זה שולי
שולי בורנשטיין וולף אמנית יעקב חי מקמילאן אדריכל עוזי פורת צלם
זה שולי שולי בורנשטיין וולף אמנית יעקב חי מקמילאן אדריכל עוזי פורת צלם 15מאי 31 - 2008מאי 2008
זהזהזה גלריה לאדריכלות זה תכנון תערוכה אדר' יעקב חי מקמילאן זה צילום עוזי פורת זה עיצוב קטלוג זהזהזה גלריה לאדריכלות /נדב לסר
זה קדם דפוס שקף אור זה הדפסת קטלוג דפוס אלי מאיר
שולי בורנשטיין וולף נולדה בברזיל ומתגוררת בישראל למעלה משלושים שנה .עבודותיה ,המשלבות בין מורשת ארץ הולדתה לבין ישראל ,מתפרשות על פני תחומים רבים וטכניקות יצירה רבות .שולי הציגה את עבודותיה באופן נרחב בישראל ובעולם. יעקב חי מקמילאן אדריכל ,בוגר הפקולטה לאדריכלות ובינוי ערים בטכניון .נולד בשכונת מקור ברוך בירושלים .כמי שגדל במרחב שבין שוק מחנה יהודה למחנה שנלר מחד ובין קולנוע אדיסון לרוממה מאידך, ספג צבעים ,ריחות ,צלילים ,שחברו אותו לחלומות הילדות של אביו שאול ,יליד כלכתה ,הודו. עוזי פורת הוא בוגר ויצ"ו חיפה .צלם משנת .1990 צילומיו מפורסמים בספרים ועיתוני עיצוב ,אתרי אינטרנט וחוברות פרסום .ראייתו המקצועית של עוזי מובילה אותו לדיוק בלתי מתפשר בעשיית הצילום ולהצלחה בקרב אדריכלים ,יצרנים ואמנים ,הרואים בצילום גורם חשוב ומכריע בתהליך התיעוד והפרסום של תוצריהם.
זה הדפסות סהר שלטים דיגיטל זה תליה אנשים מדביקים /אדיר זקן
זהזהזה גלריה לאדריכלות
מבנה 12נמל תל אביב פתוח כל יום 11-20מלבד ימי א' (סגור) וימי ו' ()10-18 ט 5444261-03 ד info@zearchitecture.com א www.zearchitecture.com
פעילותה של הגלריה לאדריכלות נתמכת ע"י החברות אקסטל פרופילי אלומיניום מעוצבים ,הומטק מודולאר, ספירל זכוכית
זהזהזה גלריה לאדריכלות
לשנות את,עשרה שנים- שתים... אחרי,איך אני הגעתי למצב שהייתי צריכה לשנות... מרחב, כי ראיתי שבאיזשהו שלב זה לא מספיק לי.הקירות הפנימיים של הבית הזה אז איך הזמנתי אותך ואיך אנחנו שינינו פה. הוא לא עונה על הצרכים שלי.המחיה ... הזזנו פה קירות,קירות …yes that’s the joy in it all, because Kobi goes along with each client to the place where the client is at. He accepts and he goes with it… he gave me a white, grey, house, and then he went to another client and gave him a house in the Petit Trianon style. I think that’s the ideal architect, one who is an architect but also goes along with what you have in mind, and ends up getting close to you, becoming a friend...
על האדם כתמונת בית חלומותיו יעקב חי מקמילאן ,אדריכל התראינו לפני יותר משנתיים בנמל התעופה .אני לא זוכר אם בזה ע"ש "בן גוריון" או בזה ע"ש המלכה "עליה" בעמאן, אולם אני זוכר את התמונה .היא ישבה על הספסל ,היה לה חיוך מסתורי" ,רואים שהיא אישה יפה" עבר לי בראש, גומת חן וחיוך שובב .היינו בדרכנו להודו להציג בתערוכה קבוצתית משותפת לאמנים ישראלים והודיים במרכז הביטאט בניו דלהי .לימים ספרה לי שהיא זוכרת גם את התמונה וגם את המחשבה שעברה לה אז בראש" ,אני לא אהיה חברה עם האיש הזה לעולם". ביום של תליית התערוכה מצאתי את עצמי עוזר לאחרים. באוויר היה מתח כי הכול היה צריך להיעשות במהירות .היה לנו יום אחד בלבד לתלות תערוכה בת שבוע של כעשרים אמנים .מצאתי את עצמי עומד מול קיר ריק ,חסר אונים לא יודע היכן להתחיל .ההפתעה לא אחרה להגיע .היא נגשה אליי והציעה את עזרתה .היה איתה סטודנט ישראלי שלומד בעיר פיסול ששמע על התערוכה ובה לעזור .שניהם בדיוק מופתי העמידו על הקיר את הצילומים המודבקים על קאפה ,ותוך כמה דקות גם חיברו אותם אליו עם דבק דו צדדי .תודתי לא הייתה ניתנת להיאמר במילים על התושייה והמעוף ובעיקר על כישרון הבוגי ווגי של שניהם .בעצם ,שם בגלריה הביטאט בניו דלהי אשר בהודו ,החל הדיאלוג בינינו.
מקבל ציור שמן .מה ממממה זה? לימים הוא שלח לי מייל וביקש שאמסור לו את שלה .התקשרתי אליה וביקשתי רשות. הבנתי ,במיילים איתו ,שאותם המאה דולר ארצות הברית שקיבל ושערכם 4,000רופי 400 ,ש"ח ,שמשו אותו לעריכת החתונה של אחותו בכפר .בחור כישרוני שהגיע מבית עני .את התמונה לדבריו הוא לא מכר למרות שהיא הסכימה לו למכור אותה בשיחה ביניהם שם בגלרייה הביטאט בניו דלהי אשר בהודו ,שיחה שאני צודדתי לה בזוית עיני ,בעוונותיי. נדברנו ,בשלב מסוים של ההיכרות בינינו על כך שהיא מחפשת אדריכל מזה זמן .והם באים והולכים והיא לא מוצאת משהו לרוחה .הם תקועים עם האגו שלהם ורוצים לשכפל את עצמם בבית שלה .היא לא מוכנה להיות מעבדה ביולוגית .היא רוצה לעשות מתיחת פנים לבית שעבר שינויים ברבות הימים .חדר האוכל הפך קטן מדי .לדבריה אף פעם לא יועד להיות חדר אוכל .המטבח הקטן הסגור חונק אותה .חדר השינה שלה כבר לא פרקטי היא זקוקה לחדר ארונות יותר גדול ומוכנה לוותר על האמבטיה המלכותית שבזמן בניית הבית הייתה באופנה. הרבה דיבורים ובפועל לא קרה דבר. יום אחד קיבלתי טלפון" .שאול מתחיל את השיפוצים בשבוע הבא עם קבוצה של אנשי מקצוע האם אתה מוכן לדאוג לתוכניות .בעלי מבקש שיהיה איש מקצוע בבית .והעובדה שאני פונה לאדריכל בוגר הטכניון מספקת אותו ".גמגמתי. "אבל תביני את למדת עיצוב פנים ,ויש לך בת אדריכלית שסיימה בהצטיינות את הפקולטה לאדריכלות בתל אביב ,איך אני נכנס לתמונה המשפחתית המורכבת מסובכת הזו?" כך התחיל השיפוץ .תוך כדי עבודה של שאול הקבלן.
ביום השני שלאחר פתיחת התערוכה הזמנו נהג לנסיעה מרוחקת בתוך העיר .היושבים ברכב הוזהרו לא לתת נדבה לילדים מתוך הרכב היות והמעשה עשוי ליצור התנפלות על האוטו דבר שימנע את המשך הנסיעה .זה לא עזר .ילדה קטנה לא הפסיקה להתחנן בפניה .והיא בנון שלנטיות הוציאה שטר של 500רופי ( )₪ 50ונתנה לה דרך החריץ של השמשה. נשמעה שריקה באוויר ותוך שנייה היה הרכב מוקף 30ילדים בכל הגילאים אשר טיפסו על הרכב נתלו עליו ולא הסכימו לעזוב .חושך כיסה את הרכב .לקח לנו עוד חצי שעה עד שנהג הרכב הצליח להרחיק אותם ולאפשר לנו לנסוע .היא אמרה שהילדה הזכירה לה את הנכדה שלה והיא לא יכלה לעמוד בזה.
ישבנו בפינת האוכל לפגישה עם בן הזוג שלה ,בתה ואיתה. הוא פרופסור ידוע בתחום של מוח ,מסתכל על התוכניות ומעיר בעדינות" :תגידו ,שלושה אנשים יצירתיים ואלו התוכניות שאתם מביאים להראות לי?" שלושה הכוונה לבת זוגתו ,ציירת ומעצבת פנים ,בתו,אדריכלית שסיימה בהצטיינות את הפקולטה לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב ואני ,אדריכל בוגר הטכניון המגדיר את עצמי אמן רב תחומי .אוי לבושה. מה עושים? האם העובדה שהוא איש של מוח אומרת שהוא גם קורא מחשבות או רואה את הבלתי נראה?
ביום שפירקנו את התערוכה ניגש אליה בחור צעיר ,עיתונאי במקצועו .לאחר שיחה קצרה ראיתי אותה מוציאה שטר של מאה דולר ארה"ב ומוסרת לו .היא גם נתנה לו תמונת שמן שלה בגודל מטר על מטר .את השיחה ראיתי דרך צדודית עיני .אפילו שמץ קנאה עלה בי מדוע הוא מכל האנשים בעולם
החלק היותר "בעייתי" בשיפוץ ,היה המטבח .רצונה היה לפתוח אותו כמה שיותר כך שתוכל לראות את עץ הזית העתיק ששתלה כאשר בנו אותו .חלופה אחת פרסה אותו אל מול הוויטרינה של חדר המגורים מעין חוסר הפרדה מוחלט שבירת כל המחיצות .שבע אלטרנטיבות תכנוניות .בסוף שעון
Unbreakable. Strength of a man available to his life. Leaning what in this life? Going to voyage at sea out of approval and not out of test. Existing. Helping in what? An image of freedom and ownership. Not helping in what? Loneliness. Lack of woman. Love. Tenderness. Sharing. Former life: Image of a leper, outcast, crawling on the earth. Having not followed his heart. Place of the son. Listening to the heart: darkness. No sun, nature’s compass. Need creates judges, to judge conscience. But without the sun, their judgment is cold, violent, merciless, and criminal. The body’s clock shows 7, the soul’s 2. Communication between soul and body. The body lunges forward from the soul. The need of soul, human spirit, to act in purity, created a break, a huge gap between it and the body. It did not allow itself to enter the body, for whose existence purity cannot remain. So the body survived the war of existence, but without contact with the soul, became a predator among predators. Computation scale: 80%. Isolation creates fixation in computation, keeping schedule. Change, growth and maturity are a result of relations, a plurality of opinions and possibilities. Divine healing: Good removes images of black and white: the justice system, a circle divided into black and white, black upon white. Bringing images of pluralism. Pouring colors. Play with it. Next step: Paint the king and queen with colors and allow them to exit the painting. Become reality. Insights History allows us to evaluate benefit and damage of religious, legal, ethnic, social and other laws. When we tell a child look, don’t touch, we are actually instructing it to maintain the spiritual experience but exclude the body. The spirit is active, the body passive. When we tell a child not to touch broken glass, only observe until we, the adults, clear the dangerous shards away, we are creating an experience of a break between spirit and matter. We could justify or defend it, but we can’t deny it. Practicing separation between spirit and matter in the education process could reduce phenomena such as addiction and repetitive delinquency. The insight, that not every thought passing through
our head must pass through our body, be fulfilled, is an insight this project wishes to shed light on. The mind and emotions can run wild. The body can remain passive. Doing nothing. Touching nothing. Executing nothing. Training in transferring thought and emotion through an interior and exterior critique before losing the ability to choose will allow various “ideas” to remain at the level of “not to be carried out”… How did society separate between the two? Part of our being a human society is the creation of policy, laws and methods of enforcement. Categorically, it has been accepted by human society that the soul is sacred and the body base. What should the two do together when they have been separated by this diagnosis? How will they communicate, if they belong to different classes? And so, many phenomena of separation between the two have been created. When the soul was required to be pure due to its divineness, it hesitated whether to remain in the human body, which acted in the war for survival a bit like the “evil ones”. In the war of survival where the name of the game is: strongest takes all, only the strong prevail, me or you, the body must be more and more involved in fights, more and more involved in self protection, requiring the use of force, the cry of anger, and in doing so, at each time the soul grew apart from it more and more. The body did not receive the soul’s permission to protect itself, although nature has created it capable and worth of doing so. Created it with a right to exist. How can this be undone? The way to return man to the play in the image of god is to return the soul to the body. When the soul grew apart from the body, there was no one to confirm it in its struggles and it began to doubt itself. It questioned whether it was acting properly. A soul approving right and wrong creates a complete body which also dreams, creates, chooses, changes, loves, participates, shares. A soul joining the body in moments of horror and fear, danger, sickness and hunger, can, when the sun is shining, awaken the tired body and take it to a journey in the wide world. Bon voyage
הזמן תקתק ,למזלי .וחלופה אחת כאילו הכתיבה את עצמה. הקיר המפריד בין המטבח לחדר האוכל עובה בצידו האחד, במטבח ,מתפקד כעוגן למקום הכי חם בבית ,שולחן זכוכית עגול ומעליו מנורת שאנדליר ,שהייתה במקור בחדר השינה. "קיטש יאמרו הקולגות שלי" אז יאמרו .תמונה של כדי שמן תלויה עליו מצדו השני.
מה הרגשת שכל כך ,נגיד ,דעתני במה שרצית לעשות נגה כאן ,מה הרגשת שאת כל כך לא יכולה להסתדר עם כל אחד.
חדר השינה בוצע בפועל ע"פ התכנון של הבת ,אדריכלית במקצועה .המיטה סובבה בתשעים מעלות נשענת על הקיר המפריד בין חדר השינה לחדר הארונות באופן שאפשר להם להיות שניים ,חלק מאותו חלל .את הקיר המפריד בין חדר הארונות לחדר השינה מאיר ספוט נקודתי .התעקשתי לגרוע מהפינה של הקירות פינה נוספת כדי ליצור דירוג במעבר ביניהם .צבעו ,גוון קל של חום מוקה כהה ,מייחד אותו.
שולי קודם כל לא עם בני הבית ,כי בני הבית מאוד לא הסכימו שאני בכלל אשנה כי בשבילם זה טוב מה שיש .הם לא רואים מה שאני רואה .ומה גם שאחד הרצונות שלי היה להכניס את העץ הזה המדהים לתוך הבית .ויש לי קיר עגול, שהוא קיר זכוכית ,אבל מהמטבח ,שם המקום שאני די הרבה, אני לא אגיד שאני עובדת שם הרבה ,אבל אני די הרבה שם...
חדר המקלחת ,שהוקטן ,נכנסים אליו במעבר המשותף עם חלל הארונות .מתוכו נכנסים לאזור המקלחת עם ציפוי פסיפס מתכתי .מולו ספסל מבונה .עוד התעקשות שלי" .אתם לא נעשים צעירים יותר" אמרתי כטיעון לטובת העניין .ברבות הזמן אני מצטט את המחמאה שקיבלתי ממנה והיא מסמיקה כל פעם שאני מדבר עליה בפרהסיה "סוף סוף מישהו חשב על ספסל שאוכל להניח בו את רגלי כשאני מיפה אותה" ואני חושב איזה מזל שגדלתי ע"י שוק מחנה יהודה בירושלים ואני לא מתבייש כבר ממרום גילי המופלג לצעוק בעצמי לעצמי בקולי קולות "היא מסירה שערות מהרגליים היא שמה "לק" על אצבעות הרגליים יש יש יש".
שיחה נגה לסר בשיחה עם שולי בורנשטיין וולף ויעקב חי מקמילאן
ה נג
שוהה...
שולי רציתי לראות את העץ ,כשאני יושבת במטבח .זה הכל. והיה שם קיר .הוא עיצבן אותי .שני קירות שמפרידים אותי מהטבע ,מהעץ .אז מורידים אותם .אז איך מורידים אותם? צריך מישהו ,זה לא סתם להוריד קירות .צריך מישהו שיבוא ויגיד לי מה נעשה עם המטבח ,ומה נעשה עם פינת האוכל .אז בא המשיח שלי ,האדריכל ,הוא הלך איתי ,עם הראש שלי ,הוא אמר יופי ,נהדר ,נתן לי כמה תוכניות ,אמרתי לא ,לא אוהבת, לא ,לא אוהבת ,עשה ארבע תוכניות ,והוא לא התעייף ממני .אז נכון שהוא ברח כמה פעמים ואני אמרתי ,נו טוב ,ברח – ברח, זה לא הראשון ,לא האחרון .אבל הוא חזר ,וזה היה כיף.
שולי הכול התחיל מחדר השינה .וזה עבר ככה לאט לאט לכל הבית .לא חשבתי לעשות את השינויים האלה בבת אחת בכל הבית .לא ,זה התחיל בחדר שינה ועבר מלמעלה,כמו מים... ה נג
חלחל למטה.
שולי כן ,לתוך הבית כולו .לרובו .דרך חדרי השינה של הבנות והסלון והמטבח .אני חושבת שבסופו של דבר ,מה שקיבלתי זה שכולם מבסוטים ,יחסית ,אין ,אין מבסוט עד הסוף ,זה הכל יחסית .אבל הכלל ,מה שאני רציתי לקבל מהבית ,וקיבלתי ,זה שהבית מאוד רגוע ,והוא מאוד ,כיפי ,כיף לחיות בבית כזה .גם אם הוא גדול ,הוא מינימליסטי ,יחסית .ולהכניס את כל הדבר הזה ,כל העץ הזה ,את כל הטבע ,לתוך הבית .היום כשאני יושבת פה במטבח ,על יד השולחן העגול ,שקובי אמר לי לשים,
Noga Again, it is vague, it’s scenery, events, everything is mixed in together. Because the paintings change, but the paintings are part of what is displayed on stage. As a leading actor, as scenery… Suly If we go back to the point of walls… kitchen, fine, and it’s all together. And there’s also my bit of fun, I like a house full of people and that’s life, you see life here on this floor and they don’t stay in one place, they’re all over the floor. And it’s all dynamic, it’s not passive, and it’s my feeling and my ideal, my wish, my life, I don’t want a house that’s a museum. On the contrary, a house is not a museum. A house is not like some houses I visit…Polish…the cushion has to be on the sofa, in such a way. That’s not me. I like to see that, yes, on Saturdays, my daughters sit in the kitchen, doing, eating, whatever, making a total mess, and my four years old granddaughter is building a tent in the living room. That’s my pleasure. And it’s all together. Noga Even though it’s white, which is impressive. Suly Even though it’s white, and the rug is quite expensive… Noga That would make me nervous. Jacob That’s how Suly is, that’s her. Suly My pictures of course, my pictures change sometimes as I’d like them to. That’s the fun, that’s how it should be, that a house is not a museum and this is how a house should be.
Look, Don’t Touch Miriam Eitana Machmal On man it was said: “And God said, Let us make man in our image, after our likeness” (Genesis 1, 26) On man it was said: “and breathed into his nostrils the breath of life; and man became a living soul” (Genesis 2, 7) These thoughts follow an extra-sensory reading carried out on 14.03.2008 at 12:30, on a project “Suly, Images from a House”. The text is composed of two parts, the first appears as images on the extra-sensory screen of the reader, the second brings the present insights learned from it. The Images Crown: Image of a woman with a headdress running. The headdress is caught and slides off her head. An image of a woman about to light the Sabbath candles, and the candle holder is not soft enough to contain the candle and adjust to it. Image of a woman on a park bench. Hysterical. Reading frequency: dark pink. Karma: Breaking agreements of “look, don’t touch”. Image of a man running towards a plane with a pilot waiting by. He keeps running. Away from the plane, or against it… he doesn’t notice and understand that the plane is the answer to his dream. Soul: Image of a woman waiting at a box office to purchase a ticket somewhere. Giggling. Akashic lists: Same woman, in uniform bearing arms, charging forward with a battle cry. The weapon on her chest unused. Dangerous woman, learning on the sanctity of touch for women. Quality: Image of a large women dressed for a party, floral white, suddenly charging forward to defend what’s hers. And returns to the party. No separation or gaps between images. No preference. No feeling of guilt, judgment or criticism. One woman. Whole. The purity of manners and of doing. Integral. A package deal not split between good and evil being, wrong and right, happy or oppressed. Immune to judgment. Question: What makes her so? Answer: Total self approval. When a person doubts his wholeness, did I do good? Did I do bad? He invites the judge, like an opening invites the thief. He summons the judge to test whether he is good or bad. The rose of life: Image of a barge made of strong wood.
אז כיף לי. אני חושבת שמה שיפה בתוצאה הסופית הוא נגה שמההיכרות שלי עם העבודות של יעקב ,ברור לי שזאת עבודה של יעקב .אבל אני חושבת שההצמדות הזו איתך הביאה גם את העבודה שלו למקום אחר .שהוא בעצמו עוד לא הכיר ,וזה היה ברור מהפעם הראשונה שראיתי את הצילומים של הבית. נכון ,זה יעקב אבל זה יעקב ברמה אחרת ,במקום אחר .מעניין אותי לשמוע ממך מה מעבר ,כמובן שמכל פרויקט לומדים ,אני חושבת שגם החברות ביניכם ,וגם האופי המיוחד של שניכם, בעצם הביאו אותך למקום אחר בעשיה. ב זה נכון ,מאחר ושולי מכירה אותי ומכירה את העבודות יעק ויודעת שאני משתמש בצבע ,ואני כל הזמן מדבר על "צבעים הודיים" -אני חצי הודי ,אבא שלי נולד בכלכתה וגדל בבומביי. בשבילי זה היה כאילו ללכת כמה צעדים אחורה .אבל עם מבט קדימה .בתהליך ,הייתי צריך לצמצם משהו בי ,כדי לאפשר למשהו אחר לפרוח ...אני הרגשתי כאילו אני חייב ,to restrain להגביל משהו אצלי ,אבל כשאני מסתכל היום על התוצאה ,אז זה היה מבורך ,כי עשיתי עוד צעד ביכולת לראות שמה שאני רואה זו לא אמת .ושאין אמת ,זאת אומרת שאם שולי ,בתוצאה, מרגישה שבבית יש חללים שסוגרים עליה והיא רוצה מרחב, זו האמת .וזו לא האמת שלי ,זו האמת של שולי ,ואני פה לאפשר לזה לצמוח .אני כל הזמן טוען שאדריכל ,התפקיד שלו הוא יותר בתרגום ופחות בכתיבת היצירה עצמה .זו שאלה, שאלה פילוסופית. מצד אחד נכון ,ומצד שני זה מאוד ברור שזה שלך ,אבל נגה אני חושבת שזה מאוד זיכך את האיכויות של האדריכלות שלך שהן מעבר לצבעוניות. יעקב אני מסכים איתך .שבחשיבה שלי זה אחרת ,זאת אומרת ,אני גדלתי במקום שאזכור הלבן העלה אסוציאציה 'מה ,עוד פעם הבתים הפולניים האלה ששמים הכל לבן וקונים ואזה ואומרים שקירות לא משנים ואת הצבע עושים הפריטים' ,זה הקפיץ לי את כל הפיוזים .על הבית של שולי אי אפשר לומר שהוא לבן .יש פה כזה עושר של חומרים, של ...כמו שולי ,כמו המהלך שהיא עשתה בחיים שלה .אז אני יכול לראות בו את האיכויות של האור והצל שיש בתמונות שהיא מציירת ,ב ...מתחת לעצים ,מתחת לעלים ...הבחירה, לא להשתמש בתאורה מרכזית אלא בתאורה היקפית ,זה גם היה בדיאלוג ,התאורה ההיקפית ,מה בדיוק היא מאירה בעצם? היא מאירה את התמונות? היא מאירה את הבית? זה כאילו שיקול שהוא לא פונקציונאלי ,זה היה בהחלט שיקול,
לאפשר למה שיש לקרות ,וזה ...אני מסכים איתך במובן הזה, המילה זיכך היא בפירוש נכונה ,היא מדויקת .וזה משהו ששנינו לא ראינו מלכתחילה ,בתוצאה .זה היה שונה מהיכן שהתחלנו.
שולי ...בכל הבית ,התמונות הן תמונות שלי .הציורים .יש אנשים ששואלים ,מה ,זה לא תמונות ,זה לא ציורים של מישהו אחר? את לא מכניסה מישהו אחר? אני מאוד דומיננטית פה, ואני אומרת לא ,התמונות אצלי בבית ,הציורים אצלי בבית ,זה התמונות שלי ,זה הציורים שלי .בבית שלי אני עושה מה שאני רוצה.
ב ...הרצונות שאנחנו דיברנו עליהם ,הם של מרחב יעק משותף ,אבל שיש בו בכל זאת הגדרות של חללי משנה .זאת אומרת כשאתה יושב במטבח אתה יושב במטבח ,אתה לא יושב בסלון .כמה ויכוחים היו לנו לגביי הקיר המפריד ,חצי, מדורג ,עגול ,את זוכרת כמה התלבטנו עם הקיר הזה ,אמרתי לה ,שולי ,צריך לשאוף שלקיר תהייה הגדרה שלמה משלו. קיר שלם ,קרי ,מצד אחד מתפקד כמטבח ומצדו השני מתפקד כסלון .בפעמים שביקרתי כאן ראיתי ,זה עובד. שולי
כן.
ב אפילו בשולחן של פינת האוכל ,כמה שהוא "מבריק יעק ונקי" הבנות ,פורסות ספרים ויושבות ללמוד ,אין בבית הזה מה שנקרא "משמעת" של פה אסור ופה מותר .יש כאן מרחבים וכל אחד בוחר לו את המקום שלו ,וכשאני מסתכל ,לי זה גורם הנאה גדולה ,הסימולטניות של האירועים. דיברנו על זה קודם כשהיינו במטבח ,על זה שהבית נגה הוא בסופו של דבר מוגדר ...או המהות שלו ,היא איך חיים בו ,ואיך האנשים משתמשים בו ,וגם יחסי הגומלין בין הבית לאנשים .אני חושבת שפה עבודתך כאדריכל היא כאן הכי אקוטית ,כי אדם שגר בבית יכול להגיד אני רוצה להרגיש ככה, אני רוצה לראות את העץ ,אבל בסופו של דבר האדריכל הוא זה שצריך לתת את המענה לרצונות האלה ,וזה לא טריוויאלי. כלומר אלה דקויות ,כמו שאתה אומר שהקיר יתפקד למטבח ולסלון וכל אחד בנפרד ,ואיך יוצרים את המבט הזה לעץ... כמו שהיא אמרה אני רוצה לראות את העץ אבל אתה בעצם איפשרתה לה ,כמו שאתה אומר ,אתה מאפשר.
Noga We spoke about this when we were in the kitchen, how the house is, after all defined… or its essence is defined, by how people live n it, and how people use it, and the interaction between the house and the people and vice versa. I think that here your work as an architect is at its most important, because a person living in the house can say I want to feel in such a way, I want to see the tree, but in the end the architects has to provide a solution to these desires, and this is not lightly trivial acheivment. These are intricate points, such as when you say that the wall functions towards the kitchen and the living room, each separately, and how you create this view of the tree… as Suly said, she wants to see the tree, but you actually enabled her to do so, as you say, you enable.
Jacob My feeling is that from all the talk here that the land we live in is the national home, and… collectivism in the framework of nationalism and society, we somewhere forgot what we want as individuals. Recently, and I like this, we can see the legitimacy of people wanting, realizing, and in this realization you find the architect, realizing the dream. Noga This isn’t just about nationalism and society, also a woman within the family… Jacob Yes. The woman, an artist and she her place and she sees things which are beyond. For me it is worthy bringing the olive tree, planted when the house was built, into the house… I think that part of the success in creating solutions, and the way they appear as something that works, is because of the values in them. We talk about a concept, and Suly says I want this and I want that, but it doesn’t fit with the concept, so the concept changes. So wait, do we have a concept or not? And no, a concept is dynamic, it changes from one moment to the next. You’re not fixated on a picture. We live in pictures. So if that’s the picture, if that’s what she wants, then that will guide the fabric. There was something very odd in the house when I first came here. Public spaces, public passageways, like in a chateau, in Gone with the Wind, two and half meters, the public passages are very wide, but when people have to live in a small dining area, everything is so small, I say just a second, who’s fantasy is
this? So the previous fantasy is gone, and in its place there’s reality and that’s that. So once public spaces coincide with private spaces, immediately things seem larger, and then a dining table can be opened on a daily basis, opened up on Fridays and opened up on holidays taking up part of the public passageways, and sit forty people, and suddenly it’s not tied up and you can invite the family. So I think this is part of the dynamic created in the work process, that it can be in this way, according to changing situation, and everything has its own definition.
Jacob …the house is a human museum, I use these terms. I don’t believe that there’s a house and there’s a museum. I think we should regard ourselves as an artwork. And if we see ourselves as artworks, then obviously our house is a museum. Noga Artwork which constantly changes. Jacob Constantly changes, right. Suly So that’s not Polish, is it? Jacob That’s the point, because some people live as as if the house is ‘not a museum’, so it lacks definition. You enter, it’s white, there nothing, nothing personal in it. I’m on the other side of this ‘Polishness’, that the house is definitely a museum. Noga I think that the word museum is not accurate here, as this implies the preservation of something monumental, compared with other exhibition spaces. Perhaps gallery is a better word, where the contents change and the exhibition is dynamic, not static, and then the human factors enters into the equation, maybe not exhibition, but more in sense of a stage. A stage of events. These could be painting events, or events of people sitting in the kitchen talking… stage is a better term, it changes with each performance, it accepts events, those events staged at each particular moment, in a better more natural way. I think this is the secret, in planning a well-functioning home, one that accepts all of these things naturally.
ב ...התחושה שלי ,שמרוב שדיברו בארץ שאנחנו גרים יעק בה על בית לאומי ,ועל ...הקולקטיביות במסגרת של לאום וחברה ,קצת שכחנו מה אנחנו רוצים כאינדיווידואלים .ובזמן האחרון ,ואני אוהב את זה ,אפשר לראות את הלגיטימציה של אנשים לרצות ,ולממש ובמימוש נמצא האדריכל ,מימוש החלום. זה לא רק לאום וחברה ,זה גם האישה בתוך נגה המשפחה... יעקב נכון .האישה ,אמנית ויש לה את המקום שלה והיא רואה דברים שהם מעבר .מבחינתי זה ערכי להכניס את עץ הזית שנשתל כשהבית הזה נבנה לתוך הבית ..אני חושב שחלק מההצלחה ביצירת הפתרונות ,ואיך שהם מופיעים בשטח כמשהו שעובד ,זה בזכות זה שהיה בו משהו ערכי. אנחנו מדברים קונספט ,ושולי אומרת אני רוצה את זה ואת זה ,אבל זה לא מסתדר עם הקונספט ,ואז הקונספט משתנה. אז רגע ,יש קונספט או אין? ולא ,קונספט הוא דינמי ,הוא משתנה מרגע לרגע .אתה לא נעול על תמונה .אנחנו חיים בתמונות .אז אם זאת התמונה ,אם זה מה שהיא רוצה, אז זה מה שיוביל את המרקם .היה כאן משהו מאוד מוזר גם בבית כשאני הגעתי לכאן בהתחלה .חללים ציבוריים, מעברים ציבוריים ,כמו בשאטואים ,בחלף עם הרוח ,שני מטר וחצי ,ואת אומרת רגע רגע רגע ,המעברים הציבוריים מאוד גדולים ,אבל כשאנשים צריכים לחיות בתוך פינת אוכל ,הכל קטן ,אני אומר רגע רגע רגע ,זאת היתה פנטזיה של מי? אז הפנטזיה הקודמת נעלמה והתחלפה במציאות ואז זה נגמר .אז ברגע שהחללים הציבוריים מתלכדים עם חללים פרטיים ,אז מראש זה נראה הרבה יותר גדול ,ואז שולחן אוכל יכול להיפתח ביום יום ,יכול להיפתח בשישי ויכול להיפתח על חשבון המעברים בחגים ,ויכולים לשבת ארבעים איש וזה פתאום נעול ולא מזמינים את המשפחה. וזה לדעתי חלק מהדינמיקה שנוצרה בתהליך של העבודה, שזה יכול להיות ככה ,בהתאם למצבים משתנים ,ועדיין לכל דבר יש לו את ההגדרה שלו.
ב ...הבית הוא מוזיאון אנושי ,אני משתמש במונחים יעק האלה .אני לא בדיעה שיש בית ויש מוזיאון .אני חושב שאנחנו צריכים להתייחס אל עצמנו כאל יצירה .ואם אנחנו מתייחסים אל עצמנו כאל יצירה ,ברור שהבית שלנו הוא מוזיאון.
ה נג
יצירה שכל הזמן משתנה.
ב יעק
שכל הזמן משתנה ,נכון.
שול י
אז זה לא פולני ,נכון?
יעק ב זו הנקודה ,כי יש אנשים שחיים כאילו הבית הוא "לא מוזיאון" ואז אין לו הגדרה .אתה נכנס ,הוא לבן ,אין בו ,אין בו משהו אישי .אני בצד השני של ה'פולניות' הזאת, שהבית הוא בהחלט מוזיאון. אני חושבת שפה המילה מוזיאון היא לא נכונה ,כי נג ה המוזיאליות באה כביכול לשמר משהו מונומנטאלי ,לעומת חללי תצוגה מסוג אחר .גלריה זו אולי מילה טובה יותר, בה התצוגה באמת משתנית ,התצוגה עצמה היא דינאמית, לא קבועה ,ואז נכנס גם הגורם האנושי ,שלא הייתי קוראת לו תצוגה ,אולי הייתי קוראת לו במה .במה להתרחשויות. אם הן התרחשות של ציור ,אם הן התרחשות של אנשים שיושבים במטבח ומדברים ...במה זו מילה טובה ,כי היא משתנה לכל הצגה ,והיא מקבלת תמיד באופן הכי נכון ,הכי טבעי את ההתרחשות ,את ההצגה שמעלים בה כרגע .אני חושבת שזו הגדולה בכל ,בלתכנן באמת בית שעובד טוב, כי הוא מקבל את כל הדברים האלה באופן טבעי.
שוב ,זה מין מעורפל ,זה תפאורה ,זה ההתרחשויות, נג ה והכל כאן מתערבב .כי הציורים משתנים ,אבל הציורים הם חלק ממה שמוצג על הבמה .כשחקן ראשי ,תפאורה ,יש כאן איזשהו עניין של... שול י אם אנחנו קצת חוזרים אל הקטע הזה שהיו קירות... מטבח ,אין שום בעיה ,וזה הכל ביחד .ויש איזשהו מין כיף שלי גם כן ,אני אוהבת בית מלא אנשים וזה החיים ,את רואה את החיים פה בקומה הזאת והם לא נשארים במקום אחד ,והם פשוט בכל הקומה .וזה הכל דינאמי ,זה לא פאסיבי ,וזה גם התחושה שלי וגם האידיליה שלי ,הרצון שלי ,החיים שלי ,אני לא רוצה בית מוזיאוני .ההיפך ,בית הוא לא מוזיאון .בית לא כמו בתים שאני נכנסת ...פולנים... שהכרית צריכה להיות על הספה ,ככה .זה לא אני .אני רוצה לראות ש ,נכון ,בשבת ,הבנות יושבות במטבח ,עושות, אוכלות מה שלא יהיה שם ,עושות בלגן גמור ,והנכדה בת ארבע שלי היא עושה אוהל בתוך הסלון .זה הכיף שלי .זה הכל ביחד.
just relatively. But in principle, what I wanted to get from the house, and I did, is a very calm house, it is very pleasant, it’s a pleasant place to live in. Even if it’s large, it is, relatively, minimalistic. And bringing in all of that, that tree, all this nature, into the house. Today, when I sit here at the kitchen, by the round table Kobi told me to put here, I am pleased. Noga I think what’s impressive in the final result is that, knowing Jacob’s other works, it is clear that this is one of his projects. But I also think this work with you brought his work to another place. A place he himself didn’t know, and it was clear from the first time I saw the photos of the house. Yes, it’s Jacob, but Jacob on a different lrvel, in a different place. It would interest me to hear from you more, of course you learn from every project, and I think also your friendship, and the unique character of each of you, actually led you to a different stage in your work. Jacob That’s true, since Suly knows me and my work and knows I use color a lot, and I speak all the time about “Indian Colors” – I am half Indian, my father was born in Calcutta and grew up in Bombei. For me it was like taking a few steps back. But facing forward. In the process, I had to limit something in myself, in order to allow something else to flourish… I felt as if I had to restrain, limit something in myself, but when I view the result today, then I feel it was a blessing, as I made another step in the ability to see that what I see is not truth. That there isn’t a single truth, this means that if Suly felt that the spaces in this house are closing in on her, and wants space, then that’s the truth. And it’s not my truth, it’s hers, and I’m here to enable it to grow. I maintain all the time that architects, their function is more in translation then in authoring the work created. It’s a question, a philosophical question. Noga On the one hand that’s true, on the other it is clear this is your work, but I think this has purified the qualities of your architecture which are beyond the use of color. Jacob I agree. In my way of thought it’s different, I mean, I grew up in a place where the mention of white was associated with ‘what, again these Polish houses, where everything is white and you buy a vase and say that walls don’t matter the objects define the color’, it blew me up. You
can’t say about Suly’s house that it’s white. There is such a richness of materials, of… like Suly, like the development of her life. So I can see here the qualities of light and shadow you can find in her paintings, in… under the trees, under the leaves… the decision, not to use central lighting but peripheral lighting, this was also a result of dialogue, peripheral lighting, what does it actually light? Does is light the paintings? Does it light the house? This is supposedly not a functional decision, this was certainly a factor, to allow the existing to occur, and this… I agree with you in this sense, purify is quite right, quite accurate. And this was something neither of us saw originally in the result. It was different from where we set out.
Suly …in the entire house, the pictures are mine. The paintings. Some people ask, what, aren’t these pictures, paintings by other people? Don’t you let someone else in? I’m very dominant here, and I say no, the pictures in my house, the paintings in my house, these are my pictures, my paintings. In my house I do what I want.
Jacob …the desires we spoke about, are of common space, which also includes well-designed sub-spaces. This means that when you’re in the kitchen, you are in the kitchen, you are not sitting in the living room. How many arguments about the separating wall, partial, graded, round, you remember how we struggled with this wall, I told her Suly, we should aim at giving the wall a full definition by itself. A complete wall, namely, on the one side functioning as a kitchen, on the other functioning as a living room. In the times that I visited here I could see that it works. Suly Yes. Jacob Even on the dining room table, was much as it’s “shiny and clean” the girls spread their books and study here, you don’t have what you might call “discipline” of this is allowed and this is forbidden. There are spaces here and each person chooses his place, and when I look at it, it gives me great pleasure, the co-incidence of events.
נג ה
אף על פי שהוא לבן ,שזה מרשים.
ב יעק
אף על פי שהוא לבן ,אף על פי שהשטיח יקר...
נגה
כי אותי זה היה מלחיץ.
יעקב
אז זה שולי ,זה שולי.
שולי התמונות שלי כמובן ,התמונות משתנות כמו שלפעמים אני רוצה .וזה הכיף ,זה הענין ,שהבית הוא לא מוזיאון וזה איך שבית צריך להיות. תל אביב ,אפריל 2008
"לראות ולא לגעת" .האומנם? מתי כן ומתי לא מרים איתנה מכמל על האדם נאמר" :ויאמר אלוהים :נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א ,כו') על האדם נאמר" :ויפיח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב ,ז') הגיגי מאמר זה נכתבו לאור קריאה על חושית שנעשתה ביום 14.03.08בשעה ,12:30לפרויקט שנושאו" :שולי,תמונה מתוך הבית" .הכתוב מבחין בין שני פרקיו .הראשון מופיע כתמונות על המסך העל חושי של הקורא והשני מביא את התובנות הנלמדות ממנו בזמן הווה. התמונות כתר :תמונת אישה בכיסוי ראש רצה .הכיסוי נתפס ויורד לה מהראש. תמונת אישה המתכוונת להדליק נרות שבת ותושבת הנר אינה מספיק רכה כדי להכיל את הנר ולהתאים עצמה אליו. תמונת אישה על ספסל בגן .היסטרית. תדר קריאה :ורוד כהה קרמה :פירוק הסכמים של "לראות ולא לגעת" .תמונת אדם הרץ לקראת מטוס ולידו טייס המחכה לו .הוא ממשיך לרוץ. הרחק מהמטוס ,או נתקל בו ...הוא לא מבחין בו ומבין שהמטוס הוא מענה לחלומו. נשמה :תמונת אישה המחכה בקופה לקנות כרטיס לאיזשהו מקום .מצחקקת. רשימות אקשיות :אותה אישה ,במדים עם נשק ,מסתערת בזעקות קרב .הנשק מונח על חזה ללא שימוש .אישה מסוכנת. לומדת על הקדושה של המגע לנשים. איכות :תמונת אישה די גדולת מימדים לבושה למסיבה ,לבן פרחוני ,ופתאום הופכת למסתערת לצורך שמירה על מה ששלה .וחוזרת למסיבה .אין הפרדה או רווחים בין התמונות. אין העדפה .אין רגשות אשם ,שיפוט וביקורת .אישה אחת. שלמה .הטוהר שבגינונים ובעשייה כאחד .אינטגראלית .עסקת חבילה .אינה מפוצלת בין ישות טובה ורעה ,טועה וצודקת, מאושרת או מבוטלת .בלתי שפיטה. שאלה:מה הופך אותה לכזו? תשובה :אשור עצמי מלא. כשלאדם יש ספק לגבי השלמות שלו ,האם עשיתי טוב? האם עשיתי רע? הוא מזמין את השופט ,וכמו שהפרצה קוראת לגנב .הוא מזמן את השופט לבחון אם הוא טוב או רע. ורד החיים :תמונת רפסודה מעץ חזק .בלתי ניתן לשבירה.חוסן של אדם הפנוי לחייו. מה לומד בגלגול הזה? לצאת למסעות דרך הים מתוך אישור
disciplinary artist. How shameful. What now? He works with the mind, does it mean he can read it too, perhaps seeing all that’s hidden?
A Conversation Noga Lasser in conversation with Suly Bornstein Wolff and Jacob Hai MacMillan
The more “problematic” part of the work was the kitchen. Her wish was to open it as much as possible, so that she can see the old olive tree planted when the house was built. One option sliced it towards the living room window, a complete lack of separation, breaking down all barriers. Seven design alternatives. At the end the clock was running out. Luckily for me, one alternative almost forced itself. The wall separating the kitchen and the dining room was widened on one side, in the kitchen, acting as an anchor to the warmest place in the house, a round glass table underneath a chandelier, originally hanging in the bedroom. “Kitsch, my colleagues would say”. So let them. An oil painting hangs on its other side.
Noga What did you feel that was so, let’s say, opinionated, in what you wanted done here, that you felt like you couldn’t get along with just anyone?
The bedroom was planned by the daughter, an architect. The bed was turned by 90 degrees, leaning on a wall separating the bedroom and the walk-in closet in a way which allows them to be two, part of the same space. The wall separating them is lighted by a single spotlight. I insisted on taking out another corner from the corner of the walls to create scaling in the transition between them. A light shade of brown gives it a special presence. The bathroom, made smaller, shares a joint passageway with the closet. It leads to the shower area, with a metallic mosaic surface facing a built-in bench. Another of my insistences. “You’re not getting any younger” I said in its defense. Later on I quote her compliment, and she blushes whenever I say it in public, “finally someone thought of a bench I can put my feet on when putting beautifying them”. And I think how lucky I am to have grown up close to the Machne Yehuda market in Jerusalem, not being ashamed anymore at my age to shout by myself to myself out loud “she shaves her legs and puts nail polish on her toes yes yes yes”.
Suly First of all not with the other house members, they didn’t agree at all to me changing anything, they were satisfied what the existing situation. They don’t see what I see. Also one of my wishes was to bring this amazing tree into the house. And I have this round wall, a glass wall, but from the kitchen, where I spend a lot of time, I won’t say I work there a lot, but I spend there a lot of time… Noga sojourn… Suly I wanted to see the tree when I’m in the kitchen. That’s all. And there was a wall there. It annoyed me. Two walls separating me from nature, from the tree. So they must be removed. How does one remove them? You need someone, this isn’t simply removing walls. Someone should come and tell me what to do with the kitchen, what to do with the dining area. Then came my savior, the architect, who went along with me, with my thoughts, said great, good, gave me a few plans, and I said no, not this, no, not this, he prepared four plans, didn’t grow tired. So yes, he ran away a few times and I said, well, that’s that, he’s not the first, not the last. But he came back, and it was what made it fun.
Suly It all started from the bedroom. It passed slowly throughout the house. I didn’t think of making these changes in the entire house at once. No, it started with the bedroom and went from the top, like water… Noga permeating down. Suly Yes, into the entire house. Into most of it. Through the girls’ bedrooms, the living room and the kitchen. I think at the end of it what I got was that everyone was satisfied, relatively, no, there’s no such thing as completely satisfied,
לא מתוך מבחן .נוכח .קיים. מה מסייע? תחושת חופש ובעלות מה לא מסייע? בדידות .העדר אישה .אהבה .רכות .עם מי לחלוק גלגול קודם :תמונת מצורע ,מנודה ,זוחל על הארץ .שלא הלך אחרי ליבו. מקום השמש .הקשבה ללב :חשיכה .אין שמש ,המצפן של הטבע .יוצר צורך בשופטים ,שיפסקו את המצפון .אבל בלי שמש ,השפיטה שלהם קרה ,אלימה ,נטולת רחמים ,פושעת. שעון הגוף מראה על השעה ,7הנשמה על .2 תקשורת בין הנשמה לגוף .הגוף שעט קדימה מהנשמה. הדרישה לנשמה ,לרוח האדם ,לפעול בטוהר מידות ,יצרה נתק ופער עצום בינה לגוף .היא לא הרשתה לעצמה להיכנס לגוף, שלצורך קיומו לא יכול היה להישאר טהור. כך שרד הגוף במלחמת הקיום ,אבל בלי חיבור לנשמה ,הפך לטורף בין כל הטורפים. מד תכנותים .80% :בידוד יוצר קיבוע בתוך תכנותים ,שמירה על לו"ז. שינוי ,צמיחה והתבגרות הם תוצר של יחסים ,של ריבוי דעות ואפשרויות הילינג מהאל :האל מסיר תמונות של שחור ולבן :מערכת המשפט ,עיגול המחולק לשחור ולבן ,שחור על גבי לבן .מביא תמונות של פלורליזם .שופכת צבעים .תשחקו עם זה. הצעד הבא :לצייר בצבעים את המלך והמלכה ולתת להם לצאת מהציור .להפוך למציאות. התובנות ההיסטוריה מאפשרת לנו להעריך את התועלת והנזק של הוראה דתית ,חוקית ,עדתית ,חברתית ואחרת .כשאנו אומרים לילד לראות ולא לגעת ,אנחנו בעצם אומרים לו ,להשאיר את החוויה ברמה רוחנית ולהשאיר את הגוף מחוץ לחוויה. הרוח נשארת פעילה .הגוף נשאר סביל .כשאנחנו אומרים לילד לא לגעת בזכוכית שבורה ,רק להסתכל עליה ,עד שאנחנו, המבוגרים ,נפנה את השברים העלולים לפצוע ,אנחנו יוצרים חוויה היוצרת נתק בין רוח לחומר .אנחנו יכולים להצדיק אותה,לקטרג עליה .אבל אנחנו לא יכולים להתכחש לה. אימון להפרדה בין רוח לחומר בתהליך החינוך ,יכול לחסוך לנו תופעות של התמכרות ועבריינות סדרתית.התובנה ,שלא כל מחשבה שעוברת לנו בראש ,חייבת לעבור דרך הגוף, למימוש שלה ,היא התובנה שהפרויקט הזה מבקש להאיר. הראש ,הרגש יכולים להמשיך להשתולל .הגוף יכול להישאר פאסיבי .לא עושה .לא נוגע .לא מוציא לפועל .האימון
שבהעברת המחשבות,הרגשות ,דרך ביקורת פנים וחוץ ,לפני שמאבדים את יכולת הבחירה יאפשר לכל מיני "רעיונות", להישאר ברמה של " :לא לביצוע"... איך יצרה החברה נתק בין השניים? חלק מהיותנו חברה אנושית הוא ,יצירת מדיניות ,וחוקים ודרכי אכיפה. באופן די גורף ,הוסכם ע"י החברה האנושית ,שהנשמה היא קדושה והגוף טמא. מה יעשו השניים ביחד ,אם הפרידו ביניהם ע"י האבחנה הזאת? איך יתקשרו ,אם הם שייכים למעמדות אחרים? ואכן, נוצרו הרבה תופעות של הפרדה בין השניים. כשהנשמה נדרשה לטוהר מידות ,עקב היותה קדושה ,היא קצת היססה ,אם להישאר בגוף האדם ,כשבמלחמת הקיום הוא התנהג קצת כמו ה"רעים" .במלחמת הקיום בה שם המשחק הוא :החזק לוקח הכול ,רק החזק שורד ,או לי או לך, היה צריך הגוף להיות יותר ויותר מעורב בתגרות ,יותר ויותר עסק בהגנה על עצמו ,תוך שהוא נזקק לשימוש בכוח ,לזעקת זעם ,ובכל פעם שעשה זאת ,התרחקה ממנו הנשמה יותר ויותר.הגוף לא זכה מהנשמה לרשות להגן על עצמו ,למרות שהטבע יצר אותו מסוגל וראוי לעשות זאת .יצר אותו זכאי להתקיים. אז איך יוצאים מזה? הדרך להחזיר את האדם למשחק בצלם אלוהים הוא ,בלהחזיר את הנשמה לגוף. כשהנשמה התרחקה מהגוף ,לא היה מי שיאשר אותו במאבקיו והוא החל לתהות אם הוא בכלל בסדר .נכנס הספק בלבו אם הוא נוהג נכון .נשמה המאשרת בטוב וברע ,יוצרת גוף שלם שגם חולם ,יוצר ,בוחר ,משנה ,אוהב ,משתתף ,מתחלק .נשמה שמצטרפת לגוף ברגעי האימה והפחד ,הסכנה ,החולי והרעב, יכולה ,כשהשמש זורחת ,להעיר את הגוף העייף ולקחת אותו למסעות בעולם הגדול. נסיעה טובה
A person as the image of his dream house Jacob Hai MacMillan, architect We met more than two years ago at the airport. I can’t remember whether it was the one named after Ben Gurion or the one named after Queen “Alia” in Amman, but I do remember the image. She was sitting on a bench, with a mysterious smile, I thought “you can tell she is a beautiful woman”, a dimple and a mischievous smile. We were on our way to India to participate in a group exhibition at the Habitat center in New Delhi, together with Indian and Israeli artists. Later she told me she remembered the image too and her thinking “I will never be friends with this person ever”. On the day of mounting the exhibition, I found myself helping others. The atmosphere was tense, everything had to be done quickly. We had but one day to put together a weeklong exhibition of twenty artists. I was standing before an empty wall, helpless, not knowing where to begin. I was soon surprised. She came over and offered her help. With her was an Israeli student studying sculpture there, who had heard about the exhibition and stopped by to help. Both of them mounted the foam-board images on the wall in perfect order, held in place with a two-sided adhesive tape. My thanks for their resourcefulness, creativity and above all their boogie woogie talent was beyond words. Actually there, at the Habitat gallery in New Delhi is where our dialogue began. On the second day after the exhibition opened we took a driver for a long drive in the city. The passengers were forewarned not to give handouts to kids from the vehicle, as this might lead to a crowd forming which would prevent the trip from continuing. It was of no use. A little girl kept begging her, and she, nonchalantly, took out a 500 Rupee note (some $13) and gave it to her through the window crack. A whistle was heard and in seconds the car was surrounded by 30 kids of all ages climbing on the vehicle, hanging on and refusing to leave. We were overtaken by darkness. It was half an hour by the time the driver managed to drive them off and continue driving us on our way. She said the girl reminded her of her granddaughter, and she couldn’t resist. The day we closed the exhibition a young man, journalist by profession, came over to her and after a short talk I saw her
handing him a one hundred dollar bill. She also gave him one of her oil paintings, one meter by one meter. I observed the talk out of the corner of my eye. I was even slightly jealous, why should he of all people receive an oil painting. What, what is this? He later emailed me asking for her email address. I called her asking for permission. I understood through my correspondence with him that the hundred dollars he received, some 4,000 Rupees, helped finance his sister’s wedding in their village. A talented fellow from a poor house. He claimed he did not sell the painting, although she had allowed him to do so when they had talked at the Habitat gallery in New Delhi in India, a talk which, among my sins, I observed out of the corner of my eye. At some stage in our acquaintance, we discussed her looking for an architect for some time. They come and go, and she can’t find something to suit her. They are fixated in their ego and wish to replicate themselves in her house. She refused to become a biological laboratory. She wants a facelift for a house with a history of changes. The dining room has become too small. In fact it was never meant to be a dining room, she claims. The small and closed kitchen is suffocating. The bedroom is no longer practical, she needs a larger walk-in closet and is willing to give up the majestic bath, fashionable when the house was built. Lots of talk, and only talk. One day I received a telephone call. “Shaul begins work next week with a group of craftsmen, could you look after the plans. My husband would like a professional in the house. And the fact that I’m asking an architect who graduated from the Technion satisfies him.” I stammered “but now, you are an interior designer, your daughter is an architect who graduated cum laude from the Tel Aviv university. How do I fit in this complex family portrait?” That’s how the renovations began. With the work of Shaul the contractor. We sat in the dining room to meet with her spouse and daughter. He is a well-known professor in the area of the brain, looks at the plans and gently remarks “say, three creative individuals and these are the plans I’m shown?” The three implied were his wife, a painter and interior designer, his daughter, an architect who graduated with honors from the Tel Aviv University, and me, a well-established architect graduated from the Technion, regarding myself a multi-
…how I came to the point where I needed to change, after twelve years, change the interior of this house. Because I came at some stage to the realization that this wasn’t enough, the living space, especially in this floor. It didn’t give me what I needed. So how I asked you to come and how we changed the walls, moved the walls… . כי קובי הולך עם כל קליינט שלו למקום של הקליינט,כן זה הכיף... ואז הוא קפץ, אפור, הוא עשה בשבילי בית לבן...הוא מקבל והוא הולך אני חושבת.לקליינט אחר והוא עשה את הבית שלו בסגנון פטיט טריאנון , שהוא גם אדריכל וגם הולך לפי הראש שלך,שזה האדריכל האידיאלי ... ידיד שלך,והוא בסופו של דבר הוא הופך גם לחבר
This is Suly Suly Bornstein Wolff Artist Jacob Hai MacMillan Architect Uzi Porat Photographer 15 May 2008 - 31 May 2008 ZeZeZe Architecture Gallery This is Exhibition Design Arch. Jacob Hai MacMillan This is Photography Uzi Porat This is Catalogue Design ZeZeZe Architecture Gallery / Nadav Lasser This is Pre-Press Shekef Or This is Catalogue Printing Eli Meir Print This is Printing Sahar Signs Digital This is Print Installation Anashim Madbikim / Adir Zaken
ZeZeZe Architecture Gallery Hangar 12 Tel Aviv Harbor Israel Open daily 11-20 except Sundays (closed) and Fridays (10-18) T 972.3.5444261 E info@zearchitecture.com W www.zearchitecture.com The gallery’s activities are support by Extal Design Aluminum Profiling, Home-Tec Modular, Spiral Glass
Suly Bornstein Wolff was born in Brazil and has been living in Israel for over thirty years. Combining the heritage of her birthplace with that of Israel, Suly's work extends across multi-disciplinary fields of art and techniques. She has exhibited extensively in Israel and abroad. Jacob Hai MacMillan architect, is a graduate of the architecture and city planning faculty, Technion (Haifa, Israel). Growing up in the space between Machne Yehuda marketplace and Shneler camp on the one hand and Edison Cinema and Romema neighborhood on the other, he absorbed colors, scents, sounds, linking him to the childhood dreams of his father Shaul, a son of Calcutta, India. Uzi Porat graduated from Wizo Haifa. A photographer since 1990. His work has been featured in design books and publications, websites and promotional material. Uzi’s professional vision leads him to uncompromising precision in the creation of photography, winning the appreciation of architects, manufacturers and artists, who view photography as an important and crucial aspect in the documentation and publication of their work.
This is Suly
Suly Bornstein Wolff Artist
Jacob Hai MacMillan Architect Uzi Porat
Photographer