אני זוכרת את היום
שנולדתי..
הגעתי ליום גיבוש בקיץ לפני כיתה ז’ ,להכיר את האנשים שילמדו איתי בשש השנים הקרובות.
התרגשתי ,הרגשתי את ההזדמנות ,את ההתחלה החדשה ,את הנשימה הראשונה
אז התחלתי להלביש על עצמי אופי
שלי.
חדש ,מערכת חדישה של פרצופים ,סגנון דיבור,
חוש הומור ,רגשות ואפילו מחשבות .אז נכון שזה לא היה בדיוק ככה ,לא השתניתי ברגע אחד ..אבל השתניתי ,ולא בגלל שזה תהליך שעוברים עם הזמן,
בגלל שרציתי.
ולמרות שזאת כבר אני ,כן זאת אני ,כי בניתי אני חדשה ,הכל מרגיש כל כך לא מחובר .הכל קליפות, עטיפות ,שתמיד יסתירו את מה שבפנים ,אותי ,אפילו אני כבר לא זוכרת מה יש שם.
ואולי בעצם
בגלל זה אני לא זוכרת ,כי מחקתי את זה ,את הכל ,הכל. ולמה אני כותבת את זה עכשיו בכלל ?..אני הרי שונאת אותה .אותי .אותה .אני לא רוצה שהיא
תחזור .אני לא מתגעגעת .אני לא זוכרת
ככה אני ,בנויה
.יש כזה ביטוי ‘לבנות מגדלים באוויר’,
באוויר .חיים שלמים שבנויים מעל לכלום.
ומה מחזיק אותי שם?
היא-את-אני.