ,‬עשירה יותר‪,‬‬ ‫חילונית יותר ומעורבת יותר בפוליטיקה‪ .‬בעיקר‪ ,‬היתה זו משפחה גדולה יותר‪ ,‬ובה‬ ‫‪1‬‬ ‫שבעה אחים לוי שסבתי היתה הבכורה מביניהם; סבי נקלט מהר מאד למשפחה‪.‬‬ ‫הבנתי מכמה מקורות שמשפחת קרמה היתה דתיה למדי‪ .‬דודה שלי פרנקה אקרט‬ ‫(שנולדה בשנת ‪ )1937‬זוכרת שאמו של נינו‪ ,‬אנריקטה (‪ ,)Enrichetta‬היוותה‬ ‫עבור ילדי מודנה היהודים עוגן מבחינת הדתיות‪ .‬סבא נינו סיפר לי שהוא הניח‬ ‫פעם תפילין בחוף באזור אמיליה‪-‬רומניה יחד עם בנו של הרב לוי‪ ,‬חבר טוב שלו‪,‬‬ ‫שבהמשך נלקח למחנה ההשמדה‪ .‬נינו אף קיבל תעודה כשוחט עופות‪ .‬לעומת זאת‬ ‫משפחתה של סבתא אלברטה היתה חילונית לגמרי‪ ,‬עד כדי כך שסבתא השתתפה‬ ‫בסדר פסח הראשון שלה רק אחרי האירוסין‪ .‬בכל אופן‪ ,‬יש לי סיבה להאמין שמיד‬ ‫אחרי החתונה ביתם של סבא וסבתא שלי היה לגמרי כשר‪ ,‬כי סבתא היתה מספרת‬ ‫על עוזרת רשלנית שהיתה שמה גבינה בקציצות‪ .‬אך שמירת הכשרות התרופפה‬ ‫עם חלוף השנים‪.‬‬ ‫אבא נולד במודנה ב‪ 4-‬בדצמבר ‪ ,1938‬מספר ימים לאחר פרסום חוקי הגזע‪.‬‬ ‫לגבי זה סבתא אלברטה היתה אומרת שבברית מילה כולם בכו ואף אחד לא צחק‪.‬‬ ‫קראו לו פליצ'ה ג'ורג'ו‪ ,‬ופנחס היה שמו העברי‪ .‬פליצ'ה היה שמו של סבא מצד‬ ‫אבא‪ ,‬ושל סבא של סבא שלו‪ .‬בשנת ‪ ,1942‬בעודו בן פחות מארבע‪ ,‬סבא הפליג‬ ‫בגלל המלחמה לארגנטינה על ה"מונטה אמבוטו"‪ ,‬סירה ספרדית קטנה‪ ,‬יחד עם‬ ‫"שבט" של ‪ 10‬לוי‪ ,‬במסע לעבר הלא נודע‪ .‬לאותה תקופה שייך הכינוי "‪Chicco‬‬ ‫‪( "d’oro‬בעברית "עינב זהב")‪ ,‬בשל הרעמה המלאה והבלונדינית שלו‪ .‬גם משנעלם‬ ‫‪ 1‬‬

‫ישנם חומרים רבים על ההיסטוריה של משפחת לוי‪ ,‬לכן אתייחס במסגרת זו להיסטוריה של משפחת קרמה בלבד‪.‬‬

‫אני כותב את עמודים אלו בעיקר‬ ‫לטובתם של בני ושל בני אחי מנו‪ ,‬כדי‬ ‫שידעו כמה שיותר על סבם היקר‪ ,‬שאהב‬ ‫אותם מאד ונאהב בחזרה‪.‬‬ ‫כך אני ממשיך בדרכי הצנועה‬ ‫את דוגמתו של דודו של אבי‪ ,‬אריגו‬ ‫(‪ )Arrigo‬לוי‪ ,‬אשר הנציח בספריו את‬ ‫זיכרון אביו אנצו (‪ )Enzo‬לוי עבורנו‪,‬‬ ‫צאצאיו‪.‬‬ ‫ ‬

‫מיקלה‪ 31 ,‬לינואר ‪2017‬‬

‫עריכה לשונית והפקה‪:‬‬ ‫שרה פארנצו‬ ‫‪www.sarahparenzo.com‬‬

‫תורגם מאיטלקית‪ :‬שירה קץ‬ ‫עיצוב‪ :‬אנריקו אטאס‬ ‫הודפס בישראל ‪2017‬‬ ‫בדפוס אשל‪ ,‬ירושלים‬

‫סיפורו של‬ ‫ג'נטלמן‬ ‫ממודנה‬ ‫לזכור את קיקו קרמה‬ ‫(‪)1938-2016‬‬