חוברת געגועים 2013

‫‪1‬‬

‫יום הזיכרון תשע"ג ‪2013‬‬

‫ארגון אלמנות ויתומי צה"ל‬

‫‪2‬‬

‫ארגון אלמנות ויתומי צה"ל‬ ‫האורנים ‪ 1‬גבעת שמואל ‪54052‬‬ ‫טלפון‪03-6918403 :‬‬ ‫פקס‪03-6916483 :‬‬ ‫אתר הארגון‪www.idfwo.org :‬‬ ‫דואר אלקטרוני‪office@idfwo.org :‬‬ ‫יו"ר‪ :‬נאוה שוהם סולן‬ ‫מנכ"ל‪ :‬גיל סימנהויז‪ ,‬עו"ד‬ ‫הפקה‪ :‬ענבל חרמון‬ ‫עיצוב גרפי‪ :‬עדי רמות‬ ‫עריכה לשונית‪ :‬ארגונית‬ ‫הדפסה‪ :‬עיטופית‬

‫‪3‬‬

‫תוכן העניינים‬

‫דבר יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל ‪ -‬נאוה שוהם סולן ‬ ‫דבר נשיא מדינת ישראל ‪ -‬מר שמעון פרס ‬ ‫דבר שר הביטחון ‪ -‬משה (בוגי) יעלון ‬ ‫ ‬ ‫דבר ראש המטה הכללי ‪ -‬רב‪-‬אלוף בנימין (בני) גנץ ‬ ‫דבר סמנכ"ל וראש אגף משפחות והנצחה ‪ -‬אריה מועלם ‬ ‫מלאך שלנו ליטל פנקר ‬ ‫הּז ֹאת יפה ברירו כה ן‬ ‫הבָה ַ‬ ‫א ֲ‬ ‫ה ַ‬ ‫ּכָל ָ‬ ‫תמונה‪ ,‬מכתב וזיכרון גלית כנען ‬ ‫אבא שלי מור הררי ‬ ‫לגדול בלי אבא אורי ענוים ‬ ‫היה לי אבא‪ ...‬סחר אבו ריש סאלח ‬ ‫הּי ָמִ ים‪ ...‬מרים אלון שוורצבוים ‬ ‫ו ְחֹו ְלפִים ַ‬ ‫אּבָא רוני רבינו ‬ ‫זִּכָרֹון מֵ ַ‬ ‫פצֶי ָך פארה אדלמן ‬ ‫ח ָ‬ ‫ֲ‬ ‫ּדְיֹוקָ ן ‪ -‬וְאַּתָ ה ּתָ מִ יד ּכָאן נורית צדרבוים ‬ ‫אבא שלי אוהד הדרי ‬ ‫היה לי אב אוהד הדרי ‬ ‫"משפחה‪ -‬וזה שחסר‪ "...‬אורית וינברג ‬ ‫ּבִּתִ י אסתר כהן ‬ ‫ערגה אסתר כהן ‬ ‫צ ָללִים אסתר כהן ‬ ‫ְ‬ ‫פנְטֹום נורית שחם ‬ ‫אבֵי‪ַ -‬‬ ‫ְּכ ֵ‬ ‫מַ ׁשְ ּבֵר ז ֶהּות בעז שחם ‬ ‫סּלָם ניבה הראל ‬ ‫אּבָא ׁשֶ ּלִי י ֵׁש ֻ‬ ‫ְל ַ‬ ‫פּלָה ‪ּ /‬בְעֵ ת הִּקָ ְראָם נורית גוטפריד שלום ‬ ‫ּתְ ִ‬ ‫הרֵי אַּתְ מְ ׁשֻ ּקֶ מֶ ת שושי כץ אורן ‬ ‫ֲ‬ ‫שעונו של הרצל כרמל אליאב ‬ ‫מכתב לחבר! אורה ויזל ‬

‫ ‬

‫ ‬

‫‪4‬‬ ‫‪6‬‬ ‫‪7‬‬ ‫‪8‬‬ ‫‪9‬‬ ‫‪10‬‬ ‫‪11‬‬ ‫‪12‬‬ ‫‪13‬‬ ‫‪14‬‬ ‫‪16‬‬ ‫‪17‬‬ ‫‪19‬‬ ‫‪20‬‬ ‫‪21‬‬ ‫‪22‬‬ ‫‪22‬‬ ‫‪23‬‬ ‫‪24‬‬ ‫‪25‬‬ ‫‪25‬‬ ‫‪26‬‬ ‫‪27‬‬ ‫‪28‬‬ ‫‪29‬‬ ‫‪30‬‬ ‫‪31‬‬ ‫‪32‬‬

‫‪4‬‬ ‫חברותיי וחברי היקרים‪,‬‬ ‫געגועים‪ .‬מילה אחת בעברית‪ ,‬שבדרך כלל מושמעת‬ ‫בשירים – ודרכם נכנסת אל הלב‪ .‬מילה פיוטית‪ ,‬שאצלנו‬ ‫היא חלק משגרת החיים‪.‬‬ ‫לנו לא צריך לספר מה הם געגועים – אצלנו הם בלב בכל‬ ‫יום ובכל לילה‪ .‬אצלנו הם כמו ציפור המנקרת ופוצעת –‬ ‫ברגעים הארוכים שבהם ראשנו על הכר‪ ,‬אבל העיניים –‬ ‫על אף העייפות – אינן מצליחות להיעצם‪ .‬כן‪ ,‬גם באותן‬ ‫שעות של ראשיתו של יום חדש‪ ,‬עוד לפני שעולה קרן‬ ‫ראשונה של אור‪ ,‬כאשר הזיכרונות צפים ומעירים אותנו‬ ‫מתוך החלומות היפים אל עוד יום של געגוע‪.‬‬ ‫למען הילדים‪ ,‬ובוודאי כדי שלא לעורר רחמים‪ ,‬לא פעם‬ ‫– ובעצם כמעט תמיד – אנחנו מנסים לעטות על פנינו‬ ‫מסכה ולהסתיר את הגעגוע הזה‪ ,‬ורק בלילה‪ ,‬על הכר‬ ‫ורחוק מעיניים זרות‪ ,‬אנחנו מתירים לנהר הדמעות לפרוץ‬ ‫את הסכרים‪ .‬אלה הם הגעגועים‪ ,‬שאנחנו לא מבטאים אל‬ ‫מול החברים‪ ,‬הילדים ושאר בני המשפחה‪.‬‬ ‫לשמחתי‪ ,‬רבים מאיתנו מוצאים את האפיק האמנותי‬ ‫כדי לתת לגעגועים ביטוי – במילים‪ ,‬בתמונות‪ ,‬בציורים‪.‬‬ ‫אני יודעת‪ :‬המילים שאנחנו משחררים מן הלב אל הנייר‪,‬‬ ‫התמונה שאנחנו מצלמים דרך עין אחת אל תוך העדשה‪,‬‬ ‫הציור שידינו יוצרות במשיכת המכחול – כל אלה לא‬ ‫יחזירו לנו את יקירינו‪ .‬כל ביטוי אמנותי לא ישלים את‬ ‫החלל הגדול שבבית ובלב – ובכל זאת‪ ,‬כל דרך להביע את‬ ‫הגעגוע מסייעת לזכור – ולשכוח; לנצור את הרגעים הכי‬ ‫אישיים שלא ישובו – ולחלוק אותם; לכאוב שוב – ולנתב‬ ‫את הכאב מתוך חדרי הלב אל דפים‪ ,‬שקודם לכן לא הביעו‬ ‫ולּו נימה של רגש‪.‬‬ ‫מניסיוני למדתי שכאשר אנחנו חולקים את הזיכרונות‬ ‫הפרטיים ואת הכאב המשותף – בוודאי עם מי שיודע‪,‬‬ ‫כמונו‪ ,‬בדיוק על מה אנחנו מדברים – אנחנו בכל זאת‬ ‫מורידים מעלינו מעט מהמשקולת הכבדה של השכול‪ ,‬של‬ ‫הבדידות‪ ,‬של היתמות‪ .‬פתיחת הלב וחשיפת נימי הכאב‬ ‫שבו משחררים את כבלי האובדן ומסירים – ולּו במעט –‬ ‫את החומות הבצורות שבנינו סביבנו‪.‬‬ ‫ברור לי שחשוב להביע את הכאב‪ ,‬ולא לתת לו לחלחל‬ ‫עמוק עוד יותר‪ ,‬אבל המילים האלה‪ ,‬שנכתבו בדם לבנו‬ ‫ומודפסות כאן‪ ,‬לא נועדו רק לנו – למשפחה הגדולה של‬ ‫השכול‪ ,‬שיכולה להזדהות עם כל מילה – אלא למעגלים‬ ‫הרבים שסובבים אותנו‪ .‬רבים מכירים אותנו כ"אלמנתו‬ ‫של" או "בנו" ו"בתו של‪ ,"...‬אך אינם מּודעים לעוצמת הכאב‬ ‫ולמשא הכבד הזה שכל אחד מאיתנו נושא איתו – לא פעם‬ ‫למשך שנים רבות – מאחורי חיי היום‪-‬יום‪ .‬מכירים אותנו‬ ‫באותה שגרה – לפעמים מזויפת‪ ,‬לפעמים יזומה רק כדי‬ ‫לשרוד עוד יום‪ .‬מכירים אותנו מאחורי האיפור או משקפי‬ ‫השמש ובאותם הרגעים שבהם אנחנו מנסים להיות כמו‬

‫‪5‬‬

‫כולם ולא לחשוף את המשא הכבד‪ .‬לא רבים – גם מחברינו‬ ‫ורעינו – יודעים מה מאיים להתפרץ בכל רגע‪ ,‬ומה באמת‬ ‫פורץ – בדמעות או במילים של פרוזה או שירה – כאשר‬ ‫אנחנו לבד‪ .‬החוברת הזאת ודאי תשמש להם מסדרון אל‬ ‫תוך החדרים שאנחנו לא תמיד מתירים לזרים להיכנס‬ ‫אליהם‪.‬‬ ‫במדינת ישראל יש קשת רחבה מאוד של אנשים ושל‬ ‫דעות – והרבה מאוד חילוקי דעות על הדרך שבה עלינו‬ ‫ללכת‪ .‬לא פעם חיבוטי הוויכוח‪ ,‬הלגיטימיים בפני עצמם‬ ‫בחברה פלורליסטית ובמדינה דמוקרטית‪ ,‬מאפילים על‬ ‫סערת הרגשות שאינה פוסקת – בוודאי אצלנו‪ .‬לא פעם‬ ‫רצף החדשות והאירועים‪ ,‬שמייצר כותרות חדשות‪ ,‬מציף‬ ‫את התודעה בתמונות חדשות של דמעות ושל כאב‬ ‫ומשכיח את הכאב שלא כבה – ועדיין צורב‪ ,‬ולעולם ישרוף‬ ‫ככוויה שלא תירפא‪ .‬המילים המודפסות כאן יזכירו לחברה‬ ‫הישראלית את המשפחה שלנו – משפחה גדולה מאוד‪,‬‬ ‫לצערנו משפחה גדולה מדי – שחיה בצל הכאב ובתוכו‪,‬‬ ‫שעה שרחובות העיר סואנים ומדינה שלמה מנסה לחיות‬ ‫את חייה רחוק מכאב ומדמעות‪.‬‬ ‫לכאורה‪ ,‬רק מילים‪ .‬אבל המילים האלה הן הקול שלנו‪.‬‬ ‫המילים האלה הן הלמּות הלב שלנו‪ .‬המילים האלה הן‬ ‫תרגום לעברית של דמעות ולילות ללא שינה‪ ,‬של אובדן‬ ‫וכאב – ושל געגועים‪.‬‬ ‫במילים האלה נכיר זה את זה – ונזכור את יקירינו‪.‬‬ ‫שלכם‪,‬‬

‫נאוה שוהם‪-‬סולן‬ ‫יושבת ראש הארגון‬

‫‪6‬‬ ‫אלמנות ויתומים יקרים‪,‬‬ ‫מן השירים וההגיגים המרגשים הפזורים בינות לדפי החוברת‪,‬‬ ‫מתדפק ועולה מפל מרטיט נפש של כיסופים לבעלים ולאבות‬ ‫שהלכו לבלי שוב ‪ -‬הכמיהה לעוד רגע קט במחיצתם‪ ,‬ולו להרף‬ ‫עין‪ ,‬ולו לשבריר שנייה‪ .‬מבט חטוף נוסף ודי‪ .‬השירים הנוגעים‬ ‫באומץ מעורר השתאות בפרידה‪ ,‬ביגון ובגעגוע‪ ,‬אשר רק הולך‬ ‫וגובר מיום ליום‪ ,‬משנה לשנה‪.‬‬ ‫מילות שיריכם שבות וממחישות את גודל ההקרבה של יקיריכם‪-‬‬ ‫"מגש הכסף‪ ,‬שעליו לך ניתנה מדינת היהודים" – ומזכירות לעם‬ ‫כולו שזוהר עצמאותנו לא נפל לידינו כפרי בשל‪ ,‬אלא שילמנו‬ ‫עליו מחיר כבד מנשוא‪ .‬מגש הכסף רווי‪ ,‬לדאבוננו‪ ,‬בדם בעליכן‬ ‫ואבותיכם‪ ,‬אותם נזכור וננציח בספר דברי הימים של מדינת‬ ‫ישראל והעם היהודי‪.‬‬ ‫גורל ישראל הוא כגורל בן יחיד בהיסטוריה האנושית‪ ,‬ללא אח‬ ‫באמונה‪ ,‬ללא אחות בשפה‪ ,‬ללא שותף בגורל‪ ,‬ללא משאבים‬ ‫טבעיים ונכסים טריטוריאליים‪ .‬עוצמת אמונתנו וגדולת בנותינו‬ ‫ובנינו הן מקור כוחנו‪ .‬ואתם‪ ,‬אלמנות ויתומים יקרים מכל‪ ,‬נהגתם‬ ‫בגבורה גם בנפול יקיריכם‪ .‬דמעות העם לדורותיו לא תספקנה‬ ‫לכיסוי האבל הפרטי העמוק שלכם‪ .‬ואולם‪ ,‬מי ייתן וצערכם ישכך‬ ‫ולו במעט‪ ,‬נוכח הידיעה שלא היה בידי ישראל להגיע להישגיה‬ ‫האדירים בביטחון ‪ ,‬בכלכלה‪ ,‬במדע ובחיי החברה והתרבות‬ ‫– מדינה שהחלה מאפס והיתה למופת – לולא ניחנו אבותיכם‬ ‫ובעליכן‪ ,‬מפקדי וחיילי צה"ל‪ ,‬באותה סגולה רבת זוהר‪ ,‬שגברה‬ ‫על תוקפנות ואיבה מנגד‪.‬‬ ‫הוקרתי לכם‪ ,‬אלמנות ויתומי צה"ל‪ ,‬אינה יודעת גבולות וסייגים‪.‬‬ ‫אני שואב מכם השראה וחיזוק‪ ,‬ומאמין‪ ,‬כי הדרך אל השלום‬ ‫המיוחל תיסלל בראש ובראשונה בזכות רוחם האיתנה של אלה‬ ‫שחירפו נפשם וקיפחו חייהם למען המדינה‪ ,‬לצד עוז עמידתם‬ ‫של הנותרים מאחור‪.‬‬

‫אני לוחץ ידיכם בחום ובאהבה גדולה‪.‬‬ ‫יהי זכר הנופלות והנופלים גיבורי המערכה ברוך‪.‬‬

‫שמעון פרס‬

‫נשיא מדינת ישראל‬ ‫‪President of the state of Israel‬‬

‫‪7‬‬ ‫יקיריי‪,‬‬ ‫יום אחד בשנה‪ ,‬כשהערב יורד‪ ,‬מתייחד עם ישראל עם זכר‬ ‫נופליו‪ .‬בבתי העלמין‪ ,‬בטקסים ובעצרות זיכרון‪ ,‬באנדרטאות‬ ‫הפזורות ברחבי הארץ ‪ -‬מתכנס כל אחד מאיתנו אל תוך יגון‬ ‫שאינו מרפה ואל געגועים מייסרים‪ .‬הצער המלווה אתכם‬ ‫יום יום ושעה ושעה הופך באחת לנחלת הכלל‪ ,‬ופניהם של‬ ‫הבנים והבנות ניבטים אלינו מכל עבר‪ ,‬בעיניהם הטובות‪,‬‬ ‫בחיוך‪ ,‬בזיכרון קטן‪ ,‬בסיפור ובשיר‪.‬‬ ‫מעל דפים אלו באים לידי ביטוי‪ ,‬באופן העמוק והנוגע‬ ‫ביותר‪ ,‬הכאב העצום שמלווה אתכם‪ ,‬אלמנות ויתומי‬ ‫צה"ל‪ ,‬בכל צעד ושעל‪ .‬בכתיבתכם המרגשת ובמילים‬ ‫אשר מהדהדות גם לאחר קריאתן‪ ,‬בפיוט שנובע ממעמקי‬ ‫הנפש ‪ -‬הופך הזיכרון הפרטי לסיפור לאומי‪" .‬לכל איש יש‬ ‫שם"‪ ,‬כתבה המשוררת זלדה‪ ,‬והדברים המובאים בחוברת‬ ‫מרשימה זו מעניקים לשמות ממד נוסף‪ ,‬עוצר נשימה‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1954‬אמר דוד בן גוריון‪ ,‬כי "בהקמת המדינה עלינו‬ ‫על הר תלול‪ .‬אין לנו עוד הברירה לעמוד במקומנו‪ .‬או‬ ‫שנתגלגל במורד עד לתהום‪ ,‬או שנתקדם במעלה ההר עד‬ ‫לפסגה"‪ .‬דומה כי דבריו של ראש הממשלה הראשון תקפים‬ ‫גם בימינו‪ .‬מדינת ישראל נמצאת במסע אשר מחייב אותה‬ ‫להמשיך לעלות מעלה‪ ,‬לכבוש פסגות חדשות‪ ,‬להגיע‬ ‫לשיאי מצוינות במגוון רחב של תחומים אשר מעטות‬ ‫המדינות שהגיעו אליהם בפרק זמן קצר כל כך‪.‬‬ ‫אך המסע הזה רווי‪ ,‬למרבה הצער‪ ,‬בדם‪ ,‬יזע ודמעות‪ .‬למרות‬ ‫הפסגות שכבשנו וההישגים הכבירים אליהם הגענו‪ ,‬המאבק‬ ‫ההיסטורי טרם הסתיים ויש לא מעט גורמים במזרח התיכון‬ ‫שעדיין מסרבים לקבל את קיומנו כאן כעובדה מוגמרת‪.‬‬ ‫מקרוב ומרחוק ישנן מדינות וישנם ארגונים אשר ממשיכים‬ ‫בדרכם העוינת ועדיין זוממים למחוק את מדינת ישראל‬ ‫מהמפה ולחסל את העם היהודי‪ ,‬מאלצים אותנו להילחם‬ ‫בכל פעם מחדש תוך הקרבת טובי בנינו ובנותינו‪ .‬עם רודף‬ ‫שלום אנו‪ ,‬כך היה בעבר וכך יהיה עד קץ הדורות‪ ,‬אך לא‬ ‫נתפשר על ביטחוננו ונגדע כל יד אשר תנסה לפגוע בנו‪.‬‬ ‫המחיר‪ ,‬לדאבון הלב‪ ,‬לעיתים כבד מנשוא‪.‬‬

‫משפחות יקרות‪,‬‬ ‫אתן הקרבתן את היקר לכן מכול‪ .‬בן או בת‬ ‫הזוג שאיבדו את אהובם‪ ,‬ובאחת נקטעו‬ ‫תוכניות וחלומות ושאיפות‪ .‬סיפורי אהבה‬ ‫מרגשים‪ ,‬וחברות‪ ,‬וחתונה‪ ,‬וחיים שלפתע‬ ‫עצרו מלכת‪ ,‬ואישה שנותרה לבדה‪ ,‬והגם‬ ‫שהיא נעטפת בחום ובתמיכה אין סופיים‪,‬‬ ‫חייה לא ישובו עוד להיות כפי שהיו ללא‬ ‫החצי השני שלה‪ .‬ילדים שעומדים מעל קבר‬ ‫ההורה שנפל‪ ,‬ולעיתים כל אשר הם מכירים‬ ‫זו חלקה בבית העלמין הצבאי ומצבת אבן‬ ‫קרה‪ ,‬והם שונים כל כך מחבריהם שזכו לגדול‬ ‫עם אב ואם‪ ,‬שואלים עצמם מה היה אילו‪.‬‬ ‫וכל שנשאר הוא זיכרונות מימים מאושרים‪,‬‬ ‫ותמונות שהולכות ומצהיבות של אב שלא‬ ‫ישוב עוד‪ ,‬הנושא את ילדו או ילדתו על‬ ‫כתפיו‪ ,‬והם מחייכים‪ ,‬כל העולם לפניהם‪.‬‬ ‫"אני אהבתי את אבא שלי כמו ים"‪ ,‬סיפר‬ ‫במונולוג שפורסם‪ ,‬אסף שריג בן ה‪ ,6-‬בנו‬ ‫של יוסף‪ ,‬חבר קיבוץ בית השיטה‪ ,‬שנפל‬ ‫במלחמת יום הכיפורים‪.‬‬ ‫חוברת מרגשת זו הופכת את ים האהבה‬ ‫ליקירכם למוחשי ומפעים מאין כמותו‪.‬‬ ‫שלכם‪,‬‬

‫משרד הבטחון‬ ‫‪Minister of Defense‬‬

‫משה (בוגי) יעלון‬ ‫שר הביטחון‬

‫‪8‬‬ ‫יקיריי‪ ,‬אלמנות צה"ל‪ ,‬אלמניו ויתומיו‪,‬‬ ‫זוהי הפעם השלישית שאני כותב אליכם‪ ,‬ומדי שנה הופכת‬ ‫המלאכה קשה יותר ויותר‪ .‬קשה יותר – שכן המילים מתמעטות‪,‬‬ ‫אך השמות נותרים לעולם כצלקות על אנדרטאות האבן ובבתי‬ ‫העלמין‪ .‬קשה יותר – מפני שגם במהלך השנה החולפת לא‬ ‫התגשמה תקוותנו שלא ייחרתו עוד שמות על קיר הזיכרון‪.‬‬ ‫כבכל יום מימות השנה‪ ,‬ביום הזיכרון אנו נושאים את מבטנו אל‬ ‫מגדלור המורשת והזיכרון שהותירו לנו יקיריכם‪ ,‬רבבות הבנים‬ ‫והבנות‪ ,‬האבות‪ ,‬האמהות ובני הזוג‪ ,‬רעינו במערכה המתמשכת‬ ‫למען ביטחון ישראל‪ .‬עשייתם של יקיריכם למען ביטחוננו‪,‬‬ ‫תרומתם להגנה על מדינת ישראל ואזרחיה ולחוסנו של צה"ל הן‬ ‫הבסיס לפועלנו‪ .‬בכל צעד ושעל‪ ,‬הערכים שהנחו אותם והיו להם‬ ‫מצפן מנחים גם אותנו‪ .‬זכר דמותם ופועלם מאיר לנו נתיב של‬ ‫דוגמה ומופת‪ ,‬של גבורה ושל מסירות נפש מול אתגרי ההווה‬ ‫והעתיד‪.‬‬ ‫יקיריי‪,‬‬ ‫השנה נציין ארבעים שנים לפרוץ מלחמת יום הכיפורים‪ ,‬שהותירה‬ ‫חותם עמוק בתולדות צה"ל‪ ,‬בציר הזמן הלאומי ובזיכרון האישי‬ ‫של כל אחד ואחת מאיתנו‪ .‬רבים מכם שהתייתמתם אז מאב או‬ ‫מאם כבר גייסתם את ילדיכם לצה"ל‪ ,‬והיום אנו רואים אותם‬ ‫פוסעים בדרך התרומה והנתינה של דור ההורים והסבים‪ ,‬לאור‬ ‫מורשתם‪ ,‬ברוח של עשייה ומתוך מחויבות מיוחדת למשימה‪,‬‬ ‫הנובעת ממקום עמוק של כאב ושל שליחות‪.‬‬ ‫היום אני מבקש לחזק אתכם בדרככם‪ ,‬בהתמודדותכם היום‪-‬‬ ‫יומית עם הגעגועים ועם הזיכרונות‪ ,‬עם תחושות ההחמצה‬ ‫והאובדן‪ .‬העמידה לצידכם היא חובתנו לנופלים במערכות ישראל‬ ‫וביניהן‪ ,‬ונובעת ממחויבותנו העמוקה כלפיכם‪ ,‬מי ששילמו את‬ ‫המחיר הכבד ביותר עבור ביטחון ישראל‪ .‬דמותם של חברינו‬ ‫וזיכרון פניהם צרובים על לוח לבנו‪ .‬זכרם ודרכם ימשיכו ללוות‬ ‫אותנו בעודנו פועלים להשלמת משימתם ושליחותם‪ ,‬בתפילתנו‬ ‫למען שלום ישראל‪.‬‬ ‫יהי זכרם ברוך‪.‬‬ ‫שלכם ואיתכם בכל עת‪,‬‬

‫בנימין (בני) גנץ‪ ,‬רב‪-‬אלוף‬ ‫ראש המטה הכללי‬

‫‪9‬‬ ‫"כי כולנו‪,‬כן כולנו‪-‬‬ ‫רקמה אנושית אחת חיה‬ ‫ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו‬ ‫משהו מת בנו‪-‬‬ ‫ומשהו נשאר איתו"‪.‬‬ ‫מוטי המר‬

‫אלמנות ויתומי מערכות ישראל היקרים‪,‬‬ ‫כבכל שנה‪ ,‬בטרם תחוג מדינתנו את יום עצמאותה‪ ,‬ירכינו‬ ‫אזרחי ישראל את ראשם לזכרם ולכבודם של בנינו ובנותינו‬ ‫שמסרו נפשם על קידוש ה' ועל תקומת ישראל בארצו‪.‬‬ ‫אין אדם במדינתנו שאין חלל בליבו על בן משפחה‪ ,‬חבר‬ ‫או מכר שנפל במערכות ישראל ויום הזיכרון מבטא עבורו‬ ‫יום קדוש‪ ,‬אך עבורכן המשפחות שנושאות יום יום את‬ ‫השכול הנורא הזה אין שונה יום זה מהימים האחרים ‪ -‬כל‬ ‫יום הוא יום זיכרון‪.‬‬ ‫השכול והזיכרון עבורכם אינם מרפים לרגע אחד מיום‬ ‫התבשרתם על אובדן יקירכם רגבי האדמה המכסים את‬ ‫ארון הקבורה של יקירכם שבים וחוזרים אליכם יום יום‬ ‫שעה שעה‪.‬‬ ‫אין מילות נחמה לכם שאיבדתם את היקר מכל‪.‬‬ ‫אנו תקווה כי מתנחמים אתם ביודעכם כי העם מתאחד‬ ‫ומזדהה עמכם‪ ,‬דומע בכאבכם ויגונכם‪.‬‬ ‫בימים אלה ובכל ימות השנה אגף משפחות והנצחה ניצב‬ ‫לימינכן‪ ,‬לשמש לכן כתף תומכת להישען עליה וכל עוד‬ ‫נשמה באפנו נזכור ונכבד את זכרם של יקירכם‪-‬יקירנו‪-‬‬ ‫חללי מערכות ישראל‪.‬‬ ‫מי ייתן ונהייה ראויים כולנו‪ ,‬עם ישראל כולו‪ ,‬לזכרם של‬ ‫החללים שנפלו למען הגנת מולדתנו‪.‬‬ ‫יהי זכרם ברוך‪.‬‬ ‫שלכם‪,‬‬

‫אריה מועלם‬ ‫סמנכ"ל וראש אגף משפחות והנצחה‬

‫‪10‬‬

‫מלאך שלנו‬

‫ליטל פנקר‬

‫שניים בדצמבר ‪ .2010‬לפני שנתיים בדיוק (על פי התאריך הלועזי)‬ ‫ישבתי בבית אמך‪ ,‬קוראת תהילים‪ ,‬יודעת בתוכי שהכול נגמר אך‬ ‫שולחת אס‪-‬אם‪-‬אס אחרון לפלאפון שלך‪ ,‬ומתחננת‪" :‬אהובי‪ ,‬אני‬ ‫אוהבת אותך‪ ,‬תחזור אלי‪ ,‬אני מתחננת‪ ".‬וכמובן הפלאפון לא היה‬ ‫זמין‪ .‬בתוכי ידעתי – אינך איתנו עוד‪...‬‬ ‫טוהר בוכה‪ ,‬אימא‪ ,‬אבא‪ ,‬אוהדי‪ ,‬כולנו מבקשים – "בבקשה‪ ,‬אל‬ ‫תהיה בין הנעדרים‪ ",‬אך יודעים שאתה‪ ,‬גיבור שלנו‪ ,‬לא יצאת‬ ‫מתוך האש האכזרית שלקחה אותך‪ ,‬יודעים שאתה‪ ,‬אהוב שלנו‪,‬‬ ‫נשארת כדי לנסות אולי להציל אחרים‪ ,‬וכמובן את עצמך – ולחזור‬ ‫בשלום; אך מנגד‪ ,‬יודעים שלא אתה החלטת‪ ,‬וכי יש מישהו אחד‬ ‫במרומים שהחליט שהוא רוצה אותך לידו – נו בטח‪ ,‬איך אפשר‬ ‫לוותר על מלאך כמוך? כל אחד היה רוצה אותך לידו‪...‬‬ ‫מישר חגי פנקר‪,‬‬ ‫‪ 02.12.2010‬בן ‪ 31‬בנופלו‬

‫ואני‪ ,‬האישה שלך – כמו ששרת בחתונה שלנו‪" :‬האחת של חיי" –‬ ‫זכיתי לחיות לצד מלאך כמוך‪ ,‬זכיתי לקבל אהבה נדירה – את כל‬ ‫האהבה שהייתה לך הענקת לי‪ ,‬לטוהר‪ ,‬למשפחתי‪.‬‬ ‫ואז‪ ...‬בשעה ‪ 1:20‬הם נכנסו‪ .‬קבוצת קצינים מקצין העיר וקבוצה‬ ‫נוספת של אנשי שירות בתי הסוהר נכנסו להודיע שהיית באוטובוס‬ ‫ושכרגע אתה נעדר‪ ...‬אוי‪ ,‬זה היה נורא‪ .‬ואימא שלי בהיסטריה –‬ ‫חובש של מד"א מנסה לומר שהיא בהתקף‪ ,‬ודוחף כדור לפיה כדי‬ ‫שתירגע‪ .‬אני לא מוצאת את עצמי באותם רגעים‪ .‬טוהר נרדמה‪,‬‬ ‫אוהד‪ ,‬אבא ושרון מנסים להרגיע‪ ,‬ונשברים בעצמם‪ ...‬נורא!‬ ‫לילה של פחד ואימה‪ ,‬וגם תקווה שאולי ניצלת‪...‬לילה ללא שינה‪,‬‬ ‫בכי מרורים – רק אני‪ ,‬אתה ובורא עולם‪ ,‬שכרגע מעמיד אותי‬ ‫בניסיון הכי קשה שיש‪ ...‬איבדתי אותך‪ ,‬בעלי היקר‪ ,‬איבדתי את‬ ‫אהבת חיי‪ ,‬את החצי השני שלי‪ ,‬חצי מנשמתי – איבדתי אותך‬ ‫לתמיד‪.‬‬ ‫למחרת‪ ,‬כמו בסרט‪ ,‬כולם נמצאים שם‪ ,‬אך ראשי במקום אחר‪,‬‬ ‫ראשי ולבי‪ ,‬חגי שלי‪ ,‬היו איתך‪ ...‬ומאז שנעלמת מחיי הפכו החיים‬ ‫לשחורים‪ ,‬אפורים‪ ,‬לא ניתנים להגדרה‪.‬‬ ‫השינה לעולם לא תהיה אותה שינה והבוקר לעולם לא יאיר עליי‬ ‫כמו שהאיר כשהתעוררת לצדי‪ ...‬ורק זיכרון אחד אחרון בהודעת‬ ‫אס‪-‬אם‪-‬אס‪" :‬אני אוהב אותך בובה"‪ ...‬ועוד המון זיכרונות שאקח‬ ‫אותם איתי תמיד‪.‬‬ ‫שניים בדצמבר‪ .‬תאריך שלעולם לא יישכח‪ ,‬חנוכה עצוב‪ ,‬נר ראשון‬ ‫– שבו נעלמת מחיי‪ ,‬ונר שישי – יום הולדתך שאחגוג לך כשאבוא‬ ‫לבקר אותך עם ורד אדום מהלב הפצוע שלי – כי זה מה שנשאר‪.‬‬ ‫מאפיופי שלי‪,‬‬ ‫אוהבת אותך‪ ,‬ולעולם אוהב –‬ ‫מאפיופה שלך‪.‬‬

‫ליטל פנקר‪ ,‬אלמנתו של חגי פנקר שנפל באסון הכרמל‬

‫‪11‬‬

‫הּז ֹאת‬ ‫הבָה ַ‬ ‫א ֲ‬ ‫ה ַ‬ ‫ּכָל ָ‬

‫יפה ברירו כהן‬

‫ֲא ִמ ִּתית ְּכמֹו ֶצ ַמח‬ ‫ֲא ִמ ִּתית ְּכמֹו ִצּפֹור‬ ‫ַח ָּמה ְּכמֹו ַקיִ ץ‬ ‫ֶא ְפ ָׁשר ָל ֶל ֶכת וְ ָלבֹוא‪ֶ ,‬א ְפ ָׁשר ִל ְׁשּכ ַֹח‬ ‫עֹורר‪ִ ,‬ל ְסּבֹל‪ְ ,‬ל ִה ְז ַּד ֵּקן‬ ‫ֶא ְפ ָׁשר ְל ֵה ָר ֵדם‪ְ ,‬ל ִה ְת ֵ‬ ‫עֹורר ׁשּוב‪ְ ,‬ל ַחּיְֵך‬ ‫ְל ֵה ָר ֵדם ׁשּוב‪ְ ,‬ל ִה ְת ֵ‬ ‫עּורים‬ ‫ְל ַח ֵּדׁש ְנ ִ‬ ‫ָקה וְ ַע ְק ָׁש ִנית‬ ‫ַאה ָב ֵתנּו ִנ ְׁש ֶא ֶרת ָּכאן ֲחז ָ‬ ‫ֲ‬ ‫ַחּיָה ְּכמֹו ְּת ֵאנָה‬ ‫ָרית ְּכמֹו ִז ָּכרֹון‪ִ ,‬ט ְּפ ָׁשה ְּכמֹו ַצ ַער‬ ‫ַאכז ִ‬ ‫ְ‬ ‫ַר ָּכה ְּכמֹו ִז ָּכרֹון‪ָ ,‬ק ָרה ְּכמֹו ַׁשיִ ׁש‬ ‫ֶלד ֶׁש ִּמ ְס ַּת ֵּכל ְּב ִחּיּוְך‬ ‫ירית ְּכמֹו י ֶ‬ ‫ַׁש ְב ִר ִ‬ ‫לֹומר ָּד ָבר‬ ‫ְמ ַד ֵּבר ְּב ִלי ַ‬ ‫צֹוע ֶקת ָע ֶליָך וְ ָע ַלי‬ ‫רֹוע ֶדת וְ ֶ‬ ‫יבה ֻּכ ִּלי ֶ‬ ‫ַא ִני ַמ ְק ִׁש ָ‬ ‫וֲ‬ ‫ילי‬ ‫ילָך ִּב ְׁש ִב ִ‬ ‫ִמ ְתּבֹו ֶננֶת ִּב ְׁש ִב ְ‬ ‫אֹוה ִבים‬ ‫ָאהבּו וְ ֲ‬ ‫ּוב ְׁש ִביל ָּכל ֵא ֶּלה ֶׁש ֲ‬ ‫ִ‬ ‫ִּת ָּׁש ֲא ִרי ָּכאן ַאל ֵּת ְל ִכי‪ִּ ,‬ב ְל ָע ַדיִ ְך ֵאין ַמ ְׁש ָמעּות‬ ‫ַער ֶׁשל ִז ָּכרֹון ִמ ְת ָּפ ֶר ֶצת ׁשּוב‬ ‫ְּבי ַ‬ ‫אֹותנּו‬ ‫ילי ָ‬ ‫יטי ָלנּו יָד וְ ַה ִּצ ִ‬ ‫הֹוׁש ִ‬ ‫ִ‬ ‫ַאה ָבה‬ ‫ַאּת ָה ֲ‬ ‫ַאּת‪ְ ,‬‬ ‫ְ‬ ‫נֹוא ֶׁשת‬ ‫ירית ּכֹה ַר ָּכה וְ כֹה ֶ‬ ‫ָקה ּכֹה ַׁש ְב ִר ִ‬ ‫ּכֹה ֲחז ָ‬ ‫ָפה ְּכמֹו ּב ֶֹקר וְ ָר ָעה ְּכ ֶׁש ַה ְּז ַמן ַרע‬ ‫ַאה ָבה ַהּזֹאת י ָ‬ ‫ָה ֲ‬ ‫ָפה‬ ‫ַאה ָבה ָה ֲא ִמ ִּתית וְ ַהּי ָ‬ ‫ָה ֲ‬ ‫ֶלד ַּבח ֶֹׁשְך‬ ‫רֹוע ֶדת ִמ ַּפ ַחד ְּכמֹו י ֶ‬ ‫ֶ‬ ‫טּוחה ְּב ַע ְצ ָמּה‬ ‫וְ כֹה ְּב ָ‬ ‫ידה ֲא ֵח ִרים‬ ‫ַאה ָבה ַהּזֹאת ֶׁש ִה ְפ ִח ָ‬ ‫ָה ֲ‬ ‫ָּג ְר ָמה ָל ֶהם ְל ַה ְחוִ יר‪ִ ,‬ל ְרעֹד‬ ‫מּוא ֶרת‬ ‫ַאה ָבה ַה ְּׁש ֵל ָמה ֶׁש ַחּיָה ָּכל ַה ְּז ַמן ֶ‬ ‫ָה ֲ‬ ‫ִהיא ֶׁש ְּלָך וְ ֶׁש ִּלי‪ַ ,‬מה ֶּׁש ָהיָה וְ ֹלא ִה ְׁש ַּתּנָה‬

‫בנימין (זאביק) כהן‪,‬‬ ‫‪ 06.06.1967‬בן ‪ 23‬בנופלו‬

‫ַאה ָבה ַהּזֹאת‪.‬‬ ‫ָּכל ָה ֲ‬

‫יפה ברירו כהן‪ ,‬אלמנתו של בנימין (זאביק) כהן שנפל במלחמת ששת הימים‬

‫‪12‬‬

‫תמונה‪ ,‬מכתב וזיכרון‬

‫גלית כנען‬

‫לפניכם תמונה ובתוכה התמונה של אבי‪.‬‬ ‫ובתמונה אף נמצאות אני גלית הקטנה ואני הנוכחית‪ ,‬יושבות‪,‬‬ ‫ובינינו אבא שלי‪ ,‬ממוסגר במסגרת אפורה ומעוטרת‪ .‬תמונה‬ ‫בתוך תמונה‪ .‬אני הקטנה מביטה בתמונה‪ ,‬והתמונה מביטה בי‪.‬‬ ‫תמונתו הגיעה זה עתה לביתה‪ ,‬למעונה הקבוע‪ ,‬בסמוך לתום‬ ‫חודש האבלות הראשון שלאחר נפילתו‪ .‬אבי משיב בתמונה מבט‬ ‫וחיוך קל לכל המביט בו‪ ,‬כמאשר‪ .‬גלית הקטנה עוד תרקוד מול‬ ‫התמונה שתוצב בסלון‪ ,‬ובכל תנועה ותזוזת כתף תמהר להביט‪,‬‬ ‫האם הוא ממשיך להביט? האם עדיין מאשר? ובדמיונה הילדי עוד‬ ‫תזמין אותו לצאת מן התמונה ולרקוד עמה‪ ,‬קצת‪ ,‬רק קצת‪.‬‬ ‫אני הבוגרת בתמונה יושבת ומנסה להכיל בעיני‪ ,‬אותו ואותה‪,‬‬ ‫כמו שתי דמויות אבודות‪ ,‬התוהות ומחפשות‪ .‬את שלושתנו‬ ‫הפגיש בני הבכור‪ ,‬דולב‪.‬‬ ‫טוראי צבי שהרבני‪,‬‬ ‫‪ 08.12.1969‬בן ‪ 39‬בנופלו‬

‫אבא‪,‬‬ ‫עלית לארץ ישראל מעיראק כשהיית בן עשרים‪ ,‬והפכת אותה‬ ‫לארצך‪ .‬בארץ זו נולדתי אני‪ ,‬וכשמלאו לי ארבע שנים נעלמת‬ ‫מחיי‪ .‬בדצמבר ‪ 2012‬מלאו ‪ 43‬שנה לנפילתך‪ .‬כארבעים שנים‬ ‫חלפו‪ ,‬ואתה אינך‪ ,‬לא נמצא‪ ,‬להכיר אותי‪ ,‬את ילדיי ואת חיי‪ .‬כמו‬ ‫נשארת במדבר‪ ,‬צופה מן החוץ בכניסתי לארצך‪ .‬ובארץ הזו אין‬ ‫מדבר‪ ,‬יש בה צמחייה עבותה ומסועפת‪ .‬זו ארץ שבה ְּבליל של‬ ‫שפות‪ ,‬ניגונים ומנהגים‪ .‬ואני‪ ...‬לא למדתי את מנהגיך‪ ,‬לא שרתי‬ ‫את שיריך‪ ,‬לא חיבקתי אותך‪ ,‬לא שמעתי את צחוקך‪ .‬ראיתי רק‬ ‫את עיניך‪ ,‬את עיניך המביטות בי לאן שאלך‪ ,‬בסלון הישן שברמת‬ ‫גן‪ .‬עיניך הטובות הממוסגרות במסגרת של תמונה אפורה‪ .‬עיניים‬ ‫המאשרות לי להמשיך ולהכיר את עצמי‪ ,‬את המולדת שלי‪ ,‬את‬ ‫הישראליות שלי‪ .‬עיניך אשר אפשרו לי ואישרו לראות ולהבין‬ ‫לבד‪.‬‬ ‫לארבע השנים הראשונות של חיי אין מילים ויש מעט מאוד‬ ‫זיכרונות ברורים‪ .‬אך יש תחושה‪ ,‬והתהוות‪ ,‬ובהתהוות שלי אתה‬ ‫נמצא‪ ,‬יוצק בי ביטחון‪ .‬ארבעים שנה אני הולכת כאן‪ ,‬ואתה נותרת‬ ‫שם‪ ,‬במדבר‪.‬‬

‫גלית כנען‪ ,‬בתו של צבי שהרבני שנפל מפגיעת בזוקה ליד גשר דמיה בעת סיור לגילוי מוקשים‬

‫‪13‬‬

‫אבא שלי‬

‫מור הררי‬

‫סא"ל דב הררי‪,‬‬ ‫‪ 03.08.2010‬בן ‪ 45‬בנופלו‬

‫אבא שלי‪ ...‬איש עבודה חרוץ – מגיע בכל יום הביתה‬ ‫מאוחר‪ ,‬מלוכלך מצבע ומשמן‪ ,‬מכוסה בנסורת בבגדיו‬ ‫הבלויים‪.‬‬ ‫אבא שלי‪ ...‬איש צבא מסור – בכל פעם שנקרא לדגל לפקד‬ ‫על הגדוד שלו‪ ,‬רץ למילואים כאילו עתיד המדינה תלוי בכך‪.‬‬ ‫את שני התפקידים הללו מילא בצניעות‪ ,‬בהתמדה‬ ‫ובאהבה גדולה‪.‬‬ ‫כשנהרג באוגוסט ‪ 2010‬בגבול לבנון בעת מילוי תפקידו‪,‬‬ ‫מעטים ידעו שאותו איש פשוט שתיקן להם את המדף‬ ‫בחדר או את כיור האמבטיה הוא סגן אלוף במילואים‪.‬‬ ‫הכבוד וההערכה הרבה שחלקו לו בחייו ובמותו לא נבעו‬ ‫מעצם היותו מפקד טוב או נגר מוצלח‪ ,‬אלא מפני שהיה‬ ‫אדם‪ .‬אנושיותו וטוב לבו היו אלה שהעניקו ערך גבוה‬ ‫ומוסף לכל דבר שעשה‪ ,‬ולא להפך‪.‬‬ ‫לכן בחרתי להכין דיוקן שלו‪ ,‬שבו נפגשים שני דברים‬ ‫שלכאורה אין ביניהם קשר אלא בראות עיניי‪ ,‬ולהכניס‬ ‫את החומר הפשוט שהיה מנת חלקו היומית – נסורת‪,‬‬ ‫לרגע שבו קיבל את דרגת הסגן‪-‬אלוף‪ ,‬באושר רב ובגאווה‬ ‫עצומה אך גם בצניעות גדולה‪.‬‬

‫מור הררי‪ ,‬בתו של דב הררי שנפגע ונהרג מירי צלפים בגבול לבנון‬

‫‪14‬‬ ‫מהילדות‪ ,‬אבל דבר אחד אני לא יכול להדחיק‪ :‬הייתי‬ ‫ילד מאוד מתוסכל ונוטה להתעצבן מכל דבר‪ .‬אני‬ ‫יודע שאימא שלי דאגה ולא ידעה מה באמת אפשר‬ ‫לעשות עם ילד כעוס כל כך ומתוסכל‪ .‬הייתי שואל‬ ‫כל הזמן למה דווקא לי כל הדבר הזה קרה‪ .‬הייתי‬ ‫רב המון‪ ,‬מסולק מבית הספר‪ ,‬מתפרע בכל מקום‬ ‫וממש עושה צרות‪ .‬כשנראה שלא יכול היה להיות‬ ‫גרוע יותר‪ ,‬אני זורק אבן על חבר לכיתה‪ ,‬פותח‬ ‫לו את הראש‪ ,‬ושולח אותו לטיפול נמרץ‪ .‬באותה‬ ‫נקודה הייתי כבר מסומן כבנאדם בעייתי‪ ,‬והרבה‬ ‫אנשים מסביבי כבר ראו איך העתיד שלי ייראה‪.‬‬ ‫פה הכול השתנה‪ .‬האבן הזאת פתחה לחיים חברי‬ ‫לכיתה את הראש‪ ,‬ובאותה המידה גם פתחה לי‬ ‫את הראש‪ ,‬וגרמה לי להבין שהכעס הזה שכל‬ ‫הזמן עוטף אותי לא יוביל אותי לשום מקום‪ ,‬ורק‬ ‫יוביל אותי להיות אדם בוגר שאיבד את הראש‬ ‫ביום שבו איבד את אביו‪ .‬ומאותו יום‪ ,‬ממש כמו‬ ‫שלוחצים על כפתור ה‪ ,reset-‬אימא שלי כבר לא‬ ‫נקראה לבית הספר מדי שני וחמישי‪ ,‬ואני כבר לא‬ ‫הייתי אותו ילד‪.‬‬

‫סמ"ר אלון ענוים‬ ‫‪ 24.06.1982‬בן ‪ 29‬בנופלו‬

‫לגדול בלי אבא‬

‫אורי ענוים‬

‫כמו בכל שנה‪ ,‬ב‪ 30-‬במאי חוגגים לי יום הולדת‪.‬‬ ‫סוף‪-‬סוף אני בן ארבע‪ .‬ומה ילד בגילי צריך יותר‬ ‫מעוגה טעימה‪ ,‬כמה נרות‪ ,‬קצת מתנות‪ ,‬והכי‬ ‫חשוב‪ ,‬משפחה שמחה‪ :‬סבא‪ ,‬סבתא‪ ,‬אחות קטנה‬ ‫בת שנתיים‪ ,‬אימא‪ ,‬ואבא‪.‬‬ ‫שבועיים לאחר מכן אני עומד ליד הדלת ולא נותן‬ ‫לאבא שלי לצאת‪ ,‬וצועק שאם הוא ילך לצבא‪ ,‬הוא‬ ‫כבר לא יחזור! וכמו מתנה מאוחרת שאף אחד‬ ‫לא רוצה ליום הולדת – אבא שלי נהרג ב‪ 24-‬ביוני‬ ‫‪ ,1982‬בהיותו בן שלושים‪ ,‬לאחר שהג׳יפ שעליו‬ ‫נסע עלה על מוקש במהלך סיור בלבנון‪ .‬יחד איתו‬ ‫נהרגו גם שלושת חבריו לג׳יפ‪.‬‬ ‫אימא שלי‪ ,‬רק בת ‪ ,27‬גיל שבו רובנו היום עוד‬ ‫לא חושבים על חתונה‪ ,‬נשארת עם שני ילדים‬ ‫קטנים ועולם שלם שקורס מסביבה‪ .‬וכל זה קורה‬ ‫בתקופת בנייה של כמעט כל דבר מסביבנו‪.‬‬ ‫ומאז יש יום הולדת‪ ,‬יש נרות‪ ,‬יש עוגה‪ ,‬אפילו‬ ‫מתנות‪ ,‬אבל אבא אין‪ .‬ובכל שנה‪ ,‬לאחר שאני מביע‬ ‫משאלה ומכבה את הנרות אני מתחיל להוציא את‬ ‫הנרות‪ ,‬לאט‪-‬לאט‪ .‬ובכל שנה‪ ,‬בלב שלי‪ ,‬כמו בעוגה‪,‬‬ ‫יש יותר חורים‪ ,‬והחורים נעשים רק יותר עמוקים‬ ‫ויותר כואבים כשאני מתחיל להבין מה אבא שלי‬ ‫מפספס‪ :‬גן חובה‪ ,‬כיתה אל"ף‪ ,‬טקס קבלת ספר‬ ‫תורה וסתם חדשות מעניינות מבית הספר לספר‬ ‫לו‪.‬‬ ‫יש הרבה דברים שאני יכול או מנסה לשכוח‬

‫בנוסף לכעס שעטף אותי היה נוכח גם הפחד‪.‬‬ ‫שבע שנים לאחר שאבי נהרג איבדנו את אחי‪,‬‬ ‫שנפטר ממחלה‪ .‬בתוך משפחה כזאת פחד הופך‬ ‫לחלק מהחיים‪ .‬לא נותנים לי לאכול דגים מחשש‬ ‫שתיתקע לי עצם בגרון‪ .‬סבא שלי לא נותן לי לנהוג‬ ‫על הטרקטור‪ ,‬ממש אותו הטרקטור שבו אבי היה‬ ‫מסיע אותנו בגאווה מהגן וחיוך גדול מרוח על‬ ‫פניו‪ .‬כמו מים שמחלחלים לאט‪-‬לאט‪ ,‬גם הפחדים‬ ‫מחלחלים‪ .‬מהפחד ההיסטרי שלא יהיה מספיק‬ ‫דלק במכונית ועד לפחד שאני עומד למות בגלל‬ ‫כאב קל בברך‪ .‬וכמובן יש את הפחד הקבוע כלפי‬ ‫כל מי שמי שמסביבך‪.‬‬ ‫מתישהו בין גיל שש‪-‬עשרה לשבע‪-‬עשרה הבנתי‬ ‫שבגלל הפחד הזה אני מפספס כל כך הרבה‬ ‫דברים‪ .‬ובניגוד לכעס‪ ,‬שלו נתתי פשוט ללכת‪,‬‬ ‫למדתי שבפחד הזה‪ ,‬שיכול לצוץ פה ושם‪ ,‬אצטרך‬ ‫ללמוד לשלוט‪ ,‬כדי שלא יהיה מכשול לשאר חוויות‬ ‫החיים‪.‬‬ ‫החיים מלאים בנקודות ציון שבהן החוסר בדמות‬ ‫אב מופיע בשיא עוצמתו‪ .‬לדוגמה‪ ,‬כשצריך‬ ‫להתחיל להתגלח – מה עושים? ממי לומדים?‬ ‫על מי מסתכלים‪ ,‬כי אין כל כך את מי לשאול‪ ...‬אז‬ ‫אחרי כמה ניסויים והרבה חתכים חייבים לצאת‬ ‫מהבית‪ ,‬כי אין ברירה וצריך להמשיך במרוץ‬ ‫החיים‪ ...‬והמרוץ אינו קל כשיש אימא שצריכה‬ ‫להיות גם אבא ולדאוג שלילדים שלה לא יחסר‬ ‫דבר‪ .‬כי בסופו של יום העולם ממשיך בשלו ואין‬

‫‪15‬‬ ‫לך כרטיס הנחה לחיים אם אין לך אבא‪ .‬אתה חייב‬ ‫להמשיך קדימה‪.‬‬

‫אבל אולי זו הסיבה שהגעתי לנקודה שבה אני‬ ‫נמצא היום‪ .‬אני חושב שבגלל שאיבדתי את אבי‬ ‫בגיל כל כך צעיר היה לי מניע מאוד חזק‪ .‬תמיד‬ ‫הבטחתי לעצמי שלמרות הקשיים ועם אין‪-‬ספור‬ ‫אתגרים אני לא נופל‪ ,‬לא עוצר‪ ,‬ותמיד ממשיך‬ ‫קדימה‪ .‬למזלי‪ ,‬גדלתי בבית שנותן לך את כל הכלים‬ ‫להצליח‪ ,‬ובאותו הזמן אין ממש מישהו שאומר או‬ ‫מסביר לך מה בדיוק אתה צריך לעשות‪.‬‬ ‫אז איך לך ממש ברירה‪ ,‬ואתה חייב להתבגר מהר –‬ ‫הרבה יותר מהר מכולם‪.‬‬ ‫לכן כבר בגיל ארבע‪-‬עשרה‪ ,‬מהרגע הראשון‬ ‫שיכולתי‪ ,‬יצאתי לעבוד‪ .‬ולא בגלל שלא היה אוכל‬ ‫בבית או בגלל שמישהו הכריח אותי – פשוט הייתי‬ ‫כבר מוכן‪ .‬חודש וחצי אחרי הצבא כבר עברתי לגור‬ ‫לבד ושבוע אחרי המבחן האחרון בתואר הראשון‬ ‫כבר הייתי על המטוס בדרך הנה‪.‬‬ ‫אין שום דבר טוב בלגדול בלי אבא‪ ,‬אבל כמו‬ ‫שאומרים‪ ,‬החיים הם עשרה אחוז מה שקורה לך‬ ‫ותשעים אחוז מה שאתה עושה עם זה‪ .‬לפעמים‬ ‫אתה יכול לקחת‬ ‫מה שהחיים נותנים לך ולהפוך את זה לטובתך‪.‬‬

‫תחנות חיי ממשיכות‪ :‬אוניברסיטה‪ ,‬עבודה‪ ,‬מעבר‬ ‫לארצות הברית‪ ,‬אהבה‪ ,‬חתונה וחופה עם הרבה‬ ‫דמעות‪ ,‬ובתוך כל זאת גם דמעות של שמחה‪...‬‬ ‫והרגע המכונן והמשמעותי מכול הגיע לפני‬ ‫שנתיים וחצי‪:‬‬ ‫הפכתי לאבא!‬ ‫וקצת אחרי גיל שנה מיה התחילה להגיד מילה‬ ‫שאני אפילו לא זוכר שאמרתי – אבא‪.‬‬

‫בסופו של דבר אני לא חושב שהסיפור שלי הוא‬ ‫ייחודי‪ .‬באותה מידה שסבתא שלי בוכה באותה‬ ‫עוצמה בכל שנה‪ ,‬ולא משנה כמה שנים עברו מאז‪,‬‬ ‫כך גם שאר המשפחות בבית העלמין במושב‪.‬‬

‫ועוד נקודת ציון מרגשת במיוחד מגיעה – קבלת‬ ‫צו ראשון לצה"ל‪ ,‬ואיתו המון התלבטויות‪ :‬לאן‬ ‫להתגייס? להיות קרבי כמו אבא ולהדאיג את‬ ‫אימא? להקשיב לרצונות שלי או להתחשב‬ ‫במשפחה? המשפחה מסביב תומכת‪ ,‬אבל אני יודע‬ ‫שגם אם משדרים "עסקים כרגיל"‪ ,‬שום דבר כבר‬ ‫לא רגיל במשפחה שלי‪ .‬ואני עובר גיבוש לחובלים‪,‬‬ ‫ועוד גיבוש‪ ,‬וככל שאני מתקדם אני מרגיש שאימא‬ ‫שלי יותר לחוצה‪ ,‬והלחץ של סבתא שלי רק גובר‬ ‫וגובר‪ .‬בשלב מסוים ידעתי שאם אגיע לקורס‬ ‫חובלים‪ ,‬אימא שלי תחתום ולא תהיה זו שתעצור‬ ‫אותי – אבל באותו הזמן הבנתי שהיא לא תישן עד‬ ‫ליום שבו אשתחרר‪.‬‬ ‫אז ויתרתי‪ ,‬בלי חרטות‪ ,‬בלי אכזבות‪.‬‬ ‫בסופו של דבר רצה צחוק הגורל והגעתי בתור‬ ‫מדריך כושר לבית הספר לחובלים‪ .‬ממש באותו‬ ‫בסיס‪ ,‬ממש באותו קורס שבו הייתי יכול להיות‪,‬‬ ‫רק מהעבר השני‪.‬‬

‫אני? אבא?‬ ‫בהתחלה אני לא כל כך מבין ולא קולט בעצם מה‬ ‫זה אומר באמת‪ ,‬אבל היום המילה הזאת שמיה‬ ‫אומרת כל הזמן מגדירה אותי מחדש כאדם‪ .‬לאט‪-‬‬ ‫לאט‪ ,‬יום‪-‬יום‪ ,‬אני לומד מה זה להיות אבא‪ .‬וכמו‬ ‫שהיא לומדת ללכת‪ ,‬לדבר‪ ,‬לקפוץ ולרקוד‪ ,‬אני‬ ‫לומד יחד איתה להיות אבא‪ .‬כל חוויה ראשונה‬ ‫שלה היא גם חוויה ראשונה שלי‪ .‬וכן‪ ,‬זה מאוד כיף‪.‬‬ ‫באותה מידה יש בי איזה חשש מסוים‪.‬‬ ‫עוד שנה וחצי מיה תהיה בדיוק בגיל שבו אני‬ ‫אבדתי את אבי‪ ,‬וזה בדיוק הגיל שבו אתה מתחיל‬ ‫לפתח זיכרונות שילוו אותך במשך כל החיים‪.‬‬ ‫זיכרונות שאין לי‪ ,‬והרבה שאלות שיהיו לה‪...‬‬ ‫לפני כמה שנים שמעתי מישהו שואל את אחותי‪,‬‬ ‫"תגידי‪ ,‬איך זה לגדול בלי אבא?"‬ ‫"אני לא יודעת‪ ",‬היא ענתה בביישנות‪" ,‬אני לא‬ ‫יודעת מה זה לגדול עם אבא‪"...‬‬ ‫אין שום דבר טוב בלגדול בלי אבא‪ .‬ממש לא‪.‬‬

‫אבל זה לא נגמר פה‪ .‬יום הזיכרון הוא יום שבו אנו‬ ‫גם חוגגים את החיים של אבא‪.‬‬ ‫כמו שעון שוויצרי‪ ,‬גם בגיל ‪ ,76‬סבתי מתכוננת‬ ‫במשך שבועות כאילו לקראת שמחה גדולה‪ ,‬משום‬ ‫שהיא יודעת שבאותו יום אנו פוגשים אנשים שאנו‬ ‫רואים פעם או פעמיים בשנה‪ .‬וכמו יין שמשתבח‬ ‫עם השנים‪ ,‬יותר ויותר חברים מגיעים‪ ,‬גם כאלה‬ ‫שלא הגיעו הרבה שנים‪ ,‬ואיתם מגיעים הרבה‬ ‫סיפורים חדשים שמלמדים אותי עוד קצת על‬ ‫אבי‪.‬‬ ‫אחד מסימני ההיכר הכי חזקים של אבי היה חוש‬ ‫ההומור הנדיר שלו‪ ,‬שהיה חבוי בתוך בחור שקט‪,‬‬ ‫שידע מתי להגיב בהומור מתפרץ ללא התראה‬ ‫מראש‪ .‬ממש לא מזמן למדתי על ארוחות הבוקר‬ ‫שהיה מכין לכולם‪ .‬אם שלושים שנה עברו ועדיין‬ ‫החברים שלו מדברים על ארוחות הבוקר שלו‪ ,‬אין‬ ‫לי ספק שפיספסתי משהו גדול‪.‬‬ ‫לפעמים אני שואל איך כל זה היה נראה אם רק‬ ‫הייתי מצליח לשכנע את אבא שלי לא ללכת באותו‬ ‫יום למילואים‪ ,‬והוא היה נשאר בבית‪ ,‬ואם הכול היה‬ ‫נראה אחרת‪ .‬אבל החיים מלמדים אותך שאיפה‬ ‫שאתה לא יכול לשנות אתה צריך ללמוד להסתגל‪.‬‬ ‫אני עדיין מנסה להסתגל‪.‬‬

‫אורי ענוים‪ ,‬בנו של אלון ענוים שנפל במלחמת שלום הגליל‬

‫‪16‬‬

‫היה לי אבא‪...‬‬

‫סחר אבו ריש סאלח‬

‫עשר שנים נהניתי מהמילה אבא‪ ,‬שכבר שכחתי איך‬ ‫אומרים אותה‪.‬‬ ‫אבא‪ ,‬זה לא המכתב הראשון שלי‪ .‬מדי יום אני כותבת לך‬ ‫ואתה לא מגיב‪ .‬אני יודעת שאתה אי שם רחוק ומתבונן‬ ‫בי‪ .‬הילדה הקטנה שהכרת גדלה והתחתנה‪ ,‬וביום החתונה‬ ‫הלכתי לבית הקברות השחור בשמלה לבנה‪ ,‬שמתי פרח‬ ‫אדום וחיכיתי שתהיה לצדי‪ ,‬אך התאכזבתי‪ .‬עזבת אותי‬ ‫ביום חתונתי בלי אבא‪.‬‬

‫רס"ב עמאד אבו ריש‬ ‫‪ 28.02.1999‬בן ‪ 35‬בנופלו‬

‫היום כבר יש לך נכד‪ ,‬אבל‪ ...‬לו אין סבא‪ .‬הוא לא מכיר‬ ‫אותך‪ .‬הדבר היחידי שהוא יודע הוא "שירו בסבא והוא‬ ‫מת"‪ ,‬והוא שואל אותנו איפה סבא עכשיו‪ .‬אומרים לו‪:‬‬ ‫"הוא נמצא בשמים‪ ,‬רואה אותנו‪ ,‬ואנחנו לא יכולים לראות‬ ‫אותו"‪ ,‬והשאלה קורעת את לבי ומחזירה אותי למציאות‪,‬‬ ‫והשתיקה ממלאת אותי‪.‬‬ ‫אבא‪ ,‬קשה מאוד לחיות בלעדיך‪ ,‬אין טעם לחיים‪ .‬אני‬ ‫מתגעגעת לקול שלך‪ ,‬שכבר שכחתי כיצד הוא נשמע‪...‬‬ ‫אני כל כך מצטערת‪ ,‬אבל זו לא אשמתי‪.‬‬ ‫אני מתגעגעת לאבא שיהיה לצדי‪ .‬לא רוצה רק אבא‪-‬‬ ‫תמונה‪ ,‬בלי קול שבוקע‪ .‬אני זקוקה לחיוך ולמבט‪ .‬ללחיצת‬ ‫יד חזקה‪ ,‬ולחיבוק שזכותי לקבל כבתך‪.‬‬ ‫הדי הסבל של אחיי מכים בי‪ ,‬והמבט הכואב של אימא‪,‬‬ ‫שכאילו שואל "למה עזבת אותנו כל כך לבד?" חודר‬ ‫לתוכי‪.‬‬ ‫אבא‪ ,‬לפעמים אני מתפללת לראות אותך בחלומות כדי‬ ‫שתכוון אותי לטוב‪ ,‬אבל אתה לא מגיע‪.‬‬ ‫והדבר האחרון‪ ,‬אבא‪ ,‬שחשוב לי שתדע‪ ,‬הוא שאינני‬ ‫צריכה יום זיכרון כדי להיזכר בך‪ .‬אתה תמיד פועל בלבי‪.‬‬ ‫אינני צריכה יום זה כדי להתגעגע אליך‪ ,‬אני תמיד נושמת‬ ‫את הגעגועים‪ .‬אני גאה בך‪ ,‬גיבור יחיד ומיוחד – אין אבא‬ ‫כמוך בעולם‪.‬‬ ‫תמיד אזכור אותך ותמיד מתגעגעת‪ .‬אוהבת אותך‪ ,‬אבא‪,‬‬ ‫בתך סחר‬

‫סחר אבו ריש סאלח‪ ,‬בתו של עמאד אבו ריש שנפל בפעילות מבצעית בלבנון‬

‫‪17‬‬

‫הּי ָמִ ים‪...‬‬ ‫ו ְחֹו ְלפִים ַ‬

‫מרים אלון שוורצבוים‬

‫חֹול ִפים‪.‬‬ ‫ָמים ְ‬ ‫וְ ַהּי ִ‬ ‫ַה ָּׁשבּועֹות‪ֶ ,‬ה ֳח ָד ִׁשים וְ ַה ָּׁש ִנים‬ ‫ֶע ָל ִמים‪...‬‬ ‫נֱ‬ ‫ַאּתה ֵאינֶּנּו‪,‬‬ ‫וְ ָ‬ ‫ַאּתה ָח ֵסר‪.‬‬ ‫וְ ָ‬ ‫ִל ִּבי ִנ ְׂש ָרף‬ ‫ּכֹוא ֶבת‬ ‫ִּב ְט ִני ֶ‬ ‫ַפ ִׁשי ְּכ ֵמ ָהה‬ ‫נְ‬ ‫ִל ְראֹות עֹוד ַּפ ַעם‪-‬‬ ‫וְ ַרק עֹוד ַּפ ַעם ִּב ְל ַבד‪,‬‬ ‫לֹונ ִּד ִיני‪.‬‬ ‫ֶאת ַה ִחּיּוְך ְּבתֹוְך ַה ָּׂש ָפם ַה ְּב ְ‬ ‫יח‪,‬‬ ‫יח ַרק ַּפ ַעם ֶאת ָה ֵר ַ‬ ‫ְל ָה ִר ַ‬ ‫ַאח ַרי‪.‬‬ ‫אֹותי וְ ֲ‬ ‫רֹודף ִ‬ ‫ֶׁש ֲע ַדיִ ן ֵ‬ ‫ִל ְׁשמ ַֹע ֶאת ַה ִּבּק ֶֹרת ַה ֲח ָכ ָמה ֶׁש ְּלָך‪,‬‬ ‫ַה ִּׁשּפּוט ַהּנָבֹון‪ָ ,‬ה ְר ִאּיָה ַה ְּמ ֻפ ַּכ ַחת‪.‬‬

‫סגן בן עמי שוורצבוים‬ ‫‪ 23.08.1969‬בן ‪ 31‬בנופלו‬

‫יתי ְּבָך‪.‬‬ ‫ָכ ִ‬ ‫יתי ְמ ֻא ֶּׁש ֶרת ֶׁשּז ִ‬ ‫ַּכ ָּמה ָהיִ ִ‬ ‫אֹותָך‪.‬‬ ‫ּובחּורֹות ַרּבֹות ָרצּו ְ‬ ‫ְנ ָערֹות ַ‬ ‫יתי ּגֵָאה ַל ֲעמֹד ְל ִצ ְּדָך‪.‬‬ ‫ל‪ּ-‬כְך ָהיִ ִ‬ ‫ָּכ ָ‬ ‫ִל ְהיֹות ַה ֵח ִצי ַה ֵּׁש ִני ֶׁש ְּלָך‪.‬‬ ‫ָהיָה וְ ִנ ְג ַמר‬ ‫ִה ַּג ְע ִּתי ְל ַה ְׁש ָל ָמה‬ ‫ֶאת ֶׁש ָּק ָרה‬ ‫ֵאין ְל ָה ִׁשיב‪...‬‬ ‫ַח ָבל‬ ‫וֲ‬

‫מרים אלון שוורצבוים‪ ,‬אלמנתו של בן עמי שוורצבוים שנפל בהתפוצצות מוקש בגשר דמיה‬

‫‪18‬‬

‫אּבָא‬ ‫זִּכָרֹון מֵ ַ‬

‫רוני רבינו‬

‫יֵׁש ִּבי ַה ִּמ ִּלים ְל ָת ֵאר‬ ‫ֶׁשם ָה ִראׁשֹון‬ ‫ֶאת ַהּג ֶ‬ ‫יֵׁש ִּבי ַה ִּמ ִּלים ְל ַד ֵּבר‬ ‫ַעל ּב ֶֹקר יֹום ִראׁשֹון‬ ‫יֵׁש ִּבי ַה ִּמ ִּלים‬ ‫ַאה ָבה‬ ‫ַּגם ְל ַד ֵּבר ַעל ֲ‬ ‫בֹואי ְל ַד ֵּבר ָע ֶליָך‬ ‫ַאְך ְּב ִ‬ ‫אֹוחזֶת ִּבי ְּד ָמ ָמה‬ ‫ֶ‬ ‫ַהּכֹל ְמ ֻע ְר ָּבב ִלי‪,‬‬ ‫ִז ָּכרֹון ְמ ֻע ְר ָּפל‬

‫רב"ט רחמים אבו‬ ‫‪ 29.10.1973‬בן ‪ 29‬בנופלו‬

‫ָדיִ ם‬ ‫יַ‬ ‫ֶּב ִכי‬ ‫ָלים‪ְ ,‬ק ִצין ָה ִעיר‬ ‫ַחּי ִ‬ ‫ָׁשים‬ ‫ָׁשים‪ַ ,‬ה ְר ֵּבה ֲאנ ִ‬ ‫ּבֹוכה ֲאנ ִ‬ ‫ֲה ֻמ ָּלה וְ ִא ָּמא ָ‬ ‫ַמ ִּדים ְּב ָכל ֶח ֶדר‬ ‫ֶּב ִכי‬ ‫מּוׁשטֹות‬ ‫ָדיִ ם ָ‬ ‫ּבֹומים‪ ,‬י ַ‬ ‫ַאל ִ‬ ‫ְ‬ ‫ִצ ְלצּול ֶט ֶלפֹון‬ ‫וְ עֹוד ֶא ָחד‬ ‫וְ עֹוד‬ ‫ַדייייייי‪ַּ ,‬די ֶׁש ֶקט!!!‬ ‫ֲא ִני ְמ ַב ֶּק ֶׁשת‬ ‫ׁשֹומ ִעים‬ ‫ְ‬ ‫ֵהם ֹלא‬ ‫יטים ִּבי‬ ‫ַרק ַמ ִּב ִ‬ ‫לֹוח ִׁשים‬ ‫ֲ‬ ‫קֹולֹות‬ ‫ַר ֲח ִמים‬ ‫רֹוצים‪ָ ,‬ל ָּמה‬ ‫ַמה ֵהם ִ‬ ‫ַה ְּׁש ֵכ ִנים ָּכאן?‬ ‫ִליׁשֹן‬ ‫רֹוצה ִליׁשֹן‬ ‫ֲא ִני ָ‬ ‫וְ ֵהם‪,‬‬ ‫הֹול ִכים‪ָּ ,‬ב ִאים‬ ‫ֵהם ֹלא ְ‬ ‫יֹוׁש ִבים‬ ‫ְ‬ ‫ִמ ְת ַח ְּל ִפים‪.‬‬ ‫ַהּכֹל ְמ ֻע ְר ָּבב ִלי‪,‬‬ ‫ִז ָּכרֹון ְמ ֻע ְר ָּפל‬ ‫ַא ִני‪ְ ,‬ל ִע ִּתים ְרחֹוקֹות‪,‬‬ ‫וֲ‬ ‫ָכר‬ ‫ַּסה ְל ִהּז ֵ‬ ‫ַּכ ֲא ֶׁשר ֲא ִני ְמנ ָ‬ ‫עֹוצ ֶמת ֵעינַיִ ם‬ ‫ֶ‬ ‫ָחזָק ָחזָק‪,‬‬

‫רוני רבינו‪ ,‬בתו של רחמים אבו שנפל במלחמת יום כיפור‬

‫‪19‬‬

‫אֹותי‬ ‫ְּכמֹו ֶׁש ִּל ַּמ ְד ָּת ִ‬ ‫אֹותָך‬ ‫ְּכ ֵדי ִל ְראֹות ְ‬ ‫יֹוׁשב ָׁשם ְל ַמ ְע ָלה‪,‬‬ ‫ֵ‬ ‫ּובי‬ ‫עֹולם‪ִ ...‬‬ ‫ּומ ִּביט ָּב ָ‬ ‫ַ‬ ‫ַל ָּדה ְק ַטּנָה וְ ֹלא ְמ ִבינָה‬ ‫יְ‬ ‫הּומה‪,‬‬ ‫ַעל ַמה ָּכל ַה ְּמ ָ‬ ‫ַאּבא ֶׁש ִּלי ְמ ַחּיְֵך ֶאל ּתֹוְך ֵעינַי‬ ‫ָ‬ ‫ַאּבא‬ ‫ָ‬ ‫יפ ִני ֶאל ָעל‬ ‫ְמ ַח ֵּבק ְמ ִנ ֵ‬ ‫ָאבֹות‪.......‬אּולי?‬ ‫ַ‬ ‫עֹוׂשים‬ ‫ִּכי ָּכ ָכה ִ‬ ‫ַאּבא ֶׁש ִּלי‬ ‫ָ‬ ‫ַאּתה ֹלא ִא ִּתי‬ ‫ָל ָּמה ָ‬ ‫חֹול ִקים ֵעצֹות וְ סֹודֹות‬ ‫ָהיִ ינּו ְ‬ ‫ַאחר ַחּיַי‬ ‫ָאגה ַ‬ ‫עֹוקב ִּב ְד ָ‬ ‫ית ֵ‬ ‫ַּדאי ָהיִ ָ‬ ‫ְּבו ַ‬ ‫יל ַדי‬ ‫ּומא ָֹהב ַעד ְּב ִלי ַּדי ִּב ָ‬ ‫ְמ ֻא ָּׁשר ְ‬ ‫ָכה‬ ‫ְל ָכל זֹאת ֹלא ז ָ‬ ‫ַל ָּדה ְק ַטּנָה‬ ‫יתי י ְ‬ ‫ַאּבא ֵמת ְּכ ֶׁש ָהיִ ִ‬ ‫ָ‬ ‫ַּב ִּמ ְל ָח ָמה‬ ‫ָׁשעֹון‪ְּ ,‬ד ָרגֹות‪ַ ,‬מ ִּדים ַרק ִז ְכרֹונֹות‬ ‫ַמזֵם‬ ‫ָאהב ְלז ְ‬ ‫ירים ֶׁש ַ‬ ‫ַה ִּׁש ִ‬ ‫ָאזנַי‬ ‫ֲע ַדיִ ן ִנ ְׁש ָמ ִעים ְּב ְ‬ ‫קֹולֹו‬ ‫ַּבת ְצחֹוקֹו‬ ‫ַהּכֹל ֲע ַדיִ ן ַחי ִע ִּמי‬ ‫ְּב ִל ִּבי‪.‬‬ ‫ּפּורים)‬ ‫(מ ְל ֶח ֶמת יֹום ַה ִּכ ִ‬ ‫לֹוׁשים וְ ָח ֵמׁש ָׁשנָה ִ‬ ‫ַהּיֹום ַהּזֶה ִל ְפנֵי ְׁש ִ‬ ‫בּורי‬ ‫ַהּיֹום ַהּזֶה ֶׁש ְּמ ָס ֵרב ְּב ָכל ָׁשנָה ְל ִה ְס ַּתּיֵם ֲע ִ‬ ‫ַאּתה ַמ ִּביט ִּבי ַּב ְּתמּונָה‬ ‫ַאּבא ‪ָ ......‬‬ ‫ָ‬ ‫ֲע ַדיִ ן ָצ ִעיר ַמ ִּביט ְּב ִחּיּוְך‬ ‫ַאחרֹונָה‬ ‫ָדָך ֵא ַלי ְּבחֹוף ַהּיָם ַּב ַּׁש ָּבת ָה ֲ‬ ‫נֹופף י ְ‬ ‫ְמ ֵ‬ ‫אֹומר ִלי "ַאל ַּת ֲע ִׂשי ְׁש ֻטּיֹות"‬ ‫ְּכמֹו ֵ‬ ‫"ּבֹואי ִנ ְצ ַעד ַל ֲחלֹום‬ ‫ִ‬ ‫ַּסה‬ ‫ּבֹואי ְננ ֶ‬ ‫ִ‬ ‫ַעד ֶׁשּיִ ְהיֶה טֹוב ַעד ֶׁשּיִ ְהיֶה"‬ ‫ִמ ְת ַּג ְע ַּג ַעת‬ ‫נֹוני ֶׁש ְּלָך‬ ‫ִ‬

‫‪20‬‬

‫פצֶי ָך‬ ‫ח ָ‬ ‫ֲ‬

‫פארה אדלמן‬

‫יקים‪.‬‬ ‫ְמ ִעיל‪ַ ,‬מ ְפ ְּתחֹות‪ִּ ,‬ת ִ‬ ‫ַט ִּלית‪ִּ ,‬כּפֹות‪ְּ ,‬ב ָג ִדים‪.‬‬ ‫ֶח ָּב ִאים;‬ ‫ֶא ְתמֹול ‪ִ -‬נ ְס ָּת ִרים‪ ,‬נ ְ‬ ‫עֹומ ִדים‪.‬‬ ‫ַהּיֹום ‪ִ -‬ל ְפנֵי ֵעינַי ְ‬ ‫ַהּכֹל ַמ ְז ִּכיר ֶאת ַהּכֹל‪.‬‬ ‫ְּב ָכל ָּד ָבר יֵׁש ֶר ַקע ָעמֹק‪.‬‬ ‫ָאדם ֶׁשל ֶא ְתמֹול‪.‬‬ ‫ֲח ָפ ִצים ֶׁשל ָ‬ ‫ֲח ָפ ִצים ‪ -‬זֶה ַהּכֹל‪.‬‬ ‫ַּב ָּק ָׁשה ְק ַטּנָה זֹו ִנ ְׁש ַמ ַעת ‪-‬‬ ‫ַעלּו ַה ָּׁש ַמיְ ָמה‪.‬‬ ‫ֶׁש ַה ֲח ָפ ִצים י ֲ‬ ‫קֹומם ַּב ֲע ָלם‪,‬‬ ‫ֵרד ִּב ְמ ָ‬ ‫וְ ֶׁשּי ֵ‬ ‫ֶע ָלם‪.‬‬ ‫ַהּנ ֱ‬ ‫רב"ט חובב לנדוי‪,‬‬ ‫‪ 10.06.1982‬בן ‪ 23‬בנופלו‬

‫‪ ,10.11.82‬כ"ה מר‪-‬חשון‪ ,‬נכתב לאחר שפנינה ודודו הוציאו‬ ‫את הדברים של חובב מהדירה בקריית הרצוג‪.‬‬

‫פארה אדלמן‪ ,‬אלמנתו של חובב לנדוי שנפל במלחמת שלום הגליל‬

‫‪21‬‬

‫ּדְיֹוקָ ן ‪ -‬וְאַּתָ ה ּתָ מִ יד ּכָאן‬

‫נורית צדרבוים‬

‫ֻמּנָח ְּכ ִאּלּו ְס ָתם ָּכְך ַעל ַמ ָּדף‬ ‫עֹולם נָח‬ ‫ִנ ְר ֶאה ְּכ ִאּלּו ָׁשם ְל ָ‬ ‫נֹוכח‪.‬‬ ‫ֶע ָדר ָּכל ָּכְך ַ‬ ‫ַאּתה ָּכאן ‪ -‬נ ֱ‬ ‫ַאְך‪ָ ,‬‬ ‫לֹורית ְק ִצין ַּת ְצ ִּפית‬ ‫ְּכמֹו ָּת ִמיד יְ ֵפה ְּב ִ‬ ‫צֹופה ָׁש ִנים ִמ ַּמ ֲע ֵלה ַה ַּמ ְׁשקֹוף‬ ‫ֶ‬ ‫ַמ ָּבט ּכֹה ַרְך‪ִ ,‬חּיּוְך ּכֹה טֹוב‪.‬‬ ‫רֹומים‬ ‫יֹוׁשב ַּב ְּמ ִ‬ ‫יֹונים ֵ‬ ‫ַאּתה ַמ ְׁש ִקיף ָּב ֶע ְל ִ‬ ‫ָ‬ ‫ּתֹונים ְּב ִז ָּכרֹון ָצף ֶאל ַמ ָּבט ְמצ ָֹעף‬ ‫ַחנּו ַּב ַּת ְח ִ‬ ‫ֲאנ ְ‬ ‫ּגּועים‪.‬‬ ‫ְּב ֶק ֶׁשת ִחּיּוְך ְטבּול ְצ ָב ִעים‪ַ .‬מּבּול ַּג ְע ִ‬ ‫ְּבאֹותֹו ָמקֹום ֵא ֶצל ִא ָּמא ַּב ָּסלֹון ְל ַבד‬ ‫ַאּתה ִנ ְמ ָּתח ִנ ְמ ָׁשח וְ ָגח ִמּתֹוְך ִצּיּור‬ ‫ָ‬ ‫ֶׁש ִּנ ְמ ָסְך ְּכ ֶׁש ֶמן ַעל ַּבד ְּב ִמ ְכחֹול ַרְך ָל ַעד‬ ‫ּיֹוצר‪.‬‬ ‫ָדי ַה ֵ‬ ‫עֹובר ַּבח ֶֹמר ֶׁש ָהיָה ְּבי ִ‬ ‫ְּכ ֵצל ֵ‬ ‫עֹולם‬ ‫יֹוקן ֶע ֶלם ְל ָ‬ ‫ֶח ַּתם ְּד ַ‬ ‫נְ‬ ‫ַאּתה‪ִ .‬ה ְּנָך‪ָּ .‬ת ִמיד‪ָּ .‬כאן‪.‬‬ ‫וְ ָ‬

‫סרן יוסף צבי יעקבס‬ ‫‪ 19.10.1973‬בן ‪ 26‬בנופלו‬

‫השיר נכתב ב‪ ,2011-‬בהתייחסות ובהשראת ציור דיוקן‬ ‫של בונדי שאותו ציירתי בשנת ‪ 1979‬ומאז הוא מונח מעל‬ ‫המשקוף בסלון של אמו רות‪.‬‬ ‫נורית צדרבוים‪ ,‬אלמנתו של יוסף צבי יעקבס שנפל במלחמת יום כיפור‬

‫‪22‬‬

‫אבא שלי‬

‫אוהד הדרי‬

‫אבא שלי‬ ‫היה אב שאהב לחיות לצד ילדיו‪.‬‬ ‫אבא שלי‬ ‫היה אב שרצה לזכות לראות את ילדתו‬ ‫שהייתה אמורה להיוולד‪,‬‬ ‫אך הוא זכה לראות רק אותי בלבד‪,‬‬ ‫הלך לקרב ולא חזר משם‪.‬‬

‫טוראי נטע הדרי‬ ‫‪ 06.06.1967‬בן ‪ 22‬בנופלו‬

‫אבא‪,‬‬ ‫ילדיך גדלים ושמחים בחייהם‪,‬‬ ‫אך כאשר באים אנו לקברך‪,‬‬ ‫אנו לא יכולים להחזיק מעמד ובוכים‬ ‫כאשר נזכרים בזכרך‪.‬‬ ‫אני מקווה‬ ‫שבאחד הימים‬ ‫יבוא המשיח ויקימך מקברך!!!‬

‫היה לי אב‬

‫אוהד הדרי‬

‫ָהיָה ִלי ָאב‬ ‫ַאּמיץ‬ ‫ָאב ִּגּבֹור וְ ִ‬ ‫ָאהב‬ ‫ָאב ֶׁש ַ‬ ‫ִל ְחיֹות ְל ַצד יְ ָל ָדיו‪.‬‬ ‫ָהיָה ִלי ָאב‬ ‫ֶׁש ָר ָצה ִל ְזּכֹות‬ ‫נֹוס ִפים‬ ‫יל ִדים ָ‬ ‫ִּב ָ‬ ‫ָכה ְּב ָכְך‪.‬‬ ‫ַאְך הּוא ֹלא ז ָ‬ ‫רֹוצה‬ ‫יתי ֶ‬ ‫ֲא ִני ָהיִ ִ‬ ‫ַאחת‬ ‫וְ לּו ַרק ַּפ ַעם ַ‬ ‫ִל ְזּכֹות ִל ְראֹותֹו‬ ‫אּוכל‬ ‫ַאְך ֹלא ַ‬ ‫ִּכי ֵאינֶּנּו‬ ‫ֵאינֶּנּו עֹוד!!!‬

‫אוהד הדרי‪ ,‬בנו של נטע הדרי שנפל במלחמת ששת הימים‬

‫‪23‬‬

‫סא"ל אבי וינברג‪,‬‬ ‫‪ 06.01.1992‬בן ‪ 41‬בנופלו‬

‫"משפחה‪ -‬וזה שחסר‪"...‬‬ ‫אורית וינברג‬ ‫עבודה בטכניקה של נפחות ברזל ‪.2011‬‬ ‫בעבודה – דמות מרכזית ועוד שתיים‪....‬‬ ‫מזה כמה שנים אני עוסקת בנפחות ברזל‬ ‫ומביאה בעבודה שלי ביטוי להלך רוחי‬ ‫עובדת החוסר והאובדן מוצאת את ביטוייה‬ ‫בעבודות שונות‪.‬‬ ‫עבודה זו היא חלק מסדרה של ‪ 3‬פסלים‬ ‫שעיקרם הוא המשפחה‪.‬‬

‫אורית וינברג‪ ,‬אלמנתו של אבי וינברג שנפל בעת מילוי תפקידו‬

‫‪24‬‬

‫ּבִּתִ י‬

‫אסתר כהן‬

‫ִּב ֵּתנּו ַּב ַּליְ ָלה ִל ְפנֵי ַה ֵּׁשנָה‬ ‫יבה‬ ‫ּומ ְּד ָמעֹות ַמ ְר ִט ָ‬ ‫ַּׁש ֶקת ִ‬ ‫ָתָך ְמנ ֶ‬ ‫ֶאת ְּתמּונ ְ‬ ‫אֹותָך ְמ ָב ֶר ֶכת‪.‬‬ ‫ְּבב ֶֹקר טֹוב ְ‬ ‫לֹוח ֶׁשת‬ ‫וְ ַליְ ָלה טֹוב ְלָך ִהיא ֶ‬ ‫ּומ ָּכה‬ ‫ּכּוח ִעם נ ַֹעם ֶּב ִכי ַ‬ ‫וִ ַ‬ ‫יה ַּב ָּק ָׁשה‬ ‫ּופ ָ‬ ‫ָר ָצה ֵא ֶליָך ִ‬ ‫ַאּבא‪ַּ ,‬ת ִּגיד ְלנ ַֹעם‬ ‫ָ‬ ‫ַמ ָּמׁש ְּכ ִאּלּו ְּכלּום ֹלא ָק ָרה‬ ‫ַאּתה ִע ָּמנּו ְּבתֹוְך ַה ִּמ ְׁש ָּפ ָחה‬ ‫וְ ָ‬ ‫ּגּועים ֵא ֶליָך‬ ‫אֹותּה ַה ַּג ְע ִ‬ ‫ַּגם ָ‬ ‫אֹוכ ִלים‬ ‫ְ‬ ‫טוראי פואד כהן‪,‬‬ ‫‪ 10.02.1984‬בן ‪ 46‬במותו‬

‫יֹותר ִמ ֻּכ ָּלם ִהיא‬ ‫ֲה ֵת ַדע? ֵ‬ ‫ָאה ָבה‬ ‫אֹותָך ֲ‬ ‫ְ‬ ‫נֹורא‬ ‫וְ ַגם ָלּה ָח ַס ְר ָּת ָ‬ ‫ָמים וְ ֵלילֹות‬ ‫ְׁש ֵּתינּו ּבֹוכֹות י ִ‬ ‫ּגּועים‬ ‫ִמ ְּכ ֵאב וְ ַג ְע ִ‬ ‫וְ ַה ְר ֵּבה ִז ְכרֹונֹות‬ ‫אֹותָך ָל ַעד‬ ‫ִהיא ֹלא ִּת ְׁש ַּכח ְ‬ ‫מֹוה זֹאת‬ ‫מֹוני ָּכ ָ‬ ‫ָּכ ִ‬ ‫ַּדאי ֵּת ַדע‬ ‫וַ‬ ‫ַאה ָב ִתי ׁשֹונָה ִמ ֶּׁש ָּלּה‬ ‫ַאְך ֲ‬ ‫ַאה ַבת ָאב ִא ְּב ָדה‬ ‫ִהיא ֲ‬ ‫ֶח ָמה‪.‬‬ ‫וְ ֵאין ָלּה נ ָ‬

‫אסתר כהן‪ ,‬אלמנתו של פואד כהן שנפצע בעת שרותו ונפטר כתוצאה מפציעתו‬

‫‪25‬‬

‫ערגה‬

‫אסתר כהן‬

‫ַמ ָּבט ַחם‬ ‫חֹול ֶפת‬ ‫ִר ְג ָׁשה ֶ‬ ‫עֹורי ְמ ַצ ְמ ֶר ֶרת‬ ‫ֶאת ִ‬ ‫אֹותָך‬ ‫ירה ִלי ְ‬ ‫ַמ ְז ִּכ ָ‬ ‫ַאּתה‬ ‫ְּכ ִאּלּו זֶה ָ‬ ‫ּפֹה ִנ ְמ ָצא‬ ‫ִלּטּוף ָּת ִמים‬ ‫אֹורה‪,‬‬ ‫ִל ְכ ָ‬ ‫ִלי ָמ ֵלא ְר ָמ ִזים‬ ‫ִנ ְר ֶאה‪,‬‬ ‫ַרק ְׁשנֵינּו‬ ‫ֵדע‬ ‫זֹאת נ ַ‬ ‫ָד ְענּו‬ ‫ִּכי י ַ‬ ‫ַאה ָבה‬ ‫אֹותּה ֲ‬ ‫ָ‬ ‫ָאה ְבנּו‬ ‫ֵהן ַ‬ ‫ֲה ִת ְזּכֹר?‬

‫צ ָללִים‬ ‫ְ‬

‫אסתר כהן‬

‫ְצ ָל ִלים ַעל ִקירֹות‬ ‫ַח ְד ִרי ְמ ַר ְּק ִדים‬ ‫ִמ ְת ַמ ְּז ִגים ַּב ְּד ָמ ָמה‬ ‫ּׁשֹול ֶטת‪.‬‬ ‫ַה ֶ‬ ‫ְל ֶפ ַתע ֵצל ִנ ְכ ָסף‬ ‫ֵמ ַהּכ ֶֹתל ִנ ָּתק‬ ‫רֹועֹותיו‬ ‫ָ‬ ‫ַא ִני ִּב ְז‬ ‫וֲ‬ ‫ֶקת‪.‬‬ ‫ֶאנ ֶ‬ ‫נֱ‬ ‫ּגּועים‬ ‫ְּכ ֵאב וְ ַג ְע ִ‬ ‫ַפ ִׁשי‬ ‫ִמ ְת ַע ְר ְּב ִלים ְּבנ ְ‬ ‫חֹוב ֶקת‬ ‫ְּב ֵעת ֶׁש ֲא ִני אֹותֹו ֶ‬ ‫ִנ ְצ ֶמ ֶדת ֵא ָליו ֹלא ַמ ְר ָּפה‬ ‫ְּב ֶע ְר ָּגה ֶאת ַס ְנ ֵטרֹו‬ ‫נֹוׁש ֶקת‪.‬‬ ‫ֶ‬ ‫נֹוׁש ֶקת ְּב ֵטרּוף ֶאת‬ ‫ֶ‬ ‫ֻּמה ֶׁש ַעל ַס ְנ ֵטרֹו‬ ‫אֹותּה ּג ָ‬ ‫ָ‬ ‫נֹוס ֶסת‪,‬‬ ‫ִמ ְת ֶ‬ ‫ַאר ֶּפה‬ ‫יֹוד ַעת‪ֶׁ ,‬ש ִאם ְמ ַעט ְ‬ ‫ַ‬ ‫חֹוב ֶקת‪.‬‬ ‫ַאר ֶּפה‪ֵ ,‬מ ַה ֵּצל ֶׁש ֲא ִני ֶ‬ ‫ְ‬ ‫ָרה‬ ‫ֵע ֵלם יְ ַט ֵּפס ֲחז ָ‬ ‫ִמּיָד י ָ‬ ‫ַעל ָּכ ְת ֵלי ַח ְד ִרי ַה ָּׁש ֵקט‪,‬‬ ‫וְ ַה ְּד ָמ ָמה ׁשּוב ִּת ְמֹלְך‬ ‫ַא ִני ׁשּוב ֵא ַדע‬ ‫וֲ‬ ‫יתי‪.‬‬ ‫ֶׁש ָה ִז ִ‬

‫‪26‬‬

‫פנְטֹום‬ ‫אבֵי‪ַ -‬‬ ‫ְּכ ֵ‬

‫נורית שחם‬

‫יבר ִמן ַהּגּוף‬ ‫יעת ֵא ָ‬ ‫אתי ֶׁש ִּב ְק ִט ַ‬ ‫ַּפ ַעם ָק ָר ִ‬ ‫ּתֹופ ָעה ַל ֵח ֶלק ֶה ָערּוף‬ ‫ִמ ְת ַר ֶח ֶׁשת ָ‬ ‫י‪-‬פ ְנטֹום‬ ‫ַה ִּנ ְק ֵראת‪ְּ :‬כ ֵא ֵב ַ‬

‫סגן יורם שחם‪,‬‬ ‫‪ 09.12.1969‬בן ‪ 23‬בנופלו‬

‫יֹוד ַעת ֶׁשּזֶה ַמה ֶּׁשּיֵׁש ִלי‬ ‫ֲא ִני ַ‬ ‫ָּכל ַה ָּׁש ִנים‬ ‫י‪-‬פ ְנטֹום‬ ‫ְּכ ֵא ֵב ַ‬ ‫יבר ַה ִּנ ְק ָטע‬ ‫ָה ֵא ָ‬ ‫ַמ ְמ ִׁשיְך ִל ְחיֹות‬ ‫אֹו ִל ְהיֹות ְּב ִלי ִל ְהיֹות‬ ‫עֹולם‪,‬‬ ‫חּוׁשה ְל ָ‬ ‫וְ יֵׁש ְּת ָ‬ ‫ְּכ ִאּלּו הּוא ַקּיָם‪,‬‬ ‫חֹולם‬ ‫צֹומ ַח ַּבּגּוף ַה ֵ‬ ‫ַחי וְ ֵ‬ ‫הֹולם‬ ‫ּומ ְר ִּגיׁש וְ ַהּד ֶֹפק ּבֹו ֵ‬ ‫ְמ ָג ֵרד ַ‬ ‫י‪-‬ע ַצ ִּבים‬ ‫ְּכ ֵא ֵב ֲ‬ ‫ב‪-‬ה ְּכ ֵא ִבים‬ ‫ֶע ֶצ ַ‬ ‫יֹוד ַעת ֶׁשּזֶה ַמה ֶּׁשּיֵׁש ִלי‬ ‫ֲא ִני ַ‬ ‫ָּכל ַה ָּׁש ִנים‬ ‫י‪-‬פ ְנטֹום‬ ‫ְּכ ֵא ֵב ַ‬ ‫אֹותָך‪ִ ,‬א ְּתָך‪ִּ ,‬בי‪ִ ,‬נ ְק ָטע‬ ‫ְ‬ ‫וְ ֹלא ִנ ְק ָטע‬ ‫ַמ ְמ ִׁשיְך ִל ְצמ ַֹח וְ ַל ֲהֹלם‬ ‫יע ַּב ֲחלֹום‬ ‫מֹופ ַ‬ ‫ַּגם ִ‬ ‫אתי‬ ‫ּומָאז ֶׁש ָּק ָר ִ‬ ‫ֵ‬ ‫דּועה‬ ‫ּתֹופ ָעה יְ ָ‬ ‫ֶׁשּזֹו ָ‬ ‫ֵה ַב ְנ ִּתי ֶׁשֹּלא ִה ְׁש ַּת ַּג ְע ִּתי‬ ‫ָּפׁשּוט‬ ‫זֶה ַמה ֶּׁש ִּלי ָק ָרה‬ ‫אתי‬ ‫זֶה ַמה ֶּׁש ָּק ָר ִ‬ ‫זֶה ַמה ֶּׁש ָּק ָרה ִא ִּתי‬ ‫אֹותי‬ ‫זֶה ַמה ֶּׁש ָּק ַרע ִ‬ ‫עֹולם יִ ָּׁש ֵאר‬ ‫ּול ָ‬ ‫ְ‬ ‫ְּכמֹו ִנּגּון חֹוזֵר‬ ‫ָתר‬ ‫עֹולם ִּבי ִּתּו ֵ‬ ‫ּול ָ‬ ‫ְ‬ ‫ִנּגּון ַחּיַי‬ ‫ָמי‬ ‫ָּכל י ַ‬ ‫יֹוד ַעת‬ ‫ֲא ִני ַ‬ ‫זֶה ַמה ֶּׁשּיֵׁש ִלי‬ ‫ָּכל ַה ָּׁש ִנים‬ ‫י‪-‬פ ְנטֹום‪.‬‬ ‫ְּכ ֵא ֵב ַ‬

‫נורית שחם‪ ,‬אלמנתו של יורם שחם שנפל בעת מילוי תפקידו בעלותו על מוקש‬

‫‪27‬‬

‫מַ ׁשְ ּבֵר ז ֶהּות‬

‫בעז שחם‬

‫עּודה ְּב ִכיס ַה ְּמ ִעיל‬ ‫אתי ְּת ָ‬ ‫ָמ ָצ ִ‬ ‫בּוכה‬ ‫ַער ְּב ִגיל ַה ְּמ ָ‬ ‫ּובּה נ ַ‬ ‫ָ‬ ‫אּולי ַל ַּמ ְצ ֵל ָמה‬ ‫ָס ֵפק ְמ ַחּיְֵך ְל ַע ְצמֹו‪ַ ,‬‬ ‫חֹודרֹות‪ְ ,‬מ ָח ְררֹות‬ ‫נֹוקבֹות‪ְ ,‬‬ ‫ֵעינָיו ְ‬ ‫יכה ְּכ ֻחּלֹות‬ ‫ְּכ ֶצ ַבע ַה ְּכ ִר ָ‬ ‫ִּכ ְפנֵי ַהּיָם ְּביֹום ָּב ִהיר‬ ‫ֶאת ַס ֲע ַרת ַה ְּמצּולֹות ַמ ְס ִּתיר‬ ‫עּודה ְּב ִכיס ַה ְּמ ִעיל‬ ‫אתי ְּת ָ‬ ‫ָמ ָצ ִ‬ ‫ּובּה ָּפ ִנים ּכֹה ֻמ ָּכרֹות‬ ‫ָ‬ ‫ַּבּב ֶֹקר ֵא ַלי ַּב ַּמ ְרָאה ִנ ְגלֹות‬ ‫אֹותֹותיו יִ ְרׁשֹם‬ ‫ָ‬ ‫ַה ְּז ַמן ָּב ֶהן‬ ‫ַעמֹד ְּבדֹם‬ ‫ַאְך ַּב ְּתמּונָה י ֲ‬ ‫ַער ַההּוא ַע ְכ ָׁשו‬ ‫יכן ַהּנ ַ‬ ‫ֵה ָ‬ ‫ּבֹוערֹות ֵעינָיו‬ ‫ַה ִאם עֹוד ֲ‬

‫סגן יורם שחם‪,‬‬ ‫‪ 09.12.1969‬בן ‪ 23‬בנופלו‬

‫עּודה ְּב ִכיס ַה ְּמ ִעיל‬ ‫אתי ְּת ָ‬ ‫ָמ ָצ ִ‬ ‫ַאר ָּגז ֶׁשל ְּב ָג ִדים יְ ָׁש ִנים‬ ‫ְּב ְ‬ ‫ֶׁשֹּלא ִנ ְל ְּבׁשּו ָׁש ִנים‬ ‫ַער ַההּוא‪,‬‬ ‫וְ ָה ַלְך ְּב ִלי ׁשּוב ַהּנ ַ‬ ‫ָל ַעד ַּג ֲח ֵלי ֵעינָיו ָּכבּו‬ ‫ּוכ ֶׁש ֵה ַב ְנ ִּתי‪ִ ,‬נ ְר ַעד ִל ִּבי‬ ‫ְ‬ ‫ָאבי‬ ‫עּודה ֶׁשל ִ‬ ‫זֹאת ַה ְּת ָ‬

‫בעז שחם‪ ,‬בנו של יורם שחם שנפל בעת מילוי תפקידו בעלותו על מוקש‬

‫‪28‬‬

‫סמל זכריה (ג'קי) הראל ג'יבלי‪,‬‬ ‫‪ , 04.11.1974‬בן ‪ 31‬בנופלו‬

‫סּלָם‬ ‫אּבָא ׁשֶ ּלִי י ֵׁש ֻ‬ ‫ְל ַ‬

‫ניבה הראל‬

‫ַאּבא ֶׁש ִּלי יֵׁש ֻס ָּלם‬ ‫ְל ָ‬ ‫יע ַמ ָּמׁש ַעד ָׁש ַמיִ ם‪.‬‬ ‫ַמ ִּג ַ‬ ‫בֹוּה‪.‬‬ ‫בֹוּה‪ָּ ,‬ג ַ‬ ‫ֻס ָּלם ָּג ַ‬ ‫ֲא ִני ְמ ַט ֶּפ ֶסת ָׁש ָלב‬ ‫וְ עֹוד ָׁש ָלב‬ ‫ַּסה‬ ‫ְּכ ָבר ָׁש ִנים ֶׁש ֲא ִני ְמנ ָ‬ ‫יע ֵא ָליו‪.‬‬ ‫ְל ַה ִּג ַ‬

‫ָאב ָדן‬ ‫וְ ָאז ׁשּוב ְ‬ ‫ּגּוע‬ ‫וְ ׁשּוב ַּג ְע ַ‬ ‫ֵפה‬ ‫וְ ַה ָּכ ִרית ְּכ ָבר ֲעי ָ‬ ‫צּוע‪.‬‬ ‫ִמ ִּל ִּבי ַה ָּפ ַ‬

‫ִל ְפנֵי ַּכ ָּמה ָׁש ִנים‬ ‫הּוא ָּבא ְל ִבּקּור‬ ‫זֶה ָהיָה ַּב ֲחלֹום‬ ‫ּוברּור‪.‬‬ ‫ַמ ָּמ ִׁשי ָ‬ ‫הּוא ִּד ֵּבר וְ ִס ֵּפר ‪-‬‬ ‫יתי ַה ְר ֵּבה‬ ‫ֲא ִני ָּב ִכ ִ‬ ‫יח וְ ִח ֵּבק ‪-‬‬ ‫הּוא ִה ְב ִט ַ‬ ‫יתי ַה ְר ֵּבה‬ ‫ַא ִני ָּב ִכ ִ‬ ‫וֲ‬ ‫הּוא ִׁש ֵּדל וְ ֹלא ִמ ֵהר ‪-‬‬ ‫יתי ָהמֹון‬ ‫ּוב ִכ ִ‬ ‫ָ‬ ‫ֵלְך ִלי‬ ‫ָד ְע ִּתי ֶׁשּי ֵ‬ ‫וְ י ַ‬ ‫ַּגם ֵמאֹותֹו ַה ֲחלֹום‪.‬‬ ‫יתי ֵע ָרה‬ ‫ָהיִ ִ‬ ‫ָל ֻע ְב ָּדה ַה ָּמ ָרה‬ ‫ֶׁש ַּמ ָּמׁש ְּב ָקרֹוב‬ ‫ָרה‪.‬‬ ‫ַּתם ַּב ֲחז ָ‬ ‫ֶא ְתי ֵ‬

‫ניבה הראל‪ ,‬בתו של זכריה הראל שנפל בעת מילוי תפקידו‬

‫ַאר ָּב ִעים‬ ‫ּובת ְ‬ ‫ַ‬ ‫תֹומה ְּכמֹו ַּבת ‪4‬‬ ‫יְ ָ‬ ‫ַל ָּדה ְלֹלא ִּגיל‬ ‫ַהּי ְ‬ ‫ַאּבא‪.‬‬ ‫ְמ ַב ֶּק ֶׁשת ֶאת ָ‬ ‫יס ֵּפר‬ ‫ֶׁשּיְ ַד ֵּבר וִ ַ‬ ‫יח ֵּבק‬ ‫יח וִ ַ‬ ‫ַב ִט ַ‬ ‫ֶׁשּי ְ‬ ‫ֶׁשּיְ ַׁש ֵּדל וְ ֹלא יְ ַמ ֵהר‬ ‫ָל ֶל ֶכת‬ ‫ּול ַט ֵּפס‬ ‫ְ‬ ‫ִּב ְׁש ַל ֵּבי ַה ֻּס ָּלם‬ ‫בֹוּה ָּכל ָּכְך‬ ‫ַה ָּג ַ‬ ‫ֶׁש ָּׁש ִנים ֲא ִני ְּכ ָבר‬ ‫ְמ ַט ֶּפ ֶסת ָע ָליו‪.‬‬ ‫ַל ָּדה‬ ‫ּומ ַקּוָה ַהּי ְ‬ ‫ְ‬ ‫יה‬ ‫ָאב ָ‬ ‫ׁשּוב ִל ְפּגֹׁש ֶאת ִ‬ ‫ַּגם ִאם ַרק ַּב ֲחלֹום‬ ‫ָה ִע ָּקר ‪-‬‬ ‫יע‪.‬‬ ‫ֶׁשּי ִַּג ַ‬

‫‪29‬‬

‫פּלָה ‪ּ /‬בְעֵ ת הִּקָ ְראָם‬ ‫ּתְ ִ‬

‫נורית גוטפריד שלום‬

‫רֹומים‪,‬‬ ‫ַה ֵּׁשם ַּב ְּמ ִ‬ ‫ֹלהים‪,‬‬ ‫ַאד ַמת ָה ֱא ִ‬ ‫וְ ְ‬ ‫ַאּבא ֶׁש ִּלי ‪ְּ -‬ב ִל ָּבּה‪,‬‬ ‫וְ ָ‬ ‫וְ ֶח ְל ֵקי ַה ָּׁש ֵלם ְּבתֹוְך ַה ֲה ָויָה ‪-‬‬ ‫ֵהם ִּבי;‬ ‫ַאה ָבה‪.‬‬ ‫ָה ֲ‬ ‫ַאל ִּתיָך ‪-‬‬ ‫ְׁש ְ‬ ‫ּדּוע ִנ ְק ָר ִעים ֵמ ַחּיֵינּו ְנ ָע ִרים?‬ ‫ַמ ַ‬ ‫ָד ְע ִּתי‪ִּ :‬כי ֵא ֶליָך ִהּנָם ִנ ְק ָר ִאים!‬ ‫ַהֹלא י ַ‬ ‫וֲ‬ ‫ַחנּו‪ְּ ,‬כ ֶח ְל ָקם ַה ַּמ ְׁש ִלים;‬ ‫ַרק ֲאנ ְ‬ ‫ת‪-‬ל ְכ ָּתם‪,‬‬ ‫נֹורא ֵע ֶ‬ ‫ַה ַּמ ְׁש ִלים ַמ ְע ָּגל ָ‬ ‫ָאנּו ַה ִּנ ְק ָר ִעים ֵמ ֶהם‪-‬‬ ‫ְּב ֵעת ִה ָּק ְרָאם‪.‬‬

‫אילן קליפשטיין‪,‬‬ ‫‪ 10.06.1948‬בן ‪ 32‬בנופלו‬

‫נורית גוטפריד שלום‪ ,‬בתו של אילן קליפשטיין שנפל במלחמת העצמאות‬

‫‪30‬‬

‫הרֵי אַּתְ מְ ׁשֻ ּקֶ מֶ ת‬ ‫ֲ‬

‫שושי כץ אורן‬

‫ָאמרּו ִהיא ִמ ְת ַל ֶּב ֶׁשת‬ ‫ְ‬ ‫ַאּפ ֶרת‬ ‫ָאמרּו ִהיא ִמ ְת ֶ‬ ‫ְ‬ ‫ֶכת‬ ‫אֹותּה ֲא ִפּלּו ְמ ַחּי ֶ‬ ‫ָראּו ָ‬ ‫נֹוׁש ֶמת‪,‬‬ ‫ֶׁש ִהיא ַחּיָה וְ ֶ‬ ‫ַאל ָמנָה ֶׁשֹּלא ַּב ֲעוֹונָּה‬ ‫נֹות ָרה ְ‬ ‫ְ‬ ‫ִּת ָּׁש ֵאר נָא ִּביגֹונָּה‪.‬‬ ‫ַאְך ִהיא ָּב ֲח ָרה‪.‬‬ ‫ילה‬ ‫ָע ְב ָדה‪ָ ,‬ל ְמ ָדה‪ִ ,‬ה ְׂש ִּכ ָ‬ ‫ילה‬ ‫ּוב ִטּפּול ִּב ְׁשנֵי ַה ְּק ַט ִּנים ַל ֲעׂשֹות ִה ְג ִּד ָ‬ ‫ְ‬ ‫ילה‪.‬‬ ‫"ָאמרּו" ֵה ִכ ָ‬ ‫ֶאת ָּכל ָה ְ‬

‫סרן צבי כ'ץ‬ ‫‪ 01.04.1978‬בן ‪ 27‬בנופלו‬

‫ימה‬ ‫ָפ ֶלא‪ַּ ,‬גם ַּביִ ת ָח ָדׁש ֵה ִק ָ‬ ‫ַה ְפ ֵלא ו ֶ‬ ‫לֹוׁשה‪.‬‬ ‫ַחד ְׁש ָ‬ ‫ַּב ַעל‪ִּ ,‬תינ ֶֹקת וְ עֹוד ְׁשנַיִ ם‪ ,‬י ַ‬ ‫ְׁשנַיִ ם ֶׁש ָּלּה וְ הֹוּפ ָה ְפכּו ֲח ִמ ָּׁשה‪.‬‬ ‫לוׁשה ֶׁשּלֹו? ְּכ ָבר ִעם ְׁשמֹונָה‪--‬‬ ‫ּוׁש ָ‬ ‫ְ‬ ‫ֵאיזֹו ִׂש ְמ ָחה‪.‬‬ ‫ָאמרּו ָׁשם ְל ַמ ְע ָלה?‬ ‫ּומה ְ‬ ‫ָׁש ַמ ְע ָּת? ָ‬ ‫ַאּתה ַהּכֹל‬ ‫רֹואה ָ‬ ‫ַס ֵּפר ָל ֶהם‪ֶ ,‬‬ ‫ׁשֹומ ַע ַהּכֹל ִמּכֹל‬ ‫ּוב ֶׁש ַפע ְז ַמ ְּנָך ַה ָּפנּוי ֵ‬ ‫ְ‬ ‫ַס ֵּפר ֵאיְך ָּג ְדלּו ֶׁש ָּלּה‪ֶׁ ,‬שּלֹו וְ ֶׁש ָּל ֶהם‪,‬‬ ‫חֹולים‪,‬‬ ‫ָּת ֵאר ֶאת ָה ִריצֹות‪ָּ ,‬ב ֵּתי ִ‬ ‫ּיּולים‪,‬‬ ‫הֹורים‪ְ ,‬מ ִסּבֹות וְ ִט ִ‬ ‫ֲא ֵספֹות ִ‬ ‫ּובנֹות ִמ ְצוָה ֶׁש ְּלָך‬ ‫ַעל ֲה ָכנֹות ִל ְבנֵי ְ‬ ‫ֵמ ֶע ֶרב ַׁש ָּבת ַעד ֶע ֶרב ַׁש ָּבת ִּב ְל ָע ֶדיָך‪.‬‬ ‫ָאמ ְר ָּת ָלּה?‬ ‫ֵאיְך ֹלא ַ‬ ‫ּות ַב ֵּקר‬ ‫ָד ָעה ֶׁש ָּתבֹוא ְ‬ ‫ֵאיְך ֹלא י ְ‬ ‫ּול ֵה ָע ֵלם ְּת ַמ ֵהר‪,‬‬ ‫יח ְל ֶר ַגע‪ְׁ ,‬שנַיִ ם ְ‬ ‫ֶׁש ָּת ִג ַ‬ ‫ּות ַׁש ֵּקר‬ ‫מּותָך ָּת ִדיר ְּת ַת ְע ֵּת ַע ְ‬ ‫ֶׁש ְּד ְ‬ ‫ַּקר‬ ‫ַרק ִנּגּון‪ְּ ,‬תמּונָה‪ ,‬נֹוף‪ִ ,‬ז ְכרֹונֹות ְּתי ֵ‬ ‫ֹלא ִה ְז ַה ְר ָּת ֶׁש ְּב ִע ָּקר ֵּת ָע ֵדר‪.‬‬ ‫קּורס ְק ִצ ִינים‪,‬‬ ‫ִטירֹונּות‪ְ ,‬‬ ‫יע?‬ ‫ַה ִאם ַל ֲח ֻתּנַת ַה ַּבת ַּת ִּג ַ‬ ‫יע?‬ ‫ּתּוכל ְל ָה ִנ ַ‬ ‫ּׂשּואי ַה ֵּבן ַ‬ ‫ַה ִאם ֶאת ִנ ֵ‬ ‫יע?‬ ‫דֹותיָך ַה ַּמ ְק ִסימֹות ַּת ְפ ִּת ַ‬ ‫ֶכ ֶ‬ ‫ּומ ַתי ֶאת נ ְ‬ ‫ָ‬ ‫יהם ִּב ְל ָע ָדיו‪,‬‬ ‫ַל ֵד ֶ‬ ‫ֹלא ֶה ֱא ִמינָה ֶׁש ָּב ְגרּו י ְ‬ ‫ּוב ָקרֹוב ַּגם ְנ ָכ ָדיו‬ ‫ַע ְברּו ֶאת ִּגילֹו ְ‬ ‫יַ‬ ‫ֵמ ַע ָּתה ֱאמֹר‪ְ :‬מ ֻׁש ֶּק ֶמת‪ְ ,‬מ ֻׁש ֶּק ֶמת‬ ‫ַאּתה ֶּבן ֶע ְׂש ִרים וְ ֶׁש ַבע‬ ‫וְ ָ‬ ‫ַס ָּבא ִל ְנ ָכדֹות ֶׁשֹּלא ְּכ ֶד ֶרְך ַה ֶּט ַבע‪.‬‬

‫שושי כץ אורן‪ ,‬אלמנתו של צבי כ'ץ שנפל בעת שירותו‬

‫‪31‬‬

‫שעונו של הרצל‬

‫כרמל אליאב‬

‫ביום הולדתו בחר הרצל שעון יד צנוע ופשוט –‬ ‫דיגיטלי‪ ,‬מוגן ממים‪.‬‬ ‫ולא שעה להפצרתי‬ ‫לבחור שעון מהודר יותר‪.‬‬ ‫ברית אילמת נכרתה ביניהם –‬ ‫השעון‪ ,‬צמוד תמיד לפרק ידו השמאלית‪,‬‬ ‫ספג את חום גופו‪ ,‬חש בפעימות הלב‬ ‫וניווט בדייקנות את זמנו של הרצל (שלי) –‬ ‫שהיה איש חזון ומעש ותאב חיים‪.‬‬ ‫לפתע‪ ,‬שאון החיים נדם‪ ,‬שעון חייו נעצר‪,‬‬ ‫נוכחותו כבר אינה זה עשור‪.‬‬ ‫רוחו ופעימות לבו עדיין עמי –‬ ‫במגירה‪ ,‬ליד מיטתי חבוי כמזכרת שעון היד‪.‬‬ ‫בכל יום בחצות‬ ‫עדיין משמיע קולו‪ ,‬מדייק בשעה‪...‬‬ ‫ממשיך בחייו‪...‬‬

‫הרצל אליאב‪,‬‬ ‫‪ ,25.09.2002‬בן ‪ 73‬במותו‬

‫אני רואה את ידו המושטת‪,‬‬ ‫חשה בלבו הפועם‪...‬‬ ‫ולו רק לרגע חזר – היה כאן לידי‬ ‫וכל כולי חיוך‪...‬‬

‫כרמל אליאב‪ ,‬אלמנתו של הרצל אליאב שנפצע בעת שרותו ונפטר כתוצאה מפציעתו‬

‫‪32‬‬

‫מיכאל ויזל‪,‬‬ ‫‪ 14.7.2004‬בן ‪ 58‬במותו‬

‫מכתב לחבר!‬

‫אורה ויזל‬

‫אומרים שהזמן מרפא‪ ,‬אך מתברר שלא‪,‬‬ ‫הריק שנוצר בלבי נשאר לתמיד‪.‬‬ ‫אני מתגעגעת ליחיד והמיוחד שלי‪.‬‬ ‫היית גיבור ותרמת רבות לביטחון המדינה במלחמות‪ ,‬בים‪,‬‬ ‫בשירות המודיעין ובעבודתך בתחום ביטחון המדינה‪.‬‬ ‫אני גאה בך‪ .‬הייתה בך שמחת חיים‪ ,‬ועם כל הקשיים‬ ‫היית תאב חיים; חייך היו מלחמת קיום יומיומית‪ .‬לחמת‬ ‫בתעצומות נפש אדירות‪ ,‬בחוש הומור‪ ,‬וכאשר חיוך נסוך‬ ‫על פניך‪ .‬כל זאת כדי שתוכל להמשיך ליהנות מהחיים‬ ‫וממשפחתך ולתרום למולדת שאהבת‪.‬‬ ‫תמיד היית מוכן לסייע לזולת‪ ,‬ועד מותך היינו ניזונים‬ ‫מעצותיך הטובות‪.‬‬ ‫בקרב האחרון של חייך נוצחת‪.‬‬ ‫הבנת שצריך לשים קץ לייסורים‪" .‬זהו הסוף" אמרת‪,‬‬ ‫נפרדת מכולם‪ ,‬ביקשת מרופאיך לא להצילך‪ .‬הקרב פסק‪,‬‬ ‫הגעת למנוחת עולמים‪.‬‬ ‫אך אהובי‪ ,‬אתה חסר לי מאוד‪.‬‬ ‫לא אמצא חבר לחיים כמוך‪.‬‬ ‫ואם אפשר‪ ,‬מהמקום שבו אתה נמצא שמור עלינו‪.‬‬ ‫יהי זכרך ברוך!‬

‫אורה ויזל‪ ,‬אלמנתו של מיכאל ויזל שנפצע בעת שרותו ונפטר כתוצאה מפציעתו‬