1
יום הזיכרון תשע"ג 2013
ארגון אלמנות ויתומי צה"ל
2
ארגון אלמנות ויתומי צה"ל האורנים 1גבעת שמואל 54052 טלפון03-6918403 : פקס03-6916483 : אתר הארגוןwww.idfwo.org : דואר אלקטרוניoffice@idfwo.org : יו"ר :נאוה שוהם סולן מנכ"ל :גיל סימנהויז ,עו"ד הפקה :ענבל חרמון עיצוב גרפי :עדי רמות עריכה לשונית :ארגונית הדפסה :עיטופית
3
תוכן העניינים
דבר יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל -נאוה שוהם סולן דבר נשיא מדינת ישראל -מר שמעון פרס דבר שר הביטחון -משה (בוגי) יעלון דבר ראש המטה הכללי -רב-אלוף בנימין (בני) גנץ דבר סמנכ"ל וראש אגף משפחות והנצחה -אריה מועלם מלאך שלנו ליטל פנקר הּז ֹאת יפה ברירו כה ן הבָה ַ א ֲ ה ַ ּכָל ָ תמונה ,מכתב וזיכרון גלית כנען אבא שלי מור הררי לגדול בלי אבא אורי ענוים היה לי אבא ...סחר אבו ריש סאלח הּי ָמִ ים ...מרים אלון שוורצבוים ו ְחֹו ְלפִים ַ אּבָא רוני רבינו זִּכָרֹון מֵ ַ פצֶי ָך פארה אדלמן ח ָ ֲ ּדְיֹוקָ ן -וְאַּתָ ה ּתָ מִ יד ּכָאן נורית צדרבוים אבא שלי אוהד הדרי היה לי אב אוהד הדרי "משפחה -וזה שחסר "...אורית וינברג ּבִּתִ י אסתר כהן ערגה אסתר כהן צ ָללִים אסתר כהן ְ פנְטֹום נורית שחם אבֵיַ - ְּכ ֵ מַ ׁשְ ּבֵר ז ֶהּות בעז שחם סּלָם ניבה הראל אּבָא ׁשֶ ּלִי י ֵׁש ֻ ְל ַ פּלָה ּ /בְעֵ ת הִּקָ ְראָם נורית גוטפריד שלום ּתְ ִ הרֵי אַּתְ מְ ׁשֻ ּקֶ מֶ ת שושי כץ אורן ֲ שעונו של הרצל כרמל אליאב מכתב לחבר! אורה ויזל
4 6 7 8 9 10 11 12 13 14 16 17 19 20 21 22 22 23 24 25 25 26 27 28 29 30 31 32
4 חברותיי וחברי היקרים, געגועים .מילה אחת בעברית ,שבדרך כלל מושמעת בשירים – ודרכם נכנסת אל הלב .מילה פיוטית ,שאצלנו היא חלק משגרת החיים. לנו לא צריך לספר מה הם געגועים – אצלנו הם בלב בכל יום ובכל לילה .אצלנו הם כמו ציפור המנקרת ופוצעת – ברגעים הארוכים שבהם ראשנו על הכר ,אבל העיניים – על אף העייפות – אינן מצליחות להיעצם .כן ,גם באותן שעות של ראשיתו של יום חדש ,עוד לפני שעולה קרן ראשונה של אור ,כאשר הזיכרונות צפים ומעירים אותנו מתוך החלומות היפים אל עוד יום של געגוע. למען הילדים ,ובוודאי כדי שלא לעורר רחמים ,לא פעם – ובעצם כמעט תמיד – אנחנו מנסים לעטות על פנינו מסכה ולהסתיר את הגעגוע הזה ,ורק בלילה ,על הכר ורחוק מעיניים זרות ,אנחנו מתירים לנהר הדמעות לפרוץ את הסכרים .אלה הם הגעגועים ,שאנחנו לא מבטאים אל מול החברים ,הילדים ושאר בני המשפחה. לשמחתי ,רבים מאיתנו מוצאים את האפיק האמנותי כדי לתת לגעגועים ביטוי – במילים ,בתמונות ,בציורים. אני יודעת :המילים שאנחנו משחררים מן הלב אל הנייר, התמונה שאנחנו מצלמים דרך עין אחת אל תוך העדשה, הציור שידינו יוצרות במשיכת המכחול – כל אלה לא יחזירו לנו את יקירינו .כל ביטוי אמנותי לא ישלים את החלל הגדול שבבית ובלב – ובכל זאת ,כל דרך להביע את הגעגוע מסייעת לזכור – ולשכוח; לנצור את הרגעים הכי אישיים שלא ישובו – ולחלוק אותם; לכאוב שוב – ולנתב את הכאב מתוך חדרי הלב אל דפים ,שקודם לכן לא הביעו ולּו נימה של רגש. מניסיוני למדתי שכאשר אנחנו חולקים את הזיכרונות הפרטיים ואת הכאב המשותף – בוודאי עם מי שיודע, כמונו ,בדיוק על מה אנחנו מדברים – אנחנו בכל זאת מורידים מעלינו מעט מהמשקולת הכבדה של השכול ,של הבדידות ,של היתמות .פתיחת הלב וחשיפת נימי הכאב שבו משחררים את כבלי האובדן ומסירים – ולּו במעט – את החומות הבצורות שבנינו סביבנו. ברור לי שחשוב להביע את הכאב ,ולא לתת לו לחלחל עמוק עוד יותר ,אבל המילים האלה ,שנכתבו בדם לבנו ומודפסות כאן ,לא נועדו רק לנו – למשפחה הגדולה של השכול ,שיכולה להזדהות עם כל מילה – אלא למעגלים הרבים שסובבים אותנו .רבים מכירים אותנו כ"אלמנתו של" או "בנו" ו"בתו של ,"...אך אינם מּודעים לעוצמת הכאב ולמשא הכבד הזה שכל אחד מאיתנו נושא איתו – לא פעם למשך שנים רבות – מאחורי חיי היום-יום .מכירים אותנו באותה שגרה – לפעמים מזויפת ,לפעמים יזומה רק כדי לשרוד עוד יום .מכירים אותנו מאחורי האיפור או משקפי השמש ובאותם הרגעים שבהם אנחנו מנסים להיות כמו
5
כולם ולא לחשוף את המשא הכבד .לא רבים – גם מחברינו ורעינו – יודעים מה מאיים להתפרץ בכל רגע ,ומה באמת פורץ – בדמעות או במילים של פרוזה או שירה – כאשר אנחנו לבד .החוברת הזאת ודאי תשמש להם מסדרון אל תוך החדרים שאנחנו לא תמיד מתירים לזרים להיכנס אליהם. במדינת ישראל יש קשת רחבה מאוד של אנשים ושל דעות – והרבה מאוד חילוקי דעות על הדרך שבה עלינו ללכת .לא פעם חיבוטי הוויכוח ,הלגיטימיים בפני עצמם בחברה פלורליסטית ובמדינה דמוקרטית ,מאפילים על סערת הרגשות שאינה פוסקת – בוודאי אצלנו .לא פעם רצף החדשות והאירועים ,שמייצר כותרות חדשות ,מציף את התודעה בתמונות חדשות של דמעות ושל כאב ומשכיח את הכאב שלא כבה – ועדיין צורב ,ולעולם ישרוף ככוויה שלא תירפא .המילים המודפסות כאן יזכירו לחברה הישראלית את המשפחה שלנו – משפחה גדולה מאוד, לצערנו משפחה גדולה מדי – שחיה בצל הכאב ובתוכו, שעה שרחובות העיר סואנים ומדינה שלמה מנסה לחיות את חייה רחוק מכאב ומדמעות. לכאורה ,רק מילים .אבל המילים האלה הן הקול שלנו. המילים האלה הן הלמּות הלב שלנו .המילים האלה הן תרגום לעברית של דמעות ולילות ללא שינה ,של אובדן וכאב – ושל געגועים. במילים האלה נכיר זה את זה – ונזכור את יקירינו. שלכם,
נאוה שוהם-סולן יושבת ראש הארגון
6 אלמנות ויתומים יקרים, מן השירים וההגיגים המרגשים הפזורים בינות לדפי החוברת, מתדפק ועולה מפל מרטיט נפש של כיסופים לבעלים ולאבות שהלכו לבלי שוב -הכמיהה לעוד רגע קט במחיצתם ,ולו להרף עין ,ולו לשבריר שנייה .מבט חטוף נוסף ודי .השירים הנוגעים באומץ מעורר השתאות בפרידה ,ביגון ובגעגוע ,אשר רק הולך וגובר מיום ליום ,משנה לשנה. מילות שיריכם שבות וממחישות את גודל ההקרבה של יקיריכם- "מגש הכסף ,שעליו לך ניתנה מדינת היהודים" – ומזכירות לעם כולו שזוהר עצמאותנו לא נפל לידינו כפרי בשל ,אלא שילמנו עליו מחיר כבד מנשוא .מגש הכסף רווי ,לדאבוננו ,בדם בעליכן ואבותיכם ,אותם נזכור וננציח בספר דברי הימים של מדינת ישראל והעם היהודי. גורל ישראל הוא כגורל בן יחיד בהיסטוריה האנושית ,ללא אח באמונה ,ללא אחות בשפה ,ללא שותף בגורל ,ללא משאבים טבעיים ונכסים טריטוריאליים .עוצמת אמונתנו וגדולת בנותינו ובנינו הן מקור כוחנו .ואתם ,אלמנות ויתומים יקרים מכל ,נהגתם בגבורה גם בנפול יקיריכם .דמעות העם לדורותיו לא תספקנה לכיסוי האבל הפרטי העמוק שלכם .ואולם ,מי ייתן וצערכם ישכך ולו במעט ,נוכח הידיעה שלא היה בידי ישראל להגיע להישגיה האדירים בביטחון ,בכלכלה ,במדע ובחיי החברה והתרבות – מדינה שהחלה מאפס והיתה למופת – לולא ניחנו אבותיכם ובעליכן ,מפקדי וחיילי צה"ל ,באותה סגולה רבת זוהר ,שגברה על תוקפנות ואיבה מנגד. הוקרתי לכם ,אלמנות ויתומי צה"ל ,אינה יודעת גבולות וסייגים. אני שואב מכם השראה וחיזוק ,ומאמין ,כי הדרך אל השלום המיוחל תיסלל בראש ובראשונה בזכות רוחם האיתנה של אלה שחירפו נפשם וקיפחו חייהם למען המדינה ,לצד עוז עמידתם של הנותרים מאחור.
אני לוחץ ידיכם בחום ובאהבה גדולה. יהי זכר הנופלות והנופלים גיבורי המערכה ברוך.
שמעון פרס
נשיא מדינת ישראל President of the state of Israel
7 יקיריי, יום אחד בשנה ,כשהערב יורד ,מתייחד עם ישראל עם זכר נופליו .בבתי העלמין ,בטקסים ובעצרות זיכרון ,באנדרטאות הפזורות ברחבי הארץ -מתכנס כל אחד מאיתנו אל תוך יגון שאינו מרפה ואל געגועים מייסרים .הצער המלווה אתכם יום יום ושעה ושעה הופך באחת לנחלת הכלל ,ופניהם של הבנים והבנות ניבטים אלינו מכל עבר ,בעיניהם הטובות, בחיוך ,בזיכרון קטן ,בסיפור ובשיר. מעל דפים אלו באים לידי ביטוי ,באופן העמוק והנוגע ביותר ,הכאב העצום שמלווה אתכם ,אלמנות ויתומי צה"ל ,בכל צעד ושעל .בכתיבתכם המרגשת ובמילים אשר מהדהדות גם לאחר קריאתן ,בפיוט שנובע ממעמקי הנפש -הופך הזיכרון הפרטי לסיפור לאומי" .לכל איש יש שם" ,כתבה המשוררת זלדה ,והדברים המובאים בחוברת מרשימה זו מעניקים לשמות ממד נוסף ,עוצר נשימה. בשנת 1954אמר דוד בן גוריון ,כי "בהקמת המדינה עלינו על הר תלול .אין לנו עוד הברירה לעמוד במקומנו .או שנתגלגל במורד עד לתהום ,או שנתקדם במעלה ההר עד לפסגה" .דומה כי דבריו של ראש הממשלה הראשון תקפים גם בימינו .מדינת ישראל נמצאת במסע אשר מחייב אותה להמשיך לעלות מעלה ,לכבוש פסגות חדשות ,להגיע לשיאי מצוינות במגוון רחב של תחומים אשר מעטות המדינות שהגיעו אליהם בפרק זמן קצר כל כך. אך המסע הזה רווי ,למרבה הצער ,בדם ,יזע ודמעות .למרות הפסגות שכבשנו וההישגים הכבירים אליהם הגענו ,המאבק ההיסטורי טרם הסתיים ויש לא מעט גורמים במזרח התיכון שעדיין מסרבים לקבל את קיומנו כאן כעובדה מוגמרת. מקרוב ומרחוק ישנן מדינות וישנם ארגונים אשר ממשיכים בדרכם העוינת ועדיין זוממים למחוק את מדינת ישראל מהמפה ולחסל את העם היהודי ,מאלצים אותנו להילחם בכל פעם מחדש תוך הקרבת טובי בנינו ובנותינו .עם רודף שלום אנו ,כך היה בעבר וכך יהיה עד קץ הדורות ,אך לא נתפשר על ביטחוננו ונגדע כל יד אשר תנסה לפגוע בנו. המחיר ,לדאבון הלב ,לעיתים כבד מנשוא.
משפחות יקרות, אתן הקרבתן את היקר לכן מכול .בן או בת הזוג שאיבדו את אהובם ,ובאחת נקטעו תוכניות וחלומות ושאיפות .סיפורי אהבה מרגשים ,וחברות ,וחתונה ,וחיים שלפתע עצרו מלכת ,ואישה שנותרה לבדה ,והגם שהיא נעטפת בחום ובתמיכה אין סופיים, חייה לא ישובו עוד להיות כפי שהיו ללא החצי השני שלה .ילדים שעומדים מעל קבר ההורה שנפל ,ולעיתים כל אשר הם מכירים זו חלקה בבית העלמין הצבאי ומצבת אבן קרה ,והם שונים כל כך מחבריהם שזכו לגדול עם אב ואם ,שואלים עצמם מה היה אילו. וכל שנשאר הוא זיכרונות מימים מאושרים, ותמונות שהולכות ומצהיבות של אב שלא ישוב עוד ,הנושא את ילדו או ילדתו על כתפיו ,והם מחייכים ,כל העולם לפניהם. "אני אהבתי את אבא שלי כמו ים" ,סיפר במונולוג שפורסם ,אסף שריג בן ה ,6-בנו של יוסף ,חבר קיבוץ בית השיטה ,שנפל במלחמת יום הכיפורים. חוברת מרגשת זו הופכת את ים האהבה ליקירכם למוחשי ומפעים מאין כמותו. שלכם,
משרד הבטחון Minister of Defense
משה (בוגי) יעלון שר הביטחון
8 יקיריי ,אלמנות צה"ל ,אלמניו ויתומיו, זוהי הפעם השלישית שאני כותב אליכם ,ומדי שנה הופכת המלאכה קשה יותר ויותר .קשה יותר – שכן המילים מתמעטות, אך השמות נותרים לעולם כצלקות על אנדרטאות האבן ובבתי העלמין .קשה יותר – מפני שגם במהלך השנה החולפת לא התגשמה תקוותנו שלא ייחרתו עוד שמות על קיר הזיכרון. כבכל יום מימות השנה ,ביום הזיכרון אנו נושאים את מבטנו אל מגדלור המורשת והזיכרון שהותירו לנו יקיריכם ,רבבות הבנים והבנות ,האבות ,האמהות ובני הזוג ,רעינו במערכה המתמשכת למען ביטחון ישראל .עשייתם של יקיריכם למען ביטחוננו, תרומתם להגנה על מדינת ישראל ואזרחיה ולחוסנו של צה"ל הן הבסיס לפועלנו .בכל צעד ושעל ,הערכים שהנחו אותם והיו להם מצפן מנחים גם אותנו .זכר דמותם ופועלם מאיר לנו נתיב של דוגמה ומופת ,של גבורה ושל מסירות נפש מול אתגרי ההווה והעתיד. יקיריי, השנה נציין ארבעים שנים לפרוץ מלחמת יום הכיפורים ,שהותירה חותם עמוק בתולדות צה"ל ,בציר הזמן הלאומי ובזיכרון האישי של כל אחד ואחת מאיתנו .רבים מכם שהתייתמתם אז מאב או מאם כבר גייסתם את ילדיכם לצה"ל ,והיום אנו רואים אותם פוסעים בדרך התרומה והנתינה של דור ההורים והסבים ,לאור מורשתם ,ברוח של עשייה ומתוך מחויבות מיוחדת למשימה, הנובעת ממקום עמוק של כאב ושל שליחות. היום אני מבקש לחזק אתכם בדרככם ,בהתמודדותכם היום- יומית עם הגעגועים ועם הזיכרונות ,עם תחושות ההחמצה והאובדן .העמידה לצידכם היא חובתנו לנופלים במערכות ישראל וביניהן ,ונובעת ממחויבותנו העמוקה כלפיכם ,מי ששילמו את המחיר הכבד ביותר עבור ביטחון ישראל .דמותם של חברינו וזיכרון פניהם צרובים על לוח לבנו .זכרם ודרכם ימשיכו ללוות אותנו בעודנו פועלים להשלמת משימתם ושליחותם ,בתפילתנו למען שלום ישראל. יהי זכרם ברוך. שלכם ואיתכם בכל עת,
בנימין (בני) גנץ ,רב-אלוף ראש המטה הכללי
9 "כי כולנו,כן כולנו- רקמה אנושית אחת חיה ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו משהו מת בנו- ומשהו נשאר איתו". מוטי המר
אלמנות ויתומי מערכות ישראל היקרים, כבכל שנה ,בטרם תחוג מדינתנו את יום עצמאותה ,ירכינו אזרחי ישראל את ראשם לזכרם ולכבודם של בנינו ובנותינו שמסרו נפשם על קידוש ה' ועל תקומת ישראל בארצו. אין אדם במדינתנו שאין חלל בליבו על בן משפחה ,חבר או מכר שנפל במערכות ישראל ויום הזיכרון מבטא עבורו יום קדוש ,אך עבורכן המשפחות שנושאות יום יום את השכול הנורא הזה אין שונה יום זה מהימים האחרים -כל יום הוא יום זיכרון. השכול והזיכרון עבורכם אינם מרפים לרגע אחד מיום התבשרתם על אובדן יקירכם רגבי האדמה המכסים את ארון הקבורה של יקירכם שבים וחוזרים אליכם יום יום שעה שעה. אין מילות נחמה לכם שאיבדתם את היקר מכל. אנו תקווה כי מתנחמים אתם ביודעכם כי העם מתאחד ומזדהה עמכם ,דומע בכאבכם ויגונכם. בימים אלה ובכל ימות השנה אגף משפחות והנצחה ניצב לימינכן ,לשמש לכן כתף תומכת להישען עליה וכל עוד נשמה באפנו נזכור ונכבד את זכרם של יקירכם-יקירנו- חללי מערכות ישראל. מי ייתן ונהייה ראויים כולנו ,עם ישראל כולו ,לזכרם של החללים שנפלו למען הגנת מולדתנו. יהי זכרם ברוך. שלכם,
אריה מועלם סמנכ"ל וראש אגף משפחות והנצחה
10
מלאך שלנו
ליטל פנקר
שניים בדצמבר .2010לפני שנתיים בדיוק (על פי התאריך הלועזי) ישבתי בבית אמך ,קוראת תהילים ,יודעת בתוכי שהכול נגמר אך שולחת אס-אם-אס אחרון לפלאפון שלך ,ומתחננת" :אהובי ,אני אוהבת אותך ,תחזור אלי ,אני מתחננת ".וכמובן הפלאפון לא היה זמין .בתוכי ידעתי – אינך איתנו עוד... טוהר בוכה ,אימא ,אבא ,אוהדי ,כולנו מבקשים – "בבקשה ,אל תהיה בין הנעדרים ",אך יודעים שאתה ,גיבור שלנו ,לא יצאת מתוך האש האכזרית שלקחה אותך ,יודעים שאתה ,אהוב שלנו, נשארת כדי לנסות אולי להציל אחרים ,וכמובן את עצמך – ולחזור בשלום; אך מנגד ,יודעים שלא אתה החלטת ,וכי יש מישהו אחד במרומים שהחליט שהוא רוצה אותך לידו – נו בטח ,איך אפשר לוותר על מלאך כמוך? כל אחד היה רוצה אותך לידו... מישר חגי פנקר, 02.12.2010בן 31בנופלו
ואני ,האישה שלך – כמו ששרת בחתונה שלנו" :האחת של חיי" – זכיתי לחיות לצד מלאך כמוך ,זכיתי לקבל אהבה נדירה – את כל האהבה שהייתה לך הענקת לי ,לטוהר ,למשפחתי. ואז ...בשעה 1:20הם נכנסו .קבוצת קצינים מקצין העיר וקבוצה נוספת של אנשי שירות בתי הסוהר נכנסו להודיע שהיית באוטובוס ושכרגע אתה נעדר ...אוי ,זה היה נורא .ואימא שלי בהיסטריה – חובש של מד"א מנסה לומר שהיא בהתקף ,ודוחף כדור לפיה כדי שתירגע .אני לא מוצאת את עצמי באותם רגעים .טוהר נרדמה, אוהד ,אבא ושרון מנסים להרגיע ,ונשברים בעצמם ...נורא! לילה של פחד ואימה ,וגם תקווה שאולי ניצלת...לילה ללא שינה, בכי מרורים – רק אני ,אתה ובורא עולם ,שכרגע מעמיד אותי בניסיון הכי קשה שיש ...איבדתי אותך ,בעלי היקר ,איבדתי את אהבת חיי ,את החצי השני שלי ,חצי מנשמתי – איבדתי אותך לתמיד. למחרת ,כמו בסרט ,כולם נמצאים שם ,אך ראשי במקום אחר, ראשי ולבי ,חגי שלי ,היו איתך ...ומאז שנעלמת מחיי הפכו החיים לשחורים ,אפורים ,לא ניתנים להגדרה. השינה לעולם לא תהיה אותה שינה והבוקר לעולם לא יאיר עליי כמו שהאיר כשהתעוררת לצדי ...ורק זיכרון אחד אחרון בהודעת אס-אם-אס" :אני אוהב אותך בובה" ...ועוד המון זיכרונות שאקח אותם איתי תמיד. שניים בדצמבר .תאריך שלעולם לא יישכח ,חנוכה עצוב ,נר ראשון – שבו נעלמת מחיי ,ונר שישי – יום הולדתך שאחגוג לך כשאבוא לבקר אותך עם ורד אדום מהלב הפצוע שלי – כי זה מה שנשאר. מאפיופי שלי, אוהבת אותך ,ולעולם אוהב – מאפיופה שלך.
ליטל פנקר ,אלמנתו של חגי פנקר שנפל באסון הכרמל
11
הּז ֹאת הבָה ַ א ֲ ה ַ ּכָל ָ
יפה ברירו כהן
ֲא ִמ ִּתית ְּכמֹו ֶצ ַמח ֲא ִמ ִּתית ְּכמֹו ִצּפֹור ַח ָּמה ְּכמֹו ַקיִ ץ ֶא ְפ ָׁשר ָל ֶל ֶכת וְ ָלבֹואֶ ,א ְפ ָׁשר ִל ְׁשּכ ַֹח עֹוררִ ,ל ְסּבֹלְ ,ל ִה ְז ַּד ֵּקן ֶא ְפ ָׁשר ְל ֵה ָר ֵדםְ ,ל ִה ְת ֵ עֹורר ׁשּובְ ,ל ַחּיְֵך ְל ֵה ָר ֵדם ׁשּובְ ,ל ִה ְת ֵ עּורים ְל ַח ֵּדׁש ְנ ִ ָקה וְ ַע ְק ָׁש ִנית ַאה ָב ֵתנּו ִנ ְׁש ֶא ֶרת ָּכאן ֲחז ָ ֲ ַחּיָה ְּכמֹו ְּת ֵאנָה ָרית ְּכמֹו ִז ָּכרֹוןִ ,ט ְּפ ָׁשה ְּכמֹו ַצ ַער ַאכז ִ ְ ַר ָּכה ְּכמֹו ִז ָּכרֹוןָ ,ק ָרה ְּכמֹו ַׁשיִ ׁש ֶלד ֶׁש ִּמ ְס ַּת ֵּכל ְּב ִחּיּוְך ירית ְּכמֹו י ֶ ַׁש ְב ִר ִ לֹומר ָּד ָבר ְמ ַד ֵּבר ְּב ִלי ַ צֹוע ֶקת ָע ֶליָך וְ ָע ַלי רֹוע ֶדת וְ ֶ יבה ֻּכ ִּלי ֶ ַא ִני ַמ ְק ִׁש ָ וֲ ילי ילָך ִּב ְׁש ִב ִ ִמ ְתּבֹו ֶננֶת ִּב ְׁש ִב ְ אֹוה ִבים ָאהבּו וְ ֲ ּוב ְׁש ִביל ָּכל ֵא ֶּלה ֶׁש ֲ ִ ִּת ָּׁש ֲא ִרי ָּכאן ַאל ֵּת ְל ִכיִּ ,ב ְל ָע ַדיִ ְך ֵאין ַמ ְׁש ָמעּות ַער ֶׁשל ִז ָּכרֹון ִמ ְת ָּפ ֶר ֶצת ׁשּוב ְּבי ַ אֹותנּו ילי ָ יטי ָלנּו יָד וְ ַה ִּצ ִ הֹוׁש ִ ִ ַאה ָבה ַאּת ָה ֲ ַאּתְ , ְ נֹוא ֶׁשת ירית ּכֹה ַר ָּכה וְ כֹה ֶ ָקה ּכֹה ַׁש ְב ִר ִ ּכֹה ֲחז ָ ָפה ְּכמֹו ּב ֶֹקר וְ ָר ָעה ְּכ ֶׁש ַה ְּז ַמן ַרע ַאה ָבה ַהּזֹאת י ָ ָה ֲ ָפה ַאה ָבה ָה ֲא ִמ ִּתית וְ ַהּי ָ ָה ֲ ֶלד ַּבח ֶֹׁשְך רֹוע ֶדת ִמ ַּפ ַחד ְּכמֹו י ֶ ֶ טּוחה ְּב ַע ְצ ָמּה וְ כֹה ְּב ָ ידה ֲא ֵח ִרים ַאה ָבה ַהּזֹאת ֶׁש ִה ְפ ִח ָ ָה ֲ ָּג ְר ָמה ָל ֶהם ְל ַה ְחוִ ירִ ,ל ְרעֹד מּוא ֶרת ַאה ָבה ַה ְּׁש ֵל ָמה ֶׁש ַחּיָה ָּכל ַה ְּז ַמן ֶ ָה ֲ ִהיא ֶׁש ְּלָך וְ ֶׁש ִּליַ ,מה ֶּׁש ָהיָה וְ ֹלא ִה ְׁש ַּתּנָה
בנימין (זאביק) כהן, 06.06.1967בן 23בנופלו
ַאה ָבה ַהּזֹאת. ָּכל ָה ֲ
יפה ברירו כהן ,אלמנתו של בנימין (זאביק) כהן שנפל במלחמת ששת הימים
12
תמונה ,מכתב וזיכרון
גלית כנען
לפניכם תמונה ובתוכה התמונה של אבי. ובתמונה אף נמצאות אני גלית הקטנה ואני הנוכחית ,יושבות, ובינינו אבא שלי ,ממוסגר במסגרת אפורה ומעוטרת .תמונה בתוך תמונה .אני הקטנה מביטה בתמונה ,והתמונה מביטה בי. תמונתו הגיעה זה עתה לביתה ,למעונה הקבוע ,בסמוך לתום חודש האבלות הראשון שלאחר נפילתו .אבי משיב בתמונה מבט וחיוך קל לכל המביט בו ,כמאשר .גלית הקטנה עוד תרקוד מול התמונה שתוצב בסלון ,ובכל תנועה ותזוזת כתף תמהר להביט, האם הוא ממשיך להביט? האם עדיין מאשר? ובדמיונה הילדי עוד תזמין אותו לצאת מן התמונה ולרקוד עמה ,קצת ,רק קצת. אני הבוגרת בתמונה יושבת ומנסה להכיל בעיני ,אותו ואותה, כמו שתי דמויות אבודות ,התוהות ומחפשות .את שלושתנו הפגיש בני הבכור ,דולב. טוראי צבי שהרבני, 08.12.1969בן 39בנופלו
אבא, עלית לארץ ישראל מעיראק כשהיית בן עשרים ,והפכת אותה לארצך .בארץ זו נולדתי אני ,וכשמלאו לי ארבע שנים נעלמת מחיי .בדצמבר 2012מלאו 43שנה לנפילתך .כארבעים שנים חלפו ,ואתה אינך ,לא נמצא ,להכיר אותי ,את ילדיי ואת חיי .כמו נשארת במדבר ,צופה מן החוץ בכניסתי לארצך .ובארץ הזו אין מדבר ,יש בה צמחייה עבותה ומסועפת .זו ארץ שבה ְּבליל של שפות ,ניגונים ומנהגים .ואני ...לא למדתי את מנהגיך ,לא שרתי את שיריך ,לא חיבקתי אותך ,לא שמעתי את צחוקך .ראיתי רק את עיניך ,את עיניך המביטות בי לאן שאלך ,בסלון הישן שברמת גן .עיניך הטובות הממוסגרות במסגרת של תמונה אפורה .עיניים המאשרות לי להמשיך ולהכיר את עצמי ,את המולדת שלי ,את הישראליות שלי .עיניך אשר אפשרו לי ואישרו לראות ולהבין לבד. לארבע השנים הראשונות של חיי אין מילים ויש מעט מאוד זיכרונות ברורים .אך יש תחושה ,והתהוות ,ובהתהוות שלי אתה נמצא ,יוצק בי ביטחון .ארבעים שנה אני הולכת כאן ,ואתה נותרת שם ,במדבר.
גלית כנען ,בתו של צבי שהרבני שנפל מפגיעת בזוקה ליד גשר דמיה בעת סיור לגילוי מוקשים
13
אבא שלי
מור הררי
סא"ל דב הררי, 03.08.2010בן 45בנופלו
אבא שלי ...איש עבודה חרוץ – מגיע בכל יום הביתה מאוחר ,מלוכלך מצבע ומשמן ,מכוסה בנסורת בבגדיו הבלויים. אבא שלי ...איש צבא מסור – בכל פעם שנקרא לדגל לפקד על הגדוד שלו ,רץ למילואים כאילו עתיד המדינה תלוי בכך. את שני התפקידים הללו מילא בצניעות ,בהתמדה ובאהבה גדולה. כשנהרג באוגוסט 2010בגבול לבנון בעת מילוי תפקידו, מעטים ידעו שאותו איש פשוט שתיקן להם את המדף בחדר או את כיור האמבטיה הוא סגן אלוף במילואים. הכבוד וההערכה הרבה שחלקו לו בחייו ובמותו לא נבעו מעצם היותו מפקד טוב או נגר מוצלח ,אלא מפני שהיה אדם .אנושיותו וטוב לבו היו אלה שהעניקו ערך גבוה ומוסף לכל דבר שעשה ,ולא להפך. לכן בחרתי להכין דיוקן שלו ,שבו נפגשים שני דברים שלכאורה אין ביניהם קשר אלא בראות עיניי ,ולהכניס את החומר הפשוט שהיה מנת חלקו היומית – נסורת, לרגע שבו קיבל את דרגת הסגן-אלוף ,באושר רב ובגאווה עצומה אך גם בצניעות גדולה.
מור הררי ,בתו של דב הררי שנפגע ונהרג מירי צלפים בגבול לבנון
14 מהילדות ,אבל דבר אחד אני לא יכול להדחיק :הייתי ילד מאוד מתוסכל ונוטה להתעצבן מכל דבר .אני יודע שאימא שלי דאגה ולא ידעה מה באמת אפשר לעשות עם ילד כעוס כל כך ומתוסכל .הייתי שואל כל הזמן למה דווקא לי כל הדבר הזה קרה .הייתי רב המון ,מסולק מבית הספר ,מתפרע בכל מקום וממש עושה צרות .כשנראה שלא יכול היה להיות גרוע יותר ,אני זורק אבן על חבר לכיתה ,פותח לו את הראש ,ושולח אותו לטיפול נמרץ .באותה נקודה הייתי כבר מסומן כבנאדם בעייתי ,והרבה אנשים מסביבי כבר ראו איך העתיד שלי ייראה. פה הכול השתנה .האבן הזאת פתחה לחיים חברי לכיתה את הראש ,ובאותה המידה גם פתחה לי את הראש ,וגרמה לי להבין שהכעס הזה שכל הזמן עוטף אותי לא יוביל אותי לשום מקום ,ורק יוביל אותי להיות אדם בוגר שאיבד את הראש ביום שבו איבד את אביו .ומאותו יום ,ממש כמו שלוחצים על כפתור ה ,reset-אימא שלי כבר לא נקראה לבית הספר מדי שני וחמישי ,ואני כבר לא הייתי אותו ילד.
סמ"ר אלון ענוים 24.06.1982בן 29בנופלו
לגדול בלי אבא
אורי ענוים
כמו בכל שנה ,ב 30-במאי חוגגים לי יום הולדת. סוף-סוף אני בן ארבע .ומה ילד בגילי צריך יותר מעוגה טעימה ,כמה נרות ,קצת מתנות ,והכי חשוב ,משפחה שמחה :סבא ,סבתא ,אחות קטנה בת שנתיים ,אימא ,ואבא. שבועיים לאחר מכן אני עומד ליד הדלת ולא נותן לאבא שלי לצאת ,וצועק שאם הוא ילך לצבא ,הוא כבר לא יחזור! וכמו מתנה מאוחרת שאף אחד לא רוצה ליום הולדת – אבא שלי נהרג ב 24-ביוני ,1982בהיותו בן שלושים ,לאחר שהג׳יפ שעליו נסע עלה על מוקש במהלך סיור בלבנון .יחד איתו נהרגו גם שלושת חבריו לג׳יפ. אימא שלי ,רק בת ,27גיל שבו רובנו היום עוד לא חושבים על חתונה ,נשארת עם שני ילדים קטנים ועולם שלם שקורס מסביבה .וכל זה קורה בתקופת בנייה של כמעט כל דבר מסביבנו. ומאז יש יום הולדת ,יש נרות ,יש עוגה ,אפילו מתנות ,אבל אבא אין .ובכל שנה ,לאחר שאני מביע משאלה ומכבה את הנרות אני מתחיל להוציא את הנרות ,לאט-לאט .ובכל שנה ,בלב שלי ,כמו בעוגה, יש יותר חורים ,והחורים נעשים רק יותר עמוקים ויותר כואבים כשאני מתחיל להבין מה אבא שלי מפספס :גן חובה ,כיתה אל"ף ,טקס קבלת ספר תורה וסתם חדשות מעניינות מבית הספר לספר לו. יש הרבה דברים שאני יכול או מנסה לשכוח
בנוסף לכעס שעטף אותי היה נוכח גם הפחד. שבע שנים לאחר שאבי נהרג איבדנו את אחי, שנפטר ממחלה .בתוך משפחה כזאת פחד הופך לחלק מהחיים .לא נותנים לי לאכול דגים מחשש שתיתקע לי עצם בגרון .סבא שלי לא נותן לי לנהוג על הטרקטור ,ממש אותו הטרקטור שבו אבי היה מסיע אותנו בגאווה מהגן וחיוך גדול מרוח על פניו .כמו מים שמחלחלים לאט-לאט ,גם הפחדים מחלחלים .מהפחד ההיסטרי שלא יהיה מספיק דלק במכונית ועד לפחד שאני עומד למות בגלל כאב קל בברך .וכמובן יש את הפחד הקבוע כלפי כל מי שמי שמסביבך. מתישהו בין גיל שש-עשרה לשבע-עשרה הבנתי שבגלל הפחד הזה אני מפספס כל כך הרבה דברים .ובניגוד לכעס ,שלו נתתי פשוט ללכת, למדתי שבפחד הזה ,שיכול לצוץ פה ושם ,אצטרך ללמוד לשלוט ,כדי שלא יהיה מכשול לשאר חוויות החיים. החיים מלאים בנקודות ציון שבהן החוסר בדמות אב מופיע בשיא עוצמתו .לדוגמה ,כשצריך להתחיל להתגלח – מה עושים? ממי לומדים? על מי מסתכלים ,כי אין כל כך את מי לשאול ...אז אחרי כמה ניסויים והרבה חתכים חייבים לצאת מהבית ,כי אין ברירה וצריך להמשיך במרוץ החיים ...והמרוץ אינו קל כשיש אימא שצריכה להיות גם אבא ולדאוג שלילדים שלה לא יחסר דבר .כי בסופו של יום העולם ממשיך בשלו ואין
15 לך כרטיס הנחה לחיים אם אין לך אבא .אתה חייב להמשיך קדימה.
אבל אולי זו הסיבה שהגעתי לנקודה שבה אני נמצא היום .אני חושב שבגלל שאיבדתי את אבי בגיל כל כך צעיר היה לי מניע מאוד חזק .תמיד הבטחתי לעצמי שלמרות הקשיים ועם אין-ספור אתגרים אני לא נופל ,לא עוצר ,ותמיד ממשיך קדימה .למזלי ,גדלתי בבית שנותן לך את כל הכלים להצליח ,ובאותו הזמן אין ממש מישהו שאומר או מסביר לך מה בדיוק אתה צריך לעשות. אז איך לך ממש ברירה ,ואתה חייב להתבגר מהר – הרבה יותר מהר מכולם. לכן כבר בגיל ארבע-עשרה ,מהרגע הראשון שיכולתי ,יצאתי לעבוד .ולא בגלל שלא היה אוכל בבית או בגלל שמישהו הכריח אותי – פשוט הייתי כבר מוכן .חודש וחצי אחרי הצבא כבר עברתי לגור לבד ושבוע אחרי המבחן האחרון בתואר הראשון כבר הייתי על המטוס בדרך הנה. אין שום דבר טוב בלגדול בלי אבא ,אבל כמו שאומרים ,החיים הם עשרה אחוז מה שקורה לך ותשעים אחוז מה שאתה עושה עם זה .לפעמים אתה יכול לקחת מה שהחיים נותנים לך ולהפוך את זה לטובתך.
תחנות חיי ממשיכות :אוניברסיטה ,עבודה ,מעבר לארצות הברית ,אהבה ,חתונה וחופה עם הרבה דמעות ,ובתוך כל זאת גם דמעות של שמחה... והרגע המכונן והמשמעותי מכול הגיע לפני שנתיים וחצי: הפכתי לאבא! וקצת אחרי גיל שנה מיה התחילה להגיד מילה שאני אפילו לא זוכר שאמרתי – אבא.
בסופו של דבר אני לא חושב שהסיפור שלי הוא ייחודי .באותה מידה שסבתא שלי בוכה באותה עוצמה בכל שנה ,ולא משנה כמה שנים עברו מאז, כך גם שאר המשפחות בבית העלמין במושב.
ועוד נקודת ציון מרגשת במיוחד מגיעה – קבלת צו ראשון לצה"ל ,ואיתו המון התלבטויות :לאן להתגייס? להיות קרבי כמו אבא ולהדאיג את אימא? להקשיב לרצונות שלי או להתחשב במשפחה? המשפחה מסביב תומכת ,אבל אני יודע שגם אם משדרים "עסקים כרגיל" ,שום דבר כבר לא רגיל במשפחה שלי .ואני עובר גיבוש לחובלים, ועוד גיבוש ,וככל שאני מתקדם אני מרגיש שאימא שלי יותר לחוצה ,והלחץ של סבתא שלי רק גובר וגובר .בשלב מסוים ידעתי שאם אגיע לקורס חובלים ,אימא שלי תחתום ולא תהיה זו שתעצור אותי – אבל באותו הזמן הבנתי שהיא לא תישן עד ליום שבו אשתחרר. אז ויתרתי ,בלי חרטות ,בלי אכזבות. בסופו של דבר רצה צחוק הגורל והגעתי בתור מדריך כושר לבית הספר לחובלים .ממש באותו בסיס ,ממש באותו קורס שבו הייתי יכול להיות, רק מהעבר השני.
אני? אבא? בהתחלה אני לא כל כך מבין ולא קולט בעצם מה זה אומר באמת ,אבל היום המילה הזאת שמיה אומרת כל הזמן מגדירה אותי מחדש כאדם .לאט- לאט ,יום-יום ,אני לומד מה זה להיות אבא .וכמו שהיא לומדת ללכת ,לדבר ,לקפוץ ולרקוד ,אני לומד יחד איתה להיות אבא .כל חוויה ראשונה שלה היא גם חוויה ראשונה שלי .וכן ,זה מאוד כיף. באותה מידה יש בי איזה חשש מסוים. עוד שנה וחצי מיה תהיה בדיוק בגיל שבו אני אבדתי את אבי ,וזה בדיוק הגיל שבו אתה מתחיל לפתח זיכרונות שילוו אותך במשך כל החיים. זיכרונות שאין לי ,והרבה שאלות שיהיו לה... לפני כמה שנים שמעתי מישהו שואל את אחותי, "תגידי ,איך זה לגדול בלי אבא?" "אני לא יודעת ",היא ענתה בביישנות" ,אני לא יודעת מה זה לגדול עם אבא"... אין שום דבר טוב בלגדול בלי אבא .ממש לא.
אבל זה לא נגמר פה .יום הזיכרון הוא יום שבו אנו גם חוגגים את החיים של אבא. כמו שעון שוויצרי ,גם בגיל ,76סבתי מתכוננת במשך שבועות כאילו לקראת שמחה גדולה ,משום שהיא יודעת שבאותו יום אנו פוגשים אנשים שאנו רואים פעם או פעמיים בשנה .וכמו יין שמשתבח עם השנים ,יותר ויותר חברים מגיעים ,גם כאלה שלא הגיעו הרבה שנים ,ואיתם מגיעים הרבה סיפורים חדשים שמלמדים אותי עוד קצת על אבי. אחד מסימני ההיכר הכי חזקים של אבי היה חוש ההומור הנדיר שלו ,שהיה חבוי בתוך בחור שקט, שידע מתי להגיב בהומור מתפרץ ללא התראה מראש .ממש לא מזמן למדתי על ארוחות הבוקר שהיה מכין לכולם .אם שלושים שנה עברו ועדיין החברים שלו מדברים על ארוחות הבוקר שלו ,אין לי ספק שפיספסתי משהו גדול. לפעמים אני שואל איך כל זה היה נראה אם רק הייתי מצליח לשכנע את אבא שלי לא ללכת באותו יום למילואים ,והוא היה נשאר בבית ,ואם הכול היה נראה אחרת .אבל החיים מלמדים אותך שאיפה שאתה לא יכול לשנות אתה צריך ללמוד להסתגל. אני עדיין מנסה להסתגל.
אורי ענוים ,בנו של אלון ענוים שנפל במלחמת שלום הגליל
16
היה לי אבא...
סחר אבו ריש סאלח
עשר שנים נהניתי מהמילה אבא ,שכבר שכחתי איך אומרים אותה. אבא ,זה לא המכתב הראשון שלי .מדי יום אני כותבת לך ואתה לא מגיב .אני יודעת שאתה אי שם רחוק ומתבונן בי .הילדה הקטנה שהכרת גדלה והתחתנה ,וביום החתונה הלכתי לבית הקברות השחור בשמלה לבנה ,שמתי פרח אדום וחיכיתי שתהיה לצדי ,אך התאכזבתי .עזבת אותי ביום חתונתי בלי אבא.
רס"ב עמאד אבו ריש 28.02.1999בן 35בנופלו
היום כבר יש לך נכד ,אבל ...לו אין סבא .הוא לא מכיר אותך .הדבר היחידי שהוא יודע הוא "שירו בסבא והוא מת" ,והוא שואל אותנו איפה סבא עכשיו .אומרים לו: "הוא נמצא בשמים ,רואה אותנו ,ואנחנו לא יכולים לראות אותו" ,והשאלה קורעת את לבי ומחזירה אותי למציאות, והשתיקה ממלאת אותי. אבא ,קשה מאוד לחיות בלעדיך ,אין טעם לחיים .אני מתגעגעת לקול שלך ,שכבר שכחתי כיצד הוא נשמע... אני כל כך מצטערת ,אבל זו לא אשמתי. אני מתגעגעת לאבא שיהיה לצדי .לא רוצה רק אבא- תמונה ,בלי קול שבוקע .אני זקוקה לחיוך ולמבט .ללחיצת יד חזקה ,ולחיבוק שזכותי לקבל כבתך. הדי הסבל של אחיי מכים בי ,והמבט הכואב של אימא, שכאילו שואל "למה עזבת אותנו כל כך לבד?" חודר לתוכי. אבא ,לפעמים אני מתפללת לראות אותך בחלומות כדי שתכוון אותי לטוב ,אבל אתה לא מגיע. והדבר האחרון ,אבא ,שחשוב לי שתדע ,הוא שאינני צריכה יום זיכרון כדי להיזכר בך .אתה תמיד פועל בלבי. אינני צריכה יום זה כדי להתגעגע אליך ,אני תמיד נושמת את הגעגועים .אני גאה בך ,גיבור יחיד ומיוחד – אין אבא כמוך בעולם. תמיד אזכור אותך ותמיד מתגעגעת .אוהבת אותך ,אבא, בתך סחר
סחר אבו ריש סאלח ,בתו של עמאד אבו ריש שנפל בפעילות מבצעית בלבנון
17
הּי ָמִ ים... ו ְחֹו ְלפִים ַ
מרים אלון שוורצבוים
חֹול ִפים. ָמים ְ וְ ַהּי ִ ַה ָּׁשבּועֹותֶ ,ה ֳח ָד ִׁשים וְ ַה ָּׁש ִנים ֶע ָל ִמים... נֱ ַאּתה ֵאינֶּנּו, וְ ָ ַאּתה ָח ֵסר. וְ ָ ִל ִּבי ִנ ְׂש ָרף ּכֹוא ֶבת ִּב ְט ִני ֶ ַפ ִׁשי ְּכ ֵמ ָהה נְ ִל ְראֹות עֹוד ַּפ ַעם- וְ ַרק עֹוד ַּפ ַעם ִּב ְל ַבד, לֹונ ִּד ִיני. ֶאת ַה ִחּיּוְך ְּבתֹוְך ַה ָּׂש ָפם ַה ְּב ְ יח, יח ַרק ַּפ ַעם ֶאת ָה ֵר ַ ְל ָה ִר ַ ַאח ַרי. אֹותי וְ ֲ רֹודף ִ ֶׁש ֲע ַדיִ ן ֵ ִל ְׁשמ ַֹע ֶאת ַה ִּבּק ֶֹרת ַה ֲח ָכ ָמה ֶׁש ְּלָך, ַה ִּׁשּפּוט ַהּנָבֹוןָ ,ה ְר ִאּיָה ַה ְּמ ֻפ ַּכ ַחת.
סגן בן עמי שוורצבוים 23.08.1969בן 31בנופלו
יתי ְּבָך. ָכ ִ יתי ְמ ֻא ֶּׁש ֶרת ֶׁשּז ִ ַּכ ָּמה ָהיִ ִ אֹותָך. ּובחּורֹות ַרּבֹות ָרצּו ְ ְנ ָערֹות ַ יתי ּגֵָאה ַל ֲעמֹד ְל ִצ ְּדָך. לּ-כְך ָהיִ ִ ָּכ ָ ִל ְהיֹות ַה ֵח ִצי ַה ֵּׁש ִני ֶׁש ְּלָך. ָהיָה וְ ִנ ְג ַמר ִה ַּג ְע ִּתי ְל ַה ְׁש ָל ָמה ֶאת ֶׁש ָּק ָרה ֵאין ְל ָה ִׁשיב... ַח ָבל וֲ
מרים אלון שוורצבוים ,אלמנתו של בן עמי שוורצבוים שנפל בהתפוצצות מוקש בגשר דמיה
18
אּבָא זִּכָרֹון מֵ ַ
רוני רבינו
יֵׁש ִּבי ַה ִּמ ִּלים ְל ָת ֵאר ֶׁשם ָה ִראׁשֹון ֶאת ַהּג ֶ יֵׁש ִּבי ַה ִּמ ִּלים ְל ַד ֵּבר ַעל ּב ֶֹקר יֹום ִראׁשֹון יֵׁש ִּבי ַה ִּמ ִּלים ַאה ָבה ַּגם ְל ַד ֵּבר ַעל ֲ בֹואי ְל ַד ֵּבר ָע ֶליָך ַאְך ְּב ִ אֹוחזֶת ִּבי ְּד ָמ ָמה ֶ ַהּכֹל ְמ ֻע ְר ָּבב ִלי, ִז ָּכרֹון ְמ ֻע ְר ָּפל
רב"ט רחמים אבו 29.10.1973בן 29בנופלו
ָדיִ ם יַ ֶּב ִכי ָליםְ ,ק ִצין ָה ִעיר ַחּי ִ ָׁשים ָׁשיםַ ,ה ְר ֵּבה ֲאנ ִ ּבֹוכה ֲאנ ִ ֲה ֻמ ָּלה וְ ִא ָּמא ָ ַמ ִּדים ְּב ָכל ֶח ֶדר ֶּב ִכי מּוׁשטֹות ָדיִ ם ָ ּבֹומים ,י ַ ַאל ִ ְ ִצ ְלצּול ֶט ֶלפֹון וְ עֹוד ֶא ָחד וְ עֹוד ַדיייייייַּ ,די ֶׁש ֶקט!!! ֲא ִני ְמ ַב ֶּק ֶׁשת ׁשֹומ ִעים ְ ֵהם ֹלא יטים ִּבי ַרק ַמ ִּב ִ לֹוח ִׁשים ֲ קֹולֹות ַר ֲח ִמים רֹוציםָ ,ל ָּמה ַמה ֵהם ִ ַה ְּׁש ֵכ ִנים ָּכאן? ִליׁשֹן רֹוצה ִליׁשֹן ֲא ִני ָ וְ ֵהם, הֹול ִכיםָּ ,ב ִאים ֵהם ֹלא ְ יֹוׁש ִבים ְ ִמ ְת ַח ְּל ִפים. ַהּכֹל ְמ ֻע ְר ָּבב ִלי, ִז ָּכרֹון ְמ ֻע ְר ָּפל ַא ִניְ ,ל ִע ִּתים ְרחֹוקֹות, וֲ ָכר ַּסה ְל ִהּז ֵ ַּכ ֲא ֶׁשר ֲא ִני ְמנ ָ עֹוצ ֶמת ֵעינַיִ ם ֶ ָחזָק ָחזָק,
רוני רבינו ,בתו של רחמים אבו שנפל במלחמת יום כיפור
19
אֹותי ְּכמֹו ֶׁש ִּל ַּמ ְד ָּת ִ אֹותָך ְּכ ֵדי ִל ְראֹות ְ יֹוׁשב ָׁשם ְל ַמ ְע ָלה, ֵ ּובי עֹולםִ ... ּומ ִּביט ָּב ָ ַ ַל ָּדה ְק ַטּנָה וְ ֹלא ְמ ִבינָה יְ הּומה, ַעל ַמה ָּכל ַה ְּמ ָ ַאּבא ֶׁש ִּלי ְמ ַחּיְֵך ֶאל ּתֹוְך ֵעינַי ָ ַאּבא ָ יפ ִני ֶאל ָעל ְמ ַח ֵּבק ְמ ִנ ֵ ָאבֹות.......אּולי? ַ עֹוׂשים ִּכי ָּכ ָכה ִ ַאּבא ֶׁש ִּלי ָ ַאּתה ֹלא ִא ִּתי ָל ָּמה ָ חֹול ִקים ֵעצֹות וְ סֹודֹות ָהיִ ינּו ְ ַאחר ַחּיַי ָאגה ַ עֹוקב ִּב ְד ָ ית ֵ ַּדאי ָהיִ ָ ְּבו ַ יל ַדי ּומא ָֹהב ַעד ְּב ִלי ַּדי ִּב ָ ְמ ֻא ָּׁשר ְ ָכה ְל ָכל זֹאת ֹלא ז ָ ַל ָּדה ְק ַטּנָה יתי י ְ ַאּבא ֵמת ְּכ ֶׁש ָהיִ ִ ָ ַּב ִּמ ְל ָח ָמה ָׁשעֹוןְּ ,ד ָרגֹותַ ,מ ִּדים ַרק ִז ְכרֹונֹות ַמזֵם ָאהב ְלז ְ ירים ֶׁש ַ ַה ִּׁש ִ ָאזנַי ֲע ַדיִ ן ִנ ְׁש ָמ ִעים ְּב ְ קֹולֹו ַּבת ְצחֹוקֹו ַהּכֹל ֲע ַדיִ ן ַחי ִע ִּמי ְּב ִל ִּבי. ּפּורים) (מ ְל ֶח ֶמת יֹום ַה ִּכ ִ לֹוׁשים וְ ָח ֵמׁש ָׁשנָה ִ ַהּיֹום ַהּזֶה ִל ְפנֵי ְׁש ִ בּורי ַהּיֹום ַהּזֶה ֶׁש ְּמ ָס ֵרב ְּב ָכל ָׁשנָה ְל ִה ְס ַּתּיֵם ֲע ִ ַאּתה ַמ ִּביט ִּבי ַּב ְּתמּונָה ַאּבא ָ ...... ָ ֲע ַדיִ ן ָצ ִעיר ַמ ִּביט ְּב ִחּיּוְך ַאחרֹונָה ָדָך ֵא ַלי ְּבחֹוף ַהּיָם ַּב ַּׁש ָּבת ָה ֲ נֹופף י ְ ְמ ֵ אֹומר ִלי "ַאל ַּת ֲע ִׂשי ְׁש ֻטּיֹות" ְּכמֹו ֵ "ּבֹואי ִנ ְצ ַעד ַל ֲחלֹום ִ ַּסה ּבֹואי ְננ ֶ ִ ַעד ֶׁשּיִ ְהיֶה טֹוב ַעד ֶׁשּיִ ְהיֶה" ִמ ְת ַּג ְע ַּג ַעת נֹוני ֶׁש ְּלָך ִ
20
פצֶי ָך ח ָ ֲ
פארה אדלמן
יקים. ְמ ִעילַ ,מ ְפ ְּתחֹותִּ ,ת ִ ַט ִּליתִּ ,כּפֹותְּ ,ב ָג ִדים. ֶח ָּב ִאים; ֶא ְתמֹול ִ -נ ְס ָּת ִרים ,נ ְ עֹומ ִדים. ַהּיֹום ִ -ל ְפנֵי ֵעינַי ְ ַהּכֹל ַמ ְז ִּכיר ֶאת ַהּכֹל. ְּב ָכל ָּד ָבר יֵׁש ֶר ַקע ָעמֹק. ָאדם ֶׁשל ֶא ְתמֹול. ֲח ָפ ִצים ֶׁשל ָ ֲח ָפ ִצים -זֶה ַהּכֹל. ַּב ָּק ָׁשה ְק ַטּנָה זֹו ִנ ְׁש ַמ ַעת - ַעלּו ַה ָּׁש ַמיְ ָמה. ֶׁש ַה ֲח ָפ ִצים י ֲ קֹומם ַּב ֲע ָלם, ֵרד ִּב ְמ ָ וְ ֶׁשּי ֵ ֶע ָלם. ַהּנ ֱ רב"ט חובב לנדוי, 10.06.1982בן 23בנופלו
,10.11.82כ"ה מר-חשון ,נכתב לאחר שפנינה ודודו הוציאו את הדברים של חובב מהדירה בקריית הרצוג.
פארה אדלמן ,אלמנתו של חובב לנדוי שנפל במלחמת שלום הגליל
21
ּדְיֹוקָ ן -וְאַּתָ ה ּתָ מִ יד ּכָאן
נורית צדרבוים
ֻמּנָח ְּכ ִאּלּו ְס ָתם ָּכְך ַעל ַמ ָּדף עֹולם נָח ִנ ְר ֶאה ְּכ ִאּלּו ָׁשם ְל ָ נֹוכח. ֶע ָדר ָּכל ָּכְך ַ ַאּתה ָּכאן -נ ֱ ַאְךָ , לֹורית ְק ִצין ַּת ְצ ִּפית ְּכמֹו ָּת ִמיד יְ ֵפה ְּב ִ צֹופה ָׁש ִנים ִמ ַּמ ֲע ֵלה ַה ַּמ ְׁשקֹוף ֶ ַמ ָּבט ּכֹה ַרְךִ ,חּיּוְך ּכֹה טֹוב. רֹומים יֹוׁשב ַּב ְּמ ִ יֹונים ֵ ַאּתה ַמ ְׁש ִקיף ָּב ֶע ְל ִ ָ ּתֹונים ְּב ִז ָּכרֹון ָצף ֶאל ַמ ָּבט ְמצ ָֹעף ַחנּו ַּב ַּת ְח ִ ֲאנ ְ ּגּועים. ְּב ֶק ֶׁשת ִחּיּוְך ְטבּול ְצ ָב ִעיםַ .מּבּול ַּג ְע ִ ְּבאֹותֹו ָמקֹום ֵא ֶצל ִא ָּמא ַּב ָּסלֹון ְל ַבד ַאּתה ִנ ְמ ָּתח ִנ ְמ ָׁשח וְ ָגח ִמּתֹוְך ִצּיּור ָ ֶׁש ִּנ ְמ ָסְך ְּכ ֶׁש ֶמן ַעל ַּבד ְּב ִמ ְכחֹול ַרְך ָל ַעד ּיֹוצר. ָדי ַה ֵ עֹובר ַּבח ֶֹמר ֶׁש ָהיָה ְּבי ִ ְּכ ֵצל ֵ עֹולם יֹוקן ֶע ֶלם ְל ָ ֶח ַּתם ְּד ַ נְ ַאּתהִ .ה ְּנָךָּ .ת ִמידָּ .כאן. וְ ָ
סרן יוסף צבי יעקבס 19.10.1973בן 26בנופלו
השיר נכתב ב ,2011-בהתייחסות ובהשראת ציור דיוקן של בונדי שאותו ציירתי בשנת 1979ומאז הוא מונח מעל המשקוף בסלון של אמו רות. נורית צדרבוים ,אלמנתו של יוסף צבי יעקבס שנפל במלחמת יום כיפור
22
אבא שלי
אוהד הדרי
אבא שלי היה אב שאהב לחיות לצד ילדיו. אבא שלי היה אב שרצה לזכות לראות את ילדתו שהייתה אמורה להיוולד, אך הוא זכה לראות רק אותי בלבד, הלך לקרב ולא חזר משם.
טוראי נטע הדרי 06.06.1967בן 22בנופלו
אבא, ילדיך גדלים ושמחים בחייהם, אך כאשר באים אנו לקברך, אנו לא יכולים להחזיק מעמד ובוכים כאשר נזכרים בזכרך. אני מקווה שבאחד הימים יבוא המשיח ויקימך מקברך!!!
היה לי אב
אוהד הדרי
ָהיָה ִלי ָאב ַאּמיץ ָאב ִּגּבֹור וְ ִ ָאהב ָאב ֶׁש ַ ִל ְחיֹות ְל ַצד יְ ָל ָדיו. ָהיָה ִלי ָאב ֶׁש ָר ָצה ִל ְזּכֹות נֹוס ִפים יל ִדים ָ ִּב ָ ָכה ְּב ָכְך. ַאְך הּוא ֹלא ז ָ רֹוצה יתי ֶ ֲא ִני ָהיִ ִ ַאחת וְ לּו ַרק ַּפ ַעם ַ ִל ְזּכֹות ִל ְראֹותֹו אּוכל ַאְך ֹלא ַ ִּכי ֵאינֶּנּו ֵאינֶּנּו עֹוד!!!
אוהד הדרי ,בנו של נטע הדרי שנפל במלחמת ששת הימים
23
סא"ל אבי וינברג, 06.01.1992בן 41בנופלו
"משפחה -וזה שחסר"... אורית וינברג עבודה בטכניקה של נפחות ברזל .2011 בעבודה – דמות מרכזית ועוד שתיים.... מזה כמה שנים אני עוסקת בנפחות ברזל ומביאה בעבודה שלי ביטוי להלך רוחי עובדת החוסר והאובדן מוצאת את ביטוייה בעבודות שונות. עבודה זו היא חלק מסדרה של 3פסלים שעיקרם הוא המשפחה.
אורית וינברג ,אלמנתו של אבי וינברג שנפל בעת מילוי תפקידו
24
ּבִּתִ י
אסתר כהן
ִּב ֵּתנּו ַּב ַּליְ ָלה ִל ְפנֵי ַה ֵּׁשנָה יבה ּומ ְּד ָמעֹות ַמ ְר ִט ָ ַּׁש ֶקת ִ ָתָך ְמנ ֶ ֶאת ְּתמּונ ְ אֹותָך ְמ ָב ֶר ֶכת. ְּבב ֶֹקר טֹוב ְ לֹוח ֶׁשת וְ ַליְ ָלה טֹוב ְלָך ִהיא ֶ ּומ ָּכה ּכּוח ִעם נ ַֹעם ֶּב ִכי ַ וִ ַ יה ַּב ָּק ָׁשה ּופ ָ ָר ָצה ֵא ֶליָך ִ ַאּבאַּ ,ת ִּגיד ְלנ ַֹעם ָ ַמ ָּמׁש ְּכ ִאּלּו ְּכלּום ֹלא ָק ָרה ַאּתה ִע ָּמנּו ְּבתֹוְך ַה ִּמ ְׁש ָּפ ָחה וְ ָ ּגּועים ֵא ֶליָך אֹותּה ַה ַּג ְע ִ ַּגם ָ אֹוכ ִלים ְ טוראי פואד כהן, 10.02.1984בן 46במותו
יֹותר ִמ ֻּכ ָּלם ִהיא ֲה ֵת ַדע? ֵ ָאה ָבה אֹותָך ֲ ְ נֹורא וְ ַגם ָלּה ָח ַס ְר ָּת ָ ָמים וְ ֵלילֹות ְׁש ֵּתינּו ּבֹוכֹות י ִ ּגּועים ִמ ְּכ ֵאב וְ ַג ְע ִ וְ ַה ְר ֵּבה ִז ְכרֹונֹות אֹותָך ָל ַעד ִהיא ֹלא ִּת ְׁש ַּכח ְ מֹוה זֹאת מֹוני ָּכ ָ ָּכ ִ ַּדאי ֵּת ַדע וַ ַאה ָב ִתי ׁשֹונָה ִמ ֶּׁש ָּלּה ַאְך ֲ ַאה ַבת ָאב ִא ְּב ָדה ִהיא ֲ ֶח ָמה. וְ ֵאין ָלּה נ ָ
אסתר כהן ,אלמנתו של פואד כהן שנפצע בעת שרותו ונפטר כתוצאה מפציעתו
25
ערגה
אסתר כהן
ַמ ָּבט ַחם חֹול ֶפת ִר ְג ָׁשה ֶ עֹורי ְמ ַצ ְמ ֶר ֶרת ֶאת ִ אֹותָך ירה ִלי ְ ַמ ְז ִּכ ָ ַאּתה ְּכ ִאּלּו זֶה ָ ּפֹה ִנ ְמ ָצא ִלּטּוף ָּת ִמים אֹורה, ִל ְכ ָ ִלי ָמ ֵלא ְר ָמ ִזים ִנ ְר ֶאה, ַרק ְׁשנֵינּו ֵדע זֹאת נ ַ ָד ְענּו ִּכי י ַ ַאה ָבה אֹותּה ֲ ָ ָאה ְבנּו ֵהן ַ ֲה ִת ְזּכֹר?
צ ָללִים ְ
אסתר כהן
ְצ ָל ִלים ַעל ִקירֹות ַח ְד ִרי ְמ ַר ְּק ִדים ִמ ְת ַמ ְּז ִגים ַּב ְּד ָמ ָמה ּׁשֹול ֶטת. ַה ֶ ְל ֶפ ַתע ֵצל ִנ ְכ ָסף ֵמ ַהּכ ֶֹתל ִנ ָּתק רֹועֹותיו ָ ַא ִני ִּב ְז וֲ ֶקת. ֶאנ ֶ נֱ ּגּועים ְּכ ֵאב וְ ַג ְע ִ ַפ ִׁשי ִמ ְת ַע ְר ְּב ִלים ְּבנ ְ חֹוב ֶקת ְּב ֵעת ֶׁש ֲא ִני אֹותֹו ֶ ִנ ְצ ֶמ ֶדת ֵא ָליו ֹלא ַמ ְר ָּפה ְּב ֶע ְר ָּגה ֶאת ַס ְנ ֵטרֹו נֹוׁש ֶקת. ֶ נֹוׁש ֶקת ְּב ֵטרּוף ֶאת ֶ ֻּמה ֶׁש ַעל ַס ְנ ֵטרֹו אֹותּה ּג ָ ָ נֹוס ֶסת, ִמ ְת ֶ ַאר ֶּפה יֹוד ַעתֶׁ ,ש ִאם ְמ ַעט ְ ַ חֹוב ֶקת. ַאר ֶּפהֵ ,מ ַה ֵּצל ֶׁש ֲא ִני ֶ ְ ָרה ֵע ֵלם יְ ַט ֵּפס ֲחז ָ ִמּיָד י ָ ַעל ָּכ ְת ֵלי ַח ְד ִרי ַה ָּׁש ֵקט, וְ ַה ְּד ָמ ָמה ׁשּוב ִּת ְמֹלְך ַא ִני ׁשּוב ֵא ַדע וֲ יתי. ֶׁש ָה ִז ִ
26
פנְטֹום אבֵיַ - ְּכ ֵ
נורית שחם
יבר ִמן ַהּגּוף יעת ֵא ָ אתי ֶׁש ִּב ְק ִט ַ ַּפ ַעם ָק ָר ִ ּתֹופ ָעה ַל ֵח ֶלק ֶה ָערּוף ִמ ְת ַר ֶח ֶׁשת ָ י-פ ְנטֹום ַה ִּנ ְק ֵראתְּ :כ ֵא ֵב ַ
סגן יורם שחם, 09.12.1969בן 23בנופלו
יֹוד ַעת ֶׁשּזֶה ַמה ֶּׁשּיֵׁש ִלי ֲא ִני ַ ָּכל ַה ָּׁש ִנים י-פ ְנטֹום ְּכ ֵא ֵב ַ יבר ַה ִּנ ְק ָטע ָה ֵא ָ ַמ ְמ ִׁשיְך ִל ְחיֹות אֹו ִל ְהיֹות ְּב ִלי ִל ְהיֹות עֹולם, חּוׁשה ְל ָ וְ יֵׁש ְּת ָ ְּכ ִאּלּו הּוא ַקּיָם, חֹולם צֹומ ַח ַּבּגּוף ַה ֵ ַחי וְ ֵ הֹולם ּומ ְר ִּגיׁש וְ ַהּד ֶֹפק ּבֹו ֵ ְמ ָג ֵרד ַ י-ע ַצ ִּבים ְּכ ֵא ֵב ֲ ב-ה ְּכ ֵא ִבים ֶע ֶצ ַ יֹוד ַעת ֶׁשּזֶה ַמה ֶּׁשּיֵׁש ִלי ֲא ִני ַ ָּכל ַה ָּׁש ִנים י-פ ְנטֹום ְּכ ֵא ֵב ַ אֹותָךִ ,א ְּתָךִּ ,ביִ ,נ ְק ָטע ְ וְ ֹלא ִנ ְק ָטע ַמ ְמ ִׁשיְך ִל ְצמ ַֹח וְ ַל ֲהֹלם יע ַּב ֲחלֹום מֹופ ַ ַּגם ִ אתי ּומָאז ֶׁש ָּק ָר ִ ֵ דּועה ּתֹופ ָעה יְ ָ ֶׁשּזֹו ָ ֵה ַב ְנ ִּתי ֶׁשֹּלא ִה ְׁש ַּת ַּג ְע ִּתי ָּפׁשּוט זֶה ַמה ֶּׁש ִּלי ָק ָרה אתי זֶה ַמה ֶּׁש ָּק ָר ִ זֶה ַמה ֶּׁש ָּק ָרה ִא ִּתי אֹותי זֶה ַמה ֶּׁש ָּק ַרע ִ עֹולם יִ ָּׁש ֵאר ּול ָ ְ ְּכמֹו ִנּגּון חֹוזֵר ָתר עֹולם ִּבי ִּתּו ֵ ּול ָ ְ ִנּגּון ַחּיַי ָמי ָּכל י ַ יֹוד ַעת ֲא ִני ַ זֶה ַמה ֶּׁשּיֵׁש ִלי ָּכל ַה ָּׁש ִנים י-פ ְנטֹום. ְּכ ֵא ֵב ַ
נורית שחם ,אלמנתו של יורם שחם שנפל בעת מילוי תפקידו בעלותו על מוקש
27
מַ ׁשְ ּבֵר ז ֶהּות
בעז שחם
עּודה ְּב ִכיס ַה ְּמ ִעיל אתי ְּת ָ ָמ ָצ ִ בּוכה ַער ְּב ִגיל ַה ְּמ ָ ּובּה נ ַ ָ אּולי ַל ַּמ ְצ ֵל ָמה ָס ֵפק ְמ ַחּיְֵך ְל ַע ְצמֹוַ , חֹודרֹותְ ,מ ָח ְררֹות נֹוקבֹותְ , ֵעינָיו ְ יכה ְּכ ֻחּלֹות ְּכ ֶצ ַבע ַה ְּכ ִר ָ ִּכ ְפנֵי ַהּיָם ְּביֹום ָּב ִהיר ֶאת ַס ֲע ַרת ַה ְּמצּולֹות ַמ ְס ִּתיר עּודה ְּב ִכיס ַה ְּמ ִעיל אתי ְּת ָ ָמ ָצ ִ ּובּה ָּפ ִנים ּכֹה ֻמ ָּכרֹות ָ ַּבּב ֶֹקר ֵא ַלי ַּב ַּמ ְרָאה ִנ ְגלֹות אֹותֹותיו יִ ְרׁשֹם ָ ַה ְּז ַמן ָּב ֶהן ַעמֹד ְּבדֹם ַאְך ַּב ְּתמּונָה י ֲ ַער ַההּוא ַע ְכ ָׁשו יכן ַהּנ ַ ֵה ָ ּבֹוערֹות ֵעינָיו ַה ִאם עֹוד ֲ
סגן יורם שחם, 09.12.1969בן 23בנופלו
עּודה ְּב ִכיס ַה ְּמ ִעיל אתי ְּת ָ ָמ ָצ ִ ַאר ָּגז ֶׁשל ְּב ָג ִדים יְ ָׁש ִנים ְּב ְ ֶׁשֹּלא ִנ ְל ְּבׁשּו ָׁש ִנים ַער ַההּוא, וְ ָה ַלְך ְּב ִלי ׁשּוב ַהּנ ַ ָל ַעד ַּג ֲח ֵלי ֵעינָיו ָּכבּו ּוכ ֶׁש ֵה ַב ְנ ִּתיִ ,נ ְר ַעד ִל ִּבי ְ ָאבי עּודה ֶׁשל ִ זֹאת ַה ְּת ָ
בעז שחם ,בנו של יורם שחם שנפל בעת מילוי תפקידו בעלותו על מוקש
28
סמל זכריה (ג'קי) הראל ג'יבלי, , 04.11.1974בן 31בנופלו
סּלָם אּבָא ׁשֶ ּלִי י ֵׁש ֻ ְל ַ
ניבה הראל
ַאּבא ֶׁש ִּלי יֵׁש ֻס ָּלם ְל ָ יע ַמ ָּמׁש ַעד ָׁש ַמיִ ם. ַמ ִּג ַ בֹוּה. בֹוּהָּ ,ג ַ ֻס ָּלם ָּג ַ ֲא ִני ְמ ַט ֶּפ ֶסת ָׁש ָלב וְ עֹוד ָׁש ָלב ַּסה ְּכ ָבר ָׁש ִנים ֶׁש ֲא ִני ְמנ ָ יע ֵא ָליו. ְל ַה ִּג ַ
ָאב ָדן וְ ָאז ׁשּוב ְ ּגּוע וְ ׁשּוב ַּג ְע ַ ֵפה וְ ַה ָּכ ִרית ְּכ ָבר ֲעי ָ צּוע. ִמ ִּל ִּבי ַה ָּפ ַ
ִל ְפנֵי ַּכ ָּמה ָׁש ִנים הּוא ָּבא ְל ִבּקּור זֶה ָהיָה ַּב ֲחלֹום ּוברּור. ַמ ָּמ ִׁשי ָ הּוא ִּד ֵּבר וְ ִס ֵּפר - יתי ַה ְר ֵּבה ֲא ִני ָּב ִכ ִ יח וְ ִח ֵּבק - הּוא ִה ְב ִט ַ יתי ַה ְר ֵּבה ַא ִני ָּב ִכ ִ וֲ הּוא ִׁש ֵּדל וְ ֹלא ִמ ֵהר - יתי ָהמֹון ּוב ִכ ִ ָ ֵלְך ִלי ָד ְע ִּתי ֶׁשּי ֵ וְ י ַ ַּגם ֵמאֹותֹו ַה ֲחלֹום. יתי ֵע ָרה ָהיִ ִ ָל ֻע ְב ָּדה ַה ָּמ ָרה ֶׁש ַּמ ָּמׁש ְּב ָקרֹוב ָרה. ַּתם ַּב ֲחז ָ ֶא ְתי ֵ
ניבה הראל ,בתו של זכריה הראל שנפל בעת מילוי תפקידו
ַאר ָּב ִעים ּובת ְ ַ תֹומה ְּכמֹו ַּבת 4 יְ ָ ַל ָּדה ְלֹלא ִּגיל ַהּי ְ ַאּבא. ְמ ַב ֶּק ֶׁשת ֶאת ָ יס ֵּפר ֶׁשּיְ ַד ֵּבר וִ ַ יח ֵּבק יח וִ ַ ַב ִט ַ ֶׁשּי ְ ֶׁשּיְ ַׁש ֵּדל וְ ֹלא יְ ַמ ֵהר ָל ֶל ֶכת ּול ַט ֵּפס ְ ִּב ְׁש ַל ֵּבי ַה ֻּס ָּלם בֹוּה ָּכל ָּכְך ַה ָּג ַ ֶׁש ָּׁש ִנים ֲא ִני ְּכ ָבר ְמ ַט ֶּפ ֶסת ָע ָליו. ַל ָּדה ּומ ַקּוָה ַהּי ְ ְ יה ָאב ָ ׁשּוב ִל ְפּגֹׁש ֶאת ִ ַּגם ִאם ַרק ַּב ֲחלֹום ָה ִע ָּקר - יע. ֶׁשּי ִַּג ַ
29
פּלָה ּ /בְעֵ ת הִּקָ ְראָם ּתְ ִ
נורית גוטפריד שלום
רֹומים, ַה ֵּׁשם ַּב ְּמ ִ ֹלהים, ַאד ַמת ָה ֱא ִ וְ ְ ַאּבא ֶׁש ִּלי ְּ -ב ִל ָּבּה, וְ ָ וְ ֶח ְל ֵקי ַה ָּׁש ֵלם ְּבתֹוְך ַה ֲה ָויָה - ֵהם ִּבי; ַאה ָבה. ָה ֲ ַאל ִּתיָך - ְׁש ְ ּדּוע ִנ ְק ָר ִעים ֵמ ַחּיֵינּו ְנ ָע ִרים? ַמ ַ ָד ְע ִּתיִּ :כי ֵא ֶליָך ִהּנָם ִנ ְק ָר ִאים! ַהֹלא י ַ וֲ ַחנּוְּ ,כ ֶח ְל ָקם ַה ַּמ ְׁש ִלים; ַרק ֲאנ ְ ת-ל ְכ ָּתם, נֹורא ֵע ֶ ַה ַּמ ְׁש ִלים ַמ ְע ָּגל ָ ָאנּו ַה ִּנ ְק ָר ִעים ֵמ ֶהם- ְּב ֵעת ִה ָּק ְרָאם.
אילן קליפשטיין, 10.06.1948בן 32בנופלו
נורית גוטפריד שלום ,בתו של אילן קליפשטיין שנפל במלחמת העצמאות
30
הרֵי אַּתְ מְ ׁשֻ ּקֶ מֶ ת ֲ
שושי כץ אורן
ָאמרּו ִהיא ִמ ְת ַל ֶּב ֶׁשת ְ ַאּפ ֶרת ָאמרּו ִהיא ִמ ְת ֶ ְ ֶכת אֹותּה ֲא ִפּלּו ְמ ַחּי ֶ ָראּו ָ נֹוׁש ֶמת, ֶׁש ִהיא ַחּיָה וְ ֶ ַאל ָמנָה ֶׁשֹּלא ַּב ֲעוֹונָּה נֹות ָרה ְ ְ ִּת ָּׁש ֵאר נָא ִּביגֹונָּה. ַאְך ִהיא ָּב ֲח ָרה. ילה ָע ְב ָדהָ ,ל ְמ ָדהִ ,ה ְׂש ִּכ ָ ילה ּוב ִטּפּול ִּב ְׁשנֵי ַה ְּק ַט ִּנים ַל ֲעׂשֹות ִה ְג ִּד ָ ְ ילה. "ָאמרּו" ֵה ִכ ָ ֶאת ָּכל ָה ְ
סרן צבי כ'ץ 01.04.1978בן 27בנופלו
ימה ָפ ֶלאַּ ,גם ַּביִ ת ָח ָדׁש ֵה ִק ָ ַה ְפ ֵלא ו ֶ לֹוׁשה. ַחד ְׁש ָ ַּב ַעלִּ ,תינ ֶֹקת וְ עֹוד ְׁשנַיִ ם ,י ַ ְׁשנַיִ ם ֶׁש ָּלּה וְ הֹוּפ ָה ְפכּו ֲח ִמ ָּׁשה. לוׁשה ֶׁשּלֹו? ְּכ ָבר ִעם ְׁשמֹונָה-- ּוׁש ָ ְ ֵאיזֹו ִׂש ְמ ָחה. ָאמרּו ָׁשם ְל ַמ ְע ָלה? ּומה ְ ָׁש ַמ ְע ָּת? ָ ַאּתה ַהּכֹל רֹואה ָ ַס ֵּפר ָל ֶהםֶ , ׁשֹומ ַע ַהּכֹל ִמּכֹל ּוב ֶׁש ַפע ְז ַמ ְּנָך ַה ָּפנּוי ֵ ְ ַס ֵּפר ֵאיְך ָּג ְדלּו ֶׁש ָּלּהֶׁ ,שּלֹו וְ ֶׁש ָּל ֶהם, חֹולים, ָּת ֵאר ֶאת ָה ִריצֹותָּ ,ב ֵּתי ִ ּיּולים, הֹוריםְ ,מ ִסּבֹות וְ ִט ִ ֲא ֵספֹות ִ ּובנֹות ִמ ְצוָה ֶׁש ְּלָך ַעל ֲה ָכנֹות ִל ְבנֵי ְ ֵמ ֶע ֶרב ַׁש ָּבת ַעד ֶע ֶרב ַׁש ָּבת ִּב ְל ָע ֶדיָך. ָאמ ְר ָּת ָלּה? ֵאיְך ֹלא ַ ּות ַב ֵּקר ָד ָעה ֶׁש ָּתבֹוא ְ ֵאיְך ֹלא י ְ ּול ֵה ָע ֵלם ְּת ַמ ֵהר, יח ְל ֶר ַגעְׁ ,שנַיִ ם ְ ֶׁש ָּת ִג ַ ּות ַׁש ֵּקר מּותָך ָּת ִדיר ְּת ַת ְע ֵּת ַע ְ ֶׁש ְּד ְ ַּקר ַרק ִנּגּוןְּ ,תמּונָה ,נֹוףִ ,ז ְכרֹונֹות ְּתי ֵ ֹלא ִה ְז ַה ְר ָּת ֶׁש ְּב ִע ָּקר ֵּת ָע ֵדר. קּורס ְק ִצ ִינים, ִטירֹונּותְ , יע? ַה ִאם ַל ֲח ֻתּנַת ַה ַּבת ַּת ִּג ַ יע? ּתּוכל ְל ָה ִנ ַ ּׂשּואי ַה ֵּבן ַ ַה ִאם ֶאת ִנ ֵ יע? דֹותיָך ַה ַּמ ְק ִסימֹות ַּת ְפ ִּת ַ ֶכ ֶ ּומ ַתי ֶאת נ ְ ָ יהם ִּב ְל ָע ָדיו, ַל ֵד ֶ ֹלא ֶה ֱא ִמינָה ֶׁש ָּב ְגרּו י ְ ּוב ָקרֹוב ַּגם ְנ ָכ ָדיו ַע ְברּו ֶאת ִּגילֹו ְ יַ ֵמ ַע ָּתה ֱאמֹרְ :מ ֻׁש ֶּק ֶמתְ ,מ ֻׁש ֶּק ֶמת ַאּתה ֶּבן ֶע ְׂש ִרים וְ ֶׁש ַבע וְ ָ ַס ָּבא ִל ְנ ָכדֹות ֶׁשֹּלא ְּכ ֶד ֶרְך ַה ֶּט ַבע.
שושי כץ אורן ,אלמנתו של צבי כ'ץ שנפל בעת שירותו
31
שעונו של הרצל
כרמל אליאב
ביום הולדתו בחר הרצל שעון יד צנוע ופשוט – דיגיטלי ,מוגן ממים. ולא שעה להפצרתי לבחור שעון מהודר יותר. ברית אילמת נכרתה ביניהם – השעון ,צמוד תמיד לפרק ידו השמאלית, ספג את חום גופו ,חש בפעימות הלב וניווט בדייקנות את זמנו של הרצל (שלי) – שהיה איש חזון ומעש ותאב חיים. לפתע ,שאון החיים נדם ,שעון חייו נעצר, נוכחותו כבר אינה זה עשור. רוחו ופעימות לבו עדיין עמי – במגירה ,ליד מיטתי חבוי כמזכרת שעון היד. בכל יום בחצות עדיין משמיע קולו ,מדייק בשעה... ממשיך בחייו...
הרצל אליאב, ,25.09.2002בן 73במותו
אני רואה את ידו המושטת, חשה בלבו הפועם... ולו רק לרגע חזר – היה כאן לידי וכל כולי חיוך...
כרמל אליאב ,אלמנתו של הרצל אליאב שנפצע בעת שרותו ונפטר כתוצאה מפציעתו
32
מיכאל ויזל, 14.7.2004בן 58במותו
מכתב לחבר!
אורה ויזל
אומרים שהזמן מרפא ,אך מתברר שלא, הריק שנוצר בלבי נשאר לתמיד. אני מתגעגעת ליחיד והמיוחד שלי. היית גיבור ותרמת רבות לביטחון המדינה במלחמות ,בים, בשירות המודיעין ובעבודתך בתחום ביטחון המדינה. אני גאה בך .הייתה בך שמחת חיים ,ועם כל הקשיים היית תאב חיים; חייך היו מלחמת קיום יומיומית .לחמת בתעצומות נפש אדירות ,בחוש הומור ,וכאשר חיוך נסוך על פניך .כל זאת כדי שתוכל להמשיך ליהנות מהחיים וממשפחתך ולתרום למולדת שאהבת. תמיד היית מוכן לסייע לזולת ,ועד מותך היינו ניזונים מעצותיך הטובות. בקרב האחרון של חייך נוצחת. הבנת שצריך לשים קץ לייסורים" .זהו הסוף" אמרת, נפרדת מכולם ,ביקשת מרופאיך לא להצילך .הקרב פסק, הגעת למנוחת עולמים. אך אהובי ,אתה חסר לי מאוד. לא אמצא חבר לחיים כמוך. ואם אפשר ,מהמקום שבו אתה נמצא שמור עלינו. יהי זכרך ברוך!
אורה ויזל ,אלמנתו של מיכאל ויזל שנפצע בעת שרותו ונפטר כתוצאה מפציעתו